הראש הישראלי (The Israeli Mind) 9789655528701

Citation preview

‫אלון גרטש‬

‫הראש הישראלי‬ ‫איך הוא עובד וכיצד הוא מעצב אותנו‬ ‫מאנגלית‪ :‬שרה ריפין‬

‫‪Alon Gratch‬‬ ‫‪THE ISRAELI MIND‬‬ ‫‪Copyright © 2014 by Alon Gratch‬‬ ‫‪First published in English by St. Martin's Press, New York 2015‬‬ ‫‪All Rights Reserved‬‬ ‫‪Hebrew Language Copyright‬‬ ‫© ‪Kinneret, Zmora 2014‬־‪.Bitan, Dvir — Publishing House Ltd‬‬ ‫כל הזכויות שמורות‬ ‫זכויות בעברית‬ ‫© תשע"ד ‪ 2014‬כנרת‪ ,‬זמורה־ביתן‪ ,‬דביר — מוציאים לאור בע"מ‬ ‫אין לשכפל‪ ,‬להעתיק‪ ,‬לצלם‪ ,‬להקליט‪ ,‬לתרגם‪ ,‬לאחסן במאגר מידע‪ ,‬לשדר או לקלוט בכל דרך או‬ ‫אמצעי אלקטרוני‪ ,‬אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה‪.‬‬ ‫שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב‬ ‫מהמו"ל‪.‬‬ ‫סידור‪ ,‬עימוד והפקה במפעלי כנרת‪ ,‬זמורה־ביתן‪ ,‬דביר — מוציאים לאור בע"מ‬ ‫רח' ההגנה ‪ ,10‬אור יהודה ‪6022410‬‬ ‫‪Kinneret, Zmora‬־‪.Bitan, Dvir — Publishing House Ltd‬‬ ‫‪Hahagana St., Or Yehuda 6022410, Israel 10‬‬ ‫מסת"ב ‪ISBN 978-965-552-870-1‬‬ ‫‪www.kinbooks.co.il‬‬

‫****‬ ‫לאמי‪ ,‬חיה גרטש ולאבי המנוח‪ ,‬אברהם גרטש‬

‫הקדמה‬

‫כבוד הרב‪ ,‬אני מתנגד‬ ‫הרב עלה אל הדוכן‪ .‬הוא בירך והילל את חתן הבר־מצווה‪ ,‬בני‪ .‬אחר כך‬ ‫הזמין את הקהילה ל ָשבת ונשא דרשה על גיחה קצרה של ישראל לרצועת‬ ‫עזה שאירעה זמן קצר לפני כן‪ .‬הוא הסביר את התנהגותה של ישראל‬ ‫והצדיק אותה וסיים את דבריו בהכרזה נרגשת שמלחמת ששת הימים היתה‬ ‫שעתה היפה ביותר של ישראל‪.‬‬ ‫ברגע זה קם אחד מאורחי הבר־מצווה‪ ,‬איש עסקים ישראלי בשנות‬ ‫החמישים לחייו‪ ,‬וקטע אותו‪ ,‬נסער כולו‪" .‬כבוד הרב‪ ,‬אני מתנגד להצהרות‬ ‫האלה!" בבית התפילה הגדול והנאה נפלה דממה והיה אפשר לחתוך את‬ ‫האוויר בסכין‪ .‬הרב ענה בשלווה ובכבוד‪" ,‬ידידי‪ ,‬למה שלא נשוחח על כך‬ ‫שנינו אחרי הטקס‪ ".‬אבל האיש שישב ממש מאחור ֵי אשתי ואני והיה במקרה‬ ‫אחי‪ ,‬הטיח לעומתו‪" ,‬לא‪ ,‬רבי‪ ,‬הייתי רוצה לפנות אל הקהילה‪" ".‬מצטער‪",‬‬ ‫אמר הרב‪" ,‬אני לא יכול להרשות לך‪" ".‬אני רוצה לומר רק מילה אחת‪",‬‬ ‫התעקש אחי‪.‬‬ ‫בעוד אני תוהה איזו מילה זו יכולה להיות‪ ,‬שמעתי את אשתי — אמריקאית‬ ‫מעודנת ובעלת נימוסים יוצאי דופן — מסננת לעבר אחי‪" ,‬אריאל‪ ,‬אם לא‬ ‫תפסיק עם זה אני אהרוג אותך!" בלי להחסיר פעימה ענה לה אריאל‪" ,‬יש‬ ‫דברים ששווה למות למענם‪ ".‬אבל הוא נכנע להוראה‪ ,‬התיישב ואיפשר‬ ‫לטקס להמשיך‪ .‬כפי שאולי כבר הבנתם‪ ,‬מלבד השם הפרטי הזהה היה‬ ‫לאחי מעט מאוד מן המשותף עם ראש הממשלה לשעבר ששיגר את‬ ‫החיילים ההם לתוך רצועת עזה‪ .‬מלבד דבר אחד קטן‪ ,‬כמובן — שניהם‬ ‫ישראלים‪.‬‬ ‫יש לי חשד שהרב לא התנסה בדבר כזה מימיו‪ ,‬וכמוהו גם הקהילה‬ ‫השוכנת לבטח בפרבר אמיד מצפון לעיר ניו יורק‪ .‬האירוע נהיה לשיחת היום‬ ‫כשהתחילו החגיגות בקאנטרי קלאב הרוגע‪ ,‬על שפת המים‪ ,‬מרחק כמה‬ ‫קילומטרים מבית הכנסת‪ .‬אבל גם שם‪ ,‬למרות האווירה האלגנטית של‬ ‫האתר המהודר אם גם קצת מחניק‪ ,‬הראש הישראלי המשיך להפגין נוכחות‪.‬‬

‫אולי מפני ששנינו‪ ,‬אשתי ואני‪ ,‬פסיכולוגים‪ ,‬או פשוט מפני שאיננו אנשים‬ ‫דתיים‪ ,‬חגיגת הבר־מצווה של בננו לא התנהלה על פי המתכונת המקובלת‪.‬‬ ‫בין היתר ביקשנו משבעה גברים שמילאו תפקיד חשוב בחיי משפחתנו לומר‬ ‫בפומבי כמה דברי עצה לבננו על הפיכתו לגבר‪ ,‬שהרי זה כביכול מה שטקס‬ ‫הבר־מצווה אמור לציין‪ .‬בחרנו את חותני‪ ,‬את שני אחַי‪ ,‬שלושה ידידי משפחה‬ ‫ואת אבי‪ ,‬ונתנו להם כמה הנחיות מדויקות‪ .‬חותני ושלושת ידידינו‬ ‫האמריקאים מילאו אחר ההוראות‪ .‬הם השמיעו כמה עצות מרגשות‪,‬‬ ‫משעשעות וידידותיות־למתבגרים‪ ,‬שהוכנו כהלכה ונחרתו בזיכרון‪.‬‬ ‫כבר פגשתם את אריאל‪ .‬עצתו היתה‪" :‬תשמע תמיד לקול הבטן שלך‪".‬‬ ‫אבל כעת הגיע תורו של אחי האחר‪ ,‬אלי‪ ,‬לשמוע לקול בטנו שלו‪ .‬ובכן‪ ,‬הוא‬ ‫קם ממקומו‪ ,‬תפס את המיקרופון והכריז בגאווה שלא הכין מאומה‪ .‬הוא‬ ‫בירך את בני בלבביות והתיישב‪ .‬בניגוד לאריאל הוא לא השמיע שום‬ ‫הצהרות פוליטיות‪ ,‬אך הנושא בהחלט לא היה רחוק מסדר היום שלו‪ .‬אלי‪,‬‬ ‫המבוגר ממני בעשר שנים‪ ,‬היה בן ‪ 21‬ב־‪ .1969‬הוא לקח אז חלק פעיל‬ ‫במסע הבחירות של המועמד הקבוע של הימין הישראלי‪ ,‬מנחם בגין‪ ,‬ועמד‬ ‫בראש אחד ממשרדיו בירושלים‪ .‬זמן קצר אחרי כן הוא שינה את שם‬ ‫המשפחה שלו מגרטש לגדות‪ .‬המעשה הזה לא חרג מנוהג מקובל בתקופה‬ ‫ההיא‪ ,‬שבה ישראלים רבים ﬠִברתו ּ את שמות המשפחה שלהם ברוח‬ ‫האידיאל של היהודי הישראלי החדש‪ .‬אבל בהפגנת אהבתו לארץ ישראל‬ ‫השלמה אלי בחר שם משפחה המתייחס לשתי גדות הירדן‪ ,‬לפי ההמנון של‬ ‫האסכולה הרביזיוניסטית של הציונות‪" :‬שתי גדות לירדן‪ ,‬זו שלנו זו גם כן‪".‬‬ ‫שנים אחר כך‪ ,‬לאחר שהתחתן והוריש את שמו לילדיו‪ ,‬עבר מר גדות שינוי‬ ‫מהותי ופנה אל השמאל שתמך בוויתור על הגדה המערבית ואפילו על‬ ‫מזרח ירושלים לפלסטינים‪ .‬אבל הוא וצאצאיו‪ ,‬השותפים פחות או יותר‬ ‫להשקפותיו‪ ,‬תקועים עכשיו עם השם "גדות"‪.‬‬ ‫הגיע תור הדובר האחרון־אחרון חביב — אבי‪ .‬מוקדם יותר הוא אמר לי‬ ‫שבכוונתו לספר את המעשה דלהלן מן הבר־מצווה שלו עצמו‪ :‬זמן קצר‬ ‫לפני שנולד ב־‪ ,1918‬בפלשתינה שהיתה תחת שלטון הטורקים‪ ,‬גורש אביו‬ ‫לסוריה משום שהשתמט מן הגיוס לצבא הטורקי כדי לא להילחם נגד‬ ‫בעלות הברית במלחמת העולם הראשונה‪ .‬מסיבה זאת לא היה יכול האב‬ ‫להשתתף בטקס ברית המילה שלו‪ ,‬אבל הוא נדר שלפחות לבר־מצווה של‬ ‫בנו הוא יגיע‪ .‬בקיצור‪ ,‬הוא הגיע‪ ,‬ובמעמד ההוא סיפר לאבי את הסיפור כולו‪.‬‬ ‫"כשבאתי לברית של בנך‪ ,‬נכדי הצעיר ביותר‪ ",‬המשיך אבי ואמר לי‪" ,‬נדרתי‬ ‫שאגיע לבר־מצווה שלו כדי להשלים את המעגל‪ ".‬וכך עשה‪ .‬בגיל ‪ 86‬הוא‬

‫טס מירושלים לניו יורק והתכונן לספר את הסיפור הזה בבר־המצווה‪ .‬אולם‬ ‫כאשר פירט את תוכניתו באוזני אמי‪ ,‬היא כנראה פסלה אותה וקבעה שאין‬ ‫לסיפור ולא כלום עם הבר־מצווה של בני ולכן אין הוא הולם‪ .‬ולכן בעקבות‬ ‫זאת‪ ,‬למרות העידוד שלי‪ ,‬אבי החליט נגד הנאום הזה‪ .‬אמי עזרה לו לכתוב‬ ‫במקומו משהו חינוכי והולם על התבגרותו של בני‪ ,‬והוא התכוון לקרוא אותו‪.‬‬ ‫אבל במעמד החגיגי‪ ,‬אחרי שששת הדוברים הראשונים נשאו את דבריהם‬ ‫ואחרי שאשתי הציגה את אבי כמי ששרד חמש מלחמות‪ ,‬שלושה בנים ו־‪58‬‬ ‫שנות נישואים‪ ,‬קמה אמי וצעדה אל הדוכן‪ .‬בהסבירה שאבי לא מרגיש טוב‪,‬‬ ‫היא קראה בעצמה את הנאום "שלו"‪.‬‬ ‫אם אתם סבורים שאמי היתה חריגה‪ ,‬וכי באופן עקבי פעלו רק הגברים‬ ‫במשפחתי "על פי הבטן" או צעדו על פי כל מנגינה שבקעה מתוכה‪ ,‬עלי‬ ‫להזכיר גם גיסה אחת שהצהירה שהיא לא תחבוש שום "שמאטע" על‬ ‫ראשה כמקובל בבית הכנסת‪ ,‬ואחיינית אחת שהודיעה לבני שהיא לא‬ ‫מאמינה באלוהים ועל כן היא תסרב להתכבד בפתיחת ארון הקודש‪ ,‬וגם‪:‬‬ ‫למה הוא סובל את ההצגה הנלעגת הזאת אם גם הוא‪ ,‬כפי שענה לה‪ ,‬אינו‬ ‫מאמין באלוהים‪...‬‬ ‫סיפרתי את מעשה הבר־מצווה הזה כמה וכמה פעמים‪ ,‬ובאמריקה הוא‬ ‫מעורר תמיד צחקוקי פליאה המלווים בזעזוע וגם בהערצה‪ .‬אבל תגובות‬ ‫של ישראלים נוטות להיות יותר בסגנון של אז מה? אין פירוש הדבר‬ ‫שהישראלים לא מודעים לקיומם של כללי התנהגות שונים בתרבויות‬ ‫אחרות‪ .‬להפך‪ ,‬כאנשי העולם הגדול המרבים בנסיעות‪ ,‬הם מתפעלים לא‬ ‫פעם מן ההיבטים החיוביים של מנהגים וטקסים כאלה‪ .‬יתר על כן‪ ,‬לפחות‬ ‫מבחינה היסטורית‪ ,‬הערכים והשאיפות האזרחיים של ישראל קרובים קרבה‬ ‫רבה לסוג הנורמות המערביות המכתיבות התנהגות הולמת בכנסייה או‬ ‫בבית הכנסת‪ .‬אבל כמו כל העמים‪ ,‬הישראלים מושרשים עמוק בתרבותם‬ ‫הייחודית ועשויים לא לקלוט מיד כיצד הם נראים דרך עדשות של תרבות‬ ‫אחרת‪ .‬ומה שחשוב יותר‪ ,‬הם גאים — ובצדק — בנטייתם להתבטא באופן‬ ‫גלוי וישיר‪ .‬בנקודה זאת‪ ,‬גם אחרי שנות נישואים רבות‪ ,‬אשתי ואני התווכחנו‬ ‫פעם אם מן הראוי לדבר עם בן הזוג בצורה מזלזלת על בני המשפחה שלו‬ ‫או שלה‪ .‬דעתה היתה שהרגשות מסוג זה מוטב לא לבטא‪ ,‬ואילו בעיני נראה‬ ‫הדבר כהדחקה שערורייתית‪ .‬ואולם בסופה של השיחה גברה התלבטותי‪ ,‬כי‬ ‫הודיתי בחוכמה שבשתי הגישות‪ .‬נראה לי שבמשפחה ישראלית לגמרי לא‬ ‫היה נושא כזה עולה לשיחה או לוויכוח מלכתחילה‪.‬‬

‫***‬ ‫אני פסיכולוג קליני וסופר המתגורר בניו יורק‪ .‬גדלתי בירושלים אבל עברתי‬ ‫מישראל לאמריקה בגיל ‪ ,21‬זמן קצר אחרי סיום שירותי הצבאי‪ .‬כמי שחי‬ ‫באמריקה זה עשרות שנים‪ ,‬סגנון החיים שלי‪ ,‬הערכים והרגישויות‪ ,‬שלא‬ ‫לדבר על אשתי והילדים‪ ,‬הם אמריקאים בעליל‪ .‬ואף על פי כן‪ ,‬במשך כל‬ ‫השנים הללו כמעט לא היה יום שבו לא הייתי איכשהו מודע לדנ"א הישראלי‬ ‫שלי‪ .‬יתר על כן‪ ,‬כפסיכולוג וכסופר המקדיש את זמנו להתבוננות בהתנהגות‬ ‫אנושית‪ ,‬הנושא של הספר הזה היה תמיד קרוב ללבי‪ .‬ואף על פי כן‪ ,‬במשך‬ ‫זמן רב שמרתי ממנו מרחק‪ .‬זהו שדה מוקשים אינטלקטואלי‪ ,‬אמרתי‬ ‫לעצמי‪ .‬הוא מציב בעיות מתודולוגיות רבות מדי‪ ,‬שאלות תיאורטיות רבות‬ ‫מדי‪ ,‬השלכות פוליטיות רבות מדי‪.‬‬ ‫‪1‬‬ ‫אלא שמכשולים מסוג זה לא בלמו אותי בעבר‪ .‬בספרי הראשון שמתי‬ ‫מטרה לעצמי לבחון את עולמם הפנימי של גברים‪ .‬המשימה היתה כרוכה‬ ‫בשילוב של תיאוריה‪ ,‬מחקר‪ ,‬עבודה קלינית‪ ,‬פסיכולוגיה‪ ,‬ביולוגיה‪ ,‬תרבות —‬ ‫וסיפורי האישי כגבר — כל זאת בנרטיב שיטתי ולכיד‪ .‬משימה לא קלה‪ ,‬הייתי‬ ‫אומר‪ ,‬ואף על פי כן לא נרתעתי מפניה‪ .‬בהחלט נהניתי מן התהליך כולו‪ ,‬וגם‬ ‫התוצאה היתה לגמרי לא רעה‪ .‬לכן‪ ,‬מדוע כל כך נמנעתי מלעסוק בפרויקט‬ ‫נוסף‪ ,‬מרתק ביותר‪ ,‬אף כי מאתגר עד מאוד? הייתי כל כך אמביוולנטי לגביו‬ ‫עד שבינתיים כתבתי ספר נוסף‪ ,‬על‪ ...‬אמביוולנטיות‪ .‬אבל אז‪ ,‬לפני כשנתיים‪,‬‬ ‫הגיעה ידידה מישראל לביקור‪ .‬כמי שאינה פסיכולוגית אלא חוקרת ספרות‬ ‫שעבודתה כרוכה בפרשנות פסיכואנליטית של סיפורי המקרא‪ ,‬היא הקשיבה‬ ‫לרעיונות שלי וגם להיסוסי‪ ,‬וכשסיימתי את דברי‪ ,‬חייכה ואמרה‪" ,‬אולי אתה‬ ‫חושש להתקרב מדי למשהו שעמלת קשה כל כך לשמור ממנו מרחק כל‬ ‫השנים האלה‪ ".‬ניסוח פשוט זה‪ ,‬שלא אני ולא הפסיכואנליטיקאית שלי‬ ‫בפועל חשבנו עליו עד אז‪ ,‬נחת עלי כרעם ביום בהיר‪ .‬ברגע‪ ,‬כמו בפריצת‬ ‫דרך טיפולית‪ ,‬התפוגגה האמביוולנטיות שלי כליל‪ .‬היסוסי וספקותי התחלפו‬ ‫באחת ההחלטות המרגשות ביותר של חיי‪ :‬אני אעסוק בנושא זה לא רק‬ ‫כניסיון אינטלקטואלי להבין את הנפש הישראלית‪ ,‬אלא גם כחתירה רגשית‬ ‫לשלב באופן טוב יותר את עברי הישראלי עם ההווה האמריקאי שלי‪.‬‬ ‫‪ 1‬אילו יכלו הגברים לדבר בהוצאת כנרת זמורה־ביתן‪.2004 ,‬‬

‫מאז ואילך שיקעתי את עצמי בכל מה שהוא ישראלי‪ .‬עברתי על מאות‬

‫פרסומים אקדמיים בתחומי ההיסטוריה‪ ,‬הסוציולוגיה‪ ,‬האנתרופולוגיה‪,‬‬ ‫הפסיכולוגיה‪ ,‬מדעי המדינה‪ ,‬החינוך והספרות הישראליים‪ .‬קראתי וסקרתי‬ ‫מאות מקורות משניים‪ ,‬הכוללים ספרים‪ ,‬מאמרי עיתונות‪ ,‬סרטים‪ ,‬מוזיקה‬ ‫ויצירות אמנות‪ .‬באתי לישראל לביקורים ארוכים ותכופים יותר מבעבר‪.‬‬ ‫פגשתי וראיינתי פסיכולוגים‪ ,‬סוציולוגים‪ ,‬היסטוריונים‪ ,‬אנשי מדע המדינה‪,‬‬ ‫עיתונאים‪ ,‬אמנים ואנשי עסקים ישראלים‪ .‬וכן העסקתי כמה עוזרי מחקר‬ ‫ישראלים שסייעו לי לדלות מתוך עשרות שנים של מחקר אמפירי חומר‬ ‫רלוונטי למשימה שלי‪ ,‬וראיינו מספר רב של ישראלים מן השורה מכל שדרות‬ ‫החיים‪ .‬ואחרון־אחרון חביב‪ ,‬התחלתי לצפות בטלוויזיה הישראלית ולהקשיב‬ ‫לרדיו הישראלי ברשת מדי יום ביומו‪.‬‬ ‫מה שהתגבש היה בסיס מלהיב‪ ,‬ולדעתי ייחודי‪ ,‬לדיון במגמה העיקרית של‬ ‫ספר זה — הבנת ההתנהגות הישראלית מנקודת מבט של האופי הלאומי‪.‬‬ ‫בעזרת התחקיר המעשי בישראל‪ ,‬המחקר האקדמי הקיים‪ ,‬התיאוריה‬ ‫הפסיכואנליטית והתנסותי המקצועית והאישית השתדלתי לעצב נרטיב‬ ‫מקיף‪ ,‬מאתגר ונגיש על "הראש הישראלי"‪ .‬הספר שלפניכם הוא מפת‬ ‫דרכים למסע בנפש הישראלית והזמנה להצטרף אליו‪.‬‬

‫הדווקאיות הישראלית וזה מזיז למישהו?‬ ‫באיזו מידה מייצגת משפחתי הישראלית — שפגשתם זה עתה — את האופי‬ ‫הלאומי הישראלי? ישראלים רבים רואים בה דוגמה חיוורת של "הישראלי‬ ‫המכוער"‪ ,‬או בהיפוך החיובי‪ ,‬של "הצבר" האסרטיבי‪ .‬ואכן‪ ,‬התנהגות‬ ‫המשפחה בבר־המצווה של בני תואמת כמה מן התפיסות הנפוצות של‬ ‫הסגנון הבין־אישי הישראלי גם מחוץ לישראל‪ .‬ראו‪ ,‬למשל‪ ,‬איך דיפלומטים‬ ‫ומנהיגים פוליטיים זרים מתארים את עמיתיהם הישראלים בזיכרונותיהם‪.‬‬ ‫בהתייחסם לאישיותם של כמה ראשי ממשלה ישראלים משני צדי המפה‬ ‫הפוליטית‪ ,‬נקטו ג'ימי קרטר‪ ,‬ג'יימס בייקר וביל קלינטון‪ ,‬אם לצטט מעטים‬ ‫בלבד‪ ,‬את מילות התואר האלה‪ :‬אגרסיבי‪ ,‬יהיר‪ ,‬דפנסיבי‪ ,‬קשה עורף‪ ,‬בלתי‬ ‫מתפשר‪ ,‬עיקש‪ ,‬וכחן‪ ,‬נוקשה‪ ,‬מחוספס‪ ,‬לא ענייני‪ ,‬שלילי‪ ,‬חשדן‪ ,‬מציב‬ ‫מכשולים‪ ,‬חוסם‪ ,‬פרובוקטיבי‪ .‬גם כאן אפשר וצריך להבין כל אחד מן‬ ‫התארים הלא נעימים האלה בעזרת המקבילה החיובית שלו‪ .‬ובכל זאת‪,‬‬ ‫אילו יישמנו את הטכניקה הסטטיסטית של "ניתוח גורמים" לרשימה הזאת‪,‬‬ ‫ודאי היינו מצמצמים אותה למספר קטן של תיאורים חשובים ומדויקים יותר‪.‬‬ ‫בעצם‪ ,‬אפילו למי שנפגש עם כינויים אלה באקראי ברור שהתארים שלילי‪,‬‬

‫וכחן‪ ,‬עיקש‪ ,‬בלתי מתפשר ומציב מכשולים מייצגים כולם את אותה תכונת‬ ‫אישיות או עמדה בסיסית‪.‬‬ ‫ב"מבחן רורשך" לכתמי דיו שבו הנבחן צריך להעלות אסוציאציות לכתמים‬ ‫הכהים‪ ,‬הסימטריים‪ ,‬סגנון בין־אישי זה היה מתבטא בראיית דימויים באזור‬ ‫הרקע הלבן יותר מאשר בתבנית השחורה והטבעית יותר‪ .‬בהקשר הישראלי‬ ‫סגנון זה אולי מתמצה במילה הייחודית "דווקא"‪" .‬למה אתה עושה לי‬ ‫דווקא?" הוא משהו שילד ישראלי‪ ,‬או אפילו מבוגר‪ ,‬יגיד לחבר המתעקש‬ ‫לנהוג באופן אופוזיציוני‪ .‬בקצרה‪ ,‬מדובר בנטייה לאמירת לאו כאשר אתם‬ ‫מתנגדים רק כדי להתנגד‪ .‬הייתי פעם במסיבה בדירה מפוארת בשדרת‬ ‫פארק במנהטן‪ ,‬שבה הוגש האוכל במתכונת מזנון‪ .‬כשהתקרבתי אל המזנון‬ ‫מימין‪ ,‬עשתה אישה אחת את דרכה למולי עם הצלחת שלה‪ .‬כשראיתי את‬ ‫התור מאחוריה והבנתי שטעיתי במיקום התור‪ ,‬אמרתי בצחוק‪" ,‬סליחה‪ ,‬את‬ ‫בכיוון הלא נכון‪ ".‬אחר כך הוספתי‪" ,‬רק התלוצצתי‪ ,‬וכמה טיפוסי לישראלי‬ ‫לטעות ולומר לאחרים שהם אלה שטועים‪ ".‬האישה צחקה ואמרה‪" ,‬זה‬ ‫באמת מצחיק; אמי ישראלית‪ ,‬וזה מה שהיא עשתה לי כל החיים!"‬ ‫לגבי המידה שאפשר להחיל נטייה זאת על כל הישראלים או על רובם‪,‬‬ ‫מתעוררות שתי שאלות‪ .‬הראשונה היא‪ ,‬מדוע הישראלים אופוזיציוניים כל‬ ‫כך? האם מדובר במנגנון הגנתי שהתפתח במשך הזמן בתגובה למערכת‬ ‫מסוימת של תנאים סביבתיים והיסטוריים? אכן‪ ,‬בדיוק כמו כל היצורים החיים‬ ‫האחרים‪ ,‬בני אדם פרטיים וגם ארגונים מפתחים צורות חוזרות של פעולה‬ ‫בסביבה נתונה‪ ,‬וכך גם אומות‪ .‬ההתנהגויות נחשבות ל"הגנה" משום שהן‬ ‫שומרות עלינו מסכנה ומסייעות לנו לשרוד‪ .‬היות שהן נחוצות ומועילות‬ ‫ברגעים מוקדמים ומכוננים או במשך תקופת זמן ארוכה‪ ,‬הן נעשות לחלק‬ ‫בלתי נפרד מאופיינו וממשיכות לפעול גם כאשר אינן חיוניות עוד‪ ,‬ואפילו לא‬ ‫מועילות‪.‬‬ ‫הצצה קצרה בהיסטוריה הציונית תסביר ללא קושי מדוע היה לישראלים‬ ‫צורך לפתח סוג זה של מנגנון הגנה מתנגד‪ .‬חִשבו ל ְאילו דברים היו היהודים‬ ‫שהיגרו לפלשתינה בשלהי המאה התשע־עשרה ואלה שהתיישבו או נולדו‬ ‫שם במהלך כינונה של המדינה היהודית צריכים לומר "לא"‪ :‬לא להורים‬ ‫ולמשפחות שהשאירו מאחור בארצות מוצאם; לא למקצועות היהודיים‬ ‫המסורתיים של מלאכה ומסחר זעיר ולסגנון חיים של עיסוק בכספים‪ ,‬של‬ ‫רוכלות ושל לימוד תורה שהחלוצים בזו להם והתנערו מהם לטובת עבודת‬ ‫האדמה; לא למציאות ולדימוי העצמי של היהודי הגלותי הלמדן‪ ,‬החששן‬ ‫והסביל‪ ,‬שהחלוצים דחו אותו אידיאולוגית במטרה לברוא יהודי חדש‪ ,‬גופני‪,‬‬

‫אסרטיבי ופעיל; לא ללשון היידיש ולשפע לשונות אחרות‪ ,‬שאת כולן‬ ‫החליפה החייאתה הנלהבת של העברית התנ"כית ועדכונה; לא לזהות‬ ‫האתנית ולמורשת התרבותית של ארץ המוצא‪ ,‬שהיו אמורות להתמוסס‬ ‫מיידית בכור ההיתוך החדש; לא לדת כעיקרון הארגוני של הקהילה‪ ,‬שהיה‬ ‫אמור לפנות את מקומו לסוציאליזם או למודרניות עירונית; לא לשיח‬ ‫המעודן‪ ,‬תלוי־המעמד‪ ,‬של התרבות האירופית‪ ,‬שפשוט לא היה יכול‬ ‫להתמודד עם החום‪ ,‬עם המדבר‪ ,‬עם מנהגי האוריינט המקומיים ועם מעשי‬ ‫האיבה הערביים; לא לארצות ולחברות המוצא שהולידו את האנטישמיות‬ ‫ואת השואה‪ ,‬או כשלו בהגנה על היהודים מפניהן; לא לשלטון הבריטי על‬ ‫פלשתינה כאשר התחיל להגביל את העלייה והעצמאות היהודיות; לא‬ ‫לתושבי הארץ הערבים שלא רצו את נוכחותם שם; לא לתלוּת בממשלות‬ ‫זרות ובכוחות השיטור שלהן לצורך הגנה כדרך שנהגו יהודים במשך אלפיים‬ ‫שנה; לא ל"הליכה כצאן מובל לטבח"‪ ,‬כתפיסתם ההיסטורית של הישראלים‬ ‫את קורבנות השואה; לא להגירה למקום בטוח יותר‪ ,‬שהיתה התגובה‬ ‫היהודית המסורתית לסכנה; לא לעשרות שנים של לחץ בינלאומי להתפשר‬ ‫עם הפלסטינים; ולא לאו"ם‪ ,‬שבן גוריון ביטל אותו בתמציתיות כ"או"ם‬ ‫שמוּם"‪ ,‬כלומר‪" ,‬או"ם כלום"‪ ,‬עקב עמדתו ההיסטורית האנטי־ישראלית‪.‬‬ ‫כפי שעולה מן ההיסטוריה הזאת‪ ,‬כדי להיהפך לישראלים היה עליהם‬ ‫לדחות הן כוחות חיצוניים הן פנימיים‪ .‬אבל בעוד התנגדות לכוחות חיצוניים‬ ‫— הבריטים‪ ,‬הערבים‪ ,‬העולם וכו' — היא מבחינה פסיכולוגית משימה‬ ‫פשוטה יחסית‪ ,‬ההתנגדות לחלקים מן העצמי מורכבת יותר‪ .‬שהרי ככלות‬ ‫הכול‪ ,‬לטוב או לרע‪ ,‬כולנו קשורים למי שהננו‪ .‬לפיכך הגיוני להניח שעל אף‬ ‫נחישותם המדהימה‪ ,‬הציונים לא הצליחו להיפטר לגמרי מן היהודי הישן‬ ‫שבתוכם‪ .‬על פי הנחה זו‪ ,‬ייתכן שהם אימצו חיצוניות קשוחה חדשה שדיכאה‪,‬‬ ‫או הדחיקה‪ ,‬אך לא מחקה כליל את החששנות הגלותית‪ .‬אולי יש אמת‬ ‫בקלישאה הישנה‪ ,‬שכמו פרי הצבר — שעל שמו הם נקראים — הישראלים‬ ‫דוקרים מבחוץ אבל מתוקים מבפנים‪ .‬אמת או לא‪ ,‬מה שטמון מתחת‬ ‫לחיצוניות הישראלית הקשוחה שפגשנו עד כה — חששנות‪ ,‬מתיקות‪ ,‬או‬ ‫בעצם‪ ,‬כפי שנראה‪ ,‬מבנה נפשי מורכב יותר — הוא נושאו של ספר זה‪.‬‬ ‫ההיבט השני הנוגע לנטייה האופוזיציונית של האופי הישראלי הוא‪" ,‬למה‬ ‫זה משנה?" או "למי זה בעצם אכפת?" ובכן‪ ,‬אצלנו‪ ,‬הישראלים‪ ,‬מדובר‬ ‫בסקרנות טבעית‪ ,‬בתהייה לגבי המבנה הפסיכולוגי של עצמנו‪ .‬אבל כפי‬ ‫שנראה עד מהרה‪ ,‬מדובר גם בבעיה הישרדותית‪ .‬אם לא נשכיל לתת מבט‬ ‫ממושך וישיר בראי ולבצע את ההתאמות הדרושות‪ ,‬פשוט לא נשרוד‬

‫כאומה‪ .‬ונוסף על כך‪ ,‬גם ל ָעולם בכללותו יש עניין להתוודע אל הראש‬ ‫הישראלי‪ .‬לפני קצת יותר ממאה שנים‪ ,‬בתקופה שהאלימות הערבית נגד‬ ‫היישוב הציוני הזעיר־עדיין בפלשתינה היתה נדירה למדי‪ ,‬פירסם ערבי‬ ‫לאומני‪ ,‬נג'יב עזורי שמו‪ ,‬ספר שבו צפה שהערבים והיהודים יילחמו על‬ ‫פלשתינה עד שצד אחד יובס‪ ,‬וכי גורל העולם כולו יהיה תלוי בתוצאת‬ ‫המלחמה הזאת‪ .‬מעניין שהוא ניבא זאת לפני שהעולם היה כפר גלובלי עם‬ ‫גבולות חדירים‪ ,‬תקשורת חברתית ונשק להשמדה המונית‪ .‬היום העולם‬ ‫פגיע הרבה יותר‪ ,‬ואחרי כמה מלחמות‪ ,‬הסכמי שלום‪ ,‬אינתיפאדות ומלחמות‬ ‫נוספות‪ ,‬הסכסוך הערבי־ישראלי טרם נפתר‪.‬‬ ‫בעולם שאחרי ‪ 11‬בספטמבר ‪ 2001‬קל מאוד לדמיין איך המיזוג בין גורמים‬ ‫כמו תלותו של המערב בנפט של המזרח התיכון‪ ,‬התעצמות הנשק הביולוגי‪,‬‬ ‫הכימי והגרעיני‪ ,‬התפוצצות חבלנים מתאבדים והיעדר הגנה אמינה נגדם‪,‬‬ ‫"האביב הערבי" והאסלאם האנטי־מהפכני המאיים עליו‪ ,‬איראן‬ ‫הכמעט־גרעינית וישראל הגרעינית האסרטיבית — מיזוג זה עלול להתניע‬ ‫בכל רגע תרחישים אחדים של משבר גלובלי‪ .‬מובן מאליו שארצות הברית‬ ‫תהיה מעורבת בכל משבר מסוג זה‪ ,‬אבל גם ישראל הקטנה עלולה להיות‬ ‫מעורבת — אם בנקיטת פעולות מנע צבאיות‪ ,‬אם בתגובת־יתר על תקיפה‪,‬‬ ‫אם בבחירת מדיניות המלבה שנאה ערבית כלפי ארצות הברית והמערב‪.‬‬ ‫נכון שגם הפלסטינים‪ ,‬עם המדינות הערביות והמוסלמיות‪ ,‬מחזיקים במפתח‬ ‫ליציבות גלובלית‪ ,‬ונכון גם שהגורם הרדיקלי בקרבם הוא איום רציני‪ ,‬אבל‬ ‫התנהגותה של ישראל רחוקה משלמות‪ ,‬והיעדר היכולת לצפות את‬ ‫פעולותיה‪ ,‬להבין אותן ולהשפיע עליהן עלול להחמיר‪ ,‬אם לא ליצור‪ ,‬משבר‬ ‫בממדים חסרי תקדים‪ .‬לא מדובר כאן ברעיון חדש‪ .‬כל הנשיאים‬ ‫האמריקאים ואינספור דיפלומטים מערביים מוצאים את עצמם בסופו של‬ ‫דבר מעורבים במה שקרוי "תהליך השלום" התקוע תמיד במזרח התיכון‪,‬‬ ‫ולא משנה כמה נשבעו להתרחק מן הביצה המדינית הזאת‪.‬‬ ‫במילים אחרות‪ ,‬אם אופייה האופוזיציוני של המנטליות הישראלית מניע או‬ ‫מעצב את פעולותיה של ישראל‪ ,‬את תגובותיה או את מדיניותה‪ ,‬הכרחי‬ ‫לישראל‪ ,‬כמו גם לביטחון העולם‪ ,‬להבין אותו וללמוד כיצד להתמודד איתו‪.‬‬ ‫אם יש לכם ספק שמנטליות לעומתית כזאת ממלאת תפקיד בסוגיות‬ ‫בינלאומיות‪ ,‬חשבו על עדותו של מזכיר המדינה האמריקאי לשעבר ג'יימס‬ ‫בייקר‪ :‬כאשר התייחס בזיכרונותיו לראש הממשלה הישראלי יצחק שמיר‬ ‫כ"דוקטור לא" הודה בייקר שקריאתו המפורסמת לישראלים בקונגרס‬ ‫ב־‪ — 1990‬לחייג ‪ 1-202-456-141‬לבית הלבן כשיתכוונו ברצינות לשלום —‬

‫נבעה בראש ובראשונה מן הכעס שלו על שמיר ועמיתיו‪.‬‬ ‫אך בואו נתייחס ביתר פירוט לאיום‪ .‬לפחות בשני תחומים מסוימים לא‬ ‫נפריז אם נאמר שבשנים הקרובות‪ ,‬האופי הלאומי הישראלי‪ ,‬על רכיביו‬ ‫המודעים והלא־מודעים‪ ,‬עשוי לקבוע בפועל באיזה עולם נחיה כולנו במאה‬ ‫העשרים ואחת‪.‬‬ ‫בזמן כתיבת ספר זה אין איש יודע אם המשא ומתן שמנהלות ארצות‬ ‫המערב עם איראן יאט את המירוץ הברור שלה לפיתוח נשק גרעיני או ישים‬ ‫לו קץ‪ .‬מכל מקום‪ ,‬ישראל הבהירה והדגישה את התנגדותה למגעים אלה‬ ‫ועמדה על זכותה לא להרפות מהאופציה הצבאית‪ .‬וכך‪ ,‬בשנה או בשנתיים‬ ‫הבאות‪ ,‬בין שהמהלך של המערב יצליח ובין שלא‪ ,‬העולם כולו יעקוב אחר‬ ‫התנהלות ישראל‪ .‬האם תפתח במתקפת מנע? האם תוכל ארצות הברית‬ ‫להשפיע על עיתויה של מתקפה כזאת או לבלום את ישראל? אם לא‪ ,‬כיצד‬ ‫תגיב ישראל כאשר איראן תתקדם ותשיג את הנשק הזה הלכה למעשה?‬ ‫נוסף על כך‪ ,‬במקביל להתפתחויות אלה‪ ,‬תהליך השלום‬ ‫הישראלי־פלסטיני‪ ,‬או היעדרו‪ ,‬חזר למרכז הבמה‪ .‬בסתיו של ‪ 2013‬ארצות‬ ‫הברית‪ ,‬בהנהגתו של שר החוץ הנמרץ ג'ון קרי‪ ,‬הציעה מסגרת חדשה‬ ‫לשיחות על הסכם שלום‪ .‬על פי כל הדיווחים‪ ,‬הישראלים והפלסטינים‬ ‫הרגישו את הלחץ עד כדי כך שמנהיגים ישראלים תקפו את שר החוץ קרי‬ ‫בפומבי‪ .‬לכך יש להוסיף את האיום של קהילת העסקים והממשלות‬ ‫האירופיות בדבר הטלת חרם על מוצרים ישראליים‪ .‬אלא שלמרות כל‬ ‫המאמצים הדיפלומטיים הנמרצים לקראת אביב ‪ 2014‬עמד תהליך השלום‬ ‫בפני התמוטטות‪ .‬שני הצדדים התבצרו בעמדותיהם‪ ,‬הרשות הפלסטינית‬ ‫חברה לחמאס במגמה להקים ממשלת אחדות‪ ,‬וישראל הקפיאה את‬ ‫השיחות‪ .‬אם אכן תקום ממשלת אחדות אש"ף־חמאס או שהפלסטינים‬ ‫יכריזו על צעדים חד־צדדים כלשהם‪ ,‬או אם יקרוס תהליך השלום לגמרי‪,‬‬ ‫עלול להתחולל פרץ אלימות חדש מן הסוג שקרה בעקבות הלחץ של ביל‬ ‫קלינטון להגיע להסכם שלום בשנת ‪ ,2000‬ואולי לטרוק סופית את הדלת על‬ ‫הפתרון של שתי המדינות לשני עמים‪ .‬אבל אפילו אם יצליח ג'ון קרי בדרך‬ ‫נס להחיות את המשא ומתן ולהגיע להסכם‪ ,‬יש להניח שקיצונים חמומי מוח‬ ‫משני הצדדים יבעירו את השטח‪ ,‬כפי שקרה בעקבות הסכם אוסלו‪.‬‬ ‫פעולותיהם והתגובות עליהן עלולות לערער עוד יותר את המצב באזור‪ .‬וכך‪,‬‬ ‫בכל אחד מהתרחישים יהיו למהלכים הישראליים תוצאות גיאופוליטיות‬ ‫הרות גורל‪ .‬בה בשעה שהמדינה היהודית ממשיכה לשגשג מבחינות רבות‪,‬‬ ‫עובדה היא שמאז ‪ ,1967‬העימותים הצבאיים בינה ובין העולם המוסלמי‬

‫נעשו מסובכים יותר ולעתים קרובות פתירים פחות‪ .‬העימות הבא עלול‬ ‫בהחלט לגרור מתקפת טילים ואולי אף סכנה של סכסוך גרעיני‪ ,‬ועל כל‬ ‫פנים‪ ,‬קורבנות אזרחיים ישראלים רבים ייפלו‪.‬‬ ‫אם יש לכם ספק שהפסיכולוגיה ממלאה תפקיד מכריע במדיניות‬ ‫הישראלית‪ ,‬שימו לב לממצאיו של תום שגב אשר סקר מחדש לפני כמה‬ ‫שנים את מלחמת ששת הימים‪ .‬ספרו של שגב מ־‪ — 1967 ,2005‬והארץ‬ ‫שינתה את פניה‪ ,‬שהביא מסמכים רשמיים שנחשפו לקהל לפני זמן לא רב‪,‬‬ ‫מראה כי בהחלטתה לצאת למלחמה ב־‪ 1967‬פעלה ממשלת ישראל בניגוד‬ ‫לסדרת ההחלטות האסטרטגיות השקולות של עצמה‪ .‬שגב‪ ,‬שהסיק‬ ‫שבשיגור הכדור הראשון פעלה הממשלה הישראלית בראש ובראשונה על‬ ‫פי רגש ודחף‪ ,‬אמר לי זמן קצר אחרי הופעת ספרו כי הסיבות למלחמת‬ ‫‪1‬‬ ‫ששת הימים היו "פסיכולוגיות לחלוטין"‪.‬‬ ‫מובן מאליו שהראש הישראלי אינו עסוק במלחמה ושלום בלבד‪ .‬למען‬ ‫האמת‪ ,‬בשנים האחרונות דומה שהישראלים חשים שעמום‪ ,‬או ליתר דיוק‪,‬‬ ‫עייפות וקוצר רוח כלפי עיסוקים אלה‪ ,‬שהטרידו אותם עד כה‪ .‬יש לי חשד‬ ‫שהאדישות שרבים מהם מפגינים היא ציפוי הגנתי דק מפני החרדה שמעורר‬ ‫המסלול הגיאופוליטי של מדינתם‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬ספר זה יסביר גם את‬ ‫ההשפעה הלא־מידתית שיש לישראלים על עולמנו בתחומים מגוונים כמו‬ ‫אמנות‪ ,‬עסקים‪ ,‬רפואה‪ ,‬ספרות‪ ,‬הייטק‪ ,‬מוזיקה ומדע‪ .‬בכל השטחים הללו‬ ‫נודע לסגנון הייחודי והמורכב של האופי הלאומי הישראלי תפקיד ברור‪.‬‬

‫התינוק הזקן והדרה מצערת‬ ‫בלבו של האופי הלאומי הישראלי טמון פרדוקס‪ ,‬שהיטיב מכולם להגדיר‬ ‫אותו הפסיכואנליטיקן הישראלי עמנואל ברמן‪ ,‬אשר תיאר את ישראל‬ ‫כתינוק זקן‪ 2.‬מצד אחד‪ ,‬ישראל מגלמת את המשכיות ההיסטוריה היהודית‪,‬‬ ‫אפילו את הפסגה שאליה הגיעו אלפיים שנים של כיסופים לריבונות‬ ‫מחודשת בארץ האבות התנ"כית‪ .‬אין ספק שהאופי הישראלי הוא תוצר של‬ ‫ההיסטוריה הזאת‪ .‬מן הצד האחר‪ ,‬התנועה הציונית מרדה נגד היסטוריה‬ ‫זאת עצמה ופסלה את הפסיכולוגיה הגלותית שיצרה‪ .‬על ידי גיוס מאמץ‬ ‫ומשאבים יוצאי דופן‪ ,‬היא הועידה לעצמה במודע את בריאתו של "יהודי‬ ‫חדש"‪ ,‬שהוא מבחינות רבות הניגוד הקוטבי לקודמו‪ .‬ולכל הדעות‪ ,‬המפעל‬ ‫הציוני של מאה ועשרים השנים האחרונות‪ ,‬בכלל זה ששת העשורים ומחצית‬ ‫העשור של הריבונות הישראלית‪ ,‬הגשימו בדיוק את זה‪ .‬הוא גם יצר סוג חדש‬

‫של סביבה יהודית הממשיכה להעצים את היצור החדש‪ .‬כך ישראל היא‬ ‫חברה צעירה ומתפתחת הנושאת על גבה מטען יוצא דופן של מאות אם לא‬ ‫אלפי שנות זיכרון משותף‪ .‬נושא השפעתו של הפרדוקס הזה על האופי‬ ‫הלאומי הישראלי יעבור כחוט השני בכל אחד ואחד מפרקי הראש הישראלי‪.‬‬ ‫ולסיום‪ ,‬קיימת שאלת הערבים הישראלים‪ ,‬הניצבים מבחינה היסטורית‬ ‫ופסיכולוגית מחוץ לפרדוקס זה‪ .‬גם כמי שנקלעו לרשת ניגודים היסטורית‬ ‫משל עצמם וכמי שראויים ללא כל ספק לבחינה פסיכולוגית משלהם‪ ,‬הם‬ ‫השפיעו על המנטליות הישראלית והושפעו ממנה‪ .‬בעוד שספר זה יתייחס‬ ‫לתרומתם‪ ,‬הם לא ייכללו בדרך כלל בנרטיב‪ .‬הדרה מצערת זאת אינה באה‬ ‫בשום פנים לומר שהם פחות ישראלים מאזרחי הארץ היהודים‪ .‬אין היא‬ ‫משקפת אלא את בורותו של המחבר ואת יכולתו המוגבלת לתחקר ולנתח‪.‬‬ ‫במילים אחרות‪ ,‬מנקודת ראות פוליטית יש בהחלט מקום להאשים את‬ ‫המחבר בהטיה‪ ,‬היות שהוא רואה לכאורה את ישראל בראש ובראשונה‬ ‫כמדינה יהודית‪ .‬אכן‪ ,‬אין הדבר הזה עולה בקנה אחד עם השקפות‬ ‫דמוקרטיות‪ ,‬אך בינתיים המציאות היא שישראל מנוהלת על ידי יהודים‪,‬‬ ‫שמצב עניינים זה היה‪ ,‬ויהיה תמיד‪ ,‬תמצית המפעל הציוני‪ ,‬ושהתנהגותה של‬ ‫ישראל כמדינה וגם השפעתה המופרזת בחוץ לארץ נובעות בעיקר מן‬ ‫התבנית הפסיכולוגית של הישראלי היהודי‪ .‬קיימת גם הטענה שחלק מן‬ ‫הפסיכולוגיה הזאת נצפתה בערבים ישראלים‪ .‬אומרים שערבים מצרים‬ ‫וירדנים‪ ,‬למשל‪ ,‬מייחסים לערבים ישראלים סטריאוטיפים שליליים של יהודים‬ ‫ישראלים‪ ,‬כמו גסות‪ ,‬קולניות‪ ,‬דורשנות ושחצנות‪ 3.‬אם אמנם השפעות כמו‬ ‫אלה קיימות — וגורמים חיוביים הנוספים ודאי גם הם לתערובת — הריהן‬ ‫הולמות תפיסה פוליטית שוויונית יותר‪ ,‬מן הסוג שהציע‪ ,‬למשל‪ ,‬הכלכלן‬ ‫הפוליטי ברנרד אבישי בספרו הרפובליקה העברית‪ .‬מצד אחד‪ ,‬אבישי היה‬ ‫רוצה לראות ישראל חילונית עם הפרדה גמורה בין דת למדינה ועם שוויון‬ ‫זכויות מלא למיעוטים דתיים ואתניים‪ ,‬ועדיין כזאת המושתתת על המסורת‬ ‫הדומיננטית של ההיסטוריה היהודית האירופית‪ .‬מצד אחר‪ ,‬ישראל כזאת‬ ‫עלולה להיות חשופה ופתוחה יותר להשפעות תרבותיות חיצוניות של‬ ‫שכנותיה הערביות‪ ,‬שעשויות בטווח הארוך להחליש את השפעת המסורת‬ ‫הדומיננטית‪ ,‬היהודית־מערבית‪ ,‬על המנטליות הישראלית‪ .‬על כל פנים‪ ,‬כפי‬ ‫שעוד נראה‪ ,‬הדבר בהחלט אומר משהו על הראש הישראלי‪ ,‬אשר‬ ‫כשמדובר בישראל אינך יכול אפילו לדון בפסיכולוגיה בלי לגלוש לביצה‬ ‫הפוליטית‪ .‬או כמו שאמר דויד גרוסמן לניו יורק טיימס בשיחה על ספרו‬ ‫הישראלי המובהק אשה בורחת מבשורה‪" ,‬הפוליטיקה כאן היא כמו חומצה‪.‬‬

‫לא משנה כמה שכבות מגן תמרח על עצמך‪ ,‬היא תחדור דרכן פנימה‪".‬‬

‫‪4‬‬

‫פרק ראשון‬

‫מיהו ישראלי?‬ ‫בגיל תשע־עשרה שלח אותי צה"ל למשימה מיוחדת‪ .‬השנה היתה ‪ 1976‬וזה‬ ‫עתה סיימתי את הטירונות שלי ושירות של שישה חודשים ברצועת עזה‪ .‬עם‬ ‫עוד חייל‪ ,‬שעלה זמן לא רב לפני כן מאיראן‪ ,‬הוטל עלי לנהל "ספריית‬ ‫תרומות" ששכנה בבניין ערבי ישן ביפו‪ .‬את רעיון הספרייה הגה קצין צבא‬ ‫בגמלאות בן שבעים‪ ,‬אשר כלשונו‪" ,‬החליט להמשיך לשרת" כל עוד יוכל‪.‬‬ ‫הוא עבד בהתנדבות וסיפק לכל היחידות בצה"ל המעוניינות בזה משלוח‬ ‫חודשי חינם של ספרים וכתבי עת‪ .‬לבוס הקשיש שלנו‪ ,‬שסיפר לכולם שהוא‬ ‫רוכש את הספרים ואת כתבי העת מהוצאות לאור‪ ,‬היה הסכם עם המפיץ‬ ‫של כתבי העת הלועזיים שיאסוף עבורו חינם עודפים בשפות זרות שמצאו‬ ‫את מקומם בפח‪ .‬היינו אורזים ושולחים כל חודש עשרות ארגזים שהכילו‬ ‫תערובת משונה של קלאסיקה אירופית מאתגרת ומגזינים אמריקאיים‬ ‫קלילים‪ :‬עדה של נבוקוב ואשכבה לפינֶגן של ג'ויס לצד וימנז דיי‪ ,‬פמילי‬ ‫סירקל וגוד האוסקיפינג‪.‬‬ ‫אבל אלה היו רק הכיסוי — להלכה ולמעשה — למה שהיה ל ִבן של‬ ‫חבילות הספרים המאוד פופולריות שלנו‪ :‬פלייבוי‪ ,‬פנטהאוז‪ ,‬האסלר וכמה‬ ‫מגזינים גרמניים של פורנוגרפיה קשה יותר‪ ,‬שנשמרו עבור קצינים גבוהים‬ ‫ואורחים רצויים אחרים‪ .‬כשקצינים בכירים אלה קפצו לביקור‪ ,‬היה הקשיש‪,‬‬ ‫יוצא המחתרת הצרפתית בעברו‪ ,‬פותח בקבוק יין "פינו נואר" לפני ששלח‬ ‫אותם לדרכם עם אריזות אישיות משלהם‪ .‬היו גם מגזינים של "פלייגירל"‪,‬‬ ‫אבל הבוס שלנו מצא אותם דוחים מדי להפצה ולפיכך נחו להם וצברו אבק‬ ‫בחדר אחורי חבוי‪ .‬הללו שימשו נושא לבדיחות שלנו‪ ,‬היות שפעם בחודש‪,‬‬ ‫פ ָק שלנו‪ ,‬היינו מתעכבים לפטפט עם‬ ‫כשאספנו את המגזינים ממחסן הס ּ‬ ‫אחד העובדים שלו‪ ,‬ערבי צעיר שתפקידו היה לעבור עמוד־עמוד על כל‬ ‫חוברות ה"פלייגירל" ולמחוק במרקר שחור את כל איברי המין הגבריים‪.‬‬ ‫אבל יום אחד הגענו למחסן וגילינו שחברנו פוטר מכיוון שלא היה עוד צורך‬ ‫בשירותיו‪ .‬התברר שהמפיץ הפסיד בתביעה משפטית שהגישה נגדו התנועה‬

‫הפמיניסטית בטענה כי נשים ישראליות משלמות את המחיר המלא עבור‬ ‫המגזין ולפיכן הן זכאיות למוצר השלם‪.‬‬ ‫סיפור הזוי אך אמיתי זה משקף רגע של שינוי גדול בחברה הישראלית‪.‬‬ ‫התמעטות האידיאליזם וההרואיות הצבאית בקרב הדורות הצעירים יותר‪,‬‬ ‫התגברות השפעתם של ערכים וסגנון חיים מערביים‪ ,‬והגרסה הישראלית של‬ ‫המהפכה הפמיניסטית‪ ,‬כולם שם‪ .‬כולם הוגדרו על ידי סוציולוגים ישראלים‬ ‫כוחות שחוללו שינוי קיצוני בחברה הישראלית בשנות השבעים של המאה‬ ‫העשרים‪ .‬והדמויות הראשיות בסיפור — ג'נטלמן אירופי אידיאליסטי ועם‬ ‫זאת מושחת‪ ,‬צבר אשכנזי צעיר בעל נטיות אינטלקטואליות‪ ,‬עולה חדש‬ ‫הנאבק לפרנסתו‪ ,‬וערבי נחבא אל הכלים‪ ,‬עם צוות מסייע של חיילים‬ ‫וקצינים שטופי טסטוסטרון‪ ,‬מהם דתיים‪ ,‬רבים מהם מצפון אפריקה או‬ ‫ממוצאים אתניים רבים אחרים — מדגימים את הפיצול )פרגמנטציה(‬ ‫המיוחד שאפיין את החברה הישראלית בתקופה ההיא‪ .‬ככלות הכול‪ ,‬כל‬ ‫האנשים ההם‪ ,‬שנחלקו לאורך קווי שבר תרבותיים‪ ,‬דתיים‪ ,‬אתניים‪ ,‬מעמדיים‬ ‫ופוליטיים‪ ,‬לא היו ברגיל מתחברים זה לזה‪.‬‬ ‫אבל הדבר המוזר באמת בסיפור זה הוא שהוא אינו מוזר כלל ועיקר‪.‬‬ ‫לאמיתו של דבר‪ ,‬צמד הנושאים של שינוי ופיצול היה מרכיב קבוע לכל אורך‬ ‫ההיסטוריה הציונית‪ .‬אם תבחרו כל עשור שנים‪ ,‬תמצאו בו את שניהם‪.‬‬ ‫דוגמה טובה תשמש עלייתם של כמיליון בני אדם מברית המועצות לשעבר‬ ‫בשנות התשעים‪ ,‬למשל‪ ,‬והיא קושרת את שני הנושאים‪ .‬תזוזת אוכלוסין זאת‬ ‫היתה מקבילה לקליטתם בארצות הברית של כ־‪ 35‬מיליון מהגרים בתוך‬ ‫שנים מספר‪ ,‬מהגרים שאינם דוברי אנגלית והם בעלי סגנון חיים‪ ,‬תרבות‬ ‫וזהות אתנית ייחודיים משלהם‪ .‬ואמנם‪ ,‬במהלך שנים מעטות‪ ,‬ההגירה‬ ‫הרוסית שינתה באופן קיצוני את פניה של ישראל‪ .‬בה בעת היא הוסיפה‬ ‫רכיב חדש לקיטוע של החברה הישראלית‪ .‬העיתונאי האמריקאי ריצ'רד בן‬ ‫קריימר מתאר לפחות שש תת־קבוצות מובהקות באוכלוסייה הישראלית‪:‬‬ ‫הצברים שנולדו בישראל למשפחות יוצאות אירופה )ולספרדים "טהורים"‬ ‫שחיו בארץ דורות רבים(‪ ,‬בני עדות המזרח שהגיעו במקורם מארצות ערב‪,‬‬ ‫הרוסים‪ ,‬החרדים האשכנזים‪ ,‬החרדים בני עדות המזרח והמתנחלים בגדה‬ ‫המערבית‪ .‬אלה נחלקים שוב על פי קווי שבר סוציו־אקונומיים‪ ,‬תרבותיים‪,‬‬ ‫וכמובן‪ ,‬פוליטיים‪ .‬כפי שציין קריימר‪ ,‬כמה מן ה"שבטים" הללו בדרך כלל‬ ‫אינם מדברים זה עם זה‪ ,‬ולחלקם יש אפילו שפה ואמצעי תקשורת‬ ‫‪5‬‬ ‫משלהם‪.‬‬ ‫"מיהו ישראלי?" אומר הסוציולוג עוז אלמוג‪" ,‬היא שאלה ישראלית מאוד‪".‬‬

‫אבל בעוד שמבחינת איש מדעי המדינה או הסוציולוג השאלה הזאת נוגעת‬ ‫לאופן שבו ישראל משתנה‪ ,‬או לזיהוי המאפיינים של התת־קבוצות השונות‪,‬‬ ‫החקירה הפסיכולוגית נוגעת להשפעת השינוי והפיצול כשלעצמם על‬ ‫התפתחות אופיו של הפרט‪.‬‬

‫מלחמה‪ ,‬שלום ומחזורי שינוי אחרים‬ ‫ייתכן שהמטאפורה הטובה ביותר לשינוי ולאופן השפעתו על הישראלים‬ ‫ניתנה על ידי האינתיפאדה הפלסטינית השנייה )‪ ,(2005-2002‬שבמהלך‬ ‫חלקים ממנה התרחשו פיגועי התאבדות על בסיס יומיומי כמעט בעומק‬ ‫מרכזי אוכלוסייה ישראליים‪ .‬ברצף אירועים אופייני היה מחבל פלסטיני‬ ‫מפוצץ את עצמו בבית קפה‪ ,‬בקניון או בשוק ישראליים הומים‪ ,‬דם ואיברי‬ ‫אנוש היו ניתזים על שולחנות‪ ,‬על קולבים או על עצים‪ ,‬צוותי חירום של‬ ‫המשטרה ושל מגן דוד אדום היו מגיעים לפנות את הפצועים וההרוגים‪ ,‬רכבי‬ ‫תקשורת עם מצלמות טלוויזיה ועיתונאים היו מופיעים‪ ,‬צוותי זק"א חרדיים‬ ‫היו אוספים חלקי גופות ושרידי רקמות‪ ,‬יחידות ניקיון היו שוטפות רצפות‪,‬‬ ‫קירות ורהיטים‪ ,‬וזמן קצר לאחר מכן‪ ,‬לפעמים יום או שניים‪ ,‬היה העסק‬ ‫פותח את דלתותיו לפעילות רגילה‪ ,‬כאילו דבר לא קרה‪.‬‬ ‫בגרסה מוגדלת‪ ,‬רצף דרמטי זה של חיי רחוב שגרתיים ועם זאת סואנים‬ ‫המתחלפים באימה‪ ,‬הרס ומוות וחוזר חלילה‪ ,‬הוא סיפור המלחמה והשלום‬ ‫בישראל ובתולדות הציונות‪ .‬התחושה של תל אביב העכשווית‪ ,‬התוססת‪,‬‬ ‫המתוחכמת‪ ,‬החושנית‪ ,‬המתורבתת והמתפנקת באין מפריע‪ ,‬אחת מערי‬ ‫החוף המועדפות כיעד תיירותי בעולם‪ ,‬שונה בלא הַכ ּר מתל אביב בימים‬ ‫המפחידים של אותה אינתיפאדה אחרונה‪ ,‬כאשר מלונות היו נטושים‪,‬‬ ‫המעליות בהם סגורות וקירותיהן מעלים חלודה‪ .‬ומצב הרוח העולץ של היום‬ ‫לא נראה בשום מקום בין תחושות הבעתה והייאוש התמידיות של אז‪.‬‬ ‫ברור שזאת היתה רק החוליה האחרונה במחזור של מלחמה ושלום‬ ‫שהתקבע בארץ הקודש החל בעשורים הראשונים של המאה העשרים‪ .‬מאז‬ ‫שנות העשרים‪ ,‬במרווחים צפויים של שנים אחדות בממוצע‪ ,‬היה פורץ‬ ‫סכסוך קשה ואלים‪ .‬חלק מן המלחמות שינו דרמטית את גודלה של המדינה‬ ‫ואת גבולותיה‪ .‬חלקן חשפו את הישראלי הממוצע לאוכלוסיות ולתרבויות‬ ‫חדשות‪ .‬חלקן הולידו עידן של ביטחון עצמי ואופוריה‪ ,‬אחרות בישרו על‬ ‫תקופה של ספקות עצמיים וחרדת כיליון‪ .‬היו שהגדירו חיילים ישראלים‬ ‫צעירים כגיבורים אמיתיים ונדיבים‪ ,‬אחרות תיארו אותם כמדכאי נשים וילדים‪.‬‬

‫היו מלחמות שהביאו לאחדות‪ ,‬אחרות למחלוקת‪ .‬היו כאלה שהתרחשו‬ ‫מחוץ לתחומי המדינה ונצפו רק בטלוויזיה‪ ,‬אחרות התפוצצו בלב החיים‬ ‫האזרחיים‪ .‬היו שחוללו שינוי פוליטי‪ ,‬אחרות ביססו את הכוחות השולטים‪.‬‬ ‫באופן דומה‪ ,‬לכל תקופה של יציבות או של שלום נלווה שינוי משלה‪ .‬היו‬ ‫מלחמות שראו את אובדן האדמות‪ ,‬אחרות את התפשטות היישובים‪ .‬היו‬ ‫שהולידו התעוררות דתית‪ ,‬אחרות איפשרו את עליית הליברליזם החילוני‪ .‬היו‬ ‫שהובילו להתרחבות כלכלית דרמטית‪ ,‬אחרות הגדילו את הבידוד‬ ‫הבינלאומי‪ ,‬הקיפאון הכלכלי והאי־שקט החברתי‪ .‬לכמה מהן התלווה משא‬ ‫ומתן‪ ,‬אחרות שאפו לחד־צדדיות‪ .‬כמה הציתו מחדש רגשות של תקווה‬ ‫והדגישו את האפשרות לפיוס אמת‪ ,‬אחרות נתפסו כאשליה ורק הגבירו את‬ ‫האי־אמון בערבים ובעולם בכללותו‪.‬‬ ‫בדומה לכך‪ ,‬מחזורים של שינוי אפיינו את המפעל הציוני מתחילתו במה‬ ‫שנוגע לתמורות במבנה האוכלוסייה‪ .‬רוב המהגרים הקדם־ציונים‬ ‫לפלשתינה היו חסידי רבנים אירופים ויהודים נרדפים שהונעו במידה רבה על‬ ‫ידי להט דתי ורעיונות משיחיים‪ .‬גלי ההגירה הציונית שהתחילו בסוף המאה‬ ‫ה־‪ ,19‬לעומת זאת‪ ,‬היו בעיקרם של יהודים חילונים‪ ,‬רבים מהם הושפעו‬ ‫מחזון סוציאליסטי ושאפו לעבוד את האדמה ולכונן קהילות חקלאיות‪ .‬בעוד‬ ‫שלכל אחד מן הגלים האלה היה חותם ייחודי משלו — האחד בעיקרו אנשי‬ ‫מקצועות חופשיים מגרמניה‪ ,‬אחרים פועלים רוסים שייסדו כעין ארגונים‬ ‫צבאיים — עדיין הרוב היו יהודים אירופים‪ .‬אבל בקומץ השנים הראשונות‬ ‫אחרי הכרזת העצמאות‪ ,‬כשהאוכלוסייה הישראלית גדלה פי שניים ויותר‪,‬‬ ‫רוב העולים החדשים היו יהודים מעיראק ומארצות צפון אפריקה‪ ,‬בעיקר‬ ‫מרוקו‪ ,‬ורבים בהם אולצו לעזוב את ארצותיהם בעקבות רדיפות‪ .‬רובם באו‬ ‫ללא כל רכוש‪ ,‬רבים היו חסרי השכלה‪ ,‬וכשהגיעו לישראל עברו עליהם שנים‬ ‫של קליטה קשה ואִטית‪ .‬גלי עלייה נוספים הגיעו מצפון אמריקה‪ ,‬מאתיופיה‪,‬‬ ‫מדרום אפריקה ומצרפת‪ .‬אלה היו קטנים הרבה יותר ובכל זאת משמעותיים‬ ‫בשינוי הנוף האנושי בחלקים רבים של ישראל‪ .‬בשנות השבעים הגיעו עולים‬ ‫מברית המועצות‪ ,‬ביניהם "סירובניקים" רבים‪ ,‬משכילים וערכיים‪ ,‬ובשנות‬ ‫התשעים‪ ,‬כאמור‪ ,‬באה העלייה הרוסית הגדולה שיש לה בולטות‪ ,‬לטוב‬ ‫ולרע‪ ,‬בכל תחומי החיים במדינה‪.‬‬ ‫אין צורך לומר שמחזורי ההגעה וההיקלטות של קבוצות עולים כה מגוונות‬ ‫חשפו שוב ושוב הן את העולים הקודמים הן את החדשים לתרבויות‪ ,‬שפות‪,‬‬ ‫סגנונות חיים וערכים חדשים‪ .‬במשך השנים התרחשו תמורות אחרות במבנה‬ ‫האוכלוסייה‪ ,‬דרמטיות באותה מידה‪ ,‬בגלל שינויי גבול ושיעורי ילודה‬

‫משתנים‪ :‬מספרם היחסי של ערביי ישראל ושל הציבור הדתי גדל גידול ניכר‪.‬‬ ‫למשל‪ ,‬בעיר הגדולה ביותר בישראל‪ ,‬ירושלים‪ ,‬היה בעבר רוב יהודי חילוני‬ ‫גדול‪ .‬היום רק כ־‪ 40‬אחוזים מן האוכלוסייה מגדירים את עצמם יהודים‬ ‫חילונים‪ 35 .‬אחוזים הם ערבים‪ ,‬ויותר מ־‪ 20‬אחוזים הם יהודים דתיים‪ ,‬רובם‬ ‫דתיים חרדים‪.‬‬ ‫בירושלים ובשאר המקומות לא רק הנוף האנושי הוא שעבר שינוי כה‬ ‫מהותי‪ .‬כפי שמעיד אמנון ניב‪ ,‬מהנדס העיר ירושלים בשנות התשעים של‬ ‫המאה העשרים‪ ,‬החל בתחילת שנות השבעים עברה העיר בתוך דור אחד‬ ‫תמורה אדריכלית ופיזית שרוב הערים בעולם עוברות בעשרות או אפילו‬ ‫במאות שנים‪ .‬קצב הבנייה וההתפתחות בחלקים רבים של הארץ נמשך גם‬ ‫הוא בלא הפוגה‪ .‬שינויים חשובים אחרים התחוללו בתוך כמה עשורים‬ ‫קצרים‪ ,‬ביניהם תחיית השפה העברית והמעבר מחברה קולקטיבית‬ ‫וסוציאליסטית־למחצה לכלכלת שוק חופשי אינדיבידואליסטית נוסח‬ ‫אמריקה‪ .‬ואחרון־אחרון חביב‪ ,‬שוב‪ ,‬בזמן קצר יחסית‪ ,‬נהפכה ארץ‬ ‫קטנטונת‪ ,‬ענייה ונתונה לאיום קיומי‪ ,‬למעצמה אזורית כלכלית וצבאית‬ ‫המסוגלת להחריב את אויביה כרצונה‪.‬‬ ‫ועל כן‪ ,‬מה קורה כשאתם גדלים‪ ,‬חיים או מהגרים לעולם של שינוי תמידי‪,‬‬ ‫הגדול מן החיים? מן הבחינה החיובית‪ ,‬אתם מתמחים ביצירת שינוי‬ ‫ובהסתגלות אליו‪ .‬אתם לומדים איך לרכוש מיומנויות חדשות‪ ,‬לנווט בין‬ ‫חוקים חדשים‪ ,‬להתמודד עם אנשים השונים מאוד מכם‪ ,‬לשפר‪ ,‬להסתדר‬ ‫עם אי־ודאות‪ ,‬להתחיל סגנון חיים חדש — אם לא חיים שלמים חדשים‪ .‬אתם‬ ‫מבינים שמוסכמות‪ ,‬ארגונים ונופים הם דברים זמניים‪ .‬ואתם מתוודעים‬ ‫לתגובות שלכם‪ ,‬הרציונליות והאמוציונליות‪ ,‬על תנאים כה קיצוניים כמו איום‬ ‫ופגיעות מצד אחד‪ ,‬ניצחון וכוח מן הצד האחר‪ .‬במובן זה‪ ,‬להיות ישראלי‬ ‫כמוהו כטירונות אינסופית לקראת עידן המידע הגלובלי‪ ,‬שבעצם לא נועד‬ ‫אלא להפוך את השינוי לידיד שלכם‪ .‬זאת אחת הסיבות מדוע כמעט כל‬ ‫ישראלי צעיר שאתם פוגשים בעיר ניו יורק הוא יזם בדרך‪ ,‬יזם בפועל‪ ,‬או יזם‬ ‫שנכשל‪ .‬וזאת אחת הסיבות מדוע ארץ שנמצאת במקום ה־‪ 101‬בעולם‬ ‫מבחינת גודל אוכלוסייתה מייצרת כמאה עשרים וחמש חברות‪ ,‬כמעט כולן‬ ‫בתחום ההייטק‪ ,‬הנסחרות בבורסה של ניו יורק‪ .‬יותר מכל ארץ אחרת‬ ‫בעולם מלבד ארצות הברית וקנדה‪.‬‬ ‫אבל לגמישות הזאת יש גם חיסרון‪ .‬הישראלים לא מייחסים חשיבות רבה‬ ‫במיוחד לנורמות התנהגות כלליות‪ .‬קיים בהם זלזול בסיסי כלפי תוכניות‪,‬‬ ‫כללים ונהלים‪ ,‬כלומר‪ ,‬הסדר הקיים אינו נתפס כמובן מאליו‪ .‬ההיסטוריה‬

‫הישראלית יכולה לספור על יד אחת את ראשי הממשלה שהשלימו כהונה‬ ‫מלאה‪ .‬כל גל חדש של עולים מביא ארצה קבוצה גדולה של בני אדם‬ ‫עקורים‪ ,‬במצב של הלם‪ ,‬שמתאמצים במשך זמן רב לפענח את הכללים‬ ‫הלא צפויים של הארץ החדשה‪ ,‬שלעתים קרובות מקדמת את פניהם‬ ‫בחשדנות‪ .‬המקומיים‪ ,‬שעלו לא מכבר בעצמם‪ ,‬לא פעם אינם יודעים אם‬ ‫להתפעל מן הבאים או לרחם עליהם‪ ,‬ואיך להתייחס אל תרבותם‬ ‫ומסורותיהם‪ .‬באופן דומה‪ ,‬כל גל חדש של בנייה בגדה המערבית נתקל‬ ‫בתוך ישראל עצמה בספקות וברגשות סותרים‪ :‬האם אלה הם היורשים‬ ‫האמיתיים של גיבורי הציונות מאתמול‪ ,‬או שמא הם כנופיה של מטורפים‪,‬‬ ‫של פנאטים? ומובן שהשאלות בנוגע לזהות הבסיסית מופנות כלפי פנים‪ ,‬לא‬ ‫כלפי חוץ‪ .‬האם אנחנו דויד או גוליית? האם אנו ﬠַם קטן וחסר אונים‪,‬‬ ‫המתאמץ להתחכם לכוחות העוינים המקיפים אותו‪ ,‬או אומה של לוחמים‬ ‫תוקפנים המכניעים את שכניהם החלשים? האם זאת מולדתנו הנצחית‬ ‫והיחידה‪ ,‬המקום האחד שבו יהודים יכולים להרגיש בטוחים מרודפיהם‪ ,‬או‬ ‫רק אפיזודה קצרה וחולפת של ריבונות יהודית? במילים אחרות‪ ,‬הצד‬ ‫השלילי של יכולת ההסתגלות הוא אי־יציבות רגשית וקוגניטיבית‪.‬‬

‫הפרופסור ונהג המונית‬ ‫פרופסור מן האוניברסיטה העברית נזכר איך בטקס זיכרון שהתקיים זה לא‬ ‫כבר לכבוד אביו‪ ,‬כלכלן בעל פרסום בינלאומי‪ ,‬דיבר בן משפחה על אהבת‬ ‫התנ"ך של המנוח‪ .‬הוא ציטט את סיפור ישמעאל‪ ,‬שהמוסלמים רואים בו את‬ ‫אביהם המקראי‪ ,‬וכיצד אברהם גירש אותו מלפניו‪ .‬היתה בדבריו התייחסות‬ ‫מפורשת של ליברל איש השמאל לאופן הגרוע שנוהגים הישראלים היום‬ ‫בפלסטינים‪ .‬מיד אחר כך קם בן משפחה אחר והשיב בנאום משלו על‬ ‫אהבתו של האב לאתרים התנ"כיים בארץ שהובטחה לעם ישראל‪ .‬אותו שיח‬ ‫בסיסי‪ ,‬אולי במתכונת פחות מעודנת‪ ,‬עשוי להתנהל בכל בית קפה או‬ ‫כשנכנסים למונית או עולים לאוטובוס בכל מקום בארץ‪ .‬הרדיו ישמיע ברמה‬ ‫את עדכון החדשות ואולי מוזיקה‪ ,‬אבל חצי מהיושבים ישחקו בנייד המשוכלל‬ ‫שלהם או ידברו בו בקולי קולות‪ ,‬והנהג‪ ,‬או שותף מזדמן לנסיעה‪ ,‬יפלוט‬ ‫בכעס משהו בנוסח "יפי הנפש האלה!" או "המתנחלים האלה!"‬ ‫בנוסף לפיצול "השבטי" שנזכר לעיל‪ ,‬החברה הישראלית מתפלגת לפי‬ ‫כמה מאפיינים נוספים‪ ,‬החופפים רק במידה מסוימת את תת־הקבוצות‬ ‫שצוינו‪ .‬העיקרי ביניהם בתודעה הישראלית היומיומית הוא החלוקה‬

