Archaeological Excavations and Research Studies in Southern Israel: 18th Annual Southern Conference. Collected Papers [5] 9789654067553

Citation preview

Editors Amir Golani Daniel Varga Yana Tchekhanovets Michal Birkenfeld English Editor Assaf Nativ Hebrew Editors Galit Samora-Cohen Hanna Hirschfeld Typesetting, Layout and Production Hagar Maimon Cover photo Hebrew side: A unique burial structure in the central Negev. Excavation of Martin David Pasternak, Israel Antiquities Authority (Photography: Emil Aladjem). English side: The Third Mile Estate at Ashqelon. Excavation of Shira Bloch-Lifshitz, Israel Antiquities Authority (Photography: Emil Aladjem).

© 2022, The Israel Antiquities Authority POB 586, Jerusalem 91004 ISBN 978-965-406-755-3 Printed at Digiprint Zahav Ltd. 2022

Contents

List of Abbreviations

English Section

5*

Weighing in: Has the Third Mile Estate in Ashqelon been Discovered? Shira Bloch-Lifshitz and Ilan Peretz

11*

Correlating Egyptian-Levantine Connectivity in Ceramic Assemblage Profiles: Between Tel ‘Erani and Miẓpe Sede Ḥafir Samuel Atkins and Yuval Yekutieli

29*

Provenance of Greenstone Tesserae from Byzantine Mosaics in the Judean Shephelah: Preliminary Results Benyamin Storchan and Yotam Asscher

49*

Historical Research and Archaeology in Amaẓya/Duwāyima Tali Erickson-Gini, Yigal Israel, Daniel Varga and Vladik Lifshits

65*

“Libnah and ‘Ether” (Josh 15:42): The Archaeological Survey of Khirbat el-’Atar in Light of Over a Decade of Excavations at Tel Burna Aharon Tavger, Chris McKinny and Itzhaq Shai

91*

The Isolated Structure of the ʼGal’on Fortressʼ and the ‘Egyptian Governors’ Residencies’ and ‘Fortresses’ in Southwestern Canaan Sa’ar Ganor and Itamar Weissbein

117*

A Late Roman Caravanserai and an Early Byzantine Winepress near Be’er Mash’abim (Bir ‘Asluj) in the Central Negev Tali Erickson-Gini and Haim Mamalya

139*

Hebrew Section

A Secret in the Desert: Preliminary Conclusions following the Excavation of a Unique Funerary Compound in the Negev Highlands Martin David Pasternak and Tali Erickson-Gini

7

Byzantine ‘Avedat and Its Agricultural Hinterland Ofer Sion, Eli Ashkenazi and Tali-Erickson-Gini

27

The Excavations at Qubur el-Walaida 2007–2021 Gunnar Lehman, Steve Rosen, Bat-Ami Neumeir-Potashnik and Revital Golding-Meir

59

A Reevaluation of the Iron Age I and IIa Cemeteries at Tell el-Fār‘a (South) Revital Golding-Meir

89

A Hospital, Tents and Graves: ‘Uja el-Ḥafir in the First World War Assaf Peretz and Pablo Betzer

111

The Judean Kings Trail Project Sa’ar Ganor, Vladik Lifshits and Orit Aflalo

129

Back to Tell Beit Mirsim: Preliminary Results of the Renewed Excavations at the Site Igor Kreimerman, Itamar Weissbein, Pnina Toran Browers and Ofer Naveh

141

Pigeon Raising in the Southern Judean Shephelah during the Hellenistic– Roman Periods: Amaẓya-Carme Qaṭif as a Test Case for Columbaria Installations Vladik Lifshits

157

The Neolithic Stone Mask from Pene-Ḥever in the Southern Hebron Hills Ronit Lupu, Ilan Hadad, Yotam Asscher, Avner Aylon, Mira Bar-Matthews and Omri Barzilay

173

5*

List of Abbreviations

AASOR AJA BA BAIAS BAR BAR Int. S. BASOR BCH EAEHL ESI HA HA-ESI IAA Reports IEJ JANES JAS Reports JBL JIPS JPOS JRA NEA NEAHL OBO.SA OJA PEQ RB ZDPV

Annual of the American Schools of Oriental Research American Journal of Archaeology Biblical Archaeologist Bulletin of the Anglo-Israel Archaeological Society (Strata BAIAS from 2009) Biblical Archaeology Review British Archaeological Reports (International Series) Bulletin of the American Schools of Oriental Research Bulletin de correspondance hellénique M. Avi-Yonah ed. Encyclopedia of Archaeological Excavations in the Holy Land, Jerusalem 1975–1978 Excavations and Surveys in Israel Hadashot Arkheologiyot Hadashot Arkheologiyot–Excavations and Surveys in Israel (from 1999) Israel Antiquities Authority Reports Israel Exploration Journal Journal of the Ancient Near Eastern Society Journal of Archaeological Science Reports Journal of Biblical Literature Journal of the Israel Prehistoric Society (Mtekufat Haeven) Journal of the Palestine Oriental Society Journal of Roman Archaeology Near Eastern Archaeology E. Stern and A. Lewinson-Gilboa eds. The New Encyclopedia of Archaeological Excavations in the Holy Land 1–4. Jerusalem 1993 Orbis Biblicus et Orientalis Series Archaeologica Oxford Journal of Archaeology Palestine Exploration Quarterly Revue Biblique Zeitschrift Des Deutschen Palästina-Vereins

7*

Editors’ Forward

Eighteen years have passed since the first joint conference of the Israel Antiquities Authority Southern District and the Department of Biblical Studies, Archaeology and the Ancient Near East at Ben-Gurion University of the Negev. This annual event paved the way for today’s long-standing tradition of joint symposiums of the IAA with other academic institutions in Israel. The “Southern Conference” is the outcome of the close scholarly relationship and collaboration between the IAA Southern District and Ben-Gurion University of the Negev, best attested in the inclusion of many of its graduates in various positions in the Israel Antiquities Authority facilities. This is the fifth consecutive year that we publish a compilation of the studies presented at the conference held in March 2022, with the goal of distributing knowledge to the scholarly community and the public. The studies presented in this volume include preliminary publications by scholars from different institutions, engaged in excavations and research in southern Israel. As in previous years, we encourage publications in English to reach out to a wider audience. The conference includes four sessions, presenting seventeen different topics. The first two sessions are dedicated to innovations in the archaeological research of the South, one headed by the IAA Southern District and the other, by BenGurion University of the Negev. The third session introduces the new evolving topic of historical archaeology, and the last session presents the project of the “Judean Kings’ Trail” and some of the work conducted at sites along its route. The first part of the volume presents new discoveries and studies by archaeologists of the IAA Southern District: a recently unearthed unique and fascinating Iron Age–Persian-period cultic and burial complex in the central Negev (M.D. Pasternak and T. Erickson-Gini; Hebrew); a new excavation, probably revealing the Third Mile Estate within the wine city of Ashqelon (S. Bloch-Lifshits and I. Peretz; English); and the last article deals with Byzantine ‘Avedat and its agricultural hinterland (O. Sion, E. Ashkenazi and T. Erickson-Gini; Hebrew). The second part renders new excavations and research studies by archaeologists of the Department of Biblical Studies, Archaeology and the Ancient Near East at

8*

Ben-Gurion University of the Negev. A wide range of topics, periods and research methods are presented, including an analysis of Egyptian-Levantine connectivity in the ceramic assemblage profiles between the sites of Tel ‘Erani and Miẓpe Sede Ḥafir in Early Bronze Age I (S. Atkins and Y. Yekutieli; English); a summary of the multi-period excavations conducted at Qubur el-Walaida between 2007 and 2021 (G. Lehman, S.A. Rosen, B.-E. Neumeir-Potashnik and R. Golding-Meir; Hebrew); a re-examination of the pottery assemblages of the Early Iron Age cemeteries at Tell el-Far’ah South (R. Golding-Meir; Hebrew); and a preliminary study of the origin of green mosaic tesserae in the Judean Shephelah during the Byzantine period (B. Storchan and Y. Asscher; English). The third part focuses on historical archaeology in southern Israel, discussing settlement patterns and human life in the early twentieth century in light of historical events. This part includes the first historical and archaeological study of its kind of the Arab settlement in the village of Duwāyima (Amaẓya) during the days of the British Mandate (T. Erickson-Gini, Y. Israel, D. Varga and V. Lifshits; English), and a pioneer study of Ottoman field hospitals in ‘Uja el-Ḥafir in the First World War (A. Peretz and P. Betzer; Hebrew). The fourth part presents the “Judean Kings’ Trail”—an ongoing project of the IAA Southern District, in collaboration with other institutions—and its goals (S. Ganor, V. Lifshits and O. Aflalo; Hebrew). Excavations and studies along this trail are presented, including the results of an archaeological survey conducted on behalf of Ariel University at the Iron Age site of Khirbat el-‘Atar (biblical ‘Atar) near Tel Burna (A. Tavger, C. McKinny and I. Shai; English); an examination of the twelfthcentury BCE Gal’on Fortress in relation to Egyptian Governors’ Residencies and Fortresses in southwestern Canaan (S. Ganor and I. Weissbein; English); results and preliminary conclusions from the renewed excavations of the Hebrew University of Jerusalem at the Iron Age II strata of Tell Beit Mirsim (I. Kreimerman, I. Weissbein, P. Toren Brewers and O. Naveh; Hebrew); and an overview of pigeon breeding and columbaria facilities at Amaẓya (Karme Qaṭif) in the southern Judean Shephelah during the Hellenistic and Roman periods (V. Lifshits; Hebrew). The publication includes two additional studies, which were not presented at the conference: a comprehensive study of a Neolithic stone mask discovered near the modern settlement of Pene-Ḥever in the southern Hebron Hills (R. Lupo, I. Hadad, Y. Asscher, A. Ayalon, M. Bar-Matthews and O. Barzilay; Hebrew); and an excavation report on a Roman-period khan and an Early Byzantine-period winepress near Be’er Mash’abim (Bir ‘Asluj) in the central Negev (T. Erickson-Gini and H. Mamalya; English).

9*

The editors would like to thank the authors, readers, editors and graphic designers, as well as Zvi Greenhut, head of the IAA Publications Department and his staff, and many other colleagues of the IAA Southern District and the Department of Biblical Archaeology and Ancient Near East at Ben-Gurion University of the Negev, for their contribution to the publication of this volume.

Weighing in: Has the Third Mile Estate in Ashqelon been Discovered? Shira Bloch-Lifshitz and Ilan Peretz Israel Antiquities Authority

Abstract The recent discovery of a large building east of the Barneʻa neighborhood in Ashqelon

has reignited the story of the “Third Mile Estate,” excavated by Yigal Israel in 1991. The Third Mile Estate is dated to the Hellenistic through Byzantine periods, comprising

buildings and agricultural facilities. The recently discovered building, located 100 m

north of Israel’s excavation, had four phases. Maintaining the same layout throughout

its history, the structure is dated to the Roman and Byzantine periods. The changes made to the building, marking its various phases, included its expansion and the addition of new walls and facilities. The finds from the site include a wide variety of glass, coins, lead weights, small copper items and numerous pottery sherds. Preliminary

analysis suggests a close connection between the recently excavated building and the Third Mile Estate to its south, but the nature of the relationship is still unclear. It may have provided housing for the people working on the estate, fulfilled the estate’s

administrative functions, or both. The building might have also served as a road station

that provided services to travelers. This last hypothesis is supported by a large number

of coins and weights found in the building, its location on the Via Maris, and a milestone with two third-century inscriptions found during the 1991 excavation, indicating that the distance to Tel Ashqelon is three miles (c. 4.5 km).

Keywords: Ashqelon, Third Mile Estate, Roman–Byzantine villa, farmhouse,

administrative building

12*

Shira Bloch-Lifshitz and Ilan Peretz

Introduction In June–August 2021, an excavation took place east of the Barneʻa neighborhood, Ashqelon.1 The excavation uncovered the remains of a large and intriguing structure dated to the Roman and Byzantine periods that seems to have had a systemic connection with a substantial Hellenistic–Byzantine agro-industrial complex, c. 100 m to the south. This complex was excavated by Yigal Israel and dubbed the “Third Mile Estate” (Fig. 1; Israel and Erickson-Gini 2013). Both excavations (Fig. 2:1, 2) are located at the foot of the eastern kurkar ridge, c. 2.3 km east of the coast (Israel and Erickson-Gini 2013:167) and about 4.5 km northeast of the basilica in Tel Ashqelon. This location comprises a wide plain with low ḥamra and kurkar hills (Berman and Barda 2005:9). Northwest of the site is a well house for irrigating orchards named Bayarat el-Bedawi (Fig. 2:3) and a road leading to al-Jura, northeast of Tel Ashqelon (Fig. 2). Yaʻaqov Ory surveyed the area in 1932 on behalf of the Antiquities Department of the British Mandate Government. The area was surveyed again in the 1970’s and 1990’s as part of the Niẓẓanim East survey map (Berman and Barda 2005:77– 78, Sites 158, 159). Additional surveys were conducted by Yeshayahu Lender (G146/1998) and Emil Aladjem (A-450/2013) on behalf of the IAA, Gunnar Lehman on behalf of Ben-Gurion University (G-72/2006), and Shahar Tzur on behalf of the Hebrew University, Jerusalem (S-558/2015). Also, several archeological excavations were carried out in the area. In Wadi Ḥammama, south of the Third Mile Estate, Hellenistic, Roman and Byzantine period building remains were excavated (Fig. 2:4; Fabian, Nahshoni and Ein Gedy 1994:95– 96). In the Third Mile Estate, Yigal Israel revealed remains of a settlement from the Middle Bronze Age, tombs from the Middle Bronze Age II, and remains from the Hellenistic, Early Roman and Byzantine periods (Israel and Erickson-Gini 2013; Erickson-Gini and Israel 2013). Zelin (2002) also uncovered tombs from the Middle Bronze Age, whereas Dimitry Yegorov (2015) unearthed remains of a building and three cist tombs dated to the Byzantine period, east and south of Israel’s

1

The excavation (Licence A-9043), carried out on behalf of the Israel Antiquities Authority, was financed by the Ashkelon Economic Company towards the development of an urban park and was directed by Shira Bloch-Lifshitz, with the assistance of Ilan Peretz (area supervision and pottery reading), Yasser Alamor (administration), Emil Aladjem (plans, maps and drone photography), Saʻar Ganor, Nir Shimshon Paran, Oren Shmueli, Shahar Tsur and Zvi Firer (IAA Ashqelon District), Amir Golani (scientific oversight) Orit Aflalo and Raheli Dagan (education).

16*

Shira Bloch-Lifshitz and Ilan Peretz

ceased to operate in the fifth century AD and was converted into a garbage dump in the sixth century AD (Fabian, Nahshoni and Ein Gedy 1994:95–96). These excavations demonstrate settlement continuity from the Hellenistic until the end of the Byzantine period, which can also be seen in the 2021 excavation.

The 2021 Excavation The new excavation at the Third Mile Estate (Fig. 4) uncovered finds from the Hellenistic to the Byzantine period. The Hellenistic Period (Second Century BCE, Fig. 5) In the southeastern part of the excavation, a 6.5 m long wall was exposed. It was poorly preserved, but the pottery sherds around it suggest it can be dated to the Hellenistic period. No further remains of this period were identified. The Early Roman Period (First–Third Centuries AD, Figs. 5, 6) The main Early Roman feature is a large structure (Fig. 5). Most of its walls were preserved up to 0.4 m high, and they were built of small and medium-sized

Fig. 4. Aerial photo of the 2021 excavation, facing northeast (Photo: Emil Aladjem).

18*

Shira Bloch-Lifshitz and Ilan Peretz

kurkar stones bonded with mud. The structure had a rectangular plan, oriented southeast–northwest, and measured 12.5 × 30.5 m. It consisted of two principal components: an eastern wing (12.5 × 18.5 m) and a western wing (9.5 × 11.5 m). On the building’s northeast side, a segment of a crushed kurkar floor was exposed. Most of the finds from this period were found in fills between the foundations of the walls and include glass sherds, a scarab, coins and pottery.

The Late Roman Period (Third–Fourth Centuries AD, Fig. 5) At this stage, the Early Roman building was expanded. New installations were added on its northeastern and southeastern sides, and several new walls were built in its eastern part. The northern installation was well-preserved and consisted of three square pools paved with white mosaics (Fig. 7). On average, the pools measured 1.0 × 1.2 m, and their walls were coated with gray plaster containing fragments of Ashqelon jars. Each pool had a funnel-shaped settling pit in its center, also paved with white tesserae. The finds recovered from inside the pools include glass and pottery sherds dating to the fourth century AD.

Fig. 7. The Late Roman pools, facing southeast.

20*

Shira Bloch-Lifshitz and Ilan Peretz

(0.5 × 3.5 m), the foundation of which consisted of three layers: small kurkar stones at the bottom, a soil fill in the middle, and white bonding material on top, into which hewn kurkar stones were set. On the courtyard’s eastern side, a small stove (diam. 1 m) was found, built of medium-sized kurkar stones and a stokehole in its western wall. Numerous coins, glass, lead weights, and pottery sherds were found in the courtyard. Six square rooms, measuring 3.5 × 4.0 m on average, constituted the building’s west wing. Immediately to its east was a long corridor (1.5 × 12.4 m) with a large stove (diam. 1.7 m) at its southern end (Fig. 9). The stove was constructed of small kurkar stones and lined with clay; for a stokehole, a jug was placed in secondary use at the base of its northern wall. The building’s east wing consisted of six rooms of various sizes, ranging from 1.5 × 1.5 m to 4.5 × 5.0 m. Against the eastern wall of one of these rooms, a circular installation (diam. 1 m) was built of medium-sized kurkar stones.

Fig. 9. The large Byzantine stove, facing southwest.

Weighing in: Has the Third Mile Estate in Ashqelon been Discovered?

21*

The Late Byzantine Period (Fifth–Sixth Centuries AD, Fig. 5) At this stage, a number of small installations, light-colored ash pits, and partition walls that blocked some of the passages were added to the building. The partition walls were built of one row of kurkar stones. Some notable finds were found in the western part of the building, including an hourglass-shaped ceramic vessel decorated with incised vertical channels that may have been used as an incense burner and another incense burner made of lead and decorated with a cross. Coins and pottery sherds found in pits and installations date this stage to the fifth–sixth centuries AD. Lead Weights The new excavation unearthed varied and rich finds. However, the most significant are six lead weights of different shapes and sizes: four square, one round, and one shell-shaped (Fig. 10). Before cleaning, they weighed between 12.01 and 51.66 g. These items join a corpus of 21 lead weights found in the area of modern

Fig. 10. Lead weights from the 2021 excavation.

22*

Shira Bloch-Lifshitz and Ilan Peretz

Ashqelon: four of the Hellenistic period,2 eleven of the Roman period and six of the Byzantine period. Lead weights, presumably used for commerce, are a common phenomenon. As of the Hellenistic period, weights reflected city-specific weighing methods. They were usually square, rectangular or round and bore various stamped marks and numbers indicating their intended value (Di Segni 1990:72). During the Roman period, imperial standards were applied to regulate the markets, while poleis were allowed to mint their own coins and manage their municipal market through elected market supervisors (Di Segni 1990:73). These officials’ role was to guarantee proper and fair trade, including the oversight of measurements and weights. For this reason, weights are sometimes found signed by the clerk responsible for their accuracy (Di Segni 1990:72). Based on submerged finds recovered off ʻAtlit, Finkielsztejn showed that sometimes weights were also found beyond their city’s limits (Finkielsztejn 2010:180). Although still unidentified, initial examination shows that five of the six weights agree with the Roman-weight metrics and standards. Moreover, according to the database of the IAA national treasuries, they presently constitute one of the largest concentrations of lead weights per site in the area of Ashqelon and beyond. The relatively large number of weights in this structure raises thoughts regarding the function of the building: It indicates that some form of trade or perhaps even customs activity took place here.

Discussion The succession of structures spanning the Hellenistic to the Byzantine periods and their associated finds call for the consideration of several hypotheses regarding their nature and function. Unfortunately, due to the comparatively poor and incomplete preservation of the Hellenistic and Roman buildings, it is impossible to confidently infer what they were used for. Notwithstanding, given the size of the Roman building, its location, and the mobile finds associated with it, we may cautiously postulate that it was an important building associated with the Third Mile Estate, uncovered about 100 m south. The Byzantine structure of the fourth and fifth centuries AD undoubtedly marks the peak of this complex’s activity. The building’s plan—many rooms surrounding an open courtyard with stoa and

2

Two square-shaped weights dated to the Hellenistic period were found by Ilan Peretz at Ashqelon Barneʻa (unpublished, A-7253).

Weighing in: Has the Third Mile Estate in Ashqelon been Discovered?

23*

a podium—together with the lead weights, coins and pottery sherds (mostly of Ashqelon and Gaza jars) suggest that the building had several functions. Like the Roman structure underneath, this building also seems to have been related to the Third Mile Estate, albeit in a manner that is unclear.3 It could have served as residential quarters for the estate’s workers, as a public building, through which the Third Mile Estate was managed, or a combination of both functions. At the end of the Byzantine period, the building’s operations seem to have lessened. Facilities and pits were added inside the rooms on the building’s eastern portion. The incense burners found in the building’s western wing suggest that this area was converted into a kind of prayer room. Another possible function worthy of consideration is that of a road station. This possibility seems probable given the site’s location on the Via Maris, the substantial number of coins and weights found in the building, and the discovery of a third-century milestone in Israel’s excavation.

The “Estate” Building of the Third Mile Estate? The concept of “estate” requires further examination. While the buildings and installations uncovered in Israel’s excavation are definitely linked to agricultural/ industrial activities (warehouses, a bathhouse, a wine press, an olive press, possible fishponds and ceramic kilns), the structures uncovered in the new excavation point towards a mix of domestic, administrative and even religious functions. These seeming functional differences raise questions: What is the best definition for the term “estate”? What is its archaeological significance? What are its implications for understanding the settlement models in the various periods at hand? The need to discuss these issues is strengthened by Israel and Erickson-Gini’s (2013:167) suggestion that Hellenistic, Roman and Byzantine structures uncovered in Wadi Ḥammama (Fig. 2:4; Fabian, Nahshoni and Ein Gedy 1994) be also considered parts of the estate. Additionally, the fact that remains from those periods were exposed 1 km north, in the area of the Arab village of Ḥammama (Fig. 2:5; Taxel et al. 2019), also strengthens the need for a discussion. Let us tackle the question of definition first. The term “estate” appears several times in historical sources and is often used in archaeological research. However, 3

Perhaps one of the connections is expressed in the large number of coins dated to the fourth and fifth centuries AD found at both sites. Our thanks are extended to Robert Kool and Helena Sokolov of the Israel Antiquities Authority’s Coin department for the initial identification of the coins from this excavation.

24*

Shira Bloch-Lifshitz and Ilan Peretz

the term’s meaning is equivocal and inconsistent, and it is often treated as synonymous with “farmhouse” (Safrai 2015:288). Its earliest mentions occur in various well-known Roman period sources and texts such as Josephus Flavius, Pliny the Elder, Ptolemy, Rabbinic literature and the New Testament. These sources mention “estates” as isolated satellites to settlements or cities (Hirschfeld 1996:11, 13; Safrai 1998:15–16). In the Byzantine period, “estates” were mentioned as lands owned by the empire or rich privately-owned country villas (Di Segni 2004:47–50, Safrai 1998:11–12). Archaeological research has put forward several definitions to characterize an estate and distinguish it from a farmhouse. Of these, Hirschfeld’s (1996) and Safrai’s (1998) are noteworthy. Hirschfeld defined an estate as a single building surrounded by agricultural and industrial installations and used for work and residential purposes; it differs from a farmhouse in size and construction quality (Hirschfeld 1996:3). Safrai, on the other hand, places the distinction between an estate and a farmhouse on social criteria, specifically the building’s ties to the nearby city and its owners’ economic value (Safrai 1998:8, 25). Moreover, according to Safrai, an estate also provides housing for its workers and space for work and storage (Safrai 1998:8, 10). Both Hirschfeld and Safrai argue that the term refers to a kind of upper-class building used for both residential and laborrelated operations. The archaeological excavations discussed above seem to provide evidence that matches this definition. They produced data indicating that the Third Mile Estate was tied in with considerable wealth: a large building, a bathhouse within the residential complex, rooms decorated with mosaics and marble, a central kitchen, swimming pools, ornamental pools and cisterns, a large agricultural area and large installations (Safrai 1998:25–27). The latest excavation, as well as others conducted in the area (Fabian, Nahshoni and Ein Gedy 1994; Israel and EricksonGini 2013; Taxel, Paran and Weiss 2020), suggests that the “estate” model can be observed all around ancient Ashqelon, ticking off most of the relevant elements: bathhouses, wineries, pottery production facilities and other relevant features. Perhaps, this phenomenon is what the term “city of many,” mentioned in the Rabbinical literature, refers to—a relatively dense cluster of satellite buildings in a city’s countryside (Hirschfeld 1996:5, comment 2, 15; Safrai 1998:16). Under these circumstances, the immediate region of Ashqelon might have been populated by a number of upper-class agricultural estates that, at some point, coalesced into a kind of agricultural village attached to the larger city.

26*

Shira Bloch-Lifshitz and Ilan Peretz

The location of the Third Mile Stone suggests it might have marked a crossroads, connecting the north–south Via Maris route and the east–west road leading to Ashqelon-Mayumas (Fig. 2:8) and its sea anchorage. We may trace these roads by combining all the area’s available archeological finds with ancient and Mandate era maps. On these grounds, we may reconstruct a road leading from AshqelonMayumas east through the Barneʻa Hellenistic site (Fig. 2:6) to the Third Mile Estate and, from there, carrying north to Khirbat Ḥammama (Fig. 2:5; see Peretz et al. 2018:77–76). Another route can be seen in the Mandatory maps of 1935 and 1940 (Fig. 2). These maps trace a road that connects al-Jura (Fig. 2:9), a village located northeast and just outside Tel Ashqelon, with Bayarat el-Bedawi, some 4 km northeast. From there, it proceeds in the same direction, crosses the village of Ḥammama, and bypasses Tel Poran on the west as it continues northward. This road produces a straight line between Tel Ashqelon to the Third Mile Estate, strongly suggesting its antiquity. Many thoughts come to mind concerning the relationship between the building found in the 2021 excavation, the milestone and the ancient roads that passed through the area. Specifically, they raise thoughts about the site’s economy, operation and structure. Other sites established on imperial Roman roads are noteworthy in this context. In the Bet Neṭofa Valley, remains of a second–fourth century AD building were found next to a group of milestones placed at the crossroads on the way from Acre-Ptolemais to Sepphoris-Diocaesaraea and from there to the Roman military camp at Legio (Tepper 2018:1*–3*, 19*). In ‘Ein ezZeituna, west of Legio, a first–second century AD peristyle building with rectangular structures on both sides and double rooms along them were found beside an imperial road. This complex was identified as a road station (Glick 2006:63; Tepper 2004:55, 2018:13*). These buildings demonstrate that, in the Roman period, there was a phenomenon of settlements near major roads. Tepper (2018:13*) mentions this phenomenon and stresses the occurrence of road stations, sometimes in the vicinity and sometimes at a distance from permanent settlements. These stations offered travelers essential services, such as water, food, accommodation and livestock exchange; stations of the larger variety also provided these services to government officials (Isaac 1993; Tepper 2018:13*). In light of all this, the question arises: did the building excavated in 2021 near the Third Mile Estate function strictly as an estate, or could it have also served as a road station? If it did, did it serve as a roadside inn for travelers and provide them

Weighing in: Has the Third Mile Estate in Ashqelon been Discovered?

27*

with their basic needs? Does this mean it was located at the main crossroads of ancient Ashqelon? There is no doubt that the location of the Third Mile Estate is not accidental. The industrial and agricultural facilities, the building to the north, and the large number of coins, lead weights and Ashqelon and Gaza jars all point at a rich site on a main road, perhaps even a crossroads. This site operated at least from the Roman period to the Byzantine period and may have served both as a privately owned estate and as a public administrative site.

References Avshalom-Gorni D., Getzov N. and Frankel R. 2008. A Complex Winepress from Mishmar Ha-‘Emeq: Evidence for the Peak in the Development of the Wine Industry in Eretz Israel in Antiquity. ‘Atiqot 58:47–66 (Hebrew; English summary, Pp. 65*–67*).

Berman A. and Barda L. 2005. Map of Niẓẓanim–West (87), Map of Niẓẓanim–East (88) (Archaeological Survey of Israel). Jerusalem (Hebrew).

Di Segni L. 1990. The Inscriptions of Ashkelon. In N. Arbel ed. Ashkelon 4,000 and Forty More Years. Tel Aviv. Pp. 67–90 (Hebrew).

Di Segni 2004. The Territory of Gaza: Notes on Historical Geography. In B. Bitton-Ashkelony and A. Kofsky eds. Christian Gaza in Late Antiquity (Jerusalem Studies in Religion and Culture 3). Jerusalem. Pp. 41–59.

Erickson-Gini T. and Israel Y. 2013. An Intermediate Bronze Age Settlement and a Middle Bronze Age II Cemetery at the ‘Third Mile Estate’, Ashqelon. ‘Atiqot 74:143–165.

Fabian P., Nahshoni P. and Ein Gedy M. 1994. Ashqelon, Ḥammama. ESI 14:110–111 (Hebrew).

Finkielsztejn G. 2010. The Maresha Scale Weights: Metrology, Administration and History. In

A. Kloner, E. Eshel, H.B. Korzakova and G. Finkielsztejn. Maresha Excavations Final Report

III: Epigraphic Finds from the 1989–2000 Seasons (IAA Reports 45). Jerusalem. Pp. 175–192. Fischer M. 1995. The Basilica of Ascalon: Marble, Imperial Art and Architecture in Roman

Palestine. In J.H. Humphrey ed. The Roman and Byzantine Near East 1: Some Recent Archaeological Research (JRA Suppl. S. 14). Ann Arbor. Pp. 121–150.

Glick D. 2006. A Salvage Excavation at ‘Ein ez-Zeituna in Naḥal ‘Iron. ʻAtiqot 51:31–69. Hirschfeld Y. 1996. Changes in Settlement Patterns of the Jewish Rural Populace before and after the Rebellions against Rome. Cathedra 80:3–18 (Hebrew).

28*

Shira Bloch-Lifshitz and Ilan Peretz

Isaac B. 1993. Burgi and Burgarii. In I. Gafni, A. Oppenheimer and M. Stern eds. Jews and

Judaism in the Second Temple, Mishna and Talmud Period: Studies in Honor of Shmuel Safrai. Jerusalem. Pp. 235–242 (Hebrew).

Israel Y. and Erickson-Gini T. 2013. Remains from the Hellenistic through the Byzantine Periods at the ‘Third Mile Estate’, Ashqelon. ‘Atiqot 74:167–222.

Majcherek G. 1995. Gazan Amphorae: Typology Reconsidered. In H. Meyza and J. Mlynarczyk

eds. Hellenistic and Roman Pottery in the Eastern Mediterranean: Advances in Scientific Studies (Acts of the II Nieborów Pottery Workshop; Nieborów, 18–20 December 1993). Warsaw. Pp. 163–178.

Peretz I., Birkenfeld M., Nemdar D., Boaretto E., Regev J., Raskin Y. and Cohen-Weinberger A. 2018. Integration of Research Methods and their Contribution to Understanding of the Hellenistic Settlement Pattern at Mitzpeh Barneʻa and the Physical and Social Development

of Ashqelon during the Hellenistic Period. In D. Varga, O. Marder, A. Rasiuk and and D.

Vainstub eds. The Persian and Hellenistic Periods in Israel: A Southern Perspective. Be’er Sheva. Pp. 65–82 (Hebrew).

Roll I. 2013. A Roman Milestone from the ‘Third Mile Estate’, Ashqelon. ʻAtiqot 74:223–228. Safrai Z. 1998. Ancient Field Structures—The Village in Eretz Israel during the Roman Period. Cathedra 89:7–40 (Hebrew).

Safrai Z. 2015. The Rural Settlements of the Herodian Dynasty. Eretz-Israel 12:287–298 (Hebrew).

Taxel I., Paran N.S., Kogan-Zehavi E. and Fraiberg A. 2019. Ashqelon, Kh. Hammama. HA–

ESI 131. http://www.hadashot-esi.org.il/Report_Detail_Eng.aspx?id=25584&mag_id=127 (accessed September 9, 2021).

Taxel I., Paran N.S. and Weiss S. 2020. Khirbat Khaur el-Bak (North). HA–ESI 132. http:// www.hadashot-esi.org.il/Report_Detail_Eng.aspx?id=25740&mag_id=128 September 28, 2021).

(accessed

Tepper Y. 2004. Roman Roads in the ‘Airon Pass’: Paving Remains from Caesarea to the Sixth Legion Camp in Legio. In Y. Bar-Gal, N. Kliot and A. Peled eds. Eretz Israel Studies, Aviel Ron Book. Haifa. Pp. 47–82 (Hebrew).

Tepper Y. 2018. A Milestone Station in the Bet Neṭofa Valley, North of Ẓippori, and Its Place in the Roman Imperial Road System in the Galilee. ʻAtiqot 93:1*–24* (Hebrew, English summary, Pp. 163–165).

Yegorov D. 2015. Ashqelon, Barne‘a (East). HA–ESI 127. http://www.hadashot-esi.org.il/ Report_Detail_Eng.aspx?id=15726&mag_id=122 (accessed September 9, 2021).

Zelin A. 2002. Ashqelon, Barne‘a. HA 114:104–105.

Correlating Egyptian-Levantine Connectivity in Ceramic Assemblage Profiles: Between Tel ‘Erani and Miẓpe Sede Ḥafir Samuel Atkinsi and Yuval Yekutieliii Institute of Archaeology, The Hebrew University, Jerusalem ii Department of Bible, Archaeology and the Ancient Near East, Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheva i

Abstract Analysis of new data from recent excavations at Miẓpe Sede Ḥafir in the western Negev

Highlands has revealed complex transformational encounters between nomadic and

sedentary societies at a pivotal phase of Egyptian-Levantine connectivity. A comparative, multivariate statistical analysis of ceramic assemblages from Miẓpe Sede Ḥafir and Tel ‘Erani revealed unexpected correlations. The extent of contact between nomadic

groups and Egyptian visitors to the region was evidently much more substantial than has previously been estimated.

Keywords: Early Bronze Age, Egyptian-Levantine colonial relations, Sede Ḥafir, Tel

‘Erani

Introduction During the late fourth millennium BCE, the ties between the societies of the southwestern Levant and Egypt tightened considerably. The height of these relations was manifested by Egyptian communities settling throughout modernday Israel’s southern coastal plain and the distribution of Egyptian material culture farther afield. The establishment of Egyptian habitations in the southern Levant was large-scale at its outset. It included the foundation of a substantial, wholly Egyptian settlement at Tel es-Sakan, the import of Egyptian administration practices to ‘En Besor, and the crystallization of Egyptian communities in otherwise local sites, such as Tel ‘Erani (for a recent summary, see Atkins 2017). Some scholars have argued that Egyptian-Levantine relations produced and were facilitated by a regional-scale “contact zone” that, among others, included a substantial nomadic component (Yekutieli 2004; de Miroschedji 2015). The

Egyptian-Levantine Ceramic Connectivity: Between Tel ‘Erani and Sede Ḥafir

31*

Tel ‘Erani Ceramic Profiles: A New Yardstick for Egyptian-Levantine Interaction Dynamics Due to the prolonged Egyptian presence at the site, its complex stratigraphy and the wealth of data available, Tel ‘Erani offers a unique opportunity to investigate the details and intricacies of the encounter between Egyptian and Levantine societies. In 2013–2019, five seasons of excavations were conducted at Tel ‘Erani by teams of Ben-Gurion University (henceforth BGU) and the Jagiellonian University (henceforth JU), Krakow.1 They revealed a multi-phased sequence of EgyptianLevantine encounters in Area D3-H, from the Egyptian arrival at the site to the end of the Early Bronze Age (EB) I (Cialowicz, Yekutieli and Czarnowicz 2016). This sequence is divided into five layers. At the sequence’s base is Layer 9, a destruction layer mainly containing local ceramic types dated the late EB Ib1 “‘Erani C” phase. Subsequent layers, 8–5, are associated with the Egyptian colony and are marked by increasing frequencies of imported and “hybrid” ceramic types—i.e. vessels that embody a convergence of Egyptian and Levantine styles, functions, technologies, or a combination thereof. A ceramic sample of 9,279 sherds, representing at least 1,955 vessels (henceforth MNV, i.e. minimum number of vessels), was compiled from well-defined loci. These loci consisted of spaces inside (Sq J11) and outside (Sq J12 and balk J12/K12) the main architectural complex in Area D3-H (see Fig. 2) and spanned the Egyptian colony’s duration, undergoing at least three major episodes of construction (Cialowicz, Yekutieli and Czarnowicz 2016). Contexts associated with the main living floors of each layer were preferred. Pottery was also collected from several representative loci of destruction Layer 9, predating the Egyptian occupation. A modified version of the ceramic coding system devised by Yekutieli (1998) for EB I datasets of North Sinai ceramics was applied to each vessel in the sample. According to this system, every vessel received a six-letter code that signifies key descriptive elements: function, form, plastic decoration, fabric, surface decoration, and manufacturing technique. Thus, for instance, the code “SWEMCA” refers to a large storage jar (S) with an inwardly inclined neck (W) and an outwardly-folded sharp rim (E), made of clay with crushed calcium carbonate temper (M), a handsmoothed exterior (C) and wheel traces on the interior (A). The first half of the code, indicating vessel function and form, allows the quantification of typological

1

Renewed excavations at Tel ‘Erani were conducted under the direction of Dr. Yuval Yekutieli, Prof. Krysztof Cialowicz, Dr. Eli Cohen-Sasson and Dr. Marcin Czarnowicz.

Egyptian-Levantine Ceramic Connectivity: Between Tel ‘Erani and Sede Ḥafir

33*

Layer 9, the earliest layer of the sequence, possibly prior to Egyptian habitation at the site, contained few Egyptian imports and almost no indication for hybridization of forms, fabric, decoration or manufacturing process. Layer 8 showed a sudden, dramatic increase in Egyptian material both inside and outside the building, accompanied by technological and aesthetic hybridizations of the ceramic traditions, including the transfer of wheel throwing and white-wash decoration in the manufacture of Egyptian types. Layer 7 was marked by receding hybridity that was almost eliminated, perhaps suggesting heightened tension and social anxiety. Layer 6 was accompanied by new spatial divisions that differentiated between internal areas used primarily for serving and storage and external areas oriented towards cooking. Also, the frequency of Levantine vessels significantly decreased inside the building while dramatically increasing outside. Hybridization also increased in this phase, proportionally doubling compared to Layer 8. The most convincing explanation for these patterns is that establishing clear social and spatial boundaries between Levantines and Egyptians caused a flourishing of relations. Layer 5 corresponds to the end of the Egyptian colony. Nevertheless, the proportion of Egyptian vessels in the assemblage remained high, and hybridization even increased by roughly 30%. We suggest that fragmenting definitions of social relations and possibly also systems of control in this phase brought out much creativity and innovations. The temporal and spatial variations in ceramic assemblage profiles at Tel ‘Erani D3-H not only reveal clear trajectories of developmental change in the pattern of relations but also establish the profiles in the ceramic database that constitute signatures of specifiable social and intercultural relations. These signatures can now be employed to explore and compare the case of Miẓpe Sede Ḥafir.

Miẓpe Sede Ḥafir: EB I Egyptian Contact in the Heart of the Desert Zone2 In the early summer of 2017, a large site, some 2–3 ha, was identified by Lior Schwimer on a promontory at the western edge of the Sede Ḥafir plain. The site, 2

Archaeological fieldwork at Miẓpe Sede Ḥafir, and subsequent laboratory studies, were carried out by a team from BGU, including Yuval Yekutieli, Samuel Atkins, Eli CohenSasson, Lior Schwimer, Roy Galili, Roi Shavit and Yarden Pagelson.

34*

Samuel Atkins and Yuval Yekutieli

subsequently dubbed Miẓpe Sede Ḥafir, comprised scatters of stone structures and tumuli spread across the hillside and surrounding a cluster of dark iron-rich stones. Exploring the discoloration and motifs in a rock-art panel carved into one of the large iron-rich boulders at the site, Schwimer estimated the feature ought to date from the fourth or early third millennium BCE. Subsequently, a team from BGU returned to the site and observed pottery scatters consisting of material dating from the EB I period, including an Egyptian component. As of September 2017, surface survey work and small-scale excavations have been carried out at the site, followed by analyses of materials and features in the archaeological laboratories at BGU. The project at Miẓpe Sede Ḥafir seeks to explore the site in the context of the regional and interregional EB I socio-economic spheres and examine Egyptian interactions with the southwestern Levant at the end of the EB I period. Results (not yet fully published) from the project indicate that this is the most significant desert zone site pertaining to the Egyptian-Levantine colonial encounters of the late fourth millennium BCE discovered to date. The site is located on a ridge at the southwestern edge of the Sede Ḥafir plateau in the Western Negev Highlands, c. 10 km south of the present-day village of ‘Ezuz. Naḥal Ḥoresha and Naḥal ‘Ezuz pass to the site’s west, while Har ‘Ezuz and Har Ḥamran stand to its southwest and south, respectively. To the north, numerous streambeds cut hills and valleys as they pour into Naḥal Niẓẓana, where the Negev highlands descend into the sand-dunes of the southern coastal plain and northeast Sinai. The local vegetation is of the Irano-Turanian steppe, and the Sede Ḥafir plateau is notable for its fertility, undoubtedly a strategic location for regional nomadic tribes that provides opportunities for pasture, hunting and foraging. A wadi carves through the middle of the site, draining east into the Sede Ḥafir plateau. It is one of many others that feed the plain with runoff water from the surrounding hills. At the northern end of the site, a small network of structures is arranged in a pen-and-room formation, typical of the fifth–third millennia BCE Negev highlands pastoralists (Rosen 2017). At the site’s southeastern edge, three rock-art panels had been carved into large iron-rich stones, behind and to the northwest of which the scatter of collapsed structures and tumuli rise like a theatre across the hillside. For the purposes of the surface survey and excavations, the site was divided into nine areas: Areas A–G were placed on the upper hillside around the central rock art area, while Areas H and J divided this central area to east and west (see Fig. 3). Excavations in Area H, near what was initially interpreted as a flint knapping area,

36*

Samuel Atkins and Yuval Yekutieli

surface treatments on the vessels’ interior allow us to differentiate closed vessels from open ones, and the rough poorly-fired highly-friable holemouth jars of the EB desert sites are sufficiently distinct to be recognizable by body sherds alone. Consequently, the range of types is fairly limited. The culturally characteristic Levantine assemblage consists mainly of holemouth jars, possibly produced in the Negev, and storage jars. Base diameters indicate that some storage jars were of considerable size. A few rope-decorated body sherds were found; most of them belong to holemouth jars, but two derive from storage jars made of well-fired, highly-levigated clay with calcite and grog inclusions, probably originating in the Shephelah region. The corpus of Egyptian pottery consists almost entirely of medium and large closed storage vessels. Only one rim of an Egyptian vessel was found, belonging to a small juglet or a drop-shaped bottle. Interestingly, notwithstanding this vessel’s undeniable Naqada III Egyptian morphology, its fabric is characteristic of the Shephelah region, indicating a connection with Egyptians living further north. Another sherd contained arkosic sand temper and is petrographically attributed to the area of Faynan, Jordan.

Coding and Analysis of the Miẓpe Sede Ḥafir Pottery Assemblage Altogether, the ceramic assemblage of Miẓpe Sede Ḥafir was found to comprise a minimum number of 67 vessels, and these were subjected to the six-letter coding system described above. The following are the results of the comparative analyses of various aspects of this assemblage. Functional Distribution Analysis and Regional Comparisons The functional distribution of vessel types at Miẓpe Sede Ḥafir is unlike other desert sites. While the latter have assemblages, 80%–98% of which comprise holemouth jars presumably used for cooking, at Miẓpe Sede Ḥafir, holemouth jars comprise only 41% of the assemblage (see Table 1; Fig. 4.1a, b). On the other hand, at Tel ‘Erani and Tel Arad, holemouth jar frequencies are even lower, comprising only 17% and 25% of the total sampled assemblages. Thus, Miẓpe Sede Ḥafir clearly held a function distinct from both sedentary and pastoral nomadic encampments. Its vessel type distribution is unique among EB I sites in the Negev Highlands. Storage vessels constitute the most substantial component of the Miẓpe Sede Ḥafir ceramic assemblage, comprising 55% of the vessels. This figure seems comparable with Tel ‘Erani D3-H, where 63% of the sampled assemblage from all layers was storage vessels (Fig. 4.2b); notably, the Miẓpe Sede Ḥafir figure exceeds

Egyptian-Levantine Ceramic Connectivity: Between Tel ‘Erani and Sede Ḥafir

37*

the frequencies measured at Tel Arad IV, where storage vessels constituted 36% of the assemblage (Table 1; Fig. 4.1b). In this respect, Miẓpe Sede Ḥafir resembles sedentary sites, particularly those involved in intensive trade, such as Tel ‘Erani and Tel Arad, and is distinct from all other desert sites. Nevertheless, these frequencies are lower than those measured for the assemblages of North Sinai sites—presumably trading stations—87% of which were storage vessels (Table 1; Fig. 4.1b). The observation of imported Egyptian and Shephelah pottery classes at Miẓpe Sede Ḥafir also suggests the existence of an exchange economy at the site. Moreover, the overwhelming majority of storage vessels were made of fabrics that could not have been obtained in the Negev. The sizeable number of storage vessels indicates an abundance of imported goods, exceeding the quantities that could be feasibly transported by small nomadic groups and implying a lesser degree of the groups’ mobility and a greater degree of connectivity. No bowls were identified in the Miẓpe Sede Ḥafir assemblage. By comparison, at Tel ‘Erani, they constituted 17% of the sample. This may further indicate that the

Table 1. Quantities and frequencies of vessel types in selected EB I sites. Function

Cooking pots

Bowls

Bottles/ Juglets

Small/ Medium Storage

Large Storage

No.

%

No.

%

No.

%

No.

%

No.

%

No.

%

Miẓpe Sede Ḥafir

28

40.6

–

–

3

4.3

7

10.2

31

44.9

69

100

Camel Site (Rosen 2011)

9

60

4

26.7

–

–

–

–

2

13.3

15

100

Har Ḥoresha (Saidel and Haiman 2014)

34

87.2

–

–

1

2.6

–

–

4

10.2

39

100

Ḥorbat Avnon (Cohen 1999)

13

65

1

5

4

20

–

–

2

10

20

100

Ḥorbat Akhdir (Cohen 1999)

15

75

–

–

–

–

2

10

3

15

20

100

Tel Arad IV (sample; Amiran 1978)

18

25.7

18

25.7

9

12.9

12

17.1

13

18.6

70

100

North Sinai (sample; Yekutieli 1998)

5

3.1

9

5.7

7

4.4

38

23.9

100

62.9

159

100

Tel ‘Erani (sample)

326

16.9

313

16.3

81

4.2

111

5.8

1093

56.8

1924

100

Site

Total

38*

Samuel Atkins and Yuval Yekutieli

Fig. 4.1. Assemblage compositions according to vessel types: Miẓpe Sede Ḥafir (a) and across contemporaneous sites (b) (for data, see Table 1).

connections between Miẓpe Sede Ḥafir and the sedentary zone pertained to the exchange of bulk goods, probably agricultural produce. It may also indicate that the serving wares of sedentary society held little cultural currency among nomadic groups of the Western Negev.

Fabric Distribution Analysis Five principal petrographically-confirmed fabric groups were identified at Miẓpe Sede Ḥafir, with considerable variation in the use of temper (not yet fully published).

Egyptian-Levantine Ceramic Connectivity: Between Tel ‘Erani and Sede Ḥafir

39*

Fig. 4.2. Miẓpe Sede Ḥafir, distribution of cooking and storage vessels per fabric type (a); Tel ‘Erani, assemblage composition according to vessel type (b) (for data, see Table 1).

These groups demonstrate links with four regions beyond the immediate environs of the Negev highlands: Egypt, the Shephelah, the Judean Hills and Jordan. The quantity of pottery retrieved from the small archaeological exposure at Miẓpe Sede Ḥafir is remarkably high for a desert site, and the ratio of imported pottery is especially steep. Vessels from Egypt and Jordan constitute c. 40% of the MNV—c. 22% and 18% respectively—while vessels originating in the Shephelah

Samuel Atkins and Yuval Yekutieli

40*

and Judean Hills comprise another c. 31% of the ceramic assemblage (Table 2; Figs. 5.1a, 5.2a), including one example of an Egyptian-styled juglet. As with the functional analysis, these results support the interpretation of Miẓpe Sede Ḥafir as a desert site whose main function pertained to commerce and exchange. At Tel ‘Erani, Egyptian imports constitute 36% of the sampled assemblage, although it varies considerably across layers (Table 2; Figs. 5.1b; 5.2b). Their frequency is relatively low in Layer 9 but comprises almost half of the assemblage in Layers 6 and 5. Either way, the high frequency of Egyptian vessels is best understood as naturally reflecting the colonial encounter throughout the

Table 2. Fabric class distributions at Miẓpe Sede Ḥafir and Tel ‘Erani. Fabric code

Inclusions description

Geographic indicator

Tel ‘Erani (sample)

Miẓpe Sede Ḥafir

D

Dolomitic clay and calcareous sand

Israel (Shephelah/ Judean Hills)

No.

%

No.

%

12

0.6

1

1.6

B

Basalt

Jordan

11

0.6

1

1.6

E

Calcite and Grog

Israel (Shephelah/ Judean Hills)

21

1.1

3

4.8

G

Grog

Israel (Shephelah/ Judean Hills)

9

0.5

–

–

L

Loess clay and grog

Israel (Shephelah/ Judean Hills)

4

0.2

2

3.2

N

Grit

Egypt

262

13.5

13

21

M

Calcareous Nile clay and quartz silts

Egypt

89

4.6

1

1.6

O

Arkose sand

Jordan

–

–

10

16.2

P

Coarse wadi sand

Israel

106

5.5

2

3.2

Q

Calcite

Israel

133

6.7

16

25.8

U

Straw and stone

Egypt

118

6.1

–

–

V

Wadi sand and grog

Israel (Shephelah/ Judean Hills)

734

37.8

12

19.4

W

Calcite and straw

Israel

197

10.1

–

–

A

Grog and crushed calcium carbonate

Israel (Shephelah/ Judean Hills)

25

1.3

1

1.6

S

Straw

Egypt

130

6.7

–

–

R

Fiber

Egypt

92

4.7

–

–

1943

100

62

100

Total:

Egyptian-Levantine Ceramic Connectivity: Between Tel ‘Erani and Sede Ḥafir

41*

occupation sequence of the Egyptian colony at the site. In a similar vein, the high proportion of Egyptian vessels at Miẓpe Sede Ḥafir is probably best understood as indicating direct encounters with Egyptian groups.

Surface Decoration Distribution Analysis The distribution of decorations across the local (Levantine, including the desert zone) and Egyptian components is remarkably similar in Miẓpe Sede Ḥafir and the external areas of Tel ‘Erani Layer 9 and, albeit to a lesser extent, Layer 8 (Fig. 6). The distribution of decoration types among Levantine vessels manifests this. Plain-smoothed vessels are predominant, followed by red- and white-slipped, accompanied by a few red-painted vessels. The Egyptian vessels in both Miẓpe Sede Ḥafir and Tel ‘Erani Layer 9 also manifest the same pattern: Most of them are plain-smoothed, while the remainder is red-slipped. The same is largely true in Layer 8, especially for the Levantine vessels. Tel ‘Erani, Area D3-H, Layer 9 apparently engaged in intensive trade with Egypt, indicated by a proportionally significant quantity of imports. It may have predated the arrival of the Egyptian community that settled at the site, although, to date, only a fraction of this phase was studied, and its stratigraphic boundary with Layer 8 is yet to be defined in the internal space. The dominance of plainsmoothed vessels in both Layers 8 and 9 probably reflects an economic rather than stylistic orientation of the manufacturing practices. Layer 9 exhibited very little hybridization, occasionally noted for Egyptian vessel types made of local fabrics. The similar distributions of decoration types in Miẓpe Sede Ḥafir and Tel ‘Erani D3-H, Layers 8 and 9, suggests similar Levantine-Egyptian relations were at play, manifested by high proportions of Egyptian imports (not hybridized). The most likely scenario is that Miẓpe Sede Ḥafir was contemporaneous, at least, with the foundational stages of the colony at Tel ‘Erani. General Summary and Implications Initial phenomenological indications suggest that Miẓpe Sede Ḥafir functioned as a “gathering place” for Negev desert communities. The ceramic assemblage’s clear orientation towards storage and the tentative interpretation of circular architectural units as storage facilities suggest a focus on exchange, perhaps redistribution of desert products. Imported Canaanean sickle blades and several ground stone tools indicate small-scale agricultural activity at the site. Overall, it seems that Miẓpe Sede Ḥafir represents a diverse desert economy.

42*

Samuel Atkins and Yuval Yekutieli

Fig. 5.1. Assemblage compositions according to fabric types (see Table 2): Miẓpe Sede Ḥafir (a), Tel ‘Erani (b).

The ceramic assemblage is unusually large for an EB I Negev Highlands site. Notably, the frequencies are particularly high for Egyptian (Naqada III) pottery, as well as other imports from the Shephelah, Judean Hills and Jordan. Similar decoration distributions for Egyptian and local components in Miẓpe Sede Ḥafir and Tel ‘Erani, coupled with substantial quantities of Egyptian imports in both

Egyptian-Levantine Ceramic Connectivity: Between Tel ‘Erani and Sede Ḥafir

43*

Fig. 5.2. Assemblage compositions according to vessel provenience: Miẓpe Sede Ḥafir (a), Tel ‘Erani (b).

sites, indicate contemporaneity. It is, therefore, likely that there were regular trade links between Miẓpe Sede Ḥafir and an Egyptian colony (or colonies) in the southwest-Levantine coastal plain and the Shephelah regions. The distribution of vessel functions in the Egyptian and Shephelah/Judean Hills pottery components indicates bulk exchange, probably exceeding quantities that EB Ib Negev pastoralist groups could transport. Therefore, it seems, trade was essential to the establishment and function of Miẓpe Sede Ḥafir. Perhaps Egyptian traders arrived at the site from a colony in the coastal plain for the purpose of exchange. The site’s links with the eastern side of the Arabah valley imply the site may have also been involved in copper and tabular scraper trade.

Egyptian-Levantine Ceramic Connectivity: Between Tel ‘Erani and Sede Ḥafir

45*

Conclusions Based on the very high proportion of Egyptian pottery uncovered in the small archaeological exposure at Miẓpe Sede Ḥafir and the presence of an Egyptian style vessel made of Shephelah region clay, it seems clear that Miẓpe Sede Ḥafir was connected to the core region of Egyptian activity in the Mediterranean littoral and sites of primarily Egyptian character in northeastern Sinai. Moreover, the apparently large volumes of produce mobilized through the site (as stated, probably exceeding quantities that could be transported by nomadic groups and/or their production potential) suggests that Egyptians arrived at Miẓpe Sede Ḥafir by one of two routes. One begins in the Egypt-Levant land route along the North Sinai coast (Oren 1973; Yekutieli 2002) and proceeds southeast across the barrier of sand dunes along the Naḥal Niẓẓana and Naḥal Lavan streambeds. The second route begins in the colonies in the southern coastal plain and bypasses the sand dunes from the east. Albeit indirectly, these two points imply that Miẓpe Sede Ḥafir was contemporaneous with the permanent Egyptian habitation in the southwestern Levant. The presupposition of such a trade route further explains the scatters of Egyptian materials at sites in the region surrounding Miẓpe Sede Ḥafir: Be’erotayim, Givaʻat Salʻit, and Qadesh Barneʻa (Yekutieli 2004; Saidel et al. 2006). In light of possible contacts with the region of Faynan, it seems there was Egyptian demand for desert products, perhaps including copper and tabular scrapers. The nature of inter-regional contact in Miẓpe Sede Ḥafir, expressed in the ceramic assemblage, closely resembles Layers 9 and 8 at Tel ‘Erani that straddled the Egyptian colony’s establishment. In all likelihood, this was a time of intercultural negotiation and conceptual and material exchange. Miẓpe Sede Ḥafir has a unique profile manifested by (1) the high frequency of imported storage vessels, (2) sickle segments and grinding stones, (3) an unusual layout, (4) a high frequency of tabular scrapers (yet unpublished), and (5) the notable absence of arrowheads typical of campsites. In this sense, it answers the archaeological criteria for a “negotiated periphery” (Kardulias 1999, 2007, 2015; Morris 1999), underscoring its potential for reordering and restructuring social norms and standards of value. In the context of complex cultural encounters and considering the inherent flexibility of nomadic lifeways, considerable sociocultural transformation may be expected. The extent of Egyptian contact at the site further implies that its importance extended well beyond the nomadic sphere. It is evident that Miẓpe Sede Ḥafir is a key site for understanding the socio-economics of late fourth-millennium desert

46*

Samuel Atkins and Yuval Yekutieli

zone connectivity, reflected in modes of subsistence, semi-sedentary activity and perhaps also the ideation of nomadic groups.

Acknowledgments The research presented here is part of a more comprehensive initiative funded by the Israel Science Foundation (ISF no. 1321/17) to examine Egyptian interactions with the southwestern Levant at the end of the EB I period. We want to thank Dr. Masatoshi Yamafuji and Dr. Taichi Kuronoma of the Japan Institute for Cultural Properties, who assisted in modifying the coding system and some preliminary analyses on the ceramic materials from Tel ‘Erani, Area D3-H. We are also grateful to Yarden Pagelson and Yuval Goren of the microarchaeology laboratory at BGU for petrographic analyses. References Amiran R. 1978. Early Arad I: The Chalcolithic and Early Bronze City: First–Fifth Seasons of Excavations, 1962–1966. Jerusalem.

Atkins S. 2017. A New Inter-Regional Trajectory for Interactions between Northeast Africa and the Southwest Levant during the 4th millennium BCE. Strata BAIES 35:135–164.

Atkins S. 2021. The Role of Negev Highland Pastoral Nomadic Societies in Interactions

Between Nilotic and South-West Levantine Groups During the 4th and Early 3rd Millennia BC. Ph.D. Diss. Ben Gurion University of the Negev. Beer Sheva.

Cialowicz K., Yekutieli Y. and Czarnowicz M. eds. 2016. Tel ʻErani I: Preliminary Report of the 2013–2015 Excavations. Krakow.

Cohen R. 1999. Ancient Settlement of the Central Negev (IAA Reports 6). Jerusalem (Hebrew). Kardulias P.N. 1999. Preface. In P.N. Kardulias ed. World-Systems Theory in Practice: Leadership, Production, and Exchange. Boulder, CO. Pp. xvii–xxi.

Kardulias P.N. 2007. Negotiation and Incorporation on the Margins of World-Systems: Examples from Cyprus and North America. Journal of World-Systems Research 13:55–82.

Kardulias P.N. ed. 2015. The Ecology of Pastoralism. Boulder, CO. Lehmkuhl U., Lüsebrink H-J. and McFalls L. 2015. Spaces and Practices of Diversity: An Introduction. In L. McFalls, H-J. Lüsebrink and U. Lehmkuhl eds. Of ‘Contact Zones’ and ‘Liminal Spaces’: Mapping the Everyday Life of Cultural Translation. New York. Pp. 7–27.

Egyptian-Levantine Ceramic Connectivity: Between Tel ‘Erani and Sede Ḥafir

47*

McFalls L.H., Lüsebrink H-J. and Lehmkuhl U. eds. 2015. Of ‘Contact Zones’ and ‘Liminal Spaces’: Mapping the Everyday Life of Cultural Translation. New York.

Miroschedji P.R. de. 2015. Les relations entre l’Égypte et le Levant aux IVe et IIIe millénaires

à la lumière des fouilles de Tell es-Sakan. Comptes rendus des séances de l’Académie des Inscriptions et Belles–Lettres 159(2):1003–1038.

Morris I. 1999. Negotiated Peripherality in Iron Age Greece: Accepting and Resisting the East. In P.N. Kardulias ed. World-Systems Theory in Practice: Leadership, Production, and Exchange. Boulder, CO. Pp. 63–84.

Oren E. 1973. The Overland Route between Egypt and Canaan in the Early Bronze Age. IEJ 23:198–205.

Pratt M.L. 1991. Arts of the Contact Zone. Profession 91:33–40. Rosen S.A. ed. 2011. An Investigation into Early Desert Pastoralism: Excavations at the Camel Site, Negev (Cotsen Institute of Archaeology Press Monograph 69). Los Angeles, CA.

Rosen S.A. 2017. Revolutions in the Desert: The Rise of Mobile Pastoralism in the Negev and the Arid Zones of the Southern Levant. London.

Saidel B.A., Erickson-Gini T., Vardi J., Rosen S.A., Maher E. and Greenfield H. 2006. Test Excavations at Rogem Be’erotayim in the Western Negev. JIPS 36:201–229.

Saidel B.A. and Haiman M. eds. 2014. Excavations in the Western Negev Highlands: Results of the Negev Emergency Survey 1978–89 (BAR Int. S. 2684). Oxford.

Turner V.W. 1964. Betwixt and Between: The Liminal Period in Rites de Passage. In M.E Spiro ed. Symposium on New Approaches to the Study of Religion. Seattle, WA. Pp. 4–20.

Turner, V.W. 1969. The Ritual Process: Structure and Anti-Structure. Chicago. Wodianka S. and Behrens C. 2017. Chaos in the Contact Zone: Unpredictability, Improvisation and the Struggle for Control in Cultural Encounters. Bielefeld.

Yekutieli Y. 1998. The Early Bronze Age I of North Sinai: Social, Economic and Spatial Aspects. Ph.D. Diss. Ben Gurion University of the Negev. Beer Sheva (Hebrew; English summary).

Yekutieli Y. 2002. Settlement and Subsistence Patterns in North Sinai during the Fifth to

Third Millennia BCE. In E.C.M.van den Brink and T.E. Levy eds. Egypt and the Levant: Interrelations From the 4th Through the Early 3rd Millennium BCE. London. Pp. 422–433.

Yekutieli Y. 2004. The Desert, the Sown and the Egyptian Colony. Äegypten und Levante 14:163–171.

Provenance of Greenstone Tesserae from Byzantine Mosaics in the Judean Shephelah: Preliminary Results Benyamin Storchani, ii and Yotam Asscheri i Israel Antiquities Authority ii Ben-Gurion University of the Negev

Abstract Ancient mosaic floors may be comprised of stone, ceramic or glass tesserae. In the Holy Land, stone was widely used for this purpose, but their provenance remains an

undeveloped field of study. While white, brown, black and red limestone outcrops are relatively abundant locally, more “exotic” colored stones, such as yellow, purple, blue, or green, must have been obtained from specific sources. These stones were probably transported in bulk as unworked or semi-worked raw material to the mosaic assembly site. In this paper, greenstone tesserae found in mosaic floors of two Judean Shephelah

Byzantine churches were analyzed using Handheld X-ray fluorescence (HHXRF) and X-ray diffraction (XRD) to define their chemical and mineralogical compositions. The

preliminary results of the current study suggest that green tesserae may have originated from rocks of the Ḥatrurim Formation in the Negev desert, southeast of Arad.

Keywords: Byzantine mosaics, greenstone tesserae, Ḥatrurim Formation, Ḥorbat

Midras, Church of the Glorious Martyr, XRF, XRD.

Introduction Ancient mosaic floors are composed of various colored cubes (tesserae) arranged in sophisticated designs. In the Eastern Mediterranean region, stone was the most common material used for producing mosaic tesserae, occasionally supplemented by glass when rare or expensive colors were required. Thus, the color range in any given mosaic expresses the ability of ancient mosaicists to obtain raw materials. Moreover, the limited availability of colored stones also implicates that they were often obtained in bulk to be cut into cubes at or near the working site (Lichtenberger

Provenance of Greenstone Tesserae from Byzantine Mosaics in the Shephelah

51*

Holy Land Mosaics and Mosaicists during the Byzantine period Throughout antiquity, the design, construction, and installation of mosaics was a specialized craft industry requiring a wide range of skills and expertise. Preparation of a mosaic floor was usually carried out by a team of trained laborers working under a single master mosaicist (Hachlili 2009:244). Inscriptions specifying the mosaicist’s name on church and synagogue floors underscore the profession’s prestige (Hachlili 2009:244–249). Although the definition of the master mosaicist’s role remains unclear, it presumably entailed oversight of the design and its execution, while other craftsmen were in charge of other, more practical aspects of the production. For example, to ensure the quality of the final product, the master mosaicist must have been involved in procuring all essential materials and services and verifying their quality, including external specialists and suppliers (e.g. plaster manufacturers). Concerning the procurement of raw stone for tesserae, especially of rare and exotic colors, master mosaicists must have relied on suppliers who would quarry the stone and deliver it to the site. Provenance Studies of Mosaic Tesserae While research of ancient mosaics usually focuses on iconographic and chronological issues, several recent studies have engaged questions of raw materials’ provenience. Driven by conservation research, these studies have applied a range of non-invasive analytical methods and procedures (Tykot 2016). Many of them were conducted on glass tesserae and demonstrated that chemical composition could be used for differentiating workshops (Licenziati and Calligaro 2016, and see additional references therein). Recently, similar methodologies have been applied to the stone tesserae from the House of Cupids in Pompeii. In this study, a range of non-invasive, on-site, chemical and mineralogical analyses was applied, using Raman, Diffuse Reflectance Infrared Fourier Transform (DRIFT), hand-held energy dispersive X-ray fluorescence (HH-EDXRF), and Laser Induced Breakdown Spectroscopy (LIBS). The study tested orange, white, black and red tesserae and successfully correlated their color, chemical composition and geological origins (Marcaida et al. 2019). Other studies have used the mineralogical composition of tesserae to suggest potential geological sources (Lysandrou et al. 2017). This shows that chemical and mineralogical properties are excellent tools for studying tesserae’s provenience. Optical mineralogy studies of tesserae thin sections have also been conducted at several sites in Jordan, including Mushatta and the Girmil Church in Gerasa. At Mushatta, the study of the stone tesserae focused on white, red and brown

52*

Benyamin Storchan and Yotam Asscher

tesserae, combining specimen color classification with polarized microscope observations of thin sections (Hamarneh 2015). The mineralogical analysis led the researchers to propose that the tesserae derive from nearby limestone outcrops of the Umm Rijam Formation near the site. A similar methodology was applied to white, brown, gray and black tesserae from the Girmil Church in Gerasa and, based on the identification of fossil inclusions—foraminifera, gastropods and bivalves— concluded that the tesserae were from local sources (Al-Bashaireh, Hwari and AlTamimi 2019). The results of these studies are not surprising, and it seems logical that white and brown tesserae were obtained from outcrops near the sites. Indeed, as claimed by Talgam (2014:175), limestone tesserae derive from sources “rarely farther than 10 to 30 km from the site”. However, procurement of other “exotic” color tesserae is likely to have been more complicated. Specifically, concerning greenstone in the southern Levant, researchers have suggested the Ḥatrurim Formation outcrops as the source for greenstone beads of the Neolithic period (Mayer and Porat 2008). In this vein, we postulate that ancient mosaicists in the Church of the Glorious Martyr and Ḥorbat Midras may have also derived their greenstone from outcrops of this same formation. This hypothesis is reinforced by the absence of exotic-colored stones in the mosaics of northern Israel. Presumably, the import of Ḥatrurim sourced stones to this region was not cost-effective, driving mosaicists to rely on glass tesserae for green (Talgam 2014:175).

The Ḥatrurim Formation as a Potential Source of Greenstone The Ḥatrurim Formation, also known as the “mottled zone,” is a geological formation of metamorphosed chalk/marl and clay/marl layers that can produce black, brown, yellow, green, yellow, pink, red, violet and grey colored stones (Gross 1977:1). Ḥatrurim Formation outcrops are distributed across the Judean Desert: from Maʻale Adumim in the north, through the Hebron hills, and into the Negev desert, south of Arad (Fig. 1). Further west, Ḥatrurim Formation outcrops have been observed in the Judean Shephelah, specifically near the Naḥal Ayalon Valley, Kefar Uriyya and Tarqumiya. However, these outcrops are badly degraded and do not contain green-colored minerals.1

1

The degraded nature of the Judean Shephelah Ḥatrurim Formation outcrops was brought to our attention by Dr. Avi Burg (Geological Institute of Israel), and we wish to thank him for his assistance in this study.

Provenance of Greenstone Tesserae from Byzantine Mosaics in the Shephelah

53*

Among the various outcrops of the Ḥatrurim Formation, two are notable for their green hues: Mizzi Ahdar and Olive Rocks. Mizzi Ahdar (‫ )مزي اخضر‬refers to a green-colored “apatitic variety of phosphatic limestone” (Picard 1938:16) outside the village of Beit Saḥur. The Mizzi Ahdar layer formed when Danian aged phosphatic rock layers metamorphosed into apatite, resulting in green and red colored stones (Luke and Keith-Roach 1922:239; see also Picard 1938:16). During the British mandate era, a quarry for this stone was documented near “Chirbet el-Hascheile,” known today as Ḥujayle in the Dar Salaḥ municipality (Fig. 1; Blackenhorn 1905:116; Sneh and Avni 2011). According to modern geological survey maps, the metamorphized bedrock appears in a small area atop a hill within Ḥujayle (Sneh and Avni 2011). The Mizzi Ahdar quarried at Dar Salaḥ was used to decorate traditional Palestinian buildings and architecture (Hadid 2002:16; Abuarkub 2017:143). Today, there are several active stone quarries in the area of Beit Saḥur, and commerce in stone building materials is a major component of the village’s economy. However, it is unknown if greenstone is still being quarried here. While there might be other outcrops of Mizzi Ahdar elsewhere, the Dar Salaḥ quarry is also notable for its proximity to a number of large and significant Byzantine churches, such as Shepherds’ Field (Tzaferis 1975, 1993) and the Church of the Nativity in Bethlehem, both major Byzantine Christian pilgrimage centers. The second potential Ḥatrurim outcrop source of greenstone is Olive Rocks, appropriately named for their green color. These rocks were formed by a geological metamorphic process and can only be found near the Ḥatrurim Junction, south of Arad (Bentor 1949; Hirsch, Burg, and Avni 2010). They derive from clay/marl layers of the Taqiye formation and contain various combinations of gehlenite/ larnite, calcite/spurrite and anorthite/diopside (Geller et al. 2012). Olive Rocks are classified into four main types: low-grade “olive,” medium-grade porous “olive,” high-grade dense “olive,” and high-grade gehelnitic dense “olive” (Burg et al. 1992:114). These types have different mineralogical compositions, and the denser varieties are characterized by higher amounts of diopside, anorthite, grossular or wollastonite (Geller et al. 2012:28). While both Mizzi Ahdar and Olive Rocks are green, they have distinct chemical and mineralogical compositions due to derivation from different parent rocks. Mizzi Ahdar derives from calcium-rich chalky sediments in the Upper Ghareb formation, while Olive Rock stems from aluminum- and silicon-rich marl layers of the Taqiye formation.

54*

Benyamin Storchan and Yotam Asscher

The Provenance Study of Green Tesserae The current study analyzes the chemical and mineralogical compositions of greenstone tesserae used in mosaic floors of two Byzantine churches: The Church of the Glorious Martyr and Ḥorbat Midras. Excavation at the Church of the Glorious Martyr, north of the Ha-Ela Valley and west of Ḥorbat Bet Naṭif (Fig. 1), uncovered a complex composed of a courtyard, a narthex, a basilical church and a side chapel with an elaborate well-preserved mosaic floor. The chapel floor, decorated with large asymmetrical leaves, is dated to the end of the sixth century CE, according to an inscription found on the floor (Di Segni 2021). Close inspection of the leaves shows that the green tesserae were of different shades and served to create a realistic effect (Fig. 2). Two chunks of unworked greenstone were found in unstratified contexts south of the church, probably discarded raw material waste from the mosaic’s installation. Two specimens were collected for analysis: a tessera from the chapel floor (RMBS G1) and one of the raw chunks (RMBS Raw).

Fig. 2. Closeup of a leaf from the chapel mosaic floor at the Church of the Glorious Martyr (Photo: Assaf Peretz).

Provenance of Greenstone Tesserae from Byzantine Mosaics in the Shephelah

55*

Additional green tesserae were obtained from the mosaic floors of a Byzantine church at Ḥorbat Midras, south of the Ha-Ela valley in the ‘Adulam Caves Park (Fig. 1; Ganor et al. 2011a, 2011b, 2012). According to the excavators, the church was abandoned in the mid-eighth century CE, probably after being damaged by the 749 CE earthquake. Many loose tesserae were collected by the site conservators during the excavation and stored at the IAA’s mosaic laboratory in the Rockefeller Museum. For this study, a small number of tesserae were obtained; however, only one was sampled (Midras G1).

Analysis and Results The specimens chosen for analysis were first photographed and classified according to color. They were photographed using a stereoscope (Discovery V12) at magnifications of 8× and 40×, and their color classification was done using Munsell color charts. The green hues of the samples range between 2.5G 8/6– 2.5G 8/8 and 10GY 6/6–10GY 5/4 (Munsell 1988). In order to avoid unnecessary contamination and to produce clean surfaces for analysis, the tesserae were polished with a wet grinding wheel, while the raw material chunk (RMBS Raw) was cut and then polished to create one flush side. The chemical composition of the stones was determined with a mounted Bruker 5i Tracer handheld energy-dispersive XRF spectrometer (henceforth XRF). It was equipped with a Rh anode miniaturized X-ray tube operating at a maximum voltage of 50 kV and with a Peltier-cooled high-resolution silicon drift detector (SDD). The chemical information was averaged from a 7–8 mm surface spot size, and positioning was achieved with an integrated camera. The instrument was calibrated to present the frequency of elements in percentages using the “mudrock” setting (Rowe, Hughes and Robinson 2012). Although Handheld XRF spectrometers are less accurate than stationary models, they proved useful for distinguishing source clusters (Drake, Nazaroff and Prufer 2009:16). Six XRF readings were produced for each specimen: one on every side of the tesserae and on six random locations of the raw material chunk. The XRF analysis detected seven major elements (Fig. 3): silicon (Si), calcium (Ca), aluminum (Al), magnesium (Mg), potassium (K), phosphorus (P) and iron (Fe). The raw chunk from the Church of the Glorious Martyr (RMBS Raw) and the tessera from Ḥorbat Midras (Midras G1) are both notable for their high ratios of silicon and calcium (>10%), indicating the presence of calcium silicate minerals characteristic of the Ḥatrurim Formation. However, the tessera from the Church of the Glorious Martyr (RMBS G1) is significantly different with substantially lower ratios for all elements, especially silicon, suggesting a higher

56*

Benyamin Storchan and Yotam Asscher

Fig. 3. Graph and table of XRF measurements for (A) RMBS Raw, (B) RMBS G1 and (C) Midras G1. The chemical elements are reported in % following an internal calibration (Rowe et al. 2012) (< LOD = below limit of detection; Err = analytical error).

proportion of carbonates. Nevertheless, we hypothesized that the differences are within the bounds of the natural variability of Ḥatrurim Formation rocks. To check this hypothesis, we analyzed the samples’ mineralogical compositions. We determined the specimens’ mineralogical compositions with X-ray diffraction (henceforth XRD), using a Powder Diffractometer Empyrean (Panalytical B.V., Almelo, the Netherlands) equipped with a position-sensitive detector X’Celerator. Data were collected in the q/2q geometry using Cu K-alpha radiation (l =1.54178 Å) at 40 kV and 30 mA. Scans were run for approximately 15 minutes in a 2q range of 5–65° with a step equal to ~0.033° (Fig. 4).2 The results demonstrated that all samples share

2

For the XRD specifications, see https://in.bgu.ac.il/en/iki/Pages/X-Ray-Diffraction.aspx (accessed January 30, 2022).

Provenance of Greenstone Tesserae from Byzantine Mosaics in the Shephelah

57*

Fig. 4. Graph and table of XRD measurements: (A) RMBS Raw, (B) RMBS G1, (C) Midras G1. The various minerals are numbered, showing their location in the diffractograms. Note how similar phases, identified by diffraction, contain different chemical compositions, which is typical for the variability of calcium silicates in the Ḥatrurim Formation (Gross 1977).

some common compositional features, such as varying phases of calcium silicates, unique to the Ḥatrurim Formation rocks (Gross 1977:1; Fig. 4). For example, the most notable minerals constituting the tessera from the Church of the Glorious Martyr (RMBS G1) are diopside (MgCaSi2O6) and aragonite (CaCO3). The raw chunk from the Church of the Glorious Martyr (RMBS Raw) is also comprised of diopside but includes katoite (Ca3Al2(SiO4)(OH)8) as well. Interestingly, katoite and diopside were also recorded in the tessera from Ḥorbat Midras (Midras G1) alongside kaolinite (Al₂Si₂O₅(OH)). The high amounts of katoite in the raw chunk (RMBS Raw) and Ḥorbat Midras (Midras G1) explain the high ratios of silicon and calcium detected in the chemical analysis, compared to the tessera from the Church of the Glorious Martyr (RMBS G1). Moreover, the high frequency of aragonite measured in RMBS G1 is another significant difference between the samples, explaining why chemical analysis found lower ratios of silicon and calcium (the higher intensity of aragonite is labeled ‘4’ in Fig. 4B). These mineralogical compositions are within the bounds

58*

Benyamin Storchan and Yotam Asscher

of the expected natural variability of the Ḥatrurim Formation. Moreover, many of the minerals identified are well-known from the southern Ḥatrurim outcrops (i.e. Olive Rocks) formed by “hydration of pyrometamorphic calc-silicate assemblage at temperatures higher than 200 ˚C” (Vapnik et al. 2018:322). The specimens’ mineralogy seems to complement their elemental composition, suggesting that all three samples can be traced to a source in the same area, more specifically, to the Olive Rocks of the Ḥatrurim Basin.

Field Sampling Olive Rocks A small field study of the Ḥatrurim outcrops southeast of Arad was conducted to determine the presence and accessibility of Olive Rocks in the region (Fig. 1). We explored a small area near the Ḥatrurim Junction, randomly chosen due to its accessibility from the main road. Low-grade Olive Rocks were found on the surface throughout the area, alongside other colored rocks, such as black larnite. High-grade Olive Rocks were only observed near the hilltops (Fig. 5).

Fig. 5. Olive Rock outcrops near Ḥatrurim Junction.

Provenance of Greenstone Tesserae from Byzantine Mosaics in the Shephelah

59*

Fig. 6. A sample of Olive Rocks collected near the Ḥatrurim Junction (Photo: Dafna Gazit).

Many Olive Rock outcrops visited during the survey were masked by a brown cortex. When broken, the stone’s underlying color was revealed, ranging across yellow, green, brown and gray hues (Fig. 6), reminiscent of the tesserae from the Church of the Glorious Martyr and Ḥorbat Midras. However, it is notable that very few ceramics were observed in the field, suggesting that this location was not a quarry. Nevertheless, a small sample of both high- and low-grade Olive Rocks was collected for analysis and comparison with the specimens discussed above. While the geological samples from the Ḥatrurim Junction area are visually similar to the tesserae from the Church of the Glorious Martyr and Ḥorbat Midras, we cannot yet conclude that they are indeed the same.

Conclusions and Goals for Future Research Ḥatrurim Formation’s unique mineralogy has been utilized since prehistoric times, and, during the Neolithic and Chalcolithic periods, larnite-bearing rocks were used as raw material for the production of bifacial tools (Vapnik et al. 2015; Vardi 2015). The results of the current study suggest that, in later periods, ancient

60*

Benyamin Storchan and Yotam Asscher

mosaicists capitalized on the extraordinarily colorful Ḥatrurim rock formation for stone tesserae. The chemical and mineralogical compositions of the three samples from the Church of the Glorious Martyr and Ḥorbat Midras seem to indicate that they derive from the same geological formation, supporting the notion that Byzantine mosaicists would have cut tesserae on-site while installing the mosaic floor. Moreover, the mineralogical compositions of the tesserae include varying amounts of calcium silicates, which are unique to the Ḥatrurim Formation and fit Olive Rocks. One may argue that the Negev desert Ḥatrurim outcrops are located too far from the major churches of the Holy Land to constitute an economically viable source for green tesserae. However, they are not secluded and inaccessible either. It is, for instance, notable that several Olive Rock outcrops are located in the immediate vicinity of tetrapyrgos fortified towers (Upper Zohar, ‘En Boqeq, and Ḥatrurim fortress; Magness 1999:120), military forts known as limes Palaestinae. They were built during the fourth–sixth centuries CE (Parker 1997; Magness 1999) to prevent invasions of nomadic Arabian tribes. These towers were strategically located along an ancient road connecting the Arava with the Hebron Hills, to which stone quarries would have also had access, facilitating the delivery of their merchandise. Another potential benefit of the southern Ḥatrurim outcrops is the multitude of other colorful formations in the area, including red and purple stones. While Ḥatrurim Formation outcrops can also be found in the Judean Shephelah, near the churches tested, these outcrops do not contain green-colored minerals. Insofar as Olive Rocks were systematically procured for mosaic floors in the Judean Shephelah, it follows that a well-developed supply chain had to be in place during the Byzantine period. In order to test and elaborate on this hypothesis, future research should sample green tesserae in mosaic floors of other regions to determine the distribution limits of Olive Rock tesserae. While Olive Rocks seem to be the most probable greenstone source, it is not to say that Mizzi Ahdar was never procured for other floors. In fact, known outcrops are located in the heart of the Holy Land, near Jerusalem and Bethlehem, and in proximity to numerous Byzantine churches. These features render Mizzi Ahdar a highly attractive source that warrants closer examination. Mosaicists likely drew on multiple suppliers and sources for different products, and a mosaic floor may incorporate tesserae that derive from various locations. Concomitantly, they are also likely to have operated within the constraints of economic feasibility.

Provenance of Greenstone Tesserae from Byzantine Mosaics in the Shephelah

61*

Acknowledgments The tesserae study from the Church of the Glorious Martyr is an ongoing project of the Israel Antiquities Authority, conducted in collaboration with Prof. Gilberto Artioli and Dr. Michele Secco of the University of Padova, Italy. The XRD data presented in this article was produced with the help of Prof. Yuval Goren and Dr. Yelena Mirsky (Ben Gurion University of the Negev). We also wish to thank Hodaya Bithan for her help in the field and laboratory during the initial stages of this research and Ilana Peters for editing and laboratory help. Additional thanks are due to Amir Ganor and Alon Klein for providing us access to the tesserae and allowing us to publish these results. Finally, we would like to express our gratitude to Dr. Avi Burg (Geological Institute of Israel) and Dr. Jacob Vardi for their help in the field survey. References Abuarkub M. 2017. Traditional Building Materials and Techniques in Palestine. PROSTOR 25.1(53):141–153.

Al-Bashaireh K., Hwari W. and Al-Tamimi M. 2019. Multicolored Mosaic Tesserae Used in the Girmil Church, East Gerasa, Jordan: A Microfacial Analysis and Provenance Determination. Jordan Journal of Earth and Environmental Sciences 10.4:227–233.

Blackenhorn M. 1905. Über die Geologie der näheren Umgebung von Jerusalem. ZDPV 26:75–120.

Bentor Y.K. 1949. The Negev Mapping, 1949 (Field Notes, Vols. 1–2. Photo Reproduction of Hand-written Notes): Geological Survey of Israel Report GSI/10/85 (Hebrew).

Burg A., Starinsky A., Bartov Y. and Kolodny Y. 1992. Geology of the Hatrurim Formation (“Mottled Zone”) in the Hatrurim Basin, Israel. Journal of Earth Sciences 40:107–124.

Di Segni L. 2021. The Inscriptions from the Church of the Glorious Martyr. BAR 47(3):36. Drake B.L., Nazaroff A.J. and Prufer K.M. 2009. Error Assessment of Portable X-ray Florescence Spectrometry in Geochemical Sourcing. Society of Archaeological Science Bulletin 71:4856–4867.

Ganor A., Klein A., Avner R. and Zissu B. 2011a. Excavations at Horvat Midras in the Judaean Shephelah 2010–2011: Preliminary Report. In D. Amit, G. Steibel and O. Peleg Barkat eds.

New Studies in the Archaeology of Jerusalem and its Region: Collected Papers V. Jerusalem. Pp. 200–214 (Hebrew).

62*

Benyamin Storchan and Yotam Asscher

Ganor A., Klein E., Avner R. and Zissu B. 2011b. Remains of a Byzantine Church at Horvat Midras in the Judean Shephelah. Qadmoniot 142:95–101 (Hebrew).

Ganor A., Klein E., Avner R. and Zissu B. 2012. Horbat Midras. HA-ESI 124. http://www. hadashot-esi.org.il/report_detail_eng aspx?id=1929&mag_id=119 (accessed January 1, 2021).

Geller Y.I., Burg A., Halicz L. and Kolodny Y. 2012. System Closure during the Combustion Metamorphic “Mottled Zone” Event, Israel. Chemical Geology 332:25–36.

Gross S. 1977. The Mineralogy of the Hatrurim Formation, Israel. Geological Survey of Israel Bulletin 70:1–80.

Hachlili R. 2009. Ancient Mosaic Pavements: Themes, Issues, and Trends Selected Studies. Leiden.

Hadid M. 2002 Architectural Styles Survey in Palestinian Territories. Energy Codes for Building.

http://qattanfoundationbuilding.org/uploads/files/AMQF_SupplementaryArticle_ Hadid_2002.pdf (accessed January 1, 2021).

Hamarneh C. 2015. Understanding Early Islamic Mosaic Production: Archaeometric Study of Material from Qasr Mushatta. Mediterranean Archaeology and Archaeometry 15(3):249–

58.

Hirsch F., Burg A. and Avni Y. 2010. Geological Map of Israel. Scale 1:50,000. Arad sheet 15–IV. Jerusalem.

Licenziati F. and Calligaro T. 2016. Study of Mosaic Glass Tesserae from Delos, Greece using a Combination of Portable μ-Raman and X-ray fluorescence Spectrometry. JAS Reports 7:640–648.

Lichtenberger A. and Raja R. 2017. Mosaicists at Work: The Organisation of Mosaic Production in Early Islamic Jerash. Antiquity 91(358):998–1010.

Luke H. and Keith-Roach E. 1922. The Handbook of Palestine. London. Lysandrou V., Cerra D., Agapiou A., Charalambous E. and Hadjimitsis D.G. 2017. Towards a

Spectral Library of Roman to Early Christian Cypriot Floor Mosaics. JAS Reports 14:782– 791.

Magness J. 1999. Redating the Forts at Ein Boqeq, Upper Zohar, and Other Sites in SE

Judea, and the Implications for the Nature of the Limes Palaestinae. In J.H. Humphrey ed. The Roman and Byzantine Near East, Vol. 2: Some Recent Archaeological Research (JRA Supplementary Series Number 31). Portsmouth. Pp. 189–206.

Provenance of Greenstone Tesserae from Byzantine Mosaics in the Shephelah

63*

Marcaida I., Maguregui M., Morillas H., Prieto-Taboada N., Veneranda M., Fdez-Ortiz de Vallejuelo S., Martellone A., De Nigris B., Osanna M. and Madariaga J. 2019. In Situ Non-

Invasive Multianalytical Methodology to Characterize Mosaic Tesserae from the House of Gilded Cupids, Pompeii. Heritage Science 7:1–11.

Mayer D. and Porat N. 2008. Green Stone Beads at the Dawn of Agriculture. Proceedings of the National Academy of Sciences 105(25):8548–8551.

Munsell Color Co., Inc., 1988, Munsell Soil Color Charts. Baltimore. Parker S.T. 1997. En Boqeq and Upper Zohar: Two Late Roman Fortlets near the Dead Sea. JRA 10:580–586.

Picard I. 1938. Synopsis of Stratigraphic Terms in Palestinian Geology. Bulletin (Geological Department, Hebrew University) 2(2):1–24.

Rowe H, Hughes N. and Robinson K. 2012. The Quantification and Application of Handheld Energy-Dispersive X-ray Fluorescence (ED-XRF) in Mudrock Chemostratigraphy and Geochemistry. Chemical Geology 324:122–131.

Sneh A. and Avni Y. 2011. Geological Map of Israel. Scale 1:50,000. Jerusalem sheet 11-II. Jerusalem.

Storchan B. 2021. A Glorious Church for a Mysterious Martyr. BAR 47(3):30–39. Talgam R. 2014. Mosaics of Faith: Floors of Pagans, Jews, Samaritans, Christians, and Muslims in the Holy Land. University Park, PA.

Tykot R.H. 2016. Using Nondestructive Portable X-ray Fluorescence Spectrometers on Stone, Ceramics, Metals and Other Materials in Museums: Advantages and Limitations. Applied Spectroscopy 70:42–56.

Tzaferis V. 1975. The Archaeological Excavation at Shepherds’ Field. Liber Annuus 25:5–52. Tzaferis V. 1993. The Early Christian Holy site at Shepherds’ Field. In Y. Tsafrir ed. Ancient Churches Revealed. Jerusalem. Pp. 204–206.

Vapnik Y., Galuskina I., Palchik V., Sokol E., Galuskin E., Lindsley-Griffin N. and Stracher G. 2015. Stone-Tool Workshops of the Hatrurim Basin, Israel: Mineralogy, Geochemistry,

and Rock Mechanics of Lithic Industrial Materials. In G. Stracher, A. Prakash. and E.V. Sokol eds. Coal and Peat Fires: A Global Perspective. Volume 3: Case Studies-Coal Fires. Amsterdam. Pp. 281–316.

Vardi J. 2015. Larnite Bearing Rock: The Discovery of a New Source of Raw Material in the Production of Neolithic and Chalcolithic Bifacial Tools. Archaeometry 57 Supplement 1:20–35.

Historical Research and Archaeology in Amaẓya/Duwāyima Tali Erickson-Gini, Yigal Israel, Daniel Varga and Vladik Lifshits Israel Antiquities Authority

Abstract Little remains of the Arab village of Duwāyima, once situated on a hilltop overlooking the valley of Naḥal Lakhish. The village erased much of the ancient, multi-period site below it and disposed of refuse in a maze of underground spaces, including ancient

agricultural installations and Roman period tunnel complexes. Only three or four

underground rooms were cleared and used by the later village. Recent archaeological

surveys and excavations have revealed details about the village of the British Mandate era (1917–1948). Additional valuable information was gleaned from photographs and records of British medical workers that responded to a smallpox outbreak in Duwāyma

in 1921. The village, which was first mentioned in 1759, appears to have undergone periods of abandonment and reoccupation, particularly during the tumultuous events

of the nineteenth century and the debt crisis that weighed down on its inhabitants. Much of the material culture associated with the modern village, such as Gaza Ware pottery vessels, ought to be attributed to its latest phase of occupation in the British Mandate era and not the Ottoman period.

Keywords: Historical Archaeology, British Mandate Palestine, Amaẓya/Duwāyima,

Arab village, smallpox outbreak

Introduction In recent years, numerous archaeological excavations and surveys have been conducted near Moshav Amaẓya, 8 km southeast of Tel Lakhish, to facilitate the construction of Karme Qaṭif, a new town established to house families relocated

Tali Erickson-Gini, Yigal Israel, Daniel Varga and Vladik Lifshits

66*

from Gush Qaṭif in 2005 (Fig. 1).1 The moshav was established in 1955 near the ruined Arab village of Duwāyima. Depopulated in 1948, the village was situated 60 m above the streambed of Naḥal Lakhish and Highway 358. The earliest mention of Duwāyima was made by the eighteenth-century Jewish scholar and traveler, Haim David Yosef Azoulay, the author of a diary titled Ma’agal Tov. In 1759, on his way from Hebron to Gaza, he recorded passing by a place called Douweime (‫ ;דואוומי‬Vilnay 1939:78).2 Nearly a century later, in 1838, Edward Robinson and Eli Smith reported camping out in the remains of a threshing floor outside the village. They say little about the village, however, mentioning only the ridge’s rough surface and the good view it afforded of villages to the east (Robinson and Smith 1841:401).3

Jerusalem Hebron Gaza

Amazya/Duwayima . Jordan Be’er Sheva

0

Egypt

30

km

Fig. 1. Amaẓya/Duwāyima, location map (Map: Ilanit Azoulay).

IAA site nos. 1355/0 and 26439/0. Dagan’s reference to the death of Sheikh Omar al Qalwati in Duwāyima in 1397 (Dagan 2006:231*) is inaccurate, and there are no known records of an Arab village at the site prior to the mid-eighteenth century. 3 Dagan’s reference of a khan in the village in 1838 (Dagan 2006:231) is misquoted. Guided by the Mukhtar of Duwāyima, Robinson visited a khan at the site of El Burj, located an hour or two further south (Robinson and Smith 1841:402). 1 2

Historical Research and Archaeology in Amaẓya/Duwāyima

67*

Victor Guérin camped next to the village in 1863. His party approached from the west and climbed the steep and rocky slopes to the village that occupied the hilltop and upper slopes. He estimated the population at around 900 inhabitants and described the houses as very crudely built. Some houses incorporated ashlars in a matrix that presumably consisted of mud mortar and small stones. He also mentions the presence of numerous rock-cut cisterns, silos, and a columbarium (Guérin 1868:342). A few years later, in the Survey of Western Palestine, the site was referred to as “a good-sized village on a high and very rocky ridge, with a well to the south-west” (Condor and Kitchener 1883:258). British Mandate inspectors of the Department of Antiquities visited Duwāyima in 1931 and described it as a large village built over an ancient site approachable by horseback from Hebron.4 A maqam (shrine) later (1946) labeled “Sheikh Salama tomb” did not seem to have been in religious use in 1931 and was considered of no archaeological significance. Two years later, in 1933, villagers showed Jacob Ory a tomb owned by Ismain el-Ihdeib and used as a stable; it was discovered forty years earlier in Hussain el-Ihdeib’s grove and is notable for an inscription over an entrance in the south wall.

Archaeological Surveys and Excavations (Fig. 2) The village was depopulated during the War of Independence (1948) and subsequently razed, leaving little behind. Yehuda Dagan systematically surveyed it on behalf of the Israel Antiquities Authority (IAA),5 labeling the village Site 318.1, which he suggested covered an area of c. 300 dunams (Dagan 2006:230*–234*). He indicates that the village overlays the remains of an ancient settlement and notes building foundations, walls, hewn caves with cisterns, an oil press, and other agricultural installations such as columbaria and granaries. He also mentions the remains of a mosque and a minaret south of the hilltop. Two modern buildings— identified by Dagan as the Sheikh Salama tomb and a school—were constructed using ancient ashlars and stones with drafted margins.6

IAA British Mandate archives: el Daweima, XII.142.105, SRF 44 (5/5). Prior to Dagan’s survey, agricultural installations, including an elongated cowshed, three chicken houses and associated installations were built directly over the center of the former village. 6 According to Yehuda Dagan and Yigal Israel, these remains were no longer extant when excavations commenced in 2010. 4 5

Historical Research and Archaeology in Amaẓya/Duwāyima

69*

Several excavations were conducted. An ancient burial cave reused in the modern era was investigated by Seriy in 2004 (Seriy 2009).8 Varga and Israel in 2010–2011 and Lifshits in 2014 excavated the western, northern, northeastern and central parts of the site (Varga and Israel 2014; Varga et al. 2017; Lifshits and Varga 2020),9 and Varga recorded modern burials in 2012 (Varga 2015).10 Excavations were renewed in 2019 on the northern and eastern sides of the site, directed by Lifshits and Kobrin.11 The 2010–2011 numismatic evidence, complemented by the architectural and ceramic data, indicate occupations in the Persian, Early Hellenistic and Hasmonean periods that peaked between the First and Second Jewish Revolts. The 2019 excavation detected some cave use in the Byzantine and Early Islamic periods. A few coins of the Late Ottoman and British Mandate periods were discovered (n = 15) but not with the same frequency as those of the period of Jewish occupation, 70–135 CE (n = 116).

The Excavated Remains of Duwāyima The 2010–2011 Excavations Remains of the modern village were detected in Areas A, C, D, E and F. In Area A, they consisted of a dwelling with at least five rooms, two courtyards and various installations, some of which were hewn into the bedrock, including a stone-lined cistern (Varga and Israel 2014: Fig. 4). The rooms were plastered and painted with blue, yellow, red, red-brown and black, while the courtyards had crushed-chalk floors.12 In Area C, two post-1948 military installations and a 30 m-long trench were uncovered. One installation was built of dressed stones taken from the site, while the second was built of cement blocks with a concrete ceiling. Both installations and the trench cut into the village’s upper layer. Earlier remains included a tworoom building with arches constructed of fieldstones, an adjacent courtyard and a cistern hewn into an ancient cave (Varga and Israel 2014: Fig. 7).13 License no. A-4213/2004. License nos. A-5973/2010; A-6125/2011. 10 License no. A-6571/2012. 11 License no. A-8481/2019. 12 Four coins were identified from Area A: an Ottoman coin (no. 785116, L50), an Italian coin of Vittorio Emanuelle II (1862, no. 785123, L98), and two British Mandate coins (1927, no. 785117, L51; 1927, no. 785130, Locus 129). 13 Four coins were identified from Area C: a silver coin of ‘Abdul Mejid (1839–1861, no. 785131, L416), two other Ottoman coins (no. 785160, L613; no. 785160, L642) and a coin issued by the British Protectorate in Egypt (1917, no. 785152, L490). 8 9

70*

Tali Erickson-Gini, Yigal Israel, Daniel Varga and Vladik Lifshits

In Area D, a modern 10 × 15 m building was uncovered, built over the western side of a Roman Period building described as a villa (Varga and Israel 2014: Figs. 9, 10; Fig. 3). Constructed of earth, small stones and brown mortar, its ceiling was supported by five arches, the large stones of which were discovered on the structure’s rubble floor. The interior walls were made of soft limestone and preserved three courses high. The building’s eastern perimeter was delimited by a massive wall (W5000) built on bedrock with large stones at the base and smaller stones on top. A hewn channel that passed under the wall was revealed outside the structure; it contained artifacts and coins of the British Mandate period. These remains were partially superimposed the western side of the Roman building, dated to the period between 70 and 135 CE. Three Jewish ritual baths (mikva’ot) were uncovered: two inside the structure (L1157, L1205) and a third in a cave beneath it (L1196). They were found full of modern refuse, including numerous sherds of black and gray Gaza Ware vessels and metal finds.14 In Area E, located on the upper eastern slope, a room built on two levels was unearthed, including evidence of a cooking installation (Varga and Israel 2014: Figs. 11, 12). It had a plaster floor, and it bordered a street on its west and southwest. Additional elements in the area include a structure with tamped ḥamra floors located to the southeast, a cave with Gaza Ware sherds, and a subterranean ritual bath also filled with modern debris and whole Gaza Ware jars. Similar modern remains, including concrete floors, were also uncovered in Area F. According to the excavators, finds of the Late Ottoman/British Mandate period were few, possibly because the residents took most of their belongings when they left in October 1948 (Israel n.d.). The artifacts uncovered in the 2010–2011 excavations include ceramic wares—mainly Gaza Ware sherds and vessels—and porcelain, rifle bullet casings, metal tools, glass marbles and vials, copper jewelry, shoe soles (usually made of rubber tires), parts of 16 tobacco pipes, four coins of the Late Ottoman period and five coins of the British Mandate period (Varga and Israel 2014). Six additional coins were dated to the late Ottoman period with no further specification (1800–1917). Notable vessels include an orange painted ibrīq (Gaza Ware water jar) from Cave 5, Area F (Fig. 4:1; for comparable vessels from Faluja, see Israel and Saidel 2021:124–125, Fig. 16), a light-fabric ibrīq found on the surface (Fig. 4:2), a Gaza Ware burnije for storing leben (Fig. 4:3), also a

14

Two coins were found in Area D: an Ottoman silver coin (no. 785153, L803) and a British Mandate bronze coin (1927, no. 785168, L1008).

74*

Tali Erickson-Gini, Yigal Israel, Daniel Varga and Vladik Lifshits

bedrock, wiped out all traces of earlier architecture and occupations other than those located underground. These subterranean features included six water reservoirs, seven columbaria (three of which were originally reservoirs), four mikvaot (Jewish ritual baths), Roman dyeing installations, storerooms, 250 meters of tunnels of the Second Jewish Revolt (132–136 CE), and a Byzantine oil press. Many of these spaces were filled with refuse after the Roman period, but some were used during the Byzantine and Early Islamic periods. Moreover, two underground spaces were heavily quarried and extensively modified in the Mamluk period, connecting rooms and cutting into hidden refugee tunnels of the Roman period. In the Late Ottoman period and British Mandate era, a few of these underground spaces were cleared and put back to use. However, in one area cleared for use in the Ottoman period, walls and arches were built (Fig. 6), dividing the space into

Fig. 6. A vaulted ceiling in an underground space excavated in 2019 (L2141 and L2142).

Historical Research and Archaeology in Amaẓya/Duwāyima

75*

Fig. 7. A clay silo (L2150) and a bag-shaped Gaza Ware jar in an inner subterranean room excavated in 2019.

two rooms (L2141, L2142). The inner room contained a large clay silo (L2150), 0.7 m in diameter, and, next to it, a complete Gaza Ware jar was found (Fig. 7). Another example of the accommodation and reuse of ancient underground spaces was provided by G. Seriy’s excavation of a tomb located south of the village (Seriy 2009). The ancient tomb was lined with modern plaster, and a Gaza ware jar was discovered on the floor (Seriy 2009: Fig. 4).