‫הפוליטית לשמאל ולימין‪ .‬בעוד שסוג התפלגות זה שכיח בדמוקרטיות רבות‪,‬‬ ‫בישראל הפוליטיקה היא עניין אישי מאוד‪ .‬וכי איך אחרת‪ .‬בעוד שברוב‬ ‫הארצות תוצאות הוויכוח הפוליטי קובעות את טיב המדינה שתחיה בה‪,‬‬ ‫בישראל הן קובעות אם תחיה בכלל‪ .‬ולבסוף‪ ,‬הארץ קטנטונת ובה תרבות‬ ‫בין־אישית שגבולותיה חדירים — העסק שלך הוא עסקם של הכול — ולכן‬ ‫אתה פשוט לא יכול להתחמק מן הפוליטיקה‪ .‬בקטע שיחה רכילותי אמר‬ ‫ידיד ישראלי על מכר משותף שלנו‪" :‬האדם המאוס ביותר שפגשתי בחיי"‪.‬‬ ‫אבל אחר כך הוסיף‪" ,‬המעלה היחידה שלו היא השקפתו הפוליטית‪".‬‬ ‫תכונה מפליאה נוספת בהתפלגות הפוליטית היהודית־ הישראלית‪ ,‬שאולי‬ ‫אין לה אח ורע בין האומות‪ ,‬היא היותה בת אלפי שנים ממש‪ .‬היא שתולה‬ ‫במארג החברתי של ההיסטוריה היהודית‪ ,‬הציונית והישראלית‪ ,‬וכל תינוק‬ ‫ישראלי נושם אותה אל קרבו מרגע היוולדו‪ .‬כפי שציין הפילוסוף הישראלי‬ ‫הדגול הוגו ברגמן ז"ל‪ ,‬תמיד היו שני זרמים מתחרים ביהדות‪ :‬האחד אוהב‬ ‫ומוחל והאחר מתבדל ולוחמני; האחד שואף לר ַצות את הגויים והאחר עוין‬ ‫אותם‪ .‬בימי קדם התנהל הקונפליקט בין אלה שהעדיפו פיוס עם הכוחות‬ ‫האימפריאליים השכנים ובין אלה שהטיפו לעצמאות מלאה‪ .‬בסיפור התנ"כי‪,‬‬ ‫למשל‪ ,‬הנביאים ישעיהו וירמיהו הוקיעו בחמה שפוכה כל מדיניות חוץ שלא‬ ‫השכילה להסתגל לכוחות־העל האזוריים וניבאו שסופה להביא לחורבן‬ ‫לאומי‪ .‬ספר מלכים‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬גינה את המלך מנשה שמשל ביהודה קרוב‬ ‫ליובל שנים על מדיניות הפיוס החטאה שלו כלפי האימפריה האשורית‪.‬‬ ‫התחלקות זאת נמשכה גם אחרי חורבן בית המקדש השני ולתוך הגלות‬ ‫היהודית‪ .‬חכמים רבים שחיו בתקופת מרד בר־כוכבא נגד הרומאים ב־‪135-‬‬ ‫‪ 132‬לספירה‪ ,‬שהביא לחורבן יהודה ולגלות תושביה‪ ,‬האשימו את בר־כוכבא‬ ‫שהוא משיח שקר‪ .‬חכמים אחרים ובראשם רבי עקיבא‪ ,‬וכן רבים מחסידיהם‪,‬‬ ‫ראו בבר־כוכבא משיח וכן גיבור בסדר גודל מקראי‪ .‬הוויכוח הסוער שנבע‬ ‫בעקבות זה בנוגע לרעיון השיבה המשיחית לריבונות לאומית בירושלים הניב‬ ‫מחַשבי קיצין‪ 6".‬ויכוח זה נמשך בימי‬ ‫פ ַח רוחם של ְ‬ ‫את קללת חז"ל‪" ,‬תי ּ‬ ‫הביניים ואחריהם‪ ,‬ולעתים קרובות התמקד בשאלה כיצד להגיב על‬ ‫ההשפלה והרדיפות שספגו היהודים בגולה‪ .‬בעוד שהרוב בחר להפקיד את‬ ‫העניינים בידיו של אלוהים כדי לא לעורר את חמתו של הצאר‪ ,‬היו תמיד‬ ‫כאלה שקראו לפעולה לוחמנית יותר‪ .‬כמה רבנים נהגו לדבר על תפארתן‬ ‫של מרידות מזוינות והרחיקו לכת עד שהתירו שימוש בנשק בשבת‪.‬‬ ‫במשך רובן של אלפיים השנים האחרונות ניווטו יהודי הגולה את הפיצול‬ ‫הפוליטי הזה מﬠֶמדה של חוסר אונים‪ .‬הוויכוח נעשה משום כך היפותטי‬

‫למדי‪ .‬אבל כפי שאנו יודעים עכשיו‪ ,‬בה בשעה שאויביו עלו עליו לאין שיעור‬ ‫מבחינה מספרית‪" ,‬היישוב" — הקהילה היהודית בפלשתינה שלפני ‪— 1948‬‬ ‫ובהחלט המדינה היהודית שבאה בעקבותיו‪ ,‬היו בפירוש רבי עוצמה‪ .‬אפשר‬ ‫לומר כי ישראל של ימינו דומה יותר לאימפריות הקדומות של אשור‪ ,‬בבל או‬ ‫מצרים‪ .‬כהגמוניה אזורית בעלת משאבים צבאיים‪ ,‬כלכליים ודיפלומטיים‪,‬‬ ‫היא חולשת בארבעת העשורים האחרונים על חיי מיליונים משכניה‪ .‬במילים‬ ‫אחרות‪ ,‬ברגע שהחלום הציוני התממש‪ ,‬הוויכוח על אופן הפעלת הכוח‬ ‫נעשה פחות היפותטי ויותר מעשי‪ .‬ומשום כך הוא נעשה אינטנסיבי עוד יותר‪.‬‬ ‫הסיפור הציוני שזור נקודות מבחן דרמטיות‪ ,‬שגם הבליטו וגם חרתו את‬ ‫הפער הפוליטי בין השמאל לימין בתודעה הלאומית‪ .‬עימותים אלה כללו‬ ‫האשמות לא פתורות‪ ,‬תביעות פליליות‪ ,‬חקירות ציבוריות‪ ,‬טלטלות פוליטיות‪,‬‬ ‫פרסומים אקדמיים וכיסוי עיתונאי אינסופי‪ .‬כל אחד מאלה הניב שפע של‬ ‫עלילות משנה‪ ,‬ולא פעם הן נמשכו עשרות שנים; לחלקן הוסיפו להתייחס;‬ ‫אחרות התגלו מחדש על ידי הדורות הבאים‪.‬‬ ‫בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים ניהלו ראשי הפלג השמאלי‬ ‫של היישוב הסכמי "טרנספר" מסובכים עם הרייך השלישי‪ ,‬שהיו מאפשרים‬ ‫ליהודים תושבי גרמניה להגר לפלשתינה בתמורה להגדלת היצוא הגרמני‬ ‫לאזור‪ .‬האופוזיציה הרביזיוניסטית הימנית התנגדה לכל מגע עם הנאצים‪,‬‬ ‫ועיתוניה הוקיעו את הסוכנות היהודית כ"בעלת ברית של היטלר"‪ .‬הממסד‬ ‫השמאלני השיב מלחמה וחיים ויצמן‪ ,‬לימים הנשיא הראשון של ישראל‪,‬‬ ‫השווה את הרביזיוניסטים ל"היטלריזם במתכונתו הגרועה ביותר"‪ ,‬ודויד בן‬ ‫גוריון‪ ,‬ראש הממשלה הראשון של ישראל‪ ,‬כינה את המנהיג הרביזיוניסטי‬ ‫זאב )שנולד כוולדימיר( ז'בוטינסקי "ולדימיר היטלר"‪.‬‬ ‫בין אלה שהוקיעו הרביזיוניסטים היה חיים ארלוזורוב‪ ,‬ראש המחלקה‬ ‫המדינית של הסוכנות היהודית‪ ,‬שנסע לברלין‪ ,‬כך נאמר‪ ,‬כדי להשיג הסכם‬ ‫"טרנספר" עם הגרמנים‪ .‬לעת ערב ב־‪ 16‬ביוני ‪ 1933‬יצא ארלוזורוב לטייל עם‬ ‫אשתו על שפת הים של תל אביב‪ ,‬שם ניגשו אליהם שני גברים שהאירו בפנס‬ ‫על פניו‪ ,‬שלפו אקדח וירו בו‪ .‬מפא"י האשימה את הרביזיוניסטים ברצח‬ ‫והפרשה היתה לנושא רגיש בחברה הישראלית במשך שנים רבות‪ .‬ארבעים‬ ‫ותשע שנים אחרי הרצח הקימה ממשלתו המרכז־ימנית של בגין ועדת‬ ‫חקירה רשמית כדי לקבוע אם היתה אמת בהאשמה‪ .‬הוועדה לא הצליחה‬ ‫למצוא שום ראיות לכאן או לכאן ותעלומת הרצח שרירה וקיימת עד היום‪.‬‬ ‫בשנות הארבעים ניטשה מחלוקת ביישוב לגבי אופן ההתנגדות להגבלות‬ ‫הבריטיות על העלייה ארצה וכיצד לקדם את השחרור מעול השלטון‬

‫הבריטי‪ .‬הימין צידד בהתנגדות בנשק‪ ,‬השמאל — במשא ומתן‪ .‬השמאל‪,‬‬ ‫במסגרת הארגון הצבאי המרכזי של היישוב היהודי — ההגנה — שיתף‬ ‫פעולה עם ארגוני המחתרת )יש שיגידו‪ ,‬הטרור( הימניים‪ ,‬אצ"ל ולח"י‪ .‬אבל‬ ‫ב־‪ ,1944‬אחרי שהלח"י רצח את שר המדינה הבריטי‪ ,‬הלורד מוין‪ ,‬פתח ארגון‬ ‫ההגנה במתקפה כוללת הן על אצ"ל הן על לח"י‪ .‬פעולת ה"סֵזון" —‬ ‫שמקורה במילה האנגלית המתארת את עונת הציד בבריטניה —‬ ‫שבמהלכה הסגיר ארגון ההגנה אנשי אצ"ל ולח"י לבריטים‪ ,‬הותירה צלקות‬ ‫אישיות בלתי נמחות בדור שלם של ישראלים‪ .‬עד לא מזמן העלו‬ ‫פוליטיקאים ימניים את זכר ה"סזון" האימתני כשחשו מותקפים על ידי אנשי‬ ‫השמאל‪.‬‬ ‫העימות החמור האחר באותו עשור התרחש בימים הראשונים של המדינה‬ ‫היהודית ושל מלחמת העצמאות‪ ,‬כאשר ספינה של אצ"ל‪ ,‬שנשאה כמה‬ ‫מאות יהודים בגיל גיוס וכמויות גדולות של נשק צרפתי‪ ,‬הגיעה לתל אביב‪.‬‬ ‫בשעה שאצ"ל ובן גוריון התווכחו אם ארגון המחתרת יקבל חלק מן הנשק‪,‬‬ ‫פרץ קרב יריות בין כוחותיהם‪ .‬התוצאה היתה שהספינה‪ ,‬אלטלנה‪ ,‬עלתה‬ ‫באש אשר הביאה למותם של עשרות מתנדבי אצ"ל והשמידה חלק מן‬ ‫המטען‪ .‬בעקבות האירוע פיזר בן גוריון את אצ"ל ואיחד את כל הכוחות‬ ‫הלוחמים היהודיים‪ .‬אבל השלד הענקי השרוף של אלטלנה המשיך לבלוט‬ ‫במשך חודשים רבים מתוך הים‪ ,‬כשלושים מטרים מחוף תל אביב‪ .‬שלא‬ ‫במתכוון הוא היה אנדרטה כעורה ומאיימת‪ ,‬וגם אחרי שנעלמה במצולות‬ ‫נשארה אלטלנה בבחינת פצע פתוח וסמל רב עוצמה בלבם של ישראלים‬ ‫רבים‪ ,‬אזהרה מפני מלחמת אחים לכולם‪ :‬לשמאל היא ייצגה ניסיון למרוד‬ ‫בממשלה נבחרת‪ ,‬ואילו לימין — אירוע נוסף שבו יהודים קמים על אחיהם‪.‬‬ ‫בשנות החמישים של המאה העשרים הוצפה ישראל בסדרת ויכוחים‬ ‫סוערים בשאלה אם לקבל שילומים שהציעה גרמניה כפיצוי על השואה‪.‬‬ ‫ממשלת מפא"י תמכה בהסכם‪ ,‬אבל האופוזיציה הימנית היתה נחרצת‪.‬‬ ‫בשלב מסוים‪ ,‬כשהחוק נדון בכנסת‪ ,‬תקפו תומכי האופוזיציה את הבניין‪ .‬הם‬ ‫ניפצו חלונות והשליכו אבנים לתוך האולם‪ ,‬שפצעו לפחות חבר כנסת אחד‪.‬‬ ‫בזמנו נאמר שמנחם בגין‪ ,‬ראש האופוזיציה‪ ,‬קרא למפגינים "לעלות על‬ ‫הכנסת"‪ ,‬וזה היה הרגע שבו הזמין ראש הממשלה בן גוריון את הצבא‪.‬‬ ‫בסופו של דבר פקד בן גוריון על הצבא לנצור את האש‪ ,‬גם כאשר המפגינים‬ ‫פרצו לתוך הבניין פנימה‪ .‬מאוחר יותר באותו יום הוא גינה את המחאה‬ ‫כניסיון להרוס את הדמוקרטיה‪.‬‬ ‫בשנות השישים איחדו את הישראלים אימת המלחמה ושמחת הניצחון‪.‬‬

‫ואולם מלחמת ‪ 1967‬זרעה את זרעי הפילוג הגדול של העתיד‪ .‬הקרע בין‬ ‫התפיסה של החזרת השטחים הכבושים תמורת שלום ובין השאיפה להחזיק‬ ‫בארץ ישראל השלמה‪ ,‬ששלטו בפוליטיקה הישראלית בעשרות השנים‬ ‫שבאו אחר כך‪ ,‬התגלע חודשים מעטים בלבד אחרי המלחמה‪ .‬בשנות‬ ‫השבעים שוב ליכדה המלחמה לזמן קצר את העם‪ .‬אבל בסיוע המתחים‬ ‫הסוציו־אקונומיים והאתניים המתעצמים‪ ,‬שהימין ייחס בהצלחה לשחיתות‬ ‫האליטה המפא"ית‪ ,‬הביאו תוצאות מלחמת ‪ 1973‬למהפך פוליטי שהזניק‬ ‫את המנהיג הימני הוותיק‪ ,‬מנחם בגין‪ ,‬לתפקיד ראש הממשלה‪ .‬היתה זאת‬ ‫הפעם הראשונה בהיסטוריה הישראלית שהמרכז־שמאל איבד את כוחו‪.‬‬ ‫תומכיו ואנשי שמאל אחרים‪ ,‬כמחצית מכלל תושבי הארץ‪ ,‬נשארו המומים‬ ‫וחוששים במשך חודשים רבים‪.‬‬ ‫שנות השמונים היו עדות לכמה וכמה טראומות לאומיות‪ ,‬שהוסיפו מנה‬ ‫נכבדה למחלוקת‪ .‬ב־‪ ,1982‬כחלק מהסכם השלום עם מצרים‪ ,‬פונתה העיר‬ ‫ימית בפתחת רפיח‪ .‬מספר קטן של תושבים סירב להתפנות‪ .‬הם התבצרו על‬ ‫הגגות ובמשך שבועות אחדים השליכו צמיגים בוערים ולבֵנים על החיילים‬ ‫שהצטוו לפנותם‪ ,‬שעד אז היו אחיהם ומג ִניהם‪ .‬בעוד שהפינוי נעשה בפקודת‬ ‫ממשלת בגין‪ ,‬רבים מן המחנה שלו הרגישו נבגדים‪.‬‬ ‫השמאל חווה רגע טראומטי משלו שנה אחרי כן‪ ,‬במלחמת לבנון‬ ‫הראשונה‪ .‬בעקבות הטבח במחנות סברה ושתילה‪ ,‬כאשר נוצרים לבנונים‬ ‫רצחו מאות פליטים פלסטינים באזור שהיה בפיקוח ישראלי‪ ,‬מתחה ועדת‬ ‫חקירה ישראלית רשמית ביקורת חריפה על התנהלותו של שר הביטחון‬ ‫אריאל שרון‪ .‬ב־‪ 10‬בפברואר ‪ ,1983‬כשממשלת בגין התכנסה כדי לדון בדוח‬ ‫הוועדה‪ ,‬אירגנה תנועת "שלום עכשיו" הפגנה שקראה להתפטרות שרון‪.‬‬ ‫קהל של מתנגדי ההפגנה התעמת עם משתתפי ההפגנה‪ ,‬עימות שהסתיים‬ ‫סיום טרגי כאשר אחד המתנגדים השליך רימון יד לתוך קבוצת "שלום‬ ‫עכשיו" והביא למותו של אחד המפגינים ולפציעתם של אחדים‪.‬‬ ‫הצעיר שנהרג‪ ,‬אמיל גרינצווייג‪ ,‬היה סטודנט לתואר שני במדעי המדינה‪.‬‬ ‫בתזה שלו‪ ,‬שהוגשה שלושה ימים לפני מותו‪ ,‬גרינצווייג ציטט את הפילוסוף‬ ‫קארל פופר שאמר‪" ,‬המסורת הדגולה של הרציונליזם המערבי היא לנהל‬ ‫את מלחמותינו במילים ולא בחרבות‪ ".‬והוא הוסיף‪" ,‬משפט זה מבטא את‬ ‫האמונה‪ ,‬שבלעדי אמות מידה אוניברסליות של בחירה רציונלית בין יריבים‬ ‫מתחרים‪ ,‬הדובר הופך למקור הסמכות היחיד של טענתו‪ ,‬וניתן להשיג פתרון‬ ‫של הקונפליקט רק באמצעות הכחדה או השתקה של הדוברים היריבים‪".‬‬ ‫אין צורך לומר שעבור השמאל הישראלי גרינצווייג הפך מיד למופת שובר‬

‫לב ולסמל של נטיית הימין להילחם בחרבות ולא במילים‪.‬‬ ‫מלחמת לבנון זו‪ ,‬שנהגתה רשמית כמתקפה מוגבלת נגד אש"ף מצפון‬ ‫לגבול‪ ,‬הסלימה למאבק מורכב וממושך שארך תשע־עשרה שנים‪ .‬היא‬ ‫נתפסה בעיני השמאל כמלחמת הברירה המובהקת הראשונה של ישראל‬ ‫וכווייטנאם שלה והמשיכה לפלג את הישראלים שנים רבות‪.‬‬ ‫בשלהי שנות השמונים עימתה האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה את‬ ‫החיילים הישראלים הצעירים עם המוני מפגינים פלסטינים שהיו לפעמים‬ ‫אלימים ולעתים קרובות צעירים מהם‪ .‬מרי אזרחי‪ ,‬השלכת אבנים‪ ,‬דקירות‬ ‫ומקרה אחד של לינץ' על ידי הפלסטינים נענו מן הצד הישראלי בהכאות‪ ,‬גז‬ ‫מדמיע ותחמושת חיה‪ .‬הצפייה היומית בטלוויזיה והידיעות על ההתנגשויות‬ ‫האישיות האלה בין בניהם‪ ,‬אחיהם או נכדיהם של הישראלים ובין‬ ‫האוכלוסייה הפלסטינית האזרחית בגדה המערבית ובעזה פיצלו בדרך‬ ‫הטבע את הישראלים לאורך קווי השבר הפוליטיים ההיסטוריים‪.‬‬ ‫המצב החמיר עוד יותר בראשית שנות התשעים‪ ,‬כאשר מפלגת העבודה‬ ‫הקימה ממשלה בראשותו של יצחק רבין וגילתה שניהלה בסתר ובניגוד‬ ‫לחוק משא ומתן עם אש"ף‪ ,‬שהיה נתעב בעיני רוב הישראלים‪ .‬המשא ומתן‬ ‫הזה הוביל אל חתימת הסכם אוסלו‪ ,‬שהתניע תהליך שהיה אמור להסתכם‬ ‫בכינון מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה‪ .‬הימין הוקיע‪ ,‬מחה‬ ‫והתקצף‪ .‬בעקבות דיבורים נסערים ומתלהמים התפתח משחק האשמות‬ ‫ארסי והדדי‪ ,‬שהחמיר בתגובה לסדרה של פיגועי התאבדות שביצעו‬ ‫פלסטינים ממתנגדי ההסכם — בשעתו‪ ,‬סוג חדש ומזעזע של טרור בעיני‬ ‫הישראלים והעולם המערבי‪.‬‬ ‫אבל הכאב והדרמה של עימותים אלה החווירו בהשוואה למה שהתרחש‬ ‫בערב ‪ 4‬בנובמבר ‪ ,1995‬בעצרת למען השלום שהתקיימה בתל אביב‬ ‫ובעקבותיה‪ .‬בסוף העצרת התקרב צעיר רזה וחובש כיפה — שמאוחר יותר‬ ‫התברר שהוא סטודנט מבריק למשפטים ומתנגד קנאי להסכמי אוסלו —‬ ‫לרבין‪ ,‬הלוחם שהפך למשכין שלום ואשר לא היה מוגן די הצורך‪ ,‬וירה שלוש‬ ‫יריות בגבו מטווח קרוב‪ .‬ההודעה על מותו של ראש הממשלה זמן קצר‬ ‫אחרי כן הולידה גל של אבל חסר תקדים‪ ,‬כמו גם רמות נדירות של איבה‬ ‫ופיצול בחברה הישראלית‪ .‬ההתנקשות עלתה למפלגת העבודה בשלטון‪,‬‬ ‫וכפי שציין הנשיא האמריקאי ביל קלינטון‪ ,‬ולא רק הוא‪ ,‬כנראה שמה קץ‬ ‫לתהליך השלום‪ .‬עשר שנים תמימות אחרי הרצח פסק בית המשפט העליון‬ ‫— בהחלטה שרבים ראו אותה כרגשית במהותה — שהרוצח‪ ,‬בניגוד‬ ‫לאסירים מסוכנים אחרים שנידונו למאסר עולם‪ ,‬לא יורשה לממש את יחסיו‬

‫עם ארוסתו‪.‬‬ ‫העימות החשוב הבא התרחש לפני — ובמהלך — הנסיגה החד־צדדית של‬ ‫ישראל מרצועת עזה ומארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון ב־‪.2005‬‬ ‫מתנגדי הנסיגה קיימו הפגנות וצעדות רבות משתתפים‪ ,‬והיו גם סיבוכים‬ ‫פוליטיים כמו אובדן הרוב לממשלה בכנסת‪ .‬אבל אלה לא מנעו מראש‬ ‫הממשלה שרון להוציא לפועל את הנסיגה‪ ,‬ובמשך כמה ימים ארוכים‪,‬‬ ‫בחודש אוגוסט היוקד‪ ,‬היתה הארץ כולה מרותקת לתמונות טלוויזיה שבהן‬ ‫אנשי צבא ומשטרה יהודים פינו בכוח מתנחלים יהודים ופירקו את בתיהם‪.‬‬ ‫היו מראות של חיילים ושוטרים הגוררים תושבים צורחים מבתים ומבתי‬ ‫כנסת‪ ,‬ושל מתנחלים החוסמים כבישים ומציתים שרפות‪ .‬מתנחלת אחת מן‬ ‫הגדה המערבית העלתה את עצמה באש ליד מחסום הסמוך לעזה‪ ,‬וכמה‬ ‫מן המתנחלים שלחו את ילדיהם החוצה כשהם עונדים את הטלאי הצהוב‬ ‫כדי לקשר את פעולות הממשלה עם גרמניה הנאצית‪.‬‬ ‫כשצפה בכל זה בטלוויזיה‪ ,‬אמר לי בשעתו ירון אזרחי‪ ,‬איש מדעי המדינה‬ ‫הנוטה שמאלה‪ ,‬שהתנגדות המתנחלים לפינוי מעזה אינה אלא קדימון‬ ‫והתרעה למה שיקרה אם וכאשר ישראל תחליט לסגת מהגדה המערבית‪.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬אם הדבר הזה יקרה‪ ,‬העימות בין הצבא ו־‪ 50,000‬המתנחלים הימניים‬ ‫קיצונים‪ ,‬הדבקים כנראה בהתנגדות אלימה‪ ,‬ותומכיהם המתרבים והולכים‬ ‫בתוך הצבא‪ ,‬עלול בהחלט להגיע לשיא חדש בסיפור ארוך ועתיק זה של‬ ‫מחלוקת אחים‪.‬‬ ‫עקב ההיסטוריה הזאת‪ ,‬אין זה מפתיע כלל שישראלים רבים משני צדי‬ ‫המפה הפוליטית מוכנים להסכים על דבר אחד בלבד‪ ,‬והוא שאין להם דבר‬ ‫במשותף זה עם זה‪ .‬אבל באופן פרדוקסלי‪ ,‬ולמרות תחושה עמוקה זאת של‬ ‫ניכור הדדי‪ ,‬היות ששתי הקבוצות הגיעו מאותה סביבה מקוטבת‪ ,‬לפחות‬ ‫במה שנוגע לזהותן הפסיכולוגית‪ ,‬יש להן בעצם הרבה מאוד במשותף‪.‬‬ ‫לגדול‪ ,‬או אפילו להימצא בלבד בחברה מפולגת כזאת‪ ,‬פירושו הזדהות עזה‬ ‫עם צד אחד‪ ,‬בדרך כלל עם הצד שאתה חשוף אליו ביותר באמצעות דגמי‬ ‫חיקוי כמו דמויות הוריות או בני גיל‪ .‬תהליך הזדהות זה מתחיל עם רגשות‪,‬‬ ‫לא עם מחשבות‪ ,‬היות שכולנו נוטים לחקות‪ ,‬להישאר קרובים ולחבר את‬ ‫גורלנו עם מי שאנו תלויים בהם ביולוגית וחברתית‪ .‬בחברה כמו ישראל‬ ‫הדבר מתעצם עוד יותר כאשר הישראלים משני צדי החיץ‪ ,‬כדי לאזן את‬ ‫האי־ודאות הבסיסית שבה הם חיים‪ ,‬מאצילים לעמדותיהם הפוליטיות את‬ ‫אותה תחושת ודאות עליונה וניגודית‪ .‬בסוף הכול עובר למהלך גבוה יותר‬ ‫בעקבות תגובת ההילחם־ברח או הכעס־והפחד‪ ,‬המופעלת מחדש עם כל‬

‫מלחמה או מתקפת טרור ולעולם אינה שבה ושוקעת עמוק מדי מתחת‬ ‫לפני השטח‪ .‬בנקודה זאת לא מדובר עוד בימין או בשמאל‪ ,‬או אפילו בנכון‬ ‫או לא נכון; הכול טוב והכול רע‪ .‬במונחים פסיכולוגיים מדובר במנגנוני‬ ‫ההגנה של פיצול והשלכה‪ :‬אתה מתגונן מפני קונפליקט פנימי על ידי כך‬ ‫שאתה מייחס חלק ממנו ליריבך‪ .‬וכך‪ ,‬אם יציאה למלחמה עשויה להגן על‬ ‫ארצך מפני הסיכון של המכה הראשונה של האויב מצד אחד‪ ,‬אבל עלולה‬ ‫לסכן את חיי חייליה הצעירים מהצד האחר‪ ,‬אתה מפנים את הסיכון האחרון‬ ‫מבין השניים‪ ,‬משליך את הראשון על יריבך ומכריז שהוא סוציופת פרנואידי‬ ‫ומחרחר מלחמה; אתה‪ ,‬כמובן‪ ,‬מגן האנושות ההגיוני ושוחר השלום‪ .‬או‬ ‫שאתה מפנים את הסיכון הראשון‪ ,‬משליך את האחרון על יריבך ורואה בו‬ ‫גבר נאיבי‪ ,‬נשי ומשקשק מפחד‪ ,‬בעוד שאתה ברנש קשוח‪ ,‬מציאותי ודואג‬ ‫לביטחון‪ .‬מכאן הדרך קצרה לטופוגרפיה נפשית של "הלנו אתה אם‬ ‫לצרינו"‪ ,‬ולהשקפת עולם כללית יותר של שחור־לבן‪.‬‬ ‫על תבנית רגשית זו מצמידים השגות או מחשבות‪ .‬במקרה של הראש‬ ‫הישראלי‪ ,‬הדבר אומר בניית טיעון חזק ולוגי שיתמוך בהשקפתך הלוהטת‬ ‫ויגדוש אותה בציטוטים קלאסיים והיסטוריים‪ ,‬שנבחרו למען הנוחות באופן‬ ‫ההולם את הנרטיב שלך ומערער את זה של יריבך‪ .‬וכאשר שני הצדדים‬ ‫חוזרים אז ונפגשים שוב ושוב במערבולת חסרת מוצא של דעות ועובדות‪,‬‬ ‫המכונה גם הוויכוח הלאומי‪ ,‬העוצמה הנחרצת של עימותיהם משמשת רק‬ ‫כדי לחדד עוד יותר את לבם ומוחם ולהפוך את הישראלי הטיפוסי למאמין‬ ‫מסור‪ ,‬לשופר ולאלוף הספינים על ענייני הימין והשמאל כאחד‪.‬‬ ‫דרך אחרת לבאר את הקיטוב הזה היא באמצעות תפיסתו של פרויד את‬ ‫היפוך התגובה‪ .‬בעוד שהפיצול וההשלכה שתוארו לעיל נפוצים יותר‬ ‫בפסיכולוגיה קבוצתית‪ ,‬היפוך התגובה‪ ,‬שהוא הגנה מתוחכמת יותר מבחינה‬ ‫התפתחותית‪ ,‬נוגע לפסיכולוגיה של הפרט‪ .‬אם אתה שואף באופן כה נואש‬ ‫להיכנע לדרישות האויב ובלבד לזכות בביטחון ובשלווה עד שאתה פוחד מן‬ ‫השאיפה של עצמך בעזרת מנגנון הגנה זה‪ ,‬אתה אונס את עצמך לנקוט את‬ ‫העמדה הנגדית‪ .‬כך אתה הופך לנץ ביטחוני העומד על המשמר באופן‬ ‫מופרז‪ .‬כך נתפס הימין כבריון המתיירא מפני החלשלוש הפנימי שלו‪ .‬או‬ ‫שאתה כה להוט למחוק את אויבך מעל פני האדמה‪ ,‬גם זה כדי להשיג‬ ‫ביטחון ושלווה‪ ,‬עד שאתה מבועת מן התוקפנות של עצמך ואנוס להימלט‬ ‫אל היפוכה‪ ,‬אל מנטליות אנטי־מלחמתית‪ .‬הגנה זאת דומה למרכיב‬ ‫היין־יאנג בפילוסופיה הסינית הקלאסית‪ ,‬ועל פיה‪ ,‬השלם מחולק לשני‬ ‫כוחות הפוכים אבל שווים והיציבות תלויה באיזון שבין השניים‪ .‬ובאמת‪ ,‬כמו‬

‫בעל ואישה המתלוננים זה על מגרעותיו של זה אבל מפצים עליהן ובכך‬ ‫מאפשרים אותן‪ ,‬ההעמדה העיקשת של השקפות מנוגדות זו לזו פועלת‬ ‫להעצמתן בלבד‪ ,‬כאשר כל צד מגיב באלימות על האחר‪ .‬אנו נחזור לזה‬ ‫במהרה‪ ,‬אבל בנקודה זאת חשוב לציין שבניסוח הזה שני ההפכים הללו‬ ‫מכילים ומשקפים זה את זה כמשאלה וכפחד‪ .‬הימין היה שמח בכל לבו‬ ‫לשלום‪ ,‬אבל הוא פוחד לסמוך על תשוקה זאת‪ ,‬והשמאל היה שמח בכל‬ ‫לבו לכוח‪ ,‬אבל גם הוא מפחד‪ ,‬במקרה שלו‪ ,‬מן התוקפנות שלו‪.‬‬ ‫בלא הבדל כיצד אתם תופסים תהליך זה‪ ,‬ודאי התברר לכם בינתיים‬ ‫שכתוצאה מקיטוב היסטורי וכרוני זה‪ ,‬בעצם יש לימין ולשמאל הרבה מאוד‬ ‫במשותף‪ .‬שני הצדדים חולקים אמונה יוקדת ועקרונית במטרתם וכן את‬ ‫היכולת להטיף לה‪ .‬או מנקודת מבט שלילית‪ ,‬הם חולקים התנהגות רגשית‬ ‫נוקשה‪ ,‬חשיבה צרת מוחין וחוסר הערכה לדקויות ולמורכבוּת‪ .‬מן הראוי גם‬ ‫להבהיר שבארץ שבה‪ ,‬במילים של כתב הניו יורק טיימס סטיבן ארלנגר‪,‬‬ ‫"הכול מתווכחים על הכול"‪ ,‬זהות חצויה זאת אינה מוגבלת לקיטוב פוליטי‬ ‫בלבד‪ .‬בעוד שלכל אחת מן החלוקות הדתיות‪ ,‬האתניות‪ ,‬התרבותיות‬ ‫והגיאוגרפיות שנזכרו לעיל יש דינמיקה ייחודית משלה‪ ,‬כולן חולקות‪ ,‬יוצרות‪,‬‬ ‫מחזקות ומכפילות את אותה דיאלקטיקה של ניגודים‪ ,‬כפי שאכן נמצא בכל‬ ‫אשר נשליך אבן בארץ הקודש‪.‬‬

‫זיווג של שינוי ופיצול‬ ‫אם שינוי מתמיד יוצר זהות מסתגלת מאוד אבל לא יציבה‪ ,‬ופיצול מתמשך‬ ‫מוליד זהות לוהטת ועם זאת נוקשה‪ ,‬מה קורה כשנחשפים לשניהם? האם‬ ‫נעשים בסופו של דבר מסתגלים ולהוטים‪ ,‬או נוקשים ולא יציבים? ואולי‬ ‫מיהול אחר‪ ,‬עכור יותר‪ ,‬של שני הממדים? הבה נעיין בצמד דוגמאות‬ ‫איקוניות ונפתח בישראלי ישראלי מאוד‪ ,‬מי שהיה ראש הממשלה אריאל‬ ‫שרון‪ .‬על פי אופן חיבור הנקודות‪ ,‬שרון יכול להיראות באופן ברור‬ ‫כהתגלמות הישראלי המסתגל־להוט‪ .‬דבקותו של שרון בביטחון הלאומי‬ ‫השרירי שלו ובהשקפתו הפוליטית פורצת מכל עמוד ועמוד של הביוגרפיות‬ ‫שלו‪ .‬הוא הוביל מבצעים צבאיים יעילים ביותר כמצביא וכשר ביטחון‪ ,‬דחף‬ ‫את הממשלה להגדיל דרמטית את היקף ההתנחלויות בשטחים הכבושים‬ ‫והטיף ברמה לחזון ארץ ישראל השלמה בתוך הארץ ומחוצה לה‪ .‬אין ספק‬ ‫שאפשר לייחס את הישגיו בתחומים אלה‪ ,‬באופן חלקי‪ ,‬לאמונותיו החזקות‬ ‫ולדבקותו הנחושה במטרה‪ .‬הקלות שבה שרון יצר שינוי והסתגל אליו היתה‬

‫גם היא אגדית‪ .‬במלחמת יום כיפור הוא התפרסם כמי שהערים על הצבא‬ ‫המצרי במתקפה נועזת וחטף את הניצחון ממלתעות התבוסה‪ .‬אחרי שפרש‬ ‫מהצבא הוא הקים מפלגה פוליטית חדשה‪ ,‬מיזג אותה עם מפלגה קיימת‬ ‫ושנים אחרי כן ייסד אחת חדשה‪ ,‬ובאחד מכמה היפוכי מדיניות חשובים הוא‬ ‫פיקח על פירוקם של יישובים בסיני לאחר שהושג שלום עם מצרים‪ .‬אחרי‬ ‫שבילה שנים במדבר הפוליטי‪ ,‬שאליו הוגלה בפיטורים מבישים מתפקיד שר‬ ‫הביטחון בעקבות הטבח בסברה ושתילה‪ ,‬הוא זינק בחזרה ונעשה אחד‬ ‫מראשי הממשלה החזקים והפופולריים ביותר של ישראל‪ .‬גם בחייו האישיים‬ ‫הוא התמודד עם כמה אבדות טרגיות‪ ,‬שמהן התאושש ויצר התקשרויות‬ ‫חדשות שוב ושוב‪.‬‬ ‫אבל אפשר לפרוש סיפור נגדי‪ ,‬כזה שידגים באותה מידה בדיוק את יצירת‬ ‫הזהות הנוקשה־לא־יציבה‪ .‬ראייתו צרת האופקים את הסכסוך‬ ‫הישראלי־פלסטיני בשחור־לבן מילאה תפקיד בהריגתם של אינספור‬ ‫אזרחים פלסטינים‪ ,‬תוך הפרת החוק הבינלאומי‪ ,‬בירדן‪ ,‬בלבנון ובעזה‪.‬‬ ‫ב־‪ 1982‬הוא הוביל את הממשלה להרפתקה צבאית בלבנון‪ ,‬שההיסטוריה‬ ‫ראתה בה מאוחר יותר את וייטנאם של ישראל‪ .‬תוכנית ההתנחלויות שלו‬ ‫בגדה המערבית‪ ,‬שגם היא נהגתה תוך כדי הפרת החוק הבינלאומי‪ ,‬אולי עוד‬ ‫תתברר כמה שטרפד באופן בלתי הפיך את פתרון שתי המדינות‪ ,‬שהוא‬ ‫עכשיו המטרה המדינית הרשמית הן של הממסד הישראלי הן של זה‬ ‫הפלסטיני‪ .‬כל זה מדגים להפליא את הצד האפל של הלהט — פנאטיות‪,‬‬ ‫נוקשות וקיצוניות‪.‬‬ ‫את הממד הלא יציב בנרטיב זה מיטיבה להדגים עמדתו של שרון כלפי‬ ‫רצועת עזה‪ .‬במשך יותר משלושים שנה הוא הטיף להחזיק בה וליישב את‬ ‫עזה בכל מחיר שיידרש‪ .‬לאמיתו של דבר‪ ,‬עוד ב־‪ 2004‬הוא נתן ביטוי לגישה‬ ‫זאת כשדיבר על נצרים‪ ,‬היישוב היהודי הקטן‪ ,‬המרוחק והמבודד ביותר‬ ‫ברצועה‪ .‬כמו לעזה כולה‪ ,‬לנצרים לא היה שמץ מן המשמעות ההיסטורית‬ ‫והדתית של הגדה המערבית‪" .‬דין נצרים‪ ",‬הכריז שרון‪" ,‬כדין תל אביב‪ ".‬ובכל‬ ‫זאת‪ ,‬פחות משנה אחרי כן הוא נסוג מרצועת עזה ופירק את כל‬ ‫ההתנחלויות בה‪ .‬הנסיגה החפוזה והחד־צדדית הובילה להשתלטות החמאס‬ ‫במקום ולהקצנה של האוכלוסייה הפלסטינית‪ ,‬מה שערער הן את ביטחון‬ ‫ישראל הן את סיכויי השלום‪.‬‬ ‫אם כך‪ ,‬מיהו שרון האמיתי? הישראלי המסתגל־להוט או‬ ‫הנוקשה־הלא־יציב? הבה נבחן אב־טיפוס ישראלי מפורסם אחר‪ ,‬הפעם‬ ‫מעולם העסקים ולא מן הפוליטיקה‪ .‬בגיל ‪ 39‬היה שי אגסי מועמד לתפקיד‬

‫מנכ"ל ב"סאפ"‪ ,‬חברת התוכנה הגדולה ביותר בעולם‪ .‬בעוד שעד אז הוא‬ ‫שאף למעמד הבכיר הזה‪ ,‬אגסי פרש כדי לממש חזון פנטסטי שהאנליסטים‬ ‫של ה"דויטשה בנק" תיארו אותו כעלול פוטנציאלית לשבש באופן חמור את‬ ‫תעשיית הרכב ולהעביר מן העולם את מנוע הבנזין‪ .‬בתוך שלוש שנים‪,‬‬ ‫בתקופת המיתון הכלכלי הגרוע ביותר מאז המשבר הגדול‪ ,‬הצליח אגסי‬ ‫לגייס ‪ 700‬מיליון דולר ולמכור בין היתר לממשלות ישראל‪ ,‬דנמרק‪,‬‬ ‫אוסטרליה‪ ,‬הוואי ואזור המפרץ של קליפורניה מודל עסקי של מכוניות‬ ‫חשמליות שלא היו קיימות עדיין‪ .‬הרעיון של אגסי‪ ,‬שפוּתח כמיזם משותף עם‬ ‫ברית יצרני הרכב "רנו־ניסאן"‪ ,‬הושתת על מודל השירות של הטלפון‬ ‫הסלולרי‪ .‬הצרכנים יהיו בעלי המכוניות שלהם‪ ,‬אבל היו אמורים לחתום‬ ‫חוזה שירות עבור האנרגיה הדרושה לתדלוקן‪ ,‬אשר תחייב את המיזם של‬ ‫אגסי לתכנן ולבנות לא רק את המכוניות החשמליות החדשות אלא גם‬ ‫עשרות אלפי תחנות טעינה אוטומטיות על פני כדור הארץ‪.‬‬ ‫אילו הצליח מיזם כביר זה‪ ,‬אין ספק שהיה משמש הדגמה מצוינת לצמד‬ ‫המסתגל־להוט של המנטליות הישראלית‪ .‬על ידי צפייה מראש‪ ,‬זיהוי‬ ‫התמורות המהותיות בשוק האנרגיה ובזירה הגיאופוליטית והסתגלות אליהן‪,‬‬ ‫אגסי הצליח ליצור תפיסה עסקית כה דמיונית אך אמינה‪ .‬ובזכות שכנועו‬ ‫העז‪ ,‬התלהבותו והתמדתו‪ ,‬הוא שכנע כמה שחקנים עסקיים וממשלתיים מן‬ ‫השורה הראשונה להצטרף לדרכו‪ .‬אלא שבזמן כתיבת שורות אלה נראה כי‬ ‫המיזם לא עלה יפה ויש להניח כי רושמי תולדות עולם העסקים ישפטו את‬ ‫אגסי כמאמין עיוור ופנאטי‪ ,‬שרדף בעיקשות אחר פנטזיה חסרת סיכוי‪.‬‬ ‫ועזיבתו את "סאפ"‪ ,‬שם היה מועמד לתפקיד בכיר ביותר‪ ,‬במטרה לדבוק‬ ‫בחזון תעתועים כזה אולי תיראה ברגע זה כמעשה של אדם לא לגמרי יציב‪.‬‬ ‫במילים אחרות‪ ,‬שרון האמיתי‪ ,‬כמו אגסי‪ ,‬הוא גם מסתגל ולא יציב‪ ,‬גם להוט‬ ‫וגם נוקשה‪ .‬השאלה אם תוצאת הממדים האלה חיובית או שלילית‪ ,‬ובאיזה‬ ‫שילוב‪ ,‬היא עניין של פרשנות כמו גם של המון משתנים אחרים כמו אישיות‪,‬‬ ‫נסיבות חיצוניות ומזל‪ .‬ובמידה כזאת או אחרת הדבר הזה נכון לגבי כל‬ ‫הישראלים‪ ,‬לרבות אלה שאינם נוטים לתוכניות ולהישגים מדהימים‪.‬‬ ‫דוגמה אישית‪ ,‬בהחלט לא מדהימה‪ ,‬עולה בדעתי מתקופת לימודי‬ ‫המוקדמת במכללה בארצות הברית‪ ,‬כשנה אחרי שהגעתי לשם מישראל‬ ‫בגיל ‪ .21‬זה עתה קיבלתי עבודה חלקית כשוער בבית דירות מפואר בסן‬ ‫פרנסיסקו‪ ,‬והגעתי ליום עבודתי הראשון ב"פורד אימפלה" ישנה וחבוטה‬ ‫שרכשתי ב־‪ 200‬דולר‪ .‬נכנסתי לחניית הבניין אבל לא הצלחתי למצוא מקום‬ ‫חניה מלבד אחד שמעליו היו מצלמת אבטחה ושלט "החניה אסורה‪ .‬אזור‬

‫גרירה"‪ .‬במחשבה שאני אהיה המופקד על צג האבטחה‪ ,‬שיערתי שמכוניתי‬ ‫תשהה שם באין מפריע ולכן חניתי והתייצבתי לתפקיד‪ .‬אחרי שעתיים של‬ ‫הדרכה מעשית הבחין הבוס שלי במכונית על המוניטור שלפנינו‪" .‬המכונית‬ ‫הזאת שלך?" הצביע על המסך‪ .‬מחשש לתוצאות עניתי אינסטינקטיבית‬ ‫בשלילה‪ ,‬ורק שקשקתי כשהוא הורה לי לטלפן לחברת הגרירה והשגיח עלי‬ ‫בעת ביצוע השיחה‪ ,‬שבה הזמנתי את גרירת המכונית‪ .‬הרי לנו דוגמה‬ ‫יומיומית של הישראלי הלא יציב ומפר הכללים‪ ,‬הבוחר בהתנהגות שלילית‬ ‫המועדת להכשיל אותו‪ .‬הצד המסתגל של המשוואה התגלה כאשר סיימתי‬ ‫את השיחה והממונה עלי הסתלק‪ ,‬כשהוא מורה לי להודיע לו כשהגורר יגיע‪.‬‬ ‫ברגע של השראה מאולתרת טלפנתי לחבר אמריקאי שיצא מעבודתו‬ ‫להפסקת צהריים במרחק כמה רחובות משם‪" .‬בוא לדלפק הקבלה בלובי‪",‬‬ ‫אמרתי‪" .‬אל תשאל שאלות‪ ,‬רק קח את המפתחות למכונית שלי‪ ,‬רד לחניון‬ ‫התת־קרקעי וסלק אותה משם‪ ".‬הוא הספיק לעשות זאת שניות אחדות‬ ‫לפני שהגיע הגורר‪ .‬או־אז הודעתי לממונה שהמכונית נעלמה באורח‬ ‫מסתורי‪ .‬כך הִצלתי את מקום עבודתי‪ ,‬אם לא את אמינותי‪ .‬בסיפור אחר‬ ‫הקשור למכונית‪ ,‬שלוש שנים אחרי כן‪ ,‬כשהתחלתי ללמוד לתואר שלישי בניו‬ ‫יורק‪ ,‬מצאתי עבודה חלקית באחת החברות הישראליות ששלטו במנהטן על‬ ‫עסקי שירות המוניות לנמל התעופה‪ .‬בנסיעתי הראשונה כנהג לימוזינה‬ ‫פ ֶר איסט סייד של העיר אל נמל התעופה‪ .‬עד‬ ‫א ּ‬ ‫לקחתי זוג משכונה אמידה ב ַ‬ ‫אז ביקרתי בניו יורק פעמיים בלבד ואף פעם לא נהגתי בה‪ ,‬אבל יצאתי‬ ‫לנסיעה זאת בימי טרום הג'י־פי־אס ובלי מפה‪ ,‬עם מושג קלוש ביותר כיצד‬ ‫להגיע לנמל התעופה קנדי‪ .‬אחרי שאספתי את בני הזוג במעונם — באיחור‪,‬‬ ‫כי בתחילה נסעתי אל הכתובת הלא נכונה‪ ,‬רחוב ‪ 64‬מזרח מספר ‪ 82‬במקום‬ ‫רחוב ‪ 82‬מזרח מספר ‪ — 64‬פניתי שמאלה בידיעה שעלי לנסוע צפונה‪.‬‬ ‫"אתה לא מתכוון לנסוע דרך שדרת יורק?" התעניין הגבר בנימוס‪ .‬לפני‬ ‫שהספקתי לשקול את תגובתי‪ ,‬הוא הוסיף‪" ,‬אה‪ ,‬אני מבין מה אתה עושה‪,‬‬ ‫אין דבר‪ ".‬זה עזר לי‪ ,‬והתברר שהמסלול שלי היה מוצלח לפחות כמו שלו‪.‬‬ ‫איכשהו מצאתי את הדרך לנמל התעופה‪ ,‬אבל לא לפני שכמעט יצאתי אל‬ ‫נמל התעופה הלא־נכון‪ ,‬אסון שנמנע בזכות הערה עדינה נוספת של הנוסע‬ ‫שלי‪ .‬נכון‪ ,‬זה לא שי אגסי‪ ,‬אבל זה גם לא יציב וגם מסתגל בליגה המקצועית‬ ‫של נהגי הלימוזינות‪.‬‬ ‫את הממד הלהוט־נוקשה מדגימה בצורה מעניינת קרובת משפחה שלי‪,‬‬ ‫בשנות השמונים לחייה ובדרך כלל אישה תרבותית‪ .‬בערב בחירות ארציות‬ ‫התקשרו אליה ממשרד הרבנות הראשית והמליצו לה להצביע למפלגה‬

‫הדתית שבה בחר הרב הראשי‪ .‬היא אמרה למטלפן‪" ,‬תגיד לרב שהוא יכול‬ ‫לנשק לי בתחת!" וניתקה‪ .‬בהתעלם מגסות התגובה‪ ,‬אם אתם‪ ,‬כמו חלק‬ ‫מהישראלים‪ ,‬רואים ברבנות הראשית מוסד אנטי־דמוקרטי הממונה על‬ ‫יישום וביסוס הכפייה הדתית על יהודים חילונים‪ ,‬אמירתה היתה סך הכול‬ ‫תמיכה נרגשת בחופש ומחאה נגד כוחות החושך המדכאים‪ .‬ואולם מנקודת‬ ‫ראות אחרת יכולנו לתאר את התנהגותה בכמה מילים נבחרות כמו בעלת‬ ‫דעות קדומות‪ ,‬צרת מוחין‪ ,‬חסרת מעצורים או פנאטית‪.‬‬ ‫השורה התחתונה בנוגע לזהות הישראלית היא היותה נזילה באופן קיצוני‪.‬‬ ‫הישראלים הם יום אחד מחוללי שינוי אמיצים ודעתנים‪ ,‬ולמחרת הם מגיבים‬ ‫בלי עמוד שדרה ובחוסר איזון‪ .‬הדבר הזה בעצם אינו מפתיע לנוכח הסתירה‬ ‫הפנימית בין רצף ההיסטוריה היהודית מצד אחד‪ ,‬וטבעה המהפכני של‬ ‫הציונות מן הצד האחר‪ .‬כן אין זה מפתיע שדיאלקטיקה זאת טרם נפתרה‪,‬‬ ‫היות שבמסגרת הזמן ההיסטורי של ההתפתחות הלאומית‪ ,‬ישראל הגיעה‬ ‫בסך הכול לגיל ההתבגרות‪.‬‬ ‫נזילות זאת מדגישה שאלה רחבה יותר המאתגרת את הנחת הספר הזה‪:‬‬ ‫האם קיים כלל משהו כמו אופי לאומי? בניסוחם של האנתרופולוג קלייד‬ ‫קלקהון והפסיכולוג החברתי הנרי א' מאריי‪" ,‬קבוצה לא יכולה להיות בעלת‬ ‫‪7‬‬ ‫'אופי משותף' בה במידה שהיא לא יכולה להיות בעלת זוג רגליים משותף‪".‬‬ ‫מצד שני‪ ,‬כפי שציין האנתרופולוג רפאל פטאי‪ ,‬אף על פי שקיימים רק גופים‬ ‫פרטיים‪ ,‬המדענים חוקרים את העצם הכללי הקרוי "הגוף האנושי"‬ ‫ומסוגלים להגיע לתצפיות אמיתיות ומועילות לגביו‪ 8.‬ועל כן‪ ,‬בה בשעה שהם‬ ‫מתעמתים עם בעיה זאת‪ ,‬חוקרים רבים מסכימים שפרטים מתוך קבוצה‬ ‫תרבותית מסוימת יכולים לחלוק מערכת תכונות ייחודיות — אם לא מנטליוּת‬ ‫קבוצתית — שהם רכשו מעצם היותם חברים בקבוצה זאת‪ .‬ירון אזרחי מציע‬ ‫ניסוח זהיר יותר‪" :‬אופי לאומי הוא תופעת ספקטרום המורכבת מזיכרונות‬ ‫ומחוויות משותפים‪ ,‬כמו גם מטווח התנהגויות אפשריות‪ .‬ההתנהגות‬ ‫הספציפית הנצפית ברגע נתון היא פונקציה של יחסי הגומלין בין ספקטרום‬ ‫‪9‬‬ ‫זה והסיטואציה החיצונית‪".‬‬ ‫נוסחה זאת יכולה להסביר‪ ,‬בין היתר‪ ,‬את קווי הדמיון בין כמה טיפוסים‬ ‫לאומיים‪ ,‬וגם מה קורה כשהם מנהלים יחסי גומלין זה עם זה‪ .‬זוכרים את‬ ‫מאבק הכוחות המגוחך שנתפס במצלמות בין ראש הממשלה אהוד ברק‬ ‫לנשיא הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת בשנת ‪ ,2000‬בפתיחת פסגת קמפ‬ ‫דייוויד‪ ,‬שכישלונה הכשיר את הקרקע לאלימות הקיצונית של המרד‬ ‫הפלסטיני השני? כששני הגברים התעקשו על "אחריך" וסירבו לזוז‪ ,‬וממש‬

‫דחקו זה את זה אל הפתח להיכנס ראשון לבית ההארחה‪ ,‬עד שבסופו של‬ ‫דבר הנשיא קלינטון דחף אותם יחד פנימה‪ .‬אם הם לא יכלו שלא להתווכח‬ ‫על עניין שבנימוס‪ ,‬האם יש מקום להתפלא שלא הגיעו להסכם על ירושלים‬ ‫ובעיית הפליטים?‬ ‫על פי אותם קווים‪ ,‬כשאנו מתבוננים מדי פעם בפעם במנהיגים ישראלים‬ ‫המתמקחים עם אישים פלסטינים בטלוויזיה הזרה התנהגותם נראית דומה‬ ‫באופן מפתיע‪ .‬הם וכחנים‪ ,‬לוחמניים ודבקים בצדקתם‪ ,‬והם משקפים זה את‬ ‫זה בניסיון רהוט אבל מלא חֵמה להשתלט איש על רעהו ועל אוזני הצופים‪.‬‬ ‫אם יחסי גומלין בין־אישיים אלה מייצגים היבט של הסכסוך‬ ‫הישראלי־פלסטיני בכללותו‪ ,‬הרי ההגדרה של ירון אזרחי מאלפת משתי‬ ‫בחינות חשובות‪ .‬ראשית‪ ,‬הדמיון בין שני טיפוסי האופי הלאומיים מבוסס רק‬ ‫על אחת מבין ההתנהגויות הרבות בספקטרומים הנפרדים שלהם‪ .‬שנית‪,‬‬ ‫הנטייה הזאת מתממשת רק בנסיבות מסוימות — במקרה זה‪ ,‬כאשר הם‬ ‫מתעמתים עם יריב החולק את אותה התנהגות פוטנציאלית באופיים‬ ‫הלאומי‪ .‬הגדרתו של אזרחי גם מכירה במציאותן של תכונות מנוגדות או‬ ‫סותרות בתוך אותו אופי לאומי אשר‪ ,‬כפי שאנו מתחילים לראות‪ ,‬הן חיוניות‬ ‫להבנת הראש הישראלי‪.‬‬

‫ואפרופו סתירות‬ ‫בעשר או בעשרים השנים האחרונות הריבוי המהיר באוכלוסיית המגזר‬ ‫החרדי בישראל חידד באופן דרמטי את הפיצול החילוני־דתי בחברה‬ ‫הישראלית‪" .‬אנחנו שונאים את הדתיים!" ילדי הצעירים אז‪ ,‬שגדלו‬ ‫בקונטקסט האמריקאי‪ ,‬נחרדו לשמוע אורחים ישראלים חילונים שהסבירו‬ ‫מדוע אינם רוצים שרב ינהל את חתונתם הקרובה‪ .‬שנאת אחים זאת היא‬ ‫לעתים קרובות הדדית וגורמת לחוקרים לשאול אם ישראל‪ ,‬מדינה יהודית‬ ‫ודמוקרטית על פי הגדרתה וחזונה‪ ,‬התפשרה‪ ,‬בעצם‪ ,‬על הרע בשני‬ ‫העולמות‪ .‬ואולם מנקודת הראות של האופי הלאומי‪ ,‬שנאה זאת‪ ,‬כמו‬ ‫הבקיעים השבטיים האחרים המפצלים את הנוף החברתי הישראלי‪ ,‬רק‬ ‫מסווה את קווי הדמיון שבין שני המחנות‪ .‬לאמיתו של דבר‪ ,‬כמו במקרה של‬ ‫השמאל והימין הפוליטיים שבו הם חופפים במידה ניכרת‪ ,‬המחנות האלה‬ ‫מייצרים וחולקים את אותם ממדי זהות שנדונו לעיל‪ .‬אבל האי־התאמה‬ ‫הבסיסית בין דמוקרטיה לדת מדינה מטילה צל כבד עוד יותר על הנפש‬ ‫הישראלית‪ ,‬וסתירה זאת נוגעת עד לב השאלה מיהו ישראלי‪.‬‬

‫במבט ראשון דומה שגם השבט הדתי וגם השבט החילוני ניחנו בשפע להט‬ ‫ונוקשות‪ ,‬אבל מנגד הם לוקים בתחומי ההסתגלות והאי־יציבות — ביחסיהם‬ ‫אלה עם אלה לפחות‪ .‬שניהם כלואים בתוך השקפת עולמם‪ ,‬סגנון חייהם‬ ‫ואזורי מגוריהם שלהם‪ ,‬ולכל היותר נעשו מקוטבים עוד יותר מאז כינונה של‬ ‫המדינה‪ .‬ואף על פי כן‪ ,‬יחסיהם סימביוטיים במהותם‪ .‬הישראלים החילונים‬ ‫מסבסדים את אחיהם החרדים‪ ,‬שרבים מהם אינם עובדים ואינם משרתים‬ ‫בצבא‪ ,‬ומג ִנים עליהם‪ .‬לא זו בלבד שהם מאפשרים להם לעסוק בלימודי דת‬ ‫או בסגנון חיים חרדי‪ ,‬אלא הם גם מחברים אותם עם המציאות‪ .‬החרדים‬ ‫מצדם מספקים לחילונים ראי היסטורי‪ ,‬השתקפות של זהותם המקורית‪,‬‬ ‫שבלעדיה יש מעט מאוד היגיון במדינה יהודית הנתפסת כתנאי בל יעבור על‬ ‫ידי הרוב העצום של הישראלים החילונים‪.‬‬ ‫בעוד שסימביוזה זאת משמשת להעמקת העוינות משני הצדדים‪ ,‬במשך‬ ‫הזמן היא גם הניבה תופעה המרמזת על אינטגרציה נדירה אך מעוררת‬ ‫תקווה בין הקצוות‪ .‬למשל‪ ,‬בעשרת ימי התשובה שבין ראש השנה ליום‬ ‫כיפור‪ ,‬בעת תפילות הסליחה שנערכות לפני עלות השחר‪ ,‬העיר העתיקה‬ ‫בירושלים‪ ,‬רובה ערבית‪ ,‬נעשית במה לאחד האירועים הליליים‬ ‫הסוריאליסטיים ביותר של ישראל‪ .‬החל בסביבות השעה ארבע לפנות בוקר‬ ‫זורמים אלפי יהודים דתיים נרגשים ומזמרים לאורך הסמטאות הצרות‬ ‫בדרכם לכותל המערבי‪ ,‬בעוד מאות יהודים חילונים משקיפים עליהם‬ ‫ממעל‪ ,‬כשהם משתתפים ב"סיורי הסליחה" המודרכים על חומות העיר‬ ‫העתיקות ועל גגות אתרים ארכיאולוגיים חשובים בהיסטוריה היהודית‪ .‬ואילו‬ ‫במרחק חמישים קילומטרים בלבד מערבה‪ ,‬בעיר החילונית יותר תל אביב‪,‬‬ ‫משפחות ישראליות חוגגות את יום הכיפורים בגרסה משלהן לאיסור הדתי‬ ‫על הנהיגה במשך החג‪ .‬במשך השנים הן הפכו את יום ההלקאה על חטא‬ ‫לפסטיבל של רכיבת אופניים לילדים‪ .‬בתי העינוגים והעסקים סגורים‪,‬‬ ‫הרחובות ריקים ממכוניות‪ ,‬האנשים מהלכים בנחת והילדים מדוושים על‬ ‫אופניהם‪ ...‬דוגמה נוספת היא המכללות החילוניות להכרת המורשת‬ ‫היהודית שקמו בהרבה מקומות‪ ,‬וכן לילות תיקון שבועות שהם מאוד‬ ‫פופולריים בשנים האחרונות‪.‬‬ ‫ככל שסימנים אלה לאינטגרציה דתית־חילונית נראים בלתי מתקבלים על‬ ‫הדעת‪ ,‬הם נמצאים בלב האופי הלאומי הישראלי ונצפים בפועל בו־זמנית‬ ‫בכל רחבי ישראל‪ .‬למען האמת‪ ,‬לאנשי מדעי החברה המפקפקים‬ ‫מלכתחילה במושג של אופי לאומי‪ ,‬ישראל מציעה מקרה בוחן יחיד במינו‪,‬‬ ‫לפחות בציוויליזציה המערבית‪ .‬האופי הלאומי נוצר לא רק על ידי הפנמה‬

‫של מנהגי גידול ילדים‪ ,‬ערכי מוסר‪ ,‬נורמות התנהגות‪ ,‬מוסדות חברתיים‬ ‫ומערכות חינוך‪ ,‬שכולם נוטים ליצור שותפות קהילתית חשובה עבור רוב‬ ‫הפרטים בתוך חברה נתונה‪ ,‬אלא גם באמצעות הסיפור שאומה מספרת‬ ‫לעצמה על אודות עצמה‪ .‬הדבר הזה כולל‪ ,‬כמובן‪ ,‬את הזיכרון הקולקטיבי‬ ‫של אירועים היסטוריים שקדמו לחייו של הפרט‪ ,‬או ליתר דיוק‪ ,‬את הפרשנות‬ ‫הקולקטיבית של הזיכרון הקולקטיבי לאירועים אלה‪ .‬שלא כמו עמים רבים‬ ‫אחרים‪ ,‬הישראלים לומדים את הסיפור שלהם באותה שפה ששימשה את‬ ‫ספר הספרים הקדום שלהם לתיאור מה שנחשב למקורותיהם‪ .‬עבור כל‬ ‫הישראלים כמעט‪ ,‬מלאכת הסיפור הזאת מתחילה עוד לפני גן הילדים‪,‬‬ ‫כאשר התנ"ך נלמד באמצעות שירים על מעשי נסים ונפלאות‪ ,‬וממשיך‬ ‫לאורך כל הדרך עד כיתה י"ב עם התפתחות הדרגתית‪ ,‬בשילוב עם‬ ‫גיאוגרפיה‪ ,‬היסטוריה‪ ,‬ספרות‪ ,‬ולבסוף מוסר‪ ,‬תיאולוגיה ופילוסופיה‪ .‬החלום‬ ‫על תוכנית לימודים אינטגרלית נהיה לממשות באמצעות לימודי חובה של‬ ‫התנ"ך בכל בתי הספר הישראליים‪ ,‬לרבות אלה הערביים‪ .‬ואם התלמידים‬ ‫לא מקשיבים בכיתה‪ ,‬הכול נתמך בסדרה ארוכה של טיולי בית ספר לאתרים‬ ‫תנ"כיים שונים — אחדים עתיקים מקוריים‪ ,‬רבים שהוגדרו כך לאחרונה‪ .‬גם‬ ‫אם אתם לומדים בבית אינכם יכולים לחמוק מהחגים הדתיים הרשמיים של‬ ‫הארץ ומשמות של רחובות‪ ,‬כפרים וערים‪ ,‬שרבים מהם‪ ,‬כמו לוח השנה‬ ‫העברי‪ ,‬רוויים מסורת תנ"כית‪ .‬אומרים שהדג הוא האחרון היודע משהו על‬ ‫מים‪ ,‬כמוהו‪ ,‬ישראלים חילונים רבים לא ממש מודעים — מלבד מה שהם‬ ‫תופסים כמתקפה של דת המדינה על חירויותיהם — לעומק המים הדתיים‬ ‫שלתוכם נולדו ושבהם הם שוחים‪ .‬מעניין שסקר דעת קהל מקיף שנערך‬ ‫בשנת ‪ 2009‬מצא מה שנראה כשורה של השקפות סותרות לכאורה‪ ,‬אבל‬ ‫אולי בעצם משלימות זו את זו‪ ,‬שמחזיקים בהן הישראלים‪ 80 :‬אחוזים‬ ‫מאמינים באלוהים‪ 51 ,‬אחוזים אומרים שהתיאור הטוב ביותר של זהותם הוא‬ ‫יהודי‪ 41 ,‬אחוזים אומרים שהתיאור הטוב ביותר של זהותם הוא ישראלי‪61 ,‬‬ ‫אחוזים תומכים בפתיחת בתי קפה ומסעדות בשבת; ולבסוף‪ 44 ,‬אחוזים‬ ‫תומכים בהעדפת הדמוקרטיה על פני החוק היהודי כשמתגלעת ביניהם‬ ‫סתירה‪ 20 ,‬אחוזים סבורים שיש לציית תמיד לחוק היהודי‪ ,‬ו־‪ 36‬אחוזים‬ ‫‪10‬‬ ‫סבורים שיש לתת לפעמים עדיפות לאחד ולפעמים לאחר‪.‬‬ ‫ואף על פי כן‪ ,‬הקיטוב בין השבטים החרדיים והחילוניים הוא האיום הקיומי‬ ‫הגדול ביותר על מדינת ישראל‪ ,‬ושום תולעת מחשבים‪ ,‬הפצצות אוויריות‪,‬‬ ‫מבצעים מיוחדים או פתרון של שתי מדינות לא יוכל להסירו‪ .‬הסיבה היא‬ ‫שהקווים בין המחנות מתוחים באופן כה נחרץ‪ ,‬עד שהישראלים מלאים‬

‫השתאות בייחוד כאשר לפעמים ידוען חילוני מאמץ את האמונה‬ ‫האורתודוקסית‪ ,‬או בנו של איזה רב מפורסם בוחר בחילוניות‪ .‬הביטויים חוזר‬ ‫בתשובה ויוצא בשאלה חושפים שוב את הפרדוקס הטבוע באופי הלאומי‬ ‫הישראלי‪ .‬החוזר בתשובה מתייחס לשיבה אל אלוהים‪ ,‬והיוצא בשאלה‪,‬‬ ‫היפוכו המוחלט‪ ,‬מתייחס לנטישת האמונה‪ .‬לא במקרה שניהם מתקיימים‬ ‫רק ביחס לאלוהים או לדת‪ ,‬ולנוטש אותם אין תשובה אלא שאלה בלבד‪.‬‬ ‫בעוד שהצגת שאלות אינה דרך חיים פחות תקֵפה ממציאת תשובות‪,‬‬ ‫במקרה הישראלי הצגת שאלות זאת עומדת מעצם מהותה ביחס תגובתי‬ ‫לﬠָבָר היהודי‪ ,‬שכל הדרכים בו מובילות אל אלוהים‪.‬‬ ‫הישראלים אוהבים לצפות בתופעה זאת‪ ,‬ולא רק מפני שלעתים קרובות‬ ‫היא מלוּוה בשערוריות של סלבריטאים או בדרמות משפחתיות כואבות‪.‬‬ ‫ראשית‪ ,‬בלא הבדל באיזה צד הם נמצאים‪ ,‬הם מקבלים תיקוף כאשר יריב‬ ‫נוטש את קווי החזית ומצטרף אל כוחותיהם‪ .‬אבל במישור פחות מודע‪,‬‬ ‫הדבר משמש הד למה שהם יודעים אבל לא באמת רוצים לחשוב עליו‪,‬‬ ‫כלומר — שעמוק בקרבם גם הם מכילים את היפוכם‪.‬‬ ‫הדבר הזה מחזיר אותנו אל התפיסה הפרוידיאנית של היפוך התגובה ואל‬ ‫היין־יאנג הסיני‪ .‬בעומק לבם החילונים הקיצונים רוצים להאמין בעוד‬ ‫החרדים רוצים לסטות מן האמונה‪ .‬אבל מאימת התשוקות הללו נאחזים‬ ‫אלו כמו אלו בהעצמת קיצוניותם ובתקיפת הקיצוניות של האחרים‪ ,‬שמצדה‬ ‫מחזקת עוד יותר את זו שלהם‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬כמו משטר רודני‪ ,‬הקיצוני אינו‬ ‫יציב ויכול להיהפך לניגוד של עצמו בכל עת — מה שתואם לחלוטין את‬ ‫הממד הלא יציב של הזהות הישראלית‪.‬‬ ‫אך בעוד שלגבי הפיצול הדתי‪ ,‬היין־יאנג הזה בכללותו הוא יציב למדי‬ ‫ופוטנציאל ההיפוך־אל־הניגוד סמלי במידה רבה‪ ,‬אי־אפשר לומר זאת לגבי‬ ‫הניגודים הפוליטיים‪ .‬בתגובה להצעת השלום של אנוור סאדאת ב־‪,1977‬‬ ‫מנחם בגין‪ ,‬אחד מניצי הביטחון המקוריים ומהמאמינים הקנאים בארץ‬ ‫ישראל השלמה‪ ,‬הסכים‪ ,‬ממש בן־לילה‪ ,‬להוריד התנחלויות ולהחזיר את חצי‬ ‫האי סיני כולו למצרים — הכול בתמורה ל"חתיכת נייר"‪ ,‬כפי שהוא הגדיר‬ ‫לפני כן את רעיון הסכם השלום‪ .‬כבר דיברנו על ההיפוך שביצע אריאל שרון‪,‬‬ ‫אבל עכשיו אפשר לכלול גם את זה של אהוד אולמרט‪ ,‬ליכודניק במשך‬ ‫עשרות שנים שנמצא מימין לבגין‪ ,‬הצביע בכנסת נגד הסכמי השלום של‬ ‫קמפ דייוויד ב־‪ 1978‬והתנגד גם להסכם אוסלו‪ .‬ימים מספר לפני שעזב את‬ ‫משרד ראש הממשלה ב־‪ 2008‬הציע אולמרט לנשיא הפלסטיני עסקה‬ ‫שכללה נסיגה של ישראל מרוב רובה של הגדה המערבית ותוספת שטחים‬

‫מתוך ישראל עצמה‪ ,‬פירוק התנחלויות והגדרה בינלאומית חלקית של מזרח‬ ‫ירושלים‪ .‬ובל נשכח שהיתה זאת ממשלת מרכז־שמאל אשר אחרי ‪1967‬‬ ‫הקימה את ההתנחלויות היהודיות הראשונות בגדה המערבית וברצועת‬ ‫עזה‪ ,‬תוך כדי הפרת מדיניותה הקודמת‪ .‬מאוחר יותר נראה שהשקפותיו‬ ‫הנחרצות של השמאל הישראלי התנדפו בעקבות האינתיפאדה השנייה‪,‬‬ ‫השתלטות החמאס על עזה ושיגור הטילים האכזרי לתוך ישראל‪.‬‬ ‫בכל המקרים האלה התהפכו על פניהן השקפות דוגמטיות שדבקו בהן‬ ‫ימים רבים ובלהט רב‪ ,‬עד אשר הן עומתו עם אירוע חיצוני דרמטי — מחוות‬ ‫שלום אמיתית‪ ,‬אלימות מתמשכת‪ ,‬איום בכתב אישום‪ ,‬ניצחון במלחמה או‬ ‫הקצנה במחנה האויב‪ .‬כרגע נראה שבשעה שראש הממשלה מדבר על‬ ‫הפתרון של שתי המדינות‪ ,‬מה שמסמל כביכול ניצחון היסטורי לשמאל‪,‬‬ ‫החברה הישראלית בכללותה נעה ימינה — שוב פרדוקס משמעותי‪ .‬אבל‬ ‫ממשלתו השלישית של ביבי נתניהו‪ ,‬שרבים רואים אותה כאחת הממשלות‬ ‫בעלות האידיאולוגיה הימנית הקשיחה ביותר בהיסטוריה הישראלית‪ ,‬עשויה‬ ‫בהחלט להיות זאת שבסופו של דבר תתהפך על פניה‪.‬‬ ‫***‬ ‫ידיד ישראלי סיפר לא מזמן כיצד עשה קניות בחנות בגדים קטנה בכפר‬ ‫מבודד השוכן בלב האלפים הבוואריים‪ .‬בשעה שבדק כמה כותנות משובחות‬ ‫מתוצרת גרמניה שנחו על המדפים‪ ,‬עברו על פניו שני צעירים ישראלים‬ ‫שדיברו עברית‪" .‬מישהו באמת קונה את החולצות המגעילות האלה?" ליגלג‬ ‫אחד מהם בלי להעלות על דעתו שישראלי שלישי יימצא במקרה באותו‬ ‫מקום‪ .‬ידידנו לא היה אמור להתפלא‪ ,‬היות שהישראלים בדרך כלל מרבים‬ ‫מאוד לטייל והעברית מתחרה על נקלה עם גרמנית‪ ,‬יפנית או סינית כשפה‬ ‫הנשמעת ברמה בכל אשר תפנו‪ .‬בין שזו מורשת של העקירה והיישוב מחדש‬ ‫במשך אלפיים שנות גלות ושל מסעותיהם של אברהם‪ ,‬יעקב ומשה‪ ,‬בין‬ ‫שזהו גלגול מחודש של המושג הימי־ביניימי של היהודי הנודד ובין שזה בסך‬ ‫הכול ביטוי של הצורך להתרחק מסביבתם המודרנית החונקת‪ ,‬הישראלים‬ ‫נמצאים בתנועה מתמדת‪ .‬בשני העשורים האחרונים‪ ,‬צעירים ישראלים רבים‬ ‫אימצו את המנהג של טיול חוץ לארץ ממושך אחרי סיום השירות הצבאי‪.‬‬ ‫מחקר פסיכולוגי אחד מדווח שהנוער הזה אינו מחפש הרפתקאות חיצוניות‬ ‫אלא דווקא גילוי פנימי‪ .‬משום כך הם בוחרים לעתים קרובות יעדים רוחניים‬ ‫כביכול במזרח הרחוק ובדרום אמריקה‪ .‬בדומה ל"מחפשי הזהות" הצעירים‬

‫האלה‪ ,‬הישראלים בכללם מחפשים בלי הרף תשובה לשאלה "מיהו‬ ‫ישראלי"‪ .‬לנוכח טבעה המפוצל של החברה הישראלית ושל גילה — קטע‬ ‫התינוק של "התינוק הזקן" — שאלה זאת תישאר ללא מענה עוד ימים‬ ‫רבים‪ .‬עצם חיפוש הזהות נעשה כך לחלק מרכזי במנטליות הישראלית‪ .‬מובן‬ ‫שטבעה המחולק‪ ,‬המקוטע‪ ,‬של החברה הישראלית נרחב דיו כדי להניב‬ ‫ספקות לגבי הזהות‪ ,‬אבל נוסף לכך היו כמה מגמות סותרות‪ ,‬היסטוריות‬ ‫וממושכות‪ ,‬שתרמו לבלבול‪ .‬קודם כול‪ ,‬בשלושים השנים האחרונות לערך‬ ‫נעשתה ישראל בהדרגה ממדינה סוציאל־דמוקרטית חסרת חשיבות בעלת‬ ‫תרבות קולקטיביסטית מובהקת למדינה של שוק חופשי אגרסיבי עם נטיות‬ ‫אינדיבידואליסטיות שלוחות רסן‪ .‬גם הארומה האירופית שיובאה לפלשתינה‬ ‫בידי הציונים הראשונים אותגרה‪ ,‬לאט אך בביטחון‪ ,‬אם לא הוחלפה על ידי‬ ‫ההשפעה הגוברת של ארצות הברית‪ ,‬מעורבת בניחוחות ים־תיכוניים‬ ‫ורוסיים‪ .‬ולבסוף‪ ,‬בשני העשורים האחרונים גדל משמעותית מספר‬ ‫הישראלים הרואים את עצמם‪ ,‬מהם מטעמים דתיים אחרים מסיבות‬ ‫פוליטיות‪ ,‬כלא־ציונים או כפוסט־ציונים‪.‬‬ ‫הישראלים חיים בארץ קטנה שבה כולם נתונים באותן תנודות דרמטיות‬ ‫של ההיסטוריה ולהשפעותיהן המעצבות‪ .‬מדובר גם בחברה מחוברת ביותר‪,‬‬ ‫שבה יש רק דרגה אחת או שתי דרגות של הפרדה ביניכם ובין כל האחרים‪,‬‬ ‫ומעבר לכל אלה‪ ,‬הישראלים הם מעצם טבעם מתַקשרים ביותר‪ .‬הם‬ ‫מכורים לכל צורות התקשורת‪ ,‬שיעור השימוש שלהם לנפש בטלפונים‬ ‫סלולריים ובמחשבים הוא מן הגבוהים בעולם‪ ,‬ובארצם נולדו טכנולוגיות‬ ‫רבות של תמסורת מיידית‪ .‬ואמנם‪ ,‬במקרה שהוא ודאי יחיד במינו‪ ,‬נהג‬ ‫ישראלי נעצר לפני כמה שנים בגלל נהיגה כשהוא מדבר בשני טלפונים‬ ‫סלולריים בו־זמנית וכאילו אוחז בהגה במרפקיו‪ .‬כל זה אינו בא אלא לומר‬ ‫שאפילו הספקנים הגדולים ביותר יודו שאם אכן קיים בפועל אופי לאומי‪,‬‬ ‫שהוא תולדת היסטוריה של אומה והאופן שבו אזרחיה שותפים לה‪" ,‬הראש‬ ‫הישראלי" ישמש דוגמה טובה לכך‪.‬‬

‫פרק שני‬

‫קל יותר לשנות שיר מאשר עיר‬ ‫הראש הישראלי מרופד בשתי שכבות של נרקיסיזם המשלימות זו את זו‬ ‫ומתנגשות זו בזו בעת ובעונה אחת‪ :‬הגרסה הישנה‪ ,‬הדתית‪ ,‬של "העם‬ ‫הנבחר" שמקבלת אישור יומיומי בברכת התורה )"‪...‬אשר בחר בנו מכל‬ ‫העמים ונתן לנו את התורה‪ ("...‬ושנתקבעה בפסיכולוגיה היהודית במשך כל‬ ‫ההיסטוריה‪ ,‬והגרסה הציונית החדשה של "נס במדבר"‪ ,‬שהשתרשה‬ ‫במנטליות הישראלית בעבר הקרוב יותר‪ .‬שתיהן ממלאות תפקיד באופן‬ ‫שהישראלים מפרשים את העולם‪ .‬במידה רבה הן גם אחראיות לרקורד‬ ‫היוצא דופן של הישגי הישראלים‪ ,‬וגם לרבים מכישלונותיהם ולהתעלמותם‬ ‫העיקשת‪ ,‬הטרגית מבחינה פוטנציאלית‪ ,‬ממציאות מזרח תיכונית מסוימת‪.‬‬ ‫ולבסוף‪ ,‬במהותן הן רכיבים מן החיבור רב־העוצמה של הישראלים אל‬ ‫ארצם‪.‬‬ ‫תפיסת "העם הנבחר" משמשת לפעמים לתיאור או אפילו להסברת‬ ‫ההשפעה החורגת מפרופורציה של המחשבה היהודית ושל היהודים במהלך‬ ‫ההיסטוריה‪ .‬ואמנם‪ ,‬החל בחניכתו המשוערת של המונותאיזם במסופוטמיה‪,‬‬ ‫דרך תרומותיהם התרבותיות בתקופת תור הזהב של השלטון המוסלמי בחצי‬ ‫האי האיבֶּרי‪ ,‬וכלה ברשימת אנשי החזון בכל תחום מתחומי ההיסטוריה‬ ‫המערבית המודרנית‪ ,‬הישגיהם העצומים אכן מעוררים פליאה‪ .‬עם שמות‬ ‫כמו איינשטיין‪ ,‬פרויד‪ ,‬קפקא‪ ,‬ד'יזראלי‪ ,‬משה מנדלסון‪ ,‬בנדיקט )ברוך(‬ ‫שפינוזה‪ ,‬גוסטב מאהלר‪ ,‬ג'ורג' סורוס‪ ,‬ז'אק דרידה‪ ,‬סטיבן ספילברג‪ ,‬בילי‬ ‫ויילדר‪ ,‬הנרי קיסינג'ר‪ ,‬היינץ קוהוט‪ ,‬מילטון פרידמן‪ ,‬קארל מרקס‪ ,‬לאון‬ ‫טרוצקי‪ ,‬לודוויג ויטגנשטיין‪ ,‬מרטין בובר‪ ,‬רוברט אופנהיימר‪ ,‬יונה סאלק‪,‬‬ ‫מייקל בלומברג‪ ,‬ברונו קרייסקי‪ ,‬וודי אלן‪ ,‬ארתור מילר‪ ,‬איין ראנד‪ ,‬משפחת‬ ‫רוטשילד‪ ,‬וכמובן‪ ,‬ישוע הנוצרי‪ ,‬הרשימה המלאה ארוכה ומגוונת מכדי‬ ‫לפרטה כאן‪ ,‬והמעטים האלה אפילו לא מתחילים להאיר את היקפה האדיר‬ ‫של התופעה‪ .‬גם אם לא נחשוב על אישים אלה‪ ,‬שמם של היהודים הולך‬ ‫לפניהם בכל קצווי תבל‪ .‬איש עסקים ישראלי שאני מכיר מספר על פגישתו‬

‫עם עובד ציבור סיני בשנחאי‪ .‬כששמע מאין בא הזר הראה חבר מועצת‬ ‫העיר הזה‪ ,‬המשכיל מאוד‪ ,‬לישראלי ספר גדול הכתוב סינית שהוא נושא עמו‬ ‫תמיד‪ .‬הוא פתח אותו וחשף טקסט ענקי עם אלפי סימנים סיניים מלווים‬ ‫בהערות בכתב ידו בשוליים‪ .‬זה התלמוד היהודי‪ ,‬אמר הסיני באנגלית‬ ‫מושלמת‪ .‬ול ָמה בדיוק אתה קורא אותו? שאל הישראלי‪ ,‬וגם מה הסיבה‬ ‫להערות כה רבות? כי‪ ,‬חייך הסיני‪ ,‬אני מחפש את התשובה‪ .‬היא חייבת‬ ‫להימצא כאן‪ .‬התשובה ל ְמה? השתומם הישראלי‪ .‬התשובה לשאלה‪ ,‬אמר‬ ‫הסיני‪ .‬איזו שאלה? מילא הישראלי את תפקידו‪ ,‬ובנקודה זאת שלף הפקיד‬ ‫הסיני את שורת המחץ‪ :‬השאלה איך לעשות הרבה כסף! והוא קרץ‪.‬‬ ‫ואף על פי כן‪ ,‬תפיסת "העם הנבחר" היא דתית והיסטורית‪ ,‬לא סוציולוגית‬ ‫או דמוגרפית במקורה‪ .‬היא מושתתת על הרעיון המקראי שהיות שהיהודים‬ ‫הם העם היחיד שזכה בהתגלות אל אוניברסלי‪ ,‬העם היהודי וארצו הם מרכז‬ ‫ההיסטוריה העולמית‪ .‬אבל כפי שציין חוקר היהדות דייוויד ביאלי‪ ,‬המציאות‬ ‫בתקופת המקרא היתה שונה לחלוטין‪ .‬ממלכות ישראל ויהודה ישבו באזור‬ ‫קרתני קטנטן‪ ,‬שגורלו נשלט בידי כוחות־העל הגדולים והתרבויות מצפון‪,‬‬ ‫ממזרח ומדרום‪ .‬אילו היה בידי הישראלים בני תקופת התנ"ך כוח ממשי‪,‬‬ ‫מעצמות־העל הללו היו נלחמות בהם עד למחיקתם במקום להניח להם‬ ‫להתקיים על אדמתם לאחר הכיבוש‪ ,‬וסביר שגורלם היה כגורל ממלכות‬ ‫אשור ובבל‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬אילולא פיתחו אמונה בגדולתם העצמית‪ ,‬הם היו‬ ‫נעלמים כמו עמים קטנים רבים אחרים‪ .‬לכן‪ ,‬בלשונו של ביאלי‪" ,‬היעדר יחסי‬ ‫של כוח‪ ,‬בשילוב עם מיתוס של כוח‪ ,‬היה אולי אחד המפתחות להישרדות‬ ‫‪11‬‬ ‫היהודית בימי קדם‪".‬‬ ‫כנרמז מתוך הניתוח הזה‪ ,‬תפיסת ה"אתה בחרתנו" נועדה במהותה לשמש‬ ‫פיצוי‪ .‬המסורת היהודית מכירה בזה לפעמים‪ ,‬כמו במדרש הידוע‪ ,‬שלפיו‬ ‫היהודים נבחרו אחרי שכל האומות האחרות השיבו לאלוהים בשלילה‪ .‬ייצוג‬ ‫היתר של היהודים‪ ,‬אחרי האמנציפציה‪ ,‬בתחומי הצלחה כה רבים יכול לכן‬ ‫להתפרש לא כעדות להיותם עם נבחר‪ ,‬אלא יותר כתוצאה של צורך פיצוי‬ ‫עצום להכחיש את עליבותם ולנצל את מה שלמדו מן ההתמקחויות שנאלצו‬ ‫לעשות כדי להישרד וממקומם בשולי החברה‪ .‬מנקודת ראות פסיכולוגית‪,‬‬ ‫נוסחה זאת תואמת להפליא את הבנתנו הכללית את הנרקיסיזם‪ ,‬הן הבריא‬ ‫והן הפתולוגי‪ .‬בניגוד לאמונה הרווחת‪ ,‬הרדיפה השאפתנית אחר הצלחה‬ ‫ומעמד‪ ,‬המינון הגבוה של חזון או ראוותנות ותחושת ה"מגיע לי" המפותחת‬ ‫היטב‪ ,‬המאפיינים את הנרקיסיסט ההישגי‪ ,‬אינם תולדה של אהבה עצמית‬ ‫מופרזת‪ .‬להפך‪ ,‬בצד הביטחון העצמי החוגג‪ ,‬לא פעם השחצני‪ ,‬הנלווה‬

‫אליהם‪ ,‬מניע אותם לחץ פנימי חסר רחמים לרומם את ההערכה העצמית‬ ‫הנמוכה ולזכות בקבלה ובהכרה של אחרים‪ .‬במובן זה‪ ,‬הנרקיסיזם נוגע‬ ‫לשנאה עצמית יותר מאשר לאהבה עצמית‪.‬‬ ‫דגם פיצוי זה של העצמי מתייחס לא רק לתפיסה היהודית ההיסטורית של‬ ‫"העם הנבחר"‪ ,‬אלא גם לנקודת המוצא הציונית הבסיסית של הקמת בית‬ ‫משלהם ליהודים במולדת העתיקה‪ .‬אין עוררין על כך שבתוך פחות ממאה‬ ‫שנים שינתה התנועה הציונית את פניהם הן של עם הן של ארץ והקימה‬ ‫דמוקרטיה תוססת ואסרטיבית בנוסח העולם המפותח בלב אוכלוסייה עוינת‬ ‫ומאתגרת‪ .‬היום‪ ,‬יחסית לגודלה‪ ,‬ישראל ממשיכה להתפאר בהישגים יוצאי‬ ‫דופן רבים בתחומים מגוונים כמו צבא‪ ,‬מוזיקה‪ ,‬הייטק‪ ,‬אדריכלות‪ ,‬רפואה‪,‬‬ ‫מתמטיקה‪ ,‬ספרות‪ ,‬מדע‪ ,‬בידור ואמנות‪ .‬בחזית הפוליטית‪ ,‬הלובי‬ ‫הפרו־ישראלי העיקרי בוושינגטון — בירת המעצמה היחידה שנותרה‬ ‫במערב — הוא אחד הארגונים החזקים ביותר מסוגו בעולם‪.‬‬ ‫ובכל זאת‪ ,‬כמו שמלמדים כל ילד ישראלי בבית הספר היסודי‪ ,‬התנועה‬ ‫הציונית נולדה רק אחרי שהיהודים נוכחו לדעת שהחברה האירופית לעולם‬ ‫לא תקבל אותם קבלה מלאה‪ .‬לאמיתו של דבר‪ ,‬תיאודור הרצל‪ ,‬מייסד‬ ‫הציונות המדינית‪ ,‬צידד בתחילה בהתבוללות מלאה של יהודי אירופה‬ ‫באמצעות קבלת הדת הנוצרית ונישואי תערובת‪ .‬רק אחרי שכיסה כעיתונאי‬ ‫את פרשת דרייפוס ואת פרצי האנטישמיות בצרפת שנלוו אליה‪ ,‬הוא שינה‬ ‫את דעתו‪ .‬זאת היתה הדרך הטיפוסית אל הציונות‪ ,‬וכפי שציין החוקר‬ ‫הישראלי בנימין בית־הלחמי‪ ,‬היא היתה תגובתית ודפנסיבית‪ .‬במובן מסוים‬ ‫היא לא באמת שיקפה בחירה‪ ,‬או לפחות לא בחירה ראשונה‪ .‬כזה היה גם‬ ‫המקרה של רוב היהודים שהיגרו לפלשתינה ולישראל בעשורים שאחרי‬ ‫ייסוד הקונגרס הציוני — במידה רבה הם הגיעו אליה מפני שברחו מרדיפות‪,‬‬ ‫‪12‬‬ ‫נדחו וגורשו‪.‬‬ ‫החזון הציוני המקורי היה גם גדול וגם גרנדיוזי‪ ,‬ובאמת‪ ,‬גם הארץ שבה‬ ‫ייסדו ראשוני הציונים את מפעלם וגם רבים מקרב פורצי הדרך עצמם לא‬ ‫הקרינו תמיד הבטחה צרופה‪ .‬בהתייחסו לרעיון של מדינה יהודית‬ ‫בפלשתינה‪ ,‬זכורה אמירתו של הרצל‪" ,‬אם תרצו‪ ,‬אין זו אגדה"‪ .‬אבל אף על‬ ‫פי שרוב היהודים בשעתו כנראה לא התנגדו לציונות‪ ,‬הם נשארו אדישים‬ ‫כלפיה וראו בה דמיונית ולא מעשית‪ .‬וכל אימת שהרגישו שיש להם בררה‪,‬‬ ‫הרוב העצום של היהודים העדיפו להישאר בגולה מאשר לעקור אל ארץ‬ ‫האבות הישנה‪ .‬לכן אין זה מפתיע כלל שכאשר הרצל פרש את הצעתו‬ ‫לראשונה בפני פרידריך שיף‪ ,‬עיתונאי וחבר‪ ,‬הלה היה בטוח שהרצל הוזה‬

‫והמליץ על מנוחה וטיפול רפואי‪ .‬גם מקס נורדאו‪ ,‬עיתונאי וציוני לעתיד דאג‬ ‫שמא הרצל איבד את שפיותו אך הסתיר את דאגתו מפני הרצל )יומנו של‬ ‫הרצל מ־‪ 12‬ביוני ‪ ,(1895‬ועל פי כמה מקורות אפילו הביע בו תמיכה באומרו‬ ‫‪13‬‬ ‫"ייתכן שאתה מטורף‪ ,‬אבל במקרה זה הרי אני מטורף כמוך‪".‬‬ ‫אם אכן היה הרצל מטורף — או איש חזון‪ ,‬אם לנקוט את היפוכה החיובי‬ ‫של המילה — מה היו הגברים והנשים שהפכו את רעיונותיו למעשים? מי היו‬ ‫האנשים שעקרו עצמם מבתיהם‪ ,‬ממשפחותיהם ומקהילותיהם באירופה‬ ‫ובאו אל פיסת אדמה לוהטת כמדבר‪ ,‬מלאת ביצות ומיושבת ערבים‪ ,‬כדי‬ ‫להקים עבור היהודים מדינה‪ ,‬כמעט בבחינת יש מאין? בעוד שרבים היו‬ ‫יהודים פשוטים ממזרח אירופה וממרכזה‪ ,‬שברחו מרדיפות או מעוני‪ ,‬ספרי‬ ‫ההיסטוריה מציירים שפע של מנהיגים ואנשי מופת נלהבים‪ ,‬ססגוניים ובלתי‬ ‫שגרתיים לחלוטין‪ .‬היו כאלה שמרדו נגד הוריהם וברחו מהבית לפלשתינה‪,‬‬ ‫והיו שביקשו להשיל את זהותם היהודית ולאמץ זהות ציונית חדשה; היו‬ ‫כאלה שנסחפו על ידי אידיאלים סוציאליסטיים ולהט קומוניסטי‪ ,‬ואחרים‬ ‫שביקשו גאולה בארץ הקודש‪ .‬והיו‪ ,‬כמובן‪ ,‬אלה שחיפשו הזדמנויות עסקיות‬ ‫בארץ לא מפותחת‪.‬‬ ‫היה א"ד גורדון‪ ,‬איכר־מטיף בעל זקן לבן שדמה לטולסטוי‪ ,‬שהפיץ בגליל‬ ‫את בשורת עבודת הכפיים והחזרה לטבע‪ ,‬ונעשה אחד ממייסדי תנועת‬ ‫העבודה ]"הפועל הצעיר"[; היתה מניה וילבושביץ'‪ ,‬צעירה רוסייה מיוסרת‪,‬‬ ‫שדהרה על גבעות הגליל לבושה בגד ערבי והיתה אחת מהמייסדים של‬ ‫משק שיתופי‪ ,‬גרסה מוקדמת של הקיבוץ; והיה אלתר לוין‪ ,‬סוכן ביטוח‬ ‫מאמריקה‪ ,‬שהתיישב ליד תל אביב אבל נדד ברחבי המזרח התיכון והקים‬ ‫רשת בתי בושת שבהם נאסף מידע מודיעיני לטובת הצבא הבריטי‬ ‫המתקרב‪ ,‬באמצעות סחיטה‪.‬‬ ‫כפי שרואה זאת ההיסטוריון תום שגב‪ ,‬האנשים שנמשכו לפלשתינה בסוף‬ ‫המאה התשע־עשרה "‪...‬יצרו תבשיל מאגי של נבואה ואשליה‪ ,‬יוזמה‪,‬‬ ‫חלוציות והרפתקנות‪ "...‬שגב ממשיך ואומר‪" ,‬הקו המפריד בין פנטזיה‬ ‫למעשה היה לעתים קרובות מטושטש — היו שרלטנים ותימהונים בני כל‬ ‫הלאומים — אבל התקופה הזאת הצטיינה בעיקרה בדחף ובהעזה‪ ,‬באומץ‬ ‫לעשות דברים בפעם הראשונה‪ .‬במשך זמן מה היו העולים החדשים שיכורים‬ ‫‪14‬‬ ‫מאשליה קולקטיבית שהכול אפשרי‪".‬‬ ‫אלה היו‪ ,‬אם כן‪ ,‬המייסדים‪ ,‬האנשים שבזכות אופיים ותרבותם עיצבו את‬ ‫ערכי האליטה הישראלית במשך כמה דורות שבאו אחריהם‪ .‬לטוב וגם לרע‪,‬‬ ‫המשותף לחלוצים אלה היה הנכונות לדבוק בתוכניתם הכבירה‪ ,‬בלא שים‬

‫לב למכשולים שהציגה המציאות‪ .‬מבחינה פסיכולוגית‪ ,‬מה שאיחד את‬ ‫הציונים המוקדמים האלה היה מינון נדיב של נרקיסיזם‪ ,‬שהתבטא בשאיפה‬ ‫כובשת להרואי‪ ,‬ליוצא הדופן או למיוחד גרידא‪ .‬רבים מן העולים המוקדמים‬ ‫האלה היו מחוננים ביותר ומודעים מאוד לעובדה זו‪ .‬הדבר אולי מודגם‬ ‫באופן הטוב ביותר בסיפורו המוזר של ויליאם פלינדרס פטרי‪ ,‬אנגלי שהיו‬ ‫שראו בו את אבי הארכיאולוגיה המודרנית‪ .‬הוא נמשך לירושלים אחרי‬ ‫שחפר במצרים ובפלשתינה ובזקנתו השתקע בה‪ .‬אחרי מותו ביקשה‬ ‫אלמנתו לנתק את ראשו מגופו‪ ,‬שמה אותו בצנצנת עם פורמלדהיד ושלחה‬ ‫אותו בספינה ללונדון לצורך בדיקה פתולוגית שנועדה לגלות את סוד‬ ‫גאונותו של המת‪.‬‬ ‫אבל כמו הנרקיסיזם היהודי הישן‪ ,‬בדחף ההצטיינות של הציונים‬ ‫המוקדמים היה נופך חזק של פיצוי‪ .‬מבחינה פסיכולוגית‪ ,‬בחתירתם ליצור‬ ‫מדינה יהודית הם שאפו לשנות לא רק את עולמם החיצוני‪ ,‬אלא גם את‬ ‫מציאותם הפנימית‪ .‬מבחינה רגשית הם לא רצו אלא להימלט מן הדימוי‬ ‫העצמי של היהודי הגלותי הירא והחושש‪ ,‬שאותו הפנימו במהלך שנותיהם‬ ‫המעצבות בארצות מוצאם האירופיות‪ .‬הדחף שלהם למהפך היה כה חזק‬ ‫עד שהם בחרו להתעלם מן המכשולים שהציבה המציאות בשטח‪ .‬כאשר‬ ‫מאמץ מסוג זה מצליח‪ ,‬אנו מכנים אותו חזון או חשיבה חיובית; כשהוא‬ ‫נכשל‪ ,‬מדובר בהכחשה‪ .‬ובאותו קו דק מאוד המפריד בין השניים תלוי כעת‬ ‫גורלה של ישראל‪ ,‬כי מנגנון הגנה פסיכולוגי זה‪ ,‬האחראי במידה רבה‬ ‫להצלחתה עד כה‪ ,‬נמצא גם בלב אחד ההיבטים העיקשים ביותר בסכסוך‬ ‫הערבי־ישראלי‪.‬‬ ‫ב־‪ ,1843‬שנים רבות לפני שהציונים התחילו ליישב את פלשתינה‪ ,‬כתב‬ ‫מטיף אמריקאי בשם דייוויד מילארד שביקר בפלשתינה‪:‬‬ ‫אם אי־פעם יגיע הזמן שיהודים יהיו שוב בעלי ארץ אבותיהם‪ ,‬חייבת‬ ‫תחילה להתרחש הפיכה חשובה מאוד בקרב העמים והשבטים‬ ‫המקיפים אותה‪ .‬הארץ מיושבת עכשיו על ידי הערבים המקומיים‪,‬‬ ‫העובדים את האדמה ומאכלסים את הערים והכפרים‪ .‬עולה השאלה‬ ‫כיצד תילקח הארץ מן התושבים האלה? האם שוקלים רכישה? איזהו‬ ‫הכוח שיכפה רכישה כזאת‪ ,‬ולאן יהגרו התושבים הנוכחיים? או שמא‬ ‫נשקלת האפשרות לגרש אותם בכוח החרב? אני משוכנע שזו הדרך‬ ‫היחידה לאפשר פינוי של הארץ מאוכלוסייתה הנוכחית‪ .‬אולם במקרה‬ ‫זה‪ ,‬התושבים המקומיים יגורשו‪ ,‬כמובן‪ ,‬בחזרה אל ערב‪ ,‬המקיפה כחצי‬ ‫סהר את דרומה ומזרחה של ארץ הקודש‪ .‬לפיכך‪ ,‬התושבים הנוכחיים‬

‫לא יגורשו בלי עקשנות ושפיכות דמים‪ ,‬ובה בשעה הם יישאו עמם את‬ ‫הר ִשעות המושרשת ביותר‪ .‬מﬠֲרב‪ ,‬בסיוע שבטים אחרים‪ ,‬הם יגיחו מדי‬ ‫‪15‬‬ ‫פעם בפעם כדי לבזוז ולהחריב את הארץ כולה‪.‬‬ ‫מן המקום שבו אנו עומדים עכשיו אי אפשר שלא להשתומם על נבואה מרה‬ ‫זאת‪ .‬ואף על פי כן הדבר היה אמור להיות נהיר לכל אדם בעל הידע הדל‬ ‫ביותר על אודות פלשתינה בתחילת המעשה הציוני‪ .‬למען האמת‪ ,‬הציונים‬ ‫הראשונים אכן ידעו שיש ערבים רבים בפלשתינה‪ ,‬אבל הם התכחשו‬ ‫למשמעות העובדה הזאת‪ .‬למשל‪ ,‬ב־‪ 1918‬פירסמו דויד בן גוריון ויצחק בן‬ ‫צבי‪ ,‬שנעשו לימים ראש הממשלה הראשון והנשיא השני של ישראל‪ ,‬ספר‬ ‫שבו הודו שיש יותר ממיליון ערבים בפלשתינה‪ .‬אבל טענו שילידים אלה לא‬ ‫מרגישים שם בבית ולא מגלים שום סימנים לקשר עם האדמה‪ 16.‬במובן ידוע‬ ‫הם המשיכו להאמין בסיסמה הציונית המיוחסת לישראל זנגוויל‪ ,‬לאמור‪:‬‬ ‫"ארץ ללא עם לעם ללא ארץ‪ ".‬בהתאם לתפיסה זאת‪ ,‬עצם השם שבחרו‬ ‫הציונים להתנחלותם‪ ,‬המילה יישוב‪ ,‬פירושה לא רק מקום מגורים אלא‬ ‫ההפך מארץ שוממת‪ .‬וכמו כדי לנעוץ עיניים עיוורות במציאות‪ ,‬כבר בשנות‬ ‫העשרים התעקשו המנהיגים הציונים להעניק שמות עבריים לכפרים ולערים‬ ‫ערביים טהורים‪.‬‬ ‫וכך‪ ,‬בעוד שיש הרואים זאת כתחבולה יחצנית צינית שתכליתה להסוות‬ ‫כוונות קולוניאליסטיות של הציונות‪ ,‬מנקודת מבט פסיכולוגית יש כאן עניין‬ ‫שונה‪ .‬ההכחשה ההיסטורית של המנטליות הישראלית את הדמוגרפיה‬ ‫והלאומיות הפלסטיניות היא בעצם ביטוי לנטייתה הכללית להכפיף מציאות‬ ‫חיצונית למשאלות לב‪ .‬אחת הדוגמאות הנוקבות ביותר לכך היא השיר‬ ‫היפה‪ ,‬גם אם הסנטימנטלי‪ ,‬שכיכב ללא סוף בראש מצעד הפזמונים‪,‬‬ ‫"ירושלים של זהב"‪ .‬הוא נכתב ערב מלחמת ששת הימים בידי המלחינה‬ ‫האגדית נעמי שמר‪ ,‬ומילותיו ספדו בצער לאובדן העיר העתיקה של‬ ‫ירושלים‪ ,‬שנכבשה על ידי הירדנים ב־‪ .1948‬וכך אומר הבית השני של השיר‪:‬‬

‫איכה יבשו בורות המים‬ ‫כיכר השוק ריקה‬ ‫ואין פוקד את הר הבית‬ ‫בעיר העתיקה‪.‬‬ ‫ובמערות אשר בסלע‬ ‫מייללות רוחות‬

‫ואין יורד אל ים המלח‬ ‫‪17‬‬ ‫בדרך יריחו‪.‬‬ ‫השיר העביר צמרמורת בכל עמוד שדרה ישראלי בימי המתח של "תקופת‬ ‫ההמתנה"‪ .‬הייתי אז תלמיד כיתה ד' והרגשתי צורך לכתוב שיר משלי על‬ ‫ירושלים לעיתון בית הספר‪ .‬ואולם שירה של שמר פסח על המציאות‬ ‫הפרוזאית שבה כיכר השוק לא היתה ריקה כלל ועיקר‪ ,‬אלא מאוכלסת‬ ‫בצפיפות בפלסטינים‪ ,‬והתושבים האלה כן שתו מבורות המים‪ ,‬התפללו בהר‬ ‫הבית וירדו לים המלח בדרך יריחו‪ .‬אחרי המלחמה שבה ישראל כבשה — או‬ ‫שיחררה‪ ,‬תלוי מי הדובר — את העיר העתיקה הוסיפה המשוררת בית חדש‬ ‫לשיר המקורי‪ ,‬בית שחגג את השיבה אל המקומות האלה‪ .‬במציאות‪ ,‬כמובן‪,‬‬ ‫כדי לשוב פיזית אל כיכר השוק נאלצו הישראלים לעקור את הפלסטינים‪,‬‬ ‫וזאת אכן הם עשו בפועל — למשל‪ ,‬על ידי הרס עשרות בתי פלסטינים כדי‬ ‫ליצור רחבה ציבורית גדולה בחזית הכותל המערבי‪ .‬כפי שנעמי שמר עצמה‬ ‫אמרה שנים אחרי כן‪ ,‬קל יותר לשנות שיר מאשר עיר‪ .‬או במילים אחרות‪,‬‬ ‫קל יותר לחיות בארץ משאלות הלב מאשר במציאות‪ .‬ואכן‪ ,‬ירושלים של זהב‬ ‫לא ביטא שום מודעוּת לאירוניה המרירה המסתתרת בכותרתו‪ :‬פיסת הזהב‬ ‫היחידה בקו הרקיע של ירושלים הבנויה אבן היא של כיפת הסלע הניצבת‬ ‫בהר הבית‪.‬‬ ‫מפתה לחשוב שכל זה אינו אלא זכות המשורר "למתוח" את האמת‪.‬‬ ‫ואולם הרוב העצום של הישראלים שחוו את הולדת השיר הזה אימצו את‬ ‫ההכחשה‪ ,‬אם לא את הפנטזיה‪ ,‬הטמונה בו‪ .‬את שמונה־עשרה השנים‬ ‫הראשונות לקיומי עלי אדמות ביליתי במרחק קילומטרים אחדים בלבד‬ ‫מ"כיכר השוק"‪ ,‬ומעולם לא עלה על דעתי שהיו שם ערבים‪ .‬אפילו לא‬ ‫כשהעיר העתיקה "שוחררה"‪ ,‬וכאשר "בתים נהרסו" בקרבת הכותל‬ ‫המערבי‪ ,‬לא עלו האנשים הגרים שם בתודעתי‪ .‬יתר על כן‪ ,‬בעוד כמה‬ ‫ממשפחות חבר ַי התגוררו בבתי אבן ערביים ישנים ויפהפיים במערב‬ ‫ירושלים‪ ,‬איש לא הזכיר מעולם שרק עשרים שנים קודם לכן היו הבתים‬ ‫המרהיבים הללו מאוכלסים בערבים או בבעלותם‪ ,‬ערבים שהתגוררו כעת‬ ‫במחנות פליטים‪.‬‬ ‫אין צורך לומר שלא הייתי יחיד בהתעלמותי‪ .‬למעשה‪ ,‬במשך יותר‬ ‫משלושים שנה הישראלים ידעו שאם ימשיכו להחזיק בגדה המערבית‬ ‫וברצועת עזה‪ ,‬ההבדל העצום בשיעורי הילודה של הערבים ושל היהודים‬ ‫יהפוך במשך הזמן את המיעוט הערבי הגדול לרוב‪ .‬אבל הם התעלמו‬ ‫ממציאות זאת והקימו תנועת התיישבות ענקית‪ ,‬שהכניסה לאט אבל‬

‫בביטחון יותר מחצי מיליון יהודים מסביב למזרח ירושלים הערבית ולתוך‬ ‫הגדה המערבית‪ .‬כהדגמה הדרמטית ביותר של ההכחשה הנמצאת ביסוד‬ ‫התנועה שימשו אולי שתי ההחלטות הגורליות שעשתה הממשלה הישראלית‬ ‫מיד בעקבות מלחמת ‪ .1967‬למרות אזהרות מומחים שסיפוח מקומות‬ ‫קדושים למוסלמים בשטח העתיד להתווסף לישראל יזרע את הזרעים‬ ‫לג'יהאד עתידי‪ ,‬ושהעולם הנוצרי לעולם לא יסכים לסיפוחם של המקומות‬ ‫הקדושים לנצרות‪ ,‬הממשלה החליטה בתום דיון של שעתיים בלבד לבצע‬ ‫את התוכנית‪ .‬בדיעבד נראה שהחלטה זאת הוסיפה הרבה איבה דתית למה‬ ‫שהיה לפני כן קונפליקט פוליטי במידה רבה‪ .‬ובפסגת קמפ דייוויד של ‪2000‬‬ ‫התברר שזאת אחת הסוגיות הראשיות‪ ,‬אם לא העיקרית‪ ,‬שמנעו פתרון‬ ‫מדיני פוטנציאלי‪.‬‬ ‫ההחלטה השנייה נעשתה כמה ימים אחרי כן בצורה דומה‪ ,‬אחרי מעט‬ ‫מאוד דיונים‪ .‬הממשלה דחתה הצעה לאחֵד את ירושלים על ידי סיפוח מזרח‬ ‫ירושלים כפי שהוגדרה על ידי מי שהחזיק בה בעבר‪ ,‬ירדן — אזור של שבעה‬ ‫קילומטרים רבועים סך הכול — ובחרה לכלול בעיר ‪ 64‬קילומטרים רבועים‬ ‫שבהם ‪ 28‬כפרים ערביים ובכך לשלש את שטחה‪ .‬שוב‪ ,‬בהתעלמה‬ ‫מאזהרות‪ ,‬הסיקה הממשלה שעל ידי בניית עשרות אלפי יחידות מגורים‬ ‫תצליח ישראל לגדוע את הזרם הדמוגרפי וכך להגדיל את הרוב היהודי‬ ‫בירושלים‪ .‬אבל שיעור ילודה ערבי גבוה וכוח העבודה שנדרש עבור כל‬ ‫הבנייה החדשה הכשילו את משאלת הלב שלה‪ .‬בתוך ארבעים שנה היחס‬ ‫של הערבים באוכלוסיית העיר עלה משמונה־עשר אחוזים לפני הסיפוח‬ ‫לשלושים וארבעה אחוזים‪ .‬ועל בסיס שיעורי הילודה העכשוויים הוא עתיד‬ ‫‪18‬‬ ‫להגיע בתוך חמש־עשרה שנים לחמישים אחוזים מן האוכלוסייה‪.‬‬ ‫אותו חזון‪ ,‬שהוסיף להתעלם מן המציאות‪ ,‬הוביל במשך השנים את יישוב‬ ‫הגדה המערבית‪ .‬אף על פי שהיא לא סופחה לישראל‪ ,‬העובדות בשטח‬ ‫שנוצרו בלב האזור הפלסטיני הפכו את חזרתה לשליטה פלסטינית‪ ,‬שהיתה‬ ‫עיקר הרעיון‪ ,‬לבלתי סבירה מבחינה פוליטית‪ .‬אבל גם כאן‪ ,‬המציאות לאו‬ ‫דווקא התאימה את עצמה לצורכי הפנטזיה‪ .‬שנים של התנגדות ואלימות‬ ‫פלסטיניות‪ ,‬שמקורן ברצועת עזה ובגדה המערבית‪ ,‬הבהירו בסופו של דבר‬ ‫לראש הישראלי את השעון המתקתק של הדיפרנציאל הדמוגרפי‪ .‬כרגע‪,‬‬ ‫רוב היהודים הישראלים מתחילים לתפוס שעד מהרה יהיה עליהם לבחור בין‬ ‫איבוד השלטון במדינה לרוב ערבי ובין המרת הדמוקרטיה הפגומה שלהם‬ ‫לאפרטהייד‪ .‬על פי סרג'ו דלה־פרגולה מהאוניברסיטה העברית‪ ,‬על יסוד‬ ‫מגמות דמוגרפיות עכשוויות‪ ,‬האוכלוסייה הגרה בין הים התיכון לירדן תכיל‬

‫עד שנת ‪ 2020‬יותר ערבים מאשר יהודים‪ 19.‬ואולם ישראלים רבים עדיין‬ ‫עושים רציונליזציה להתנחלות המסיבית בגדה‪ ,‬או פשוט נמנעים מלחשוב‬ ‫על כך‪ ,‬כמי שאינם מסוגלים לכאורה להודות בכוחה המוגבל של הרוח על‬ ‫החומר‪.‬‬ ‫מובן שהיו תמיד יוצאים מן הכלל‪ :‬הסופר העברי שהזהיר כבר ב־‪1913‬‬ ‫שהרוב הערבי העצום כבר מושל בארץ ושנאה הדדית היא דבר בלתי נמנע‪,‬‬ ‫שר הממשלה שהתנגד להחלטות על ירושלים בהזהירו שעולם‬ ‫אנטי־קולוניאליסטי של המאה העשרים לא יסכים להתפשטות כזאת‪,‬‬ ‫העיתונאי שדיווח על פליטים פלסטינים מדור שלישי שכף רגלם לא דרכה‬ ‫מעולם ביפו אבל הם קשורים אליה בדיוק כמו שהישראלים קשורים לתל‬ ‫אביב או לכנרת‪ ,‬והקומץ הרגיל של שמאלנים‪ ,‬פציפיסטים ורדיקלים‬ ‫המתנגדים לכיבוש בעיקר מטעמים מוסריים‪ .‬אבל אלה היו במידה רבה‬ ‫היוצאים מן הכלל שהוכיחו את הכלל‪ .‬אפילו כעת‪ ,‬כשהרבה יותר ישראלים‬ ‫מכירים ב"בעיה הדמוגרפית"‪ ,‬ההכחשה בעינה‪ ,‬והיא מתבטאת בתחושה של‬ ‫פוליטיקאים ששום דבר לא דחוף בעשיית שלום‪ ,‬ומסומלת אולי טוב ביותר‬ ‫בתפיסה שחומת הפרדה בגובה שלושה מטרים יכולה להגן על המדינה‬ ‫היהודית מפני המציאות הדמוגרפית המתדפקת על דלתה‪.‬‬ ‫מעניין שהכחשה זאת נוגעת גם למציאות של הערבים הישראלים‪ ,‬אשר‬ ‫נכון למרס ‪ 2013‬שיעורם באוכלוסייה הכללית בישראל הוערך בכעשרים‬ ‫אחוזים‪ .‬אף על פי שהם אזרחים ישראלים ונהנים מרמת חיים גבוהה יותר‬ ‫ומחופש רב יותר מאשר רבים מאחיהם בארצות הערביות או ברשות‬ ‫הפלסטינית‪ ,‬הם בכל זאת נתונים לאפליה הן רשמית הן לא רשמית‪ .‬עם‬ ‫זאת‪ ,‬הם אינם יכולים להרגיש נוח במדינה היהודית‪ ,‬כפי שמוכיחה באופן‬ ‫העמוק ביותר הדרתם מן ההמנון הלאומי‪ ,‬המביע את כמיהת נפשו של‬ ‫היהודי למולדתו‪ .‬באופן מעשי יותר‪ ,‬כפי שציין העיתונאי הבריטי מרטין‬ ‫פלטשר‪ ,‬בעוד ישראל היא אתר בנייה אחד גדול משחר היוולדה‪ ,‬אפילו עיר‬ ‫ערבית חדשה אחת לא נבנתה במשך כל השנים האלה‪ 20.‬ואין כל ספק‬ ‫שמדיניות הממשלה הגבילה את נגישותם של ערביי ישראל להזדמנויות‬ ‫כלכליות ומנעה מהם אינטגרציה אזרחית מלאה‪ .‬נוסף על ההתנגדות‬ ‫הגוברת בקרב אחיהם הפלסטינים בשטחים הכבושים ועל ההתקדמות‬ ‫הגלובלית לעבר דמוקרטיזציה ושוויון‪ ,‬מורשת זאת הביאה במשך הזמן‬ ‫להקצנה רבה של אוכלוסייה זאת‪ .‬ואכן‪ ,‬לנוכח המרידות והמהפכות שפשטו‬ ‫על פני המזרח התיכון בשנים ‪ 2011‬ו־‪ ,2012‬סביר יותר מאי פעם שערביי‬ ‫ישראל יצטרפו בדרך זו או אחרת להתנגדות לישראל‪ ,‬ובמקרה זה‪ ,‬מתוך‬

‫המדינה היהודית עצמה‪ .‬ואף על פי כן‪ ,‬הישראלים אינם מגלים כל סימן‬ ‫להבנה או להפנמה של פעולתו הפוטנציאלית של מרד כזה‪ .‬בעוד שבערים‬ ‫אחדות בישראל ישנה אוכלוסייה מעורבת ובהן קיימים קשרים בין שתי‬ ‫האוכלוסיות במישורים סוציו־אקונומיים מגוונים‪ ,‬ישראלים יהודים רבים‬ ‫מכירים את הערבים הישראלים בדרך כלל כפועלי בניין וכנהגים ומעט יותר‬ ‫כרוקחים בבתי מרקחת וכאחים ורופאים בבתי חולים‪ .‬וכך‪" ,‬רחוק מן העין‪,‬‬ ‫רחוק מן הלב‪".‬‬ ‫כפי שצוין לעיל‪ ,‬הכחשה אינה דבר שלילי תמיד‪ .‬הכחשת המוות בשלבים‬ ‫שונים בחיים‪ ,‬כשאינה קיצונית‪ ,‬שומרת עלינו מפני שקיעה בחיים של חוסר‬ ‫משמעות וחוסר תקווה ומאפשרת לנו להתעלות על חלק ממגבלותינו‬ ‫ולעשות דברים נפלאים‪ .‬כל זה נכון באופן כללי לגבי הישראלים‪ .‬הדגמה‬ ‫מעניינת של עיקרון זה בהיסטוריה הישראלית מספקת חוקרת הספרות‬ ‫והקולנוע התל אביבית נורית גרץ‪ .‬בניתוח שהיא עורכת לטקסטים רבים של‬ ‫ספרות יפה וספרות עיון מרוב שנות המאה העשרים מראה גרץ כיצד‬ ‫בראשית שנות המדינה שימשה לפעמים הכחשת הכישלון הצבאי להעלאת‬ ‫המורל היהודי ולחיזוקו‪ .‬בתקופת מלחמת העצמאות‪ ,‬נפילת העיר העתיקה‬ ‫של ירושלים לידי הירדנים תוארה באחד העיתונים כניצחון מוסרי ליהודים‬ ‫שהשתתפו בקרב‪ ,‬בעוד שהניצחון הערבי כאילו לא השיג מאומה ולא היה‬ ‫אלא הפגנה ראוותנית‪ .‬עיתון אחר שדיווח על הקרב המפורסם על קיבוץ יד‬ ‫מרדכי שבדרום‪ ,‬תיאר כיצד החטיבה המצרית החמושה נסוגה בחרפה‬ ‫ובהשפלה מאימת הבחורים הישראלים שהדפו אותה בגופם ובאומץ לבם‬ ‫בלבד‪ .‬רק אז הוא מסר את הדיווח האמיתי לגבי הקרב‪ ,‬כלומר‪ ,‬שהלוחמים‬ ‫הישראלים נסוגו בסופו של דבר ונטשו את הקיבוץ לידי אויב‪ ,‬דיווח שהיה‬ ‫‪21‬‬ ‫לקוני ונטול רגש‪.‬‬ ‫יחסה של ישראל כלפי המיעוט הערבי וכלפי הפלסטינים בשטחים חושף‬ ‫פן נוסף של הנרקיסיסטיות הישראלית‪ ,‬הווה אומר‪ ,‬מיעוט האמפתיה של‬ ‫המנטליות הישראלית או מיעוט היכולת להזדהות עם המצב ועם ההתנסות‬ ‫של האחר ולהבין אותו‪ .‬דבר זה נכון לא רק לגבי הערבים‪ ,‬אלא גם בין‬ ‫היהודים לבין עצמם‪ ,‬והוא אחת הסיבות מדוע בישראל נהיגה‪ ,‬עריכת קניות‪,‬‬ ‫יציאה לארוחה או עשיית כל דבר הכרוך באינטראקציה חברתית שטחית‬ ‫יכולים לא פעם להוציא אדם מן הכלים‪ .‬ידיד ישראלי‪ ,‬איש אקדמיה מנומס‪,‬‬ ‫נזכר איך שב מטיול בחוץ לארץ עם בנו בן השלוש‪" .‬חיכינו לצד מסוע‬ ‫המטען והילד היה נרגש כולו מציפייה כאשר המזוודות התחילו להגיע‪,‬‬ ‫ופתאום גבר חסידי בשנות השבעים או השמונים לחייו דחף אותנו הצדה כדי‬

‫לקחת את התיק שלו והפיל את בני ארצה‪ .‬כהרף עין מצאתי את עצמי מזנק‬ ‫על הקשיש הזה ומורח אותו על הרצפה בדרכי להציל את בני‪ ".‬אף כי רוב‬ ‫הפעמים אינן מסתיימות במהלומות‪ ,‬התנגשות זו של זכאויות נרקיסיסטיות‬ ‫נוכחת תדיר בחיי היומיום הישראליים‪ .‬לעתים קרובות היא מרגיזה‪ ,‬לפעמים‬ ‫היא משעשעת‪ .‬בתוכנית דיבורים ברדיו‪ ,‬כשהמארח מודיע לדובר שיש לו‬ ‫שלוש או ארבע דקות להביע את עמדתו‪ ,‬השניים עשויים לבזבז מחצית מן‬ ‫הזמן בוויכוח אם זה צודק שהדובר יקבל רק שלוש או ארבע דקות כאשר‬ ‫המטלפן הקודם קיבל הרבה יותר‪ .‬אולי חמש‪ .‬במהלך הכשרתם ב"אל על"‬ ‫נאמר לדיילים שכאשר ישראלים קונים כרטיס טיסה הם מרגישים שהם‬ ‫קונים לא רק את הכרטיס אלא גם את המטוס‪ ,‬את הטייס ואת הדיילים‪.‬‬ ‫ואשר לתרבות השיחה הישראלית — את זו מנסח מרטין פלטשר בספרו על‬ ‫מסע הטרמפים שערך לאורך החוף של ישראל‪" ,‬וכי באיזה מקום אחר‬ ‫בעולם יושבים עשרה חברים יחד לשתות קפה ביום שישי‪ ,‬כולם מדברים‬ ‫בבת אחת‪ ,‬ואחרי כן אין להם שמץ של מושג מה אמר מישהו אחר?"‪ 22‬ואולם‬ ‫לפעמים זה מדאיג‪.‬‬ ‫זה לא כבר הייתי ב"שבעה" בירושלים ונדהמתי כמה הרבה מן השיחה‪ ,‬או‬ ‫בעצם‪ ,‬מן המונולוגים המתחרים‪ ,‬נסב על הישגיהם המרשימים של‬ ‫המנחמים וכמה מעט על הנפטר או על משפחתו‪ .‬גבר אחד‪ ,‬שנאבק על זמן‬ ‫אוויר‪ ,‬דיבר על מיזם הנדל"ן שלו בלוס אנג'לס‪ ,‬אחר על קשריו הקרובים עם‬ ‫הממשלה‪ ,‬שלישי על נכדיו בהרווארד ובסטנפורד‪ ,‬ורביעי על נכדו העובד‬ ‫ב"גוגל"‪ .‬המבקרים‪ ,‬שהיו וכחנים וקולניים‪ ,‬גילו מעט אכפתיות או רגישות‬ ‫כלפי האלמנה הקשישה‪ ,‬העייפה והמבוהלת‪.‬‬ ‫ב־‪ ,1938‬זמן קצר אחרי "ליל הבדולח"‪ ,‬דיבר בן גוריון על הצלת ילדים‬ ‫יהודים בגרמניה‪ ,‬וכך אמר‪" :‬אם אני אדע שאפשר להציל את כל ילדי‬ ‫גרמניה על ידי העברתם לאנגליה‪ ,‬ורק מחציתם על ידי העברתם‬ ‫לארץ־ישראל‪ ,‬אני אבחר בדבר השני כי לפנינו לא רק חשבון הילדים האלה‪,‬‬ ‫אלא חשבון היסטורי של עם ישראל‪ ".‬בהתאם לאידיאולוגיה זאת כפי‬ ‫שתוארה‪ ,‬בין היתר‪ ,‬בספרו של תום שגב ימי הכלניות‪ ,‬ההנהגה הציונית‬ ‫נטתה לראות ביהודי אירופה את "החומר האנושי" הדרוש להקמת המדינה‪,‬‬ ‫במקום לראות בהקמתה את הדרך להצלת יהודי אירופה‪ .‬בן גוריון עצמו‬ ‫הצהיר שהוא מעדיף עולים צעירים על זקנים‪ ,‬ופועלים על ילדים‪ .‬בשנות‬ ‫השלושים של המאה‪ ,‬רק עשרים אחוז מאישורי ההגירה הוקצו לנשים‪ .‬בתוך‬ ‫כך הקפידו גם על בחירת הילדים‪ ,‬לבל יבואו ילדים מפגרים‪ 23.‬את המדיניות‬ ‫הזאת הצדיקו‪ ,‬כמובן‪ ,‬על יסוד התועלת לקולקטיב‪ ,‬אבל ההתעלמות‬

‫הבסיסית או הזלזול המפורש ב"חלשים" ובחסרי המגן מציינים את החברה‬ ‫הישראלית עד היום‪ .‬החל בלעג האקראי כלפי צעירים שאינם ממלאים את‬ ‫חובת השירות הצבאי וכלה בעונשים הקלים המוטלים על מבצעי פשעים‬ ‫אלימים‪ ,‬במיוחד כלפי נשים‪ ,‬ילדים וערבים‪ .‬התרבות הישראלית מעולם לא‬ ‫נהנתה מעודף אמפתיה‪.‬‬ ‫אפשר להבין את אדישותם של הישראלים בייחוד לסבלות הפלסטינים‪.‬‬ ‫הדבר נובע בחלקו ממצב המלחמה בין שני העמים וההיסטוריה של מעשי‬ ‫הזוועה הפלסטיניים‪ ,‬אבל במידה רבה אפשר לייחס זאת להשלכות‬ ‫נרקיסיסטיות‪ .‬הישראלים רואים לעתים קרובות בפלסטינים סבילים‪ ,‬כנועים‪,‬‬ ‫פחדנים‪ ,‬פתטיים וערמומיים‪ ,‬במידה רבה כדרך שצוירו היהודים הגלותיים על‬ ‫ידי הגויים‪ ,‬ומשום כך זה הדימוי העצמי השלילי המופנם‪ ,‬המודחק או‬ ‫המוכחש של צאצאיהם הישראלים‪ .‬פזמון ישראלי חוזר בנוגע לערבים הוא‬ ‫שהם מבינים רק כוח‪ .‬אבל כמו שהדגימה תגובת הפיוס הישראלית על‬ ‫מלחמת יום כיפור ושתי האינתיפאדות — החזרת חצי האי סיני למצרים‪,‬‬ ‫הכרה באש"ף ונסיגה מרצועת עזה בהתאמה — אפשר לטעון שגם זה‬ ‫נראה כהשלכה נרקיסיסטית‪ .‬אישוש נוסף לכך ראיתי בסיור מודרך‬ ‫שהשתתפתי בו לא מזמן בעיר העתיקה‪ ,‬כאשר המדריך הישראלי הסביר‬ ‫לקבוצה שהצריחים הגבוהים שיש במסגדים מסמלים את תשוקת השליטה‬ ‫של המוסלמים‪ .‬האמת‪ ,‬הקשורה בין היתר להשפעה נוצרית קדומה‪,‬‬ ‫מורכבת יותר‪ ,‬אבל כשנשאל במה שונה הדבר מן המבנים היהודיים‬ ‫הענקיים החולשים על חלקים מן העיר העתיקה‪ ,‬או על ההתנחלויות בראשי‬ ‫הגבעות של הגדה המערבית‪ ,‬הנישאות כמבצרים מעל הבתים הצנועים של‬ ‫הכפרים הערביים הסמוכים‪ ,‬הוא פשוט כפר בעובדות‪" .‬בניינים יהודיים אינם‬ ‫גדולים‪ ",‬אמר בדיוק כאשר הגענו לבית כנסת ענקי בקצה סמטה צרה‬ ‫ברובע המוסלמי‪ ,‬ובה בתים ערביים קטנים משני צידיה‪ .‬מכל מקום‪ ,‬ייחוס‬ ‫היבטים שליליים של העצמי לפלסטינים הוא בידור ישראלי שכיח‪ ,‬המעצים‬ ‫את המרחק הרגשי בין שני העמים ומעמיק את הבוז והשנאה הישראליים‬ ‫כלפי אחיהם השֵמים‪ ,‬הפלסטינים‪.‬‬ ‫כמו להוסיף על התסבוכת‪ ,‬השלכה ספציפית יותר נעשתה על היהודים‬ ‫הערביים‪ ,‬או כמו שהם נקראים "היהודים בני עדות המזרח"‪ ,‬אולי‪ ,‬כפי‬ ‫שמציע הפסיכולוג הישראלי אבנר פ ַלק‪ ,‬מפני שהמילה "ערבי" בישראל‬ ‫טעונה באופן כה שלילי‪ .‬כפי שפלק מציע‪ ,‬בהשוואה לחבריהם האשכנזים‪,‬‬ ‫יש לישראלים שמוצאם בארצות מוסלמיות סיבות נוספות‪ ,‬הן חיצוניות הן‬ ‫פנימיות‪ ,‬להשליך היבטים שליליים של העצמי על הפלסטינים ועל ערבים‬

‫אחרים‪ .‬הבדיחה אומרת שהמשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק‪ ,‬שהיגר‬ ‫לפלשתינה ב־‪ ,1924‬שנא את הערבים מפני שדמו לבני עדות המזרח‪ .‬ולכן‪,‬‬ ‫גם מפני שסבלו מאפליה מצד הישראלים האשכנזים עקב תרבותם‬ ‫הערבית‪ ,‬וגם מפני שחשו צורך להתרחק מחלק זה של זהותם כדי להעלות‬ ‫את ערכם העצמי‪ ,‬היהודים בני עדות המזרח פיתחו רגשות עוינים הרבה‬ ‫יותר כלפי הפלסטינים בהשוואה לישראלים שמוצאם מערבי‪ .‬סקרי דעת‬ ‫קהל מראים באופן עקבי שיהודים שמוצאם מארצות האסלאם שונאים את‬ ‫‪24‬‬ ‫הערבים יותר מעמיתיהם היהודים שמוצאם מערבי‪.‬‬ ‫חסרון האמפתיה של האופי הישראלי‪ ,‬התעלמותו מן המציאות ותאוות‬ ‫ההצלחה המופרזת שלו‪ ,‬כולם מניבים נטייה חזקה לעגל פינות‪ ,‬לשקר‬ ‫ולהונות‪ .‬בשבתי בבית קפה פופולרי במרכז ירושלים הייתי עד לפלרטוט‬ ‫טיפוסי או למפגש היכרות בין סטודנט באוניברסיטה ומורה צעירה בבית‬ ‫ספר תיכון‪ .‬המורה עבדה יחד עם חברתה על הכנת מערך שיעור לקראת‬ ‫השבוע הבא‪ .‬הצעיר קינטר אותה ואמר‪" ,‬עבודה משותפת? זה לא נחשב‬ ‫להונאה? מה היית עושה אילו תפסת תלמיד מעתיק במבחן?" "האמת‪",‬‬ ‫ענתה‪" ,‬אילו תפסתי תלמיד מרמה‪ ,‬לא הייתי רואה את זה באופן שלילי‪.‬‬ ‫הייתי רואה בזה סימן של רצון להצליח‪ .‬של מוטיבציה‪ ".‬כולם צחקו‪,‬‬ ‫והתפתחה שיחה על קיצורי דרך‪ .‬נזכרתי במטופל ישראלי שעשה טיפול של‬ ‫שנים אחדות אצל פסיכואנליטיקאית אמריקאית לפני שהגיע אלי‪" .‬בכמה‬ ‫מובנים היא לא הבינה אותי‪ ",‬הוא התלונן‪" .‬פעם אמרתי‪' ,‬אי אפשר להתנהג‬ ‫פשוט לפי הספר אם רוצים להצליח בחיים‪' '.‬למה שתיקח פטור מהתנהגות‬ ‫על פי הספר?' היא שאלה‪ .‬כמה זה אמריקאי!" גרסה סוציופתית יותר של‬ ‫מנטליות זאת‪ :‬מנעולן ישראלי תושב ניו יורק סיפר איך הוא מתפרנס‪.‬‬ ‫כשמזעיק אותו בלילה לקוח שננעל מחוץ לדלת‪ ,‬הוא מתעסק במנעול‬ ‫כאילו במטרה לאפשר כניסה‪ .‬אחר כך הוא שובר אותו "שלא בכוונה"‪ ,‬מה‬ ‫שמשאיר ללקוח את האופציות לבלות את הלילה עם דלת לא נעולה או‬ ‫להתקין מנעול חדש בו במקום ובמחיר כפול‪ .‬אולי אין זה מזעזע יותר מן‬ ‫השחיתות האישית והפוליטית שמכרסמת בגוף הפוליטי בישראל זה עשרות‬ ‫שנים‪ .‬בעוד כאשר פוליטיקאי אמריקאי כושל‪ ,‬מדובר לעתים קרובות בסקס‪,‬‬ ‫בישראל רב יותר הסיכוי שמדובר בכסף‪ .‬בשנים האחרונות‪ ,‬השקיפות היתרה‬ ‫של החברה הישראלית חשפה שוב ושוב עבירות כלכליות ואתיות בצמרת‬ ‫הממסד והתקיימו חקירות פליליות בענייניהם של שרי ממשלה‪ ,‬ראשי‬ ‫ממשלה ונשיאים‪ ,‬שהובילו במקרים אחדים להעמדה לדין ולעונש‪.‬‬ ‫איש עסקים ישראלי המתגורר באירופה מודה בלי התלהבות ששותפיו‬

‫האירופים רואים את הישראלים שאיתם הם עובדים במעין תערובת של‬ ‫התבוננות אמיתית ואנטישמיות מן הסוג הישן‪ :‬שקרנים‪ ,‬גנבים ומניפולטורים‬ ‫שאסור לסמוך עליהם‪ .‬כשהוא מנהל משא ומתן עם עמיתים ישראלים‪ ,‬איש‬ ‫העסקים הזה מזהיר אותם מראש לא להתחיל להתמקח איתו אלא אם כן‬ ‫הם מוכנים להסתלק מן העסקה‪ .‬כהדגמה לדינמיקה הנמצאת בבסיס‬ ‫השלכה נרקיסיסטית הוא מסביר‪ ,‬שהיות שהישראלים מבלפים תמיד — גם‬ ‫אם שלא במודע — הם אף פעם לא מאמינים ל"לאו" של אחרים‪ .‬הם‬ ‫חושבים שהכול אפשרי למיקוח‪ ,‬ואם הם עצמם אינם מוכנים לומר "לא"‬ ‫ולהתכוון לו‪ ,‬הוא אומר‪ ,‬הם מבזבזים את זמנו בהתמקחויות אינסופיות‪.‬‬ ‫אפשר לטעון שמסיבה זאת‪ ,‬הממשלות הישראליות להוטות לנהל עם‬ ‫הפלסטינים משאים ומתנים לנצח וללא תנאים מוקדמים‪ :‬הן מאמינות שיום‬ ‫אחד הן תשכנענה את הפלסטינים‪ ,‬למשל‪ ,‬לוותר על מזרח ירושלים‪.‬‬ ‫ההשלכות היומיומיות של הדבר הזה בחיי הישראלים ברורות לכל מי שמנסה‬ ‫להשיג ביצוע של משהו הדורש שיתוף פעולה‪ ,‬הסכמה‪ ,‬רשות או רישיון —‬ ‫החל בנהיגה במכונית וכלה בשכירת דירה‪ .‬כמו שסיפר אדריכל תל אביבי‬ ‫ותיק לעיתונאי הבריטי מרטין פלטשר‪" ,‬הבעיה עם תל אביב‪ ,‬כמו עם כל‬ ‫מקום אחר בישראל‪ ,‬היא שאף אחד לא מקבל לא כתשובה‪ .‬תגובה שלילית‬ ‫ממהנדס העיר אינה המילה האחרונה‪ ,‬אלא רק מכשול שיש להתגבר‬ ‫‪25‬‬ ‫עליו‪".‬‬ ‫אל כל אמירת הלאו והעסקים המפוקפקים האלה מתקשרים שני דפוסים‬ ‫אחרים הטבועים בראש הישראלי‪ .‬ראשית‪ ,‬קיים זלזול בסיסי בסמכות‪,‬‬ ‫שמקורו אולי בחשדנות הלגיטימית של העם הנרדף כלפי ממשלות הגולה‪,‬‬ ‫שלא היה אפשר לסמוך על קבלת הגנה מהן‪ ,‬לצד המאבק לשרוד בשולי‬ ‫החיים העסקיים‪ .‬ואולם בנרטיב הציוני הוא התחבר אל הרעיון האקטיבי‪,‬‬ ‫האגרסיבי יותר‪ ,‬של היהודי החדש‪ .‬יש פסיכולוגים וסופרים שהעלו סברה‬ ‫שהסיפור הציוני הוא במהותו מרד אדיפלי נגד האב חדל האישים של הגולה‬ ‫ותחרות איתו‪ .‬הגבר היהודי ההיסטורי של הגולה‪ ,‬על פי התיאוריה הזאת‪,‬‬ ‫היה תקוע בטריטוריה אדיפלית שלילית‪ ,‬כלומר‪ ,‬הזדהות עם האם וכניעה‬ ‫לאב‪ 26.‬הציונים הראשונים דחו אותה מכול וכול‪ ,‬ואולי יש בה כדי להסביר את‬ ‫התלהבות הממסד האינטלקטואלי שלהם מפרויד‪ ,‬אף כי התיאוריות שלו‬ ‫לא עלו בקנה אחד עם גיבור אחר שלהם‪ ,‬קארל מרקס‪ .‬גם פרויד וגם‬ ‫מרקס‪ ,‬כמובן‪ ,‬היו מהפכנים‪ ,‬אדיפליים או לא‪ ,‬שזה בעצם העיקר‪ .‬פרויד‬ ‫עדיין פופולרי בחוגים הפסיכואנליטיים הישראליים יותר מאשר בארצות‬ ‫רבות אחרות‪ ,‬ופופולרי גם הזלזול המפורש והאסרטיבי בסמכות‪ .‬לפני‬

‫כשנתיים השתתפתי בפעולה שהתקיימה אחרי הלימודים ביום הזיכרון‬ ‫לשואה בבית ספר תיכון לנוער אמריקאי בישראל‪ .‬ברוח המסורת של פעולת‬ ‫צופים ישראלים נתן המדריך לשני ילדים מחט והורה להם להתחיל לפוצץ‬ ‫כמה מעשרות הבלונים שמילאו אולם גדול‪ ,‬כנראה כקישוט למסיבה‬ ‫שתוכננה למחרת‪ .‬בתוך שניות הצטרפו אליהם ילדים אחרים‪ ,‬ובתוך רגע או‬ ‫שניים הקבוצה כולה קיפצה מעלה ומטה ופוצצה בלונים בכל השטח‪.‬‬ ‫כאשר המדריך שאל אחרי כן מדוע הם פוצצו את הבלונים‪ ,‬הילדים הסבירו‬ ‫בתמימות שעשו זאת מפני שכולם עשו זאת‪ .‬מה שהפתיע בפעילות הזאת‪,‬‬ ‫היחידה בפגישת הצופים של יום הזיכרון לשואה‪ ,‬היה חוסר כל קשר בינה‬ ‫ובין אובדן או גבורה או אנטישמיות‪ .‬מוסר ההשכל של הפעילות נגע כולו‬ ‫דווקא לאי־היגררות‪ .‬המסר היה‪ :‬ערער על הסמכות ונהג על פי רצונך‬ ‫העצמאי‪ .‬גישה נלווית למסר זה‪ ,‬אל תהיה פראייר‪ ,‬היא אולי הציווי החברתי‬ ‫הנפוץ ביותר בישראל‪ ,‬כשהפראייר מתייחס בלשון המקומית למישהו הנוהג‬ ‫על פי הכללים‪ ,‬מתוך אמונה תמימה או פסיביות‪ ,‬גם כאשר זה מזיק לו‪ .‬אחד‬ ‫העלבונות הנרקיסיסטיים החמורים ביותר לישראלי הוא להיחשב למי‬ ‫שאפשר לעבוד עליו‪.‬‬ ‫ואולם ההיבט הנרקיסיסטי המרכזי בהתנגדות זאת לסמכות מקורו ביוהרה‬ ‫הדפנסיבית של המרכזיות‪ ,‬והעליונות כביכול של העצמי הישראלי‪ .‬מקרה‬ ‫אופייני מתואר על ידי עורך דין ישראלי המרבה מאוד לנסוע בעולם‪ .‬כשטס‬ ‫ב"אל על" במחלקת עסקים עם כאב גב חמור‪ ,‬הוא משך את המושב‬ ‫שלפניו כדי להיעזר בו כשקם ללכת לשירותים‪ .‬ברגע שהתרומם‪ ,‬הנוסע‬ ‫שישב במושב ההוא‪ ,‬אף הוא ישראלי‪ ,‬אמר בחיוך של לגלוג בלתי מוסווה‪,‬‬ ‫"תגיד לי משהו‪ ,‬נכון שאתה לא טס הרבה?" "למה אתה שואל?" שיתף עורך‬ ‫הדין פעולה‪" .‬כי אנשים שטסים יודעים שלא נשענים על המושב שלפניהם‪",‬‬ ‫היתה התשובה הצפויה‪ .‬כל אדם מתורבת אחר היה אומר משהו כמו‬ ‫"סליחה‪ ,‬אכפת לך לא לעשות את זה כשאתה קם?" הסביר עורך הדין‪ ,‬אבל‬ ‫לישראלי טיפוסי זאת הזדמנות להשפיל אותך‪ ,‬להפגין את עליונותו‪ .‬אם‬ ‫לנקוט מונח שטבע וילהלם רייך‪ ,‬אחד מתלמידיו של פרויד‪ ,‬היבט זה של‬ ‫המנטליות הישראלית אינו שונה מזה של האופי הנרקיסיסטי־פאלי‪ .‬חמוש‬ ‫בביטחון עצמי בוטה וגאה בהגנות שטחיות — שנועדו יחד לחמוק מכל רמז‬ ‫לפסיביות — האופי הזה מתאים יותר להנהיג ולשלוט מאשר להישמע‬ ‫ולציית‪ .‬דונלד טראמפ והמגדלים שלו הם הקריקטורה המושלמת של טיפוס‬ ‫אישיות זה‪.‬‬ ‫הדפוס השני הקשור לנטייה הישראלית להגיע ויהי מה עד קצה גבול‬

‫היכולת הוא היחס הגמיש והסלחני של התרבות כלפי גבולות‪ .‬דוגמה קיצונית‬ ‫סיפקה אישה ישראלית אשר נכנסה בשנות השבעים לארגון פוליטי שמאלני‬ ‫קיצוני ששירות הביטחון הכללי עקב אחריו‪ .‬כשהיתה סטודנטית היא קיימה‬ ‫מערכת יחסים עם גבר שסיפר לה שהוא עוקב אחריה כחלק מתפקידו‬ ‫בשירות‪ ,‬עובדה שלא מנעה משניהם להמשיך בקשר‪ .‬בעוד שגם בתרבויות‬ ‫אחרות קורים דברים כאלה‪ ,‬יש בכל זאת משהו ישראלי מיוחד בעזות המצח‪,‬‬ ‫כמעט באופן הלא־אכפתי שבו התעלמו השניים מהגבולות המקצועיים‬ ‫והאישיים שהפרו‪ .‬במישור התרבות‪ ,‬בהשוואה לאמריקאים‪ ,‬למשל‪,‬‬ ‫הישראלים הרבה יותר פתוחים במרחב הבין־אישי במה שנוגע למחשבותיהם‬ ‫הכמוסות ביותר; סקס‪ ,‬כסף‪ ,‬בעיות משפחתיות‪ .‬בדומה לכך הם יהיו‬ ‫ראשונים לומר לכם מה עליכם לעשות בקשר לעניינים אישיים כאלה‪ ,‬מה‬ ‫עליכם לחשוב‪ ,‬או אפילו מה אתם חושבים ולא יודעים שאתם חושבים‪ .‬החן‬ ‫שבדבר הוא יתר אינטימיות‪ ,‬חמימות וספונטניות; החיסרון הוא הפרת‬ ‫פרטיות ומחנק‪ .‬ואכן‪ ,‬ישראלים צעירים רבים המטיילים מעבר לים או עוזבים‬ ‫את הארץ לצורך לימודים או עבודה בחו"ל‪ ,‬מצטטים את הצורך להתרחק‬ ‫מסביבה חונקת וקלסטרופובית זאת‪ ,‬שהם גם אוהבים אותה יותר מכול‪.‬‬ ‫אבל כך או אחרת‪ ,‬כשהגבולות האישיים כה חדירים קיים כבוד מועט מאוד‬ ‫לנפרדותכם כאדם‪ ,‬לצורכיכם או לדבריכם‪ .‬אם כולם איש אחד‪ ,‬מה ששלך‬ ‫הוא שלי‪ ,‬ובאותה מידה אני עשוי לסדר אתכם לפני שתסדרו אותי‪.‬‬ ‫במבט מבחוץ‪ ,‬חדירוּת זאת של הגבולות האישיים מבטיחה דרמה עצומה‬ ‫שהודגמה להפליא בסדרת הטלוויזיה המצליחה מאוד מהשנים ‪2009-2007‬‬ ‫"בטיפול"‪ ,‬ואשר הועתקה מאוחר יותר על ידי הרשת האמריקאית ‪HBO‬‬ ‫כמעט מילה במילה‪ .‬הסדרה עוסקת במפגשים שבועיים של פסיכולוג עם‬ ‫אחדים ממטופליו ועם המטפלת האישית שלו‪ .‬הדרמה הפסיכולוגית‬ ‫המרתקת נוצרת כאשר כל פגישה מלווה בהפרה כמעט שגרתית של כל‬ ‫גבול קליני אפשרי‪ :‬שום פגישה אינה מתחילה או מסתיימת בזמן‪ ,‬החיים‬ ‫האישיים של הפסיכולוג פולשים לתוך חלק מהפגישות‪ ,‬בני משפחה של‬ ‫המטופל פולשים לאחרות‪ ,‬מתנות פרובוקטיביות משתלטות על פגישות‬ ‫אחרות‪ ,‬ובסופו של דבר מתגבשים יחסים בעלי אופי מיני בין המטפל לאחת‬ ‫המטופלות‪ .‬בעוד בסדרה הישראלית כל זה לא נראה חריג‪ ,‬בגרסה‬ ‫האמריקאית הדברים נראו כמו תחבולה מלאכותית שנועדה להוסיף דרמה‬ ‫לסדרה מתחכמת עם עודף דיבורים‪ .‬במציאות‪ ,‬כמובן‪ ,‬רוב הפסיכולוגים‬ ‫הישראלים אינם מוּעדים להפר גבולות כה רבים‪ ,‬אף כי זה בהחלט מעלה‬ ‫בזיכרוני מטופל ישראלי שלי‪ ,‬שדיווח כי כשעבר בגיל תשע־עשרה טיפול‬

‫בישראל והתמודד עם חוסר ביטחון מיני‪ ,‬הפסיכולוגית שלו אמרה לו שאם‬ ‫לא יעשה סקס עם נערה שהיה מיודד איתה עד למפגש הבא‪ ,‬שלא יטרח‬ ‫לחזור אליה‪ .‬המטופל דן בדבר עם הנערה‪ ,‬ובשיתוף פעולה מצדה ציית‬ ‫לסמכות‪ ,‬אולי מפני שהמטפלת עצמה נראתה לו מרדנית‪ .‬שהרי הכול‬ ‫יודעים שפסיכולוג אינו אמור להטיל שיעורי בית כאלה‪ ,‬במיוחד על צעיר‬ ‫פגיע או נוח להתרשם‪.‬‬

‫האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו‬ ‫למעט כמה יוצאים מן הכלל‪ ,‬הישראלים העוזבים את ישראל נושאים אותה‬ ‫עמם בכל אשר ילכו‪ .‬לא רק בהתחברות עם ישראלים אחרים ובקיום רבים‬ ‫מן הטקסים וההעדפות של תרבותם — באוכל‪ ,‬בשפה‪ ,‬במוזיקה‪ ,‬באמנות‬ ‫ובפוליטיקה — אלא הם גם מתכננים את חזרתם או מפנטזים עליה בלי‬ ‫הרף‪ .‬אחי שחזר לאחרונה לישראל אחרי שחי בניו יורק יותר משלושים שנה‬ ‫אומר שהשאלה איננה מדוע חזר לישראל‪ ,‬אלא בעצם מדוע לא היה מסוגל‬ ‫אף פעם לעזוב אותה‪ .‬במקרה שלי‪ ,‬מעולם לא היו לי תוכניות או פנטזיות‬ ‫של חזרה‪ .‬שכן אשתי וילדי הם אמריקאים גמורים‪ .‬ומאחר שלא רציתי לשכון‬ ‫בשני עולמות שונים‪ ,‬בחרתי במודע לא לדבר עברית עם ילדי כשהיו קטנים‪.‬‬ ‫אף על פי כן‪ ,‬כאשר הייתי שר להם שיר ערש לפני השינה‪ ,‬איכשהו גלשתי אל‬ ‫"הוי כנרת שלי" היפ ֶה‪ .‬שירה של המשוררת רחל כה מאדיר את מושא‬ ‫כיסופיה‪ ,‬ים כנרת‪ ,‬עד שהוא שואל האם היה קיים באמת או רק כחלום‪.‬‬ ‫בהיותו אגם המים המתוקים היחיד בארץ‪ ,‬למשפחתי‪ ,‬כמו למשפחות‬ ‫ישראליות רבות בשעתן‪ ,‬הוא היה אחד מיעדי הנופש המעטים ולכן‪ ,‬בדמיון‬ ‫הילד שבי נותר ממשי וקסום בעת ובעונה אחת‪ .‬אבל השיר‪ ,‬עם המנגינה‬ ‫הנפלאה אם גם הסנטימנטלית שחוברה לו‪ ,‬העצים את ההיבט האחרון‪.‬‬ ‫במציאות האגם שוכן בנוף נעים‪ ,‬אבל מלבד שלושה אתרים נוצריים‬ ‫מרהיבים בחופו הצפוני ועוד כמה קיבוצים ואתר תפילה יהודי מסורתי‪ ,‬אין‬ ‫הרבה מה לכתוב עליו‪ .‬כללית‪ ,‬אף על פי שהארץ אינה מצטיינת בערים‬ ‫ציוריות‪ ,‬ביערות עבותים‪ ,‬בנהרות ובמקווי מים שופעים‪ ,‬ורוב שטחה מדבר‪,‬‬ ‫הישראלים קשורים אליה ואוהבים אותה‪ ,‬ולא מוכנים לשמוע ביקורת על‬ ‫נופיה וצורתה‪.‬‬ ‫האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו; בכל פירוש שהוא‪ ,‬אין זה מקרה‬ ‫ששורה מפורסמת זאת נכתבה בידי משורר עברי ציוני‪ .‬הרופא והמשורר‬ ‫שאול טשרניחובסקי‪ ,‬יליד רוסיה‪ ,‬אשר מת בירושלים ב־‪ ,1943‬ניסח אותה‬