The British Vaccination Campaign in Duwāyima, 1921–1922 The meager eye-witness accounts of nineteenth-century Duwāyima provide few details concerning the village’s buildings and layout. Notwithstanding several lowresolution aerial photographs from the first half of the twentieth century, the only visual record of the village is a photo album documenting a vaccination campaign in late 1921 and early 1922. This campaign was initiated following a smallpox outbreak caused by the variolation of over 300 children by a local healer named Shaheen. Importantly, MacQueen published in 1926 an extensive account of this outbreak and the vaccination campaign that followed. It is worth quoting in some length:

76*

Tali Erickson-Gini, Yigal Israel, Daniel Varga and Vladik Lifshits

“Dawaimeh lies among the western foothills of the Judean range, a four hours’ ride in a direction west by south from Hebron. Its people are strong and healthy and wellsuited for the pursuit on which a large number of them depend for a livelihood, for

they are thieves of considerable distinction. It is told of them that during the war a troop of Turkish cavalry visited their village when touring the country to commandeer horses for the army. Their commander told the mukhtar of Dawaimeh that the village

must provide ten by the following morning, otherwise the place would be burnt down.

Next morning, they were duly handed over to the Turks. It was not until they had the whole heat of a day’s march between themselves and the mukhtar and arch-chief of

Dawaimeh that they realised that their total number of horses had not been increased by a single animal. Hussein had caused his minions to steal ten horses from them during the night and had presented them with a similar number in the morning!

This story somewhat consoled me, because I had visited Dawaimeh on Dec. 19th, stayed

the night with Hussein, seen the original case of smallpox, satisfied myself with regard to the measures being taken and that there were no further cases there, when all the

time there were hidden in the village and surrounding caves over 300 children who had

been variolated. Most of these must have had wounds at the site of inoculation at that time, a considerable number had already developed an eruption, many were very ill, and a few had almost certainly died.

The original case, a negress servant of Hussein’s, was first seen by a doctor on Dec. 13th, 1921, and was already in the pustular stage. She was isolated in a tent some distance from the village, disinfection was carried out, and vaccination begun. No more cases were discovered, and for some days all appeared to be going well. But the mukhtar had enemies, who made it known that a few days before the case of the negress had been reported the village “doctor” Shaheen had, with the sanction and

encouragement of the mukhtar, successfully inoculated from the original case no less than 300 children. Too successfully indeed had he done his work. One-half of the 300

children were said to have developed an eruption, many were seriously ill, some had died, and cases of true smallpox contracted from those inoculated were beginning to make their appearance. Energetic steps had to be taken.

A hospital was established in the mukhtar’s house and staffed by a doctor, staff nurse,

two probationer nurses, tamurgi, cook, and male servant. The work of vaccination was pushed on, and in a short time most of the inhabitants had been vaccinated. Some

difficulty was experienced at first. A systematic house-to-house search was instituted.

Historical Research and Archaeology in Amaẓya/Duwāyima

77*

On making an inspection of this sort it is not sufficient merely to enter a house and take the names of those present. The caves, corn bins, tibbin heaps, nooks behind piles of sticks, roofs, gardens, and every hole and cranny had to be searched, and many amusing finds were made.

Shaheen is a distinguished-looking gentleman of over 50 years of age. Fig. 2 [not reproduced here], which shows him at work, was taken after his discharge from Hebron

prison, where he spent a month as a result of his misguided efforts to limit the spread

of the disease. He was the village medicine man, as had been his father and grandfather before him. In the neighbouring villages and even amongst the Bedouin of the plains

to the south he was held to have skill and experience in his profession. His reputation was by no means lessened but rather considerably enhanced by his performance at Dawaimeh and subsequent imprisonment (MacQueen 1926:212–213).”

MacQueen reports that Shaheen charged an egg or two for each vaccination, which he administered to children one-to-three years old. He also inoculated older children but was averse to vaccinating children under one year of age (MacQueen 1926). Among the photographs in the vaccination-campaign album is an image of the large stone house, its courtyard and garden belonging to the village’s Mukhtar, Hussein (Fig. 8). Part of the house has an upper floor; ground-floor rooms appear to have been added to the building’s left, and an enclosed courtyard encircled with a high wall was added to the right. The house was located some distance from the village, rendering it suitable for a hospital and headquarters.

Fig. 8. The mukhtar’s house and the village in the background, facing northeast(?) (Courtesy of the Wellcome Library, London).

78*

Tali Erickson-Gini, Yigal Israel, Daniel Varga and Vladik Lifshits

The photo album portrays the village as consisting of widely dispersed clusters of houses, including no more than thirty in the area photographed. Photos taken inside the village proper suggest that it was built into the remains of an older ruined town, some buildings of which were placed above or next to the openings of caves. In a fascinating photograph, the village healer, Shaheen, stands before an entrance to a cave or an underground room (Fig. 9). In another photo, a British inspector is seen pulling out a child hidden in a clay grain silo decorated with raised plastic designs—stars and branches—and painted in an indeterminate color (Fig. 10).

Fig. 9. The interior of the village during smallpox inspection, 1921 (Courtesy of the Wellcome Library, London).

Historical Research and Archaeology in Amaẓya/Duwāyima

79*

Fig. 10. The local healer, Shaheen (on the left), beside a clay grain silo in the village during smallpox inspection, 1921 (Courtesy of the Wellcome Library, London).

Summary and Conclusions Researchers assumed that Duwāyima was a robust village and ascribed most of its material culture to nineteenth-century late Ottoman period. However, a closer examination of the historical and archaeological evidence, including the British

80*

Tali Erickson-Gini, Yigal Israel, Daniel Varga and Vladik Lifshits

medical team’s abovementioned 1921/1922 records and photographs, challenges this assumption. The eighteenth- or early nineteenth-century village seems to have consolidated next to the maqam in a manner comparable to Faluja (see Israel and Saidel 2021:117; Israel n.d.). However, this village seems to have been abandoned in the mid-nineteenth century. Consequently, the memory of the person buried in the maqam was lost, and the new inhabitants that resettled the village knew nothing of him. They appear to have incorporated the abandoned structures and, in the 1940s, renamed the maqam after Sheikh Salama. The region’s settlement patterns indicate that, during the early Ottoman period, beginning with the sixteenth century, there was a steady deterioration in the security conditions and population densities. Villages at this time were extremely small (Grossman 1992:74), and, by the mid-nineteenth century, many were abandoned (Grossman 1994:269). In the Hebron area, villages were in continuous decline and ruination from the early seventeenth century until the nineteenth century (Grossman 1994:240), and Duwāyima was located in an area presumed abandoned for tax purposes due to its proximity to the Bedouin frontier (Hütteroth and Abdulfattah 1977:57, 61, Fig. 7). As a result, the landscape around Jerusalem and Hebron was strewn with deserted villages (khirbas; Grossman 1992:79). In the late nineteenth century, ruined villages throughout the region, hitherto used for storage or shelter during the winter months, were transforming back into permanent settlements (Lewis 1987:139; Frantzman 2010:89–90). According to Frantzman, it became common practice for hill towns to establish “daughter villages” at lower altitudes (Frantzman 2010:172). This may have been the relationship between the town of Hebron and the village of Duwāyima in the late-nineteenth-century. In the early twentieth century, maps show that the region was still strewn with numerous ruins and abandoned villages, and Duwāyima occupied at least four ruins (Mills 1932:28).15 Thus, the earlier village of Duwāyima may have been an “azba,” a seasonal settlement used by the residents of Hebron, as was the case with other villages in late Ottoman Palestine (Barak and Kark 2009:108, 114). This hypothesis receives support from Robinson and Smith’s account of Christian seasonal laborers from Beit Jalah engaged in barley and wheat harvest at the village (Robinson and Smith 1856:55). Interestingly, they also mention that Hebron, to which Duwāyima is

15

According to the 1931 census, these ruins consist of Khirbat Khallet Sabah, Khirbat Shi’ab Shuyukh, Khirbat Shi’ab Nazaza and Khirbat Nasm Jibrin (Mills 1932:28).

Historical Research and Archaeology in Amaẓya/Duwāyima

81*

likely to have been attached, located only 18 km away, was nearly deserted during the vintage season when the inhabitants relocated to fields away from the town (Robinson and Smith 1856:213). At this time, the southwestern part of the Ottoman Sanjak (district) of Jerusalem that included Duwāyima had few permanent residents and a substantial seminomadic population was spread throughout the area (Ben-Arieh 1985:111). The reasons for this condition include a general lack of security in the late Ottoman period, recurrent cholera outbreaks that swept through the region, particularly between 1830 and 1880, and considerable unrest during the reign of Ibrahim Pasha (1831–1840), whose policies, including forced conscription, resulted in a severe decline of the male population and the desertion of whole towns and villages (Rood 2004:142–143). Two notable events of this time are the 1834 Peasants’ Revolt that destroyed a fort in Hebron and an earthquake in 1837 that caused substantial damage throughout the region. An account of the dire economic circumstances in 1838–1839 was provided by Robinson and Smith (1841:95): “The exhausted situation of the country arising from the maintenance of an immense

army, the forced export of wheat to Egypt, and the general discouragement to

labour and enterprise, have naturally caused an enormous increase in the cost of the necessaries of life. In 1838 the cost of living in Jerusalem had become threefold. To this

succeeded plague, which has prevailed more or less ever since; and then the suspense

of actual war; so that the prices in 1839 advanced to the quadruple of what they were only four or five since.”

In 1877, Bedouin incursions and drought depopulated entire villages (BenArieh 1985:110–111) that remained deserted until conditions stabilized under twentieth-century British rule, and semi-nomadic populations were encouraged to settle (Ben-Arieh 1985:111, n. 128). The 1922 census included semi-nomadic communities in village head counts resulting in inflated population estimates for the sedentary settlements, Duwāyima included (Ben-Arieh 1985:111). During the second half of the nineteenth century, several estimates of the inhabitants and houses at Duwāyima produced remarkably different numbers. In 1863, Guérin estimated that the village comprised approximately 900 inhabitants (Guérin 1868:342); sixteen years later, in 1879, Socin recorded a population of only 85 adult males and 35 houses (Socin 1879:151, no. 230), whereas Hartmann’s 1883 record lists 100 houses in the village (Hartmann 1883:144). Some of the

82*

Tali Erickson-Gini, Yigal Israel, Daniel Varga and Vladik Lifshits

differences may be accounted for by varying survey methods,16 but they may also be due to the village’s abandonment and resettlement around this time. Duwāyima’s discontinuous and disruptive demographic patterns can be attributed to its location in a frontier zone, at the outskirts of the settled country used mainly for grazing by nomads and “land-hungry farmers” (Grossman 1992:85–86). Physical insecurity in Ottoman Palestine was compounded by financial insecurity, as money-lending and debt induced disastrous effects among the fallaḥin (farmers) and were described as “one of the curses of Palestine” (Wilson 1906:288–298). During the nineteenth century, prominent Arab families in Jerusalem amassed large tracts of land collected from villagers tangled in a state of “perpetual indebtedness,” rendering them tenants on their former properties (Warriner 1966:77). Sometimes, coercion and manipulation were also applied to acquire attractive agricultural properties (Saidel, Mashiah and Erickson-Gini 2021:88–89; Yellin [1924]1991:172–73). These problems of debt and violence in the Arab communities continued into the British Mandate, including political murder (Strickland 1930:1–2; El–Eini 1997:313). In 1929, Sheikh Musa Hadeib (H’deb) of Duwāyima was murdered, on account of his leadership in the Peasants’ (Fallaḥin) Party. This party, a local branch of the Muslim National Associations, was set up to counter the Jerusalem-based, urban elite headed by the Husseini clan and its most prominent member, the Mufti of Jerusalem, Haj Amin el-Husseini (Kisch 1938:125; Morris 2008). Earlier in 1924, Musa Hadeib and a party member from Hebron approached Col. F.H. Kisch about securing loans for “the peasents” (Kisch 1938:15). Hadeib’s murder is considered the first political murder of a Palestinian political leader that opposed Haj Amin el-Husseini (Cohen 2008:59, 80). During the 1920s and 1930s, there were still no roads leading to Duwāyima. Hence, in 1921, the British medical team had to reach it on horseback, and, in 1933, antiquities inspectors arrived at the site by riding along tracks.17 Only sometime

According to Israel (n.d.), the numbers provided by Socin complement one another and are probably the most reliable. 17 Ottoman records indicate a population of 882 males in Duwāyima in the years between 1914 and 1916 (Cannon 1990:50). British Mandate census reports list 1,259 males and a total population of 2,441 inhabitants in 1922 (Barron 1922:10). In 1931, a total population of 2,688 in 559 houses was recorded (Mills 1932:28), and, in 1945, the total population recorded was 3,710 individuals (Village Statistics 1945:23). Duwāyima does not appear on the 1924 Land Classification map drawn up by the Anglo-American Committee of Inquiry although other towns and villages in the immediate region do appear (Survey of Palestine [1924]1946). 16

Historical Research and Archaeology in Amaẓya/Duwāyima

83*

before 1940 did the British administration pave a road to the village.18 Until this time, it remained secluded and undeveloped, and its inhabitants subsisted on herding, wheat and barley cultivation, and, according to MacQueen (1926), banditry. The village developed rapidly in the last years of the British Mandate. An elementary school was established west of the village in 1937, and new cisterns and wells were drilled to sustain a growing population that reached 3,710 inhabitants by the mid-1940s (Khalidi 1992:214).19 An industrial-sized flour mill was erected at the western entrance to the village. According to Walid Khalidi (1992), the village’s economy consisted of livestock, grain and orchard cultivation, especially grapes and figs; its inhabitants spun and weaved tents, grain sacks, and baskets, and they engaged in hide tanning. Twenty-seven clans are said to have occupied an area of 179 dunams, and a Friday market was established in 1944 (Khalidi 1992).20 Grossman argues that these villages were internally divided. The family unit superseded the village as the principal social unit due to the “high turnover experienced by the population” generated by disasters of either a natural or human origin (Grossman 1992:81; Baer 1971:192–193). The presence of small- and medium-sized family or clan cemeteries scattered around the core of Duwāyima emphasizes this social feature referred to in the early twentieth century (Wilson 1906:158). The 2006–2007 archaeological survey recorded a concentration of ruins stretching along a narrow northwest–southeast strip, straddling the mosque and the maqam (Aladjem and Gendler 2012a; Fig. 11). These observations indicate that the actual village concentrated along the main street, suggesting it was far smaller than shown on the 1946 map. Apparently, buildings outside the center were fewer and more widely scattered in expansive walled lots. Indeed, Khalidi writes that the village’s “older houses were clustered together,” whereas the newer

A map of 1935 shows only dirt tracks leading to Duwāyima and no roads. But a map from 1940 does indicate a paved road. In a similar manner, the village of Suba, which could be seen from the Jaffa-Jerusalem Road, was also underdeveloped until the British paved a road to the village in the 1940s (Barak and Kark 2009:110). 19 The school appears on the 1946 map of Duwāyima, standing in an open area west of the village. The Sheikh Salama maqam and a school are shown in the center right of the village. 20 The market is marked as Suq al-Jumeʻa ‫ سوق الجمعة‬in a map of the village reconstructed in 2016 (Palestine Remembered n.d). Based on British maps, the village appears to have covered an area of c. 150 dunams (Israel n.d). 18

Historical Research and Archaeology in Amaẓya/Duwāyima

85*

traditional Arab two-level division documented by Hirschfeld (1995:132): an upper level (mastabeh) for the family and a lower level (rawieh) for livestock. This arrangement was undoubtedly the safest way for families to secure livestock from theft, especially given the lack of security prior to the British Mandate. The maqam in the village center was inactive in the early 1930s, but by 1946 it was designated “Sheikh Salama.” The remains reported by Dagan (2006:231) near the village’s southern entrance are identified as a mosque by the map of 1946. It is probably the same mosque that Khalidi (1992:214) speaks of being maintained and renovated by the Sufi Khalwati order in the 1930s (Khalidi 1992:214). It was left standing after much of the village was razed in the 1948 War of Independence but was, nevertheless, later destroyed on the orders of IDF Chief of Staff, Moshe Dayan, in 1955 (Perlmutter 2017:121).21 The Mukhtar’s large, two-story house photographed in 1921/1922 (Fig. 7) does not appear on any of the village maps (Palestine Remembered n.d.; Israel n.d.). Perhaps, located at the village’s outskirts, it retained the designation “hospital” long after the British medical team left the site; one such structure is indicated on a map reconstructed by former residents in 2016, west of the mill (Palestine Remembered n.d.; Israel n.d.). A rectangular wall-surrounded structure appears at the same location on the map of 1946, but it is not labeled “hospital.” Visiting the site in 1984, Ihdeib, the former Mukhtar of Duwāyima, identified the remains of the Mukhtar’s house near the road and a cistern. On the 2016 map, a cistern is marked on the opposite side of the road from the “hospital.”22 The map of 2016 shows several cemeteries, including one called the “Khalil (Hebron) children’s cemetery” east of the village. The small graveyard excavated in 2014 lay closer to the village center, next to the maqam (Varga 2015; Nagar, Abramov and Varga 2015). Its proximity to the maqam may indicate that prior to the village’s expansion in the 1940s, the settlement remained within clusters of the ruins, possibly of the village reported by Azoulay in 1759. These cemeteries and those surveyed by Aladjem and Gendler (2012a) may have accommodated the victims of the 1921/1922 smallpox outbreak. In interviews, former residents reported that the British authorities placed a quarantine on Duwāyima and Beit

In 1955, the construction of Moshav Amaẓya next to the village’s ruins was part of an initiative to settle the area around Lakhish and to put a stop to the intensive smuggling of goods from Jordan and Syria to Egypt by way of Duwāyima (Perlmutter 2017:119). 22 According to Hasan Ihdeib, the Mukhtar’s house was one of the first in the village to be blown up (Har-Shefi 1984). 21

86*

Tali Erickson-Gini, Yigal Israel, Daniel Varga and Vladik Lifshits

Jibrin, forbidding them access to external water sources (Yehuda Dagan, pers. comm.). Although the context of these measures is indefinite, their association with the abovementioned outbreak is probable. In the early twentieth century, smallpox variolation was a widely practiced form of inoculation that often had disastrous effects, spreading the disease it sought to combat (Wilson 1906:148).23 The paucity of nineteenth-century tobacco pipes and coins points to Duwāyima’s small population before the British Mandate that was responsible for considerable infrastructural developments and subsequent demographic growth. Most of the village’s material culture uncovered in excavations dates to its latest phase of occupation, most notably black and gray Gaza Ware produced in Gaza and Faluja (Israel 2006). Concomitant to the expansion of Duwāyima, particularly in the 1940s, the production of this ware sky-rocketed with nearly 70 workshops in Gaza alone (Israel and Saidel 2021: Table 1). Archaeological findings of the British Mandate era (1917–1948) have often been overlooked or conflated with the late Ottoman period (see Dagan 2011:280–284).24 The production of Gaza Ware vessels continued and grew exponentially, well beyond the political and developmental transformations that took place after 1917 (Israel and Saidel 2021). Nevertheless, they are usually attributed to the late Ottoman period, particularly in archaeological surveys. However, the sheer scale of its production in the 1940s suggests it is more suitably dated to the British Mandate era than to the Ottoman period. The study of the material culture and recorded history of the British Mandate era has gained recognition in recent years. Archaeological surveys and salvage excavations carried out by the IAA have increased the awareness that this important phase of history ought to be properly and carefully documented (see Saidel and Erickson-Gini 2021:1–5, Table 1, Figs. 1–2).

Wilson recorded a severe outbreak of smallpox at the village of Khatib in 1901. It was caused by variolation and resulted in the death of every one of the twenty-six boys inoculated (Wilson 1906:149). 24 In the final section of Dagan’s monograph, titled “Patterns of Settlement: Chalcolithic to Ottoman Periods,” agricultural activity in the Bet Shemesh region is said “to pertain to the Ottoman period” (Dagan 2011:282) but later states that “during the Ottoman period and until 1948, most of the area of Ramat Bet Shemesh was used for agriculture,” (Dagan 2011:284) thus conflating it with the British Mandate era. Similarly, Israel (2006:14, 24–34) discussed Gaza Ware dated as late as 1948 in his dissertation titled The Black Gaza Ware from the Ottoman Period. 23

Historical Research and Archaeology in Amaẓya/Duwāyima

87*

Acknowledgments The authors wish to thank a number of people whose help was essential for the preparation of this article. They include Dr. Amir Golani, Dr. Benjamin A. Saidel (consultant), Dr. Yehuda Dagan (consultant), Yassar al-Amor (Arabic consultant), Sharon Gal (drafting), Ilanit Azoulay (drafting), Lior Sandberg (numismatics), Yohan Nedjer (archives), Yair Farjun (consultant) and Prof. Eli Aflalo (consultant). We also wish to thank the reviewers and editor of this article for their help and suggestions. References Aladjem E. 2012. Amaẕya South. HA–ESI 124. http://www.hadashot–esi.org.il/Report_Detail_ Eng.aspx?id=2166&mag_id=119 (accessed October 1, 2021).

Aladjem E. and Gendler S. 2012a. Amaẕya, Al-Dawayima. HA–ESI 124. http://www.hadashot– esi.org.il/Report_Detail_Eng.aspx?id=2165&mag_id=119 (accessed October 1, 2021).

Aladjem E. and Gendler S. 2012b. Amaẕya, Survey. HA–ESI 124. http://www.hadashot–esi. org.il/Report_Detail_Eng.aspx?id=2114&mag_id=119 (accessed October 1, 21).

Baer G. 1971. The History of Agrarian Relations in the Middle East, 1800–1970. Tel Aviv (Hebrew).

Barak D. and Kark R. 2009. A Micro-Study of Arab Village in Palestine/Israel: The Case of Suba—New Methodologies and Sources. Al–Rāfidān XXX:107–118.

Barron J.B. 1922. Palestine Report and General Abstracts of the Census of 1922. Taken on the 23rd of October, 1922. Jerusalem.

Ben-Arieh Y. 1985. The Sanjak of Jerusalem in the 1870s. Cathedra 36:73–122 (Hebrew). Canaan T. 1932. The Palestinian Arab House: Its Architecture and Folklore. JPOS 12:223–247. Cannon B.D. 1990. Local Demographic Patterns and Ottoman Military Conscription: A Preliminary Survey of the Hebron District in Palestine (1914–1917). Cathedra 58:43–59 (Hebrew).

Cohen H. 2008. Army of Shadows: Palestinian Collaboration with Zionism, 1917–1948 (H. Watzman trans.). Berkley.

Condor C.R. and Kitchener H.H. 1883. The Survey of Western Palestine III: Judea. London. Dagan Y. 2006. Map of Amaẓya (109) 1: The Northern Sector (Archaeological Survey of Israel). Jerusalem.

88*

Tali Erickson-Gini, Yigal Israel, Daniel Varga and Vladik Lifshits

Dagan Y. 2011. Patterns of Settlement: Chalcolithic to Ottoman Periods. In: Y. Dagan ed. The Ramat Bet Shemesh Regional Project: Landscapes of Settlement. From the Paleolithic to the Ottoman Periods (IAA Reports 47). Jerusalem. Pp. 231–296.

El–Eini R.I.M. 1997. Rural Indebtedness and Agricultural Credit Supplies in Palestine in the 1930s. Middle Eastern Studies 33:313–337.

Frantzman S.J. 2010. The Arab Settlement of Late Ottoman and Mandatory Palestine: New

Village Formation and Settlement Fixation, 1871–1948. Unpublished PhD dissertation. The Hebrew University. Jerusalem.

Grant E. (1907)1921. The People of Palestine. Philadelphia Grossman D. 1992. Rural Process-Pattern Relationships: Nomadization, Sedentarization, and Settlement Fixation. New York.

Grossman D. 1994. Expansion and Desertion: The Arab Village and its Offshoots in Ottoman Palestine. Jerusalem (Hebrew).

Guérin M.V. 1869. Description géographique, historique et archéologique de la Palestine, Judée 2. Paris.

Har-Shefi Y. 1984. Friday Morning, October 1948. Hadashot, August 24, 1984:18–19 (Hebrew newspaper).

Hartmann, M. 1883. Die Ortschaftenliste des Liwa Jerusalem in dem türkischen Staatskalender (Hebrew) für Syrien auf das Jahr 1288 der Flucht (1871). ZDPV 6:102–149.

Hirschfeld Y. 1995. The Palestinian Dwelling in the Roman-Byzantine Period. Jerusalem. Hütteroth W.D. and Abdulfattah K. 1977. Historical Geography of Palestine, Transjordan and Southern Syria in the Late 16th Century. Erlangen.

Israel Y.M. 2006. The Black Gaza Ware from the Ottoman Period. Unpublished PhD diss. Ben Gurion University of the Negev. Beer Sheba (Hebrew; English summary, pp. IV–XII).

Israel Y. n.d. Amaẓya: Results of the Excavation of the British Mandate and Late Ottoman Periods. Unpublished IAA archival report. Jerusalem.

Israel Y. and Saidel B.A. 2021. Archaeological Evidence for the Production of Black Gaza Ware Pottery at the Former Arab Village of Faluja, Israel. Journal of Eastern Mediterranean Archaeology and Heritage Studies 9(1–2):116–134.

Khalidi W. 1992. All That Remains: The Palestinian Villages Occupied and Depopulated by Israel in 1948. Washington D.C.

Kisch F.H. 1938. Palestine Diary. London.

Historical Research and Archaeology in Amaẓya/Duwāyima

89*

Lewis N. 1987. Nomads and Settlers in Syria and Jordan. Cambridge. Lifshits V. and Varga D. 2020. Excavations in the Roman Estate of Horvat Duwayma (Amatziya): A Luxurious Living and Hiding Complex of the Roman Period. In E. Klein, A. Sasson and

A. Levy-Reifer eds. Ashkelon and Its Environs Studies of the Southern Coastal Plain and the Judean Foothills in Honor of Dr. Nahum Sagiv. Ashkelon. Pp. 133–160 (Hebrew).

MacQueen J. 1926. Smallpox and Variolation in a Village in Palestine in December, 1921. Lancet 1926:212–214.

Mills E. 1932. Census of Palestine 1931: Population of Villages, Towns and Administrative Areas. Jerusalem.

Morris B. 2008. The Tangled Truth. The New Republic, May 7, 2008. https://newrepublic. com/article/64363/the–tangled–truth (accessed October 26, 2021).

Nagar Y., Abramov J. and Varga D. 2015. Human Remains from Amaziya/Duweimeh, Israel, 2012. Bioarchaeology of the Near East 9:69–78.

Palestine Remembered n.d. Welcome to al-Dawayima. https://www.palestineremembered. com/Hebron/al-Dawayima/index.html (accessed October 18, 2021).

Perlmutter D. 2017. Stepson. Yehud Monosson (Hebrew). Robinson E. and Smith E. 1841. Biblical Researches in Palestine, Mount Sinai and Arabia Petraea: A Journal of Travels in the Year 1841. Boston.

Robinson E. and Smith E. 1856. Biblical Researches in Palestine and Adjacent Regions: A Journal of Travels in the Years 1838 & 1852 (2nd ed.). London.

Rood J.M. 2004. Sacred Law in the Holy City: The Khedival Challenge to The Ottomans as Seen from Jerusalem, 1829–1841. Boston.

Saidel B.A., Mashiah A. and Erickson-Gini T. 2021. An Architectural Survey of the “Mufti’s House” in Qālūnyā/Motza. Journal of Eastern Mediterranean Archaeology and Heritage Studies 9(1–2):85–115.

Seriy G. 2009. Amaẕya East. HA–ESI 121. https://www.hadashot–esi.org.il/report_detail_eng. aspx?id=1180&mag_id=115 (accessed October 21, 2021).

Socin A. 1879. Alphabetisches Verzeichniss von Ortschaften des Paschalik Jerusalem. ZDPV 2:135–163.

Strickland C.F. 1930. Report by Mr. C. F. Strickland, of the Indian Civil Service, on the Possibility of Introducing a System of Agricultural Cooperation in Palestine. Jerusalem.

90*

Tali Erickson-Gini, Yigal Israel, Daniel Varga and Vladik Lifshits

Survey of Palestine. (1924) 1946. Map No. 5: Palestine, Scale 1:1,000,000. https://upload. wikimedia.org/wikipedia/commons/1/1e/WhitePaper.jpg (accessed October 28, 2021).

Varga D. 2015. Amaẓya. HA–ESI 127. https://www.hadashot–esi.org.il/report_detail_eng. aspx?id=24830&mag_id=122 (accessed October 4, 2021).

Varga D. and Israel Y. 2014. Amaẓya. HA–ESI 126. https://www.hadashot–esi.org.il/report_ detail_eng.aspx?id=8487&mag_id=121 (accessed October 1, 2021).

Varga D., Israel, Y., Peretz I., Lifshits V. and Milevsky Y. 2017. Amatẓia. A Multi–period site in the Judean Shephelah. Qadmoniot 153:22–27.

Village

Statistics.

1945.

http://users.cecs.anu.edu.au/~bdm/yabber/census/

VillageStatistics1945orig.pdf (accessed October 20, 2021).

Vilnay Z. 1939. Arabic Place-Names of Palestine in Hebrew Medieval Literature. Zion 5(1):73–96 (Hebrew).

Warriner D. 1966. Land Tenure in the Fertile Crescent. In C. Issawi ed. The Economic History of the Middle East, 1800–1914. Chicago. Pp. 71–78.

Wilson C.T. 1906. Peasant Life in the Holy Land. London. Yellin Y. (1924)1991. Memoirs of a Jerusalemite. Jerusalem (Hebrew).

“Libnah and ‘Ether” (Josh 15:42): The Archaeological Survey of Khirbat el-‘Atar in Light of over a Decade of Excavations at Tel Burna Aharon Tavgeri, Chris McKinnyii and Itzhaq Shaii i The Institute of Archaeology, Ariel University ii Gesher Media

Abstract Tel Burna—widely identified as biblical Libnah—and Khirbet el-‘Atar, c. 2 km north, occupy both sides of Naḥal Guvrin in the western Shephelah. At Tel Burna, excavations

have revealed a prominent casemate fortification wall that encloses the site’s summit

and is confidently dated to the Iron Age II. It was established at the early stages of the Iron Age II and was apparently used for several centuries, albeit with some changes. Previous surveys at Khirbat el-‘Atar indicated that this site was also occupied during the

Iron Age II, and its topography is similar to that of Tel Burna. In November 2020, a high-

resolution survey was conducted at Khirbat el-‘Atar to better determine the periods of occupation at the site, explore the nature of its enclosed summit, and conduct a

preliminary comparison with the Tel Burna excavations. Although no excavation has been held at Khirbat el-‘Atar, the survey’s results allow us to produce an initial exploratory reconstruction of the site’s occupational sequences during the Iron Age II and enrich our understanding of the geopolitical changes in the region.

Keywords: Judean Shephelah, Iron Age II, Tel Burna, Khirbet el-’Atar, archaeological

survey, casemate fortifications

Introduction Khirbat el-ʻAtar (Tel ‘Ether) is a small site in the Judean Shephelah. It is situated c. 2 km west of Kibbutz Bet Guvrin, on a low hill overlooking Naḥal Guvrin (map ref. 18855/61375; Fig. 1). Like most of the Shephelah, this hill consists of a hard nari cover, superimposing a thick chalk layer of the Maresha formation (Sneh 2008). In ancient times, this was a central location, and many important Bronze and Iron Age sites occupied the immediate environs: Tel Burna (1.6 km northwest), Tel Goded

“Libnah and ‘Ether” (Josh 15:42): The Archaeological Survey of Khirbat el-‘Atar

93*

These include a Late Bronze Age Canaanite town with a cultic enclosure (Areas B1 and B3; e.g. Shai, McKinny and Uziel 2015; McKinny, Tavger and Shai 2019), an Early Iron Age IIA destruction layer (McKinny et al. 2020: 9–10), an Iron Age II casemate fortress (75 × 75 m) constructed after the destruction but still during the Iron IIA (e.g. Shai et al. 2012), and a small-scale Iron Age IIC–Persian period occupation (e.g. Shai 2017). The results of these excavations coupled with historical-geographical observations—geographical position, occupational history, and Arabic name (Tell Bulnab)—have reinforced Tel Burna’s identification with biblical Libnah (e.g. Isa 37:8; Jer 52:1) as was originally argued by several scholars (Elliger 1934; McKinny and Dagan 2013; McKinny and Tavger 2018; Suriano, Shai and Uziel, in press). Over the years of excavations, we regularly looked over to nearby Khirbat el-ʻAtar and wondered about its identification with biblical ‘Ether (Josh 15:42) and its past relationships with Tel Burna/Libnah. Our interest in Khirbat el-ʻAtar is three-pronged. First, Dagan’s survey suggests that it was occupied and perhaps also fortified at the same time as the Judahite Iron Age II fortress at Tel Burna. What was the relationship between the two sites? Were they both occupied and fortified at the exact same time? Could Khirbat elʻAtar have been a satellite village of Tel Burna, its closest Iron Age II neighbor?1 Second, we wanted to reexamine Khirbat el-ʻAtar’s identification with biblical ‘Ether. Notably, Libnah (Tel Burna) and ‘Ether are mentioned together under the “Libnah District” (Josh 15:42–44),2 one part in the extensive “administrative division” of the Kingdom of Judah, usually dated to the ninth (McKinny 2017) or seventh century BCE (e.g. Na’aman 1991; de Vos 2003).3 We sought to engage this issue by conducting a new archaeological survey, drawing on cutting-edge techniques and up-to-date ceramic typologies (for this approach, see Uziel and Shai 2010; Shai and Uziel 2014). New archaeological data regarding the Iron Age settlement at Khirbat el-‘Atar will thus help us better understand the date and

Tel Burna and other Iron Age II settlements in the immediate vicinity were probably under the provincial capital of Lakhish. 2 Or “District 4” (Josh 15:42–44) of the Judahite administrative division (McKinny 2017). The text reads as follows with proposed identifications in parentheses: “Libnah (Tel Burna), ‘Ether (Khirbat el-ʻAtar), ‘Ashan (Tel Goded?), Iphtah (Jebel Saliḥ? preserved at Khallat et-Tufeiha?), Ashnah (Idhna), Nezib (Khirbat Beit Naṣib), Keilah (Khirbat Qeʻila), Achzib (Khirbat Beida/Tel Lavnin), and Maresha (Tell Sandahanna): nine cities with their villages.” 3 A related question is whether “ʻEther and ʻAshan” of the Libnah district of Judah (Jos 15:42) are identical to “ʻEther and ʻAshan” in the Simeonite list (Josh 19:7; cf. 1 Chr 4:32). This question will be analyzed in a future paper. 1

94*

Aharon Tavger, Chris McKinny and Itzhaq Shai

function of the Judahite administrative division recorded in Joshua 15:21–62 and 18:21–28. Third, we wanted to determine if Khirbat el-ʻAtar also features a Late Bronze Age occupation that went unnoticed in previous surveys. A positive answer would imply a neighboring contemporary settlement to Tel Burna and its large public, cultic building (Uziel and Shai 2010; Shai, McKinny and Uziel 2015; McKinny, Tavger and Shai 2019).

The 2020 survey of Khirbat el-ʻAtar by the Tel Burna Archaeological Project Survey Goals and Methods The survey at Khirbat el-ʻAtar was conducted using modern survey techniques and research methods.4 In recent years, single-site survey methodologies have improved considerably, making way for high-resolution results (Conyers and Goodman 1997; Kvamme 2003; Ur 2003; Oswin et al. 2009; Uziel and Shai 2010; Faust and Katz 2012; Shai and Uziel 2014; Sapir and Faust 2016; Hasel and Garfinkel 2017; Hasel, Garfinkel and Weiss 2017; Osborne 2017; Wachtel, Sabar and Davidovich 2017). Concomitantly, the application of complementary survey aids, such as aerial, satellite, and infrared photography, has increased (Kennedy 1998; Ben-Dor et al. 2000; Reich 2000; Wilson 2003; Jensen 2007; Richason and Hritz 2007; Kennedy and Bewley 2008; Radner et al. 2016). The previous survey of Khirbat el-ʻAtar (Dagan 2000: Site 186) was part of a broad regional survey that encompassed the Shephelah in its entirety. Consequently, the site was but one point of many, dictating a relatively broad approach, insensitive to its fine details. Dagan did not mention sherds of the Iron Age IIA and IIC, which he often noted in connection with other sites. This probably indicates that the Iron Age II sherds that Dagan collected at Khirbat el-ʻAtar were consistent with Lakhish III only (Dagan 2000:2.26). He characterized the settlement of this period as an “archaeological mound” and a possible “fortified town” but provided no quantitative data of his findings. Our current project aimed to conduct a highresolution survey of a single site by applying cutting-edge procedures to register

4

The survey was conducted on behalf of the Institute of Archeology of Ariel University in Samaria (License No. S-1003/2020) on November 19, 2020 with the participation of students from the Department of Land of Israel Studies and Archeology at Ariel University in Samaria, members of the Tel Burna excavation team and other volunteers.

“Libnah and ‘Ether” (Josh 15:42): The Archaeological Survey of Khirbat el-‘Atar

95*

minute features and variations. Thus, careful documentation of the numerous items visible on the surface can facilitate efforts to establish the chronological and functional nature of occupations in various areas of the site. Furthermore, by subdividing the site into topographical and spatial units, we can move beyond chronology and estimate variations in the settlement’s scope over different periods (see Uziel and Maeir 2005; Uziel and Shai 2010). More specifically, we wished to use these methods to determine whether the raised compound on the site’s summit, which was reported by earlier surveyors, recognized in our previous visits to the site, and seemed to resemble the fortification at Tel Burna, was indeed an Iron Age II fortified “acropolis.” Preparing for the survey, we studied the site’s layout and topography, and scrutinized the various terraces and remains visible on the surface. Up-to-date satellite images were obtained from the government map site (govmap.gov.il), topographic maps were acquired from the Mapping Center of Israel (MAPI), and a 3D photogrammetric model of Khirbat el-ʻAtar was produced using drone images. We traced the raised compound indicated by Dagan (2000) as well as other features and walls in the site’s center and eastern extensions (Fig. 2). On these grounds, we divided the site into fourteen topographically distinct areas (Fig. 3): four areas within the raised compound on the summit (Areas 1–4), three areas capture the compound’s slopes (Areas 5, 6, 9), three areas cover the periphery of the raised compound (Areas 7, 8, 12), and four areas span the site’s outskirts (Areas 10, 11, 13, 14).5 Each area was surveyed separately, consisting of the exhaustive collection of ceramic sherds in order to analyze its periods of occupation. Accordingly, the surveyors were divided into four groups of five participants each, and, over the course of a day, every group surveyed three to four areas. Concomitantly, a fifth group carried out detailed documentation of various remains throughout the site: walls, installations, pits, and rock-cut features. Field registration was conducted with the site map uploaded to PlanGrid’s mobile application (for the implementation of this commercial construction app for archaeological field registration, see McKinny and Shai 2018). Every point of interest was recorded by

5

The site’s division into areas was determined on the basis of geographical data and in relation to architectural remains seen on the surface and in aerial photographs. Therefore, they vary in size. In light of this difference, we do not refer to the differences in the quantities of pottery collected in each of the areas, but only to the percentage of pottery found in them from each period.

-

1 (8%)

1 (8%)

11 (84%)

-

-

-

-

3

16

Early Bronze Age

Late Bronze Age

Iron Age I

Iron Age II

Persian

Hellenistic

Roman

Byzantine– Islamic

Unidentified

Total

8

1

3 (42%)

-

-

2 (29%)

2 (29%)

-

-

-

8

-

3 (37.5%)

-

-

2 (25%)

3 (37.5%)

-

-

-

9

1

1 (12.5%)

1 (12.5%)

-

-

5 (62.5%)

-

-

1 (12.5%)

Area 4

41

5

7 (19%)

1 (3%)

-

4 (11%)

21 (58%)

1 (3%)

1 (3%)

1 (3%)

Total

9

3

2 (33.3%)

-

-

2 (33.3%)

2 (33.3%)

-

-

-

17

3

11 (79%)

1 (7%)

-

2 (14%)

-

-

-

-

Area 6

46

7

6 (15%)

3 (8%)

-

6 (15%)

23 (59%)

-

1 (3%)

-

Area 9

Area 5

Area 3

Area 1

Area 2

The compound’s slopes

The raised compound at the summit

72

13

19 (32%)

4 (7%)

-

10 (17%)

25 (42%)

-

1 (2%)

-

Total

38

7

20 (65%)

4 (13%)

-

1 (3%)

4 (13%)

2 (6%)

-

-

Area 7

32

2

12 (40%)

-

2 (7%)

3 (10%)

12 (40%)

-

1 (3%)

-

Area 8

40

5

22 (63%)

-

-

3 (8.5%)

7 (20%)

3 (8.5%)

-

-

Area 12

Around the compound

110

14

54 (56%)

4 (4%)

2 (2%)

7 (7%)

23 (24%)

5 (5%)

1 (1%)

-

Total

3

-

1 (33%)

-

-

-

2 (67%)

-

-

-

Area 10

32

5

14 (52%)

1 (4%)

3 (11%)

4 (15%)

5 (18%)

-

-

-

Area 11

11

-

6 (55%)

2 (18%)

-

1 (9%)

2 (18%)

-

-

-

Area 13

The site’s outskirts

Table 1. Indicative pottery sherds collected in the archaeological survey of Khirbat el-ʻAtar

46

5

21 (51%)

3 (7.5%)

3 (7.5%)

5 (12%)

9 (22%)

-

-

-

Total

269

37

101 (44%)

12 (5%)

5 (2%)

26 (11%)

78 (34%)

6 (3%)

3 (1%)

1 (0%)

Grand Total

98* Aharon Tavger, Chris McKinny and Itzhaq Shai

“Libnah and ‘Ether” (Josh 15:42): The Archaeological Survey of Khirbat el-‘Atar

99*

Fig. 4. An opening of one of the two cisterns (Photo: Benjamin Yang).

of the raised compound during or following the 1948 War of Independence (for Burna, see Dagan and McKinny 2015), including bullet casings and other military remains. Consequently, the “casemates” may actually be modern “foxholes” dug into the wall’s inner face. Eleven additional features were also documented (see above, Fig. 3). Most of them are located in the areas outside the raised compound. They include five stone heaps, probably deriving from ancient structures, two large cisterns (e.g. Fig. 4), two caves, a limekiln, and a rock-cut agricultural installation. Smaller, moveable finds, other than pottery, which have been recovered at the site, consist of tesserae, glass, stone, flint, precious stone, rifle and pistol casings, and a mortar shell. Altogether, 5,680 pottery sherds were collected; of these, only 269 were indicative (4.7%);7 and of these indicative sherds, we managed to date only 232 (86%). The

7

By “indicative” we mean rim sherds. We excluded from our analysis bases, handles and other recognizable body sherds to preclude unnecessary biases.

100*

Aharon Tavger, Chris McKinny and Itzhaq Shai

two most substantially represented groups in the assemblage are the ByzantineIslamic period (44%) and the Iron Age II (34%). However, one should bear in mind that since the former represents over a millennium,8 and the Iron Age II spans only about four centuries, more weight should be given to the latter. Although less predominant, sherds of the Persian period (11%) and the Roman period (5%) were also present at the site. Moreover, our survey was the first to record potsherds of the Early Bronze Age, Late Bronze Age and Iron Age I at the site. However, these sherds, together with five sherds from the Hellenistic period, make up only about 6% of the finds altogether, and it is not clear if there was indeed a settlement at the site during these periods. The distribution of the finds across the areas indicates that the settlement’s center was in different locations in different periods (see Table 1). Thus, on the summit (Areas 1–4), 69% of the potsherds are of the Iron Age II (58%) and Persian periods (11%). On the compound’s slopes (Areas 5, 6, 9), an area probably reflecting some erosion from the site’s center, the frequency of the Iron Age II and Persian Period potsherds decreases a little to 59% (42% and 17%, respectively); it then drops to 31% (24% and 7%, respectively) in the surrounding areas (Areas 7, 8, 12) and 34% (22% and 12%, respectively) on the site’s outskirts (Areas 10, 11, 13). In contrast, the corpus attributed to the Byzantine-Islamic period demonstrates the opposite trend. In the raised compound at the summit, it comprises only 19% of the potsherds; its frequency increases to 32% on its slopes and, then again, to 56% and 51% in the surrounding areas and the site’s outskirts, respectively. Interestingly, the percentage of the Hellenistic–Roman period sherds also increased in the farther parts of the site, from 3–7% on the site’s summit and slopes to 15% on its periphery. Thus, if a small occupation existed at the site during these periods, it would have been located on the southern and eastern outskirts.9

At this stage of our study, we have not yet distinguished Byzantine, Early Islamic, Crusader, Mamluk and Ottoman periods but treated them as one unit. 9 As was mentioned above, the Hellenistic sherds at Khirbat el-‘Atar are too few to speak of any real settlement at the site. It also seems there was no sedentary settlement at the site during the Roman period either. The few potsherds found from both these periods may be related to the site of Khirbat ‘Urqan Ḥana, which is located one km east (across Naḥal Guvrin), where there was indeed a significant settlement during these periods, as well as the Byzantine period (Zissu et al. 2017). 8

102*

Aharon Tavger, Chris McKinny and Itzhaq Shai

vessel types typical of these periods in the Judean Shephelah (e.g. Lakhish Stratum VI) are not represented, and it is doubtful there was an actual settlement at the site during these periods. The Iron Age II pottery of Khirbat el-ʻAtar is typical of the Judean Shephelah. Their counterparts were found at nearby Tel Burna, Lakhish and Tell eṣ-Ṣafi/Gath, to mention but a few. Some of the vessels date from the Iron Age IIA, corresponding to Lakhish IV (Figs. 7:2; 8:3, 4, 11). Most of the bowls and kraters (Fig. 6) have a folded rim, red slip, and wheel-burnishing of the type that was common in Judah during the Iron Age IIB–C (e.g. Lakhish III–II). Apart from these, the survey also produced several distinctive Iron Age IIC vessels that correspond with Lakhish II (see Figs. 6:3; 7:3, 4; 8:7–10). . The survey results suggest that the site was also inhabited during the Persian period (Figs. 9, 10), featuring parallels with Lakhish I and nearby Tel ʻEṭon. These assemblages are usually dated to the fourth century BCE, but some types have also been sighted in the fifth-century BCE layer at the City of David (Shalev 2015).

Discussion and Conclusions The results of our archeological survey at Khirbat el-ʻAtar confirm the data published by Dagan (2000) but also add some new pieces of evidence. First, a few Late Bronze Age and Iron Age I sherds were found, indicating some activity at the site during these periods. Concerning the Late Bronze Age, it is notable that while the period featured substantial occupations at other sites along Naḥal Guvrin (Tel Burna and Tel Zayit) and its vicinity (e.g. Lakhish, Tel ‘Erani, Tell eṣ-Ṣafi/Gath, ‘Azeka), it seems that Khirbat el-ʻAtar was uninhabited. While the Late Bronze Age sherds are too few to indicate the nature of the activity at the site, it might have been related to the nearest Late Bronze Age settlement at Tel Burna. Concerning the Iron Age I, it is notable that settlement was sparse throughout the Shephelah, an aftermath of the Late Bronze Age settlements’ collapse. Against this background, it is difficult to attach too much importance to the few Iron Age I potsherds discovered in Khirbat el-‘Atar. Similarly, surveys and excavations at Tel Burna have produced some Iron Age I sherds, but no occupational layer has been discovered yet.11 11

One should also note the recent discovery of a Late Bronze/Iron Age I “fortress” just to the south of Kibbutz Gal’on and 3 km west of Khirbat el-ʻAtar (related to Lakhish VI according to Ganor and Weissbein 2020; this volume).

Aharon Tavger, Chris McKinny and Itzhaq Shai

104*

3Fig. 6. No.

Vessel type

Material

Dating

Parallels

1

Bowl

Light brown clay with tiny white grits, brown core

Iron Age IIA–B

Zimhoni 2004a: Fig. 26.18:6; 2004b: Fig. 25.45:19

2

Bowl

Light brown-pinkish clay, dark- Iron Age IIC red slip and wheel-burnish

Zimhoni 2004a: Fig. 26.55:21

3

Bowl

Light brown-pinkish clay, wheel-burnish

Iron Age IIC

Zimhoni 2004a: Fig. 26:54.3, 11

4

Moratorium

Light brown-pinkish clay with tiny white grits, light slip on the outside, gray core

Iron Age IIC

Mazar and Panitz-Cohen 2001: Table 27:13; Shai et al. 2014: Fig. 5:4

5

Bowl

Light brown-pinkish clay with tiny white grits, gray core

Iron Age IIB–C

Avissar and Maeir 2012: Table 15.4:1

6

Bowl

Light brown-pinkish clay with small white grits, gray core

Iron Age IIB–C

Zimhoni 2004b: Figs. 26.29:12, 26.56:12; Avissar and Maeir 2012: Table 15.1:3; Shai et al. 2012: Fig. 10:2

7

Bowl

Light brown-pinkish clay, wheel-burnish on the inner parts, gray core

Iron Age IIB

Zimhoni 2004a: Fig. 26.3:17; Avissar and Maeir 2012: Table 15.7:12

8

Bowl

Light brown-pinkish clay with small white grits, wheelburnish, gray core

Iron Age IIB

Zimhoni 2004a: Fig. 26.29:14; Avissar and Maeir 2012: Table 15.6:2; Shai et al. 2014: Fig. 4:1

9

Bowl

Light brown-pinkish clay with gray and white grits, dark brown slip and wheel-burnish on the bowl’s outer rim and interior

Iron Age IIB–C

Zimhoni 2004a: Figs. 26.25:3, 26.56:7; Avissar and Maeir 2012: Table 15.4:1

10

Bowl

Light brown-pinkish clay

Iron Age IIB

Avissar and Maeir 2012: Table 15.6:7

11

Bowl

Dark brown-pinkish clay with small and tiny white grits, red slip and wheel-burnish on the inner parts

Iron Age IIB–C

Zimhoni 2004a: Figs. 26.32:11, 26.43:8; Shai et al. 2012: Fig. 10:7

12

Krater

Light brown-pinkish clay with small and tiny white grits

Iron Age IIA–B

Zimhoni 2004a: Fig. 26.11:8; 2004b: Fig. 25.46:24; Avissar and Maeir 2012: Table 15.8:8

13

Krater

Pinkish-grayish clay with small and tiny white grits, wheelburnish on vessel’s outer rim and interior, gray core

Iron Age IIB

Zimhoni 2004a: Fig. 26.29:17; Avissar and Maeir 2012: Table 15.7:9

14

Krater

Light brown-grayish clay, gray core

Iron Age IIB

Zimhoni 2004a: Fig. 26.40:10

15

Krater

Light brown-pinkish clay, light slip on the inner side, gray core

Iron Age IIB–C

Zimhoni 2004a: Figs. 26.20:9, 26.54:13

“Libnah and ‘Ether” (Josh 15:42): The Archaeological Survey of Khirbat el-‘Atar

107*

3Fig. 8. No.

Vessel type

Material

Dating

Parallels

1

Storage jar

Light brown-pinkish clay with tiny white grits, gray core

Iron Age IIA–B

Zimhoni 2004a: Fig. 26.28:3; 2004b: Fig. 25.42:34; Shai and Maeir 2012: Table 14.3:12

2

Storage jar

Light brown-pinkish clay with small white grits

Iron Age IIA

Shai and Maeir 2012: Table 14.18:9

3

Storage jar

Light brown clay, gray core

Iron Age IIA–B

Zimhoni 2004b: Fig. 25.20:19; Avissar and Maeir 2012: Fig. 15.5:13; Shai and Maeir 2012: Table 14.11:11

4

Storage jar

Light yellowish clay with small white grits, gray core

Iron Age IIA

Zimhoni 2004b: Fig. 25.31:24; Zukerman 2012: Table 13.18:14

5

Storage jar

Dark brown-pinkish clay with small gray grits

Iron Age II

Zimhoni 2004a: Figs. 26.30:8, 26.45:5; 2004b: Fig. 25.15:16; Avissar and Maeir 2012: Table 15.10:6; Zukerman 2012: Table 13.17:4

6

Storage jar

Light brown-pinkish clay with tiny gray grits, light slip, gray core

Iron Age II

Zimhoni 2004a: Figs. 26.24:11,. 26.48:3; 2004b: Fig. 25.21:7

7

Storage jar

Light brown-pinkish clay, gray core

Iron Age IIB–C

Zimhoni 2004a: Figs. 26.14:10, 26.52:14

8

Storage jar

Light brown-pinkish clay, light slip, gray core

Iron Age II

Zimhoni 2004a: Fig. 26.47:8; Shai and Maeir 2012: Table 14.8:6

9

Holemouth

Light brown-pinkish clay with small white grits, gray core

Iron Age IIB–C

Yezerski 2010: Table 3.2:12

10

Holemouth

Light brown-pinkish clay with small white grits, gray core

Iron Age IIB–C

Yezerski 2010: Table 3.4:21

11

Jug/ amphora

Light brown-pinkish clay with tiny white grits

Iron Age IIA

Zimhoni 2004b: Fig. 25.39:14

12

Storage jar/jug

Light brown-pinkish clay, gray core

Iron Age IIA–B

Zimhoni 2004a: Fig. 26.1:7; 2004b: Fig. 25.35:15

13

Storage jar

Light brown-pinkish clay with tiny white grits, gray core

Iron Age IIC

Zimhoni 2004a: Fig. 26.49:4

14

Storage jar

Brown-pinkish clay with small white grits, grayish slip, gray core

Iron Age II

Zimhoni 2004a: Figs. 26.7:7, 26.45:3; 2004b: Fig. 25.15:14; Avissar and Maeir 2012: Table 15.7:13; Shai and Maeir 2012: Table 14.18:10

15

Storage jar

Dark brown-pinkish clay with small white grits, gray core

Iron Age IIC

Zimhoni 2004b: Fig. 26.55:15

16

Jug

Light brown-pinkish clay with tiny white grits, gray core

Iron Age IIA

Zimhoni 2004b: Fig. 25.23:14; Zukerman 2012: Table 13.18:7

17

Storage jar/jug

Dark brown-pinkish clay with tiny white grits, gray core

Iron Age IIA

Gur-Arieh and Maeir 2020: Fig. 3.27:14

18

Storage jar

Light brown-pinkish clay with tiny white grits, gray core

Iron Age IIA

Zimhoni 2004b: Fig. 25.39:4; Zukerman 2012: Table 14.3:10

19

Jug

Dark gray clay with tiny white grits

Iron Age IIB

Zimhoni 2004a: Fig. 26.31:9

110*

Aharon Tavger, Chris McKinny and Itzhaq Shai

late Iron Age I/early Iron Age IIA period, the occupation of Khirbat el-‘Atar seems to have begun only in the late Iron Age IIA, as no tenth-century potsherds were discovered. The Iron Age II and Persian period settlements concentrated on the site’s upper part, within the raised compound, while very few occupational remains were observed beyond its circular enclosing wall. If indeed this proves to be a fortified structure, a hypothesis yet to be confirmed, then we may reconstruct the erection of Khirbat el-ʻAtar in the ninth century BCE as a fortified stronghold, similar to that at Tel Burna, although much smaller and not as strategically significant. Notably, our excavations at Tel Burna show that a casemate fortification wall was erected in the ninth century BCE, after the settlement’s destruction in the second half of the tenth century BCE (McKinny et al. 2020:9–10). If our reconstruction is correct, it would mean that, as of the late Iron Age IIA, Judahite fortifications occupied both banks of Naḥal Guvrin. Clearly, the nature of the walls at Khirbat el-ʻAtar, as well as the compound’s date, must be subjected to closer scrutiny, and the hypotheses should be tested through excavations. Thus, the settlement at Khirbat el-ʻAtar seems to have lasted from the late Iron Age IIA until the Iron Age IIC. The question of whether or not it has been destroyed in the Sennacherib campaign of 701 BCE, like neighboring Tel Burna, Tel Goded, and Tel Zayit, can only be confirmed through excavations. Nevertheless, the site is likely to have been destroyed or at least negatively impacted. The Iron Age IIC settlement at Tel Burna appears to have been a small agricultural village replacing the fortified town destroyed in the campaign (McKinny et al. 2020:12–13). Another example of a sharp transition brought about by Sennacherib’s campaign in the Shephelah was recently discovered at Bet Shemesh (Haddad, Ben-Ari and De Groot 2020). Here, the main mound was no longer inhabited in the seventh century BCE. Instead, remains of a prominent settlement from this period were found on the adjacent hill to the east and inside the city’s water reservoir. These finds show that settlement at Bet Shemesh did not cease but took on a different shape and character nearby. As mentioned above, our survey at Khirbat el-ʻAtar produced a fair number of Iron Age IIC ceramics, indicating that the settlement at this site also existed in the seventh century BCE. However, the survey alone is insufficient to determine whether the settlement was continuous throughout the Iron Age II or whether some changes occurred during this time. Another point of interest concerns the Persian period at the site. Although the Persian period has recently acquired a central place in the historical and archaeological research of Judah and the Shephelah, considerable uncertainty remains regarding the continuity between the end of the Iron Age II and the

“Libnah and ‘Ether” (Josh 15:42): The Archaeological Survey of Khirbat el-‘Atar

111*

Persian period (e.g. Fantalkin and Tal 2013; Kogan-Zehavi 2014; Sandhaus and Kreimerman 2015; Faust 2018). The Persian ceramics from Khirbat el-ʻAtar have parallels in the neighboring sites of Lakhish (Fantalkin and Tal 2004) and Tel Burna (Shai et al. 2019:90). However, while Lakhish was a prominent settlement in this period, the nature of the settlement at Tel Burna is still unclear. At Khirbat el- ‘Atar, as at Tel Burna, it is still too early at this stage of research to try and define the character of the site in the Persian period. Although most of the ceramic material dates mainly to the fourth and not the fifth century BCE, the finds at both sites are not sufficiently significant to rule out the possibility of continuous occupation from the end of the Iron Age II to the Persian period, as was the case in the hill country of Judah (see Freud 2018). Finally, the later finds at Khirbat el-‘Atar indicate that the site did not continue into the Hellenistic period. Rather, the settlement concentrated in many other sites nearby (e.g. Maresha), and Khirbat el-‘Atar remained largely unoccupied until the Roman or Byzantine period. In the latter period, there was a significant settlement at the site, but it seems to have concentrated on the eastern and southern periphery and less on the summit. Given the limited scope of this study, we did not closely examine the settlement’s reestablishment date in the Byzantine period. Nevertheless, we plan to do so in the future, especially given that Eusebius did not recognize “Ether” as a contemporary village (On. 26, 3 and 88, 3).

Acknowledgments The survey at Khirbat el-ʻAtar and the research that followed was partially supported by the National Science Foundation (257/19, I.S.). The authors are grateful to Deborah Cassuto, Ron Lev, Sheila Gyllenberg, and Christian Locatell for heading the survey groups in the field. Also participating in the survey were Jay Rosenberg (measurements), Yair Almakiyes (GPS), Benjamin Yang (photography and PlanGrid), Oren Ackerman and Talya Ksenia-Atali (POSL survey). Photomicrographs and photogrammetry-based 3D imaging were performed with the assistance of Terry Nichols and Jane Gaastra. References Abel F.M. 1938. Géographie de la Palestine II. Paris. Avissar R. and Maeir A.M. 2012. Iron Age IIB Pottery from Stratum A2. In A.M. Maeir ed. Tell eṣ-Safi/Gath I: Report on the 1996–2005 Seasons (Ägypten Und Altes Testament 69). Wiesbaden. Pp. 365–382.

112*

Aharon Tavger, Chris McKinny and Itzhaq Shai

Ben-Dor A., Kochavi M., Portugali Y. and Vinitsky L. 2000. Use of an Air Thermal Sensor to

Detect Hidden Contours of Archaeological Significance. In B.Z. Kedar and A. Danin eds. Remote sensing: Use of Aerial Photographs and Satellite Imagery as Tools in Israel Studies. Jerusalem. Pp. 213–220 (Hebrew).

Conder C.R. and Kitchener H.H. 1883. The Survey of Western Palestine III: Judaea. London. Conyers L.B., and Goodman D. 1997. Ground-Penetrating Radar: An Introduction for Archaeologists. Walnut Creek, CA.

Dagan A. and McKinny C. 2015. The Beginning of Modern Archaeological and Historical Research at Tel Burna. Moreshet Israel 12:11–29 (Hebrew).

Dagan Y. 2000. The Settlement in the Judean Shephelah in the Second and First Millennium BC: A Test Case of Settlement Processes in a Geographical Region. Ph.D. Diss. Tel Aviv University. Tel Aviv.

Elliger K. 1934. Josua in Juda. Palästina Jahrbuch 30:55–58. Eusebius On.: Onomasticon (R.S. Notley and Z. Safrai eds., Jewish and Christian Perspectives Series IX). Leiden. 2005.

Fantalkin A. and Tal O. 2004. The Persian and Hellenistic Pottery of Level I. In D. Ussishkin

ed. The Renewed Archaeological Excavations at Lachish (1973–1994) (Monograph Series of the Institute of Archaeology of Tel Aviv University 22). Tel Aviv. Pp. 2174–2194.

Fantalkin A. and Tal O. 2013. Judah and Its Neighbors in the Fourth Century BCE: A Time

of Major Transformations. In J. Unsok Ro ed. From Judah to Judaea: Socio-Economic Structures and Processes in the Persian Period. Sheffield. Pp. 133–195.

Faust A. 2018. Forts or Agricultural Estates? Persian Period Settlement in the Territories of the Former Kingdom of Judah. PEQ 150(1):34–59.

Faust A., and Katz H. 2012. Survey, Shovel Tests and Excavations at Tel ‘Eton: On Methodology and Site History. Tel Aviv 39(2):30–57.

Faust A., Katz H. and Eyall P. 2015. Late Persian–Early Hellenistic Remains at Tel ‘Eton. Tel Aviv 42(1):103–26.

Freud L. 2018. The Pottery in Judea: Jerusalem and Its Surroundings in the Transition between the End of the Iron Age and the Persian Period. Ph.D. Diss. Tel Aviv University. Tel Aviv.

Ganor S. and Weissbein I. 2020. Rujum El-Masha‘ala (Gal’on Fortress). HA–ESI 132. http://www. hadashot-esi.org.il/report_detail_eng aspx?id=25838&mag_id=128 (accessed January

25, 2022).

“Libnah and ‘Ether” (Josh 15:42): The Archaeological Survey of Khirbat el-‘Atar

113*

Garfinkel Y., Hasel M.G., Klingbeil M.G., Kreimerman I., Pytlik, M., Carroll J.W., Waybright

J.W.B., Kang H-G., Choi G., Chang S., Hong S., David A., Weissbein I. and Silverberg N. 2021. The Canaanite and Judean Cities of Lachish, Israel: Preliminary Report of the Fourth Expedition, 2013–2017. AJA 125(3):419–459.

Gur-Arieh S. and Maeir, A.M. 2020. The Excavations in Area C. In A.M. Maeir and J. Uziel eds. Tell eṣ-Safi/Gath II: Excavations and Studies (Ägypten Und Altes Testament 105). Wiesbaden. Pp. 117–188.

Haddad E., Ben-Ari N. and De Groot A. 2020. A Century Old Enigma: The Seventh Century BCE Settlement at Tell Beth Shemesh (East). IEJ 70:173–188.

Hasel M.G. and Garfinkel Y. 2017. Survey Methodology, Objectives. In M.G. Hasel, Y. Garfinkel and S. Weiss eds. Socoh of the Judean Shephelah: The 2010 Survey. Winona Lake, IN. Pp. 31–50.

Hasel M.G., Garfinkel Y. and Weiss S. eds. 2017. Socoh of the Judean Shephelah: The 2010 Survey. Winona Lake, IN.

Jensen J.R. 2007. Remote Sensing of the Environment: An Earth Resource Perspective. New Jersey.

Kennedy D. 1998. Aerial Archaeology in Jordan. Levant 30(1):91–96. Kennedy D. and Bewley R. 2008. Aerial Archaeology in Jordan Project. Bulletin of the Council for British Research in the Levant 3(1):52–54.

Kogan-Zehavi E. 2014. The Rural Settlement in the Judean Lowlands in the Persian Period and the Beginning of the Hellenistic Period in Light of the Excavations at Ramat Beit

Shemesh. New Studies in the Archaeology of Jerusalem and its Region 8:120–133 (Hebrew). Kvamme K.L. 2003. Geophysical Surveys as Landscape Archaeology. American Antiquity 68(3):435–457.

Mazar A. and Panitz-Cohen N. eds. 2001. Timnah (Tel Batash) II: The Finds from the First Millennium BCE (Qedem 42). Jerusalem.

McKinny C. 2017. A Historical Geography of the Administrative Division of Judah: The Town Lists of Judah and Benjamin in Joshua 15:21-62 and 18:21-28. Ph.D. Diss. Bar Ilan University. Ramat Gan.

McKinny C. and Dagan A. 2013. The Explorations of Tel Burna. PEQ 145(4):294–305. McKinny C. and Shai I. 2018. Using Tools in Ways in which They Were Not Intended: A Test

Case of the Use of PlanGrid for Field Registration at Tel Burna. In T.E. Levy and I.W.N. Jones eds. Cyber-Archaeology and Grand Narratives (One World Archaeology). Cham. Pp. 51–66.

114*

Aharon Tavger, Chris McKinny and Itzhaq Shai

McKinny C. and Tavger A. 2018. From Lebonah to Libnah: Historical Geographical Details from the PEF and Other Early Secondary Sources on the Toponymy of Two Homonymous

Sites. In D. Gurevich and A. Kidron eds. Exploring the Holy Land: 150 Years of the Palestine Exploration Fund. London. Pp. 107–122.

McKinny C., Tavger A., Cassuto D., Sharp C., Suriano M.J., Ortiz S.M. and Shai I. 2020. Tel Burna after a Decade of Work: The Late Bronze and Iron Ages. NEA 83(1):4–15.

McKinny C., Tavger A. and Shai I. 2019. Tel Burna in the Late Bronze—Assessing the 13th

Century BCE Landscape of the Shephelah. In A.M. Maeir, I. Shai and C. McKinny eds. The Late Bronze and Early Iron Ages of Southern Canaan (Archaeology of Biblical Worlds 2). Berlin. Pp. 148–70.

Na’aman N. 1991. The Kingdom of Judah under Josiah. Tel Aviv 18(1):3–71. Osborne J.F. 2017. Exploring the Lower Settlements of Iron Age Capitals in Anatolia and Syria. Antiquity 91(355):90–107.

Oswin J., Richards J., Sermon R. and Harris J. 2009. Geophysical Survey at Stanton Drew,

July 2009. Unpublished report. Bath. https://www.researchgate.net/profile/John-

Oswin/publication/228540108_Geophysical_Survey_at_Stanton_Drew_July_2009/ links/00463534bdd015709f000000/Geophysical-Survey-at-Stanton-Drew-July-2009.pdf (accessed January 25, 2022).

Panitz-Cohen N. 2006. The Pottery of Strata XII–V at Tel Batash. In N. Panitz-Cohen and A.

Mazar eds. Timnah (Tel Batash) III: The Finds from the Second Millennium BCE (Qedem 45). Jerusalem. Pp. 9–150.

Radner K., Ašandulesei A., Fassbinder J., Greenfield T. and Herr J.J. 2016. The Neo-Assyrian

Border March of the Palace Herald: Geophysical Survey and Salvage Excavations at Gird-i Bazar and Qalat-i Dinka (Peshdar Plain Project 2015). In K. Kopanias and J. MacGinnis

eds. The Archaeology of the Kurdistan Region of Iraq and Adjacent Regions. Oxford. Pp. 353–367.

Rainey A.F. and Notley S.R. 2014. The Sacred Bridge: Carta’s Atlas of the Biblical World. Jerusalem.

Reich R. 2000. Aerial Photographs in the Service of Archaeological Research in the Land of Israel - Overview. In B. Z. Kedar and A. Danin (eds.) Remote Sensing: Use of Aerial Photographs and Satellite Imagery as Tools in Israel Studies. Jerusalem. Pp. 119–129 (Hebrew).

Richason B.F. and Hritz C. 2007. Remote Sensing and GIS Use in the Archaeological Analysis of the Central Mesopotamian Plain. In J.R. Wiseman and F. El-Baz eds. Remote Sensing in Archaeology. New York. Pp. 283–325.

“Libnah and ‘Ether” (Josh 15:42): The Archaeological Survey of Khirbat el-‘Atar

115*

Sandhaus D. and Erlich A. 2009. Finds from the Hellenistic Period. In Y. Garfinkel and S. Ganor eds. Khirbet Qeiyafa 1: Excavation Report 2007–2008. Jerusalem. Pp. 209–230.

Sandhaus D. and Kreimerman I. 2015. The Late 4th/3rd Century BCE Transition in the Judean Hinterland in Light of the Pottery of Khirbet Qeiyafa. Tel Aviv 42(2):251–271.

Sapir Y. and Faust A. 2016. Utilizing Mole-Rat Activity for Archaeological Survey: A Case Study and a Proposal. Advances in Archaeological Practice 4(1):55–70.

Shai I. 2017. Tel Burna: A Judahite Fortified Town in the Shephelah. In O. Lipschitz and A.M. Maeir eds. The Shephelah during the Iron Age: Recent Archaeological Studies. Winona Lake, IN. Pp. 45–60.

Shai I., Cassuto D., Dagan A. and Uziel J. 2012. The Fortifications at Tel Burna: Date, Function and Meaning. IEJ 62(2):141–157.

Shai I., Dagan A., Riehl S., Orendi A., Uziel J. and Suriano M. 2014. A Private Stamped Seal Handle from Tel Burna, Israel. ZDPV 130:121–137.

Shai I. and Maeir A.M. 2012. The Iron Age IIA Pottery Assemblage from Stratum A3. In A.M. Maeir ed. Tell eṣ-Safi/Gath I: Report on the 1996–2005 Seasons (Ägypten Und Altes Testament 69). Wiesbaden. Pp. 313–363.

Shai I., McKinny C. and Uziel J. 2015. Late Bronze Age Cultic Activity in Ancient Canaan: A View from Tel Burna. BASOR 374:115–133.

Shai I., Tavger A., Suriano A., Cassuto D., Locatell C. and McKinny C. 2019. Ten Years of Research at Tel Burna: A Canaanite Cultic Center and Judahite Border Settlement. Qadmoniot 158:83–91.

Shai I. and Uziel J. 2014. Addressing Survey Methodology in the Southern Levant: Applying Different Methods for the Survey of Tel Burna, Israel. IEJ 64(2):172–190.

Shalev Y. 2015. The Early Persian Period Pottery. In E. Mazar ed. The Summit of the City of David, Excavations 2005–2008: Final Reports, Volume I. Area G. Jerusalem. Pp. 203–241.

Sneh, A. 2008. Geological Map of Israel: The Qiryat Gat Sheet. Jerusalem. Suriano M.J., Shai I. and Uziel J. In press. In Search of Libnah. JANES. Ur J.A. 2003. CORONA Satellite Photography and Ancient Road Networks: A Northern Mesopotamian Case Study. Antiquity 77 (295):102–115.

Uziel J. and Maeir A.M. 2005. Scratching the Surface at Gath: Implications of the Tell eṣ-Safi/ Gath Surface Survey. Tel Aviv 32(1):50–75.

Uziel J. and Shai I. 2010. The Settlement History of Tel Burna: Results of the Surface Survey. Tel Aviv 37(2):227–245.

116*

Aharon Tavger, Chris McKinny and Itzhaq Shai

Velde C.W.M. van de. 1858. Memoir to Accompany the Map of the Holy Land. Gotha. Vos J.C. de. 2003. Das Los Judas: Über Entstehung und Ziele der Landbeschreibung in Josua 15. Leiden.

Wachtel I., Sabar R. and Davidovich U. 2017. Tell Gush Halav during the Bronze and Iron Ages. Strata BAIAS 35:113–32.

Wilson D.R. 2003. Air-Photography and Aenta Icenorum. In P. Wilson ed. The Archaeology of Roman Towns: Studies in Honour of John S. Wacher. Exeter. Pp. 251–257.

Yannai E. 2004. The Late Bronze Age Pottery from Area S. In D. Ussishkin ed. The Renewed Archaeological Excavations at Lachish (1973–1994), Vol. 3 (Monograph Series of the Institute of Archaeology of Tel Aviv University 22). Tel Aviv. Pp. 1032–1146.

Yezerski I. 2010. Iron Age II Pottery. In H. Geva ed. Jewish Quarter Excavations in the Old City

of Jerusalem, Conducted by Nahman Avigad, 1969–1982 IV: The Burnt House of Area B and Other Studies. Jerusalem. Pp. 97–117.

Zimhoni O. 2004a. The Pottery of Levels III and II. In D. Ussishkin ed. The Renewed Archaeological Excavations at Lachish (1973–1994), Vol. 4 (Monograph Series of the Institute of Archaeology of Tel Aviv University 22). Tel Aviv. Pp. 1789–1899.

Zimhoni O. 2004b. The Pottery of Levels V and IV and Its Archaeological and Chronological Implications. In D. Ussishkin ed. The Renewed Archaeological Excavations at Lachish (1973–

1994), Vol. 4 (Monograph Series of the Institute of Archaeology of Tel Aviv University 22). Tel Aviv. Pp. 1643–1710.

Zissu B., Ecker A. and Klein E. 2017. Archaeological Explorations North of Bet Guvrin (Eleutheropolis). In: Speleology and Spelestology, Proceedings of the VIII International Scientific Conference, Nabereznye Chelny. Pp. 183–203.

Zukerman A. 2012. Iron Age I and Early Iron Age IIA Pottery. In A.M. Maeir ed. Tell eṣ-Safi/

Gath I: Report on the 1996–2005 Seasons (Ägypten Und Altes Testament 69). Wiesbaden. Pp. 265–311.

Zukerman A. and Gitin S. 2016. A Typological Analysis of the Iron Age I Ceramic Corpus from Strata VII–IV. In T. Dothan, Y. Garfinkel and S. Gitin eds. Tel Miqne-Ekron Excavations, 1985–1988, 1990, 1992–1995: Field IV Lower—The Elite Zone, Part 9/3A: The Iron Age I and IIC Early and Late Philistine Cities Database Vol. 9/1. Winona Lake, IN. Pp. 127–406.

The Isolated Structure of Gal’on Fortress and the “Egyptian Governorsʼ Residencies” and “Fortresses” in Southwestern Canaan Sa’ar Ganori and Itamar Weissbeinii i Israel Antiquities Authority ii The Hebrew University of Jerusalem

Abstract In recent excavations conducted south of Kibbutz Gal’on in the Shephelah, a

single-stratum isolated building was uncovered, dated to the twelfth century BCE

(Late Bronze Age III/Iron Age IA). The building dubbed the “Gal’on Fortress” recalls structures commonly referred to as “Governors’ Residencies” supposedly associated

with the Egyptian rule in Canaan during the Nineteenth and Twentieth Dynasties. The resemblance is especially apparent compared to the “Governors’ Residencies” found

at Tell el-Ḥesi and Tel Seraʻ that might have operated together with Gal’on as border

sites of the Canaanite kingdom of Lachish (a.k.a. Lakhish). Gal’on itself was built on the northern border of the kingdom, perhaps in response to the Philistines’ settlement in the region.

Keywords: Shephelah, Late Bronze Age border fortress, Gal’on Fortress, Egyptian

Governors’ Residencies.

Introduction Excavations conducted in 2018–2019 on behalf of the Israel Antiquities Authority, south of Kibbutz Gal’on in the western Shephelah, uncovered a hitherto unknown site of the twelfth century BCE (Late Bronze Age III/Iron Age IA; see Figs. 1, 2).1

1

The site was previously named Rujum el-Masha‘ala. The excavations took place in November–December 2018 and throughout 2019 (Permit Nos. A-8363, A-8412; map ref. 185905/614992). The excavation was part of a course designed to train IAA inspectors and part of site-development project of the Jewish National Fund (JNF) and the Judean Kings Trail project.

The Gal’on Fortress, ”Egyptian Governors’ Residencies” and “Fortresses” in Canaan

119*

Fig. 2. Aerial view of Gal’on Fortress, looking east (Photo: Emil Aladjem).

beyond the walls’ outer face. The building’s entrance is in its eastern wall. Two large stones on either side served as doorjambs, and a sizeable rectangular slab was placed in front of it. Most of the identified floors in the structure were made of packed earth, except for the paved floor in Unit E, and the floors of Unit G and Room I where the bedrock was partly utilized. The building has thirteen architectural units (A–M) that include an entry hall or open courtyard (A), a staircase tower (B, C), a central hall (D/E) and six small side rooms (F–M), two of which were further subdivided into two units each (F/G, J/K). Unit A is the first space after the building’s entrance that may have been an open courtyard or a roofed entry hall. In the northeast corner of this unit, a clay oven lined with pottery sherds was uncovered, in which several charred olive pits were found and collected for 14C dating. In the unit’s center, two stone slabs may have served as tables associated with the nearby oven. South of Unit A, two narrow, elongated spaces (Units B and C) occupy the structure’s southeast corner. Together, they produced a single square unit, most probably the foundations for a staircase tower that led to a second floor and/

The Gal’on Fortress, ”Egyptian Governors’ Residencies” and “Fortresses” in Canaan

121*

floor. On either side of the central hall are small rooms, three on each side (Rooms F–M). Due to poor preservation, the entrances to these rooms were not preserved. Room F/G to the southeast of the central hall has a partition wall dividing it into two smaller units: F in the front and G in the back. Unit F was probably accessed from the hall and served as the room’s activity area, while Unit G at the back seems to have been used for storage, as it contained an exceptionally rich pottery assemblage. Room J/K, to the northwest of the central hall, is similar in character to Room F/G, and it also has a partition wall that divides it into two units: J in front and K in the back. Here, too, the back unit (K) was found packed with pottery. Room H contained a concentration of “scoop” sherds (see below), while rooms I, L and M produced few sherds only. Notably, most Rooms L and M’s ceramic assemblages may derive from fills below the building’s floors.

The Finds (Figs. 4, 5) The finds recovered from the building are chiefly comprised of pottery, accompanied by several flint and stone artifacts, pieces of plaster, animal bones and a few olive pits. The pottery assemblage (Figs. 4, 5) is typical of the twelfth century BCE (Late Bronze Age III/Iron Age IA). Similar assemblages have been recorded in other sites in the region that were destroyed in the second half of the twelfth century BCE, such as Lachish VI (Tufnell 1958:176–224; Clamer 2004; Yannai 2004), Azekah T2-3 (Kleiman, Gadot and Lipschitz 2016) and Tel Seraʻ IX (Oren 1984:41, Figs. 4–7). Like these assemblages, no Cypriot and Mycenaean pottery was found at Galʼon. Given the absence of earlier finds, it seems that the building did not operate long before it was abandoned. The overwhelming majority of the ceramic assemblage (79.4%) was uncovered in the rear Units G and K, where some complete and even intact vessels were found. The assemblages of these units are dominated by bowls (Unit G: 91%; Unit K: 84%) accompanied by several kraters (G: 1.4%; K: 1.9%), “cup-and-saucers” (G: 1.4%; K: 0.9%), lamps (G: 1.1%; K: 1.9%) and stands (G: 1.7%; K: 2.7%). In the rest of the structure, the number of ceramic sherds was considerably lower, comprising bowls (53.7%), storage jars (22.6%), kraters (4.2%) and cooking pots (3.9%). The nature of the pottery assemblage, coupled with the absence of an ash layer and collapsed burnt mudbrick, seems to indicate that the building was abandoned. This may also explain the absence of more valuable objects, such as scarabs, amulets and metal tools.

122*

Sa’ar Ganor and Itamar Weissbein

Fig. 4. Representative examples of the Gal’on Fortress pottery assemblage: 1–13. Bowls; 14. Krater; 15. Cooking pot; 16–17. Globular juglets; 18. Dipper juglet. 19–21. Storage jars; 22. Egyptian-style tall necked jar; 23–24. “Cup-and-saucers”; 25–27. Lids; 28. Stand (Preparation: Ilanit Azoulay).

124*

Sa’ar Ganor and Itamar Weissbein

adjacent to the “Governors’ Residency” at Tel Seraʻ, a building that resembles the one discussed here (see below).2 The pottery assemblage of Gal’on also manifests Egyptian influences. These include several locally produced Egyptian pottery types, most notably open shallow bowls with flat bases, straight sides and slightly tapered or flaring rims (Fig. 4:1–5; Martin 2011: Fig. 2: BL2b, BL3a, BL3b). Moreover, many open bowls with slightly rounded sides and simple rims (sometimes decorated with a red band, “lipstick”) might also be regarded as an Egyptianized type (Fig. 4:6–8; Martin 2011: Fig. 2: BL1a, b). Additionally, several sherds that may have originated in Egyptian-style tall-necked jars were also identified (Fig. 4:22; Martin 2011: Fig. 2: JR4). Several pottery lids were also recorded (Fig. 4:25–27). They are shaped like shallow bowls, into which a smaller bowl or a circular coil was added. Only a few parallels have been reported for this ceramic implement, most notably from Lachish VII–VI (Tufnell 1958: Fig. 2:35; Clamer 2004: Fig. 21.3:13, 21.7:12–11; Yannai 2004: Fig. 19.44:7) and possibly also in contemporary strata at Gezer (Dever et al. 1974: Pl. 27:18) and Beth-Shean (Panitz-Cohen 2009: Pl. 15:25). Perhaps this rare ceramic type was also of Egyptian origin (Wodzińska 2010:158). Besides the pottery, a small number of worked flint items were found, including a core, some debitage and tools. The indicative items in the flint assemblage are three geometric sickle blades typical of the period (Manclossi and Rosen 2019). Additionally, a few stone objects were found, including one limestone mortar and five grinding stones.

The Gal’on Fortress, “Egyptian Governors’ Residencies” and “Fortresses” The Gal’on Fortress resembles a series of structures that, based on their plans and finds uncovered in some of them, were associated with Egypt’s Nineteenth and Twentieth Dynasties’ imperial rule over Canaan. These buildings are commonly referred to as “Governors’ Residencies,” while a few have been defined as ʽfortressesʼ. They are known throughout southwestern Canaan and in the Egyptian garrison town of Beth-Shean in the north (Fig. 6).

2

Gitin (1993:101*) suggested scoops had an administrative use especially in ‟Egyptian or Canaanite frontier administrative centers,ˮ whereas Zuckerman (2007) emphasized their appearance in cultic contexts and, therefore, suggested a cultic use. The scoops at Gal’on seem to strengthen Gitin’s “secular” suggestion, as there is no sign of cultic activity in the building in general and in Unit H in particular.

The Gal’on Fortress, ”Egyptian Governors’ Residencies” and “Fortresses” in Canaan

125*

Fig. 6. Comparative plans of large thirteenth and twelfth-century BCE buildings mentioned in the text: 1. Gal’on; 2. Tell el-Ḥesi; 3. Tel Seraʻ; 4. Tel Gerisa; 5. Deir el-Balaḥ; 6. Tel Mor; 7. Tell el-Farʽah (South); 8. Beth-Shean; 9. Aphek (Illustration: Itamar Weissbein).

Oren (1984) was the first to define the “Governors’ Residencies” as a distinct group of buildings. According to his definition, they are characterized by a square plan, thick exterior walls (1.5–2.0 m), a central unit surrounded by rooms, and often a staircase leading to a second floor. Usually, the central unit appears to have been roofed as indicated by pillar bases. Several features underscore these

126*

Sa’ar Ganor and Itamar Weissbein

buildings’ Egyptian pedigree. Some manifest Egyptian construction techniques like mudbrick foundations, sometimes set in sand- and kurkar-filled trenches (Oren 1984; Higginbotham 2000:263–264). In the ‘Governors’ Residency’ at Beth-Shean, Egyptian-style architectural stone elements were incorporated into the walls, including a lintel bearing a hieroglyphic inscription that identified the building as the residence of a senior Egyptian official. Notably, unlike other “Governors’ Residencies”, this imposing and definitively Egyptian building was built on stone foundations (Mazar 2006). Hence, stone foundations do not rule out these structures’ Egyptian identity, which can be attributed to a combination of an Egyptian plan with a local construction method (Oren 1984:52). The most typical “Governors’ Residencies” were found in Beth-Shean (Building 1500, Level VI; see Fig. 6:8), Tell el-Ḥesi (City IV; see Figs. 1, 6:2), Tel Seraʻ (Building 2502/906, Strata X/IX; see Figs. 1, 6:3), and Tell el-Farʽah (South) (Building YR, Str. Y; see Figs. 1, 6:7).3 Higginbotham divided the buildings with Egyptian-style architecture in Canaan into several types and assigned Oren’s “Governors’ Residencies” to her Type 1, defined as “Center Hall Houses.” This type was divided into two subtypes (Higginbotham 2000:265–277). Type 1A consists of buildings with a square central unit surrounded by rooms on all four sides (Fig. 6:3, 7, 8), while Type 1B pertains to buildings with a rectangular central unit and rooms on two or three sides but not on four. Higginbotham demonstrated that both types have parallels in New Kingdom Egypt. Higginbotham assigns most “Governors’ Residencies” mentioned above to Type 1A. To Type 1B, Higginbotham attributes only the building from Tell el-Ḥesi (Figs. 1, 6:2) and with considerable reservations also a building from Tel Jemmeh (Level J; see Fig. 1). Notably, the latter was initially identified as a ‘Governors’ Residency’ by Oren (1984:46) but was later disputed and rejected by others (Morris 2005:773; Blakely 2018:274). The building at Gal’on can now be added to Type 1B alongside the building of Tell el-Ḥesi. Between these two buildings, clear similarities are notable. Both have the same outer dimensions (18 × 18 m) and almost identical internal divisions: a large rectangular central unit (Gal’on, Units D/E: 5 × 9 m; Tell el-Ḥesi: 4.6 × 9.1 m), two rows of three small rooms on either side and two additional rooms— 3

Additional Governors’ Residencies that are debatable were identified in Tell Jemmeh (Oren 1984:46), Qubur al-Walaydah (Lehmann et al. 2010:142–148), Gezer (Singer 1986; Bunimovitz 1988) and Tell es-Saʽidiyeh (Morris 2005:762–767).

The Gal’on Fortress, ”Egyptian Governors’ Residencies” and “Fortresses” in Canaan

127*

one large (Gal’on, Unit A) and another small (Gal’on, Units B, C)—on a third side. Interestingly, while, in Gal’on, all four corners are buttressed, in Tell el-Ḥesi, only one such corner buttress was identified. A more significant difference concerns their construction technique. While in Gal’on, the foundations were built of large stones, in Tell el-Ḥesi, they were built of mudbricks, possibly set in sand-filled foundation trenches. Moreover, unlike Gal’on, no pillar bases were found in the central unit at Tell el-Ḥesi. This, however, may be because only the foundations were preserved while the pillar bases originally stood (like at Gal’on) on the floor. Later construction activities at the site might have robbed them, along with other architectural elements (Bliss 1898:74–71; Blakely 2018:274–279). No doorways were preserved at Tell el-Ḥesi. Vincent (1907; followed by Amiran 1970:585) proposed that the building was accessed from the east, entering a large unit (equivalent to Gal’on’s Unit A), from which a second entrance led into the structure’s central unit. On the other hand, Oren suggested that the building’s main entrance was on the west and led directly into the central hall (Oren 1984:46, Fig. 2:4). The discovery of the building at Gal’on seems to support Vincent’s proposal. Although attributed to Type 1A, the “Governors’ Residency” at Tel Seraʻ (Figs. 1, 6:3; Oren 1984:39, Fig. 2:1) is highly reminiscent of Gal’on and Tell el-Ḥesi. It has a central rectangular unit (4 × 9 m) that was probably roofed. A roof is indicated by one in situ stone pillar, the position of which suggests a row of columns as in Gal’on. However, the central unit at Tel Seraʻ was surrounded by rooms on all four sides. Moreover, this building was set on mudbrick foundations identical to those noted in Tell el-Ḥesi. The building at Tel Seraʻ was only partially exposed, and its preservation was also incomplete. Oren reconstructed its floor plan according to its known eastern part, estimating its full dimensions to have been 22 × 22 m. Oren reconstructed its main entrance through the unexcavated west wing, effectively interpreting the central unit as a large broad-room. However, drawing on Gal’on, it seems more likely that the central unit was longitudinal and that the building was accessed from the north beside the staircase in the northeast corner. But from the data published so far from Tel Seraʻ, it is unclear whether an entry from the north is possible. At Tel Seraʻ, the “Governorsʼ Residency” was built in the thirteenth century BCE (Str. X) and continued to serve until it was destroyed by fire around the mid-twelfth century BCE (Str. IX; Goldwasser 1984; Oren 1984:41). At Tell el-Ḥesi, the building’s date is uncertain because its floors were not preserved, and Blakely tentatively suggested it be assigned to the thirteenth century (Blakely 2018:257). However, based on the published data, there is no reason to rule out that it also operated

128*

Sa’ar Ganor and Itamar Weissbein

in the twelfth century BCE, if not only during that century. Therefore, it is probable that the three buildings were contemporary and came to an end together in the second half of the twelfth century BCE (the end of Iron Age IA). Another noteworthy case is the so-called “palace” at Tel Gerisa (Fig. 6:4; Herzog and Tzuk 1995:53–55; Herzog 1997:183). It resembles the Gal’on Fortress in its outer dimensions (17 × 18 m), thick stone foundations, buttressed corners and plan—a central rectangular unit (4.8 × 9.7 m) flanked by smaller rooms on three sides. Herzog and Tzuk (1995:55) also mention a possible corner staircase (which is not represented in the published plans). Based on the finds, the building was dated to the later part of the thirteenth century BCE and probably abandoned around the end of that century. The assemblage includes a substantial amount of Egyptian-style pottery, which led Gadot (2010:60–64) to suggest it was an “Egyptian estate,” as in nearby Aphek. Two additional buildings associated with the Egyptian rule in Canaan were excavated in Deir el-Balaḥ (Figs. 1, 6:5; Str. VII; Brandl 2010:77–81) and Tel Mor (Figs. 1, 6:6; Str. VIII–VII; Barako 2007:20–26). They too have a square plan, mudbrick foundations, and corner staircases, possibly beside the entrance hall. However, unlike the “Governors’ Residencies,” they do not have a large central unit, and their inner wing only consists of small rooms. These structures were often referred to as “fortresses” due to their thick exterior walls (2.1–2.4 m) and especially due to their outer buttresses. Indeed, they are somewhat reminiscent of depictions of Egyptian fortresses on the Ways of Horus in northern Sinai, and indeed appear in some of the Egyptian fortresses that were unearthed in northern Sinai as well as in Nubia (Dothan 1987:128–129; Hasel 1998:96–97; Barako 2007:22–23). However, Oren and Shershevsky (1989) have challenged the connection between these phenomena. They pointed out that Egyptian fortresses are significantly larger fortified compounds usually equipped with a gatehouse, towers and buttresses. Inside, the fortress consists of several structures and a large open courtyard. Conversely, Tel Mor and Deir el-Balaḥ have only a single building, with no fortified compound and no open central courtyard. Moreover, Oren and Shershevsky claim that the buttresses’ moderate projection from the wall in these sites (c. 0.5 m) renders them impractical for military use. They therefore suggested that the buildings’ function was less militaristic and more administrative, possibly functioning as some kind of headquarters for policing and customs; that is, as the “Governors’ Residencies” (Oren and Shershevsky 1989:15–18). Higginbotham and Morris drew a connection between the buildings of Tel Mor and Deir el-Balaḥ and a structure in Aphek that is usually interpreted as an

The Gal’on Fortress, ”Egyptian Governors’ Residencies” and “Fortresses” in Canaan

129*

Egyptian governor’s residence or Egyptian estate. However, it is a smaller building (15.5 × 16.5 m) with no corner buttresses and whose entire first floor was built of stone (Fig. 6:9; Higginbotham 2000:289–290; Morris 2005:388–389, 577–580; Gadot 2009, 2010). The corner buttresses at Gal’on gave the building a somewhat fortified appearance, which recalls the buildings in Tel Mor and Deir el-Balaḥ. However, they do not seem to have supported actual towers, although they could have carried balconies that would allow defenders more space for action, as portrayed in Egyptian representations (Yadin 1963:20). Compared to Tel Mor and Deir elBalaḥ, the building at Gal’on is relatively small and has a different floor plan that includes a central hall similar to the “Governors’ Residencies.” An important feature common to Gal’on, Tel Mor, Deir el-Balaḥ, as well as Aphek (and perhaps also Tel Gerisa), is their relatively isolated location on a prominent hill, often overlooking a stream (Barako 2007:241, Plans 1.1, 2.4; Gadot 2009:55, 2010; Brandl 2010:77, 84, Fig. 5.12). This feature sets them apart from other “Governors’ Residencies,” which were built inside the settlements. This might indicate a slightly different function, perhaps explaining their fortified appearance. Chronologically, the buildings at Tel Mor and Aphek are attributed to the thirteenth century BCE and are presumed to have been destroyed at the end of the Late Bronze Age IIB (Barako 2007:242; Gadot 2010). In Deir el-Balaḥ, the building’s date is disputed. Dothan and Brandl have suggested that it was constructed during the time of Seti I at the beginning of the Nineteenth Dynasty (Dothan 1987:129; Brandl 2010:84). In contrast, Killebrew, Goldberg and Rosen (2006:115–117) proposed a later date, placing its construction at the end of the Nineteenth Dynasty and the beginning of the Twentieth Dynasty (including the days of Ramesses III that ruled during the second quarter of the twelfth century BCE). Hence, the building in Gal’on seems to be later than the buildings in Tel Mor and Aphek but may have been contemporary with the building in Deir el-Balaḥ. In conclusion, the building at Gal’on has a plan similar to the “Governors’ Residency” of Tell el-Ḥesi. It also resembles that of Tel Seraʻ and is likely to have been contemporary with both. The corner buttresses of Gal’on resemble the one buttress at Tell el-Ḥesi and provide it a fortified appearance. In this capacity, Gal’on bears an affinity to the so-called “fortresses” of Tel Mor and Deir el-Balaḥ, further underscored by its isolated and commanding location in the landscape—a feature it shares with these buildings as well as with Aphek and perhaps also Tel Gerisa. While acknowledging the probability of Egyptian influence on the structure’s plan, it is worth noting that Gal’on might also manifest longstanding local

130*

Sa’ar Ganor and Itamar Weissbein

Canaanite architectural traditions, mainly represented by the central entrance, the stone foundations, and the row of pillar bases (Oren 1984:51–52; Higginbotham 2000:273). Thus, for example, Gal’on seems to echo the plan of a presumed highranking residential house in Tel Batash, Stratum VIII (Mazar 1997:52–58, Fig. 15, Plan 13). Dated to the fifteenth century BCE, it has a square plan (13.1 × 13.7 m), thick stone walls, and an entrance chamber with a corner staircase beside it (built as a corridor without a central supporting wall). The building’s inner wing comprises a sizeable long hall (4.6 × 8.9 m) furnished with a row of five pillars, a paved floor, and several rooms and chambers on one of its sides. Notably, the building occupies a commanding position on the mound’s northeast corner, overlooking the Soreq stream, while its north and east walls may have been incorporated into the city’s fortifications (Mazar 1997:52). Hence, it is also possible that the building in Gal’on continues a local architectural tradition of Canaan and perhaps of the Shephelah in particular.

The Gal’on Fortress and the Political Landscape of Southwest Canaan As noted above, the Gal’on Fortress is located on the southern bank of Naḥal Guvrin. Several scholars suggested that in the Late Bronze Age, this stream constituted the political border between the territory of Lachish, 6.8 km south, and the territory of Gath (Tell eṣ-Ṣafi), 8.2 km north (Fig. 1; Naʼaman 1988:95–97; Finkelstein 1996:232; Jasmin 2006:174). During the twelfth century, major geopolitical transformations swept through the region. Egypt, possibly in the time Ramses III, reorganized its hold on Canaan (Morris 2005:691–705) in the wake of the upheavals, represented by a wave of destructions, that washed throughout the Levant and accompanied the fall of the Nineteenth Dynasty and the rise of the Twentieth Dynasty in Egypt. Against this backdrop, the Sea Peoples, and the Philistines among them, appeared in the region and had begun settling in the southern coastal plain (Mazar 1985:101– 102, 107; Stager 1995:334–335; Barako 2007:242; Bunimovitz and Lederman 2014; Gadot, Kleiman and Lipschitz 2018:212).4 At Tell eṣ-Ṣafi/Gath, Philistine 1 pottery (Local Mycenaean IIIC:1/Philistine Monochrome Pottery) indicates that Philistines were already present in the first 4

This is based on the suggestion that the Philistines arrived in Canaan during the first half of the twelfth century BCE. Other scholars have hypothesized that the Philistines arrived near the end of that century, after the Egyptians withdrew from Canaan (Ussishkin 1983:170, 1985:222–223, 2007; Finkelstein 1995, 1998, 2000).

The Gal’on Fortress, ”Egyptian Governors’ Residencies” and “Fortresses” in Canaan

131*

half of the twelfth century BCE. By this time, they might have even taken over from the city’s Canaanite elite, as the partial destruction or abandonment of the “patrician house” (Building 66323) in Area E seems to imply (Shai et al. 2011:126; Maeir 2012:18–19, 2020:17–20; Maeir et al. 2019:4–5, 12–13; cf. Gadot, Kleiman and Lipschitz 2018:212–213). Similar developments in the region have been observed at ‘Eqron (Stratum VII; Dothan and Zukerman 2004:42–45; Fig. 1), Ashdod (Stratum XIII; Ben-Shlomo 2003:84–90; Fig. 1) and Ashqelon (Grid 38, Phase 20; Stager et al. 2008:257–258; Fig. 1). Under these circumstances, the Gal’on Fortress is likely to have been part of an Egyptian redeployment project that placed forces along the Naḥal Guvrin border, overlooking the area to the north that the Philistines had taken over. The building’s occupants may have been Egyptian military forces or, more plausibly, local Canaanite forces associated with the Kingdom of Lachish (Level VI), an Egyptian protégé (Ussishkin 2004:64–65; Morris 2005:391). The resemblance between the building at Gal’on and the “Governors’ Residencies” at Tel Seraʻ and Tell el-Ḥesi suggests that all three buildings might have been built under state auspices (Egyptian and/or “Lachishite”). Their purpose would have been to reinforce and improve control over Canaanite Lachish’s borders, facing the emerging Philistine entities to the north and west (Galʼon and Tel el-Ḥesi) and facing nomadic groups and other possible Canaanite centers on its southern frontier (Tel Seraʻ). In this capacity, they guarded, observed and monitored their immediate environment, including roads and water sources along the Guvrin, Shiqma, and Gerar streams (Finkelstein 1996:232; Morris 2005:387–390; Blakely 2018:287–290). Gal’on Fortressʼs association with Canaanite Lachish and possibly the Egyptian control of the region is also manifest in the building’s fate. Its abandonment in the second half of the twelfth century BCE may have been due to the Egyptian withdrawal from Canaan, commonly dated to around 1130 BCE.5 This geopolitical event was accompanied by the destruction of Canaanite cities that enjoyed Egyptian patronage, especially Lachish, ‘Azekah and perhaps Tel Zayit as well

5

This date is supported by Garfinkel et al. 2019).

14

C dates from Lachish and ‘Azekah (Webster et al. 2017;

132*

Sa’ar Ganor and Itamar Weissbein

(Tappy 2008:2082).6 It is reasonable to posit that, following the Egyptian withdrawal, these destructions were generated by Philistine incursions into hitherto Canaanite territories. To conclude, the isolated structure of Gal’on Fortress sheds new light on buildings unearthed in the past. It also expresses the geopolitical changes in the region during the twelfth century BCE as they are reflected in the rural periphery and borderlines outside the known mound sites.

Acknowledgments The excavation at Gal’on Fortress was directed by Sa’ar Ganor and Shifra Weiss. The authors want to thank the following people for their assistance during the excavation: Yasser Alamor (administration), Emil Aladjem (surveying, aerial photography and photogrammetry), Davida Eisenberg-Degen (field photography), Reut Elya (logistics), Vladik Lifshits (Lachish Region archaeologist), Yael Abadi-Reiss (scientific guidance), Amir Ganor (director of inspectors’ course), Josef Bukengolts (pottery restoration), Argita Gyerman-Levanon (digital documentation), Dafna Gazit (studio photography), Maya Oron (flint and stone objects), Ariel Inbar and Jacques Nagar (conservation of structure), Talila Livshitz (JNF southern district), Federico Kobrin, Gid’on Goldberg, Ilan Haddad, Ma’ayan Hemed, Shira Bloch, members of the Nachshon pre-military program at Kibbutz Gal’on, the Land of Israel Studies Department at the Ramot Be’er Sheva Interdisciplinary High School and many volunteers. References Amiran R. 1970. Tel Hesi. EAEHL 2. Pp. 584–586 (Hebrew). Barako T.J. 2007. Tel Mor: The Moshe Dothan Excavations, 1959–1960 (IAA Reports 32). Jerusalem.

Ben-Shlomo D. 2003. The Iron Age Sequence of Tel Ashdod: A Rejoinder to ‘Ashdod Revisited’ by I. Finkelstein and L. Singer-Avitz. Tel Aviv 30:83–107.

6

From the data published so far from nearby Tel Burna (Shai, McKinny and Uziel 2015; McKinny, Tavger and Shai 2019; Shai 2021), it appears that the site underwent a crisis at the end of the thirteenth century BCE, as seen by the abandonment of the cultic precinct on the lower mound (Area B1). However, it is still unknown whether the mound’s summit continued to be occupied later in the twelfth century BCE.

The Gal’on Fortress, ”Egyptian Governors’ Residencies” and “Fortresses” in Canaan

133*

Blakely J.A. 2018. Tell el-Hesi: A Type Site for Reevaluating So-Called ‘Egyptian Governors’ Residencies’ of the South. PEQ 150/4:271–295.

Bliss F.J. 1898. A Mound of Many Cities: or, Tell el Hesy Excavated. London. Brandl B. 2010. The Stratigraphy of the Settlement. In T. Dothan. and B. Brandl eds. Deir el-Balaḥ: Excavations in 1977–1982 in the Cemetery and Settlement I: Stratigraphy and Architecture (Qedem 49). Jerusalem. Pp. 63–250.

Bunimovitz S. 1988. An Egyptian “Governor’s Residency” at Gezer?—Another Suggestion. Tel Aviv 15(1):68–76.

Bunimovitz S. and Lederman Z. 2014. Migration, Hybridization, and Resistance: Identity Dynamics in the Early Iron Age Southern Levant. In A.B. Knapp and P. Van Dommelen eds. The Cambridge Prehistory of the Bronze and Iron Age Mediterranean. Cambridge. Pp. 252–265.

Clamer C. 2004. The Pottery and Artefacts from the Level VI Temple in Area P. In D. Ussishkin ed. The Renewed Archaeological Excavations at Lachish III. Tel Aviv. Pp. 1288–1368.

Dever W.G., Lance D.H., Bullard R.G., Cole D.P. and Seger J.D. 1974. Gezer II: Report of the 1967–70 Seasons in Fields I and II. Jerusalem.

Dorsey D. 1991. The Roads and Highways of Ancient Israel. Baltimore. Dothan T. 1987. The Impact of Egypt on Canaan during the 18th and 19th Dynasties in the Light of the Excavations at Deir el-Balaḥ. In A.F. Rainey ed. Egypt, Israel, Sinai: Archaeology and Historical Relationships in the Biblical Period. Tel Aviv. Pp. 121–135.

Dothan T. and Zukerman A. 2004. A Preliminary Study of the Mycenaean IIIC:1 Pottery Assemblages from Tel Miqne-Ekron and Ashdod. BASOR 333:1–54.

Finkelstein I. 1995. The Date of the Settlement of the Philistines in Canaan. Tel Aviv 22(2):213–239.

Finkelstein I. 1996. The Territorial-Political System of Canaan in the Late Bronze Age. UgaritForschungen 28:221–255.

Finkelstein I. 1998. Philistine Chronology: High, Middle or Low? In S. Gitin, A. Mazar and E. Stern eds. Mediterranean Peoples in Transition: Thirteenth to Early Tenth Centuries BCE. Jerusalem. Pp. 140–147.

Finkelstein I. 2000. The Philistine Settlements: When, Where and How Many? In E.D Oren ed. The Sea Peoples and Their World: A Reassessment. Philadelphia. Pp. 159–180.

Gadot Y. 2009. Late Bronze Age (Strata X14–X12). In Y. Gadot and E. Yadin eds. Aphek-

Antipatris II: The Remains on the Acropolis: The Moshe Kochavi and Pirhiya Beck Excavations. Tel Aviv. Pp. 41–71.

134*

Sa’ar Ganor and Itamar Weissbein

Gadot Y. 2010. The Late Bronze Egyptian Estate at Aphek. Tel Aviv 37:48–66. Gadot Y., Kleiman S. and Lipschitz O. 2018. A Tale of Two Cities: Tel Azekah and Tell Es-Safi/ Gath during the Late Bronze Age. In I. Shai., J.R. Chadwick, L. Hitchcock, A. Dagan, C.

McKinny and J. Uziel eds. Tell it in Gath: Studies in the History and Archaeology of Israel: Essays in Honor of Aren M. Maeir on the Occasion of his Sixtieth Birthday (Ägypten und Altes Testament 90). Münster. Pp. 206–221.

Ganor S. and Weissbein I. 2020. Rujum el-Masha‘ala (Gal’on Fortress). HA–ESI 132. http:// www.hadashot-esi.org.il/Report_Detail_Eng.aspx?id=25838 (accessed January 15, 2022).

Garfinkel Y., Hasel M.G., Klingbeil M.G., Kang H-G., Choi G., Chang S.Y., Hong S., Ganor S.,

Kreimerman I. and Bronk Ramsey C. 2019. Lachish Fortifications and State Formation in the Biblical Kingdom of Judah in Light of Radiometric Datings. Radiocarbon 61(3):695– 712.

Garfinkel Y., Hasel M.G., Klingbeil M.G., Kreimerman I., Pytlik M., Carroll J.C., Waybright J.W.B., Kang H.G., Choi G., Chang S.Y., Hong S., David A., Weissbein I. and Silberberg N. 2021. The Canaanite and Judean Cities of Lachish, Israel: Preliminary Report of the Fourth Expedition, 2013–2017. AJA 125(3):419–459.

Gitin S. 1993. Scoops: Corpus, Function and Typology. In M. Heltzer, A. Segal and D. Kaufman eds. Studies in the Archaeology and History of Ancient Israel in Honour of Moshe Dothan. Haifa. Pp. 99*–126*.

Goldwasser O. 1984. Hieratic Inscriptions from Tel Seraʻ in Southern Canaan. Tel Aviv 11(1):77–93.

Hasel M.G. 1998. Domination and Resistance: Egyptian Military Activity in the Southern Levant, ca. 1300–1185 B.C. Leiden, Boston, Köln.

Herzog Z. 1997. Archaeology of the City: Urban Planning in Ancient Israel and its Social Implications. Tel Aviv.

Herzog Z. and Tzuk T. 1995. Tel Gerisa 1991–1992. HA 103:53–55 (Hebrew). Higginbotham C.R. 2000. Egyptianization and Elite Emulation in Ramesside Palestine:

Governance and Accommodation on the Imperial Periphery (Culture and History of the Ancient Near East 2). Leiden, Boston, Köln.

Jasmin M. 2006. The Political Organization of the City-States in Southwestern Palestine in

the Late Bronze Age IIB (13th Century BC). In A.M. Maeir and P. de Miroschedji eds. “I

Will Speak the Riddles of Ancient Times”: Archaeological and Historical Studies in Honor of Amihai Mazar on the Occasion of His Sixtieth Birthday 1. Winona Lake, IN. Pp. 161–191.

The Gal’on Fortress, ”Egyptian Governors’ Residencies” and “Fortresses” in Canaan

135*

Killebrew A.E., Goldberg P. and Rosen A.M. 2006. Deir el-Balaḥ: A Geological, Archaeological,

and Historical Reassessment of an Egyptianizing 13th and 12th Century B.C.E. Center. BASOR 343:97–119.

Kleiman S., Gadot Y. and Lipschits O. 2016. A Snapshot of the Destruction Layer of Tell

Zakarīye/Azekah Seen against the Backdrop of the Final Days of the Late Bronze Age. ZDPV 132(2):105–133.

Lehmann G., Rosen S.A., Berlejung A., Neumeier B. and Niemann H.M. 2010. Excavations at Qubur al-Walaydah, 2007–2009. Die Welt des Orients 40(2):137–159.

Maeir A.M. 2012. The Tell es-Safi/Gath Archaeological Project 1996–2010: Introduction, Overview and Synopsis of Results. In A.M. Maeir ed. Tell Es-Safi/Gath I: The 1996 –2005 Seasons (Ägypten und Altes Testament 69). Wiesbaden. Pp. 3–52.

Maeir A.M. 2020. Introduction and Overview. In A.M. Maeir and J. Uziel eds. Tell Es-Safi/Gath II: Excavations and Studies (Ägypten und Altes Testament 105). Münster. Pp. 3–52.

Maeir A.M., Chadwick J.R., Dagan A., Hitchcock L.A., Katz J., Shai I. and Uziel J. 2019. The Late Bronze Age at Tell es-Safi/Gath and the Site’s Role in Southwestern Canaan. In A.M.

Maeir, I. Shai and C. McKinny eds. The Late Bronze and Early Iron Ages of Southern Canaan (Archaeology of the Biblical Worlds 2). Berlin. Pp. 1–18.

Manclossi F. and Rosen S.A. 2019. Dynamics of Change in Flint Sickles of the Age of Metals:

New Insights from a Technological Approach. Journal of East Mediterranean and Heritage Studies 7(1):6–22.

Martin M.A.S. 2011. Egyptian-Type Pottery in the Late Bronze Age Southern Levant. Wien. Mazar A. 1985. The Emergence of the Philistine Culture. IEJ 35(2):95–107. Mazar A. 1997. Timnah (Tel Batash) I: Stratigraphy and Architecture (Qedem 37). Jerusalem. Mazar A. 2006. Area Q: Stratigraphy and Architecture. In A. Mazar ed. Excavations at Tel

Beth-Shean 1989–1996 I: From the Late Bronze Age IIB to the Medieval Period. Jerusalem. Pp. 61–119.

McKinny C., Tavger A. and Shai I. 2019. Tel Burna in the Late Bronze: Assessing the 13th Century BCE Landscape of the Shephelah. In A.M. Maeir, I. Shai and C. McKinny eds. The

Late Bronze and Early Iron Ages of Southern Canaan (Archaeology of the Biblical Worlds 2). Berlin. Pp. 148–170.

Morris E.F. 2005. The Architecture of Imperialism: Military Bases and the Evolution of Foreign Policy in Egypt’s New Kingdom (Probleme der Ägyptologie 22). Leiden, Boston.

136*

Sa’ar Ganor and Itamar Weissbein

Naʼaman N. 1988. The Southern Shefelah during the Late Bronze Age according to Cuneiform

Documents. In E. Stern and D. Urman eds. Man and Environment in the Southern Shefelah: Studies in Regional Geography and History. Givatayim. Pp. 93–98 (Hebrew).

Oren E. 1984. Governors’ Residencies in Canaan under the New Kingdom: A Case Study of Egyptian Administration. Journal of the Society for the Study of Egyptian Antiquities 14:37–56.

Oren E.D. and Shershevsky J. 1989. Military Architecture along the ʽWays of Horusʼ— Egyptian Reliefs and Archaeological Evidence. Eretz-Israel 20:8–22 (Hebrew).

Panitz-Cohen N. 2009. The Local Canaanite Pottery. In N. Panitz-Cohen and A. Mazar eds. Excavations at Tel Beth-Shean 1989–1996 III: The 13th–11th Century BCE Strata in Areas N and S. Jerusalem. Pp.195–433.

Shai I. 2021. Tel Burna. HA–ESI 133. https://www.hadashot esi.org.il/Report_Detail_Eng. aspx?id=25985&mag_id=133 (accessed December 19, 2021).

Shai I., Maeir A.M., Gadot. Y. and Uziel. J. 2011. Differentiating between Public and Residential

Buildings: A Case Study from Late Bronze Age II Tell es-Safi/Gath. In A. Yasur-Landau, J. Ebeling and L. Mazow eds. Household Archaeology in the Bronze and Iron Age Levant. Leiden. Pp. 107–131.

Shai I., McKinny C. and Uziel J. 2015. Late Bronze Age Cultic Activity in Ancient Canaan: A View from Tel Burna. BASOR 374:115–133.

Singer I. 1986. An Egyptian ʽGovernor’s Residencyʼ at Gezer? Tel Aviv 13(1):26–31. Stager L.E. 1995. The Impact of the Sea Peoples (1185–1050 BC). In T.E. Levy ed. The Archaeology of Society in the Holy Land. London. Pp. 332–348.

Stager L.E., Schloen J.D., Master D.M, Press M.D. and Aja A. 2008. Stratigraphic Overview. In L.E. Stager, J.D. Schloen and D.M Master eds. Ashkelon 1: Introduction and Overview (1985–2006). Winona Lake, IN. Pp. 215–326.

Tappy R.E. 2008. Zayit, Tel. NEAEHL 5.Pp. 2082–2083. Tufnell O. 1958. Lachish IV (Tell Ed-Duweir): The Bronze Age. London. Ussishkin D. 1983. Excavations at Tell Lachish 1978–1983: Second Preliminary Report. Tel Aviv 10(2):97–185.

Ussishkin D. 1985. Level VII and VI at Tel Lachish and the End of the Late Bronze Age in Canaan. In J.N. Tubb ed. Palestine in the Bronze and Iron Ages: Papers in Honour of Olga Tufnell. London. Pp. 213–228.

The Gal’on Fortress, ”Egyptian Governors’ Residencies” and “Fortresses” in Canaan

137*

Ussishkin D. 2004. A Synopsis of the Stratigraphical, Chronological and Historical Issues. In

D. Ussishkin ed. The Renewed Archaeological Excavations at Lachish I. Tel Aviv. Pp. 50–119.

Ussishkin D. 2007. Lachish and the Date of the Philistine Settlement in Canaan. In M. Bietak and E. Czerny eds. The Synchronisation of Civilisations in the Eastern Mediterranean in the

Second Millennium B.C. III: Proceedings of the SCIEM 2000—2nd EuroConference Vienna, 28th of May—1st of June 2003. Vienna. Pp. 601–607.

Vincent L.H. 1907. Canaan: d’apres l’Exploration Recente. Paris. Webster L.C., Sergi O., Kleiman S., Lipschits O., Hua Q., Jacobsen G.O., Tristant Y. and Gadot

Y. 2017. Preliminary Radiocarbon Results for Late Bronze Age Strata at Tel Azekah and their Implications. Radiocarbon 60(1):309–331.

Wodzińska A. 2010. A Manual of Egyptian Pottery 3: Second Intermediate Period-Late Period (Ancient Egypt Research Associates Field Manual Series 1). Boston.

Yadin Y. 1963. The Art of Warfare in Biblical Lands in the Light of Archaeological Discovery. Jerusalem.

Yannai E. 2004. The Late Bronze Age Pottery from Area S. In D. Ussishkin ed. The Renewed Archaeological Excavations at Lachish III. Tel Aviv. Pp. 1032–1146.

Zuckerman S. 2007. Late Bronze Age Scoops: Context and Function. In S. White Crawford, A. Ben-Tor, J.P. Dessel, W.G. Dever, A. Mazar and J. Aviram eds. “Up to the Gates of Ekron”:

Essays on the Archaeology and History of the Eastern Mediterranean in Honor of Seymour Gitin. Jerusalem. Pp. 313–330.

A Late Roman Caravanserai and Early Byzantine Winepress Near Be’er Mash‘abim (Bir ‘Asluj) in the Central Negev Tali Erickson-Gini and Haim Mamalya

Abstract In 2017, the remains of a large courtyard building with bathing facilities identified as a caravanserai were unearthed in the area of Be’er Mashabim (Bir ‘Asluj) 11 km southeast

of the entrepot and capital city of the region, Elusa (Ḥaluẓa) in the central Negev. Bir

‘Asluj was the site of a number of wells with high quality water that were used by

travelers in early periods and also in the early 20th century, when they supplied water for Ottoman steam engines of the railroad between Be’er Sheba and North Sinai.

Finds from the building point to its construction in the Late Roman–Early Byzantine

period (late 3rd–early 4th century CE) in wake of the Diocletianic military build-up throughout the southern Levant. A winepress was built into one of the rooms during the 4th century that continued to function in the Middle Byzantine period (450–550

CE), when wine was produced for export on a massive scale in the Negev Highlands.

The winepress is one of the earliest discovered in the region and it is comparable to a winepress discovered decades earlier in Oboda (‘Avdat). Both winepresses are a type

built into the rooms of a structure and they pre-date the free-standing winepresses

of the later Byzantine period found at Oboda, Elusa and Shivta. In the Late Byzantine period (550–650 CE), the winepress at Be’er Mash’abim went out of use and the installation was used for domestic activities until the mid to late 7th century CE.

Keywords: Negev, Late-Roman army, caravanserais, winepress, Byzantine wine

production.

Introduction In 2017, a previously undetected structure was revealed in the wake of development works in the Ramat Negev industrial zone, c. 300 m southwest of Naḥal Revivim

140*

Tali Erickson-Gini and Haim Mamalya

and about 30 km southwest of modern Be’er Sheva, in the central Negev of southern Israel (map ref. NIG 177469/546554; Fig. 1).1 The structure, measuring c. 40 × 40 m, is located on a flat, sandy plain (elevation c. 335 m above sea level) in an area previously cultivated by the nearby Kibbutz Mash’abe Sade. At least eight wells, some ancient, are found in the vicinity of the site both to the north and south of Naḥal Revivim.

Fig. 1. Location map (Map preparation credit: Ilanit Azoulay, Rina Brin, Dov Porotsky, based on a Survey of Israel map).

1

The excavation (Permit No. A-8062/2017), carried out on behalf of the Israel Antiquities Authority and underwritten by EDF Energy Ltd., was directed by Tali Erickson-Gini (photography) with the assistance of Haim Mamalya and Yoram Haimi. We wish to thank Davida Eisenberg-Degen (field photos), Vladik Lifshits (aerial photos), Irena LidskyReznikov and Anna Dudin (pottery and stone drawings), Natalia Katznelson (glass), Yaniv Sfez (numismatics), Yakov Shmidov (plans and sections), Ilanit Azoulay (location map), workers from Kuseife and students from the Be-Levav Shalem High-School Yeshiva in Yeroḥam for their contribution to this project. The stone and small finds were photographed by Tali Erickson-Gini.

A Late Roman Caravanserai and Early Byzantine Wine Press Near Be’er Mash’abim

141*

Previous Research in the Area Despite its central location, no archaeological excavations were conducted in the vicinity of Be’er Mash’abim (Bir ‘Asluj) before 2017. Glueck (1959:88, 96) included Bir ‘Asluj in his list of important watering sites used since antiquity, located along a line between ʻAin el-Qudeirat in North Sinai and Be’er Sheva and the northern Negev. According to Livneh (1993:124), the remains of a church with a mosaic pavement were still visible at the site in the early 20th century, but the church was later dismantled by the Ottomans, who used its stones to construct a military mosque prior to World War I. A map of a survey conducted by Baumgarten on behalf of the Israel Antiquities Authority showed no ancient remains around Bir ‘Asluj other than those of a large structure of the Byzantine or Early Islamic periods located c. 200 m southeast of our site (see Naḥal Revivim 22, Site no. 30 in Baumgarten: Map of Mashabei Sadeh (163). Notwithstanding this paucity of information about the archaeological record in the immediate area of Bir ‘Asluj, it should be noted that the site is situated in the hinterland of Elusa, the only true city in the region in ancient times, located 11 km to its northwest. In the Byzantine period, the agricultural hinterland of Elusa produced wine that was exported from the ports of the southern coastal region of Palaestina, and recent excavations in Elusa and Shivta point to their growth and construction mainly in the Early and Middle Byzantine periods (4th–mid 6th CE) (Heinzelmann and Erickson-Gini 2017; Tepper et al. 2018). The 2017 Excavation The construction of a new road on the north side of Ramat Ha-Negev industrial park in the spring of 2017 revealed numerous well-dressed building stones, the pavement of a winepress, and wall lines. The subsequent excavation uncovered the remains of what appeared to be a large square structure complex (c. 40 × 40 m) built around a broad, central courtyard (Plan 1). Ceramic sherds discovered in the foundations of the structure point to its construction in the late 3rd–mid 4th century CE. Only the western half of the structure was excavated. A winepress belonging to the first phase of occupation was unearthed along the southern perimeter of the structure, while rooms along the western perimeter contained evidence of a possible bathing facility. In addition, a midden area a few meters southeast of the winepress was also investigated. The winepress was no longer in use in the Late Byzantine period’s latest occupation phase.

A Late Roman Caravanserai and Early Byzantine Wine Press Near Be’er Mash’abim

143*

Stratigraphy and Architecture The Winepress

The winepress comprised some well-preserved features, such as a treading floor (L100), a central screw-press well (L101), a plastered settling tank (L114) and a round, plastered collecting vat (L108/115) (Plan 2; Fig. 2). The treading floor (4.0 × 4.6 m; Locus 100; Fig. 3), built of hard limestone slabs, sloped slightly toward W206 on the east where a small opening allowed the pressed juice to flow eastward to the next room into a plastered rectangular shallow installation that served as a settling tank (L114, 1.0 × 1.2 m) located immediately south of the deep collecting vat (L108/115, 2.24 m in diameter and 2.2.1 m deep). A depression inside the settling tank may have been part of the settling system or may have been used for supporting a vessel (Fig. 4). A round, plastered depression (L115, 1.5 m in diameter and 0.5 m deep), at the bottom of the collecting vat would have facilitated collecting the juice into wine jars and cleaning the vat.

Fig. 2. Aerial view of the winepress.

144*

Tali Erickson-Gini and Haim Mamalya

Fig. 3. Treading floor L100, looking south.

Fig. 4. The depression in the settling tank to the left of collecting vat L108, looking west.

A Late Roman Caravanserai and Early Byzantine Wine Press Near Be’er Mash’abim

145*

In the center of the treading floor, a square screw-press well (Locus 101; Fig. 5), also called a socket, was used for the second pressing of the grapes (mustum tortium); it was connected directly to the collecting vat (L108) through a channel (L102) running underneath the treading floor and through the eastern wall (W206). A stone object (Figs. 6, 7) found in the collecting vat (L108) may have been attached to a heavy wooden board to exert pressure on the must at the bottom of the central well. In the second phase of occupation of the building, when the winepress was no longer in use, the entire settling tank was covered with long stone slabs (Fig. 8). The changes applied to the structure during this second phase seem to have destroyed the eastern perimeter of the settling tank.

Fig. 5. The socket in the middle of Treading floor L100, looking east.

146*

Tali Erickson-Gini and Haim Mamalya

Fig. 6. Stone object possibly used in the socket of the winepress.

Fig. 7. Stone object possibly used in the socket of the winepress (side view).

A Late Roman Caravanserai and Early Byzantine Wine Press Near Be’er Mash’abim

147*

An opening in the low wall surrounding the collecting vat L108 allowed the clear juice to flow from the settling tank L114 into the vat (Fig. 8). On the eastern face of W206, the channel (Locus 102) running through it and connecting the central screw-press well (L101) to the main collecting vat (L108) was framed with stones cut to form an elegant arch (Fig. 9). From this point eastward, the channel was plastered and ran, at an angle, into the collecting vat. On the east, the room of the collecting vat is bounded by the three-courseshigh W204 (4.7 m long and 0.52 m wide), built of soft limestone ashlars and poorly preserved. Investigations east of this wall revealed traces of a plastered floor (L118; Fig. 10). The treading floor and the collecting-vat room are bounded on the north by W203 and, on the south, by W202, both built of hard limestone blocks. Wall 202, preserved to a height of 4–5 courses in the collecting vat’s room, extends for 9.2 m from the room’s southeast corner to the southwest corner of the structure where it meets W201, an inner wall of the structure running southeast–northwest (see below: “Rooms in other parts of the structure”). The northern wall (W203) is preserved to a height of three courses (0.65 m); unlike the southern wall, Wall 203 extends for only 4.7 m, the same length as the treading floor. The wall separating

Fig. 8. The slabs covering the settling tank to the right of the collecting vat L108, looking east.

148*

Tali Erickson-Gini and Haim Mamalya

Fig. 9. The arched opening of the channel on the eastern face of W206, looking west.

Fig. 10. Plastered floor L118 east of the collecting vat L108 and W204.

A Late Roman Caravanserai and Early Byzantine Wine Press Near Be’er Mash’abim

149*

the treading floor from the room of the collection vat (W206), also 4.7 m long, is 0.49 m wide and stands to a height of two courses. The foundations of three other walls were uncovered west of the treading floor in the area of Locus 113. Unfortunately, this area, including the western edge of the treading floor, was heavily damaged by mechanical equipment. The winepress apparently went out of use in the Late Byzantine period (mid–6th century CE), and the collecting vat was filled to create a leveled surface for a room (L103) where domestic activities were carried out. A section (Figs. 11, 12) along the north side of this room reveals that it was filled up to the level of the first course of W206; the heavy layer of black ash visible above this fill along the northern side of the room points to cooking activities. Ceramic finds in the room show that it continued to be in use until the mid-late 7th century CE. Southeast of this room, outside the structure, a 5 × 5 m square (L117) was partially investigated in an area that was apparently used as a midden. The locus yielded sherds of ceramic vessels dating from the Early to the Late Byzantine periods. The only identifiable coin— discovered in the collecting vat (L108)—is of a bronze Securitas Victoria type (Reg. No. IAA172257) minted in Cyzicus and dated to 364–375 CE.

Fig. 11. Section showing later use in Room L103, above the collecting vat, looking north.

150*

Tali Erickson-Gini and Haim Mamalya

Fig. 12. Close-up view of the section showing later use in Room L103, above the collecting vat L108, looking north.

Rooms in Other Parts of the Structure

A 7.5-m long segment of the southeast–northwest oriented W201, preserved from one to four courses high, survived the damage caused to the site by mechanical equipment that destroyed its northern continuation prior to excavation. The eastern face of the wall, apparently facing an open courtyard, was built of welldressed ashlar masonry (Fig. 13), while its western face was covered with a heavy layer of mortar and hydraulic plaster, suggesting that the room in this area (L112) was used for bathing facilities (Fig. 14). The identification of the structure as a caravanserai, together with the discovery of a fragment of a ceramic tubulus in L110 (see below), and the presence of hydraulic plaster in L112 along W201, lend credence to the presence of bathing facilities (a bathhouse) at the site. Two rooms, L109 and L116, were investigated along the northern perimeter of the structure. The rooms are separated by W209, preserved for a length of 5.4 m. Both rooms are bounded on the north by W208, an outer southeast–northeast oriented

A Late Roman Caravanserai and Early Byzantine Wine Press Near Be’er Mash’abim

Fig. 13. The dressed ashlars in W201, looking east.

Fig. 14. Close-up view of the remains of heavy mortar attached to W201.

151*

152*

Tali Erickson-Gini and Haim Mamalya

Fig. 15. Remains of a fallen arch in L109, looking northwest.

wall preserved for a length of 11 m to a height of two courses, whose western continuation was destroyed by mechanical equipment prior to excavation; the southern wall of the rooms was not excavated. The western room (L109) contained the remains of a collapsed arch running north–south (Fig. 15), parallel to and of approximately the same length as W209.

The Finds Pottery Bowls

Imported Fine Ware Bowls Fragments of two imported fine ware bowls (African Red-Slipped Ware) were discovered in the midden south of the structure (Locus 117) and in the debris above the treading floor (Locus 100): the complete profile of a bowl (L117; Fig. 16:1) corresponding to Hayes’ Form 15 (Hayes 1972:40–42, Fig. 6), tentatively dated by him to the early–mid 3rd century CE and the rim of a bowl (L100; Fig. 16:2), corresponding to Hayes’ Form 60 (Hayes 1972:98–100, Fig. 15:2), dated to the second half of the 4th century CE; and. In addition, an imported fine ware bowl

Tali Erickson-Gini and Haim Mamalya

154*

3Fig. 16. No.

Vessel

Locus

Basket

Description

1

ARS bowl

L117

1049/1

Light red 10R6/6

2

ARS bowl

L100

1000/5

Red 10R4/8

3

LRC bowl

L108

1013/1

Red 10Y4/8

4

Small bowl or stopper

L101

1001/3

Pink 7.5YR7/4; occasional small white inclusions

5

Ḥaluẓa ware bowl

L108

1013/11

Light brown core 7.5YR6/4; very pale brown slip 10YR8/2

6

Ḥaluẓa ware bowl

L101

1001/2

Pale yellow 2.5Y8/3

7

Ḥaluẓa ware bowl

L103

1004/1

Light yellowish brown 10YR6/4; slightly micaceous; pie-crust rim

8

Ḥaluẓa ware bowl (?)

L108

1013/10

Yellowish red core 5YR5/6; slightly micaceous; very pale brown slip 10YR7/4

9

Bottle

L103

1004/1

Reddish yellow 5YR6/6; small dark gray inclusions

10

Ḥaluẓa ware bottle

L100

1000/5

Pale yellow 2.5Y8/2

11

Jug

L104

1006/1

Pale yellow 2.5Y8/2

12

‘Aqaba ware strainer jug

L100

1000/1

Light reddish brown 5YR6/4; highly micaceous with gold biotite; pale yellow exterior 2.5Y7/3

Ḥaluẓa Ware Bowls Two small, deep, carinated flaring bowls (Fig. 16:5, 6) found at the site belong to a type common at nearby Elusa and Shivta in Byzantine contexts, particularly between 350 and 550 CE (Bar-Oz, Weissbrod and Erickson-Gini 2016: Fig. 5:10; Tepper et al. 2018: Fig. 16:3). Another bowl (Fig. 16:7), uncovered in the collapse in Room L103, displays pie-crust indentation on the rim. It is similar in form and decoration to a much larger bowl of reddish-brown fabric, possibly also of Ḥaluẓa ware, discovered in the same layer. Another type of Ḥaluẓa ware bowl with a ‘hammer-head’ rim (Fig. 16:8) was uncovered in the collecting vat (Locus 108); it corresponds to a type produced at Elusa discovered in excavations in 2015 (BarOz, Weissbrod and Erickson-Gini. 2016: Fig. 5:12–14). These examples, and many other vessels presented below, appear to have been produced in kilns in the nearby city of Elusa (Bucking and Goldfus 2012; Heinzelmann and Erickson-Gini 2017:133). Chemical analysis of Ḥaluẓa ware wasters, designated Group D by Holmqvist and Martinón-Torres (2011:73), showed they were made from highly calcareous clay, such as that found in the vicinity of Elusa.

A Late Roman Caravanserai and Early Byzantine Wine Press Near Be’er Mash’abim

155*

Bottles

Two vessels, apparently ceramic bottles, were revealed in the excavation. The first (Fig. 16:9), with a bulbous shape and elongated neck ending in an irregular, rounded rim, was uncovered in the collapse above the collection vat, in Room L103. The second vessel, a Ḥaluẓa ware bottle (Fig. 16:10) made from a thin fabric heavily ribbed throughout, was discovered on the treading floor (L100). No parallels were found for either vessel. Ḥaluẓa Ware Jug

A Ḥaluẓa ware wide-mouth jug of an Early Byzantine type (Fig. 16:11) was uncovered next to the foundations of the structure west of the winepress (L104). The wide mouth of this particular vessel shows a collared-like and thickened rim that narrows into an everted tip. Examples of this type, also in a smaller version, were uncovered in contexts dated to 363 CE at Mampsis (Erickson-Gini 2010: Fig. 4:32–33); they have also been visually inspected by the author (T. Erickson-Gini) in Early Byzantine contexts in Petra. ‘Aqaba Ware Strainer Jug

The upper part of a globular strainer jug with a flared neck and covered with a yellowish slip on the exterior (Fig. 16:12) was revealed on the treading floor (L100); it is made of the same thick, yellowish-red fabric with numerous biotite (gold mica) inclusions found in vessels produced in ‘Aqaba. The strainer, taken out of the neck, is no longer visible. These morphological features are all found on strainer jars of the Roman and Early Byzantine periods, like those discovered at Mampsis (Erickson-Gini 1999: Fig. 6.3:2; 2010: Fig. 2:40). Ḥaluẓa Ware Bag-shaped Jars

Three bag-shaped jars from the Elusa workshops, where they were apparently produced in modest quantities (as noted by the author, T. Erickson-Gini), were revealed in the excavation. The first example (Fig. 17:1) was uncovered in the collapse above the collecting vat, in Room L103. It has a thickened rim above an interior groove, and a groove is present below the neck, similar to bag-shaped jars of the Byzantine period published by Magness (1993:225, Form 4B). The other two jars were found in the fill of the collecting vat (L108): Jar Fig. 17:2, similar to the one described above, with a slightly everted rim; and jar Fig. 17:3, which appears to be an earlier type, with a tall neck carinated just below a slightly everted rim.

A Late Roman Caravanserai and Early Byzantine Wine Press Near Be’er Mash’abim

157*

3Fig. 17. No.

Vessel

Locus

Basket

Description

1

Ḥaluẓa ware bagshaped jar

L110

1018/2

Very pale brown 10YR7/3

2

Ḥaluẓa ware bagshaped jar

L108

1013/12

Pale yellow 2.5Y7/3

3

Ḥaluẓa ware bagshaped jar

L103

1004/4

Very pale brown 10YR7/3

4

Bag-shaped jar

L108

1013/4

Red 2.5YR4/6; pale yellow slip 2.5YR5/2

5

Bag-shaped jar

L103

1004/4

Reddish yellow 5YR6/6; vary pale brown slip 10YR7/3; small white inclusions

6

Gaza wine jar

L115

1044/1

Yellowish red 5YR5/6; occasional large white inclusions

7

Gaza wine jar

L103

1004/2

Reddish brown 5YR5/4

8

Gaza wine jar

L115

1044/2

Reddish brown 5YR5/4; small white inclusions; charred interior

9

LR I amphora

L108

1013/2

Reddish brown core 5YR5/6; yellowish brown 10YR5/4; large white inclusions

10

‘Aqaba jar

L108

1013

Pale yellow 2.5Y8/2; yellowish red core; semicoarse surface

11

‘Aqaba jar base

L108

1013/7

Pale yellow 2.5YR8/2; numerous dark gray inclusions

12

Cooking pot

L100

1000/8

Red 2.5YR5/6; red slip 2.5YR4/6

13

Sandal lamp

L110

1018

Red 2.5YR/5/2; slightly micaceous; dark brown core

14

Sandal lamp

L108

1013

Red 2.5YR4/6; occasional small white inclusions

15

Candlestick lamp

Surface

Surface

Red 2.5YR5/8; traces of light slip

16

Tubulus

L110

1018

Very pale brown 10YR7/4

Other Bag-shaped Jars

An earlier bag-shaped jar type with a thickened, slightly everted rim (Fig. 17:4) was discovered in the fill of the collecting vat (L108). Another jar (Fig. 17:5), revealed in the collapse above the collecting vat in Room L103, has a squat, bulging neck. This type of jar, corresponding to Pieri’s Type 4 (Pieri 2005:122, Fig. 79), is commonly found toward the end of the Late Byzantine period, continuing well into the Early Umayyad period. Pieri posits an Egyptian origin, which begins in the early 7th century CE. It was discovered, in the central Negev, mainly in contexts dated to mid-to-late 7th century CE at Shivta (Tepper et al. 2018: Fig. 13:8), and in Nessana and Elusa, where they make up a substantial part of that period’s ceramic assemblages.

158*

Tali Erickson-Gini and Haim Mamalya

Gaza Wine Jars

Several Gaza wine jars, produced in the Byzantine period in the southern coastal plain of Israel, were revealed in the excavation; three of these are presented here. Gaza wine jars corresponding to Majcherek’s Form 3 (1995:175; Pl. 6:2, 3, 5) (see Fig. 17:6, 7), dated between 400 and 550 CE (the Middle Byzantine period), were uncovered in the lower, cleaner soil layer of the collecting vat (L115), which contained earlier remains than those of the fill above (L108). These vessels have a pronounced internal groove immediately below the rim. A Gaza holemouth wine jar (Fig. 17:8) from the Late Byzantine period (c. 550–650 CE) (Majcherek’s Form 4, 1995:176, Pl. 7:2), was uncovered in the collapse layer above the collecting vat, in Room L103. Imported Amphora

The neck of an imported amphora (Fig. 17:9), corresponding to Pieri’s LRA 1B1 (Pieri 2005:75–76, Pls. 15–18), was revealed in the upper fill of the collecting vat (L108). It was produced in the Eastern Mediterranean—in Cyprus, the coasts of Syria, and Anatolia—and circulated widely throughout the region, generally transporting wine. This type of storage jar, with its heavy, carinated neck, is common in central Negev deposits of the Late Byzantine period (c. 550–650 CE), particularly toward this period’s end. ‘Aqaba Amphora

Two large fragments of what was probably a single ‘Aqaba (Ayla) amphora (Figs. 17:10, 11) were discovered in the upper fill of the collecting vat (L108). The vessel, made of a heavy, thick yellowish-red to pale yellow fabric, has a slightly flaring neck ending in a rim grooved on the interior and handles extending from the upper part of the neck downward. The lower half of the vessel (Fig. 17:11) narrows toward the base and the walls are heavily ribbed. Mineral analysis of this jar type points to its production in the Red Sea port of ‘Aqaba (Holmqvist 2007; HolmqvistSaukkonen 2013), a result later confirmed in another analysis performed on a jar from Humayma in southern Jordan (Holmqvist-Saukkonen 2013: Fig. 2.2:H14). In both analyses, ‘Aqaba ware was found to be made from clay containing high CaO, SrO, and BaO values (Homqvist-Saukkonen 2013:17). This type of amphora is typically found in the Central Negev at Elusa, Shivta and Nessana in Early Umayyad period contexts, concurring with the suggested date of the vessels found in southern Jordan (7th–mid-8th century CE; Homqvist-Saukkonen 2013:20).

A Late Roman Caravanserai and Early Byzantine Wine Press Near Be’er Mash’abim

159*

Cooking Pot

The rim of a cooking pot (Fig. 17:12) with an out-curved neck ending in a rounded rim and handles extending downward form the neck and rim was discovered on the treading floor (L100). This vessel corresponds to Magness’ Form 4C (1993:220, n. 1). In the central Negev, this type appears in the mid-7th century CE, soon after the latest Byzantine forms. Oil Lamps

Two wheel-made “sandal” lamps (Figs. 17:13, 14) were uncovered in the excavation. The first, (Fig. 17:13), corresponding to Rosenthal and Sivan’s Variant A (1978:122, nos. 506, 507), made from a thin, brittle, cooking ware fabric, was discovered in the upper fill of the collecting vat (L108). The second (Fig. 17:14), corresponding to Rosenthal and Sivan’s Variant B (1978:122, 123, nos. 508, 509), was made from a thicker fabric. Both variants represent the most typical type of lamps from the Middle and Late Byzantine periods (450–650 CE) found throughout southern Israel; their production continues to some extent into the Early Islamic period. A fragment of a molded oil lamp (Fig. 17:15) was discovered on the site’s surface after the excavation. It has a raised, concentric ring around the filler hole, a line running from the filler hole to the nozzle, and raised lines or “palm branch” motif on either side. This vessel corresponds to Magness’ Form 3B, also called “Large Candlestick Lamps” (Magness 1993:251–253) and dating from the mid-6th to the early 8th century CE. Ceramic Tubulus

A fragment of a ceramic tubulus (Fig. 17:16)—a hollow flue tile found in ancient bathhouses—was uncovered in the upper layer in L110, along the northern side of the structure.

Stone Objects Several carved stone objects were revealed in the excavation. A limestone stopper (Fig. 18:1) was found at the bottom of the collecting vat (L115). Another object (Fig. 18:2), found in the upper of layer of the collecting vat (L108), appears to be a rectangular sandstone whetstone. Two flint hammerstones were also discovered at the site (Figs. 18:3, 4). The majority of the larger objects were made of basalt and apparently used for grinding during food preparation. These include a fragment of a rectangularshaped object found in the collecting vat (L108), probably used to grind in a kern

A Late Roman Caravanserai and Early Byzantine Wine Press Near Be’er Mash’abim

161*

3Fig. 18. No.

Object

Locus

Basket

Description

1

Stopper

L115

1048

Limestone

2

Whetstone

L108

1029

Sandstone

3

Hammerstone

L108

1013

Flint

4

Hammerstone

L103

1004

Flint

5

Grinding stone

L108

1027

Basalt

6

Rotary grinding stone

L100

1000

Basalt

(grinding stone, Fig. 18:5), and a fragment of a rotary grinding stone (Fig. 18:6) revealed in the area of the treading floor (L100). Rotary grinders were seemingly in common use in the region from the Byzantine period until modern times (Frankel and Syon 2016:94). A basalt bowl with a rounded base (Fig. 19:1), probably a mortar, and the flattened base of a wide basalt vessel (Fig. 19:2), possibly part of a basin, were discovered in the upper fill of the collecting vat (L108). The rim of the upper cone (catillus) of a basalt Pompeian donkey mill stone (mola asinaria) (Fig. 19:3) was discovered on the surface west of the excavation area after its completion. Its presence suggests that a bakery existed at the site, and that flour was milled in quantities larger than those needed for a private farmhouse. This factor supports the structure’s use as a caravanserai.

Small Finds Only a few small finds were unearthed at the site: a fragment of a faience bead (Fig. 20:1) discovered in the northern room L109, a copper-alloy earring (Fig. 20:2) found in the collecting vat (L108), and a hair pin carved from bone recovered in the debris above the collecting vat (Room L103).

A Late Roman Caravanserai and Early Byzantine Wine Press Near Be’er Mash’abim

163*

Discussion The discovery of a caravanserai in the immediate area around Beʼer Mashʼabim (Bir ‘Asluj) is a welcome addition to our meager knowledge of this important site in the region south of Beʼer Sheva. Breslavsky, a geographer writing in the first half of the 20th century, referred to ‘Asluj as an exceptionally good source of sweet water with three or four wells 8–10 m deep (1956:119). Before World War I, the well of Bir ‘Asluj supplied water for the Ottoman locomotive at an important spot along the Be’er Sheva–North Sinai railroad constructed with German aid, with a station inaugurated in 1915. Following Bir ‘Asluj’s destruction by retreating Ottoman and German forces in World War I, several wells were cleared by the British (Breslavsky 1956:121–122). The site’s abundant water sources and importance in the modern era suggest it was also undoubtedly important in earlier historical periods. The identification of the excavated structure at Mash’abe Sade as a caravanserai is based on the courtyard and casemate room plan, the site’s size (40 × 40 m), and evidence of bathing and food preparation facilities. Bathing facilities in caravanserais, forming part of the services offered to travelers, were commonly found in contexts of the Early and Middle Roman period, for example, at Orḥan Mor and Sha‘ar Ramon (Erickson-Gini and Israel 2013:39–41; 44–45). Such road services also included food, and large ovens for food preparation and heating water were uncovered at the Sha‘ar Ramon (Erickson-Gini and Israel 2013:40–41) and Oboda (‘Avdat) caravanserai (Goren and Fabian 2008:347–349). The discovery of a Pompeian donkey mill at Mash’abe Sade points to the milling and baking of greater quantities of bread than necessary if the structure had been a farmhouse. Partially preserved Pompeian donkey mills have been discovered in nearby towns, such as Mampsis (Goren and Fabian 2008:349, Fig. 5B). The existence of a Late Roman caravanserai at a junction of roads crossing the central Negev may be connected to the large-scale redeployment of military forces in the wake of the transfer of the headquarters of the Tenth Legion Fretensis from Jerusalem to Ayla (‘Aqaba), probably sometime in the late 3rd or early 4th century CE (Tsafrir 1986:82–83; Erickson-Gini 2002:118). This redeployment and the unprecedented build-up of Late Roman military installations along major roads throughout the region of the former Provincia Arabia increased traffic volume and connections between the Red Sea port of Ayla (‘Aqaba) and the central Negev (Erickson-Gini 2010:70). This increase is attested by the ceramic wares discovered at the Mash’abe Sade caravanserai (Figs. 16:12; 17:10, 11) and originating in Ayla (‘Aqaba), a feature evident also at nearby Elusa (Bar-Oz, Weissbrod and Erickson-

164*

Tali Erickson-Gini and Haim Mamalya

Gini 2016). Regarding the bathing facilities uncovered in Be’er Mash’abim, such facilities are often indicative of the presence of Late Roman military units as evinced by the construction of bathhouses in several Late Roman forts in the region including ‘En Ḥaẓeva, ‘En Yotvata, Bir Madkur, Gharandhal (Darby 2015), Lejjun in southern Jordan (De Vries and Lain 2006) and in sites with Late Roman military occupation: Oboda (Erickson-Gini 2014:97–99), Mampsis (Erickson-Gini and Michael 2019:638) and possibly Be’er Sheva (Fabian and Gil‘ad 2010). The winepress built in one of the caravanserai rooms may have been constructed together with the caravansarai or added sometime during the second half of the 4th century CE when wine export from the central Negev and the southern coastal region became a major industry. A 4th-century CE source, Expositio totius mundi et gentium, states that the coastal cities of Gaza and Ashkelon were already exporting excellent quality wine (vinum optimum) (Exp. XXIX (Rougé 1966:162); Mayerson 1985:78; 1993:173). The expansion of wine production into the Negev Highlands may have been accelerated due to the Roman military expansion of the early 4th century CE and the increased demand for the product, by the Late Roman army, in semi-arid regions such as the Negev and southern Jordan (Erickson-Gini 2010:197–199). The demand for wine from the Negev peaked in the 5th–mid 6th century CE, generating an unparalleled urban expansion in the Negev Highlands and its capital at Elusa (Bar-Oz et al. 2019; Schöne et al. 2019:141; Fuks et al. 2020). The construction of a winepress in a room of a caravanserai during the 4th century CE at Mash’abe Sade is analogous to the earliest Negev Highland winepress at Oboda (‘Avdat), located in a room of a structure with a large open courtyard described as a farmhouse. The complex, excavated by Cohen and Negev (Negev 1977:28), yielded an inscribed camel’s scapula bone that documented the hiring of camels and donkeys used to transport grapes for treading from nearby vineyards (Erickson-Gini 2012:53, Fig. 5). The winepress at Mash’abe Sade thus represents the earliest type of winepress in the Negev Highlands and is the second of its kind discovered up to present. In the subsequent period, in the 5th century CE, winepresses were built as freestanding structures and this later type has been found in the Negev Highlands in Oboda, in the vicinity of Elusa and in Shivta (Mazor 2009) and numerous sites in the southern coastal region including a site close to Elusa: Be’er Shema (Erickson-Gini, Dolinka and Shilov 2015:215, Plan 2; Figs. 7–12). Vineyards supplying grapes for the Early Byzantine winepress at Mash’abe Sade were apparently cultivated along the southern bank of Naḥal Revivim, possibly

A Late Roman Caravanserai and Early Byzantine Wine Press Near Be’er Mash’abim

165*

diverting floodwaters into adjacent fields; indeed, the remains of terraced fields are located close to the site. The winepress at Mash’abe Sade went out of use before the Late Byzantine period, coinciding with the decline in production noted throughout the Negev Highlands (Fuks 2020; Bar-Oz et al. 2019), possibly in wake of the Justinian Plague. In the latest phase of occupation of the complex, in the Late Byzantine and Early Umayyad periods, the winepress collecting and settling vats were covered to make a room used for domestic purposes. The site was eventually covered by windblown sand and forgotten until its discovery in 2017.

References Bar-Oz G., Weissbrod L. and Erickson-Gini T. 2016. Ḥaluẓa. HA-ESI 128. http://www. hadashot-esi.org.il/report_detail_eng aspx?id=24991&mag_id=124 (retrieved 1.4.19). Bar-Oz G., Weissbrod L., Erickson-Gini T., Tepper Y., Malkinson D., Benqaquen M., Langgut D., Dunseth Z.C., Butler D.H., Shahack-Gross R., Roskin J., Fuks D., Weiss E., Marom N., Ktalav I., Blevis R., Zohar I., Farhi Y., Filatova A., Gorin-Rosen Y., Yan X., Boaretto E. 2019. Ancient Trash Mounds Unravel Urban Collapse A Century Before the End of Byzantine Hegemony in the Southern Levant. Proceedings of the National Academy of Sciences. www.pnas.org/cgi/doi/10.1073/pnas.1900233116 (retrieved 24.7.19). Baumgarten Y. Map of Mashabei Sadeh (163) (Archaeological Survey of Israel). Jerusalem. http://survey.antiquities.org.il/index_Eng.html#/MapSurvey/58 (retrieved 24.7.19). Breslavsky Y. 1955. To Know the Land II: The Land of the Negev. ʻEn Harod (Hebrew). Bucking S. and Goldfus H. 2012. O. Elusa 2: Another Enigmatic Ostracon from the Pottery Workshop at Elusa in Byzantine Palestine. PEQ 144 (1):47–66. Darby R. 2015. The Late Roman Military Baths of the Wadi Arabah: A Survey of Recent Archaeological Work. Syria 92:67-83. De Vries B. and Lain A. 2006. The Legionary Bath (Area C.10). In S.T. Parker ed. The Roman Frontier in Central Jordan, Vol. I. Final Report on the Limes Arabicus Project 1980–1989. Washington, D.C. Pp. 213–226. Erickson-Gini T. 1999. Mampsis: A Nabataean Roman Settlement in the Central Negev Highlands in Light of the Ceramic and Architectural Evidence Found in Archaeological Excavations during 1993–1994. M.A. thesis. Tel Aviv University. Tel Aviv. Erickson-Gini T. 2002. Nabataean or Roman? Reconsidering the Date of the Camp at Avdat in Light of Recent Excavations. In P. Freeman, J. Bennett, Z.T. Fiema and B. Hoffmann eds. Limes XVIII – Proceedings of the XVIIIth International Congress of Roman Frontier Studies Held in Amman, Jordan (September 2000), Vol. 1 (BAR Int. S. 1084). Oxford. Pp. 113–130. Erickson-Gini T. 2010. Nabataean Settlement and Self-Organized Economy in the Central Negev: Crisis and Renewal. (BAR Int. S. 2054). Oxford.

166*

Tali Erickson-Gini and Haim Mamalya

Erickson-Gini 2012. Nabataean Agriculture: Myth and Reality. Journal of Arid Environments 86:50–54. Erickson-Gini T. 2014. Oboda and the Nabataeans. Strata BAIES 32:81–108. Erickson-Gini T. and Israel Y. 2013. Excavating the Nabataean Incense Road. Journal of Eastern Mediterranean Archaeology and Heritage Studies 1(1):24–53. Erickson-Gini T. and Michael N.D. 2019. Mampsis. In Klauck H.-J., Allison D.C., Leppin V., Seow C.L., Spieckermann H., Walfish B., Ziolkowski E., Helmer C., McKenzie S.L., Römer T. and Furey C.M. Encyclopedia of the Bible and Its Reception Vol. 17. Berlin–Boston. Pp. 639–640. Expositio totius mundi et gentium (Rougé J. transl.). Paris. 1966. Fabian P. and Gil‘ad Y. 2010. Be’er Sheva‘. HA-ESI 122. http://www.hadashot-esi.org.il/ report_detail_eng.aspx?id=1354&mag_id=117 (retrieved 20.1.22). Frankel R. and Ayalon E. 1988. Vine, Wine Presses and Wine in Antiquity. Tel Aviv (Hebrew). Frankel R. and Syon D. 2016. Mills and Querns. In D. Syon ed. Gamla III, 2: The Shmarya Gutmann Excavations 1976–1989; Finds and Studies (IAA Reports 59). Jerusalem. Pp. 85– 96. Fuks D., Bar-Oz G., Tepper Y., Erickson-Gini T., Langgut D., Weissbrod L. and Weiss E. 2020. The Rise and Fall of Viticulture in the Late Antique Negev Highlands Reconstructed from Archaeobotanical and Ceramic Data. Publication of the National Academy of Sciences. https://www.pnas.org/content/117/33/19780 (retrieved 21.3.21). Glueck N. 1959. Rivers in the Desert. London. Goren Y. and Fabian P. 2008. The Oboda Potter’s Workshop Reconsidered. JRA 13:340–351. Hayes J.W. 1972. Late Roman Pottery. London. Heinzelmann M. and Erickson-Gini T. 2017. Elusa – eine nabatäische Metropole im nördlichen Negev. Vorbericht zu den Kampagnen 2015 und 2016. Kölner und Bonner Archaeologica 5/2015:111–136. Holmqvist V.E. 2009. Ceramic Production Traditions in the Late Byzantine-Early Islamic Transition: A Comparative Analytical Study of Ceramics from Palaestina Tertia. Vessels: Inside and Out. In K.T. Biró, V. Szilágyi and A. Kreiter eds. Proceedings of the European Meeting on Ancient Ceramics, ’07. Budapest. Pp. 91–95. Holmqvist V.E. and Martinón-Torres M. 2011. Many potters – One Style. Pottery Production and Distribution in Transitional Late Byzantine – Early Islamic Palaestina Tertia. In I. Turbanti-Memmi ed. Proceedings of the 37th International Symposium on Archaeology, 13th–16th May 2008, Siena, Italy. Berlin. Pp. 71–76. Holmqvist-Saukkonen E. 2013. Chemical Characterization (ED-XRF) of Humayma Coarse Ware Ceramics. In J.P. Oleson and R. Schick eds. Humayma Excavation Project, 2. Nabataean Campground and Necropolis, Byzantine Churches, and Early Islamic Domestic Structures. Boston. Pp. 16–23.

A Late Roman Caravanserai and Early Byzantine Wine Press Near Be’er Mash’abim

167*

Livneh A. 1993. Ramat Negev: A Landscape Survey and Touring Routes. Jerusalem. (Hebrew). Magness J. 1993. Jerusalem Ceramic Chronology: Circa 200–800 CE. Sheffield. Majcherek G. 1995. Gazan Amphorae: Typology Reconsidered. In H. Meyza and J. Młynarczyk eds. Hellenistic and Roman Pottery in the Eastern Mediterranean – Advances in Scientific Studies (Acts of the II Nieborów Pottery Workshop, Nieborów, 18–20 December 1993). Warsaw. Pp. 163–178. Mayerson P. 1985. The Wine and Vineyards of Gaza in the Byzantine Period. BASOR 257:75– 80. Mayerson P. 1993. The Use of Ascalon Wine in the Medical Writers of the Fourth to the Seventh Centuries. IEJ 43:169–173. Mazor G. 2009. Byzantine Winepresses in the Negev. In E. Ayalon, R. Frankel and Kloner eds. Oil and Wine Presses in Israel from the Hellenistic, Roman and Byzantine Periods. (BAR Int. S. 1972). Oxford. Pp. 399–411. Negev A. 1977. The Excavations in ʻAvdat, 1975–1976. Qadmoniot 37:27–29 (Hebrew). Pieri D. 2005. Le commerce du vin oriental à l’époque byzantine (Ve–VIIe siècles): Le témoignage des amphores en Gaule (Bibliothèque archéologique et historique 174). Beirut. Rosenthal R. and Sivan R. 1978. Ancient Lamps in the Schloessinger Collection (Qedem 8). Jerusalem. Schöne C., Heinzelmann M., Erickson-Gini T. and Wozniok D. 2019. Elusa. Urban Development and Economy of a City in the Desert. In A. Lichtenberger, O. Tal and Z. Weiss eds. Judaea/ Palaestina and Arabia: Cities and Hinterlands in Roman and Byzantine Times. Heidelberg. Pp. 147–160. Tepper Y., Erickson-Gini T., Farhi Y. and Bar-Oz G. 2018. Probing the Byzantine/Early Islamic Transition in the Negev: The Renewed Shivta Excavations, 2015–2016. Tel Aviv 45:120–152. Tsafrir Y. 1986. The Transfer of the Negev, Sinai and Southern Jordan from Arabia to Palestine. IEJ 36:77–86.

‫עורכים‬

‫אמיר גולני‬ ‫דניאל וורגה‬ ‫יאנה צ’חנובץ‬ ‫מיכל בירקנפלד‬ ‫עריכה עברית‪:‬‬

‫גלית סמאורה־כהן‬ ‫חנה הירשפלד‬ ‫עריכה אנגלית‪:‬‬

‫אסף נתיב‬ ‫סדר‪ ,‬עיצוב והבאה לדפוס‬

‫הגר מימון‬ ‫תצלום עטיפה‬

‫בצד העברי‪ :‬מבנה קבורה ייחודי בנגב המרכזי‪ .‬חפירת מרטין־דוד פסטרנק‪ ,‬רשות העתיקות (צילום‪:‬‬ ‫אמיל אלג'ם)‪.‬‬ ‫בצד האנגלי‪' :‬אחוזת המיל השלישי' באשקלון‪ .‬חפירת שירה בלוך־ליפשיץ‪ ,‬רשות העתיקות (צילום‪:‬‬ ‫אמיל אלג'ם)‪.‬‬ ‫© כל הזכויות שמורות לרשות העתיקות‬ ‫ת"ד ‪ ,586‬ירושלים ‪91004‬‬ ‫‪ISBN 978-965-406-755-3‬‬

‫הודפס בדיגיפרינט זהב בע"מ‪ ,‬תשפ"ב ‪2022‬‬

‫תוכן עניינים‬

‫דבר העורכים‬

‫‪5‬‬

‫הסוד שבמדבר‪ :‬מסקנות ראשוניות מחפירת מתחם קבורה ייחודי באזור הר הנגב‬

‫‪7‬‬

‫מאמרים בעברית‬ ‫מרטין דוד פסטרנק וטלי אריקסון־גיני‬ ‫עבדת הביזנטית והמערכת החקלאית סביבה‬

‫‪27‬‬

‫עפר שיאון‪ ,‬אלי אשכנזי וטלי אריקסון־גיני‬ ‫חפירות קובור אל־ולידה ‪2021–2007‬‬

‫‪59‬‬

‫גונר להמן‪ ,‬סטיב רוזן‪ ,‬בת־עמי נוימאיר־פוטשניק ורויטל גולדינג־מאיר‬ ‫בחינה מחודשת של בתי הקברות מתל אל־פארעה (דרום) בתקופות הברזל ‪ 1‬והברזל‬

‫‪89‬‬

‫‪2‬א'‬ ‫רויטל גולדינג־מאיר‬ ‫בית חולים‪ ,‬אוהלים וקברים‪ :‬עוג'ה אל־חפיר במלחמת העולם הראשונה‬

‫‪111‬‬

‫אסף פרץ ופבלו בצר‬ ‫מיזם דרך מלכי יהודה‬

‫‪129‬‬

‫סער גנור‪ ,‬ולדיק ליפשיץ ואורית אפללו‬ ‫בחזרה לתל בית מרסים‪ :‬תוצאות ראשונות של החפירות המחודשות באתר‬

‫‪141‬‬

‫איגור קריימרמן‪ ,‬איתמר וייסביין‪ ,‬פנינה טורן ברוארס ועופר נוה‬ ‫ענף גידול היונים בדרום שפלת יהודה בתקופות ההלניסטית–הרומית‪ :‬אמציה־כרמי‬

‫‪157‬‬

‫קטיף‪ ,‬מקרה מבחן לחקר מתקני קולומבריה‬ ‫ולדיק ליפשיץ‬ ‫מסכת האבן הניאוליתית מפני חבר בדרום הר חברון‬ ‫רונית לופו‪ ,‬אילן חדד‪ ,‬יותם אשר‪ ,‬אבנר איילון‪ ,‬מירה בר־מטיוס ועומרי ברזילי‬

‫‪173‬‬

‫מאמרים באנגלית‬

‫שקילה מחדש – האם נמצאה אחוזת המיל השלישי באשקלון?‬

‫*‪11‬‬

‫שירה בלוך־ליפשיץ ואילן פרץ‬ ‫בחינת קשרי מצרים והלבנט על סמך מאפיינים של מכלולי כלי חרס‪ :‬בין תל ערני‬

‫*‪29‬‬

‫למצפה שדה חפיר‬ ‫שמואל אטקינס ויובל יקותיאלי‬ ‫מקור אבני הפסיפס הירוקות מפסיפסים ביזנטיים בשפלת יהודה‪ :‬תוצאות ראשוניות‬

‫*‪49‬‬

‫בנימין סטורצ'ן ויותם אשר‬ ‫מחקר היסטורי וארכיאולוגיה באמציה‪/‬דואימה‬

‫*‪65‬‬

‫טלי אריקסון־גיני‪ ,‬יגאל ישראל‪ ,‬דניאל וורגה וולדיק ליפשיץ‬ ‫"לבנה ועתר" (יהושוע טו‪ :)42:‬הסקר הארכיאולוגי של חורבת אל־עתר לאור עשור‬

‫*‪91‬‬

‫של חפירות בתל בורנה‬ ‫אהרון טבגר‪ ,‬כריס מקיני ויצחק שי‬ ‫המבנה המבודד של מצודת גלאון‪' ,‬בתי מושל מצריים' ו'מצודות' בדרום–מערב כנען‬

‫*‪117‬‬

‫סער גנור ואיתמר וייסביין‬ ‫ח'אן מהתקופה הרומית המאוחרת וגת מהתקופה הביזנטית הקדומה ליד באר‬ ‫משאבים (ביר עסלוג') במרכז הנגב‬ ‫טלי אריקסון־גיני וחיים ממליה‬

‫*‪139‬‬

‫‪5‬‬

‫דבר העורכים‬

‫אנו מציינים ‪ 18‬שנים לכנס המשותף למרחב דרום ברשות העתיקות ולמחלקה למקרא‪ ,‬ארכיאולוגיה‬ ‫והמזרח הקדום באוניברסיטת בן־גוריון בנגב‪ .‬האירוע השנתי של "כנס דרום" היה חלוץ בביסוס מסורת‬ ‫הנמשכת עד היום של כנסים משותפים לרשות העתיקות ולמוסדות אקדמיים בישראל‪" .‬כנס דרום"‬ ‫הוא תוצר של שיתוף פעולה פורה שהניב כנסים מרתקים ושילוב של בוגרי המחלקה במרחב דרום‬ ‫בפרט‪ ,‬וברשות העתיקות בכלל‪ .‬זו השנה החמישית שאנו מביאים לדפוס לקט מן המחקרים שהוצגו‬ ‫בכנס שנערך במרס ‪ .2022‬מטרת הספר היא להפיץ את המידע החדש בקהילת החוקרים ובקרב‬ ‫חובבי הארכיאולוגיה‪ .‬במחקרים המובאים כאן‪ ,‬אנו מציגים פרסומים ראשונים במגוון נושאים שערכו‬ ‫חוקרים ממוסדות וממסגרות העוסקים בחפירות ובמחקרים מדרום הארץ‪ .‬כמו כן‪ ,‬אנו מעודדים את‬ ‫פרסום המחקרים גם בשפה האנגלית כדי להפיץ את המידע לקהל רחב יותר‪.‬‬ ‫בכנס זה ארבעה מושבים ובהם שבע־עשרה הרצאות‪ .‬שני המושבים הראשונים הוקדשו לתגליות‬ ‫ולמחקרים ארכיאולוגיים של דרום הארץ‪ :‬האחד של מרחב דרום ברשות העתיקות‪ ,‬והאחר של‬ ‫אוניברסיטת בן־גוריון בנגב ותלמידיה‪ .‬המושב השלישי הוקדש לארכיאולוגיה היסטורית‪ ,‬נושא חדש‬ ‫העולה ומתפתח בשנים האחרונות‪ ,‬ובמושב האחרון הוצג מיזם "דרך מלכי יהודה" וחלק מן העבודה‬ ‫הנעשית באתרים הכלולים בו‪.‬‬ ‫בחלק הפותח את קובץ המאמרים מובאים שלושה מחקרים חדשים שערכו אנשי מרחב דרום‬ ‫ברשות העתיקות‪ .‬המחקר הראשון עוסק במתחם ייחודי ששימש לפולחן ולקבורה‪ ,‬כנראה מתקופות‬ ‫הברזל – הפרסית‪ ,‬שנחשף לאחרונה בהר הנגב (מ"ד פסטרנק וט' אריקסון־גיני‪ ,‬עברית); המחקר‬ ‫השני מציג חפירה חדשה‪ ,‬שבה נתגלה בית אחוזה של המיל השלישי בעיר היין של אשקלון (ש' בלוך־‬ ‫ליפשיץ וא' פרץ‪ ,‬אנגלית); והמחקר השלישי עוסק בעבדת הביזנטית ובמערכות החקלאיות סביבה (ע'‬ ‫שיאון‪ ,‬א' אשכנזי וט' אריקסון־גיני‪ ,‬עברית)‪.‬‬ ‫בחלקו השני של קובץ המאמרים מוצגים חפירות ומחקרים חדשים של חוקרי המחלקה למקרא‪,‬‬ ‫ארכיאולוגיה והמזרח הקדום באוניברסיטת בן־גוריון בנגב‪ .‬המאמרים עוסקים בקשת רחבה של‬ ‫נושאים‪ ,‬בטווח רחב של תקופות ובשיטות מחקר‪ ,‬ובהן ניתוח הקשרים בין מצרים לכנען וביטוים‬ ‫במכלולי כלי החרס באתרים תל ערני ומצפה שדה חפיר בתקופת הברונזה הקדומה ‪( 1‬ס' אטקינס וי'‬ ‫יקותיאלי‪ ,‬אנגלית)‪ ,‬סיכום החפירות הרב־תקופתיות בקובור אל־ולידה בשנים ‪( 2021–2007‬ג' להמן‪,‬‬ ‫ב‪,‬ע נוימאיר־פוטשניק ור' גולדינג־מאיר‪ ,‬עברית)‪ ,‬בחינה מחודשת של מכלולי כלי החרס מבתי הקברות‬ ‫בתל אל־פארעה (דרום) בתקופות הברזל ‪ 1‬והברזל ‪2‬א' (ר' גולדינג־מאיר‪ ,‬עברית) ומחקר ראשון על‬ ‫מקורם של אבני פסיפס ירוקות בשפלת יהודה בתקופה הביזנטית (ב' סטורצ'ן וי' אשר‪ ,‬אנגלית)‪.‬‬ ‫חלקו השלישי של קובץ המאמרים מתמקד בארכיאולוגיה היסטורית בדרום הארץ ועוסק באופני‬ ‫ההתיישבות ובמחיית האדם בראשית המאה הכ' לאור אירועים היסטוריים‪ .‬בחלק זה נכללים מחקר‬

‫‪6‬‬

‫היסטורי–ארכיאולוגי ראשון מסוגו על ההתיישבות בכפר אל־דוואימה (אמציה) בתקופה המנדטורית (ט'‬ ‫אריקסון־גיני‪ ,‬י' ישראל‪ ,‬ד' וורגה וו' ליפשיץ‪ ,‬אנגלית) ומחקר חלוצי על מערך בתי החולים העות'מאניים‬ ‫בעוג'ה אל־חפיר במלחמת העולם הראשונה (א' פרץ ופ' בצר‪ ,‬עברית)‪.‬‬ ‫חלקו הרביעי של קובץ המאמרים עוסק במיזם "דרך מלכי יהודה"‪ .‬בחלק זה יוצגו המיזם‬ ‫ומטרותיו (ס' גנור‪ ,‬ו' ליפשיץ וא' אפללו‪ ,‬עברית)‪ ,‬וכן חפירות ומחקרים הקשורים בו‪ .‬יוצגו תוצאות‬ ‫סקר ארכיאולוגי שערכו חוקרים מאוניברסיטת אריאל בחורבת אל־עתר (עתר המקראית) מתקופת‬ ‫הברזל הסמוכה לתל בורנה (א' טבגר‪ ,‬ק' מקיני וי' שי‪ ,‬אנגלית); בחינה של מצודת גלאון מהמאה הי"ב‬ ‫לפסה"נ‪ ,‬והשוואתה לבתי המושל המצריים ומצודות בדרום–מערב כנען (ס' גנור וא' וייסביין‪ ,‬אנגלית);‬ ‫תוצאות ראשוניות ומסקנות ממפעל החפירות המחודש של האוניברסיטה העברית בירושלים בשכבות‬ ‫מתקופת הברזל ‪ 2‬בתל בית מרסים (א' קריימרמן‪ ,‬א' וייסביין‪ ,‬פ' טורן ברוארס וע' נוה‪ ,‬עברית); וסקירה‬ ‫של ענף גידול היונים ומתקני הקולומבריה באתר אמציה (כרמי קטיף) בדרום שפלת יהודה בתקופות‬ ‫ההלניסטית–הרומית (ו' ליפשיץ‪ ,‬עברית)‪.‬‬ ‫בחלק החמישי של קובץ המאמרים נכללים שני מחקרים שאינם מוצגים בכנס‪ .‬האחד הוא מחקר‬ ‫מקיף על אודות מסכת אבן ניאוליתית שהתגלתה בפני־חבר בדרום הר חברון (ר' לופו‪ ,‬א' חדד‪ ,‬י'‬ ‫אשר‪ ,‬א' אילון‪ ,‬מ' בר מטיוס וע' ברזילי‪ ,‬עברית)‪ ,‬והאחר עוסק בחאן מהתקופה הרומית המאוחרת‬ ‫ובגת מהתקופה הביזנטית הקדומה שנחפרו ליד באר משאבים (ביר אסלוג') במרכז הנגב (ט' גיני וח'‬ ‫ממליה‪ ,‬אנגלית)‪.‬‬ ‫ברצוננו להודות לכל המחברים‪ ,‬לקוראי הביקורת‪ ,‬לעורכים ולגרפיקאים‪ ,‬לצבי גרינהוט‪ ,‬ראש תחום‬ ‫פרסומים ברשות העתיקות‪ ,‬ולכל צוותו‪ ,‬וכן להרבה מאוד אנשים טובים במרחב דרום ולאנשי המחלקה‬ ‫למקרא‪ ,‬ארכיאולוגיה והמזרח הקדום באוניברסיטת בן־גוריון בנגב; תודתנו לכל אלה על נכונותם‬ ‫ותרומתם להוצאת ספר זה‪.‬‬

‫הסוד שבמדבר‪ :‬מסקנות ראשוניות מחפירת מתחם קבורה ייחודי‬ ‫באזור הר הנגב‬ ‫מרטין דוד פסטרנק וטלי אריקסון־גיני‬ ‫רשות העתיקות‬

‫תקציר‬ ‫במרכז הר הנגב‪ ,‬באזור צומת טללים‪ ,‬התגלה אתר קבורה ייחודי‪ .‬האתר כנראה ממוקם על צומת דרכים‬ ‫עתיקות‪ ,‬ונראה כי במשך דורות שימש מוקד לקבורה ולפולחן קבורה להולכים בדרך‪ .‬בראשית ‪ ,2021‬ערכה‬ ‫רשות העתיקות חפירת הצלה בשני רגמים שנמצאו במקום וחשפה מתחם ובו שני מבנים רבועים‪ ,‬ייחודיים‬ ‫שלא נראו כמותם באזורנו‪ .‬במבנים נמצאו עשרות נקברים ולצדם עושר יוצא דופן של ממצאים מיוחדים‪,‬‬

‫המתוארכים ברובם לאמצע האלף הראשון לפסה"נ‪ ,‬שלהי תקופת הברזל ‪ – 2‬ראשית התקופה הפרסית‪.‬‬

‫מספרם הרב של הנקברים מעלה שתי אפשרויות עיקריות‪ :‬האחת שהייתה קבורה חוזרת שנמשכה דורות‬ ‫רבים‪ ,‬והאחרת שזהו קבר המונים שנבנה בעקבות אירוע פתאומי‪ ,‬כגון התקפה על שיירת הולכים‪ .‬בקרבת‬ ‫האתר לא נמצאו יישוב או מצודה שאליהם אפשר היה לשייך את הקברים‪ ,‬ולכן המבנים והממצא נחשבים‬ ‫תעלומה‪ .‬מגוון הממצאים‪ ,‬הקשורים לתרבויות ולאזורים המשתרעים מדרום ערב עד אגן הים התיכון ומצרים‪,‬‬ ‫מלמדים שמתחם הקבורה היה מוקד מוכר לאנשים שחצו דרכים בין־לאומיות‪ .‬האתר פותח שער למחקרים‬ ‫רב־תחומיים הקשורים בזיהוי מקור הממצאים‪ ,‬בזיהוי מקור הנקברים ומינם‪ ,‬בהבנת משמעותו הפולחנית‪,‬‬ ‫בהבנת אופן הקבורה ובזיהוי נתיבי הסחר‪.‬‬

‫מילות מפתח‪ :‬הר הנגב‪ ,‬מבני קבורה‪ ,‬פולחן‪ ,‬דרכי מסחר עתיקות‪ ,‬תקופת הברזל‪ ,‬התקופה הפרסית‪,‬‬ ‫סחר דרום ערב‬

‫מבוא‬ ‫המדבר‪ ,‬למרות שנתפס כשומם‪ ,‬מפתיע ואינו מגלה את סודותיו בקלות‪ .‬סודות אלו חבויים ביישובים‪,‬‬ ‫בתחנות מסחר‪ ,‬בדרכים‪ ,‬במצודות ואפילו בתוך ערמות אבנים שלעתים נראות סתמיות‪ .‬שרידים‬ ‫המכוסים באדמה ובאבנים טומנים בתוכם אלפי שנים של פעילות אנושית ובה נוודים‪ ,‬יישובי קבע‪,‬‬ ‫ממלכות ואימפריות‪ .‬במאמר זה תוצג אחת התגליות המסקרנות ביותר שנחשפו בדרום הארץ‪ :‬מתחם‬ ‫קבורה ייחודי‪ ,‬ובו מספר רב של נקברים לצד מגוון עשיר של חפצי יוקרה‪ ,‬המלמדים על קשרים‬ ‫תרבותיים בהיקף נרחב באזור מדברי זה‪ .‬ייחודיותו של המקום — מבודד‪ ,‬ללא קרבה או קשר ליישוב‬

‫מרטין־דוד פסטרנק וטלי אריקסון־גיני‬

‫‪13‬‬

‫המבנה הגדול‬ ‫המבנה רבוע (‪ 7 × 7‬מ') ויסודות קירותיו (‪ W205 ,W204 ,W203‬ו־‪ ;W206‬כ־‪ 1‬מ' גובה השתמרות)‬ ‫נבנו מאבנים גדולות ושטוחות (איור ‪ ;)7‬נראה שהמבנה ביטל חלק גדול מהחצר‪ .‬על היסודות נבנה‬ ‫נדבך של אבנים שהונחו בשיטת קורבלינג (‪ ,)corbelling‬בדומה לשיטת הבנייה שנחשפה במצודה‬ ‫הפרסית של חורבת הרועה (כהן וכהן־אמין ‪ ,177:2004‬איור ‪ .)108‬הנדבך העליון של הקירות נבנה‬ ‫מאבנים בינוניות ומוארכות הנוטות לפנים המבנה‪ .‬במרכז המבנה מוקמו שתי אומנות מלבניות‪ ,‬גדולות‬ ‫ומקבילות (‪ W214‬ו־‪ 1 ;W215‬מ' גובה השתמרות)‪ ,‬הבנויות מאבנים מהוקצעות גדולות עד בינוניות‪.‬‬ ‫מכיוון שאבני היסוד הגדולות והשטוחות המוכרות משאר קירות המבנה לא נמצאו בחלק מהקיר‬ ‫המערבי (‪ ,)W205‬ייתכן שבמקום זה היה פתח המבנה‪ .‬במקום זה‪ ,‬מחוץ למבנה התגלתה גם מפולת‬ ‫אבנים גדולה המחזקת טענה זו‪.‬‬ ‫במבנה זוהו שני מפלסים של עצמות וביניהם שכבת אדמת מהודקת‪ .‬בשני המפלסים התגלה מספר‬ ‫רב של נקברים‪ ,‬חלקם בארטיקולציה‪ .‬מיקום העצמות מלמד כי הן הוזזו ממקומם הראשון‪ ,‬כנראה כדי‬ ‫לאפשר קבורה חוזרת‪ .‬הנקברים בשני המפלסים הונחו בקבורה ראשונית לצד ממצאים רבים‪ ,‬ובהם‬ ‫כלי חרס‪ ,‬תכשיטים ומגוון של כלי תמרוקים‪ .‬החפצים נמצאו מונחים בין עצמות הנקברים‪ ,‬וחלקם‪ ,‬כמו‬ ‫טבעות וצמידים‪ ,‬נמצאו על המפרקים (איור ‪ .)8‬כמו כן‪ ,‬בין עצמות הנקברים התגלו חרוזים רבים‪ ,‬חלקם‬ ‫מרוכזים בגושים‪ ,‬כנראה מחרוזות שהתפרקו (ר' איור ‪ .)6‬כמות הממצא ומספר הנקברים במבנה זה‬ ‫עשירים יותר בהשוואה למבנה הקטן‪.‬‬

‫איור ‪ .7‬המבנה הגדול‪ ,‬מבט לצפון־מערב (צילום‪ :‬אמיל אלג'ם)‪.‬‬

‫מרטין־דוד פסטרנק וטלי אריקסון־גיני‬

‫‪17‬‬

‫ניכר מהחרוזים עשויים זכוכית ופיאנס‪ .‬בין החרוזים העשויים מזכוכית‪ ,‬נמצאו גם טיפוסים של חרוזי‬ ‫עיניים שראשית הופעתם בתקופת הברזל ‪ ,2‬אבל מוכרים יותר למן מהתקופה הפרסית עד ראשית‬ ‫התקופה הרומית (‪ .)Eisen 1916; Shiah 1944‬חרוזים אלו מצביעים על קשרי מסחר ארוכי טווח‪.‬‬

‫צדפים מים סוף‬

‫במכלול התכשיטים נמצאו גם תליוני צדף מסוג פי כושי (‪ ,)cowrie‬חלקם מזן ‪Cypraea arabica‬‬

‫‪ grayana‬החתוכים בגבם (‪ )Bar-Yosef Mayer 2007:278‬שמקורם מים סוף‪ .‬תכשיטים מסוג זה ידועים‬ ‫מקברים ומשכבות יישוב‪ .‬דרך ייצורם קלה למדי (‪ ,)Clark 1986:5‬הם נחשבים מוצר יוקרה (‪Trubitt‬‬ ‫‪ ,)2003:245‬ידועים ברחבי העולם העתיק ומשמשים בדרך כלל קמע לנשים‪ ,‬שתפקידו לגונן ולהגביר‬ ‫פריון (‪ .)Golani 2013:176–177; 2014; Kovács 2008‬דוגמאות רבות לתכשיטים מסוג זה נמצאו בקדש‬ ‫ברנע (‪ .)Bar-Yosef Mayer 2007:278‬סוג נוסף של צדף מעובד הוא ‪ Cypraea pantherina‬שמקורו גם‬ ‫כן מים סוף והוא מוכר בחצי האי ערב ובמצרים (‪ .)Bar-Yosef Mayer 2007:278‬מסוג זה נמצאו שישה‬ ‫צדפים גדולים במיוחד‪ ,‬חלקם חתוכים בגבם וחלקם שלמים‪.‬‬

‫טבעות עצם ולוחיות‬

‫הטבעות מוכרות בפטרה ועשויות מעצמות מטפוד (‪ )metapodials‬של גמלים (‪Studer and Schneider‬‬

‫‪ .)2008:590‬כן נחשפו כמה לוחיות מחוררות עשויות מצדף אם הפנינה או מעצם‪ ,‬ייתכן שהלוחיות היו‬ ‫חלק מצמיד או מחרוזת‪ .‬לוחיות אם פנינה נתגלו בקברים קדומים במצרים (‪.)Näser 2012:82, Fig. 6.4‬‬

‫קמע‬ ‫במבנה הגדול נמצא קמע מפיאנס של האל המצרי בס (איור ‪ .)11‬קמעות בס מופיעים בארץ מתקופת‬ ‫הברונזה המאוחרת‪ ,‬והם נפוצים בתקופת הברזל ואף מאוחר יותר‪ .‬האל המצרי בס משויך לשמחה‬ ‫ולריקוד‪ ,‬ונחשב אל שמגונן על נשים וילדיהן מפני כוחות רעים (‪ )Bonnet 1952:101–109‬ולכן נפוץ‬ ‫בקרבם (‪ .)Andrews 1994:40‬כן הוא מגן על החיים והמתים (‪ .)Golani 2013:183‬עם התחזקות‬ ‫השליטה הפוליטית והתרבותית של מצרים בכנען במהלך תקופת הברונזה המאוחרת‪ ,‬השימוש‬ ‫בקמעות בסגנון מצרי הפך נפוץ בקרב האוכלוסייה המקומית (‪McGovern 1985:16; Herrmann‬‬ ‫‪ .)2006:104–122‬בתקופת הברזל ‪ 2‬הפיניקים אימצו מוטיבים מצריים רבים‪ ,‬ובהם שימוש בקמעות‬ ‫בס; תופעה זו ניכרת בבית הקברות הפיניקי באכזיב (‪ ;Dayagi–Mendels 2002: Fig. 4.27, 108‬ר' גם‬ ‫‪ .)Golani 2013:64‬הקמע שנחשף מרמז על השפעה מצרית שהגיעה כנראה בתיווך פניקי‪.‬‬ ‫חרפושיות‬ ‫בין שרידי הנקברים נמצאו חמש חרפושיות‪ ,‬חלקן עשויות פיאנס וחלקן אבן‪ .‬החרפושיות נעשו בסגנון‬ ‫מצרי‪ ,‬אך סגנונן האיקונוגרפי מראה אלמנטים פיניקיים מובהקים (איור ‪ .)12‬חרפושיות פיניקיות בסגנון‬ ‫מצרי‪ ,‬שלהן אלמנטים פיניקיים‪ ,‬נמצאו בארץ באתרים כמו אכזיב (‪)Dayagi-Mendels 2002:101‬‬ ‫וקיבוץ לוחמי הגטאות (‪.)Brandl 1991‬‬

‫מרטין־דוד פסטרנק וטלי אריקסון־גיני‬

‫‪21‬‬

‫זהות הנקברים‬ ‫האתר ממוקם סמוך לדרך או צומת דרכים‪ ,‬ובקרבתו לא נמצאו יישובים בני התקופה שאפשר לשייכם‬ ‫לפעילות העוסקת בפולחן קבורה‪ .‬המידע שמספקים הממצאים שנחשפו רב למדי כבר בשלב זה‪ ,‬לפני‬ ‫שנערך מחקר מקיף‪ .‬ראשית‪ ,‬כל הממצאים שנחשפו קטנים וקל לניידם‪ .‬שנית‪ ,‬מלבד שני ראשי חץ‪,‬‬ ‫לא נמצאו במבנים כלי נשק‪ ,‬המשמשים מנחה נפוצה בקברים כמעט בכל התקופות‪ .‬כלי הנשק נקברו‬ ‫לצד זכרים בדרך כלל ומטרתם להביע כוח‪ .‬לפיכך‪ ,‬אפשר להציע שמתחם קבורה זה‪ ,‬ששימש באמצע‬ ‫האלף הראשון לפסה"נ‪ ,‬קשור לפעילות של סוחרים‪ .‬המסחר הבין־לאומי במור ולבונה ובתבלינים‬ ‫אקזוטיים התרחב בתקופות הניאו־אשורית והניאו־בבלית‪ .‬ההיסטוריון הרודוטוס ציין כי "הערבים"‬ ‫הביאו כמויות גדולות של לבונה לראשי השלטון הפרסי בעיר הנמל עזה (‪ ,)Herodotus III:151‬והפרסים‬ ‫שכרו חיילים משבטים ערבים כדי להגן על גבולות האימפריה הפרסית (‪ .)Graf 1990:50, n.28‬כהן‪,‬‬ ‫שחפר מצודות מהתקופה הפרסית בהר הנגב‪ ,‬הציע כי המבנים שימשו תחנות הספקה לשיירות מסחר‬ ‫בנוסף לתפקידם במערך ההגנה לאורך הדרכים (כהן וכהן־אמין ‪ .)*14:2004‬אין ספק כי בתקופות אלה‬ ‫הייתה תנועה מואצת בדרכי הר הנגב ובנתיבים שעברו סמוך למתחם הקבורה‪.‬‬ ‫מאיפה באו ולאן הלכו?‬ ‫על סמך הממצאים שנחשפו בחפירה‪ ,‬ובעיקר הממצא הקרמי‪ ,‬אפשר לשער שטווח הזמן שבו המתחם‬ ‫היה בשימוש הוא בעיקר שלהי תקופת הברזל והתקופה הפרסית‪ .‬בזמן זה נכחו באזור עמים‪ ,‬כגון‬ ‫האדומים וסוחרים ערבים‪ ,‬וכן חיילי האימפריות הגדולות שבמזרח התיכון שהיו צמאות לכיבוש‪ ,‬ובהם‬ ‫האשורים‪ ,‬הבבלים והפרסים (שטרן ‪ ;225:1973‬אהרוני תשמ"ז‪.)Porter 2016:390 ;241:‬‬ ‫מוצאם של הנקברים‪ ,‬או הקשרים המסחריים שהם קיימו מתבררים מהממצא שנחשף בחפירה‪.‬‬ ‫ממקור צפוני נמצאו כלי חרס‪ ,‬שלהם מאפיינים קפריסאיים‪ ,‬וכן נמצאו חרפושיות וחרוזי זכוכית פיניקיים‬ ‫ופיבולה מנחושת‪ .‬ממקור דרומי נמצאו כלי חרס שמקורם חצי האי ערב‪ ,‬ובהם כלי בהט‪ ,‬מקטרים‬ ‫וצדפים מים סוף‪ ,‬השייכים אולי לתרבויות הקאתאבאניים (‪ ,)Qatabanians‬המנאעיינים (‪)Minaeans‬‬ ‫והשבאיים (‪ .)Sabaean‬עמים אלו נעו באזור הנגב והקימו ממלכות בדרום חצי האי ערב (‪Albright‬‬ ‫‪ .)1953; Korotayev 1995; Beeston 2005; Rossi 2014‬ייתכן שזה היה מוצאם של האנשים שנקברו‬ ‫במתחם‪ ,‬או שהם קיימו קשרי מסחר עם העמים האלו‪ .‬תושבי חצי האי ערב עסקו במסחר (‪Lemaire‬‬ ‫‪ )2010:379‬וקיימו מסעות במזרח התיכון (‪ )Graf 2013:200‬לאזורים כמו מצרים‪ ,‬צידון‪ ,‬צור (‪Robin‬‬ ‫‪ )1999:139‬ועזה (‪.)Bron 1998; Ryckmans 2001:261‬‬

‫מיקום האתר‬ ‫המתחם ממוקם באזור גבוה למדי (‪ 430‬מ' מעל פני הים)‪ ,‬אשר נוח להגיע אליו ואפשר לתצפת‬ ‫לסביבתו‪ .‬ברחבי הנגב‪ ,‬וגם סביב האתר‪ ,‬נמצאו מבנים מלבניים‪ ,‬ללא קירות‪ ,‬שנראים למרחוק‪.‬‬ ‫ייתכן שהם "במות ניווט"‪ ,‬הנחשבות במחקר אלמנטים מתקופות הברונזה הקדומה והברונזה‬ ‫הביניימית (‪Woolley and Lawrence 1915:22; Haiman 1996; Erickson-Gini, Vardi and Darby,‬‬ ‫‪ .)forthcoming‬מתחם הקבורה ממוקם סמוך לצומת דרכים שבסביבתה נמצאו במות דרכים כאלו‬ ‫(ר' איור ‪ ,)2‬המובילות למכרות הנחושת של פינן בערבה המזרחית‪ ,‬ממצרים דרך דרב א־סולטן ודרך‬ ‫מעלה עקרבים (‪ .)Erickson-Gini, Vardi and Darby, forthcoming‬לקרבתו של המתחם לצומת‬

‫‪22‬‬

‫הסוד שבמדבר‪ :‬מסקנות ראשוניות מחפירת מתחם קבורה ייחודי באזור הר הנגב‬

‫דרכים משמעות רבה‪ ,‬משום שבעת העתיקה הייתה לה חשיבות פולחנית ומיתולוגית (‪;)Puhvel 1976‬‬ ‫גם בספר יחזקאל (יחזקאל כ"א‪ )26:‬נזכרת "אם הדרך" בהקשר מאגי‪.‬‬

‫משמעות הצדפים‬ ‫למרות שרק מחקר העצמות יוכל לקבוע את מין הנקברים ואת גילם‪ ,‬אנו משערים שעל פי כמות‬ ‫הצדפים‪ ,‬הגדולים והקטנים מסוג ‪ Cyprae‬שנמצאו פזורים במתחם‪ ,‬אפשר להציע שחלק מהנקברים‬ ‫הן נשים‪ .‬צדפים קטנים נמצאו בקונטקסט של קבורה מאז התקופה הניאוליתית ובדרך כלל נקשרו‬ ‫לילדים ולנשים (‪ )Kovács 2008:17; Golani 2014:73‬כקמעות מגוננות בפוריות נשים ובהגנה מעין‬ ‫הרע (‪ .)Golani 2014:75–76‬במצרים הקדם־שושלתית נמצאו צדפים מסוגים אלו בקברי נערות‬ ‫(‪ )Reese 1991:189‬ובתל אל פארעה דרום נמצאו צדפים על גולגולות נשים בתוך קברים מהמאות‬ ‫הי'–הח' לפסה"נ (‪ .)Golani 2014:73–74‬צדפים גדולים נקשרים בדרך כלל לדימוי איבר מין נשי‬ ‫ותרבויות רבות ברחבי העולם השתמשו בהם לאורך התקופות‪ ,‬למשל הפיניקים (‪.)Bergeron 2011:7‬‬ ‫צדפים גדולים נתגלו בתוך מקדש האריות המכונפים בפטרה ובמקדש שבנמל ברניקי בחוף המזרחי‬ ‫של מצרים מהתקופה הרומית (‪Hammond 1996:104, 106, 140; Rądkowska, Sidebotham and‬‬ ‫‪ .)Zych 2013:24, Fig. 14‬חופר המקדש בפטרה מציין כי צדפים אלה הם סמל האלה אפרודיטה‪/‬ונוס‬ ‫(‪ .)Hammond 1996:104, 106‬לפיכך אפשר להציע שבמתחם הקבורה נקברו נשים שעסקו בפעילות‬ ‫פולחנית ומינית במקדשי אפרודיטה או במקדשים דומים להם‪.‬‬ ‫סחר בנשים?‬ ‫עד אשר ייחקרו עצמות הנקברים וייקבע מינם‪ ,‬לא נוכל לפענח את תעלומת מבני הקבורה שנחשפו‬ ‫באתר‪ ,‬אבל אפשר לשער שהצדפים שנמצאו לצד הנקברים מלמדים על כך שחלק מהם הן נשים‪.‬‬ ‫לאיזו קבוצת אתנית הם השתייכו? האם לעם אחד או לכמה עמים? שאלות אלה אינן פתורות בשלב‬ ‫זה‪ .‬אפשר אולי לשייך את תופעת הנשים הקבורות לעולם של המנאעיינים‪ ,‬סוחרים מאזור תימן שפעלו‬ ‫במחצית השנייה של האלף הראשון לפסה"נ‪ .‬טקסטים מנאעיינים מתארים את מסעות הסחר במזרח‬ ‫התיכון (‪ )Graf 2013:200‬באזורים כמו מצרים‪ ,‬צידון וצור (‪ ,)Robin 1999:139‬אשור ועזה (;‪Bron 1998‬‬ ‫‪ .)Ryckmans 2001:261‬בכתובות שנתגלו בתימן (‪ )Hierodulenlisten‬מפורטת רשימה של יותר מ־‪80‬‬ ‫"נשים זרות" שרכשו אנשי מען ממקומות שונים ובעיקר מהלבנט‪ ,‬מתוכן כ־‪ 30‬נשים נרכשו בעיר עזה‬ ‫(‪ .)Bron 1998:102–121‬יש עדויות לכך שבמאה הג' לפסה"נ גם הנבטים סחרו בנשים ועסקו במכירתן‬ ‫למקדשים‪ ,‬במקרה הזה בעיר יפו‪ ,‬לשמש עובדות מין (‪.)Zenon PSI. 4.406‬‬ ‫נקודת מפגש של תרבויות‬ ‫מתחם הקבורה שנחשף המתוארך לשלהי תקופת הברזל עד התקופה הפרסית‪ ,‬הוא ממצא ייחודי‪,‬‬ ‫המציג קשרים שהתקיימו בין תרבויות באמצעות פולחן וקבורה‪ .‬הממצאים חושפים טקסי קבורה‪,‬‬ ‫שבהם הכינו קטורת ושרפו אותה במקטרי חרס ובכלי אבן‪ .‬נשאלת השאלה האם על פי הממצא‬ ‫העשיר והמגוון שנחשף‪ ,‬אפשר לשייך את המתחם לתרבות אחת או לכמה תרבויות‪ .‬ייתכן שהממצא‬ ‫מלמד על אוכלוסייה שנחשפה לכמה תרבויות והיא נקברה במתחם הקבורה‪ .‬הסוחרים הגדילו את‬ ‫שיירתם 'תוך כדי הליכה'‪ ,‬ואולי אף רכשו נשים ממישור החוף הדרומי‪ .‬הם קנו‪ ,‬אספו וסחרו בפריטים‬

‫מרטין־דוד פסטרנק וטלי אריקסון־גיני‬

‫‪23‬‬

‫מתרבויות רבות שפגשו בדרך הארוכה שעברו‪ .‬ייתכן שאירועים שהתרחשו בדרכם הובילו לקבורה של‬ ‫חלק מאנשי השיירה במתחם שנחשף‪ .‬עד כה‪ ,‬לא נמצא יישוב שאפשר לשייכו לתקופות שבהן מתחם‬ ‫הקבורה פעל‪ .‬אם כך‪ ,‬המתחם הוא שריד יחיד לאותם סוחרים ולפועלם‪.‬‬ ‫סכנות רבות ארבו לשיירות ולנוסעים בודדים במדבר‪ ,‬סכנות שקיימות גם בימינו באזורי הספר‪.‬‬ ‫מצב זה דרש ליווי מזוין‪ ,‬ואף נוכחות של כוחות צבאיים לאורך הדרכים המדבריות‪ .‬כבר בשלהי המאה‬ ‫הד' ובמאה הג' לפסה"נ היה לנבטים צבא (‪ .)Graf 2006:57‬גם הסוחרים של העיר פלמירה (תדמור)‬ ‫בסוריה ארגנו צבא על מנת להגן על שיירותיהם (‪ .)Erickson-Gini 2010:44‬בחפירה שליד עין זיק‪,‬‬ ‫נחשף קבר המונים‪ .‬בקבר נטמנו גברים‪ ,‬נשים וילדים שכנראה נרצחו ונקברו יחד בתקופה ההלניסטית‬ ‫(‪ .)Erickson-Gini 2006:158; Zias and Numeroff 1986:66–67‬אפשר אולי להקביל את התופעה‬ ‫שנתגלתה בקבר זה למתואר בתוצאות החפירה כאן‪.‬‬ ‫סמוך למתחם הקבורה נמצאו כנראה קברים נוספים מתקופות לא ידועות‪ ,‬מרביתם קטנים‪ ,‬אך‬ ‫בקרבת מקום נחשף מבנה אבן מלבני גדול שטרם נחפר ונחקר‪ .‬ייתכן שאלו הם שרידים של מתקני‬ ‫קבורה נוספים המייצגים פעילות דומה מתקופות אחרות‪ .‬אם השערה זו נכונה‪ ,‬אפשר שהיה זה מקום‬ ‫קבורה ופולחן שהתקיים לאורך זמן רב‪ .‬סקרים וחפירות ארכיאולוגיות שייערכו בעתיד יאירו נושא זה‪.‬‬

‫הפניות‬ ‫אהרוני י' תשמ"ז‪ .‬ארץ ישראל בתקופת המקרא‪ :‬גיאוגרפיה היסטורית‪ .‬ירושלים‪.‬‬ ‫כהן ר' ‪ .1987‬בארותיים‪ .‬חדשות ארכיאולוגיות פט‪.57:‬‬ ‫כהן ר' וכהן־אמין ר' ‪ .2004‬ההתיישבות הקדומה בנגב תקופת הברזל והתקופה הפרסית (מחקרי רשות‬ ‫העתיקות ‪ .)20‬ירושלים‪.‬‬ ‫גוברין י' תשנ"א‪ .‬אתר נחל יתיר – מולדה אשר בנחלת שבט שמעון? עתיקות ‪.23*–13*:20‬‬ ‫שטרן א' ‪ .1973‬התרבות החומרית של ארץ ישראל בתקופה הפרסית ‪ 538–332‬לפסה"נ‪ .‬ירושלים‪.‬‬ ‫‪Albright W.F. 1953. The Chronology of the Minaean Kings of Arabia. BASOR 129:20–24.‬‬ ‫‪Andrews C. 1994. Amulets of Ancient Egypt. London.‬‬ ‫‪Antonini S. and Agostini A. 2010. Excavations of the Italian Archaeological Mission in‬‬ ‫‪Yemen: A Minaean Necropolis at Barāqish (Wadi Jawf) and the Qatabanian Necropolis of‬‬ ‫– ‪Ḥayd bin ‘Aqīl (Wadi Bayḥān). In L. Weeks ed. Death and Burial in Arabia and Beyond‬‬ ‫‪Multidisciplinary Perspectives. Oxford. Pp. 215–224.‬‬ ‫‪Bank C. and Yule P. 2001. Al-Fueda near Amla, Sultunate of Oman. Proceedings of the‬‬ ‫‪Seminar for Arabian Studies 31:15–22.‬‬ ‫–‪Bar–Yosef Mayer D. 2007. Shell Trade at Kadesh Barnea. In R. Cohen and H. Bernick‬‬ ‫‪Greenberg eds. Excavations at Kadesh Barnea (Tell el-Qudeirat) 1976–1982 1: Text (IAA‬‬ ‫‪Reports 34/1). Jerusalem. Pp. 273–283.‬‬ ‫‪Beeston A.F.L. 2005. The Arabian Aromatics Trade in Antiquity. Proceedings of the Seminar‬‬ ‫‪for Arabian Studies 49:53–64.‬‬

‫ מסקנות ראשוניות מחפירת מתחם קבורה ייחודי באזור הר הנגב‬:‫הסוד שבמדבר‬

24

Bergeron M.E. 2011. Death, Gender, and the Seashells in Carthage. PALLAS – Revue d’etudes Antiques 86:169–189. Bonnet H. 1952. Reallexicon der ägypyischen Religionsgeschichte. Berlin. Brandl B. 1991. A Phoenician Scarab from Lohamei HaGeta’ot. ՙAtiqot 20:153–155. Bron F. 1998. Inventaire des Inscriptions sudarabiques – Tome III: Ma’in. Académie des Inscriptions et Belles–Lettres. Leuven. Clark G. 1986. Symbols of Excellence: Precious Materials as Expressions of Status. Cambridge. Cohen R. and Bernick-Greenberg H. 2007. Excavations at Kadesh Barnea (Tell el-Qudeirat) 1976–1982 1: Text (IAA Reports 34/1). Jerusalem. Cohen R. and Dever W.G. 1979. Preliminary Report of the Second Season of the “Central Negev Highlands Project”. BASOR 236:41–60. Dayagi–Mendels M. 2002. The Akhziv Cementeries: The Ben-Dor Excavations, 1941–1944 (IAA Reports 15). Jerusalem. Eisen G. 1916. The Characteristics of Eye Beads from the Earliest Times to the Present. AJA 20:1–27. Erickson-Gini T. 2006. ‘Down to the Sea’: Nabataean Colonisation in the Negev Highlands. In P. Bienkowski and K. Galor eds. Crossing the Rift: Resources, Routes, Settlement Patterns and Interaction in the Wadi Arabah (Levant Suppl. S. 3). Oxford. Pp. 157–166. Erickson-Gini T. 2010. Nabataean Settlement and Self–Organized Economy in the Central Negev: Crisis and Renewal (BAR Int. S. 2054). Oxford. Erickson-Gini T., Nahlieli D. and Israel Y. Forthcoming. Excavations along the Darb es-Sultan. ՙAtiqot. Erickson-Gini T., Vardi J. and Darby E. Forthcoming. Rosh Maʻale Ẓadok Excavations at the Head of an Early Ascent on the Edge of Makhtesh Ramon. ՙAtiqot. Frevel C. and Pyschny K. 2016. A Religious Revolution Devours Its Children: The Iconography of the Persian-Period Cuboid Incense Burners. In D. Edelman, A. Fitzpatrick-McKinley and P. Guillaume eds. Religion in the Achaemenid Persian Empire: Emerging Judaisms and Trends. Tübingen. Pp. 91–133. Golani A. 2013. Jewelry from the Iron Age II Levant (OBO.SA 34). Fribourg–Göttingen. Golani A. 2014. Cowrie Shells and Their Imitations as Ornamental Amulets in Egypt and the Near East. In A. Golani and Z. Wygnańnska eds. Beyond Ornamentation: Jewelry as an Aspect of Material Culture in the Ancient Near East (Polish Archaeology in the Mediterranean 23/2). Warsaw. Pp. 71–83. Graf D.F. 1990. The Origin of the Nabataeans. ARAM 2:45–75. Graf D.F. 2006. The Nabateans in the Early Hellenistic Period: The Testimony of Posidippus of Pella. Topoi 14:47–68. Graf D.F. 2013. Arabs in the Aegean in the Early Hellenistic Period. Studies in the History and Archaeology of Jordan 11:197–210.