‫בהקשר לשיר על האופן שהתודעה הצעירה והלא מפותחת קובעת בחייו‬ ‫של האדם — תפיסה פסיכואנליטית בסיסית‪ .‬אם זה נכון או לא באופן‬ ‫אוניברסלי‪ ,‬מכוח עבר אשר — כלשונו של ויליאם פוקנר — לעולם אינו‬ ‫באמת עבר‪ ,‬ועיבוד חסר רחמים של המשקעים הנפשיים באמצעות התרבות‬ ‫הפופולרית של הטיולים )הגרסה הישראלית הטעונה רגשית של הליכה‬ ‫ברגל בטבע‪ ,‬הכוללת מסעות של בתי ספר יסודיים ותיכוניים‪ ,‬בילויים‬ ‫משפחתיים ומסעות רגליים בצבא(‪ ,‬החיבור בין "התינוק הזקן" לארצו‬ ‫מפעפע לתוך כל ראש ישראלי משחר ילדותו ואילך‪ .‬בנוסף‪ ,‬כפי שציינו בין‬ ‫היתר החוקרים הישראלים איל בן־ארי ויורם בילו‪ ,‬הציונים המוקדמים‪ ,‬וגם‬ ‫רבים ממתנחלי הגדה המערבית של ימינו‪ ,‬שינו את עצמם על ידי כך ששינו‬ ‫‪27‬‬ ‫את הנוף‪ ,‬וקשרו עוד יותר את התפתחותם הפסיכולוגית לזאת של הארץ‪.‬‬ ‫לכן אין זה מפתיע כלל שממוזיקת פופ ורוק ועד ספרות ושירה‪ ,‬נרטיבים‬ ‫ישראליים יצירתיים מלאים כיסופים גיאוגרפיים לארץ ישראל‪ ,‬והם גם‬ ‫מוכללים במנטליות הישראלית אל עצם רעיון הנוף בכל אשר הוא‪ .‬יותר‬ ‫מתיירים אחרים ישראלים המטיילים בחו"ל עוסקים כפייתית במציאת הנוף‬ ‫המוצלח ביותר באתרים תיירותיים פופולריים‪ ,‬וגם באלה הנידחים יותר‪.‬‬ ‫באופן טבעי‪ ,‬בעוד שהתפעלותם מנופים זרים רוויה אנרגיה רגשית‬ ‫המתקשרת אל ההאדרה של ארצם שלהם‪ ,‬הם גם מקנאים באוצרות של‬ ‫ארצות אחרות ומזלזלים במה שהם תופסים לבסוף כאמת לגבי הגיאוגרפיה‬ ‫של עצמם‪.‬‬ ‫אין כעת צורך לומר שהחיבור של הישראלים אל ארץ ישראל אינו המצאה‬ ‫ישראלית‪ .‬אדרבה‪ ,‬כפי שברור בכל מקום בתוך עולמו הפנימי של האופי‬ ‫הישראלי הלאומי‪ ,‬מדובר בהמצאה־מחדש פרדוקסלית‪ ,‬בחיבוק מרחיק של‬ ‫אלפיים שנות קשרים יהודיים אל ארץ הקודש‪ .‬למעשה‪ ,‬אף על פי שהיהודים‬ ‫היו מנותקים מארצם מאז חורבן הבית השני‪ ,‬אחד המאפיינים המובהקים‬ ‫ביותר של הדת היהודית הוא טענתה הטריטוריאלית לחלקת קרקע ייחודית‬ ‫שהובטחה על ידי שמים‪ .‬חוקרת הספרות הישראלית סידרה דה־קובן אזרחי‬ ‫אומרת‪ ,‬שטענת הזכוּת היהודית על ירושלים היא יותר התוצר מאשר הסיבה‬ ‫לייצוג ההיסטורי העשיר של העיר בדמיון הפיוטי היהודי‪ .‬מלכתחילה‪ ,‬היא‬ ‫אומרת‪ ,‬היתה גמישות מסוימת בחזון התנ"כי של העיר‪ ,‬עובדה שהשתקפה‬ ‫מאוחר יותר בהרחבת המונח "ציון"‪ ,‬אחד משמותיה התנ"כיים של ירושלים‪,‬‬ ‫על ארץ ישראל כולה‪ .‬וכן‪ ,‬שמאז חורבן הבית השני בשנת ‪ 70‬לספירה היתה‬ ‫לעיר עצמה ממשות פוליטית דלה מאוד — לא מקדש‪ ,‬לא מדינה‪ ,‬ולא שום‬ ‫סוג אחר של ריבונות טריטוריאלית‪ .‬כפי שדה־קובן אזרחי רואה זאת‪ ,‬לתוך‬

‫ההיעדרות ההיא‪ ,‬ורחוק מבית המקדש החר ֵב עצמו‪ ,‬נכנסו שורה של‬ ‫משוררים וסופרים יהודים אשר מאז העת העתיקה‪ ,‬עבור בימי־הביניים וכל‬ ‫הדרך עד לציונות המודרנית הצליחו לשמר את ירושלים כסמל‪ .‬הם עשו זאת‬ ‫בחלקו‪ ,‬כפי שהראו דה־קובן‪ ,‬א"ב יהושע ואחרים‪ ,‬על ידי כך שהאנישו את‬ ‫ירושלים ואת ארץ ישראל בדמות אישה — אם‪ ,‬רעיה‪ ,‬או אהובה‪ .‬בהתאמה‬ ‫להנחת המרד האדיפלי שהוזכרה לעיל‪ ,‬הנרטיבים הספרותיים והשיריים של‬ ‫הציונות מלאים טענות בעלוּת זכריות ארוטיות על הארץ‪ .‬כך או אחרת‪ ,‬חוט‬ ‫השני הנרקיסיסטי שאנליזה זאת מציעה טמון בהערכה של סמלים ושל‬ ‫‪28‬‬ ‫רעיונות יותר מאשר של מציאות‪.‬‬ ‫על פי ניתוחו המפורט של אבנר פלק‪ ,‬מנקודת ראות פסיכואנליטית‬ ‫פוסט־פרוידיאנית‪ ,‬היסטוריה ספרותית זאת משקפת את התפיסה שמאחורי‬ ‫הערכת־היתר הנרקיסיסטית של ירושלים עומדת האי־יכולת להתאבל על‬ ‫אובדנה‪ .‬על פי תיאוריה זאת‪ ,‬ההשפלה שחוו בני "העם הנבחר" בעקבות‬ ‫אובדן הריבונות על הארץ המובטחת היתה קשה מנשוא‪ 29.‬זאת‪ ,‬וההשמצות‪,‬‬ ‫הדחייה והרדיפות שסבלו אחרי כן בגולה‪ ,‬יצרו יחד דיסוננס קוגניטיבי‬ ‫רב־עוצמה‪ :‬איך ייתכן שזה יקרה לנו? ספרי תפילה וטקסטים דתיים ענו על‬ ‫כך ברציונליזציות בנוסח כן‪ ,‬אלוהינו העניש אותנו‪ ,‬או‪ :‬זה רק מבחן‪ ,‬אלוהים‬ ‫לא נוטש את בני טיפוחיו‪ ,‬וגם‪ :‬יום יבוא ואלוהינו‪ ,‬האל היחיד‪ ,‬ישיבנו הביתה‪,‬‬ ‫ולבסוף‪ :‬זה לא באמת קרה‪ ,‬כי ירושלים היא מקום רוחני‪ ,‬לא גיאוגרפי‪,‬‬ ‫שישכון לנצח בלבנו‪ .‬בעיקרו של דבר‪ ,‬במקום לקבל את האובדן ולהתאבל‬ ‫עליו‪ ,‬דורות על גבי דורות של יהודים שיננו מנטרות ותפילות מסוג זה בניסיון‬ ‫להימלט מרגשות של השפלה וחוסר ערך‪ ,‬על ידי היצמדות אל מושגים‬ ‫פנטסטיים‪ ,‬ממוּדרים‪ ,‬של תפארת עבר ושִיבה עתידית‪ .‬ואז‪ ,‬כאשר שילוב של‬ ‫כוחות היסטוריים הפך את החלום הציוני למציאות‪ ,‬בלון זה של יכולת־כול‬ ‫נרקיסיסטית‪ ,‬גרסה של מה שהפסיכואנליסט היינץ קוהוט מכנה העצמי‬ ‫הגרנדיוזי‪ ,‬התפוצץ על קרקע המציאות בפלשתינה‪ .‬ראשוני הציונים‪,‬‬ ‫שנתקפו בשריד לא מודע זה של היבריס מן הילדות המוקדמת אשר כולנו‬ ‫נושאים אל תוך בגרותנו‪ ,‬שאפו למחוק את ההיסטוריה היהודית של אובדן‬ ‫והשפלה ולהמיר זאת בראייה עצמית כיורשיהם של גיבורים יהודים קדומים‪.‬‬ ‫עם זאת‪ ,‬כדי שלא נסיק חלילה שהחזון הציוני המוקדם‪ ,‬או גם זה העכשווי‪,‬‬ ‫הוא פתולוגי במהותו‪ ,‬מן הראוי לציין שקוהוט‪ ,‬אחד האנליטיקאים‬ ‫רבי־ההשפעה ביותר של המאה העשרים‪ ,‬האמין שהנרקיסיזם ביסודו הוא‬ ‫ממד התפתחותי בריא שנעשה פתולוגי רק בהקצנתו‪ 30.‬ואכן‪ ,‬מנגנון הגנה זה‬ ‫היה סיפור הצלחה אדיר‪ ,‬בייחוד כשהיישוב ואחר כך מדינת ישראל הצעירה‬

‫היו חברה קטנטונת ולא חמושה דייה שלחמה באומץ ובכישרון על‬ ‫הישרדותה‪ .‬אבל עובדה היא שהפרויקט הציוני היה בשחר ימיו בבחינת חריג‪.‬‬ ‫פחות משני אחוזים מיהודי מזרח אירופה שהיגרו ממנה בשלהי המאה‬ ‫התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים בחרו בפלשתינה כיעדם‪ ,‬ומבין‬ ‫אלה‪ ,‬רבים לא נשארו‪ .‬הרוב העצום‪ ,‬כשני מיליון וחצי בני אדם‪ ,‬עשו את‬ ‫הבחירה הטבעית יותר והיגרו לארצות הברית‪.‬‬ ‫בעשורים האחרונים ניסו ישראלים רבים להתרחק מכל זה‪ ,‬או ממה‬ ‫שדה־קובן אזרחי מכנה "הפואטיקה של השיבה לירושלים"‪ .‬וכך כותבת‬ ‫דה־קובן אזרחי על אחד המשוררים הנודעים והאהובים ביותר של ישראל‪:‬‬ ‫בשיריו של יהודה עמיחי‪ ,‬המקיפים את המחצית השנייה של המאה‬ ‫העשרים‪ ,‬אנו מוצאים חלק מן התשובות לשאלות השורדות את עונת‬ ‫הכיסופים שלנו‪ :‬לא כיצד לערוג אלא כיצד לחיות בעיר הזאת; איך‬ ‫‪31‬‬ ‫לוותר על חלק מאהבת העיר למען אהבה בעיר‪.‬‬ ‫אבל למרות מאמציהם של השואפים להתרחק מהפואטיקה של השיבה‬ ‫לירושלים‪ ,‬האידאה של ירושלים וזו של אדמת ארץ ישראל בשלמותה עדיין‬ ‫מנצחות את המציאות; והאהבה אליהן עדיין מחלחלת לתוך החיים‪ ,‬אם‬ ‫אינה מחליפה אותם לחלוטין‪ .‬יש חיבור ישיר בין הכיסופים השיריים של‬ ‫יהודה הלוי אל ארץ שטעם רגביה יערב לפיו יותר מדבש‪ ,‬לדברי ההלל של‬ ‫ביאליק לארץ שהאביב בה נצחי‪ :‬זמרי‪ ,‬ציפורי‪ ,‬נפלאות מארץ ‪ /‬האביב בה‬ ‫ינווה עולמים )בשירו "אל הציפור"( ומהם להחלטות ממשלה שהקשר‬ ‫הבוער אל ארץ ישראל הוא המניע אותן יותר מאשר מדיניות או אפילו‬ ‫שיקולים פוליטיים‪ .‬הדוגמה הבולטת ביותר היא ההחלטה האימפולסיבית‬ ‫לכבוש את העיר העתיקה ב־‪ ,1967‬כפי שמתעד אותה תום שגב‪ ,‬ללא נוהל‬ ‫ודיון מסודרים‪ .‬השיכרון הכמעט־מאני שנקשר להחלטה זאת ניכר בכתביו‬ ‫של מרדכי )מוטה( גור‪ ,‬המפקד שהוביל את המתקפה‪ .‬כשנכנס להר הבית‪,‬‬ ‫שם חולשת כיפת הסלע על מה שנחשב כאתר בית המקדש הקדום‪ ,‬כתב‬ ‫גור בספרו הר הבית בידינו‪" :‬כאן אני מרגיש כמו בבית‪ .‬גבול המאוויים‪ ,‬הר‬ ‫הבית! הר המוריה‪ .‬אברהם ויצחק‪ .‬בית המקדש‪ .‬הקנאים‪ ,‬המכבים‪,‬‬ ‫‪32‬‬ ‫בר־כוכבא‪ ,‬רומאים ויוונים‪"...‬‬ ‫אופוריה זאת‪ ,‬שהיתה פחות אינטנסיבית כלפי מקומות אחרים‪ ,‬לא היתה‬ ‫מוגבלת לירושלים או לאזורים אחרים בעלי אתרים דתיים משמעותיים‪.‬‬ ‫מספרים שבמהלך המלחמה ההיא אמר ראש הממשלה אשכול‪" ,‬יש לי‬

‫תשוקה רבה אל עזה‪ ,‬אולי בגלל שמשון ודלילה‪ 33".‬תשוקה אל כברת אדמה‬ ‫צחיחה‪ ,‬המיושבת בצפיפות בפליטים פלסטינים עניים עם ביוב פתוח‪,‬‬ ‫תשוקה המתבססת כביכול על קסמו של גיבור־על תנ"כי והמאהבת‬ ‫שהורסת את כוחו על ידי גז שערו! אחד המקומות האהובים עלי בישראל‬ ‫מקושר גם הוא אל יום תנ"כי של תספורת גרועה‪ .‬בכפר ערבי הסמוך‬ ‫לחומות ירושלים נמצאת "יד אבשלום"‪ ,‬קבר מפואר הנחשב בטעות למקום‬ ‫קבורתו של אבשלום‪ ,‬בנו האהוב של המלך דויד‪ .‬אבשלום‪ ,‬הנסיך יפה‬ ‫התואר וארוך השיער‪ ,‬הנהיג מרד כושל נגד אביו‪ ,‬וכשנמלט רכוב על גבי‬ ‫חמור‪ ,‬נתפסו שערותיו בענפיו של עץ גדול‪ .‬הוא נשאר תלוי באוויר וחיילי‬ ‫אביו הרגו אותו‪ ,‬בהפרם את פקודת המלך "לאט לי לנער אבשלום"‪ .‬ככל‬ ‫שהתקשרויות כמו אלה הן חילוניות‪ ,‬מבחינה רגשית הן לא שונות מאוד‬ ‫מאלה של הגרעין הקשה של המתנחלים הדתיים‪ ,‬הנשבעים לעולם לא‬ ‫לנטוש את עריהם וכפריהם הממוקמים בלב יהודה ושומרון המקראיות‬ ‫והנקראות גם הגדה המערבית‪.‬‬ ‫בניתוחו של פלק את האי־יכולת של היהודים להתאבל יש היגיון‪ ,‬אבל זה‬ ‫אינו כל הסיפור‪ .‬אחד הוויכוחים המוקדמים ביותר שלי עם אשתי — שגדלה‬ ‫במשפחה יהודית אמריקאית מסורתית והיא חוגגת את החגים ואפילו ביקרה‬ ‫בישראל בגיל שמונה־עשרה — פרץ כשהיא קבעה שכיהודייה אין היא‬ ‫מחוברת רגשית לישראל‪ ,‬ולמען האמת אין בכך משהו יוצא דופן לגבי יהודים‬ ‫אמריקאים‪ .‬אני פשוט לא הייתי מסוגל להבין את זה‪ ,‬אף על פי שאז כבר‬ ‫חייתי בארצות הברית קרוב לעשר שנים‪ .‬לארץ ישראל של כל התפילות‪ ,‬של‬ ‫סיפורי החגים ושל ההיסטוריה היהודית אין שום קשר מבחינה רגשית למקום‬ ‫עצמו?! בדיעבד היא‪ ,‬כמובן‪ ,‬לא חידשה הרבה‪ ,‬ואולי‪ ,‬כמו התגובה שלי‪,‬‬ ‫הניתוח של פלק הוא ממוקד־ישראל במקצת‪ .‬האמת היא שבמידה רבה‪,‬‬ ‫הזהות היהודית הלאומית התגבשה מחוץ למולדת הנכספת‪ .‬בנרטיב התנ"כי‬ ‫היהודים קיבלו את התורה והפכו לעם בסיני‪ ,‬בדרך אל הארץ המובטחת‪.‬‬ ‫בעצם כבר היהודי הראשון‪ ,‬אברהם‪ ,‬עזב את מכורתו במצוות אלוהים‪ ,‬ולא‬ ‫פעם אחת אלא פעמיים — בכלל זה את הארץ שהובטחה לו מפי אלוהים‪.‬‬ ‫ואילו נכדו‪ ,‬יעקב ויוצאי חלציו‪ ,‬ירדו למצרים ולא חזרו משם‪ .‬אשר‬ ‫להיסטוריה‪ ,‬ארבעים שנה בלבד אחרי חורבן הבית הראשון‪ ,‬כאשר מלך‬ ‫פרס קרא ליהודים לחזור ליהודה ולבנות בה מחדש את מקדשם‪ ,‬רבים לא‬ ‫נענו לו והעדיפו להישאר בנכר‪ .‬יתרה מזאת‪ ,‬בניגוד לאמונה הרווחת‪ ,‬אחרי‬ ‫שהחריבו את בית המקדש השני‪ ,‬הרומאים לא רוקנו את הארץ מיושביה‬ ‫היהודים‪ .‬לפי האומדן‪ ,‬שני מיליון יהודים חיו בארץ ישראל בתקופה ההיא‬

‫והם נטשו אותה בהדרגה ומרצונם החופשי‪ ,‬בעיקר אחרי כישלון המרד של‬ ‫בר־כוכבא‪ .‬גם לא נאסר על היהודים לחזור אליה בכל אלף וחמש מאות‬ ‫השנים אחרי שהאימפריה הרומית קרסה‪ .‬הגרסה הישראלית של יצר נדודים‬ ‫יהודי זה‪ ,‬המתחברת באופן פרדוקסלי אל הקשר המואצל שלהם עם‬ ‫ארצם‪ ,‬מוכחת על ידי העובדה שנכון לשנת ‪ 2011‬יותר מחצי מיליון ישראלים‪,‬‬ ‫‪34‬‬ ‫לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל‪ ,‬מתגוררים מחוצה לה‪.‬‬

‫לוח האם של מבקר המדינה‬ ‫כפי שראינו‪ ,‬חלק נכבד מן הראש הישראלי עסוק בוויסות הערכתו העצמית‪.‬‬ ‫למתבונן מבחוץ קשה להעלות על הדעת‪ ,‬שבתוך הישראלי האסרטיבי‬ ‫והבוטה שוכנת נפש בעלת ספקות עצמיים וביקורת עצמית בממדים זהים‬ ‫לאסרטיביות ולבוטות‪ .‬ואכן‪ ,‬בעולם החיצוני הישראלים נתפסים לעתים‬ ‫קרובות כמודעים באופן בלתי נסבל לעליונותם‪ .‬גם בינם לבין עצמם הם‬ ‫מזלזלים בכל האחרים‪ .‬האמריקאים הם נאיביים‪ ,‬האירופים צבועים‪ ,‬הסינים‬ ‫נמלים חרוצות והערבים ממש חיות‪ .‬הם חושבים שבישראל ישנם בתי‬ ‫החולים הטובים ביותר‪ ,‬חברות ההייטק הטובות ביותר‪ ,‬וכמובן‪ ,‬הצבא הטוב‬ ‫והמוסרי ביותר בעולם‪ .‬הם גם מאמינים שהכיבוש שלהם את השטחים‬ ‫הפלסטיניים הוא הנאור ביותר בדברי ימי העולם‪ .‬למעשה‪ ,‬סקר מקיף של‬ ‫דעת קהל משנת ‪ 2009‬מצא ש־‪ 70‬אחוזים מן הישראלים מאמינים שהיהודים‬ ‫הם "העם הנבחר"‪ 35.‬אבל אם מגרדים קצת את הציפוי‪ ,‬או מקשיבים‬ ‫לשיחות אחרות בין ישראלים‪ ,‬שומעים אותם מכפישים — את עצמם או‬ ‫ישראלים אחרים — כגסי רוח‪ ,‬מגעילים‪ ,‬שקרנים‪ ,‬רמאים וחפיפניקים‪" .‬הו‬ ‫לא‪ ",‬חושב הישראלי הטיפוסי כשהוא נכנס למונית בניו יורק או בברלין‬ ‫ומגלה שהנהג ישראלי‪ .‬חבר ישראלי אמריקאי שלי‪ ,‬איש מדע המדינה‬ ‫ומומחה למשפט בינלאומי מנסח את הצד החיובי של ביקורת עצמית כזאת‪.‬‬ ‫ישראל‪ ,‬הוא מסביר‪ ,‬היא חברה ביקורתית מאוד‪ ,‬אפילו מבחינה משפטית‪.‬‬ ‫לדוגמה‪ ,‬יש בה משרד מבקר מדינה רב־כוח באופן יוצא דופן‪ ,‬הנוהג‬ ‫באגרסיביות רבה בבואו לחקור ולבקר את הממשל‪ .‬בנוסף‪ ,‬כעדות‬ ‫לחשיבותו וליחס המיוחד שמקבל מוסד זה‪ ,‬דוחותיו השנתיים יוצרים תהודה‬ ‫רבה באמצעי התקשורת וזוכים למעקב במשך שנים‪" .‬כשאני חושב על זה‪",‬‬ ‫אומר ידידי‪" ,‬משרד מבקר המדינה קצת מזכיר את אמא שלי‪ ".‬ואולי יש בזה‬ ‫משהו; אולי בגרסה הישראלית של האמא היהודייה יש גוון ביקורתי חסר‬ ‫רחמים‪ .‬בכל מקרה‪ ,‬קִראו לזה ביטחון עצמי או שחצנות‪ ,‬ביקורת עצמית או‬

‫שנאה עצמית‪ ,‬התנודה המתמדת בין שני הקצוות מגיחה לאור השמש בכל‬ ‫פעם שהמצאה ישראלית גדולה מצליחה יום אחד בשוק העולמי ורצפת‬ ‫אולם שמחות שנבנתה גרוע קורסת למחרת ובולעת את המשפחה ועשרות‬ ‫מאורחיה‪ .‬והיא גלויה‪ ,‬כמובן‪ ,‬בעליל בתנודות התמידיות בין ניצחונות‬ ‫מבריקים וכישלונות מטומטמים‪ ,‬אמיתיים או מדומים‪ ,‬של מבצעי צבא‬ ‫ומודיעין ישראליים במזרח התיכון ומחוצה לו‪ .‬תנודות אלה במצב הרוח‬ ‫דומות לאלה של בני אדם דו־קוטביים או מאני־דפרסיביים‪ ,‬פרט לכך‬ ‫שבמקרה הישראלי לא מדובר בחוסר איזון כימי‪ .‬השיאים‪ ,‬כמו אחרי מלחמת‬ ‫‪ ,1967‬הם ביטוי של ערך עצמי גבוה דפנסיבי‪ ,‬והתהומות‪ ,‬כמו הדיכאון‬ ‫הלאומי אחרי מלחמת יום כיפור‪ ,‬נוגעים למותה של אשליה‪ .‬בקטע אירוני‬ ‫כפול של השלכה נרקיסיסטית אמר דויד בן גוריון‪ ,‬עוד ב־‪ ,1943‬שיהודי‬ ‫גרמניה שעלו לישראל בשנים ההן לוקים הן בתסביך עליונות הן בתסביך‬ ‫נחיתות‪ ,‬הנובעים כביכול מהשכלתם הגרמנית — קאנט‪ ,‬בטהובן ודומיהם —‬ ‫מצד אחד‪ ,‬ומהבנתם שהציונים המזרח אירופים שהגיעו לפניהם הצליחו‬ ‫להקים משהו משמעותי בפלשתינה‪ .‬אכן‪ ,‬כמאמר הביטוי "הפוסל‪ ,‬במומו‬ ‫‪36‬‬ ‫פוסל"‪.‬‬ ‫כפילות זאת מציינת את האישיות הנרקיסיסטית וכמו מגלמת את מאבקה‬ ‫לקבל את עצמה למרות מגבלותיה‪ .‬מכאן נובע‪ ,‬בהחלט במקרה הישראלי‪,‬‬ ‫שהאדם הנרקיסיסטי משתוקק בלי הרף לקבלה‪ ,‬לתיקוף ולאהבה‬ ‫מאחרים‪ .‬זאת אחת הסיבות לכך שהציבור והממשלה הישראליים הגיבו‬ ‫באופן כה חיובי על ביקורו של אנוור סאדאת ב־‪ 1977‬בישראל ונתנו לו כל‬ ‫מה שביקש‪ ,‬פרט להגדרה העצמית המשמעותית של הפלסטינים‪ .‬בכך שבא‬ ‫לירושלים‪ ,‬עיר שהרוב הגדול של הקהילה הבינלאומית לא הכיר בה כבירת‬ ‫ישראל‪ ,‬ונאם אישית בפני הריבון הציוני העליון — כנסת ישראל; ובכך‬ ‫שהפגין סגנון בין־אישי לבבי ואוהב במגעיו עם מנהיגים ישראלים‪ ,‬סאדאת‬ ‫נגע ישירות בלב הפצע הנרקיסיסטי הטמון באופי הלאומי הישראלי‪:‬‬ ‫התחושה שישראל לעולם לא תתקבל כנוכחות לאומית לגיטימית במולדת‬ ‫ההיסטורית של היהודים‪ .‬ביקורו של סאדאת היה פריצת דרך פסיכולוגית‬ ‫חשובה‪ ,‬אבל במשך השנים היו כמה רגעים דומים‪ ,‬גם אם פחות דרמטיים‪.‬‬ ‫ב־‪ ,1997‬שלוש שנים אחרי שירדן וישראל חתמו על הסכם שלום משלהן‪,‬‬ ‫הרג חייל ירדני שבע נערות ישראליות שיצאו לטיול בית ספר בקרבת הגבול‪.‬‬ ‫בעקבות המקרה עשה המלך חוסיין צעד יוצא דופן וביקר בבית המשפחה‬ ‫של כל אחת ואחת מן הקורבנות כדי להציע את תנחומיו‪ .‬הצער הרגשי‬ ‫והאמפתי שהוא ביטא מנע היווצרות של זעם נרקיסיסטי לאומי בנוסף‬

‫לרגשות האובדן והכעס האישיים של משפחות הקורבנות‪ .‬המשפחות עצמן‬ ‫נפעמו באופן עמוק‪ ,‬עד כדי כך שעם מותו של חוסיין הן פירסמו הצהרה‬ ‫לאמור שהוא היה מלך‪ ,‬אבל גם בן אדם‪ .‬אחת המשפחות אף הרחיקה לכת‬ ‫וקראה לבן שנולד לה ירדן‪ ,‬לכבודו של המלך‪ .‬אם לנסח זאת בלשון פשוטה‪,‬‬ ‫התרופה של היינץ קוהוט לנרקיסיזם פתולוגי היא מתן אמפתיה עוצמתי‬ ‫וממושך‪ ,‬טיפול שלמרבה הצער אינו מצוי בכמות מספקת במזרח התיכון‪.‬‬ ‫בעצם‪ ,‬היעדרם של תיקוף ואמפתיה כאלה הוא אחד הגורמים לכך‬ ‫שהישראלים דוחים הצעות שלום רבות ומגיבים בזעם כשהם סבורים‬ ‫שמטילים ספק בעצם הלגיטימיות שלהם‪.‬‬ ‫סיבוך אחרון הוא שהנרקיסיסט‪ ,‬בייאושו‪ ,‬מתנהג לעתים קרובות בדרכים‬ ‫המועדות להבטיח שהוא יקבל את ההפך ממה שהוא זקוק לו‪ .‬סיפור מוזר‬ ‫המדגים תסבוכת זאת קשור למשה דיין‪ ,‬המצביא והמדינאי האגדי‪ .‬בשיחה‬ ‫עם המשוררת הפלסטינית פַדְו ַא טוקאן בעקבות מלחמת ששת הימים‪ ,‬הוא‬ ‫השווה‪ ,‬על פי המסופר‪ ,‬את יחסי ישראל והפלסטינים לאלה של גבר בדווי‬ ‫החוטף נערה בניגוד לרצונה‪ .‬אולם משהולידו ילדים‪ ,‬ילדים אלה יכירו בגבר‬ ‫כאביהם ובאישה כאמם‪ ,‬ומעשה החטיפה הראשונה יהא חסר משמעות‬ ‫עבורם‪ .‬לכן‪ ,‬באופן לא שונה הרבה מחבר הקונגרס האמריקאי הברברן‬ ‫והמעריץ את עצמו‪ ,‬ששלח תצלומים שלו בחזה חשוף לנשים צעירות‬ ‫בטוויטר‪ ,‬התשוקה הישראלית לנצח ולשלוט מוּנעת בחלקה על ידי הצורך‬ ‫של מדינת ישראל שיקבלו אותה‪ ,‬יראו אותה ויאהבו אותה בזכות גדולתה‬ ‫הממשית והמדומיינת‪ .‬מנטליות כיבוש זאת מעידה‪ ,‬כמובן‪ ,‬על היעדר הרצף‬ ‫בין הגולה לציונות‪ ,‬אבל כפי שראינו‪ ,‬הפסיכולוגיה שבתשתיתה עקבית‬ ‫לחלוטין עם הפנטזיה ההיסטורית‪ ,‬המפצה‪ ,‬של "העם הנבחר"‪.‬‬

‫פרק שלישי‬

‫כל העולם נגדנו והעולם שותק‬ ‫לא קשה לראות כיצד הפנימו היהודים את ההיסטוריה הארוכה והאכזרית‬ ‫של מעשי איבה כלפי "העם הנבחר" — השנאה העמוקה והצבועה ומעשי‬ ‫הזוועה של המערב הנוצרי‪ ,‬והנרטיב המגוון יותר של בוז‪ ,‬זלזול ואפליה‬ ‫בארצות האסלאם‪ .‬הפנמה זאת שחיזק‪ ,‬בוודאי אצל הישראלים‪ ,‬הסירוב‬ ‫ההיסטורי של הערבים להכיר בלגיטימיות של ישראל‪ ,‬יצרה תבנית מנטלית‬ ‫הנעה מספקנות בריאה לגבי כוונותיהם של אחרים ועד לחוסר אמון מוחלט‬ ‫ופרנויה‪ .‬בראש הישראלי תחושה נושנה זאת של אי־ביטחון מתנגשת עם‬ ‫המציאות הטרייה יותר של ישראל‪ ,‬העובדה שהיא המדינה רבת־העוצמה‬ ‫והמתקדמת ביותר באזור‪ .‬בעצם‪ ,‬יותר מאחיהם היהודים מעבר לים‪ ,‬ובדיוק‬ ‫מפני שהם חברים ברוב היהודי הדומיננטי בארצם שלהם‪ ,‬מספר רב של‬ ‫סופרים‪ ,‬פסיכולוגים ואפילו מדינאים ישראלים מרגישים זה כבר ביטחון‬ ‫מספיק כדי לומר שסיפורי הרדיפה‪ ,‬הן היהודיים הן הישראליים‪ ,‬מורכבים‬ ‫יותר מכפי שהם נראים‪.‬‬ ‫ברוך זיסר וישעיהו ליבמן מן המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר‬ ‫אילן המשלבת זהות יהודית דתית עם אקדמיה מודרנית‪ ,‬כינו את הרכיב הזה‬ ‫בפסיכולוגיה היהודית בשם "האידיאולוגיה של הסבל"‪ .‬אם נפרש אותה‬ ‫מחדש וניישם אותה להקשרנו‪ ,‬הניתוח שלהם מותח קו ישר בין "העם‬ ‫הנבחר" ל"העם הנרדף"‪ ,‬כלומר‪ ,‬בין נרקיסיזם לפרנויה‪ .‬לדעתם‪ ,‬ללא‬ ‫אידיאולוגיה אתנית־דתית שתסביר את רדיפת היהודים לא היתה ההיסטוריה‬ ‫היהודית יותר מסיפור חסר משמעות של חוסר אונים והשפלה‪ .‬ועל כן‬ ‫הרבנים האורתודוקסים שהנהיגו את הקהילה היהודית בגולה במשך קרוב‬ ‫לאלפיים שנה הצדיקו את הסבל היהודי בעזרת תפיסת "העם הנבחר"‪,‬‬ ‫שאויביו אינם אלא שליחיו של אלוהי ישראל המעניש את עמו על חטאיו‪.‬‬ ‫ולעת רצון‪ ,‬כמובן‪ ,‬יחזיר המשיח את היהודים לארצם ואז יכירו הגויים‬ ‫בשליחותו הייחודית של עם ישראל ויעבדו את אלוהיו‪ .‬כך מתבטאת ייחודיותו‬ ‫של העם היהודי הן בקורבניותו הן בהאדרתו‪ ,‬ובין השניים מתקיים יחס של‬

‫ביצה־ותרנגולת‪ :‬מפני שנרדפו החליטו היהודים שהם נבחרים‪ ,‬ומפני שנהגו‬ ‫‪37‬‬ ‫כנבחרים‪ ,‬רדפו אותם‪.‬‬ ‫באופן נוקב יותר ואקדמי פחות מגולל את הסיפור הזה דויד גרוסמן בספרו‬ ‫אשה בורחת מבשורה‪ ,‬שגיבורתו הראשית‪ ,‬אורה‪ ,‬מספרת על בנה הצעיר‬ ‫והרגיש משהו שקרה באחד מלילות סדר פסח של המשפחה‪:‬‬ ‫‪...‬הוא פתאום מתחיל לבכות שהוא כבר לא רוצה להיות יהודי‪ ,‬כי תמיד‬ ‫הורגים אותנו ותמיד שונאים אותנו‪ ,‬עובדה‪ ,‬בכל החגים זה ככה‪.‬‬ ‫והמבוגרים מביטים זה בזה‪ ,‬ואיזה גיס מהמהם שקצת קשה להתווכח‬ ‫עם זה‪ ,‬ואשתו עונה לו‪ ,‬פרנואיד‪ ,‬והוא מצטט לה את "שבכל דור ודור‬ ‫קמים עלינו לכלותנו"‪ ,‬והיא אומרת שזאת לא בדיוק עובדה מדעית‪,‬‬ ‫ושכדאי לבדוק מה החלק שלנו בקמים־עלינו הזה‪ ,‬וכבר מתלקח‬ ‫‪38‬‬ ‫הוויכוח המוּכ ּר‪ ,‬ואורה‪ ,‬כרגיל‪ ,‬מסתלקת למטבח‪ ,‬לעזור עם הכלים‪...‬‬ ‫בנה של אורה‪ ,‬שגדל להיות צעיר קשוח וקפוץ שפתיים וחייל קרבי‪ ,‬מייצג‬ ‫במובן זה את מה שהיה אמור להיות המעבר המהפכני מן הגולה אל היהודי‬ ‫הישראלי‪ .‬אחרי ככלות הכול‪ ,‬מטרת הציונות היתה לא רק לשים קץ לסבל‬ ‫היהודי‪ ,‬אלא גם לאידיאולוגיה של הסבל‪ .‬ואכן‪ ,‬במידה רבה‪ ,‬בקצה הבריא‬ ‫יותר של הרצף‪ ,‬הגרסה הישראלית של האי־אמון בגויים זכתה בהצלחה‬ ‫רבה‪ .‬העיתונאי תומס פרידמן מהניו יורק טיימס סבור שההתייחסות היהודית‬ ‫ההיסטורית כלפי הגויים היתה אחת הסיבות מדוע ליהודים יש מדינה‬ ‫ולפלסטינים אין‪ .‬בעוד שהאויב של העולם הערבי היום יכול להיות ידידו‬ ‫מחר‪ ,‬כך פרידמן‪ ,‬יהודי מזרח אירופה שהקימו את ישראל יצאו מ"תרבות של‬ ‫‪39‬‬ ‫קצוות חדים וזוויות ישרות"‪ ,‬שבה האויב של היום הוא האויב של מחר‪.‬‬ ‫באופן מוחשי יותר‪ ,‬כפי שמדווח ההיסטוריון תום שגב‪ ,‬בזמן שהממשל‬ ‫והצבא הבריטיים התכוננו לצאת מפלשתינה ב־‪ ,1948‬הסוכנות היהודית‬ ‫הניחה שהם יעזבו בפתאומיות וישאירו אחריהם תוהו ובוהו‪ .‬אחד מסוכני‬ ‫המודיעין של הסוכנות ניבא אפילו מדיניות של אדמה חרוכה‪ .‬ואולם‬ ‫לבריטים לא היתה שום כוונה כזאת‪ ,‬היות שתפיסת הממשל שלהם היתה‬ ‫להבטיח רצף תפקודי של תשתית השלטון‪ ,‬שבה הם השקיעו עשרים וחמש‬ ‫שנים של מאמץ קשה‪ .‬אבל שלא כמו הערבים‪ ,‬כתוצאה מן ההנחה‬ ‫החשדנית של הסוכנות היהודית‪ ,‬היהודים שקדו להקים ממשלה־בדרך‪,‬‬ ‫‪40‬‬ ‫ולפני שעזבו לא היה לבריטים למי להעביר את המנהל מלבד ליהודים‪.‬‬ ‫אפשר לצטט כאן דוגמאות רבות אחרות‪ ,‬בייחוד בזירה הצבאית‪ ,‬כדי להדגים‬ ‫את הערך ההישרדותי של הפרשנות הישראלית לפסוק התנ"כי "זכור את‬

‫אשר עשה לך עמלק" )דברים כה‪ ,‬יז(‪ .‬המפורסמת שבהן היתה כאשר‬ ‫ב־‪ 1967‬יזמה ישראל את מה שהגדירה כמהלומת מנע נגד מצרים‪ ,‬השמידה‬ ‫את חיל האוויר שלה בתוך שעות והביסה את צבאותיהן של ארבע מדינות‬ ‫ערביות‪ .‬בתום המלחמה‪ ,‬שישה ימים אחרי כן‪ ,‬שילשה ישראל את שטחה‪.‬‬ ‫היה זה מבצע צבאי מרשים לכל הדעות‪ ,‬אף כי יש להודות שצבאות הארצות‬ ‫המותקפות היו אמנם גדולים אבל גרועים‪ .‬בניגוד לזה‪ ,‬מלחמת יום כיפור‬ ‫היתה היוצא מן הכלל המוכיח את הכלל‪ ,‬כשישראל נתפסה בלתי מוכנה‪,‬‬ ‫כביכול לא די פרנואידית‪ ,‬בעקבות ניצחונה המפואר הקודם‪.‬‬ ‫אבל שוב‪ ,‬כפי שציינו כמה חוקרים ישראלים‪ ,‬השינוי שהתכוונה הציונות‬ ‫לחולל באידיאולוגיית הסבל‪ ,‬בפלשתינה ואחר כך בישראל הריבונית‪ ,‬לא‬ ‫שהקשר‬ ‫נראה‬ ‫ראשית‪,‬‬ ‫גמורה‪.‬‬ ‫הצלחה‬ ‫פעם‬ ‫אף‬ ‫קצר‬ ‫הנרקיסיסטי־פרנואידי שרד את המהפכה‪ .‬כפי שציין שגב בדיונו על שוקי‬ ‫העבודה היהודיים והערביים בפלשתינה החל בשנות העשרים של המאה‬ ‫העשרים‪ ,‬הציונים קראו לעתים קרובות להעסקת ערבים על ידי יהודים‬ ‫"עבודה זרה"‪ ,‬עבודה שנעשית בידי זרים‪ ,‬אבל במקורו זהו המונח ההיסטורי‬ ‫והדתי לעבודת אלילים‪ ,‬המסגיר גם בוז כלפי העולם הגויי וגם פחד מפניו‪ .‬אין‬ ‫צורך לומר שהדבר גרר גם הבדל עצום בשכר — כאילו הערבים הם מין‬ ‫מהגרים לא חוקיים ולא תושבי המקום‪ .‬בניסיונו להעביר את תחושת שנות‬ ‫העשרים בירושלים מצטט שגב בין מקורות רבים אחרים מכתבים של‬ ‫סטודנט יהודי באוניברסיטה להוריו שמעבר לים‪ .‬כשהוא מדבר על רעש‬ ‫אדמה נדיר שפגע במסגד אל־אקצא שעל הר הבית‪ ,‬אבל לא בכותל‬ ‫המערבי הסמוך לשם‪ ,‬הצעיר מציין שהיתה זאת "אצבע אלוהים"‪ 41.‬כמה‬ ‫שנים מאוחר יותר‪ ,‬ורחוק מירושלים‪ ,‬התעוררה סערה אתנית בצפת כאשר‬ ‫ילדים ערבים התחילו לבוא לשחק בחצר משחקים חדשה של בית ספר‬ ‫יהודי‪ .‬ההורים היהודים התנגדו‪ ,‬וראש הקהילה היהודית של צפת שנעשה‬ ‫אחרי כן ראש העירייה תמך בהם‪ .‬הוא טען‪ ,‬בין היתר‪ ,‬שיש לחנך ילדים‬ ‫יהודים ברוח התורה והמוסר היהודי ולהרחיק אותם מ"חברה רעה"‪ .‬לילדים‬ ‫הערבים‪ ,‬כתב‪ ,‬אופי מושחת משחר ילדותם‪" .‬גם בהיותם בגיל שבין ‪ 0‬עד ‪,10‬‬ ‫לא רק שפיהם מלא תמיד דברי נבלה וגסות‪ ,‬אלא הם גם מסוגלים למעשים‬ ‫מגונים‪ 42".‬העמדות האלה לא כוונו לערבים או לאסלאם בלבד‪ .‬למשל‪,‬‬ ‫אחרי שהתגלה כי הנס הרצל‪ ,‬בנו של מייסד הציונות‪ ,‬המיר את דתו לנצרות‪,‬‬ ‫עורכו של אחד מיומוני היישוב אמר שבניגוד לישו‪ ,‬הוא לפחות לא היה‬ ‫ממזר‪.‬‬ ‫אלא שהקונפליקט האמיתי בפלשתינה לא היה דתי אלא דמוגרפי ולאומי‪,‬‬

‫שעה שהציונים נאלצו להתמודד עם מציאות של רוב ערבי מכריע ועוין יותר‬ ‫ויותר‪ .‬בספרה שבויה בחלומה מציינת נורית גרץ שהרבה מן הכתוב דן‬ ‫בטבען הלא מוסבר לכאורה של מתקפות ערביות על היישובים היהודיים‪,‬‬ ‫שייחסו מתקפות אלה לאנטישמיות הישנה והטובה‪" .‬כלום לא נשתנה מאז‬ ‫ימי בית שני וראשון‪ ,‬אותה אטמוספירה של שטנה ]‪ [...‬האיבה ליהודי הבונה‬ ‫גדולה שבעתיים מן האיבה ליהודי הבטל‪ ",‬כך היא מתארת מאמר עיתונות‬ ‫אופייני‪ 43.‬תום שגב מביא דוגמה מדהימה על הפער בין פרשנות מסוג זה ובין‬ ‫המציאות במקרה הטבח הנודע לשמצה בחברון ב־‪ .1929‬דויד בן גוריון‬ ‫השווה את הטבח לפוגרום קישינב‪ ,‬ולימים התייחס לחברון בלי יהודיה במונח‬ ‫הנאצי "יוּדנר ַיין"‪ .‬מנהיגים וכותבים אחרים התייחסו אליו גם הם כאל פוגרום‪,‬‬ ‫ורחבעם זאבי כתב שהרוב העצום של ערביי חברון נטל חלק ברציחות‬ ‫וש"פוגרומים‪ ,‬מעשי הרג וטבח היו חלק מן ההיסטוריה של עמנו בגולה וכעת‬ ‫התופעה המחרידה הזאת חזרה על עצמה בארץ ישראל‪ 44".‬המציאות‪,‬‬ ‫לעומת זאת‪ ,‬נבדלה בכך שלא כבפוגרומים במזרח אירופה‪ ,‬הרשויות לא‬ ‫יזמו את הפּרעות ולא תמכו בהן‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬יותר משני שלישים של יהודי‬ ‫חברון ניצלו בזכות משפחות ערביות שהסתירו אותם בבתיהן‪ .‬וכן‪ ,‬אף על פי‬ ‫ששישים ושבעה יהודים נהרגו וכמה עשרות נפצעו‪ ,‬על פי אמות מידה‬ ‫היסטוריות אין אפשרות להשוות זאת עם הפוגרומים במזרח אירופה‪,‬‬ ‫שבכמה מקרים מהם נרצחו מאות או אלפי יהודים‪ .‬ולבסוף‪ ,‬כפי ששגב ציין‪,‬‬ ‫הסיבות לטבח בחברון היו שונות‪ ,‬החל בפחד מפני חילול דת והשתלטות‬ ‫הציונות‪ ,‬עד לשנאת זרים ומלחמת מעמדות סוציו־אקונומית‪ .‬לעומת זאת‪,‬‬ ‫רבים מן הפוגרומים האירופיים והרוסיים התלקחו בעקבות תקרית מקומית‬ ‫אלימה שהיהודים הואשמו בה שלא בצדק‪.‬‬ ‫הסוציולוג עוז אלמוג מצא שהלשון שהעיתונות היהודית נקטה לצורך‬ ‫תיאור מעשי איבה ערביים בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים‬ ‫יצרה גם היא לערבים תדמית של עמלק שביקש להשמיד את היהודים‪,‬‬ ‫ולעתים קרובות השתמשה בדימוי זה לגבי כל אנטישמי או אויב של היהודים‬ ‫או של ישראל‪ .‬אלמוג מסב את תשומת לבנו למיתוס של המעטים נגד‬ ‫הרבים כדרך נוספת שבה היהודי החדש לא הצליח להחליף את הישן‪.‬‬ ‫הנושא המרכזי של הנחותים במספרם אבל העדיפים מבחינת האומץ‪,‬‬ ‫האמונה‪ ,‬התחבלנות או ערכי המוסר‪ ,‬נמצא בכל מקום בהיסטוריה היהודית‪,‬‬ ‫בנרטיב המקראי ובתפילה היהודית‪ .‬טביעתו של צבא פרעה בים‪ ,‬הניצחון‬ ‫על עמלק ברפידים‪ ,‬כיבושיו של יהושע‪ ,‬מרד המכבים נגד היוונים ומרד‬ ‫בר־כוכבא נגד הרומאים הם רק קומץ דוגמאות‪ .‬בגרסה הציונית‬

‫והישראלית‪ ,‬שהיא אתוס יותר משהיא מיתוס ואלוהים הוּצא בה מן התמונה‬ ‫לפחות לתקופת מה‪ ,‬הנושא בולט ביותר באופן שבו פירש הממסד חלק‬ ‫מהחגים היהודיים‪ ,‬למשל חנוכה ול"ג בעומר‪ .‬בציונות החילונית המודרנית‪,‬‬ ‫עליונות המעטים מתבטאת כביכול בתפיסה של עדיפות האיכות על הכמות‪,‬‬ ‫‪45‬‬ ‫כאשר התבונה‪ ,‬היוזמה‪ ,‬הגבורה והמוסריות מפצות על נחיתות מספרית‪.‬‬ ‫בעוד שהיה בפירוש יסוד של אמת בהשוואות אלה עם המדינות הערביות‬ ‫— באופן כללי הציונים היו‪ ,‬ועודם‪ ,‬הרבה יותר משכילים‪ ,‬יצרנים ובעלי‬ ‫הישגים — העליונות שייחסו לעצמם לא קנתה להם שום אהדה באזור‪ .‬כפי‬ ‫שגרץ מדגימה‪ ,‬במהלך מלחמת העצמאות תיארו גם העיתונות היהודית וגם‬ ‫סופרים את הציונים כפעילים‪ ,‬חזקים‪ ,‬הרואיים‪ ,‬שורשיים ונורמליים‪ .‬את‬ ‫הערבים הפלסטינים‪ ,‬להבדיל מזה‪ ,‬תיארו כחלשים‪ ,‬מפוחדים‪ ,‬פסיביים‬ ‫ומנוכרים‪ .‬בהכללה שהוא עושה מעבר להשלכות נרקיסיסטיות כאלה‪,‬‬ ‫מדמה הפסיכולוג הישראלי עופר גרוזברד את ישראל הארץ למטופל‬ ‫המתעקש‪ ,‬בפגישת הייעוץ הראשונה‪ ,‬שהכול אצלו בסדר‪ .‬הבעיה‪ ,‬הוא‬ ‫אומר לפסיכולוג‪ ,‬היא שהוא כל כך מוכשר‪ ,‬כל כך יוצא דופן וכל כך מצליח‬ ‫‪46‬‬ ‫עד שכל האחרים פשוט מקנאים בו ושונאים אותו‪.‬‬ ‫בימינו‪ ,‬לפי קווי מגננה כזאת‪ ,‬רבים מן המותחים ביקורת על מדיניות‬ ‫הממשלה הישראלית לגבי הפלסטינים נתקלים בהאשמה שמשהו לא בסדר‬ ‫אצלם‪ ,‬לא במדיניות הממשלה — שהם אנטישמים‪ .‬לפעמים זהו מהלך‬ ‫מודע שנועד "לירות בשליח"‪ ,‬אבל לעתים קרובות יותר מקורו באמונה‬ ‫עמוקה יותר‪ ,‬שאינה חדשה כלל וכלל‪ .‬למשל‪ ,‬בתקופת המנדט הבריטי‬ ‫התנגד שר החוץ הבריטי לקליטת פליטי שואה בפלשתינה‪ .‬היישוב בכללותו‬ ‫גינה אותו כאנטישמי‪ ,‬אף על פי שהוא טען שהאחריות המוסרית ליישב את‬ ‫היהודים מוטלת על אירופה והסתייג בתוקף מגזענות על כל צורותיה‪ .‬ייתכן‬ ‫שהיה אנטי־ציוני‪ ,‬אבל לא אנטישמי‪ .‬דוגמאות עכשוויות של יהודים‬ ‫אמריקאים‪ ,‬אבל עוד יותר מהם ישראלים‪ ,‬המזהים ביקורת על ישראל‬ ‫כאנטישמיות‪ ,‬נשמעות מכל עבר והן רבות מכדי למנותן‪ .‬כשהמבקר הוא‬ ‫במקרה יהודי בעצמו‪ ,‬לא פעם רואים בו יהודי הלוקה בשנאה עצמית‪.‬‬ ‫הסכנה בקישור בין דחף הפיצוי הנרקיסיסטי של "העם הנבחר" ובין הרכיב‬ ‫הפרנואידי של "העם הנרדף" הודגשה‪ ,‬במונחים שונים במקצת‪ ,‬על ידי‬ ‫הפילוסוף הישראלי משה הלברטל‪ .‬בדיונו על "מגילת אסתר" הנקראת בחג‬ ‫הפורים‪ ,‬הלברטל מזכיר שהיא מסתיימת בנקמתם של היהודים בכל‬ ‫אויביהם‪ .‬על פי הלברטל ואזרחי‪ ,‬הפנטזיות היהודיות על מעשי גמול‬ ‫אלוהיים אלה היו נפוצות במחשבה היהודית וכאילו נועדו להתמודד עם‬

‫הפחד וההשפלה שאפיינו את החיים בגולה‪ .‬כפי שהלברטל רואה זאת‪ ,‬היות‬ ‫שלישראל יש עכשיו עוצמה צבאית מובהקת‪ ,‬פירוש מילולי של פנטזיות‬ ‫כאלה עלול להוביל לפעולה מן הסוג שנקט ברוך גולדשטיין בפורים ‪,1994‬‬ ‫כאשר הרג עשרים ותשעה ופצע כ־‪ 125‬מתפללים מוסלמים במערת‬ ‫המכפלה‪ 47.‬בגרסה טרייה והרבה יותר מסוכנת של הקישור הזה — אף כי‬ ‫אפשר לטעון שהיא קרובה יותר לקצה הבריא של הרצף הפרנואידי —‬ ‫כאשר נפגש ראש הממשלה נתניהו עם הנשיא אובמה‪ ,‬באביב ‪ ,2011‬כדי‬ ‫לדון באיום הישראלי לתקוף את מתקני הגרעין האיראניים‪ ,‬הוא הגיש לו כשי‬ ‫את "מגילת אסתר"‪ .‬לא זו בלבד שסיפורה של המגילה מסתיים בנקמה‬ ‫איומה באויב‪ ,‬אלא שהוא נפתח במזימה פרסית להשמיד את העם היהודי‪.‬‬

‫אם אשכחך‪ ,‬הו גולה‬ ‫ייתכן שהנקודה המסוכנת ביותר לאורך הספקטרום הספקני־פרנואידי‬ ‫השוכן בנפש הישראלית מתבלטת כשאנו שוקלים את האמרה הנפוצה‪,‬‬ ‫וההולמת בהחלט במקרה הישראלי‪ ,‬שגם לפרנואידים יש אויבים אמיתיים‪.‬‬ ‫האמת היא‪ ,‬שמובטח לפרנואידים שיהיו להם אויבים אמיתיים כי הם יוצרים‬ ‫אותם במו ידיהם‪ .‬האישיות הפרנואידית אינה מסוגלת לשאת את העוינות‬ ‫של עצמה ואינה מודעת לה‪ ,‬ועל כן היא משליכה אותה על אחרים ומרגישה‬ ‫שהם רוצים ברעתה‪ .‬באופן טבעי‪ ,‬האשמה זאת נתפסת על ידי אחרים‬ ‫כמתקפה שעליה הם מגיבים במתקפת נגד ומספקים לפרנואיד את‬ ‫ההוכחה שהם אכן רוצים ברעתו‪ .‬על כן‪ ,‬בעוד שיש לישראל סיבות חיצוניות‬ ‫למכביר להרגיש מאוימת‪ ,‬רבות מהן היסטוריות‪ ,‬אחדות עכשוויות‪ ,‬חלק‬ ‫מחוסר הביטחון הקיומי שלה הוא תוצאה של מעגל "השלכה־הפנמה" כזה‬ ‫בדיוק‪ .‬ואכן כפי שמתעדת נורית גרץ‪ ,‬סוג זה של השלכה פרנואידית‪ ,‬לצד‬ ‫אחותו הנרקיסיסטית‪ ,‬היו קווי אופי שכיחים בתפיסה היהודית את התושבים‬ ‫הערבים בתקופת יישובה החלוצי של פלשתינה‪ .‬הציונים נחשבו בעיני עצמם‬ ‫למופת של המערב המתורבת ונדיב הלב‪ ,‬והם הותקפו ונרצחו ללא שום‬ ‫סיבה נראית לעין בידי שוכני המדבר האלימים מטבעם אשר התגוררו‬ ‫במקרה בשכנותם‪ .‬הם לא ראו רמז כלשהו לאיבה או לתוקפנות‬ ‫בתוכם־הם‪ ,‬כאשר התיישבו בארץ שהיתה כבר מיושבת‪ .‬בנימין בית־הלחמי‬ ‫מייחס את כישלונם של הישראלים המודרניים להכיר במה שהוא מכנה‬ ‫החטא הקדמון — העובדה שנוסף לעזרה שהגישה ליהודים רבים‪ ,‬הציונות‬ ‫היתה גם תנועה קולוניאליסטית — לציפייה המפחידה שאם יודו באשמה‬

‫כלשהי‪ ,‬עונשם יהיה בעל ממדים הרסניים ההולמים את ממדי הפשע‪ 48.‬דרך‬ ‫אחרת לחשוב על כך היא‪ ,‬שהישראלים אנוסים להשליך את התוקפנות‬ ‫שלהם על הפלסטינים מפני שאין הם יכולים לשאת את רגשי האשמה‬ ‫המתקשרים אליה‪.‬‬ ‫בעוד שישראל הִפנימה את האיום ההיסטורי הממשי מאוד של‬ ‫האנטישמיות ושל האיבה הנחרצת מצד מדינות ערב בשלושים או ארבעים‬ ‫השנים הראשונות לעצמאותה‪ ,‬היא עדיין לא הפנימה במלואה את המציאות‬ ‫של עוצמתה‪ ,‬את העובדה שמדינות ערב מוכנות יותר לקבל אותה‪ ,‬ואת‬ ‫האין־אונים היחסי של הפלסטינים‪ .‬במחשבה שהם פועלים להגנתם‬ ‫העצמית‪ ,‬הישראלים מגיבים בתגובת־יתר על איומים מדומים ומשתמשים‬ ‫בכוח מהמם שרק מעורר מחדש אויבים מן העבר — כאילו אין מספיק‬ ‫אויבים בהווה — ומעצים את החרדה הישראלית העמוקה מפני הכחדה‪ .‬לא‬ ‫רק תוצאת האנטישמיות הביאה לכך שמאז כבשה ישראל את הגדה‬ ‫המערבית ואת רצועת עזה ב־‪ ,1967‬חלק ניכר מן העולם נעשה ביקורתי‬ ‫ביחס לתוקפנות ישראלית‪ .‬עד לאותו זמן‪ ,‬היות שהיתה מדינה קטנטונת‬ ‫שקמה מאפרה של יהדות אירופה והיתה מוקפת ארצות ערביות עוינות‪,‬‬ ‫ישראל נראתה‪ ,‬בלי ספק במערב‪ ,‬יותר כקורבן מאשר כמקַרב ּן‪.‬‬ ‫אבל אם ישראל היא היום תוקפן יותר מאשר קורבן‪ ,‬במנטליות הישראלית‬ ‫האבחנה בין השניים מיטשטשת לעתים קרובות וכמו טובעת בנחשולי‬ ‫צונאמי חוזרים ונשנים של חרדת נטישה והכחדה‪ .‬חוסר הביטחון הקיומי של‬ ‫ישראל היה אולי מורגש ביותר בערב מלחמת ששת הימים‪ .‬בשבועות שקדמו‬ ‫למלחמה‪ ,‬בחשש שיהיו עשרות אלפי נפגעים — סקרו נציגי הרבנות‬ ‫הראשית של תל אביב מגרשים ריקים‪ ,‬פארקים ומגרשי כדורסל וקידשו‬ ‫אותם כבתי עלמין‪ .‬ימים אחדים לפני המלחמה התבלבל ראש הממשלה‬ ‫אשכול בדבריו בשידור רדיו חי וגרם חרדה ציבורית חמורה‪ ,‬שאחר כך אילצה‬ ‫אותו להרחיב את הקבינט שלו ולכונן את ממשלת האחדות הלאומית‬ ‫הראשונה של ישראל‪ .‬בפועל‪ ,‬לצבא הישראלי היתה עליונות רבה על‬ ‫הכוחות הצבאיים המשולבים של כמה ארצות ערביות‪ ,‬והוא הביס אותם‬ ‫בתוך ימים מספר‪ .‬החרדה שככה‪ ,‬או ליתר דיוק‪ ,‬רק ירדה למחתרת בחודשי‬ ‫האופוריה המשכרים שלאחר המלחמה‪ .‬אבל היא מעולם לא נמוגה אלא‬ ‫אף התחדשה במלוא עוצמתה אחרי מתקפת הפתע של מלחמת יום‬ ‫הכיפורים והתבוסות המוקדמות בה‪ .‬במבצעים צבאיים שבאו אחרי כן‪ ,‬גם‬ ‫כשישראל גייסה כוחות עצומים ומעולים‪ ,‬החרדות הפרנואידיות נשארו‪.‬‬ ‫למשל‪ ,‬כשישראל פלשה ב־‪ 1982‬ללבנון‪ ,‬בעוד שר הביטחון אריאל שרון‬

‫מכריז שישראל תוכל להתנהג ככוח החזק ביותר שהינה במזרח התיכון‪,‬‬ ‫ראש הממשלה שלו‪ ,‬מנחם בגין‪ ,‬השווה את האיום שהציבו כוחות אש"ף‬ ‫לעם היהודי לזה של הנאצים‪ .‬לא במקרה התמקד שרון בעוצמתה של‬ ‫ישראל ובגין בפגיעותה‪ .‬שרון הצבר יצא מן המסורת הציונית הפועלית‬ ‫ששאפה להתנתק ממנטליות הסבל הגלותית‪ .‬בגין‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬נולד בפולין‬ ‫ואיבד את משפחתו בשואה‪ .‬הוא מעולם לא הצליח לאמץ את הפילוסופיה‬ ‫החדשה‪ .‬מבחינתו‪ ,‬המדינה היהודית היתה יותר בבחינת המשך להתנסות‬ ‫היהודית‪ ,‬שעוינות העולם הלא־יהודי הגדירה אותה‪ .‬מבחינה זאת אפשר‬ ‫לראות את בחירתו ב־‪ 1977‬של בגין לראש הממשלה — דמות שעמדה‬ ‫במשך ‪ 29‬שנים בראש אופוזיציה לא משפיעה — כקבלתו של הטיפוס‬ ‫הגלותי שחדל להיות דוחה‪ .‬מנקודת מבט פסיכואנליטית אפשר גם לראות‬ ‫את ניצחונו של בגין בבחירות כחזרתה הסימבולית של ההדחקה‪ .‬מה‬ ‫שהוכחש או הודחק לפני כן עלה כעת אל פני השטח‪ .‬זאת אחת הדרכים‬ ‫להבין את תגובת היתר הישראלית — ולכן את יחסי הציבור הכושלים — על‬ ‫המשט הטורקי לעזה ב־‪ 2010‬ועל הניסיונות שבאו בעקבותיו מצד פעילי‬ ‫שלום לשבור את החרם הימי של ישראל על עזה‪ .‬בראש הישראלי אלה לא‬ ‫היו רק מחאות זניחות או לא חוקיות נגד המדיניות הישראלית כלפי עזה‪,‬‬ ‫הקיצונית אמנם אך המרוּששת‪ ,‬אלא "ארמדה של שנאה ואלימות"‪ ,‬כמו גם‬ ‫קריאת תיגר על ריבונותה של ישראל והלגיטימציה שלה‪ 49.‬בקצה הפחות‬ ‫פרנואידי של הספקטרום‪ ,‬חלק ניכר מן החרדה הקיומית של ישראל היום‬ ‫ממוקד באיראן — כמו שאמרנו‪ ,‬גם לפרנואידים יש אויבים אמיתיים‪.‬‬ ‫בשנות השמונים של המאה העשרים הופיע על גלי האתר הישראליים שיר‬ ‫קצבי להפליא‪ ,‬העולם כולו נגדנו‪ ,‬שהגיע לראש מצעד הפזמונים‪ .‬בדברו על‬ ‫נקודת הראות הישראלית בזמנו‪ ,‬מיזג האמן הישראלי יאיר גרבוז את השיר‬ ‫הזה עם המחאה "והעולם שתק" בתקופת השואה‪" :‬העולם כולו נגדנו‬ ‫והעולם שותק‪ 50".‬דבריו של גרבוז נכונים גם היום בה במידה שהם‬ ‫סרקסטיים‪ ,‬והם מציבים את בידודה הבינלאומי העכשווי של ישראל בהקשר‬ ‫ההיסטורי של רדיפות היהודים‪ .‬בפרדוקס של גרבוז יש גם יופי פסיכולוגי‬ ‫עמוק‪ ,‬היות שהוא מצייר את הישראלים כמופתעים או ממורמרים על‬ ‫ש"העולם" אינו מגן עליהם מפני עצמו‪ .‬בעוד שראשוני הציונים התמקדו‬ ‫בעצמם בגישה של "מה־אנחנו־יכולים־לעשות־כדי־לבנות־ארץ"‪ ,‬הדורות‬ ‫הבאים התמקדו יותר ויותר על "מה אחרים יכולים לעשות כדי להחריב‬ ‫אותנו"‪ .‬מבחינה זאת‪ ,‬הפרנויה אינה נוגעת לאי־אמון באחרים אלא לאמון‬ ‫מופרז בהם‪ ,‬או בהתאמה‪ ,‬לחוסר אמון עצמי‪ .‬היא נוגעת לייחוס כוח רב מדי‬

‫לאחרים ולא מספיק כוח לעצמך‪ ,‬ומכאן הצורך להכות ראשון‪ .‬ואכן‪ ,‬אין זה‬ ‫מקרה שלמילה "ביטחון" יש שורש משותף עם המילה "לבטוח"‪ ,‬לתת אמון‪,‬‬ ‫כי רק במתן אמון‪ ,‬בעצמך ובאחרים‪ ,‬אפשר להשיג תחושת ביטחון אמיתית‪.‬‬ ‫בלי להאזין לשפתם‪ ,‬ובמקום זה לדבוק ברדיפות ההיסטוריות של העם‬ ‫היהודי‪ ,‬הישראלים הגיבו במהלך עשרים השנה האחרונות בחשדנות בסיסית‬ ‫על כמה וכמה יוזמות שלום‪ ,‬אפילו על אלה שהגתה הגדולה בתומכיהם‪,‬‬ ‫ארצות הברית‪ .‬לעתים קרובות הם התייחסו לתנאי השיחות המוצעים‬ ‫כ"הסכם מינכן" ולגבולות הקשורים בהסכם שלום פוטנציאלי כאל "גבולות‬ ‫אושוויץ"‪ .‬גם זה מילא תפקיד בנבואה המגשימה את עצמה‪ ,‬שעל פיה כאילו‬ ‫נגזר על ישראל לחזור על חוויית הגטו כמוחרמת בקרב האומות ולאשר את‬ ‫הנרטיב הקיים מראש לגבי "הגורל היהודי"‪ ,‬המוכר לכל תלמיד גן בישראל‪.‬‬ ‫חלק מן "הגורל" הזה היה תמיד שהיהודים‪ ,‬מפני שלא בטחו או לא יכלו‬ ‫לבטוח באוכלוסייה הגויית שהקיפה אותם‪ ,‬נטו בארצות מושבם לכונן‬ ‫קשרים ישירים עם הרשויות המרכזיות הגבוהות ביותר — מלכים‪ ,‬נסיכים‪,‬‬ ‫אפיפיורים ובישופים של המדינה‪ .‬כך הם פיתחו יחסי תלות‪ ,‬בתקוות שווא‬ ‫ובניגוד להרבה ראיות היסטוריות‪ ,‬שהדמויות החזקות האלה יעניקו להם‬ ‫הגנה‪ .‬במציאות הדבר רק תרם לניכור נוסף של האוכלוסיות המקומיות‪,‬‬ ‫והשלטונות לא פעם בגדו ביהודים בכל מקרה‪ .‬כמו שהסופר האמריקאי‬ ‫ליאון ויזלטיר טען ב"אביב הערבי" של ‪ ,2011‬דומה שגם ישראל פונה לסוג זה‬ ‫של "ברית אנכית"‪ ,‬ומסתמכת על דיקטטורים ומלכים כמו מובארכ ּ‬ ‫ועבדאללה להשגת יציבות אזורית‪ ,‬במקום לעבוד על פיתוח "ברית אופקית"‬ ‫עם האוכלוסיות הערביות‪ .‬אם‪ ,‬כתוצאה מן "האביב הערבי"‪ ,‬ארצות ערב‬ ‫תהיינה יותר דמוקרטיות או תנוהלנה על ידי שלטון עממי יותר‪ ,‬גם‬ ‫אסטרטגיה זאת — שוב‪ ,‬המבוססת על הנחות מוצדקות ועצמיות של‬ ‫חשדנות ואי־אמון — עלולה לגרור אסון‪ .‬אותם קווים של פרנויה ותלותיות‬ ‫מתגלים ביחסיה של ישראל עם ארצות הברית‪ ,‬הן בפיתוח תלות צבאית‬ ‫וכלכלית חמורה בכוח־על יחיד‪ ,‬הן בהעדפת נשיא אמריקאי אחד על פני‬ ‫רעהו‪ ,‬למשל‪ ,‬ג'ורג' בוש על פני ברק אובמה‪ .‬אסטרטגיה עדיפה היתה לגוון‬ ‫את התלות בטיפוח יחסים טובים עם ארצות רבות ולכונן מחדש טווח רחב‬ ‫יותר של תמיכה בקרב העם האמריקאי בכללותו‪ ,‬לרבות היהודים החילונים‪,‬‬ ‫המודרניים‪ ,‬והפלח הלא־אוונגליסטי של האוכלוסייה הכללית‪.‬‬ ‫בספר הזיכרונות שלו‪ ,‬סיפור על אהבה וחושך‪ ,‬מספר עמוס עוז על חוויית‬ ‫ילדות מוכרת לישראלים רבים מבני דורו‪ .‬לפני שהטלפון היה אביזר ביתי‬ ‫נפוץ בישראל‪ ,‬אם רציתם לטלפן‪ ,‬בייחוד אל מישהו שגר מחוץ לעירכם‪ ,‬היה‬

‫עליכם לבקר בבית המרקחת השכונתי שיש לו טלפון ולהזמין מראש שיחה‬ ‫עם היעד המבוקש‪ ,‬שהמתין בשעה שנקבעה בבית המרקחת שלו‪ .‬כשהוא‬ ‫מתאר טלפון כזה שהוריו עשו מירושלים אל דודתו ודודו בתל אביב‪ ,‬עוז נזכר‬ ‫בשיחה שלהלן‪:‬‬ ‫"הלו צבי?"‬ ‫"מדבר‪".‬‬ ‫"זה אריה‪ .‬מירושלים‪".‬‬ ‫"כן אריה‪ ,‬שלום‪ ,‬כאן צבי‪ ,‬מה שלומכם?"‬ ‫"אצלנו הכול בסדר‪ .‬אנחנו מדברים אליכם מבית־המרקחת‪".‬‬ ‫"גם אנחנו‪ .‬מה חדש?"‬ ‫"אין חדש‪ .‬איך אצלכם צבי? מה אתה מספר?"‬ ‫"הכול בסדר‪ .‬אין שום דבר מיוחד‪ .‬חיים‪".‬‬ ‫"אם אין חדש‪ ,‬זה טוב‪ .‬גם אצלנו אין חדשות‪ .‬אנחנו בסדר גמור‪ .‬ומה‬ ‫אצלכם?"‬ ‫"גם כן‪".‬‬ ‫"יפה מאוד‪ .‬אז עכשיו פ ַניה ]אמו של עוז[ תדבר אתכם‪".‬‬ ‫ושוב אותו דבר‪ :‬מה נשמע? מה חדש? ואחר כך‪" :‬עכשיו גם עמוס‬ ‫ידבר כמה מילים‪".‬‬ ‫וזאת היתה כל השיחה‪ .‬מה נשמע? טוב‪ .‬נו‪ ,‬אם כך אז אנחנו בקרוב‬ ‫שוב נדבר‪ .‬טוב לשמוע אתכם‪ .‬טוב לשמוע גם אתכם‪ .‬אנחנו נשלח‬ ‫מכתב ונקבע לנו זמן לפעם הבאה‪ .‬כן‪ .‬בהחלט נדבר‪ .‬בקרוב‪.‬‬ ‫להתראות‪ .‬ותשמרו על עצמכם‪ .‬כל טוב‪ .‬גם לכם‪.‬‬ ‫במחשבה על הזיכרון‪ ,‬עוז ממשיך וכותב‪:‬‬ ‫אבל זה לא היה מצחיק‪ :‬החיים היו תלויים בחוט דק‪ .‬עכשיו אני מבין‬ ‫שהם לגמרי לא היו בטוחים אם באמת ידברו עוד פעם‪ ,‬או לא‪ ,‬אולי זוהי‬ ‫הפעם האחרונה‪ ,‬כי מי יודע מה יהיה‪ ,‬יהיו מאורעות‪ ,‬יפרוץ פוגרום‪,‬‬ ‫טבח‪ ,‬הערבים יקומו וישחטו את כולנו‪ ,‬תבוא מלחמה‪ ,‬יקרה אסון גדול‪,‬‬ ‫הלוא הטנקים של היטלר כמעט הגיעו אל המפתן שלנו משני כיוונים‪,‬‬ ‫מצפון אפריקה וגם דרך הקווקז‪ ,‬מי יודע מה עוד מצפה לנו‪ .‬השיחה‬ ‫‪51‬‬ ‫הריקה הזאת כלל לא היתה ריקה — היא היתה רק דלה‪.‬‬ ‫בהמשך מוסיף עוז ששיחות אלה העידו גם על הקושי שהיה לאנשים בני דור‬ ‫הוריו לבטא רגשות פרטיים‪ .‬לא היה להם שום קושי להביע רגשות‬