25

‫מרטין־דוד פסטרנק וטלי אריקסון־גיני‬

Haiman M. 1992. Cairn Burials and Cairn fields in the Negev. BASOR 287:25–45. Haiman M. 1996. Early Bronze Age IV Settlement Pattern of the Negev and Sinai Deserts: View from Small Marginal Temporary Sites. BASOR 303:1–32. Hammond P.C. 1996. The Temple of the Winged Lions. Petra, Jordan 1974–1990. Fountain Hills, AZ. Hassell J. 1997. Alabaster Beehive-Shaped Vessels from the Arabian Peninsula: Interpretations from a Comparative Study of Characteristics, Contexts and Associated Finds. Arabian Archaeology and Epigraphy 8:245–281. Hassell J. 2002. Cuboid Incense–burning Altars from South Arabia in the Collection of the American Foundation for the Study of Man: Some Unpublished Aspects. Arabian Archaeology and Epigraphy 13:157–192. Herrmann C. 2006. Ägyptische Amulette aus Palästina/Israel III (OBO.SA 24). Fribourg– Göttingen. Kovács L. 2008. Vulvae, Eyes, Snakeheads. Archaeological Finds of Cowrie Amulets (BAR Int. S. 1846). Oxford. Korotayev A. 1995. Ancient Yemen – Some General Trends of Evolution of the Sabaic Language and Sabaean Culture. Oxford. Lemaire A. 2010. Chronologie Sabéenne et Minéenne et Historie du Proche-Orient. Orientalia 79:379–389. Macalister R.A.S. 1912a. The Excavation of Gezer, 1902–1905 and 1907–1909 I. London. Macalister R.A.S. 1912b. The Excavation of Gezer, 1902–1905 and 1907–1909 II. London. McGovern P.E. 1985. Late Bronze Palestinian Pendants: Innovation in a Cosmopolitan Age. Sheffield. Näser C. 2012. Nomads at the Nile: Towards an Archaeology of Interaction. In H. Barnard and K. Duistermaat eds. The History of the Peoples of the Eastern Desert. Los Angeles. Pp. 80–89. Ogden J.M. 1995. The Gold Jewelry. In C.M. Bennet and P. Bienkowski eds. Excavations at Tawilan in Southern Jordan. London. Pp. 69–124. Porter B.W. 2016. Assembling the Iron Age Levant: The Archaeology of Communities, Polities and Imperial Peripheries. Journal of Archaeological Research 24:373–420. Puhvel M. 1976. The Mystery of the Cross–Roads. Folklore 87:167–177. Rądkowska J., Sidebotham S.E and Zych I. 2013. The Late Roman Harbor Temple of Berenike. Results of the 2010 Season of Excavations. Polish Archaeology in the Mediterranean 22:209–228. Reese D.S. 1991. The Trade of Indo-Pacific Shells into the Mediterranean Basin and Europe. OJA 10:159–196. Rossi I. 2014. The Minaeans beyond Ma’in. Proceedings of the Seminar for Arabian Studies 44:111–124.

‫ מסקנות ראשוניות מחפירת מתחם קבורה ייחודי באזור הר הנגב‬:‫הסוד שבמדבר‬

26

Robin C. 1999. Primière mention de Tyr chez les Minéens d’Arabie d’Arabie du Sud. Semitica 39:135–147. Ryckmans J. 2001. François Bron Inventaire des Inscriptions sudarabiques. Tome 3: Ma’in. Fasc. A: Les documents. Syria 78:259–261. Shiah T.N. 1944. The Date of Certain Egyptian Stratified Eye-Beads of Glass. AJA 48:269–273. Singer-Avitz L. 1999. Beer Sheba—A Gateway Community in Southern Arabian LongDistance Trade in the Eighth Century B.C.E. Tel Aviv 26:3–74. Stern E. 1982. Material Culture of the Land of the Bible in the Persian Period 538–332 B.C. Warminster–Jerusalem. Stern E. 2001. Archaeology of the Land of the Bible II: The Assyrian, Babylonian and Persian Periods 732–332 BCE. New York–London–Toronto–Sydney–Auckland. Studer J. and Schneider A. 2008. Camel Use in the Petra Region, Jordan: 1st Century BC to 4th Century AD. In E. Vila, L. Gourichon, A.M. Choyke and H. Buitenhuis eds. Archaeozoology of the Near East VIII, II (Proceedings of the Eighth International Symposium on the Archaeozoology of Southwestern Asia and Adjacent Areas, Lyon, June 28–July 1, 2006) (TMO 49). Lyon. Pp. 581–596. Trubitt M.B.D. 2003. The Production and Exchange of Marine Shell Prestige Goods. Journal of Archaeological Research 11:243–277. Woolley C.L. and Lawrence T.E. 1915. The Wilderness of Zin (Palestine Exploration Fund Annual 3). London. Zenon PSI 4 406. Translated by A.C. Smith. http://www.attalus.org/docs/zenon_letters.html (accessed Dec. 30, 2021). Zias J. and Numeroff K. 1986. Ancient Dentistry in the Eastern Mediterranean: A Brief Review. IEJ 36:65–67. Zimmerle W.G. 2021. Frankincense and Its Arabian Burner. In I. Baird and H. Yagcioglu eds. All Things Arabia: Arabian Identity and Material Culture. Leiden.

‫עבדת הביזנטית והמערכת החקלאית סביבה‬ ‫‪i‬‬

‫עפר שיאון‪ ,i‬אלי אשכנזי‪ ii‬וטלי אריקסון־גיני‬ ‫‪i‬רשות העתיקות‪ii ,‬מכללת אורנים והטכניון‪ ,‬חיפה‬

‫תקציר‬ ‫עבדת‪ ,‬מהאתרים הגדולים והחשובים בארץ ישראל ובנגב בפרט‪ ,‬שוכנת בצפון־מערב הנגב‪ ,‬בלב רמת‬ ‫עבדת‪ ,‬שבהר הנגב המרכזי‪ ,‬והייתה אחד מיישובי הנגב הגדולים שנקראו בטעות ערי הנגב‪ :‬חלוצה‪ ,‬ניצנה‪,‬‬ ‫שבטה‪ ,‬עבדת ממשית‪ ,‬סעדון ומצד ירוחם‪.‬‬ ‫עבדת נסקרה בתחילת המאה ה־‪ 19‬ונחפרה לראשונה ב־‪ 1937‬על ידי משלחת קולט‪ ,‬ובהמשך על ידי א'‬ ‫נגב (תשכ"א; ‪ ;1977‬תשנ"ג)‪ ,‬ג' טהל (תשנ"ד)‪ ,‬פ' פביאן (‪ 2005‬ושם הפניות)‪ ,‬ובמשותף עם ט' אריקסון־גיני‬ ‫(‪.)Erickson-Gini 2012‬‬ ‫בשנים ‪ 2020–2019‬ערכו ע' שיאון וא' אשכנזי סקר מקיף באתר‪ ,‬בעיקר במערותיו‪ ,‬ותיעדו את המערכות‬ ‫החקלאיות שסביבו‪ .‬המחקר עוסק בתקופה הביזנטית ובוחן את הקשר בין היישוב לבין המערכות החקלאיות‬ ‫סביבו‪ .‬הוא מבוסס על צילומים פוטוגרמטריים חדשים ותוכניות סכמטיות שנערכו בשנות ה־‪ 90‬של המאה‬ ‫הקודמת על ידי ט' אריקסון־גיני‪ .‬המערות נסקרו מחדש‪ ,‬שובצו בתצלומי אוויר ותוכניותיהן הותקנו בקנה‬ ‫מידה‪ .‬המערך החקלאי־יישובי ברדיוס של עד ‪ 10‬ק"מ ובסה"כ ‪ 140‬קמ"ר מסביב לעבדת נסקר ביסודיות‬ ‫לאור סקרי העבר‪ ,‬בעיקר סקר החרום של הנגב – מפות הר נפחה ועבדת‪.‬‬ ‫במאמר מובאים תוצאות המחקר המתייחסים ליותר מ־‪ 500‬אתרים ומאות מערות‪.‬‬

‫מילות מפתח‪ :‬עבדת‪ ,‬מערכות חקלאיות בנגב‪ ,‬מערות עבדת‪ ,‬מגדלי שדה‪ ,‬בוסתנים‬

‫‪28‬‬

‫עבדת הביזנטית והמערכת החקלאית סביבה‬

‫הקדמה‬ ‫בשנים ‪ 2020–2019‬נערך סקר מקיף בעבדת לצורך תיעוד המבנים והמערות ביישוב והמערכת‬ ‫החקלאית שמסביבו‪ .‬המחקר עוסק בתקופה הביזנטית התיכונה והמאוחרת (‪ 650–450‬לסה"נ) ובוחן‬ ‫את המערך היישובי־חקלאי – המתקנים‪ ,‬מבנה השדה הפשוט‪ ,‬בתי החווה‪ ,‬כפרירים‪ ,‬כפרים (שיאון‬ ‫‪ ,)71–65:2000‬ואת הקשר בינו לבין המערכות החקלאיות סביבו‪ .‬הוא מבוסס על צילומי רחפן שמהם‬ ‫הופק מודל תלת־ממדי של היישוב (איור ‪ )1‬ותצלום אורטופוטו‪ .‬תיעוד המערכת החקלאית מבוסס על‬ ‫תצלומי לוויין ברזולוציה גבוהה‪ .‬המערות נסקרו‪ 2‬בשנות ה־‪ 90‬של המאה הקודמת ונערכו להן תוכניות‬ ‫סכמטיות‪ .‬בסקר הנוכחי הן נסקרו בשנית‪ ,‬בחלקן הושלם הסקר‪ ,‬הן מוספרו מחדש‪ ,‬שורטטו בקנה‬ ‫מידה ושובצו בצילומי אוויר‪ .‬המערך החקלאי־יישובי (איור ‪ ,)2‬ברדיוס עד ‪ 10‬ק"מ ובסה"כ כ־‪ 140‬קמ"ר‬ ‫מסביב לעבדת‪ ,‬נסקר מחדש באינטנסיביות לאור סקרי העבר‪ ,‬בעיקר סקר החירום של הנגב – מפות‬ ‫הר נפחה ועבדת (לנדר ‪ .)2018 ,1990‬במאמר זה מובאים תוצאות המחקר המבוססים על מיפויה של‬ ‫‪1‬‬

‫‪A‬‬ ‫‪D‬‬

‫‪B‬‬

‫‪C‬‬

‫‪E‬‬ ‫‪F‬‬ ‫‪G‬‬

‫‪H‬‬ ‫‪M‬‬

‫‪L‬‬ ‫‪K‬‬

‫‪J‬‬

‫‪I‬‬

‫איור ‪ .1‬עבדת‪ ,‬מבט למזרח (צילום‪ :‬יעקב שמידוב)‪.‬‬

‫‪ 1‬הסקר נערך על ידי עפר שיאון‪ ,‬בסיוע אלי אשכנזי (המערכת החקלאית)‪ ,‬כחלק ממחקר רב שנתי מאז שנת‬ ‫‪ ,2016‬ביישובי הנגב‪ ,‬במימון רשות העתיקות‪ .‬תודתנו לרבים שסייעו למחקר‪ :‬במיפוי השרידים החקלאיים בסיוע‬ ‫רחפנים ועיבודי מחשב‪ :‬יעקב שמידוב‪ ,‬אייל מרקו‪ ,‬ג'קי זמרו ואלכס ויגמן; התוכניות‪ :‬דוב פורוצקי וילנה דלרזון;‬ ‫מדידת השטחים במחשב‪ :‬לטיציה ברדה‪ .‬בסקר השדה השתתפו‪ :‬רומי שיאון‪ ,‬יונתן שיאון‪ ,‬עדי קפלן (צילום)‪,‬‬ ‫רפאל אוחיון‪ ,‬עוזי דהרי‪ ,‬רון זמרו‪ ,‬עמנואל איזנברג‪ ,‬ליאור אלון‪ ,‬יאנה צ'חנובץ‪ .‬תודה לעמיתינו דוב נחליאלי‪ ,‬יותם‬ ‫טפר‪ ,‬יגאל ישראל‪ ,‬ריכב רובין‪ ,‬יוסף פטריך והלל גבע‪.‬‬ ‫ ‪ 2‬הסקר נערך על ידי ט‘ אריקסון־גיני בשנים ‪.1995–1993‬‬

‫‪30‬‬

‫עבדת הביזנטית והמערכת החקלאית סביבה‬

‫שבטה ונצר מתקופת הטורון‪ ,‬ניצנה ומטרד מתקופת האיאוקן‪ ,‬התורמות לנגר העילי באזור (‪Yair and‬‬

‫‪.)Kossovsky 2002; Wieler, Avni and Rosensaft 2016‬‬ ‫הקרקעות מורכבות מליטוסולים רדודים‪ ,‬בעיקר במדרונות ההרריים והגבעיים‪ ,‬ואילו העמקים‬ ‫מלאים בלס אלוביאלי שלו פוטנציאל גבוה לגידולים חקלאיים (‪Hillel and Tadmor 1962; Ashkenazi‬‬ ‫‪ .)et al. 2015‬כמות המשקעים הממוצעת היא ‪ 130–80‬מ"מ גשם בשנה ולרוב עונת הגשמים מתחילה‬ ‫בתחילת נובמבר ומסתיימת באמצע אפריל (‪ .)Bruins 2012‬למשקעים אופי נקודתי בדרך כלל והם‬ ‫משתרעים על פני שטח קטן (גולדרייך ‪.)1998‬‬ ‫עבדת סמוכה לאחת משתי הדרכים החשובות בנגב שהותוו כבר בתקופה הנבטית‪ ,‬כדי לחבר את‬ ‫ערב עם נמלי הים התיכון בשל מסחר הבשמים‪ :‬ממוית עוואד בערבה‪ ,‬דרך מכתש רמון‪ ,‬עבדת‪ ,‬חלוצה‪,‬‬ ‫ועד עזה‪ .‬בתקופה הביזנטית נשאר מערך הדרכים בנגב כמו שהוא‪ ,‬אך התפתח נתיב קבוע של צליינות‬ ‫נוצרית לסיני‪ .‬עלייתה של אילת כנמל סחר‪ ,‬השפיעה כנראה גם היא על התנועה בדרכי הנגב ועל‬ ‫כלכלת הנגב (רובין ‪ .)1990‬מאז ביקורו של א"ג זטצן‪ ,‬הנוסע הראשון ב־‪ ,1807‬ועד היום‪ ,‬חקרו רבים‬ ‫את עבדת‪ .‬כאן נסתפק בציון שמותיהם וזמן פועלם באתר (להפניות ר' פביאן ‪ )32–28:2005‬של פלמר‬ ‫ודריק (‪ ,)1870‬מוסיל (‪ ,)1902‬ז'וסן‪ ,‬סוביניאק ווינסן (‪ ,)1905 ,1904‬וולי ולורנס (‪ ,)1912‬ויגנד (‪)1916‬‬ ‫וחפירותיהם של קולט (‪ ,)1937‬אבי־יונה (‪ ,)1958‬נגב (‪ ,)1961–1959‬נגב וכהן (‪ ,)1977–1975‬שרשבסקי‬ ‫(‪ ,)1986‬טהל (‪ ,)1992‬כץ (‪ ,)1993‬פביאן ועין גדי (‪ ,)1993‬פביאן ואריקסון־גיני (‪.)2000–1999‬‬

‫עבדת – מתאר היישוב‬

‫עבדת בנויה בשוליים המערביים של רכס בציר צפון–דרום‪ ,‬בגובה ‪ 635‬מ' מעל פני הים (איור ‪ .)1‬היישוב‬ ‫בעבדת‪ ,‬בתקופה הביזנטית התיכונה והמאוחרת‪ ,‬ששטחו כ־‪ 86.5‬דונם‪ ,‬הוקף בחומה (איור ‪ )3‬מהמאה‬ ‫הה'‪ ,‬מאוחרת לרעידת האדמה שפגעה ביישוב בתחילת מאה זו (‪ .)Erickson-Gini 2010:91–95‬החומה‬ ‫בנויה על שרידי היישוב הביזנטי הקדום‪ ,‬ואורכה כ־‪ 1440‬מ'‪ .‬היא משולבת בדופנות המבנים והחצרות‬ ‫הסמוכים לה (איור ‪ ,3‬מבנים‪ 7 ,6–1 :‬ברובע המגורים; מבנה ‪ A‬במדרגה התחתונה‪ ,‬בגזרת מערות‬ ‫צפון–‪ )1‬ובמגדל מהתקופה הרומית המאוחרת‪ ,‬ממזרח לאקרופוליס‪ .‬חלקים מחומת היישוב נהרסו‬ ‫מפגעי רעידת אדמה שהרסה את היישוב הביזנטי במחצית הראשונה של המאה הז' ובעת המודרנית‬ ‫בסלילת הכבישים בתחום האתר (‪.)Korjenkov and Mazor 1999; Erickson-Gini 2014:100‬‬ ‫ביישוב שלושה מרכיבים‪ :‬אקרופוליס (איור ‪ ,)F :1‬רובע מגורים (איור ‪ )E :1‬ומערות בשוליים‬ ‫המערביים (איור ‪ .)H ,G :1‬שטח חלקו הרמתי והגבוה של היישוב הוא ‪ 26.7‬דונם‪ .‬עיקר הסקירה תיוחד‬ ‫לרובע המגורים ולמערות‪.‬‬ ‫באקרופוליס‪ ,‬המשתרע על פני ‪ 7.4‬דונם (‪ 160‬מ' אורך)‪ ,‬שני אלמנטים‪ :‬צבאי ודתי‪ .‬בצד הצפוני־‬ ‫המזרחי של המצודה חצר מלבנית (‪ 61 × 40‬מ') מוקפת בתשעה מגדלים (‪.)Negev 1997:89–106‬‬ ‫במרכזה שני מאגרי מים‪ ,‬חדר צמוד לקיר הדרומי וקפלה המשיקה לקיר הצפוני‪ .‬נגב הציע לתארכה‬ ‫לסוף המאה הג' או ראשית המאה הד' לסה"נ (‪ ,)Negev 1997:104–105‬אך נראה כי המצודה הוקמה‬ ‫בשלהי המאה הד' או תחילת המאה הה' לסה"נ (‪ .)Erickson-Gini 2002:119‬במרחק ‪ 270‬מ'‪ ,‬מצפון–‬ ‫מזרח לאקרופוליס (מהשער המזרחי למרכז המחנה; איור ‪ ,)A :1‬נמצא מחנה צבא מהתקופה הרומית‬ ‫המאוחרת שננטש במהלך המאה הד' לסה"נ (‪ .)ibid.; Kennedy 2004:223–224‬מגורי חייליו‪ ,‬אשר‬ ‫נמצאו ממזרח וצמוד לאקרופוליס‪ ,‬נהרסו ברעידת אדמה שאירעה בתחילת המאה הה' לסה"נ‬

‫עפר שיאון‪ ,‬אלי אשכנזי וטלי אריקסון־גיני‬

‫‪31‬‬

‫(‪ .)Erickson-Gini 2010 91–95‬בשונה מכך‪ ,‬לא ברור איפה גרו החיילים ששירתו במצודה הביזנטית‪.‬‬ ‫תוכנית המצודה בעבדת דומה לזו שבניצנה מתקופה זו (‪.)Negev 1997:105; Erickson-Gini 2002:119‬‬ ‫בחלק הדתי של היישוב רחבה (‪ (temenos‬מהתקופה הרומית ובה מקדש לאל הנבטי עבדת (המקדש‬ ‫המערבי)‪ .‬המקדש סיפק אבני גזית לבנייתן של שתי כנסיות בתקופה הביזנטית התיכונה‪ :‬הכנסייה‬ ‫הצפונית והכנסייה של תיאודורוס הקדוש (‪ .)Negev 1997:113‬במישור שממערב וסמוך לעבדת‪ ,‬ליד‬ ‫בית הקברות הביזנטי‪ ,‬באר מים בעומק כ־‪ 70‬מ' ובית מרחץ מהתקופה הרומית המאוחרת‪ ,‬אשר‬ ‫המשיכו לשמש את האוכלוסייה המקומית בתקופה הביזנטית (‪Negev 1997:170–176; Erickson-‬‬ ‫‪.)Gini 2014:97–99‬‬ ‫רובע המגורים‪ ,‬מדרום למצודה הביזנטית וצמוד למגדל מהתקופה הרומית המאוחרת‪ ,‬נחפר על‬ ‫ידי ג' טהל (תשנ"ד)‪ ,‬פביאן ועין גדי ב־‪( 1993‬פביאן ‪ .)66–37 ,31:2005‬הוא בנוי על שרידים מהתקופה‬ ‫הביזנטית הקדומה (פביאן ‪ )68–67:2005‬ומשלב קירות מתקופה זו (‪ .)Erickson-Gini, in press‬הרובע‬ ‫דמוי מלבן (איור ‪ ,)3‬ובו ‪ 19‬מבנים המשתרעים על כ־‪ 7200‬מ"ר (‪ 110 × 65‬מ')‪ .‬בקצה הצפוני־מערבי‬ ‫של הרובע‪ ,‬מול שער המצודה‪ ,‬נמצאה גת מהתקופה הביזנטית‪ ,‬אחת מחמש גתות שנמצאו בעבדת‬ ‫(‪ .)Negev 1997:7–9, Fig. 2‬הרובע נחצה ברחוב ראשי‪ ,‬לאורך כ־‪ 60‬מ'‪ ,‬שתחילתו מדרום‪ ,‬בשער‬ ‫ומגדל‪ ,‬וסופו ברחבה לפני מצודת האקרופוליס‪ .‬מעברים נמצאו בין מבנים ‪ 2‬ו־‪ 9 ,8 ;3‬ו־‪,10 ;11 ,10‬‬ ‫‪ 11‬ו־‪ 16 ;12‬ו־‪ .19‬מבני הרובע הם בתי חצר הנחלקים על פי גודלם לשלושה‪ :‬גדולים‪ ,‬בינוניים וקטנים‪.‬‬ ‫הגדולים מרובי חדרים (עד ‪ )15‬מגווני מידות – מס' ‪ 825( 12‬מ"ר) שבפינתו הדרומית־מזרחית נמצא‬ ‫מגדל ומס'־‪ 850( 15‬מ"ר); הבינוניים‪ ,‬מס' ‪ 500( 15 ,13‬מ"ר) והקטנים‪ ,‬מס' ‪( 19 ,16 ,11–9 ,7–2‬עד‬ ‫‪ 350‬מ"ר)‪ .‬נסקרו שלושה מבנים נוספים‪ ,18 ,17 ,8 :‬בני ‪ 3–1‬חדרים‪ .‬הראשון זוהה כבר על ידי נגב‬ ‫שתיארו כחנות‪ ,‬ואילו השניים האחרים סמוכים לגת ואולי שימשו מחסנים‪ .‬גודל החצר ביחס לחדרים‬ ‫במבנה ‪ ,12‬כמחצית השטח‪ ,‬וריבוי החדרים במבנה ‪ ,14‬מעלים אפשרות שייעודם היה ציבורי‪ .‬המגדל‬ ‫במבנה ‪ 12‬מחזק טענה זו‪ .‬מבני המגורים בעבדת‪ ,‬למעט המערות‪ ,‬מועטים בהקצנה‪ ,‬בהשוואה למבני‬ ‫המגורים ברחובות בנגב (‪ ,)245‬בסעדון (‪ )83‬ואפילו בממשית (‪.)43‬‬ ‫מערות השוליים‪ ,‬או 'עיר המערות עבדת'‪ ,‬הכינוי שניתן למדרון המערבי (איור ‪ ;H ,G :1‬איורים‪,4 :‬‬ ‫‪ ,)5‬החרב והמחורר של היישוב‪ ,‬היה לתופעה ייחודית בעוצמתה‪ ,‬שאינה מוכרת בנופי הארץ‪ .‬המדרון‬ ‫עמוס בעיי חורבות וב'מכתשי' מערות ממוטטות‪ .‬המבנים והמערות נסקרו בחלקם על ידי מוסיל בשנת‬ ‫‪ )Musil 1908( 1902‬והחוקרים הצרפתים ג"א ז'וסן‪ ,‬ר' סוביניאק ול"ה וינסן (‪Jauseen, Savignac and‬‬ ‫‪ .)Vincent 1904:404-405, 411, Pl. 1; 1905‬סקר שיטתי מדוקדק נערך על ידי אריקסון־גיני בשנים‬ ‫‪ .1994–1993‬מערכת מערות הצמודה למבנה ביזנטי במדרון המערבי (איור ‪' ,M :1‬מערת הקדושים';‬ ‫איור ‪ – F ,3‬גזרת דרום ‪ )1‬נחפרה על ידי נגב (‪ ;Negev 1997:153–169‬טהל תשנ"ד)‪ .‬המבנה ומערכת‬ ‫המערות שימשו קהילה של נזירים נוצרים (‪ .)Bucking 2017:33; Figueras 1995:43–44‬קיר קדמי‬ ‫של מערה אחרת‪ F1 ,‬בגזרת דרום ‪ ,2‬ובו ציורים וחדרים צמודים‪ ,‬נחפר על ידי בוקינג ואריקסון־גיני‬ ‫(‪ .)Bucking and Erickson-Gini 2020‬המערה שימשה לקבורה בתקופה הנבטית–רומית‪ ,‬ככל הנראה‪,‬‬ ‫ושימשה נזירים בתקופות הביזנטית המאוחרת והאסלאמית הקדומה‪ ,‬בדומה למערת הקדושים‪ .‬נוסף‬ ‫על אלה תיעד נגב את מערת א־נוסרא (איור ‪ ,3‬מערה ‪ F6‬בגזרת דרום ‪ )2‬ומצא כי הייתה בשימוש‬ ‫בתקופה הרומית (‪.)Negev 1997:79–88‬‬

‫‪33‬‬

‫עפר שיאון‪ ,‬אלי אשכנזי וטלי אריקסון־גיני‬

‫פוטשר וטפר (תשנ"ד) מראים במאמרם פורץ הדרך על 'עיר המערות עבדת' התאמה בין המרקם‬

‫היישובי אדריכלי לבין תנאי האקלים‪ .‬במחקרם נמצאה טרמינולוגיה שאנו מאמצים בחלקה‪ :‬מערה –‬

‫חלל תת־קרקעי; מבנה ומערה – יחידות מבניות שימושיות שאליהן סמוכה מערה‪/‬מערות‪ ,‬שנחצבו‬ ‫במתוכנן; חצר ומערה – יחידת חצר בחזית מערה‪/‬ות; מכלול תת־קרקעי – מערות מחוברות ברצף‬ ‫שלהן פתח כניסה אחד‪.‬‬ ‫המערות פרוסות לאורך ‪ 450‬מ' (איורים ‪ ,)5 ,4‬לרוחב ‪ 108–70‬מ' ובגובה משתנה של ‪ 47–26‬מ' (‪632‬‬ ‫מ' מעל פני הים בקצה המערבי של האקרופוליס עד ‪ 584‬מ' מעל פני הים בשורת המערות התחתונה)‪.‬‬ ‫הן חצובות בשכבות הקרטון‪ ,‬בין שכבות הגיר והצור לחילופין המאפיינות את שכבות הסלע מתצורת‬ ‫מטרד‪/‬חבורת עבדת מהאיאוקן התיכון (אבני וויילר ‪ .)2013‬שיפוע המדרון הוא ‪ 50%‬ובחלקו התלול‬ ‫כ־‪ .70%‬רשת שבילים תמוכי גדרות מחברת בין המערות‪ .‬המעבר בין מפלסים נעשה בגרמי מדרגות‬ ‫בנויים וחצובים או בשבילים אלכסוניים‪.‬‬ ‫המערות נחצבו בשישה עד שמונה מפלסים‪ .‬מדרון המערות‪ ,‬דמוי 'כנפיים' (איור ‪ ,)1‬במרכזו שלוחה‬ ‫בולטת שבראשה האקרופוליס‪ .‬תחום פיזור המערות במדרון חולק לארבע‪ :‬כנף צפון (מערות צפון ‪)1‬‬ ‫וכנף דרום (מערות דרום ‪ )2‬ובתווך מערות צפון ‪ 2‬ודרום ‪ .1‬שביל העלייה מתחתית האתר לאקרופוליס‪,‬‬ ‫במרכז השלוחה‪ ,‬נקבע לגבול ביניהם‪ .‬הגבול בין מערות צפון ‪ 1‬ו־‪ 2‬ומערות דרום ‪ 1‬ו־‪ 2‬נקבע לקו המגע‬ ‫בין ה'כנפיים' וחלקי השלוחה המזרחיים‪.‬‬ ‫מספר המערות בעבדת נתון בקושי מתודי‪ ,‬מאחר שרוב המערות התמוטטו מפגעי הזמן‪ .‬חלקן‬ ‫נסתם חלקית וחלקן לחלוטין‪ .‬תוכניות נעשו ל־‪ 133‬מערות; ‪ 38‬מערות נוספות כניסתן סתומה ו־‪51‬‬ ‫מערות התמוטטו והגישה אליהן נחסמה‪ .‬בסך הכול נספרו כ־‪ 222‬מערות‪.‬‬ ‫על פי תוכניתן חולקו מערות עבדת לחמישה טיפוסים (איורים ‪:)12–6‬‬

‫נתוני המערות – עבדת‬ ‫סה"כ‬ ‫מערות‪ ,‬כולל‬ ‫ממוטטות‬

‫אפשרות‬ ‫למערות‬ ‫נוספות‬

‫מערות‬ ‫ממוטטות‬

‫תוכניות‬ ‫קיימות‬

‫מבנים בחזית מערות ללא‬ ‫חצר או‬ ‫מערות‬ ‫מבנה‬

‫צפון ‪1‬‬

‫‪58‬‬

‫‪11‬‬

‫‪19‬‬

‫‪39‬‬

‫‪7‬‬

‫‪23‬‬

‫צפון ‪2‬‬

‫‪28‬‬

‫‪7‬‬

‫‪4‬‬

‫‪24‬‬

‫‪5‬‬

‫‪12‬‬

‫דרום ‪1‬‬

‫‪45‬‬

‫‪8‬‬

‫‪9‬‬

‫‪36‬‬

‫‪3‬‬

‫‪10‬‬

‫דרום ‪2‬‬

‫‪53‬‬

‫‪12‬‬

‫‪19‬‬

‫‪34‬‬

‫‪8‬‬

‫‪23‬‬

‫סה"כ‬

‫‪184‬‬

‫‪38‬‬

‫‪51‬‬

‫‪133‬‬

‫‪23‬‬

‫‪68‬‬

‫עבדת הביזנטית והמערכת החקלאית סביבה‬ ‫‪34‬‬

‫איור ‪ .4‬מיקום המערות בחלק הצפוני של עבדת‪ ,‬מבט למזרח (צילום‪ :‬יעקב שמידוב‪ ,‬הכנה‪ :‬עפר שיאון)‪.‬‬

‫עפר שיאון‪ ,‬אלי אשכנזי וטלי אריקסון־גיני‬

‫‪35‬‬

‫איור ‪ .5‬מיקום המערות בחלק הדרומי של עבדת‪ ,‬מבט למזרח (צילום‪ :‬יעקב שמידוב‪ ,‬הכנה‪ :‬עפר שיאון)‪.‬‬

‫‪36‬‬

‫עבדת הביזנטית והמערכת החקלאית סביבה‬

‫‪I‬‬

‫‪2.25‬‬ ‫‪1.5‬‬

‫‪1.58‬‬

‫‪1.22‬‬

‫‪2‬‬

‫‪9‬‬ ‫‪3‬‬

‫‪1.56‬‬

‫‪1‬‬

‫‪3‬‬

‫‪1‬‬ ‫‪1.44‬‬

‫‪1.5‬‬

‫‪1.4‬‬

‫‪1.36‬‬

‫‪4‬‬

‫‪A‬‬

‫‪1.27‬‬

‫‪1.8‬‬

‫‪1.83‬‬

‫‪10‬‬

‫‪13‬‬

‫‪2.5‬‬

‫‪8‬‬

‫‪2‬‬

‫‪1 85‬‬ ‫‪1.98‬‬

‫‪0.79‬‬

‫‪0.66‬‬

‫‪1.7‬‬

‫‪2‬‬

‫‪2.1‬‬ ‫‪0.6‬‬

‫‪1.16‬‬ ‫‪1.98‬‬

‫‪2.0‬‬

‫‪2.5‬‬

‫‪8‬‬

‫‪0.74 0.6‬‬

‫‪.58‬‬ ‫‪16‬‬ ‫‪1.8‬‬

‫‪7‬‬

‫‪22‬‬

‫‪1.52‬‬

‫‪2.36‬‬

‫‪2.33‬‬

‫‪1.85‬‬

‫‪6‬‬

‫‪1‬‬

‫‪1.77‬‬

‫‪1.2‬‬ ‫‪2‬‬

‫‪2.7‬‬

‫‪1‬‬

‫‪1‬‬

‫‪3‬‬

‫‪1.2‬‬

‫‪1.37‬‬ ‫‪2.4‬‬

‫‪2.6‬‬

‫‪2.1‬‬

‫‪3‬‬

‫‪4‬‬

‫‪B‬‬ ‫‪1.59‬‬

‫‪2‬‬

‫‪10‬‬

‫‪9‬‬

‫‪1‬‬

‫‪1.15‬‬

‫‪1.11‬‬ ‫‪3‬‬

‫‪4‬‬

‫‪1.4‬‬

‫‪2‬‬

‫‪2.35‬‬

‫‪4‬‬

‫‪3‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪2.42‬‬

‫‪5‬‬ ‫‪0 85‬‬

‫‪1.44‬‬

‫‪1.7‬‬ ‫‪1.0‬‬

‫‪2‬‬

‫‪2.35‬‬

‫‪2.34‬‬ ‫‪3‬‬ ‫‪1.1‬‬

‫‪2.6‬‬ ‫‪1‬‬

‫‪2.5‬‬

‫‪2.32‬‬

‫‪2‬‬

‫‪2‬‬

‫‪2‬‬ ‫‪1.9‬‬

‫‪1‬‬

‫‪3‬‬

‫‪2.38‬‬

‫‪1‬‬ ‫‪1.85‬‬

‫‪1‬‬

‫‪2.18‬‬ ‫‪4‬‬ ‫‪2.6‬‬

‫‪0.97‬‬

‫‪3 1.3‬‬

‫‪5‬‬

‫‪6‬‬ ‫‪2 1.34‬‬

‫‪4‬‬

‫‪1.55‬‬

‫‪1.08‬‬

‫‪1 65‬‬ ‫‪0.68‬‬ ‫ספסל‬ ‫‪2.7‬‬

‫‪7‬‬

‫‪1.7 5‬‬

‫‪2.12‬‬

‫‪3‬‬

‫‪2‬‬

‫‪1‬‬

‫‪2.22‬‬

‫‪1.85‬‬

‫‪1.9‬‬ ‫‪4‬‬

‫‪1.66‬‬ ‫‪1.9‬‬

‫‪2‬‬ ‫‪1.4‬‬

‫‪3.5‬‬

‫‪9‬‬

‫‪4 1.73‬‬

‫‪1‬‬

‫‪1.87‬‬ ‫‪6‬‬

‫‪C‬‬

‫‪3‬‬

‫‪1‬‬

‫‪10‬‬ ‫‪m‬‬

‫‪6‬‬

‫‪5‬‬

‫‪0.65‬‬ ‫‪3‬‬

‫‪1.3‬‬

‫‪2‬‬

‫‪2.1‬‬

‫‪4‬‬

‫‪1‬‬

‫‪0‬‬ ‫מ'‬

‫איור ‪ .6‬תוכניות המערות צפון ‪( 1‬מדידות‪ :‬טלי אריקסון־גיני‪ ,‬שרטוט‪ :‬עפר שיאון‪ ,‬ילנה דלרזון)‪.‬‬

‫‪3‬‬

‫‪D‬‬

‫‪37‬‬

‫עפר שיאון‪ ,‬אלי אשכנזי וטלי אריקסון־גיני‬

‫‪II‬‬ ‫‪3‬‬ ‫‪0.5‬‬

‫‪2‬‬

‫‪2‬‬

‫‪2‬‬

‫‪2.65‬‬

‫‪3‬‬

‫‪5A‬‬

‫‪5B‬‬ ‫‪3.2 2‬‬

‫‪1‬‬

‫‪4‬‬

‫‪1‬‬

‫‪2.1‬‬

‫‪2‬‬

‫‪1‬‬

‫‪1‬‬

‫‪1‬‬ ‫‪4‬‬

‫‪2.04‬‬

‫‪E‬‬ ‫‪6a‬‬

‫‪2.15‬‬

‫‪1.9‬‬ ‫‪15‬‬

‫‪5‬‬

‫‪4‬‬

‫‪2.19‬‬

‫‪1.77‬‬

‫‪1‬‬

‫‪14‬‬

‫‪2.08‬‬

‫‪11‬‬ ‫‪8‬‬

‫‪10‬‬

‫‪3‬‬ ‫‪1.62‬‬ ‫‪2‬‬

‫‪13‬‬

‫‪7‬‬

‫‪12‬‬ ‫‪1.55‬‬

‫‪7‬‬

‫‪9‬‬

‫‪2.25‬‬

‫‪6‬‬

‫‪4‬‬

‫‪2.2‬‬ ‫‪5‬‬

‫‪3‬‬

‫‪3‬‬

‫‪1.3‬‬

‫‪2‬‬

‫‪2.56‬‬

‫‪1 85‬‬

‫‪1.9‬‬

‫‪2‬‬

‫‪G‬‬

‫‪2.25‬‬

‫‪1.87‬‬

‫‪4‬‬

‫‪2.08‬‬

‫‪3‬‬

‫‪1‬‬

‫‪3‬‬

‫‪2‬‬

‫‪2.28‬‬

‫‪1‬‬

‫‪6‬‬

‫‪1.6‬‬

‫‪F‬‬ ‫‪2‬‬

‫‪1‬‬

‫‪1‬‬

‫‪2.7‬‬

‫‪5‬‬

‫‪1.55‬‬ ‫‪2.75‬‬

‫‪2.23‬‬

‫‪3‬‬

‫‪3‬‬ ‫‪2.25‬‬ ‫‪2‬‬

‫‪1‬‬

‫‪6‬‬

‫‪2.13‬‬

‫‪2‬‬

‫‪3‬‬

‫‪4‬‬

‫‪5‬‬

‫‪2.25‬‬

‫‪1‬‬

‫‪1.93‬‬

‫‪1.2‬‬ ‫‪2‬‬

‫‪4‬‬

‫‪1‬‬

‫‪1‬‬ ‫‪1.5‬‬

‫‪10‬‬ ‫‪m‬‬

‫‪0‬‬ ‫מ'‬

‫איור ‪ .7‬תוכניות המערות צפון ‪( 1‬מדידות‪ :‬טלי אריקסון־גיני‪ ,‬שרטוט‪ :‬עפר שיאון‪ ,‬ילנה דלרזון)‪.‬‬

‫‪H‬‬

‫‪38‬‬

‫עבדת הביזנטית והמערכת החקלאית סביבה‬

‫‪1.7‬‬

‫‪1.7‬‬

‫‪3.0‬‬

‫‪5‬‬

‫‪2.7‬‬

‫‪5‬‬

‫‪6‬‬

‫‪4‬‬

‫‪7‬‬

‫‪2.85‬‬

‫‪2.1‬‬

‫‪2.5‬‬

‫‪3‬‬

‫‪1.6‬‬ ‫‪2‬‬

‫‪2.7‬‬ ‫‪3‬‬

‫‪4‬‬

‫‪2.25‬‬ ‫‪6‬‬

‫‪1A1‬‬

‫‪1.87‬‬

‫‪2‬‬

‫‪2.5‬‬

‫‪3‬‬

‫‪1.93‬‬

‫‪1‬‬

‫‪1.45‬‬

‫‪2.6‬‬

‫‪08‬‬

‫‪2‬‬

‫‪1‬‬

‫‪2.35‬‬

‫‪2.6‬‬

‫‪1‬‬

‫‪1.54‬‬

‫‪1.57‬‬

‫‪5‬‬

‫‪4‬‬

‫‪III‬‬

‫‪1A‬‬

‫‪1B‬‬

‫‪B‬‬

‫‪1.87‬‬

‫‪3‬‬

‫‪1.2‬‬ ‫‪10‬‬

‫‪2.3‬‬ ‫‪1‬‬

‫‪2.44‬‬

‫‪2‬‬

‫‪0.75‬‬

‫‪2‬‬ ‫‪0.75‬‬

‫‪2‬‬

‫‪1.9‬‬

‫‪2‬‬

‫‪5‬‬

‫‪6‬‬

‫‪3‬‬

‫‪4‬‬

‫‪2.29‬‬

‫‪1‬‬

‫‪1.59 1‬‬

‫‪1.66‬‬

‫‪3.25‬‬ ‫‪2‬‬

‫‪3‬‬ ‫‪1‬‬

‫‪3.5‬‬

‫‪1.55‬‬

‫‪3‬‬

‫‪1.5‬‬

‫‪1‬‬

‫‪1‬‬

‫‪2‬‬

‫‪4‬‬

‫‪1.7‬‬

‫‪D‬‬ ‫‪1.9‬‬

‫‪0.75‬‬

‫‪6‬‬

‫‪1.5‬‬

‫‪4‬‬

‫‪1.1‬‬

‫‪7‬‬

‫‪1.93‬‬

‫‪1.1‬‬

‫‪3‬‬

‫‪30‬‬

‫‪0.79‬‬ ‫‪1‬‬

‫‪4.0‬‬

‫‪0.9‬‬

‫‪4‬‬ ‫‪5B‬‬

‫‪1.2 1.03‬‬

‫‪1‬‬

‫‪G‬‬

‫‪1.83‬‬ ‫‪1.84‬‬ ‫‪1.4‬‬

‫‪2‬‬

‫‪4‬‬

‫‪3‬‬

‫‪2‬‬

‫‪5A‬‬

‫‪1‬‬ ‫‪0.6‬‬ ‫‪2‬‬

‫‪3‬‬

‫‪1.5‬‬ ‫‪1‬‬

‫‪2‬‬

‫‪0.74‬‬

‫‪1.75‬‬

‫‪E‬‬

‫‪F‬‬ ‫‪2.35‬‬

‫‪3‬‬ ‫‪4‬‬

‫‪2‬‬

‫‪2 28‬‬

‫‪2.1‬‬

‫‪6‬‬

‫‪5‬‬

‫‪1.43‬‬

‫‪1.3‬‬ ‫‪3‬‬ ‫‪1‬‬

‫‪2.15‬‬

‫‪1.57‬‬

‫‪1.9‬‬

‫‪2.25‬‬

‫‪4‬‬

‫‪3‬‬

‫‪1‬‬

‫‪2‬‬

‫‪1‬‬ ‫‪0.15‬‬

‫‪4‬‬

‫‪1‬‬

‫‪0.68‬‬

‫‪3‬‬

‫‪2.18‬‬

‫‪2‬‬

‫‪I‬‬

‫‪2.5‬‬ ‫‪3‬‬

‫‪2‬‬

‫‪7‬‬

‫‪1.45‬‬ ‫‪6‬‬ ‫‪2.0‬‬

‫‪1.53‬‬ ‫‪0.6‬‬

‫‪5‬‬

‫‪0.7 1.6‬‬ ‫‪4‬‬ ‫‪0.7‬‬

‫‪3‬‬

‫‪H‬‬ ‫‪1.8‬‬

‫‪2‬‬

‫‪2.2 1‬‬

‫‪1‬‬ ‫‪2.7‬‬ ‫‪3‬‬ ‫‪2.45‬‬

‫‪1.3‬‬

‫‪2‬‬

‫‪2.45‬‬ ‫‪2‬‬

‫‪4‬‬

‫‪0.45‬‬

‫‪3‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪1.95‬‬

‫‪1.45‬‬

‫‪1‬‬

‫‪1.7‬‬

‫‪2.3‬‬ ‫‪06‬‬ ‫‪2‬‬

‫‪4‬‬ ‫‪1.95‬‬ ‫‪1.87‬‬

‫‪1.0 2‬‬

‫‪6‬‬

‫‪1.94‬‬ ‫‪1.7‬‬

‫‪2.2‬‬

‫‪2.45‬‬ ‫‪3.85‬‬

‫‪1‬‬

‫‪10‬‬ ‫‪m‬‬

‫‪0‬‬ ‫מ'‬

‫‪1.68‬‬

‫‪1‬‬

‫‪5‬‬

‫‪3‬‬

‫איור ‪ .8‬תוכניות המערות צפון ‪( 2‬מדידות‪ :‬טלי אריקסון־גיני‪ ,‬שרטוט‪ :‬עפר שיאון‪ ,‬ילנה דלרזון)‪.‬‬

‫‪40‬‬

‫עבדת הביזנטית והמערכת החקלאית סביבה‬

‫‪V‬‬

‫‪1.45‬‬

‫‪3‬‬

‫‪3.4‬‬ ‫‪2.8‬‬

‫‪2‬‬

‫‪2‬‬

‫‪1.1‬‬

‫‪1.78‬‬ ‫‪1‬‬

‫‪1.62‬‬

‫‪1‬‬

‫‪2‬‬

‫‪1‬‬

‫‪9‬‬ ‫‪10‬‬

‫‪11‬‬

‫‪D‬‬

‫‪b‬‬

‫‪2.55‬‬

‫‪0.4‬‬

‫‪3‬‬

‫‪1.62‬‬ ‫‪5‬‬ ‫‪3‬‬ ‫‪2.27‬‬ ‫‪2‬‬

‫‪1‬‬

‫‪1.85‬‬

‫‪2‬‬

‫‪1‬‬

‫‪2.55‬‬

‫‪4 A A‬‬ ‫‪1.68‬‬

‫‪2.8‬‬

‫‪2.45‬‬

‫אבוס‬

‫‪1.55‬‬

‫‪2‬‬

‫‪1‬‬ ‫‪1.75‬‬

‫‪2.04‬‬ ‫‪6‬‬

‫‪8‬‬

‫‪1.6‬‬

‫‪14‬‬

‫‪15‬‬

‫‪12‬‬

‫‪7‬‬

‫‪2.0‬‬

‫‪1.65‬‬

‫‪1‬‬

‫‪0.6‬‬

‫‪0.35‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪1.47‬‬

‫‪4‬‬

‫‪1.3‬‬

‫‪6‬‬

‫‪1‬‬

‫‪2‬‬

‫‪2‬‬ ‫‪0 65‬‬

‫‪1‬‬

‫‪5‬‬

‫‪1‬‬

‫‪2.54‬‬

‫‪2‬‬

‫‪3‬‬

‫‪E‬‬

‫חצבות‬

‫‪2.2‬‬ ‫‪4‬‬

‫‪1.55‬‬ ‫‪2‬‬

‫‪2.1‬‬

‫‪1.7‬‬

‫‪4‬‬

‫‪3‬‬

‫‪2‬‬ ‫‪1.35 1‬‬

‫‪0.9‬‬

‫‪1.1‬‬

‫‪A‬‬

‫‪1‬‬

‫‪10‬‬

‫‪2‬‬

‫‪2.0‬‬

‫‪w1‬‬

‫‪3‬‬ ‫‪1.45‬‬

‫‪1.93‬‬ ‫‪1.75 6‬‬

‫‪1.8‬‬

‫‪0.56‬‬ ‫‪1‬‬

‫‪5‬‬

‫‪8‬‬

‫‪1.87‬‬

‫‪9‬‬

‫‪A‬‬

‫‪A-A‬‬

‫‪1.8‬‬ ‫‪4‬‬

‫‪2.2‬‬

‫‪2‬‬

‫‪5‬‬

‫‪w‬‬

‫‪w1‬‬

‫‪0.74‬‬

‫‪1.45 4‬‬

‫‪19‬‬ ‫‪1‬‬

‫‪1.52‬‬ ‫‪1.6‬‬

‫‪2‬‬

‫‪w‬‬

‫‪3‬‬

‫‪1.6‬‬

‫‪11‬‬ ‫‪1‬‬

‫‪3‬‬ ‫‪1.7‬‬

‫‪5‬‬

‫‪1.48‬‬ ‫‪1.5‬‬ ‫‪1.24‬‬

‫‪2‬‬ ‫‪5‬‬

‫‪0.83‬‬

‫‪0.52‬‬ ‫‪2‬‬

‫‪2‬‬

‫‪15‬‬

‫‪1‬‬

‫‪1.4‬‬

‫‪14‬‬

‫‪10‬‬ ‫‪m‬‬

‫‪1‬‬

‫‪1.15‬‬

‫‪1.73‬‬

‫‪18‬‬

‫‪4‬‬

‫‪1.22‬‬

‫‪13‬‬

‫‪0‬‬ ‫מ'‬

‫‪3‬‬

‫‪06‬‬

‫‪12‬‬

‫איור ‪ .10‬תוכניות המערות דרום ‪( 1‬מדידות‪ :‬טלי אריקסון־גיני‪ ,‬שרטוט‪ :‬עפר שיאון‪ ,‬ילנה דלרזון)‪.‬‬

‫‪F‬‬

‫‪41‬‬

‫עפר שיאון‪ ,‬אלי אשכנזי וטלי אריקסון־גיני‬

‫‪VI‬‬ ‫‪1‬‬

‫‪2‬‬ ‫‪1.9‬‬

‫‪1.4‬‬

‫‪21‬‬ ‫‪1.6‬‬

‫‪3‬‬

‫‪5‬‬

‫‪2‬‬

‫‪0.8‬‬

‫‪4‬‬

‫‪1‬‬

‫‪A‬‬

‫‪1‬‬

‫‪1.3‬‬ ‫‪1.5‬‬

‫‪1.5‬‬

‫‪1.49‬‬

‫‪2‬‬ ‫‪1‬‬

‫‪3‬‬

‫‪1.4‬‬

‫‪1.75‬‬

‫‪4‬‬

‫‪1.4‬‬ ‫‪1.0‬‬

‫‪1.35‬‬

‫‪7‬‬ ‫‪1.75‬‬

‫‪5‬‬

‫‪2.74‬‬

‫‪1.49‬‬ ‫‪9‬‬

‫‪W1‬‬

‫‪1.35‬‬

‫‪8‬‬

‫‪0.45‬‬

‫‪2.4‬‬

‫‪3‬‬

‫‪1.3‬‬ ‫‪1 1.73‬‬ ‫חצר‬

‫חצר‬

‫חצר‬

‫‪4.8‬‬

‫‪1‬‬

‫‪2.05‬‬

‫‪1.18‬‬ ‫‪1.65‬‬

‫‪2‬‬

‫‪1‬‬

‫‪2‬‬

‫‪2‬‬

‫‪3‬‬

‫‪2‬‬

‫‪0.75‬‬

‫‪1.9‬‬

‫‪1‬‬

‫‪12‬‬

‫‪2.8‬‬

‫‪6‬‬

‫‪19‬‬

‫‪4.2‬‬

‫‪3.8‬‬

‫‪2‬‬

‫‪5B‬‬

‫‪50‬‬

‫‪18‬‬

‫‪22‬‬

‫‪B‬‬

‫‪1‬‬

‫‪5D‬‬

‫‪4.4‬‬

‫‪2.5‬‬

‫‪17‬‬ ‫‪16‬‬

‫‪1.7‬‬

‫‪2‬‬

‫‪1‬‬

‫‪4‬‬

‫‪3‬‬

‫‪2 1.65‬‬

‫‪-1.4‬‬

‫‪3‬‬

‫‪2.5‬‬

‫‪1.9‬‬

‫‪1.87‬‬

‫‪6‬‬

‫‪1.73‬‬

‫‪5‬‬

‫‪7‬‬

‫‪3‬‬

‫‪1.5‬‬

‫‪7‬‬

‫‪1.8‬‬ ‫‪4‬‬

‫‪8‬‬

‫‪2‬‬

‫‪C‬‬

‫‪6‬‬

‫‪5‬‬ ‫‪4‬‬

‫‪2‬‬

‫אבוס‬

‫‪1.84‬‬

‫‪D‬‬

‫‪3‬‬ ‫‪2‬‬

‫‪10‬‬ ‫‪m‬‬

‫‪0‬‬ ‫מ'‬

‫‪1‬‬

‫‪2‬‬

‫‪W2‬‬

‫‪1‬‬

‫‪6‬‬

‫‪2‬‬

‫‪2.49‬‬ ‫‪1‬‬

‫‪1‬‬

‫איור ‪ .11‬תוכניות המערות דרום ‪( 2‬מדידות‪ :‬טלי אריקסון־גיני‪ ,‬שרטוט‪ :‬עפר שיאון‪ ,‬ילנה דלרזון)‪.‬‬

‫‪42‬‬

‫עבדת הביזנטית והמערכת החקלאית סביבה‬

‫‪VII‬‬

‫‪1.55‬‬

‫‪4‬‬

‫‪1.94‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪1.5‬‬ ‫‪1.65‬‬

‫‪1.55‬‬

‫‪3‬‬

‫‪1.59‬‬

‫‪1.45‬‬

‫‪3‬‬

‫‪W2‬‬

‫‪2‬‬

‫‪1‬‬

‫‪W1‬‬

‫‪1.48‬‬

‫‪1‬‬

‫‪5‬‬

‫‪E‬‬ ‫‪1.75‬‬ ‫‪1.7‬‬

‫‪2‬‬ ‫‪3.09‬‬

‫‪6‬‬

‫‪1 2.6‬‬

‫‪3‬‬

‫‪W2‬‬

‫‪2.07‬‬

‫‪1‬‬

‫‪W1‬‬ ‫‪W3‬‬

‫‪2.68‬‬

‫‪3‬‬

‫‪4‬‬ ‫‪2‬‬

‫‪5‬‬

‫‪1.99‬‬

‫‪2.0‬‬ ‫‪2.42‬‬

‫‪2‬‬

‫‪4‬‬

‫‪1‬‬

‫‪14‬‬

‫‪13‬‬ ‫‪11‬‬ ‫‪1.43‬‬

‫‪1.5‬‬ ‫‪12‬‬

‫‪1.48‬‬ ‫‪1.2‬‬

‫‪4 1.1‬‬

‫‪2‬‬

‫‪1.4‬‬

‫‪1.13‬‬ ‫‪3‬‬

‫‪1‬‬

‫‪4‬‬

‫‪1.8‬‬

‫‪6‬‬

‫‪1.25‬‬

‫‪1.15‬‬

‫‪1‬‬

‫‪2‬‬

‫‪1.15‬‬

‫‪F‬‬

‫‪3‬‬

‫‪A -A‬‬

‫‪1‬‬

‫‪1.2‬‬

‫‪1.5‬‬

‫‪2 1.8‬‬

‫‪3‬‬

‫‪1.7‬‬ ‫‪1.4‬‬

‫‪A‬‬

‫‪7‬‬

‫‪8‬‬

‫‪1.05‬‬

‫‪3‬‬ ‫‪1‬‬

‫‪3‬‬

‫‪1.3‬‬

‫‪5‬‬

‫‪2‬‬

‫‪1. 6‬‬

‫‪2‬‬

‫‪9‬‬

‫‪10‬‬

‫‪2‬‬

‫‪5‬‬

‫‪A‬‬

‫‪7‬‬

‫‪1‬‬

‫‪4‬‬

‫‪1.7‬‬

‫‪G‬‬ ‫‪2‬‬

‫‪10‬‬ ‫‪m‬‬

‫‪0‬‬ ‫מ'‬

‫איור ‪ .12‬תוכניות המערות דרום ‪( 2‬מדידות‪ :‬טלי אריקסון־גיני‪ ,‬שרטוט‪ :‬עפר שיאון‪ ,‬ילנה דלרזון)‪.‬‬

‫עפר שיאון‪ ,‬אלי אשכנזי וטלי אריקסון־גיני‬

‫‪43‬‬

‫א‪ .‬מערות פשוטות – טבעיות על פי רוב או חצובות מעט‪ ,‬משתרעות על שטח מצומצם‪ ,‬עד ‪ 15‬מ"ר‪,‬‬ ‫אינן ראויות למשכן ונועדו ככל הנראה לאחסון‪ .‬נמצאו ‪ 15‬מערות כאלו‪ ,‬בקצות היישוב הצפוני (צפון ‪:1‬‬ ‫‪ ;A9 ,A7 ,A6 ,A4–A1‬וכן איור ‪ ;)A3 ,A2 ,A1 :6‬ובעיקר הדרומי (דרום ‪;B21–B19 ,B15 ,B14 ,A4–A2 :2‬‬ ‫איור ‪ ,)B17 ;A4 :11‬בחלקו הגבוה ומחוץ לחומת היישוב‪.‬‬ ‫ב‪ .‬מערות דמויות קברים – מאופיינות בחלל מרכזי שממנו גישה לחללים קטנים‪ ,‬מעוגלים ונמוכים‪.‬‬ ‫נמצאו ‪ 11‬כאלו‪ ,‬בקצוות‪ .‬הן נעדרות כמעט נישות חצובות ובנייה; רובן (‪ )5‬בכנף צפון (צפון ‪,A10 :1‬‬ ‫‪ C5–C3‬ו־‪ ;D9‬איור ‪ )D9 ,C3–5 ,A10–6‬ורובן לא ראויות למשכן ממושך; ייתכן שיועדו לקברים והוסבו‬ ‫למערות אחסון בתקופה הביזנטית‪.‬‬ ‫ג‪ .‬מערות החדר המוארך – מאופיינות בחלל (עד ‪ 10‬מ' אורך) גבוה (‪ 2‬מ' ומעלה)‪ .‬נמצאו ‪ 39‬מערות‬ ‫כאלו וזהו הטיפוס שממנו נמצא המספר הגדול ביותר של מערות בעבדת (כ־‪ .)30%‬בכמחצית‬ ‫מהמערות מחולק החלל לשניים (‪ 17‬מערות; ‪ ,)43.5%‬במעט מהן נישות חצובות (‪ 8‬מערות; ‪)20%‬‬ ‫ובנייה (כ־‪ .)10%‬בכעשר מהמערות (כ־‪ )25%‬נמצאו חורים חצובים בסלע ואבוסים אחדים‪ .‬ריבוי מערות‬ ‫מסוג זה נמצא בגזרת דרום ‪ ;E15 ,E14 ,E6 ,E5 ,E3 ,E2 ,D11 ,D8 ,D7( 1‬איור ‪ ,D8 ,D7 :9‬איור ‪,D11 :10‬‬ ‫‪ ,)E6 ,E5 ,E3 ,E2‬במדרגות התחתונות והרחבות‪ ,‬שאליהן גישה נוחה ומדרום‪ ,‬מחוץ לחומת היישוב‬ ‫(גזרת דרום ‪ :2‬מערות‪ ;B22 ,B18–B16 :‬איור ‪ .)B22 ,B18–B16 :11‬נראה שטיפוס זה של מערות שימש‬ ‫כאורוות ולאחסון‪.‬‬ ‫ד‪ .‬מערות החדרים המוארכים – מקבץ של שתיים עד שלוש מערות מהטיפוס הקודם (ג)‪ ,‬נמצאו‬ ‫‪ 35‬כאלו‪ .‬סידור החדרים משתנה משניים בחזית (‪ )19‬ואחד מאחור לשלושה במקביל או אחד בחזית‬ ‫ושניים מאחור (‪ 7‬מכל סוג)‪ .‬במערות אלו נמצא ריבוי מתקנים‪ :‬אבוסים (‪ ,)10‬חורים חצובים לקשירה‬ ‫(‪ ,)8‬נישות (‪ )11‬ובניית קירות (‪ .)26‬המערות מטיפוס זה (כ־‪ )26%‬פזורות בכל השטח ועם הטיפוס‬ ‫הקודם הן רוב (‪ .)56%‬ריבוי האבוסים והחורים לקשירה מעיד על שימושן כאורוות וכמקום אחסון לצד‬ ‫אפשרות נוחה פחות למגורים‪.‬‬ ‫ה‪ .‬מערות מורכבות – מערות מרובות חללים (‪ )15–3‬המחוברים בפתחים‪ ,‬ואליהן יותר מכניסה אחת‪,‬‬ ‫נמצאו ‪ 30‬מערות כאלו‪ .‬לטיפוס מערות זה ארבעה תת־טיפוסים‪ :‬תת־הטיפוס הראשון הוא רצף‬ ‫מערות (‪ )6 ,3‬מלבניות‪ ,‬שבהן חדר אחד או שניים ברצף (צפון ‪ ;E6 – 1‬איור ‪ ;E6 :7‬דרום ‪,F1 – 1‬‬ ‫‪ ,)E11‬ממוטטות בחזית‪ ,‬שלהן לעיתים חיבורי פתחים פנימיים שהותקנו בשלב מאוחר‪ .‬ייתכן שהמערות‬ ‫מתת־טיפוס זה היו בתחילה ללא חיבור ביניהן‪ ,‬מטיפוס המערות הפשוטות (א)‪ .‬הן פזורות בשלוש‬ ‫גזרות ללא ייחוד מיקום‪ .‬תת־הטיפוס השני הן מערות מתוכננות ובנויות היטב‪ ,‬המשתרעות על שטח‬ ‫נרחב‪ ,‬לעיתים בשתי קומות (צפון ‪ ;D6 – 1‬איור ‪ ;D6 :6‬צפון ‪ ;H2 ,B1 ,A1 – 2‬איור ‪ ;B1 ,A1 :8‬דרום‬ ‫‪ ;E10 ,E9 ,D3 ,C3 – 1‬איור ‪ ;D3 ,C3 :9‬איור ‪ .)E10 ,E9 :10‬לרוב נמצא מבנה בחזיתן‪ .‬בשלוש מערות‬ ‫מטיפוס זה נמצאו מתקנים קטנים ובנויים לאיגום מים ובשתיים – אבוסים‪ .‬שתי מערות עוטרו בציורי‬ ‫קדושים וצלבים‪ .‬מאפייני תת־הטיפוס‪ ,‬העיטורים בעיקר בקומה השנייה ומתקני המים‪ ,‬מעידים על‬ ‫שימושם למגורים‪ ,‬אולי אף בחסות הכנסייה‪ .‬האבוסים והחורים החצובים לקשירה בשתי מערות (צפון‬ ‫‪ ;E10 ,H2 – 2‬איור ‪ )H2 :8‬מעידים על שימושן כאורוות‪ .‬תת־הטיפוס השלישי הן מערות שלהן חלל‬

‫‪44‬‬

‫עבדת הביזנטית והמערכת החקלאית סביבה‬

‫מרכזי רוחבי בחזית‪ ,‬הרוס ברוב המקרים (צפון ‪ ;E7 – 1‬איור ‪ ;E7 :7‬דרום ‪ ;C5 ,C4 ,C1 – 1‬איור ‪,C1 :9‬‬ ‫‪ ,)C5 ,4‬שממנו פתחים לכמה חדרים‪ .‬גם כאן נמצאו אבוסים וחורים לקשירה וייעודן של המערות‪,‬‬ ‫בדומה לתת־הטיפוס הקודם היה למגורים‪ ,‬לאחסון ולאורוות‪ .‬תת־הטיפוס הרביעי הן מערות מגוונות‬ ‫צורה (צפון ‪ ;E2 – 1‬איור ‪ ;E2 :7‬צפון ‪ ;G2 ,E3 – 2‬איור ‪ ;E3 :8‬דרום ‪ ;F2 – 2‬איור ‪ )F2 :12‬וגבב של‬ ‫אלמנטים מכל תת־הטיפוסים‪ ,‬ששימשו לאחסון ולמגורים‪ .‬מערה מיוחדת היא ‪( B5E‬צפון ‪ ;2‬איור ‪:8‬‬ ‫‪ )B5E‬המשלבת חללים עגולים קטני מידות (‪ 2.2‬מ' קוטר) וחלל צר מוארך (‪ 9.0 × 2.3‬מ')‪ ,‬ללא מתקנים‬ ‫נלווים‪ .‬המערה שימשה לקבורה בשלב ראשון ובשלב מאוחר נחצב כנראה החדר המוארך‪ ,‬והמערה‬ ‫הותקנה לאחסון‪ .‬מערה מיוחדת נוספת היא ‪( B1B‬צפון ‪ ;2‬איור ‪ ,)B1B :8‬שבה נמצא חלל גדול (‪× 11‬‬ ‫‪ 15‬מ') בן ‪ 165‬מ"ר וגבוה במיוחד – עד ‪ 5‬מ'‪ .‬היעדר חורים חצובים לקשירה‪ ,‬נישות ואבוסים מעידים‬ ‫על ייעודו כמחסן‪ ,‬ככל הנראה‪ .‬עוד מערה מיוחדת היא בית הבד (דרום ‪ ;B2 – 2‬איור ‪ )B2 :11‬והיא‬ ‫משתרעת על פני כ־‪ 550‬מ"ר בשבעה חדרים מרווחים (‪ 36 × 16‬מ') ושלוש חצרות בחזית‪ .‬במרכז‬ ‫המערה‪ ,‬סמוך לדופן המערבית‪ ,‬נמצאה באתרה אבן לסחיטת עקלים‪.‬‬

‫מבנה ציבורי בתחום המערות‬ ‫בשטח המישורי של החלק המערבי‪ ,‬בגזרת צפון ‪ ,1‬בתחתית המפלס השמיני‪ ,‬נחשפו שלושה מבנים‬ ‫(איור ‪ )C ,B ,A :1‬המשתרעים לכל אורך המדרגה (כ־‪ 80‬מ') ומותאמים לה‪ .‬מבנה ‪ A‬שנדון באריכות‬ ‫במאמרם של פוטשר וטפר (תשנ"ד)‪ ,‬ייחודי בנוף היישוב בכלל והמערות בפרט‪ ,‬ובו חצר מרכזית‬ ‫וארבעה אגפים‪ :‬צפוני‪ ,‬הכולל שלושה מבנים (‪ )3–1‬וכניסה; דרומי‪ ,‬הכולל שני מבנים (‪ )6 ,5‬ובהם‬ ‫חדרים וחצרות; מערבי ובו שורת חדרים דמוית סוגרים ומזרחי‪ ,‬שאליו נסמכות תשע מערות‪,G3–G1 :‬‬ ‫‪( H6–H1‬איור ‪ .)H6–H4 ,H1 :7‬המכלול‪ ,‬לדעת פוטשר וטפר‪ ,‬תוכנן כמפעל ציבורי ששימש לצורכי‬ ‫מלאכה ומסחר‪ .‬מצפון למבנה ‪ A‬נסקרו שני מבנים (‪ )C ,B‬מותאמים למפלס המדרגה ולמבנה ‪.A‬‬ ‫בשניהם נמצאו חלקי חדרים ומערות סמוכות (‪ ;E4–E1‬איור ‪ .)E4 ,E2 ,E1 :7‬לשלושת המבנים חצרות‪,‬‬ ‫חדרי מגורים ומערות סמוכות בזיקה ישירה ויש להניח כדעת פוטשר וטפר (תשנ"ד‪ )45:‬כי המכלולים‬ ‫התת־קרקעיים שימשו לאחסון‪ ,‬למלאכות ולאורוות‪ .‬מבנים ייחודיים דומים לאלה נמצאו ברחובות‬ ‫בנגב (דהרי ושיאון ‪ ,)70:2017‬בסעדון (‪ ,)Sion and Rubin 2020:133–135‬בממשית ובשבטה (פוטשר‬ ‫וטפר תשנ"ד‪.)45:‬‬ ‫שימושי המערות‬ ‫על פי נגב ואריקסון־גיני שימשו המערות בעבדת נקרופוליס בתקופה הנבטית־רומית ואילו בתקופה‬ ‫הביזנטית התיכונה והמאוחרת שימשו למגורים ולמתקנים חקלאיים ואף לקברים מאוחרים בעיקר על‬ ‫ידי נזירים נוצריים (‪.)Negev 1997:169; Erickson-Gini, in press‬‬ ‫המערות מלבניות על פי רוב‪ ,‬חצובות למזרח‪ ,‬לעומק ‪ 10–8‬מ'‪ ,‬ובמקרים אחדים לעומק ‪ 18–16‬מ'‪.‬‬ ‫רוחב המערה הנפוצה ‪ 5.0–3.5‬מ' (לרוב יחס של ‪ 2‬ל־‪ 1‬בין האורך לרוחב)‪ .‬החציבה בגיר הרך משווה‬ ‫מראה מטויח בחלק מהמקרים‪ .‬הפתחים נמצאו בחלק המערבי של החלל‪ .‬בכ־‪ 10‬מערות הקירות‬ ‫מטויחים ואף מצוירים ומעוטרים‪ .‬נישות חצובות בשלל גדלים נמצאו בכ־‪ 40‬מערות (כ־‪ 30%‬מכלל‬ ‫המערות) ונועדו לשלל שימושים ולהנחת כלים למאור‪ .‬במערות המפותחות‪ ,‬בעיקר מטיפוסים ד' וה'‪,‬‬ ‫נמצאו ארונות חצובים ובהם תשלילי מסילות חצובות למדפי עץ‪ .‬מערות מחמשת הטיפוסים נמצאו‬

‫עפר שיאון‪ ,‬אלי אשכנזי וטלי אריקסון־גיני‬

‫‪45‬‬

‫בכל הגזרות‪ .‬ריכוזי מערות ללא בנייה או חצרות נמצאו בחלק הצפוני והדרומי של גזרת צפון ‪,A4–A1( 1‬‬ ‫‪ ;C4–C1 ,A13 ,A12 ,A6‬איור ‪ ,)C4–C1 ,A13 ,A3–A1 :6‬בעיקר בחלקה התחתון (‪,H4 ,G3–G1 ,F4–F1‬‬ ‫‪ ;H5‬איור ‪ )H5 ,H4 ,F4 ,F3 ,F1 :7‬ובגזרת דרום ‪ ,2‬מדרום לחומת היישוב‪ ,‬בעיקר בחלקה העליון (‪,A4–A1‬‬ ‫‪ ;D7–D2 ,B22–B14‬איור ‪ .)D7 ,D6 ,D2 ,B22 ,B18–B16 ,A4 ,A1 :11‬היעדר בנייה בחזית המערות‬ ‫קשור להערכתנו במיקומן בשולי היישוב ובתלילות המדרון‪ .‬בניית קירות נמצאה ב־‪ 53‬מערות‪ ,‬ובכ־‪30‬‬ ‫מערות נמצאו חורים חצובים לקשירה‪ .‬התפלגות טיפוסי המערות מתוך ‪ 68‬שללא חצר או מבנה בחזית‬ ‫היא‪ – 10 :‬מערה פשוטה‪ 3–2 – 20 ,‬חדרים‪ – 7 ,‬מורכבות‪ ,‬ו־‪ – 3‬דמויות קברים‪ ,‬מורה על כך שאין קשר‬ ‫בין החצר לייעוד המערה‪ .‬מיעוט יחסי של בורות ומתקני מים במערות (פחות מ־‪ 10%‬להערכתנו)‬ ‫מעיד על ייעודן כמחסנים‪ .‬לפיכך אספקת המים במערות המגורים ובאורוות התבססה על כלים ניידים‪:‬‬ ‫קנקנים ונאדות עור‪.‬‬ ‫ריבוי יחסי של מערות מעוטרות בצלבים מצוירים וחצובים (ארבע מתוך שבע מערות)‪ ,‬סמוך לשביל‬ ‫העולה אל האקרופוליס‪ ,‬בעיקר בחלקו התחתון‪ ,‬סביב מערת הקדושים‪ ,‬מעיד אולי על רכוש ופעילות‬ ‫השייכים לכנסייה או למנזר‪ .‬המערות המעוטרות בצלבים ובציורים‪ ,‬כולל אלו ששימשו אורוות‪ ,‬בנויות‬ ‫באיכות טובה מהאחרות ואולי יש בכך רמז לרכוש הכנסייה‪ .‬בסוגיית השימוש במערות עבדת למגורים‪,‬‬ ‫סוגיה שהעסיקה את חוקרי עבדת‪ ,‬חלוקות הדעות‪ .‬ג'וסן ואחרים סברו כי המערות היו תחילה קברים‬ ‫ואחר כך הותאמו למגורים (‪ )Jauseen, Savignac and Vincent 1904; 1905‬ואילו נגב סבר כי בהיעדר‬ ‫אוורור‪ ,‬המערות לא שימשו למגורים (‪ .)Negev 1961:129‬להערכתנו‪ ,‬פחות מ־‪ 40‬מערות בעבדת‬ ‫ראויות למגורים (כשליש‪ 30% ,‬מכלל המערות)‪ .‬כמחציתן הן מטיפוסים ד' וה'‪ ,‬בעיקר במערות שנמצא‬ ‫מבנה בחזיתן‪ .‬שאר המערות שימשו למינהל‪ ,‬למלאכה‪ ,‬לאחסון‪ ,‬להלנת בעלי חיים ולאורוות‪ .‬למסקנה‬ ‫דומה הגיעו פוטשר וטפר (תשנ"ד‪.)46 ,41:‬‬

‫המדרג היישובי־חקלאי בשטח המחקר‬ ‫המערכת החקלאית בסביבת עבדת‪ ,‬מהמערכות הגדולות והמפותחות ביישובי הנגב‪ ,‬ואולי המושקעת‬ ‫שבהן (איור ‪ ,)13‬משתרעת על פני ‪ 10,240‬דונמים‪ .‬הגדרת המשבצת החקלאית מושתתת על תחומי‬ ‫השתרעותן של המערכות החקלאיות מסביב לעבדת‪ ,‬וכמו במרבית היישובים בנגב הביזנטי‪ ,‬מבוססת‬ ‫על איסוף של מי נגר מהמדרונות‪ .‬רשת מתוחכמת בת מאות תעלות‪ ,‬לאורך מאות קילומטרים‪ ,‬הובילה‬ ‫מי נגר אל חלקות העיבוד בערוצי הנחלים או בפשטם‪ .‬החלקות פולסו בסכרים בנויים ובהם מגלשים‬ ‫להעברת המים מחלקה לחלקה‪ .‬הנחלים במרחבי עבדת רחבים והשיפוע בהם מתון‪ ,‬נוח לבניית‬ ‫סכרים וטוב לחקלאות‪.‬‬ ‫מערכת הנחלים מסביב לעבדת מפותחת ומשתרעת על שטח של ‪ 141‬קמ"ר ב־‪ 19‬אגנים (איור‬ ‫‪ )2‬המתנקזים ממזרח וממערב לנחל צין‪ ,‬הגדול בנחלי האזור‪ ,‬שחוצה את השטח מדרום לצפון‪ .‬אלפי‬ ‫סכרים נמצאו במערכות החקלאיות מסביב לעבדת‪ ,‬בשני מתארים‪ :‬מוקפי גדר ונעדריה‪ .‬המערכות‬ ‫מוקפות הגדר אחידות (איורים ‪ )15 ,14‬ושולטות בנוף החקלאי הקרוב (ברדיוס ‪ 5–3‬ק"מ) של עבדת‪,‬‬ ‫ונקראו בוסתנים‪ 4,‬כמוהם נמצאו ‪ .169‬בוסתן ממוצע משתרע על שטח של ‪ 34‬דונם ובסה"כ על‬

‫ ‪ 4‬מערכת סכרים מוקפת גדר‪.‬‬

‫‪46‬‬

‫עבדת הביזנטית והמערכת החקלאית סביבה‬

‫איור ‪ .13‬מערכת חקלאית מדרום לעבדת‪ ,‬סמוך לנחל צין‪ ,‬מבט לדרום (צילום‪ :‬אייל מרקו)‪.‬‬

‫כ־‪ 6000‬דונם (כ־‪ ,60%‬מכלל השטח החקלאי)‪ .‬יתרת השטח החקלאי נמצא מדרום לקו רוחב ‪519‬‬ ‫(איור ‪ )2‬ומשתרע על ‪ 70‬קמ"ר ובו כ־‪ 4000‬דונם‪ .‬אופי בניית הסכרים בו ירוד ביחס לבוסתנים‪.‬‬ ‫גדרות הבוסתנים נבנו היטב מדופן כפולה של אבני שדה ונשתמרו לעיתים לגובה ‪ 2‬מ'‪ .‬סמוך לדופן‬ ‫החיצונית של הגדר נמצא‪ ,‬על פי רוב‪ ,‬שביל ברוחב ‪ 5–2‬מ'‪ ,‬מסוקל מאבנים‪ .‬בגדר נמצאו מעברים למי‬ ‫הנגר שהוזרמו בתעלות אל החלקות‪ .‬הסכרים נבנו לרוחב הנחלים ואורכם‪ ,‬גובהם ורוחבם הותאמו‬ ‫לשיפוע ולמתאר פני השטח‪ .‬במערכות המפותחות נשתמרו סכרים ברוחב ‪ 5–3‬מ' לגובה ‪ 7–4‬מ'‪.‬‬ ‫סכר יוצא דופן נמצא במפגש שלושה מאגני הניקוז של נחל עבדת (מערב‪ ,‬דרום ומרכז); אורכו ‪ 130‬מ'‬ ‫ורוחבו ‪ 3–2‬מ' (איור ‪ :2‬מערכת ‪ ,VI‬אתר ‪ ,24‬נחל עבדת מערב)‪.‬‬ ‫הנחל המרכזי והפורה‪ ,‬ממערב לנחל צין‪ ,‬הוא נחל עבדת ובו שישה אגני משנה (צפון‪ ,‬מזרח‪ ,‬צפון־‬ ‫מזרח‪ ,‬מערב‪ ,‬דרום־מערב ומרכז) על פני ‪ 33‬קמ"ר‪ ,23.5%( ,‬מכלל השטח) ובו ‪ 3134‬דונם (‪30.6%‬‬ ‫מכלל החקלאות)‪ .‬אגנים גדולים נוספים ממערב לנחל צין הם מחיה (‪ 477‬דונם)‪ ,‬רתמים (‪ 462‬דונם)‬ ‫והנחלים מטרד‪ ,‬גבא וצנע (‪ 2660‬דונם) וביחד עם אגנים נוספים‪ ,‬רוב החקלאות היא ממערב לנחל צין‬ ‫(‪ 8430‬דונם; ‪ 82%‬מכלל השטח החקלאי)‪ .‬הנחלים הפוריים ממזרח לנחל צין הם דבשון (‪ 978‬דונם‪,‬‬ ‫כולל דבשון צפון־מערב ‪ 1166‬דונם) ובמיוחד מידד ורחץ (‪ 372 ,272‬דונם בהתאמה) שהם ‪ 4.6%‬מכלל‬ ‫השטח ובהם ‪ 6.2%‬חקלאות מכלל השטח החקלאי המעובד‪ .‬החקלאות לאורך נחל צין משתרעת על‬ ‫‪ 27‬קמ"ר (‪ 19%‬מכלל השטח)‪ ,‬שבהם נמצא ניצול חקלאי נמוך יחסי של הקרקע (‪ 1272‬דונם – ‪12%‬‬ ‫מכלל השטח המעובד)‪ .‬הסיבה לכך‪ ,‬להערכתנו‪ ,‬היא קיומה של חקלאות רק בגדות‪ ,‬בעיקר בפיתולים‪,‬‬ ‫בפשט הנחל‪ ,‬בשל עוצמת הזרימה באפיק הנחל‪.‬‬

‫‪48‬‬

‫עבדת הביזנטית והמערכת החקלאית סביבה‬

‫בוסתני העידית של עבדת נמצאו בסביבה הקרובה ליישוב וכן בסביבת הגתות‪ ,‬כ־‪ 100‬מ' מצפון־‬ ‫מערב ליישוב (איור ‪ ,)I :1‬אך בעיקר מדרום־מזרח לו (איור ‪ ,)L ,K ,J :1‬כ־‪ 300‬מ' מהפינה הדרומית־‬ ‫מערבית של החומה‪ .‬הבוסתנים ניזונים ממי נגר המנקזים את המדרונות המערביים של היישוב – 'עיר‬ ‫המערות'‪ ,‬דרך ארבעה ערוצים מקומיים‪ ,‬והם תחומים בגדרות בנויות היטב‪ .‬בשניים מהם (איור ‪)J ,I :1‬‬ ‫נמצאו גתות 'טבולות' בירוק הגפנים ועצי הפרי שגודלו בהם‪ .‬בארבע המערכות שליד עבדת (איור ‪,I :1‬‬ ‫‪ )L ,K ,J‬נמצאו ‪ 22‬דונם מחולקים ל־‪ 24‬חלקות עיבוד‪.‬‬ ‫המערך החקלאי־יישובי בשטח המחקר כולל ‪ 506‬אתרים המתוארכים לתקופה הביזנטית שנסקרו‬ ‫במפות עבדת והר נפחה‪ ,‬מהם ‪ 410‬אתרים שיושבו לראשונה בתקופה הביזנטית (תוספת של ‪ 81%‬על‬ ‫פי ממצא החרסים)‪ .‬נתון זה מחדד את עוצמת השגשוג החקלאי בתקופה הביזנטית ביחס לתקופות‬ ‫אחרות‪ .‬ההתפלגות התקופתית של האתרים הביזנטיים שבהם נמצאו חרסים או ממצא מתארך אחר‬ ‫מתקופות אחרות (‪ 96‬אתרים) היא‪ :‬פרהיסטוריים – ‪ ;17‬ברונזה – ‪ ;9‬ברזל ‪ ;28 – 2‬נבטית – ‪ ;9‬רומית‬ ‫– ‪ ;18‬אסלאמית קדומה – ‪.9‬‬ ‫המדרוג היישובי בשטחי החקלאות של עבדת אינו רגיל כיוון שיש בו ריבוי מגדלי שדה – ‪33%( 167‬‬ ‫מסך האתרים) ב־‪ 169‬בוסתנים (‪ 34‬דונם ממוצע לבוסתן) ומבני שדה קטורים ופשוטים – ‪ ,149‬בהם‬ ‫מבנה (‪ )111‬או מבנים (‪ ,)38‬שהם ‪ 30%‬מסך האתרים‪.‬‬ ‫במדרג היישובי הלא רגיל נעדרים כמעט בכלל בתי חוות‪ ,‬בתי אחוזות‪ ,‬כפרירים וכפרים‪ ,‬בשונה‬ ‫מיישובי נגב אחדים – שבטה וסעדון לדוגמה‪ .‬גם המדרוג התקופתי לא רגיל ובו אתרים ספורים‬ ‫מהתקופות הפרהיסטוריות‪ ,‬הברונזה‪ ,‬הברזל והנבטית‪ .‬המדרוג הזה והיעדר תקופות אחרות מעצים את‬ ‫התקופה הביזנטית כתופעה‪ 11 .‬אחוזים מכלל האתרים הביזנטיים הם מכלאות (‪ 53‬אתרים) שנמצאו‬ ‫בעיקר בנחל צין (‪ ,)14‬נחל צנע (‪ ,)8‬ובשאר האזורים בתפזורת‪ .‬במכלאות נמצא משק הבשר‪ ,‬בעיקר‬ ‫באזורי השוליים בצין ובנחל צנע‪ .‬שטחי החקלאות הפוריים ביותר‪ ,‬שטחי העידית‪ ,‬נמצאו מסביב לעבדת‬ ‫ברדיוס של שלושה קילומטרים ממזרח ליישוב ועד חמישה קילומטרים ממערב לו‪ ,‬על פי מדדים‬ ‫אחדים‪ :‬א‪ .‬ריבוי בוסתנים ביחס לשטח החקלאי‪ ,‬נמצאו באגני עבדת מרכז‪ ,‬נחל רחץ‪ ,‬נחל ערקוב‪,‬‬ ‫נחל מידד‪ ,‬נחל רתמים‪ ,‬נחל מאהלים ועבדת מזרח וצפון־מזרח‪ .‬ב‪ .‬ניצול הקרקעות המרבי לחקלאות‪,‬‬ ‫באגני הניקוז העשירים בקרקע חקלאית שנמצאו באגני עבדת צפון‪ ,‬נחל מחיה‪ ,‬נחל רתמים‪ ,‬נחל מידד‬ ‫ועבדת מערב‪ .‬ג‪ .‬ריבוי מגדלי השדה (איור ‪ )2‬ביחס למספר הבוסתנים‪ ,‬נמצא בנחל צין צפון–ליפא‪,‬‬ ‫עבדת מזרח וצפון־מזרח‪ ,‬נחל מידד‪ ,‬עבדת צפון‪ ,‬עבדת מרכז ונחל ערקוב‪ .‬בנחל ליפא צפון נמצא‬ ‫מגדל שדה לכל ‪ 14‬דונם; בנחל מחיה לכל ‪ 17‬דונם; בעבדת מרכז לכל ‪ 23‬דונם ובערקוב לכל ‪ 24‬דונם‪.‬‬ ‫השטחים הפוריים נמצאו מצפון לקו רוחב ‪ ,519‬מרוחקים שלושה וחצי קילומטרים מדרום לעבדת‬ ‫ועד ארבעה קילומטרים מצפון לה‪ .‬ממזרח לעבדת‪ ,‬הם במרחק שניים וחצי קילומטרים וממערב‬ ‫לעבדת הם במרחק חמישה קילומטרים לפי הסדר הבא‪ :‬עבדת מרכז; עבדת צפון וליפא; ערקוב;‬ ‫מידד; עבדת מזרח וצפון־מזרח; נחל מחיה; נחל רתמים; נחל מאהלים; נחל רחץ ועבדת מערב‪.‬‬

‫‪49‬‬

‫עפר שיאון‪ ,‬אלי אשכנזי וטלי אריקסון־גיני‬

‫נתוני העורף החקלאי בסביבת עבדת‬ ‫מספר‬ ‫הבוסתנים‬ ‫לקמ"ר‬

‫מספר‬ ‫הדומנים‬ ‫החקלאיים‬ ‫ביחס‬ ‫לקמ"ר‬

‫סה"כ שטח סה"כ שטח אחוזי‬ ‫הבוסתנים‬ ‫הבוסתנים חקלאי‬ ‫מכלל‬ ‫בדונמים‬ ‫בדונמים‬ ‫השטח‬ ‫המעובד‬

‫אגן ניקוז‬

‫סה"כ‬ ‫קמ"ר‬

‫סה"כ‬ ‫בוסתנים‬

‫‪978‬‬

‫‪74‬‬

‫‪2.5‬‬

‫‪93‬‬

‫דבשון‬

‫‪10.5‬‬

‫‪26‬‬

‫‪724‬‬

‫‪89‬‬

‫‪1.2‬‬

‫‪109‬‬

‫מידד‬

‫‪2.5‬‬

‫‪3‬‬

‫‪243‬‬

‫‪272‬‬

‫‪2.5‬‬

‫‪93‬‬

‫רחץ‬

‫‪4‬‬

‫‪10‬‬

‫‪333‬‬

‫‪372‬‬

‫‪90‬‬

‫‪94‬‬

‫דבשון צפון־מערב‬

‫‪2‬‬

‫‪3‬‬

‫‪104‬‬

‫‪188‬‬

‫‪55‬‬

‫‪1.5‬‬

‫עבדת צפון‬

‫‪4‬‬

‫‪10‬‬

‫‪483‬‬

‫‪595‬‬

‫‪81‬‬

‫‪2.5‬‬

‫‪149‬‬

‫עבדת מזרח‬ ‫וצפון־מזרח‬

‫‪5.5‬‬

‫‪13‬‬

‫‪558‬‬

‫‪634‬‬

‫‪88‬‬

‫‪2.4‬‬

‫‪115‬‬

‫עבדת מערב‬

‫‪7‬‬

‫‪8‬‬

‫‪430‬‬

‫‪724‬‬

‫‪59‬‬

‫‪1.1‬‬

‫‪103‬‬

‫עבדת דרום‬

‫‪5.5‬‬

‫‪0‬‬

‫‪0‬‬

‫‪215‬‬

‫‪0‬‬

‫‪0‬‬

‫‪40‬‬

‫עבדת דרום־מערב ‪8.5‬‬

‫‪2‬‬

‫‪77‬‬

‫‪682‬‬

‫‪11‬‬

‫‪0.24‬‬

‫‪80‬‬

‫עבדת מרכז‬

‫‪3‬‬

‫‪8‬‬

‫‪277‬‬

‫‪284‬‬

‫‪98‬‬

‫‪2.7‬‬

‫‪95‬‬

‫נחל צין‬

‫‪27‬‬

‫‪33‬‬

‫‪1027‬‬

‫‪1272‬‬

‫‪80‬‬

‫‪1.2‬‬

‫‪47‬‬

‫צין צפון ונחל ליפא‬

‫‪2‬‬

‫‪6‬‬

‫‪156‬‬

‫‪185‬‬

‫‪84‬‬

‫‪3‬‬

‫‪93‬‬

‫אגן מחיה‬

‫‪3.5‬‬

‫‪16‬‬

‫‪281‬‬

‫‪477‬‬

‫‪59‬‬

‫‪4.6‬‬

‫‪136‬‬

‫אגן מאהלים‬

‫‪2‬‬

‫‪6‬‬

‫‪139‬‬

‫‪159‬‬

‫‪87‬‬

‫‪3‬‬

‫‪80‬‬

‫אגן רתמים‬

‫‪3.8‬‬

‫‪12‬‬

‫‪403‬‬

‫‪462‬‬

‫‪87‬‬

‫‪3.15‬‬

‫‪122‬‬

‫אגן ערקוב‬

‫‪1.2‬‬

‫‪2‬‬

‫‪73‬‬

‫‪81‬‬

‫‪90‬‬

‫‪1.7‬‬

‫‪67.5‬‬

‫נחל מטרד‬

‫‪18.5‬‬

‫‪0‬‬

‫‪0‬‬

‫‪497‬‬

‫‪0‬‬

‫‪0‬‬

‫‪27‬‬

‫נחל גבא‬

‫‪10.5‬‬

‫‪0‬‬

‫‪0‬‬

‫‪838‬‬

‫‪0‬‬

‫‪0‬‬

‫‪80‬‬

‫נחל צנע‬

‫‪20‬‬

‫‪11‬‬

‫‪351‬‬

‫‪1325‬‬

‫‪26‬‬

‫‪0.55‬‬

‫‪66‬‬

‫סה"כ‬

‫‪141‬‬

‫‪169‬‬

‫‪5695‬‬

‫‪10240‬‬

‫‪55.6‬‬

‫‪1.2‬‬ ‫בממוצע‬

‫‪73‬‬

‫התפלגות כלל האתרים במערכת החקלאית של עבדת‬ ‫אתרי המערכות החקלאיות סביב עבדת‪ ,‬המתוארכים לתקופה הביזנטית‪ ,‬הם כמחצית מכלל האתרים‬ ‫בשטח‪ ,‬בצפיפות של שלושה וחצי אתרים לקמ"ר בממוצע יותר מאזורים אחרים‪ ,‬לדוגמה ‪ 0.9‬אתר‬ ‫לקמ"ר במפת שיזף (באומגרטן ‪ 1.8 ,)2015‬אתרים במפת שבטה (באומגרטן תשס"ה) ו־‪ 0.45‬במפת‬ ‫שדה בוקר מזרח (כהן תשמ"ב)‪ .‬יתר האתרים מתוארכים לתקופות אחרות או לא מתוארכים כלל‪,‬‬

‫‪50‬‬

‫עבדת הביזנטית והמערכת החקלאית סביבה‬

‫ואליהם לא נתייחס בסקירה זו‪ .‬האתרים‪ 5‬נחלקים לשלושה סוגים‪ :‬א‪ .‬אתרי מגורים (‪ ;)203‬ב‪ .‬מגדלי‬ ‫שדה (‪ ;)167‬ג‪ .‬מתקנים (‪ .)103‬להלן התפלגות האתרים לסוגים‪ ,‬מהגדולים לקטנים ומהבנויים‬ ‫למתקנים החצובים או הבנויים בחלקם‪:‬‬

‫אתרי מגורים‬ ‫אתרי המגורים נמצאו בכל שטח המחקר‪ ,‬מחוץ לבוסתנים‪ ,‬למעט מקרים אחדים ובהם ארבעה‬ ‫יישובים (‪ 50 × 50‬מ')‪ ,‬כולם בנחל צין‪ ,‬למעט אחד בנחל גבא (איור ‪ ,)16‬שבהם‪ 15–6 :‬מבנים וריבוי‬ ‫משטחים מפולסים‪ ,‬אולי למיקום אוהלים; שני כפרים בנחל צנע‪ ,‬אחד מעל בורות עבדת ובו כ־‪50‬‬ ‫חדרים בשלושה מבנים‪ ,‬ושני מרובה מבנים וחצרות; ‪ 38‬מבנים לפי ההתפלגות הבאה‪ 18 :‬אתרים ובהם‬ ‫שני מבנים; ‪ 11‬אתרים ובהם שלושה מבנים; שישה אתרים ובהם ארבעה מבנים; אתר אחד ובו חמישה‬ ‫מבנים; אתר אחד ובו שישה מבנים; אתר אחד ובו שמונה מבנים; שמונה בתי חווה‪ ,‬אחד מהם ביזנטי–‬ ‫אסלאמי קדום; ובהם אחד בדבשון; אחד בנחל רתמים; אחד בנחל רתמים–ערקוב; אחד בעבדת צפון;‬ ‫אחד בעבדת מזרח; ‪ 111‬מבנים בודדים לפי התפלגות גיאוגרפית‪ – 18 :‬נחל צין; ‪ – 11‬נחל צנע; ‪ – 5‬נחל‬

‫איור ‪ .16‬אתר יישוב בנחל גבא‪ ,‬מבט לצפון־מערב‪.‬‬ ‫ ‪ 473 5‬אתרים מתוך ‪ 506‬אתרים ביזנטיים בתחום המחקר‪ .‬השאר – ‪ ,33‬הוגדרו תלוליות‪ ,‬פיזורי חרסים‪ ,‬ספלולים‬ ‫ומערכות חקלאיות‪.‬‬

‫עפר שיאון‪ ,‬אלי אשכנזי וטלי אריקסון־גיני‬

‫‪51‬‬

‫עבדת צפון‪ – 5 ,‬עבדת מרכז; ‪ – 4‬נחל מחיה‪ – 4 ,‬עבדת דרום־מערב; ‪ – 3‬נחל דבשון‪ – 3 ,‬רתמים‪– 3 ,‬‬ ‫עבדת מערב; השאר בתפזורת בין יחידות הנוף; ‪ 4‬מבנים וחצר‪/‬ות; ‪ 21‬מבנים ומכלאות לפי ההתפלגות‬ ‫הבאה‪ 2 :‬מבנים – ‪ 3 ;9‬מבנים – ‪ 4 ;4‬מבנים – ‪ 5 ;3‬מבנים – ‪ 8 ;1‬מבנים – ‪ 9 ;1‬מבנים – ‪ 2 ;1‬מבנים‬ ‫וחצרות; ‪ 9‬מבני מכלאה; ‪ 2‬מבנים ובור מים; ‪ 2‬מבנים ומערות‪.‬‬ ‫מבני המגורים ברוב אתרי המגורים קטורים‪ ,‬או בעלי גג מתכלה‪ .‬בנייתם באיכות ירודה ממבני‬ ‫המגורים בעבדת וממגדלי השדה‪ .‬על פי תיארוכם‪ ,‬ניתן להניח שהשוני בבנייה הוא אתני‪ .‬המשטחים‬ ‫המפולסים סמוך למבנים ולאתרי המתקנים היו בשימוש המקומיים‪ ,‬בדומה ליישובי הבדואים של היום‬ ‫בשטחי עבדת‪ .‬אלו האתרים שבהם גרו תושבי הסביבה שעסקו בחקלאות הבוסתנים ומחוצה לה והיו‬ ‫לעיקר הידיים העובדות (היימן ‪ .)1997‬יתרה מזאת‪ ,‬זיקה מעין זו ובמידה מסוימת אף תלות‪ ,‬הייתה‬ ‫בתקופה הביזנטית בין הנוודים למרכזים העירוניים וביטויה ניכר בפעילות מסחרית של מוצרי יבוא‬ ‫וייתכן גם של מוצרים שיצרו הנוודים עצמם‪ ,‬כגון אבני שחיקה לטחינת זרעים‪ ,‬שנמכרו על ידי הנוודים‬ ‫לעירוניים (רוזן ‪ .)1998‬המכלאות והמערות היו בשימוש הרועים‪ ,‬כחלק ממשק הבשר המקומי‪ ,‬לתושבי‬ ‫עבדת ולעוברי האורח‪.‬‬

‫מגדלי שדה‬ ‫המגדלים אחידי איכות‪ ,‬בנייה וצורה‪ .‬הם מרובעים (איור ‪ )17‬ולעיתים נדירות עגולים‪ .‬מידותיהם בין‬ ‫‪ 2.5 × 2.2‬מ' ל־‪ 6.8 × 5.6‬מ'‪ ,‬אך אורך רובם (‪ 132‬מגדלים – ‪ 4.6–3.6 )80%‬מ' והרוחב ‪ 4.4–3.2‬מ'; ‪16‬‬ ‫מגדלים שווי צלעות – באורך ‪ 4‬מ'; המגדלים בנויים היטב מאבנים מסותתות‪ ,‬רוחב הקירות ‪0.90–0.65‬‬ ‫מ'‪ .‬הפתחים בנויים מזוזות ולחלק מהספים פותה לציר דלת העץ‪ .‬חלק מהתקרות עשויות מלוחות‬ ‫אבן באורך ‪ 1.3–1.1‬מ'‪ ,‬הנשענים על קשת אבנים‪ .‬בבוסתנים אחדים נמצאו גם חמישה מגדלי שדה‪,‬‬ ‫אולי עדות לגידול יוקרתי‪ ,‬ובאחדים אף לא אחד‪ .‬המגדלים נבנו על פי רוב בחלק הגבוה של הבוסתן‪,‬‬ ‫בנקודות שולטות‪ .‬בשלושה מגדלי שדה בלבד נמצאו חרסים שלא מן התקופה הביזנטית‪ :‬שניים מן‬ ‫התקופה הרומית־ביזנטית ואחד מן התקופות הביזנטית–האסלאמית קדומה‪ .‬המגדלים היו בשימוש רב‬ ‫גוני‪ :‬מחסן‪ ,‬תצפית‪ ,‬שמירה ולינה בעונה‪.‬‬

‫מתקנים‬ ‫המתקנים נמצאו בכל שטח המחקר ובהם ‪ 16‬גרנות‪ 7 ,‬מאגורות‪ 17 ,‬בורות מים‪ 2 ,‬מחצבות‪47 ,‬‬ ‫מכלאות‪ 8 ,‬מערות ו־‪ 8‬מאספי אבנים למיניהם כגון תלוליות ורגמים‪.‬‬ ‫עשרות מתקני מים פזורים בשטח המחקר‪ ,‬בהם רק ‪ 7‬מאגורות ו־‪ 17‬בורות מים המתוארכים לתקופה‬ ‫הביזנטית‪ ,‬ויש להניח כי חלק מעשרות מתקני המים ללא תיארוך הותקנו אף הם בתקופה הביזנטית‪.‬‬ ‫מתקני המים בוהקים מלובן ובולטים במרחבי השטח‪ ,‬ערמות הנראות למרחק‪ ,‬שאליהן מובילות‬ ‫תעלות בנויות וחפורות‪ ,‬המנקזות מי נגר‪ .‬המתקנים חצובים‪ ,‬מטויחים ובנויים היטב‪ .‬בולטים במיוחד‬ ‫אתרי המים בבורות רמליה ובמאגורות עבדת‪ .‬בראשונים‪ ,‬בדופן נחל צין‪ ,‬נמצאו כחמש מאגורות‪ ,‬רובן‬ ‫סתום בסחף‪ ,‬ואילו במאגורות עבדת שבנחל עבדת (אתר ‪ ,7‬נחל עבדת דרום) נמצאו כ־‪ 15‬מאגורות‬ ‫‪6‬‬

‫‪ 6‬מתקנים רבים דוגמת אלו נמצאו בשטח המחקר‪ .‬מחקר זה מתייחס רק לאלו המתוארכים לתקופה הביזנטית‪.‬‬

‫‪52‬‬

‫עבדת הביזנטית והמערכת החקלאית סביבה‬

‫נתוני העורף החקלאי בסביבת עבדת – מגדלי שדה‬ ‫אגן ניקוז‬

‫סה"כ‬ ‫קמ"ר‬

‫סה"כ‬ ‫בוסתנים‬

‫מספר‬ ‫מגדלי‬ ‫השדה‬

‫מספר מגדלי‬ ‫השדה ביחס‬ ‫למספר‬ ‫הבוסתנים‬

‫סה"כ שטח‬ ‫הבוסתנים‬ ‫בדונמים‬

‫מספר מגדלי‬ ‫השדה ביחס לשטח‬ ‫הבוסתנים בדונמים‬

‫דבשון‬

‫‪10.5‬‬

‫‪26‬‬

‫‪26‬‬

‫‪1‬‬

‫‪724‬‬

‫‪28‬‬

‫מידד‬

‫‪2.5‬‬

‫‪3‬‬

‫‪5‬‬

‫‪1.7‬‬

‫‪243‬‬

‫‪49‬‬

‫רחץ‬

‫‪4‬‬

‫‪10‬‬

‫‪6‬‬

‫‪0.6‬‬

‫‪333‬‬

‫‪55.5‬‬

‫דבשון צפון־מערב‬

‫‪2‬‬

‫‪3‬‬

‫‪2‬‬

‫‪0.7‬‬

‫‪104‬‬

‫‪52‬‬

‫עבדת צפון‬

‫‪4‬‬

‫‪10‬‬

‫‪15‬‬

‫‪1.5‬‬

‫‪483‬‬

‫‪32‬‬

‫עבדת מזרח‬ ‫וצפון־מזרח‬

‫‪5.5‬‬

‫‪13‬‬

‫‪22‬‬

‫‪1.7‬‬

‫‪558‬‬

‫‪25‬‬

‫עבדת מערב‬

‫‪7‬‬

‫‪8‬‬

‫‪8‬‬

‫‪1‬‬

‫‪430‬‬

‫‪54‬‬

‫עבדת דרום‬

‫‪5.5‬‬

‫‪0‬‬

‫‪0‬‬

‫‪0‬‬

‫‪0‬‬

‫–‬

‫עבדת דרום־מערב‬

‫‪8.5‬‬

‫‪2‬‬

‫‪0‬‬

‫‪0‬‬

‫‪77‬‬

‫–‬

‫עבדת מרכז‬

‫‪3‬‬

‫‪8‬‬

‫‪12‬‬

‫‪1.5‬‬

‫‪277‬‬

‫‪23‬‬

‫נחל צין‬

‫‪27‬‬

‫‪33‬‬

‫‪23‬‬

‫‪0.7‬‬

‫‪1027‬‬

‫‪45‬‬

‫צין צפון ונחל ליפא‬

‫‪2‬‬

‫‪6‬‬

‫‪11‬‬

‫‪1.8‬‬

‫‪156‬‬

‫‪14‬‬

‫אגן מחיה‬

‫‪3.5‬‬

‫‪16‬‬

‫‪17‬‬

‫‪1.1‬‬

‫‪281‬‬

‫‪17‬‬

‫אגן מאהלים‬

‫‪2‬‬

‫‪6‬‬

‫‪1‬‬

‫‪0.17‬‬

‫‪139‬‬

‫‪139‬‬

‫אגן רתמים‬

‫‪3.8‬‬

‫‪12‬‬

‫‪5‬‬

‫‪0.42‬‬

‫‪403‬‬

‫‪81‬‬

‫אגן ערקוב‬

‫‪1.2‬‬

‫‪2‬‬

‫‪3‬‬

‫‪1.5‬‬

‫‪73‬‬

‫‪24‬‬

‫נחל מטרד‬

‫‪18.5‬‬

‫‪0‬‬

‫‪0‬‬

‫‪0‬‬

‫‪0‬‬

‫–‬

‫נחל גבא‬

‫‪10.5‬‬

‫‪0‬‬

‫‪0‬‬

‫‪0‬‬

‫‪0‬‬

‫–‬

‫‪0.64‬‬

‫‪351‬‬

‫נחל צנע‬

‫‪20‬‬

‫‪11‬‬

‫‪7‬‬

‫סה"כ‬

‫‪141‬‬

‫‪169‬‬

‫‪167‬‬

‫‪50‬‬

‫‪5695‬‬

‫ברצף‪ ,‬שאליהן מובילות תעלות אחדות‪ .‬כמויות האבן שנדרשו לבניין המערכות החקלאיות בסביבת‬ ‫עבדת היו עצומות (‪ .)Ashkenazi, Chen and Avni 2019‬חציבת אבן באזור הייתה זמינה בשכבות‬ ‫הגיר הקשות שנמצאו חשופות בכל דופן של נחל‪ .‬לפיכך לא נדרשו אזורים מוגדרים לכך וזו כנראה‬ ‫הסיבה למיעוט אתרים מסוג זה – שניים בסך הכול‪ .‬בכשליש מ־‪ 47‬אתרי המכלאות בשטח המחקר‬ ‫נמצאו שתי מכלאות ויותר‪ 33 .‬המכלאות בשטחים החקלאיים אשר יועדו לגידול צאן בדרך כלל שונות‬ ‫מהמכלאות שממזרח וסמוך לעבדת בגודלן ובאיכות בנייתן (איור ‪ ,)D ,C ,B :1‬והן מתפרסות על ‪48.7‬‬ ‫דונם ונועדו כנראה להלנת בעלי החיים בשיירות שחנו בעבדת‪ ,‬אם כי ייתכן כי חלקן שימש לגידול צאן‬ ‫עבור תושבי עבדת והסביבה‪.‬‬

‫עפר שיאון‪ ,‬אלי אשכנזי וטלי אריקסון־גיני‬

‫‪53‬‬

‫דיון וסיכום‬ ‫עבדת בתקופה הביזנטית התיכונה והמאוחרת (‪ 650–450‬לסה"נ) הייתה מוקפת חומה‪ .‬שטחה‬ ‫המצומצם‪ ,‬המוערך בכ־‪ 86.5‬דונמים‪ ,‬מחולק בין השטח המישורי הנאמד בכ־‪ 26.7‬דונם ובו רובע‬ ‫המגורים והאקרופוליס‪ ,‬למדרונות המערביים ששטחם מוערך ב־‪ 60‬דונם‪ ,‬ובהם 'עיר המערות'‪ ,‬שחלקן‬ ‫נחצבו בתקופה הנבטית–רומית כנקרופוליס‪ .‬בתקופה הביזנטית נחצבו מערות נוספות והקיימות‬ ‫הורחבו ברובן וייעודן שונה למגורים‪ ,‬למלאכה ולמתקנים חקלאיים‪.‬‬ ‫בשטח המישורי‪ ,‬ברובע המגורים‪ ,‬נסקרו כ־‪ 19‬מבנים‪ ,‬מהם ‪ 16‬בתי חצר רחבי ידיים‪ ,‬בני ‪ 400‬מ"ר‬ ‫בממוצע‪ .‬לצד רובע המגורים נמצא האקרופוליס ובו מצודה ואגף דתי הכולל שתי כנסיות‪ .‬איכות מבני‬ ‫המגורים בעבדת גבוהה בהשוואה למבני המגורים ברחובות בנגב ובסעדון‪ .‬ב'עיר המערות' היו כנראה‬ ‫‪ 220‬מערות‪ ,‬רובן יועדו למלאכות‪ ,‬למסחר‪ ,‬לאחסון ולאורוות‪ ,‬ומיעוטן‪ 40 ,‬מערות לכל היותר‪ ,‬יועדו‬ ‫אולי למגורים‪ .‬העורף החקלאי של עבדת משתרע על יותר מ־‪ 10,000‬דונם של מערכות חקלאיות‬ ‫אחידות‪ ,‬מושקעות ומטופחות‪ .‬מיעוט מבני המגורים נמצא ביחס הפוך להיקפו הנרחב של העורף‬ ‫החקלאי‪ ,‬בשונה מיישובי הנגב האחרים‪ ,‬ומקצין בכך עוד יותר את ייחודה של עבדת‪ .‬הפער בין מספר‬ ‫מבני המגורים לעורף החקלאי מעיד על עוצמה חקלאית ועושר כלכלי שנמצא להערכתנו בידי מעטים‪.‬‬ ‫השאלות העולות מהמציאות הארכיאולוגית רבות והשחזור המוצע כאן אינו מספק‪ ,‬במיוחד לנוכח‬ ‫מיעוט המקורות ההיסטוריים‪.‬‬ ‫שגשוגה של עבדת בתקופה הביזנטית היה חלק משינוי קיצוני שעברו הנגב וארץ ישראל כולה‪,‬‬ ‫בעקבות הרפורמות של דיוקלטיאנוס וקונסטנטינוס והיערכות הצבא בנגב‪ .‬יישוב חדש ומושקע נבנה‬ ‫בעבדת‪ ,‬מערכות חקלאות אחידות ורחבות היקף הוכשרו בכל ערוץ אפשרי ממזרח ובעיקר ממערב‬ ‫ליישוב‪ .‬מאות תעלות נחפרו או נבנו במדרונות והובילו מים לאלפי חלקות בבוסתנים מסודרים‪ ,‬אחידי‬ ‫צורה ובנייה‪ .‬בנייתן של המערכות החקלאיות הצריכה סדר ותכנון מרחבי רב היקף נוסף על ידע‬ ‫הידרולוגי החורגים מתחום הפרט או המשפחה המורחבת‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬נדרשו ארגון ושליטה בריבוי‬ ‫ידיים עובדות‪ ,‬המיומנות בחציבה‪ ,‬בהסעה ובבנייה‪ .‬קשה לתאר מפעל בסדר גודל כזה ללא סיוע ישיר‬ ‫ועקיף של הממלכה ומעל הכול‪ ,‬סדר ושקט ביטחוני שגובה על ידי המנהל הצבאי‪ .‬חיזוק להנחה זו‬ ‫נמצא באחידות מגדלי השדה ובאיכות בנייתם‪ .‬היעדר מדרוג יישובי רגיל הכולל בתי חוות‪ ,‬כפרירים‪,‬‬ ‫כפרים ויישובים משלל סדרי גודל‪ ,‬מחזק אף הוא את הנחת העוצמה והאחידות‪ .‬בעלי האדמות גרו‬ ‫בעבדת וסיפקו שירותי דרך שעיקרם נמצא בסביבת הבאר ובית המרחץ‪ ,‬בדומה להיום‪ .‬ריבוי מכלאות‬ ‫נמצא ברמה שממזרח ומחוץ לחומת היישוב‪ ,‬בהן נמצא משכן לצאן ולבעלי חיים בשירות עוברי אורח‬ ‫ותושבי המקום‪ .‬התוצרת מהבוסתנים‪ ,‬בעיקר הענבים שנבצרו‪ ,‬הוסעו ונסחטו בחמש הגתות שנמצאו‬ ‫ביישוב‪ .‬התוצרת החקלאית אוחסנה בריבוי המערות‪ ,‬והיין נמכר לצריכה מקומית‪/‬צבאית וחלקו הוסע‬ ‫לייצוא‪ .‬הידיים העובדות בחקלאות נמצאו‪ ,‬בדומה לימינו‪ ,‬בעשרות המבנים וביישובים הארעיים ששכנו‬ ‫בעורפה החקלאי של העיר‪.‬‬ ‫מי אם כך היו תושביה האמידים של עבדת? האם היו אלו אנשי צבא לימיטאנים‪ ,‬נציגי הקיסר‬ ‫שבבעלותם נמצאו אחוזות או אדמות הכנסייה‪ ,‬איכרים בעלי אדמות פרטיות‪ ,‬או אולי בעלי כפרים‬ ‫שלמים שאינם איכרים (דן תשל"ז‪ ;452 ,215 ,182–178:‬פרוקופיוס‪ ,‬אנקדוטה‪ ;XXX ,19–18 ,‬פטרוס‬ ‫האיברי‪.)100 ,10 ,‬‬

‫‪54‬‬

‫עבדת הביזנטית והמערכת החקלאית סביבה‬

‫אין בידנו תשובה חד־משמעית‪ ,‬והדעות חלוקות בדבר המעורבות האימפריאלית בהקמת המערכות‬ ‫החקלאיות‪ .‬לדעת חוקרים אחדים (אבני‪ ,‬אבני ופורת תש"ע‪ ,)43:‬תפוצתם הגדולה של שדות החקלאות‬ ‫בנגב הייתה חלק מפריחה יישובית ששררה בכל רחבי ארץ ישראל ולא פרי יוזמה שלטונית מכוונת‪.‬‬ ‫אריקסון־גיני הציעה כי תגבור כוחות רומיים בדרום הארץ ובדרום ירדן בתקופה הרומית המאוחרת‬ ‫(שלהי המאה הג' – תחילת המאה הד' לסה"נ)‪ ,‬הכולל מעבר של הלגיון העשירי מירושלים לאילה‪/‬‬ ‫עקבה‪ ,‬היה לגורם שהניע את הפריחה החקלאית בנגב‪ ,‬בדומה לאזורים בצפון אפריקה לפני כן‬ ‫(‪ .)Erickson-Gini 2010:191–199‬תעשיית היין וייצואו מיישובי הר הנגב גדלו מאוד עוד במאה הד'‬ ‫לסה"נ והביאו לשגשוג חסר תקדים בהרחבת היישובים בתקופות הביזנטית הקדומה והתיכונה‪ ,‬עד‬ ‫נפילתו של השוק באמצע המאה הו' לסה"נ (‪.)Fuks et al. 2020‬‬ ‫נגב הציע אפשרות אחרת‪ ,‬במאמרו (תשנ"ג) הדן בסכומי הכסף שהעניק השלטון המרכזי בתקופה‬ ‫הביזנטית לאנשי הצבא בפפירוס ‪ 39‬מניצנה‪ ,‬המתוארך לאמצע המאה הו' לסה"נ (‪Kraemer‬‬ ‫‪ .)1958:119–125‬בפפירוס נזכרים שמונה יישובים מהר חברון‪ ,‬בקעת באר שבע והר הנגב ובהם עבדת‪.‬‬ ‫נגב ביסס את מחקרו על גודל החלקות החקלאיות מסביב ליישובים הנזכרים והסיק‪ ,‬בשונה מקרמר‪,‬‬ ‫שהסכומים המתוארים שולמו ללימיטאנים – תושבי היישובים‪ ,‬מהשלטון המרכזי ולא להיפך‪ .‬קרמר‬ ‫טען כי הלימיטאנים היו לקבוצת חילות הגבול‪ ,‬מעבדי אדמות אמידים מאוד )‪.)Kraemer 1958:124‬‬ ‫על פי סכומי הכסף חישב נגב והעריך כי מרבית אוכלוסייתה הבוגרת של ממשית (‪ 1375‬סולידי)‬ ‫התקיימה מהכסף הזה‪ .‬תמיכה בהנחתו של נגב ניתן למצוא במחקר ממשית שנערך על ידי שיאון‬ ‫וישראלי (‪ ,)2021‬שבדומה למחקרו של נגב בממשית‪ ,‬מעריך שהלימיטאנים היו לכוח העיקרי בעבדת‬ ‫מאחר שסכום התמיכה (‪ 1356‬סולידי‪ ,‬בפפירוס ‪ )39‬כמעט זהה‪ ,‬אך עוצמתו הכלכלית נסמכה בעיקר‬ ‫על המערך החקלאי‪ .‬נגב הרחיב ותיאר את מאמצי הקיסרים לשמור על נחלות השלטון‪ .‬בתקנות‬ ‫שפורסמו ב'נובלות של תיאודוסיוס המקודש' בשנת ‪ 443‬לסה"נ‪ ,‬במיוחד בגבולות המזרח‪ ,‬כדי למנוע‬ ‫פשיטות של פרסים וסרקנים‪ ,‬ניכרת החשיבות שייחס השלטון לחיל הלימיטנאים ולתמיכה בהם‪ .‬הוא‬ ‫אף קבע עונשים לאלה שפגעו בקצבותיהם וציווה שהשדות יהיו בבעלות של החיילים המעבדים אותם‬ ‫וששדות שעובדו על ידי אחרים יוחזרו אליהם‪ ,‬שכן הם יועדו להם מלכתחילה (נגב תשנ"ג‪ 240:‬ושם‬ ‫הפניות)‪ .‬חיזוק נוסף להנחה זו נמצא בהיעדר מגורי חיילים במצודה‪ ,‬שכן מגוריהם‪ ,‬לפי הצעתנו‪ ,‬היו‬ ‫בבתים הסמוכים‪ .‬חיזוק נוסף להנחתנו נמצא בספרו האחרון של שצמן המייחד פרק ללימיטאנים‬ ‫(שצמן ‪ ,)70–59:2021‬שבו הוא טוען כי האחרונים שירתו במרחב הלימס‪ ,‬שאיננו גבול מבוצר‪ ,‬אלא‬ ‫מרחב פונקציונלי הכפוף לפיקודו של הדוקס או קומס צבאי‪ .‬שצמן מוסיף כי החיילים הלימיטאנים היו‬ ‫מרכיב קבוע בצבא הסדיר של האימפריה המזרחית ושהיה עליהם לבצע משימות באופן סדיר (שם‪:‬‬ ‫‪ .)70‬היעדר צלבים חרוטים במגדלי השדה מחליש את האפשרות שהמערך החקלאי היה ברשות‬ ‫הכנסייה‪ .‬עם זאת‪ ,‬מערת ה'קדושים'‪ ,‬מערות מעוטרות בצלבים סמוך לה ומערות אחרות‪ ,‬בהן מערה‬ ‫‪ F1‬שחפרו אריקסון־גיני ובקינג מעידות על נוכחותה של קהילת נזירים נוצרים בעבדת‪.‬‬

‫עפר שיאון‪ ,‬אלי אשכנזי וטלי אריקסון־גיני‬

‫‪55‬‬

‫הפניות‬ ‫אבני ג'‪ ,‬אבני י' ונ' פורת תש"ע‪ .‬החקלאות הקדומה בהר הנגב–בחינה מחודשת‪ .‬קתדרה ‪.44–13:133‬‬ ‫אבני י' וויילר נ' ‪ .2013‬מפה גיאולוגית של ישראל ‪ ,1:50000‬המכון הגיאלוגי‪ .‬ירושלים‪ ,‬מהדורה מקוונת‪https:// .‬‬ ‫‪www.gov.il/he/departments/general/sde–boker–map‬‬ ‫באומגרטן י' ‪ .2015‬מפת שיזף (‪ .)165‬הסקר הארכיאולוגי של ישראל‪http://survey.antiquities.org.il/#/ .‬‬ ‫‪MapSurvey/1127‬‬ ‫באומגרטן י' תשס"ה‪ .‬מפת שבטה (‪ .)166‬הסקר הארכיאולוגי של ישראל‪http://survey.antiquities.org.il/#/ .‬‬ ‫‪MapSurvey/41‬‬

‫גולדרייך י' ‪ .1998‬האקלים בישראל תצפיות חקר ויישום‪ .‬הוצאת אוניברסיטת בר אילן‪ ,‬רמת גן‪ ,‬הוצאת הספרים‬ ‫ע"ש י"ל מאגנס‪ ,‬האוניברסיטה העברית‪ ,‬ירושלים‪.‬‬ ‫דהרי ע' ושיאון ע' ‪ .2017‬רוחייבה־רחובות בנגב כמודל לעיר במדבר‪ .‬קדמוניות ‪.77–66:154‬‬ ‫דן י' תשל"ז‪ .‬המציאות החברתית בארץ־ישראל בתקופה הביזאנטית במאות השישית והשביעית‪ .‬עבודת‬ ‫דוקטור‪ ,‬האוניברסיטה העברית‪ .‬ירושלים‪.‬‬ ‫היימן מ' ‪ .1997‬חקלאות ונוודים בספר המדבר בתקופות הביזנטית והמוסלמית הקדומה‪ .‬בתוך ש' דר וז' ספראי‬ ‫עורכים‪ .‬הכפר הקדום בארץ ישראל‪ .‬תל אביב‪ .‬עמ' ‪.349–327‬‬ ‫טהל ג' תשנ"ד‪ .‬עבדת‪ .‬חדשות ארכיאולוגיות קא–קב ‪.115–112:‬‬ ‫כהן ר' תשמ"ב‪ .‬מפת שדה בוקר מזרח (‪ .)168‬הסקר הארכיאולוגי של ישראל ירושלים‪http://survey. .‬‬ ‫‪antiquities.org.il/#/MapSurvey/19‬‬

‫ַפ ָחה (‪ .)196‬הסקר הארכיאולוגי של ישראל‪ .‬ירושלים‪.‬‬ ‫לנדר י' ‪ .1990‬מפת הר נ ְ‬ ‫לנדר י' ‪ .2018‬מפת עבדת (‪ .)171‬הסקר הארכיאולוגי של ישראל‪http://survey.antiquities.org.il/#/ .‬‬ ‫‪MapSurvey/2190‬‬

‫נגב א' תשכ"א‪ .‬החפירות בעבדת בשנים ‪ .1980–1958‬ידיעות החברה לחקירת ארץ‪-‬ישראל ועתיקותיה כה‪:‬‬ ‫‪.93–92‬‬ ‫נגב א' תשכ"ג‪ .‬מחקרי עבדת‪ :‬גילוי עבדת ותולדות חקירת העיר‪ .‬מדע ‪.7–3:)1( 8‬‬ ‫נגב א' ‪ .1975‬מחנה צבאי ליד עבדת‪ .‬חדשות ארכיאולוגיות נו‪.50–48:‬‬ ‫נגב א' ‪ .1977‬החפירות בעבדת בשנים ‪ .1976–1975‬קדמוניות י‪.29–27:‬‬ ‫נגב א' תשנ"ב‪ .‬עבדת‪ .‬האנציקלופדיה החדשה לחפירות בארץ ישראל ‪.1145–1137:3‬‬ ‫נגב א' תשנ"ג‪ .‬הפפירוסים של ניצנה וסופה של ההתיישבות הנבטית הביזאנטית בנגב‪ .‬בתוך מ' הלצר‪ ,‬א' סגל וד'‬ ‫קאופמן‪ ,‬עורכים‪ .‬מחקרים בארכיאולוגיה ובהיסטוריה של ארץ ישראל מוגשים למשה דותן‪ .‬חיפה‪ .‬עמ'‬ ‫‪.242–231‬‬ ‫פביאן פ' ‪ .2005‬עבדת בתקופת הקמת הפרובינקיה ערביה‪ :‬מחנה הצבא הרומי ומקומו במערך הבטחון‬ ‫בשוליים המזרחיים של האמפריה‪ .‬עבודת דוקטור‪ ,‬אוניברסיטת בן גוריון בנגב‪ .‬באר שבע‪.‬‬ ‫פוטשר ע' וטפר י' תשנ"ד‪" .‬עיר המערות עבדת"–תופעה אורבנית קדומה של התיישבות באזור צחיח‪ .‬מחקרים‬ ‫י"ד‪.49–31:‬‬ ‫פטרוס האיברי = ‪.Vita Petri Iberi a Joanne Rufo, Petrus der Iberer. R. Raabe ed. Leipzig 1895‬‬

‫עבדת הביזנטית והמערכת החקלאית סביבה‬

56

Procopius of Caesarea, The Anecdota or Secret History VI. H. B. Dewing transl. = ‫ אנקדוטה‬,‫פרוקופיוס‬ .London, 1935

.‫ ירושלים‬.‫ החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה‬,‫ יד יצחק בן צבי‬.‫ הנגב כארץ נושבת‬.1990 '‫רובין ר‬ ‫ מחקרים‬.‫ עורך‬,‫ בתוך ש' אחיטוב‬.‫ הארכיאולוגיה של נוודות רועים היבטים מהממצא הארכיאולוגי‬.1998 '‫רוזן ס‬ .41–27 '‫ עמ‬.‫ שדה בוקר‬.‫בארכיאולוגיה של נוודים בנגב ובסיני‬ ‫ האוניברסיטה‬,‫ עבודת דוקטור‬.‫ תפרוסת היישוב במרכז הרי שומרון בתקופה הביזנטית‬.2000 '‫שיאון ע‬ .‫ ירושלים‬.‫העברית‬ '‫ ג' להמן וי‬,‫ ד' ורגה‬,‫ בתוך א' גולני‬.‫ ממשית – תגליות בעיר ובסביבתה בעקבות סקר חדש‬.'‫שיאון ע' וישראלי ש‬ ‫ באר‬.‫ כנס דרום י"ז‬,‫ קובץ מחקרים כרך ד‬.‫ חפירות ומחקרים ארכיאולוגיים בדרום הארץ‬.‫ עורכים‬,‫צחנוביץ‬ .79–61 '‫ עמ‬.‫שבע‬ .‫ ירושלים‬.‫ הדוכס והצבא הרומי בארץ ישראל מדיוקלטיאנוס עד הכיבוש הערבי‬.2021 '‫שצמן י‬ ‫ באר‬.‫ אוניברסיטת בן גוריון בנגב‬,‫ עבודת דוקטור‬.‫ ישובים עירוניים בנגב בתקופה הביזנטית‬.1986 '‫שרשבסקי י‬ .‫שבע‬ Ashkenazi E., Chen Y., Avni Y. and Lavee S. 2015. Fruit Trees Survival Ability in an Arid Desert Environment Without Irrigation in the Negev Highlands of Southern Israel. Israel Journal of Plant Sciences 62:5–16. Ashkenazi E., Chen Y. and Avni Y. 2019. The vitality of fruit trees in ancient Bedouin orchards in the Arid Negev Highlands (Israel): Implications of climatic change and environmental stability. Quaternary International https://doi.org/10.1016/j.quaint.2019.09.039 Bruins H.J. 2012. Ancient Desert Agriculture in the Negev and Climate–zone Boundary Changes during Average, Wet and Drought Years. Journal of Arid Environments 86: 28–42. Bucking S. 2017. A Dipinti–Intensive Cave Dwelling as Evidence of a Monastic Presence in Byzantine Avdat. Journal of Arid Environments 143:28–34. Bucking S. and Erickson-Gini 2020. The Avdat in Late Antiquity Project: Report on the 2012/2016 Excavations of a Cave and Stone–Built Compound along the Southern Slope. Journal of Eastern Mediterranean and Heritage Studies 8(1):22–57. Erickson-Gini T. 2002. Nabataean or Roman? Reconsidering the Date of the Camp at Avdat in Light of Recent Excavations. In P. Freeman, J. Bennett, Z.T. Fiema and B. Hofmann (eds.). Limes XVIII. The Proceedings of the XVIIIth International Congress of Roman Frontier Studies held in Amman, Jordan (September 2000). Vol. 1. (BAR Int. S. 1082). Oxford. Pp. 113–130. Erickson-Gini T. 2010. Nabataean Settlement and Self–Organized Economy in the Central Negev: Crisis and Renewal (BAR Int. S. 2054). Oxford. Erickson-Gini T. 2012. Nabataean Agriculture: Myth and Reality. Journal of Arid Environments 86: 50–54. Erickson-Gini T. 2014. Oboda and the Nabataeans. STRATA – BAIAS 32: 81–108. Erickson-Gini T. in press. Excavations in Avdat (Oboda), 2012. Final Report. ʻAtiqot.

57

‫ אלי אשכנזי וטלי אריקסון־גיני‬,‫עפר שיאון‬

Figueras P. 1995. Monks and Monasteries in the Negev Desert. Liber Annus 45:39–49. Fuks D., Bar-Oz G., Tepper Y., Erickson-Gini T., Langgut D., Weissbrod L. and Weiss E. 2020. The Rise and Fall of Viticulture in the Late Antique Negev Highlands Reconstructed from archaeobotanical and ceramic data. PNAS 2020-18-08, Vol. 117 (33), p. 19780–19791 Hillel D. and Tadmor N. 1962. Water Regime and Vegetation in the Central Negev Highlands of Israel. Ecology 43: 33–41. Jauseen A., Savignac R. and Vincent H. 1904. ‘Abdeh. RB I:403–423. Jauseen A., Savignac R. and Vincent H. 1905. ‘Abdeh. RB II:174–189, 235–244. Kennedy D. 2004. The Roman Army in Jordan (Council for British Research in the Levant) London. Korjenkov A.M. and Mazor E. 1999. Seismogenic Origin of Ancient Avdat Ruins, Negev Desert, Israel. Natural Hazards 18:193–226. Kraemer C.J. 1958. Excavations at Nessana III: Non–Literary Papyrii. Princeton. Musil A. 1908. Arabia Petraea. Vienna. Negev A. 1961. Avdat – a Caravan Halt in the Negev. Archaeology 14:122-130. Negev A. 1997. The Architecture of Oboda. (Qedem 36). Jerusalem. Sion O. and Rubin R. 2020. Ḥorvat Saʻadon and its Environs: A Large Settlement, Satellite Settlements and Agricultural Systems in the Negev in Antiquity. STRATA–BAIAS 38:125– 170 Wieler N., Avni Y. and Rosensaft M. 2016. The Significance of the Geological Strata on Desert Runoff Agriculture: Indications for Stable Desert Environment over the Last 1600 Years in Southern Israel. Journal of Arid Environments 135:147–163. Yair A. and Kossovsky A. 2002. Climate and Surface Properties: Hydrological Response of Small Arid and Semi–arid Watersheds. Geomorphology 42:43–57.

‫חפירות קובור אל־ולידה ‪2021–2007‬‬ ‫גונר להמן‪ ,‬סטיב א‪ .‬רוזן‪ ,‬בת־עמי נוימאיר־פוטשניק ורויטל גולדינג־מאיר‬ ‫אוניברסיטת בן גוריון בנגב‬

‫תקציר‬ ‫בשנים ‪ 2021–2007‬נערכו בקובור אל־ולידה חמש עונות חפירה ונחשף יישוב כפרי המתוארך לתקופות‬ ‫הברונזה והברזל‪ .‬בתקופות אלו התקיימה באתר פעילות חקלאית ותעשייתית שהחלה בתקופת הברונזה‬ ‫המאוחרת ‪2‬ב' ונמשכה עד סיומה של ההתיישבות בתקופת הברזל ‪2‬ג'‪ .‬באתר נמצאו עדויות לקשרי מסחר‬ ‫עם אזורים סמוכים ועם אזורים מרוחקים כגון מצרים‪ ,‬קפריסין‪ ,‬יוון ואשור‪ .‬הגורם שהניע את היוזמה לפעילות‬ ‫הכלכלית באתר השתנה במהלך קיומו ממנהלי־אימפריאלי לפרטי־מקומי‪ ,‬אך האתר נשאר חלק ממערך‬ ‫היישובים בסביבה‪.‬‬

‫מילות מפתח‪ :‬קובור אל־ולידה‪ ,‬ארכיאולוגיה יישובית‪ ,‬פלשת‪ ,‬נחל הבשור‪ ,‬תל אל־פארעה (דרום)‪,‬‬ ‫תל ג'מה‪ ,‬תל שרע‬

‫מבוא‬ ‫קובור אל־ולידה הוא אתר ארכיאולוגי קטן (כ־‪ 20‬דונם) בדרום–מערב ישראל‪ ,‬הממוקם על הגדה‬ ‫הצפונית של נחל הבשור‪ ,‬בין תל ג'מה לתל אל־פארעה (דרום) (נ"צ ‪ ;151100/582700‬איור ‪.)1‬‬ ‫שמו של האתר נגזר משמו של השבט הבדואי בני ולידה‪ ,‬שהם תת־קבוצה של שבט הג'וברת (‪Abu-‬‬ ‫‪ .)Rabi‘a 2001:135–136; Muhsam 1966:27, 32‬את האתר חשפה לראשונה מחלקת העתיקות של‬ ‫ממשלת המנדט הבריטי של פלשתינה‪ ,‬ובשנת ‪ 1977‬ערך רודולף כהן עונת חפירה אחת (‪Cohen‬‬ ‫‪ ;)1978‬חפירות אלו לא פורסמו‪ ,‬מלבד אוסטרקון שפרסם פרנק מור קרוס (‪ .)Cross 1980‬בשנת ‪2000‬‬ ‫משלחת של אוניברסיטת בן־גוריון בראשות גונר להמן ערכה באתר סקר‪ ,‬ובו זוהו שני אזורים נפרדים‬ ‫(איור ‪ )2‬הממוקמים סמוך לגדת נחל הבשור‪ :‬הגבעה הדרומית (שטחים ‪ ;1A ,1‬כ־‪ 140 × 130‬מ')‬ ‫והגבעה הצפונית (שטח ‪ ;2‬כ־‪ 75 × 75‬מ') הממוקמת במרחק של ‪ 250‬מ' מצפון לשטח ‪.1‬‬ ‫משנת ‪ 2007‬חופרת באתר משלחת משותפת של אוניברסיטת בן־גוריון בנגב‪ ,‬אוניברסיטת לייפציג‬ ‫מגרמניה ואוניברסיטת רוסטוק מגרמניה בניהולם של גונר להמן‪ ,‬סטיב א‪ .‬רוזן‪ ,‬אנגליקה ברליונג (‪–2007‬‬ ‫‪ )2010‬והרמן מ‪ .‬ניימן (‪ .)2011‬מטרת הפרויקט היא לחקור את ההתיישבות הכפרית בתקופות הברונזה‬ ‫המאוחרת והברזל בדרום‪-‬מערב ישראל‪ .‬האתר בקובור אל־ולידה ממוקם באזור מעבר בין חוף הים‬

‫גונר להמן‪ ,‬סטיב א‪ .‬רוזן‪ ,‬בת־עמי נוימאיר־פוטשניק ורויטל גולדינג־מאיר‬

‫‪63‬‬

‫‪ .)2005; Oren 1984‬בדומה ל'בתי המושל'‪ ,‬במבנים אלו קירות לבני הבוץ חסרי יסודות אבן‪ ,‬אם כי נראה‬ ‫ששכבת יסוד הונחה לפני הבנייה‪ .‬בשונה מ'בתי מושל' אחרים‪ ,‬שהתגלו מתחת לשכבות מאוחרות‬ ‫יותר‪ ,‬מכלול המבנים בקובור אל־ולידה התגלה בעומק של ‪ 40‬ס"מ בלבד מתחת לפני השטח‪ ,‬ולכן‬ ‫אפשר היה לחשוף את רובו‪.‬‬ ‫במכלול המבנים זוהו חמישה שלבי בנייה (‪5a–e‬־‪ )1‬הנבדלים זה מזה בגובה הרצפות של חדרי‬ ‫המבנים‪ .‬קירות המבנים נבנו מלבני בוץ אחידות (‪ 53 × 39 × 11.5‬ס"מ)‪ ,‬הזהות בגודלן ללבנים שנמצאו‬ ‫בתל ג'מה הסמוך בבניין ‪ ,)Petrie 1928: Pl. 72( JF‬והם השתמרו לגובה של ‪ 1.5‬מ'‪ .‬דפוסי הקריסה של‬ ‫הקירות מלמדים שחלק מהמבנים התנשא לגובה של שתי קומות לפחות‪.‬‬ ‫שכבה ‪5a‬־‪ .1‬בשלב זה מתחיל באתר היישוב של תקופת הברונזה המאוחרת‪ .‬בשכבה זו נערכו שלושה‬ ‫חתכי בדיקה בלבד ובהם לא נתגלו שרידי מבנים‪.‬‬ ‫שכבה ‪5d‬־‪ .1‬שכבה זו נחשפה בשטח של ‪ 22‬ריבועים (‪ 5 × 5‬מ' גודל)‪ ,‬ובה נמצאו שני מבנים (מזרחי‬ ‫ומערבי) מרובי חדרים‪ .‬להלן אציין כמה מהם‪:‬‬ ‫חדר ‪ 101‬הוא החדר המרכזי במבנה המזרחי‪ .‬החדר רוצף אבן ונמצאו בו תנור ושכבות עפר עמוקות‬ ‫המלמדות שהוא שימש כנראה מטבח‪ .‬על רצפת החדר נמצאו כלי חרס רבים שאפשר לרפאם‪ .‬חדר‬ ‫‪ 102‬ממוקם מדרום למטבח‪ .‬הוא רוצף בחלוקי אבן‪ ,‬וככל הנראה הופרד מחדר ‪ 101‬בארבעה עמודי‬ ‫עץ‪ ,‬שמהם השמרו בסיסיהם בלבד‪ .‬סמוך לחדר ‪ 101‬ממערב נחשפו נישה צרה (כ־‪ 2‬מ' רוחב) וקיר‬ ‫(כ־‪ 1‬מ' עובי) שתמכו כנראה בגרם מדרגות שהוביל לקומה שנייה‪ .‬חדרים אלו וכלי החרס השלמים‬ ‫שעל רצפתם נחתמו במשטח עליון שקרס עליהם; ייתכן שהייתה זו תקרת המבנה ואולי גם רצפתה‬ ‫של הקומה השנייה‪ .‬לא נמצאו סימני הרס בשרפה בשכבה ‪5d‬־‪ ,1‬ונראה שהיא ננטשה בבהילות‪,‬‬ ‫ויושביה הותירו על הרצפות כלים שלמים‪ .‬על רצפתו של חדר ‪ 102‬נמצא חותם שבור דמוי חרפושית‬ ‫(‪ )scaraboid‬העשוי מסטיאטיט שרוף (איור ‪ .)5:4‬בציור החרוט בשני צדדיו מוצגת ככל הנראה אותה‬ ‫סצנה‪ ,‬ובה נראה המלך המצרי פרעה‪ ,‬מביס את אויבו‪ .‬החותם מתוארך לשושלת הי"ט או לראשית‬ ‫השושלת הכ' (‪.)Keel 2010:250‬‬ ‫בחדר ‪ ,101‬בתוך שכבות העפר‪ ,‬נמצאה טביעת חותם (איור ‪ )4:4‬שעליה מופיע שמו של תחותמס‬ ‫ה־‪ ,III‬פרעה מן השושלת הי"ח‪ ,‬אך היא מתוארכת לשושלת הי"ט או לראשית השושלת הכ' (‪Schröder‬‬ ‫‪ .)2010:255–258‬על רצפתו של חדר ‪ 101‬התגלו‪ ,‬בין השאר‪ ,‬להבי מגל מצור מטיפוס גאומטרי גדול‬ ‫(‪ )Large Geometric type‬האופייניים לשלהי האלף השני לפסה"נ (ר' למשל ‪.)Rosen 1997: Fig. 3.16‬‬ ‫הימצאותם בתוך 'בית המושל' מוסיפה להם גם הקשר חקלאי‪ .‬ברק השימוש על הקצה החד וחומר‬ ‫מליטה שנמצא על גב הלהבים‪ ,‬מלמדים כי הם היו בשימוש לפחות באירוע אחד של קציר (‪Manclossi,‬‬ ‫‪.)Rosen and Lehmann 2018‬‬ ‫בחדר ‪ 204‬במבנה המערבי זוהה כמחסן‪ ,‬ונמצאו בו פיטסים שלמים שאפשר לרפאם‪ .‬כן נמצאה‬ ‫כתובת היראטית על אוסטרקון (מס' ‪ ;13.072–07–S05‬איור ‪ .)1:4‬בכתובת מוזכרים מוצרים‪ ,‬ובהם מנות‬ ‫לחם‪ ,‬בירה ושעורה שאותם יש למסור ל'עבדים' (‪ .)Wimmer and Lehmann 2014‬אחד משני השמות‬ ‫המוזכרים בכתובת ההיראטית הוא "מּפר" (‪ )MAPAR‬ומקורו ככל הנראה הוא שמי‪ .‬הופעתם של שמות‬ ‫פרטיים ממוצא שמי בהקשר של מנהל מצרי מדגישה את הדומיננטיות המצרית באזור‪ ,‬ואת התלות‬

‫גונר להמן‪ ,‬סטיב א‪ .‬רוזן‪ ,‬בת־עמי נוימאיר־פוטשניק ורויטל גולדינג־מאיר‬

‫‪65‬‬

‫של האוכלוסייה המקומית‪ ,‬ה'כנענית' בפעילות המצרית‪ .‬באוסטרקון נוסף (‪ )34/31‬שחשף רודולף כהן‬ ‫בקובור אל־ולידה בשנת ‪ )Cohen 1978( 1977‬ופרסם קרוס (‪ ;Cross 1980‬איור ‪ ,)3:4‬מופיעים שמות‬ ‫שמיים מערביים‪ .‬באוסטרקון מופיעה כתובת 'פרוטו־כנענית' או 'כנענית קדומה' שנחרצה לאחר‬ ‫הצריפה על הדופן החיצונית של קערה מצרית אופיינית (‪.)Arie 2018; Berlejung 2010; Greene 2017‬‬ ‫אוסטרקון זה נמצא בבור של שכבה ‪5d‬־‪ 1‬המתוארך לתקופת הברונזה המאוחרת‪ ,‬זמנה של הנוכחות‬ ‫המצרית בקובור אל־ולידה‪ .‬בניגוד לדברי כהן שאותם פרסם סאס (‪ ,)Sass 1988:70, 152‬שברי כלי‬ ‫החרס שנמצאו בבור מתוארכים לתקופת הברונזה המאוחרת בלבד (איור ‪ .)7–1:5‬כתובות וחותמות‬ ‫מצריות היראטיות שנמצאו בלכיש‪ ,‬תל שרע‪ ,‬תל הרור‪ ,‬תל אל־פארעה (דרום) ודיר אל־באלח מחזקות‬ ‫את תיארכו של מכלול זה למאה הי"ב לפסה"נ (;‪.)Goldwasser 1984; Oren 1984:41 Krauss 1994‬‬ ‫על סמך ניתוח כלי החרס של ממצאים מרצפות ומשכבות המפולת של לבני הבוץ המכסות את‬ ‫הרצפות‪ ,‬יש לתארך את שכבה ‪5d‬־‪ 1‬לשלהי המאה הי"ג – ראשית המאה הי"ב לפסה"נ‪ .‬לכלי החרס‬ ‫משכבה זו ולארכיטקטורה בסגנון 'בית המושל' יש מקבילות ב'בתי המושל' סמוכים‪ ,‬כגון תל ג'מה‬ ‫שכבה ‪ ,JF‬תל אל־פארעה (דרום) ותל שרע שכבה ‪ .IX‬השוואות נוספות לטיפוסי כלי החרס נמצאו‬ ‫בלכיש ‪ ,IV‬תל ציפור שכבות ‪( IV–VI‬ינאי ‪ ,)1995‬תל מור שכבות ‪ ,V–VI‬אשדוד שכבה ‪ XIV–XV‬ודיר אל־‬ ‫באלח שכבה ‪ 1.VII‬במבני שכבה זו‪ ,‬בתוך הקשר סטרטיגרפי ברור‪ ,‬נמצאו גם כלי חרס נדירים מקפריסין‬ ‫ומיקנה‪ .‬יבוא זה נעלם מדרום הלבנט בראשית תקופת הברונזה המאוחרת ‪.)Manning et al. 2001( 3‬‬ ‫באחד הפיטסים (איור ‪ )16:6‬שנמצאו במחסן ‪( 204‬ר' לעיל) נראה דמיון לכמה מאפיינים בסיסיים של‬ ‫קנקני שפת צווארון‪ .‬על אף הדמיון הכלי אינו קנקן שפת צווארון‪ ,‬הוא עשוי מחומר עדין וצרוף היטב‬ ‫האופייני לקרמיקה של קובור אל־ולידה בתקופת הברונזה המאוחרת‪ .‬ניתוח פטרוגרפי של כלים אלו‪,‬‬ ‫לרבות טיפוסי כלים בסגנון מצרי‪ ,‬הראה כי הם יוצרו בייצור מקומי‪ .‬פיטסים דומים נמצאו במגידו שכבה‬ ‫‪ )Loud 1948: Pl. 8:4( VIIB–VI‬ובגילה (ר' גם ‪.)Mazar 1981: Fig. 8:1; Mazar 1990: Fig. 5‬‬ ‫בסופה של שכבה ‪5d‬־‪ 1‬המבנה ננטש ומתחילה הצטברות של הריסות על הרצפות‪.‬‬ ‫שכבה ‪5c‬־‪ .1‬לאחר הרס שכבה ‪5d‬־‪ 1‬קירות המבנים נשארים בשימוש‪ ,‬ונוספים מפלסי שימוש חדשים‬ ‫בגובה של כ־‪ 50–40‬ס"מ מעל מפלסי החיים של שכבה ‪5d‬־‪ .1‬בסופה שכבה ‪5c‬־‪ 1‬אפשר לזהות‬ ‫קריסה של כמעט כל קירות המבנים‪ .‬קריסה זו חותמת את השכבות הקודמות‪.‬‬ ‫בשכבה ‪5‬־‪ 1‬נמצאו חרסים מטיפוס מיקני שאותם בדק שטוקהמר (עדיין לא פורסם)‪ .‬בשלב הקדום‬ ‫ביותר של שכבה ‪5‬־‪ ,1‬בשכבה ‪5e‬־‪ 1‬נמצא שבר ידית של כד ארכוב מטיפוס ”‪ “Simple Style‬שיוצר‬ ‫ככל הנראה‪ ,‬בקפריסין‪ .‬בשכבה ‪5c‬־‪ 1‬נמצאו שברי חרסים קפריסאים אחדים מטיפוסים מיקניים‪ ,‬ובהם‬ ‫קדרה מטיפוס ”‪ “Rude-Style‬המתוארכת לתקופה ההלדית המאוחרת (‪.)Late Helladic IIIB2/IIIC‬‬ ‫כלים מטיפוסים ”‪ “Simple Style‬ו־”‪ “Rude-Style‬מתוארכים לשלהי המאה הי"ג – ראשית המאה הי"ב‬ ‫לפסה"נ (‪ .)Mountjoy 2018‬תיארוך זה תואם לתאריכי פחמן ‪ 14‬מקובור אל־ולידה (ר' להלן)‪.‬‬

‫ ‪ 1‬תיארוכה של שכבה ‪ VII‬בדיר אל־באלח וביצוריה עודכנה לשלהי המאה הי"ג–המאה הי"ב לפסה"נ (‪Killebrew‬‬ ‫‪.)2005:67‬‬

‫‪68‬‬

‫חפירות קובור אל־ולידה ‪2021–2007‬‬

‫שכבות ‪5b‬־‪ 1‬ו־‪5a‬־‪ .1‬את השכבות האלו לא תמיד אפשר היה להפריד זו מזו‪ ,‬אך אפשר לזהות כי‬ ‫השתמשו מחדש במכלול המבנים‪ .‬גדמי קירות שעדיין נצבו בזמנן של שכבות אלו תמכו בכמה‬ ‫מתקנים מטויחים ששימשו לעיבוד נוזלים‪ ,‬חלקם היו כנראה גיתות; ייעודם של המתקנים האחרים‬ ‫נותר תעלומה‪ .‬באחד המתקנים נמצא שבר גדול של קערה מטיפוס ‪( Late Helladic IIIC‬איור‬ ‫‪ .)8:5‬נראה שכאשר המתקן יצא משימוש ואגנו התמלא באשפה שבר הכלי הושלך לתוכו‪ .‬הקערה‬ ‫מעוטרת בשני קווים שהיו כנראה חלק מספירלה גדולה סמוך לידית‪ .‬זוהי הקערה השנייה מטיפוס זה‬ ‫שנמצאה בקונטקסט של אחוזה מצרית או 'בית מושל'‪ ,‬קערה נוספת נמצאה בתל אל־חסי (‪Blakely‬‬ ‫‪ .)2000: Fig. 7, Vessel 128‬השוואות מדרום הלבנט מתארכות קערות מטיפוס זה לתקופה ההלדית‬ ‫המאוחרת (‪ 1100–1150 ,)Late Helladic IIIC Middle‬לפסה"נ בקירוב (‪Mountjoy 2018; Dothan‬‬ ‫‪ .)and Zukerman 2004‬בהקשר הזה יש להזכיר קדרה (איור ‪ )9:5‬שנמצאה בבור משכבה ‪4‬־‪ ;1‬בבור‬ ‫נמצאו כמה מן החרסים הקדומים ביותר של תקופת הברזל באתר‪ .‬לקדרה ידיות אופקיות האופייניות‬ ‫להשפעות האגאיות על מסורת הקדרות המקומית‪ .‬קדרה נוספת מבור זה (איור ‪ )10:5‬מציגה אף היא‬ ‫מאפיינים היברידיים‪.‬‬ ‫גילויו של 'בית מושל מצרי' בדרום–מערב ישראל עורר חשיבה מחודשת על אודות תפקידם ההיסטורי‬ ‫של מבנים מסוג זה (‪ .)Morris 2005‬מבנה זה מצטרף לשני מבנים נוספים המוכרים בסביבתו של נחל‬ ‫הבשור (‪ :)Wadi Ghazzeh‬בתל ג'מה‪ ,‬כ־‪ 6.8‬ק"מ צפונית לקובור אל־ולידה ובתל אל־פארעה (דרום)‪,‬‬ ‫כ־‪ 5.7‬ק"מ דרומית לו‪ .‬שלושת האתרים ממוקמים לאורכו של נחל הבשור וקשורים‪ ,‬כפי הנראה‪ ,‬למרכז‬ ‫המנהל המצרי בדיר אל־באלח‪ ,‬הסמוך לשפכו של נחל הבשור לים‪ .‬אתרים מצריים נוספים בסמיכות‬ ‫דומה זה לזה‪ ,‬התגלו לאורכו של נחל גרר (‪ )Wadi esh-Shari’a‬בתל שרע ובתל מארבים (גזית וגופנא‬ ‫‪.)Oren 1993; Oren and Mazar 1993 ;1993‬‬ ‫בראשית ימי השושלת הי"ט חלה האצה בפעולות הבנייה המצרית בכנען‪ ,‬אפשר שמכלול המבנים‬ ‫של שכבה ‪ 1–5‬בשטח ‪ 1‬בקובור אל־ולידה קשורים לבנייה זו‪ .‬קצרה היריעה מלתאר כאן את המסורות‬ ‫האדריכליות השונות‪ ,‬אך נראה כי קיים יותר מטיפוס אחד של מבנה בקבוצת המבנים המצריים שהתגלו‬ ‫בכנען בתקופה זו‪ .‬הכללתם של המבנים תחת הכותרת 'בתי מושל מטיפוס מצרי' עלולה ליצור רושם‬ ‫מוטעה (‪ .)Oren 1984‬כמה מן המבנים שקוטלגו כ'בית מושל' אכן שימשו ככל הנראה‪ ,‬מקום מושבו‬ ‫של פקיד מצרי‪ .‬מבנים אחרים נראים כמבנה מבוצר או כמבצרים קטנים (למחקרים אחרונים בנושא‬ ‫מבנים מצריים בתקופת הברונזה המאוחרת בדרום הלבנט ר' ‪Higginbotham 1996; Higginbotham‬‬ ‫‪ .)2000; Morris 2005 ;Braunstein 2011; Ganor and Weissbein, this volume‬עד כה לא התגלו‬ ‫סימנים לביצור בקובור אל־ולידה‪ ,‬ויש לשער כי הייתה זו אחוזה חקלאית בלתי מבוצרת‪.‬‬ ‫המתקנים שנחשפו בשכבה זו‪ ,‬קנקנים לאחסון ולהובלה בכמויות גדולות וגילויו של מגל שלם‪,‬‬ ‫המורכב מלהבי צור וכן להבי מגל רבים העשויים צור‪ ,‬מלמדים שהייתה פעילות חקלאית סביב מכלול‬ ‫המבנים של שכבה ‪5‬־‪ .1‬שתי הכתובות ההיראטיות‪ ,‬המזכירות משלוחי תבואה והקצבת אספקה‬ ‫לפועלים השייכים לכוח העבודה‪ ,‬מספקות תמיכה נוספת להשערה שהייתה אחוזה בקובור אל־ולידה‬ ‫שהשתייכה למקדש אמון בעזה (‪.)Uehlinger 1988; Wimmer 1990‬‬ ‫בלקלי ערער לאחרונה על ההנחה שהאחוזות המצריות הללו היו מרכזים לייצור תבואה‪ .‬לטענתו‪,‬‬ ‫הדבר לא סביר משום שמצרים היא 'אסם התבואה' האזורי הגדול ביותר מחד‪ ,‬ומאידך אקלימה של‬ ‫דרום כנען אינו מתאים לגידול תבואה בשיטות של חקלאות בעל‪ .‬לדעתו‪ ,‬כמויות גדולות של תבואה‬

‫גונר להמן‪ ,‬סטיב א‪ .‬רוזן‪ ,‬בת־עמי נוימאיר־פוטשניק ורויטל גולדינג־מאיר‬

‫‪69‬‬

‫נשלחו מהמרכזים האזוריים לאחוזות אלו לצרכים תפעוליים (‪ .)Blakely 2018:282‬הוא מציע את‬ ‫האפשרות שהאתרים הללו פעלו כ'חוות' לגידול סוסים ואימונם או לשם ייצור בשר וצמר‪ .‬השערה‬ ‫זו דורשת בדיקה נוספת‪ .‬אולם להבי הצור ומגל הצור שנמצאו באתרים קובור אל־ולידה‪ ,‬תל פארעה‬ ‫(דרום) ותל ג'מה מלמדים בבירור על קציר שנערך באתרים אלה (‪Manclossi, Rosen and Lehmann‬‬ ‫‪ ;)2018; Petrie 1928: Pl. 16‬רק מחקר נוסף יפתור שאלה זו‪.‬‬ ‫לממצא האפיגרפי‪ ,‬וכך גם לתרבות החומרית באתרים תל ג'מה‪ ,‬קובור אל־ולידה ותל אל־פארעה‬ ‫(דרום) במאות הי"ג–הי"ב לפסה"נ מאפיינים 'פרובינציאליים' ייחודיים לחלק זה של הממלכה‬ ‫המאוחדת במצרים‪ ,‬הכוללים תערובת של השפעות מצריות ומקומיות‪ .‬הממצא האפיגרפי מדגיש‬ ‫אף יותר את יחסי הגומלין בין האוכלוסייה המקומית לבין הנוכחות המצרית האימפריאלית השלטת‪.‬‬ ‫מאפייני הבנייה האיתנה מרמזים על תוכנית מצרית אימפריאלית שיצאה לפועל בידי ממסד ו‪/‬או‬ ‫ממשל חזקים שלהם יכולת ביצוע‪ ,‬כנראה השושלות הי"ט והכ' של מצרים‪ ,‬שבנו מבנים דומים בדיר‬ ‫אל־באלח‪ ,‬תל ג'מה‪ ,‬תל אל־פארעה (דרום)‪ ,‬תל שרע וקובור אל־ולידה‪ .‬הפעילות החקלאית בקובור‬ ‫אל־ולידה לא הייתה תוצאה של יוזמה פרטית‪ ,‬אלא ניהול של מוסד רשמי‪ .‬חשיפתה של אדריכלות‬ ‫בקנה מידה גדול באתר מאששת טענה זו‪ .‬עד כה לא התגלו סימנים ליחידות מגורים פרטיות בשכבות‬ ‫מתקופת הברונזה המאוחרת בקובור אל־ולידה‪ .‬יתרה מכך‪ ,‬כל האתרים שנחפרו עד כה בנחל הבשור‬ ‫ונחל גרר‪ ,‬המתוארכים לשלהי תקופת הברונזה המאוחרת‪ ,‬מאופיינים באדריכלות רשמית‪ ,‬ממסדית;‬ ‫לא התגלה שום כפר שלו מאפיינים ביתיים‪ ,‬פרטיים‪ .‬לפיכך‪ ,‬נראה כי האזור שממזרח לעזה שימש עורף‬ ‫חקלאי מיושב‪ ,‬שבו שלטה האימפריה המצרית‪ .‬ישנם אזורים נוספים בדרום הלבנט‪ ,‬שבהם התגלה‬ ‫דגם יישוב דומה מתקופה הזו‪ ,‬למשל האזור שלאורך נחל הירקון‪ ,‬בין תל גריסה לאפק (‪.)Gadot 2010‬‬ ‫דגם היישוב הצפוף ובו מרכזים מנהליים‪ ,‬אחוזות ומבצרים נבנה כנראה סביב מעוז מצרי משמעותי‬ ‫בעזה‪ .‬לפחות חלק מפעילויות הבנייה באזור עשויות לייצג אחוזות מלכותיות של מקדש אמון בעזה‬ ‫(‪.)Katzenstein 1982; Uehlinger 1988; Weippert 2010:173–174‬‬

‫תקופת הברזל ‪1‬‬ ‫במהלך תקופת הברזל ‪ 1‬היה האתר בקובור אל־ולידה כפר קטן‪ ,‬שבו פזורים מבנים אחדים בשטחים‬ ‫‪ 1‬ו־‪ .1A‬המעבר מתקופת הברונזה המאוחרת לתקופת הברזל מאופיין במשבר ברור במסורות כלי‬ ‫החרס‪ .‬מפלסי תקופת הברזל ‪ ,1‬המכסים את אלו של תקופת הברונזה המאוחרת‪ ,‬נבדלים בטיפוסי‬ ‫הכלים‪ ,‬בעיטורים ובטין‪ .‬בשטח ‪ 1A‬המבנים משפחתיים וסגנונם שונה מהמאפיינים הממלכתיים של‬ ‫האחוזה המצרית שאפיינה את תקופת הברונזה המאוחרת‪.‬‬ ‫בשטח ‪ ,1‬על שרידי האחוזה המצרית החרבה‪ ,‬התגלה כפר מתקופת הברזל ‪ .1‬רוב רצפות המבנים‬ ‫וקירותיהם נמצאו במפלס פני השטח‪ ,‬ובשל כך נהרסו מחריש מודרני ומשוד אבנים‪ .‬נשתמרו רק‬ ‫כמה קירות צנועים וצרים העשויים לבני בוץ וכתמי רצפות עפר מהודק‪ .‬בדיקה גיאומגנטית שנערכה‬ ‫בקובור אל־ולידה מצביעה על כך שייתכן שהיו שמונה עד עשרה מבני מגורים בשטחים ‪ 1‬ו־‪ 1A‬במהלך‬ ‫תקופת הברזל ‪.I‬‬ ‫שכבות ‪5‬־‪ 1a‬ו־‪4‬־‪ .1a‬בשטח ‪ 1A‬שכבה ‪5‬־‪ 1a‬היא שכבה מובהקת המכילה חפצים מתקופת הברזל‬ ‫‪ ,1‬אך בריבועים שנחפרו לא נמצאו שרידי מבנים‪ .‬בשכבה ‪4‬־‪ 1a‬נחשף מבנה מגורים (איור ‪ .)7‬קירות‬

‫‪70‬‬

‫חפירות קובור אל־ולידה ‪2021–2007‬‬

‫‪10‬מ'‬ ‫איור ‪ .7‬בית מגורים מתקופת הברזל ‪( 1‬שטח ‪ ,1A‬שכבה ‪4‬־‪.)1a‬‬

‫המבנה עשויים מלבני בוץ (‪ 55–50 × 35–33 × 11‬ס"מ)‪ ,‬הדומות בגודלן ללבני הבוץ מתקופת הברונזה‬ ‫המאוחרת באתר‪ .‬התוכנית אינה מייצגת בית בן ארבעה מרחבים‪ ,‬אלא ככל הנראה טיפוס אזורי של‬ ‫בית פרטי‪ ,‬הדומה למבנים בני התקופה שנמצאו בתל שרע שכבות ‪ VIII‬ו־‪ ,VII‬שטרם פורסמו‪.‬‬ ‫בשטחים ‪ 1‬ו־‪ 1A‬נחפרו גם בורות רבים מתקופת הברזל ‪ ,1‬ובהם כמויות גדולות של כלי חרס‪,‬‬ ‫צור‪ ,‬חומרים אורגניים וחפצים אחרים; בורות אלה אינם מופרעים‪ .‬ייתכן שבמקור היו אלה ממגורות‬ ‫תבואה ששימשו מאוחר יותר בורות אשפה‪ .‬באחד הבורות נמצאה טביעת חותם שעליה נראית ציפור‪,‬‬ ‫כנראה אווז‪ .‬ייתכן שיש לתארך את הטביעה לתקופת הברזל ‪ .1‬לפי קיל (‪ )Keel 2010‬החותמות‬ ‫הראשונות הנושאות מוטיב זה מתוארכות לשושלת הי"ח‪ ,‬אך חותמת זו מציגה רק את האלמנטים‬

‫גונר להמן‪ ,‬סטיב א‪ .‬רוזן‪ ,‬בת־עמי נוימאיר־פוטשניק ורויטל גולדינג־מאיר‬

‫‪71‬‬

‫הבסיסיים של המוטיב‪ ,‬ונראה שיש לתארכה לתקופה הרעמססית או מאוחר יותר‪ ,‬סביב ‪1070–1292‬‬ ‫לפסה"נ‪ .‬באחד הבורות בשטח ‪ 1‬שכבה ‪4‬־‪ 1‬נחשפו משקולות נול (איור ‪ )8‬שהונחו בשורה ישרה‪ ,‬ייתכן‬ ‫שהן הונחו בבור והחוטים עדיין מחוברים אליהן (‪ .)Lehmann 2011‬אלו הן משקולות נול מהטיפוס‬ ‫הגלילי הבלתי מחורר‪ ,‬הקשור לנדידתם של מי שמכונים 'גויי הים' (‪Bunimovitz 1998:105; Barako‬‬

‫‪10‬‬

‫‪0‬‬

‫ס״מ‬

‫איור ‪ .8‬משקולות נול מתקופת הברזל ‪ ,1‬שכבה ‪4‬־‪.1‬‬

‫‪72‬‬

‫חפירות קובור אל־ולידה ‪2021–2007‬‬

‫‪ .)2001: Map 3; Killebrew 2005; Yasur-Landau 2010:132–134‬אופיו הכפרי של האתר מתבטא‬ ‫גם בכמויות הגדולות של להבי מגל גיאומטריים גדולים‪ ,‬עשויים צור (‪ ,)Large Geometric‬האופייניים‬ ‫לתקופת הברונזה המאוחרת וראשית תקופת הברזל‪ .‬כלים אלו נעלמים רק בסוף תקופת הברזל ‪2‬א'‬ ‫(‪.)Manclossi, Rosen and Lehmann 2018‬‬ ‫ניתוח שרידי הפאונה מקובור אל־ולידה (אדוארד מאהר‪ ,‬בעל פה) מלמד כי מרבית העצמות שנמצאו‬ ‫(‪ )69.2%‬היו של כבשים ועזים‪ .‬סך הכול נמצאו באתר שמונה עצמות חזיר (‪ 0.4%‬מכלל הפאונה)‪ ,‬שבע‬ ‫מהן בשכבה ‪4‬־‪ 1‬והן מייצגות שני פרטים‪ .‬סביבת נחל הבשור בתקופות הברונזה והברזל שימשה בית‬ ‫גידול לחזירים‪ ,‬אך משאב זמין זה כמעט לא נוצל‪ .‬על עצם אחת של כלב נמצאו סימני חיתוך המצביעים‬ ‫על כך שנצרך בשר כלב‪ .‬תושבי קובור אל־ולידה בתקופת הברזל חלקו את תרבותם החומרית עם‬ ‫היישובים העירוניים הסמוכים המכונים 'הפלשתיים' — אשקלון‪ ,‬אשדוד‪ ,‬עקרון וגת‪ .‬עם זאת‪ ,‬הם לא‬ ‫חלקו את ההעדפות הקולינריות שלהם עם תושבי האתרים העירוניים ונמנעו כמעט לחלוטין מצריכת‬ ‫בשר של חזירים וכלבים (‪ .)Sapir-Hen 2019‬העובדה שעצמות חזיר מופיעות בקובור אל־ולידה רק‬ ‫בתקופת הברזל ‪( 1‬למעט יוצא דופן אחד משכבה ‪6‬־‪ ,)2‬רומזת על השפעה כלשהי שהובילה לצריכה‬ ‫של בשר חזיר גם בקובור אל־ולידה‪ .‬בשכבה ‪4‬־‪ 1‬התגלו גם חמש עצמות גמל‪ .‬כולן נמצאו בקונטקסט‬ ‫אחד במפלס של רצפה מתקופת הברזל ‪ 30( 1‬ס"מ עומק מתחת לפני השטח)‪ .‬עצמות הגמל נמצאו‬ ‫קשורות לכלי חרס מתקופת הברזל ‪ 1‬ללא קשר לארכיטקטורה‪ .‬ממצא זה מקובור אל־ולידה תומך‬ ‫במחקר העדכני‪ ,‬המתארך את הופעתם של גמלים חד־דבשתיים‪ ,‬מבויתים בנגב לתקופת הברזל‬ ‫הקדומה‪ ,‬אך הן אינן מספקות ראיות ברורות בנוגע לתקופת הברזל ‪Sapir-Hen and Ben-Yosef( 1‬‬ ‫‪.)2013‬‬ ‫במכלולי כלי החרס‪ ,‬המשויכים לשכבות תקופת הברזל ‪( 1‬איור ‪ )9‬ניכרים מאפיינים פלישתיים‪,‬‬ ‫ובהם אחוז גבוה של קערות (כ־‪ ,)50%‬מרביתן (כ־‪ )60%‬מטיפוס פעמון‪ .‬קערות אלו מחופות לרוב‬ ‫בלבן מבחוץ ומעוטרות בספירלות או בפסים אופקיים בצבע אחד‪ :‬שחור‪ ,‬חום או אדום‪ .‬עיטור דו־גוני‬ ‫בשחור ואדום נוכח בכלים אחדים במכלולים אלו‪ ,‬אך הוא אינו נפוץ על קערות‪ .‬במכלול הקערות‬ ‫זוהתה תדירות נמוכה יותר של קערות מזוות בעלות פרופיל '‪ 'S‬שחלקן מחופות לבן ומעוטרות בפסים‬ ‫אופקיים‪ ,‬ושל קערות פשוטות בעלות דופן מעוגלת‪ .‬תדירות קדרות במכלול נמוכה אף היא (כ־‪.)12%‬‬ ‫בדומה לקערות‪ ,‬מרבית הקדרות (‪ )76%‬מטיפוס פעמון‪ ,‬ורובן מחופות לבן ומעוטרות בעיטור דו־גוני‪.‬‬ ‫מוטיבים נפוצים על כלים אלו הם עיטור הציפור הפלישתית‪ ,‬עיטורי הספירלה וצורות גיאומטריות‬ ‫נוספות‪ .‬תדירות פכי הבישול הפלישתיים היא כ־‪ 20%‬ממכלול כלי החרס בשכבות תקופת הברזל ‪1‬‬ ‫באתר‪ ,‬בעוד שסירי הבישול המקומיים הם רק כ־‪ .3%‬לפכי הבישול מגוון שפות‪ ,‬ואילו בסיסי הכלים‬ ‫בתקופה זו באתר הם בסיסי דיסק (גולדינג־מאיר ‪.)2015‬‬ ‫בתום תקופת הברזל ‪ 1‬ננטש שטח ‪ ,1‬והוא אינו מיושב שוב בתקופות מאוחרות יותר‪ .‬ההתיישבות‬ ‫באתר ממשיכה בשטח ‪ 1A‬ובשטח ‪.2‬‬

‫תקופת הברזל ‪2‬א' הקדומה‬ ‫תקופת הברזל ‪2‬א' נמצאה בשני שטחים ‪ 1A‬ו־‪ .2‬בשטח ‪ ,1A‬שכבה ‪3‬־‪ 1a‬זוהתה מעל שכבות תקופת‬ ‫הברזל ‪ 1‬ונחשף בה יישוב מתקופת הברזל ‪2‬א' הקדומה‪ .‬הארכיטקטורה של שלב זה נהרסה כמעט‬ ‫לחלוטין בשל חריש בתקופות מודרניות‪ ,‬כנראה בראשית המאה הכ' לסה"נ (‪Levin, Kark and Galilee‬‬

‫‪74‬‬

‫חפירות קובור אל־ולידה ‪2021–2007‬‬

‫‪ .)2010‬חריש זה רדוד והגיע לעתים לעומק של ‪ 20‬ס"מ בלבד‪ .‬הוא הרס את קירות לבני הבוץ של‬ ‫שכבה ‪3‬־‪ ,1a‬אך על פי רוב‪ ,‬לא פגע ברצפות של שכבה זו‪ .‬החריש יצר שכבת הריסות המורכבת‬ ‫מחומר לבנים וחפצים לא באתרם מתקופת הברזל ‪2‬א' הקדומה‪ .‬משלב זה השתמרו כמה גדמי קירות‬ ‫וקו אבנים אחד השייך למתקן‪ .‬גודלן של לבני הבוץ זהה לגודלן בתקופת הברזל ‪.1‬‬ ‫בשטח ‪ 2‬נחפרו שני שלבים מתקופת הברזל ‪2‬א'‪ :‬שכבה ‪8‬־‪ 2‬ושכבה ‪9‬־‪ ,2‬אלו הן השכבות הקדומות‬ ‫ביותר בשטח זה‪ .‬הארכיטקטורה בשתי השכבות השתמרה גרוע‪ ,‬ולא היה אפשר לשחזר תכנית ברורה‪.‬‬ ‫גושים גדולים של סיגים ושל חרסים מותכים התגלו בשימוש משני כאבני בניין בשכבה ‪7‬־‪ ,2‬והם‬ ‫מלמדים שהייתה באתר פעילות תעשייתית שיש לשייכה כפי הנראה לשכבה ‪8‬־‪ .2‬באחד הריבועים‬ ‫בשטח זה נחשף בשכבה ‪8‬־‪ 2‬כבשן קטן‪ ,‬ייתכן שהוא קשור לפעילות התעשייתית הזו‪.‬‬ ‫ההתיישבות בקובור אל־ולידה בתקופת הברזל ‪2‬א' הקדומה היא חלק מתמונה רחבה יותר של‬ ‫תפרוסת היישוב בתקופה זו‪ ,‬שבה נראים כפרים רבים קטנים‪ ,‬שהתקיימו בצפון–מערב הנגב ובהר‬ ‫הנגב‪ .‬מרבית הכפרים נוסדו במעבר בין תקופת הברזל ‪ 1‬לראשית תקופת הברזל ‪2‬א'; חלק מהם זוהה‬ ‫בראשית המחקר כ'חצרים' (גופנא ‪ ;1963‬גופנא ‪ .)1966‬היישוב בקובור אל־ולידה הוא אחד היישובים‬ ‫היחידים שהתקיים כבר בתקופת הברזל הקדומה ‪ .1‬רוב היישובים הקטנים הללו ננטשו בסוף תקופת‬ ‫הברזל ‪2‬א' הקדומה ובהם גם אתר זה‪ .‬כאשר התחדשה ההתיישבות בקובור אל־ולידה בתקופת‬ ‫הברזל ‪2‬א' המאוחרת‪ ,‬היא התאפיינה בהיבטים חדשים של התרבות החומרית‪.‬‬ ‫במכלול כלי החרס מתקופת הברזל ‪2‬א' הקדומה (איור ‪ )10‬נמצאו בעיקר קערות (כ־‪ )45%‬וקדרות‬ ‫(‪ .)11%‬קערות מטיפוס פעמון‪ ,‬שאפיינו את מכלולי תקופת הברזל ‪ 1‬ממשיכות להופיע באחוזים גבוהים‬ ‫(כ־‪ ,)45%‬אך להן כמה שינויים מורפולוגיים‪ .‬קערות בעלות פרופיל '‪ 'S‬ממשיכות להופיע גם הן במכלול‬ ‫(‪ 20%‬מכלל הקערות)‪ .‬חלק גדול מהכלים בתקופת הברזל ‪2‬א' הקדומה מחופים באדום ועליהם מירוק‬ ‫יד‪ .‬החיפוי הלבן שאפיין את התקופה הקודמת ממשיך להופיע על ‪ 20%‬מקערות הפעמון‪ ,‬וכן על‬ ‫הקערות בעלות פרופיל '‪ ;'S‬לרוב הוא דק ואינו אחיד‪ .‬במכלול הקערות של תקופה זו מופיעות גם‬ ‫קערות מזוות ממגוון טיפוסים וקערות בעלות דופן מעוגלת‪ ,‬שמחופות אדום ברוב במקרים‪ .‬טיפוסי‬ ‫הקדרות הנפוצים בתקופה זו הן קדרות בעלות דופן מזווה במרכזה ושפה מעובה לפנים ולחוץ‪ .‬רוב‬ ‫הקדרות אינן מחופות‪ ,‬אך חלקן מחופות אדום‪ .‬קדרות דמויות פעמון‪ ,‬שאפיינו את התקופה הקודמת‪,‬‬ ‫ממשיכות להופיע במכלול זה בתדירות נמוכה‪ .‬כלים אלו מעוטרים בפסים אופקיים מתחת השפה‬ ‫ולרוב אינם מחופים‪ .‬כלי הבישול (‪ 17%‬ממכלול הכלים) מתחלקים באופן שווה לסירי בישול מקומיים‬ ‫ולפכי בישול פלישתיים‪ .‬לפכי הבישול בסיס טבעת; לא נמצאו בתקופה זו כלים מטיפוס זה שלהם‬ ‫בסיס דיסק‪ .‬סירי הבישול המקומיים שנחשפו בשכבות אלו הם מטיפוסים מגוונים‪.‬‬

‫תקופת הברזל ‪2‬א' המאוחרת ותקופת הברזל ‪2‬ב'‬ ‫לאחר תקופת נטישה קצרה‪ ,‬היישוב בקובור אל־ולידה התחדש בתקופת הברזל ‪2‬א' המאוחרת‪ ,‬שכבות‬ ‫‪7‬־‪ 2‬ו־‪6‬־‪ .2‬שרידים מתקופה זו נמצאו בשטח ‪ 2‬בלבד‪ ,‬ובו נחשף מבנה יחיד; שטחים ‪ 1‬ו־‪ 1A‬ננטשו ולא‬ ‫יושבו מחדש‪ .‬המבנה בשכבות ‪7‬־‪ 2‬ו־‪6‬־‪ 2‬נבנה מלבני בוץ קטנות (‪ 49–43 × 29–25 × 12–11‬ס"מ)‬ ‫יותר מלבני הבוץ של תקופת הברזל הקדומה‪ .‬גודל זה של לבני הבוץ אופייני כנראה לשינוי שהתרחש‬ ‫במידת האמה בתקופת הברזל ‪2‬א' המאוחרת ובתקופת הברזל ‪2‬ב' באזור‪ .‬לפיכך נראה כי קודם למאה‬

‫גונר להמן‪ ,‬סטיב א‪ .‬רוזן‪ ,‬בת־עמי נוימאיר־פוטשניק ורויטל גולדינג־מאיר‬

‫‪79‬‬

‫בשכבה ‪6‬־‪ 2‬במבנה התגלו שתי חרפושיות‪ :‬האחת נמצאה בהריסות שכבה ‪6‬־‪ ,2‬אך אפשר שהיא‬ ‫שייכת לשכבה ‪5‬־‪( 2‬איור ‪ .)3:15‬על החרפושית חרוט סוס‪ ,‬וקיל תיארך אותה לימי השושלת הכ"ב‪,‬‬ ‫סביב ‪ 700–850‬לפסה"נ (‪ .)Keel 2010:246‬החרפושית האחרת צבעה לבן (איור ‪ 2,)4:15‬והיא ככל‬ ‫הנראה‪ ,‬חותמת פיניקית‪ ,‬ולה מקבילות במצרים‪ ,‬בקפריסין ובמערב הים התיכון‪ .‬חרפושית זו מתוארכת‬ ‫למחצית השנייה של המאה הח' – המחצית הראשונה של המאה הז' לפסה"נ (ר' –‪Clerc 1976:68‬‬ ‫‪ .)69, No. 799, with references; Clerc 1991:4, No. 114/27‬במבנה נמצאו גם חפצי יבוא מאגן‬ ‫הים התיכון‪ ,‬כגון חותמת פיניקית ומורטריה קפריסאית מהקדומות ביותר המוכרות (ר' איור ‪,)6:13‬‬ ‫המתוארכת למאה הח' לפסה"נ (‪.)Zukerman and Ben-Shlomo 2011; Lehmann 2017‬‬ ‫כלי החרס של שכבות ‪7‬־‪ 2‬ו־‪6‬־‪ 2‬מוצגים בלוחות (לכלי החרס משכבה ‪6‬־‪ ,2‬ר' איור ‪ ;13‬לכלי החרס‬ ‫משכבה ‪7‬־‪ ,2‬ר' איור ‪.)14‬‬

‫תקופת הברזל ‪2‬ג'‬ ‫המבנה מהשכבות הקודמות ננטש במהלך תקופת הברזל ‪2‬ב' או בסופה ומעליו נחשפו שתי שכבות‬ ‫נוספות המתוארכות למאה הז' לפסה"נ‪ :‬שכבה ‪5‬־‪ 2‬ושכבה ‪4‬־‪ .2‬שכבה ‪5‬־‪ 2‬חתמה את המבנה של‬ ‫שכבה ‪6‬־‪ 2‬ואת תעלת האבן‪ .‬בעונת החפירות האחרונה באתר שנערכה בשנת ‪ ,2021‬נחשף בשכבה‬ ‫‪5‬־‪ 2‬שבר של קערה בסגנון אשורי המתארך את השכבה לסוף המאה הח' ו‪/‬או לראשית המאה הז'‬ ‫לפסה"נ; השבר טרם צויר‪ .‬הארכיטקטורה של שכבה זו מקוטעת וקשה לשחזר את תכניתה‪ .‬היקף‬ ‫השרידים האדריכליים מרמז על בניין יחיד משכבה ‪5‬־‪.2‬‬ ‫שכבה ‪4‬־‪ 2‬היא היחידה באתר שבה השתמשו באבנים לבניית יסודות הקירות‪ .‬האבנים נאספו‬ ‫מאפיק נחל סמוך‪ ,‬ואולי נשדדו משכבות קודמות שם הם שימשו לבניית מתקנים‪ .‬חרסים אחדים‬ ‫שמקורם יווני מזרחי (‪ )East Greek‬מתארכים את השכבה לחלק השני של המאה הז' לפסה"נ (איור‬ ‫‪ .)2 ,1:15‬כלי חרס מטיפוס יווני מזרחי‪ ,‬כמו קדרה (‪ )deinos‬בסגנון עז בר שנמצאה בתל אל־פארעה‬ ‫(דרום)‪ ,‬מופיעים באזור נחל הבשור בשנים ‪ 600–640‬לפסה"נ (‪ .)Lehmann et al. 2018: Fig. 12:3‬כלי‬ ‫יבוא מסוג זה מופיעים במקביל לשליטה המצרית בלבנט בתקופת השושלת הכ"ו (;‪Fantalkin 2001‬‬ ‫‪.)Schipper 2010‬‬ ‫במהלך התקופה המודרנית נחפרו ונאספו בשטח האתר אבנים לשימוש בכבשן סיד שנמצא בשטח‬ ‫‪ 2‬והדבר גרם נזק ניכר למבנה של שכבה ‪4‬־‪ .2‬המכלול הקרמי של שכבה ‪4‬־‪ 2‬דומה לזה שנמצא‬ ‫באשקלון בשכבת החורבן של ‪ 604‬לפסה"נ (‪ .)Stager, Master and Schloen 2011‬לאחר שכבה ‪4‬־‪,2‬‬ ‫האתר בקובור אל־ולידה לא יושב עוד‪ .‬ייתכן שהוא ננטש במהלך אחד ממסעותיו של נבוכדנצר בדרום‬ ‫הלבנט‪.‬‬

‫קברים וכבשן סיד‬ ‫בשטח ‪ 2‬שכבה ‪3‬־‪ 2‬נמצאו עשרות קברים‪ .‬קברים אלו רדודים והפריעו רק למפלסים העליונים של‬ ‫שכבות ‪4‬־‪ 2‬ו־‪5‬־‪ .2‬הקברים הכילו מנחות קבורה אך לא סומנו‪ ,‬ולכן היה קשה לזהות אותם בפני‬

‫ ‪ 2‬את החרפושית יפרסם ‪ Stefan Münger‬ואנו מודים לו על המידע הראשוני שהוא סיפק‪.‬‬

‫‪82‬‬

‫חפירות קובור אל־ולידה ‪2021–2007‬‬

‫טבלה ‪ .1‬סקירה כרונולוגית‬ ‫תקופות במאמר זה‬

‫מינוח חלופי‬

‫תיארוך מוחלט (בקירוב)‬

‫ברונזה מאוחרת ‪2‬ב'‬

‫ברונזה מאוחרת ‪2‬ב'‬

‫מסתיימת בשנים ‪1200/1190‬‬ ‫לפסה"נ‬

‫ברונזה מאוחרת ‪3‬‬

‫תקופת הברזל ‪1‬א'‬ ‫או תקופת מעבר בין ברונזה מאוחרת‬ ‫לתקופת הברזל ‪1‬‬

‫‪ 1130–1200/1190‬לפסה"נ‬

‫תקופת הברזל ‪1‬‬

‫תקופת הברזל ‪1‬ב'‬

‫‪ 975/925–1130‬לפסה"נ‬

‫תקופת הברזל ‪2‬א' הקדומה‬

‫תקופת הברזל ‪2‬א'‬

‫‪ 880–975/925‬לפסה"נ‬

‫תקופת הברזל ‪2‬א' המאוחרת‬

‫‪ 830/800–880‬לפסה"נ‬

‫תקופת הברזל ‪2‬ב'‬

‫‪ ?675–830/800‬לפסה"נ‬

‫תקופת הברזל ‪2‬ג'‬

‫‪ 550–?675‬לפסה"נ‬

‫טבלה ‪ .1‬הסטרטיגרפיה של האתר‪.‬‬

‫דגימות פחמן ‪ 14‬תיארכו את השכבה הקדומה ביותר באתר (שכבה ‪7‬־‪ )1‬למאה הי"ג לפסה"נ‪ .‬לפיכך‬ ‫אפשר להסיק כי מכלול הבניינים של שכבה ‪5‬־‪ 1‬נבנה בסוף המאה הי"ג לפסה"נ והמשיך להתקיים‬ ‫בראשית המאה הי"ב לפסה"נ‪ .‬בשכבה ‪5d‬־‪ ,1‬שבה נחשף מכלול המבנים‪ ,‬החפירה הייתה נרחבת‪,‬‬ ‫ונמצאו סימנים לכך ששכבה זו הופרעה וננטשה לזמן כלשהו‪ .‬מממצאי פחמן ‪ 14‬עולה האפשרות כי‬ ‫הפרעה זו התרחשה סביב ‪ 1200‬לפסה"נ‪ ,‬אולם כל תאריך בשני השלישים הראשונים של המאה הי"ב‬ ‫הוא אפשרי‪ .‬למרות שחסרים נתוני פחמן ‪ 14‬עבור שלבי השימוש החוזר במכלול המבנים (שכבות‬ ‫‪5c‬־‪ 1‬עד ‪5a‬־‪ ,)1‬סופה של שכבה ‪5d‬־‪ 1‬וראשיתה של שכבה ‪4‬־‪ 1‬מצביעים בבירור על כך שיש לשייכן‬ ‫למאה הי"ב לפסה"נ‪ .‬העובדה שבכל תתי־השלבים של שכבה ‪5‬־‪ 1‬נמצאו כלי חרס וממצאים מצריים‬ ‫תואמת את הזמן שבו מצרים שלטה באזור (‪ .)Webster 2020:429‬על פי וובסטר‪ ,‬סופה של הנוכחות‬ ‫המצרית בקובור אל־ולידה התרחש כנראה בעשורים האחרונים של המאה הי"ב לפסה"נ‪ .‬נתוני פחמן‬ ‫‪ 14‬מלמדים שראשיתה של שכבה ‪4‬־‪ 1‬החלה בעשורים האחרונים של המאה הי"ב לפסה"נ‪ .‬ממצא זה‬ ‫מרמז שיש לתארך את שכבה ‪5a‬־‪ 1‬סביב אמצע המאה הי"ב לפסה"נ‪ .‬קרמיקה פלשתית ‪Philistine( 2‬‬ ‫‪ )Bichrome‬שנחשפה בשכבה ‪4‬־‪ 1‬מלמדת שטיפוס קרמי זה היה בשימוש כבר בחלק המאוחר של‬ ‫המאה הי"ב לפסה"נ‪.‬‬

‫מסקנות‬ ‫אחת המטרות החשובות בחפירות קובור אל־ולידה הייתה לחקור אתר כפרי קטן בעורף החקלאי‬ ‫של עזה‪ .‬הסטרטיגרפיה של האתר ברורה ולה הפרעות מעטות בלבד‪ ,‬בניגוד לאתרים אחרים באזור‪,‬‬ ‫כמו תל אל־פארעה (דרום)‪ ,‬בהם הסטרטיגרפיה הטשטשה מהפרעות השייכות לתקופות מאוחרות‬ ‫(‪ .)Lehmann et al. 2018‬לפיכך‪ ,‬באתר קובור אל־ולידה המכלולים מתוארכים היטב ויכולים לסייע‬ ‫למחקר מחודש של חפירות קודמות באתרי נחל הבשור (‪ ,)Wadi Ghazzeh‬כגון תל אל־פארעה (דרום)‬ ‫או תל ג'מה‪.‬‬

‫גונר להמן‪ ,‬סטיב א‪ .‬רוזן‪ ,‬בת־עמי נוימאיר־פוטשניק ורויטל גולדינג־מאיר‬

‫‪83‬‬

‫הממצא הארכיטקטוני הקדום ביותר בקובור אל־ולידה מתוארך לתקופות הברונזה המאוחרת ‪2‬ב'‬ ‫– הברונזה המאוחרת ‪ .3‬מבני האתר מלמדים שהייתה בנייה אימפריאלית מצרית משמעותית באזור‬ ‫ומחזקים מחקרים קודמים על נוכחות מצרית בסביבת עזה‪ .‬אתרים כמו תל אל־פארעה (דרום)‪ ,‬תל‬ ‫ג'מה‪ ,‬תל שרע וקובור אל־ולידה שימשו בעיקר אחוזות חקלאיות ולהן היה תפקיד מנהלי כלשהו‪​​.‬‬ ‫לאחר נסיגת השושלת המצרית הכ' מדרום הלבנט‪ ,‬השתנה אופיים של כל האתרים לאורך נחל‬ ‫הבשור ונחל גרר‪ .‬האחוזות האימפריאליות הגדולות הוחלפו בכפרים קטנים וחוות שלהם סגנון בנייה‬ ‫ביתי‪ ,‬פרטי ‪ .‬לא נראה עוד ניצול אימפריאלי של השטח‪ ,‬אלא חקלאות משפחתית שאפיינה את תקופות‬ ‫הברזל ‪ 1‬והברזל ‪2‬א' הקדומה‪.‬‬ ‫הכפר הקטן שהתקיים מסוף המאה הי"ב עד המאה הי' לפסה"נ ננטש בסוף תקופת הברזל ‪2‬א'‬ ‫הקדומה‪ .‬במהלך תקופת הברזל ‪2‬א' המאוחרת‪ ,‬במאה הט' לפסה"נ‪ ,‬הוקם בשטח ‪ 2‬יישוב חדש‪ ,‬קטן‬ ‫בהרבה‪ ,‬ובו מבנה אחד בלבד‪ .‬המבנה שימש גם במהלך תקופת הברזל ‪2‬ב' ופעל כחווה קטנה שיושביה‬ ‫עסקו בחקלאות‪ .‬במבנה נחשף מתקן ששימש לפעילות תעשייתית‪ ,‬כפרית שאופייה עדיין לא הובן עד‬ ‫תום‪ .‬ייתכן שהפעילות במתקן ניצלה משאבים מקומיים‪ ,‬והייתה קשורה בעיבוד של מוצרים מן החי‪.‬‬ ‫בראשית התקופה האשורית ננטש המבנה ובמקומו נבנה מבנה קטן מאוד שהשתמר גרוע‪ .‬ייתכן‬ ‫שאפשר לקשר את האתר הקטן הזה עם השערת נאמן בדבר הגליות אשוריות לאזור נחל הבשור‬ ‫(‪ .)Na‘aman 1993‬סוף היישוב בקובור אל־ולידה מתוארך לסוף המאה הז' לפסה"נ‪ .‬לאחר נסיגת‬ ‫האשורים מדרום הלבנט השושלת המצרית הכ"ו שלטה באזור (‪ .)Schipper 2010‬יש לציין כי תקופה‬ ‫קצרה זו של שליטה מצרית מזוהה היטב בממצא הארכיאולוגי בהופעתם של כלי חרס יווניים‪ ,‬מיובאים‬ ‫מרחבי הלבנט‪ .‬אפילו באתר קטן כמו קובור אל־ולידה נמצאו שברים אחדים של קרמיקה יוונית‬ ‫מזרחית (‪ )East Greek‬מסוף המאה הז' לפסה"נ‪ .‬לאחר שהבבלים תחת נבוכדנצר השני גירשו את‬ ‫המצרים מדרום הלבנט‪ ,‬האתר בקובור אל־ולידה ננטש ולא יושב עוד‪.‬‬

‫תודות‬ ‫את החפירות בקובור אל־ולידה מימנה אוניברסיטת בן־גוריון כחלק מתוכנית החפירה הלימודית‬ ‫השנתית של המחלקה לארכיאולוגיה‪ .‬את החפירה בשטח ‪ 2‬מימנה גם קרן המחקר הגרמנית‬ ‫(‪ )Deutsche Forschungsgemeinschaft‬כמקרה מבחן במסגרת פרויקט ‪' SFB 586‬שונות ושילוב'‬ ‫(”‪ )“Difference and Integration‬וקבוצת המחקר "מרחב וניידות חברתית בסוריה וכנען בתקופת‬ ‫האימפריות הנאו־אשורית והנאו־בבלית" (‪“Space and Mobility in Syria and Palestine at the time‬‬ ‫”‪ )of the Neo-Assyrian and Neo-Babylonian Empire‬בניהולה של אנגליקה ברליונג בשיתוף עם‬ ‫גונר להמן‪ .‬המחקר מומן על ידי הקרן הישראלית למדע‪( ,‬מענק מס' ‪" ,)1247/12‬ארכיאולוגיה כפרית‬ ‫בארץ פלשת" (”‪ .)“Village Archaeology in the Philistine Countryside‬אנו אסירי תודה לפרופ'‬ ‫‪4‬‬ ‫סטוקהאמר על ניתוח כלי החרס המיקניים‪ 3‬ולד"ר מאהר שחקר את שרידי הפאונה‪.‬‬

‫‪ 3‬אוניברסיטת לודוויג־מקסימיליאנס‪ ,‬מינכן ומכון מקס פלאנק לחקר תולדות האדם‬ ‫ ‪ 4‬אוניברסיטת צפון־מזרח אילינוי‪ ,‬החוג לאנתרופולוגיה‬

84

2021–2007 ‫חפירות קובור אל־ולידה‬

‫הפניות‬ 1130–1200( 20‫ היבטים של התרבות החומרית בארץ ישראל בימי השושלת המצרית ה־‬,1995 .‫ינאי א‬ .‫ תל אביב‬.‫ אוניברסיטת תל־אביב‬,‫ דוקטורט‬.)‫לפנה"ס‬ .‫א‬2 ‫ ותקופת הברזל‬1 ‫ התרבות החומרית בצפון מערב הנגב בסוף תקופת הברזל‬.2015 .‫גולדינג־מאיר ר‬ ‫ עבודת גמר לקבלת תואר‬.)‫ קובור אל־ואלידה ותל אל־פארעה (דרום‬,‫מקרה מבחן באתרים תל שרע‬ .‫ אוניברסיטת בן־גוריון‬.‫מוסמך למדעי החברה‬ .27:173–180 ‫ ידיעות בחקירת ארץ–ישראל ועתיקותיה‬.‫ "חצרים" בנגב הצפוני‬.1963 .‫גופנא ר‬ .3:44–51 ‫ עתיקות‬.'‫ ה"חצרים" בדרום פלשת בתקופת הברזל הא‬.1966 .‫גופנא ר‬ –*22:15 ‫ עתיקות‬.‫ ממצאי הסקר‬:'‫ יישוב פרזות מתקופת הברונזה המאוחרת באתר גרר ה‬.1993 .‫ וגופנא ר‬.‫גזית ד‬

*19 Abu-Rabi‘a ‘A. 2001. Bedouin Century: Education and Development among the Negev Tribes in the Twentieth Century. New York and Oxford. Arie E. 2018. A Note on the Inscribed Bowl from Qubur al-Walaydah. Maarav 22:9–10. Asscher Y., Lehmann G., Rosen S.A., Weiner S., and Boaretto E. 2015. Absolute Dating of the Late Bronze to Iron Age Transition and the Appearance of Philistine Culture in Qubur elWalaydah, Southern Levant. Radiocarbon 57.1:77–97. Barako T.J. 2001. The Seaborne Migration of the Philistines. Unpub. Ph.D. diss. Harvard University, Cambridge, MA. Berlejung A. 2010. Das Ostrakon aus Qubur al-Walaydah. Welt des Orients 40:273–284. Blakely J.A. 2000. Petrie’s Pilaster Building at Tell el-Hesi. In Stager, L.E., Greene, J A., and Coogan, M.D. eds. The Archaeology of Jordan and Beyond: Essays in Honor of James A. Sauer (Studies in the Archaeology and History of the Levant 1). Winona Lake. Pp. 66–80. Blakely J.A. 2018. Tell El-Hesi: A Type Site for Reevaluating So-Called ‘Egyptian Governors’ Residencies’ of the South. PEQ 150.4:271–295. Braunstein S.L. 2011. The Meaning of Egyptian-Style Objects in the Late Bronze Cemeteries of Tell el-Far’ah (South). BASOR 364:1–36. Bunimovitz S. 1998. Sea Peoples in Cyprus and Israel: A Comparative Study of Immigration Processes. In: S. Gitin, A. Mazar and E. Stern eds. Mediterranean Peoples in Transition: Thirteenth to Early Tenth Centuries BCE: In Honor of Trude Dothan. Jerusalem. Pp. 103–113. Clerc G. 1991. Aegyptiaca. In Vassos Karageorghis, Olivier Picard, and Christiane Tytgat eds. La nécropole d’Amathonte, tombes 110–385, Volume 5 (Études Chypriotes 13). Nicosia. Pp. 1–157. Clerc G. ed. 1976. Excavations at Kition, Volume II: Objets égyptiens et égyptisants: Scarabées, amulettes et figurines en pâte de verre et en faï ence, sites I et II, 1959–1975. Nicosia. Cohen R. 1978. Qubur el-Walaida. IEJ 28(3):194–195.

85

‫ בת־עמי נוימאיר־פוטשניק ורויטל גולדינג־מאיר‬,‫ רוזן‬.‫ סטיב א‬,‫גונר להמן‬

Cross F. M. 1980. Newly Found Inscriptions in Old Canaanite and Early Phoenician Scripts. BASOR 238:1–20. Dothan T. and Zukerman A. 2004. A Preliminary Study of the Mycenaean IIIC:1 Pottery Assemblages from Tel Miqne-Ekron and Ashdod. BASOR 333:1–54. Eakins J.K. 1993. Tell el-Hesi V: The Muslim Cemetery in Fields V and VI/IX (Stratum II). Winona Lake. IN. Eakins J.K., O’connell K.G. and Spenser J.R. 1993. The Joint Archaeological Expedition to Tell el-Hesi. Tell el-Hesi; The Muslim Cemetery in Field V and VI/IX (Stratum II). Winona Lake. Fantalkin A. 2001. Meẓad Ḥashavyahu: Its Material Culture and Historical Background. Tel Aviv 28:1–165. Gadot Y. 2010. The Late Bronze Egyptian Estate at Aphek. Tel Aviv 37:48–66. Ganor S. and Weissbein I., this volume. The Isolated Structure of the ʽGal’on Fortressʼ and the ‘Egyptian Governors’ Residencies’ and ‘Fortresses’ in Southwestern Canaan. Goldwasser O. 1984. Hieratic Inscriptions from Tel Sera’ in Southern Canaan. Tel Aviv 11:77– 93. Greene N.E. 2017. The Qubur al-Walaydah Bowl: New Images and Old Readings. BASOR 377:39–47. Higginbotham C.R. 1996. Elite Emulation and Egyptian Governance in Ramesside Canaan. Tel Aviv 23:154–169. Higginbotham C.R. 2000. Egyptianization and Elite Emulation in Ramesside Palestine: Governance and Accomodation on the Imperial Periphery (Culture and History of the Ancient Near East 2). Leiden, Köln. Katzenstein H. J. 1982. Gaza in the Egyptian Texts of the New Kingdom. Journal of the American Oriental Society 102:111–113. Keel O. 2010. Glyptik von Qubur al-Walaydah. Welt des Orients 40:244–254. Killebrew A.E. 2005. Biblical Peoples and Ethnicity: An Archaeological Study of Egyptians, Canaanites, Philistines, and Early Israel, 1300–1100 B.C.E. (Archaeology and Biblical Studies 9). Atlanta. Krauss R. 1994. Ein wahrscheinlicher Terminus post quem für das Ende von Lachisch VI. Mitteilungen der Deutschen Orient-Gesellschaft 126:123–130. Lehmann G. 2011. Cooking Pots and Loomweights in a ‘Philistine’ Village: Preliminary Report on the Excavations at Qubur el-Walaydah, Israel. In: V. Karageorghis and O. Kouka eds. On Cooking Pots, Drinking Cups, Loomweights and Ethnicity in Bronze Age Cyprus and Neighbouring Regions: An International Archaeological Symposium held in Nicosia, November 6th – 7th 2010. Nicosia. Pp. 287–314. Lehmann G. 2017. Eighth Century BCE Mortaria at Kinet Höyük. In: E. Kozal, A. Heffron, Ç.E.E. Şerifoğlu, Ç. Ünlüsoy and Jean eds. Questions, Approaches, and Dialogues in Eastern Mediterranean Archaeology: Studies in Honor of Marie-Henriette and Charles Gates (Alter Orient und Altes Testament 445). Münster. Pp. 521–534.

2021–2007 ‫חפירות קובור אל־ולידה‬

86

Lehmann G., Golding-Meir R., Neumeier-Potashnik B.A. and Niemann H.M. 2018. Excavations at Tell el-Fār’a (South), 1998–2002. ZDPV 134:109–150. Lehmann G., Rosen S.A., Berlejung A., Neumeier B.-A. and Niemann H.M. 2010. Excavations in Qubur al-Walaydah 2007–2009. Welt des Orients 40.2:137–159. Lehmann G., Rosen S.A., Berlejung A. and Niemann H.M. 2009. Ausgrabungen in Qubur elWaleyide, Israel, 2007–2008. ZDPV 125:1–32. Levin N., Kark R. and Galilee E. 2010. Maps and the Settlement of Southern Palestine, 1799– 1948: An Historical/GIS Analysis. Journal of Historical Geography 36:1–18. Loud G. 1948. Megiddo II: Seasons of 1935–39 (Oriental Institute Publications LXII) (2 vols.). Chicago. Manclossi F., Rosen S.A. and Lehmann G. 2018. The Decline and Disappearance of ChippedStone Tools: New Insights From Qubur el-Walaydah, a Late Bronze/Iron Age Site in Israel. Lithic Technology 43:12–93. Manning S.W., Weninger B., South A., Kling B.B., Kuniholm P., Muhly J.D., Hadjisavvas S., Sewel D. and Cadogan G. 2001. Absolute Range of the Late Cypriot IIC Period on Cyprus. Antiquity 75:328–340. Mazar A. 1981. Giloh: An Early Israelite Settlement Site near Jerusalem. IEJ 31:1036. Mazar A. 1990. Iron Age I and II Towers at Giloh and the Israelite Settlement. IEJ 40:77–101. Morris E. F. 2005. The Architecture of Imperialism: Military Bases and the Evolution of Foreign Policy in Egypt’s New Kingdom (Probleme der Ägyptologie 22). Leiden; Boston. Mountjoy P.A. 2018. Decorated Pottery in Cyprus and Philistia in the 12th century BC, Cypriot IIIC and Philistine IIIC (Denkschriften der Gesamtakademie 79 / Contributions to the Chronology of Eastern Mediterranean 36). Wien. Muhsam H.V. 1966. Beduin of the Negev: Eight Demographic Studies. Jerusalem. Na‘aman N. 1993. Population Changes in Palestine Following Assyrian Deportations. Tel Aviv 20:104–124. Oren E.D. 1984. ‘Governors’s Residencies’ in Canaan under the New Kingdom: A Case Study of Egyptian Administration. Journal of the Society for the Study of Egyptian Antiquities 14:37–56. Oren E.D. 1993. Sera‘, Tel. In E. Stern ed. NEAEHL 3. Jerusalem. Pp. 862–867. Oren E.D. and Mazar A. 1993. Tel Ma‘aravim. In: E. Stern ed. NEAEHL 3. Jerusalem. Pp. 920– 921. Petrie W.M.F. 1928. Gerar (British School of Archaeology in Egypt XLIII). London. Rosen S A. 1997. Lithics after the Stone Age: A Handbook of Stone Tools from the Levant. Walnut Creek–London–New Dehli. Sapir-Hen L. 2019. Food, Pork Consumption and Identity in Ancient Israel. NEA 82:52–59. Sapir-Hen L. and Ben-Yosef E. 2013. The Introduction of Domestic Camels to the Southern Levant: Evidence from the Aravah Valley. Tel Aviv 40:277–285.

87

‫ בת־עמי נוימאיר־פוטשניק ורויטל גולדינג־מאיר‬,‫ רוזן‬.‫ סטיב א‬,‫גונר להמן‬

Sass B. 1988. The Genesis of the Alphabet and its Development in the Second Millennium B.C. (Ägypten und Altes Testament 13). Wiesbaden. Schipper B.U. 2010. Egypt and the Kingdom of Judah under Josiah and Jehoiakim. Tel Aviv 37:200–226. Schröder M.-K. 2010. Der Abdruck eines Skarabäus aus Qubur al-Walaydah. Welt des Orients 40:255–258. Stager L.E., Master D.M. and Schloen J.D. 2011. Ashkelon 3: The Seventh Century B.C. Winona Lake. IN. Toombs L.E. and O’Connell K.G. 1985. Tell el-Hesi II: Modern Military Trenching and Muslim Cemetery in Field I, Strata I–II. Waterloo. Ont. Uehlinger C. 1988. Der Amun-Tempel Ramses’ III. in p3-Kn’n, seine südpalästinischen Tempelgüter und der Übergang von der Ägypter- zur Philisterherrschaft: Ein Hinweis auf einige wenig beachtete Skarabäen. ZDPV 104:6–25. Webster L. 2020. Synchronising the Chronologies of the Late Bronze Age: Southern Levant and Egypt: A Radiocarbon Dating Perspective. Unpub. Ph.D. diss. Universität Wien and Macquire University. Weippert M. 2010. Historisches Textbuch zum Alten Testament. (Grundrisse zum Alten Testament). Göttingen. Wimmer S.J. 1990. Egyptian Temples in Canaan and Sinai. In: S. Israelit-Groll ed. Studies in Egyptology, Presented to Miriam Lichtheim, Volume 2. Jerusalem. Pp. 1065–1106. Wimmer S.J. and Lehmann G. 2014. Two Hieratic Inscriptions from Qubur el-Walaydah. Ägypten und Levante 24:343–348. Yasur-Landau A. 2010. The Philistines and Aegean Migration at the End of the Late Bronze Age. Cambridge. UK. Zukerman A. and Ben-Shlomo D. 2011. Mortaria as a Foreign Element in the Material Culture of the Southern Levant during the 8th-7th Century BCE. PEQ 143:87–105.