‫משותפים‪ ,‬לדבר בהתרגשות במשך שעות רצופות על ניטשה‪ ,‬סטלין‪ ,‬פרויד‪,‬‬ ‫ז'בוטינסקי‪ ,‬לאומיות‪ ,‬קולוניאליזם‪ ,‬אנטישמיות‪ ,‬צדק וכה הלאה‪ ,‬אבל רגשות‬ ‫אישיים היו משהו אחר‪ .‬היום הישראלים עדיין אוהבים לשוחח על נושאים‬ ‫משותפים‪ ,‬אינטלקטואלית ורגשית‪ ,‬אבל אין להם כל קושי לבטא את‬ ‫מחשבותיהם הכמוסות ביותר באוזני כל מי שמוכן לשמוע — וגם באוזניהם‬ ‫של מי שאינם רוצים לשמוע‪ ,‬כשהם מדברים בקולי קולות בטלפונים‬ ‫הסלולריים שלהם ברחוב או באוטובוס‪ ,‬או בכל מקום ציבורי אחר‪ .‬ובכל‬ ‫זאת‪ ,‬לא רק שחלק גדול מן השיח צבוע באותה תחושה של חוסר ביטחון‪,‬‬ ‫חשדנותם אופיינית גם ליחסי הגומלין האקראיים עם אנשים אחרים‪.‬‬ ‫בהתאמה עם הערך העצמי הנמוך‪ ,‬הגבולות החדירים וההשלכות‬ ‫הנרקיסיסטיות המתניעים את דעותיהם השליליות על ישראלים אחרים‪ ,‬קיים‬ ‫בראש הישראלי גרעין חברתי חשדן ופרנואידי‪ .‬ושוב‪ ,‬עמוס עוז מפליא לקשר‬ ‫זאת עם הגולה שבה נאלצו היהודים לחיות עם האימה שמא‪ ,‬חס וחלילה‪,‬‬ ‫הם יעשו רושם רע על הגויים אשר יתרגזו‪ ,‬ושוב "יעשו לנו בגלל זה דברים‬ ‫איומים שיותר טוב בכלל לא לחשוב עליהם‪ 52".‬כמו שראתה זאת סוניה‪,‬‬ ‫דודתו של עוז‪ ,‬יהודייה ילידת פולין‪ ,‬היות ש"דפקו" את הדבר הזה לראשו של‬ ‫כל ילד יהודי אלף פעמים‪ ,‬הוא עיוות את הגאווה ואת היושרה היהודיות והפך‬ ‫את היהודי ל"חנפן שקרן ותחבולני כמו חתול‪" 53".‬אני חתולים מאוד לא‬ ‫אוהבת‪ ",‬ממשיכה סוניה ואומרת‪" .‬גם כלבים לא‪ .‬אבל אם אני צריכה‬ ‫לבחור‪ ,‬אז אני כבר מעדיפה את הכלב‪ .‬הכלב הוא כמו הגוי‪ ,‬שתכף ומיד‬ ‫רואים עליו מה הוא חושב ומה הוא מרגיש‪ .‬היהודי בגולה — זה היה חתול‪,‬‬ ‫‪54‬‬ ‫במובן הלא־טוב של חתול‪ ,‬אם אתה מבין מה שאני מתכוונת בזה‪".‬‬ ‫הסוציולוג עוז אלמוג מוצא את שורשי הדבר רחוקים עוד יותר בהיסטוריה‪,‬‬ ‫בימי המקרא ממש‪" .‬כי בתחבולות תעשה לך מלחמה‪ ",‬מייעץ ספר משלי‬ ‫‪55‬‬ ‫)כד ו(‪.‬‬ ‫להבדיל מיהודי הגולה‪ ,‬כמובן‪ ,‬הישראלים כמעט אינם טורחים לעשות‬ ‫רושם טוב על הגויים‪ .‬למען האמת‪ ,‬מבחינה זאת המהפכה הציונית הצליחה‬ ‫מעבר לציפיותיה הפרועות ביותר‪ .‬אבל בסתר לבו של היהודי שוכנים הפחד‬ ‫והאי־אמון וממשיכים לכרסם ביושרה ובהגינות הישראליות‪ .‬כלפי חוץ‪ ,‬עם‬ ‫זאת‪ ,‬היהודי הישראלי דומה לכלב יותר מאשר לחתול‪ ,‬לסוג הכלב הנובח‬ ‫ונושך מתוך פחד באותה מידה כמו מתוך תוקפנות‪ .‬עמוס עוז מאיר גם את‬ ‫הנושא הזה‪ .‬הפעם הוא שם את הדברים בפי אחד האבות המייסדים של‬ ‫הקיבוץ שאליו נמלט בגיל חמש־עשרה מן החנק של ירושלים ושל משפחתו‪.‬‬ ‫בדברו על מנהיג האופוזיציה מנחם בגין‪ ,‬אומר האיש לעוז‪:‬‬

‫ביסודו הוא דווקא איש טוב‪ ,‬בגין זה‪ ...‬מין בחור ישיבה שהתפקר‪,‬‬ ‫המאמין שאם אנחנו היהודים פשוט נתחיל פתאום לצעוק בכל כוח‬ ‫גרוננו שאנחנו כבר לגמרי לא יהודים כמו פעם‪ ,‬לגמרי לא צאן־לטבח‪,‬‬ ‫לגמרי לא חיוורים וחלשלושים אלא להפך‪ ,‬אנחנו עכשיו מסוכנים‪,‬‬ ‫אנחנו כבר זאבים איומים ונוראים — אם רק נצעק ככה‪ ,‬כל חיות‬ ‫הטרף האמיתיות מיד ייבהלו מפנינו וייתנו לנו כל מה שאנחנו רוצים‪,‬‬ ‫לרשת לבדנו את כל הארץ‪ ,‬לקחת לעצמנו את כל המקומות‬ ‫הקדושים‪ ,‬לבלוע את עבר הירדן‪ ,‬ועוד לזכות בעד זה בכבוד ויקר מצד‬ ‫כל העולם הנאור‪ .‬הם‪ ,‬בגין וחבריו‪ ,‬מדברים מן הבוקר עד הערב על‬ ‫כוח אבל עדיין אין להם אפילו צל־צלו של מושג מה זה כוח‪ ,‬ממה הוא‬ ‫‪56‬‬ ‫עשוי‪ ,‬מה חולשותיו של הכוח‪.‬‬ ‫היחסים האלה שבין החרדה הישראלית לתוקפנות הישראלית‪ ,‬על‬ ‫השלכותיהם החיוביות והשליליות כאחד‪ ,‬תוארו על ידי כמה וכמה‬ ‫פסיכולוגים ישראלים‪ .‬מחקר משנת ‪ 1994‬של אראל שליט הסיק שפחד‬ ‫ההכחדה בעקבות השואה נהפך לאנרגיה אגרסיבית כאשר הישראלים‬ ‫לחמו את מלחמת העצמאות נגד צבאות ערב הפולשים‪ 57.‬עופר גרוזברד‬ ‫תיאר כיצד הישראלים נאבקים בהרגשתם המודחקת או המוכחשת שקיומם‬ ‫הוא "מראית עין"‪ ,‬שהם חיים על זמן שאול‪ .‬ומכיוון שאין הם מסוגלים להכיל‬ ‫חרדות ומתח כמו אלה‪ ,‬הוא מסביר‪ ,‬הם מפנים רגשות אלה כלפי אחרים‬ ‫בצורת אגרסיה‪ 58.‬משכנע יותר הוא אולי הניתוח של אבנר פלק‪ ,‬שנכתב‬ ‫במהלך האינתיפאדה השנייה וכרך את כל אלה יחד‪" :‬המחבלים הערבים‬ ‫הפלסטינים הוסיפו פחדים חיצוניים לחרדותינו הפנימיות‪ .‬הסכנה הקיימת‬ ‫תמיד מפני מחבל מתאבד גורמת לנו לעמוד בלי הרף על המשמר ולחיות‬ ‫בפחד על חיינו‪ .‬אנחנו מבטאים את החרדה שלנו באמצעות התנהגות‬ ‫אגרסיבית‪ ,‬אפילו אלימה‪ ,‬ברחובות‪ ,‬בחנויות‪ ,‬בבנקים‪ ,‬במשרדים‪ ,‬בכביש‪,‬‬ ‫בכל מקום‪ .‬ראוי לציין שבישראל יש שיעור גבוה מאוד של תאונות דרכים‬ ‫‪59‬‬ ‫לנפש‪".‬‬ ‫הפחד הזה‪ ,‬המוצדק חיצונית והמבוים פנימית‪ ,‬מוביל לא רק לאובדן‬ ‫יושרה ולאגרסיה‪ .‬הוא גם מביא לכך שישראלים רבים יגבשו החלטות אישיות‬ ‫לגבי מסלולי חייהם וחיי ילדיהם‪ .‬זוגות ישראלים המעבירים תקופת מה‬ ‫מעבר לים‪ ,‬דנים לא פעם באפשרות להוליד ילד בחו"ל כדי לצייד אותו או‬ ‫אותה באזרחות שנייה‪" ,‬ליתר ביטחון"‪ .‬קרובה שלי בשנות השלושים לחייה‪,‬‬ ‫שסבתהּ נולדה בפולין‪ ,‬מתכוונת להשיג אזרחות פולנית לילדיה‪" .‬פולנית?"‬ ‫שאלתי מופתע‪" .‬פולין היא חלק מהאיחוד האירופי‪ ",‬צחקה‪ .‬אבל כפי שעוז‬

‫היה מנסח זאת‪ ,‬זה לא מצחיק‪ .‬מחקר שנערך ב־‪ 2011‬בבר־אילן מצא‬ ‫שכ־‪ 100,000‬ישראלים כבר מחזיקים בדרכון גרמני‪ ,‬ו־‪ 7,000‬ישראלים נוספים‬ ‫מצטרפים אליהם כל שנה — תופעה שהיא יוצאת דופן בקרב אומות העולם‬ ‫המפותחות‪ 60.‬עם תחבולות הישרדות כמו אלה‪ ,‬ישראלים רבים‪ ,‬אם לא‬ ‫ישראל בכללותה‪ ,‬ישרדו בלא הבדל מה יביא העתיד‪ .‬יתרה מזאת‪ ,‬הערך‬ ‫ההישרדותי של פחד או אפילו של פרנויה המבוססים על מציאות‪ ,‬כאשר‬ ‫הוא מפצה על שאננותם של אחרים‪ ,‬הוא עיקרון אמיתי ובדוק‪ .‬ביחסים‬ ‫אישיים‪ ,‬מקצועיים ובינלאומיים‪ ,‬דריכות־יתר גורמת לנו להפגין כוח‪ ,‬וכאשר‬ ‫הוא מכויל נכון‪ ,‬אין ספק שהוא מרתיע בריונים‪ .‬במקרה של איראן‪ ,‬למשל‪,‬‬ ‫עדיין ייתכן שאסטרטגיה של שוטר טוב ‪ /‬שוטר רע תעבוד‪ .‬אם בתיאום‬ ‫מפורש או מרומז‪ ,‬או פשוט כתוצר לוואי של הבדלים פסיכולוגיים־תרבותיים‬ ‫בין ארצות הברית לישראל‪ ,‬ההשפעה המשולבת של גזרים שאמריקה‬ ‫מבטיחה ומקלות שישראל מאיימת בהם יכולה להלכה לשכנע את איראן‬ ‫להגיע לעסקה בנוגע לאנרגיה גרעינית עם קבוצת ה־‪ 5+1‬מעצמות־העל —‬ ‫חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם בתוספת גרמניה —‬ ‫שעמה היא מתמקחת‪.‬‬ ‫אפשר גם לומר משהו בזכות התפקיד המועיל שממלאת הפרנויה במרחב‬ ‫הסובייקטיבי והיצירתי שאנו מכנים אמנות‪ .‬אצל סופר אוניברסלי כמו פרנץ‬ ‫קפקא‪ ,‬אם לצטט דוגמה מתבקשת‪ ,‬הרי אין להכחיש שרבות מיצירות‬ ‫המופת שלו — החל ברומנים הטירה והמשפט וכלה בסיפורים הקצרים יותר‬ ‫"הגלגול" ו"יום הדין" — צבועות באופן מובהק ברגישויות הפרנואידיות‬ ‫היהודיות‪ .‬הסופר הישראלי בן זמננו אתגר קרת‪ ,‬שבעצמו ציטט את קפקא‬ ‫כהשפעה הספרותית החשובה ביותר על כתיבתו‪ ,‬הוא אולי הגרסה‬ ‫הישראלית של היהודי הזה‪ .‬כמו קפקא‪ ,‬העולם שברא קרת הוא פרטי‬ ‫ואוניברסלי כאחד‪ ,‬והוא שותף לרבות מאותן רגישויות דמיוניות‪,‬‬ ‫סוריאליסטיות ולפעמים פרנואידיות‪ .‬ואולם כתיבתו אינה אפלה כמו זו של‬ ‫קפקא‪ ,‬אלא היא מבליטה את הצד הקל של הפרנויה כחלק מן הדמיון‬ ‫האנושי‪.‬‬ ‫ואף על פי כן‪ ,‬הרכיב הפרנואידי בנפש הישראלית בכל זאת מציב איום‬ ‫ממשי לישראל‪ .‬בזיכרונותיו ממלחמת העצמאות נזכר הסופר יורם קניוק‬ ‫איך לימדו את הדור שלו‪ ,‬דור בני הנוער הישראלים‪ ,‬למרוד נגד "הגורל‬ ‫היהודי" של הגולה‪ .‬ברוח זאת עלו הוא וחבריו התיכוניסטים למצדה בחג‬ ‫החנוכה האחרון שלפני המלחמה‪ .‬כשהגיעו לפסגה‪ ,‬שעה קלה לפני עלות‬ ‫השחר‪ ,‬הם "אמרו משהו" על האופן שבו הכחידו הגרמנים את היהודים‬

‫וחקקו בסלע‪" ,‬אם אשכחך‪ ,‬הו גולה"‪ 61.‬נראה שבהיפוך נחרץ ואירוני של‬ ‫ביטוי הגעגועים לציון בספר תהלים‪ ,‬הם הצטיידו במניע נוסף להשתתפות‬ ‫במלחמה הקרבה והולכת‪ .‬אבל באירוניה כפולה ובטרגיות פוטנציאלית‪ ,‬כמו‬ ‫הראש הישראלי עצמו‪ ,‬הם התחייבו לזכור דווקא את הגולה‪ ,‬אשר הציונות‪,‬‬ ‫‪62‬‬ ‫בשורש הפרדוקסלי של משימתה‪ ,‬היתה להוטה לשכוח‪.‬‬ ‫אין זה‪ ,‬כמובן‪ ,‬מקרי שלאט אבל בבטחה‪ ,‬כשאני מתקרב לסיומו של פרק‬ ‫זה‪ ,‬השואה מתגנבת בחשאי לתוך הדיון‪ .‬גם אין מדובר בהתעלמות כאשר‬ ‫אירוע היסטורי זה‪ ,‬שאין דומה לו מבחינת היקף הרדיפה‪ ,‬לא נדון בפרק זה‪.‬‬ ‫השואה — שיאה האולטימטיבי והסיוטי של האנטישמיות ולכן גורם מרכזי‬ ‫בחרדות ההכחדה והנטישה של היהודים והישראלים — היא בעלת השפעה‬ ‫כה גדולה ומורכבת על הנפש הישראלית‪ ,‬עד כי היא דורשת פרק נפרד‬ ‫משלה‪.‬‬

‫פרק רביעי‬

‫יורים ובוכים‬ ‫שתיקה והזיות‬ ‫ה"דודה" שלי קלרה היתה קרובה רחוקה‪ ,‬מקסימה וקצת תימהונית‪ .‬היא‬ ‫היתה האדם היחיד שהכרתי בילדותי שהיה לו קשר כלשהו עם השואה‪ .‬לא‬ ‫שידעתי מה זה — בבית לא הזכירו את הנושא מעולם‪ ,‬אף על פי שהיא גרה‬ ‫במרחק של שני רחובות בלבד מאיתנו ובאה לקפה ועוגה כל יום רביעי אחר‬ ‫הצהריים‪ ,‬כמו שעון מתוצרת גרמניה‪ .‬גם כאשר נתקלתי כמעט כל יום בזוג‬ ‫הקשיש והערירי של יוצאי גרמניה שגרו בבניין שלנו מול דירתנו‪ ,‬לא חשבתי‬ ‫על השואה‪ ,‬וגם לא כשאדון גוטליב דפק בדלת שלנו‪ ,‬לא כדי להתלונן‪ ,‬כפי‬ ‫שחששתי על שהשמעתי מוזיקה בקול רם מדי )הייתי אז בן עשרה(‪ ,‬אלא כדי‬ ‫להחמיא לי על טעמי הטוב ולתת לי במתנה הקלטה של "אביר הוֶר ֶד" של‬ ‫ריכרד שטראוס כתוספת לאוסף האופרות הקטן שלי‪.‬‬ ‫זה היה מוזר‪ ,‬אם נביא בחשבון שחייתי בארץ שבה‪ ,‬עד לעלייה הגדולה‬ ‫מארצות ערב ומצפון אפריקה בשנות החמישים‪ ,‬כמעט אחד מכל שלושה‬ ‫אנשים היה ניצול שואה; ארץ שהשקיעה משאבים עצומים בהנצחת השואה‪,‬‬ ‫ששלחה את כל תלמידי בתי הספר וכן דיפלומטים ונכבדים זרים לבקר‬ ‫במוזיאון "יד ושם" לפני שהרשתה להם לקחת חלק בעניינים חשובים‬ ‫אחרים‪ ,‬וארץ שילדיה התווכחו אגב משחק כדורגל ברחוב אם העשיר של‬ ‫השכונה הוא בוגד כי הוא נוהג במרצדס‪.‬‬ ‫תמיד ייחסתי את הניתוק הזה לעובדה שמשפחתי אשר שורשיה בירושלים‬ ‫מגיעים עד המאה השמונה־עשרה לא נפגעה באופן ישיר בשואה‪ .‬בעוד‬ ‫שאמנם היתה בזה אמת‪ ,‬הבנתי באיחור של שנים רבות שהיחס הדואלי‬ ‫והמוזר שלי לשואה — התכחשותי הרגשית כלפיה גם כשניצבה לנגד עיני‬ ‫ממש — היה רק גירסה של הדיכוטומיה הכללית הקשורה לשואה‪ ,‬אשר כל‬ ‫ישראלי נשא אז בקרבו בדרך זו או אחרת‪ .‬ואכן‪ ,‬הכפילות הזאת של נוכחות‬ ‫חודרנית מצד אחד וניתוק דיסוציאטיבי מצד אחר היא מעין אשנב שדרכו‬

‫אפשר לבחון ולהגדיר הרבה מהמטען הפסיכולוגי שהורישה השואה‬ ‫לניצולים עצמם‪ ,‬ובעקיפין‪ ,‬לכל הישראלים‪.‬‬ ‫ייתכן שהדוגמה המאלפת ביותר ליחסים דואליים אלה עם השואה באה‬ ‫לידי ביטוי בסיפור החיים של אחד מניצולי השואה המפורסמים ביותר של‬ ‫ישראל‪ ,‬הסופר הבינלאומי המוכר בשם העט שלו ק' צטניק‪ .‬יחיאל פיינר‪,‬‬ ‫שנולד בשנת ‪ 1917‬בפולין‪ ,‬היה סופר ומוזיקאי צעיר ומבטיח כשנשלח‬ ‫לאושוויץ ואיבד את כל משפחתו‪ .‬אחרי המלחמה‪ ,‬כשהתאושש במחנה צבא‬ ‫בריטי באיטליה‪ ,‬הוא כתב במשך שבועיים וחצי את כל מה שראה וחווה‬ ‫במחנה הריכוז‪ .‬כשסיים‪ ,‬מסר את כתב היד לחייל בריטי וביקש ממנו שישלח‬ ‫אותו לפלשתינה‪ .‬החייל הביט בכתב היד‪ ,‬ראה את הכותרת סלמנדרה‪ ,‬אך‬ ‫שם לב ששם המחבר חסר‪ .‬הוא גחן לעבר הצעיר החלש והכחוש ולחש‪,‬‬ ‫"שכחת לכתוב את שם הסופר‪" ".‬שם הסופר?" קרא פיינר‪" .‬אלה שהלכו אל‬ ‫המשרפות כתבו את הספר הזה! כתוב את שמם‪ :‬ק' צטניק‪ ".‬מקור השם‬ ‫בראשי התיבות הגרמניים למחנה ריכוז )קא צט ‪(KZ, Konzentrationslager‬‬ ‫שבהם נקראו האסירים — קצטניקים — בתוספת המספר שבו סומנו‪.‬‬ ‫‪63‬‬ ‫יחיאל פיינר היה קצטניק ‪ ,135633‬מה שנהיה ביום ההוא לשם העט שלו‪.‬‬ ‫אחרי שהגיע בעקבות כתב היד שלו לישראל‪ ,‬שינה פיינר גם את שם‬ ‫משפחתו לדי־נור‪ ,‬כלומר‪" ,‬מן האש"‪ .‬סלמנדרה היה אחד הספרים‬ ‫הראשונים על השואה שראו אור בארץ‪ .‬כמו כל ספריו הבאים‪ ,‬שהמפורסם‬ ‫בהם הוא בית הבובות‪ ,‬מדובר ברומן אוטוביוגרפי שתיאר לפרטים את‬ ‫האירועים המזעזעים והאיומים שהיו שגרת היום באושוויץ‪ .‬אבל כפי שהוא‬ ‫סיפר שנים רבות אחרי כן‪ ,‬כתיבת הדברים לא הקלה כלל על ייסוריו‪ .‬במשך‬ ‫שנים הוא המשיך לחוות את השואה בשנתו‪ ,‬והתעורר כל לילה בגלל סיוטים‪,‬‬ ‫קודח‪ ,‬שטוף זיעה ומתייפח‪.‬‬ ‫בה בשעה שבספריו ובחלומותיו — שניהם צורה דומה של בדיון — סיפר‬ ‫די־נור את סיפור השואה‪ ,‬במציאות הוא ניסה להתרחק ממנה ככל יכולתו‬ ‫עד כי אפילו לא גילה לאשתו את שמו האמיתי מלפני המלחמה‪ .‬כמו ניצולים‬ ‫רבים אחרים הוא היה מופנם ביותר‪ .‬על אף שנעשה ידוע מאוד בישראל‬ ‫וספריו תורגמו לשפות רבות‪ ,‬הוא אסר על המוציאים לאור לפרסם את‬ ‫תמונתו‪ .‬הוא סירב להתראיין ומעולם לא נשא דברים בציבור‪ .‬במשך שלושים‬ ‫וחמש שנה לא היתה ברשותו חולצה קצרת שרוולים כדי שלא לחשוף את‬ ‫המספר הכחול בן שש הספרות שקועקע בזרועו‪ ,‬והמוכר לכל ישראלי‬ ‫כתעודת זהות מ"שם"‪ .‬מאוחר יותר כתב שהוא אפילו לא יודע על־פה את‬ ‫המספר שלו ממחנה הריכוז‪ ,‬וכי יתר על כן‪ ,‬כתוצאה מהטראומה הקשורה‬

‫במִספר הזה הוא אינו מסוגל לזכור מספרים כלל‪.‬‬ ‫רק פעם אחת במשך השנים הארוכות האלה נפרצה האנונימיות של ק'‬ ‫צטניק‪ .‬זה היה ב־‪ ,1961‬כשישראל לכדה את אדולף אייכמן‪ ,‬יד ימינו של‬ ‫היטלר וראש המדור לענייני יהודים בגסטאפו‪ ,‬והעמידה אותו לדין‪ .‬ק' צטניק‬ ‫היה ﬠֵד מטעם התביעה‪ .‬כשעלה לדוכן הוא דיבר בסגנון נבואי‪ ,‬רדוף‪ ,‬ותיאר‬ ‫את אושוויץ כפלנטה אחרת‪" :‬הייתי שם בערך שנתיים‪ ",‬אמר בלשונו‬ ‫המיוחדת‪" ,‬אין הזמן שם כפי שהוא כאן‪ ,‬על פני כדור הארץ‪ .‬כל שבר רגע‬ ‫הולך שם על גלגל זמן אחר‪ .‬ולתושבי פלנטה זו לא היו שמות‪ .‬לא היו להם‬ ‫הורים ולא היו להם ילדים‪ .‬הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן‪ .‬הם לא נולדו‬ ‫שם ולא הולידו‪ .‬הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו‪ .‬השם‬ ‫שלהם היה המספר ק‪ .‬צטניק‪ ".‬הסופר חיים גורי‪ ,‬אשר כיסה את המשפט‬ ‫כעיתונאי‪ ,‬כתב שק' צטניק כאילו קרא טקסט מתוך אחד מספריו‪ .‬כשהתובע‬ ‫והשופט ניסו לכוון אותו בחזרה למשימתו הוא התעלף פתאום והתמוטט‬ ‫ארצה‪ .‬זה היה הרגע הדרמטי ביותר במשפט אייכמן‪ ,‬ואולי אחד הרגעים‬ ‫היותר טעונים סמלית בהיסטוריה הישראלית‪ .‬שנים רבות אחר כך סיפר ק'‬ ‫צטניק להיסטוריון תום שגב שהוא התעלף משום שכאשר העיד בשמו‪,‬‬ ‫די־נור‪ ,‬הוא התבקש לראשונה בחייו להודות שהוא ק' צטניק‪ .‬אחרי המשפט‬ ‫עשה ק' צטניק כל שביכולתו כדי למחוק כל קשר בין די־נור לק' צטניק‪.‬‬ ‫בפעם היחידה שהסכים להופיע בציבור כדי לקחת חלק בטקס הענקת פרס‬ ‫על שמו — או על שם שם־העט שלו — ליצירות ספרותיות על השואה‪ ,‬הוא‬ ‫חזר בו בדרך לבית הנשיא ולא הופיע לטקס‪.‬‬ ‫כך היה ק' צטניק אנוס לחוות מחדש את הטראומה של השואה באמצעות‬ ‫ייצוגה היצירתי‪ ,‬ובה בעת להרחיק ולנתק את עצמו ממנה בחיי היומיום‪.‬‬ ‫בעיקרון הדבר היה נכון לגבי כלל הניצולים‪ :‬מצד אחד הם לא יכלו —‬ ‫והמעטים שעוד נותרו בחיים לא יכולים — בשום אופן לשכוח את השואה או‬ ‫להתעלם ממנה‪ ,‬ומצד שני הם לא יכלו לקבל אותה או לעכל אותה‪ .‬אם‬ ‫נשתמש בביטוי עברי נפוץ‪ ,‬זה היה משהו שאי אפשר לבלוע ולא להקיא‪ .‬וכדי‬ ‫להתמודד עם המצוקה הזאת היו בין הניצולים ש"חילקו" את השואה לשני‬ ‫חלקים נפרדים ולכן נסבלים קצת יותר‪ .‬אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש‬ ‫שעובדים עם צאצאים בגירים של ניצולים מוצאים לעתים קרובות‬ ‫שהמטופלים האלה גדלו באחד משני טיפוסי בתים המנוגדים לכאורה זה‬ ‫מזה‪ .‬באחד‪ ,‬ההורה הניצול לא חדל אף פעם לדבר על השואה‪ .‬הוא או היא‬ ‫לא יכלו להכיל את הסבל והאובדן‪ ,‬והמשפחה הוצפה בסיפורים מפורטים‬ ‫על ההתנסות או בהטפות מוסר על הלקח של השואה לדור הצעיר ולעם‬

‫היהודי‪ .‬כך או אחרת‪ ,‬הילד במשפחה כזאת נחשף ישירות לזוועה ולאבל‬ ‫ולאופייה הכללי המזעזע של השואה‪ .‬כדי להגן על עצמו למד הילד בהדרגה‬ ‫להיסגר מול שטף הסיפורים או ההטפות ולהתנתק מהם‪ .‬כאדם בוגר הוא‬ ‫עלול לא לרצות לדעת או לחשוב הרבה לא רק על עברו של ההורה‪ ,‬אלא‬ ‫גם על השואה כולה‪.‬‬ ‫בבית מהסוג השני‪ ,‬ההורה ששרד לא דיבר מעולם על מה שקרה לו או‬ ‫לה‪ .‬הורים כאלה בחרו לא להביא לחייהם החדשים את הסבל והאובדן‪ ,‬את‬ ‫חוויות השואה המדוכאות )באופן מודע( או המודחקות )באופן לא מודע(‪.‬‬ ‫ילד שגדל במשפחה כזאת נושא נטל כבד של מה שלא נאמר‪ .‬הוא לא יכול‬ ‫שלא לחוש במאמץ המתמיד של ההורה למנוע חדירה אפשרית של עבר‬ ‫מפחיד אל תוך ההווה‪ .‬כך הוא גדל עם חרדה‪ ,‬חוסר ביטחון וסקרנות מלאת‬ ‫פחד‪ .‬אנשים רבים כאלה מרגישים בבגרותם צורך לחשוף את הסיפור‬ ‫המוכחש של ההורה ולגלות ככל האפשר יותר על השואה‪ .‬לפעמים‬ ‫מעודדים אותם לכך אנשים אחרים בחייהם שאינם יכולים לשאת את החרדה‬ ‫חסרת השם או את ההיעדרות הרגשית‪.‬‬ ‫כפילות הטראומה‪ ,‬כלומר‪ ,‬הקונפליקט בין הצורך לחוות אותה מחדש‬ ‫והמשאלה להימלט ממנה‪ ,‬נראית בבירור בשני הבתים‪ .‬עם זאת‪ ,‬בשני‬ ‫המקרים‪ ,‬צד אחד של הקונפליקט מושלך על הדור השני‪ ,‬אשר בסופו של‬ ‫דבר מביא אותו לידי ביטוי‪ .‬בבית מהסוג הראשון‪ ,‬כשההורה עוסק ללא הרף‬ ‫בעבר‪ ,‬הוא מכשיר באופן לא מודע את הילד להינצל מפניו או להגשים את‬ ‫מה שההורה רצה לעשות ולא היה יכול‪ .‬בבית מהסוג השני‪ ,‬על ידי‬ ‫ההתחמקות המוחלטת מהעבר‪ ,‬ההורה דוחף באופן לא מודע את הילד‬ ‫לרצות לדעת יותר על העבר או לחוות אותו במקומו‪ ,‬באופן נסבל הרבה‬ ‫יותר‪ ,‬כמובן‪.‬‬ ‫שתי צורות התגובה האלה של הניצולים עולות בקנה אחד עם שתי‬ ‫הגרסאות העיקריות של הפרעת דחק פוסט־טראומטית‪ ,‬המתבטאת אצל‬ ‫אנשי צבא בעקבות קרב או אצל אחרים שעברו טראומה בסדר גודל דומה‪.‬‬ ‫בגירסה אחת‪ ,‬הקורבן ממשיך לחוות שוב ושוב את האירוע הטראומטי‬ ‫בחלומות בלהה‪ ,‬בפלשבקים‪ ,‬בחרדה‪ ,‬בתגובת בהלה וכיוצא באלה‪ ,‬בעוד‬ ‫שבשנייה הוא מעקר כל רגש ומתרחק מאנשים כדי להימנע מגירוי‬ ‫אמוציונלי ומהצפה‪ .‬במצבים קליניים המטרה התרפויטית היא למזג את שתי‬ ‫התסמונות האלה‪ ,‬לעזור למטופל האחד להכיל את החרדה ולהתרחק‬ ‫מהטראומה‪ ,‬ולעזור לשני להתעמת עם הטראומה ולאפשר ספיגה מסוימת‬ ‫של החרדה‪ .‬במציאות‪ ,‬אנשים רבים עם הפרעת דחק פוסט־טראומטית‬

‫נמצאים בין שני הקצוות‪ ,‬מתנודדים מהאחד לאחר במאמץ למצוא מקום‬ ‫מנוחה‪.‬‬ ‫נראה שק' צטניק נאבק בכל כוחו למזג את שתי העמדות האלה‪ .‬אנחנו‬ ‫יודעים שאחרי שנים שבהן אשתו סבלה בשתיקה את הסיוטים שלו‪ ,‬בסופו‬ ‫של דבר היא הפצירה בו לפנות לעזרה‪ .‬הוא סירב במשך זמן רב והסביר‬ ‫שאף אחד לא יוכל להבין אותו אי פעם‪ ,‬גם לא מי שהיו באושוויץ‪ .‬בשלב‬ ‫מסוים שמעה אשתו על צורת טיפול חדשה שפיתח רופא הולנדי‪ ,‬יאן‬ ‫בסטיאנס‪ ,‬במרכז לנפגעי מלחמה בליידן‪ ,‬הולנד‪ .‬היא שוב ביקשה מק'‬ ‫צטניק לנסות‪ ,‬ולבסוף הוא נכנע‪ .‬הוא היה כבן שישים כשהגיע להולנד‬ ‫לצורך הטיפול שהיה שנוי מאוד במחלוקת‪ ,‬מה שהיה ידוע לו‪ .‬התרפיה של‬ ‫בסטיאנס הסתמכה על ההנחה הסבירה למדי שניצולים רבים יצרו לעצמם‪,‬‬ ‫באמצעות מופנמותם‪ ,‬מחנה ריכוז פנימי‪ ,‬וכך נחסמו מפני המגע המרפא‬ ‫של אחרים‪ .‬המרכיב המפוקפק בגישתו היה השימוש באל־אס־די במטרה‬ ‫לשבור את ההגנות הללו‪ .‬שלא כמו סמים בעלי השפעה מרגיעה או מקהה‪,‬‬ ‫האל־אס־די נוטה לחדד תחושות‪ .‬בדרך כלל הוא מעורר פלשבקים חזקים‬ ‫של אירועי עבר משמעותיים‪ .‬בסטיאנס היה מזריק למטופל מנה של‬ ‫אל־אס־די‪ ,‬מקליט או מסריט את תגובותיו‪ ,‬ואחר כך מנתח אותן‪ .‬הרעיון היה‬ ‫לאלץ את המטופל לחוות מחדש את הטראומה שלו ולהתעמת איתה‬ ‫ישירות תחת פיקוח רפואי תומך‪ .‬בסטיאנס קיבל רשות להשתמש בטיפול‬ ‫הזה בשנות השישים רק אחרי שכמה ניצולי שואה הולנדים שלחו עתירה‬ ‫למלכה‪.‬‬ ‫במהלך הטראנסים שגרם האל־אס־די היו לק' צטניק הזיות איומות ביותר‪.‬‬ ‫הוא ראה את אמו עומדת עירומה עם נשים אחרות בתור למשרפות ואחר‬ ‫כך עולה בעשן‪ .‬הוא ראה את אחותו בין זונות המחנה‪ .‬הוא ראה חבר‬ ‫מהמחנה מוכה למוות על ישבנו החשוף‪ .‬הוא ראה אסירים רעבים מתנפלים‬ ‫על אחד משלהם אחרי שהשומרים מרחו ריבה על פניו‪ .‬בתוך שניות ליקקו‬ ‫ונשכו אלף אסירים זה את זה‪ ,‬וכשהכול נגמר הוא ראה את גופת החבר‪,‬‬ ‫מדממת ומכורסמת‪ ,‬מוקפת שומרים גרמנים צוחקים‪ .‬והוא ראה חייל‬ ‫אס־אס הורג ילד אחרי שהתעלל בו מינית‪ .‬החייל צלה את גופת הילד על‬ ‫שפוד ואכל אותה פיסה פיסה‪ .‬באתנחתא אחת שבין הטראנסים הצליח ק'‬ ‫צטניק בפעם הראשונה בחייו לחשוף את המספר שעל זרועו‪ .‬הוא עשה זאת‬ ‫בפני קבוצת תיירים גרמנים כשטייל על שפת הים‪ .‬מאוחר יותר כתב שכאשר‬ ‫אחד התיירים האלה‪ ,‬שהיה מכוסה קעקועים מוזרים ומשוכללים על חזהו‬ ‫וזרועותיו‪ ,‬התקרב אליו על החוף כדי לבחון את הקעקוע שלו‪ ,‬הפשוט יותר‬

‫ולכן המיוחד יותר‪ ,‬נתקף ק' צטניק פאניקה פתאומית‪" .‬חיה מטורפת כמו‬ ‫התעוררה בתוכי‪ ,‬והיא מבקשת לנעוץ מלתעותיה בגרונו של העומד מעלי‪.‬‬ ‫‪64‬‬ ‫קפצתי על רגלי ובקללה ברחתי והתחלתי לרוץ‪".‬‬ ‫בטראנס מאוחר יותר ראה ק' צטניק את עצמו במדי אס־אס‪ ,‬חובש כובע‬ ‫עם סמל הגולגולת‪ .‬אז הגיע למה שנחשב בעיניו לתגלית העיקרית של‬ ‫הטיפול‪ :‬אושוויץ הוקמה על ידי בני אדם‪ ,‬ובנסיבות אחרות היה הוא עצמו‬ ‫מסוגל להיות הרוצח הנאצי‪ ,‬והגרמנים קורבנותיו‪ .‬ההבנה הזאת הולידה בו‬ ‫תחושת אשמה נוראה ותחינה נואשת לאלוהים‪" ,‬אהה‪ ,‬אלוהים‪ ,‬אל רחום‬ ‫וחנון‪ ,‬כלום אני הוא‪ ,‬אני הוא שבראתי את אושוויץ‪ 65".‬בו בזמן‪ ,‬התובנה‬ ‫החדשה הזאת היא שריפאה כנראה את ק' צטניק מן הסיוטים שלו — באופן‬ ‫מוזר‪ ,‬אם כי הגיוני‪ ,‬על ידי כך שיצרה עבורו בעיה חדשה‪ :‬כשהרפה‬ ‫מהסיוטים הליליים על העבר הוא פיתח עכשיו פחדי יום לגבי העתיד‪ .‬אם‬ ‫השואה אכן היתה מעשה ידי אדם‪ ,‬מה עלול האדם לעשות עכשיו כשעומדת‬ ‫לרשותו פצצת אטום? הוא התחיל לסבול מחזיונות מייסרים על שואה‬ ‫אטומית‪" .‬באשר האדם — שם אושוויץ‪ ",‬הסביר מאוחר יותר‪ 66.‬הוא כתב‬ ‫שנסע להולנד כדי לתבוע הסבר לאושוויץ של הלילה‪ ,‬אבל לאן יוכל לפנות‬ ‫עכשיו כדי למצוא הסבר לאושוויץ של היום?‬ ‫לא משנה מהו יחסנו לשיטת הטיפול הזאת‪ ,‬מבחינת התפיסה הכללית‬ ‫שלה יש לה דמיון מסוים לתרפיה הפסיכואנליטית של ימינו‪ .‬קודם כול‪,‬‬ ‫שתיהן לא מנסות לבטל את התסמינים אלא דווקא להמיר אותם בסבל‬ ‫אותנטי יותר‪ ,‬מה שהיתה כנראה תוצאת הטיפול עבור ק' צטניק‪ .‬ואכן‪,‬‬ ‫כחלק מההכרה המחרידה שבתנאים מסוימים גם הוא היה יכול להיות נאצי‪,‬‬ ‫ק' צטניק הגיע להבנה שאושוויץ ככלות הכול לא היתה פלנטה אחרת‪ .‬היא‬ ‫היתה בהחלט מעשה ידי אדם‪ ,‬ולכן אין לסגור אותה בין חומות או לשייך‬ ‫אותה לעולם החלומות וליצירות בדיון אחרות‪ .‬היא חייבת להיות חלק‬ ‫מהמציאות היומיומית‪ ,‬וכזאת אכן היתה‪ .‬וכך ק' צטניק ודי־נור היו אותו אדם‬ ‫עצמו‪ ,‬לא משני עולמות שונים‪ ,‬ועם הפתרון הזה סיים ק' צטניק את התרפיה‬ ‫שלו‪ .‬באופן דרמטי‪ ,‬ההזיות שהיו לק' צטניק בעקבות השימוש באל־אס־די‬ ‫איפשרו לו להשאיר את "הפלנטה האחרת" בהולנד‪ ,‬או ליתר דיוק‪ ,‬להחזיר‬ ‫אותה למציאות חייו בארץ‪ .‬אין ספק שהוא המשיך להתאמץ לשל ֵב בין‬ ‫השניים‪ ,‬ועשר שנים עברו עד שהיה מסוגל לכתוב את סיפור הטיפול שלו‪,‬‬ ‫מה שחיזק עוד יותר את תהליך השילוב הזה‪ .‬כשהספר פורסם לבסוף‪ ,‬ק'‬ ‫צטניק עשה משהו שלא היה מסוגל בשום אופן לעשות לפני כן‪ :‬הוא‬ ‫התראיין באריכות לטלוויזיה הישראלית‪.‬‬

‫הם ידעו מה עומד לקרות‬ ‫עם יוצא מהכלל חשוב אחד‪ ,‬שבו נתעמק בקרוב‪ ,‬המסע האישי של ק'‬ ‫צטניק מקביל לזה של החברה הישראלית בכללה בשישים או בשבעים‬ ‫השנים האחרונות‪ .‬במשך תקופה ארוכה‪ ,‬שתחילתה בראשית קום המדינה‪,‬‬ ‫היתה לשואה נוכחות מתמדת במובנים סמליים ויצירתיים בכל מקום בארץ‪,‬‬ ‫ובכל זאת‪ ,‬היא נעדרה באופן כללי מחייהם הממשיים‪ ,‬היומיומיים‪ ,‬של רוב‬ ‫הישראלים‪ .‬שירים נקראו בקול‪ ,‬סרטים הוקרנו וההיסטוריה נלמדה‪ ,‬כל זה‬ ‫בטקסי זיכרון‪ ,‬במוזיאונים ובבתי ספר‪ .‬והיו גם ויכוחים פוליטיים ואתיים‬ ‫סוערים‪ ,‬מלאי האשמות תיאטרליות ולפעמים גם אלימות‪ .‬האם היו מנהיגים‬ ‫מתנועת העבודה שנשאו ונתנו עם רמי דרג בממשלתו של היטלר על מנת‬ ‫להציל את קרוביהם ועוד כמה מיוחסים אחרים? האם על ישראל להסכים‬ ‫לקבל פיצויים כספיים מגרמניה ולקיים יחסים דיפלומטיים איתה? ומובן‬ ‫שנישאו בפומבי נדרים לעולם לא לשכוח‪ ,‬לצד ההצהרות התכופות של‬ ‫"לעולם לא עוד"‪ .‬אבל במקרים הנדירים שבהם רגשות פרטיים עלו אל פני‬ ‫השטח‪ ,‬הכלל היה‪" :‬מי שרוצה לעשות היסטוריה חייב לשכוח את‬ ‫ההיסטוריה‪ 67".‬הציטטה הזאת מדברי התיאורטיקן הפוליטי ארנסט ר ֵנאן אכן‬ ‫שימשה לדיפלומט ישראלי שתמך במשא ומתן עם הגרמנים בטענה‬ ‫שהשמיעו תומכי הסכם השילומים עם גרמניה‪ ,‬לאמור‪" :‬אל לרגש לגבור על‬ ‫‪68‬‬ ‫השכל‪".‬‬ ‫אין ספק שעד משפט אייכמן‪ ,‬כחמש־עשרה שנה לאחר תום מלחמת‬ ‫העולם השנייה ובמידה רבה במשך שנים לא מעטות אחרי כן‪ ,‬לא ניתן ביטוי‬ ‫לכאב ולסבל האישיים והאמיתיים של הניצולים עצמם‪ .‬במשך כל השנים‬ ‫האלה לא שאלתי מעולם את הורי מה היה הסיפור של הדודה קלרה‪.‬‬ ‫כששאלתי בסופו של דבר‪ ,‬אי־אז בשנות השמונים‪ ,‬למדתי שהיא ניצלה‬ ‫כשקפצה מרכבת שהיתה בדרכה לאושוויץ‪ .‬בשיחה שניהלנו לאחרונה‬ ‫הוסיפה אמי שבמשך השנים היא שאלה את קלרה על כך פעמיים‪ .‬אבל‬ ‫קלרה סיפרה רק שאמה‪ ,‬שהיתה איתה ברכבת‪ ,‬האיצה בה לקפוץ‪ ,‬ושאחרי‬ ‫כן אסף אותה אליו איכר‪ .‬אז הרימה את ידה כאומרת "לא יותר"‪ .‬היא לא‬ ‫אמרה דבר נוסף על אמה או על מה שקרה לה בבית האיכר‪ ,‬ולכן אמי‬ ‫שיערה שהיא נאנסה שם‪.‬‬ ‫שתיקתה של קלרה היתה בהחלט טיפוסית‪ .‬ההיסטוריונית חנה יבלונקה‬ ‫כתבה שעד משפט אייכמן‪ ,‬ניצולים בישראל חיו מאחורי חומת מגן שבירה‬ ‫אך מוחשית‪ ,‬שנבנתה כדי לאפשר להם לתפקד בחיי היומיום‪ 69.‬במאמציהם‬

‫להכיל את הסבל‪ ,‬ומתוך חשש להכביד על אחרים בכאבם‪ ,‬הם ויתרו על‬ ‫הבעת רגש ביחסי הגומלין שלהם עם אחרים‪ ,‬לפחות במידה שהיתה עלולה‬ ‫לעורר אמוציות הקשורות ל"פלנטה האחרת"‪ .‬האיפוק הזה היה יוצא דופן‬ ‫בארץ כה אינטימית‪ ,‬שבה ענייניו של כל אחד הם ענייני כולם‪ ,‬ובה‬ ‫הלא־ניצולים הכילו רק בקושי את רגשותיהם לגבי השואה‪ .‬כשבן גוריון‬ ‫הודיע בכנסת ב־‪ 23‬במאי ‪ 1960‬שכוחות ביטחון ישראליים לכדו את אדולף‬ ‫אייכמן‪ ,‬הארץ הוצפה רגשות‪ .‬במשך כמה ימים התמקדו העיתונים בתגובה‬ ‫הרגשית של הציבור ושל העיתונאים עצמם‪ .‬לדברי יבלונקה‪ ,‬אנשים הגיבו‬ ‫בתערובת של הלם‪ ,‬גאווה‪ ,‬סיפוק‪ ,‬רגשות נקם וציפייה דרוכה‪ .‬ואולם ניצולי‬ ‫שואה‪ ,‬כ־‪ 25%‬מהאוכלוסייה בתקופה ההיא‪ ,‬הגיבו רק בשביעות רצון זהירה‪.‬‬ ‫הם ידעו מה עומד לקרות‪ :‬מרכז הבמה‪ ,‬חשיפה ופתיחת הפצעים שבקושי‬ ‫הגלידו‪ .‬שוב אנחנו רואים כאן את ההשפעה הכפולה של הטראומה‪,‬‬ ‫שנחלקה‪ ,‬במקרה זה‪ ,‬לא בין ניצולים לצאצאיהם אלא בין שתי קבוצות‬ ‫אוכלוסייה‪ .‬הלא־ניצולים יכלו לבטא רגשות ללא חשש‪ ,‬אבל אותו תרחיש‬ ‫עתידי הותיר את הניצולים מבוהלים‪ ,‬מוטרדים ושותקים‪.‬‬ ‫ואולם האי־רצון של הניצולים לחשוף את פצעיהם לא היה רק גירסה‬ ‫חמורה של תגובה פוסט־טראומטית טיפוסית‪ .‬הוא היה גם תוצאה של היחס‬ ‫של הישראלים הוותיקים כלפיהם‪ .‬עוד לפני השואה‪ ,‬כשיהודים מגרמניה‬ ‫התחילו להגר לפלשתינה אחרי עלייתו של היטלר לשלטון‪ ,‬היישוב לאו‬ ‫דווקא אימץ אל לבו את היֶקים‪ ,‬כפי שיהודי גרמניה כונו‪ ,‬לא פעם בלגלוג‪.‬‬ ‫בה בשעה שהסוכנות היהודית רצתה ליצור רוב יהודי בפלשתינה‪ ,‬היא‬ ‫עודדה עלייה סלקטיבית‪ .‬הציונים של תנועת העבודה ששלטו בסוכנות ראו‬ ‫בדמיונם חברה חדשה המבוססת על חקלאות ולכן העדיפו עולים צעירים‪,‬‬ ‫רווקים ובעלי כושר גופני‪ .‬הם התאכזבו מכך שרבים מעולי גרמניה היו אנשי‬ ‫עסקים בעלי משפחות‪ ,‬וגרוע מזה‪ ,‬אנשים חסרי אמצעים או חולים שנזקקו‬ ‫לתמיכה‪ .‬הם התלוננו ש"החומר האנושי" שמגיע מגרמניה הוא ברמה‬ ‫נמוכה‪ .‬הנרייטה סאלד‪ ,‬שעמדה בראש המחלקה לשירותים חברתיים‬ ‫בסוכנות היהודית‪ ,‬דרשה מדי פעם שעולים חולים או נזקקים יוחזרו לגרמניה‬ ‫‪70‬‬ ‫הנאצית כדי שלא יהיו לנטל על היישוב‪.‬‬ ‫היישוב האשים את הייקים גם בחוסר נאמנות ללאומיות העברית‪ ,‬לשפה‬ ‫העברית ולציונות‪ .‬בתל אביב השחיתו צעירים יהודים את בית הקפה "ריבולי"‬ ‫מפני שבעליו‪ ,‬יוצאי גרמניה‪ ,‬לא דיברו עברית‪ .‬זמן מה אחרי כן שלחה עיריית‬ ‫תל אביב עצמה מכתבים לתושבים דוברי גרמנית והודיעה להם שקיום‬ ‫מסיבות פרטיות בבתיהם בשפה הגרמנית נוגד את רוח העיר ואינו נסבל‪.‬‬

‫בנוסף‪ ,‬העולים היו נושא ללעג בציבור הרחב בשל מה שנתפס כצייתנותם‬ ‫המוגזמת לסמכות‪ ,‬שמירתם הקפדנית על כללים ותקנות‪ ,‬וגעגועיהם‬ ‫לתרבות הגרמנית‪ .‬בפגישה עם עולים מגרמניה חזר בן גוריון‪ ,‬שהיה אז ראש‬ ‫היישוב‪ ,‬על רבים מהסטריאוטיפים האלה‪ .‬הוא התלוצץ שבגרמניה‪ ,‬אם‬ ‫רצונך לבצע הפיכה‪ ,‬עליך לקבל אישור‪ ,‬וקבע שהצייתנות המאפיינת את‬ ‫האופי הגרמני היא שאיפשרה להיטלר להגיע לשלטון‪ .‬בתוך כך דיווחה‬ ‫העיתונות שבירושלים יעץ תלמיד לחברו העולה בן הארבע־עשרה "לחזור‬ ‫להיטלר"‪ ,‬ואנשי רוח ילידי גרמניה התלוננו שהשפה הארסית הרווחת‬ ‫בעיתונות נגד הייקים מזכירה את לשונם של האנטישמים באירופה‪ ,‬אולי‬ ‫אפילו של הנאצים‪.‬‬ ‫ברור שהרבה מהעוינות כלפי הייקים הושפע משלילתם של הציונים‬ ‫הראשונים את מה שנראה בעיניהם כחולשה‪ ,‬פסיביות ותלותיות יהודיות‪.‬‬ ‫אצל הייקים איתרו הציונים העבריים את "המנטליות הגלותית" של העבר‪ ,‬זו‬ ‫שנגדה נלחמו כל חייהם ושנאו אותה‪.‬‬ ‫באופן טרגי‪ ,‬השואה‪ ,‬וללא ספק הפרשנות הציונית של השואה‪ ,‬רק חיזקו‬ ‫את העמדה הזאת‪ ,‬שמצדה החריפה והעצימה את הניכור השותק של‬ ‫הניצולים שהצליחו להגיע ארצה‪ .‬כשאני ממשיך ומתבונן ביחס המנותק‬ ‫ואפילו הלא־אכפתי שלי כלפי השואה‪ ,‬כמתבגר בשנות השישים והשבעים‪,‬‬ ‫אני חייב להודות שהיה בו נופך של עוינות‪ .‬בחלקו היה זה ללא ספק תוצר‬ ‫של חוסר הבגרות האישי שלי והיעדר האמפתיה האופייני לגיל ההוא‪ .‬ובכל‬ ‫זאת‪ ,‬אני יכול בקלות להעלות בזיכרוני שורות ספסלים של מתבגרים אחרים‪,‬‬ ‫משועממים ומעוצבנים‪ ,‬שמתקשים לשבת בכנס השנתי של יום השואה‬ ‫והגבורה בבית הספר‪ ,‬פולטים הערות עוקצניות כלפי הדברים הנאמרים‬ ‫ולועגים לסרטים על קברות ההמונים וערמות של שלדים‪ ,‬נעליים‪ ,‬שיני זהב‬ ‫ובגדים‪ .‬ומתברר שזאת לא היתה סתם התנהגות דוחה של בני עשרה‪ ,‬אלא‬ ‫תסמין של נטייה כללית בתוך החברה הישראלית בתקופה ההיא‪.‬‬ ‫בתום מלחמת העולם השנייה‪ ,‬היישוב‪ ,‬העסוק כתמיד במשימה של‬ ‫הרחבת האוכלוסייה היהודית בפלשתינה‪ ,‬היה להוט לקלוט ניצולים רבים‬ ‫ככל האפשר‪ .‬ואף על פי כן‪ ,‬הדיווחים המוקדמים של השליחים למחנות‬ ‫העקורים באירופה תיארו את הפליטים במונחים אכזריים ושיפוטיים כמו‬ ‫"שברי אדם" ו"קהילת קבצנים"‪ 71.‬דוד שאלתיאל‪ ,‬שנעשה לימים קצין בכיר‬ ‫בצה"ל ושגריר‪ ,‬קבע בדו"ח שלו שהשורדים הם "אגואיסטים" שדאגו קודם‬ ‫כול לעצמם‪ .‬אחרים מתחו ביקורת על הפליטים בגין גניבות קטנות‪ ,‬על‬ ‫שהתחתנו מהר מדי מתוך ייאוש‪ ,‬ועל שקיימו יחסי מין בנוכחות ילדיהם‪.‬‬

‫בערך באותו זמן כתב אבא קובנר‪ ,‬שהקים את חבורת "נקם" ששמה לה‬ ‫למטרה להרעיל את מי השתייה של שישה מיליון גרמנים‪ ,‬שאַל ליהודים‬ ‫"להיות מובלים כצאן לטבח"‪ 72.‬הביטוי הזה אומץ בהמשך על ידי הממסד‬ ‫הישראלי והציבור הכללי‪ ,‬ואולי יותר מכל דבר אחר התחיל לייצג את‬ ‫העמדה השלילית של הישראלים כלפי הקורבנות והניצולים‪ .‬הישראלים לא‬ ‫יכלו להבין ולשאת במודע את העובדה שסך הכול היתה התנגדות מעטה‬ ‫מאוד בקרב היהודים שנשלחו למחנות המוות‪ .‬כפי שכתב תום שגב‪ ,‬זאת‬ ‫היתה הסיבה שהמילה "גבורה" הוצמדה כאחות תאומה למילה "שואה"‬ ‫בלשון ההנצחה הרשמית‪ 73.‬צורת שיפוט מעוותת במיוחד‪ ,‬בשפה הפופולרית‬ ‫והבלתי רשמית‪ ,‬התייחסה לעתים קרובות לניצולים מגרמניה ולילדיהם כאל‬ ‫"סבונים"‪ ,‬רמז לאמונה הנפוצה אך הלא־מבוססת שהנאצים השתמשו‬ ‫בגוויות של יהודים לייצור סבון‪ .‬המילה "סבון"‪ ,‬ביחיד‪ ,‬נעשתה במשך הזמן‬ ‫כינוי גנאי שדומה במשמעותו ל"חלשלוש" או ל"חנוּן" של ימינו‪.‬‬ ‫ברמה מודעת פחות‪ ,‬הניצולים ייצגו איום פסיכולוגי פנימי על אידיאל האגו‬ ‫הלאומי של הצבר‪ .‬שגב מבחין שבתקופה ההיא‪ ,‬שנות החמישים והשישים‪,‬‬ ‫הצברים עצמם עדיין התאמצו להתרחק מ"המנטליות הגלותית" שלהם‪.‬‬ ‫אחרי ככלות הכול‪ ,‬רוב הישראלים בזמן ההוא היו בעצמם יוצאי גולה‪.‬‬ ‫הזלזול שלהם כלפי הפליטים שיקף על כן את הצורך של הצברים להתחמק‬ ‫מהראי ההיסטורי שהוטל לביניהם בעקבות המלחמה‪ .‬וככל שהפליטים‬ ‫התעקשו יותר להתנגד לאידיאל הלאומי החדש‪ ,‬או לא עמדו בציפיותיו‪ ,‬כך‬ ‫הם הזכירו יותר לצברים את הפער בין המציאות לאידיאל ואת כישלונם‬ ‫לצמצם אותו‪ .‬הסופר אהרן אפלפלד‪ ,‬בעצמו פליט שואה‪ ,‬העיר על כך‬ ‫בסיפור "מכוות האור" המספר על נער שמגיע מפולין ומנסה להשתזף כמו‬ ‫בני גילו הצברים כדי להיות כאחד מהם‪ .‬כשהוא נכשל‪ ,‬הנערים הצברים‬ ‫מכים אותו מפני שעורו הבהיר מכריח אותם להתעמת עם הגלות ועם‬ ‫השואה‪.‬‬ ‫ברור שסוג זה של השלכה ושל בחירת שעיר לעזאזל הוא אוניברסלי‪ ,‬כפי‬ ‫שמעידה הבדיחה של הקומיקאי האמריקאי יעקב סמירנוף על כי ברגע‬ ‫שהושבע כאזרח אמריקאי הוא הביט סביבו בקהל המהגרים שהושבעו יחד‬ ‫איתו ואמר בלבו‪" ,‬לעזאזל עם כל המהגרים האלה‪ ".‬אבל הגירסה הייחודית‬ ‫הישראלית של תופעה זו חורגת מעבר לנושא ההגירה והקליטה וחודרת‬ ‫היישר ללב האופי הישראלי הלאומי‪ ,‬על חתירתו הפרדוקסלית לא רק‬ ‫להשאיר מאחור את העבר אלא להמציא אותו מחדש‪ .‬ולכן‪ ,‬מצד אחד‪,‬‬ ‫במשך עשרים עד שלושים השנים הראשונות אחרי השואה‪ ,‬הניצולים לא רק‬

‫נרתעו מכאבם האישי‪ ,‬אלא גם פחדו משיפוטם של אחרים על חולשתם‬ ‫לכאורה‪ .‬מצד שני‪ ,‬השכנים והידידים שלהם נרתעו מהכאב ומהחולשה‬ ‫שיקרינו כביכול עליהם‪.‬‬

‫"איש מאיתנו לא יֵצא מכאן דומה לעצמו"‬ ‫משפטו של אדולף אייכמן תואר כהתחלת ההחלמה הלאומית של ישראל‬ ‫מפצעי השואה‪ .‬אבל ריפוי נפשי אמיתי מסוג זה הוא תהליך ארוך ומורכב‪.‬‬ ‫לעתים קרובות אי אפשר לצפותו מראש‪ ,‬ולפעמים הוא אפילו מסוכן‪ .‬כמו‬ ‫במקרה של ק' צטניק; העלאת הזיכרונות ממעמקים והצפתם באור הבחינה‬ ‫העצמית עלולים להכאיב מאוד‪ ,‬ולעתים נדירות הם זוכים ל"הפי אנד"‬ ‫הוליוודי‪ .‬למען האמת לפעמים התוצאה נראית גרועה מהבעיה הראשונית‪,‬‬ ‫לפחות לזמן מה‪ ,‬כשהמטופל מתפרק ונדמה שאינו מסוגל לחבר את עצמו‬ ‫בחזרה‪.‬‬ ‫אקדמאים ישראלים חקרו לעומק הן את ההשפעה קצרת הטווח הן את‬ ‫ההשפעה ארוכת הטווח של משפט אייכמן על החברה הישראלית‪ .‬בשנת‬ ‫‪ 1961‬עדיין לא היתה טלוויזיה בישראל‪ ,‬אבל המשפט שודר ברדיו בשידור חי‬ ‫וקיבל כיסוי יומי בעיתונות במשך תשעה חודשים‪ .‬אנשים האזינו לו בבית‪,‬‬ ‫בבתי קפה‪ ,‬במסעדות ובחנויות‪ .‬יותר מ־‪ 60‬אחוז מהישראלים מעל גיל‬ ‫ארבע־עשרה הקשיבו לפחות לחלק מהמשפט‪ ,‬ולרבים המשפט נעשה‬ ‫לאירוע חשוב בחייהם‪ .‬בשעה שניצולי שואה‪ ,‬שייצגו מוצאים‪ ,‬גילים‪ ,‬נטיות‬ ‫דתיות וסוגי עינויים ואובדן שונים‪ ,‬קמו בזה אחר זה ברצף אינסופי ותיארו‬ ‫בפעם הראשונה בפומבי את מה שעבר עליהם במחנות‪ ,‬טולטלה הארץ‬ ‫כולה בהזדהות ובאמפתיה קתרטיות‪ .‬עדים תיארו בפרטים מזעזעים את‬ ‫הזוועות המחרידות שראו וחוו‪ ,‬כולל חיסול המוני בירי‪ ,‬התעללות מינית‪,‬‬ ‫עיקור‪ ,‬מראה גופות עירומים של הורים או של ילדים מתים‪ ,‬רעב ואכילת‬ ‫כבד אדם‪ .‬מדי פעם התעלף מישהו בקהל בית המשפט וצוות של חובשים‬ ‫נשא אותו החוצה‪ .‬התובע גדעון האוזנר כתב אחר כך‪" :‬עצם ההקשבה‬ ‫היתה עינוי‪ .‬לשמע העדויות חשתי כמעט שאני נושם את הגזים ואת צחנת‬ ‫‪74‬‬ ‫הבשר השרוף‪".‬‬ ‫חיים גורי‪ ,‬שדיווח מבית המשפט‪ ,‬כתב את המשפט המפורסם‪" :‬איש‬ ‫מאיתנו לא יֵצא מכאן דומה לעצמו"‪ 75.‬רוב החוקרים בתחום מסכימים‬ ‫שהשפעת המשפט היתה עמוקה מאוד ומתמשכת‪ ,‬והתפשטה הרבה מעבר‬ ‫לבית המשפט ולאלה שנטלו בו חלק‪ .‬ההיסטוריונית חנה יבלונקה סיכמה‬

‫שעדויות הניצולים נחרתו עמוק בלבותיהם של ישראלים צעירים וגרמו‬ ‫להבנה גדולה יותר של סבל הניצולים ולקבלתם בפתיחות רבה יותר‪.‬‬ ‫ובאמת‪ ,‬בעקבות המשפט — שהסתיים בהוצאה להורג היחידה בהיסטוריה‬ ‫הישראלית — ניצולים התחילו להרגיש יותר בנוח כשסיפרו את סיפוריהם‪.‬‬ ‫יבלונקה איבחנה את התופעה שמאוחר יותר הגדירו אותה כהפרטת‬ ‫השואה‪ .‬השואה חדלה להיות סיפורם של "ששת המיליונים" הבלתי מזוהים‪,‬‬ ‫אלא של הפרט התובע את זכותו על ייסוריו האישיים‪ .‬השינוי היה הדרגתי‬ ‫‪76‬‬ ‫אבל לא היה אפשר להכחישו‪ ,‬ובמשך הזמן הוא נעשה יותר מקיף וגורף‪.‬‬ ‫בעשור שאחרי המשפט‪ ,‬סופרים שנולדו )או גדלו( בארץ החלו לכתוב‬ ‫בפעם הראשונה על השואה וטיפלו בה כגיבור קרוב ומוכר להם בספריהם‬ ‫ובסיפוריהם‪ .‬בעבר כתבו הסופרים האלה שירה חגיגית והרואית‪ ,‬ומעל לכול‬ ‫— לאומית ומנציחה‪ .‬עכשיו הם ארגו את אימי השואה בתוך הנרטיב‬ ‫הפסיכולוגי של הדמויות‪ .‬דוגמה קלאסית היתה ספרו של יורם קניוק אדם בן‬ ‫כלב )‪ ,(1969‬שבו גבר מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי אחרי שניסה לחנוק‬ ‫אישה‪ .‬מתברר שהאיש היה ליצן בקרקס גרמני והשתמש בכישרונו כדי‬ ‫לשרוד את מחנה הריכוז על ידי שנעשה חיית מחמד של קצין גרמני‪.‬‬ ‫בפקודת הקצין הוא למד לנבוח‪ ,‬להלך על ארבע ולאכול מקערה‪ .‬במשך‬ ‫הזמן הוא עבר לגור עם הקצין בתור הכלב שלו‪ .‬באופן טרגי‪ ,‬אסטרטגיית‬ ‫הישרדות מזוכיסטית זאת נותרה חלק מאישיותו גם אחרי המלחמה והוא לא‬ ‫הצליח להיפטר ממנה‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬שלא כמו רבים מהניצולים המיוסרים‬ ‫האחרים בבית החולים‪ ,‬האיש מחלים — בעיקר בזכות שיחה קתרטית עם‬ ‫ילד סכיזופרני שגם הוא מאמין שהוא כלב‪.‬‬ ‫השלכה אחרת של משפט אייכמן נגעה לסיפורי זיכרונות של הניצולים‪ :‬בד‬ ‫בבד עם ההשפעה הגוברת של האינדיבידואליזם המערבי‪ ,‬ובייחוד‬ ‫האמריקאי‪ ,‬התחילו סיפוריהם האישיים של הניצולים להופיע בכל מקום‪ .‬יום‬ ‫השואה והגבורה‪ ,‬שהיה עד אז יום זיכרון לאומי רשמי לששת המיליונים‬ ‫ולגבורת הפרטיזנים‪ ,‬נהיה בהדרגה למפגשי סיפור אישיים‪ .‬תוכניות‬ ‫ממלכתיות עברו מהבאת עובדות השואה לידיעת הציבור לקירוב ההתנסות‬ ‫אל השומעים‪ .‬בתי ספר תיכוניים‪ ,‬שהסתפקו בעבר בהובלת תלמידיהם‬ ‫לביקור חובה ב"יד ושם"‪ ,‬התחילו להטיס אותם לסיור של שבוע באושוויץ‪,‬‬ ‫במחנות ריכוז אחרים ובאתרי מורשת יהודית בפולין‪ .‬ביקורים אלה שנעשו‬ ‫מנהג קבוע בשנות התשעים‪ ,‬נעשו במשך הזמן לטקסי התבגרות מאוד‬ ‫אמוציונליים ולפעמים טראומטיים לבני נוער ישראלים רבים‪ .‬בדרך כלל‬ ‫מקדימים לטיול חודשים של הכנה אינטלקטואלית ופסיכולוגית‪ ,‬אשר‬

‫משולבת לתוך תוכנית הלימודים בבית הספר‪ .‬תום שגב הצטרף לאחת‬ ‫הנסיעות האלה‪ .‬מאוחר יותר דיווח‪ ,‬שלפני הנסיעה הביעו כמה תלמידים את‬ ‫החשש שמא לא ירגישו כלום במחנות‪ .‬אבל התברר שלא היה יסוד לדאגתם‪:‬‬ ‫במוקדם או במאוחר במהלך הנסיעה נשברו כל התלמידים‪ ,‬רובם יותר‬ ‫מפעם אחת‪ .‬דויד גרוסמן‪ ,‬כשכתב על העלייה לרגל של התלמידים "לגילוי‬ ‫'שורשיהם'"‪ ,‬אמר ש"אצל הנוער החילוני הזה‪ ,‬חוויית השואה הופכת‬ ‫לפעמים להיות חוויית הזהות הלאומית המרכזית‪ ,‬הממלאת אצלו גם משהו‬ ‫מן הזהות הדתית החסרה לו‪ 77".‬משרד החינוך הישראלי‪ ,‬שעמד על‬ ‫ההשפעה העצומה של מסעות המורשת האלה על הנפש הישראלית‬ ‫הצעירה‪ ,‬הודיע ב־‪ 2011‬על תוכנית לסבסד את הנסיעות לתלמידי תיכון שלא‬ ‫יכולים לעמוד בתשלום‪.‬‬ ‫בתחילת שנות האלפיים עבר מוזיאון יד ושם עצמו שינוי‪ .‬אחרי עשר שנות‬ ‫שיפוץ שעלו ‪ 56‬מיליון דולר‪ ,‬שילש המוזיאון החדש את ממדי קודמו ויותר‪.‬‬ ‫נעלמו אולמי התצוגה הדידקטיים המלאים מסמכים אשר סיפרו את הסיפור‬ ‫הקולקטיבי של ששת המיליונים‪ .‬במקומם עומד מבנה תת־קרקעי בחלקו‬ ‫הגדול שנועד מבחינה ארכיטקטונית לחדד את חוויית הירידה אל תהום‬ ‫בלתי אנושית‪ ,‬ובה סיפוריהם האישיים של כמאה קורבנות‪ ,‬מסופרים בעזרת‬ ‫חפצים‪ ,‬תצלומים‪ ,‬יומנים ועדויות מוסרטות‪ .‬בכתבה על המוזיאון החדש‬ ‫פתח סטיבן ארלנגר‪ ,‬כתב הניו־יורק טיימס‪ ,‬בהצהרה פשוטה אך‬ ‫משמעותית‪" :‬השואה היא אבן הפינה של המדינה הישראלית‪ ,‬ומוזיאון יד‬ ‫ושם מופקד על שלומה‪ 78".‬יד ושם‪ ,‬הייתי מוסיף‪ ,‬הוא גם הסמל האולטימטיבי‬ ‫של טראומת השואה‪ ,‬שחדרה לתוך הנפש הישראלית ומילאה אותה‪ .‬בשל‬ ‫המחסום הלשוני‪ ,‬ובגלל האינטנסיביות והחיוניות הכלליות של החיים‬ ‫בישראל‪ ,‬משקיפים ומבקרים זרים לעתים קרובות אינם תופסים את גודל‬ ‫התופעה‪ .‬אבל גם ישראלים יכולים שלא להבחין בה‪ ,‬בחלקו משום שביטויים‪,‬‬ ‫תמונות ורגישויות הקשורים בשואה מוטמעים עד כדי כך בחיי היומיום עד‬ ‫שקשה לשים אליהם לב‪ .‬לכן גם עכשיו‪ ,‬יותר משישים שנה אחרי השואה‪,‬‬ ‫כשהניצולים נפרדים מהעולם הזה‪ ,‬נפשם‪ ,‬לפחות בישראל‪ ,‬לא עוזבת‬ ‫איתם‪ .‬קחו למשל מקרה שאירע לפני שנים אחדות לעיתונאי ואיש הטלוויזיה‬ ‫הוותיק ירון לונדון‪ .‬במסגרת סדרת הסרטים שהפיק‪" ,‬השמן עם הסוני"‪ ,‬נסע‬ ‫לונדון לדרום הארץ "לשיטוט סביב גבולות הכור האטומי בדימונה‪ ",‬כדבריו‪.‬‬ ‫בעוברם ליד מגרש משחקים לילדים בבאר שבע הם ראו שם פסל סביבתי‬ ‫מודרני שבלט לעין בזכות עמודי הקרמיקה הגבוהים והצבעוניים שלו‪.‬‬ ‫ללונדון פסל עליז זה נראה כמו חטים של פיל רועם‪ .‬עוזר הבמאי הצעיר‬

‫שהיה איתו‪ ,‬צבר מדור שני ללא שום קשר אישי לשואה‪ ,‬למראה הפסל‬ ‫התחיל באופן ספונטני לדבר על מה שנקרא "ברירת שמשון"‪" .‬אושוויץ‪",‬‬ ‫אמר‪" .‬על מה אתה מדבר?" שאל לונדון‪" .‬הרי אנחנו בדרך לדימונה‪ ",‬השיב‬ ‫הצעיר‪" ,‬ואני רואה בדימונה את התשובה לארובות של אושוויץ‪ 79".‬הסופר‬ ‫יורם קניוק‪ ,‬שהתייחס לשואה בספרו האוטוביוגרפי על מלחמת תש"ח‪ ,‬כתב‬ ‫כך‪:‬‬ ‫ישראל היא אכן מדינת מתים‪ .‬היא הוקמה למען מתים‪ .‬היא זיכרון לכך‬ ‫שיכלו אולי שלא למות אילו הקמנו אותה חמישים שנה מוקדם יותר‪.‬‬ ‫איך יכולה מדינה יהודית לחיות עם הדבק ההיסטורי של מין קדוש ברוך‬ ‫הוא שרצח ביבושת‪ ,‬באדישות‪ ,‬שליש מעמה?‬ ‫קניוק‪ ,‬יליד תל אביב‪ ,‬סיפר שהוריהם של רוב חבריו איבדו את המשפחות‬ ‫שהשאירו באירופה‪ ,‬והסביר‪,‬‬ ‫הם שילחו אותנו בהתלהבות להקים מדינה למשפחות שלהם שנספו‪,‬‬ ‫להקים מדינה למתים שלהם‪ ,‬והם לא ידעו שהמדינה תהיה מין בית‬ ‫משוגעים במדבר‪ ,‬כולה זרועה בקמח העצמות של היהודים שלא הגיעו‬ ‫‪80‬‬ ‫חיים‪.‬‬ ‫כמה היסטוריונים‪ ,‬שהנודעת שבהם היא חנה ארנדט‪ ,‬הצביעו על כך‬ ‫שמשפט אייכמן לא נוהל בהתאם לעקרונות המקובלים של הדין והמשפט‬ ‫בישראל‪ 81.‬רוב עדויות הניצולים‪ ,‬על פי תפיסה זאת‪ ,‬הוצגו לא כדי לבנות את‬ ‫הטיעון נגד הנאשם‪ ,‬אלא כדי לקדם את הרעיון הציוני שעל פיו השואה‬ ‫היתה פרק נוסף בהיסטוריה יהודית של רדיפות‪ ,‬שתחילתה עוד בימי‬ ‫העבדות במצרים העתיקה‪ .‬במשך המשפט ניסו השופטים לרסן את‬ ‫התביעה ואת העדים‪ ,‬אבל רוב ההיסטוריונים מסכימים שהמדינה השתמשה‬ ‫במשפט למטרות חוץ־משפטיות‪ .‬בעוד חלקם חיוו את דעתם שזאת היתה‬ ‫מטרה חינוכית לגיטימית‪ ,‬אחרים אפיינו את המשפט כתחבולה פוליטית‬ ‫צינית‪ .‬כך או כך‪ ,‬אין להכחיש שהמשפט אישר שוב בתודעה הישראלית את‬ ‫המסר‪" :‬העולם כולו נגדנו והעולם שותק‪ ".‬אין ספק שמתחת לפני השטח‪,‬‬ ‫ה"תרומה" של השואה לתפיסה ההיסטורית הזאת היתה ברורה גם לפני‬ ‫המשפט‪ .‬ואמנם נמצאו היסטוריונים שטענו כי התודעה הישראלית בקשר‬ ‫לחיסול הכמעט שלם של יהדות אירופה היתה מרכיב חשוב בצורך הדוחק‪,‬‬ ‫שעלה בשנות החמישים‪ ,‬לפתח טכנולוגיה גרעינית או לרכוש אותה‪ .‬ארנסט‬ ‫דויד ברגמן‪ ,‬שפרש מתפקידו כיושב ראש הוועדה לאנרגיה אטומית ב־‪,1966‬‬

‫הצדיק את הפרויקט הגרעיני של ישראל בטענה שמדינות אחרות עלולות‬ ‫בעתיד לפתח יכולת גרעינית‪" .‬אינני יכול לשכוח‪ ",‬כתב ברגמן‪" ,‬שהשואה‬ ‫באה על עם ישראל כהפתעה; עם ישראל אינו יכול להרשות לעצמו פעם‬ ‫שנייה אשליה כזו‪ 82".‬אך מסיבות אסטרטגיות שונות‪ ,‬ואולי גם בשל אותן‬ ‫סיבות פסיכולוגיות שבגללן נשארו זיכרונותיהם הפרטיים של הניצולים‬ ‫חבויים שנים כה רבות‪ ,‬הפרויקט הגרעיני של ישראל וסיבותיו היו סוד לאומי‬ ‫ממדרגה עליונה עד שנחשף במפתיע על ידי השבועון "טיים" ב־‪ .1960‬עם‬ ‫זאת‪ ,‬באופן כללי‪ ,‬לפני משפט אייכמן עלתה חרדה הקשורה בשואה אל פני‬ ‫השטח רק לעתים רחוקות בתודעה הישראלית הציבורית‪ .‬יוצא דופן ראוי‬ ‫לציון קרה ערב מבצע קדש )‪ ,(1956‬כאשר ישראל פלשה עם צרפת ואנגליה‬ ‫לחצי האי סיני שהיה בשלטון מצרי‪ .‬מנהיגי ישראל תיארו את הנשיא המצרי‬ ‫נאצר כעריץ פשיסטי המוקף יועצים נאצים‪" .‬מעריב" פירסם מאמר על‬ ‫עמוד שלם על קצין נאצי לשעבר‪ ,‬שתואר כאדם שמאחורי נאצר‪ .‬מאוחר‬ ‫יותר התברר שהאיש היה וולפגנג לוץ‪ ,‬סוכן המוסד‪ .‬אחרי המלחמה‪ ,‬בטענת‬ ‫הגנה עצמית‪ ,‬כתב בן גוריון לגנרל אמריקאי‪" :‬ואתה יודע כמוני מה עשו לנו‬ ‫לפני חמש־עשרה שנים‪ 83".‬אבל בדיוק כמו שהמשפט חשף את סיפוריהם‬ ‫האישיים של הניצולים‪ ,‬הוא הביא גם להתפרצות חרדת ההכחדה‬ ‫הקולקטיבית שהדחיק דור המייסדים האופטימי‪ .‬כשעדים נשאלו במהלך‬ ‫המשפט מדוע לא התנגדו לנאצים‪ ,‬הם חזרו ואמרו שעד הרגע האחרון הם‬ ‫לא האמינו שיהרגו אותם‪ .‬הישראלים שצפו בהכחשה הזאת של העדים‬ ‫נשבעו לעולם לא לעשות טעות דומה‪ .‬הבעיה היא ששבועה זאת עצמה‪,‬‬ ‫בשילוב העבר הרצוף רדיפת היהודים‪ ,‬גרמה להם לעשות את השגיאה‬ ‫ההפוכה‪ .‬מאז משפט אייכמן מילאה חרדה קיומית הקשורה לשואה תפקיד‬ ‫בכל מדיניות חוץ ובכל החלטה ביטחונית שעשתה הנהגת המדינה‪ ,‬זאת‬ ‫למרות העובדה שמאז תחילת שנות השישים‪ ,‬ובדיוק בגלל חרדה זאת‪,‬‬ ‫ישראל הפכה את עצמה לאט אך בבטחה למעצמת־על אזורית‪.‬‬ ‫בשנות השישים המוקדמות הסתבכה מדינת ישראל בשערורייה כאשר‬ ‫סוכני המוסד טענו שמדענים גרמנים עוזרים למצרים לפתח נשק כימי‬ ‫וביולוגי‪ .‬הקישור בין גרמניה ובין גזים הצית היסטריה ציבורית‪ ,‬אשר לא‬ ‫שככה גם אחרי שהטענות הופרכו וראש המוסד נאלץ להתפטר‪ .‬בעקיפין‬ ‫הובילה השערורייה גם להתפטרותו של בן גוריון‪ ,‬כי היא הקשתה עליו‬ ‫להצדיק את מדיניותו להרחבת שיתוף הפעולה עם גרמניה המערבית‪.‬‬ ‫ואז הגיעה "תקופת ההמתנה"‪ ,‬שלושת השבועות שקדמו למלחמת ששת‬ ‫הימים‪ ,‬שבמהלכם אנשים דיברו בכל מקום לא על פלישה אלא על‬