‫בחינה מחודשת של בתי הקברות מתל אל־פארעה (דרום)‬ ‫בתקופות הברזל ‪ 1‬והברזל ‪2‬א'‬ ‫רויטל גולדינג־מאיר‬ ‫אוניברסיטת בן־גוריון בנגב‬

‫תקציר‬ ‫בשנות העשרים של המאה הקודמת פלינדרס פיטרי חפר לראשונה את תל אל־פארעה (דרום) במהלך‬ ‫שתי עונות חפירה‪ .‬החפירות באתר כללו שטחים נרחבים בתל ובבית הקברות שלמרגלותיו‪ ,‬ותוצאותיה‬ ‫פורסמו בשני דוחות קצרים בראשית שנות השלושים‪ .‬בשנים האחרונות צוות חוקרים מאוניברסיטת בן־‬ ‫גוריון ומהקולג' האוניברסיטאי של לונדון (‪ )University College of London‬בוחן מחדש את חפירות פיטרי‪.‬‬ ‫מבדיקה של הממצאים מבתי הקברות אפשר ללמוד כי הרצף היישובי באתר החל בתקופת הברונזה‬ ‫המאוחרת ‪ 3‬ונמשך עד תקופת הברזל ‪2‬ב'‪.‬‬

‫מילות מפתח‪ :‬תל אל־פארעה (דרום)‪ ,‬בתי קברות‪ ,‬מכלול כלי חרס‪ ,‬תקופת הברונזה המאוחרת ‪,3‬‬ ‫תקופות הברזל ‪2 ,1‬‬

‫מבוא‬ ‫תל אל־פארעה (דרום) (כ־‪ 20‬דונם) ממוקם על הגדה המערבית של נחל הבשור‪ ,‬כ־‪ 24‬ק"מ מדרום–‬ ‫מזרח לעיר עזה וכ־‪ 30‬ק"מ ממערב לבאר שבע‪ .‬באתר נמצאו שכבות המתוארכות לתקופת הברונזה‬ ‫התיכונה עד התקופה הרומית (‪Lehmann and Schneider 2000; Laemmel 2003; Lehmann et al.‬‬ ‫‪.)2018:110‬‬ ‫זיהויו המקראי של תל אל־פארעה (דרום) שנוי במחלוקת במחקר‪ .‬פלינדרס פיטרי (‪)Petrie 1930‬‬ ‫זיהה אותו לראשונה כבית פלט המקראית‪ ,‬ולאחר מכן חוקרים אחרים זיהו אותו כשרוחן (‪Albright‬‬ ‫‪ .)1929‬כן הוא זוהה כעיר שור (‪ )Na‘aman 2005:275‬ולאחרונה כציקלג (‪.)Knauf and Niemann 2011‬‬ ‫את התל חפר לראשונה פיטרי בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת במשך שתי עונות חפירה‪,‬‬ ‫שפורסמו בדוח בן שני כרכים (‪ .)Petrie 1930; Starkey and Harding 1932‬בחפירות נחשפו שטחים‬ ‫נרחבים בתל ובבית הקברות שלמרגלותיו (איור ‪ .)1‬בשנת ‪ 1976‬חפר את האתר רודולף כהן מטעם‬ ‫אגף העתיקות והמוזיאונים‪ ,‬חפירות אלו לא פורסמו‪ .‬בשנים ‪ 1999‬ו־‪ 2002‬גונר להמן מאוניברסיטת‬ ‫בן־גוריון‪ ,‬תמי שניידר מאוניברסיטת קלרמונט (‪ )Claremont Graduate University‬והרמן מ‪ .‬נימן‬ ‫מאוניברסיטת רוסטוק‪ ,‬חפרו את האתר שוב בשתי עונות חפירה (;‪Lehmann and Schneider 2000‬‬

‫רויטל גולדינג־מאיר‬

‫‪91‬‬

‫‪ .)Lehmann et al. 2018‬החפירות התמקדו בשטחים הסמוכים לאזורי החפירה של פיטרי במטרה‬ ‫להבין את הסטרטיגרפיה‪ ,‬ועל מנת לקשר את חפירות פיטרי לחפירות המחודשות בתל (איור ‪:1‬‬ ‫שטחים ‪.)3–1‬‬ ‫בשנים האחרונות הצטבר מידע רב על התרבות החומרית של תקופת הברזל בדרום הארץ (‪Herzog‬‬ ‫‪ ,)and Singer-Avitz 2004‬אולם צפון–מערב הנגב‪ ,‬שככל הנראה היה שונה מבחינה תרבותית‪ ,‬אינו‬ ‫מוכר מספיק‪ .‬בזכות מחקר של כלי החרס משכבות המתוארכות לתקופות הברזל ‪ 1‬והברזל ‪2‬א'‬ ‫באתרים תל שרע‪ ,‬קובור אל־ולידה והחפירות המחודשות בתל אל־פארעה (דרום) (איור ‪ )2‬שחפרה‬ ‫אוניברסיטת בן־גוריון‪ ,‬אפשר להגדיר מחדש את מכלולי צפון–מערב הנגב בתקופות אלה (גולדינג־‬ ‫מאיר ‪.)2015‬‬ ‫בעבודה זו נבדקו מכלולי כלי החרס מחפירות פיטרי‪ ,‬המאוחסנים במעבדות הקולג' האוניברסיטאי‬ ‫של לונדון (‪ )University College of London‬ונבדקו הרשימות הקדומות של חפירת הקברים‪ .‬את בתי‬ ‫הקברות של תקופת הברונזה המאוחרת‪ ,‬ותקופות הברזל ‪ 1‬והברזל ‪2‬א' פרסמה בעבר למל (‪Laemmel‬‬ ‫‪ )2003‬כחלק ממחקר לדוקטורט‪ .‬בתי הקברות שנכללו במחקרה הם ‪ 800 ,700 ,600 ,500 ,100‬ו־‪.900‬‬ ‫מכלולי כלי החרס שציירה למל מבתי הקברות (‪ 500 ,100‬ו־‪ ,)800‬המתוארכים לתקופת הברזל‪ ,‬צוירו‬ ‫וצולמו בחלקם מחדש‪ .‬בית קברות ‪ ,200‬המתוארך ברובו לתקופת הברזל ‪2‬א'‪ ,‬לא נחקר בעבר‪ ,‬פרט‬ ‫לתיאור קצר בדוח החפירה (‪ .)Petrie 1930‬במחקר זה ממצא כלי החרס מבית הקברות צויר וצולם‪.‬‬

‫איור ‪ .2‬מפת אתרי צפון–מערב הנגב ואתרים סמוכים להם בתקופת הברזל‪.‬‬

‫‪92‬‬

‫בחינה מחודשת של בתי הקברות מתל אל־פארעה (דרום) בתקופות הברזל ‪ 1‬והברזל ‪2‬א'‬

‫טבלה ‪ .1‬תיארוך תקופות הברזל הקדומות ומינוח חלופי‬ ‫התקופות במאמר זה‬

‫מינוח חלופי‬

‫תיארוך‬

‫ברונזה מאוחרת ‪3‬‬

‫תקופת הברזל ‪1‬א'‬

‫‪ 1130–1190/1200‬לפסה"נ‬

‫תקופת הברזל ‪1‬‬

‫תקופת הברזל ‪1‬ב'‬

‫‪ 925/975–1130‬לפסה"נ‬

‫תקופת הברזל ‪2‬א' קדומה‬

‫תקופת הברזל ‪2‬א'‬

‫‪ 880–925/975‬לפסה"נ‬ ‫‪ 800/830–880‬לפסה"נ‬

‫תקופת הברזל ‪2‬א' מאוחרת‬ ‫תקופת הברזל ‪2‬ב'‬

‫תקופת הברזל ‪2‬ב'‬

‫‪ 675–800/830‬לפסה"נ‬

‫במחקר הארכיאולוגי קיימות דעות מגוונות העוסקות בשאלת התיארוך של ראשית תקופת הברזל‬ ‫ובטרמינולוגיה שלה (ר' לדוגמה ‪ .)Finkelstein and Piasetzky 2011; Mazar 2011‬בעבודה זו אשתמש‬ ‫בכרונולוגיה הנמוכה שהציע פינקלשטיין (‪ ,)Finkelstein 1996‬ולחלוקה של תקופת הברזל ‪2‬א' לשני‬ ‫שלבים (הקדומה והמאוחרת) אשתמש בהגדרותיהם של הרצוג וזינגר־אביץ (‪Herzog and Singer-‬‬ ‫‪ .)Avitz 2004‬בעבודה לא אדון בתיארוך האבסולוטי של התקופות (טבלה ‪.)1‬‬

‫בית קברות ‪500‬‬ ‫בית הקברות ממוקם צפונית–מערבית לתל אל־פארעה (דרום)‪ .‬פיטרי (‪ )Petrie 1930: Pl. LXIV‬חילק‬ ‫אותו לשניים‪ :‬החלק הדרומי הוגדר בית הקברות של החיקסוס (תקופת הברונזה התיכונה) והחלק‬ ‫הצפוני הוגדר פלישתי (תקופת הברזל ‪ .)1‬בחלקו הצפוני של בית הקברות נחשפו חמש מערות קבורה‬ ‫בצורת טרפז‪ ,‬שנחצבו באדמת לס קשה‪ ,‬ובהן נמצאו עשרה נקברים‪ .‬פיטרי הגדיר את הקברים הללו‬ ‫קברי הלורדים הפלישתיים (‪ .)Petrie 1930:7–9‬בנוסף‪ ,‬נמצאו ‪ 37‬קברי פיר‪ ,‬רובם ממוקמים מצפון‬ ‫למערות; בקברי הפיר נחשפו כ־‪ 12‬נקברים‪ .‬כן נמצאו שתי קבורות של תינוקות בקנקנים‪.‬‬ ‫כלי החרס מבית קברות זה מלמדים שהקבורה החלה בתקופת הברונזה המאוחרת ‪ .3‬בתקופה זו‬ ‫הקבורה מרוכזת בחמש מערות קבורה ובשישה קברי פיר הסמוכים להן‪ .‬כן נחשפו עוד שני קברי פיר‬ ‫מצפון למערות הקבורה‪ .‬בתקופת הברזל ‪ 1‬ממשיכה הקבורה בחמש המערות‪ ,‬בקבר פיר ‪ 1‬שנמצא‬ ‫סמוך להן וב־‪ 21‬קברי פיר המרוכזים מצפון למערות‪ .‬מתוך ‪ 21‬קברי הפיר‪ ,‬נראה כי יש לתארך ‪ 13‬מהם‬ ‫לסוף תקופת הברזל ‪ .1‬בתקופת הברזל ‪2‬א' הקדומה הקבורה ממשיכה בשתיים מתוך חמש מערות‬ ‫הקבורה‪ ,‬בקבר פיר אחד הצמוד להן ובשבעה קברי פיר מצפון למערות‪.‬‬ ‫כלי החרס‪ .‬הכלים מבית הקברות נספרו (איור ‪ ,)3‬ונראה כי מתקופת הברונזה המאוחרת ‪ 3‬נמצאו‬ ‫בעיקר קערות (כ־‪ 40%‬מהמכלול)‪ ,‬פכים וקנקניות אמפוריסקוס (כ־‪ .)30%‬כן נמצאו קנקנים (‪)10%‬‬ ‫ופכיות (‪ .)13%‬לחלק גדול מהקערות והפכים אופי מצרי (איור ‪ .)6–1:4‬מבדיקה פטרוגרפית שערך‬ ‫מרטין לכלים דומים מבית קברות זה עולה שמקורם בייצור מקומי (‪.)Martin 2011:232–235, 91‬‬ ‫בתקופת הברזל ‪ 1‬יורדת תדירות הקערות במכלול (‪ ,)15%‬ועולה תדירותם של הצפחות (כ־‪24%‬‬ ‫מהמכלול) והקנקנים (כ־‪ .)12%‬במרבית המקרים לכלי החרס של תקופת הברזל ‪ 1‬אופי פלישתי‬ ‫המתבטא בקערות (איור ‪ ,)8 ,7:4‬בפכי הבישול (איור ‪ )11:4‬ובפכים (איורים ‪ .)14:4 ;13:4‬בתקופת‬

‫רויטל גולדינג־מאיר‬

‫‪93‬‬

‫איור ‪ .3‬ניתוח מכלולי כלי החרס בתקופות הברונזה המאוחרת ‪ ,3‬הברזל ‪ 1‬והברזל ‪2‬א'‬ ‫בבתי קברות ‪ 600 ,500‬ו־‪.200‬‬

‫הברזל ‪2‬א' הקדומה עולה תדירות הקערות (כ־‪ .)35%‬מתקופה זו נמצאו גם פכי בישול פלישתיים‬ ‫(כ־‪ ,)10%‬צפחות ופכיות (כ־‪ .)16%‬הקנקנים אינם נפוצים במכלולי הקברים ותדירות הפכים יורדת אף‬ ‫היא‪ .‬לחלק מהכלים אופי פלישתי‪ ,‬המתבטא בתקופה זו בעיטור הפלישתי המאוחר ‪Late Decorated‬‬ ‫‪ ;LDPW( Philistine Ware‬איור ‪ ,)18 ,16:4‬ולחלקם אופי מקומי המתבטא בקערות מזוות‪ ,‬בפכים‬ ‫ובפכיות‪.‬‬

‫בית קברות ‪600‬‬ ‫בית הקברות ממוקם מדרום למרגלות התל‪ ,‬בחלקו הדרומי של אזור הקבורה באתר (ר' איור ‪ ,)1‬ובו‬ ‫קברים המתוארכים לתקופות הברונזה התיכונה והברונזה המאוחרת‪ ,‬הברזל ‪ 1‬והברזל ‪2‬א'‪ ,‬הפרסית‬ ‫וההלניסטית (‪ .)Laemmel 2003:52‬מתוך ‪ 56‬הקברים בבית הקברות‪ 38 ,‬שייכים לתקופות הברזל ‪1‬‬ ‫והברזל ‪2‬א'‪ ,‬ומהם רק ב־‪ 11‬קברים צוין מספר הנקברים בכרטיסי הקבר מחפירות פיטרי‪ .‬מלבד קבר‬ ‫אחד (קבר ‪ )615‬שבו נקברו שני מבוגרים‪ ,‬בקברים נקבר פרט אחד בלבד‪ .‬לא נמצאו קברים מתקופת‬ ‫הברונזה המאוחרת ‪ ,3‬ונראה כי יש פער בקבורה החל מתקופת הברונזה המאוחרת ‪ 1‬עד תקופת‬ ‫הברזל ‪ .1‬מניתוח הממצאים דומה כי יש לתארך ‪ 30‬קברים לתקופת הברזל ‪ ,1‬שישה קברים לסוף‬ ‫תקופת הברזל ‪ 1‬ולמעבר לתקופת הברזל ‪2‬א' ושני קברים לתקופת הברזל ‪2‬א' הקדומה‪.‬‬ ‫כלי החרס‪ .‬כלי החרס דומים באופיים למכלולי תקופת הברזל ‪ 1‬בבית קברות ‪ ,500‬ובהם קערות‬ ‫(‪ ;30%‬ר' איור ‪ ,)3‬צפחות (‪ )22%‬ופכיות (‪ .)22%‬עם זאת‪ ,‬נראה כי פכי הבישול הפלישתיים אינם נפוצים‬

‫‪96‬‬

‫בחינה מחודשת של בתי הקברות מתל אל־פארעה (דרום) בתקופות הברזל ‪ 1‬והברזל ‪2‬א'‬

‫‪4‬איור ‪.4‬‬ ‫מס' מס' הכלי‬

‫קבר‬

‫הכלי‬

‫פרסומים נוספים‬

‫טיפוס הכלי‬ ‫על פי‬

‫מקבילות‬

‫‪Duncan 1930‬‬

‫‪A2 3 Laemmel 2003:‬‬ ‫‪Pl. 104:542/12‬‬

‫תל לכיש שכבה ‪P1‬‬ ‫)‪(Clamer 2004: Fig. 20.17:1‬‬ ‫תל שרע שכבה ‪IX‬‬ ‫)‪(Oren 2019: Pl. 4.1.15:7‬‬

‫‪A2 3 Laemmel 2003:‬‬ ‫‪Pl. 126:552/3‬‬

‫תל לכיש שכבה ‪P1‬‬ ‫‪(Clamer 2004: Fig. 20.11:9),‬‬ ‫תל שרע שכבה ‪IX‬‬ ‫)‪(Oren 2019: Pl. 4.1.15‬‬

‫‪A2 3‬‬

‫תל לכיש שכבה ‪P1‬‬ ‫)‪(Clamer 2004: Fig. 20.17:1‬‬

‫‪1‬‬

‫‪542 RM I.4275‬‬

‫‪2‬‬

‫‪E7 80–2d‬‬

‫‪552‬‬

‫‪3‬‬

‫‪E7 80–3a‬‬

‫‪552‬‬

‫‪4‬‬

‫‪E7 81–20‬‬

‫‪562‬‬

‫פך מטיפוס‬ ‫מצרי‬

‫‪5‬‬

‫‪E7 81–21‬‬

‫‪562‬‬

‫פך\פכית דמוי‬ ‫טיפה‬

‫‪6‬‬

‫–‪E7 80‬‬ ‫‪16b‬‬

‫‪552‬‬

‫קנקנית‬

‫‪R 44 Laemmel 2003:‬‬ ‫‪Pl. 131:552/27‬‬

‫‪7‬‬

‫‪542 RM I.4271‬‬

‫קערה מטיפוס‬ ‫פעמון‬

‫‪D4 27 Laemmel 2003:‬‬ ‫‪Pl. 106: 542/28‬‬

‫‪8‬‬

‫‪542 RM I.4290‬‬

‫קערה מטיפוס‬ ‫פעמון‬

‫‪D2 27 Laemmel 2003:‬‬ ‫‪Pl. 106:29‬‬

‫‪9‬‬

‫‪E7 10–1‬‬

‫‪542‬‬

‫קערה פשוטה‬

‫‪M3 15‬‬

‫קערה מטיפוס‬ ‫מצרי‬

‫‪F 41 Laemmel‬‬ ‫‪2003:Pl. 147:‬‬ ‫‪562/43‬‬ ‫‪N2 75‬‬

‫דיר אל־באלח‬ ‫)‪(Gould 2010: Fig. 2.3:7‬‬ ‫דיר אל־באלח‬ ‫)‪(Gould 2010: Fig. 2.2:5‬‬ ‫קובור אל ולידה שכבות ‪6‬־‪1‬‬ ‫דיר אל־באלח שכבה ‪III‬‬ ‫‪(Dothan and Brandl 2010: Pl.‬‬ ‫)‪61:4–6‬‬ ‫אשדוד שכבה ‪11‬‬ ‫‪(Ben-Shlomo 2005: Fig. 3.46:‬‬ ‫)‪6 ,9–11‬‬

‫אשדוד שכבה ‪11‬‬ ‫‪(Ben Shlomo 2005: Fig.‬‬ ‫)‪3.57:1–3‬‬

‫‪10‬‬

‫‪542 RM I.4272‬‬

‫קערה מזווה‬

‫‪M 20 Laemmel 2003‬‬ ‫‪Pl. 105:542/13‬‬

‫‪11‬‬

‫‪542 RM I.4265‬‬

‫פך בישול‬ ‫פלישתי‬

‫‪P 36 After Laemmel‬‬ ‫‪2003: Pl. 110:‬‬ ‫‪542/42‬‬

‫‪12‬‬

‫‪542 RM I.4292‬‬

‫צפחת‬

‫‪H17 87 Laemmel 2003:‬‬ ‫‪Pl. 116: 542/66‬‬

‫תל אשדוד שכבה ‪XI‬‬ ‫‪(Ben-Shlomo 2005: Fig.‬‬ ‫)‪3.59:6–18‬‬

‫‪13‬‬

‫‪E6 10–3‬‬

‫‪F4 66 Laemmel 2003:‬‬ ‫‪Pl. 66: 513/5‬‬

‫תל עקרון שכבה ‪7a‬‬ ‫‪(Dothan et al. 2006: Fig.‬‬ ‫)‪3.34:16‬‬ ‫תל צפית שכבה ‪E3‬‬ ‫)‪(Zukerman 2012: Pl. 13.1:3‬‬

‫‪562‬‬

‫בקבוק‬ ‫האכלה‬ ‫פלישתי‬

‫קובור אל־ולידה שכבה ‪4‬־‪1‬‬ ‫(גולדינג־מאיר ‪ :2015‬לוח ‪)5:7‬‬

‫‪97‬‬

‫רויטל גולדינג־מאיר‬

‫‪4‬איור ‪( 4‬המשך)‬ ‫מס' מס' הכלי‬

‫קבר‬

‫הכלי‬

‫‪14‬‬

‫‪E7 81–17‬‬

‫‪562‬‬

‫פך‬

‫‪15‬‬

‫‪BM‬‬

‫‪16‬‬

‫‪BM‬‬

‫פרסומים נוספים‬

‫טיפוס הכלי‬ ‫על פי‬

‫מקבילות‬

‫‪Duncan 1930‬‬

‫‪1356791‬‬

‫‪135676‬‬

‫‪17‬‬

‫‪18‬‬

‫‪BM‬‬

‫‪135675‬‬

‫‪Y4 34 Dothan 1982:‬‬ ‫‪Fig. 46:2‬‬

‫תל אשדוד שכבה ‪XI‬‬ ‫‪(Ben-Shlomo 2005: Fig.‬‬ ‫)‪3.56:2‬‬

‫‪540‬‬

‫קערה מזווה‬ ‫מחופה אדום‬ ‫וממורקת‬

‫‪D8 18‬‬

‫תל שרע שכבה ‪VIII‬‬ ‫(גולדינג־מאיר ‪ :2015‬לוח ‪)6:2‬‬

‫‪540‬‬

‫קנקנית נושאת‬ ‫עיטור פלישתי‬ ‫מאוחר‬

‫‪E2 55‬‬

‫כלי דומה נמצא בתל צפית‬ ‫שכבה ‪A3‬‬

‫‪530‬‬

‫פכית נושאת‬ ‫עיטור פלישתי‬ ‫מאוחר‬

‫‪540‬‬

‫פכית מחופה‬ ‫אדום‬ ‫וממורקת‬

‫‪(Shai and Maeir 2012: Pl.‬‬ ‫)‪14.14:8‬‬

‫‪C1 89 Laemmel 2003:‬‬ ‫‪Pl. 80:530/3‬‬

‫תל משוש שכבה ‪II‬‬ ‫‪(Fritz and Kempinski 1983: Pl.‬‬ ‫)‪143:4‬‬

‫‪Y 37‬‬

‫במכלול זה (‪ )2%‬ולכלים אופי מקומי‪ .‬הכלים הנפוצים הם צפחות‪ ,‬קנקנים וקערות מזוות (איור ‪.)5 ,3:5‬‬ ‫כן נמצאו כלים אחדים הנושאים מאפיינים פלישתים‪ ,‬כגון קערות פעמון (איור ‪ ,)1:5‬פכי בירה (איור‬ ‫‪ )2:5‬ופכי בישול פלישתים‪ .‬בנוסף‪ ,‬בחמישה קברים נמצאו פכים ופכיות קפריסאים מטיפוס ‪Proto‬‬ ‫‪( White Painted‬ר' לדוגמה פך מטיפוס זה מבית קברות ‪ 100‬באיור ‪ .)8:5‬כלים אלו נדירים בממצא ואף‬ ‫במקום מוצאם‪ ,‬והם מתוארכים לסוף תקופת הברזל ‪ 1‬ולמעבר לתקופת הברזל ‪2‬א' הקדומה‪ .‬כלים‬ ‫מטיפוס זה התגלו בבתי הקברות של תל אל־פארעה (דרום) בלבד (‪.)Gilboa 2015:484‬‬

‫בית קברות ‪100‬‬ ‫בית הקברות ממוקם מצפון לתל (ר' איור ‪ .)1‬בכרטיסי הקבר של חפירות פיטרי מתוארים ‪ 29‬קברים‪,‬‬ ‫מרביתם קברי שוחה; שניים מהקברים הם בורות ששימשו ככל הנראה להטמנת פך לקבורת תינוקות‪.‬‬ ‫במרבית הקברים נמצאו נקבר אחד או שניים‪ ,‬למעט שני קברים שכללו חמישה נקברים‪ .‬מתוך ‪29‬‬ ‫הקברים‪ ,‬ב־‪ 11‬לא נמצאו כלי חרס שאפשר היה לתארכם‪ .‬ניתוח כלי החרס האינדיקטיביים מלמד כי‬ ‫את אחד הקברים (קבר ‪ )110‬יש לתארך לתקופת הברונזה המאוחרת ‪ .3‬קבר זה הוא הקדום בבית‬ ‫קברות ‪ 100‬והיחיד מתקופתו‪ .‬שמונה מהקברים אפשר לתארך לתקופת הברזל ‪ ,1‬שמונה לתקופת‬ ‫הברזל ‪2‬א' הקדומה וקבר אחד נראה שיש לתארך למעבר מתקופת הברזל ‪ 1‬לתקופת הברזל ‪2‬א'‬ ‫הקדומה‪.‬‬ ‫כלי החרס‪ .‬כלי החרס המשויכים לתקופת הברזל ‪ 1‬בבית קברות זה דומים באופיים לכלים שנחשפו‬ ‫בבית קברות ‪ .600‬למרות שבמרבית הקברים לא נמצאו כלי חרס רבים‪ ,‬אפשר לזהות במכלולים‬

‫‪99‬‬

‫רויטל גולדינג־מאיר‬

‫‪4‬איור ‪.5‬‬ ‫פרסומים‬ ‫נוספים‬

‫טיפוס הכלי על פי‬

‫מס'‬

‫מס' הכלי‬

‫קבר‬

‫הכלי‬

‫‪1‬‬

‫‪E7 12–3‬‬

‫‪615‬‬

‫קערה‬ ‫מטיפוס‬ ‫פעמון‬

‫‪2‬‬

‫‪E7 28–2‬‬

‫‪625‬‬

‫פך בירה‬

‫‪3‬‬

‫‪E7 12–2‬‬

‫‪615‬‬

‫קערה מזווה‬ ‫בעלת‬ ‫פרופיל "‪"S‬‬

‫‪4‬‬

‫‪E7 70–1‬‬

‫‪126‬‬

‫קערה‬ ‫מטיפוס‬ ‫פעמון‬

‫‪A 18 Laemmel‬‬ ‫‪2003: Pl.‬‬ ‫‪46:126:2‬‬

‫‪5‬‬

‫‪E7 12–4‬‬

‫‪615‬‬

‫קערה‬ ‫מעוגלת‬ ‫מחופה לבן‬

‫‪G 20 Laemmel‬‬ ‫‪2003:‬‬ ‫‪Pl.169:‬‬ ‫‪615/1‬‬

‫‪6‬‬

‫‪E7 69–1‬‬

‫‪105‬‬

‫קערה מזווה‬ ‫מחופה‬ ‫אדום‬

‫‪D7 18 Laemmel‬‬ ‫‪2003: Pl.‬‬ ‫‪36:105/1‬‬

‫‪7‬‬

‫‪E7 71–1‬‬

‫‪129‬‬

‫פך בישול‬

‫‪8‬‬

‫‪E7 69–2‬‬

‫‪105‬‬

‫פכית‬ ‫קפריסאית‬

‫‪9‬‬

‫‪E7 69–3‬‬

‫‪105‬‬

‫פך בירה‬

‫‪Duncan 1930‬‬

‫מקבילות‬

‫‪D3 27 Laemmel‬‬ ‫‪2003: Pl.‬‬ ‫‪169:615/4‬‬

‫דיר אל־באלח שכבה ‪III‬‬ ‫‪(Dothan and Brandl‬‬ ‫)‪2010: Pl. 61:4–6‬‬ ‫אשדוד שכבה ‪11‬‬ ‫‪(Ben-Shlomo 2005: Fig.‬‬ ‫)‪3.46:6, 9–11‬‬

‫‪D4 67 Laemmel‬‬ ‫‪2003: Pl.‬‬ ‫‪183:625/3‬‬

‫תל משוש שכבה ‪II‬‬ ‫‪(Fritz and Kempinski‬‬ ‫‪1983: Pl. 152:8),‬‬ ‫תל צפית שכבה ‪A4‬‬ ‫‪(Zukerman 2012: Pl.‬‬ ‫)‪13.8:1‬‬

‫‪C4 23‬‬

‫תל אשדוד שכבה ‪XI‬‬ ‫‪(Ben-Shlomo 2005: Fig.‬‬ ‫)‪3.57:9–11‬‬

‫‪R2 38‬‬ ‫‪F3 59 Laemmel‬‬ ‫‪2003: Pl.‬‬ ‫‪36:105/3‬‬ ‫‪E1 67 Laemmel‬‬ ‫‪2003: Pl.‬‬ ‫‪36:105/2‬‬

‫תל שרע שכבה ‪VIII‬‬ ‫(גולדינג־מאיר ‪ 2015‬לוח‬ ‫‪)17:2‬‬

‫תל שרע שכבה ‪VIII‬‬ ‫(גולדינג־מאיר ‪ 2015‬לוח‬ ‫‪)9:2‬‬

‫‪100‬‬

‫בחינה מחודשת של בתי הקברות מתל אל־פארעה (דרום) בתקופות הברזל ‪ 1‬והברזל ‪2‬א'‬

‫כלים שלהם אופי מקומי וכלים שלהם אופי פלישתי‪ .‬בנוסף‪ ,‬גם בבית קברות זה נמצאו שתי פכיות‬ ‫קפריסאיות מטיפוס ‪( Proto White Painted‬איור ‪ ,)7:5‬ואפשר להסיק שהשתמשו בשני בתי הקברות‬ ‫בעת ובעונה אחת‪ .‬עם זאת‪ ,‬בית קברות זה ממשיך להתקיים במהלך תקופת הברזל ‪2‬א' הקדומה‪.‬‬ ‫תקופה זו אינה נפוצה בבית קברות ‪.600‬‬

‫בית קברות ‪200‬‬ ‫בית הקברות ממוקם מצפון לתל (ר' איור ‪ .)1‬במהלך תקופת הברזל ‪2‬א' הקדומה‪ ,‬אפשר לזהות מעבר‬ ‫לקבורה בבית קברות זה‪ .‬נמצאו ‪ 37‬קברי שוחה מלבניים ו־‪ 28‬קברי קרמציה‪ .‬קברי השוחה נחפרו‬ ‫באדמה‪ ,‬דופנו באבנים ולרוב כוסו בלוחות אבן גיר (‪ .)Tufnell 1930:13‬במרביתם הוטמנו עד תשעה‬ ‫נקברים‪ ,‬ואילו בשני קברי שוחה גדולים‪ ,‬החפורים באדמת הלס והמכוסים בלוחות אבן‪ ,‬הוטמנו מעל‬ ‫‪ 80‬נקברים‪ .‬בתקופת הברזל ‪2‬א' הקדומה בית הקברות מנה ‪ 23‬קברים‪ ,‬מרביתם רוכזו בחלקו המזרחי‬ ‫של בית הקברות; ‪ 13‬מקברים אלו המשיכו לשמש גם בתקופת הברזל ‪2‬א' המאוחרת‪ .‬הקבר הגדול‬ ‫ביותר המתוארך על פי כלי החרס שנמצאו בו לתקופת הברזל ‪2‬א' הקדומה (קבר ‪ ,229‬איורים ‪,6‬‬ ‫‪ )7‬ממשיך לשמש בתקופת הברזל ‪2‬א' המאוחרת ונמצאו בו ‪ 86‬נקברים‪ .‬במעבר לתקופת הברזל‬ ‫‪2‬א' המאוחרת נוספו ‪ 14‬קברי שוחה‪ ,‬מרביתם רוכזו בחלקו המערבי של בית הקברות‪ .‬בקבר הגדול‬ ‫בתקופה זו (קבר ‪ ;201‬איורים ‪ )9 ,8‬נמצאו ‪ 124‬נקברים‪ .‬בתקופת הברזל ‪2‬א' המאוחרת‪ ,‬לצד קבורה‬ ‫בקברי השוחה‪ ,‬מתחיל בבית הקברות מנהג קבורה ייחודי‪ ,‬קבורת קרמציה‪ .‬פרט לקבר אחד מהתקופה‬ ‫הרומית‪ ,‬בית קברות ‪ 200‬הוא היחיד שזוהתה בו קרימציה באתר‪ .‬מרבית קברי הקרמציה מרוכזים בשני‬ ‫מקבצים עיקריים; במקרה אחד של קבורת קרמציה‪ ,‬המתוארכת לתקופת הברזל ‪2‬א' המאוחרת‪,‬‬ ‫שרידי הנקבר הוכנסו לקבר שוחה קדום המתוארך לתקופת הברזל ‪2‬א' הקדומה‪.‬‬ ‫כלי החרס‪ .‬מרבית כלי החרס (כ־‪ ;50%‬ר' איור ‪ )3‬שויכו לתקופת הברזל ‪2‬א' המאוחרת‪ .‬כן נמצאו כלי‬ ‫חרס מתקופת הברזל ‪2‬א' הקדומה (כ־‪ )25%‬ומתקופת הברזל ‪2‬ב' (כ־‪ .)7%‬חלק מהכלים (כ־‪ )20%‬לא‬ ‫היה אפשר לתארך במדויק‪ ,‬והם שויכו לתקופת הברזל ‪2‬א'‪ .‬חלק מכלי החרס מקומיים‪ ,‬ובהם מגוון‬ ‫טיפוסים של קערות מזוות‪ ,‬קדרות‪ ,‬פכים‪ ,‬פכיות וקובעות מעוטרות‪ .‬כן נמצאו כלי יבוא קפריסאים‪,‬‬ ‫ובהם בעיקר פכיות מטיפוס ‪( Black on Red‬איורים ‪ .)6 ,5:8 ;2 ,1:7‬במכלול כלי החרס מקברי הקרמציה‬ ‫נמצאה אורנה (‪ ,)Urn‬כלי המכיל את אפר הנקבר ופכית אחת או שתיים‪ .‬במרבית קבורות האורנה‬ ‫מופיע גם פך בישול פלישתי‪ ,‬לעתים השתמשו בכלי קיבול גדולים אחרים‪ ,‬כגון קנקנים וקדרות‪.‬‬

‫‪102‬‬

‫בחינה מחודשת של בתי הקברות מתל אל־פארעה (דרום) בתקופות הברזל ‪ 1‬והברזל ‪2‬א'‬

‫‪4‬איור ‪.6‬‬ ‫מס'‬

‫מס' הכלי‬

‫הכלי‬

‫טיפוס הכלי על פי‬

‫‪1‬‬

‫‪E7 59–68‬‬

‫קערות מזוות‬ ‫מחופות אדום‬

‫‪O3 25‬‬

‫‪2‬‬

‫‪E7 59–8‬‬

‫‪Duncan 1930‬‬

‫מקבילות‬

‫‪O3 25‬‬

‫‪3‬‬

‫‪E7 59–2‬‬

‫קערה מטיפוס‬ ‫פעמון מחופה‬ ‫אדום וממורקת‬

‫‪L 18‬‬

‫צאלים‬ ‫‪(Gophna and Singer-Avitz 1984:‬‬ ‫)‪Figs. 41-13‬‬ ‫תל ג'מה שכבה ‪11‬‬ ‫‪(Ben-Shlomo 2014: Fig. 8.5- e, f, g).‬‬

‫‪4‬‬

‫‪E7 59–3‬‬

‫קערות מזוות‬ ‫מחופות אדום‬

‫‪E 18‬‬

‫תל ג'מה שכבה ‪9‬‬ ‫‪(Ben-Shlomo 2014: Figs. 8.11-n, o,‬‬ ‫)‪p; 8.26-e‬‬

‫‪5‬‬

‫‪E7 59–1‬‬

‫‪D4 18‬‬

‫תל שרע שכבה ‪VIII‬‬ ‫(גולדינג־מאיר ‪ :2015‬לוח ‪)4–2:2‬‬

‫‪6‬‬

‫‪E7 59–5‬‬

‫‪R4 18‬‬

‫‪7‬‬

‫‪E7 59–43‬‬

‫‪N 24‬‬

‫‪8‬‬

‫‪E7 59–6‬‬

‫קערה מחופה‬ ‫אדום וממורקת‬

‫‪Z2 24‬‬

‫‪9‬‬

‫‪E7 59–9a‬‬

‫קובעת נושאת‬ ‫עיטור פסים‬

‫‪H4 17‬‬

‫‪10‬‬

‫‪E7 59–90‬‬

‫קובעת מחופה לבן‬ ‫ומעוטרת‬

‫‪K7 17‬‬

‫‪11‬‬

‫‪E7 59–46‬‬

‫נר‬

‫‪12‬‬

‫‪E7 59–14‬‬

‫פכית‬

‫‪O3 73‬‬

‫‪13‬‬

‫‪E7 59–15‬‬

‫פכית מחופה אדום‬

‫‪CI‬‬

‫‪14‬‬

‫‪E7 59–19‬‬

‫פכית‬

‫‪H8 37‬‬

‫תל באר שבע שכבה ‪ VII‬ו־‪V‬‬ ‫;‪(Singer-Avitz 2016: Figs. 11.1:2‬‬ ‫)‪28:10‬‬

‫‪105‬‬

‫רויטל גולדינג־מאיר‬

‫‪4‬איור ‪.8‬‬ ‫מס'‬

‫מס' הכלי‬

‫הכלי‬

‫‪1‬‬

‫‪E7 21–1A‬‬

‫קערה מחופה אדום‬ ‫וממורקת‬

‫טיפוס הכלי על פי מקבילות‬

‫‪Duncan 1930‬‬ ‫‪R3 18‬‬

‫תל שרע שכבה ‪VI‬‬ ‫(גולדינג־מאיר ‪ :2015‬לוח ‪,)7 ,6:16‬‬ ‫תל א־צפי שכבה ‪A3‬‬

‫‪2‬‬

‫‪E7 21–3B‬‬

‫‪U8 18‬‬

‫תל לכיש שכבה ‪IV‬‬ ‫)‪(Zimhoni 2004:1668 B-19, Fig. 25.3–2, 3‬‬

‫‪3‬‬

‫‪E7 21–5‬‬

‫‪M2 25‬‬

‫תל שרע שכבה ‪VII‬‬ ‫(גולדינג־מאיר ‪ :2015‬לוח ‪)13:16–15‬‬ ‫תל ג'מה שכבות ‪ 9‬ו־‪11‬‬ ‫)‪(Ben-Shlomo 2014a: Fig. 8.26–h, i, j, k‬‬

‫‪4‬‬

‫‪E7 21–1B‬‬

‫‪U8 18‬‬

‫תל שרע שכבה ‪VII‬‬ ‫(גולדינג־מאיר ‪ :2015‬לוח ‪,)7 ,6:16‬‬ ‫תל א־צפי בשכבה ‪A3‬‬ ‫)‪(Shai and Maeir 2012: Pl. 14.11–6; 14–1‬‬

‫‪5‬‬

‫‪E7 21–7B‬‬

‫פכית קפריסאית‬ ‫(‪)BoR‬‬

‫‪G2 82‬‬

‫תל באר שבע שכבה ‪IV‬‬ ‫)‪(Singer-Avitz 2016: Fig. 11.41:13‬‬

‫‪6‬‬

‫‪E7 21–7A‬‬

‫‪7‬‬

‫‪E7 21–6‬‬

‫פכית דליה‬

‫‪C4 73‬‬

‫‪8‬‬

‫‪E7 21–4B‬‬

‫קובעת מחופה לבן‬ ‫ומעוטרת‬

‫‪L5 17‬‬

‫‪9‬‬

‫‪E7 21–4A‬‬

‫‪10‬‬

‫‪E7 21–11A‬‬

‫)‪(Shai and Maeir 2012: Pls. 14.11–6; 14–1‬‬

‫קובעות דומות נמצאו בתל באר שבע שכבות‬ ‫‪ VII‬ו־‪V‬‬ ‫)‪(Singer-Avitz 2016:Figs. 11.1:2; 28:10‬‬

‫‪P5 17‬‬

‫קנקן‬

‫‪K41 43‬‬

‫קובור אל־ולידה שכבה ‪2‬־‪( 7‬גולדינג־מאיר‬ ‫‪ :2015‬לוח ‪)13:26‬‬

‫רויטל גולדינג־מאיר‬

‫‪107‬‬

‫דיון ומסקנות‬ ‫בדיקה מחדש של בתי הקברות בתל אל־פארעה (דרום) מלמדת שהרצף היישובי באתר החל בתקופת‬ ‫הברונזה המאוחרת ‪ 3‬ונמשך עד תקופת הברזל ‪2‬ב'‪ .‬בבית קברות ‪ 500‬הקבורה מתחילה בתקופת‬ ‫הברונזה המאוחרת ‪ 3‬ונמשכת ברצף עד תקופת הברזל ‪2‬א' הקדומה‪ .‬בבית קברות ‪ 600‬הקבורה‬ ‫נפסקת בתקופת הברונזה המאוחרת ‪ 1‬וחוזרת להתקיים בשלהי תקופת הברזל ‪ 1‬ובמעבר לתקופת‬ ‫הברזל ‪2‬א' הקדומה; בתקופה זו הקבורה עוברת לבית קברות ‪ 200‬ונמשכת שם עד תקופת הברזל ‪2‬ב'‪.‬‬ ‫על פי מגוון כלי החרס מבתי הקברות בתל אל־פארעה (דרום) נראה שהיו הבדלים בבחירת הכלים‬ ‫שנלוו לנקברים‪ ,‬בעיקר בתקופת הברונזה המאוחרת ‪ 3‬עד ראשית תקופת הברזל‪ .‬בקברים המתוארכים‬ ‫לתקופת הברונזה המאוחרת ‪ 3‬בבית קברות ‪ ,500‬המרוכזים ברובם בחמש מערות קבורה‪ ,‬נראה כי‬ ‫מרבית כלי החרס שייכים לטיפוסים מקומיים שלהם אוריינטציה מצרית (‪.)Egyptianized Pottery‬‬ ‫בטיפוסים המצריים זוהו שתי קערות פשוטות‪ ,‬פכים ופכיות‪ .‬בנוסף‪ ,‬באחד הקברים (מס' ‪ )552‬נמצאו שני‬ ‫ארונות אנתרופואידים המזוהים עם התרבות המצרית (‪ .)Braunstein 2011‬במעבר לתקופת הברזל ‪1‬‬ ‫לכלי החרס במערות הקבורה מאפיינים פלישתיים ומאפיינים מקומיים‪ .‬בכלים הפלישתיים נמצאו‬ ‫קערות מטיפוס פעמון‪ ,‬פכים מעוטרים ופכי בישול‪ .‬בכלים המקומיים נמצאו קערות פשוטות ומזוות‪,‬‬ ‫פכיות‪ ,‬צפחות וקנקנים‪ .‬כלים באוריינטציה מצרית‪ ,‬שנמצאו בשכבות היישוב בתל מתקופת הברונזה‬ ‫המאוחרת ‪ ,3‬ממשיכים להופיע בתדירות משתנה ובשינויים מורפולוגיים קלים גם בשכבות היישוב‬ ‫מתקופת הברזל ‪ ,1‬אולם בקבורה מתקופת הברזל ‪ 1‬טיפוסים של כלי חרס מצריים אינם מופיעים‬ ‫כלל‪ .‬עובדה זו מלמדת כי כלים שלהם אופי מצרי כבר אינם חלק מטיפוסי הכלים שנבחרו להטמין‬ ‫לצד הנקברים‪ .‬קברי המערות בבית קברות ‪ 500‬היו ככל הנראה‪ ,‬קברים משפחתיים ששימשו לקבורה‬ ‫במהלך דורות רבים‪ ,‬ייתכן שנקברו בהם ראשי המשפחה‪ .‬המעבר בין התרבות החומרית המצרית‬ ‫בתקופת הברונזה המאוחרת ‪ 3‬לתרבות החומרית הפלישתית בתקופת הברזל ‪ 1‬מלמד ככל הנראה‪,‬‬ ‫על שינויים בשיוך החברתי של יושבי האתר ולא בשיוכם האתני‪.‬‬ ‫פכי הבישול הפלישתיים נפוצים בקבורות מתקופת הברזל ‪ 1‬ומתקופת הברזל ‪2‬א' הקדומה בבתי‬ ‫קברות ‪ 600 ,500‬ו־‪ .100‬בבית קברות ‪ ,200‬פרט לקבר אחד המתוארך לתקופת הברזל ‪2‬א' הקדומה‪,‬‬ ‫פכי הבישול מופיעים רק במכלולי קברי הקרמציה‪ .‬מעניין לציין כי סיר הבישול המקומי אינו נפוץ‬ ‫בקבורות של תקופות הברזל הקדומות באתר‪ ,‬למרות שהוא מופיע בשכבות היישוב בתל‪ .‬מהשוואה‬ ‫של מכלולי כלי החרס בבתי הקברות המתוארכים לתקופות הברזל באתר‪ ,‬אפשר לזהות שינוי בבחירת‬ ‫כלי החרס שהוטמנו בקברים‪ .‬צפחות וקנקנים נפוצים יותר בקברים המתוארכים לתקופת הברזל ‪;1‬‬ ‫תפוצתם קטנה בתקופת הברזל ‪2‬א'‪ .‬בתקופת הברזל ‪2‬א' עולה תפוצתם של פכיות וקובעות (ר' איורים‬ ‫‪ )11 ,10:7 ;10 ,9:6‬לעומת תפוצה דלה בתקופת הברזל ‪ .1‬במחקר שערכו להמן וורונר (‪Lehmann‬‬ ‫‪ )and Varoner 2018‬נבדקו קברים מצפון הארץ בתקופות הברזל הקדומות‪ ,‬ועולה תמונה דומה‪ ,‬שבה‬ ‫אפשר לזהות שינוי בכלי החרס הנבחרים להטמנה בקברים במעבר בין תקופת הברזל ‪ 1‬לתקופת‬ ‫הברזל ‪2‬א'‪.‬‬

'‫א‬2 ‫ והברזל‬1 ‫בחינה מחודשת של בתי הקברות מתל אל־פארעה (דרום) בתקופות הברזל‬

108

‫הפניות‬ .‫א‬2 ‫ ותקופת הברזל‬1 ‫ התרבות החומרית בצפון מערב הנגב בסוף תקופת הברזל‬.2015 .‫גולדינג־מאיר ר‬ ‫ עבודת גמר לקבלת תואר‬.)‫ קובור אל־ואלידה ותל אל־פארעה (דרום‬,‫מקרה מבחן באתרים תל שרע‬ .‫ אוניברסיטת בן־גוריון‬.‫מוסמך למדעי החברה‬ Albright W.F. 1929. Progress in Palestinian Archaeology during the Year 1928. BASOR 33:1– 10. Ben-Shlomo D. 2005. Material Culture. In M. Dothan and D. Ben-Shlomo. Ashdod VI: The Excavations of Areas H and K (1968–1969) (IAA Reports 24). Jerusalem. Pp. 63–246. Ben-Shlomo D. 2014. The Architecture, Stratigraphy and Finds from the Different Excavation Fields. In D. Ben-Shlomo and G.W. Van Beek eds. The Smithsonian Institution Excavation at Tell Jemmeh, Israel, 1970–1990 (Smithsonian Contributions to Anthropology 50). Washington D.C. Bikai P.M. 1987. The Phoenician Pottery of Cyprus. Nicosia. Braunstein S.L. 2011. The Meaning of Egyptian-Style Objects in the Late Bronze Cemeteries of Tell el-Far’ah (South). BASOR 364:1–35. Clamer C. 2004. Additional Late Bronze Age Pottery Assemblages. In D. Ussishkin ed. The Renewed Archaeological Excavations at Tel Lachish (1973–1994) V (Tel Aviv University Institute of Archaeology Monograph Series 22). Tel Aviv. Pp. 1155–1234. Dothan T. and Brandl B. 2010. Deir el Balaḥ: Excavations in 1977–1982 in the Cemetery and Settlement I: Stratigraphy and Architecture (Qedem 49). Jerusalem. Dothan T., Gitin S. and Zukerman A. 2006. The Pottery: Canaanite and Philistine Traditions and Cypriot and Aegean Imports. In: S. Gitin ed. Tel Miqne-Ekron Excavations 1995–1996, Field INE East Slope Iron Age I (Early Philistine Period). Institute of Archaeology, Hebrew University of Jerusalem. Pp. 71–176. Finkelstein I. 1996. The Archaeology of the United Monarchy: An Alternative View. Levant 28:177–187. Finkelstein I. and Piasetzky E. 2011. The Iron Age Chronology Debate: Is the Gap Narrowing? NEA 74:50–54. Fritz V. and Kempinski A. 1983. Ergebnisse der Ausgrabungen auf der Ḥirbet el-Mšāš (Tēl Māśōś) 1972–1975. Wiesbaden. Gilboa A. 2015. Iron Age I-II Cypriot Imports and Local Imitations. In S. Gitin ed. The Ancient Pottery of Israel and its Neighbors from the Iron Age through the Hellenistic Period. Jerusalem. Pp. 483–508. Gophna R. and Singer-Avitz L. 1984. Iron Age I settlements to the west of Tel Beer-Sheba. In: Z. Herzog ed. Beer Sheba II. Tel Aviv. Pp. 125–131. Gould B. 2010. Egyptian Pottery. In T. Dothan and B. Brandl eds. Deir el Balaḥ: Excavations in 1977–1982 in the Cemetery and Settlement (Qedem 49). Jerusalem. Pp. 7–56. Herzog Z. and Singer-Avitz L. 2004. Redefining the Center: The Emergence of State in Judah. Tel Aviv 31:209–244.

109

‫רויטל גולדינג־מאיר‬

Knauf E.A. and Niemann H.M. 2011. Tell el-Far´ah South Ostracon 1027 and a New Identification for the Site. Ugarit-Forschungen 43:273–282. Laemmel S. 2003. A Case Study of the Late Bronze and Early Iron Age Cemeteries of Tell elFar’ah (south). Ph.D. diss. University of Oxford. Lehmann G. and Schneider T.J. 2000. Tell el-Far’ah (South), 1999 and 2000. IEJ 50:258–261. Lehmann G. and Varoner O. 2018. Early Iron Age Tombs in Northern Israel Revisited. Tel Aviv 45:235–272. Lehmann G., Golding-Meir R., Neumeier-Potashnik, B.A. and Niemann, H.M. 2018. Excavations at Tell el-Far’a (South), 1998–2002. ZDPV 134:109–150. Lehmann G., Golding-Meir R., Sparks R.T. and Neumeier-Potashnik B.A. 2019. Tell el-Far’ah (South) Cemetery 200 Revisited. In D. Varga; Y. Abadi-Reis, G. Lehmann, and D. Vainstub eds. Varga D., Abadi-Reiss Y., Lehmann G. and Vainstub D. eds. 2019. Worship and Burial in the Shfela and the Negev Regions throughout the Ages (Proceedings of the 15th Annual Southern Congress). Be’er Sheva‘. Pp. *17–*30. Martin M.A.S. 2011. Egyptian-Type Pottery in the Late Bronze Age Southern Levant (Contributions to the Chronology of the Eastern Mediterranean 29). Vienna. Mazar A. 2011. The Iron Age Chronology Debate: Is the Gap Narrowing? Another Viewpoint. NEA 74:105–111. Na‘aman N. 2005. Ancient Israel and its Neighbors, Interaction and Counteraction. Winona Lake, IN. Oren E.D. 2019. Middle Bronze Age II–Late Bronze Age II Egyptian and Egyptian-Type Pottery. In S. Gitin ed. The Ancient Pottery of Israel and its Neighbors from the Middle Bronze Age through the Late Bronze Age. Jerusalem. Pp. 259–338. Petrie W.M.F. 1930. Petrie W.M.F. 1930. Beth-Pelet (Tell Fara) I (BSAE XLVIII). London. Shai I. and Maeir A. 2012. The Late Iron Age IIA Pottery Assemblage from Stratum A3. In A.M. Maeir ed. Tell es-Safi/Gath I: The 1996–2005 Seasons (Ägypten und Altes Testament 69). Wiesbaden. Pp. 1–88. Singer-Avitz L. 2016. The Iron IIA and IIB Pottery: An Introduction. In Z. Herzog and L. Singer-Avitz eds. Beer-Sheba III, II: The Early Iron IIA Enclosed Settlement and the Late Iron IIA–Iron IIB Cities; The Pottery (Tel Aviv University Institute of Archaeology Monograph Series 33). Winona Lake. IN. Pp. 477–481. Starkey J.L. and Harding L. 1932. Beth-Pelet II: Beth-Pelet Cemetery (BSAE LII). London. Tufnell O. 1930. Burials in Cemeteries 100 and 200. In: Beth-Pelet I (BSAE LXVIII). London. Pp. 11–13. Zimhoni O. 2004. The Pottery of Levels V and IV and Its Archaeological and Chronological Implications. In D. Ussishkin. The Renewed Archaeological Excavations at Lachish (1973– 1994) IV (Tel Aviv University Institute of Archaeology Monograph Series 22). Tel Aviv. Pp. 1643–1788. Zukerman A. 2012. Iron Age I and Early Iron Age IIA Pottery. In A.M. Maeir ed. Tell esSafi/Gath I: The 1996–2005 Seasons (Ägypten und Altes Testament 69). Wiesbaden. Pp. 265–312.

‫בית חולים‪ ,‬אוהלים וקברים‪ :‬עוג'ה אל־חפיר במלחמת העולם‬ ‫הראשונה‬ ‫אסף פרץ ופבלו בצר‬ ‫רשות העתיקות‬

‫תקציר‬ ‫עוג'ה אל־חפיר הייתה מרכז מנהלי עות'מאני שהוקם בשנת ‪ 1906‬על חורבות העיר ניצנה הקדומה‪ ,‬סמוך לקו‬ ‫הגבול שנקבע באותה שנה בין ארץ ישראל העות'מאנית לבין מצרים‪ ,‬שהייתה תחת שליטה בריטית‪ .‬בשנים‬ ‫‪ 1915‬ו־‪ 1916‬שימש המקום מרכז לוגיסטי לפשיטות שביצע הצבא העות'מאני בתעלת סואץ ולכוחותיו‬ ‫בסיני‪ .‬מבין ההריסות מראשית המאה הכ' בולט מבנה גדול שנבנה על ראש האקרופוליס של היישוב הקדום‪.‬‬ ‫על פי המסורת‪ ,‬מבנה זה שימש בית חולים של הכוחות העות'מאניים במלחמת העולם הראשונה‪ .‬במהלך‬ ‫מחקר על בתי הקברות הקדומים והמאוחרים סביב ניצנה‪ ,‬ובעקבות ניתוח מחודש של חומר ארכיוני‪ ,‬עלו‬ ‫שאלות אחדות על תפקידו של המבנה שעל הגבעה‪ ,‬ועל מיקומו של בית חולים ארעי‪ ,‬אשר לפי תעודות‬ ‫היסטוריות ותמונות מהתקופה‪ ,‬הוקם באזור ניצנה במהלך מלחמת העולם הראשונה‪.‬‬

‫מילות מפתח‪ :‬ארכיאולוגיה היסטורית‪ ,‬צבא עות'מאני‪ ,‬מלחמת עולם ראשונה‪ ,‬בית חולים שדה‪ ,‬עוג'ה‬ ‫אל־חפיר‪ ,‬קבורה עות'מאנית‪.‬‬

‫מבוא‬ ‫במהלך מחקר על קברים מן התקופה הביזנטית סביב האתר ניצנה נמצאו ארבעה בתי קברות‪ .‬בשניים‬ ‫מהם‪ ,‬מצפון ליישוב ומדרומו‪ ,‬הובחנו קברים מודרניים לצד קברים קדומים (איור ‪ 1.)1‬בכדי להבין מי‬ ‫נקבר בחלקים המודרניים של שני בתי הקברות הללו נערכה בדיקה מעמיקה בחומר הארכיוני המועט‬ ‫שקיים על המקום מימי השלטונות העות'מאני והבריטי‪ .‬שאלות חדשות שעלו מבדיקה זו הובילו אותנו‬ ‫לבצע סקר חדש במתחם העות'מאני שהוקם בראשית המאה הכ' על הריסותיה של ניצנה הביזנטית‪.‬‬ ‫עיון בתמונות שצולמו בשנים ‪ 1915‬ו־‪ 1916‬מלמד על קיומו של בית חולים שדה של הסהר האדום‬ ‫אשר נבנה סמוך לעוג'ה אל־חפיר (להלן עוג'ה)‪ .‬מכיוון שבתי קברות רבים ממלחמת העולם הראשונה‬

‫‪ 1‬המחקר המוזכר כאן התבסס על ניתוח מודל פוטוגרמטרי של אזור ניצנה אשר הופק בעקבות סקר מהאוויר‬ ‫שערכו בפברואר ‪ 2020‬אמיל אלג'ם‪ ,‬גיא פיטוסי ופבלו בצר (ר' ‪.)Betzer forthcoming‬‬

‫‪112‬‬

‫בית חולים‪ ,‬אוהלים וקברים‪ :‬עוג'ה אל־חפיר במלחמת העולם הראשונה‬

‫‪146600‬‬ ‫‪532600‬‬

‫‪532600‬‬

‫‪146400‬‬

‫‪146200‬‬

‫‪146000‬‬

‫‪145800‬‬

‫‪145600‬‬

‫‪145400‬‬

‫‪532400‬‬

‫‪532400‬‬

‫‪532200‬‬

‫‪532200‬‬

‫‪532000‬‬

‫‪532000‬‬

‫‪531800‬‬

‫‪531800‬‬

‫‪531600‬‬

‫‪531600‬‬

‫‪531400‬‬

‫‪531400‬‬

‫‪531200‬‬ ‫‪146600‬‬

‫‪531200‬‬ ‫‪146400‬‬

‫‪146200‬‬

‫‪146000‬‬

‫‪ .1‬מיקומו המשוער של בית החולים של הצלב האדום האמריקאי משנת ‪.1915‬‬ ‫‪ .2‬שורות שקעים ומיקום משוער לבית חולים שדה של הסהר האדום משנת ‪.1916‬‬ ‫‪ .3‬אזור הבאר ומיקום משוער לבית חולים שדה של הסהר האדום משנת ‪.1916‬‬ ‫‪ .4‬בית הקברות הצפוני‪.‬‬ ‫‪ .5‬בית הקברות הדרומי וככל הנראה‪ ,‬מיקום בית הקברות הצבאי העות'מאני‪.‬‬

‫‪145800‬‬

‫‪145600‬‬

‫‪145400‬‬

‫‪Meters‬‬ ‫‪500‬‬

‫‪250‬‬

‫קברים מודרנים‬

‫בית חולים שדה‬

‫קברים ביזנטיים‬

‫בית חולים של הסהר האדום‬

‫‪0‬‬

‫בית חולים גרמני?‬

‫איור ‪ .1‬תצלום אוויר של אזור עוג'ה אל־חפיר (ממ ‪ 9551 16‬מתאריך ‪ 01/02/1956‬באדיבות המרכז למיפוי‬ ‫ישראל)‪.‬‬

‫אסף פרץ ופבלו בצר‬

‫‪113‬‬

‫בחזית המערבית קמו סמוך לבתי חולים‪ ,‬הועלתה ההשערה כי חלק מהנקברים בקברים המאוחרים‬ ‫היו חיילים עות'מאניים‪ .‬על מנת לבדוק השערה זו הוחלט לנסות לאתר את מיקומו המדויק של בית‬ ‫החולים של הסהר האדום כדי לזהות את בית הקברות ששימש אותו‪ .‬בנוסף‪ ,‬על פי עדויות ממגוון‬ ‫מקורות התברר שהמבנה על ראש הגבעה‪ ,‬המזוהה כבית החולים הגרמני‪ ,‬לא שימש מוסד רפואי‬ ‫לאורך מרבית התקופה‪ .‬עוד התברר כי בית החולים הבנוי פעל במבנים אחרים שאליהם נוסף‪ ,‬ושימש‬ ‫על פי הצורך בית חולים שדה‪.‬‬ ‫במאמר זה נציג שלוש אפשרויות למיקומו של בית חולים שדה וננסה להסביר מדוע הצטרכו שני בתי‬ ‫חולים בעת ובעונה אחת‪ ,‬האחד בנוי והאחר באוהלים‪ ,‬במקום כה נידח‪ .‬בנוסף נציג את מסקנותינו על‬ ‫בתי הקברות בעוג'ה ונציע את האפשרות שאחד מהם שימש בית קברות לצבא העות'מאני במהלך‬ ‫מלחמת העולם ראשונה‪.‬‬

‫מתודולוגיה‬ ‫בשלב הראשון נעשה שימוש במודל פוטוגרמטרי של אזור המחקר‪ .‬המודל הופק מתצלומים שערך‬ ‫כלי טיס בלתי מאויש מסוג ‪ )Vertical Take Off Landing( VTOL Wingtra‬מצויד במצלמה (‪Sony‬‬ ‫‪ ;Cybershot‬ברזולוציה של ‪ 42‬מגה פיקסלים)‪ .‬המודל מציג שטח נרחב (כ־‪ 4‬ק"ר)‪ ,‬והוא הופק בתוכנת‬ ‫‪ Context Capture‬של חברת ‪ .Bentley‬בעזרת המודל נקבעו נקודות ציון של שרידים שלהם חשיבות‬ ‫למחקר‪ .‬המודל הושווה לתצלומים מראשית המאה הכ'‪ ,‬מרביתם מאוסף מטסון בספריית הקונגרס‬ ‫האמריקאי‪ 2,‬ונערך סקר רגלי בנקודות נבחרות; חלקן אף מופו שוב ברחפן (‪ )Inspire 2‬במטרה להפיק‬ ‫מודל ברזולוציה גבוהה יותר‪.‬‬

‫ראשיתה של עוג'ה‬ ‫את נפת עוג'ה בנתה האימפריה העות'מאנית במטרה להקים עיירה נוספת בנגב לאחר הקמת באר‬ ‫שבע בשנת ‪ ;)Fischel and Karak 2008:148( 1899‬עוג'ה נבנתה על אדמות שקנה הסולטן ובאר שבע‬ ‫על אדמות מדינה (‪ .)Fischel and Karak 2008:147–150‬הסיבות להקמתה היו התרופפות השלטון‬ ‫המרכזי באזורי הספר והצורך ליישב בדואים‪ .‬השבטים הבדואים היו בחיכוך מתמיד עם תושבי הקבע‬ ‫בסביבה‪ ,‬ומטרת השלטון הייתה להפעיל את סמכותם עליהם‪ .‬כן השלטון העות'מאני רצה לקבוע‬ ‫גבול בין האימפריה העות'מאנית לאימפריה הבריטית‪ ,‬שהשתרע בשנת ‪ 1906‬בין סיני לנגב‪ 3.‬הקמת‬ ‫נפה מנהלית‪ ,‬שלה כוח שיטור סמוך מאוד לגבול משרתת את שתי המטרות‪ ,‬האחת יישוב הבדואים‬ ‫וגביית מיסים‪ ,‬והאחרת הפגנת נוכחות מנהלית סמוך לקו הגבול‪ .‬אך במקום עיירה הוקמה תת־נפה‬

‫ ‪https://www.loc.gov/pictures/collection/matpc/ 2‬‬

‫‪ 3‬לפי פיק גבול זה נקבע בעקבות תוכניתו התיאורטית של מתכנן הרכבות הגרמני‪ ,‬מייסנר פחה‪ ,‬לבניית מסילה‬ ‫ממען לעקבה‪ .‬תוכנית זו הובילה לחששות אצל הבריטים משום שהיא הייתה אמורה להמשיך לתוך סיני ובכך‬ ‫לשרת את הצבא העות'מאני ולאיים על תעלת סואץ‪ .‬חשש זה גרם למשבר עקבה של שנת ‪ ,1906‬אשר בסופו‬ ‫נקבע הגבול הבין־לאומי בין האימפריה העות'מאנית לבין מצריים‪ ,‬אותו הגבול המפריד עד היום‪ ,‬בין מדינת‬ ‫ישראל למצרים (פיק ‪.)113:1979‬‬

‫‪114‬‬

‫בית חולים‪ ,‬אוהלים וקברים‪ :‬עוג'ה אל־חפיר במלחמת העולם הראשונה‬

‫מנהלית על שרידי היישוב הקדום בעוג'ה‪ ,‬ובה קסרקטין‪ 4,‬אכסנייה ומשרד ממשלתי (‪Fischel and‬‬

‫‪ .)Karak 2008:147–150‬בעוד שבמקומות כמו בית שאן‪ ,‬שיטה זו נחלה הצלחה והבדואים יושבו‪,‬‬ ‫‪5‬‬ ‫בעוג'ה הניסיון נכשל‪.‬‬ ‫עוג'ה מוזכרת לראשונה בספרו של פרידריך פרייהר קרס פון קרסנשטיין (‪Friedrich Freiherr Kress‬‬ ‫‪ ,)von Kressenstein‬שהיה ראש המטה של הקורפוס ה־‪ 8‬העות'מאני בראשית המלחמה‪ ,‬בסיור אל‬ ‫זירת המלחמה בשמונה באוקטובר ‪( 1914‬קרסנשטיין ‪ .)2002‬סיור זה נערך כחודשיים לאחר פריצת‬ ‫המלחמה באירופה ולפני שהאימפריה העות'מאנית הצטרפה למעצמות המרכז‪ .‬קרסנשטיין סייר‬ ‫לאורך גבולות ארץ ישראל העות'מאנית ועבר מירדן אל עוג'ה ומשם לעבר רפיח ועזה‪ .‬לדבריו‪" ,‬עוג'ה‬ ‫היא נקודה הנמצאת על הגבול‪ ,‬בה יש באר מדופנת‪ ,‬ככל הנראה עתיקה‪ ,‬שמימיה מלוחים מעט"‪ .‬הוא‬ ‫גם מתאר שלושה בתי אבן שבנייתם טרם הסתיימה‪ :‬הראשון משמש למגורי מנהל הנפה‪ ,‬השני משמש‬ ‫קסרקטין לבסיס הז'נדרמריה המקומית והשלישי עומד ריק‪ .‬לדבריו‪ ,‬המבנים ממוקמים למרגלות‬ ‫הגבעה שעליה "שרידי ארמון שבנה יוסטיאנוס וכן שרידי בזיליקה"‪ .‬מעבר לשרידי חומה הוא הבחין‬ ‫בשברי עמודים וקברים‪ .‬בנוסף‪ ,‬הוא ציין שנשתמרו גם חלק מן המדרגות שהובילו לפסגת הגבעה‪.‬‬ ‫לדבריו‪ ,‬שנים ספורות לפני המלחמה השלטון העות'מאני רצה לבנות בניין ממשל בתוך השרידים‪.‬‬ ‫הבנייה הופסקה מחוסר אמצעים לאחר שהגיעה "מעט מעל לגובה החומה המקורית"‪ .‬הוא אף מציין‬ ‫כי בחורבות שעל הגבעה התגורר קצין צי גרמני‪ ,‬הרפתקן (קרסנשטיין ‪ .)64–57:2002‬קרסנשטיין מזכיר‬ ‫בספרו את עוג'ה שוב כשלושה חודשים לאחר מכן‪ ,‬עם תחילת תנועת הכוחות לקראת ההתקפה‬ ‫הראשונה על תעלת סואץ‪ .‬הכוחות יצאו לדרכם בליל ה־‪ 15–14‬בינואר ‪ 1915‬מקו עזה–באר שבע–‬ ‫מעאן‪ .‬הדרג הראשון של הכוח‪ ,‬ובו גם שתי פלוגות רפואה ושלושה בתי חולים שדה יצא מבאר שבע‪,‬‬ ‫דרך עוג'ה‪ ,‬לעבר ג'בל ליבני ומשם לכיוון איסמעיליה (קרסנשטיין ‪ .)85:2002‬בעוג'ה נקבע לכוחות יום‬ ‫מנוחה‪ ,‬והם נחו שם באוהלים בעודם מקבלים את ברכת אנשי הדת שנלוו לכוח ונשבעו אמונים לדגל‬ ‫(קרסנשטיין ‪ .)87:2002‬שני התיאורים הללו מלמדים שלמרות שעוג'ה הייתה חיונית לצבא העות'מאני‪,‬‬ ‫היא עדיין לא הייתה מפותחת מספיק כמרכז לוגיסטי ומנהלי עבור הכוחות העות'מאניים שיצאו‬ ‫להתקפה הראשונה לעבר סיני‪.‬‬

‫בית החולים של הסהר האדום‬ ‫במהלך מחקר היסטורי לעבודה זו נחשפנו לתמונות אחדות השמורות בספריית הקונגרס האמריקאי‬ ‫(‪ 6,)LOC‬ובהן מוצג מחנה אוהלים תחת הכותרת "חפיר אל עוג'ה ‪ — 1916‬בית החולים של הסהר‬ ‫האדום" (ר' איור ‪ .)2‬בתמונה נראות בבירור שתי שורות של אוהלים‪ ,‬ובאופק נראה האקרופוליס של‬ ‫ניצנה‪ .‬על האקרופוליס נראה גגו הגמלוני של בניין גדול‪ .‬מבנה זה‪ ,‬שעל פי קרסנשטיין בנייתו טרם‬ ‫הושלמה ב־‪ ,1914‬שימש על פי ההסבר המקובל היום‪ ,‬בית חולים גרמני‪ .‬התיעוד העלה שאלה‬

‫ ‪ 4‬מחנה צבאי או בניין גדול למגורי חיילים‪.‬‬ ‫‪ 5‬למרות זאת‪ ,‬טוענים פישל וקרק כי פיתוח באר שבע הביא לשינוי בחלק מהרגלי החיים של השבטים והתחלה‬ ‫של חקלאות בדואית‪ ,‬כתוצאה מקיומו של שוק מרכזי בבאר שבע (‪.)Fischel and Karak 2008:149–150‬‬ ‫‪( Library of Congress, US 6‬השימוש בתמונות באישור הספריה)‪.‬‬

‫אסף פרץ ופבלו בצר‬

‫‪115‬‬

‫איור ‪ .2‬בית חולים של הסהר האדום (מתוך אוסף מטסון‪ ,‬ספריית הקונגרס האמריקאי; במלבן האדום נראה גגו‬ ‫של המבנה על הגבעה‬ ‫([‪]Library of Congress, Prints & Photographs Division, [LC–DIG–ppmsca–13709–00044‬‬ ‫‪.https://www.loc.gov/resource/ppmsca.13709/?sp=43‬‬

‫מעניינת‪ :‬האם שני בתי החולים פעלו באותו זמן? אם כן‪ ,‬מדוע נדרשו במקום נידח זה שני בתי חולים?‬ ‫החומר ההיסטורי שנמצא הוביל אותנו למסקנות מפתיעות‪.‬‬ ‫לקראת הפשיטה על תעלת סואץ‪ ,‬ג'מאל פאשה‪ ,‬שהיה המפקד העליון על ארץ ישראל וסוריה‬ ‫מטעם הצבא העות'מאני‪ ,‬ידע שקיים מחסור חמור בשירותי רפואה בצבאו‪ ,‬ולכן הוא הורה לגייס את‬ ‫כל אנשי הצוות הרפואי בפרובינציות שתחת סמכותו‪ .‬בגיוס נכללו אנשי הצוות הרפואי של בית החולים‬ ‫האמריקאי בביירות‪ ,‬ובו מספר גבוה של רופאים ארמנים‪ .‬על אף שבראשית המערכה בית החולים‬ ‫האמריקאי בביירות היה פטור מגיוס לצורך טיפול בנפגעי המגפות שפרצו באזור‪ ,‬הוחלט בסופו של‬ ‫דבר כי מוסד זה יירתם אף הוא למשימה (‪ .)Kaliban 2015:59‬בעוד שישנן שלוש גרסאות לשאלה מי‬ ‫היה אחראי ליצירת המשלחת‪ ,‬ג'מאל פאשה‪ ,‬אנשי בית החולים או הקולג' הפרוטנסטנטי‪ ,‬ברור כי אנשי‬ ‫הצלב האדום והקולג' שמחו להיענות לקריאתו של ג'מאל פאשה לתגבור היחידות הרפואיות הדלות‬ ‫שלו (‪ .)Kaliban 2015:60–61‬המשלחת‪ ,‬בראשותו של ד"ר ווארד (‪ ,)Ward‬החלה בהתארגנות‪ .‬הוכנו‬ ‫אוהלים וריהוט מתאים‪ ,‬מלאי מזון‪ ,‬תרופות ומכשור רפואי‪ ,‬וכן בגדי עבודה לצוות הרפואי שהושאלו‬ ‫מבית הספר לרפואה‪ .‬כן הוכנו בגדים‪ ,‬סדינים ומגבות למטופלים (‪ .)Kaliban 2015:61‬בצוות האחיות‬

‫‪116‬‬

‫בית חולים‪ ,‬אוהלים וקברים‪ :‬עוג'ה אל־חפיר במלחמת העולם הראשונה‬

‫נמצאו ארבע נזירות גרמניות מבית חולים גרמני בביירות‪ ,‬שרופאיו הגרמניים נקראו לחזור לגרמניה‪.‬‬ ‫קליבן מזהה את האחיות בשמותיהן הפרטיים‪ :‬סופי‪ ,‬לואיזה‪ ,‬חנה ולנה‪ ,‬והן מופיעות בתמונות של בית‬ ‫החולים באוסף מטסון‪ 7.‬כשלושה שבועות אחרי שהוכרז על הקמתה של המשלחת‪ ,‬ולאחר טקסים‬ ‫ומסיבת פרידה‪ ,‬היא יצאה לדרכה ונעצרה בירושלים (‪ .)Kaliban 2015:62‬שם החרים עבורם הצבא‬ ‫אוהלים של חברת תומס קוק ובניו (‪ .)Thomas Cook and Sons‬אלה אוהלים גדולים ומקושטים שנועדו‬ ‫לאנשי אצולה וידוענים שטיילו בארץ‪ ,‬ולבסוף הם הפכו לאוהלים ששימשו את החיילים הפצועים‬ ‫(‪.)Kaliban 2015:64‬‬ ‫אנשי המשלחת עזבו את ירושלים בארבעה בפברואר ‪ ,1915‬יום אחד לאחר ההתקפה על תעלת‬ ‫סואץ‪ .‬הקבוצה הראשונה הגיעה לעוג'ה לאחר יומיים‪ ,‬השנייה הגיעה בשבעה בפברואר; האחיות וחלק‬ ‫קטן מאנשי הצוות הוטסו למקום (‪ .)Kaliban 2015:66–67‬המשלחת נעזרה ב־‪ 280‬גמלים להובלת‬ ‫אוהלים‪ ,‬מיטות וציוד רפואי (‪ .)Schwake 2014:152‬הקמת המחנה ובית החולים ערכו שלושה ימים‪,‬‬ ‫במהלכם נבנו ‪ 46‬אוהלים גדולים וקטנים‪ ,‬כל אוהל היה יכול להכיל ‪ 23–15‬מיטות מתקפלות‪ .‬אוהלי‬ ‫החולים סודרו במרכז המחנה בשורות ארוכות‪ .‬בית החולים הואר במנורות בנזין‪ ,‬ומים נקיים הובאו‬ ‫מהבארות הסמוכות (‪ .)Kaliban 2015:68‬שני דגלים‪ ,‬של הצלב האדום האמריקאי ושל הסהר האדום‪,‬‬ ‫הונפו יחד ומשמר תורכי עמד לידם‪ .‬כן הוכן אוהל אירוח ובו כיבוד‪ 8,‬וסודרו שלדי מיטות ברזל ומזרני‬ ‫רצפה לקליטת ‪ 220‬נפגעים (‪ .)Kaliban 2015:67‬ההתקפה על תעלת סואץ שהחלה בשלושה‬ ‫בפברואר ‪ ,1915‬הסתיימה בכישלון‪ .‬לצבא העות'מאני היו ‪ 192‬הרוגים‪ 375 ,‬פצועים ו־‪ 727‬נעדרים‬ ‫ושבויים (קרסנשטיין ‪ .)93–90:2002‬בתשעה בפברואר ראשוני הפצועים הגיעו לעוג'ה אחרי מסע ארוך‬ ‫על אלונקות מחוברות לגמלים‪ .‬קליבן מציין כי מתוך מאות ניתוחים שבוצעו ב־‪ 220‬הפצועים שהגיעו‬ ‫— רובם ערבים מוסלמים מסוריה וארץ ישראל — היו רק שני מקרי מוות (‪ .)Kaliban 2015:68‬נתונים‬ ‫אלו ישמשו אותנו בהמשך‪.‬‬ ‫ג'מאל פאשה הגיע לבקר את המשלחת והתרשם מהמקצועיות של הצוות ומאיכות הטיפול‪ ,‬שנמשך‬ ‫גם למרות סופות חול ששררו בסביבה‪ ,‬והוא אף מסר את תודתו לעם האמריקאי דרך השגריר‪ .‬ביקור‬ ‫זה מוזכר גם במכתב ששלח הכומר גורג' דוליטל (‪ ,)George G. Doolittle‬סגן מנהל המשלחת של‬ ‫הצלב האדום האמריקאי‪ ,‬למר ג'ון וייטינג (‪ )John Whiting‬שהיה אחד מאנשי המפתח של המושבה‬ ‫האמריקאית בירושלים‪ .‬במכתב שנשלח ב־‪ 15‬בפברואר ‪ ,1915‬כתב דוליטל לווייטינג שהמשלחת‬ ‫צריכה משלוח דחוף של נרות משום שהם משתמשים בכ־‪ 50‬בכל לילה‪ ,‬ושחסרים להם גם מגשי‬ ‫מתכת לכיבוד וכפיות‪ .‬הוא מזכיר את ביקורו של ג'מאל ומציין שהוא הפריע מאוד‪ ,‬כי בזמן כתיבת‬ ‫המכתב היו מאושפזים ‪ 180‬פצועים בבית החולים (‪ .)Whiting and Doolittle 1915‬משלחת הצלב‬ ‫האדום נותרה בעוג'ה במשך חמישה שבועות וחצי ובסופם חזרה לביירות‪ .‬לטענת קליבן במקום בית‬ ‫החולים של הצלב האדום הוקם בית חולים של הסהר האדום‪ ,‬שהשתמש באוהלים שהביאה המשלחת‪.‬‬ ‫קליבן כותב שד"ר תאופיק כנען‪ ,‬מנהל המעבדה בבית החולים‪ ,‬נותר במקום ועבד בשני בתי חולים‪:‬‬ ‫בבית החולים של הסהר האדום ובבית החולים הגרמני‪ ,‬שהיה "במבנה בן ‪ 2‬קומות"‪ .‬עמו עבדו נזירות‬

‫ ‪(LOC Prints & Photographs Division [LC-DIG-ppmsca-13709-00028]) 7‬‬

‫‪)LOC Prints & Photographs Division [LC–DIG–ppmsca–13709–00046]) 8‬‬

‫אסף פרץ ופבלו בצר‬

‫‪117‬‬

‫קתוליות ערביות ששימשו אחיות (‪ .)Catholic Rosary sisters; Kaliban 2015:68–69‬בתמונה מאלבום‬ ‫התמונות של ד"ר כנען נראית קבוצה של שלושה מבנים למרגלות הגבעה של עוג'ה‪ .‬מתחת לתמונה‪,‬‬ ‫שצולמה כנראה ב־‪ 1915‬בעת פעילותה של המשלחת האמריקאית‪ ,‬כתוב ששלושת הבניינים שימשו‬ ‫בתי חולים בזמן שהמבנה שעל ראש הגבעה היה לא גמור (‪ .)Schwake 2014:148‬יש לציין כי בצילום‬ ‫זה‪ ,‬גג הבניין שעל הגבעה כבר נבנה‪ ,‬כלומר חלה התקדמות מהמצב המתואר באזכור הראשון של‬ ‫קרסנשטיין‪ ,‬שבו בניית בניין הממשל שעל הגבעה לא הושלמה והוא ללא גג‪ .‬בניגוד לקליבן‪ ,‬שוויקה‬ ‫טען שלאחר סיום המערכה והטיפול בפצועים‪ ,‬בתי החולים הועברו מעוג'ה לבאר שבע (‪Schwake‬‬ ‫‪ .)2014:148‬נראה כי בשלב זה הצבא הגרמני לא ניהל את בית החולים שלמרגלות הגבעה וייתכן שגם‬ ‫לא בהמשך (ר' להלן)‪ .‬תמונה מזמן המשלחת האמריקאית‪ ,‬שבה מופיעים ארבעה חיילים גרמנים‬ ‫מאושפזים בתוך אחד מאוהלי בית חולים שדה‪ ,‬מחזקת טענה זו‪ 9.‬אם המבנה שלמרגלות הגבעה‬ ‫היה פעיל בעת צילום התמונה‪ ,‬סביר לשער שהחיילים הגרמנים היו מאושפזים בו‪ ,‬ולא בתנאים פחות‬ ‫טובים בבית חולים שדה‪.‬‬ ‫התפתחותו המואצת של המתחם הצבאי בעוג'ה החלה עם ההכנות לקראת ההתקפה הבאה על‬ ‫תעלת סואץ ובניית קו רכבת שעבר בה והמשיך אל תוך סיני‪ .‬קרסנשטיין מספר בזיכרונותיו‪ ,‬כי הקמת‬ ‫מסילת הברזל הוטלה על מייסנר פאשא‪ ,‬מנהל העבודות הציבוריות‪ ,‬על שומאכר שהיה אחראי על‬ ‫ארגון אספקת המים בנתיב ההתקדמות עד ביר חסנה ועל מהנדס אוסטרו־הונגרי בשם פון וינקה‪,‬‬ ‫שתפקידו היה לשפץ את הכביש שנמשך בין חברון לעוג'ה ולסלול כביש חדש מעוג'ה לקציימה‪ ,‬ומשם‬ ‫לביר חסנה‪ .‬כמו כן‪ ,‬בוצעו הכנות להקמת בתי חולים שדה באזורי ההיערכות מבאר שבע דרומה והושגו‬ ‫חומרי דלק וחומרי סיכה לרכבות (קרסנשטיין ‪ .)116:2002‬מסילת הברזל לבאר שבע הושלמה בחודש‬ ‫אוקטובר ‪ .1915‬ב־‪ 1‬במרס ‪ 1916‬היא הגיעה עד עסלוג' (משאבי שדה) ובחודש מאי ‪ 1916‬לעוג'ה (פיק‬ ‫‪ .)121–120:1979‬באחת התמונות מאוסף מטסון (איור ‪ )3‬נראה חלק מהמתחם בעוג'ה‪ .‬בצדה הימני‬ ‫של התמונה נראה מגדל המים ולידו שני קרונות רכבת‪ ,‬לפיכך תמונה זו חייבת להיות מאוחרת למאי‬ ‫‪ .1916‬בתמונה נראית גם כניסה מסודרת בין שניים מתוך שלושת הבניינים הגבוהים אשר למרגלות‬ ‫הגבעה‪ .‬על הכניסה מתנוסס דגל הסהר האדום‪ ,‬על כן ייתכן כי לפחות שני בניינים אלו שימשו עדיין‬ ‫בית חולים בנוי‪ .‬לדעתנו‪ ,‬ייתכן שהמבנים נועדו לספק שירותים רפואיים שגרתיים‪ ,‬כגון חדרי ניתוח‪,‬‬ ‫חדרי אשפוז‪ ,‬צילומי רנטגן ומיטות אשפוז אחדות‪ .‬אפשר שהם הספיקו לשימוש היום־יומי של המחנה‪,‬‬ ‫ליחידות הצבא שהיו פרוסות באזור וייתכן שגם לתושבי הסביבה‪ .‬בתי חולים שדה שהורכבו מאוהלים‬ ‫אינם מופיעים בתמונה מ־‪( 1916‬ר' איור ‪ ,)3‬מכיוון שהם קשורים ככל הנראה לקרבות‪ .‬אפשר להניח‬ ‫שבזמן לחימה כמות הנפגעים גדלה‪ ,‬וכתוצאה מכך היה צורך מיידי בכמות גדולה יותר של מיטות‬ ‫אשפוז ממה שהיה זמין באותה העת במבני הקבע‪.‬‬ ‫במתחם הצבאי בעוג'ה הייתה גם מסילה שנבנתה עבור קרוניות נגררות בשם דקוביל (‪.)Decauville‬‬ ‫בניית הדקוביל החלה בשל מחסור בחומרי גלם ובשל התעצמות הצבא הבריטי באזור התעלה‪ ,‬שגרמו‬ ‫לעצירת בנייתה של מסילת הרכבת מעוג'ה אל סיני; הקרוניות שימשו להעברת אספקה לבסיסים‬ ‫באזור ג'בל ליבני ואל־עריש‪ .‬כ־‪ 300‬קרוניות שגררו פרדות העבירו כ־‪ 150‬טונות אספקה ליום (פיק‬

‫‪(LOC Prints & Photographs Division [ LC–DIG–ppmsca–13709–00047]) 9‬‬

‫‪118‬‬

‫בית חולים‪ ,‬אוהלים וקברים‪ :‬עוג'ה אל־חפיר במלחמת העולם הראשונה‬

‫איור ‪ .3‬עוג'ה אל־חפיר בשנת ‪ .1916‬צולם מגבעת האקרופוליס של ניצנה‪ ,‬מבט לדרום‪ .‬למרגלות הגבעה נראים‬ ‫שלושת הבניינים הגבוהים של בית החולים (מתוך אוסף מטסון‪ ,‬ספריית הקונגרס האמריקאי; המלבן הימני‬ ‫מסמן את מגדל המים וקרונות הרכבת‪ ,‬המלבן במרכז מסמן את מיקום מסילת הדקוביל‪.‬‬ ‫([‪Library of Congress, Prints & Photographs Division, [LC-DIG-matpc-05705‬‬ ‫‪.https://www.loc.gov/item/2019696875/‬‬

‫‪ ;122:1979‬קרסנשטיין ‪ ;135–134:2002‬רובינשטיין ‪ .)12:2007‬סווין הדין (‪ ,)Sven Hedin‬גיאוגרף‬ ‫שוודי שהגיע לעוג'ה ב־‪ 18‬באוגוסט ‪ 1916‬ציין כי בדרכן חזרה הקרוניות הובילו גם פצועים (רובינשטיין‬ ‫‪ .)12:2007‬בתמונה מתוך אלבום הנמצא בספרייה הלאומית (איור ‪ )4‬נראה שפינו נפגעים בעזרת‬ ‫הקרוניות אל בית חולים שדה‪ ,‬ושהמסילה עברה סמוך אליו‪ .‬גם בתמונה מאוסף מטסון ובתמונות‬ ‫אחדות של המתחם הצבאי בעוג'ה נראית המסילה סמוך לשני מבני מחסנים‪ ,‬הנמצאים במרחק קצר‬ ‫מצפון לבניינים ששימשו בתי חולים (ר' איור ‪.)3‬‬ ‫ימים ספורים לפני ההתקפה השנייה על תעלת סואץ ביקר קרסנשטיין בעוג'ה ואמר‪" :‬כאשר ביקרתי‬ ‫בעוג'ה התברר לי כי בניית בית החולים שם — לו נזדקק בוודאי מאוד בזמן הקרוב ביותר — הופסקה‬ ‫כמעט לחלוטין‪ ,‬מכיוון שכמעט כל הפועלים ובעלי המלאכה נלקחו כדי להקים אנדרטה גדולה לכבודו‬ ‫של ג'מאל [פאשא]" (קרסנשטיין ‪ 10.)163–162:2002‬מעניינת כאן התייחסותו של קרסנשטיין לבניית‬ ‫‪ 10‬תהליכי ההקמה של האנדרטה ניכרים באחד הצילומים של אוסף מטסון (‪LOC, Prints & Photographs‬‬ ‫]‪ ,)Division [LC-DIG-ppmsca-13709-00042‬ואילו אחרי יולי ‪ 1916‬האנדרטה כבר בנויה (ר' איור ‪.)3‬‬

‫אסף פרץ ופבלו בצר‬

‫‪119‬‬

‫איור ‪ .4‬הובלת פצועים בעגלות אל בית חולים שדה צבאי באזור עוג'ה אל־חפיר‪ ,‬תל ניצנה‪ .‬מתוך‪ :‬ארץ ישראל‬ ‫במלחמת העולם הראשונה [אלבום תצלומים]‪ ,‬האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר‪ ,‬באדיבות‬ ‫הספרייה הלאומית של ישראל‪.‬‬

‫בית החולים‪ .‬אם שלושת המבנים שלמרגלות התל שימשו בית חולים‪ ,‬למה מתכוון קרסנשטיין?‬ ‫האם הוא מתייחס לבניית המבנה שעל הגבעה? בהיעדר אפשרויות אחרות‪ ,‬נראה שהתשובה היא כן‪.‬‬ ‫בדיווח נוסף‪ ,‬לאחר כשלון ההתקפה שהתרחשה ככל הנראה בחודש אוגוסט ‪ ,1916‬קרסנשטיין ביקר‬ ‫בבית החולים של הסהר האדום בעוג'ה‪ ,‬שאותו ניהל לדבריו "באופן מופתי‪ ,‬פרופ' ד"ר רשאד עומר"‬ ‫(קרסנשטיין ‪.)176:2002‬‬ ‫בספר מסעותיו של הדין בירדן ובסיני מתואר בית חולים משוכלל בעוג'ה‪ ,‬ולו מיטות מודרניות‪,‬‬ ‫חדר ניתוח‪ ,‬מתקני רנטגן‪ ,‬חדר טיפולים‪ ,‬בית מרחץ‪ ,‬מטבח ומגורים לרופאים ולאחיות (רובינשטיין‬ ‫‪ .)12:2007‬אולם באופן מפתיע‪ ,‬בית החולים שהוא מתייחס אליו אינו זה שעל הגבעה‪ ,‬או שלושת‬ ‫הבניינים שלמרגלותיה‪ ,‬אלא הוא בית חולים "המורכב מ־‪ 70‬אוהלים בצורת כפר קטן ובו רחובות‬ ‫וחשמל"‪ .‬הדין גם מספר כי אמנם את בית החולים ניהל הבקטריולוג התורכי נאשת ביי (‪,)Neschat Bey‬‬ ‫שסיים את לימודיו באירופה‪ ,‬אך בצוות היו הרבה רופאים ואחיות מגרמניה ומאוסטריה‪ .‬הוא אף מציין‬ ‫כי ראה את קברה של אחות בשם בריגיטה לונאו (‪ )Brigitta Lunau‬שמתה במקום ונקברה ב־‪ 7‬במאי‬ ‫‪ 1916‬סמוך לבית החולים בעוג'ה (רובינשטיין ‪ ;12:2007‬הערה ‪.)20‬‬ ‫סופו של המתחם הצבאי בעוג'ה מתוארך לראשית חודש מארס ‪ ,1917‬עם החלטתו של קרסנשטיין‬ ‫לפנות את קו ההגנה בוואדי שלאלה (נחל הבשור) ולסגת לעבר קו עזה – באר שבע‪ .‬במהלך זה פונתה‬ ‫עוג'ה‪ ,‬ומסילת הרכבת נותרה כמעט ללא שימוש (שפי ‪ .)115:1998‬כחודשיים לאחר מכן‪ ,‬פשטו כוחות‬

‫‪120‬‬

‫בית חולים‪ ,‬אוהלים וקברים‪ :‬עוג'ה אל־חפיר במלחמת העולם הראשונה‬

‫בריטיים רכובים על קטע המסילה מעוג'ה לעסלוג' והרסו מתקנים‪ ,‬קטעים נרחבים ממנה ואת גשרי‬ ‫הרכבת (שפי ‪.)127–123:1998‬‬ ‫העדויות ההיסטוריות והתמונות שהוצגו מלמדות כי בעוג'ה פעלו זה לצד זה שני בתי חולים‪ ,‬האחד‬ ‫למרגלות גבעת האקרופוליס של ניצנה‪ ,‬ולו כנראה שלושה מבנים בני שתי קומות‪ ,‬והאחר באוהלים‪.‬‬ ‫שני בתי החולים השתייכו לסהר האדום‪ ,‬והיה להם פרק זמן קצר של שיתוף פעולה עם הצלב האדום‬ ‫האמריקאי‪ .‬אם היה בית חולים גרמני על גבעת האקרופוליס של ניצנה‪/‬עוג'ה‪ ,‬הרי שבנייתו הושלמה‬ ‫לקראת סוף תקופת הנוכחות הצבאית העות'מאנית במקום‪ .‬אנו מציעים את האפשרות כי בעת הכיבוש‬ ‫הבריטי המבנה זוהה בטעות כבית החולים היחיד שפעל בעוג'ה‪ .‬אמנם במפה בריטית משנת ‪1926‬‬ ‫המבנה מכונה 'בית חולים'‪ ,‬אך לצדו רשום בכתב יד "לשעבר מבנה ממשל תורכי" (‪Formerly Turkish‬‬ ‫‪ ,)Serail‬כלומר כבר בראשית המנדט הבריטי תפקידו של המבנה לא היה ברור (ארכיון המנדט הבריטי‪,‬‬ ‫תיק ‪ 11.)SRF 22‬אפשר להניח כי הסיבה לכך היא גודלו של המבנה‪ ,‬והעובדה שהבריטים ידעו על קיומו‬ ‫של בית חולים במקום‪ .‬ייתכן כי זיהוי זה השתרש בתודעה בתקופה זו ונשאר כך עד עצם היום הזה‪.‬‬

‫מיקום בית חולים שדה‬ ‫מיקומו של בית החולים של הצלב האדום האמריקאי מזוהה בזכות צילום שצולם מראש הגבעה‬ ‫בראשית ‪ .1915‬מקורו של הצילום באלבום תמונות‪ ,‬ככל הנראה של קצין גרמני‪ ,‬ובו צילומים שנרכשו‪,‬‬ ‫חלקם מוכרים גם מאוסף מטסון‪ ,‬ותמונות שצילם ככל הנראה בעל האלבום‪ 12.‬בעמוד ‪ 37‬באלבום‬ ‫(איור ‪ )5‬מוצג תצלום‪ ,‬ובו נראים שלושת הבניינים הגבוהים אשר למרגלות הגבעה‪ .‬בכתובת בגרמנית‬ ‫בצד התמונה נכתב שאפשר לראות ברקע את מתחם הצלב האדום האמריקאי ששימש גם בית חולים‪,‬‬ ‫וששמו של מנהל בית החולים הוא ד"ר ווארד‪ .‬הכוונה היא למתחם האוהלים הלבנים הנראים בתמונה‪.‬‬ ‫באותו העמוד באלבום‪ ,‬בתצלום אחר שנמצא מעל‪ ,‬נכתב ששלושת הבניינים שימשו בית חולים‪.‬‬ ‫בתמונה משנת ‪( 1916‬ר' איור ‪ )2‬מוצג בית החולים של הסהר האדום המורכב‪ ,‬על פי הצילום‪ ,‬משתי‬ ‫שורות של אוהלים מלבניים או מרובעים העומדים בשני צדי שדרה מרכזית רחבה‪ ,‬ובמרכזה עומד‬ ‫אוהל או מבנה מכוסה בבד‪ .‬באופק‪ ,‬בצדה העליון של התמונה‪ ,‬אפשר לראות את האקרופוליס של‬ ‫ניצנה‪ ,‬ובה עומד מבנה גדול הבנוי עד גובה הגג‪ .‬לכאורה‪ ,‬על פי שתי התמונות הללו‪ ,‬האחת מהגבעה‬ ‫לכיוון דרום והשנייה מבית החולים לכיוון הגבעה‪ ,‬אפשר לקבוע ברמה סבירה של וודאות מה היה‬ ‫מיקומו של בית חולים שדה של הסהר האדום‪ .‬בסקר רגלי שנערך באזור המשוער‪ ,‬כ־‪ 600‬מ' מדרום־‬ ‫מערב לגבעה (איורים ‪ )7 ,1:1‬התגלו שברי זכוכית וחרסים שחורים ממשפחת כלי עזה‪ ,‬האופייניים‬ ‫לתקופה העות'מאנית המאוחרת‪ .‬כמו כן‪ ,‬הובחנו במודל שלוש שורות של שקעים עגולים באדמה‬ ‫(‪ 5.0–4.5‬מ' קוטר) המסודרות בכיוון כללי צפון־מערב–דרום־מזרח‪ ,‬אולי שריד של מחנה אוהלים‬ ‫שעמד במקום‪ .‬כיוון זה אינו תואם את התמונה מ־‪ ,1916‬משום שאם משחזרים שורות של אוהלים‪ ,‬אי‬ ‫אפשר לראות את האקרופוליס של ניצנה מהשדרות הנוצרות ביניהם‪ .‬כן צורת האוהלים העגולה אינה‬ ‫תואמת את המוצג בתמונה‪ ,‬שבה האוהלים רבועים‪ .‬ייתכן כי הפתרון לחידה זו קשור לבליה ולפעולות‬

‫‪ 11‬אנו מודים לד"ר טלי אריקסון־גיני שהפנתה אותנו למפה זו‪.‬‬ ‫ ‬ ‫‪ 12‬האלבום נכלל באוסף יעקב ורמן של הספרייה הלאומית בירושלים (אלבום ‪.)88‬‬ ‫ ‬

‫אסף פרץ ופבלו בצר‬

‫‪121‬‬

‫איור ‪ .5‬עוג'ה אל־חפיר‪ ,‬מבט לדרום‪ .‬ברקע בית החולים של הצלב האדום האמריקאי (מנהל ד"ר ווארד)‪ .‬מתוך‪:‬‬ ‫אלבום ‪ :88‬מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל‪ .‬ארכיון יעקב וורמן‪ ,‬באדיבות הספרייה הלאומית של ישראל‪.‬‬

‫מאוחרות שהתקיימו בשטח זה‪ ,‬ובהם אולי הקמת מחנה של אוהלים עגולים‪ ,‬שמחקו לחלוטין את‬ ‫עקבות האוהלים של בית החולים‪ .‬אולם גם בעדויות ההיסטוריות המזכירות את מחנה בית החולים יש‬ ‫סתירות‪ .‬כפי שנאמר לעיל‪ ,‬על פי קליבן‪ ,‬בית חולים שדה של הסהר האדום הוקם במקום בית החולים‬ ‫של הצלב האדום האמריקאי והשתמשו באותם האוהלים (‪ .)Kaliban 2015:69‬לעומת זאת‪ ,‬שוויקה‬ ‫מציין כי בית החולים של הצלב האדום‪ ,‬על כל צוותו וציודו‪ ,‬עבר לבאר שבע (‪.)Schwake 2014:148‬‬ ‫לדעתנו אפשר להניח שהיו שני בתי חולים ארעיים אשר הוקמו בזמנים ובאזורים שונים זה מזה‪ .‬על פי‬ ‫הצעה זו‪ ,‬בשלב הראשון‪ ,‬בשנת ‪ 1915‬המחנה הראשון עמד מדרום־מערב לגבעה‪ ,‬והוא כלל אוהלים‬ ‫עגולים‪ ,‬שהשאירו את חותמם בקרקע ואוהלים מלבניים שעקבותיהם נעלמו עם הזמן; ייתכן שהם‬ ‫נעלמו משום שהיו מרוכזים באזור שנפגע לאחר מכן‪ .‬בשלב שני‪ ,‬המתואר בתמונה מ־‪ ,1916‬כאשר‬ ‫הרכבת כבר הגיעה לעוג'ה‪ ,‬מחנה האוהלים הוקם סמוך למסילה ולמגדל המים‪ ,‬מקום נוח להבאת‬ ‫פצועים ו‪/‬או לשליחתם להמשך טיפול באחד מבתי החולים של באר שבע‪ .‬להערכתנו‪ ,‬ישנם שני‬ ‫מיקומים אפשריים למחנה מהשלב הזה‪:‬‬ ‫אפשרות א' (איור ‪ :)2:1‬בצילומי האוויר שנבדקו במהלך מחקר זה‪ ,‬החל מאלה שצולמו ב־‪1917‬‬ ‫עד תצלומי אוויר משנות ה־‪ 80‬של המאה הכ'‪ ,‬בולטות שתי שורות מקבילות של שקעים מרובעים‬ ‫(כ־‪ 12‬שקעים בכל שורה) שכיוונם צפון־מערב–דרום־מזרח; השורות ממוקמות במרחק של כ־‪600‬‬

‫‪122‬‬

‫בית חולים‪ ,‬אוהלים וקברים‪ :‬עוג'ה אל־חפיר במלחמת העולם הראשונה‬

‫מ' מדרום־מזרח לאקרופוליס של ניצנה (‪ .)2:1‬סידור השקעים וצורתם מזכירים את המחנה המתואר‬ ‫בתמונה מ־‪( 1916‬איור ‪ .)2‬שורות השקעים ממוקמות סמוך לתחנת הרכבת של עוג'ה‪ ,‬מקום נוח‬ ‫להביא אליו פצועים או לשלוח אותם להמשך הטיפול באחד מבתי החולים של באר שבע‪ .‬אך בוסתן‬ ‫אקולוגי שנבנה במקום בשנות ה־‪ 90‬מחק את השקעים לגמרי‪ .‬עם זאת‪ ,‬אפשר לשחזר את מיקומם‬ ‫ולהתבונן באופן וירטואלי בנוף הנשקף מהשדרה שביניהם באמצעות המודל הפוטוגרמטרי של ניצנה‬ ‫וסביבותיה (ר' לעיל)‪ .‬מזווית זו אפשר לראות את האקרופוליס של ניצנה ואת שרידי המבנים שעמדו‬ ‫מעליה‪ .‬אולם מזווית זו רואים גם גבעה נוספת באופק‪ ,‬מצפון לאוכף‪ ,‬שממערב לאקרופוליס — גבעה‬ ‫זו אינה נראית בתמונה מ־‪( 1916‬איור ‪ .)2‬מביקור באתר‪ ,‬שנערך במטרה להתבונן בזווית המשוערת של‬ ‫שורות השקעים‪ ,‬עלתה אותה אי התאמה‪ .‬בתמונה מ־‪ 1916‬נראים שמיים מעוננים מעל האקרופוליס‪,‬‬ ‫ואפשר שהגבעה הצפונית לא נראית בה משום שהייתה עננות נמוכה‪ ,‬או שהיה ערפל שהסתיר אותה‬ ‫מעין המצלמה‪.‬‬ ‫אפשרות ב' (איור ‪ :)3:1‬בניסיון לחפש זווית שממנה לא רואים את הגבעה הצפונית סמוך לתחנת‬ ‫הרכבת‪ ,‬הגענו לאזור שטוח למדי‪ ,‬הנמצא כ־‪ 400‬מ' מדרום־מזרח לאקרופוליס‪ .‬מאזור זה גבעת‬ ‫האקרופוליס מסתירה את הגבעה הצפונית (איור ‪ .)7‬במרכז השטח עומדת באר בנויה שמזכירה‬ ‫בצורתה את האלמנט המופיע במרכז התמונה מ־‪( 1916‬איורים ‪ 2‬ו־‪ .)6‬באזור זה לא הובחנו בסקר או‬