‫"השמדה" על ידי הערבים‪ .‬שוב ושוב השוו את נאצר להיטלר‪ ,‬וההומור‬ ‫השחור נבע בשפע‪ .‬בקובץ שיח לוחמים‪ ,‬חיילים מספרים על מלחמת ששת‬ ‫הימים שיצא לאור לאחר המלחמה‪ .‬אחד החיילים אמר שאנשים האמינו‬ ‫שישראל תושמד אם היא תפסיד במלחמה‪ .‬וכי את הרעיון הזה קיבלו‬ ‫הצעירים — או ירשו אותו ממחנות הריכוז‪ .‬זה רעיון מוחשי לכל מי שגדל‬ ‫בארץ‪ ,‬אמר אותו החייל‪ ,‬גם אם אישית הוא לא נפגע על ידי היטלר‪ .‬רצח עם‬ ‫— זאת אפשרות אמיתית‪ .‬יש אמצעים לעשות את זה‪ .‬זה הלקח של תאי‬ ‫‪84‬‬ ‫הגזים‪ ,‬סיכם‪.‬‬ ‫כשהמלחמה פרצה לבסוף בפעולת המנע של ישראל‪ ,‬נזקק צה"ל לשישה‬ ‫ימים בלבד כדי להביס את צבאות מצרים‪ ,‬ירדן וסוריה‪ ,‬ולכבוש שטחים‬ ‫מצריים‪ ,‬ירדניים וסוריים בהיקף של פי שלושה מגודלה של מדינת ישראל‪.‬‬ ‫שנים אחר כך הובילה עוצמת הניצחון הזה כמה היסטוריונים למסקנה‪,‬‬ ‫שבעוד פחד ההשמדה היה אמיתי‪ ,‬האיום לא היה כזה‪ .‬וכך תיאר זאת תום‬ ‫שגב‪" :‬החרדה הולידה את המלחמה יותר מכל גורם אחר‪ 85".‬והחרדה הזו‪,‬‬ ‫כפי שציינו שגב ואחרים‪ ,‬מקורה היה בשואה‪.‬‬ ‫אחרי המלחמה התחילו כמה מנהיגים ישראלים‪ ,‬ביניהם אבא אבן‪,‬‬ ‫הדיפלומט הבכיר בעל ההשקפות היוניות‪ ,‬להתייחס לגבולות ישראל שלפני‬ ‫‪ 1967‬כאל "גבולות אושוויץ"‪ .‬ובעוד האופוריה של השנה־שנתיים שאחרי‬ ‫המלחמה הסוותה במידה רבה את חרדות אושוויץ של ישראל‪ ,‬מלחמת יום‬ ‫כיפור )‪ (1973‬החזירה אותן בעוצמה כפולה‪ .‬במלחמה זאת‪ ,‬למרות גבולותיה‬ ‫הבטוחים יותר ואולי דווקא בעטיים‪ ,‬ישראל הופתעה ונקלעה לסכנה‬ ‫אמיתית‪ .‬בין היתר‪ ,‬המלחמה הזאת הבהירה לישראלים את תלותם‬ ‫המוחלטת בארצות הברית‪ ,‬שתמיכתה הצבאית והפוליטית בזמן המלחמה‬ ‫היתה מכרעת בהשגת הניצחון‪ .‬אלוף משנה )מיל'( אהוד פראוור‪ ,‬לשעבר‬ ‫סגן קצין חינוך ראשי בצה"ל‪ ,‬הסביר שמלחמת יום כיפור גרמה לישראלים‬ ‫להרגיש מה שהרגישו פעמים כה רבות יהודי הגולה שלהם בזו — מבודדים‪,‬‬ ‫נטושים וחסרי יכולת להשיב מלחמה בעצמם‪ .‬פראוור מאמין שמלחמת יום‬ ‫כיפור ניתקה במוח הישראלי את הקשר בין "שואה" ל"גבורה"‪ .‬בעוד שלפני‬ ‫המלחמה הישראלים הזדהו עם קומץ הפרטיזנים אשר התנגדו לנאצים‬ ‫בגבורה‪ ,‬הם טעמו עכשיו את מוגבלות הגבורה‪ 86.‬מנקודת מבט פסיכולוגית‪,‬‬ ‫אף על פי שההיסטוריונים והתקשורת כאחד הגדירו את המלחמה ההיא‬ ‫כ"רעידת אדמה"‪ ,‬במבט לאחור היא היתה רק ציון דרך נוסף בתהליך‬ ‫הממושך שבו תלותם המופרזת של הישראלים במנגנון ההגנה הצברי של‬ ‫הגבורה התחלף בסופו של דבר בחרדת ההכחדה הגלותית העמוקה יותר‪,‬‬

‫גם אם לא תמיד המוּדעת‪ ,‬של השואה‪.‬‬ ‫ב־‪ 1977‬בחרה ישראל במנהיג מפלגת האופוזיציה הוותיק‪ ,‬מנחם בגין‪,‬‬ ‫לראש ממשלה ראשון שמשפחתו נרצחה בשואה‪ .‬זה לא היה מקרי‪ .‬מחקר‬ ‫שנערך באוניברסיטת בן גוריון בשנות השבעים המאוחרות והתפרסם‬ ‫ב־‪ 1990‬הראה שהשואה הפכה לאירוע משותף לכל הישראלים‪ ,‬בלי קשר‬ ‫למוצאם או לרקע התרבותי שלהם‪ 87.‬מחקר דומה שפורסם בשנת ‪1992‬‬ ‫בנושא זהות ישראלית בקרב סטודנטים ללימודי הוראה מצא שקרוב ל־‪80‬‬ ‫אחוזים מהם הזדהו עם המשפט "כולנו ניצולי שואה"‪ 88.‬ואמנם בשנים‬ ‫שאחרי כן נעשו חרדות רדיפה והשמדה שמקורן בשואה נפוצות עוד יותר‬ ‫והפכו בלי קושי לגורם הפסיכולוגי העיקרי שהשפיע על מדיניות הממשלה‪.‬‬ ‫בגין‪ ,‬אשר הוסיף בפומבי דרמטיות והגזמה לסיפור ההישרדות האישי שלו‪,‬‬ ‫הזכיר שוב ושוב את השואה כשדן במדיניות חוץ וביטחון‪ .‬ב־‪ 1981‬הוא הצדיק‬ ‫את הפצצת הכור הגרעיני בעיראק במילים‪" :‬עלינו להגן על עמנו‪ ,‬אשר‬ ‫מיליון וחצי מילדיו נרצחו על ידי הנאצים בתאי הגזים‪ 89".‬וערב הפלישה‬ ‫הישראלית ללבנון ב־‪ 1982‬הוא אמר לשרי ממשלתו‪" :‬אין דרך אחרת אלא‬ ‫להילחם‪ .‬האמינו לי‪ ,‬האלטרנטיבה היא טרבלינקה‪ ,‬ואנחנו החלטנו שלא‬ ‫‪90‬‬ ‫תהיה עוד טרבלינקה‪".‬‬ ‫נחישות כזאת — שביסודה טמון אותו פחד בסיסי — הדריכה גם את‬ ‫התגובה הישראלית לאינתיפאדה הפלסטינית הראשונה‪ .‬ההפגנות ההמוניות‬ ‫בשטחים הפלסטיניים‪ ,‬גם כשהיו אלימות‪ ,‬לא סיכנו את מדינת ישראל‪.‬‬ ‫המפגינים היו בני נוער‪ ,‬נשים ואזרחים חסרי נשק אחרים אשר השליכו‬ ‫אבנים על חיילים ישראלים‪ ,‬והיה אפשר להתייחס אליהן כאל הפרות סדר‬ ‫אזרחיות‪ .‬במקום זה הן נתפסו כאיום קיומי והתגובה עליהן היתה מכות וירי‪.‬‬ ‫ב־‪ ,1991‬במלחמת המפרץ הראשונה‪ ,‬כשלחץ אמריקאי מנע תגובה‬ ‫ישראלית לטילים של סדאם חוסיין והצבא האמריקאי חיפש במערב עיראק‬ ‫טילי סקאד שנועדו לישראל‪ ,‬נותרו הישראלים עם חרדתם ובלי נחישותם‪.‬‬ ‫חרדת השואה שלהם‪ ,‬אשר הפסיביות הכפויה החריפה אותה‪ ,‬נחשפה בגלוי‪.‬‬ ‫סדאם כונה לעתים קרובות "היטלר קטן"‪ .‬למסכות הגז‪ ,‬אשר חולקו‬ ‫לקראת אפשרות של מתקפה כימית‪ ,‬היתה קונוטציה ברורה שגרמה‬ ‫לתגובה אצל הכול‪ .‬נער ישראלי שחיכה עם בני כיתתו בנמל התעופה‬ ‫לטיסתם לפולין התלוצץ שאין להם צורך לדאוג‪ ,‬כי כשהטילים הכימיים יפגעו‬ ‫בתל אביב‪ ,‬הם יהיו באושוויץ‪ .‬וכמו בשנות השישים המוקדמות נפוצו דיווחים‬ ‫שגויים כאילו גרמנים מעורבים בפיתוח נשק כימי בעיראק‪ .‬ואולם הפעם לא‬ ‫היתה פעולה מונעת או אפילו פעולת נקמה‪ .‬היה רק פחד‪ .‬לראשונה‬

‫בתולדות מלחמות ישראל‪ ,‬אלפי ישראלים עזבו את בתיהם במרכז הארץ‬ ‫המיושב בצפיפות וברחו דרומה‪ ,‬אל מחוץ לטווח הטילים‪.‬‬ ‫גירסה של הדינמיקה הזאת השתלטה על הראש הישראלי במהלך‬ ‫האינתיפאדה השנייה‪ .‬כפי שאפרט בהמשך‪ ,‬ההתקוממות של השנים ‪2004-‬‬ ‫‪ 2000‬הובילה למגוון תגובות הכרוכות בחרדה בקרב מספר עצום של‬ ‫ישראלים‪ .‬אבל נוסף על כך‪ ,‬היעדר פתרון צבאי לגלים החוזרים ונשנים של‬ ‫פיגועי חבלה בלב המדינה הפעיל מחדש את אותו קישור בין פחד לפסיביות‪.‬‬ ‫וגרוע מאשר בתקופת מלחמת המפרץ‪ ,‬הפעם לא היה לאן לברוח‪ ,‬ובמשך‬ ‫זמן מה לא נראה שיהיה סוף לדבר‪ .‬בנסיבות אלה‪ ,‬הרגשות הנפוצים של‬ ‫חוסר אונים הפכו למעין דיכאון לאומי‪ ,‬תחושה כללית של דכדוך המלווה‬ ‫בהרגשה שהחלום הציוני מתקרב אל קיצו‪ .‬בעוד שרגשות אלה נרגעו‬ ‫כשהאינתיפאדה דעכה‪ ,‬הדחף הישראלי שנבע ממנה היה להיפרד‬ ‫מהפלסטינים — מה שהתחיל בנסיגה חד־צדדית מחבל עזה ובניית חומת‬ ‫ההפרדה — ואליו נוסף‪ ,‬בין היתר‪ ,‬הניסיון לחזור למנגנון ההגנה הפסיכולוגי‬ ‫הציוני של פעולה נועזת מול מציאות עוינת‪ .‬ושוב‪ ,‬אין זה מקרה שהדחף הזה‬ ‫הונהג על ידי אריאל שרון‪ ,‬הדמות הציונית הקלאסית‪ ,‬אשר בנה את‬ ‫הקריירה שלו‪ ,‬לטוב וגם לרע‪ ,‬על ידי התרחקות מפחד‪ ,‬מפסיביות ומחוסר‬ ‫אונים וזינוק לעשייה גרנדיוזית שהיו לה השלכות רציניות בתחום האישי‪,‬‬ ‫הלאומי והבינלאומי‪ .‬במקרה זה‪ ,‬מכיוון שהיפרדות חד־צדדית בתנאים שלא‬ ‫היו מקובלים אפילו על דעת הפלסטינים המתונים ביותר לא יכלה להוביל‬ ‫לשלום‪ ,‬קשה להעלות על הדעת שגבולות חדשים‪ ,‬צרים יותר‪ ,‬המסומנים‬ ‫בגדר גבוהה‪ ,‬ישַנו את חרדת השואה הבסיסית המקננת בנפש הישראלית‪.‬‬ ‫ברור‪ ,‬כמובן‪ ,‬שלא עוזר אם מדי כמה זמן מכריז נשיא של מדינה העומדת על‬ ‫סף יכולת גרעינית שהשואה היא רק מיתוס שהמציא המערב כדי להצדיק‬ ‫התפשטות ציונית ויש למחוק את ישראל מהמפה‪.‬‬ ‫דויד גרוסמן ציין שבאירופה‪ ,‬כשאנשים מדברים ]איתו[ על השואה‪ ,‬הם‬ ‫מדברים על "מה שקרה אז"‪ ,‬כלומר‪ ,‬בעבר‪ .‬אבל בעברית או ביידיש‪ ,‬לעומת‬ ‫זאת‪ ,‬אנשים לא אומרים אז אלא שם‪ ,‬במקומות או בתנאים האנושיים‬ ‫‪91‬‬ ‫האחרים‪ ,‬כאילו היא לא ממש הסתיימה‪ ,‬לפחות לא בעבור היהודים‪.‬‬ ‫ואמנם‪ ,‬בישראל של היום‪ ,‬כמו בעשרים עד שלושים השנים האחרונות‪,‬‬ ‫כמעט לא עובר יום בלי הזכרת השואה או התייחסות אליה באמצעי‬ ‫התקשורת‪ .‬כשחייל ישראלי מתעמת עם נער פלסטיני המשליך אבנים‪,‬‬ ‫מתחת לסף הכרתו הוא כאילו מתמודד עם נאצי מסוכן ורב־עוצמה‪ .‬כך גם‬ ‫כשדיפלומט ישראלי מבקר בוושינגטון כדי לדון בצורכי הביטחון של ישראל‪,‬‬

‫במודע או שלא במודע הוא חושב על אושוויץ‪.‬‬ ‫ברור שהמטוטלת נעה לכיוון הנגדי‪ .‬ממש כמו ק' צטניק‪ ,‬ישראל כאומה‬ ‫עברה קתרזיס תרפויטי כשהעלתה את הזוועות המודחקות של אתמול‬ ‫למודעוּת של היום‪ .‬עכשיו אנחנו יודעים מדוע איש לא רצה לשמוע את‬ ‫הסיפורים שהניצולים לא רצו לספר‪ .‬אם משפט אייכמן מסמן את תחילת‬ ‫התרפיה הישראלית הלאומית‪ ,‬כיום המדינה שרויה בשלב האמצעי של‬ ‫הטיפול‪ ,‬שלב מסוכן שנראה אינסופי כשהיא מתמודדת‪ ,‬כפי שזה נראה‪ ,‬מול‬ ‫זרם מתמיד של חרדות מבהילות ומשתקות‪ ,‬נוסף על פחדים קיומיים‬ ‫אקוטיים יותר שמציפים אותה בבת אחת מדי פעם‪.‬‬ ‫הפסיכולוג עופר גרוזברד‪ ,‬כמו פסיכולוגים אחרים‪ ,‬מסביר שכדי להגיע‬ ‫לבגרות וליציבות צריך ﬠַם‪ ,‬כמו הפרט‪ ,‬ללמוד לשאת תהפוכות אמוציונליות‬ ‫ולהתמודד איתן בלי לזנק לפעולה‪ 92.‬זה בדיוק מקור הסכנה לישראל‬ ‫ולקהילה הבינלאומית‪ .‬אם הנפש הישראלית לא יכולה לשלוט בפחד ובכעס‬ ‫שמקורם בצל הארוך שהטילה השואה‪ ,‬ממשלות ישראל עלולות להמשיך‬ ‫למצוא את עצמן תחת לחץ פסיכולוגי וציבורי לפעול מהר מדי או בעוצמה‬ ‫רבה מדי‪ .‬הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בפעילות צבאית אגרסיבית יותר ויותר‪,‬‬ ‫עם החמרה אפשרית עד כדי מלחמה גרעינית — עם איראן‪ ,‬פקיסטן‪ ,‬או‬ ‫מדינות עוינות אחרות שעלולות לרכוש בעתיד נשק להשמדה המונית‪ .‬או‬ ‫שהדבר יכול להתבטא בנסיגה חד־צדדית נוספת או בנסיגות לא נבונות‬ ‫העלולות בהחלט לערער את ביטחון ישראל ובסופו של דבר להוביל‬ ‫להסלמה דומה‪ .‬שילוב לא מאוזן בין תוקפנות לנסיגה — שהוא אולי‬ ‫התוצאה המסוכנת ביותר — גם הוא תרחיש אפשרי‪ .‬ולבסוף‪ ,‬קיים גם‬ ‫הסיכון מהסוג ההפוך‪ ,‬של תחושת הצפה רגשית ואי־יכולת לפעול בעת‬ ‫הצורך‪ .‬ואכן‪ ,‬תקופה ארוכה של היסוס ושיתוק כאילו השתלטה על המדינה‬ ‫מאז מבצע "עופרת יצוקה" בסוף שנת ‪.2008‬‬ ‫אם תפתח החברה הישראלית בעתיד את היכולת לשאת‪ ,‬לקבל ולהטמיע‬ ‫את הטראומה של השואה — במקום להמשיך להיות משועבדת לה — יהיו‬ ‫המזרח התיכון ושאר העולם חשופים פחות לסכנות אלה‪ .‬לצערנו איננו‬ ‫יודעים אם ישראל תהיה מסוגלת לכך בעתיד הנראה לעין‪ .‬המכשול העיקרי‬ ‫הוא מנגנון הגנה מסוים שמפעיל הראש הישראלי כדי להתמודד באופן‬ ‫ממוקד עם הבעיה הפסיכולוגית שהיא כנראה התוצאה הקשה ביותר של‬ ‫הטראומה — תחושה של אין אונים מוחלט שחשו הקורבנות והניצולים‬ ‫כשחייהם נטרפו על ידי המכונה הנאצית האומניפוטנטית‪ .‬כפי שנראה מיד‪,‬‬ ‫הגנה זו אינה מבשרת טובות לסיכוי של אינטגרציה מהירה או נטולת בעיות‬

‫מאחר שהיא בנויה עמוק בתוך הנפש הישראלית‪.‬‬

‫"באשר האדם — שם אושוויץ"‬ ‫ההקבלה בין המסע של ק' צטניק ובין זה של הנפש הישראלית נעצרת לפני‬ ‫סופה‪ ,‬מכיוון שהאנלוגיה אינה עובדת בנקודה אחת מהותית‪ .‬שלא כמו ק'‬ ‫צטניק‪ ,‬הישראלים ככלל לא הגיעו לנקודה שבה הם רואים את עצמם‬ ‫במדים נאציים‪ .‬במשך השנים העלו קומץ אינטלקטואלים ישראלים‪ ,‬שאינם‬ ‫משתייכים לזרם המרכזי‪ ,‬את הסוגיה הזאת‪ .‬אבל הרוב הגדול של הישראלים‬ ‫ראו בעבר באוחזים בגישה כזאת פשוט משוגעים; היום קוראים להם "עוכרי‬ ‫ישראל"‪ .‬בעוד שהישראלים ממהרים יחסית להשוות זוועות שמבוצעות על‬ ‫ידי עמים אחרים לנאציזם‪ ,‬ובעוד שקיצונים משני צדי המפה הפוליטית‬ ‫בישראל מכנים אלה את אלה מדי פעם נאצים‪ ,‬הישראלים ככלל מייחסים‬ ‫תוויות אלה להתנהגותם שלהם רק לעתים נדירות‪ .‬אפשר להבין זאת‪ ,‬לא‬ ‫רק בגלל הסבל הסובייקטיבי של הניצולים בקרב הישראלים‪ ,‬אלא בראש‬ ‫ובראשונה מפני שאין שום הקבלה מוסרית‪ ,‬פוליטית או מציאותית בין מה‬ ‫שהנאצים עשו ובין ההתנהגות הישראלית — גם הגרועה ביותר‪ .‬עם זאת‪,‬‬ ‫מנקודת המבט של ההתפתחות הפסיכולוגית של האישיות‪ ,‬התמונה‬ ‫מורכבת יותר‪.‬‬ ‫העובדה שכל השוואה בין נאצים ובין ישראלים היא אבסורדית ובלתי‬ ‫מתקבלת על הדעת בעיני הישראלים מסבירה אולי מדוע עברו שלושים‬ ‫וחמש שנים עד שראה אור בעברית אחד הספרים החשובים ביותר על‬ ‫השואה‪ ,‬ספרה של חנה ארנדט‪ ,‬אייכמן בירושלים‪ :‬דו"ח על הבנאליות של‬ ‫הרוע‪ 93.‬התזה העיקרית של ארנדט‪ ,‬שאותה פיתחה כאשר כיסתה את‬ ‫משפט אייכמן עבור הניו יורקר‪ ,‬טענה שאייכמן לא היה מפלצת אלא אדם‬ ‫רגיל דווקא‪ .‬ביורוקרט טיפוסי‪ ,‬שכמו רבים אחרים הושחת על ידי המשטר‬ ‫הנאצי‪ .‬ארנדט הרגישה כך גם לגבי היודנראטים‪ ,‬מועצות היהודים ששיתפו‬ ‫פעולה עם הגסטאפו בניהול הגטאות ונהגו לעתים קרובות באכזריות‬ ‫ובסדיזם כלפי אחיהם היהודים‪ .‬לדעתה‪ ,‬הרוע הנאצי היה כל כך רב־עוצמה‬ ‫ופולשני‪ ,‬עד שאפילו הקורבנות לא היו מחוסנים מפניו‪ .‬הפילוסופיה של‬ ‫ארנדט לא חילקה את העולם לטובים ולרעים‪ ,‬אלא להפך‪ ,‬היא הסכימה‬ ‫באופן פסימי למדי עם התובנה של ק' צטניק שבכל מקום שבו ישנה‬ ‫אנושות‪ ,‬ישנה אושוויץ — "באשר האדם — שם אושוויץ"‪.‬‬ ‫כשהספר אייכמן בירושלים יצא לאור לראשונה ב־‪ ,1963‬הוא עורר‬

‫בישראל תגובה רגשית עזה‪ ,‬כמעט היסטרית‪ .‬כשראה אור לבסוף בעברית‬ ‫בשנת ‪ 2000‬הוא התקבל באופן רגוע יותר‪ ,‬אבל עדיין עורר מחלוקת‪ .‬אחד‬ ‫הדברים שהרתיחו את הישראלים היה טענתה של ארנדט שהאסטרטגיה‬ ‫הטובה ביותר שיכלו היהודים לנקוט כדי להכשיל את "הפתרון הסופי" היתה‬ ‫לא לעשות דבר‪ .‬התמרדות נגד היטלר‪ ,‬טענה‪ ,‬לא היתה משיגה דבר‬ ‫ולהוכחה‪ ,‬עמים אחרים לא ניסו להתקומם גם בנסיבות קשות יותר‪ .‬לעומת‬ ‫זאת‪ ,‬גם שיתוף פעולה עם הנאצים כדי להציל את עצמך לא היה מועיל‪,‬‬ ‫ואמנם לא הועיל‪ .‬אי־עשייה‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬היתה מגדילה את הכאוס ומקשה‬ ‫על משימת החיסול ההמוני‪ .‬לחיזוק טענתה הצביעה ארנדט על כך‬ ‫שאילולא עזרו אנשי היודנראט לנאצים לאסוף את היהודים בגטאות היו‬ ‫רבים ניצלים‪.‬‬ ‫בין שאסטרטגיה זאת היתה עשויה להצליח בין שלא‪ ,‬עובדה היא ששתי‬ ‫דרכי הפעולה‪ ,‬השונות זו מזו ככל האפשר מבחינה מוסרית‪ ,‬שהיו ליהודים‬ ‫בגטאות ובמחנות הריכוז — התקוממות ושיתוף פעולה — הובילו לאותה‬ ‫תוצאה לגבי הרוב הגדול של הקורבנות‪ :‬עינויים ומוות לעצמם ולאחרים‪.‬‬ ‫במילים אחרות‪ ,‬האין אונים היה מציאות כמעט אבסולוטית‪ ,‬מצב נדיר עבור‬ ‫רוב בני האדם הבוגרים אפילו בחברות או במוסדות טוטליטריים‪ .‬נסיבות‬ ‫כאלה אינן נדירות כלל וכלל אצל ילדים כמובן‪ ,‬בוודאי לא ילדים שסובלים‬ ‫מהתעללות‪ ,‬לכן הפסיכולוגים יודעים הרבה מאוד על מה שבני אדם עושים‬ ‫כדי להתמודד עם חוסר אונים כאשר פעולה של בריחה אינה באה בחשבון‪.‬‬ ‫הן ילדים הן מבוגרים משתמשים במגוון מנגנוני הגנה כדי להתמודד עם‬ ‫חוסר אונים‪ ,‬אבל מנגנון אחד רלוונטי במיוחד לסוג השליטה הטוטלית‬ ‫שהפעילו הנאצים על היהודים‪ .‬מנגנון הגנה זה התפרסם בשנות השבעים‬ ‫אחרי שקבוצה של בני ערובה שוודים ששוחררו מן השבי בחרו להתנגד‬ ‫למשטרה ולתמוך בחוטפיהם‪ .‬השם הטכני של התופעה‪ ,‬שכונתה אז‬ ‫"תסמונת סטוקהולם"‪ ,‬הוא הזדהות עם התוקפן‪ .‬במקום להשלים עם חוסר‬ ‫האונים‪ ,‬קורבן של התעללות מתמשכת‪ ,‬חזרתית או חמורה‪ ,‬מוצא דרך‬ ‫להצדיק או להבין את המחשבות‪ ,‬ההתנהגויות או המאפיינים של המתעלל‪,‬‬ ‫ומנכס אותם לעצמו‪ .‬כך הוא הופך חוויה פסיבית לאקטיבית‪ ,‬ומתגבר על‬ ‫טראומת האין אונים על ידי כך שהוא מעולל לאחרים את מה שעוללו לו‪.‬‬ ‫ברוב המקרים הדבר לא מתרחש כהחלטה מודעת יחידה‪ ,‬אלא באמצעות‬ ‫תהליך מצטבר של החלטות לא־מודעות או קדם־מודעות‪ ,‬שהוא מגיע אליהן‬ ‫ומחזק אותן במשך תקופת זמן ארוכה‪ .‬הזדהות עם התוקפן היא אחד‬ ‫המנגנונים שדרכם אנשים שעברו התעללות פיזית או מינית בילדותם‬

‫מתעללים בילדיהם שלהם‪.‬‬ ‫מכיוון שהזדהות היא תהליך התפתחותי אוניברסלי — ילדים ומבוגרים בכל‬ ‫התרבויות שואפים לחקות את הדמויות הסמכותיות החזקות שלהם‪ ,‬להפנים‬ ‫אותן ולהידמות אליהן — הרי זה טבעי וכמעט אוטומטי שאנשים אשר‬ ‫סמכות גרמה להם חוסר אונים ישתמשו בגירסה כלשהי של הזדהות עם‬ ‫התוקפן‪ .‬כמו כל מנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים‪ ,‬גם זה מופיע בדרגות שונות‪,‬‬ ‫החל בדרגה בריאה וכלה בפתולוגית‪ ,‬בהתאם להגדרתן בתרבות מסוימת‪.‬‬ ‫אבל אם נביא בחשבון את אופייה ועוצמתה של השליטה הנאצית מצד אחד‪,‬‬ ‫ואת אפס הסובלנות כלפי חוסר אונים של התרבות הישראלית המוקדמת‪,‬‬ ‫ההזדהות עם התוקפן היתה בחירה מושכת ומתאימה במיוחד לאופי‬ ‫הישראלי‪ .‬היה אפשר לצפות שהקתרזיס הלאומי הקשור בשואה במשך‬ ‫העשורים האחרונים‪ ,‬כמו גם הכוח החדש שישראל מצאה בתוכה‪ ,‬יפתרו את‬ ‫רוב שרידי חוסר האונים וחוסר הישע בתודעה הישראלית או יפיגו אותם‪.‬‬ ‫אבל רוב הקתרזיס התמקד בתחושות של פחד וזעם‪ ,‬שתי תחושות המניעות‬ ‫לפעולה‪ ,‬בייחוד מסוג "הילחם או ברח"‪ ,‬ולאו דווקא התבוננות פנימית‪ .‬גם‬ ‫רגשות האובדן היו בולטים‪ ,‬ואלה מטבעם קרובים יותר לשיקול דעת ובוודאי‬ ‫לחוויית חוסר הישע — לא משנה מה‪ ,‬אי אפשר להשיב לחיים את המתים או‬ ‫את אירופה של טרום המלחמה‪ .‬אבל האָבל עדיין שולט בחייו ובעתידו‪ .‬לכן‪,‬‬ ‫אף אחד מהרגשות שטראומת השואה העלתה אל פני השטח אצל‬ ‫הישראלים בשישים השנים האחרונות לא דומה לחוסר האונים שחוו‬ ‫הקורבנות והניצולים‪ .‬למען האמת‪ ,‬דווקא ההתנסות מחדש בחוסר האונים‬ ‫והלמידה כיצד להתייחס אליו בסובלנות במקום להימנע ממנו‪ ,‬הן שיכלו‬ ‫למנוע את הפיכת ההזדהות עם התוקפן לחלק אינטגרלי של האופי‬ ‫הישראלי הלאומי‪ .‬אשר לכוח החדש שישראל מצאה בעצמה‪ ,‬למרבה‬ ‫האירוניה אך באופן הגיוני הוא רק סיפק לראש הישראלי את ההזדמנות‬ ‫להפעיל את מנגנון ההגנה הזה‪ ,‬ובכך לחזק את יעילותו בהדיפת המורשת‬ ‫היהודית המפחידה של חוסר האונים‪.‬‬ ‫אבל אילו ראיות יש לנו לכך שהנפש הישראלית אימצה מאפיינים כלשהם‪,‬‬ ‫מנטליים או התנהגותיים‪ ,‬של המחסל הנאצי? בעוד שראוי לחזור ולומר כאן‬ ‫שאין בשום אופן הקבלה מוסרית‪ ,‬גיאופוליטית או ממשית בין מה שעשו‬ ‫הנאצים ובין ההתנהגות הישראלית‪ ,‬נמצאו אינטלקטואלים‪ ,‬אנשי רוח‬ ‫ואמנים ישראלים שהשוו במהלך השנים את ההתנהגות הישראלית כלפי‬ ‫הפלסטינים לנאציזם‪ .‬שלא כמו המניע הפוליטי לחלוטין ולעתים האנטישמי‬ ‫של הערבים והאירופים שעשו ולעתים עדיין עושים את ההשוואה הזאת‪,‬‬

‫המניע של הישראלים האלה‪ ,‬לפחות ברמה המודעת‪ ,‬הוא דאגה עמוקה‬ ‫לישראל‪ .‬לעתים קרובות הם דיברו במונחים הומניסטיים‪ ,‬אבל לפעמים‬ ‫במונחים פסיכולוגיים הדומים למדי לניתוח שמובא כאן‪ .‬אפשר גם שברמה‬ ‫פחות מודעת מניע את האנשים האלה מנגנון אחר של התמודדות עם חוסר‬ ‫אונים‪ ,‬והוא מין פיוס מזוכיסטי על ידי הרס עצמי‪ .‬אדון בזה ביתר הרחבה‬ ‫בפרק ‪ ,6‬אין כמו מצדה‪.‬‬ ‫ב־‪ 29‬באוקטובר ‪ ,1956‬היום הראשון של מבצע סיני‪ ,‬עשתה קבוצה של‬ ‫כחמישים ערבים ישראלים את דרכה בחזרה מהעבודה לעבר בתיהם בכפר‬ ‫קאסם הסמוך ל"קו הירוק"‪ .‬הקבוצה‪ ,‬שכללה גברים‪ ,‬נשים וילדים‪ ,‬לא ידעה‬ ‫שבאותו יום הוקדמה שעת העוצר הצבאי‪ .‬בכניסה לכפר התעמתה איתם‬ ‫יחידה של משמר הגבול שזיהתה אותם כתושבי הכפר‪ ,‬העמידה אותם‬ ‫בשורה‪ ,‬ובעקבות הוראה של המפקד ירתה בהם והרגה ‪ 43‬מתוכם‪ .‬אחדים‬ ‫שרדו על ידי כך שהתחזו למתים‪ .‬כיום ידוע שהממשלה ניסתה לחפות על‬ ‫האירוע‪.‬‬ ‫הוויכוח הציבורי שניטש בעקבות המקרה העלה את השאלה של "ביצוע‬ ‫פקודות" והתייחס באופן ברור‪ ,‬אם כי בהתחלה רק בעקיפין‪ ,‬לגרמניה‬ ‫הנאצית‪ .‬כשפרטי המקרה החלו להתברר‪ ,‬ערכו כמה מאמרים בעיתונות‬ ‫השוואה מפורשת‪ ,‬אבל הארץ ככלל דחתה אותה ללא היסוס‪ .‬פובליציסטים‬ ‫אחדים התייחסו אל האירוע כאל תוצאה מובנת של התנאים הפוליטיים‬ ‫בשטח‪ .‬הסופר יהושע בר־יוסף כתב‪" ,‬בקרבנו אין מקום לקינת נכאים על‬ ‫החיה הנאצית שהתעוררה בתוכנו‪ 94".‬הרוצחים מכפר קאסם עמדו בסופו‬ ‫של דבר לדין ונשלחו לכלא לתקופות שבין שבע לשבע־עשרה שנה‪ .‬בעוד‬ ‫שגזר הדין הכיל את מה שעתיד להיות מאוחר יותר קו מנחה מובהק לשאלת‬ ‫סירוב הפקודה )"פקודה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מעליה"(‪,‬‬ ‫הממשלה פעלה בהמשך בהתאם לדעת הקהל ודחתה את ההשוואה‬ ‫לנאצים‪ .‬משפחות הקורבנות קיבלו פיצויים כספיים מינימליים והרוצחים‬ ‫קיבלו חנינה ושוחררו מהכלא בתוך שלוש שנים‪ .‬מאז‪ ,‬גזרי דין קלים ו‪/‬או‬ ‫חנינה של חיילים ושל אזרחים שרצחו ערבים נהפכו לנורמה‪ .‬ההגינות‬ ‫מחייבת לציין כי‪ ,‬כפי שאמרנו לעיל‪ ,‬גזרי דין קלים למדי ניתנים בישראל גם‬ ‫למבצעי פשעים אלימים ופשעי מין כלפי קורבנות חלשים אחרים‪ ,‬כולל נשים‬ ‫וילדים‪ .‬ייתכן שהשימוש בגזרי דין כאלה לפשעים נגד החלשים בקהילה‬ ‫הישראלית ככלל משמש דוגמה לכך שהיעדר אמפתיה נרקיסיסטי כלפי‬ ‫"החלשים" נגוע בגוון של הזדהות עם התוקפן‪.‬‬ ‫מלחמת לבנון הראשונה )‪ ,(1982‬אשר ישראלים רבים ראו בה את מלחמת‬

‫הברירה הראשונה של ישראל‪ ,‬העלתה גם היא השוואות להתנהגות נאצית‪.‬‬ ‫ישעיהו ליבוביץ‪ ,‬מדען רב־תחומי‪ ,‬שומר מצוות אדוק ואחד ההוגים‬ ‫המבריקים והפרובוקטיביים ביותר בישראל‪ ,‬הוקיע את הממשלה על‬ ‫מדיניותה ה"יודונאצית" כלפי לבנון והשטחים הכבושים‪ .‬שנים לאחר מכן‪,‬‬ ‫הצהרות אלה ואחרות עלו לליבוביץ במחיר פרס ישראל‪ .‬הוא הוכרז כזוכה‪,‬‬ ‫אך סירב לקבל את הפרס בעקבות גל מחאה ציבורית‪ .‬אחרי הטבח במחנות‬ ‫הפליטים בלבנון‪ ,‬סברה ושתילה‪ ,‬שבו‪ ,‬כאמור‪ ,‬רצחה המיליציה הנוצרית‬ ‫בשטח שישראל שלטה בו מאות אנשים כתבה דליה רביקוביץ‪" :‬לחזור‬ ‫למחנה‪ ,‬מארש! ציווה החייל ‪ /‬לנשים הצורחות מסברה ושתילה‪ /.‬היו לו‬ ‫‪95‬‬ ‫פקודות למלא‪".‬‬ ‫הוויכוח לגבי המלחמה הוליד גם את מה שכונה בפי ההיסטוריון תום שגב‬ ‫אחד הקטעים המוזרים ביותר שפורסמו אי פעם בעיתונות הישראלית‪ .‬הוא‬ ‫הופיע בתגובה למאמר של עמוס עוז‪ ,‬שעירער על ההצדקה של ראש‬ ‫הממשלה בגין להפגזת ביירות‪" .‬היטלר כבר מת‪ ,‬אדוני ראש הממשלה‪",‬‬ ‫כתב עמוס עוז‪ 96.‬העורך הראשי של היומון הגדול ביותר בארץ יצא להגנת‬ ‫ההשוואה שערך בגין בין היטלר לבין ערפאת וכתב‪" :‬ערפאת‪ ,‬אם הוא היה‬ ‫רק צובר כוח‪ ,‬הוא היה עושה עמנו דברים שלא עלו אפילו על דעתו של‬ ‫היטלר‪ .‬ואין זו מצדנו רטוריקה‪ .‬כי אם היטלר קטל אותנו באיפוק מה )‪(...‬‬ ‫הרי אם יעלה פעם לשלטון‪ ,‬ערפאת לא ישתעשע ב'קטנות' כאלה‪ 97"...‬קו‬ ‫מחשבה זה ממחיש לא רק את מה שמובן מאליו מבחינה פסיכולוגית —‬ ‫בפרפרזה על מה שאמר הפסיכואנליטיקן ד"ו ויניקוט למטופל שפחד שהוא‬ ‫עלול לאבד את שפיותו‪ ,‬מה שהישראלים כל כך מפחדים ממנו כבר קרה —‬ ‫אלא שהוא מבהיר גם את החוּמרה‪ ,‬את הנוקשות ואת גבריות היתר‬ ‫הטבועות במנגנון ההגנה של ההזדהות עם התוקפן‪ .‬היטלר הרג אותנו עם‬ ‫מעצורים‪ .‬מה שהיטלר עשה לנו זה כסף קטן לעומת מה שהולך לקרות‪,‬‬ ‫אז כדאי שנהיה קשוחים‪ .‬על פי הניתוח הזה‪ ,‬כדי להתקשח עלינו לראות‬ ‫אפילו את היטלר כחלשלוש‪.‬‬ ‫ב־‪ 1984‬נבחר לכנסת הרב מאיר כהנא‪ ,‬מנהיג לשעבר של הארגון‬ ‫האמריקאי המיליטנטי "הליגה להגנה יהודית"‪ .‬בהתייחסו ל"לקחי השואה"‪,‬‬ ‫קרא המצע של כהנא לגירוש ערבים מישראל ומהשטחים הכבושים‪ .‬עם‬ ‫הצטרפותו לכנסת‪ ,‬הציע כהנא לבטל את זכויותיהם הפוליטיות של הערבים‬ ‫הישראלים‪ ,‬להפריד בין הקהילות הערביות והיהודיות ולאסור יחסי מין‬ ‫ונישואים בין ערבים ליהודים‪ .‬בעת דיון בכנסת עבר מיכאל איתן‪ ,‬אז חבר‬ ‫כנסת צעיר מ"חירות"‪ ,‬על הצעת החוק והשווה אותה סעיף אחר סעיף‬

‫לחוקי נירנברג‪ .‬הממסד הפוליטי כולו נחרד וניסה להגביל את פעילותו של‬ ‫כהנא בכנסת‪ .‬עם זאת‪ ,‬בית המשפט העליון תמך בזכותו להציע חקיקה‪.‬‬ ‫בסופו של דבר העבירה הכנסת חוק שאסר על מועמדים שהם גזעניים בגלוי‬ ‫להתמודד על מושב בכנסת‪ ,‬וכהנא לא הצליח להיבחר מחדש‪.‬‬ ‫למרות כישלונו הברור‪ ,‬סקרי דעת קהל הראו שיש לכהנא תמיכה לא‬ ‫קטנה בקרב מעוטי השכלה וצעירים‪ .‬ואמנם‪ ,‬כשפיגועי טרור המשיכו לקרות‬ ‫מדי פעם במשך שנות השמונים‪ ,‬היו חבורות של צעירים ישראלים עוברות‬ ‫אחרי כל אירוע בשכונות ערביות בקריאת "מוות לערבים"‪ ,‬מה שנשמע‬ ‫לאוזני חברת הכנסת ניצולת השואה חייקה גרוסמן כמו "מוות ליהודים"‪.‬‬ ‫מחקר שנערך באוניברסיטת בן גוריון בשנת ‪ 1990‬מצא שלצעירים ישראלים‬ ‫בסוף שנות השמונים היתה רמת מודעות דמוקרטית נמוכה הרבה יותר‬ ‫לעומת בני גילם הגרמנים‪ 98.‬עליית הכהניזם‪ ,‬בייחוד בקרב הצעירים‪ ,‬הביאה‬ ‫בסופו של דבר את הממשלה לכך שתיזום תוכניות חינוך מיוחדות שמטרתן‬ ‫להילחם בגזענות ולהגן על הדמוקרטיה בבתי הספר ובצבא‪ .‬בתקופה זאת‬ ‫התחילו כמה אינטלקטואלים ישראלים לייחס את ה"אגרסיביות" הישראלית‬ ‫לטראומת השואה‪ .‬ראוי לציין בייחוד את המחזאי יהושע סובול‪ ,‬אשר‬ ‫בהתאמה להיפותזה המובאת בפרק זה‪ ,‬הציג על במת התיאטרון את‬ ‫התהליך שבו הקורבן הופך לתוקפן‪ .‬מחזותיו עוררו תגובות עוינות רבות‪,‬‬ ‫ומדי פעם בפעם גם תגובה אלימה‪.‬‬ ‫האינתיפאדה הראשונה של ‪ 1993-1987‬העלתה אל פני השטח באופן‬ ‫מובהק‪ ,‬עוד יותר ממלחמת לבנון הראשונה‪ ,‬את הדילמות המוסריות הנלוות‬ ‫לשימוש בכוח לצורך שליטה בעם אחר‪ .‬אף שהמפגינים הערבים היו‬ ‫מצוידים רק באבנים‪ ,‬קטנות או גדולות‪ ,‬שלרוב לא היתה בהן סכנת חיים‬ ‫לחיילים ישראלים‪ ,‬בסך הכול המֶרי עימת את הצבא הישראלי החזק עם‬ ‫אוכלוסייה פלסטינית חסרת אונים למדי‪ .‬המאבק‪ ,‬היומיומי כמעט במשך‬ ‫יותר משש שנים‪ ,‬הוביל לכמה מצורות ההזדהות עם התוקפן הקיצוניות יותר‬ ‫בקרב חיילים ישראלים‪ .‬ב־‪ 1988‬החליט צה"ל להפסיק ביקורים של חיילים‬ ‫במוזיאון לוחמי הגטאות בדרום הארץ‪ .‬הסיבה הרשמית שנמסרה היתה‬ ‫שהמדריכים במוזיאון לא עברו הכשרה ראויה‪ ,‬אבל דיווחים אחרים ציינו‬ ‫שכמה חיילים תיכננו ליישם את מה שלמדו במוזיאון על האלימות הנאצית‬ ‫במפגשיהם עם הפלסטינים המתפרעים‪ .‬בשנה שלאחר מכן דיווחה‬ ‫העיתונות על יחידות צבאיות שקראו לעצמן "פלוגת אושוויץ"‬ ‫ו"הדמיאניוקים"‪ ,‬על שם האוקראיני הנאצי שהואשם באכזריות קיצונית‬ ‫ובפשעי מלחמה סדיסטיים‪ 99.‬אירועים אלה היו באופן ברור יוצאי דופן‪ .‬עם‬

‫זאת‪ ,‬הם חשפו משהו על הלך הרוחות של החיילים הישראלים הצעירים‬ ‫שתפקידם היה לדכא את סימני המרד של האוכלוסייה הפלסטינית‪.‬‬ ‫ואמנם‪ ,‬השימוש הכללי בכוח‪ ,‬שאושר באופן רשמי וכלל שימוש בתחמושת‬ ‫חיה לפיזור קהל‪ ,‬הביא למותם של ‪ 1,124‬פלסטינים‪ ,‬ביניהם מאות ילדים ובני‬ ‫נוער‪ .‬ההשוואה למספר הישראלים שנהרגו )‪ (90‬היא חלק מהסיפור‪ .‬גם‬ ‫כשהצבא ניסה לצמצם את מספר הנפגעים הפלסטינים‪ ,‬שיטותיו חשפו יחס‬ ‫אכזרי או אדיש‪ .‬כזה היה המצב כשיצחק רבין‪ ,‬אז שר הביטחון‪ ,‬נתן הוראה‬ ‫"לשבור להם את הידיים ואת הרגליים"‪ ,‬מה שהובן כפשוטו והוביל להכאות‬ ‫מכוערות של גברים‪ ,‬נשים וילדים חסרי הגנה‪ .‬לעתים קרובות‪ ,‬כשפלסטינים‬ ‫נהרגו מירי בחזה או בראש‪ ,‬התגובה הרשמית של צה"ל היתה שהחיילים‬ ‫פעלו על פי הנהלים הרגילים וכיוונו לעבר רגליהם של המפגינים‪ .‬אלימות‬ ‫מסוג זה פחתה בשנים האחרונות ואולי הוחלפה בפעולות תגמול צבאיות‬ ‫מסורתיות יותר‪ ,‬ולעתים לגיטימיות יותר‪ ,‬על פעולות טרור פלסטיניות‬ ‫ופרובוקציות אחרות‪ .‬התוצאה הסופית‪ ,‬עם זאת‪ ,‬ממשיכה להיות הרג חסר‬ ‫פרופורציה של פלסטינים חפים מפשע‪ ,‬העולה פי כמה וכמה על מספר‬ ‫ההרוגים הישראלים‪ ,‬ואשר בדרך כלל מעורר תגובה מעטה מאוד בחברה‬ ‫הישראלית‪.‬‬ ‫בשולי הימין הקיצוני נראה שהכהניזם חזר בדמות פעולות נקם נגד‬ ‫אזרחים פלסטינים שמעוללות חבורות צעירי "תג מחיר"‪ ,‬תחילה ביהודה‬ ‫ושומרון ולבסוף בתוך ישראל עצמה‪ .‬תקריות שבהן נכתבו כתובות נאצה נגד‬ ‫ערבים ומסגד הובער והושחת בגליל בתחילת ‪ 2010‬מדיפות ריח לא רק של‬ ‫זעם רנדומלי אלא גם של אידיאולוגיה גזענית‪.‬‬ ‫באוגוסט ‪ 2012‬תקפה חבורה גדולה של צעירים יהודים נער ערבי בן‬ ‫שבע־עשרה בכיכר ציון בירושלים‪ .‬ראובן ריבלין‪ ,‬אז יו"ר הכנסת‪ ,‬כינה את‬ ‫האירוע מיקרוקוסמוס של בעיה לאומית‪ ,‬ואילו שר החינוך דאז‪ ,‬גדעון סער‪,‬‬ ‫מתוך הבנה שגזענות היא איום על הדמוקרטיה הישראלית‪ ,‬הורה לכל מורי‬ ‫הכיתות בחטיבות הביניים ובבתי הספר התיכוניים להקדיש שעת חינוך‬ ‫מיוחדת לדיון בתקרית‪ .‬אבל זה לא מנע רצח של נער ערבי בן ‪ 16‬כנקמה על‬ ‫חטיפתם ורציחתם של שלושה נערים יהודים בגדה המערבית בקיץ ‪ ,2014‬גם‬ ‫לא את גל ההתלהמות האנטי פלסטינית‪ ,‬עם קריאות "מוות לערבים"‪,‬‬ ‫ברחוב ובפייסבוק‪ .‬ואכן סקר מדעי שהתקיים ב־‪ 2012‬הראה שלפחות‬ ‫במונחים של גישה והשקפת עולם — אם לא פעולה — גזענות שיטתית‬ ‫מושרשת עמוק בחוגים נרחבים באוכלוסייה‪ .‬הסקר הראה שכשליש‬ ‫מהציבור היהודי הישראלי תומך במדיניות רשמית וגלויה של הפליית‬

‫האזרחים הערבים‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬כמעט ‪ 70‬אחוזים מהמשיבים תמכו במדינת‬ ‫‪100‬‬ ‫אפרטהייד אם ישראל תחליט לספח את הגדה המערבית‪.‬‬ ‫כמו במלחמת לבנון‪ ,‬במשך האינתיפאדה הראשונה הביעו ישראלים רבים‬ ‫הסתייגות מוסרית מהאופן שבו הממשלה והצבא טיפלו בהתקוממות‪.‬‬ ‫בתקופה ההיא נוצר הביטוי "יורים ובוכים"‪ ,‬לכאורה על מנת לתאר את‬ ‫רגשותיהם הסותרים של החיילים הישראלים‪ .‬אמרו שהם הורגים — אבל עם‬ ‫רגשי אשמה כבדים‪ .‬השמאל הפוליטי ראה בזה הוכחה ליושרה האישית של‬ ‫הצעירים הישראלים‪ ,‬כמו גם גינוי של מדיניות הכיבוש אשר העמידה אותם‬ ‫במצב הזה‪ .‬אבל הימין ראה בכך חולשה מסוכנת שחייבים לשים לה קץ‪.‬‬ ‫מנקודת ראות פסיכולוגית‪ ,‬הביטוי — בדומה לתופעה שהוא מתאר — מייצג‬ ‫באופן חריף לא רק קונפליקט מוסרי אלא בעיה עמוקה יותר‪ .‬היות‬ ‫שהאגרסיה של היום מושתתת על בסיס היסטורי של קורבניות‪ ,‬אין התוקפן‬ ‫מסוגל לחוות את עצמו כתוקפן‪.‬‬ ‫בהיותה ראש ממשלה‪ ,‬כאשר התגברו פעולות הטרור הפלסטיני‬ ‫ובעקבותיהן תגובות התגמול הישראליות‪ ,‬אמרה גולדה מאיר את המשפט‬ ‫המפורסם‪" ,‬אנחנו יכולים לסלוח לכם על שהרגתם את בנינו‪ .‬אבל לא נסלח‬ ‫לעולם על כך שגרמתם לנו להרוג את בניכם‪ ".‬בעוד שההצהרה הזאת‬ ‫בישרה את סוג החרטה המוסרית המודעת שביטאו מאוחר יותר חיילים‬ ‫ישראלים רבים‪ ,‬נראה שהיא גם טענה לעליונות מוסרית שאינה בלתי עקבית‬ ‫עם התוקפן שמנסה להצדיק את מעשיו‪ .‬עם זאת‪ ,‬מה שחשוב עוד יותר הוא‬ ‫שהיא מייצגת את תחושת חוסר האונים הבסיסית שמרגיש התוקפן‪ .‬ב־‪1988‬‬ ‫העיר דורון רוזנבלום‪ ,‬הנודע בתובנות הסרקסטיות המבריקות שלו לגבי‬ ‫החברה הישראלית‪ ,‬שאולי אין זה מקרי שבו בזמן שישראל מוחצת בכוח את‬ ‫ההתקוממות הפלסטינית‪ ,‬עומד להיפתח תיאטרון יידיש חדש עם הפקה של‬ ‫"קשה להיות יהודי"‪ .‬אחרי ככלות הכול‪ ,‬כתב רוזנבלום‪ ,‬גם כשאנחנו שוברים‬ ‫אלות על ראשי נשים‪ ,‬זקנים וילדים‪ ,‬אנחנו מוכרחים לרחם על עצמנו‪.‬‬ ‫"'געוואלד‪ ',‬אנו זועקים‪' ,‬קשה להיות יהודי! קשה להרביץ ולירות ולשמור על‬ ‫דמותנו המוסרית! אוי־וי — מה הם עשו לנו‪ ,‬שאנחנו נעשינו כאלה אכזריים?'‬ ‫'הצילו' — צועקים אנו — 'אנחנו מרביצים‪ ,‬ריבונו־של־עולם! אנחנו יורים‬ ‫‪101‬‬ ‫ישר בקישקעס!'"‬ ‫רוזנבלום כתב את זה כחודשיים אחרי תחילת האינתיפאדה‪ .‬באותו זמן‪ ,‬כך‬ ‫ציין‪ ,‬בעוד שרשתות הטלוויזיה הזרות שידרו הכאות חסרות אבחנה של מאות‬ ‫פלסטינים‪ ,‬הטלוויזיה הישראלית כיסתה רק את הצד הישראלי‪ .‬אחת‬ ‫הדוגמאות היתה ריאיון עם חייל ישראלי‪ ,‬שסיפר בפירוט על כל חב ּורה‬

‫שסבל מידי ערבים על רקע בכי קולני של משפחתו וידידיו‪ .‬ולבסוף‪ ,‬דיווח‬ ‫חדשותי חשף שנוסף לרכישת ‪ 10,000‬אלות חדשות‪ ,‬צה"ל צירף פסיכולוגים‬ ‫ליחידות שעסקו בדיכוי ההפגנות‪ .‬רוזנבלום כתב‪" :‬אלה ייתנו סעד נפשי —‬ ‫לא למוכים‪ ,‬אלא למרביצים האומללים‪ ,‬לילדים היהודים המסכנים שכך‬ ‫נגזר עליהם‪ ,‬להרביץ‪ .‬הם באמת זקוקים לכך‪ ,‬בשל הדיסוננס הסכיזופרני‬ ‫אליו נקלעו‪ :‬מבחוץ‪ ,‬ברשתות הטלוויזיה הזרות‪ ,‬זה נראה כאילו אנחנו מכים‬ ‫רגשית בעוד שמבחינה קוגניטיבית־נפשית אנחנו בעצם מובלים כצאן‬ ‫לטבח‪ 102".‬בד בבד עם הביקורת שהטיח בממשלה מכיוון שמאל זיהה‬ ‫רוזנבלום נכון את החוויה הפסיכולוגית המרכזית של התסמונת יורים ובוכים‪:‬‬ ‫התוקפן לא יכול שלא לראות את עצמו כקורבן‪ .‬מבחינתו‪ ,‬תוקפנות היא לא‬ ‫רק מלחמה נגד אויב חיצוני‪ .‬היא גם קרב נגד רגשות פנימיים של חוסר‬ ‫אונים‪ .‬אי לכך אין הוא מסוגל להפנים את ההתנהגות התוקפנית שלו‬ ‫ולראות את עצמו כאדם חזק‪ ,‬אדם "בשליטה"‪ .‬וכי איזו ברירה יש לנו?‬ ‫מכריחים אותנו לעשות את זה! אנחנו חייבים להגן על עצמנו! אין לנו ארץ‬ ‫אחרת! ההתבטאויות הישראליות הנפוצות האלה אינן תעמולה דפנסיבית‬ ‫גרידא‪ ,‬אלא יש בהן ביטוי מדויק של רגשות — שלעתים קרובות אינם‬ ‫מודעים — של חוסר אונים וחוסר ישע אשר הנפש הישראלית‪ ,‬על אף כל‬ ‫מאמציה‪ ,‬לא הצליחה להיחלץ מהם‪ .‬העובדה שמקצת הביטויים האלה‬ ‫מבוססים על מציאות חיצונית לא מקטינה את מה שהם מלמדים על פנים‬ ‫הנפש הישראלית‪ .‬כפי שראינו קודם‪ ,‬במעגל האכזרי של התפתחות‬ ‫האישיות‪ ,‬מציאות חיצונית — לעתים תוצאה של נבואה שמגשימה את‬ ‫עצמה — נוטה יותר מכול לחזק מִבנים פנימיים קיימים‪.‬‬ ‫האשמת מישהו אחר בהתנהגותך היא תסמין של חוסר אונים‪ ,‬והאשמת‬ ‫הקורבנות שלך היא צורה קלאסית של הזדהות עם התוקפן‪ .‬התוקפן‬ ‫מאשים את הקורבן בהתנהגות השלילית שלו עצמו באותו אופן שמי שתקף‬ ‫אותו בעבר ראה אותו‪ ,‬ואז הקורבן הוא האחראי להתנהגות השלילית שלו‪,‬‬ ‫של התוקפן‪ .‬ולבסוף‪ ,‬בגלל הטבע הדפנסיבי של האגרסיה של הישראלים‪,‬‬ ‫העור העבה שהם הצמיחו כדי לאמץ את מנטליות התוקפן יוצר שכבה‬ ‫נוספת של חוסר רגישות לגבי הסבל שהם גורמים לאחרים‪ .‬לרוב הישראלים‬ ‫יש לפיכך מעט מאוד סימפתיה כלפי אלפי הפלסטינים החפים מפשע‬ ‫שנפצעו או נהרגו כ"נזק משני" של הפעולות והמבצעים של הצבא בעזה‬ ‫ובגדה המערבית‪ .‬ועוד פחות סימפתיה יש להם כלפי הפלסטינים הרבים‬ ‫החווים השפלה‪ ,‬קשיים כלכליים וחרדה כתוצאה מהיחס אליהם בנקודות‬ ‫הביקורת ובמחסומים‪ ,‬מהפלישות הליליות לבתים‪ ,‬מהחקירות ומהמעצרים‪.‬‬

‫אף על פי שרבות מהטקטיקות האלה מכוונות כלפי מחבלים ולוחמים‪,‬‬ ‫במציאות הן משמשות גם לצורך שליטה באוכלוסייה הפלסטינית כולה‪ .‬ובלי‬ ‫קשר‪ ,‬הן הסיבה לאלף טראומות קטנות ויומיומיות שעוברים פלסטינים‬ ‫חפים מפשע‪ .‬לישראלים‪ ,‬כמובן‪ ,‬יש עור דק מאוד כשמדובר בסבלותיהם‬ ‫שלהם‪ ,‬לפחות מבחינה זאת שהם לא יכולים לשאת אותן בלי להגיב‬ ‫בפעולות ענישה מיידיות או מוגזמות‪ .‬כבר נגענו בחוסר האמפתיה הזה כלפי‬ ‫הפלסטינים ביחס לפן הנרקיסיסטי של הנפש הישראלית‪ .‬עלינו להוסיף‬ ‫עכשיו שקיים גם צד נרקיסיסטי בפרשנות הישראלית‪ ,‬ואולי היהודית‪ ,‬של‬ ‫השואה‪ .‬אין זה אומר שהישראלים טועים ביחס לעובדה שהשואה היתה‬ ‫אירוע יוצא דופן בהיסטוריה העולמית‪ .‬אבל מי שגרמו לה להיות יוצאת דופן‬ ‫היו הגרמנים‪ ,‬לא היהודים‪ .‬היו בעבר מקרים אחרים של רצח עם‪ ,‬אבל באף‬ ‫אחד מהם לא היו היסודות הפילוסופיים והשיטתיים של השואה‪ ,‬והאלמנטים‬ ‫המיוחדים האלה מלמדים אותנו על הגרמנים יותר מאשר על היהודים‪.‬‬ ‫לשמאל הפוליטי בישראל יש היבט נרקיסיסטי משלו על העניין‪ ,‬שבא לידי‬ ‫ביטוי בשנים הראשונות למדינה בהסתייגותו של הפילוסוף שמואל הוגו‬ ‫ברגמן מהטלת גזר דין המוות על אייכמן‪ .‬ברגמן‪ ,‬אשר יחד עם מרטין בובר‬ ‫קרא לשיתוף פעולה בין יהודים לערבים בפלשתינה עוד בשנות העשרים‪,‬‬ ‫הסביר במכתב לתלמידיו לשעבר‪ ,‬שחלק מההתנגדות שלו לתליית אייכמן‬ ‫נובע מאמונתו שאלוהים בחר בישראל להיות אור לגויים‪ 103.‬הזדהות‬ ‫ישראלית עם התוקפן הנאצי לא זו בלבד שהיא נראית כטענה שגויה‬ ‫ומופרכת מעיקרה‪ ,‬היא גם מרגישה ככה‪ .‬ולכן‪ ,‬מתחת למנגנון הגנה זה קיים‬ ‫רגש אשמה לא מודע בעליל אך חובק־כול‪ .‬יש ישראלים המודעים לרגשות‬ ‫אשמה לגבי האופן שהחברה הישראלית התייחסה לניצולי השואה בתקופה‬ ‫הראשונה לקיום המדינה‪ .‬קיים גם רגש אשמה מודע בנוגע להימנעותם של‬ ‫מנהיגי היישוב הציוני מפעולה כשהחדשות על החיסולים הגיעו לראשונה‬ ‫לפלשתינה‪ ,‬עדיין תחת השלטון הבריטי‪ 104.‬אבל עמוק יותר מתחת לפני‬ ‫השטח נמצאת שכבת אשמה שאפשר לזהות בה קרבה מוזרה בין הציונות‬ ‫ובין הנאציזם‪ :‬שניהם ראו את יהדות הגולה כנגועה‪ ,‬רדופה ומסורסת ושניהם‬ ‫רצו למחוק אותה‪ ,‬אם כי בדרכים שונות מאוד‪ ,‬כמובן‪ .‬בסקירת סרטים‬ ‫ישראליים על השואה שאינם סרטים דוקומנטריים מתאר יהודה ג'אד נאמן‪,‬‬ ‫במאי סרטים ופרופסור אמריטוס באוניברסיטת תל אביב‪ ,‬סצנות שבהן‬ ‫ישראלים צעירים מעומתים חזותית עם צעירים נאצים או עם סמלים‬ ‫נאציים‪ 105.‬המאמר של ג'אד נאמן הוא באנגלית ומראה המקום בהערות‬ ‫מדויק‪ .‬בהקשר של עלילות הסרטים האלה‪ ,‬המראות הללו אמורים לתאר‬

‫את הקונפליקט של גיבורי הסרט בין הזדהות עם הקורבן ובין הזדהות עם‬ ‫התוקפן‪ ,‬כשזאת האחרונה מחוזקת על ידי האידיאל הציוני של היהודי‬ ‫החדש האגרסיבי‪ .‬נאמן לא היה הראשון ששם לב לאסתטיקה הזאת‪.‬‬ ‫ואמנם‪ ,‬דימוי מביך של דמות הגוף של הצעיר הארץ ישראלי האידיאלי כאָרי‬ ‫אפשר למצוא כבר אצל הרצל‪ 107,106.‬וגם לפני השואה‪ ,‬האידיאל הגופני הזה‬ ‫ייצג גירסה של הזדהות עם התוקפן‪ ,‬כאשר הציונים הראשונים ביקשו ליצור‬ ‫אירופה קטנה בביצות פלשתינה והשליכו את היהודי הפנימי הבזוי שלהם על‬ ‫הערבים המקומיים ומאוחר יותר על היהודים ה"מזרחיים"‪ ,‬והתייחסו אליהם‬ ‫באותו זלזול שבו התייחסו האירופים אליהם‪ .‬אבל נאמן נוקט עמדה קיצונית‬ ‫יותר ואומר‪" ,‬נראה שישראל הציונית כאילו חיה בעתיד סבוך חסר מוצא‪,‬‬ ‫מתעסקת בכפייתיות בדימום ובהקזת דם אינסופיים כדי לכפר על שישה‬ ‫מיליון המתים אשר את אשמת מותם היא נושאת באופן חף מפשע ובלתי‬ ‫‪108‬‬ ‫מודע‪".‬‬ ‫אנחנו נבחן הנחה הקשורה בזה בפרק ‪ ,6‬אין כמו מצדה‪ ,‬אבל בין‬ ‫שתחושת האשמה הכבדה הנמצאת בבסיס ההזדהות הישראלית עם‬ ‫התוקפן ממלאת תפקיד כזה באלימות של המזרח התיכון ובין שלא‪ ,‬אין‬ ‫כמעט ספק שגם היא שוחקת כל אמפתיה שיכולה להיות לישראלים כלפי‬ ‫הפלסטינים‪ .‬כחייל בסוף מלחמת העצמאות הוצב יורם קניוק ברמלה‪ ,‬אשר‬ ‫רוב אוכלוסייתה ברח או גורש במהלך המלחמה‪ .‬כשחבריו החיילים לא‬ ‫איפשרו לקהל של פלסטינים בוכים‪ ,‬מתחננים וכועסים לחזור העירה‪ ,‬הצבר‬ ‫הצעיר הוצף רגשות אשמה והקיא‪ .‬יומיים אחרי כן הוא היה עד לצי של‬ ‫משאיות שפרקו המוני ניצולים אירופים אשר פשטו על העיר כמו ארבה‬ ‫ופרצו לתוך הבתים הריקים‪ .‬היהודים הצעירים האלה‪ ,‬כתב קניוק‪ ,‬גדלו‬ ‫במחנות והיו הרבה יותר חזקים מהצברים‪ .‬וכך סיכם את הדברים‪:‬‬ ‫לעומתם היינו אנחנו בדיחות מהלכות על שתיים‪ ,‬מנופחים מחשיבות‬ ‫עצמית‪ ,‬כי ניצחנו באיזו מלחמת מיקי מאוס‪ .‬בשבילם מלחמה היתה‬ ‫ורמאכט‪ ,‬נאצים‪ ,‬גסטאפו‪ ,‬טנקים‪ ,‬רכבות משא‪ ,‬צריפים באפור וללכת‬ ‫‪109‬‬ ‫אל אלוהים דרך המשרפות‪.‬‬ ‫כשקניוק קרא תיגר על היהודים שהשתלטו על בתי המשפחות הערביות‬ ‫שעמדו במרחק מה משם מאחורי גדר תיל ונכספו לחזור‪ ,‬הם ביטלו אותו‬ ‫בטענה שהפליטים הערבים הם במצב טוב‪ .‬אנחנו חיינו יותר מעשר שנים‬ ‫מאחורי גדרות כאלה‪ ,‬הסבירו‪ .‬היהודים האלה הגיעו מקוסמולוגיה אחרת‪,‬‬ ‫חשב קניוק; הם מעבר למוסריות וכלום לא אכפת להם‪ .‬אבל הוא הבחין‬

‫באשמה הלא מודעת שבבסיס חוסר האמפתיה שלהם‪.‬‬ ‫הם באו מפח האשפה של ההיסטוריה‪ .‬הם היו צודקים מפני ששרדו‪,‬‬ ‫‪110‬‬ ‫כלומר‪ ,‬חוטאים גדולים מדי בעיני עצמם מלהיות שופטים‪.‬‬ ‫“ואחרי שאמרתי את כל זה‪ ,‬מחובתי להציג עכשיו את התמונה ההפוכה‪,‬‬ ‫זאת של הפינה הרגישה והאוהדת בנפש הישראלית‪ ,‬אשר כמו אצל יהודים‬ ‫בכל מקום גם היא תוצאה של ניסיון חיים כקורבן‪ .‬הישראלים מבינים מהו‬ ‫סבל ויש להם רגישות כלפי אלה שסובלים מטראומה אישית או לאומית‪.‬‬ ‫לעתים קרובות הם הראשונים ששולחים סיוע חירום ועזרה רפואית לארצות‬ ‫שנפגעו מאסונות טבע‪ .‬וישראלים רבים‪ ,‬כשהם מרשים לעצמם להרגיש‬ ‫רגשי אשמה ולדמיין מה עבר על הוריהם או על סביהם שגדלו כמיעוט חלש‪,‬‬ ‫עושים כל מאמץ כדי לעזור לפלסטינים במצוקה‪ .‬הקשר בין מעשי הנדיבות‬ ‫האלה לשואה מצא ביטוי מפורסם אצל ראש הממשלה מנחם בגין ב־‪.1977‬‬ ‫זמן קצר אחרי שנכנס לתפקידו‪ ,‬הוא העניק אזרחות ישראלית ל־‪ 66‬פליטים‬ ‫וייטנאמים דחויים שאונייה ישראלית אספה מספינתם הרעועה שנתקעה‬ ‫בלב ים‪ ,‬והשווה את מצבם למצוקת פליטים יהודים במלחמת העולם‬ ‫השנייה‪.‬‬ ‫אם כן‪ ,‬איך ניישב את זה עם הדיון בחוסר האמפתיה הכללי של‬ ‫הישראלים? קודם כול‪ ,‬ההזדהות הישראלית עם התוקפן היא חלקית ולא‬ ‫שלמה‪ .‬התגובה האגרסיבית של ישראל לפיגועים האיומים של האינתיפאדה‬ ‫השנייה‪ ,‬למשל‪ ,‬אינה חלק מאותה תסמונת‪ .‬אין צורך לעבור את השואה כדי‬ ‫להגיב כמו שישראל הגיבה‪ .‬בתנאים דומים‪ ,‬רוב האומות המתורבתות היו‬ ‫נוקטות את אותם האמצעים‪ ,‬כולל חיסולים ממוקדים‪ ,‬מעצרים מנהליים‪,‬‬ ‫הטלת סגרים והפגזת אזורים אזרחיים‪ .‬התגובה האמריקאית לפיגועי ‪11‬‬ ‫בספטמבר ‪ 2001‬היא דוגמה לכך‪ .‬כשהישראלים רואים את עצמם הן‬ ‫כקורבנות הן כתוקפנים ולאו דווקא כצד זה או אחר‪ ,‬הם מסוגלים להרגיש‬ ‫פחד‪ ,‬כעס‪ ,‬כוח‪ ,‬וכן‪ ,‬אמפתיה‪.‬‬ ‫שנית‪ ,‬על בסיס אישי‪ ,‬הישראלים אמפתיים או חסרי אמפתיה כמו אנשים‬ ‫מכל תרבות אחרת‪ .‬ספר זה מדגיש את האופי הקולקטיבי המשותף לכל‬ ‫הישראלים‪ ,‬אבל הבדלים פסיכולוגיים אישיים בתוך תרבות גדולים יותר‬ ‫בסופו של דבר מכל פסיכולוגיה המשותפת לה‪ .‬אפשר להסיק מכך‬ ‫שמנקודת מבט פסיכולוגית‪ ,‬מה שמשותף לאנשים מתרבויות שונות רב יותר‬ ‫ממה שמפריד ביניהם‪.‬‬ ‫למען האמת‪ ,‬קיים בנפש הישראלית נרטיב נגדי צנוע‪ ,‬אבל גדל והולך‪,‬‬

‫בהתייחסות לשואה‪ ,‬ורבים מהאמנים ומהאינטלקטואלים הנזכרים כאן‬ ‫מייצגים נטייה זאת‪ .‬המקום המשכנע ביותר שבו אפשר לפגוש זאת הוא‪...‬‬ ‫ברלין‪ ,‬גרמניה‪ ,‬המתפארת בקהילה גדולה של ישראלים לשעבר‪ .‬רבים‬ ‫מהישראלים המתגוררים בברלין הם אמנים ואינטלקטואלים שנמשכו אל‬ ‫סצנת האמנות הבינלאומית של העיר‪ ,‬אל הוצאות המחיה הנמוכות ואל‬ ‫מערכת הרווחה המשוכללת‪ .‬בכתבה חושפנית על הקהילה הזאת‬ ‫שהתפרסמה לא מכבר במגזין השבועי של "דה מרקר" הסבירו כמה‬ ‫ישראלים ברלינאים שלא כמו ישראל‪ ,‬גרמניה הפיקה את הלקח הנכון‬ ‫מהשואה‪ .‬צעיר ישראלי אחד עזב את ישראל ב־‪ 2005‬היות שלא היה מסוגל‬ ‫להתקיים כלכלית בתל אביב‪ .‬בברלין הוא למד גרמנית ובהמשך מצא עבודה‬ ‫בתרגום‪ .‬הוא תיאר את הטמעתו התרבותית כך‪:‬‬ ‫"‪...‬מגיעים מישראל עם פחדים קיומיים ומתח מתמיד עם הזהות היהודית‪.‬‬ ‫אנחנו חושבים שאנחנו מרכז העולם‪ ,‬ואז אנחנו יוצאים מישראל ומגלים‬ ‫שלא‪ .‬כאן יותר קל לי להתמודד עם הזהות היהודית שלי ועם השואה‪ .‬לא‬ ‫דופקים לך את הזיכרון שלה בפטיש של ‪ 5‬קילו‪ .‬אתה מגלה שהיתה גרמניה‬ ‫‪111‬‬ ‫אחרת לפני ‪ 1939‬וזיכרון השואה ניכר פה באופן יום־יומי‪".‬‬ ‫תושב אחר בקהילה‪ ,‬איש במה וסופר בן ‪ ,36‬חייל צה"ל מצטיין אשר אח‬ ‫של סבא שלו‪ ,‬שעל שמו הוא נקרא‪ ,‬נרצח בטרבלינקה‪ ,‬עבר לברלין‬ ‫ב־‪ .2010‬הוא מסביר‪" :‬עזות המצח והרוע השתלטו על המדינה‪ ...‬ברלין היא‬ ‫לא אוטופיה‪ ,‬אבל יש בה רגישות לאחר בגלל השואה‪ ...‬בישראל‪ ,‬לעומת‬ ‫זאת‪ ,‬אני רואה איך מתייחסים לניצולי השואה‪ .‬ההשוואה הזאת גורמת לי‬ ‫להבין שהם ניצחו — הם קיבלו את מה שרצו‪ .‬מכבדים פה אנשים‪ ,‬זקנים‬ ‫וחלשים‪ .‬מתייחסים אליהם כראוי‪".‬‬ ‫"או שאתה אומר נתתי ‪ 35‬שנה למדינה‪ ",‬הוא מפרט‪" ,‬אתן עוד ‪ ,35‬או‬ ‫שאתה אומר‪ ,‬אני מעדיף לא להיות הקורבן‪ ,‬ואם המדינה הזאת מתנהגת‬ ‫ככל המדינות‪ ,‬אז למה לא לחיות בתוך עם אחר שאולי ההיסטוריה שלו‬ ‫‪112‬‬ ‫איומה‪ ,‬אבל ההווה שלו לא איום‪".‬‬ ‫לכאורה‪ ,‬קהילה זאת רחוקה מלהיות ניטרלית ביחסה לגרמניה‪ ,‬כפי ששום‬ ‫ישראלי או יהודי אינו יכול להיות‪ .‬אבל שלא כמו רוב הישראלים‪ ,‬נראה שהם‬ ‫מתקיימים הן בעבר הן בהווה‪ ,‬הן בפלנטה האחרת הן על כדור הארץ‪ .‬מובן‬ ‫שאין זה מקרי שבאמצעות מפגש ישיר עם התוקפן‪ ,‬או עם תרבותו‪ ,‬קל יותר‬ ‫לישראלים האלה להשלים עם השואה‪ .‬אחד הסיפורים הנוגעים ללב מהסוג‬ ‫הזה הוא של תומר הימן‪ ,‬במאי ומפיק סרטים דוקומנטריים ישראלי‪ .‬שבעים‬ ‫שנה אחרי שסבו מצד אמו ברח מברלין לפלשתינה‪ ,‬חזר הימן לעיר כדי‬