‫איור ‪ .6‬אפשרות למיקום בית חולים שדה‪ ,‬מבט לצפון־מערב (צילום‪ :‬אסף פרץ)‪.‬‬

‫אסף פרץ ופבלו בצר‬

‫‪123‬‬

‫איור ‪ .7‬מיקום משוער לבית החולים של הצלב האדום האמריקאי‪ ,‬מבט לצפון־מזרח (צילום‪ :‬אסף פרץ)‪.‬‬

‫בתמונות אוויר היסטוריות שקעים או מסגרות אבנים המלמדים על מחנה אוהלים שהתקיים שם בעבר‪.‬‬ ‫אולם בשטח זה קיימות עדויות ברורות לעבודות עפר נרחבות שנעשו אולי על ידי צה"ל‪ .‬על כן‪ ,‬אם היו‬ ‫שקעים הם ודאי נמחקו לפני עשרות שנים‪.‬‬

‫בית הקברות הצבאי‪ ,‬העות'מאני‬ ‫רבים מבתי הקברות של מלחמת העולם הראשונה הוקמו לצד בתי חולים‪ .‬סמוך לעיר פופרינגה‬ ‫(‪ )Poperinge‬שבבלגיה נערכה חפירת הצלה במטרה להקים מרכז מבקרים ליד גדר של בית קברות‬ ‫של הצבא הבריטי‪ .‬בחפירה נחשפו שרידים של בית חולים שדה ממלחמת העולם הראשונה (‪Bracke‬‬ ‫‪ .)2012:5‬באזור ניצנה‪/‬עוג'ה קיימים שני בתי קברות‪ ,‬ובהם קברים מודרניים לצד קברים המתוארכים‬ ‫לתקופה הביזנטית (איור ‪ .)4:1‬בית הקברות הצפוני (כ־‪ 9‬דונם) ממוקם כ־‪ 180‬מ' מצפון לאקרופוליס‬ ‫וכולל ‪ 107‬ציוני פני שטח (להלן צפ"שים)‪ 13.‬על פי אופי בניית הקברים והקרמיקה שנמצאה בסביבתם‬ ‫נראה כי ‪ )75%( 81‬מהם הם קברים מודרניים; קברי ילדים אפשר לזהות על פי גודלם‪ .‬מעל קברים‬

‫‪ 13‬ציון פני שטח הוא סימן שהושאר בכוונה על פני השטח מעל הקבר והוא נועד לסמן את מקומו‪ ,‬ובכך למנוע‬ ‫ ‬ ‫פגיעה לא מכוונת במהלך חפירה של קבר חדש‪ .‬בסקרים שנערכו בבתי הקברות של ניצנה ובאר מילכה הוגדרה‬ ‫טיפולוגיה של צפ"שים קדומים ומאוחרים (ר' ‪.)Betzer forthcoming‬‬

‫‪124‬‬

‫בית חולים‪ ,‬אוהלים וקברים‪ :‬עוג'ה אל־חפיר במלחמת העולם הראשונה‬

‫אלה נבנו צפ"שים משלושה סוגים‪ :‬תלוליות עפר מוארכות‪ ,‬מסגרות אבנים סגלגלות וערמות אבנים‬ ‫מוארכות‪ .‬כיוונם הכללי של כל הצפ"שים הוא מזרח–מערב‪ ,‬והם מוקמו ללא סדר‪ .‬המידע העולה‬ ‫מהסקר אינו מאפשר לאפיין את הנקברים בחלקו המאוחר של בית קברות זה‪ ,‬אולם על פי שיקולים‬ ‫היסטוריים אפשר לשער כי אלו קברים של בדואים משבט העזזמה‪ ,‬שנקברו במקום עד ראשית שנות‬ ‫‪14‬‬ ‫החמישים של המאה הכ'‪.‬‬ ‫בית הקברות הדרומי (כ־‪ 11‬דונם) משתרע על שתי שלוחות נמוכות‪ ,‬האחת בכיוון צפון–דרום‬ ‫והאחרת בכיוון צפון־מערב–דרום־מזרח‪ .‬שתי השלוחות תחומות ממערב בנחל עזוז וממזרח בכביש‬ ‫המוביל ליישוב עזוז‪ .‬בבית קברות נקבעו ‪ 613‬צפ"שים‪ ,‬ומתוכם ‪ )59.5%( 364‬מהתקופה הביזנטית‬ ‫ו־‪ )40.5%( 249‬מודרניים‪ .‬ההפרדה בין צפ"שים מהתקופה הביזנטית לצפ"שים מודרניים ברורה‪:‬‬ ‫צפ"שים מהתקופה הביזנטית מרוכזים בעיקר באזורים הצפוני והמערבי‪ ,‬ואילו צפ"שים מודרניים‬ ‫מכסים את השליש הדרומי של השלוחה הראשית‪ .‬כל הצפ"שים שזוהו כמודרניים נקבעו בכיוון מזרח–‬ ‫מערב‪ .‬בנוסף‪ ,‬אפשר לחלק את בית הקברות המאוחר לשני אזורים‪ ,‬צפוני ודרומי‪ .‬הצפוני בנוי ללא‬ ‫סדר‪ ,‬מזכיר במאפייניו את בית הקברות הצפוני של היישוב‪ ,‬וייתכן כי הוא שימש גם את שבט העזזמה‬ ‫(ר' לעיל)‪ .‬החלק הדרומי לעומת זאת‪ ,‬שבו הובחנו ‪ 136‬קברים‪ ,‬מאופיין בצפ"שים המסודרים בטורים‬ ‫ובשורות (איורים ‪ .)8 ,5:1‬ייתכן כי סדר זה מצביע על תכנון מוקדם‪ ,‬או ארגון כלשהו שהיה אחראי על‬

‫איור ‪ .8‬צילום אוויר של בית הקברות המזוהה עם הצבא העות'מאני (צילום‪ :‬אסף פרץ)‪.‬‬ ‫‪ 14‬עארף אבו־רביעה‪ ,‬נמסר בעל פה‪.‬‬ ‫ ‬

‫אסף פרץ ופבלו בצר‬

‫‪125‬‬

‫הקבורה‪ .‬זאת ועוד‪ ,‬בשטח זה לא התגלו שברים של כלי עזה שחורים בין הקברים‪ ,‬ממצא אופייני בבתי‬ ‫קברות בדואים בנגב‪ ,‬לדוגמה בית הקברות של באר מילכה (ר' ‪ .)Betzer forthcoming‬ייתכן כי שני‬ ‫המאפיינים הללו‪ ,‬סידור הקברים והיעדר קרמיקה שחורה מטיפוס עזה‪ ,‬מצביעים על כך שחלק זה של‬ ‫בית הקברות הוא אמנם אסלאמי אך אינו בדואי‪ .‬מיקומו של בית קברות זה‪ ,‬במרחק ‪ 300–200‬מ' מכל‬ ‫אחת מאפשרויות לבתי חולים שדה המוזכרות לעיל‪ ,‬מחזק את טענתנו כי זהו שדה הקבורה שנועד‪ ,‬בין‬ ‫השאר‪ ,‬לחיילים שנפטרו במהלך טיפול רפואי‪ .‬לפיכך‪ ,‬אנו מציעים כי אזור זה הוא "בית הקברות הצבאי‬ ‫העות'מאני ממלחמת העולם הראשונה" שהזכירו קירק ווולס בדיווחם על מצבה ביזנטית בשימוש‬ ‫‪15‬‬ ‫משני שנמצאה באזור (‪.)Kirk and Welles 1962:183‬‬

‫סיכום ומסקנות‬ ‫ב־‪ 1915‬עוג'ה הופכת למרכז חשוב של הצבא העות'מאני בשל מיקומה החשוב בדרך לסיני‪ .‬התיאור‬ ‫של קליבן למקום ב־‪ — 1915‬בית חולים בן ‪ 2‬קומות‪ ,‬ובו מגדל מים‪ ,‬מגורים ואדמינסטרציה (‪Kaliban‬‬ ‫‪ — )2015:66‬מעט אנכרוניסטי‪ .‬מגדל המים נבנה במאי ‪ ,1916‬ככל הנראה עם השלמת הבנייה של‬ ‫מסילת הרכבת לעוג'ה‪ .‬קרסנשטיין תיאר את האתר כמה חודשים לפני הגעת המשלחת האמריקאית‪,‬‬ ‫בסוף שנת ‪ ,1914‬וטען שהוא די שומם‪ .‬תיאור זה מתחזק על סמך צילום המראה את מחנה האוהלים‬ ‫של הצלב האדום האמריקאי שצולם מראש הגבעה (איור ‪ .)5‬בצילום נראה כי רוב השטח ריק ואינו‬ ‫מפותח‪ .‬למעשה‪ ,‬השינוי המרכזי היחיד שנעשה בזמן שבין ביקורו של קרסנשטיין במקום לבין הגעת‬ ‫המשלחת של הצלב האדום האמריקאי לעוג'ה הוא בניית הגג למבנה שעל הגבעה‪ .‬זה ניכר בשני‬ ‫צילומים‪ :‬האחד מאלבום התמונות של ד"ר תאופיק כנען והאחר מאוסף מטסון‪ ,‬שבו נראים שני רוכבי‬ ‫גמלים‪ ,‬אמריקאי ועות'מאני‪ ,‬סמוך לדגל האימפריה העות'מאנית ולדגל ארצות הברית וברקע נראה‬ ‫המבנה בראש הגבעה וגגו בנוי‪ 16.‬תמונות אלו מתוארכות לזמן ביקור המשלחת‪ ,‬בחודשים פברואר–מרץ‬ ‫‪ .1915‬קליבן הסתמך ככל הנראה‪ ,‬על אחד הצילומים המאוחרים יותר‪ ,‬הכלולים כיום באוסף מטסון‪.‬‬ ‫תנופת הפיתוח של האתר עד מחצית ‪ 1916‬מרשימה למדי‪ .‬בתמונות מ־‪ 1916‬אפשר לראות מבנים‬ ‫רבים‪ ,‬מוארכים וצרים‪ ,‬ששימשו כנראה מחסנים ונבנו סמוך לשלושת המבנים למרגלות הגבעה‪ .‬כמו‬ ‫כן‪ ,‬נראים גידולים חקלאיים סמוך למבנים‪ ,‬וניכר כי נשאבו מים במשאבות מחלק מהבארות‪ .‬אוהלים‬ ‫רבים נראים פזורים מסביב ומדרום למגדל המים של הרכבת כיאה למתחם שאמור לספק תמיכה‬ ‫לוגיסטית בצבא השוהה בסיני‪ ,‬בהתקפה על תעלת סואץ‪ .‬הבדלים אלו מדגישים עד כמה הניסיון‬ ‫הראשון‪ ,‬שנערך בפברואר ‪ ,1915‬לכבוש את תעלת סואץ תוכנן בחופזה בהשוואה להכנות ולמאמץ‬ ‫שדרש הניסיון השני ביולי ‪.1916‬‬ ‫העדויות ההיסטוריות מלמדות כי שלושת המבנים בני שתי הקומות‪ ,‬השוכנים למרגלות הגבעה‬ ‫שימשו בית חולים‪ ,‬וכי בפברואר ‪ 1915‬התווסף להם בית חולים שדה של הצלב האדום האמריקאי‪.‬‬ ‫בתמונות (ר' איור ‪ )3‬משנת ‪ 1916‬נראה דגל של הסהר האדום המתנוסס מעל שער הגישה למבנים‪,‬‬

‫‪ 15‬יש לציין כי קירק ווונס ממקמים את בית הקברות הצבאי העות'מאני במרחק של קילומטר אחד מדרום־מזרח‬ ‫לניצנה‪ .‬במהלך הסקר לא התגלה שדה קבורה במרחק זה‪ ,‬ולעומת זאת האזור המוצע לעיל נמצא במרחק של‬ ‫כ־‪ 650‬מ' מהאתר‪.‬‬ ‫‪(LOC Prints & Photographs Division [LC–DIG–ppmsca–13709–00027]) 16‬‬ ‫ ‬

‫‪126‬‬

‫בית חולים‪ ,‬אוהלים וקברים‪ :‬עוג'ה אל־חפיר במלחמת העולם הראשונה‬

‫ואפשר לטעון בוודאות כי לפחות שניים מהם שימשו בית חולים‪ 17.‬מדוע אם כן מתוארים בעוג'ה שני‬ ‫בתי חולים? להערכתנו‪ ,‬ייתכן שהמבנים למרגלות הגבעה הספיקו לצורכי היום יום של החזית‪ ,‬ורק‬ ‫כאשר הפעילות הקרבית גברה או התחלואה עלתה‪ ,‬נפתחו בתי חולים שדה‪ .‬אם כך‪ ,‬אז מה בנוגע‬ ‫לבית החולים שעל הגבעה? התיאור היחיד שיכול לתמוך בטענה שהמבנה על הגבעה הוא בית חולים‪,‬‬ ‫הוא תיאורו של קרסנשטיין ערב ההתקפה השנייה על תעלת סואץ‪ .‬לדבריו‪ ,‬בניית בית החולים לא‬ ‫הושלמה מכיוון שכל אנשי המקצוע נלקחו להשלמת בניית מונומנט לכבודו של ג'מאל פאשה‪ .‬ברור לנו‬ ‫כי קרסנשטיין אינו מתייחס למבנים שנמצאים למרגלות הגבעה‪ ,‬אלא למבנה שעל הגבעה‪ ,‬או לבית‬ ‫חולים שדה שמתאר סווין הדין‪ .‬הוא מתאר בית חולים שבו ‪ 70‬אוהלים ואומר שיש בו חשמל‪ .‬בתמונות‬ ‫(איורים ‪ )4 ,2‬נראית מנורה תלויה מעמוד עץ‪ ,‬ייתכן שזוהי מנורת חשמל‪ .‬כמו כן‪ ,‬בתמונה (איור ‪ )4‬רואים‬ ‫את קרוניות הדקוביל סמוך לאוהלים של בית חולים שדה בעת פינוי נפגעים‪ .‬העברת נפגעים בדרך זו‬ ‫לבית חולים‪ ,‬שהיה ממוקם בקרבת תחנת הרכבת‪ ,‬אפשרה קבלת טיפול רפואי מהיר למדי‪ .‬בית חולים‬ ‫זה אינו יכול להיות בית החולים המתואר בתצלום שבאיור ‪ ,2‬הנמצא רחוק מתחנת הרכבת‪ ,‬מעבר‬ ‫לנחל עזוז‪ ,‬ולכן נראה שהוא הועתק לכאן בשלב מאוחר יותר‪.‬‬ ‫המבנה שנמצא על הגבעה אינו נגיש לרכבת‪ ,‬ולא סביר שנפגעים רבים הועלו אליו דרך גרם‬ ‫המדרגות הגדול המטפס אל ראש הגבעה‪ .‬כמו כן‪ ,‬המבנה חולק למספר רב של חדרים קטנים ולא‬ ‫לאולמות ארוכים‪ ,‬או חדרים גדולים שבהם אפשר היה לאשפז ביעילות נפגעים רבים‪ .‬לפיכך‪ ,‬אפשר‬ ‫להסיק שהשתמשו במבנה זה לצרכים מנהליים ולא לצרכים רפואיים‪ ,‬כפי שמתאר קרסנשטיין‬ ‫ב־‪ 1914‬וכפי שנראה בתוספת הידנית במפה הבריטית מ־‪ .1926‬עם זאת‪ ,‬בהתחשב בהגדרת המבנה‬ ‫בית חולים במפה הבריטית‪ ,‬ובגודלו הרב בהשוואה לשלושת המבנים שלמרגלות הגבעה‪ ,‬אנו מציעים‬ ‫שאם המבנה שימש בית חולים‪ ,‬אולי אפילו לצבא הגרמני‪ ,‬הרי שהוא היה בשימוש בפרק זמן כלשהו‬ ‫בתאריכים יולי ‪ 1916‬עד מרץ ‪.1917‬‬ ‫הזכרנו לעיל שבמקרים רבים‪ ,‬סמוך לבתי חולים של מלחמת העולם הראשונה נוצרו בתי קברות‪.‬‬ ‫חיילים שלא שרדו את פציעותיהם‪ ,‬או שמתו ממחלות נקברו סמוך לבתי החולים‪ .‬להערכתנו בעוג'ה‬ ‫המצב לא היה שונה‪ .‬בבית הקברות הממוקם כ־‪ 650‬מ' מדרום לגבעת האקרופוליס נמצאו כ־‪136‬‬ ‫קברים‪ ,‬שתאריכם מאוחר‪ ,‬המסודרים בטורים ובשורות‪ .‬מספר זה נמוך יחסית למתחם צבאי שהפך‬ ‫להיות מרכזי בראשית ‪ ,1915‬וגדל באופן משמעותי עד לפינויו שנתיים מאוחר יותר במרץ ‪ .1917‬אנחנו‬ ‫משערים שהסיבה למיעוט הקברים מימי מלחמת העולם הראשונה בבית הקברות היא שבעוג'ה היה‬ ‫בית חולים מאובזר בציוד מודרני ובצוות רפואי טוב‪ .‬עובדה הניכרת בדיווח של משלחת הצלב האדום‬

‫‪(LOC Prints & Photographs Division [LC–DIG–ppmsca–13709–00042]) 17‬‬

‫אסף פרץ ופבלו בצר‬

‫‪127‬‬

‫האמריקאי‪ ,‬המצהירה על שני מתים מתוך ‪ 220‬מאושפזים בחמשת השבועות שבהם בית חולים שדה‬ ‫‪18‬‬ ‫פעל באזור‪.‬‬ ‫החידושים המובאים במחקר זה מוסיפים נדבך לידיעותינו המועטות על פרק נשכח בתולדות ארץ‬ ‫ישראל‪ ,‬הנגב ועוג'ה בימי מלחמת העולם הראשונה‪.‬‬

‫הפניות‬ ‫עוג'ה אל־חפיר‪ ,‬תיק ‪ .SRF 22‬אוסף מדעי מנדטורי‪ ,‬ארכיון רשות העתיקות (באנגלית)‪http://www.iaa-archives. .‬‬ ‫‪/org.il‬‬ ‫הספרייה הלאומית של ישראל‪ .‬ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה [אלבום תצלומים]‪TMA 4185 ,‬‬

‫הספרייה הלאומית של ישראל‪ .‬אוסף יעקב ורמן‪ ,‬אלבום מס' ‪.88‬‬ ‫פיק פ' ‪.1979‬‏מייסנר פחה‪ :‬חלוץ הרכבות בארץ ישראל ובשכנותיה‪ .‬קתדרה ‪.128–102:10‬‬ ‫קרסנשטיין קרס פון פ' פ' ‪ .2002‬עם התורכים אל תעלת סואץ‪ .‬תל אביב‪.‬‬ ‫רובינשטיין ש' ‪ .2007‬על הסיור שערך חוקר הארצות סווין הדין בנגב ובסיני ב־‪ :1916‬בחסותו של שליט‬ ‫ארץ‪-‬ישראל‪ ,‬ג'מאל אחמד פשה‪ ,‬הלא הוא ג'מאל פשה "הגדול"‪ .‬ירושלים‪.‬‬ ‫שפי י' ‪ .1998‬שורשי השינוי המערכתי בחזית ארץ־ישראל‪ :‬הפשיטה על מסילת הרכבת העות'מאנית בנגב‪.‬‬ ‫קתדרה ‪.130–107:87‬‬ ‫‪American Colony, Whiting, J. D., Doolittle, G. and Red Cross. (1915) Letter from George‬‬ ‫‪Doolittle to John D. Whiting. [Manuscript/Mixed Material] Retrieved from the Library of‬‬ ‫‪Congress, https://www.loc.gov/item/mamcol.083‬‬ ‫‪Betzer P. Forthcoming Nessana Necropoleis–An Aerial and Ground Survey of Byzantine Era‬‬ ‫‪Cemeteries in the Israeli Negev. Antiguo Oriente.‬‬ ‫‪Bracke M. 2012. Archeologische opgraving Poperinge Lyssenthoek (prov. West-Vlaanderen).‬‬ ‫‪Basisrapport, Rapport 2013/15, Ingelmunster.‬‬ ‫‪Fischel R.S. and Karak R. 2008. Sultan Abdülhamid II and Palestine: Private Lands and‬‬ ‫‪Imperial Policy. New Perspectives on Turkey 39:129–166.‬‬

‫‪ 18‬קרסנשטיין מתאר בזיכרונותיו בתי חולים אחדים‪ .‬אחד מהם‪ ,‬בג'בל ליבני‪ ,‬מתואר בראשית חודש מרץ ‪,1915‬‬ ‫ ‬ ‫מעט לאחר נסיגת הכוחות מהפשיטה על תעלת סואץ‪ .‬הוא מתאר בית חולים מזוהם‪ ,‬ולו אוהלים מרופטים‬ ‫ופצועים ששוכבים על הסלע‪ ,‬ללא מזרנים‪ .‬כמעט כל חיילי שני הגדודים שהוצבו בנח'ל סבלו ממלריה‪ ,‬צפדינה‬ ‫ומחלות עיניים (קרסנשטיין ‪ .)101–100:2002‬בתיאור אחר מנובמבר ‪ 1915‬בעיר חלב הוא מספר על סקירת בתי‬ ‫חולים צבאיים בעיר וטוען שספל שתייה אחד שימש ‪ 30–20‬חולים ששכבו בחדר אחד‪ .‬חלק מהחולים שכבו על‬ ‫הרצפה‪ ,‬לעתים שניים או שלושה מהם חלקו מזרן ושמיכה אחת‪ ,‬ובבית חולים ל־‪ 500‬חיילים היו שלושה מדי־‬ ‫חום בלבד ורמת הרופאים הייתה ירודה (קרסנשטיין ‪ .)124:2000‬אם משווים עדויות אלו מאותה שנה לעדויות‬ ‫שהובאו במאמר‪ ,‬ניכר כי רמת הטיפול בעוג'ה אל־חפיר הייתה בתקנים גבוהים יותר ולכן להערכתנו‪ ,‬מספר‬ ‫הקברים נמוך‪.‬‬

‫ עוג'ה אל־חפיר במלחמת העולם הראשונה‬:‫ אוהלים וקברים‬,‫בית חולים‬

128

Kaliban V.V. 2015. Photographic Memories: The Field Hospital of Hafir–el–Auja and US Ottoman Relations. Jerusalem Quarterly 63/64:54–71. Kirk G.E. and Welles C.B. 1962. The Inscriptions. In H.D. Colt. ed. Excavations at Nessana (Auja Hafir, Palestine) 1. London. Pp. 183. Schwake N. 2014. The Great War in Palestine. Jerusalem Quarterly 56/57:140–156.

‫מיזם דרך מלכי יהודה‬ ‫סער גנור‪ ,‬ולדיק ליפשיץ ואורית אפללו‬ ‫רשות העתיקות‬

‫תקציר‬ ‫דרך מלכי יהודה הוקמה כמיזם ממלכתי החוצה את שפלת יהודה‪ ,‬אחד מחבלי הארץ היפים בארץ ישראל‪,‬‬ ‫שבה פסעו מלכים‪ ,‬מנהיגים ומורדים שעיצבו את ההיסטוריה של אזורנו‪ .‬בדרך ‪ 32‬אתרים ארכיאולוגיים‬ ‫מתקופת הברזל ומהתקופות ההלניסטית‪ ,‬הרומית והביזנטית‪ ,‬המאפשרים הצצה אל שיא הפריחה היישובית‬ ‫ביהודה‪ .‬התנאים הגיאוגרפיים הנוחים של שפלת יהודה‪ ,‬לצד ענפי החקלאות והכלכלה‪ ,‬הם נכס ערכי‬ ‫שבשלו הוקמו ערים ויישובים‪ ,‬שיחד יצרו מארג יישובי צפוף לאורך הדורות‪ .‬המטרות המרכזיות של המיזם‬ ‫הן לשלב לצד המחקר הארכיאולוגי ושימור המורשת התרבותית‪ ,‬ערכים חינוכיים‪ ,‬קהילתיים‪ ,‬תיירותיים‬ ‫וכלכליים‪ .‬מטרות אלו יושגו בשיתוף בני הנוער והקהילה‪ ,‬שהם חוד החנית בעשייה למען פיתוח הדרך בעבור‬ ‫הציבור הרחב‪ .‬לצד שותפים רבים למיזם אנו פועלים להציג את דרך מלכי יהודה כחלק משמעותי מהמורשת‬ ‫התרבותית של כולנו‪.‬‬

‫מילות מפתח‪ :‬מיזם ארכיאולוגי‪ ,‬דרך מלכי יהודה‪ ,‬שפלת יהודה‪ ,‬ארכיאולוגיה קהילתית‪.‬‬

‫דרך מלכי יהודה (איור ‪ )1‬היא שדרת המורשת התרבותית החוצה את שפלת יהודה‪ ,‬אחד מחבלי הארץ‬ ‫היפים בארץ ישראל‪ ,‬שבה פסעו מלכים‪ ,‬מנהיגים ומורדים‪ .‬תוואי הדרך נרקם למן שחר ההיסטוריה‬ ‫ולאורכה נוסדו יישובים רבים שראשיתם בתקופות הקדומות וזמנם עד ימינו‪ .‬הדרך היא מיזם ממלכתי‪,‬‬ ‫ועוברת ב־‪ 32‬אתרים ארכיאולוגיים שפותחו ויפותחו לרווחת הקהל הרחב על ידי שותפים רבים‪ ,‬בהם‪:‬‬ ‫רשות העתיקות‪ ,‬קרן קיימת לישראל‪ ,‬רשות הטבע והגנים הלאומיים‪ ,‬מועצות אזוריות לכיש‪ ,‬בני שמעון‪,‬‬ ‫יואב ופרויקט ציוני דרך במשרד ירושלים ומורשת‪ .‬האתרים בדרך נבחרו בקפידה ואלו מצטרפים‬ ‫לתמונה אחת המספרת את סיפורה של ארץ ישראל לאורך הדורות בחבל ארץ שעד היום נסתר מעיני‬ ‫הציבור‪ ,‬על אף קרבתו למרכזי יישוב‪.‬‬

‫הקמת מיזם דרך מלכי יהודה‬ ‫היוזמה הראשונית למיזם דרך מלכי יהודה החלה במשרדי מרחב דרום של רשות העתיקות בשנת ‪,2009‬‬ ‫בשיתוף עם החברה הממשלתית לתיירות ומנהלת ההקמה של יישובי מזרח לכיש שהחלו לעלות על‬

‫סער גנור‪ ,‬ולדיק ליפשיץ ואורית אפללו‬

‫‪131‬‬

‫הקרקע לאחר פינוי רצועת עזה (ניר ‪2011‬א‪ .)6:‬מטרתה של התכנית הייתה בין השאר‪ ,‬לפתח את‬ ‫התיירות במרחב ולתת מענה כלכלי–תעסוקתי לתושבי היישובים החדשים‪ .‬לתכנית נרתמו בזמנו‪ ,‬פרט‬ ‫לרשות העתיקות ולחברה הממשלתית לתיירות‪ ,‬גם גופים נוספים בהם‪ :‬קרן קיימת לישראל‪ ,‬רשות‬ ‫הטבע והגנים הלאומיים‪ ,‬ומועצות אזוריות‪ :‬לכיש‪ ,‬יואב ובני שמעון‪ .‬לצורך התנעת המיזם הוכן דוח‬ ‫מיוחד ובו ניתוח המצב הקיים‪ ,‬כחלק מתכנית פיתוח תיירות על דרך מלכי יהודה‪ ,‬בדגש על שטחן של‬ ‫מועצות אזוריות‪ :‬יואב‪ ,‬לכיש ובני שמעון (ניר ‪2011‬א‪2011 ,‬ב)‪.‬‬ ‫בשנת ‪ ,2018‬לאחר שנים שבהן המיזם לא צלח‪ ,‬הטיל מנהל רשות העתיקות דאז‪ ,‬ישראל חסון‪,‬‬ ‫על כותבי שורות אלה לחזור וליישם את רעיון הדרך במתווה עכשווי ושותפויות חדשות‪ .‬הרעיון החל‬ ‫להתגבש למציאות‪ ,‬עם תמיכתו במיזם של פרויקט ציוני דרך במשרד ירושלים ומורשת וכחלק ממדיניות‬ ‫רשות העתיקות‪ ,‬המבקשת לחבר את תושבי הארץ לעברם ולהטמיע ערכים חינוכיים להכרה ולשימור‬ ‫המורשת התרבותית בכל מקום בישראל‪.‬‬ ‫ראשית‪ ,‬גייס צוות ההקמה החדש חזרה אל המיזם את בעלי העניין ובראשם קרן קיימת לישראל־‬ ‫מרחב דרום‪ ,‬שמרבית שטחה של הדרך עובר בתחומי מקרקעי ייעור והמועצות האזוריות‪ :‬יואב‪ ,‬לכיש‬ ‫ובני שמעון‪ .‬כמו כן‪ ,‬בשיתוף עם עיריית קריית גת‪ ,‬נרקמה דרך נוספת החופפת בחלקה את דרך מלכי‬ ‫יהודה (איור ‪ :1‬אתרים ‪ ,)4–1‬ומטרתה להנציח את ‪ 89‬חללי הפלוגה הדתית שנפלו בקרב בחודש‬ ‫דצמבר ‪ 1948‬בניסיון כיבוש 'כיס פלוג'ה' מידי המצרים‪ .‬תוואי הדרך שּונה במעט מזה שנרקם בשלב‬ ‫היגוי הרעיון; אתרים ארכיאולוגיים נוספו ונגרעו בהתאם להתפתחויות במחקר הארכיאולוגי‪ ,‬רמת‬ ‫העניין וההקשרים ההיסטוריים‪ ,‬החפירות החדשות שנערכו באזור ונתונים פיזיים חדשים שהשתנו‬ ‫במהלך השנים בשטח‪ .‬לאחר לבטים רבים נבחר סמליל חדש ובו קנקן אגירה שנחשף בחפירות‬ ‫ארכיאולוגיות בכמה אתרים בשפלת יהודה ובחורבת אל ראעי (איור ‪ :1‬אתר ‪ ,)1‬המתוארך למאה הי'‬ ‫לפסה"נ‪ ,‬ימי ייסודה של ממלכת יהודה‪ .‬שלושה צבעים מכסים חלקים משטח הקנקן‪ :‬חום‪ ,‬כצבעה של‬ ‫האדמה הפורייה‪ ,‬ירוק‪ ,‬כצבעם של תכסית הנוף‪ ,‬החורש הטבעי ויערות קרן קיימת לישראל השולטים‬ ‫בנופי שפלת יהודה‪ ,‬וכחול‪ ,‬כצבעו של הים התיכון הנשקף מהפסגות הגבוהות בדרך‪ .‬הסמליל החדש‬ ‫ובו קנקן אגירה שבתוכו נאגרים קורותיו של חבל ארץ זה משמש סמן לדרך מלכי יהודה לאורכו של‬ ‫התוואי ובאתרי הביקור‪.‬‬

‫נתונים גיאוגרפיים‬ ‫כדי להבין את המרקם היישובי בדרך מלכי יהודה‪ ,‬יש לבחון את הנתונים הגיאוגרפיים המייחדים חבל‬ ‫ארץ זה‪ .‬האזור שבו עוברת דרך מלכי יהודה משתרע בדרום שפלת יהודה‪ ,‬בין דרומו של מישור החוף־‬ ‫מישור פלשת‪ ,‬לבין הרי יהודה במזרח‪ ,‬ומתאפיין בגבעות נמוכות ומעוגלות שגובהן ‪ 500–150‬מ' מעל‬ ‫פני הים‪ ,‬הבנויות מסלעי נארי וקרטון (איור ‪ .)2‬מרבית האזור מנוקז מערבה בנחלים האלה‪ ,‬גוברין‪,‬‬ ‫לכיש‪ ,‬אדוריים‪ ,‬שקמה‪ ,‬ויובליהם‪ ,‬בהם הנחלים מרשה‪ ,‬דומה וכלך‪ .‬בדרום־מזרח מנוקז האזור לנחל‬ ‫חברון (ניר תשמ"ט‪ ;204–202:‬הראל וניר תש"ם‪ .)72:‬העמקים הפוריים ואדמת הרנדזינה‪ ,‬תוצר הבליה‬ ‫של סלע הקרטון והנארי‪ ,‬אופייניים לשפלת יהודה ונוחים לעיבוד חקלאי‪ .‬גידלו בהם דגנים וקטניות‪,‬‬ ‫ובמדרונות‪ ,‬לאחר סיקול והכשרת הקרקע‪ ,‬נטעו זיתים‪ ,‬גפנים‪ ,‬תאנים ושקדים (הראל וניר תש"ם‪;135:‬‬ ‫כץ ‪ .)43–27:2008‬גם כיום לא השתנו בהרבה תבנית הנוף והגידולים החקלאיים‪ ,‬ויעידו על כך חלקות‬ ‫השדה הנטועות כרמי ענבים וזיתים‪ .‬סלע הקרטון הנוח לחציבה אפשר חציבת מערות‪ ,‬מתקנים‬

‫‪132‬‬

‫מיזם דרך מלכי יהודה‬

‫איור ‪ .2‬נוף טיפוסי של גבעות שפלת יהודה (צילום‪ :‬ולדיק ליפשיץ)‪.‬‬

‫חקלאיים‪ ,‬בתי גידול ליונים ובורות לאגירת מים‪ ,‬והאבן הזמינה שימשה לבניית בתי מגורים‪ .‬קרום הנארי‬ ‫הקשה וסלע הקרטון יצרו מערות טבעיות ובתקופות הקדומות שימשו‪ ,‬לאחר הכשרה מועטה‪ ,‬למחסה‬ ‫ולמגורים (בן אריה ‪ ;85–68:1959‬בן אריה ‪ ;1960‬דגן תשס"ז‪ .)10:‬בגדות הנחלים ויובליהם נחפרו‬ ‫ונחצבו בארות ובורות אשר קלטו מי תהום ומי נגר והיוו מקור מים יציב (דגן תשס"ז‪.)11–10:‬‬ ‫מכלול הנתונים הגיאוגרפיים‪ ,‬הטופוגרפיים והגיאולוגיים האופייניים לשפלת יהודה היה לאורך‬ ‫הדורות היתרון של חבל ארץ זה‪ ,‬אזור נוח להתיישבות ולפיתוח חקלאות בעל‪ .‬על כך מעידה הצפיפות‬ ‫הרבה של האתרים הארכיאולוגיים‪ .‬בבחינת התמונה היישובית ניתן להבחין כי היישובים הוקמו בראשי‬ ‫הגבעות ועל גבי השלוחות‪ ,‬במדרונות נחצבו מתקנים חקלאיים ובעמקים טיפחו גידולים חקלאיים‪ .‬אם‬ ‫נרצה לדמות אזור זה למציאות ההתיישבותית המוכרת לנו כיום במדינת ישראל‪ ,‬יש להשוות את שפלת‬ ‫יהודה בעת העתיקה לצפיפות הקיימת בגוש דן היום‪.‬‬

‫תוואי הדרך‬ ‫מרחב דרך מלכי יהודה חוצה את שפלת יהודה מצפון לדרום (איור ‪ :1‬הדרך המסומנת בשחור) בדרך‬ ‫שאורכה כ־‪ 56‬ק"מ‪ .‬הדרך הראשית מתחילה בחורבת אל־ראעי ביער שחריה בצפון ומסתיימת‬ ‫בחורבת רימון ביער להב בדרום ועליה אתרים מרכזיים רבים מכל התקופות‪ ,‬המספקים חוויה ועניין רב‬ ‫לקהל הרחב‪ .‬מהדרך השחורה מתפצלות שתי דרכים נוספות‪ .‬דרך אחת‪ ,‬שאורכה כ־‪ 24‬ק"מ‪ ,‬חוצה‬ ‫מתל עיטון מערבה‪ ,‬ומסתיימת במחלף מאחז שעל כביש ‪( 40‬איור ‪ :1‬הדרך המסומנת בכחול)‪ .‬הדרך‬ ‫עוברת על גדות נחל אדוריים והיא אחת הדרכים הראשיות בעת העתיקה באזור זה‪ ,‬חוצה מדרום הר‬

‫סער גנור‪ ,‬ולדיק ליפשיץ ואורית אפללו‬

‫‪133‬‬

‫חברון במזרח‪ ,‬דרך שפלת יהודה‪ ,‬עד המפגש עם נחל שקמה במערב‪ ,‬הנשפך לים התיכון מדרום לתל‬ ‫אשקלון (ר' דיון במערך הדרכים אצל ‪ .)Dorsey 1991‬ראשיתה של הדרך בוואדי ח'רסה הסמוך לעיר‬ ‫דורא‪ ,‬המשמרת אולי את שמה של אדוריים המקראית‪ ,‬אחת מהערים שנבנו ובוצרו על ידי רחבעם‬ ‫באזור זה (דה"ב י"א‪ .)9:‬הדרך השנייה‪ ,‬שאורכה כ־‪ 20‬ק"מ‪ ,‬מתפצלת במושב אמציה־כרמי קטיף‬ ‫וחוצה לכיוון צפון־מזרח עד למצודת גלאון שביער גוברין (איור ‪ :1‬הדרך המסומנת באדום)‪ .‬בדרך זו‬ ‫נתור בעקבות מלכים ומורדים ונגלה אתרים שעיקר עוצמתם במעבה האדמה‪ ,‬במערות ובמחילות‬ ‫מימי בית חשמונאי ומרד בר כוכבא שנחצבו בסלע הקרטון הרך‪ .‬אורכן הכללי של שלוש הדרכים –‬ ‫הראשית והשתיים המתפצלות ממנה כ־‪ 100‬ק"מ‪ .‬לדרך מלכי יהודה שלוש מבואות כניסה ראשיות‪:‬‬ ‫חורבת אל־ראעי (איור ‪ :1‬אתר ‪ ,)1‬מצודת גלאון (איור ‪ :1‬אתר ‪ )32‬וחורבת רימון (איור ‪ :1‬אתר ‪.)18‬‬ ‫‪ 32‬אתרי הדרך מייצגים מורשת תרבותית שראשיתה במאה הי"ב לפסה"נ ואחריתה בתקופה‬ ‫הביזנטית‪ ,‬במאות הו'–הז' לסה"נ‪ .‬לאורכה של הדרך ניתן לבקר באתרים מתקופות‪ :‬הברזל‪ ,‬ההלניסטית‪,‬‬ ‫הרומית הקדומה והמאוחרת והביזנטית‪.‬‬

‫דרך מלכי יהודה – חינוך וקהילה‬ ‫כאמור‪ ,‬אחת המטרות המרכזיות של דרך מלכי יהודה היא ליצור חיבור מהותי‪ ,‬שורשי ואמיתי בין‬ ‫הארכיאולוגיה והמורשת התרבותית לבין הציבור הרחב‪ .‬אנו מיישמים בדרך מלכי יהודה את השילוב‬ ‫החינוכי והקהילתי לבני הנוער ולכלל הציבור כחלק מתפיסת עולם רחבה שבה ערך עבודת הכפיים‬ ‫והלמידה באמצעות הידיים הם נדבך חווייתי וערכי מהמעלה הראשונה‪ .‬בשנים האחרונות עוסקים‬ ‫עשרות אלפי משתתפים במגוון רחב של פעילויות שמובילה רשות העתיקות בכל רחבי הארץ‪.‬‬ ‫המרכזים הארכיאולוגיים המרחביים ועובדי רשות העתיקות פועלים במלוא המרץ בבתי ספר‪ ,‬בתנועות‬ ‫נוער‪ ,‬במכינות קדם־צבאיות ובקהילות בוגרות‪ ,‬כחלק ממדיניות הנחלת הארכיאולוגיה לכלל הציבור‪.‬‬ ‫לצורך כך אף הוקם מינהל הנחלה ברשות העתיקות‪ ,‬המרכז בתחומו את כלל הפעילויות הארציות‬ ‫ליישום הנחלת המורשת התרבותית על פי מדיניות סדורה‪ .‬במסגרת הפעילות הענפה הוקמו מיזמים‬ ‫המשלבים ארכיאולוגיה‪ ,‬פיתוח ושימור‪ ,‬מתוך ראייה רחבה כי הממצאים הארכיאולוגיים שייכים‬ ‫לכולם ואינם רק נחלתם של החוקרים‪ .‬כפועל יוצא מכך‪ ,‬גם במיזם דרך מלכי יהודה‪ ,‬חפירת האתרים‬ ‫ופיתוחם נעשים על ידי בני נוער‪ ,‬מכינות וקהילות שחושפים מדי שנה את הממצאים הארכיאולוגיים‬ ‫החבויים במעבה האדמה ומאמצים אתרים על הדרך כחלק מפעילות קהילתית במועצות וביישובים‬ ‫(איור ‪ .)3‬פעילות משלימה לכך נעשית במיזמים מגוונים בנושאי תוכן הקשורים לדרך מלכי יהודה‪,‬‬ ‫בשיתוף משרד החינוך ותלמידי מגמות ללימודי ארץ ישראל‪ ,‬ארכיאולוגיה ותנ"ך‪ .‬במסגרת זו‪ ,‬החפירה‬ ‫הארכיאולוגית היא מעבדה לימודית‪ ,‬חלק ממערך הלימוד לתעודת בגרות‪ ,‬שבה משלימים התלמידים‬ ‫מטלות לימודיות בשטח‪ ,‬המעצימות את חוויית הלימוד בכלים מדעיים ארכיאולוגיים ובפיתוח אמצעים‬ ‫טכנולוגיים להגשת התכנים‪ ,‬כמקובל במאה ה־‪ .21‬חשיפת קהל רחב של תלמידים המתעניינים‬ ‫במקצוע הליבה ארכיאולוגיה ובמקצועות העזר‪ ,‬תהיה בעתיד מנוף לקידום חינוכי ואף אקדמי‪ ,‬שיציב‬ ‫את הארכיאולוגיה במרכז השיח הציבורי‪.‬‬ ‫בחזוננו אנו רואים במיזם דרך מלכי יהודה לא רק דרך נופית ורעיונית החושפת את הציבור למורשת‬ ‫התרבותית בשפלת יהודה‪ ,‬אלא גם מנוף המשלב ערכים חינוכיים‪ ,‬תרבותיים‪ ,‬היסטוריים‪ ,‬כלכליים‬ ‫ותיירותיים שיחדיו יוצרים את השלם‪ .‬הירתמותם של קרן קיימת לישראל ומשרד ירושלים ומורשת‪,‬‬

‫‪134‬‬

‫מיזם דרך מלכי יהודה‬

‫איור ‪ .3‬חניכי מכינת 'אשר רוח בו' חושפים מבנה מבוצר מהתקופה ההלניסטית (צילום‪ :‬ולדיק ליפשיץ)‪.‬‬

‫לצד המועצות האזוריות‪ ,‬מאפשרים את חשיפתם‪ ,‬שימורם ופיתוחם של האתרים הארכיאולוגיים‬ ‫לרווחת הקהל הרחב והפיכת דרך מלכי יהודה לאטרקטיבית ומטוילת במשך כל ימות השנה‪.‬‬

‫אתרים ארכיאולוגיים לאורך דרך מלכי יהודה‬ ‫קצרה היריעה מלערוך דיון מפורט בכל אתרי דרך מלכי יהודה‪ .‬בעתיד ייצא לאור מדריך ובו דיון מעמיק‬ ‫בכל אתר ואתר‪ ,‬ככלי עזר למטייל‪ ,‬לצד ממשקים טכנולוגיים שיהיו זמינים ומיידיים לכל דורש‪ .‬על‬ ‫כן נציג את אתרי הדרך באופן כללי בחלוקה לתקופות‪ ,‬לאתרים ולממצאים מרכזיים‪ .‬יש לציין כי עד‬ ‫כה ‪ 22‬מאתרי הדרך נחפרו ונחקרו בעבר ובעתיד נערוך חפירות באתרים אחרים‪ ,‬במתווה שהוצג‬ ‫לעיל‪ .‬שטחי החפירות באתרים ייבחרו על פי הסבירות לגילוי ממצאים היכולים לשמש מנוף לפיתוח‪,‬‬ ‫לשימור ולהנגשה לקהל הרחב‪ .‬על שימור המבנים והממצאים אמונים אנשי המקצוע במינהל שימור‬ ‫ברשות העתיקות‪ ,‬המטפחים את האתרים לאיכות תצוגה שבה יכול המבקר להתרשם מעוצמתם‪ ,‬תוך‬ ‫התחשבות מרבית בשרידים ודאגה לשימורם לדורות הבאים‪ .‬לצד פעולות השימור פועלים אנשי קרן‬ ‫קיימת לישראל‪ ,‬האחראים סטטוטורית על מקרקעי היער‪ ,‬לפיתוח ולהנגשת האתרים לקהל הרחב ולא‬ ‫פחות חשוב מכך‪ ,‬לתחזוקתם השוטפת‪.‬‬ ‫בחורבת אל־ראעי (איור ‪ :1‬אתר ‪ ,)1‬ובמצודת גלאון (איור ‪ :1‬אתר ‪ )32‬התגלו ממצאים מהמאות‬ ‫הי"ב–י"א לפסה"נ שנחפרו ומוצגים כעת לקהל הרחב (ר' גנור ווייסביין‪ ,‬כרך זה)‪ .‬בחורבת אל־ראעי‪,‬‬ ‫המבואה הצפונית־מערבית של הדרך‪ ,‬נחשף יישוב ובו מבנים רחבי מידות הניצבים ברום האתר (איור‬ ‫‪ .)Garfinkel et al. 2020; Garfinkel and Ganor 2018 ;4‬בשולי האתר נמצאה כתובת קדומה משלהי‬

‫סער גנור‪ ,‬ולדיק ליפשיץ ואורית אפללו‬

‫‪135‬‬

‫איור ‪ .4‬חורבת אל־ראעי‪ ,‬מבט מהאוויר למערב (צילום‪ :‬אמיל אלג'ם)‪.‬‬

‫המאה הי"ב לפסה"נ‪ ,‬שבה מופיע השם "ירבעל"‪ ,‬האופייני לתקופה (‪ .)Rollston et al. 2021‬במצודת‬ ‫גלאון‪ ,‬המבואה הצפונית של הדרך‪ ,‬נבקר במבנה מתקופת הברזל ‪ ,1‬שהוקם בגבול נחל גוברין על ידי‬ ‫הכנענים‪/‬מצרים אל מול הפלשתים בממלכת גת (גנור ווייסביין ‪ ;2020‬ור' גנור ווייסביין‪ ,‬כרך זה)‪ ,‬כחלק‬ ‫ממאבקי הכוחות שהתחוללו בשפלת יהודה במאות הי"ב–הי"א לפסה"נ‪ .‬בחזרה לחורבת אל־ראעי‪,‬‬ ‫המזוהה עם העיר צקלג (‪ ,)Garfinkel and Ganor 2020‬בשכבת יישוב המאוחרת לתקופת הברזל‬ ‫‪ ,1‬נפגוש בשרידי יישוב מראשית המאה הי' לפסה"נ‪ ,‬עת נוסדה ממלכת יהודה והתפשטה מערבה‪.‬‬ ‫אחת מהערים המרכזיות בדרך היא לכיש (איור ‪ :1‬אתר ‪ ,)4‬העיר השנייה בחשיבותה ביהודה אחרי‬ ‫הבירה ירושלים והיום גן לאומי המנוהל על ידי רשות הטבע והגנים הלאומיים‪ .‬עד כה הושקעו סכומי‬ ‫עתק באתר בהקמת מרכז מבקרים‪ ,‬שילוט והנגשה‪ ,‬לצד הצגת הממצאים מחפירות ארכיאולוגיות‬ ‫רחבות היקף שנערכו בעבר (‪ )Tufnell 1953; Ussishkin 2004‬וחפירות שנערכו לפיתוח התל‪ ,‬דוגמת זו‬ ‫שנערכה בשער העיר (‪ .)Ganor and Kreimerman 2019‬החפירות באתר לאורך השנים הניבו ממצאים‬ ‫למן שלהי המאה הי' לפסה"נ ועד חורבן ממלכת יהודה בשנת ‪ 586‬לפסה"נ‪ ,‬המיטיבים ללמד על‬ ‫האירועים ההיסטוריים‪/‬ארכיאולוגיים ביהודה‪ ,‬על התרבות החומרית של תושביה ועל עוצמתה של‬ ‫הממלכה לאורך שנות קיומה‪ .‬לאורכה של הדרך תלים נוספים מתקופת הברזל‪ ,‬בהם‪ :‬תל עיטון (איור‬ ‫‪ :1‬אתר ‪ ;8‬פאוסט ‪ ,)Faust et al. 2017 ;2016‬תל בית מרסים (איור ‪ :1‬אתר ‪ ;Albright 1943 ;12‬ור'‬ ‫קריימרמן ואחרים‪ ,‬כרך זה)‪ ,‬תל בורנה (איור ‪ :1‬אתר ‪ ;31‬שי ואחרים ‪ ;2014‬שי ואחרים ‪Shai et ;2019‬‬ ‫‪ ,al. 2012‬ור' ‪ )Tavger, McKinny and Shai, this volume‬ואחרים‪ ,‬שבהם שכנו ערים בצורות ותוססות‬ ‫ונחשפו בהן ממצאים מתקופות הברזל ‪ ,3–2‬המלמדים על אורח החיים‪ ,‬הפולחן‪ ,‬המינהל והצבא‬ ‫בממלכת יהודה‪ .‬אתרים אלו נחפרו בשנים האחרונות וחלקם עדיין נחפרים על ידי חוקרים ממוסדות‬ ‫אקדמיים בישראל ובחו"ל והם נדבך משמעותי להבנת התרבות החומרית ביהודה בתקופת הברזל‪.‬‬

‫‪136‬‬

‫מיזם דרך מלכי יהודה‬

‫פרט לערים וליישובים הגדולים‪ ,‬יש אתרים קטנים יותר מתקופות הברזל ‪ ,3–2‬כמו המתקן לצביעת‬ ‫בדים הסמוך לתל לכיש (איור ‪ :1‬אתר ‪ )3‬ובית חווה מרשם (איור ‪ :1‬אתר ‪ ;13‬גנור‪ ,‬וייס ואלג'ם ‪,)2020‬‬ ‫הסמוך לתל בית מרסים‪ ,‬שבהם ניתן לבקר בשרידים המלמדים על חיי היומיום של תושבי יהודה ועל‬ ‫ענפי הכלכלה שלהם (ור' קריימרמן ואחרים‪ ,‬כרך זה)‪.‬‬ ‫במצד מורן ומגדל תצפית מורן שבחורבת מורן (איור ‪ :1‬אתר ‪ ;14‬גנור ‪ ,)2021‬במגדל תצפית נחל‬ ‫אדוריים (איור ‪ :1‬אתר ‪ ,)19‬בתל לכיש ובחורבת אל־ראעי ייחשף המטייל על דרך מלכי יהודה למבנים‬ ‫מבוצרים שבהם נכח צבא יהודה ולדרך של מפקדיו להתמודד מול האיום הפלשתי ממערב‪ .‬די להזכיר‬ ‫את מכתבי לכיש (טורטשינר ‪ )1940‬משלהי תקופת הברזל המתארים את שהתחולל ביהודה ערב‬ ‫חורבנה‪ ,‬אוסטרקונים שהם בין השאר מסמך חשוב להבנת המערך הצבאי של יהודה ואופן תפקודו‬ ‫בעתות שגרה וחירום‪.‬‬ ‫אלו הם רק מקצת ההיבטים המרתקים המספרים על הממצאים ומלמדים על אופיה של ממלכת‬ ‫יהודה בתקופת הברזל‪ .‬בערים‪ ,‬ביישובים‪ ,‬במצודות ובמגדלים התחוללו מאורעות וכיבושים המוכרים‬ ‫לכולנו מסיפורי המקרא וממקורות חוץ מקראיים‪ ,‬והם נותרו כקפסולת זמן בידי הארכיאולוגים‪ .‬שניים‬ ‫מהאירועים המרכזיים הם הכיבוש האשורי שזרע הרס רב לאחר מרידתו של חזקיהו המלך בסנחריב‬ ‫בשנת ‪ 701‬לפסה"נ ולאחר מכן הכיבוש הבבלי שהביא לחורבן ממלכת יהודה ובית המקדש הראשון בידי‬ ‫נבוכדנצר הבבלי בשנת ‪ 586‬לפסה"נ‪ .‬מלחמות וחורבנות אלו הותירו חותם רב רושם בארכיאולוגיה של‬ ‫שפלת יהודה ולמעשה עיצבו את ההיסטוריה והארכיאולוגיה של חבל ארץ זה‪ .‬עם זאת‪ ,‬חורבן ממלכת‬ ‫יהודה ובית המקדש הראשון בירושלים לא הביא לקיצו של היישוב ביהודה‪ .‬בימי שיבת ציון‪ ,‬בתקופה‬ ‫ההלניסטית וביתר שאת בימי בית חשמונאי‪ ,‬התחדש היישוב ביהודה‪ .‬בית חשמונאי בפיקודו של יהודה‬ ‫המקבי‪ ,‬ערך מסע צבאי לאזור שפלת יהודה ולדעת החוקרים‪ ,‬עדויות לחורבן זה נמצאו בחורבת‬ ‫עמודה (איור ‪ :1‬אתר ‪ ,1)26‬ובחורבת בית לויה (איור ‪ :1‬אתר ‪ ;25‬גוטפלד ‪ .)2018‬בהנהגתו של יוחנן‬ ‫הורקנוס הראשון נכבש אזור אדומיאה סביב שנת ‪ 112‬לפסה"נ וגבולות המדינה החשמונאית התרחבו‬ ‫דרומה‪ .‬שרידים מתקופות אלו פזורים לאורכה של הדרך ונתמכים בחפירה חדשה שנערכה לאחרונה‬ ‫במצודת נחל לכיש (איור ‪ :1‬אתר ‪ ;2‬ר' איור ‪ .)3‬במקום הוקם מצד בתקופה ההלניסטית‪ ,‬המתוארך‬ ‫לשליש האחרון של המאה הב' לפסה"נ ובו עדויות מוחשיות המתבססות על ממצא נומיסמטי לחורבן‬ ‫שהותיר אחריו יוחנן הורקנוס הראשון‪ .‬אתרים מבוצרים נוספים מתקופה זו שזורים בדרך מלכי יהודה‬ ‫ובהם‪ :‬חורבת קצרה (איור ‪ :1‬אתר ‪ ,)23‬מגדל גד (איור ‪ :1‬אתר ‪ ,)5‬חורבת אבו מולסם (איור ‪ :1‬אתר ‪)11‬‬ ‫ונוספים‪ .‬מאפייני הבנייה ההלניסטית ומערך הביצורים המיוחד לתקופה ובו קירות משופעים היוצרים‬ ‫מעין חלקלקה‪ ,‬בולטים לעין ומספרים את סיפורי הקרבות המתוארים במקורות ההיסטוריים‪ .‬הקמתם‬ ‫של מבנים גדולים מנהליים וצבאיים בתקופה ההלניסטית‪/‬חשמונאית מוסיפה עוד נדבך לדרך מלכי‬ ‫יהודה והמבקר בהם יוכל להתרשם ממיקומם בראשי הגבעות‪ ,‬אל מול נופים עוצרי נשימה‪.‬‬ ‫בתקופה הרומית הקדומה‪ ,‬ימי הבית השני והמרד הגדול התבססה ההלכה היהודית‪ ,‬ועדות לכך‬ ‫נראית במקוואות טהרה חצובים ובתעשיית כלי האבן שאינם מקבלים טומאה‪ ,‬שתפסה נתח גדול‬ ‫בעולם ההתיישבותי ביהודה‪ .‬בשפלת יהודה נבנו מבנים‪ ,‬נחצבו חללים תת־קרקעיים והיישוב שקק‬

‫‪ 1‬תודתנו נתונה לחופרי האתר אורן גוטפלד‪ ,‬פבלו בצר ומיכל הבר על המידע בעל פה‪.‬‬

‫סער גנור‪ ,‬ולדיק ליפשיץ ואורית אפללו‬

‫‪139‬‬

‫הפניות‬ ‫בן אריה י' ‪ .1959‬המערות באזור בית גוברין‪ .‬ידיעות כג‪.85–8:‬‬ ‫בן אריה י' ‪ .1960‬המערות באזור בית גוברין‪ .‬ידיעות כד‪.282–266:‬‬ ‫גוטפלד א' ‪ .2018‬חורבת בית לויה–סוגיות נבחרות מהתקופה ההלניסטית‪ .‬בתוך ד' וורגה‪ ,‬ע' מרדר‪ ,‬ע' רסיוק וד'‬ ‫ויינשטוב‪ ,‬עורכים‪ .‬התקופות הפרסית וההלניסטית בארץ ישראל–מבט מדרום‪ .‬ירושלים‪ .‬עמ' ‪.46–37‬‬ ‫גוטפלד א' וקלמן י' ‪ .2010‬חורבת בית לויה–כפר יהודי משלהי ימי הבית השני בשפלת יהודה‪ .‬בתוך ד' עמית‪ ,‬א'‬ ‫פלג־ברקת וג' ד' שטיבל‪ ,‬עורכים‪ .‬חידושים בארכיאולוגיה של ירושלים וסביבותיה–קובץ מחקרים ד'‪.‬‬ ‫ירושלים‪ .‬עמ' ‪.180–170‬‬ ‫גורן י' ופביאן פ' ‪ .1988‬חורבת זעק–יישוב כפרי ומערכות מסתור מהתקופה הרומית והביזנטית‪ .‬בתוך ד' אורמן וא'‬ ‫שטרן‪ ,‬עורכים‪ .‬אדם וסביבה בדרום השפלה‪ .‬תל אביב‪ .‬עמ' ‪.174–163‬‬ ‫גנור ס' ווייסביין א' ‪ .2020‬רג'ם אל־משאעלה (מצודת גלאון)‪ .‬חדשות ארכיאולוגיות ‪.132‬‬ ‫גנור ס'‪ ,‬וייס ש' ואלג'ם א' ‪ .2020‬בית חווה משלהי תקופת הברזל מדרום לתל בית מרסים‪ .‬בתוך א' קליין‪ ,‬א' ששון‬ ‫וא' לוי־רייפר עורכים‪ .‬אשקלון וסביבותיה‪ :‬קובץ מחקרים על מישור החוף הדרומי ושפלת יהודה‪ :‬מוגש‬ ‫לד"ר נחום שגיב לרגל פרישתו לגמלאות‪ .‬אשקלון‪ .‬עמ' ‪.84–59‬‬ ‫גנור ס' ‪ .2021‬חורבת מורן (צפון־מזרח)‪ .‬חדשות ארכיאולוגיות ‪.133‬‬ ‫דגן י' תשס"ז‪ .‬מפת אמציה (‪ ,)109‬כרך ‪ ,1‬האזור הצפוני‪ .‬ירושלים‪.‬‬ ‫הראל מ' וניר ד' תש"ם‪ .‬גיאוגרפיה של ארץ ישראל‪ .‬תל אביב‪.‬‬ ‫וורגה ד'‪ ,‬ישראל י'‪ ,‬פרץ א' וליפשיץ ו' ‪ .2017‬אמציה‪ :‬אתר רב תקופתי בשפלת יהודה‪ .‬קדמוניות ‪.27–22 :153‬‬ ‫טורטשינר נ"ה ‪ .1940‬תעודות לכיש‪ :‬מכתבים מימי ירמיהו הנביא‪ .‬ירושלים‪.‬‬ ‫כץ ח' ‪' .2008‬ארץ דגן ותירוש‪ ...‬ארץ זית יצהר ודבש' הכלכלה בממלכת יהודה בימי הבית הראשון‪ .‬ירושלים‪.‬‬ ‫ליפשיץ ו' ווורגה ד' ‪ .2020‬חפירות בית האחוזה הרומי ומאגר המים בח'רבת אל־דוואימה (אמציה) – חיי מותרות‬ ‫ומערכות מסתור מהתקופה הרומית‪ .‬בתוך א' קליין‪ ,‬א' ששון וא' לוי־רייפר‪ ,‬עורכים‪ .‬אשקלון וסביבותיה–‬ ‫קובץ מחקרים על מישור החוף הדרומי ושפלת יהודה‪ :‬מוגש לד"ר נחום שגיב לרגל פרישתו לגמלאות‪.‬‬ ‫אשקלון‪ .‬עמ' ‪.159–133‬‬ ‫ליפשיץ ו' כרך זה‪ .‬נקודת מבט מחודשת על ענף גידול היונים בדרום שפלת יהודה במהלך תקופה הלניסטית־‬ ‫רומית‪ ,‬אמציה (כרמי קטיף) כמרכז לגידול יונים‪.‬‬ ‫ניר ד' תשמ"ט‪ .‬גיאומורפולוגיה של ארץ ישראל‪ ,‬מהדורה חדשה‪ .‬ירושלים‪.‬‬ ‫ניר ר' ‪2011‬א‪ .‬דרך מלכי יהודה‪ :‬תוכנית פיתוח תיירות‪ ,‬דו"ח ‪–1‬ניתוח מצב קיים‪ .‬ירושלים‪.‬‬ ‫ניר ר' ‪2011‬ב‪ .‬דרך מלכי יהודה‪ :‬תוכנית פיתוח תיירות‪ ,‬דו"ח ‪–2‬הצעת הפיתוח‪ .‬ירושלים‪.‬‬ ‫פאוסט א' ‪ .2016‬כנענים וישראלים בדרום–מזרח השפלה‪ :‬תוצאות עשר עונות חפירה בתל עיטון‪ .‬קדמוניות ‪:152‬‬ ‫‪.91–82‬‬ ‫קלונר ע' ‪ .1983‬בית הכנסת של חורבת רימון‪ .‬קדמוניות ‪.71–65:63–62‬‬ ‫קריימרמן א'‪ ,‬וייסביין א'‪ ,‬טורן ברוארס פ' ונוה ע' כרך זה‪ .‬בחזרה לתל בית מרסים‪ :‬תוצאות ראשונות של החפירות‬ ‫המחודשות באתר‪.‬‬ ‫שי י'‪ ,‬בן־שלמה ד'‪ ,‬קאסוטו ד' ועוזיאל ג' ‪ .2014‬תל בורנה בבתקופת הברזל ‪ :2‬עיר בגבולה המערבי של ממלכת‬ ‫יהודה‪ .‬מחקרי יהודה ושומרון כד‪.34–27:‬‬

‫מיזם דרך מלכי יהודה‬

140

‫ מרכז פולחן כנעני‬:‫ עשר שנות מחקר בתל בורנה‬.2019 '‫ מקיני כ' ולוקטאל כ‬,'‫ קאסוטו ד‬,'‫ סוריאנו מ‬,'‫ טבגר א‬,'‫שי י‬ .91–83:‫ קדמוניות נב‬.‫ועיירת גבול יהודאית‬ Albright W.F. 1943. The Excavations of Tell Beit Mirsim III: The Iron Age (AASOR 21–22). New Haven. Dorsey D.A. 1991. The Roads and Highways of Ancient Israel. Baltimore and London. Faust A., Katz H., Sapir Y., Avraham A., Marder O., Bar-Oz G., Wiss E., Auman-Chazan C., Hartmann-Shenkmann A., Sadiel T., Vinay O., Tsesarsky M., Sarah P., Ackermann O., Timmer N., Katz O., Langgut D. and Benzaquen M. 2017. The Birth, Life and Death of an Iron Age House at Tel ‘Eton, Israel. Levant 49:136–173. Ganor S. and Kreimerman I. 2019. An Eighth–Century B.C.E. Gate Shrine at Tel Lachish, Israel. BASOR 381:211–236. Ganor S. and Weissbein I. This volume. The Isolated Structure of the ’Gal’on Fortressʼ and the ‘Egyptian Governors’ Residencies’ and ‘Fortresses’ in Southwestern Canaan. Garfinkel Y. and Ganor S. 2018. Khirbet al-Ra’i Near Lachish. In I. Shai, J.R. Chadwick, L. Hitchcock, A. Dagan, C. McKinny and J. Uziel (eds.) Tell it in Gath Studies in the History and Archaeology of Israel Essays in Honor of Aren M. Maeir on the Occasion of his Sixtieth Birthday. Münster. Pp. 943–955. Garfinkel Y., Keimer K.H., Ganor S., Rollston C. and Ben-Shlomo D. 2020. Khirbet al–Ra‘i in the Judean Shephelah: The 2015–2019 Excavation Seasons. Strata BAIES 37:11–44. Garfinkel Y. and Ganor S. 2020. Was Khirbet al-Ra‘i Ancient Ziklag? Strata BAIES 37:45–52. Rollston C., Garfinkel Y., Keimer K.H., Davis G. and Ganor S. 2021. The Jeruba‘al Inscription from Khirbet al–Ra‘i: A Proto–Canaanite (Early Alphabetic) Inscription. Journal of Jerusalem Archaeological Research:1–15. Shai I., Cassuto D., Dagan A. and Uziel J. 2012. The Fortifications at Tel Burna: Date, Function and Meaning. IEJ 62:141–157. Tavger A., McKinny C. and Shai I. This volume. “Libnah and Ether” (Josh 15:42): the Archaeological Survey of Khirbet el-ʿAtar in Light of over a Decade of Excavations at Tel Burna. Tufnell O. 1953. Lachish III: The Iron Age. London/ New York/ Toronto. Ussishkin D. (ed.) 2004. The Renewed Archaeological Excavations at Lachish (1973–1994) (Monograph Series of the Institute of Archaeology of Tel Aviv University 22). Tel Aviv.

‫בחזרה לתל בית מרסים‪ :‬תוצאות ראשונות של החפירות‬ ‫המחודשות באתר‬ ‫איגור קריימרמן‪ ,‬פנינה טורן ברוארס‪ ,‬איתמר וייסביין ועופר נוה‬ ‫המכון לארכיאולוגיה‪ ,‬האוניברסיטה העברית בירושלים‬

‫תקציר‬ ‫בשנים ‪ 1932–1926‬חפר אולברייט את תל בית מרסים‪ ,‬אחד התילים המרכזיים של דרום שפלת יהודה‪.‬‬ ‫בחפירות נחשף יישוב שהתקיים ברציפות מתקופת הברונזה הקדומה עד תקופת הברזל המאוחרת‪ .‬בחודש‬ ‫אוגוסט ובראשית חודש ספטמבר ‪ 2021‬נערכה העונה הראשונה של החפירות המחודשות באתר‪ ,‬מטעם‬ ‫המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים‪ .‬החפירות המחודשות התמקדו בשכבות מתקופת‬ ‫הברזל במטרה להבין את מבנה החברה והכלכלה באתר‪ ,‬ואת תהליך בניית העיר המבוצרת של תקופת‬ ‫הברזל ‪ .2‬במהלך עונת החפירות הראשונה נחשף מבנה מגורים מדגם בית ארבעת המרחבים כמעט‬ ‫בשלמותו ושרידים ממבנה נוסף‪ .‬שני המבנים מתוארכים לתקופת הברזל ‪2‬ב'‪ ,‬והם חרבו במהלך מסע‬ ‫סנחריב בשנת ‪ 701‬לפסה"נ‪.‬‬

‫מילות מפתח‪ :‬תקופת הברזל ‪ ,2‬תל בית מרסים‪ ,‬חברה וכלכלה בתקופת הברזל‪ ,‬ביצורים בתקופת‬ ‫הברזל‪ ,‬בית ארבעת מרחבים‬

‫תולדות המחקר‬ ‫תל בית מרסים (תל בית מרשם; ‪ 30‬דונם) הוא תל מרכזי באזור השפלה‪ ,‬השוכן על צומת דרכים בין‬ ‫ההר‪ ,‬השפלה וצפון הנגב (איור ‪ .)1‬את האתר חפר וויליאם פוקסוול אולברייט במשך ארבע עונות‬ ‫חפירה בשנים ‪ 1930 ,1928 ,1926‬ו־‪ .1932‬במהלך החפירות פורסמו דוחות מקדמיים רבים ותוצאות‬ ‫החפירות פורסמו בארבעה דוחות סופיים (‪.)Albright 1932a; 1933; 1938; 1943‬‬ ‫חפירות אולברייט באתר התרכזו בשני שטחים מרכזיים‪ :‬שטח ‪ SE‬בדרום־מזרח האתר ושטח ‪NW‬‬ ‫בצפון־מערב‪ .‬השיכוב בשני האזורים היה שונה‪ :‬בשטח ‪ SE‬אולברייט זיהה עשר שכבות שלחלקן‬ ‫תתי־שלבים‪ ,‬את הקדומה הוא תיארך לתקופת הברונזה הקדומה ‪ ,3‬ואילו את חורבנה של התקופה‬ ‫המאוחרת הוא תיארך לראשית המאה הו' לפסה"נ‪ .‬בשטח ‪ NW‬השתמרה בעיקר השכבה המאוחרת;‬ ‫השתמרותן של השכבות הקדומות לא הייתה טובה‪.‬‬

‫‪142‬‬

‫בחזרה לתל בית מרסים‪ :‬תוצאות ראשונות של החפירות המחודשות באתר‬

‫איור ‪ .1‬אתרים מרכזיים בתקופת הברזל בשפלת יהודה ובאזורים הסמוכים (הכנה‪ :‬איגור קריימרמן)‪.‬‬

‫לאחר חפירותיו של אולברייט התל לא נחפר שוב‪ ,‬ובמשך שנים הוא היה מוקד לשוד עתיקות‪ .‬בשל‬ ‫כך אגף העתיקות והמוזיאונים ערך חפירות הצלה שהתרכזו בקברים שנחשפו במקום (‪Ben-Arieh‬‬ ‫‪ .)2004‬כן דיוור (‪ )Dever 2003‬פרסם אוסף ממצאים שמקורו כנראה בשוד של קבר מתקופת הברונזה‬ ‫הביניימית באזור התל‪ .‬בשנת ‪ ,2004‬לקראת בניית גדר ההפרדה‪ ,‬נערכו חפירות למרגלותיו המזרחיים‬ ‫של התל ובסביבתו‪ .‬בחפירות נחשפו כמה מתקנים חצובים‪ ,‬מערות‪ ,‬וכנסייה המתוארכת לשלהי‬ ‫התקופה הביזנטית (עין־גדי וגולן ‪ .)2007‬בשנת ‪ 2017‬נחפר בית חווה מתקופת הברזל ‪2‬ג'‪ ,‬כ־‪ 800‬מ'‬ ‫מדרום לתל ונחשפו מבנה מטיפוס בית ארבעת המרחבים וסביבו מתקנים ובורות מים חצובים בסלע‬ ‫(גנור‪ ,‬וייס ואלג'ם ‪.)2020‬‬ ‫חפירותיו של אולברייט היו נקודת מפנה בארכיאולוגיה של ארץ ישראל‪ .‬בדומה למשלחות‬ ‫אחרות שפעלו באותה התקופה‪ ,‬אולברייט ועמיתיו השתמשו בשיטת רייזנר־פישר‪ ,‬המבססת את‬ ‫הסטרטיגרפיה בעיקר על הארכיטקטורה‪ .‬החידוש העיקרי של אולברייט היה בחשיבות שהוא נתן‬ ‫לממצא הקרמי בחלוקה הסטרטיגרפית לתקופות‪ .‬הפרסום המהיר למדי של דוחות החפירה‪ ,‬ובהם‬ ‫ממצא קרמי רב שהופרד בדיוק גדול לתקופות‪ ,‬הפך את תל בית מרסים לאתר חשוב‪ ,‬שאליו הושווה‬ ‫ממצא מאתרים אחרים לצורך תיארוך יחסי (‪.)Greenberg 1993; Herr 2002‬‬

‫איגור קריימרמן‪ ,‬פנינה טורן ברוארס‪ ,‬איתמר וייסביין ועופר נוה‬

‫‪143‬‬

‫במרוצת השנים‪ ,‬לאורם של שינויים מחקריים רבים‪ ,‬כגון פרסומים של ממצאים מחפירות‬ ‫ארכיאולוגיות אחרות‪ ,‬התפתחות בטיפולוגיה הקרמית ובגישות תיאורטיות חדשות‪ ,‬ולאור העובדה‬ ‫שנמצאו סתירות בנתונים מדוחות החפירה של אולברייט‪ ,‬הוצעו תיקונים אחדים לסטרטיגרפיה של‬ ‫תל בית מרסים‪ ,‬תיארוך חדש לשכבות ופרשנות חדשה לממצאים (‪Dever 1992; 1993; Greenberg‬‬ ‫‪ .)1993‬על אף חשיבותן של ההבנות החדשות לאתר ולביצוריו בתקופת הברונזה (‪Eitan 1972; Yadin‬‬ ‫‪ )1973; Dever and Richard 1977‬ובתקופת הברזל הקדומה (‪ ,)Greenberg 1987‬אין זה המקום‬ ‫לעסוק בהן שכן החפירות המוצגות במאמר זה התמקדו בתקופת הברזל המאוחרת בלבד‪.‬‬ ‫אולברייט שייך את העיר היהודאית המבוצרת הראשונה באתר לשכבה ‪ B3‬ותיארך אותה לימי דוד‬ ‫המלך‪ ,‬תקופת הברזל ‪2‬א' (‪ .)Albright 1943:14–15, 37–38‬בנוסף‪ ,‬הוא הציע שביצורי העיר מתקופת‬ ‫הברזל התפתחו בכמה שלבים‪ .‬לדעתו‪ ,‬בשכבה ‪ B3‬נבנה קיר חומה חיצון (כ־‪ 1.5‬מ' עובי) מאבנים‬ ‫גדולות‪ ,‬ומאוחר יותר נבנו קירות הסוגרים הפנימיים (כ־‪ 1‬מ' עובי) הניגשים אליו מאבנים קטנות יותר‪.‬‬ ‫בשכבה ‪ ,A‬ואולי לא בפרויקט בנייה יחיד‪ ,‬נבנו חלקים מהחומה מחדש‪ .‬בצפון־מערב האתר נבנה קיר‬ ‫חיצון חדש (כ־‪ 2‬מ' עובי) ובמקומות אחרים הוחלפו הקירות הפנימיים של הסוגרים בקירות חדשים‬ ‫(כ־‪ 0.8–0.7‬מ' עובי; ‪ .)Albright 1943:10–19‬חלק מהמחקרים שנערכו לאחר מכן קיבלו את תיארוכו‬ ‫הכללי של אולברייט לבניית הביצורים לתקופת הברזל ‪2‬א' (;‪Aharoni 1959; Lapp 1976; Mazar 2010‬‬ ‫‪ ,)Dever 2021‬ואילו חוקרים אחרים תיארכו את בניית חומת הסוגרים לתקופת הברזל ‪2‬ב' (‪Herzog‬‬ ‫‪ .)1997:242–244; Finkelstein and Fantalkin 2012‬לתאריך בניית העיר המבוצרת הראשונה באתר‬ ‫יש חשיבות רבה בהבנה של עליית ממלכת יהודה והתפשטותה לשפלה‪.‬‬ ‫אולברייט תיארך את סופו של היישוב באתר לראשית המאה הו' לפסה"נ‪ .‬התיארוך התבסס במידה‬ ‫רבה על שתי טביעות חותם על ידיות קנקנים שנמצאו באתר ועליהן הכתובת "לאליקם נער יוכן"‪.‬‬ ‫אולברייט פירש את השם "יוכן" כקיצור של יהויכין‪ ,‬מלך יהודה (‪ .)Albright 1932b‬מכיוון שאחת הידיות‬ ‫נמצאה בשכבת היישוב האחרונה באתר‪ ,‬הוא הניח כי היישוב הגיע לקצו בימי יהויכין‪ ,‬או מעט לאחר מכן‬ ‫בראשית המאה הו' לפסה"נ‪ .‬תיארוך זה שימש במשך עשרות שנים עוגן כרונולוגי שגוי בארכיאולוגיה‬ ‫של ארץ ישראל (‪ )Garfinkel 1990‬ולכך כמה דוגמות למשל‪ ,‬בשל הדמיון בכלי החרס בין שכבה ‪A2‬‬ ‫בתל בית מרסים ושכבה ‪ III‬בלכיש‪ ,‬הוצע כי אף שכבה זו נהרסה בראשית המאה הו' לפסה"נ (‪Starkey‬‬ ‫‪ .)1937:235–236‬טאפנל הציעה לתארך את חורבן שכבה ‪ III‬בלכיש למסע סנחריב ליהודה בשנת‬ ‫‪ 701‬לפסה"נ (‪ ,)Tufnell 1953:45, 48, 55–56‬ובעקבות כך פרצה מחלוקת במחקר‪ ,‬שהוכרעה רק‬ ‫לאחר חפירות אוסישקין באתר (‪ ,)Ussishkin 1977‬לטובת התיארוך שטאפנל הציעה‪ .‬בנוסף‪ ,‬הסתבר‬ ‫שסוג הידיות שעליהן הוטבעה הטביעה שמצא אולברייט הן ככל הנראה של קנקני 'למלך' (‪Ussishkin‬‬ ‫‪ .)1976:6–11‬הערכות מחודשות של הסטרטיגרפיה והקרמיקה של תל בית מרסים הציעו שגם שכבה‬ ‫‪ A2‬חרבה במסע סנחריב‪ ,‬ושאם היה יישוב באתר במאה הז' לפסה"נ הוא היה מוגבל בהיקפו (‪Aharoni‬‬ ‫‪ .)and Aharoni 1976; Zimhoni 1985‬חוקרים אחרים הציעו שהאתר לא היה מיושב כלל במאה הז'‬ ‫לפסה"נ (‪.)Zimhoni 1985:82–84; Blakely and Hardin 2002:13–24‬‬

‫שמו הקדום של האתר‬

‫(ק ְריַת– ֵס ֶפר; ‪ .)Albright 1924; 1926‬הצעתו‬ ‫אולברייט טען שתל בית מרסים היא ְּד ִביר המקראית ִ‬ ‫התבססה על כמה מאפיינים‪ :‬על קרבתו היחסית של האתר לחברון המתאימה לתיאור המקראי של‬

‫‪144‬‬

‫בחזרה לתל בית מרסים‪ :‬תוצאות ראשונות של החפירות המחודשות באתר‬

‫דביר (יהושע י‪ ;39–36:‬שופטים א'‪ ;)11–10:‬על הרצף הסטרטיגרפי המתאים לתקופות המשתקפות‬ ‫באזכורים המקראיים של העיר; על העובדה שדביר אינה מוזכרת במקורות המאוחרים לחורבן בית‬ ‫ראשון‪ ,‬ובהתאם לכך בתל בית מרסים לא נמצא יישוב המאוחר לתקופת הברזל; ועל כך שבאתר‬ ‫ובסביבתו נמצאו בורות מים היכולים‪ ,‬אליבא דאולברייט‪ ,‬להתאים למונח המקראי "ּגֹֻּלת ָמיִם" הנקשר‬ ‫לכיבוש דביר על ידי עתניאל בן קנז (יהושע ט"ו‪ ;19–17:‬שופטים א'‪ .)15–12:‬בשנים הראשונות זיהויו‬ ‫של אולברייט התקבל על מרבית החוקרים‪ ,‬אם כי קמו להצעה מתנגדים אחדים‪ ,‬לדוגמה אליגר‬ ‫(‪ )Elliger 1934‬שטען שתל בית מרסים היא עגלון ונות (‪ )Noth 1935:41–42‬שהציע שתל בית מרסים‬ ‫היא ג ֶֹׁשן (יהושע טו‪ .)51:‬גאלינג (‪ )Galling 1954‬טען שח'ירבת רבוד מתאימה יותר למיקום המשוער‬ ‫של דביר המקראית‪ ,‬רעיון זה הוכח בחפירותיו של כוכבי (‪ ,)Kochavi 1974‬ומאז כבר לא מקובל לזהות‬ ‫את האתר עם דביר‪ .‬כיום אין הסכמה במחקר לגבי זיהוי האתר‪ ,‬הצעות נוספות שעלו לאורך השנים הם‬ ‫ומ ֵּק ָדה (דגן ‪.)142–141:1996‬‬ ‫(בור) ָע ָׁשן (‪ַ )Kallai 1986:385–388‬‬

‫פרוייקט החפירות החדש‪ :‬מטרות ומתודולוגיה‬ ‫מטרתן העיקרית של החפירות המחודשות באתר היא להבין את ארגון הכלכלה ואת המבנה החברתי‬ ‫בעיר בממלכת יהודה‪ ,‬לשם כך לאתר יתרונות אחדים‪ :‬ראשית‪ ,‬לא נמצאו בו שרידים משמעותיים‬ ‫המאוחרים לתקופת הברזל‪ .‬שנית‪ ,‬את חורבנה של שכבה ‪ ,A2‬השכבה האחרונה באתר מתקופת‬ ‫הברזל‪ ,‬מקובל ליחס למסע סנחריב מסוף המאה הח' לפסה"נ‪ .‬מבני שכבה ‪ A2‬נמצאו מכוסים‬ ‫במפולות חורבן עבות‪ ,‬ובהם כלי חרס וחפצים אחרים‪ ,‬העשויים לשפוך אור על החיים באתר טרם‬ ‫חורבנו‪ .‬בנוסף‪ ,‬חפירות אולברייט הראו שהמבנים באתר לא שימשו רק למגורים‪ ,‬אלא נמצאו גם מתקני‬ ‫ייצור‪ ,‬כמו בתי בד וספלולים‪ ,‬ולכן סביר היה להניח שככל שיתקדמו החפירות וחשיפתה של שכבה‬ ‫‪ A2‬תורחב‪ ,‬כך יתגלו יותר מתקנים מסוג זה ותפקידו של האתר יתברר; הנחה זו התאמתה כבר בעונת‬ ‫החפירה הראשונה (ר' להלן)‪ .‬הפרסום של אולברייט‪ ,‬ובו עשרות תמונות ותכניות של מרבית המבנים‪,‬‬ ‫ושל המתקנים שנמצאו בו‪ ,‬יאפשר בחינה של תוצאות החפירות החדשות‪.‬‬ ‫מבחינה מתודולוגית הפרוייקט שואף לאזן בין שני צרכים לכאורה מנוגדים זה לזה — חפירה רחבת‬ ‫היקף ושילוב של שיטות מתקדמות‪ .‬דיון מעמיק בכלכלת עיר דורש חשיפה של שטח גדול ככל הניתן‬ ‫שיאפשר להשוות את הממצאים מהמבנים באתר למשל‪ ,‬בין בתי אמידים לבין בתים של פשוטי העם‪.‬‬ ‫כן אפשר יהיה ללמוד על הניצול המרחבי‪ ,‬הפנימי של המבנים‪ ,‬ועד כמה הוא התאים לביצוע מגוון‬ ‫מלאכות‪ .‬מחקרים דומים‪ ,‬המבוססים על חפירות רחבות היקף‪ ,‬שבהן נדונו הארכיטקטורה והממצא‬ ‫נערכו בכמה אתרים‪ ,‬ובהם באר שבע (‪ )Singer-Avitz 2011‬וחצור (‪ .)Geva 1989; Faust 1999‬על אף‬ ‫חשיבותם של מחקרים מסוג זה ותרומתם הרבה להבנת החברה בממלכות ישראל ויהודה בתקופת‬ ‫הברזל‪ ,‬הם היו מוגבלים‪ .‬לדוגמה‪ ,‬נבדק אופי המכלול הנמצא בחדרים או במבנים‪ ,‬אך לרוב לא נבדק‬ ‫הפיזור המרחבי של הכלים‪ ,‬ולא התחשבו בהשפעתם של תהליכי נטישה על המכלולים שנמצאו‪.‬‬ ‫מחקר זה יבדוק את הפיזור המרחבי של הכלים במבנים ויתחשב בתהליכי נטישה‪ .‬מחקרים דומים‪,‬‬ ‫אם כי מצומצמים בהיקפם‪ ,‬נערכו למשל‪ ,‬בתל חליף (‪ ,)Hardin 2010‬תל בטש (;‪Panitz-Cohen 2006‬‬ ‫‪ ,)2011‬תל צפית (‪ ,)Shai et al. 2011‬מגידו (‪ )Gadot and Yasur-Landau 2006‬ותל דור (‪Gilboa,‬‬ ‫‪ ,)Sharon and Zorn 2014‬ובהם הצליחו החוקרים לזהות את תפקידם של החדרים במבנים‪ ,‬ואף‬ ‫לזהות את רוב הפעילויות הכלכליות שנערכו בהם‪.‬‬

‫איגור קריימרמן‪ ,‬פנינה טורן ברוארס‪ ,‬איתמר וייסביין ועופר נוה‬

‫‪145‬‬

‫בזכות התפתחותם של מדעי העזר לארכיאולוגיה קיימות שיטות חדשות המאפשרות לזהות את‬ ‫תכולתם של כלי החרס‪ ,‬את האזורים שבהם הוחזקו בעלי החיים ואת הטמפרטורות שאליהן חומרים‬ ‫נחשפו (‪ .)Weiner 2010; Shahack-Gross 2011; Karkanas and Goldberg 2019‬שילוב שיטות אלה‬ ‫במחקר יאפשר למפות טוב יותר את אזורי הפעילות במבנים‪ .‬מחקרים מסוג זה נערכו למשל‪ ,‬בחלקי‬ ‫מבנים שנמצאו בתל צאפי (‪ ,)Namdar et al. 2011‬במגידו (‪ )Regev et al. 2015‬ובתל דור (‪Shahack-‬‬ ‫‪ .)Gross et al. 2005‬בתל עיטון נערך מחקר דומה במבנה שנחפר בשלמותו (‪.)Faust et al. 2017‬‬ ‫בפרויקט זה אנו נשתמש במחקר מיקרו־ארכיאולוגי כדי לענות על שאלות העולות במהלך החפירה‪,‬‬ ‫שבה הנתונים המקרו־ארכיאולוגיים אינם מספקים להן מענה ברור‪ .‬לדוגמה כשלא ברור השימוש‬ ‫שנעשה במתקן שהתגלה‪ ,‬או כשרוצים לבחון את האפשרות לכך שבעלי חיים הוחזקו במקום מסוים‪.‬‬ ‫אמנם בגישה זו קיים סיכון שהנתונים המקרו־ארכיאולוגיים יובילו למסקנות שגויות‪ ,‬אך בדיקות‬ ‫לצורך שאלות מחקר ממוקדות‪ ,‬יקטינו את הזמן הדרוש לאיסוף החומר ואת זמן עיבודו במעבדה‪ .‬כך‬ ‫תתאפשר חפירת שטחים גדולים למדי‪.‬‬ ‫בחינה של חומרי הבנייה ושיטות העבודה עשויה לתרום אף היא בהבנת ארגון החברה באתר‪ .‬עבודות‬ ‫קודמות הראו כי מחקר ממוקד העוסק בחומרי בנייה ובשיטות עבודה יכול לאפיין קבוצות בנאים‬ ‫ולהבדיל אותן זו מזו (‪ .)Keimer, Kreimerman and Garfinkel 2015; Helms and Meyer 2016‬מחקר‬ ‫של לבני בוץ למשל עזר במקרים רבים בזיהוי קבוצות אלה (‪Rosen 1986; Homsher 2012; Sapir,‬‬ ‫‪ .)Avraham and Faust 2018; Devolder and Lorenzon 2019‬לכן‪ ,‬בחינה מדוקדקת בשיטות מקרו־‬ ‫ארכיאולוגיות ומיקרו־ארכיאולוגיות של חומרי הבנייה במבנים עשויה לסייע בזיהוי קבוצות בנאים‪ ,‬ואולי‬ ‫ללמד שמבנים מסוימים נבנו כחלק מאותו פרוייקט‪ .‬שאלה מעניינת היא האם את חומת הסוגרים של‬ ‫העיר בתקופת הברזל בתל בית מרסים בנתה קבוצת עבודה אחת או כמה קבוצות עבודה‪ ,‬ועד כמה‬ ‫שונה בנייתה מזו של בתי המגורים‪ .‬השילוב בין זיהוי אזורי פעילות לבין המידע על שיטות העבודה‬ ‫וחומרי הבנייה עשוי לספק תובנות מעניינות‪ .‬לדוגמה‪ ,‬אם יתגלו שני מבנים סמוכים ובהם פעילויות‬ ‫המשלימות זו את זו‪ ,‬למשל בישול באחד וייצור באחר‪ ,‬אפשר יהיה לבדוק גם האם את המבנים בנו‬ ‫אותן קבוצות עבודה‪ .‬אם כן‪ ,‬זה יחזק את ההשערה שהמבנים שימשו יחידה כלכלית או חברתית אחת‪.‬‬

‫תוצאות עונת החפירות הראשונה‬ ‫בחודשים אוגוסט וספטמבר ‪ 2021‬נערכה העונה הראשונה של החפירות החדשות בתל בית מרסים‪.‬‬ ‫החפירות התרכזו בשטח יחיד בדרום־מערב התל (שטח ‪ 180 ;A‬מ"ר; איור ‪ ,)2‬הנמצא ממערב לשטח‬ ‫הדרומי־המזרחי של חפירת אולברייט (שטח ‪ .)SE‬לפני שהחלו החפירות אפשר היה להבחין בקיר‬ ‫החיצון של חומת הסוגרים הבנויה מאבנים גדולות והמקיפה את העיר‪ .‬שתי אבנים גדולות נוספות‪,‬‬ ‫שנראה היה כי הן נשדדו מחומת הסוגרים נראו על פני השטח גם כן‪.‬‬

‫‪1‬‬

‫‪ 1‬את החפירה‪ ,‬שנערכה מטעם המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים‪ ,‬במימון מרכז רוג'ר וסוזן‬ ‫הרטוג לחקר הארכיאולוגיה של ירושלים ויהודה‪ ,‬ניהל וצילם איגור קריימרמן בסיועם של איתמר וייסביין (ניהול‬ ‫ריבועי חפירה ושרטוט)‪ ,‬פנינה טורן ברוארס ועופר נוה (ניהול ריבועי החפירה)‪ ,‬ג'יי רוזנברג (מדידות)‪ ,‬אמיל‬ ‫אלג'ם (צילום אוויר ופוטוגרמטריה)‪ ,‬ואורנה כהן (שימור) ותמכו בה רשות העתיקות (מס' רישיון ‪)G–53/2021‬‬ ‫ורשות הטבע והגנים (מס' רישיון ‪.)A038–21‬‬

‫‪146‬‬

‫בחזרה לתל בית מרסים‪ :‬תוצאות ראשונות של החפירות המחודשות באתר‬

‫איור ‪ .2‬שטחי החפירה בתל בית מרסים‪ ,‬מבט לצפון־מזרח (צילום אויר‪ :‬אמיל אלג'ם)‪.‬‬

‫בפני השטח נמצאו פזורים חרסים רבים מהתקופה הביזנטית‪ ,‬אך לא היה אפשר ליחס בוודאות‬ ‫שרידים אדריכליים לתקופה זו‪ .‬אפשר כי שתי אבנים גדולות שנמצאו (איור ‪ :3‬מסומנות בכחול)‬ ‫ואבנים נוספות הממשיכות באותו כיוון‪ ,‬הן שריד דל למבנה מהתקופה‪ .‬ניכר כי אבנים אלו פגעו בקירות‬ ‫הפנימיים של חומת הסוגרים‪ ,‬ולכן אפשר להסיק שהן מאוחרות יותר‪ .‬בעבר הוצע כי אבנים מסוג‬ ‫זה‪ ,‬הזהות בגודלן לאבני הקיר החיצון של חומת הסוגרים‪ ,‬נשדדו ממנה ושימשו לבניית מבנים לאחר‬ ‫שסנחריב החריב את העיר בראשית המאה הז' לפסה"נ או בסופה (;‪Aharoni and Aharoni 1976‬‬ ‫‪ .)Blakely and Hardin 2002‬בעוד שחרסים ביזנטיים נפוצו בשטח‪ ,‬לא נמצא ולו חרס אחד המתוארך‬ ‫בוודאות למאה הז' לפסה"נ‪.‬‬ ‫מתקופת הברזל נחשפו חלקים מארבעה סוגרים שהיו חלק מחומת העיר‪ ,‬וכן שרידים של שני בתי‬ ‫מגורים ששולבו בחומת הסוגרים (‪ A/2‬ו־‪ ;A/3‬איורים ‪ ;)4 ,3‬מבנה ‪ A/2‬נמצא כמעט שלם ומבנה ‪A/3‬‬ ‫שרד בחלקו‪ .‬במרבית השטח נחשפה רק השכבה העליונה‪ ,‬תאריך חורבנה נקבע על סמך הממצא‬ ‫הקרמי לשלהי המאה הח' לפסה"נ‪ ,‬ככל הנראה כחלק ממסע סנחריב; באחד הסוגרים התגלו קירות‬ ‫העשויים להיות מוקדמים יותר‪.‬‬ ‫הקיר החיצון של חומת הסוגרים (כ־‪ 20‬מ' אורך‪ ,‬כ־‪ 1.75‬מ' רוחב ממוצע) בנוי משתי שורות של‬ ‫אבנים גדולות‪ .‬במרכז השטח נחשפה רק שורת האבנים הפנימית (כ־‪ 6.5‬מ' אורך)‪ ,‬ואילו החיצונית‬ ‫קבורה עמוק יותר באדמה‪ ,‬או שלא השתמרה ונסחפה במדרון‪ .‬האבנים מהן בנוי קיר החומה השתמרו‬ ‫בצדן המזרחי (‪ 0.9–0.6‬מ' אורך) ובצדן המערבי (‪ 0.7–0.5‬מ' אורך)‪ ,‬והן אינן מהוקצעות‪.‬‬

‫איגור קריימרמן‪ ,‬פנינה טורן ברוארס‪ ,‬איתמר וייסביין ועופר נוה‬

‫‪147‬‬

‫הקירות הפנימיים של הסוגרים (‪ 0.9–0.7‬מ' רוחב) בנויים משתי שורות של אבנים קטנות (‪0.4–0.3‬‬ ‫מ' אורך)‪ .‬גודלם של הסוגרים אינו אחיד‪ ,‬ונמצא כי לשני הסוגרים שנחפרו במלואם (‪ ,G-F‬ו־‪ )J‬חללים‬ ‫פנימיים שונים באורכם (האחד כ־‪ 5.6‬מ' והאחר כ־‪ 2.3‬מ' אורך); הבדל זה מוכר גם מחפירות אולברייט‬ ‫(‪ .)Albright 1943: Pls. 3, 5, 6‬רוחב החלל הפנימי של הסוגרים אינו אחיד אף הוא (סוגר ‪ :A‬כ־‪ 1.6‬מ'‬ ‫רוחב וסוגר ‪ J‬עד ‪ 2‬מ' רוחב)‪.‬‬ ‫קירות שני המבנים שנחשפו‪ ,‬הצמודים לחומת הסוגרים‪ ,‬נבנו מאבני שדה קטנות יותר מאבני קירות‬ ‫הסוגרים (‪ 0.3–0.2‬מ' אורך)‪ .‬מבנה ‪( A/2‬כ־‪ 10.5‬מ' אורך‪ ,‬כ־‪ 11.5‬מ' רוחב כולל הסוגרים‪ ,‬כ־‪ 120‬מ"ר‬ ‫שטח; איורים ‪ )4 ,3‬נחשף כמעט בשלמותו‪ ,‬והוא גדול למדי בהשוואה למבנים אחרים שנחפרו בתל‬ ‫בית מרסים (‪ .)Shiloh 1978; 1980‬על אף שחלוקתו הפנימית של המבנה אינה ברורה לחלוטין‪ ,‬משום‬ ‫שחלק מהפתחים נותרו מתחת למחיצות המפרידות בין ריבועי החפירה‪ ,‬נדמה כי זהו בית ארבעת‬ ‫מרחבים‪ .‬המבנה מורכב ממבואה (חדר ‪ ,)B‬ובה מדרגות המובילות לגג; שלושה מרחבי אורך (חדרים‬ ‫‪ E ,D-C‬ו־‪ ,)I-H‬ולהם חלוקה פנימית; ומרחב רוחב המורכב משני סוגרים (חדרים ‪ G ,F‬ו־‪ .)J‬מהמבואה‬ ‫נקבעה כניסה ככל הנראה רק לחדר ‪ E‬וממנו אל חדרים ‪ D ,C‬ו־‪ F‬וכנראה גם לחדר ‪ ,H‬אם כי הפתח‬ ‫הזה לא נחשף בחפירה; הכניסה אל החדרים הפנימיים נעשתה דרך חדרים אלו‪ .‬בחדר ‪ C‬ובין חדרים‬ ‫‪ H‬ו־‪ I‬נמצאו עמודים שנבנו במגוון סגנונות‪ .‬בין חדרים ‪ H‬ל־‪ I‬לדוגמה‪ ,‬נבנה עמוד מונוליתי ולצדו עמוד‬

‫איור ‪ .3‬צילום אויר של שטח החפירה בגמר העונה‪ ,‬ובו מסומנים שלבי הבנייה (צילום אויר‪ :‬אמיל אלג'ם‪ ,‬הכנת‬ ‫שרטוט‪ :‬איתמר וייסביין)‪.‬‬

‫איגור קריימרמן‪ ,‬פנינה טורן ברוארס‪ ,‬איתמר וייסביין ועופר נוה‬

‫‪149‬‬

‫איור ‪ .5‬שני עמודים בחדר ‪ :I‬העמוד המזרחי בנוי מחוליות‪ ,‬והעמוד הצפוני בנוי ממונולית‪ ,‬מבט לצפון־מזרח‬ ‫(צילום‪ :‬איגור קריימרמן)‪.‬‬

‫איור ‪ .6‬רצף סטרטיגרפי בחתך של חדר ‪ )1( :D‬מפולות של שברי גג (‪ )2‬מפולות לבנים (‪ )3‬כלים בשכבה‬ ‫מפוחמת על הרצפה‪ ,‬מבט לדרום (צילום‪ :‬איגור קריימרמן)‪.‬‬

‫‪150‬‬

‫בחזרה לתל בית מרסים‪ :‬תוצאות ראשונות של החפירות המחודשות באתר‬

‫‪ ,)and Kreimerman 2019:224–227‬תל עיטון (‪ )Katz and Faust 2012‬ובאר שבע ‪Singer-Avitz( II‬‬

‫‪ .)2016‬בממצא כלי החרס ראוי לציין בעיקר קנקנים רבים מטיפוס 'למלך'‪ ,‬אם כי ללא טביעות על‬ ‫הידיות; קדרות גדולות בעלות שפה מעובה‪ ,‬ארבע ידיות ובסיס טבעת; קערות שלהן שפה מקופלת‬ ‫החוצה או מעובה ומירוק באובניים; סירי בישול בעלי צוואר זקוף ומחורץ וגוף כדורי; ונרות בעלי בסיס‬ ‫מעובה‪ .‬בנוסף‪ ,‬על ידית אחד מסירי הבישול נמצאה טביעה בדגם רשת‪ ,‬הדומה לטביעות שמצא‬ ‫אולברייט (‪ )Albright 1932a: Fig. 15:6, 9‬ולטביעות שנמצאו באתרים אחרים מהתקופה בשפלת‬ ‫יהודה (‪ .)Shai, Ben-Shlomo and Maier 2012‬במפולות נמצאו גם כלי אבן‪ ,‬מעט חפצי מתכת וכן‬ ‫ריכוז של משקולות נול על רצפת חדר ‪.J‬‬ ‫במבנה ‪ A/3‬נחשפו חלק מסוגר (‪ )L‬וחדר (‪ .)K‬תכנית המבנה עדיין אינה ברורה‪ ,‬והחפירה הגיעה‬ ‫לרצפות רק בסוגר ‪ .L‬בחדר ‪ K‬נמצאו שני מתקנים עגולים‪ .‬אולברייט חשף מתקנים דומים בחפירותיו‬ ‫והציע שהם שימשו לצביעה‪ .‬אולם‪ ,‬מחקר מאוחר יותר הראה שמתקנים מסוג זה שימשו בתעשיית‬ ‫שמן הזית בבתי בד מטיפוס מכבש קורה ומשקולת (עיטם ‪ ;1983‬כץ ‪ .)Eitam 1979 ;2008‬נדמה כי‬ ‫שני המתקנים שימשו במקור מתקני דריכה‪ ,‬שלעתים נקראים גם משטחי סחיטה‪ .‬המתקנים נבדלים‬ ‫בחלקם העליון‪ :‬לאחד פתח עליון של בור איגום ותעלה שמהלכה מעוגל המחוברת אליו‪ ,‬ובאחר‬ ‫המשטח העליון הוסר (איור ‪ ,)7‬אולי כדי להסב אותו למתקן איגום או למתקן לריסוק הזיתים‪ .‬ברור‬ ‫שהסרת המשטח העליון התבצעה בימי קדם מפני שלא נמצאו שברים של המשטח בתוך המתקן‪,‬‬ ‫ומכיוון שההסרה נעשתה בזהירות יחסית‪ ,‬וכל שנותר מהמשטח הוא רצועה צרה לצד שפת המתקן‪,‬‬

‫איור ‪ .7‬משטח סחיטה ומתקן ריסוק או איגום של בית בד בחדר ‪ ,K‬מבט לצפון־מזרח‪ .‬החפירות בחדר זה טרם‬ ‫הגיעו לרצפת המבנה (צילום‪ :‬איגור קריימרמן)‪.‬‬

‫איגור קריימרמן‪ ,‬פנינה טורן ברוארס‪ ,‬איתמר וייסביין ועופר נוה‬

‫‪151‬‬

‫ובה שרידים מהתעלה שהקיפה את שולי המתקן‪ .‬התקדמות החפירות באתר תוביל לחשיפתם של יתר‬ ‫חלקי בית הבד‪ .‬על המתקנים נמצאו מפולות‪ ,‬ובהן שברי כלי חרס ושברי תקרה‪ ,‬המלמדים שהמתקנים‬ ‫הותקנו בחדר סגור ולא בחצר פתוחה‪.‬‬ ‫בסוגר ‪ G-F‬החפירה העמיקה בבור בדיקה עד מתחת לרצפה‪ ,‬ולא נחשפו רצפות נוספות‪ .‬בעומק‬ ‫של כ־‪ 35‬ס"מ מתחת לרצפה המתארכת את חורבן המבנה למאה הח' לפסה"נ נמצא שקירו הפנימי‬ ‫של הסוגר‪ ,‬המפריד בין חדרים ‪ G-F‬לחדר ‪ ,D‬צף‪ .‬לאור העובדה כי לא ניגשו רצפות נוספות לקיר הסוגר‬ ‫הפנימי‪ ,‬סביר להניח כי הוא נבנה לכל היותר כמה עשורים לפני החורבן‪ ,‬כלומר במאה הח' לפסה"נ‪ .‬בור‬ ‫בדיקה שנחפר מצפון לקיר הסוגר המפריד בין חדרים ‪ I‬ל־‪ ,J‬חשף שמעט מתחת לגובהה של רצפת‬ ‫חדר ‪ I‬הקיר צף גם כן‪ .‬לפיכך נראה כי שני קירות הסוגרים הפנימיים נבנו בתקופת הברזל ‪2‬ב'‪ ,‬במהלך‬ ‫המאה הח' לפסה"נ‪ .‬החרסים שנחשפו מתחת לרצפות בבורות הבדיקה תומכים בהשערה זו‪ ,‬שכן‬ ‫המאוחרים ביותר מתוארכים לתקופת הברזל ‪2‬ב'‪ .‬נתונים אלה אינם מספיקים כדי להכריע בשאלה‬ ‫האם כל חומת הסוגרים‪ ,‬כפי שהיא מוכרת מהשלב האחרון של העיר‪ ,‬נבנתה במהלך תקופת הברזל‬ ‫‪2‬ב'‪ ,‬או שאולי רק חלקים ממנה‪ .‬שאלה זו תוכרע רק כאשר ייחפרו סוגרים נוספים ולאחר בדיקה‬ ‫מעמיקה של החומר שנמצא במילויים שמתחת לרצפות‪ .‬ראוי לציין שתיארוכו של הקיר החיצון בחומת‬ ‫הסוגרים אינו ברור‪ .‬בחפירות שנערכו עד כה לא נחשפה תחתית הקיר‪ ,‬ולכן הוא עשוי להיות קדום‬ ‫לקירות הניגשים אליו‪ ,‬ואולי אף מתקופת הברזל ‪2‬א'‪ .‬מתחת לרצפה מהמאה הח' לפסה"נ בסוגר ‪G-F‬‬ ‫התגלו מילויים‪ ,‬ומתחת להם נמצאו אבנים קטנות המקבילות פחות או יותר‪ ,‬לקיר החיצון‪ .‬לא ברור‬ ‫בשלב זה האם האבנים מייצגות ספסל הקדום לשלב האחרון של המבנה‪ ,‬מילוי של תעלת היסוד של‬ ‫הקיר‪ ,‬או קיר קדום יותר‪ .‬עונות החפירות הבאות יתרכזו בהשלמת החפירה של מבנים ‪ A/2‬ו־‪,A/3‬‬ ‫ובחפירת מבנים נוספים כדי לזהות את הפעולות שבוצעו בהם‪ .‬כן בחפירות הבאות יעמיקו מתחת‬ ‫לרצפות מבנה ‪ A/2‬ומתחת לרצפות הסוגרים שנחפרו כדי ללמוד על תהליך בניית הערים היהודאיות‬ ‫ותיארוכן‪.‬‬

‫הפניות‬ ‫גנור ס'‪ ,‬וייס ש'‪ ,‬ואלג'ם א' ‪ .2020‬בית חווה משלהי תקופת הברזל מדרום לתל בית מרסים‪ .‬בתוך‪ :‬א' קליין‪ ,‬א' ששון‬ ‫וא' לוי־לייפר (עורכים)‪ ,‬אשקלון וסביבותיה‪ :‬קובץ מחקרים על מישור החוף הדרומי ושפלת יהודה‪ ,‬מוגש‬ ‫לד"ר נחום שגיב לרגל פרישתו לגמלאות‪ .‬תל אביב‪ .‬עמ' ‪.84–59‬‬ ‫דגן י' ‪ .1996‬ערי שפלת יהודה והחלוקה למחוזות על פי ס' יהושע טו‪ .‬ארץ ישראל ‪( 25‬ספר אבירם)‪.146–136 :‬‬ ‫כץ ח' ‪ .2008‬גידול האוכלוסייה ביהודה ותעשיית שמן במאה השמינית לפנה"ס‪ .‬קתדרה ‪.16–5:130‬‬ ‫עיטם ד' ‪ .1983‬ושמן מחלמיש צור‪ .‬קדמוניות ‪.27–61:23‬‬ ‫עין־גדי‪ ,‬מ' וגולן ק' ‪ .2007‬תל בית מרסים‪ .‬חדשות ארכיאולוגיות – חפירות וסקרים בישראל ‪)14.1.2007( 119‬‬ ‫‪( https://www.hadashot–esi.org.il/report_detail.aspx?id=465&mag_id=112‬תאריך גישה ‪.)1.2.2022‬‬

‫ תוצאות ראשונות של החפירות המחודשות באתר‬:‫בחזרה לתל בית מרסים‬

152

Aharoni M. and Aharoni Y. 1976. The Stratification of Judahite Sites in the 8th and 7th Centuries B.C.E. BASOR 224:73–90. Aharoni Y. 1959. The Date of the Casemate Walls in Judah and Israel and their Purpose. BASOR 154:35–39. Albright W.F. 1924. Researches of the School in Western Judaea. BASOR 15:2–11. Albright W.F. 1926. The Excavations at Tell Beit Mirsim. BASOR 23:2–14. Albright W.F. 1932. The Excavation of Tell Beit Mirsim I: The Pottery of the First Three Campaigns (AASOR 12). New Haven. Albright W.F. 1932b. The Seal of Eliakim and the Latest Pre-exilic History of Judah, with Some Observations on Ezekiel. JBL 51:77–106. Albright W.F. 1933. The Excavation of Tell Beit Mirsim IA: The Bronze Age Pottery of the Fourth Campaign. AASOR 13:55–127. Albright W.F. 1938. The Excavation of Tell Beit Mirsim II: The Bronze Age (AASOR 17). New Haven. Albright W.F. 1943. The Excavation of Tell Beit Mirsim III: The Iron Age (AASOR 21–22). New Haven. Ben-Arieh S. 2004. Bronze and Iron Age Tombs at Tell Beit Mirsim (IAA Reports 23). Jerusalem. Blakely J.A. and Hardin J.W. 2002. Southwestern Judah in the Late Eighth Century B.C.E. BASOR 326:11–64. Dever W.G. 1992. Beit Mirsim, Tell. In D.N. Freedman ed. The Anchor Yale Bible Dictionary. New Haven. Pp. 648–649. Dever W.G. 1993. What Remains of the House That Albright Built? NEA 56:25–35. Dever W.G. 2003. An EB IV Tomb Group from Tell Beit Mirsim. Eretz-Israel 27:29*–36*. Dever W.G. 2021. Solomon, Scripture, and Science: The Rise of the Judahite State in the 10th Century BCE. Jerusalem Journal of Archaeology 1:102–125. Dever W.G. and Richard S. 1977. A Reevaluation of Tell Beit Mirsim Stratum J. BASOR 226:1– 14. Devolder M. and Lorenzon M. 2019. Minoan Master Builders? A Diachronic Study of Mudbrick Architecture in the Bronze Age Palace at Malia (Crete). BCH 143:63–123. Eitam D. 1979. Olive Presses of the Israelite Period. Tel Aviv 6:146–155. Eitan A. 1972. Tell Beit Mirsim G–F: The Middle Bronze IIa Settlement. BASOR 208:19–24. Elliger K. 1934. Josua in Judäa. Palästinajahrbuch des deutschen evangelischen Instituts für Altertumswissenschaft des Heiligen Landes zu Jerusalem 30:47–71. Faust A. 1999. Socioeconomic Stratification in an Israelite City: Hazor VI as a Test Case. Levant 31:179–190.

153

‫ איתמר וייסביין ועופר נוה‬,‫ פנינה טורן ברוארס‬,‫איגור קריימרמן‬

Faust A. and Bunimovitz S. 2003. The Four Room House: Embodying Iron Age Israelite Society. NEA 66:22–31. Faust A., Katz H., Sapir Y., Avraham A., Marder O., Bar–Oz G., Weiss E., Auman–chazan C., Hartmann–Shenkman A., Sadiel T., Vilany O., Tsesarsky M., Sarah P., Ackermann O., Timmer N., Katz O., Langgut D. and Benzaquen M. 2017. The Birth, Life and Death of an Iron Age House at Tel ‘Eton , Israel. Levant 49:136–173. Finkelstein I. and Fantalkin A. 2012. Khirbet Qeiyafa: An Unsensational Archaeological and Historical Interpretation. Tel Aviv 39:38–63. Gadot Y. and Yasur–Landau A. 2006. Beyond the finds: Reconstructing life in the courtyard building of Level K–4. In I. Finkelstein, D. Ussishkin and B. Halpern eds. Megiddo IV: The 1998–2002 Seasons Seasons (Tel Aviv University Institute of Archaeology Monograph Series 24) (2 vols.). Tel Aviv. Pp. 583–600. Galling K. 1954. Studien aus dem Deutschen evangelischen Institut für Altertumswissenschaft in Jerusalem. 50. Zur Lokalisierung von Debir. ZDPV 70:135–141. Ganor S. and Kreimerman I. 2019. An Eighth Century B.C.E. Gate Shrine at Tel Lachish, Israel. BASOR 381:211–236. Garfinkel Y. 1990. The Eliakim Na’ar Yokan Seal Imressions: Sixty Years of Confusion in Biblical Archaeological Research. BA 53:74–79. Geva S. 1989. Hazor, Israel: An Urban Community of the 8th Century B.C.E (BAR Int. S. 543). Oxford. Gilboa A., Sharon I. and Zorn J. R. 2014. An Iron Age I Canaanite/Phoenician Courtyard House at Tel Dor: A Comparative Architectural and Functional Analysis. BASOR 372:39–80. Greenberg R. 1987. New Light on the Early Iron Age at Tell Beit Mirsim. BASOR 265:55–80. Greenberg R. 1993. Tell Beit Mirsim. In E. Stern ed. NEAEHL 1. Pp. 80. Hardin J.W. 2010. Lahav II: Households and the Use of Domestic Space at Iron II Tell Halif; an Archaeology of Destruction. Winona Lake, IN. Helms T.B.H. and Meyer J.–W. 2016. Fortifying a Major Early Bronze Age Centre: The Construction and Maintenance of Tell Chuera’s (Northern Syria) Outer Defence Works. In R. Frederiksen, S. Müth, P.I. Schneider and M. Schnelle eds. Focus on Fortifications: New Research on Fortifications in the Ancient Mediterranean and the Near East. Oxford. Pp. 142–158. Herr L.G. 2002. W. F. Albright and the History of Pottery in Palestine. NEA 65:51–55. Herzog Z. 1997. Archaeology of the City: Urban Planning in Ancient Israel and Its Social Implications (Tel Aviv University Institute of Archaeology Monograph Series 24) (2 vols.). Tel Aviv. Homsher R. 2012. Mud Bricks and the Process of Construction in the Middle Bronze Age Southern Levant. BASOR 368:1–27. Kallai Z. 1986. Historical Geography of the Bible: The Tribal Territories of Israel. Jerusalem– Leiden.

‫ תוצאות ראשונות של החפירות המחודשות באתר‬:‫בחזרה לתל בית מרסים‬

154

Karkanas‫ ‏‬P. and Goldberg P. 2019. Reconstructing Archaeological Sites: Understanding the Geoarchaeological Matrix. Oxford. Katz H. and Faust A. 2012. The Assyrian Destruction Layer at Tel ‘Eton. IEJ 62:22–53. Keimer K.H., Kreimerman I. and Garfinkel Y. 2015. From quarry to completion: Ḫirbet Qēyafa as a case study in the building of ancient near eastern settlements. ZDPV 131:109–128. Kochavi M. 1974. Khirbet Rabûd = Debir. Tel Aviv 1:2–33. Lapp N.L. 1976. Casemate Walls in Palestine and the Late Iron II Casemate at Tell el–Fûl (Gibeah). BASOR 223:25–42. Mazar A. 2010. Archaeology and the Biblical Narrative: The Case of the United Monarchy. In R. G. Kratz and H. Spieckermann eds. One God – One Cult – One Nation: Archaeological and Biblical Perspectives (Beihefte zur Zeitschrift für die alttestamentliche Wissenschaft 405). Berlin–New York. Pp. 29–58. Namdar D., Zukerman A., Maeir A. M., Katz J. C., Cabanes D., Trueman C., Shahack–Gross R. and Weiner S. 2011. The 9th Century BCE Destruction Layer at Tell es–Safi/Gath , Israel: Integrating Macro– and Microarchaeology. JPOS 38:3471–3482. Noth M. 1935. Zur historischen Geographie Südjudäas. JPOS 15:35–50. Panitz-Cohen N. 2006. Distribution of Finds, Activity Areas and Population Estimates. In N. Panitz-Cohen and A. Mazar eds. Timnah (Tel Batash) III: The Finds from the Second Millennium BCE (Qedem 45). Jerusalem. Pp. 173–194. Panitz-Cohen N. 2011. A Tale of Two Houses: The Role of Pottery in Reconstructing Household Wealth and Composition. In A. Yasur-Landau, J.R. Ebeling and L.B. Mazow eds. Household Archaeology in Ancient Israel and Beyond (Culture and History of the Ancient Near East 50). Leiden. Pp. 85–105. Regev L., Cabanes D., Homsher R., Kleiman A., Weiner S., Finkelstein I. and Shahack–Gross R. 2015. Geoarchaeological Investigation in a Domestic Iron Age Quarter, Tel Megiddo, Israel. BASOR 374:135–157. Rosen A. 1986. Cities of Clay: The Geoarcheology of Tells. Chicago. Sapir Y., Avraham A. and Faust A. 2016. Mud-Brick Composition, Archeological Phasing and Pre-Planning in Iron Age Structures: Tel ‘Eton (Israel) as a Test-Case. Archaeological and Anthropological Sciences 10:337–350. Shahack-Gross R. 2011. Household Archaeology In Israel: Looking Into The Microscopic Record. In A. Yasur-Landau, J. R. Ebeling and L. B. Mazow eds. Household Archaeology in Ancient Israel and Beyond (Culture and History of the Ancient Near East 50). Leiden. Pp. 27–35. Shahack-Gross R., Albert R. M., Gilboa A., Nagar–Hilman O., Sharon I. and Weiner S. 2005. Geoarchaeology in an Urban Context: the Uses of Space in a Phoenician Monumental Building at Tel Dor (Israel). JAS 32:1417–1431. Shai I., Ben-Shlomo D. and Maeir A.M. 2012. Late Iron Age Judean Cooking Pots with Impressed Handles: A New Class of Stamped Impressions from the Kingdom of Judah.

155

‫ איתמר וייסביין ועופר נוה‬,‫ פנינה טורן ברוארס‬,‫איגור קריימרמן‬

In A.M. Maeir, J. Magness and L. Schiffman eds. ‘Go Out and Study the Land’ (Judges 18:2): Archaeological, Historical and Textual Studies in Honor of Hanan Eshel. Leiden. Pp. 225–244. Shai I., Maeir A. M., Gadot Y. and Uziel J. 2011. Differentiating Between Public And Residential Buildings: A Case Study From Late Bronze Age II Tell Eṣ–Ṣafi/Gath. In A. Yasur–Landau, J.R. Ebeling and L.B. Mazow eds. Household Archaeology in Ancient Israel and Beyond (Culture and History of the Ancient Near East 50). Leiden. Pp. 107–131. Shiloh Y. 1970. The Four-Room House Its Situation and Function in the Israelite City. IEJ 20:180–190. Shiloh Y. 1978. Elements in the Development of Town Planning in the Israelite City. IEJ 28:36–51. Shiloh Y. 1980. The Population of Iron Age Palestine in the Light of a Sample Analysis of Urban Plans, Areas, and Population Density. BASOR 239:25–35. Singer-Avitz L. 2011. Household Activities in Tel Beersheba. In A. Yasur-Landau, J.R. Ebeling and L.B. Mazow eds. Household Archaeology in Ancient Israel and Beyond (Culture and History of the Ancient Near East 50). Leiden. Pp. 275–301. Singer-Avitz. L. 2016. Pottery from Strata III–I: The Iron Age IIB Period. In Z. Herzog and L. Singer-Avitz eds. Beer-Sheba III, II: The Early Iron IIA Enclosed Settlement and the Late Iron IIA–Iron IIB Cities; The Pottery (Tel Aviv University Institute of Archaeology Monograph Series 33). Winona Lake, IN. Pp. 583–991. Starkey J.L. 1937. Excavations at Tell Ed Duweir: The Wellcome Marston Archaeological Research Expedition to the Near East. PEQ 69:228–241. Tufnell O. 1953. Lachish (Tell ed-Duweir) III: The Iron Age (The Wellcome Archaeological Research Expedition to the Near East Publications III) (2 vols.). London–New York–Toronto. Ussishkin D. 1976. Royal Judean Storage Jars and Private Seal Impressions. BASOR 223:1–13. Ussishkin D. 1977. The Destruction of Lachish by Sennacherib and the Dating of the Royal Judean Storage Jars. Tel Aviv 4:28–60. Weiner S. 2010. Microarchaeology: Beyond the Visible Archaeological Record. Cambridge. Yadin Y. 1973. The Tell Beit Mirsim G–F Alleged Fortifications. BASOR 212:22–25. Zimhoni O. 1985. The Iron Age Pottery of Tel ‘Eton and Its Relation to the Lachish, Tell Beit Mirsim and Arad Assemblages. Tel Aviv 12:63–90. Zimhoni O. 2004. The Pottery of Levels III and II. In D. Ussishkin. The Renewed Archaeological Excavations at Lachish (1973–1994) IV (Tel Aviv University Institute of Archaeology Monograph Series 22). Tel Aviv. Pp. 1789–1899.

‫ענף גידול היונים בדרום שפלת יהודה בתקופות‬ ‫ההלניסטית–הרומית‪ :‬אמציה־כרמי קטיף‪ ,‬מקרה‬ ‫מבחן לחקר מתקני קולומבריה‬ ‫ולדיק ליפשיץ‬ ‫רשות העתיקות‬

‫תקציר‬ ‫חציבת מערות שמטרתה לשמש שובכי יונים היא תופעה ייחודית בשפלת יהודה בתקופות ההלניסטית‬ ‫– הרומית‪ .‬סלע הקירטון וקרום הנארי האופייניים לאזור זה אפשרו חציבה של מערות בקנה מידה נרחב‪,‬‬

‫בגדלים שונים ובמגוון טיפוסים‪ .‬בעת העתיקה גידלו יונים למאכל‪ ,‬דישון קרקע חקלאית ופולחן‪ .‬בראשית‬ ‫המאה הכ' החלו חוקרים לחשוף מערות קולומבריה ולהבין את היקפו הנרחב של ענף גידול היונים בארץ‬ ‫ישראל‪ .‬כיום מוכרות לנו בשפלת יהודה מאות מערות קולומבריה‪ ,‬בעיקר מהתקופות ההלניסטית והרומית‪.‬‬ ‫בחפירות רחבות היקף שנערכו ביישוב אמציה־כרמי קטיף נחשפו ‪ 11‬מערות קולומבריה היכולות לשמש‬ ‫מקרה מבחן ייחודי לתופעת גידול היונים באזור; זוהי הפעם הראשונה שבה תועד ונחפר מכלול נרחב כל כך‬ ‫על גבעה אחת‪ .‬המערות שנמצאו מאפשרות להציע חלוקה כרונולוגית על סמך סוגי המערות‪ ,‬גודלן וטיב‬ ‫גימורן‪ .‬מערות אלו משקפות גם את השינויים הכלכליים שהתרחשו בתקופות ההלניסטית והרומית‪ .‬במהלך‬ ‫התקופה ההלניסטית המתקנים מפוארים‪ ,‬גדולים‪ ,‬ולהם מכלולי כניסה מסודרים‪ ,‬ובתקופה הרומית נחצב‬ ‫במתקנים מכלול כניסה קטן ומפואר פחות‪ .‬המכלול הגדול של המערות שנחשפו בחפירות באמציה אמציה־‬ ‫כרמי מציג את ענף גידול היונים בדרום שפלת יהודה‪ ,‬ומלמד על שימושיו בכלכלה בעת העתיקה‪.‬‬

‫מילות מפתח‪ :‬קולומבריה‪ ,‬תקופות הלניסטית–רומית‪ ,‬שפלת יהודה‪ ,‬אמציה־כרמי קטיף‬

‫מבוא‬ ‫האתר הקדום באמציה־כרמי קטיף נחשף מתחת לחורבות הכפר הערבי א־דוואימה (ר' גם ‪Erickson-‬‬ ‫‪ ,)Gini et al. this volume‬הממוקם על גבעה מאבן גיר בדרום שפלת יהודה‪ ,‬בגבול מישורי הלס של‬ ‫הנגב‪ ,‬כ־‪ 7‬ק"מ דרומית־מזרחית לתל לכיש (נ"צ ‪ ;191800/605050‬איור ‪ 1.)1‬פסגת הגבעה (‪ 390‬מ'‬ ‫ ‪ 1‬בשנת ‪ 2019‬נערכה חפירת הצלה (הרשאה ‪ )A-8481/2019‬בחלקו המזרחי של היישוב אמציה־כרמי קטיף‬ ‫לקראת הקמה של שכונה חדשה‪ .‬את החפירה מימן משרד הבינוי והשיכון מטעם רשות העתיקות וניהלו אותה‬ ‫המחבר ופרדריקו קוברין‪ ,‬בסיועם של סער גנור (ייעוץ)‪ ,‬טלי אריקסון־גיני (ייעוץ ארכיאולוגי)‪ ,‬יעל ווסל ומעין‬ ‫חמד (ניהול שטח)‪ ,‬אמיל אלג'ם (תיעוד ותוכניות)‪ ,‬דוידה אייזנברג־דגן (צילום שטח)‪ ,‬יאסר אלעמור (מנהלה)‪,‬‬ ‫בועז זיסו ואיתן קליין (תיעוד מערכות מסתור) ובסיועם של ‪ 45‬עובדים מדרום הר חברון‪.‬‬

‫‪159‬‬

‫ולדיק ליפשיץ‬

‫גובה מעל פני הים) גבוהה ב־‪ 60‬מ' מנחל לכיש הסובב אותה‪ .‬באתר התגלו ‪ 11‬מתקני קולומבריה‪:‬‬ ‫שישה מתקנים‪ ,‬שלושה מהם בשורה אחת‪ ,‬נמצאו בחפירה שנערכה בחלקו הדרומי–המזרחי של‬ ‫האתר‪ ,‬המכונה גם "שטח ‪ ;"O‬שניים מהם נחפרו בשנת ‪( 2014‬מתקנים ‪ ;9 ,8‬איור ‪ 2)2‬ושלושה התגלו‬ ‫בעת עבודות פיתוח באתר (מתקנים ‪ ;11 ,10 ,7‬איור ‪ .)2‬בחפירה בשטח ‪ O‬נמצאו גם מערות חצובות‪,‬‬ ‫גדולות ששימשו מאגרי מים‪ ,‬מקוואות טהרה‪ ,‬מחצבות‪ ,‬מערות אחסון ומתקנים אחדים (לפרסום‬ ‫ראשון ר' קוברין וליפשיץ‪ ,‬בהכנה)‪ .‬במאמר זה נציג את ‪ 11‬מתקני הקולומבריה שנחשפו במהלך השנים‬ ‫באתר אמציה־כרמי קטיף‪ ,‬נתאר את מאפייניהם הארכיטקטוניים ונדון בכרונולוגיה ובסיבות לשינויים‬ ‫באופי המתקנים‪.‬‬

‫תולדות המחקר באתר‬ ‫במהלך המאה הי"ט וראשית המאה הכ' ביקרו באמציה־כרמי קטיף (ר' להלן‪ ,‬אמציה) חלוצי הסוקרים‪,‬‬ ‫ובהם רובינסון וסמית'‪ ,‬גרן‪ ,‬אבל וקונדר וקיצ'נר (ר' ‪ .)Erickson-Gini et al. this volume‬חוקרים אלו‬ ‫התייחסו בעיקר לכפר הערבי א־דוואימה שמוקם בפסגת הגבעה‪ ,‬ולא התייחסו לשרידים הקדומים‬ ‫שעליהם ישב הכפר‪ .‬את הסקר המקיף הראשון בגבעה ערך בשנות ה־‪ 80‬של המאה כ' יהודה דגן‬ ‫מטעם רשות העתיקות (דגן ‪ .)229–224:2006‬על סמך כלי החרס שנמצאו הוא תיארך את ההתיישבות‬

‫‪200 Meters‬‬

‫‪100‬‬

‫‪0‬‬

‫איור ‪ .2‬תפרוסת מתקני קולומבריה באמציה (הפקה‪ :‬אמיל אלג'ם)‪.‬‬ ‫ ‪ 2‬בשנת ‪ 2014‬ערכה רשות העתיקות חפירת הצלה (הרשאה מס' ‪ )A-7112‬במרכז האתר אמציה־כרמי קטיף;‬ ‫החפירה לא פורסמה‪ .‬את החפירה ניהלו המחבר ומיה אורון ונמצאו בה שני מתקני קולומבריה‪.‬‬

‫‪160‬‬

‫ענף גידול יונים באמציה־כרמי קטיף בתקופות ההלניסטית והרומית‬

‫במקום לתקופות הכלקוליתית‪ ,‬הברזל‪ ,‬הפרסית‪ ,‬ההלניסטית‪ ,‬הביזנטית‪ ,‬הרומית‪ ,‬האסלאמית הקדומה‪,‬‬ ‫הממלוכית והעות'מאנית‪.‬‬ ‫בשנים ‪ 2007–2006‬ערך אמיל אלג'ם מטעם רשות העתיקות סקר נוסף‪ ,‬לקראת בניית שכונת מגורים‪.‬‬ ‫בסקר אותרו מערות ובהן קולומבריום‪ ,‬בית בד‪ ,‬מערות מגורים‪ ,‬בורות ושרידי מבנים עתיקים ומודרניים‪.‬‬ ‫השרידים תוארכו למן התקופה ההלניסטית עד סוף ימי קיומו של הכפר מהתקופה הע'ותמאנית‪ .‬כן‬ ‫נמצאו שברי כלי חרס ומכלולי צור מתקופת הברונזה הקדומה (אלג'ם וגנדלר ‪ .)2012‬בשנים ‪–2010‬‬ ‫‪ 2019‬נערכו ארבע עונות חפירה שהתפרשו על מרכז הגבעה ומדרונותיה הצפוניים והמזרחיים (וורגה‬ ‫וישראל ‪ ;2014‬וורגה ואחרים ‪ ;2017‬קוברין וליפשיץ בהכנה; איור ‪ .)2‬חפירות אלו חשפו שרידים‬ ‫מתקופות הברונזה הקדומה‪ ,‬הברזל ‪ ,2‬הפרסית‪ ,‬ההלניסטית המאוחרת‪ ,‬הרומית הקדומה‪ ,‬הביזנטית‪,‬‬ ‫הממלוכית‪ ,‬העות'מאנית המאוחרת וימי המנדט הבריטי‪.‬‬

‫מתקני קולומבריה בשפלת יהודה‬ ‫מתקני קולומבריה בשפלת יהודה נחצבו מתחת לסלע נארי קשה‪ ,‬בתוך סלע קירטון רך‪ .‬למתקנים‬ ‫סגנונות מגוונים במאפייניהם האדריכליים‪ ,‬ובהם מתקנים חרוטיים‪ ,‬מעוגלים‪ ,‬מלבניים ועוד‪ .‬המאפיין‬ ‫העיקרי של מתקני הקולומבריה הוא חציבת כוכים משולשים‪ ,‬או חצי מעוגלים לאורך דופנות המתקן‪.‬‬ ‫כן נחצבו פתחים בגג המתקנים ליציאה של יונים ולכניסתן ופתחים נוספים לצורכי תחזוקה; לעתים‬ ‫נחצב גם ספסל בתחתית המתקנים‪ .‬החוקרים מזהים את המתקנים כמתקנים לגידול יונים (טפר‪,‬‬ ‫יגאל תשמ"ו; קלונר וטפר תשמ"ז‪ ,‬טפר יותם ‪ ,)2007‬והם מוכרים היטב בשפלת יהודה בתקופות‬ ‫ההלניסטית–הרומית‪.‬‬ ‫תיעוד שובכי יונים בשפלת יהודה החל כבר מראשית חקירת ארץ ישראל‪ .‬התאוצה הגדולה‬ ‫במחקרם החלה עם חקר מערכות המסתור משלהי ימי הבית השני עד סוף מרד בר כוכבא (טפר יגאל‬ ‫תשמ"ו‪ .)171–170:‬עד היום תועדו יותר מ־‪ 1,000‬מתקני קולומבריה‪ ,‬ומהם כ־‪ 900‬נחשפו בשפלת‬ ‫יהודה‪ .‬דבר זה מצביע על כך שבאזור היו לפחות ‪ 170,000‬כוכים לגידול יונים (טפר יותם ‪;22:2007‬‬ ‫טפר יגאל תשמ"ו‪.)177:‬‬

‫הקולומבריה באמציה־כרמי קטיף‬ ‫בשנים ‪ 2019–2011‬נחפרו ותועדו באתר אמציה כ־‪ 11‬מערות קולומבריה; רובן התגלו באזור הדרומי־‬ ‫המזרחי של האתר (שטח ‪ .)O‬המתקנים שונים זה מזה בהיבטים האדריכליים שלהם‪ .‬חלק מהם‬ ‫נחצבו מראשיתם למטרת גידול יונים‪ ,‬ואחרים נחצבו בתוך מאגרי מים‪ ,‬בחלקם העליון‪ ,‬ובכך הוסבו‬ ‫לשמש קולומבריום‪ .‬תיארוך המתקנים נעשה על פי שילוב המידע שנחשף בהם‪ )1( :‬על פי כלי חרס‬ ‫שנתגלו בשכבות חתומות מעל הרצפות (מתקנים ‪ 8 ,5 ,4 ,2 ,1‬ו־‪ ,)9‬המשקפים בעיקר את התיארוך‬ ‫המאוחר ביותר לפעילות במקום; (‪ )2‬על פי פעילות משנית שנערכה בהם‪ ,‬כגון חציבת מערכות מסתור‬ ‫המתוארכות למרד בר כוכבא‪ ,‬שהובילה להפסקת השימוש במתקנים; (‪ )3‬על פי סגנון בניית המתקנים‬ ‫שקבע אם המתקן שימש בתקופה ההלניסטית או בתקופה הרומית‪ .‬להלן תיאורם של שובכי היונים‬ ‫שהתגלו עד כה באתר ממזרח למערב (איור ‪.)2‬‬

‫ולדיק ליפשיץ‬

‫‪161‬‬

‫מתקן ‪1‬‬ ‫המתקן סגלגל ודופנותיו מעוגלות (‪ 10 × 5‬מ'; איור ‪ .)1:2‬הכניסה נקבעה ממזרח דרך שבע מדרגות‬ ‫חצובות בקירטון‪ .‬במרכז המתקן התגלה עמוד תמך חצוב (‪ 1.0 × 0.6‬מ'; ‪ 0.8‬מ' גובה השתמרות)‪.‬‬ ‫תקרת המתקן נהרסה‪ ,‬אך על סמך העמוד וצורת המתקן אפשר לשער ששובך זה היה סגור מלמעלה‪,‬‬ ‫והיו לו פתח לכניסת היונים ויציאתן ומעבר כניסה לפעילות תחזוקה שוטפת‪ .‬סביב קירות המתקן‬ ‫נחצבו כוכים משולשים‪ ,‬ובחלקו הדרומי נחצבו כוכים חצי מעוגלים‪ .‬על עמוד התמך נחצבו כוכים‬ ‫משולשים גם כן‪ .‬בסך הכול השתמרו במתקן כ־‪ 312‬כוכים‪ .‬צמוד לדופנות המתקן התגלה ספסל חצוב‬ ‫בסלע (‪ 0.5‬מ' גובה)‪ .‬על הרצפה‪ ,‬בשכבת קרקע חתומה נמצאו כלי חרס שתוארכו למאה הא' לסה"נ‪.‬‬ ‫בחלקו הדרומי של המתקן נחשפה מחילת מסתור מימי מרד בר כוכבא‪ ,‬שחתכה חלק מהספסל‬ ‫ומהכוכים של המתקן‪ .‬דבר זה מתארך את שלב השימוש הראשון במתקן לתקופה שקדמה למרד בר‬ ‫כוכבא‪ ,‬כנראה התקופה הרומית הקדומה‪.‬‬ ‫מתקן ‪2‬‬ ‫צפונית–מערבית למתקן ‪ 1‬נחשף קולומבריום נוסף (כ־‪ 5‬מ' קוטר‪ 4.5 ,‬מ' גובה; איור ‪ )2:2‬שנחצב‬ ‫מראשיתו לשמש שובך יונים‪ .‬צורתו חרוט מעוגל ודופנותיו בחלקו העליון מעוגלות לפנים; תקרת‬ ‫המתקן נהרסה‪ .‬בחלקו הדרומי נחצבו בסלע עשר מדרגות לולייניות‪ ,‬המצביעות על כניסת שירות‬ ‫מתקרת המתקן‪ .‬המדרגות הגיעו עד גובה ספסל חצוב (‪ 0.5‬מ' גובה) הצמוד לקיר המתקן‪ .‬למתקן‬ ‫שבע שורות של כוכים משולשים‪ ,‬חצובים‪ ,‬וסך הכול התגלו בו ‪ 253‬כוכים‪ .‬בנוסף‪ ,‬באמצע גובהו של‬ ‫המתקן‪ ,‬נחצבו משקופים שהפרידו בין שורות כוכים (איור ‪ .)3‬בדומה למתקן ‪ ,1‬על הרצפה נמצאו שברי‬ ‫כלי חרס המתוארכים למאה הא' לסה"נ‪ .‬כמו כן‪ ,‬בחלקו המערבי התגלתה מחילת מסתור שחתכה‬ ‫חלק מהמתקן וחיברה בין מתקן זה למתקן ‪ ,3‬לפיכך נראה שהמתקן פעל לפחות עד מרד בר כוכבא‪.‬‬ ‫מתקן ‪3‬‬ ‫המתקן (‪ 7.0 × 5.2‬מ'‪ ,‬איור ‪ )3:2‬התגלה בעומק של כ־‪ 5‬מ' מתחת לפני השטח המודרניים ושימש‬ ‫מראשיתו מאגר מים עמוק‪ .‬צורתו מעין מלבן‪ ,‬ובפן העליון שלו נחצבו שלוש שורות של כוכים משולשים‪,‬‬ ‫ובהם כ־‪ 280‬כוכים‪ .‬חפירת המתקן לא הושלמה במלואה מטעמי בטיחות‪ .‬במילויים מתוך המתקן‬ ‫נמצאו כלי חרס מהמאות הב'–הא' לסה"נ‪ ,‬ונראה שיש לתארכו לתקופה הרומית‪.‬‬ ‫מתקן ‪4‬‬

‫המתקן ממוקם במרכז שטח ‪ O‬וצורתו כמעט מלבן (‪ 6 × 3‬מ'; איור ‪ )4:2‬לפינתו הדרומית–המזרחית‬ ‫דופן בצורת האות ‪ .S‬מתקן זה נחצב לשמש שובך יונים מראשית קיומו‪ .‬המתקן נפגע מפעילויות‬ ‫מאוחרות של חציבת מערכת מסתור בחלקו הצפוני והסבתו למחצבה‪ ,‬לכן תוכניתו המלאה אינה‬ ‫ברורה‪ .‬מערכת המסתור שהותקנה לאחר ששימש קולומבריום מלמדת שמתקן זה התקיים לפני מרד‬ ‫בר כוכבא‪ ,‬כנראה בתקופה הרומית הקדומה‪ .‬בחלקו הצפוני התגלה גרם מדרגות חצוב בסלע‪ ,‬המלמד‬ ‫על כניסת שירות בחלק זה‪ .‬ספסל נחצב לכל אורך הדופן התחתונה של המתקן; המדרגה האחרונה‬ ‫בגרם המדרגות הגיעה לגובה הספסל‪ .‬בשובך השתמרו ‪ 5–3‬שורות של כוכים משולשים חצובים‬ ‫בסלע‪ ,‬וסך הכול התגלו כ־‪ 170‬כוכים (איור ‪.)4‬‬

‫‪162‬‬

‫ענף גידול יונים באמציה־כרמי קטיף בתקופות ההלניסטית והרומית‬

‫איור ‪ .3‬מתקן ‪ ,2‬מבט למזרח (צילום‪ :‬דוידה אייזנברג־דגן)‪.‬‬

‫מתקנים ‪ 5‬ו־‪6‬‬ ‫בחלק הצפוני־המערבי של שטח ‪ O‬נחפרו שני מאגרי מים (איור ‪ .)6 ,5:2‬המאגר הצפוני (מתקן ‪)5‬‬ ‫מעוגל והצפוני־המערבי (מתקן ‪ )6‬בצורת מלבן‪ .‬במתקן ‪ 5‬התגלו מדרגות חצובות בסלע הקירטון‪,‬‬ ‫צמוד לדופנו המזרחית ובמתקן ‪ 6‬הן הותקנו בדופנו הצפונית‪ .‬בדופנות העליונות של המאגרים התגלו‬ ‫שלוש שורות של כוכים משולשים ומעוגלים לסירוגין‪ ,‬וסך הכול התגלו בשניהם כ־‪ 438‬כוכים; שני‬ ‫המתקנים לא נחפרו במלואם מטעמי בטיחות‪ .‬במתקנים התגלו מערכות מסתור שפגמו ביכולתם‬ ‫לשמש קולומבריה‪ ,‬מערכות אלה מתארכות אותם ככל הנראה‪ ,‬לתקופה שקדמה למרד בר כוכבא‪,‬‬ ‫המאות הא'–הב' לסה"נ‪.‬‬ ‫ששת המתקנים בשטח ‪ O‬נחצבו שונה זה מזה‪ .‬אפשר שצורת חציבתם קשורה לצורך להתגבר על‬ ‫הבדלים במסלע המקומי‪ .‬כן אפשר לשער שריבוי מתקנים חצובים בסביבה זו‪ ,‬כגון מאגרי מים‪ ,‬מערות‪,‬‬ ‫בית בד ומחסנים‪ ,‬הוביל למחסור במחשופי סלע פנויים לחציבה‪ .‬חלק מהמתקנים נחצבו מראשיתם‬

‫ולדיק ליפשיץ‬

‫‪163‬‬

‫איור ‪ .4‬מתקן ‪ ,4‬מבט למזרח (צילום‪ :‬דוידה אייזנברג־דגן)‪.‬‬

‫לשמש קולומבריה (מתקנים ‪ 2 ,1‬ו־‪ )4‬וחלקם נחצבו בשלב מאוחר יותר לשמש מאגרי מים‪ ,‬ובהם‬ ‫הותקנו כוכים בחלקם העליון‪ ,‬בכדי להסבם לקולומבריום (מתקנים ‪.)6 ,5 ,3‬‬ ‫ממצא כלי החרס שנחשף בחלק מהמתקנים על רצפות השובכים‪ ,‬בתוך שכבות קרקע חתומות‪,‬‬ ‫מתארך את פעילותם למאה הא' לסה"נ‪ ,‬בעוד שכלי החרס שנחשפו בשכבות המילוי מעל הרצפות‬ ‫מצביע על סוף זמן פעילותם במאות הא'–הב' לסה"נ‪ ,‬התקופה הרומית קדומה‪ .‬מאגרי המים שהוסבו‬ ‫לקולומבריה לא נחפרו במלואם‪ ,‬אך בדומה למתקנים שנחצבו לשמש קולומבריה במקור‪ ,‬ממצא כלי‬ ‫החרס במילוי הסחף מתוארך אף הוא למאה הא' לסה"נ‪ .‬בשל היעדר כלי חרס המתוארכים למחצית‬ ‫הראשונה של המאה הב' לסה"נ על רצפות המתקנים אפשר להסיק שכנראה בעת מרד בר כוכבא לא‬ ‫השתמשו בשובכים‪.‬‬

‫מתקן ‪7‬‬ ‫המתקן התגלה בשנת ‪ 2018‬במהלך עבודות פיתוח בחלקו הדרומי של האתר (איור ‪ .)7:2‬בראשיתו‬ ‫היה המתקן מאגר מים (לפחות ‪ 15‬מ' עומק) שנחצב בצורת פעמון‪ .‬בדופנות המאגר התגלו מדרגות‬ ‫לולייניות היורדות לתחתיתו‪ .‬קירות המתקן טויחו בטיח הידראולי אפור־לבנבן‪ ,‬המזכיר את הטיח של‬ ‫ימי הבית השני (פורת תשמ"ט‪ .)72:‬בשלב מסוים הוסר הטיח מחלקו העליון של המאגר במטרה‬

‫‪164‬‬

‫ענף גידול יונים באמציה־כרמי קטיף בתקופות ההלניסטית והרומית‬

‫לחצוב כוכים משולשים‪ .‬במתקן תועדו ‪ 7–5‬שורות של כוכים משולשים וסך הכול כ־‪ 240‬כוכים (איור‬ ‫‪ .)5‬המתקן לא נחפר מטעמי בטיחות ולכן קשה לתארכו‪ .‬עם זאת‪ ,‬מהשוואה למתקנים נוספים שנחפרו‬ ‫סמוך לו בשטח ‪ ,O‬אפשר לשער שמתקן זה התקיים במהלך המאה הא' לסה"נ‪.‬‬

‫מתקן ‪8‬‬

‫המתקן נמצא כ־‪ 30‬מ' ממערב למערת בית בד גדולה שנחפרה בשנת ‪ 2011‬בשטח ‪( A‬וורגה וישראל‬ ‫‪ ;2014‬וורגה ואחרים ‪ ;2017‬פרץ ‪ ;2017‬איור ‪ .)8:2‬המתקן מורכב מחלל מרכזי ושני חדרים צדדיים‪,‬‬ ‫מזרחי וצפוני–מערבי‪ ,‬היוצרים צורת צלב; הכניסה‪ ,‬בחלק המערבי‪ ,‬נפרצה ונהרסה בעת עבודות‬ ‫פיתוח‪ .‬דופנות המתקן ישרות ועליהן נראים סימני חציבה אלכסוניים‪ ,‬הנמשכים מחלקו העליון אל‬ ‫חלקו התחתון‪ .‬ממערב למתקן נחצב פיר מלבני (‪ 2.3 × 2.0‬מ') ששימש כניסה לשובך וגם פתח‬

‫איור ‪ .5‬מתקן ‪ ,7‬מבט לדרום–מערב (צילום‪ :‬אמיל אלג'ם)‪.‬‬

‫ולדיק ליפשיץ‬

‫‪165‬‬

‫להוצאת פסולת חציבה‪ .‬סמוך לפתח נחצב עמוד מרובע (‪ 1.2 × 1.0‬מ'‪ 4 ,‬מ' גובה) לתמיכת התקרה‪.‬‬ ‫לאורך העמוד נחצבו שבע מדרגות (‪ 0.70 × 0.50 × 0.25‬מ') המוליכות מטה‪ ,‬בכיוון צפון־מזרח‪ .‬לאחר‬ ‫מכן נחצבו שש מדרגות הנוטות בזווית של ‪ 90‬מעלות לכיוון מערב אל רצפת השובך‪ .‬בדופנות החלל‬ ‫המרכזי (‪ 5.5 × 5.0‬מ'; איור ‪ )6‬נחצבו שתי שורות אופקיות וסדורות של כוכים משולשים המשתרעים‬ ‫מהרצפה מעלה‪ .‬מעל הכוכים‪ ,‬לאורך דופנות החלל המרכזי‪ ,‬נחצבו גומחות מלבניות (‪ 0.4‬מ' גובה‪0.25 ,‬‬ ‫מ' עומק) שתפקידן אינו ברור‪ .‬מעל הגומחות נחצבו שתי שורות נוספות של כוכים משולשים ומעליהם‪,‬‬ ‫לאורך דופנות החלל המרכזי‪ ,‬נחצבה גומחה מלבנית; גומחה דומה נחצבה גם לאורך דופנות החדר‬ ‫המזרחי‪ .‬בחדר המזרחי (‪ 2.3 × 2.0‬מ')‪ ,‬לאורך שלוש דופנותיו‪ ,‬נחצב מדף סלע (‪ 0.4‬מ' רוחב‪ 1.2 ,‬מ'‬ ‫גובה מרצפת החדר)‪ ,‬ומעליו (‪ 2.45‬מ' גובה מרצפת החדר) נחצבו שתי שורות של כוכים משולשים‪.‬‬ ‫הכוכים נחצבו בשורות אופקיות‪ ,‬אך נראה שחציבתם לא הושלמה בשל העובדה שנותרו מרווחים‬ ‫גדולים ביניהן‪ .‬מעל הכוכים נחצבה גומחה מלבנית נוספת הדומה לזו שנחצבה בחלל המרכזי‪ .‬גם‬ ‫בחדר הצפוני–המערבי של המתקן (‪ 2.7 × 2.3‬מ') נחצב מדף סלע לאורך דופנותיו‪ ,‬בדומה לחדר‬ ‫המזרחי‪ .‬מעל מדף הסלע לא נחצבו גומחות או כוכים‪.‬‬ ‫מעל רצפות המתקן זוהתה שכבה של אדמת סחף מעורבת באבני שדה קטנות ובבליה טבעית‬ ‫של סלע הקירטון מתקרת המערה ודופנותיה‪ .‬בתוך שכבת הסחף לא נמצא ממצא ארכיאולוגי‪ .‬בשל‬

‫איור ‪ .6‬מתקן ‪ ,8‬מבט לצפון–מערב (צילום‪ :‬ולדיק ליפשיץ)‪.‬‬

‫‪166‬‬

‫ענף גידול יונים באמציה־כרמי קטיף בתקופות ההלניסטית והרומית‬

‫העובדה שבמתקן זה לא הושלמה חציבת הכוכים בחדרים ולא נמצאו ממצאים‪ ,‬אנו מציעים כי מסיבות‬ ‫שאינן ברורות‪ ,‬המתקן ננטש ולא נעשה בו שימוש מעולם‪ .‬ייתכן שקרבתו למערת בית הבד ולשטח‬ ‫‪( A‬וורגה וישראל ‪ ; 2014‬וורגה ואחרים ‪ )2017‬מלמדת שהמתקן נחצב במהלך התקופה ההלניסטית‪.‬‬ ‫רמת גימור המתקן‪ ,‬זוויות הסיתות הישרות ומכלול כניסה מורכב מצביעים על כך שמתקן זה שונה‬ ‫מהמתקנים האחרים באתר‪.‬‬

‫מתקן ‪9‬‬ ‫המתקן ממוקם במרכז האתר‪ ,‬הוא נפגע מאוד במהלך עבודות הפיתוח ונותרה מחציתו בלבד לחפירה‪.‬‬ ‫ברצפת המתקן התגלו בורות אחסון‪ ,‬ובהם שברי כלי חרס המתוארכים לתקופת הברזל ב'‪ ,‬המאות‬ ‫הח'–הו' לפסה"נ‪ ,‬ולכן נראה שהוא נחצב בתוך חלל קדום‪ .‬למתקן חלל מרכזי ותשע נישות‪ .‬צורת‬ ‫הקולומבריום אינה אחידה (כ־‪ 6.5‬מ' ממזרח למערב ו־‪ 6‬מ' מצפון לדרום; איור ‪ ,)7‬תקרתו קמורה‬ ‫ונראים בה סימני חציבה; כן נחצב בה פתח עגול (‪ 1.5‬מ' רוחב‪ 1 ,‬מ' גובה) ששימש ככל הנראה‪ ,‬כניסה‬ ‫ויציאה ליונים‪ .‬דופנותיו של המתקן בצדו הצפוני–המערבי השתמרו לגובה התקרה‪ ,‬הן ישרות וחצובות‬ ‫מחלקו העליון לתחתון ובהן נחצבו כוכים (מגובה ‪ 0.8‬מ' עד התקרה) שצורתם משולש או מעוגל‬ ‫(‪ 0.25–0.20‬מ' גובה‪ 0.25–0.20 ,‬מ' רוחב‪ 0.30–0.25 ,‬מ' עומק)‪ .‬רוב הכוכים נחצבו בשורות אופקיות‪,‬‬ ‫סדורות‪ ,‬וסך הכול השתמרו ‪ 5–4‬שורות של גומחות‪.‬‬ ‫למתקן חלל מרכזי (‪ 3 × 2‬מ') ומתוכו נחצבו חמש נישות היוצרות צורה לא אחידה למתקן‪ :‬בחלק‬ ‫המזרחי שתי נישות (‪ 2.2–1.8‬מ' אורך‪ 2.0–1.6 ,‬מ' רוחב)‪ ,‬בחלק המערבי שתי נישות (‪2.0 × 1.5–1.0‬‬ ‫מ') ונישה נוספת‪ ,‬גם היא בחלק המערבי‪ ,‬ובה נחשף מכלול כניסה חצוב למתקן‪ .‬מכלול הכניסה כלל‬ ‫פתח‪ ,‬מחילה‪ ,‬ארבע מדרגות וחלל אחורי‪ .‬הפתח מלבני (‪ 0.8‬מ' גובה‪ 0.7 ,‬מ' רוחב)‪ ,‬הוא ממוקם בגובה‬ ‫רצפת השובך‪ ,‬ולו מדרגה קטנה היורדת ‪ 15‬ס"מ מתחת לרצפת השובך וממשיכה ‪ 1.8‬מ' בעלייה‬ ‫מתונה אל החלל האחורי‪ .‬למחילה (‪ 0.8–0.7‬מ' רוחב‪ ,‬כ־‪ 1.2–1.0‬מ' גובה) ארבע מדרגות (כ־‪ 0.2‬מ'‬ ‫גובה) המובילות מרחק של כחצי מטר אל חלל אחורי‪ .‬על רצפת השובך נמצאו כלי חרס המתוארכים‬ ‫למאה הג' לפסה"נ (‪.)Sandhaus and Lifshits, forthcoming‬‬

‫מתקן ‪10‬‬ ‫המתקן ממוקם בחלקו הצפוני–המערבי של האתר (איור ‪ )10:2‬והתגלה בשנת ‪ 2012‬בעבודות פיתוח‪.‬‬ ‫הוא חצוב בצורת האות "ח" ומורכב מחלל מרכזי ושני אגפים הממוקמים בחלקו הדרומי–המזרחי (‪4.8‬‬ ‫× ‪ 7.5‬מ'; איור ‪ .)8‬דופנות השובך ישרות ועליהן נראים סימני חציבה אלכסוניים הנמשכים מחלקו‬ ‫העליון אל התחתון‪ ,‬בדומה למתקנים ‪ 8‬ו־‪ .9‬סביב דופנות המתקן נחצב ספסל (‪ 0.4‬מ' רוחב‪ 0.6 ,‬מ'‬ ‫גובה)‪ ,‬ומעליו נחצבו כ־‪ 320‬כוכים מעוגלים (‪ 0.2‬מ' עומק‪ 0.25 ,‬מ' גובה ממוצע) לאורך דופנות המתקן‪,‬‬ ‫מלבד ממרכז הדופן הצפונית‪ .‬גובה הקולומבריום התנשא ל־‪ 6.5‬מ' והכוכים משתרעים מהספסל עד‬ ‫התקרה‪ .‬לא ברור מהיכן הייתה הכניסה למתקן‪ ,‬שכן תקרתו נהרסה בעת עבודות הפיתוח‪ .‬עם זאת‪,‬‬ ‫אפשר לשער שהכניסה נעשתה דרך פיר צמוד לדופן הצפונית‪ ,‬שכן בדופן זו לא נמצאו כוכים והיא‬ ‫מוחלקת לחלוטין‪ .‬ייתכן שבאזור זה היו מדרגות חצובות שהובילו לתחתית המתקן‪ .‬על רצפת המתקן‪,‬‬ ‫בתוך שכבת קרקע חתומה‪ ,‬נמצאו שברי כלי חרס אחדים האופייניים למאות הג'–הב' לפסה"נ‪.‬‬

‫ולדיק ליפשיץ‬

‫‪169‬‬

‫מתקן ‪11‬‬ ‫במהלך עבודות פיתוח שנערכו בחלקו הצפוני–המערבי של האתר (איור ‪ )11:2‬נמצא מאגר מים (‪ 12‬מ'‬ ‫עומק) שבחלקו העליון נחצבו ‪ 7–5‬שורות של כוכים משולשים; בסך הכול נספרו כ־‪ 238‬כוכים במתקן‪.‬‬ ‫נראה שמתקן זה‪ ,‬בדומה למתקנים אחרים שהוצגו קודם (‪ ,)7–5 ,3‬שימש בראשיתו מאגר מים ובשלב‬ ‫מאוחר יותר הוסב לשמש קולומבריום‪.‬‬ ‫התפתחות מתקני הקולומבריה באמציה־כרמי קטיף‬ ‫טווח זמנם של המתקנים התת־קרקעיים לגידול יונים בשפלת יהודה הוגדר כבר בשנות ה־‪ 80‬ונראה‬ ‫שהם משתרעים על כ־‪ 400‬שנים של פעילות‪ ,‬שראשיתן במאה הג' לפסה"נ וסופה במאה הב' לסה"נ‪.‬‬ ‫תקופה זו נחלקה לחמישה שלבים‪ :‬השלב הראשון חל בתקופת התלמית‪ ,‬השני בימי הסלווקים‬ ‫והשלישי לאחר הכיבוש החשמונאי (טפר‪ ,‬יגאל תשמ"ו)‪ ,‬אז חלה תנופת פיתוח של שובכי היונים‪.‬‬ ‫בשלב הרביעי‪ ,‬בעקבות חורבן בית המקדש השני‪ ,‬חלה ירידה בכמות המתקנים‪ ,‬ובשלב החמישי דועך‬ ‫ענף גידול היונים בעקבות כשלון מרד בר כוכבא (טפר‪ ,‬יגאל תשמ"ו‪.)196:‬‬ ‫ברומא מופיע ענף גידול היונים במקורות ובתיאורים של היסטוריונים‪ ,‬כגון ווארו וקולמומלה‪ .‬הם‬ ‫סיפקו מדריך מפורט לגידול יונים ומזכירים את חשיבות זבל היונים לחקלאות (טפר ‪ .)2021‬גם‬ ‫במקורות בני התקופה הרומית מהארץ מתואר ענף גידול היונים כמקור פרנסה חשוב (טפר ‪.)22:2021‬‬ ‫את המתקנים שהתגלו באמציה אפשר לשייך גם כן למסגרת כרונולוגית זו‪ ,‬המשתרעת בין התקופה‬ ‫ההלניסטית לתקופה הרומית (טפר‪ ,‬יגאל תשמ"ו)‪ .‬תיארוך הממצאים מחלק את המתקנים לשניים‪:‬‬ ‫מתקנים שנוסדו לשמש קולומבריה כבר בתקופה ההלניסטית (המאות הג'–הב' לפסה"נ) ומתקנים‬ ‫שהחלו לשמש קולומבריה רק בתקופה הרומית הקדומה (המאות הא' לפסה"נ–הא' לסה"נ)‪.‬‬ ‫הנתונים הארכיטקטוניים של המתקנים שתוארכו לתקופה ההלניסטית (מתקנים ‪ )10–8‬מראים‬ ‫בברור שהם שימשו מראשיתם לגידול יונים‪ .‬במתקנים אלו הייתה הקפדה בזוויות הסיתות של המתקן‪,‬‬ ‫שיצרה דופנות ישרות‪ ,‬שנמשכו מלמעלה למטה בזוויות ישרות‪ .‬כן נראה שבעלי מלאכה מנוסים חצבו‬ ‫אותם‪ ,‬ושהם שימשו ענף ממלכתי בכלכלה האזורית‪ .‬בחינה של שאר המתקנים (מתקנים ‪,)11 ,7–1‬‬ ‫המתוארכים כנראה למאות הא' לפסה"נ–הא' לסה"נ‪ ,‬מראה שהקפידו פחות בזוויות הסיתות‪ ,‬ובכך‬ ‫יצרו חוסר סימטריה בחציבתם‪ .‬בתקופה ההלניסטית היה תכנון מראש של גודל המתקן וחציבתו‪,‬‬ ‫ואילו בתקופה הרומית החציבה נעשתה בהתאם לשטח שנותר פנוי בין המתקנים הקיימים‪ .‬אלמנט‬ ‫ארכיטקטוני נוסף הבולט בהקפדה בתכנונו הוא כניסות מסודרת למתקן‪ ,‬למשל במתקן ‪ 8‬נחצבו הרבה‬ ‫מדרגות‪ ,‬במתקן ‪ 9‬נחצבה מערכת כניסה משוכללת ובמתקן ‪ 10‬היה כנראה גרם מדרגות גדול וחצוב‪.‬‬ ‫המשך ניצול השטח הוביל לצפיפות רבה של מתקנים תת־קרקעיים בתקופה הרומית עד כדי ניצול‬ ‫מקסימלי של מחשופי סלע הקירטון‪ .‬בנוסף‪ ,‬בתקופה הרומית צורת המתקנים לא סימטרית ולעתים‬ ‫הסבו מאגרי מים לשמש שובכי יונים‪.‬‬ ‫בין התקופה ההלניסטית לתקופה הרומית אפשר לזהות באמציה שינוי בכלכלת היישוב‪ .‬גם בעיר‬ ‫הגדולה מרשה חל שינוי מהותי בשלהי המאה הב' לפסה"נ‪ ,‬ובו חלק מהמתקנים הגדולים‪ ,‬כגון‬ ‫הקולומבריה ובתי הבד ננטשו ויצאו משימוש (‪ .)Stern 2021:62‬במרשה תועדו ‪ 85‬מתקני קולומבריה‬ ‫וכ־‪ 50,000‬כוכים (‪ ,)Stern, Alpert and Kloner 2016:38‬שפסקו להתקיים לקראת המאה הב'‬ ‫לפסה"נ (‪ .)Kloner 2003:154‬לפי השערות החוקרים‪ ,‬זה נוצר כנראה ממצב פוליטי סבוך במאה הב'‬

‫‪170‬‬

‫ענף גידול יונים באמציה־כרמי קטיף בתקופות ההלניסטית והרומית‬

‫לפסה"נ ומרד החשמונאים שפרץ סביב שנת ‪ 166‬לפסה"נ‪ ,‬שהובילו להפסקת המסחר בין מרשה לבין‬ ‫ערים הגדולות בסביבתה (‪ .)Stern 2021:63–65‬לפיכך אתרי השפלה עברו מיישובים שקיימו מערכת‬ ‫מסחרית ענפה במהלך התקופה ההלניסטית לכלכת קיום של יישוב קטן או של משפחה בתקופה‬ ‫שבין המרידות (‪ 136–70‬לסה"נ)‪ .‬לאחר מרד בר כוכבא המתקנים באתרי השפלה ננטשו לגמרי‪.‬‬ ‫באמציה רואים תהליך דומה למרשה ולאתרי השפלה‪ .‬המתקנים הגדולים מהתקופה ההלניסטית‪,‬‬ ‫שיכלו להכיל אלפי יונים בחישוב של זוג לגומחה‪ ,‬הכילו רק מאות זוגות של יונים בתקופה הרומית‬ ‫הקדומה‪ .‬ייתכן שהשינוי מצביע גם פה על מעבר מכלכלת מאקרו לכלכה ביתית‪ ,‬או לכלכלת משפחה‬ ‫מורחבת‪ .‬שינויים נוספים שאפשר לזהות באמציה בתקופת המעבר הם‪ :‬בית הבד משטח ‪ ,A‬שהחל את‬ ‫תקופת פעילותו במאה הב' לפסה"נ‪ ,‬הצטמצם בגודלו לקראת סוף המאה הא' לסה"נ (פרץ ‪;)2017‬‬ ‫ומאגר המים הגדול מתחת לשטח ‪ D‬קטן בממדיו במעבר בין התקופה ההלניסטית לתקופה הרומית‬ ‫(ליפשיץ ווורגה ‪.)2020‬‬

‫מתקני קולומבריה מסביב לאמציה־כרמי קטיף‬ ‫בדרום שפלת יהודה נחפרו במלואם מעט מאוד מתקנים שאפשר לתארכם‪ ,‬ואילו בסקרים בשפלת‬ ‫יהודה נמצאו מעל ‪ 900‬מתקני קולומבריה‪ ,‬ובהם מעל ‪ 170,000‬כוכים‪ .‬מפה ובה חלק מהנתונים (ר'‬ ‫איור ‪ )1‬מראה שכמעט על כל גבעה מצפון לאמציה נחצב לפחות קולומבריום אחד‪ .‬בחורבת שם טוב‬ ‫נמצאו אפילו תשעה על גבעה אחת (טפר‪ ,‬יגאל תשמ"ו); בחורבת בית לויה (גוטפלד ‪ )2018‬נחשף‬ ‫מתקן חצוב‪ ,‬גדול‪ ,‬מלבני וסימטרי (‪ 17 × 15‬מ')‪ ,‬המכיל כ־‪ 1,100‬גומחות משולשות שתוארך לתקופה‬ ‫ההלניסטית‪ .‬מתקן זה מזכיר בצורתו את מתקן ‪ 10‬מאמציה‪ .‬כמו כן‪ ,‬בחורבת קצרה נחשף מתקן מלבני‬ ‫ולו שלושה אגפים‪ ,‬שתוארך על פי סקרים לתקופה ההלניסטית (‪ .)Zissu and Kloner 2019‬הזיקה‬ ‫של כל המתקנים אל מרשה היא ברורה‪ .‬המתקנים של מרשה גדולים ויכלו להכיל אלפי יונים‪ ,‬וברובם‬ ‫תקופת השימוש מתוארכת למאות הג'–הב' לפסה"נ (‪.)Kloner 2003; Stern, Alpert and Kloner 2016‬‬ ‫מתקנים דומים חצו גם את גבולות השפלה והגיעו לעתים עד מישור החוף (‪.)Zissu and Rokach 1999‬‬ ‫לסיכום‪ ,‬נראה כי את מתקני הקולומבריה הגדולים‪ ,‬שלהם זויות ישרות‪ ,‬מוקפדות וכניסה חצובה‪,‬‬ ‫מסודרת‪ ,‬אפשר לתארך לתקופה ההלניסטית‪ .‬לעומתם‪ ,‬במאות הא' לפסה"נ–הא' לסה"נ נראית‬ ‫נסיגה באופן הכנת המתקנים‪ ,‬הן בגודלם הן בהקפדה בחציבתם‪ .‬ייתכן שאפשר להסביר תופעה זו‬ ‫בשינויים כלכליים‪ ,‬הקשורים במאורעות פוליטיים ותהפוכות שהתרחשו בשפלה במעבר מהתקופה‬ ‫ההלניסטית לתקופה הרומית‪ .‬הגבעה באמציה מאפשרת לנו לבחון לראשונה תקופה זו על סמך‬ ‫ממצא הקולומבריה‪.‬‬

‫ולדיק ליפשיץ‬

‫‪171‬‬

‫הפניות‬ ‫אלג'ם א' וגנדלר ס' ‪ .2012‬אמציה‪ ,‬א־דוואימה‪ .‬חדשות ארכיאולוגיות ‪http://www. .)23.12.2012( 124‬‬ ‫‪( hadashot-esi.org.il/report_detail.aspx?id=2165&mag_id=119‬תאריך גישה ‪.)12.2.2021‬‬

‫גוטפלד א' ‪ .2018‬חורבת בית לויה‪ :‬סוגיות נבחרות מהתקופה ההלניסטית‪ .‬בתוך ד' וורגה‪ ,‬ע' מרדר‪ ,‬ע' רסיוק וד'‬ ‫ויינשטוב‪ ,‬עורכים‪ .‬התקופה הפרסית וההלניסטית בארץ ישראל‪ ,‬מבט מדרום‪ .‬רשות העתיקות ואוניברסיטת‬ ‫בן גוריון בנגב‪ .‬עמ' ‪.46–37‬‬ ‫דגן י' ‪ 2006‬מפת אמציה (‪ )109‬כרך ‪ ,1‬האזור הצפוני‪ .‬סקר ארכיאולוגי של ישראל‪ .‬ירושלים‪.‬‬ ‫וורגה ד' וישראל י' ‪ .2014‬אמציה‪ ,‬חדשות ארכיאולוגיות ‪http://www.hadashot-esi.org.il/ .)04.05.2014( 126‬‬ ‫‪( report_detail.aspx?id=8487&mag_id=121‬תאריך גישה ‪.)13.1.2022‬‬

‫וורגה ד'‪ ,‬ישראל י'‪ ,‬ליפשיץ ו'‪ ,‬מילבסקי י' ופרץ א' ‪ .2017‬אמציה – אתר רב־תקופתי בשפלת יהודה‪ .‬קדמוניות‬ ‫‪ .153‬עמ' ‪.27–22‬‬ ‫טפר‪ ,‬יגאל תשמ"ו‪ .‬עלייתו ושקיעתו של ענף גידול היונים בארץ‪ .‬בתוך א' כשר‪ ,‬א' אופנהיימר וא' רפפורט‪ ,‬עורכים‪.‬‬ ‫אדם ואדמה בארץ ישראל הקדומה‪ .‬ירושלים‪ .‬עמ' ‪.196–170‬‬ ‫טפר‪ ,‬יותם ‪ .2007‬קולומבריום‪ ,‬פאריסטארון ושובך‪ :‬בתי גידול מלאכותיים ליונים בארץ ישראל בתקופה‬ ‫ההלניסטית‪ ,‬הרומית והביזנטית‪ .‬בתוך א' ארבל‪ ,‬י' טרקל וס' מנשה‪ ,‬עורכים‪ .‬בני אדם וחיות באספקלריה‬ ‫היסטורית‪ .‬ירושלים‪ .‬עמ' ‪.159–133‬‬ ‫טפר‪ ,‬יותם ‪ .2021‬עלייתו ושקיעתו של ענף גידול היונים במדבר הארץ־ישראלי‪ :‬סקירה גיאוגרפית‪ ,‬היסטורית‬ ‫וארכיאולוגית‪ .‬בתוך א' גולני‪ ,‬ד' וורגה‪ ,‬ג' להמן וי' צ'חנובץ‪ ,‬עורכים‪ .‬חפירות ומחקרים ארכיאולוגיים בדרום‬ ‫הארץ‪ :‬כנס דרום ה־י"ז‪ .‬אוניברסיטת בן גוריון בנגב ורשות העתיקות‪ .‬ירושלים‪ .‬עמ' ‪.42–20‬‬ ‫ליפשיץ ו' ווורגה ד' ‪ .2020‬חפירות בית האחוזה הרומי ומאגר המים בח'רבת א־דוואימה (אמציה)‪ :‬חיי מותרות‬ ‫ומערכות מסתור מהתקופה הרומית‪ .‬בתוך א' קליין‪ ,‬א' ששון וא' לוי־רייפר‪ ,‬עורכים‪ .‬אשקלון וסביבותיה‪ ,‬קובץ‬ ‫מחקרים על מישור החוף הדרומי ושפלת יהודה‪ .‬אשקלון‪ .‬עמ' ‪.160–133‬‬ ‫פרץ א' ‪ .2017‬תעשיית שמן הזית והחברה ביישוביים כפריים באידומיאה בתקופה ההלניסטית‪ :‬בית הבד‬ ‫במערכת תת־קרקעית ‪ 69‬באמציה‪ :‬מקרה בוחן‪ .‬עבודת מוסמך‪ ,‬אוניברסיטת בן־גוריון‪ .‬באר שבע‪.‬‬ ‫פורת י' תשמ"ט‪ .‬טיח באמות המים כאינדיקטור כרונולוגי‪ .‬בתוך ד' עמית‪ ,‬י' הירשפלד וי' פטריך‪ ,‬עורכים‪ .‬אמות‬ ‫המים הקדומות בארץ ישראל‪ .‬ירושלים‪ .‬עמ' ‪.77–69‬‬ ‫קוברין פ' וליפשיץ ו' בהכנה‪ .‬חפירות כרמי קטיף (אמציה) עונת ‪.2019‬‬ ‫קלונר ע' וטפר‪ ,‬יגאל תשמ"ז‪ .‬מערכות המסתור בשפלת יהודה‪ .‬ירושלים‪.‬‬ ‫‪Erickson-Gini T., Israel Y., Varga D. and Lifshitz V. this volume. Historical Research and‬‬ ‫‪Archaeology in Amaẓya/ed-Duwāyima.‬‬ ‫‪Kloner A. 2003. Maresha Excavations Final Report I: Subterranean Complexes 21, 44, 70 (IAA‬‬ ‫‪Reports 17). Jerusalem.‬‬ ‫‪Sandhaus D. and Lifshits V. Forthcoming. Amatzya – Pottery horizon-Season 2014. ‘Atiqot‬‬ ‫‪Stern I., Alpert B. and Kloner A. 2016. Subterranean Complex 147 at Maresha: The‬‬ ‫‪Construction Phase of Columbarium. ‘Atiqot 87:37–48.‬‬

‫ענף גידול יונים באמציה־כרמי קטיף בתקופות ההלניסטית והרומית‬

172

Stern I. 2021. The Use and Repurposing of Subterranean Complexes in Maresha during the Hellenistic Period: Some Preliminary Thoughts. In A. Golani, D. Varga, G. Lehman and Y. Tchekhanovets eds. Archaeological Excavations and Research Studies in Southern Israel, 17th Annual Southern Conference Vol. 4. Israel Antiquities Authority and Ben Gurion University in the Negev. Jerusalem. Pp.51–69 Zissu B. and Rokach S. 1999. A Hellenistic Columbarium at Ziqim. ‘Atiqot 38:65–74. Zissu B. and Kloner A. 2019. Underground Explorations at Horvat Qasra, Southern Judean Foothills, Israel. In A. Zhalov, V. Gyorev and P. Delchev eds. Hypogea 2019: Proceedings of International Congress of Speleology in Artificial Cavities, Dobrich, Bulgaria, May 20–23. 2019. Dobrich. Pp. 125–130.

‫מסכת האבן הניאוליתית מפני־חבר בדרום הר חברון‬ ‫רונית לופו‪ ,i‬אילן חדד‪ ,i‬יותם אשר‪ ,i‬אבנר אילון‪ ,ii‬מירה בר־מטיוס‪ ii‬ועומרי ברזילי‬ ‫‪i‬רשות העתיקות ‪ii‬מכון הגיאולוגי‬

‫‪i‬‬

‫מאמר זה מוקדש לפרופ‘ עפר בר־יוסף ז“ל‪,‬‬ ‫חופר מערת נחל חמר וגדול חוקרי הפרהיסטוריה בישראל‬

‫תקציר‬ ‫בראשית שנת ‪ 2018‬התגלתה באקראי מסכת אבן בשדה חרוש מדרום ליישוב פני־חבר‪ .‬על מנת לבדוק‬ ‫את אמינות הממצא ולאתר את מקורו‪ ,‬נערכה חקירה מודיעינית בכדי להבין את נסיבות הימצאותה של‬ ‫המסכה‪ .‬נבחנו כמה גורמים‪ ,‬ובהם נסקר שטח השדה החרוש וסביבתו במטרה לאתר ממצאים נוספים‬ ‫ונערכו בדיקות מעבדה לחומרים שמהם עשויה המסכה ולשרידי הסדימנטים שנמצאו דבוקים לה‪ .‬בסקירת‬ ‫השדה החרוש נמצאו פרטי צור רבים‪ ,‬ובהם כלים האופייניים לתקופה הניאוליתית הקדם־קרמית ב‘‪ .‬בדיקת‬ ‫ההרכב המינרלי וההרכב האיזוטופי של החמצן והפחמן בצמידה שעל פני המסכה הראתה דמיון להרכב‬ ‫האיזוטופי ולהרכב המינרלוגי של צמידה שעל פריטי צור שנתגלו באתר‪ .‬בהסתמך על הבדיקות הללו אפשר‬ ‫לקבוע כי המסכה אותנטית ונמצאה באתרה‪.‬‬ ‫המסכה מפני־חבר מצטרפת למסכות אחרות המיוחסות לתקופה הניאוליתית הקדם־קרמית ב' שנתגלו‬ ‫באזור דרום הר חברון ומדבר יהודה‪ ,‬ובהן המסכה מנחל חמר שנמצאה בהקשר ארכיאולוגי ברור והמסכה‬ ‫מחורבת דומא‪ ,‬שנמצאה גם היא בשדה חרוש בפאתי הכפר אל־ח'דב ולצדה ממצאים מהתקופה‬ ‫הניאוליתית‪ .‬המסכה מפני־חבר מחזקת את האבחנה שאזור דרום הר חברון היה מרכז לייצור מסכות אבן‬ ‫בתקופה הניאוליתית הקדם־קרמית ב'‪.‬‬

‫מילות מפתח‪ :‬התקופה הניאוליתית הקדם־קרמית ב'‪ ,‬מסכות אבן‪ ,‬פולחן‪ ,‬בדיקות ארכיאומטריות‪.‬‬

‫הקדמה‬ ‫לדעת חוקרים רבים‪ ,‬התקופה הניאוליתית הקדם־קרמית ב' (‪ 6,250–8,500‬לפסה“נ) היא שיאה של‬ ‫'המהפכה הניאוליתית'‪ ,‬תהליך שהחל בהופעתם של יישובי קבע קטנים בתרבות הנטופית והסתיים‬ ‫בביות חיות המשק בכפרים הגדולים של התרבות הירמוכית (‪ .)Banning 1998; Cauvin 2000‬תקופה‬ ‫זו ידועה במיוחד בשל פעילות פולחנית מגוונת‪ ,‬ובה מנהגי קבורה מורכבים‪ ,‬כיור גולגולות אדם בטיח‬ ‫ובפיגמנטים‪ ,‬עיצוב פסלי אדם וצלמיות אנתרופומורפיות ממגוון חומרים ובניית מסכות אבן‪ .‬המחקר‬ ‫והתערוכה בשם "פנים אל פנים — המסכות העתיקות בעולם“ שערכו במוזיאון ישראל האוצרים‬

‫‪174‬‬

‫מסכת האבן הניאוליתית מפני־חבר בדרום הר חברון‬

‫דבי הרשמן ואחרים חשף את עולמן המסתורי של מסכות האבן מהתקופה הניאוליתית (‪Hershman‬‬

‫‪ 1.)2014‬במחקר הוצגו ‪ 16‬מסכות ושברי מסכה‪ ,‬שאותרו באוספים ברחבי העולם ומקורן המשוער הוא‬ ‫אזור הרי יהודה‪ ,‬דרום הר חברון‪ ,‬בקעת ערד ועבר הירדן‪ .‬המסכה היחידה שנמצאה בהקשר ארכיאולוגי‬ ‫ברור היא המסכה ממערת נחל חמר שחשפו בר־יוסף ואלון בשנת ‪( 1983‬בר־יוסף ואלון ‪Bar- ;1986‬‬ ‫‪ .)Yosef and Alon 1988‬מסכה נוספת שמקורה בסוחר עתיקות מוכרת גם בשם 'המסכה של דיין'‪,‬‬ ‫ומוצאה ככל הנראה באתר הארכיאולוגי אל־ח‘דב (סרור ‪( 1971‬א))‪.‬‬ ‫במאמר זה תוצג לראשונה מסכת אבן שמורה להפליא‪ ,‬שנתגלתה בשנת ‪ 2018‬סמוך ליישוב פני־‬ ‫חבר שבדרום הר חברון‪ .‬את המסכה מצא מטייל בשולי שדה חרוש‪ ,‬והיא נמסרה ליחידה למניעת שוד‬ ‫ברשות העתיקות‪ .‬במאמר יוצגו תוצאות ראשוניות של מחקר הבוחן את האותנטיות של המסכה ואת‬ ‫‪2‬‬ ‫ההקשר הארכיאולוגי למקום הימצאה‪.‬‬

‫המסכה‬ ‫המסכה (‪ 18‬ס“מ אורך‪ 14.5 ,‬ס“מ רוחב‪ ,‬כ־‪ 2.5‬ס“מ עובי‪ ,‬כ־‪ 1.7‬ק“ג משקל; איור ‪ )1‬עשויה מאבן‬ ‫גיר צהבהבה־אדמדמה (בערבית‪“ :‬מיזי אחמר“) שמקורה באזור הרי יהודה – דרום הר חברון‪ .‬חלקים‬ ‫ניכרים ממנה מכוסים בצמידה אפורה המסתירה את רוב פני האבן המקוריים‪ .‬פני המסכה קמורים‬

‫איור ‪ .1‬מסכת האבן מפני־חבר (צילום‪ :‬קלרה עמית)‪.‬‬ ‫‪ 1‬המחקר והתערוכה נערכו בראשות המחלקה לתרבויות פרהיסטוריות במוזיאון ישראל בירושלים‪ ,‬בשיתוף‬ ‫המעבדה למיקרוארכיאולוגיה השוואתית‪ ,‬החוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום‪ ,‬אוניברסיטת תל אביב‪,‬‬ ‫והמעבדה לארכיאולוגיה ממוחשבת‪ ,‬המכון לארכיאולוגיה‪ ,‬האוניברסיטה העברית בירושלים‪ .‬תודה מיוחדת‬ ‫לדר‘ דבי הרשמן‪ ,‬מוזיאון ארץ ישראל‪ ,‬תל אביב על הליווי והייעוץ המדעי וכן על האישור להשתמש במחקרה‪,‬‬ ‫ולפרופ‘ יובל גורן‪ ,‬אוניברסיטת בן גוריון על הייעוץ המדעי‪.‬‬ ‫‪ 2‬תודות לחנניה היזמי ובני הר אבן מקמ"ט ארכיאולוגיה‪ ,‬יניר מילבסקי מענף פרהיסטוריה ברשות העתיקות‪,‬‬ ‫אבשלום קרסיק‪ ,‬פנינה שור ושי הלוי מרשות העתיקות‪.‬‬

‫רונית לופו‪ ,‬אילן חדד‪ ,‬יותם אשר‪ ,‬אבנר אילון‪ ,‬מירה בר־מטיוס ועומרי ברזילי‬

‫‪175‬‬

‫ומלוטשים היטב באופן המבליט את מרקם האבן‪ ,‬שבו עורקים כתומים־ורדרדים‪ .‬חלקה האחורי של‬ ‫המסכה קעור ומוחלק אף הוא‪.‬‬ ‫המסכה מעוצבת בקפידה בצורה נטורליסטית‪ .‬בתווי פניה נראים שקעים סגלגלים לעיניים ואף קטן‪,‬‬ ‫בולט‪ ,‬מעוצב בצורת משולש‪ ,‬ללא נחיריים‪ .‬הפה סכמתי‪ ,‬עשוי שקע צר וסביבו חריטה של קו מתאר‬ ‫חיצון‪ ,‬סגלגל‪ ,‬המתאים לצורת הפה‪ .‬בין קו המתאר החרוט לשקע הפה‪ ,‬נחרטו קווים אנכיים המסמלים‬ ‫שיניים‪ .‬הפה פתוח קמעה‪ ,‬כמו בעת דיבור‪ .‬עצמות הלחיים מודגשות‪ ,‬וניכרת סימטריה גבוהה בעיצוב‬ ‫הפנים‪ .‬בשוליה נקדחו ארבעה חורים זה מול זה בדיוק רב‪ :‬בקו רוחב‪ ,‬מימין ומשמאל לעיניים; ובקו‬ ‫אורך‪ ,‬מעל המצח ומתחת הסנטר‪.‬‬

‫המסכה בהקשר הארכיאולוגי‬ ‫המסכה נמצאה בשולי שדה חרוש בראש גבעה (‪ 730‬מ‘ גובה מעל פני הים)‪ ,‬סמוך לאחד מיובליו של‬ ‫נחל חבר‪ ,‬כקילומטר אחד מדרום־מזרח ליישוב פני־חבר (איור ‪ .)2‬בסריקה ראשונית של השדה נמצאו‬ ‫כ־‪ 100‬פריטי צור מסותתים‪ ,‬שברי כלי אבן ועלי שלם (איור ‪ .)3‬כן נמצאו ספלולים וחציבות מעוגלות‬ ‫(‪ 5–3‬ס“מ קוטר) במחשופי הסלע שבפאתי השדה‪ .‬חציבות אלו אופייניות לתקופה הניאוליתית וכנראה‬ ‫שימשו מתקני כתישה‪.‬‬ ‫מכלול פריטי הצור שנמצא עשוי ברובו על חומר גלם מקומי מתצורת משאש‪ .‬לחלק מהפריטים‬ ‫מרקם שמנוני‪ ,‬דבר שיכול ללמד על חימומו של הצור‪ .‬פעולה זו הייתה חלק מתהליך ייצור הכלים‪,‬‬ ‫ומטרתה כנראה לחזק את הפריט ולסייע בעיבודו‪ .‬מכלול הצור כולל פריטים שהופקו בשיטות סיתות‬ ‫אופייניות לתקופה הניאוליתית הקדם־קרמית ב‘‪ ,‬כגון הפקת להבים ארוכים וסימטריים מגרעינים דמויי‬ ‫סירה (מכונים בלעז “נביפורמיים“) וכן כלים דו־פניים‪.‬‬

‫איור ‪ .2‬השדה החרוש שבו נמצאה המסכה‪ ,‬מבט למזרח (צילום‪ :‬היחידה למניעת שוד ברשות העתיקות)‪.‬‬

‫‪176‬‬

‫מסכת האבן הניאוליתית מפני־חבר בדרום הר חברון‬

‫איור ‪ .3‬כלי האבן באתר (צילום‪ :‬רונית לופו‪ ,‬עיבוד‪ :‬אילנית אזולאי)‪.‬‬

‫התפלגות מכלול הצור מראה כי מעל מחצית הפריטים הם פסולת סיתות (‪ ,)Debitage‬דבר זה‬ ‫מלמד על כך שפעולת הסיתות נערכה באתר עצמו (איור ‪ .)4‬במכלול ‪ 26‬אחוז הם כלים‪ ,‬ובהם בעיקר‬ ‫להבים ונתזים משובררים‪ .‬כן נמצאו להבי מגל‪ ,‬לאחד מהם ברק שימוש המלמד כי הוא שימש בקציר‬ ‫דגנים (איור ‪ .)5‬נמצאו כלים דו־פניים‪ ,‬מרצעים‪ ,‬להבון משוברר‪ ,‬משוננים וכלים כפולים; רוב הכלים‬ ‫נעשו אד־הוק‪ ,‬כלומר סותתו באתר על פי צורך‪ .‬נמצאו במכלול גם גרעינים (‪ ,)2%‬שבבים וגושים (‪.)14%‬‬ ‫כל הממצאים — כלי צור‪ ,‬כלי אבן וספלולים — מלמדים על קיומו של אתר ארכיאולוגי מהתקופה‬ ‫הניאוליתית הקדם־קרמית בתחומי השדה שבו נמצאה המסכה‪.‬‬ ‫האתר בפני־חבר נמצא סמוך לשני אתרים ניאוליתיים (כ־‪ 12‬ק“מ בקו אווירי)‪ ,‬אל־ח‘דב וח‘ירבת‬ ‫רבוד‪ ,‬שחפר סרור מאגף העתיקות בהיקף מצומצם בשנות ה־‪ 70‬של המאה הכ‘ (סרור ‪( 1971‬א‪,‬‬ ‫ב))‪ .‬האתר בח‘ירבת אל־ח‘דב הוא ככל הנראה‪ ,‬מקור המסכה המכונה 'המסכה של דיין' או 'המסכה‬ ‫מדומא'‪ .‬דיין רכש את המסכה מסוחר עתיקות‪ ,‬אך מעקב שנערך אחר מקום מציאתה הוביל לבעליו של‬ ‫שדה חרוש מצפון לכפר דומא (‪ .)Hershman 2014:10‬ממצאי החפירה שנערכה באל־ח‘דב מלמדים‬ ‫על קיומו של אתר מהתקופה הניאוליתית הקדם־קרמית (סרור ‪( 1971‬א))‪ .‬גם בחפירה בח‘ירבת רבוד‬ ‫נמצאו כלי צור וממצאים נוספים המלמדים על קיומו של יישוב קבע‪ ,‬ככל הנראה מהשלב התיכון של‬ ‫התקופה הניאוליתית הקדם־קרמית ב‘ (סרור ‪( 1971‬ב)); ‪.)Gubenko, Barzilai and Khalaily 2009‬‬ ‫הממצאים הראשוניים מהאתר בפני־חבר משקפים תמונה יישובית דומה לאתרים המוכרים‬ ‫מח‘ירבת רבוד ואל־ח‘דב‪ .‬נתונים אלו מאירים באור חדש את 'המסכה של דיין' ומחזקים את ההנחה‬ ‫על מקום מוצאה והאותנטיות שלה‪ ,‬על אף שמקורה משוק העתיקות‪.‬‬

‫רונית לופו‪ ,‬אילן חדד‪ ,‬יותם אשר‪ ,‬אבנר אילון‪ ,‬מירה בר־מטיוס ועומרי ברזילי‬

‫איור ‪ .4‬התפלגות מכלול הצור‪.‬‬

‫איור ‪ .5‬כלי צור אופייניים לתקופה הניאוליתית הקדם־קרמית (צילום‪ :‬רונית לופו‪ ,‬עיבוד‪ :‬אילנית אזולאי)‪.‬‬

‫‪177‬‬

‫‪178‬‬

‫מסכת האבן הניאוליתית מפני־חבר בדרום הר חברון‬

‫מחקרים אנליטיים‬ ‫במחקר זה הצמידה המכסה את המסכה נבדקה בשיטות מדעיות‪ .‬מטרת הבדיקות הייתה לאפיין את‬ ‫הצמידה ולהשוותה לצמידות הקיימות על כלי הצור שנמצאו בסביבה‪ ,‬ובכך לאמת את שיוכה לאתר‬ ‫ולחשוף את ההקשר הארכיאולוגי שלה‪ .‬להלן הבדיקות שנערכו‪:‬‬ ‫‪ .)FTIR( Fourier Transform Infrared .1‬בדיקה זו מאפיינת את ספקטרום בליעת האור בטווח האינפרא‬ ‫אדום‪ ,‬ובעזרתה אפשר לזהות את ההרכבים המולקולרי והמינרלוגי של הדגימות (‪.)Weiner 2010‬‬ ‫נבדקו הצמידה שעל המסכה וצמידה נוספת משני פריטי צור אינדיקטיביים‪ ,‬המתוארכים לתקופה‬ ‫הנאוליתית הקדם־קרמית ב‘‪ ,‬שנאספו בשדה בפני־חבר; אלו ישמשו מקור השוואה שמטרתו לאמת‬ ‫את שיוכה של המסכה לאתר‪ .‬בנוסף‪ ,‬נדגם חומר הגלם של המסכה (אבן גיר) והצור שממנו הופקו‬ ‫פריטי הצור‪ .‬הבוץ שנדבק בתוך אחד מחורי המסכה נבדק אף הוא לצורך בקרה (איור ‪ .)6‬הממצאים‬ ‫הראו כי הצמידה וחומרי הגלם מורכבים משתי קבוצות מינרלים עיקריות‪ :‬קלציט ומינרלים המכילים‬ ‫סיליקטים (חרסיות וקוורץ)‪ .‬ההבדל ביחס בין המינרלים נקבע על בסיס העוצמה של בליעת האור‬ ‫(איור ‪ .)7‬כן עלה במחקר כי לשלוש הצמידות יחסי מינרלים דומים (‪ ,)0.34–0.23‬ואילו בחומרי הגלם‬ ‫היחסים בין החומרים היו כצפוי שונים זה מזה‪ ,‬ולא חופפים ליחסי המינרלים שבצמידות (איור ‪.)7‬‬ ‫המסקנה היא שהצמידות על פריטי הצור ועל המסכה נוצרו בסביבה כימית דומה‪ .‬מכיוון שפריטי‬ ‫הצור שייכים לאתר ומסייעים לנו בתיארוכו‪ ,‬אפשר לקבוע שהמסכה ופריטי הצור שייכים לאותו אתר‬ ‫ארכיאולוגי‪ ,‬ולכן יש לתארכם לתקופה הניאוליתית הקדם־קרמית ב‘‪.‬‬

‫‪3‬‬

‫‪ .2‬בדיקות איזוטופים יציבים של פחמן וחמצן בצמידה‪ 4‬נערכו במטרה לבדוק את הרכב האיזוטופים‬ ‫ולהשוותם למסכות אחרות שנבדקו בעבר ולנטיפים וזקיפים ממערת שורק (איור ‪ )8‬כדי להבין אם‬ ‫הם נוצרו בתנאים דומים‪ .‬מכיוון שלא היה אפשר לתארך את הצמידה או המסכה‪ ,‬ניסינו לקבוע את‬ ‫גיל היווצרות הצמידה על פי ההשוואה להרכב האיזוטופי של משקעי מערת שורק שתוארכו בדיוק רב‬ ‫בשיטת אורניום־תוריום‪ .‬בחינת היחס בין האיזוטופים של פחמן ‪ 13‬לפחמן ‪ 12‬וחמצן ‪ 18‬לחמצן ‪16‬‬ ‫הראתה כי היחסים האיזוטופיים במינרל קלציט‪ ,‬המרכיב את הצמידה‪ ,‬דומים לערכים האיזוטופיים‬ ‫בצמידה של מסכה ‪ ,10‬מאזור דרום הר חברון (איור ‪ .)8‬השוואה בין הערכים האיזוטופיים שנמדדו‬ ‫לצמידה המכסה את המסכות‪ ,‬לערכים האיזוטופיים שנמדדו בקלציט‪ ,‬המרכיב את הזקיפים והנטיפים‬ ‫של משקעי מערת שורק‪ ,‬מראה כי טווח הערכים שלהן מתאים לטווח הערכים של הנטיפים והזקיפים‬ ‫שנוצרו בהרי יהודה ב־‪ 13,000‬השנים האחרונות (‪.)Bar-Matthews et al. 2003‬‬

‫ ‪ 3‬את המדידה ערך יותם אשר במכשיר ‪ Nicolet is5‬ברזולוציה של ‪ 4 cm-1‬בטווח בין ‪.400-2000 cm-1‬‬ ‫‪ 4‬המדידות האיזוטופיות נערכו במכון הגיאולוגי באמצעות מס־ספקטרומטר מסוג ‪ Delta-V‬מתוצרת חברת‬ ‫‪.ThermoFinnigan‬‬

‫רונית לופו‪ ,‬אילן חדד‪ ,‬יותם אשר‪ ,‬אבנר אילון‪ ,‬מירה בר־מטיוס ועומרי ברזילי‬

‫‪179‬‬

‫איור ‪ .6‬האזורים במסכה ובפרטי הצור‪ ,‬שמהם נלקחו דגימות לבדיקות המינרולוגיות (צילום‪ :‬יותם אשר)‪.‬‬

‫איור ‪ .7‬תוצאות הבדיקות המינרולוגיות‪ :‬בטבלה מוצג היחס בין סיליקט לקלציט על פי עוצמת הבליעה של‬ ‫המינרלים‪.‬‬

‫‪180‬‬

‫מסכת האבן הניאוליתית מפני־חבר בדרום הר חברון‬

‫איור ‪ .8‬יחסי האיזוטופים היציבים של חמצן ופחמן בצמידה שנדגמה ממסכה ‪( 12‬דגמה רשות העתיקות)‬ ‫וממסכות ‪ 10 ,2‬ו־‪ .13‬באיור מוצגים ערכי ‪ 18O‬נגד ‪ ,d13C‬ולהשוואה מוצגים גם הערכים שנמדדו מנחל שורק‬ ‫(מתוך מחקר ותערוכה שנערכה במוזיאון ישראל‪ .)Hershman 2014:62, 77, 81 :‬מסכות ‪ 10 ,2‬ו־‪( 13‬צילום‪ :‬אלי‬ ‫פוזנר; באדיבות מוזיאון ישראל‪ ,‬ירושלים)‪ .‬מסכה ‪( 12‬צילום‪ :‬קלרה עמית‪ ,‬רשות העתיקות)‬

‫‪ .3‬צילום מולטיספקטרלי‪ 5‬שבוצע למסכה איפשר ניתוח ספקטרום החזר האור באורכי הגל של האור‬ ‫הנראה והאינפרא אדום במטרה לאתר שרידים של פיגמנטים אדומים (‪ .)Asscher, in press‬בשלב זה‬ ‫התוצאות מראות כי לא היה אפשר לזהות שרידי צבע על המסכה‪.‬‬

‫דיון‬ ‫המסכה מפני־חבר נוספת למכלול מסכות האבן שפרסמו הרשמן ואחרים‪ .‬במחקרם נבחנו ‪ 16‬מסכות‬ ‫בכמה משתנים‪ ,‬והם הבסיס לבחינת מסכה זו‪ .‬מבחינה סגנונית ברור למדי שרוב המסכות שייכות‬ ‫לאותה משפחה‪ :‬צורתן סגלגלה‪ ,‬הפנים סימטריות‪ ,‬העיניים עגולות עד שקדיות והאף קטן ומפוסל‪,‬‬ ‫כמשולש ללא נחיריים‪ .‬הפה תמיד פתוח‪ ,‬במידה כזו או אחרת‪ ,‬לעתים מחייך או מרתיע ולרוב מופיעות‬ ‫שיניים העשויות בחריטה או הבולטות בצורה נטורליסטית‪ .‬לחלקן יש עצמות לחיים מודגשות ולרובן‬ ‫קו המדגיש את המצח (איור ‪.)9‬‬ ‫זמנן של מסכות האבן הוא המהפכה החקלאית‪ :‬תקופת המעבר מכלכלת צייד ולקט לחקלאות‬ ‫קדומה‪ ,‬ובה ביות מיני צמחים ובעלי חיים‪ .‬תקופת מעבר זו לוותה בשינויים במבנה החברתי ובעלייה‬ ‫בפעילויות הפולחנית־הדתית‪ ,‬המוצאים ביטוי בממצא הארכיאולוגי‪ .‬ממצאים פולחניים בני התקופה‬ ‫‪ 5‬את הצילום המולטיספקטרלי של המסכה צילם שי הלוי ממעבדת המגילות של מדבר יהודה ברשות העתיקות‪.‬‬

‫רונית לופו‪ ,‬אילן חדד‪ ,‬יותם אשר‪ ,‬אבנר אילון‪ ,‬מירה בר־מטיוס ועומרי ברזילי‬

‫‪181‬‬

‫איור ‪ .9‬מסכות האבן מדרום הארץ (צילום המסכה מפני‪-‬חבר‪ :‬קלרה עמית; צילום יתר המסכות‪ :‬אלי פוזנר‬ ‫באדיבות מוזיאון ישראל‪ ,‬ירושלים‪ ,‬מתוך‪.)Hershman 2014:61–88 :‬‬

‫כללו בין היתר פסלים דמויי אדם וגולגולות מכוירות בטיח‪ ,‬וכן מסכות אבן‪ .‬בחינה של מסכות האבן‬ ‫והגולגולות המכוירות מלמדת על תפזורת גיאוגרפית שונה לפריטים הללו (איור ‪ .)10‬מסכות האבן‬ ‫מרוכזות באזורים דרומיים (הרי יהודה‪ ,‬הר חברון‪ ,‬עבר הירדן)‪ ,‬ואילו הגולגולות המכוירות נמצאות‬ ‫במרכז הארץ ובצפונה (גליל‪ ,‬עמקים ואגן דמשק)‪ .‬דגם זה תואם לחלוקה גיאוגרפית־חברתית לחברות‬ ‫הניאוליתיות בדרום הלבנט על פי כלכלה ותעשיות כלי הצור (‪.)Bar-Yosef 2001; Barzilai 2010‬‬ ‫בחלוקה זו נמצא שחקלאים יושבי קבע נכחו באזור הים תיכון‪ ,‬ורועים פסטורליים נמצאו בדרום‪ .‬באף‬ ‫אחד מן האתרים לא נמצאו יחד מסכות וגולגולות מכוירות מלבד במערת נחל חמר‪ ,‬שבה נמצאו מסכת‬ ‫אבן וגולגולת מכוירת שכוסתה בדגם רשת‪ .‬על מערה זו קבע בר־יוסף שהיא אתר פולחן שמיקומו‬ ‫הגיאוגרפי מסמן גבול בין קבוצות חקלאים לרועים ניאוליתיים‪.‬‬ ‫הגולגולות המכוירות בתקופה זו מיוחסות לפולחן אבות‪ .‬בפולחן זה‪ ,‬שנעשה כנראה כדי לשמר את‬ ‫המורשת המשפחתית‪ ,‬טיפלו בגולגולות המתים במגוון דרכים‪ ,‬כגון כיור בטיח‪ ,‬עיצוב תווי פנים ואף‬ ‫שיבוץ צדפים בעיניים‪ ,‬ולאחר מכן הן נקברו מתחת לרצפות הבתים‪ .‬מסכות האבן‪ ,‬כמו זו מפני־חבר‬ ‫דומות לפנים אנושיות‪ ,‬ולכן גם הן מקושרות לפולחן האבות‪ .‬האם המסכה ייצגה פנים מוכרות וידועות?‬ ‫או שאולי ייצגה את פניו של אב קדמון? האם נחבשה או הולבשה על הפנים? או שנקשרה לעמוד? מי‬ ‫היו האנשים אשר השתמשו בה? אלו רק חלק קטן מהשאלות הרבות העולות מהמסכה מפני־חבר‬ ‫ומ'אחיותיה' הוותיקות‪ .‬גם אם נותרו שאלות רבות מהשאלות שעליהן יש בידנו תשובה‪ ,‬אין ספק כי זהו‬ ‫אחד הממצאים המרשימים והיפים שנמצאו באזורנו‪.‬‬

‫‪182‬‬

‫מסכת האבן הניאוליתית מפני־חבר בדרום הר חברון‬

‫איור ‪ .10‬הפיזור הגיאוגרפי של מסכות האבן והגולגולת המכוירות (ערכה‪ :‬אילנית אזולאי)‪.‬‬

183

‫ מירה בר־מטיוס ועומרי ברזילי‬,‫ אבנר אילון‬,‫ יותם אשר‬,‫ אילן חדד‬,‫רונית לופו‬

‫הפניות‬ .71–62:19 ‫ קדמוניות‬.‫ החפירות במערת נחל חמר‬.1986 ‘‫בר־יוסף ע‘ ואלון ד‬ .24:‫ חדשות ארכיאולוגיות לז‬.‫ אל־ח‘דב‬.)‫ (א‬1971 .‘‫סרור ג‬ .24:‫ חדשות ארכיאולוגיות מ‬.‫ ח‘ רבוד‬.)‫ (ב‬1971 .‘‫סרור ג‬ Asscher Y. in press. Characterizing Salts and Red Pigments using Multispectral Images: the Frigidarium of the Sarno Baths, Pompeii. In M. Birkenfeld and I. Garfinkel eds. Digital Archaeology: New Research and Advanced Technologies. Jerusalem. Banning T. 1998. The Neolithic Period: Triumphs of Architecture, Agriculture, and Art. NEA 61:188–237. Bar-Matthews M., Ayalon A., Gilmour M., Matthews M. and Hawkesworth C. 2003. Sealand Isotopic Relationships from Planktonic Foraminifera and Speleothems in the Eastern Mediterranean Region and their Implications for Paleorainfall During Interglacial Intervals. Geochimica et Cosmochimica Acta 67:3181–3199. Bar-Yosef O. and Alon D. 1988. Naḥal Ḥemar Cave (‘Atiqot [ES] 18). Jerusalem. Bar-Yosef O. 2001. From Sedentary Foragers to Village Hierarchies: The Emergence of Social Institutions. In G. Runciman ed. Proceedings-British Academy. London Press. Pp. 1–38. Barzilai O. 2010. Social Complexity in the Southern Levantine PPNB as Reflected through Lithic Studies: The Bidirectional Blade Industries (BAR Int. S. 2180). Oxford. Cauvin J. 2000. The Birth of the Gods and the Origins of Agriculture. Translated by T. Watkins. Cambridge: Cambridge. Gubenko N., Barzilai O. and Khalaily H. 2009. Rabud: A Pre-Pottery Neolithic B Site South of Hebron. JIPS 39:63–80. Hershman D. 2014. Face to Face: The Oldest Masks in the World. Jerusalem, The Israel Museum. (with contributions by Yuval Goren; Leore Grosman, Ahiad Ovadia and Alexander Bogdanovsky). Weiner S. 2010. Microarchaeology: beyond the visible archaeological record. Cambridge.