‫להציג סרט בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של ברלין‪ .‬שם פגש את אנדריאס‬ ‫מרק‪ ,‬גבר גרמני‪ ,‬והתאהב בו‪ .‬בסופו של דבר עבר אנדריאס לישראל כדי‬ ‫לגור עם הימן בתל אביב‪ .‬הקשר ביניהם וכן היחסים ביניהם ובין אמו של‬ ‫הבמאי הם נושא סרטו האחרון של הימן‪ .I shot my love ,‬בעוד השואה תמיד‬ ‫נמצאת ברקע‪ ,‬הסרט עוסק בפירוש ביחסים העכשוויים ובאופן שהם שינו‬ ‫את חייו של יוצר הסרט‪.‬‬ ‫אף על פי כן‪ ,‬כפי שמספר הימן‪ ,‬ביום שהגיע אנדריאס לישראל היתה לו‪,‬‬ ‫להימן‪ ,‬הקרנה ולכן ביקש מחברים שיארחו עמו לחברה לזמן מה‪ ,‬והפציר‬ ‫בהם מראש שלא יעלו את נושא השואה‪ ,‬כי ידע שזה נושא רגיש עבור אהובו‪,‬‬ ‫אשר בגיל ‪ 30‬בהחלט לא היה אחראי לפשעי אבותיו‪ .‬אבל ברגע שהימן עזב‪,‬‬ ‫התחילו ידידיו להתלוצץ על היטלר ועל השואה‪ ,‬מה שגרם לאנדריאס‬ ‫מבוכה קשה ביותר‪ .‬לכן‪ ,‬גם בנסיבות אלה‪ ,‬כשהעבר מתמזג עם ההווה ולא‬ ‫שולט בו‪ ,‬ישראלים לא מסוגלים להימנע מהכפילות שתמיד רדפה אותם‬ ‫בקשר לשואה — היא עדיין נושא של הכול־או־לא־כלום‪ .‬או שהיא נושא‬ ‫רגיש מכדי לדבר עליו‪ ,‬או‪ ,‬מה שקורה יותר‪ ,‬היא משהו שאפשר להשתמש‬ ‫בו‪ ,‬אפילו לרעה‪ ,‬עם פחות מדי רגישות‪ .‬ועם זאת‪ ,‬באופן כללי הנרטיב הנגדי‬ ‫הזה‪ ,‬למרות שאינו הדומיננטי בישראל‪ ,‬בעצם תואם את המטרה הציונית‬ ‫הקלאסית של נורמליזציה‪ ,‬וגם את התפיסה היהודית הדתית של הגאולה‪.‬‬ ‫כפי שציינו דון הנדלמן ואליהוא כ"ץ מהאוניברסיטה העברית‪ ,‬בתכנון לוח‬ ‫השנה הישראלי בחרה המדינה לקבץ יחד על פי סדר זה את יום השואה‪ ,‬יום‬ ‫הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות‪ .‬כך העניקו ללוח השנה נרטיב‬ ‫המתקדם מאבל ללידה חדשה‪ ,‬מחושך לאור‪ 113.‬אל הרצף הזה ממשיכים כל‬ ‫הישראלים לשאוף‪ ,‬גם אם בפועל רובם נכשלים עקב אי־יכולת להתאבל‪.‬‬ ‫היום‪ ,‬ובעתיד הנראה לעין‪ ,‬הרצף הזה יושג רק בשוליים‪ .‬אין זה מקרי‪ ,‬כמובן‪,‬‬ ‫שהשוליים האלה כוללים בעיקר אמנים ואינטלקטואלים‪ ,‬אשר תפקידם‬ ‫בחברות רבות להדגיש את האמיתות האסורות שהכול יודעים אך מעדיפים‬ ‫שלא לחשוב עליהן‪ ,‬ולנבא אותן‪.‬‬ ‫בתקופת האינתיפאדה הראשונה‪ ,‬כשחיילים ישראלים רבים ומשפחותיהם‬ ‫התחבטו לנוכח הפעלת הכוח המופרזת של צה"ל‪ ,‬דומה היה שמבצבצים‬ ‫ניצנים של שינוי מהותי ביחס לאגרסיביות בחברה הישראלית‪ .‬ירון אזרחי טען‬ ‫בעקבות האינתיפאדה והסכמי אוסלו שאחריה‪ ,‬שההחלטה של צה"ל‬ ‫להשתמש בכדורי גומי בתגובה ליידוי אבנים מצד הפלסטינים היתה שינוי‬ ‫משמעותי בגישה הישראלית‪ .‬אף על פי שכדור הגומי — כדור מתכת מצופה‬ ‫גומי — גם הוא‪ ,‬מסתבר‪ ,‬הורג‪ ,‬ולדעת פרופ' אזרחי זאת היתה פנטזיה שלא‬

‫יכלה שלא להיות בלתי יעילה ובלתי מוסרית‪ .‬אזרחי האמין שההחלטה‬ ‫להשתמש בו ייצגה רגע שבו מספר גדול של ישראלים התחילו לראות‬ ‫בפלסטינים אזרחים שחיים בקרבם ואומה בעלת קול קולקטיבי‪ .‬ובכל זאת‪,‬‬ ‫אזרחי עדיין שאל אם כדור הגומי‪ ,‬כדימוי אייקוני חדש של התרבות‬ ‫הישראלית העכשווית‪ ,‬היה רק היפוך המיתולוגיה הצברית הקלאסית של‬ ‫"דוקר מבחוץ ומתוק מבפנים"‪ 114.‬או כפי שאשתי טענה פעם כלפי‪" :‬אני‬ ‫עדיין מחכה לחלק המתוק‪".‬‬ ‫למרבה הצער‪ ,‬האינתיפאדה השנייה היתה כל כך ברוטלית עד שאפילו‬ ‫ציפוי הגומי כבר נעלם משריון האופי הישראלי‪ .‬כפי שקורה בדרך כלל‪,‬‬ ‫הטראומה החדשה העירה את הישנה‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬עם האיומים החדשים‬ ‫באזור שמלווים את מה שקרוי "האביב הערבי"‪ ,‬לא צפוי שתסביך השואה‬ ‫המקורי‪ ,‬כולל ההזדהות הישראלית עם התוקפן‪ ,‬יירגע בעתיד הקרוב‪ .‬את‬ ‫אותה תחושה מנבאת רעות של האינתיפאדה הראשונה — אם לא נביא‬ ‫בחשבון את האופטימיות של ירון אזרחי — ביטא גם יהודה אלקנה‪ ,‬פרופסור‬ ‫להיסטוריה של המדע‪ ,‬פעיל חינוך וניצול השואה‪ ,‬שכתב ב"הארץ" שפעולות‬ ‫חיילי ישראל בשטחים הכבושים הזכירו לו את מה שהוא עבר‪ .‬הוא טען‬ ‫שהיחס הגרוע כלפי הפלסטינים נובע מחוסר הבנה של השואה‪ ,‬וסיים את‬ ‫מאמרו בהמלצה רדיקלית‪:‬‬ ‫איני רואה סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה‬ ‫שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של כל הציבור‬ ‫הישראלי‪ ,‬גם לאותו חלק שלא עבר את השואה‪ ,‬וכן לדור הבנים‬ ‫שנולדו וגדלו כאן‪ .‬בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו‪ ,‬כאשר‬ ‫במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד לבקר שוב ושוב ב"יד ושם"‪ .‬מה‬ ‫רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דיקלמנו באטימות מוחין ואף‬ ‫באטימות לב‪ ,‬ומבלי לפרש — "זכור!" לשם מה? מה אמור הילד‬ ‫לעשות בזיכרונות אלה? בעבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות‬ ‫להתפרש כקריאה לשנאה‪" .‬זכור" יכול להתפרש כקריאה לשנאה‬ ‫מתמשכת ועיוורת‪ .‬ייתכן שחשוב שהעולם הגדול יזכור‪ .‬איני בטוח‪ ,‬אבל‬ ‫בכל מקרה זו אינה דאגתנו‪ .‬כל עם ועם‪ ,‬לרבות הגרמנים‪ ,‬יחליט בדרכו‬ ‫הוא ומתוך שיקוליו אם רצונו לזכור‪ .‬עלינו‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬לשכוח‪ .‬איני‬ ‫רואה היום תפקיד פוליטי וחינוכי חשוב יותר למנהיגי האומה הזאת‬ ‫מאשר להתייצב לצד החיים‪ ,‬להתמסר לבניית עתידנו‪ ,‬ולא לעסוק‪,‬‬ ‫השכם והערב‪ ,‬בטקסים ובלקחי השואה‪ .‬עלינו לשרש את שליטתו של‬ ‫‪115‬‬ ‫ה"זכור" ההיסטורי על חיינו‪.‬‬

‫כצפוי עורר מאמרו של אלקנה‪ ,‬שנקרא "בזכות השכחה"‪ ,‬תגובות נסערות‪,‬‬ ‫‪116‬‬ ‫אשר אחת מהן הגדירה אותו כ"זוועה מוסרית‪ ,‬חינוכית ופסיכולוגית"‪.‬‬ ‫האמת היא שמנקודת ראות פסיכולוגית‪ ,‬השכחה איננה אופציה‪ .‬היא גם לא‬ ‫באמת רצויה‪ .‬לא זו בלבד שיש עניין לא גמור בתחום האבל עצמו ומשקעים‬ ‫חיוביים של דאגה הומניטרית יהודית לסובלים אחרים התואמת את הזיכרון‪,‬‬ ‫אלא שיש גם משהו טוב בהזדהות עם התוקפן‪ .‬כשאתה חי בשכונה אלימה‪,‬‬ ‫תוספת קלה של אגרסיה היא לפעמים התרופה הנכונה‪ .‬עם זאת‪ ,‬כפי‬ ‫שנראה בדפים הקרובים‪ ,‬כשמביאים בחשבון את ההתנגשות המשולשת בין‬ ‫ההזדהות הישראלית עם התוקפן‪ ,‬לסיפור הציונות ולהיסטוריה היהודית‬ ‫העתיקה‪ ,‬קשה להתכחש לטענה הרחבה יותר של אלקנה‪ ,‬שהשואה היא‬ ‫היום הסכנה הגדולה ביותר של מדינת ישראל‪.‬‬

‫פרק חמישי‬

‫אנטומיה של קלישאה‪:‬‬ ‫צברים במלחמה‬ ‫הקלות הבלתי נסבלת של המוות‬ ‫המטופל‪ ,‬ישראלי בעל מקצוע חופשי בשנות השלושים שלו‪ ,‬הזכיר בפעם‬ ‫הראשונה במהלך הטיפול שכאשר היה בן שתים־עשרה‪ ,‬היה לו "קשר מיני‬ ‫חשאי עם ילד אחר"‪ .‬במאמץ גלוי להתגבר על רגשות בושה ואשמה בנוגע‬ ‫לקשר זה‪ ,‬הוא הסב את מבטו ממני‪ .‬כאילו לא היה בטוח‪" :‬להתרחק‬ ‫מרגשות אלה ולשנות את הנושא‪ ,‬או אולי להתעמת איתם ישירות?" ואולם‬ ‫אחר כך כאילו גיבש פשרה בין שתי האפשרויות‪ ,‬הביט בי‪ ,‬חייך ונידב את‬ ‫הסיפור שלהלן‪.‬‬ ‫"הייתי בכיתה ז'‪ ,‬כך שזה היה ודאי ב־‪ 1972‬או בתחילת ‪ ,'73‬תקופה שקטה‬ ‫יחסית בהיסטוריה הישראלית‪ ,‬בלי שהתרחשו פיגועי טרור רבים או דברים‬ ‫מסוג זה‪ .‬אבל יום אחד שמענו בבית הספר שקטיושה נפלה באותו בוקר‬ ‫אי־שם בירושלים‪ .‬בדרך הביתה‪ ,‬הילד הזה ואני — זה שהיה לי איתו הקשר‬ ‫המיני — נקלענו לוויכוח על עונש המוות למחבלים‪ .‬אני הייתי בעד‪ ,‬הוא‬ ‫התנגד‪ .‬בשלב מסוים איתגרתי אותו ואמרתי‪' ,‬איך היית מרגיש אילו הקטיושה‬ ‫פגעה בבית שלך?!' וכשהגעתי הביתה‪ ,‬גיליתי שבאמת הבית שלו נפגע‬ ‫ושהקטיושה חדרה דרך קיר החדר שלו‪ .‬אמי הציעה‪ ,‬כמובן‪ ,‬שאזמין אותו‬ ‫ללון בביתנו‪' .‬יש מיטה נוספת בחדר שלך‪ ',‬אמרה‪ .‬אילו רק ידעה‪"...‬‬ ‫המפגש הטיפולי התקיים במשרדי שבעיר ניו יורק‪ ,‬בערך בתקופת מלחמת‬ ‫המפרץ הראשונה‪ ,‬כשסדאם חוסיין המטיר סקאדים על ערים ישראליות‪.‬‬ ‫בעוד הישראלים באופן כללי פחדו שהטילים האלה חמושים בראשי נפץ‬ ‫כימיים‪ ,‬הפסיכולוגים הישראלים חששו גם מ"השלכות ההעברה"‬ ‫)"‪ ("transference implications‬למקרה שיצטרכו לקטוע פגישה טיפולית בזמן‬ ‫מתקפת סקאדים‪ .‬איך יושפעו היחסים התרפויטיים מן הצורך לחבוש מסכת‬

‫גז ולבלות את אחר הצהריים עם המטופל בחדר אטוּם‪.‬‬ ‫מלחמה היא הֶקשר המפעפע לתוך התחום האישי והפרטי ביותר‪ .‬כמו‬ ‫התמכרות‪ ,‬לעתים קרובות היא תהליך משני‪ ,‬תוצאה של תנאים ראשוניים‬ ‫בעלי משקל משמעותי‪ .‬אלא שאחר כך היא משתלטת ושולחת גרורות‪,‬‬ ‫כביכול מאפילה על הפתולוגיה המקורית ונעשית בעצמה גורם להפרעות‬ ‫חדשות ונרחבות‪ .‬ובארץ כה קטנה כישראל‪ ,‬שבה הגבולות החברתיים כה‬ ‫חדירים‪ ,‬הפומבי לעתים קרובות הופך לפרטי וחוזר חלילה‪ .‬מארג זה של‬ ‫עולם פומבי ופרטי משתקף באופן שהוא אולי מכמיר הלב והטרגי ביותר‬ ‫באמנות ובחיים של הסופר דויד גרוסמן‪ .‬ב־‪ 2003‬פירסם גרוסמן קובץ‬ ‫מאמרים שלו שנדפסו בעיתונות בעשור שקדם לזה‪ ,‬מאז חתימת הסכם‬ ‫אוסלו‪ .‬גרוסמן קרא לקובץ המוות כדרך חיים‪ .‬בהקדמה שבה כתב על יחסי‬ ‫ישראל והפלסטינים‪ ,‬אמר גרוסמן‪:‬‬ ‫‪...‬הרי גם בלב הרעש‪ ,‬בעין הסערה‪ ,‬יש איזה חלל ריק‪ ,‬דממת רגע‪...‬‬ ‫ושם כל אדם‪ ,‬ישראלי או פלסטיני‪ ,‬יודע בוודאות נוקבת את מה שאינו‬ ‫מעז לומר לעצמו‪ .‬שם‪ ,‬בינו לבינו‪ ,‬הוא מבין‪ ,‬גם אם יכחיש בקולי‬ ‫קולות‪ ,‬ובצעקות וביריות‪ ,‬שחייו כלים ומתבזבזים במאבק מיותר‪,‬‬ ‫‪117‬‬ ‫ושזהותו וכבודו־העצמי וחד־פעמיותו נגזלים ממנו בלי הרף‪...‬‬ ‫במאמר שכתב אחרי שרבין וערפאת לחצו ידיים במדשאת הבית הלבן‬ ‫ב־‪ ,1993‬הביע גרוסמן את המשאלה שישראל תשתלב במזרח התיכון‪ .‬אם‬ ‫אנחנו‪ ,‬הישראלים‪ ,‬נוכל לחיות עם החזון הזה‪ ,‬כתב‪ ,‬נרשה לעצמנו להאמין‬ ‫שיש לנו עתיד‪.‬‬ ‫‪...‬שהמוות איננו מטיל את צלו על כל חיינו‪ .‬אולי נוכל להשתחרר מן‬ ‫המועקה המשוקעת בתחתיות הכרתנו‪ :‬שבעבורנו אין החיים אלא מוות‬ ‫‪118‬‬ ‫לטנטי‪.‬‬ ‫ואולם בהמשך אותו עשור‪ ,‬כאשר גלי מחבלים מתאבדים הבהירו שהשלום‬ ‫אינו נמצא באופק‪ ,‬הוא כתב‪:‬‬ ‫הישראלים רגילים לחיות בקרבת המוות‪ .‬לעולם אינני יכול לשכוח את‬ ‫הזג הצעיר שתיאר באוזני את תוכניותיו לעתיד‪ :‬הם יתחתנו‪ ,‬ויולידו‬ ‫שלושה ילדים‪ .‬לא שניים‪ :‬שלושה‪ .‬כדי שאם אחד מהם ייהרג עדיין‬ ‫יישארו שניים‪ .‬אורח החשיבה המצמרר הזה הוא פרייה של אותה קלות‬ ‫‪119‬‬ ‫בלתי־נסבלת של המוות ששוררת פה‪...‬‬

‫ברשימה שהתפרסמה בערב ראש השנה ‪ 1998‬כתב‪:‬‬ ‫אולי אני טועה‪ ,‬אולי הכול באמת מתנהל כמו שצריך‪ ,‬על פי תוכנית‬ ‫מחושבת‪ ,‬גאונית‪ ,‬שנבצרת מבינתי‪ .‬ייתכן‪ ,‬אבל אני יודע שמשהו בי הולך‬ ‫וגווע במצב כזה‪ .‬שאין בי כבר התחושה הטמירה‪ ,‬הניצוץ‪ ,‬שנתנו לי‬ ‫‪120‬‬ ‫תמיד החיים כאן‪.‬‬ ‫ואז סיכם‪:‬‬ ‫הלוואי שנתעורר כבר‪ ,‬שנפסיק לתעות בתוך הסיוט הזה‪ ,‬שבעצם אינו‬ ‫החלום של איש מאיתנו‪.‬‬ ‫‪121‬‬ ‫שנה טובה‪.‬‬ ‫זה היה גרוסמן המסאי‪ ,‬המחווה את דעתו הפומבית על החיים בישראל‪ .‬היה‪,‬‬ ‫כמובן‪ ,‬גם גרוסמן הפומבי האחר‪ ,‬הסופר בעל התהילה הבינלאומית‪ ,‬שספרו‬ ‫הנודע‪ ,‬אשה בורחת מבשורה‪ ,‬ראה אור כחמש שנים אחרי המוות כדרך‬ ‫חיים‪ .‬גרוסמן התחיל לעבוד על ספר זה אחרי המוות כדרך חיים‪ ,‬וכמה‬ ‫חודשים לאחר שהחל בכתיבה גויס אורי‪ ,‬הצעיר מבין שלושת בניו‪ ,‬לצה"ל‪.‬‬ ‫כפי שגרוסמן אומר זאת בנספח לאשה בורחת מבשורה‪ ,‬היתה לו תחושה‬ ‫במהלך הכתיבה — או נכון יותר‪ ,‬מִשאלה — שהספר יגונן על אורי מכל רע‪.‬‬ ‫גם ברומן עצמו דמות האֵם מנסה לגונן על בנה שהתנדב להאריך את‬ ‫שירותו הצבאי כדי לקחת חלק במשימה קרבית בגדה המערבית‪ .‬אורה‪,‬‬ ‫הפרודה מבעלה שהסתלק לדרום אמריקה עם בנם הבכור‪ ,‬מבועתת שמא‬ ‫בנה הצעיר‪ ,‬עופר‪ ,‬ייפגע בקרב‪ ,‬וחושבת מתוך אמונה תפלה‪ ,‬שאם היא לא‬ ‫תהיה בבית כדי לקבל בשורת אובדן‪ ,‬זה פשוט לא יקרה‪ .‬אי לכך היא יוצאת‬ ‫למסע רגלי ארוך עם אהוב לשעבר‪ ,‬אשר מתברר שהוא אביו הביולוגי של‬ ‫עופר‪ ,‬והם הולכים ב"שביל ישראל" החוצה את הארץ לכל אורכה‪ ,‬מצפון‬ ‫לדרום‪ .‬כותרתו האנגלית של הספר — "עד קצווי ארץ" — מתייחסת‬ ‫לגיאוגרפיה של השביל‪ ,‬אבל גם לקצה האפשרי של ארץ שבה ההימלטות‬ ‫מן המוות איננה אופציה‪ ,‬אפילו לא על בסיס זמני‪.‬‬ ‫אף כי זאת מסגרתו של הרומן‪ ,‬הנושאים האמיתיים של הספר אשה בורחת‬ ‫מבשורה הם אהבה‪ ,‬משפחה ואמהוּת; במילים אחרות‪ ,‬החיים ולא המוות‪.‬‬ ‫ואף על פי כן‪ ,‬גם על שביל ההליכה המבודד‪ ,‬אורה לא מצליחה לברוח‬ ‫לגמרי‪ .‬היא משתדלת להחזיק את עופר בחיים על ידי שהיא מגוללת את‬ ‫סיפורו על כל דקויותיו וגווניו לאב שמעולם לא פגש אותו‪ ,‬אבל בהכרח‬ ‫עולים בה הזיכרונות כיצד התחפש הילד בגיל שלוש לבוקר‪ ,‬כולל האקדחים‬

‫וחגורת התחמושת‪ ,‬או כיצד גילה את העובדה שיש מוות‪ ,‬שניהם אופייניים‬ ‫למדי לילדים פעוטים בעולם כולו‪ ,‬אבל הם עניין שונה במשפחה ירושלמית‬ ‫המתמודדת עם אוטובוסים מתפוצצים ומתקפות טרור בשכונה שלה‪ .‬או‬ ‫שהיא מנסה להחזיק אותו בחיים על ידי הימנעות מלחשוב היכן הוא כרגע‪,‬‬ ‫אבל השביל עובר ליד אנדרטה לחייל שנפל‪ ,‬או מגיע לכפר שבו אנשים‬ ‫מדברים על "המצב"‪ .‬בסוף הספר אין אנו יודעים אם עופר שרד את‬ ‫הפעולה או לא‪.‬‬ ‫לא כן בנו של גרוסמן‪ .‬ב־‪ 12‬באוגוסט ‪ ,2006‬בעוד גרוסמן מלטש את ספרו‪,‬‬ ‫נהרג אורי כשהטנק שלו נפגע מטיל בשעות האחרונות של מלחמת לבנון‬ ‫השנייה‪ .‬בנספח הקצר לספר כתב גרוסמן‪" :‬לאחר תום ה'שבעה' חזרתי אל‬ ‫הספר‪ .‬רובו כבר היה כתוב‪ .‬מה שהשתנה‪ ,‬יותר מכול‪ ,‬הוא תיבת התהודה‬ ‫של המציאות שבה נכתבה הגירסה האחרונה‪ 122".‬השיבה אל הכתיבה יום‬ ‫לאחר ה"שבעה"‪ ,‬הסביר מאוחר יותר‪" ,‬היתה דרך להיאבק בכובד היגון‪.‬‬ ‫היתה זאת דרך לבחור בחיים‪ .‬כמה טוב היה שהייתי באמצע הספר הזה‪,‬‬ ‫יותר מאשר בכל ספר אחר‪ .‬ספר אחר היה עלול להיראות לי פתאום לא‬ ‫‪123‬‬ ‫רלוונטי‪".‬‬ ‫כפסיכולוג שעבד עם מטופלים שאיבדו ילד וכאָב‪ ,‬אני יודע שאובדן ילד‪ ,‬אם‬ ‫לצטט את דבריו של גרוסמן‪ ,‬יכול לגרום לך להרגיש גולה מחייך‪ .‬בישראל‪,‬‬ ‫יצירתו וחייו של גרוסמן אומרים לנו שכל הורה ישראלי השולח את ילדו‬ ‫לצבא חייב להתמודד עם האפשרות הזאת בלבו‪ .‬ככל שהטרגדיה האישית‬ ‫של דויד גרוסמן ייחודית‪ ,‬בארץ קטנה כמו ישראל היא כמעט אינה יוצאת‬ ‫דופן‪ .‬בפברואר ‪ ,1996‬למשל‪ ,‬הגיע נחום ברנע‪ ,‬עיתונאי בכיר של "ידיעות‬ ‫אחרונות"‪ ,‬למרכז ירושלים כדי לכסות פיגוע התאבדות באוטובוס לעיתונו‪.‬‬ ‫הוא לא ידע שבנו בכורו‪ ,‬שהיה בדרכו לצבא‪ ,‬נהרג במקום‪ .‬ואולי המקרה‬ ‫המפורסם ביותר של טשטוש הקווים הדקים בין הפרטי לציבורי בתחום הזה‪,‬‬ ‫ובתפקיד האבל האישי במסלול הכללי של הארץ‪ ,‬הוא זה של ראש‬ ‫הממשלה בנימין נתניהו‪ .‬אובדן אחיו במבצע אנטבה הוא שהשיק את‬ ‫הקריירה שלו כמומחה לטרור‪ ,‬כדיפלומט‪ ,‬וברבות הימים כמנהיג לאומי‪.‬‬ ‫עם זאת‪ ,‬מבחינה פסיכולוגית‪ ,‬כתביו של גרוסמן לוקחים אותנו אל מקום‬ ‫עמוק הרבה יותר‪ .‬בין שאשה בורחת מבשורה הוא השקר האומר לנו את‬ ‫האמת על החיים כאמירתו הידועה של פיקאסו‪ ,‬ובין שאובדן בנו של הסופר‬ ‫הוא מקרה שבו החיים מחקים את האמנות המחקה את החיים‪ ,‬קשה לעבד‬ ‫או לעכל את הסיפור הזה בלי לאבד את תחושת המציאות‪ .‬עם זה בדיוק‬ ‫התמודד גרוסמן ישירות בספרו הבא‪ ,‬נופל מחוץ לזמן‪ .‬גרוסמן‪ ,‬המתעמת‬

‫בגלוי עם אבדתו‪ ,‬מספר על קבוצת הורים שאיבדו את ילדיהם והם יוצאים‬ ‫למסע נואש כדי להתאחד עם מתיהם‪ .‬הרומן מתרחש בעיר אירופית לא‬ ‫מוגדרת‪ ,‬שבה הדוכס‪ ,‬רושם קורות העיר ודמויות אחרות חגים וחוזרים וחגים‬ ‫סביב העיר ויורדים אל מתחת לאדמה‪ ,‬הכול בחתירה אינסופית למצוא את‬ ‫אהוביהם‪ .‬שלא כמו באשה בורחת מבשורה‪ ,‬כאן אין שום עלילה ממשית‪ ,‬לא‬ ‫גיבורים בשר ודם שהקורא יכול להזדהות עמם‪ .‬אדרבא‪ ,‬בתערובת של‬ ‫פרוזה ושירה‪ ,‬הדמויות חוזרות כהד זו על יגונה של האחרת ועוסקות בניסיון‬ ‫שכלי להבין את המוות‪ .‬כמו שהציע חוקר הספרות אברהם בלבן‪ ,‬המיקום‪,‬‬ ‫האזכורים המיתולוגיים וטבעו הפנטסטי של הרומן יוצרים‪ ,‬בין היתר‪ ,‬מחקר‬ ‫מאופק להפליא‪ ,‬אפילו מרוחק‪ ,‬של שכול‪ 124.‬דומה שכדי לכתוב על אבדתו‬ ‫נאלץ גרוסמן לנתק אותה מן המציאות‪ ,‬ובמיוחד מן המציאות הישראלית‪.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬באמצעות מסגרת מנותקת זאת משמיע גרוסמן את התובנות הנוקבות‬ ‫ביותר על אודות חוויית האובדן‪ ,‬ייתכן של עצמו‪ ,‬אבל בהחלט זאת‬ ‫המחלחלת בנפש הישראלית הפצועה‪.‬‬ ‫"כל היש ‪ /‬מעכשיו ‪ /‬יהדהד ‪ /‬את האין‪ ",‬אומר הדוכס‪.‬‬ ‫במקום אחר בני הקבוצה כולה זועקים אל אהוביהם האבודים‪:‬‬ ‫ואיך זה שאתם ‪ /‬מתים‪ ,‬ואנחנו ‪ /‬הצלחנו ‪ /‬להישאר בחיים? — חשבתם‬ ‫פעם ‪ /‬מה זה אומר? — אולי לא במקרה ‪ /‬אתם שם ‪ /‬ואנחנו כאן? —‬ ‫ואולי בכלל ‪ /‬עשיתם משהו ‪ /‬שבגללו אתם כ־כ־ככה? — ‪ /‬יודעים מה?‬ ‫אנחנו אפילו ‪ /‬לא רוצים להטריח את עצמנו ‪ /‬במחשבות האלה! —‬ ‫בכלל ‪ /‬לא רוצים לחשוב עליכם! — מספיק ‪ /‬חשבנו עליכם!‪ /...‬אז קחו‬ ‫— קחו — קחו את צרור ‪ /‬העצמות שלכם — וצאו — צאו לנו ‪ /‬מהחיים‬ ‫— שמעתם? מ־ה־ח־יים! — ‪ /‬אתם ‪ /‬אתם שם — ‪ /‬הלוואי ‪ /‬שתמותו!‬ ‫הריק‪ ,‬החרון‪ ,‬ואשמתו המרומזת של השורד‪ ,‬כולם כאן‪ .‬אבל הסבל נעשה‬ ‫גם קיומי‪ .‬בפנותו אל בנו המת‪ ,‬מנהיג המסע‪" ,‬האיש ההולך"‪ ,‬אומר‪:‬‬ ‫וסלח נא אם השאלה שלי ‪ /‬טיפשית וקצת תפלה‪ ,‬אבל ‪ /‬אני חייב‬ ‫לשאול אותה ‪ /‬כי כבר חמש שנים שהיא ‪ /‬אוכלת את נפשי ‪ /‬כמו מחלה‪:‬‬ ‫‪ /‬מה זה המוות‪ ,‬בני? ‪ /‬מה ‪ /‬זה ‪ /‬המוות?‬ ‫שלא במפתיע‪ ,‬הליכתם לעבר המוות מזכירה את מצעדי המוות של השואה‪.‬‬ ‫תיאורו של "רושם קורות העיר" את התהלוכה מעלה את מצעד המוות‬ ‫שתיאר אלי ויזל בספרו הקלאסי‪ ,‬האוטוביוגרפי‪ ,‬הלילה‪.‬‬

‫בדברו על בנו המת מצווה "הקנטאור"‪ ,‬שהוא מעין סופר — ואולי מייצג‬ ‫את המחבר — על "רושם קורות העיר"‪:‬‬ ‫אז עכשיו בבקשה תכתוב בגדול‪ ,‬בענק‪ :‬אני מוכרח ליצור אותו מחדש‬ ‫בצורת סיפור! קולט? אותו‪ ,‬אידיוט! את מה שקרה! מה אתה לא מבין‬ ‫פה? את זה‪ ,‬את הדבר הבנזונה שקרה לי ולילד שלי‪ ,‬כן‪ ,‬לערבב אותו‬ ‫בתוך סיפור אני צריך‪ ,‬מוכרח‪ ,‬ועלילות! ודמיון שיהיה! והזיות וחופש‬ ‫וחלומות! אש! יורה רותחת!‬ ‫במילים אחרות‪ ,‬חייבים להחזיק את המת בחיים‪ ,‬אבל בפנטזיה טכניקולורית‪,‬‬ ‫כי צלילה לתוך האובדן במציאות היא בלתי נסבלת רגשית‪ .‬אף על פי כן‪ ,‬ורק‬ ‫למקרה שהקורא מפקפק שספר זה עוסק מאוד במציאות הישראלית‪,‬‬ ‫גרוסמן בוחר להבהיר זאת בכותרת‪" .‬האיש ההולך" מספר לילדו המת‬ ‫סיפור שסיפר לו פעם "איש מארץ ‪ /‬רחוקה‪ ,‬שבשפתו ‪ /‬אומרים על מי שמת ‪/‬‬ ‫‪125‬‬ ‫במלחמה‪' ,‬נָפ ַל'‪ .‬וכך אתה‪ :‬מחוץ ‪ /‬לזמן נפלת‪ ,‬הזמן ‪ /‬שבו אני שוכן‪".‬‬ ‫הזמן המוכר לנו נעצר‪ ,‬כמובן‪ ,‬עבור המתים אבל הוא נעצר גם עבור מי‬ ‫שנתונים באבל מתמיד ולא פתור‪ .‬כפי שכבר ראינו‪ ,‬בגלל אי יכולתם‬ ‫להתאבל על אובדן המולדת‪ ,‬יהודי הגולה שקדמו לציונות היו לכודים בעבר‪.‬‬ ‫ההרס שזרעה השואה מנע עוד יותר את האבל המלא‪ ,‬ותולדות המלחמות‬ ‫והטרור בישראל ערמו שכבה נוספת של יגון לא פתור‪ .‬כדי לעמוד על‬ ‫מרכזיות הזמן בספרו של גרוסמן‪ ,‬ובנפש הישראלית‪ ,‬נזכור את שכיחותה של‬ ‫הפרעת הדחק הפוסט־טראומטית הקשורה למלחמה בחברה הישראלית‪.‬‬ ‫ראובן גל‪ ,‬מי שהיה הפסיכולוג הראשי של צה"ל ואחר כך סגן ראש המועצה‬ ‫לביטחון לאומי בממשלת שרון‪ ,‬אמר לי כי להערכתו‪ ,‬מאות אלפי גברים‬ ‫ישראלים סובלים מסיוטים‪ ,‬ממחשבות חודרניות‪ ,‬מקהות רגשית‪ ,‬מחרדה‬ ‫ומדיכאון — כל אלה תגובות דחק פוסט־טראומטי שנגרמו בשירות צבאי‬ ‫קרבי‪ .‬מספר זה של פגועים‪ ,‬השקול לעשרות מיליונים בארצות הברית‪,‬‬ ‫אפילו לא כולל את האזרחים שנחשפו למתקפות הטילים העיראקיים של‬ ‫‪ ,1991‬לפיגועי ההתאבדות של האינתיפאדה השנייה ב־‪ ,2004-2000‬למלחמת‬ ‫לבנון השנייה ב־‪ 2006‬ולמבצעים אחרים בגדה המערבית וברצועת עזה‪ .‬כמו‬ ‫בחזרה טרגית על ‪ ,1948‬חלק מן המלחמות האלה הרחיבו את שדה הקרב‬ ‫לתוך מרכזי האוכלוסייה האזרחית‪ .‬ואכן בשנים האחרונות פירסם משרד‬ ‫החינוך‪ ,‬אם לצטט דוגמה אחת בלבד‪ ,‬עוד ועוד ספרים וחוברות שמטרתם‬ ‫לעזור להורים‪ ,‬למחנכים ולאנשי מקצועות הרפואה להתמודד עם מצבים‬ ‫של טראומה ממושכת‪ ,‬מתח וחירום במערכת החינוך‪.‬‬

‫תסמינים פסיכולוגיים הקשורים למצבי קרב מן העבר בהתגלמותם‬ ‫המתונה ביותר יכולים לעלות בשיחה השגרתית ביותר סביב שולחן הארוחה‪.‬‬ ‫במפגש של משפחתי שהתקיים לא מזמן הזכיר מישהו את מלחמת לבנון‬ ‫הראשונה ואז סיפרה קרובה בשנות השלושים שלה כי כאשר חזר בעלה‬ ‫מלבנון הוא סבל במשך כמה חודשים מביעותי לילה אלימים ששיחזרו את‬ ‫חוויית המלחמה שלו‪ .‬מצד אחר‪ ,‬בקצה המזיק יותר של קשת התגובות על‬ ‫מצבי הקרב יכולה להיות הנטייה לטאטא את התסמינים אל מתחת לשטיח‪.‬‬ ‫מספר אלוף )במיל'( שהשתתף במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור‬ ‫את הסיפור הזה על השירות הצבאי של בנו בגדה המערבית במהלך‬ ‫האינתיפאדה הראשונה‪ :‬הבן‪ ,‬אז בן תשע־עשרה‪ ,‬היה מגיע הביתה לחופשת‬ ‫סופשבוע אחת לחודש‪ ,‬אבל לא היה מספר דבר וחצי דבר על משימותיו‪.‬‬ ‫ואולם בלילה שמעה אותו המשפחה בוכה או צועק בשנתו‪ .‬הבן נתן להם‬ ‫הוראה חמורה לא להעיר אותו אף פעם באופן פתאומי‪ ,‬אבל פעם אחת‪,‬‬ ‫כשאחותו הקטנה עשתה זאת‪ ,‬הוא קפץ מהמיטה בפראות וכמעט חנק‬ ‫אותה‪ .‬מצב עניינים זה נמשך עד שהוא סיים את השירות שנתיים אחרי כן‪,‬‬ ‫וכל הזמן סירב לדבר על כך‪ ,‬גם כשהפצירו בו‪ .‬ואז‪ ,‬כמה חודשים אחרי שעזב‬ ‫את הצבא ואת הבית‪ ,‬קיבלו ההורים טלפון משותפו לחדר‪ ,‬שביקש מהם‬ ‫לבוא במהירות‪ .‬כשהגיעו‪ ,‬מצאו את בנם שוכב על הרצפה בפינת החדר‪,‬‬ ‫חובט את ראשו בקיר וזועק‪" ,‬אני לא יכול לסבול את זה יותר‪ ".‬כשהסכים‬ ‫לבסוף לקבל עזרה‪ ,‬הוא סיפר להוריו מה הביא להתמוטטותו‪ .‬יומיים קודם‬ ‫לכן ראיינו אותו לסרט דוקומנטרי על האינתיפאדה‪ .‬פסיכולוג ביקש ממנו‬ ‫לתאר מול המצלמה מה הוא עשה במסגרת שירותו‪ .‬הצופים בסרט יכולים‬ ‫לראות את הצעיר הזה בתקריב‪ ,‬מדבר באופן קטוע והדמעות זולגות על‬ ‫לחייו‪" .‬כשילדי ישאלו אותי מה עשיתי בצבא‪ ,‬אני אצטרך לומר להם שהכיתי‬ ‫נשים וילדים‪"...‬‬ ‫מעצם טיבם תסמיני דחק פוסט־טראומטי הם מכונת זמן פסיכולוגית‪ .‬הם‬ ‫ניסיון שנידון לכישלון להחיות חוויה ישנה כדי להתגבר עליה‪ ,‬כמו במקרה של‬ ‫הבזקי זיכרון‪ ,‬חלומות‪ ,‬תגובת בהלה או מחשבות טורדניות מדכאות; או שהם‬ ‫ניסיון לא מוצלח באותה מידה להתחמק מן העבר באמצעות קהות רגשית‪,‬‬ ‫ניסיון שסופו ניתוק מן ההווה‪ .‬אבל אם לחיות באזור זמן שונה הוא אחת‬ ‫התוצאות של טראומת מלחמה‪ ,‬תוצאה אחרת מתבטאת בהתנהגות‬ ‫קיצונית כלשהי‪ ,‬החל בהרואית‪ ,‬דרך האגרסיבית וכלה במסוכנת‪ .‬בזיכרונותיו‬ ‫מתאר עמוס עוז בחן רב כיצד בגיל שמונה‪ ,‬בשנה האחרונה של המנדט‬ ‫הבריטי‪ ,‬הוא ושני חברים בנו טיל בחצר האחורית שלו וכיוונו אותו לעבר‬

‫ארמון בקינגהם שבלונדון‪ .‬בעזרת מכונת הכתיבה של אביו הם חיברו מכתב‬ ‫ובו אולטימטום שדרש מהוד מלכותו ג'ורג' השישי להוציא את חייליו‬ ‫מפלשתינה‪ .‬אם לא יעשה זאת בתוך שישה חודשים‪ ,‬הזהירו‪ ,‬יום כיפור יהפוך‬ ‫ליום הדין של בריטניה הגדולה עצמה‪ .‬בזמן שעבדו על הפיתוח הדרוש לטיל‬ ‫ועל טכנולוגיית הדלק‪ ,‬מדווח עוז‪ ,‬הבריטים התעשתו ועזבו את הארץ‪.‬‬ ‫משחקי דמיון כאלה‪ ,‬שאינם חריגים לילדים ישראלים‪ ,‬נודדים לפעמים אל‬ ‫העתיד וכמו מתגשמים במעשי גבורה אמיתיים‪.‬‬ ‫משה עמירב ששימש יועץ לראש הממשלה אהוד ברק בתקופת השיחות‬ ‫בקמפ דייוויד‪ ,‬חלם בהיותו בגיל ההתבגרות על שחרור העיר העתיקה‪ .‬ביום‬ ‫כיפור של ‪ ,1961‬בלי לספר להוריו‪ ,‬נסעו הוא וחברו לתנועת הנוער מבתיהם‬ ‫שבמרכז הארץ לירושלים‪ ,‬בכוונה להתגנב מעבר לגבול אל לב ירושלים‬ ‫המזרחית ולתקוע בשופר ליד הכותל המערבי‪ .‬השניים סברו שגם אם‬ ‫ייתפסו‪ ,‬ועל אחת כמה וכמה אם ייהרגו‪ ,‬מפעלם יעורר את העם לקום‬ ‫ולשחרר את ירושלים מן הכובש הירדני‪ .‬בדרך הם ביקשו את ברכתו של‬ ‫אחד מגיבוריהם‪ ,‬המשורר הלאומני אורי צבי גרינברג‪ ,‬שבכל יום כיפור‬ ‫התפלל על הר ציון שהשקיף על הגבול ועל העיר העתיקה‪ .‬גרינברג‪,‬‬ ‫שכנראה הבין את ההבדל בין פנטזיה למציאות‪ ,‬שילח בכעס את שני הנערים‬ ‫בחזרה הביתה‪ ,‬אבל לא בלי שהבטיח להם תחילה שלא ירחק היום וחיילים‬ ‫ישראלים ייכנסו אל העיר הכבושה וישחררוה‪ .‬שש שנים אחרי כן‪ ,‬ב־‪ 5‬ביוני‬ ‫‪ ,1967‬הגיע עמירב לירושלים כחייל צעיר בחטיבת הצנחנים שעשתה את‬ ‫דרכה אל העיר העתיקה ואל הכותל המערבי‪ .‬במהלך קרב קשה עם‬ ‫ליגיונרים ירדנים מחוץ לחומות‪ ,‬ובמרחק לא רב מהכותל המערבי‪ ,‬חטף‬ ‫עמירב רסיס בפניו‪ .‬למורת רוחו פינו אותו לבית החולים "הדסה"‪ ,‬ואמרו לו‬ ‫שהרסיס נתקע בראשו ויש להוציא אותו בניתוח בעוד כמה ימים‪ ,‬כאשר‬ ‫מצבו יתייצב‪ .‬למחרת‪ ,‬כששמע ברדיו שחבריו החיילים הגיעו זה עתה לכותל‪,‬‬ ‫הוא קם מהמיטה והחליט לצאת לעיר העתיקה‪ .‬עם ראש חבוש‪ ,‬עין אחת‬ ‫עצומה ופנים נפוחים וכואבים‪ ,‬קפצו הוא וחייל פצוע נוסף מחלון קומת‬ ‫הקרקע של בית החולים‪ .‬איכשהו הם השיגו ג'יפ צבאי שהיו בו גם קסדות‬ ‫ומקלעים ונהגו לירושלים המזרחית‪ .‬צולעים‪ ,‬רצים‪ ,‬כשעמירב בקושי מצליח‬ ‫לראות משהו‪ ,‬הם עשו את דרכם בין מטחי יריות אל הכותל‪ .‬אחרי המלחמה‬ ‫‪126‬‬ ‫קיבל עמירב את אות הצנחן שניתן לחיילים ששיחררו את ירושלים‪.‬‬ ‫מאותה חטיבת צנחנים שלחמה בגבורה כה רבה יצאה עוד דמות ידועה‪,‬‬ ‫או — לרוב הגדול של הישראלים — ידועה לשמצה‪ ,‬אודי אדיב‪ .‬כמי שנולד‬ ‫למשפחת מייסדים של קיבוץ גן שמואל‪ ,‬התאכזב אדיב ממפ"ם‪ ,‬המפלגה‬

‫שאליה השתייך קיבוצו‪ ,‬בעקבות מלחמת ששת הימים‪ ,‬והצטרף לתנועת‬ ‫מצפן שפרשה ממק"י‪ .‬בהמשך נסע בחשאי לדמשק כדי להיפגש עם חברים‬ ‫באש"ף‪ ,‬שהיה אז ארגון טרור אנטי־ציוני‪ ,‬וב־‪ 1973‬הועמד לדין והורשע‬ ‫בריגול למען סוריה‪ .‬אדיב עצמו הכיר בטעות שעשה כשנסע לסוריה‪ ,‬אבל‬ ‫טען שכוונותיו היו לכונן יחסים עם נציגים פלסטינים ושמעולם לא העביר‬ ‫לשלטונות סוריה מידע כלשהו‪ .‬אף על פי כן הוא הורשע גם על ידי‬ ‫התקשורת והציבור הישראליים וישב שבע־עשרה שנים בכלא‪ .‬פרשת אדיב‬ ‫גרמה זעזוע קשה לישראלים שלגבי דידם הרעיון שיהודי ישראלי ירגל למען‬ ‫ארץ ערבית היה אז בלתי נתפס‪ .‬ואין צורך לומר שזאת היתה טראומה של‬ ‫ממש למשפחת אדיב‪ .‬הקיבוץ שלהם היה גם ביתו של אורי אילן‪ ,‬ידיד‬ ‫משפחה עם סוג הפוך של מורשת‪ .‬אילן נפל בשבי הצבא הסורי יחד עם‬ ‫ארבעה חיילים אחרים כשהיחידה שלו ביצעה פעולה חשאית ברמת הגולן‬ ‫ב־‪ .1954‬אחרי חקירות ועינויים אכזריים אילן תלה את עצמו בתא כלאו‬ ‫בחבל ששזר מכיסוי המזרן שלו‪ .‬כשגופתו הוחזרה לישראל שנים אחדות‬ ‫אחרי כן‪ ,‬נמצאו כמה פתקים חבויים בבגדיו‪ ,‬שבמפורסם בהם נאמר‪" ,‬לא‬ ‫בגדתי‪ .‬התאבדתי‪ ".‬כשגורלו של אילן נגלה לציבור‪ ,‬הצער הלאומי היה‬ ‫עצום‪ .‬אבל התאבדותו עוררה גאווה והיתה לסמל גבורה מעורר השראה‬ ‫לדורות של צעירים ישראלים‪ .‬אם נתעלם לרגע מן הערך של הקרבה‬ ‫עצמית זאת למען החברה‪ ,‬מנקודת המבט הפסיכולוגית אפשר לראות‬ ‫בבחירתו הטרגית של החייל הזה — שהמית את עצמו ובלבד שלא לבגוד‬ ‫במולדתו — תגובה קיצונית לטראומה שגרמו לו שוביו‪ .‬באותו אופן אפשר‬ ‫לפרש גם את גרסתו של אודי אדיב לפעולתו החריגה כתגובה לטראומה‪.‬‬ ‫ואכן זה מה שחושבת אחותו של אדיב‪ ,‬שהיא היום פסיכואנליטיקאית בניו‬ ‫יורק‪ .‬בקרב על ירושלים‪ ,‬כך סיפרה לי‪ ,‬איבד אחיה כמה מחבריו‪ .‬וזמן קצר‬ ‫אחרי המלחמה פקדו עליו לירות באזרחים פלסטינים שניסו לשוב לבתיהם‪.‬‬ ‫היא סבורה שנבצר ממנו לעבד רגשית את האירועים האלה ומשום כך הוא‬ ‫נקט פעולה קיצונית‪ ,‬טיפשית לדבריו‪ ,‬בניסיון להפיג את הטראומה‪.‬‬ ‫שתי תגובות מנוגדות אלה לטראומה‪ ,‬שהיו ממשיות ועם זאת חריגות‪ ,‬הן‬ ‫שני צדדים של אותו מטבע‪ ,‬והן מייצגות משהו מן הנטייה למעשה גרנדיוזי‬ ‫השוכנת בלב כל ישראלי‪ .‬מהלך פעולה אחד מייצג נאמנות מוחלטת‬ ‫לסטטוס קוו הלאומי‪ ,‬האחר — שלילה גמורה שלו‪ .‬גירסה מתונה יותר‪ ,‬הגם‬ ‫שהיא ספרותית‪ ,‬אפשר לראות באשה בורחת מבשורה של גרוסמן‪ ,‬שם שני‬ ‫בניה של אורה מבטאים בקשות אחרונות הפוכות אם ייהרגו בשירותם‬ ‫הצבאי‪ .‬האחד מבקש שהוריו יעמידו ספסל על שמו מחוץ למועדון לילה‬

‫ירושלמי שבו הופיע‪ ,‬והאחר — שהמשפחה תרד מישראל‪.‬‬ ‫סגנון התמודדות פעיל זה נמצא גם בבסיס מבנה מנטלי רחב יותר‪ ,‬דהיינו‪,‬‬ ‫התכונה ההיפר־גברית של האופי הישראלי‪ .‬המפעל הציוני נשען מראשיתו‬ ‫על הנכונות להיות חייל וללחום על הבית הלאומי‪ ,‬היות שהוא נוסד על‬ ‫הרעיון שאין ליהודים מקום אחר מלבד פלשתינה‪ .‬כפי שציין הסופר עוז‬ ‫אלמוג בפתיח לספרו הצבר — דיוקן‪ ,‬התרבות הצברית המוקדמת — אבן‬ ‫הפינה של הזהות הישראלית — הושתתה על אידיאלים גבריים‪ .‬המיתוסים‬ ‫של החקלאי‪ ,‬מפקד הצבא‪ ,‬ההרפתקן‪ ,‬ואפילו המשורר והסופר‪ ,‬היו גבריים‬ ‫מובהקים‪ 127.‬מצב המלחמה הנמשך מאז העמיד גוף צבאי ענקי‪ ,‬שתרבותו‬ ‫השפיעה באופן חודר ומקיף על החברה הישראלית‪ .‬הדבר הזה ניכר בכל‬ ‫מקום בישראל ובכל דבר‪ ,‬החל במילות שירים פופולריים שבהם נערה‬ ‫"נכבשת" בעזרת גדוד תותחנים‪ ,‬וכלה באימונים קדם־צבאיים בתנועות‬ ‫נוער‪ ,‬באנדרטאות לצדי הדרך‪ ,‬לרבות המוזיאון "יד לשריון" בלטרון ובו‪ ,‬בין‬ ‫היתר‪ ,‬תצוגה של כ־‪ 150‬טנקים וכלי רכב משוריינים אחרים המזמינה ילדים‬ ‫מכל הגילים לטפס עליהם ולהצטלם איתם‪ .‬נער ישראלי בן ארבע־עשרה‬ ‫אמר לי שבמהלך שנה אחת בחטיבת הביניים הוא נחשף לשישה ביקורים‬ ‫של נציגי יחידות מודיעין צבאיות‪ .‬כשדיברו על עבודתם‪ ,‬כך סיפר‪ ,‬החיילים‬ ‫האלה הרגיעו את הילדים‪" ,‬אין מה לדאוג אם המודיעין לא נשמע כמו שירות‬ ‫קרבי — יש יחידת עילית קרבית אחת בתוך קהילת המודיעין‪ ".‬הבריונות‬ ‫בבתי ספר ישראליים נוגעת לעתים קרובות למה שנתפס כחולשה‬ ‫המקושרת במפורש להצהרות למען השלום או למען זכויות אזרח לערבים‪,‬‬ ‫או לבחירה שלא להתגייס מטעמי מצפון‪.‬‬ ‫באופן ישיר או עקיף‪ ,‬גבריות־יתר זאת נוכחת למכביר גם בספרות העברית‬ ‫החדשה‪ ,‬כמו גם בסרטים ישראליים — החל באלה המתארים את הממד‬ ‫האנושי והתרבותי של חוויית הצבא עצמה‪ ,‬כמו "צלילה חוזרת" של שמעון‬ ‫דותן מ־‪ ,1982‬וכלה בסוגות המעורבות יותר כמו "ללכת על המים" של איתן‬ ‫פוקס מ־‪ .2005‬באותה סדרת הדרמה "בטיפול"‪ ,‬שהוזכרה כבר קודם‪ ,‬אחת‬ ‫הדמויות מכמירות הלב ביותר היא טייס חיל האוויר המתמודד עם אשמה לא‬ ‫מודעת בגין הפצצת בית ספר בעזה‪ ,‬כמו גם עם זהותו הגברית‪ .‬היוהרה של‬ ‫מטופל זה‪ ,‬שחצנותו והפגיעוּת המסתתרת מאחוריה הן ישראליות מובהקות‪.‬‬ ‫בהשוואה‪ ,‬בעיבוד האמריקאי של הסדרה‪ ,‬המטופל‪ ,‬טייס קרבי שהיה‬ ‫מעורב בפעולה דומה בעיראק‪ ,‬אינו אב־טיפוס אמריקאי אלא סתם אדם‬ ‫שנקלע לטראומת המלחמה‪ .‬צה"ל ומלחמותיו‪ ,‬באופן לא מפתיע‪ ,‬הוא‬ ‫נושא שמופיע לעתים לא רחוקות בסצנה המתוחכמת מאוד של האמנויות‬

‫בישראל‪ .‬אחת העבודות המרשימות ביותר התלויה באוסף הקבוע של‬ ‫אמנות ישראלית חדישה במוזיאון ישראל בירושלים היא תצלום גדול של עדי‬ ‫נס‪ ,‬שבו חיילים יושבים אל השולחן באותו הסדר ובאותן התנוחות ממש כמו‬ ‫ישו והשליחים ב"הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י‪.‬‬ ‫הישראלים ידועים באמירותיהם הישירות‪ ,‬אם לא הלוחמניות‪ .‬כשבתי היתה‬ ‫בת שמונה‪ ,‬אחד הדודנים הישראלים שלה‪ ,‬שלא מכבר סיים את שירותו‬ ‫הצבאי כמש"ק‪ ,‬משך אותה הצדה באירוע משפחתי כדי להעניק לה עצה‬ ‫לחיים‪" .‬תהיי תמיד ישירה!" הורה לה‪ .‬כשגדלה די הצורך להבין את כוונתו‪,‬‬ ‫הדבר הרשים עד מאוד את בתי‪ ,‬כי כפי שאמרה‪" ,‬באמריקה‪ ,‬כשאנשים‬ ‫נותנים עצה‪ ,‬זה לעתים קרובות משהו כמו 'תהיי תמיד את עצמך'‪ ,‬שזה‬ ‫לגמרי לא שימושי‪ ".‬הסוציולוג עוז אלמוג טוען שה"דוגרי" הישראלי‪ ,‬מילה‬ ‫שבערבית־פלסטינית פירושה "ישר"‪ ,‬רומז לסגנון דיבור ישיר כמו דיבור תחת‬ ‫אש ומקורו בלשון תקשורת האלחוט הצבאית‪ ,‬או שהוא מחקה אותה‪ 128.‬אני‬ ‫רואה את זה כל הזמן אצל המטופלים הישראלים שלי‪ ,‬שהתנגדותם לטיפול‬ ‫— כשלעצמה‪ ,‬תכונה אוניברסלית המשותפת לכל המטופלים בפסיכותרפיה‬ ‫— גלויה הרבה יותר מזאת של חבריהם האמריקאים או האירופים‪ .‬הצד‬ ‫השני של המטבע הוא שמטופלי הישראלים נפתחים וחושפים את עולמם‬ ‫הפנימי הרבה יותר מהר‪ .‬מטופל אחד כזה נעשה פגיע מאוד במפגש הייעוץ‬ ‫הראשוני‪ .‬אבל כצפוי‪ ,‬כשהמפגש התקרב לסיומו והייתי מרוצה מיכולתי‬ ‫לבטא אבחנה יחסית טובה בנוגע לדפוס מסוים במערכות היחסים שלו‪ ,‬הוא‬ ‫הטיח לעומתי‪" ,‬מה‪ ,‬לא צריך פסיכולוג כדי לראות את זה‪".‬‬ ‫דייוויד ברוקס‪ ,‬בעל הטור בניו יורק טיימס‪ ,‬ניסח זאת כך‪:‬‬ ‫"ישראל היא ארץ המלוכדת באמצעות הוויכוח‪ .‬התרבות הציבורית היא‬ ‫קקופוניה אחת מתמשכת של ביקורת‪ .‬הפוליטיקאים תוקפים איש את רעהו‬ ‫בחימה שפוכה‪ ,‬שאנו בארצות הברית לא מסוגלים אפילו לתפוס‪ .‬במסיבות‬ ‫עיתונאים‪ ,‬העיתונאים הישראלים לועגים למנהיגי האומה ומשמיצים אותם‪.‬‬ ‫בעלי תפקידים נמוכים בחברות מתקנים בלי חשש את הממונים עליהם‪.‬‬ ‫אנשים העוקרים לכאן מבריטניה או מארצות הברית מספרים על הצורך‬ ‫‪129‬‬ ‫לעבור תקופת הסתגלות שבה הם לומדים להתקשח ולהתחצף‪".‬‬ ‫הפסיכולוג אבנר פלק מתייחס לכך בפחות סלחנות ואומר שלעתים‬ ‫‪130‬‬ ‫קרובות יוצאים הישראלים מן הבית בהרגשה של חיילים ההולכים לקרב‪.‬‬ ‫כמו רבים אחרים‪ ,‬הוא מתאר את החיים בישראל כגדושים חיכוך‪ ,‬מתח‬ ‫ולחצים‪ ,‬כשריבים מילוליים ותחרות בצעקות משתלבים ברעש התמידי של‬ ‫מכשירי רדיו וטלוויזיה המשמיעים מוזיקת רוק בקולי קולות ומהדורות‬

‫חדשות צורמות‪ .‬בעצם‪ ,‬קיימת מידה של תוקפנות אמיתית בכל הישירוּת‬ ‫והרעש האלה‪ .‬כמו שהעיר דויד גרוסמן‪ ,‬אולי החל בשנות התשעים‪ ,‬תיירים‬ ‫שחזרו לישראל אחרי היעדרות ארוכה נדהמו לא רק מהבנייה העצומה‬ ‫ומפיתוח התשתיות הנרחב אלא גם מן הברוטליות‪ ,‬הוולגריות וחוסר‬ ‫הרגישות של התרבות הישראלית‪ 131.‬פרשנים ישראלים שמאלנים ייחסו‬ ‫הרבה מן התוקפנות היומיומית הזאת לחיברוּת של חיילים ומילואימניקים‬ ‫ישראלים צעירים במהלך שירותם בשטחים הכבושים‪ .‬אכיפת מחסומי‬ ‫דרכים‪ ,‬חיפושים בבתים‪ ,‬הריסת בתים‪ ,‬עקירת גפנים וכרמי זיתים‪ ,‬ביצוע‬ ‫מעצרים וגירושים‪ ,‬החרמת קרקע והימנעות מעצירת מתנחלים מפירי חוק‬ ‫ולפעמים אלימים ומענישתם‪ ,‬שלא לדבר על הריגת אזרחים‪ ,‬כל אלה‬ ‫מחייבים דיכוי של תחושות אהבה ורגישות והקשחת המעטפת החיצונית‬ ‫באמצעות זלזול זועם באחרים‪ .‬עיצוב חברתי לבדו — הנטייה האנושית‬ ‫לחקות ולהכליל — יכול להסביר איך התכונה ההיפר־גברית שהתנהגויות‬ ‫אלה מחזקות אותה‪ ,‬מוכללת ומיובאת בחזרה לתוך ישראל גופא כדי לאפיין‬ ‫את ההתנהגות הבין־אישית היומיומית‪.‬‬ ‫אבל פועלת כאן דינמיקה נוספת‪ ,‬עמוקה יותר‪ .‬פסיכולוגים ישראלים‪,‬‬ ‫ביניהם פלק‪ ,‬שליט וגרוזברד‪ ,‬ציינו ששורשי התוקפנות היומיומית בחברה‬ ‫הישראלית נטועים בחרדה לא מודעת‪ 134,133 ,132.‬הפחד המתמיד מפיגועי‬ ‫מחבלים‪ ,‬מחדשות רעות מן הגבולות ואפילו מתאונות דרכים — נהיגה‬ ‫בכבישים מהירים בישראל יכולה להיות חוויה מטלטלת — גורם לישראלים‬ ‫לחיות במצב נפשי של דריכות יתר‪ ,‬המפעיל תמיד אופציה של מכה מקדימה‬ ‫בציפייה למתקפה‪ .‬וכציבור‪ ,‬אין הם מסוגלים להאמין לגמרי שנס המדינה‬ ‫היהודית יחזיק מעמד‪ .‬ובאמת‪ ,‬מדינה קטנטונת המוקפת מאות מיליוני‬ ‫מוסלמים שרבים מהם פוסלים את עצם קיומה‪ ,‬והיא מאוימת מבפנים על‬ ‫ידי מיעוט מוסלמי מתעצם ומאבק בין חילונים לחרדים‪ ,‬אינה מרגישה ביטחון‬ ‫אף פעם‪ .‬הוסיפו לזה את האיום של איראן גרעינית וטרור ביולוגי‪ ,‬שלא‬ ‫לדבר על השכבות ההיסטוריות הרבות של חרדה קיומית שנדונו לעיל‪ ,‬וקל‬ ‫להבין מדוע קשה להכיל פחדים כמו אלה‪ .‬לכן‪ ,‬כמו המטופל הפסיכותרפי‬ ‫שאינו מסוגל לשאת את חרדתו והוא נותן לה ביטוי התנהגותי כלפי אחרים‪,‬‬ ‫או ההורה שצורח בכעס על ילד קטן העומד להזיק לעצמו‪ ,‬הישראלים‪,‬‬ ‫למעשה מתוך פחד‪ ,‬מכחישים או מדחיקים את חרדתם ופורקים אותה‬ ‫בחמת זעם על אחרים‪.‬‬ ‫לילדים ישראלים רבים יש מסלול התפתחותי ברור לאורך ממד זה של‬ ‫גבריות־יתר‪ .‬כשתיאר את התפתחותו שלו בצעירותו‪ ,‬נזכר ירון אזרחי כיצד‬

‫הבין בגיל שתים־עשרה מה פירוש להיות ישראלי‪ .‬הוא חש שדאגתה‬ ‫העיקרית של אמו נתונה לביטחונו‪ ,‬ותפס שהשקפת עולמה תואמת את‬ ‫הרעיון היהודי המסורתי של הישרדות על ידי התרחקות מצרות או עקירה‬ ‫למקום מבטחים‪ .‬אביו‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬ראה את פלשתינה ואחר כך את ישראל‬ ‫כבית שבו המשפחה תחיה או תמות‪ ,‬אבל בפירוש לא תעזוב‪ .‬לפיכך תמך‬ ‫באביו‪" .‬כקול ערכי המשפחה הפרטיים‪ ,‬אמי ייצגה את כל הדברים שהציונות‬ ‫בזה להם ומורינו לימדו אותנו לדחות‪ "...‬הוא כותב‪ 135.‬על פי קווים אלה‪,‬‬ ‫בעוד שברוב ארצות המערב המעבר מהתבגרות לבגרות כרוך ביציאה מן‬ ‫הבית לצורך השכלה גבוהה או עבודה אזרחית‪ ,‬בישראל לרוב הצעירים‪,‬‬ ‫ובעיקר לבנים‪ ,‬מעבר זה מתרחש בצבא‪ ,‬שם החוויה הקולקטיבית‬ ‫מתמקדת בהתחמשות והפיכה ללוחם‪ .‬כפי שאזרחי מציין‪ ,‬יש בעברית קִרבה‬ ‫לשונית רבה בין המילה נשק )כלי זין( ובין זו המכנה בסלנג את איבר המין‬ ‫הזכרי‪ .‬הדבר הזה מבהיר את החיבור בין נשיאת נשק ואון גברי‪ .‬בשדה‬ ‫הקרב‪ ,‬אומר אזרחי‪ ,‬חיילים שפוחדים להילחם סופגים לעג וביקורת על‬ ‫התנהגותם הנשית‪ .‬במאצ'ואיזם הצבאי הזה אין‪ ,‬כמובן‪ ,‬שום דבר ישראלי‬ ‫במיוחד‪ ,‬פרט לכך שבניגוד לארצות מערביות אחרות‪ ,‬בסופו של דבר הוא‬ ‫מעצב את הפרט ואת ערכיה של החברה בכללותה מעבר לתחומי הצבא‪.‬‬ ‫בממד האישי‪ ,‬ההתפתחותי‪ ,‬כמו בכל המקרים של הזדהות היפר־גברית‪,‬‬ ‫גם כאן קיימת תשוקה בסיסית ולא מודעת אל האם הדחויה ואל מה שהיא‬ ‫מייצגת‪ ,‬כלומר‪ ,‬נוחות‪ ,‬ביטחון‪ ,‬קבלה‪ ,‬רוך ונשיות‪ .‬אבל תשוקות כאלה‬ ‫מאיימות לערער את תחושת הגבריות המתפתחת בנער ולכן יש לדכאן‪.‬‬ ‫הנער הטיפוסי בסביבה מסוג זה מכפיל לפיכך את מאמציו לשמר את‬ ‫גבריותו הפסיכולוגית‪ ,‬ומכאן התוצאה ההיפר־גברית‪ .‬בהקשר הישראלי‬ ‫פירוש הדבר משאלה לא מודעת לשוב אל הסגנון הנשי הסביל‪ ,‬התלותי‪,‬‬ ‫הלמדן של הגולה‪ ,‬תשוקות שהן כה מנוגדות ללב המפעל הלאומי עד‬ ‫שחובה למחוץ אותן‪ .‬ואולם בחברה הישראלית המשתנה בלי הרף‪ ,‬תשוקות‬ ‫אלה אסורות הרבה פחות מכפי שהיו בעבר‪ .‬הרפיית הסטיגמה המקושרת‬ ‫לעזיבת ישראל‪ ,‬המספר הגדל והולך של בחורי ישיבה שאינם משרתים‬ ‫בצבא‪ ,‬ואפילו סגנון החיים הנהנתני‪ ,‬הידידותי להומואים‪ ,‬הנינוח והיצירתי‬ ‫אינטלקטואלית של תל אביב‪ ,‬כולם מעידים על נטייה זאת‪ .‬ואף על פי כן‪,‬‬ ‫הנרטיב השולט הוא של גבריות אגרסיבית‪ ,‬ואפילו הנרטיבים הנגדיים‬ ‫המתעצמים שהוזכרו לעיל פועלים למען מטרותיהם באופן אסרטיבי למדי‪.‬‬ ‫ולבסוף‪ ,‬כפרטים‪ ,‬למרות כל מאמציהם‪ ,‬חברי כל הקבוצות או סגנונות‬ ‫החיים האלה לעתים קרובות לא מתנערים מן הנטייה האגרסיבית הטבועה‬

‫בתרבותם‪.‬‬ ‫הדינמיקה של גבריות־יתר זאת מתרכזת ברגע סמלי אחד בספרו של דויד‬ ‫גרוסמן אשה בורחת מבשורה‪ .‬כאשר אורה מקדמת את פני בנה‪ ,‬עופר‪,‬‬ ‫בבואו לסופי שבוע מהצבא בחיבוק‪..." ,‬והיא היתה עטה עליו בכניסה לבית‪,‬‬ ‫נצמדת בכל גופה‪ ,‬ותיכף זוכרת להרחיק את החזה שלה ממנו‪ ,‬וחשה‬ ‫בלחייה את זיפיו הרכים־עדיין‪ ,‬ואצבעותיה נרתעות מן המתכת של הנשק על‬ ‫גבו‪ ,‬מחפשות מקום מפורז על הגב הזה‪ ,‬מקום שלא שייך לצבא‪ ,‬מקום לכף‬ ‫ידה‪ 136".‬כמו שגרוסמן מנסח זאת במקום אחר‪ ,‬חוויית האובדן קשורה קשר‬ ‫אינטימי עם נשיות‪ .‬בנופל מחוץ לזמן‪" ,‬האיש ההולך" משווה את אובדן בנו‬ ‫ללידה ומסכם‪" ,‬כך‪ ,‬באזמל שקוף‪ / ,‬מותו ‪ /‬חורת בי חדשה‪ / :‬השַכ ּוּל ‪ /‬הוא‬ ‫לעולם ‪ /‬אשה‪ 137".‬אנו רואים כאן במתווה גס את התגובה הנשית לעומת‬ ‫הגברית לטראומה‪ .‬בעוד הראשונה שורדת באמצעות אבל‪ ,‬האחרון שורד‬ ‫על ידי תוקפנות‪ .‬לא זו בלבד שהחברה הישראלית בכללותה גברית יותר‬ ‫מקהילות אחרות‪ ,‬נטל הטראומה העצים בלי ספק את נטיותיה התוקפניות‪.‬‬ ‫בהתאם לקו הזה‪ ,‬הפסיכולוג יובל נריה רואה את התזוזה ימינה של הציבור‬ ‫הישראלי בעקבות האינתיפאדה השנייה כתגובה פוליטית טבעית לטראומה‪.‬‬ ‫‪138‬‬ ‫זוהי גם גישה זכרית מובהקת להתמודדות עם פחד ועם כעס‪.‬‬ ‫כבני אדם פרטיים הישראלים עוברים‪ ,‬כמובן‪ ,‬מסלול התפתחותי‬ ‫אינדיבידואלי‪ .‬אבל כפי שציין עוז אלמוג‪ ,‬הפולקלור הצברי המוקדם ראה‬ ‫‪139‬‬ ‫נשים פחות כפרטים ויותר כחלק מן הקולקטיב שהגברים שלטו בו‪.‬‬ ‫בעשורים הראשונים למדינה‪ ,‬גם נשים צעירות רבות נפרדו מעל משפחותיהן‬ ‫כאשר התגייסו לצבא‪ .‬ואולם רובן הגדול‪ ,‬בלא קשר לכישוריהן או לתבונתן‪,‬‬ ‫הוצבו בצבא בתפקידי מזכירות ובעמדות סיוע אחרות‪ ,‬שבמהותן היו כפופות‬ ‫להייררכיה הצבאית הגברית‪ .‬בה בעת‪ ,‬גם הן וגם נשים צעירות שלא שירתו‬ ‫הוקשחו על ידי התרבות ההיפר־זכרית ולא פעם הזדהו עם דרכיה וערכיה‪.‬‬ ‫לאמיתו של דבר‪ ,‬לעתים קרובות למדי כשנשים ישראליות מתבלטות‬ ‫בציבור‪ ,‬הן נראות אסרטיביות ביותר‪ .‬גולדה מאיר‪ ,‬המנהיגה הפוליטית‬ ‫המצליחה ביותר של ישראל‪ ,‬תוארה כידוע על ידי בן גוריון כ"גבר היחיד‬ ‫בממשלתו"‪ .‬באופן טבעי סוג זה של מה שנחשב באופן מסורתי להזדהות‬ ‫גברית שכיח בקרב מנהיגות בחברות רבות‪ .‬ואולם בישראל‪ ,‬לטוב ולרע‪,‬‬ ‫נשים רבות הן אגרסיביות ממש כמו הגברים‪.‬‬ ‫על רקע כללי זה מדהימה הופעתה של מנהיגה מסוג דפני ליף‪ .‬ליף‪,‬‬ ‫צעירה בשנות העשרים לחייה‪ ,‬אשר בקיץ ‪ 2011‬הובילה את מחאת הצדק‬ ‫החברתי הגדולה ביותר בתולדות ישראל‪ ,‬לא שירתה בצבא מסיבות‬

‫רפואיות‪ .‬ואולם כנערה לפני גיל צבא היא חתמה‪ ,‬יחד עם עשרות צעירים‬ ‫אחרים‪ ,‬על מכתב פומבי של סירוב לשרת ב"צבא הכיבוש"‪ .‬כשהתפרסמה‬ ‫כמנהיגת התנועה היא דיברה בגלוי על בעיותיה בתחום האהבה‪ ,‬אכילת יתר‪,‬‬ ‫התאבדות של חבר‪ ,‬קבוצות תמיכה‪ ,‬ואונס בגיל ארבע־עשרה‪ .‬והיא לא‬ ‫היססה לדמוע בפומבי‪ .‬היא נראתה כטיפוס מנהיגה שונה לחלוטין‪ ,‬פגיעה‪,‬‬ ‫פתוחה‪ ,‬רכה ואדישה באופן אמיתי לסוגיות גבריות‪ .‬עם זאת‪ ,‬אומץ הלב‬ ‫שלה הוא ישראלי מובהק‪ .‬כשדיברה בפעם הראשונה בציבור‪ ,‬עשתה זאת‬ ‫מול מאות אלפי בני אדם‪ .‬כפי שהעירה אחר כך‪ ,‬היא היתה כה לחוצה עד‬ ‫שלא יכלה לקרוא את הטקסט שהכינה‪ .‬במקום זה אילתרה‪ .‬ליף נראית‬ ‫פגיעה‪ ,‬אבל היא בפירוש אסרטיבית ואמיצה‪ .‬יש אולי פרדוקס דומה‬ ‫בעמדות הציבוריות הלוחמניות‪ ,‬הבוטות והתוקפניות של הקהילה הלסבית‪,‬‬ ‫הומואית‪ ,‬בי־סקסואלית וטרנסג'נדרית בתל אביב‪ ,‬ואפילו בירושלים‪ .‬במילים‬ ‫אחרות‪ ,‬גם אותם ישראלים שאינם מקושרים עם הגדרות מסורתיות של‬ ‫גבריות הם היפר־זכריים על פי דרכם‪ .‬הדגים זאת ירון פלג‪ ,‬חוקר ספרות‬ ‫וקולנוע‪ ,‬שהראה כי למרות דעיכת הציונות כאידיאולוגיה הארגונית המרכזית‬ ‫של החברה הישראלית‪ ,‬הדגם הגברי של הציונים הראשונים מתקיים אפילו‬ ‫בתוך תרבות הנגד‪ .‬הניתוח של פלג חושף שספרות וקולנוע הומואיים‬ ‫עכשוויים בישראל אימצו את אותו דגם עצמו על ידי שהשתמשו בצבא‪,‬‬ ‫בחיילים ובקרב‪ ,‬כהקשר וכאמצעי לביטול חריגותם של ההומוסקסואלים‬ ‫‪140‬‬ ‫בחברה‪.‬‬ ‫דינמיקה זאת קיבלה דגש באחד הרגעים המרגשים והסמליים ביותר של‬ ‫תנועת המחאה הישראלית ועלייתה של דפני ליף לעמדת מנהיגות‪ .‬בסיום‬ ‫אחת ההפגנות הגדולות ביותר‪ ,‬אחרי שדפני דיברה‪ ,‬ניגש תוכניתן מחשבים‬ ‫מובטל בן ‪ 39‬אליה ואל הוריה‪ .‬הוא הביע את הסתייגותו מן העובדה שמתחו‬ ‫עליה ביקורת על שלא שירתה בצבא והושיט לה את העיטור הצבאי שזכה‬ ‫בו במלחמת לבנון השנייה‪ .‬היתה זאת החלטה קשה‪ ,‬הסביר‪ ,‬היות שהעיטור‬ ‫הזה הוא משהו שאתה רוצה להראות לנכדיך‪ .‬אבל‪ ,‬כך הוסיף‪ ,‬המלחמה‬ ‫בבית חשובה יותר מהמלחמה הרחוקה‪.‬‬ ‫כמו סמים‪ ,‬אלכוהול או צורות אחרות של התנהגות בפעולה ]אקטינג‬ ‫אאוט[‪ ,‬תגובה של היפר־גבריות לטראומה יוצרת טראומה משנית‪ ,‬לא רק‬ ‫למושא ההתנהגות התוקפנית אלא גם לתוקף עצמו‪ .‬השתיקה‪ ,‬האשמה‬ ‫והבושה שהתוקף סובל מהן מתוארות אולי באופן הנוקב ביותר בזיכרונותיו‬ ‫של יורם קניוק בספרו תש"ח‪ .‬כמו שאמר בעצמו‪ ,‬נדרשו לו ‪ 59‬שנים כדי‬ ‫לספר את הסיפור שנמצא בלב חוויית המלחמה שלו‪ .‬הוא היה בן‬

‫שבע־עשרה וחצי כשהמחלקה המותשת שלו ניצחה בקרב עקוב מדם על‬ ‫כפר הררי‪ ,‬שהוא מכנה אותו בית יובה‪ ,‬מחוץ לירושלים‪ .‬כשהתפזר ערפל‬ ‫המלחמה הם נתקלו באחד מחבריהם‪ ,‬תלוי על עץ‪" ,‬חתוך לחתיכות‬ ‫קשורות בחבלים והזין שלו תקוע בפיו‪ ".‬חבר קרוב של קניוק ושל החייל‬ ‫המת‪ ,‬מזועזע וזועם‪ ,‬החל להתנקם בקומץ הערבים שנשארו בקרבת מקום‬ ‫אליהם‪ .‬כשהוא קירב סכין לגרונו של ילד בן שמונה ואיים לשחוט אותו‪,‬‬ ‫קניוק כיוון את המקלע שלו אל חברו ופקד עליו לשחרר את הילד‪ .‬כשהחבר‬ ‫האהוב הזה איתגר אותו לירות בילד או לראות אותו משסף את גרונו‪ ,‬קניוק‬ ‫כיוון את הנשק ביתר דייקנות אל ידידו‪ .‬ואז נשמעה ירייה‪ .‬אבל אף על פי‬ ‫שעמד במרחק כשני מטרים בלבד משם‪ ,‬כשהעשן התנדף‪ ,‬המת היה הילד‬ ‫ולא החבר‪ .‬הכדור נועד לחברו והוא היה בטוח שכיוון היטב‪ ,‬כותב קניוק‪,‬‬ ‫אבל איכשהו הוא רצח את הילד‪ .‬למחרת דיווח קניוק על התקרית והגיש‬ ‫תביעה נגד חברו‪ ,‬אבל לא נראה שהדבר הניב תוצאה כלשהי מלבד זה‬ ‫שכולם אמרו לו לשכוח ולסלוח‪ .‬אבל קניוק לא הצליח‪ .‬הוא גילח את ראשו‬ ‫בתער גילוח ישן וחתך פסים מכוערים בקרקפתו‪ .‬כולם הבחינו בזה אבל לא‬ ‫אמרו מילה‪.‬‬ ‫אחרי המלחמה ניסה אותו חבר לעזור לקניוק לתרץ הגיונית את מה‬ ‫שקרה‪ .‬הקמנו מדינה בדם‪ ,‬אמר‪ .‬היינו בעצמנו מתים חיים‪ ,‬כמו חורים‬ ‫בגבינה שווייצרית‪ ,‬אמר‪ .‬אתה בעצמך חטפת כמה כדורים‪ ,‬זלגת מספיק דם‪,‬‬ ‫תיהנה מזה שאתה חי‪ ,‬אמר‪ .‬והוא ציטט לו את שירו של אלתרמן "אל תאמר‬ ‫יסודי מעפר ‪ /‬יסודך מן החי שנפל תחתיך‪ 141".‬אבל עבור קניוק‪ ,‬הילד הפך‪,‬‬ ‫בניסוח שלו‪ ,‬לאייקון‪ ,‬לזכר של בושה שנשא בשתיקה קרוב לשישים שנה‪.‬‬ ‫היום אנחנו יודעים שזהו רק אחד מבין אינספור סיפורי מלחמה ישראליים‪,‬‬ ‫שכל אחד מהם מכיל טווח של חוויות‪ ,‬רגשות וצלקות קשות וכבדות ביותר‪.‬‬ ‫יש מעט מאוד ספק בכך שטראומות אלה השפיעו גם על ישראלים שלא חוו‬ ‫אותן באופן ישיר באמצעות יחסי גומלין אישיים‪ ,‬מערכת החינוך‪ ,‬והתרבות‬ ‫הקולקטיבית כל כך של אובדן‪ ,‬של אבל ושל הנצחה בארץ‪.‬‬ ‫בעוד שתרבות זאת היא ללא כל ספק אותנטית‪ ,‬יש מבקרים הטוענים‬ ‫שקיימת בה הפרזה‪ .‬איש עסקים ישראלי־אמריקאי מבין מכרי שתיאר זאת‬ ‫כשטיפת מוח פוליטית‪ ,‬תייג את הרכיב הממסדי שבדבר כ"קומפלקס‬ ‫תעשייתי של שכול־וגבורה"‪ .‬בין שנכנה זאת תעמולה ובין שנכנה זאת נרטיב‬ ‫לאומי יעיל מן הסוג שכל החברות משתמשות בו‪ ,‬הפולחנים הנורמטיביים‬ ‫שהוא מייצר יכולים לפעמים להוסיף שכבת טראומה לפרט הסובל‬ ‫מלכתחילה מטראומה‪ .‬ברוח השקפה זו הבחין יובל נריה בתופעה שהוא‬

‫קרא לה "מוסד העיטורים"‪ .‬נריה‪ ,‬שנפצע במלחמת יום כיפור וקיבל את‬ ‫עיטור הגבורה‪ ,‬העיטור הגבוה ביותר בצה"ל‪ ,‬התמודד בעצמו עם דיכאון‬ ‫אחרי המלחמה‪ .‬לדעתו‪ ,‬עיטורים ואותות מלחמה הם מוצרים מלאכותיים‬ ‫המונעים ממקבליהם להגיע לתובנה כלשהי של ההתנהגות והנסיבות‬ ‫שעבורם הם תויגו כגיבורים‪ .‬שבחי הגבורה והחשיפה הפומבית הנלווים להם‬ ‫במקרים אלה‪ ,‬כך טוען נריה‪ ,‬אוכפים תפיסת מוטיבציה שטחית‪" ,‬ג'ון־ויינית"‪,‬‬ ‫על אדם המתחבט בתוכו פנימה עם מציאות שונה לחלוטין‪ ,‬וליתר דיוק‪ ,‬עם‬ ‫רגשות אובדן עמוקים‪ ,‬בין שמדובר באובדן איברים או חברים קרובים ובין‬ ‫שזה אובדן היכולת להעריך את ההנאות הקטנות של חיי היומיום מחוץ‬ ‫לאזור המלחמה‪ .‬נסיבות המעשה ההרואי עלולות לעורר בגיבור גם רגשות‬ ‫של ספקות עצמיים‪ ,‬אשמת שורדים וחרדה‪ .‬אל מול ההכרה הפומבית‬ ‫ב"גיבור ישראל" וההתפעלות הקהילתית‪ ,‬חייב המעוטר לעתים קרובות‬ ‫לדכא כל הרגשה מסוג זה ובמחיר נפשי גבוה‪.‬‬ ‫אחרי ‪ 11‬בספטמבר ‪ 2001‬קיבל נריה משרה אקדמית יוקרתית בניו יורק‪.‬‬ ‫למרות הקורבן האישי העצום שהקריב למען הארץ ועל אף הכשרתו‬ ‫ומומחיותו כפסיכולוג‪ ,‬הוא הודה כמה שנים אחרי כן בריאיון לעיתונות שאינו‬ ‫מסוגל ליהנות מההצלחה ומהשלווה האישית שהשבתון המורחב הזה הביא‬ ‫למשפחתו בלי תחושת אשמה — ודיאלוג מתמיד עם תחושה זאת — על‬ ‫‪142‬‬ ‫שנטל חופשה מהחיים בישראל‪.‬‬

‫מיכלאנג'לו‪ ,‬לאונרדו דה וינצ'י והרנסנס‬ ‫בסרט הקלאסי "האדם השלישי" משנת ‪ 1950‬משמיע הארי ליים — בגילומו‬ ‫של אורסון ולס — את ההצדקה הנודעת להתנהגותו הנפשעת בברלין‬ ‫שלאחר־המלחמה כך‪" :‬באיטליה‪ ,‬במשך שלושים שנה תחת שלטון בית‬ ‫בורג'יה‪ ,‬היו מלחמה‪ ,‬טרור‪ ,‬רצח ושפיכות דמים‪ ,‬אבל הם יצרו את‬ ‫מיכלאנג'לו‪ ,‬לאונרדו דה וינצ'י ואת הרנסנס‪ .‬בשווייץ היתה אהבת אחים‪500 ,‬‬ ‫שנים של דמוקרטיה ושלום‪ ,‬ומה הם יצרו? את שעון הקוקייה‪".‬‬ ‫אין כלל ספק שהרבה ממה שישראל יצרה והגשימה בהיסטוריה הקצרה‬ ‫שלה מן הראוי לייחס למאבקה הקיומי‪ .‬כשהמוות אף פעם אינו רחוק מן‬ ‫התודעה‪ ,‬ישראלים בוחרים יום יום בחיים וחיים אותם במלוא העוצמה‬ ‫האפשרית‪ .‬האוויר בישראל מלא לא רק מאבק ומתח אלא גם התרגשות‬ ‫וחיוניות‪ .‬בירושלים היצרים לא פעם דתיים‪ ,‬לאומניים והיסטוריים‪ ,‬בתל אביב‬ ‫הם חילוניים‪ ,‬עסקיים ונהנתניים‪ .‬מקומות אחרים מעורבים‪ ,‬אבל כולם‬

‫שותפים לחוויה עוצמתית ולעיסוק כפייתי בחיפוש משמעות או בבריחה‬ ‫מחיפוש משמעות‪ .‬וכך‪ ,‬בעוד שבילוי זמן בחברת ישראלים אינו מרגיע‬ ‫במיוחד — אלא אם כן הם עסוקים בצורה כלשהי של התרגעות מכוונת —‬ ‫לעתים קרובות הוא מעורר ומגרה‪ .‬הדחף הקיומי הישראלי‪ ,‬הצורך לחיות‬ ‫את החיים במלואם מפני שהמוות והאובדן קיימים כל הזמן ברקע‪ ,‬הם סיבה‬ ‫נוספת מדוע ישראל העמידה תרבות עתירת הישגים באמנות‪ ,‬בעסקים‪,‬‬ ‫בהייטק‪ ,‬בספרות‪ ,‬במוזיקה‪ ,‬במדעים‪ ,‬וכמובן‪ ,‬בצבא‪ .‬כתוצאה ישירה של‬ ‫קרבה מתמשכת זאת עם מציאות המלחמה‪ ,‬האופי הישראלי תוסס‪ ,‬יצירתי‪,‬‬ ‫אינטלקטואלי ומשגשג‪ .‬ואין צורך לומר‪ ,‬התוצאה החיובית של גבריות־יתר או‬ ‫של אגרסיביות היא אסרטיביות‪ .‬ממד זה במרד האדיפלי שעשו הציונים‬ ‫הועיל לא רק לישראלים‪ ,‬אלא גם ליהודים אמריקאים וליהודי פזורה‬ ‫אחרים‪ .‬האסרטיביות הישראלית היא אחד ממקורות ההשראה של יהודים‬ ‫אלה‪ ,‬במחצית השנייה של המאה העשרים‪ ,‬להתנערות ממורשת הפסיביות‬ ‫והכניעוּת שלהם‪ ,‬וכעת הם מופיעים על הבמה העולמית בביטחון ציבורי‬ ‫גדול יותר מאי פעם‪.‬‬ ‫לפעמים חוויית האובדן מעשירה באופן ישיר‪ ,‬לא רק בכך שהיא מייצרת‬ ‫תגובת נגד מחזקת חיים‪ ,‬אלא גם בצורך הביטוי שלה כדרך להתמודד עם‬ ‫כאב נפשי קשה מנשוא‪ .‬זכור לי זוג אמריקאי שאני מכיר‪ .‬אחרי שאיבדו את‬ ‫בנם בן ה־‪ 22‬למחלת הסרטן‪ ,‬האישה‪ ,‬שעסקה קודם לכן בגרפיקה‬ ‫מסחרית‪ ,‬התמסרה לציור ויצרה סדרת דיוקנים אפלים של אובדן ואבל‪,‬‬ ‫בעוד הבעל‪ ,‬איש עסקים‪ ,‬קנה שני בניינים ישנים ומכובדים והכשירם בשביל‬ ‫נוער יצירתי כדי להנציח את המורשת האמנותית של בנו ולשומרה בחיים‪.‬‬ ‫ברוח זאת‪ ,‬אף כי ללא טרגדיה אישית כמו זאת בחייהם‪ ,‬אולי אין זה מקרה‬ ‫ששני המעצבים של מגדל מרכז הסחר העולמי החדש והאנדרטה הלאומית‬ ‫ל־‪ 11‬בספטמבר בקומפלקס מרכז הסחר העולמי במנהטן הם אזרחים‬ ‫ישראלים )וגם אמריקאים(‪ .‬מעצב המגדל‪ ,‬דניאל ליבסקינד‪ ,‬הוא אדריכל‬ ‫יהודי נודע‪ ,‬יליד פולין‪ ,‬שבילה שלוש מתוך השנים המעצבות של חייו‬ ‫בישראל‪ .‬מעצב האנדרטה‪ ,‬מיכאל ארד‪ ,‬הוא האדריכל הצעיר שגדל בכמה‬ ‫ארצות‪ ,‬ביניהן ארצות הברית‪ ,‬כבנו של דיפלומט ישראלי ושירת בצבא‬ ‫הישראלי‪ .‬בשני המקרים נראה שאופי יצירתי רווי ברגישויות לאובדן אולי‬ ‫מילא תפקיד בבחירתם לפרויקטים היסטוריים אלה‪ .‬המקרה של מיכאל‬ ‫ארד מעניין במיוחד‪ ,‬היות שאדריכל זה בן ה־‪ ,34‬שלא היה מפורסם לפני כן‪,‬‬ ‫גבר על ‪ 5,200‬מתחרים מ־‪ 63‬ארצות בתחרות אנונימית שהיתה הגדולה‬ ‫ביותר בהיסטוריה‪ .‬כמו נופל מחוץ לזמן של דויד גרוסמן‪ ,‬שמו של המתווה‬

‫של ארד‪" ,‬שיקוף היעדרות"‪ ,‬והתפיסה שהוא מייצג מבטאים את הפרדוקס‬ ‫האוניברסלי של האובדן‪ ,‬אך בה בעת אפשר לומר שהוא מאיר ו"משליך"‬ ‫באופן ספציפי את המנטליות הישראלית‪.‬‬ ‫יצירתיות ישראלית הקשורה למלחמה אינה מוגבלת‪ ,‬כמובן‪ ,‬לביטוי‬ ‫האמנותי של טראומה‪ ,‬וגם לא לנטייה המבוססת היטב של העילית‬ ‫האמנותית הישראלית למתוח ביקורת על החברה הישראלית על שהיא‬ ‫מאמצת את המלחמה כדרך חיים‪ .‬בספרם מדינת הסטארט־אפ מייחסים דן‬ ‫סינור ושאול זינגר הרבה מהצלחתה היוצאת דופן של ישראל בהקמת‬ ‫חברות סטארט־אפ להתנסויות ולהכשרה שרוכשים ישראלים צעירים‬ ‫במהלך שירותם הצבאי‪ .‬מושגים כמו ניסוי‪ ,‬חדשנות‪ ,‬יוזמה ותלות הדדית —‬ ‫שאת כולם מכתיב הצורך להסתגל לנוף הקבוע אך המשתנה־תמיד של‬ ‫האיומים הצבאיים המופנים כלפיה — נבנים לתוך הדנ"א של צה"ל‬ ‫ומוחדרים עמוק לתוך מוחותיהם של המגויסים הצעירים‪ 143.‬צבא ההגנה‬ ‫לישראל‪ ,‬שבמובן מסוים הוא הביטוי החברתי הישיר ביותר של מצבה‬ ‫הגיאו־פוליטי הקיומי של ישראל‪ ,‬תרם תרומות חיוביות אחרות לאופי‬ ‫הישראלי‪ .‬כמשווה בין כל המעמדות הסוציו־אקונומיים וככור היתוך אמיתי‪,‬‬ ‫הוא יוצר תחושה חזקה של קהילה‪ .‬הקשרים החברתיים שהוא מניב‬ ‫מושתתים על התנסויות של אתגר‪ ,‬איום וקרב ונבחנים על פיהן‪ .‬גם עכשיו‪,‬‬ ‫כאשר מתחזקים סגנון האינדיבידואליזם האמריקאי מצד אחד וסגנון‬ ‫המאבק הדתי הים תיכוני מהצד האחר‪ ,‬החיבור הרגשי לקבוצה כערך בחייו‬ ‫האישיים או הלאומיים של הפרט הוא מאפיין ישראלי ייחודי חביב ביותר‪.‬‬ ‫על פי הניתוח של הסוציולוג עוז אלמוג‪ ,‬התרבות הישראלית של המעגל‪,‬‬ ‫על ה"הורה" וה"קומזיץ" כדוגמאות המוכרות‪ ,‬הנוסטלגיות וההיסטוריות‬ ‫ביותר שלה‪ ,‬ראשיתה בימי החלוצים וביחידות הצבאיות של הפלמ"ח‬ ‫מתקופת טרום המדינה‪ .‬עוז טוען שה"הורה"‪ ,‬ריקוד חלוצי חדש שחיקה את‬ ‫הריקוד החסידי הישן‪ ,‬הוא סמל לתחושת הביחד שבה הריקוד במעגל‬ ‫מסמל את המשיכה של היחיד פנימה לתוך המעגל המשותף‪ 144.‬ללוחמי‬ ‫הפלמ"ח‪ ,‬מעגל המדורה והשירה בציבור‪ ,‬הצ'יזבטים והטקס החשוב של‬ ‫בישול הקפה‪ ,‬סימלו את תחושת הבית והמשפחה בשממה‪ .‬אלמוג ממקם‬ ‫באופן מפורש את משאלת ההשתייכות המוקדמת הזאת גם בעובדה‬ ‫שהחלוצים הראשונים השאירו את משפחותיהם באירופה ונזקקו ליצור‬ ‫קשרים חדשים‪ ,‬כמו־משפחתיים‪ ,‬עם חבריהם החלוצים‪ .‬משאלה זאת‪,‬‬ ‫בתוספת הצורך לסמוך על הקולקטיב לצורך הישרדות ותמיכה‪ ,‬פיעפעו‬ ‫הלאה מדור לדור כי הישראלים בעומק לבם עודם פליטים‪ ,‬מהגרים ושורדים‬

‫המחפשים בית‪ .‬עם התרחבותן של הקהילות האורתודוקסיות בישראל‬ ‫נוצרה באופן טבעי רציפות גדולה יותר בטיב הקשר החברתי עם תרבות‬ ‫הגולה ופחות עם השפעת צה"ל והארגונים שקדמו לו‪ .‬אבל כשמצרפים יחד‬ ‫את הקשרים החברתיים החילוניים והדתיים — מה שההיסטוריה‪ ,‬בדרך זו או‬ ‫אחרת‪ ,‬עשתה — מתקבלת תמונה מן הסוג שהציע הכלכלן‬ ‫והפסיכואנליטיקן ברונו בוקארה‪ .‬כאשר עבד עם קבוצת ישראלים בכנס‬ ‫ליחסים קבוצתיים הבחין בוקארה שבניגוד למשתתפים אחרים בכנס שראו‬ ‫בקבוצה שלהם ארגון חולני הנוגד מעצם מהותו את החירות והחדשנות של‬ ‫הפרט‪ ,‬הישראלים חשו שהקבוצה מגנה עליהם ודיברו בזכותה‪ .‬בהתייחסות‬ ‫לעיירה היהודית הקטנה במרכז אירופה ובמזרחה‪ ,‬אשר היתה לפני השואה‬ ‫סביבה מלוכדת‪ ,‬מסורתית ומגוננת‪ ,‬הם איפיינו את קבוצתם כ"חברת‬ ‫סטארט־אפ הפועלת בשטעטל"‪ .‬בדומה לניתוחם של סינור וזינגר את‬ ‫כלכלת ההיי־טק הישראלית‪ ,‬בוקארה טוען שבמחשבתם הישראלים חווים‬ ‫את הישות הקבוצתית החדשנית ועם זאת המגוננת כאילו היתה הצבא‪,‬‬ ‫הארגון הישראלי האולטימטיבי המתמודד עם ייעודו המרכזי — הישרדות —‬ ‫‪145‬‬ ‫על ידי אסטרטגיה של הסתגלות וחדשנות מתמידות‪.‬‬

‫פרק שישי‬

‫אין כמו מצדה‬ ‫פתרון ארבע המדינות‬ ‫"עינו האחת נצנצה בתשוקת חיים אדירה‪ .‬עינו האחרת היתה כבויה תחת‬ ‫הרטייה השחורה‪ ,‬מתה‪ .‬יש ונדמה כי הוא מסמל את ישראל‪ ,‬שהחיים והמוות‬ ‫הם שותפים הדוקים בקיומה‪ ,‬שמוכנה היא למות כדי לחיות ומכאן היא‬ ‫שואבת את אומץ לבה‪ 146".‬כך כתב שבתי טבת בביוגרפיה של משה דיין‪ ,‬אחת‬ ‫הדמויות ההיסטוריות החשובות ביותר של ישראל‪ .‬דיין עצמו אמר פעם‪,‬‬ ‫"המוות של הלחימה איננו סוף הלחימה‪ ,‬אלא שיאה‪ ,‬והואיל והלחימה היא‬ ‫חלק‪ ,‬ולעתים מלוא החיים — גם המוות‪ .‬כאשר הוא שיא הלחימה‪ ,‬אינו‬ ‫‪147‬‬ ‫החידלון של החיים‪ ,‬אלא ביטוים במלוא עוצמתם‪".‬‬ ‫בשיאה של האינתיפאדה השנייה‪ ,‬כשפיגועי התאבדות קרעו לגזרים‬ ‫אוטובוסים ומסעדות בתכיפות כמעט יומיומית‪ ,‬שקעו ישראלים רבים בדיכאון‬ ‫ובייאוש שעימעמו את התנודות התכופות בין בהלה להקלה שחוו בעקבות‬ ‫כל פיגוע‪ .‬במהלך תקופה זאת‪ ,‬בשיחת טלפון מירושלים‪ ,‬קוננה אמי‪" ,‬מילא‪,‬‬ ‫אז לא תהיה לנו מדינה‪ ,‬אבל מה עם המוזיקה שלנו?" הישראלים מזדהים‬ ‫באופן עמוק מאוד עם המוזיקה העברית הפופולרית‪ .‬החוויה הישראלית‪ ,‬בין‬ ‫שהיא מלחמה‪ ,‬בין שהיא הגירה ובין שהיא יישוב הארץ‪ ,‬מתפרצת לא פעם‬ ‫אפילו לתוך שירי האהבה האינטימיים ביותר‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬הרבה שירים‬ ‫ישראליים פופולריים מוקדשים במפורש ובמודע לחוויה הקולקטיבית‬ ‫הישראלית‪ .‬אבל מכל מגוון ההקשרים המוזיקליים שחלפו בראשי כשאמי‬ ‫דיברה על "הסוף" בלטו שני שירים עבריים הקשורים לתפיסתי האישית‪ ,‬אולי‬ ‫המפוכחת יותר‪ ,‬את "הסוף"‪.‬‬ ‫הראשון הוא "שיר לשלום" מ־‪ .1969‬המנגינה טעונת הרגש והמתריסה של‬ ‫השיר‪ ,‬אשר בוצע לראשונה על ידי להקת הנח"ל‪ ,‬והמילים‬ ‫האנטי־מלחמתיות של יעקב רוטבליט‪ ,‬אחד המשוררים הפציפיסטים‬ ‫הראשונים של ישראל‪ ,‬התנתקו מהמסורת המושרשת של השיר העליז‪,‬‬

‫הנחמד‪ ,‬הפרו־צבאי או החוגג ניצחון‪ .‬כשהשיר בוצע לראשונה ראו בו‬ ‫ישראלים רבים חילול קודש או בגידה‪ .‬האלוף רחבעם זאבי )גנדי(‪ ,‬אשר‬ ‫שנים רבות אחר כך נרצח בידי מחבל פלסטיני‪ ,‬אסר על להקת הנח"ל‬ ‫להופיע לפני חיילי פיקוד המרכז שבראשו עמד‪ .‬המעשה עורר ויכוח בכנסת‬ ‫שהגביר את תשומת הלב כלפי השיר ותרם להפיכתו ללהיט ענק‪ ,‬ובמשך‬ ‫הזמן להמנון של תנועת השלום הישראלית‪ .‬עשרים ושש שנים לאחר מכן‪,‬‬ ‫ב־‪ 4‬בנובמבר ‪ ,1995‬כשמאות אלפי מפגינים יצאו לתמוך במדיניות השלום‬ ‫של יצחק רבין‪ ,‬הם שרו את "שיר לשלום"‪ .‬אחרי שרבין נורה בסוף אותה‬ ‫הפגנה‪ ,‬נמצא דף מקופל עם מילות השיר בכיס פנימי של החליפה שלו‪ .‬הוא‬ ‫היה ספוג בדמו‪.‬‬ ‫בעוד שיעקב רוטבליט פיתח את תפיסתו האנטי־מלחמתית אחרי שאיבד‬ ‫רגל בקרב‪ ,‬הזמר־יוצר של השיר השני שעלה על דעתי‪ ,‬אביב גפן‪ ,‬כלל לא‬ ‫שירת בצבא‪ .‬הוא נמנע מגיוס כנראה על ידי איום בהתאבדות‪ ,‬ומאוחר יותר‬ ‫הודה בבעיות בריאות קשות‪ .‬מתחילת הופעתו כאמן הביע גפן התנגדות‬ ‫לצבא‪ ,‬למאצ'ואיזם המוגזם ולממסד‪ .‬הקריירה שלו‪ ,‬עם הופעתו‬ ‫האנדרוגינית‪ ,‬מאופר‪ ,‬לעתים גם בשמלות ובשיער ורוד‪ ,‬התחילה בגיל‬ ‫שמונה־עשרה עם האלבום "זה רק אור ירח"‪ .‬בתוך שנתיים נעשה גפן‪,‬‬ ‫שחרג באופן בולט מהזרם המרכזי הישראלי והיה קוץ בעיני דור גיל הביניים‬ ‫של אז‪ ,‬לכוכב רוק‪ ,‬אלבומיו נמכרו במאות אלפים‪ ,‬והוא זכה יותר מפעם‬ ‫אחת בתואר זמר השנה ואלבומיו זכו בפרסים והיו לרבי מכר‪ .‬הוא היה בן ‪22‬‬ ‫כשמצא את עצמו פנים אל פנים עם ראש הממשלה‪ ,‬דקות אחדות לפני‬ ‫תחילת אותה הפגנה גורלית בתל אביב‪ .‬כשנודע לרבין שאביב גפן נמצא‬ ‫שם‪ ,‬הוא ניגש אליו בעצמו וביקש שישיר עבור המפגינים‪ .‬גפן הסכים‪" .‬אין לי‬ ‫מושג למה בחרתי לשיר את 'לבכות לך'‪ ",‬סיפר לאחר מכן לתקשורת‪ ,‬כי‬ ‫השיר — שכתב גפן על מותו של חבר בתאונת דרכים — כאילו רמז מראש‬ ‫על ההתנקשות אשר קרתה כמה דקות אחרי שאביב גמר לשיר אותו‪.‬‬ ‫מאוחר יותר הצטרפו אלפי אבלים לאביב גפן באזכרה קורעת לב שבה שרו‬ ‫והקליטו את "לבכות לך"‪ .‬כך הפך השיר למזכרת מוזיקלית לכל מה שאבד‬ ‫בעקבות רצח רבין‪.‬‬ ‫רבין לא היה מנהיג כריזמטי ולא טיפוס חביב‪ ,‬אבל אובדנו נהיה לחוויה‬ ‫אינטימית ביותר עבור ישראלים רבים‪ .‬באופן אישי מעולם לא חיבבתי אותו‬ ‫במיוחד‪ ,‬וכשנרצח הייתי במרחק אלפי קילומטרים משם‪ ,‬פיזית ונפשית‪ .‬ואף‬ ‫על פי כן‪ ,‬לרצח שלו היתה משמעות מרכזית בחיי‪ .‬הוא אפילו הפך לכלי‬ ‫דיאגנוסטי בעבודתי עם מטופלים אמריקאים‪ :‬אמן די מופרע‪ ,‬שהביע את‬

‫תנחומיו והביא לי עותק של "ידיעות אחרונות"‪ ,‬נראה פתאום מסוגל ליצור‬ ‫קשר אנושי; אבל מנכ"ל יהודי מלוטש ומצליח‪ ,‬שלא הזכיר אפילו במילה‬ ‫אחת את הרצח‪ ,‬חשף בכך את חוסר האמפתיה והנרקיסיזם המהותיים שבו‪.‬‬ ‫גם עכשיו‪ ,‬כשאני מאזין לשירו של גפן עולות דמעות בעיני‪ ,‬וזה קורה לי גם‬ ‫כשאני חושב פתאום על הרצח‪.‬‬ ‫אין ספק שעבור רוב הישראלים רצח רבין היה אירוע רגשי שאין דומה לו‪,‬‬ ‫עמוס השלכות היסטוריות ומשמעויות סמליות‪ .‬אבל מה היתה המשמעות‬ ‫המרכזית של המאורע הזה בפסיכולוגיה הישראלית? האם‪ ,‬כמו ההתנקשות‬ ‫בקנדי‪ ,‬הוא סימל מין אובדן של תמימות ואופטימיות‪ ,‬ובהקשר הישראלי‪,‬‬ ‫אובדן התקווה לשלום? ואולי מדובר באובדן האדם‪ ,‬המנהיג‪ ,‬דמות האב?‬ ‫אין ספק שהמשמעות האחרונה היתה החשובה לרוב האנשים‪ ,‬והראשונה‬ ‫— לרבים‪ ,‬בייחוד לאנשי מחנה השלום‪ .‬אבל כמעט לכל הישראלים גרמה‬ ‫ההתנקשות מצוקה חמורה ומדאיגה עוד יותר‪ .‬רגעים אחרי הרצח אמר‬ ‫שמעון שבס‪ ,‬מעוזריו הקרובים של רבין‪" :‬אני מרגיש שהלכה לי המדינה‪".‬‬ ‫זה היה גם הדבר הראשון שאבי — שבעצמו התנגד אז ליוזמת השלום של‬ ‫רבין — אמר לי כשהשגתי אותו בטלפון בלילה ההוא‪.‬‬ ‫כשיגאל עמיר לחץ על ההדק‪ ,‬הוא רצח לא רק את רבין‪ ,‬את הסכמי‬ ‫אוסלו ואת מחנה השלום‪ ,‬אלא גם את עצמו ואת כל אלה שהתנגדו לאוסלו‪.‬‬ ‫יותר מכול‪ ,‬ר ֶצח רבין חשף את פוטנציאל ההרס העצמי המקנן במעמקי‬ ‫האופי הישראלי הלאומי‪ .‬בעוד שהרצח זיעזע את המדינה כולה‪ ,‬הוא לא‬ ‫היה אמור באמת להפתיע‪ .‬לא זו בלבד שקדמו לו כמות חסרת תקדים של‬ ‫הסתה ציבורית נגד רבין אישית ועלייה חדה במספר האיומים על חייו בשנה‬ ‫שלפני כן‪ ,‬אלא עוד לפני הרצח הגיש האלוף )מיל'( יהושפט הרכבי‪ ,‬בעבר‬ ‫אחד מראשי אמ"ן‪ ,‬למו"ל כתב יד של ספר שבו הוא צפה את הרצח‪ .‬אבל‬ ‫עורכיו של הרכבי סברו שהנבואה אינה סבירה ולא כללו אותה בספר שיצא‬ ‫לאור‪ .‬ההתעלמות שלהם מן המציאות‪ ,‬כמו גם של רוב הישראלים במקרה‬ ‫הזה‪ ,‬כללה לא רק סירוב להביא בחשבון אפשרות מפחידה‪ ,‬אלא גם‪ ,‬ואולי‬ ‫בעיקר‪ ,‬בריחה מהתמודדות עם ההרס העצמי שלהם‪.‬‬ ‫בעוד שהמהפכה הציונית הצליחה ליצור כור היתוך יהודי חדש‪ ,‬היא לא‬ ‫הצליחה לפתור לפחות שני קרעים היסטוריים מרכזיים אשר הזיקו ליהודים‬ ‫בעבר והיום הם שוב איום על ריבונותם הלאומית‪ .‬חורבן הבית הראשון‪,‬‬ ‫ובמידה פחותה יותר חורבן הבית השני‪ ,‬היו תוצאה של פילוג פוליטי פנימי‬ ‫שבו החזק היה אויבו של הצודק‪ .‬הקיטוב בין ה"ריאליסטים"‪ ,‬כלומר‪,‬‬ ‫המלכים שפעלו להגדלת הכוח והריבונות של יהודה‪ ,‬וה"מורליסטים"‪,‬‬

‫הנביאים שהעדיפו הסתגלות ופשרה‪ ,‬הוביל‪ ,‬כמו כמעט תמיד‪ ,‬לקבלה‬ ‫בפועל של סדר היום הריאליסטי‪ ,‬אשר מצדו הביא לכך שהאימפריה‬ ‫הבבלית תכבוש ותהרוס את הממלכה היהודית‪.‬‬ ‫במקרה של בית המקדש השני‪ ,‬פלגנות דתית ומאבקים פוליטיים פנימיים‬ ‫קיצוניים יצרו ואקום פוליטי שהרומאים הציבו בו את הורדוס‪ ,‬מושל סמכותי‬ ‫ואכזרי‪ ,‬שטרח לחסל את כל העילית היהודית‪ .‬אחרי מותו של הורדוס‪,‬‬ ‫הוואקום השלטוני החדש וחידוש הסכסוכים הפנימיים שהלכו והחמירו‬ ‫הולידו את המרידות ברומאים‪ ,‬אשר מצדן גרמו לחורבן ולהגליה של תושבי‬ ‫יהודה‪ .‬בישראל המודרנית נראה שה"ריאליסטים" מנצחים בוויכוח‪ ,‬הן‬ ‫מבחינת הסירוב להיכנע ללחץ בינלאומי‪ ,‬הן בשימוש בכוח במקום בפשרה‬ ‫ביחסים עם הפלסטינים‪ .‬אבל אי אפשר להמעיט במשקל האיום שבהם‬ ‫למוסדות המדינה שנועדו מעצם טבעם ליצור אחדות ובמידת המרירות‬ ‫שהם מעוררים בצד הפוליטי הנגדי להם‪ .‬בשנים האחרונות הרחיבו‬ ‫מתנחלים מהימין‪ ,‬הקוראים לעצמם "תג מחיר"‪ ,‬ותומכיהם את מסע‬ ‫ההפחדה והאלימות שלהם כלפי הפלסטינים בגדה המערבית גם כלפי‬ ‫ערביי ישראל‪ ,‬יהודים ישראלים מן השמאל ולבסוף כלפי צה"ל‪ .‬התעצמות‬ ‫איומי הרצח כלפי דמויות ציבוריות מהשמאל והטרדתן בפועל הניעה את‬ ‫השר לביטחון הפנים יצחק אהרונוביץ' להזהיר את הכנסת שקיים סיכון‬ ‫ממשי לרצח פוליטי‪ .‬ובפעם הראשונה‪ ,‬התנגדות יהודית לצה"ל‪ ,‬האחראי‬ ‫לביטחון ההתנחלויות בגדה המערבית‪ ,‬השתנתה מהתנגדות אזרחית‬ ‫פסיבית‪ ,‬גם אם לעתים עוינת‪ ,‬למתקפות פיזיות יזומות‪ .‬בדצמבר ‪ 2011‬לקחו‬ ‫עשרות מתנחלים חלק במתקפה מאורגנת ועזת מצח ביותר על מחנה‬ ‫צבאי‪ ,‬סגרו את הכניסה אליו‪ ,‬השחיתו כלי רכב צבאיים ופצעו מפקד חטיבה‪.‬‬ ‫מועצת יהודה ושומרון גינתה התקפות מסוג זה‪ ,‬אך יש להבין שקבוצות‬ ‫השוליים האלה מייצגות את אותה האידיאולוגיה של ארגוניהן‪ ,‬שלא לדבר‬ ‫על היותן קול אותנטי‪ ,‬היסטורי אם קיצוני‪ ,‬בתוך החזון הציוני‪ .‬הציונים‬ ‫המתונים יותר והשמאל הפוסט־ציוני לא זו בלבד שאינם מסכימים עם יישום‬ ‫הפרויקט הציוני בשטחים הכבושים ומגנים את שיטותיהם של המתנחלים‪,‬‬ ‫אלא הם זועמים על כך שכסף רב מתקציב המדינה המוגבל זורם‬ ‫להתנחלויות‪ .‬הם גם חוששים כי לנוכח מספרם הגדל והולך של מתנחלים‬ ‫ימניים קיצונים בקרב הקצונה הצבאית‪ ,‬יקטן הסיכוי שצה"ל יוכל לכפות את‬ ‫פירוק ההתנחלויות אם יושג אי פעם הסכם שלום‪.‬‬ ‫בעוד שאפשר לטעון שהשמאל מוחה‪ ,‬מתריס ומסית לא פחות מהימין‪,‬‬ ‫מעצם טבעו הוא נוטה פחות להסתמך על כוח לקידום מטרותיו — שהרי‬

‫סדר היום שלו הוא שלום על ידי פיוס‪ ,‬לא כוח‪ .‬אבל בעוד שהימין מתאמץ‪,‬‬ ‫ביוהרתו המופרזת‪ ,‬להכחיש את המציאות שבה הפלסטינים והמוסלמים‬ ‫מתחזקים ומבודד עוד יותר את ישראל מהעולם‪ ,‬גם השמאל חוטא ביוהרה‬ ‫משלו‪ .‬כאן נפגשים הנרקיסיזם והמזוכיזם הישראליים‪ ,‬והתוצאה היא גירסה‬ ‫אפשרית נוספת של הרס עצמי‪ .‬השמאל הישראלי‪ ,‬אם אי פעם יקבל שוב‬ ‫לידיו את מוסרות השלטון‪ ,‬מסוגל בהחלט לוותר על הכול‪ ,‬כולל צורכי‬ ‫הביטחון הבסיסיים של ישראל‪ ,‬בעבור פיסת נייר‪ .‬הוא יעשה את זה כמחווה‬ ‫קיצונית‪ ,‬גרנדיוזית והרואית‪ ,‬כדי לתת סיכוי לשלום ולתת לפלסטינים את מה‬ ‫שמגיע להם — פיוס גדול וטיפשי בעל ממדים היסטוריים‪.‬‬ ‫אין זה בלתי סביר לדמיין הסכם שלום מהותי עם הפלסטינים ובעקבותיו‬ ‫הקלה במאבק הפוליטי הזה‪ ,‬אבל לא מסתמן שבעתיד הנראה לעין יבוא‬ ‫הקץ לסכסוך הפנימי השני הלא־פתור של התנועה הציונית‪ ,‬זה שבין‬ ‫החילונים לדתיים‪ .‬מבחינת האוכלוסייה יש חפיפה גדלה והולכת בין שני‬ ‫הסכסוכים‪ ,‬אך זה האחרון נוגע ללב הזהות הישראלית ולמאבק על הצביון‬ ‫הבסיסי של המדינה היהודית‪ .‬הן העיתונות הישראלית הן הבינלאומית הראו‬ ‫שההתפוצצות הדמוגרפית של הקהילות החרדיות בישראל וכוחן הפוליטי‬ ‫המתעצם מאתגרים את התשתית הליברלית־דמוקרטית של המדינה‪ .‬מאמר‬ ‫בניו יורק טיימס משנת ‪ ,2012‬לדוגמה‪ ,‬תיאר איך מונעים מדי פעם מנשים‬ ‫ישראליות לעלות על הבמה בטקסים ממלכתיים‪ ,‬ואיך הן נאלצות להילחם‬ ‫כדי שלא ייאלצו להידחק לחלק האחורי של האוטובוסים הציבוריים בשכונות‬ ‫מסוימות‪ .‬במקרה אחד‪ ,‬שנוי מאוד במחלוקת‪ ,‬היה מדובר בפרופ' חני מעיין‪,‬‬ ‫מומחית לרפואת ילדים ב"הדסה" ירושלים‪ ,‬אשר זכתה בפרס מטעם משרד‬ ‫הבריאות על ספרה בנושא מחלות תורשתיות שנפוצות באוכלוסייה היהודית‪.‬‬ ‫מודעת לכך שסגן שר הבריאות שהעניק את הפרס הוא חרדי‪ ,‬היא התלבשה‬ ‫בצניעות‪ ,‬אך להפתעתה היא לא הורשתה לשבת באולם לצד בעלה אלא‬ ‫הורו לה לשבת ביציע מרוחק‪ ,‬ולא הותר לה לקבל את הפרס בעצמה אלא‬ ‫היה עליה לשלוח את אחד מעמיתיה לקבל את הפרס בשמה‪ 148.‬וכן נשמעו‬ ‫במשך השנים מפי אנשי ציבור חרדים‪ ,‬ולאחרונה גם מפי שר בממשלת‬ ‫נתניהו השנייה‪ ,‬הערות פומביות לאמור שישראל סבלה תבוסות צבאיות‬ ‫מפני שהחיילים לא התפללו‪ ,‬או שמתקפת מחבלים נוראה היתה נקמה‬ ‫אלוהית על חילול השבת‪ .‬מקרים כאלה‪ ,‬והעובדה שהמדינה מסבסדת את‬ ‫החרדים שמצדם‪ ,‬למעט אחוז זעיר‪ ,‬מסרבים להתגייס לצה"ל‪ ,‬אינם לומדים‬ ‫מקצועות ליבה ועושים "תורתם אומנותם" במקום לעבוד לפרנסתם; ולצד‬ ‫כל אלה‪ ,‬ובעיקר‪ ,‬אי ההפרדה בין דת למדינה‪ ,‬שמחייב ישראלים חילונים‬

‫לנהוג על פי חוקי ההלכה בעניינים אישיים כמו נישואים‪ ,‬גירושים וקבורה‪ ,‬כל‬ ‫אלה מעוררים כעס רב בקרב ישראלים חילונים‪.‬‬ ‫הזהות הליברלית־חילונית של רבים מתושבי תל אביב והסביבה נמצאת‬ ‫באופן ברור בבסיס תחושת הזהות האישית שלהם‪ ,‬לא פחות מהזהות הדתית‬ ‫בחיי החרדים‪ .‬ככל שהישראלים החילונים מרגישים שהם מאבדים את זכויות‬ ‫האזרח שלהם ונרמסים על ידי החרדים‪ ,‬כך גדולה יותר האפשרות שיום‬ ‫אחד הם יהיו מוכנים לאחוז בנשק כדי להגן על עקרונותיהם‪ .‬הסכסוך הזה‪,‬‬ ‫יותר מכל סיבה אחרת‪ ,‬הוא שעלול לגרום לקהילה החילונית שואפת‬ ‫השלום לבטא את האגרסיה הישראלית‪ ,‬את אותה "מנטליות הלוחם"‬ ‫המשותפת לה ולישראלים מן הימין‪ .‬לפעמים אני מתלוצץ שהפתרון‬ ‫האולטימטיבי לשלום באזור הוא פתרון ארבע מדינות‪ :‬מדינת ישראל‬ ‫חילונית באזור תל אביב‪ ,‬מדינת יהודה דתית באזור ירושלים‪ ,‬פלסטין חילונית‬ ‫בגדה המערבית וחמאסטאן דתית בעזה‪ .‬אבל אם נניח לבדיחות‪ ,‬אי אפשר‬ ‫לפסול אפשרות של מעין מלחמת אזרחים בין הדתיים ובין החילונים‬ ‫בישראל‪ ,‬שתוביל להרס עצמי‪ .‬משום שכפי שראינו‪ ,‬האופי הישראלי הלאומי‬ ‫שבוי ביחסים דיאלקטיים עם עברו הדתי‪ ,‬והקבלה פסיכולוגית כזאת‬ ‫למלחמת אזרחים קיימת בתוך כל ישראלי‪.‬‬ ‫חוקרת הספרות יעל פלדמן כתבה שבסיפורת המקראית‪ ,‬ובייחוד בספר‬ ‫בראשית‪ ,‬המודל המשפחתי של ביטוי האגרסיה אינו מבוסס בהכרח על‬ ‫תוקפנות גברית ועל התחרות האדיפלית בין אב לבן הקשורה בה‪ 149.‬היעדר‬ ‫מפתיע זה של תפקידי מגדר בינאריים‪ ,‬כך אומרת פלדמן‪ ,‬תואם את‬ ‫)או את הסטריאוטיפ שלה( של האם היהודייה‬ ‫המסורת הגלותית‬ ‫האסרטיבית מצד אחד‪ ,‬והאב הנמנע מקונפליקט ונכנע לדמות הסמכות‬ ‫האבהית האמיתית היחידה‪ ,‬אלוהים‪ ,‬מן הצד האחר‪ .‬כניעות זאת‪ ,‬על פי‬ ‫פלדמן‪ ,‬היא שחוסמת את האגרסיה ה"מאונכת" במשפחה ומפזרת אותה‬ ‫באופן "אופקי"‪ ,‬לפחות בסיפורי התנ"ך‪ ,‬בין אחים‪ .‬ואכן‪ ,‬אם נקרא את‬ ‫התנ"ך כפשוטו‪ ,‬אין בו סיפורים על רצח אב או על רצח בן‪ ,‬אך יש רצח אח‬ ‫בסיפור קין והבל‪ ,‬הדוגמה הראשונה והיחידה בתנ"ך שבה ממומשת‬ ‫התוקפנות האולטימטיבית במשפחה‪ .‬כפי שראינו קודם‪ ,‬המהפכה הציונית‬ ‫היתה במובן מסוים מרד פרוידיאני אדיפלי נגד האב היהודי הפסיבי‪ .‬עכשיו‪,‬‬ ‫לעומת זאת‪ ,‬אנו עדים לכך שהסכסוך שהיה לאב עם אחיו חוזר על עצמו‬ ‫אצל הבן‪ .‬בספרו )שראה אור באנגלית( רצח אחים בארץ הקודש מרחיב‬ ‫הפסיכולוג אבנר פלק את הרעיון הזה לכלל ניתוח מעמיק של הנטייה להרס‬ ‫העצמי שבסכסוך הישראלי־פלסטיני‪ .‬מבחינה פסיכולוגית‪ ,‬הוא מסביר‪,‬‬

‫השניים הם אחים שמאמינים שהם צאצאי יצחק וישמעאל‪ ,‬בניו של אברהם‪,‬‬ ‫הנלחמים על המולדת‪ 151,150.‬כמו עמיתיו אילן קוץ וסו קוץ )ז"ל(‪ ,‬הוא מתייחס‬ ‫לאחת התמונות היותר מפורסמות של הצייר הספרדי פרנסיסקו דה גויה כדי‬ ‫לתאר את האספקט האחאי של הקונפליקט הישראלי־פלסטיני‪ .‬בתמונה‬ ‫הקלאסית הקודרת הזאת‪ ,‬שני גברים מנופפים בזעם את אלותיהם בה‬ ‫בשעה שהם שוקעים והולכים בחול טובעני או בבוץ‪ .‬הסכסוך הזה‪ ,‬כמובן‪,‬‬ ‫גם מעצים את הסכסוך האחאי האחר המתחולל בתוך הקהילה היהודית‬ ‫הישראלית וגם מועצם על ידיו‪ .‬והרי דוגמה מתונה למדי‪ :‬בינואר ‪2012‬‬ ‫הרחיקה ועדת האתיקה של הכנסת את חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי על‬ ‫ששפכה מים על חבר הכנסת ראלב מג'אדלה בעת ויכוח קולני לגבי זכותו‬ ‫של בית ספר ישראלי־ערבי לקחת את תלמידיו למצעד זכויות אזרח בתל‬ ‫אביב‪.‬‬

‫סליל הדנ"א הנצחי של העקדה‬ ‫כחברה חדשה שנוצרה בתגובה לאנטישמיות האירופית של המאות‬ ‫התשע־עשרה והעשרים‪ ,‬הישרדות היהודים‪ ,‬אולי של החזקים ביותר‬ ‫מביניהם‪ ,‬היתה תכלית קיומה של ישראל מן ההתחלה‪ .‬רשמית ולא רשמית‪,‬‬ ‫הציונים הגדירו את ההרס העצמי היהודי באופן צר למדי כפסיביות ואין‬ ‫האונים הנרכשים של הגולה האירופית‪ .‬ב־‪ 1903‬נשלח המשורר חיים נחמן‬ ‫ביאליק מטעם הוועדה היהודית ההיסטורית של אודסה לבסרביה כדי‬ ‫לחקור את פרעות קישינב שנערכו ביהודים‪ .‬בסיכום חקירתו‪ ,‬במקום להגיש‬ ‫דו"ח‪ ,‬כתב ביאליק פואמה אפית מזעזעת‪" ,‬בעיר ההריגה"‪ ,‬שבה השתמש‬ ‫במונחי קידוש השם כדי לגנות את הקורבנות על כניעתם הפסיבית להמון‬ ‫המקומי ולסמכויות המרכזיות‪.‬‬ ‫לנוכח תפיסה זאת של חוסר אונים גלותי — שנכפל פי כמה וכמה בשואה‬ ‫— חיפשו ראשוני הציונים השראה במקום אחר‪ .‬הם מצאו שעל רקע‬ ‫מנהיגות של זהירות ופסיביות כמעט מתמידות‪ ,‬היו תמיד קבוצות מחתרת‬ ‫קטנות‪ ,‬פרה־צבאיות‪ ,‬של יהודים שהטיפו להתנגדות ולמרד כנגד כל‬ ‫הסיכויים‪ .‬רבות מן התנועות האלה נכשלו וחבריהן לא פעם שילמו בחייהם‪,‬‬ ‫אבל זה היה המרכיב המהותי של קסמן‪ .‬ואכן‪ ,‬מעצם ראשיתה סיפחה‬ ‫הציונות במודע לתוך אסטרטגיית הקמת המדינה את האמונה שקורבן‬ ‫הפרט יכול לקדם את טובת הכלל‪ .‬לתפיסת ההקרבה העצמית ביהדות יש‬ ‫שורשים לא רק היסטוריים אלא גם דתיים‪ .‬בסיפור המקראי על עקדת‬

‫יצחק‪ ,‬אברהם היה מוכן למלא אחר הוראתו הסתומה של אלוהים להקריב‬ ‫את בנו יחידו יצחק‪ .‬לאורך ההיסטוריה היהודית כולה‪ ,‬התמה הזאת חזרה‬ ‫ונשנתה במעשה קידוש השם‪ ,‬כאשר יחידים וקהילות בחרו למות ובלבד‬ ‫שלא להתכחש לאמונתם או לנטוש אותה‪ .‬הציונים הראשונים אימצו מסורת‬ ‫זאת בהבדל אחד חשוב‪ :‬במקום שיחרף את נפשו למען הדת‪ ,‬נכון היה‬ ‫היהודי לתת עתה את חייו למען המולדת‪ .‬ספרות ההנצחה הישראלית‪ ,‬כמו‬ ‫גם השירה והפרוזה העבריות באופן כללי‪ ,‬השתמשו לעתים קרובות בעקדת‬ ‫יצחק כמטאפורה לנכונותו של הצבר החדש למות בקרב‪ .‬יוסף טרומפלדור‪,‬‬ ‫גיבורה הגידם של תל חי אשר נהרג במתקפת ערבים בשנת ‪ ,1920‬סימל את‬ ‫הרוח הזאת‪" .‬טוב למות בעד ארצנו‪ ",‬כך מדובר שאמר לפני מותו‪ .‬עד היום‬ ‫נשאר טרומפלדור אחת הדמויות המיתולוגיות ביותר של ישראל‪ ,‬והאתר של‬ ‫קרב תל חי מושך אליו נוער ישראלי‪ .‬וישנו‪ ,‬כמובן‪ ,‬סיפור מצדה‪ ,‬המבצר‬ ‫ההררי המשקיף על ים המלח במדבר יהודה‪ ,‬שם המיתו עצמם מורדים‬ ‫יהודים ובני משפחותיהם במאה הראשונה לספירה ובלבד לא ליפול בשבי‬ ‫הצבא הרומי ולהילקח לעבדות ברומא‪ .‬בעוד שיש המערערים על הדיוק‬ ‫ההיסטורי של מאורע זה‪ ,‬עשרות שנים של חפירות ארכיאולוגיות‪ ,‬טקסים‬ ‫ממלכתיים וצבאיים ומסורת של טיולי נוער קיבעו את סמל מצדה עמוק‬ ‫בתודעתם של כל הישראלים‪ .‬החברה הישראלית‪ ,‬שאימצה את ההיסטוריה‬ ‫הזאת‪ ,‬רוממה את קדושי מצדה וארגה אותם לתוך חיי היומיום בדרכים‬ ‫רבות‪.‬‬ ‫אי אפשר להמעיט בחשיבות הערך ההישרדותי המכונן של ההקרבה‬ ‫העצמית שהומצאה מחדש על ידי הציונות‪ ,‬בייחוד בהקשרה לגיבוש מורל‬ ‫קבוצתי והנעה אישית בשנים הראשונות של המדינה ובמלחמה‪ .‬הוא‬ ‫התגלה‪ ,‬למשל‪ ,‬במנהיגותם האגדית של קציני צבא צעירים אשר‪ ,‬תחת אש‪,‬‬ ‫צעקו "אחרי!" וזינקו בראש גדודיהם לקראת מוות כמעט ודאי‪ .‬אפשר לייחס‬ ‫לאתוס זה הרבה מסיפור ההצלחה הישראלי בהיפוך סבלות הגולה‬ ‫ההיסטורית‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬בחיפוש אחר ראיות היסטוריות לעוצמה יהודית‪,‬‬ ‫הישראלים סירבו להכיר בעובדה שמרידות הרואיות אלה גרמו אותו הרס‬ ‫עצמי שהביא חוסר האונים של הרוב הדומם בגולה‪.‬‬ ‫כמו שציין הסופר א"ב יהושע‪ ,‬החיבור הייחודי של העם היהודי בין דת‬ ‫ללאום התחיל על הר המוריה‪ ,‬אתר העקדה‪ ,‬שם הניף אברהם את‬ ‫המאכלת מעל ראש בנו‪ .‬ממקום זה‪ ,‬אומר המדרש‪ ,‬לקח אלוהים את העפר‬ ‫שממנו יצר את אדם הראשון‪ ,‬ושם הוקמו מאוחר יותר שני בתי המקדש‪.‬‬ ‫השטח‪ ,‬המזוהה היום ברמה רחבת הידיים שמעל לכותל המערבי‪ ,‬הוא הר‬

‫הבית‪ .‬בהתייחסו אל הקשר בין דת ללאומיות שראשיתו במקום הזה‪ ,‬כותב‬ ‫יהושע‪" ,‬קשר מיוחד זה מתחדש באמצעות חזרה כפויה על פולחן העקדה‪.‬‬ ‫צאצאיו של אברהם מביאים את עצמם למצבי קונפליקט עם סביבתם‬ ‫המאיימים עליהם בהכחדה ובהרס‪ ,‬וסכין מתנופפת מעל ראשם‪ 152".‬ייתכן‬ ‫שאין זה מקרה‪ ,‬הן סמלית הן היסטורית‪ ,‬שהאינתיפאדה השנייה —‬ ‫האלימות הרצחנית להבהיל שיותר מכל דבר העידה על יכולתם הגוברת של‬ ‫הפלסטינים לשים קץ בסופו של דבר למפעל הציוני — התחילה בהר הבית‪.‬‬ ‫אף שלא היה הגורם העיקרי‪ ,‬מה שהצית את האלימות היה ביקורו של‬ ‫מנהיג האופוזיציה אריאל שרון בהר הבית‪ .‬תחת אבטחה של יותר מאלף‬ ‫שוטרים נכנס שרון להר הבית והצהיר שהאזור — האתר השלישי המקודש‬ ‫ביותר לאסלאם‪ ,‬עם כיפת הסלע ומסגד אל־אקצה שמנוהל בידי הווקף‬ ‫המוסלמי — יישאר לנצח חלק מישראל‪ .‬אם לצטט את תפיסתו של א"ב‬ ‫יהושע‪ ,‬בביקורו שם אילץ שרון‪ ,‬אם לא למעשה כי אז להלכה‪ ,‬את‬ ‫הישראלים לשוב אל מולדת הלאומיות היהודית ואל המטאפורה המרכזית‬ ‫שלה‪ ,‬העקדה‪ .‬מדוע ואיך "חזרה כפויה" כזאת מתרחשת ובאיזו מידה היא‬ ‫פעולה עצמית מובהקת ולא תוצאה של נסיבות חיצוניות‪ ,‬זאת אכן שאלה‬ ‫פסיכולוגית מכרעת לגבי האופי הלאומי הישראלי‪ .‬עקדת יצחק נתפסה‬ ‫בהיסטוריה כקו ציון פילוסופי חשוב בהתפתחות המוסרית של הישראלים‬ ‫הקדומים‪ .‬היות שאלוהים ציווה על אברהם "אל תשלח ידך אל הנער ואל‬ ‫תעשה לו מאומה"‪ ,‬נתפרש הסיפור כהתבדלותם של בני ישראל מן העמים‬ ‫הסובבים אותם‪ ,‬שהפולחן הדתי שלהם כלל קורבנות אדם‪ .‬שלא כמו‬ ‫היהודים‪ ,‬אף אחד מן העמים הללו לא שרד‪ ,‬ואולי אין זה מקרה ופעל כאן‬ ‫ההרס העצמי שלהם‪ .‬בגולה פירשו היהודים את סיפור העקדה כדיאלוג‬ ‫תיאולוגי בין העם לאלוהיו על אודות הקרבה עצמית‪ .‬בגירסה הציונית‪,‬‬ ‫הדיאלוג מתנהל בין אנשים‪ ,‬בייחוד אבות ובנים‪ ,‬לגבי הקו שבין הקרבה‬ ‫עצמית אלטרואיסטית ובין רצח והתאבדות‪ .‬ראשוני הציונים‪ ,‬שגדלו על‬ ‫השמעה חוזרת של סיפור העקדה בבית הכנסת בכל ראש שנה‪ ,‬התאימו את‬ ‫מסר ההקרבה העצמית להולדת האומה החדשה ולכיבוש הארץ‪ .‬דוגמה‬ ‫הולמת משמש המחזה הפופולרי משנת ‪" ,1942‬האדמה הזאת"‪ ,‬המגולל את‬ ‫סיפורו של יישוב קטנטן בשנות התשעים של המאה התשע־עשרה ומאבקו‬ ‫במלריה הקטלנית‪ .‬מחקרה של יעל פלדמן מראה שהמחזה "מאשש את‬ ‫קדימות האדמה על פני קדושת החיים"‪ 153.‬בעוד שבמקרה הזה‪ ,‬דרגת‬ ‫ההקרבה ומידת הגמול אכן מסמנים את הקו שבין הקרבה עצמית להרס‬ ‫עצמי‪ ,‬מבחינת התפיסה‪ ,‬קו ישר מחבר בין אידיאולוגיה זו‪ ,‬שהיתה המרכזית‬

‫בשעתה‪ ,‬לעמדתם המוצהרת של הקיצונים מקרב מתנחלי הגדה המערבית‬ ‫היום‪ .‬וכאן אנו רואים שוב את מקום המפגש בין הנרקיסיזם למזוכיזם‪ :‬הארץ‬ ‫הזאת מחליפה את אלוהים כאחת ויחידה‪ ,‬מפני שהיא מיוחדת ובלתי ניתנת‬ ‫לחלוקה גם אם במציאות שום אלוהים לא הבטיח אותה מעולם לעמו‪,‬‬ ‫ולאחרים יש זכויות שוות עליה מכוח התנחלות היסטורית משלהם‪.‬‬ ‫אבל אחרי שנקטו הקרבה עצמית כדי לזכות במלחמה על הארץ‪ ,‬נזקקו‬ ‫הציונים להשתמש באותה האידיאולוגיה כדי לזכות במלחמה נגד תושבי‬ ‫הארץ האחרים‪ ,‬הערבים‪ .‬בפירושם את העקדה כמעשה של בחירה חופשית‬ ‫יותר מאשר כציות לצו האלוהים‪ ,‬הם טענו שקיים אושר בהקרבה עצמית‪.‬‬ ‫כפי שמדגישה פלדמן‪ ,‬כשמלחמת העצמאות התקרבה אל סיומה המנצח‬ ‫ב־‪ ,1949‬תפיסת "אושר העקדה" — מונח שטבע עשר שנים קודם לכן מנהיג‬ ‫מפלגת העבודה ]ברל כצנלסון[ כדי להלל ולפאר את עונג האלטרואיזם‬ ‫החילוני — צץ והופיע בהגדת פסח של קיבוץ נען הוותיק‪ 154.‬העובדה שקיבוץ‬ ‫זה שימש מפקדת צה"ל במבצע שחרור ירושלים ושמונח זה שב והגיח ברגע‬ ‫המסוים ההוא בהיסטוריה הישראלית‪ ,‬מדגימה פעם נוספת באיזו מידה‬ ‫שימרה העקדה את עליונותה כסליל הדנ"א הנצחי של האומה היהודית‬ ‫‪155‬‬ ‫והמנטליות הישראלית‪.‬‬ ‫בספר מקיף ומורכב‪ ,‬הנקרא ‪Glory and Agony: Isaac's Sacrifice and‬‬ ‫‪ ,National Narrative‬מעמיקה יעל פלדמן בספרות‪ ,‬באמנות‪ ,‬בפילוסופיה‪,‬‬ ‫בפסיכולוגיה ובפוליטיקה הישראליות כדי לצייר את התפתחות העמדות‬ ‫הישראליות כלפי מה שהיא מכנה דימוי העקדה‪ .‬בין היתר היא מנתחת את‬ ‫הסיפור המקראי על בת יפתח וטוענת שתפיסת הקורבן מתייחסת גם‬ ‫לנשים‪ .‬אחד הנרטיבים שפלדמן בוחנת נוגע לתמורה‪ ,‬לגבי ישראלים רבים‪,‬‬ ‫בפרשנות העקדה מסמל של נכונות להקרבה עצמית לזאת של נכונות‬ ‫להקרבת הבן‪ .‬ואכן‪ ,‬מראשית שנות השישים והשבעים‪ ,‬סופרים ואמנים‬ ‫ישראלים — בעיקר קולות שוליים בודדים — החלו להשתמש במיתוס בסיסי‬ ‫זה עצמו כדי לערער על מסלול הפרויקט הציוני דאז‪ .‬חנוך לוין‪ ,‬א"ב יהושע‬ ‫והציירים מנשה קדישמן ואורי ליפשיץ‪ ,‬מבין אחרים‪ ,‬התעמתו עם ההנהגה‬ ‫הפוליטית ועם החברה הישראלית בכללותה בנוגע ללהיטותם להקריב‪ ,‬לא‬ ‫את עצמם אלא את בניהם שהם שולחים למות במלחמה‪ .‬במחזה הסטירי‬ ‫של לוין "מלכת האמבטיה"‪ ,‬שהממשלה אסרה על הצגתו אחרי הבכורה‬ ‫ב־‪ ,1970‬יצחק לועג לאברהם אביו על הקורבן לכאורה "שלו"‪ ,‬של האב‪.‬‬ ‫הוא קורא לאב לבקש סליחה ממנו‪ ,‬מן הבן המת‪.‬‬ ‫כדי להבין כיצד הדבר מתבטא בישראל של היום‪ ,‬כדאי לקרוא את דיווחו‬

‫של ג'פרי גולדברג משנת ‪ 2004‬בניו יורקר על הגדה המערבית‪ ,‬שכותרתו‬ ‫"בקרב המתנחלים‪ :‬האם הם יחריבו את ישראל"‪ .‬גולדברג ריאיין מתנחלת‬ ‫חברונית‪ ,‬אם לעשרה‪ ,‬שהרשתה לאחד מילדיה לשחק בחוץ בין חיילים‪,‬‬ ‫גדרות תיל וצלפים פלסטינים‪" .‬חברון היא שלנו‪ ",‬אמרה לגולדברג‪" ,‬למה‬ ‫שלא ישחק?" "לפחות מותו כאן יקדש את שם ה'‪ ...‬אדם לא חי רק כדי‬ ‫לחיות‪ .‬לא זאת תכלית החיים‪ 156".‬בשיחה אחרת היא גם הביעה התפעלות‬ ‫מאברהם וסיפרה את אגדת חנה ובניה כהצדקת הבחירות העכשוויות שלה‪.‬‬ ‫סיפור חנה‪ ,‬אמם יראת השמים של שבעה בנים וחסידת המרד נגד היוונים‬ ‫לפני כאלפיים ומאה וחמישים שנה‪ ,‬מוכר למדי לכל ילד ישראלי‪ .‬כשהובאו‬ ‫לפני המלך אנטיוכוס היווני‪ ,‬ציוו על בניה של חנה לאכול חזיר כמבחן‬ ‫נאמנותם לכתר‪ .‬כשסירבו‪ ,‬תלשו את לשונותיהם והמיתו אותם ברותחים‪.‬‬ ‫ממש לפני שהבן השביעי קידש כך את השם‪ ,‬נתנה לו חנה מסר שייקח‬ ‫השמימה‪" :‬בני‪ ,‬לך אצל אברהם אבינו ואמור לו‪' ,‬אתה עקדת מזבח אחד‬ ‫ואני עקדתי שבעה מזבחות‪ "'.‬אחרי שאחרון בניה נהרג‪ ,‬השליכה חנה את‬ ‫עצמה מן הגג‪ ,‬ואז יצאה‪ ,‬על פי התלמוד‪ ,‬בת קול מן השמים לאמור‪" :‬אם‬ ‫הבנים שמחה‪".‬‬ ‫אל מול סיפור זה טוען גולדברג שהמתנחלת שריאיין סובלת מ"תסביך‬ ‫מוריה"‪ ,‬התשוקה להשתוות למסירותו של אברהם לאלוהים כשעקד את‬ ‫יצחק על הר המוריה‪ .‬והיום‪ ,‬כמו במקרה של מחבלים מתאבדים מוסלמים‬ ‫צעירים — ללא כל כוונה של השוואה מוסרית או אחרת — טעות היא להניח‬ ‫שאֵם המסכימה לקורבנו של בנה אינה אוהבת אותו‪ .‬להפך‪ ,‬כפי שמדגים‬ ‫סיפורה של חנה‪ ,‬היא רואה בילדיה הֶמשך של עצמה ולכן היא בעצם‬ ‫מקריבה בראש ובראשונה את עצמה‪ .‬ואכן‪ ,‬מנקודת הראות של האופי‬ ‫הלאומי‪ ,‬ההבחנה בין העקדה כהתאבדות פוטנציאלית ורצח פוטנציאלי‬ ‫חסרת משמעות‪ ,‬כי אם מקריבים את הבן‪ ,‬מקריבים גם את עתיד העצמי‪.‬‬ ‫הדבר הזה‪ ,‬יחד עם כאב האובדן המתקשר למציאות המלחמה בישראל‪,‬‬ ‫מתבטא באופן חד ומדויק בשיר פופולרי משנת ‪ 1997‬שהקליט המוזיקאי‬ ‫הצעיר ופורץ הדרך דאז‪ ,‬אביתר בנאי‪ .‬השיר נקרא "אבות ובנים"‪ ,‬המילים‬ ‫מכילות את הטרגדיה הבין־דורית‪ ,‬ואת הפזמון משמיע חייל הגווע במלחמה‪:‬‬ ‫‪157‬‬ ‫"אב בוכה על בן בוכה על אבא‪".‬‬ ‫אבל אם זה נכון‪ ,‬וצאצאי אברהם‪ ,‬כלשונו של א"ב יהושע‪ ,‬שבו אל אתר‬ ‫העקדה רק כדי לחזור על הטראומה הקדומה במעגל אינסופי‪ ,‬מה הם‬ ‫התהליך הפסיכולוגי והסיבות שביסוד החזרתיות הזאת? השאלה איך ומדוע‬ ‫אנו דבקים באיומים‪ ,‬בכישלונות ובדפוסי התנהגות מזוכיסטיים מן העבר היא‬

‫נושא שמרבים לדון בו בספרות הפסיכואנליטית‪ .‬אחת התיאוריות אומרת‬ ‫שכאשר חוויות מוקדמות כאלה נמצאות בלב התקשרותנו לאחרים‪ ,‬אנחנו‬ ‫חוזרים אליהן מאוחר יותר מפני שזה עדיף על לא כלום‪ .‬יותר מכל דבר‬ ‫אחר‪ ,‬אנו‪ ,‬בני האדם‪ ,‬זקוקים לקשר‪ ,‬ואם כל מה שהכרנו הוא יחסי‬ ‫התעללות‪ ,‬כי אז זה מה שיחבר אותנו לאחרים‪ .‬יש בכך היגיון רב בהקשר של‬ ‫ההתפתחות האנושית האינדיבידואלית‪ ,‬אבל אולי פחות מזה בחייהן של‬ ‫אומות‪ .‬ואף על פי כן‪ ,‬אולי קיים סוג של נוסטלגיה בחיבור היהודי והישראלי‬ ‫לאל קנא ונוקם‪ ,‬או למפעלים גדולים מן החיים‪ ,‬התובעים הקרבה עצמית‪.‬‬ ‫ואולי הנוסטלגיה היא לקשר סאדו־מזוכיסטי מיוחד עם הגויים המתעללים‪,‬‬ ‫מעין התקשרותו של העבד המשוחרר אל אדוניו והקושי שלו להינתק ממנו‪.‬‬ ‫עם זאת‪ ,‬התיאוריה הקלאסית יותר ניתנת ליישום על אומות במידה רבה‬ ‫יותר‪ .‬תיאוריה זו‪ ,‬שמקורה בתפיסת כורח החזרה של פרויד‪ ,‬טוענת‬ ‫שהקורבן שואף באופן לא מודע להתנסות מחדש בטראומה כדי להשתלט‬ ‫עליה‪ ,‬כלשונו של רוברט סטולר‪ ,‬על ידי הפיכת הטראומה לניצחון —‬ ‫‪ turning trauma into triumph.159,158‬אבל בעוד שכעת הקורבן הוא עצמו‬ ‫המתאכזר‪ ,‬האובייקט או הנסיבות חייבים להידמות לאלה שבטראומה‬ ‫המקורית כדי להבטיח את הטראומטיזציה החזרתית‪ .‬אבנר פלק מעלה‬ ‫טיעון רב עוצמה לאופן שבו הדבר מתבטא בסכסוך הישראלי־פלסטיני‪.‬‬ ‫בניסיון לגבור על הטראומות ההיסטוריות של שני הצדדים‪ ,‬הוא כותב‪,‬‬ ‫היהודים הישראלים והערבים הפלסטינים ממשיכים שלא מדעת לגרום זה‬ ‫לזה‪ ,‬ולפיכך לעצמם‪ ,‬דווקא את אותה אימה שממנה הם ביקשו במודע‬ ‫להימנע‪ .‬פלק מצטט בניתוח שלו מתוך שירו הקלאסי של ו"ה אודן "‪1‬‬ ‫בספטמבר‪ — "1939 ,‬תאריך הקשור לפרוץ מלחמת העולם השנייה‪.‬‬

‫אני והציבור יודעים‬ ‫מה שלומדים כל הילדים‪,‬‬ ‫מי שעשו עמו עוול‬ ‫‪160‬‬ ‫סופו שיעוול לאחרים‪.‬‬ ‫ובהרחבה‪ ,‬על פי הגיונו של א"ב יהושע ומעגל הקסמים הצפוי של תקיפה‬ ‫ומעשה גומלין של מלחמה‪ ,‬המדינה היהודית פוגעת בסופו של דבר גם‬ ‫בעצמה‪ .‬ברוח הפסיכולוגיה של כורח החזרה‪ ,‬היהודים התיישבו במרכזו של‬ ‫אוקיינוס גויים עוין — במקרה זה‪ ,‬הערבים — וקידמו מלחמה אשר בטווח‬ ‫הארוך אין הם יכולים לעולם לנצח בה באמת‪ .‬כפי שאנו רואים עכשיו בסופו‬ ‫של דבר אין זאת אלא שאלה של זמן עד שהפלסטינים יהיו רוב בארץ‬

‫הקודש‪ ,‬ואיראן או מדינה אחרת כלשהי יפתחו נשק גרעיני שבכוחו להגיע‬ ‫אל המיעוט היהודי שם‪ .‬אבל הסיכויים הבסיסיים היו לרעת היהודים‬ ‫בפלשתינה מן ההתחלה‪ ,‬וסביר בהחלט להניח שהישראלים לא היו מסוגלים‬ ‫ללמוד מעברם היהודי דווקא בגלל הצורך הלא מודע שלהם לחזור עליו‪.‬‬ ‫ככל שהשתדלו יותר להימלט ממנו על ידי צבירת כוח‪ ,‬כן נעשו פגיעים יותר‪.‬‬ ‫או כפי שדויד גרוסמן אומר זאת‪" ,‬כמו בסיפור מדע בדיוני‪ ,‬תעתה מדינה‬ ‫שלמה לתוך איזה 'כיס' בזמן שבתוכו היא סובבת סחור־סחור‪ ,‬וכאילו נידונה‬ ‫לשחזר שם כמה מן הרעות החולות שעוללה לה ההיסטוריה הטראגית‬ ‫שלה‪ .‬אולי משום כך‪ ,‬דווקא כשישראל נמצאת בשיא עוצמתה הצבאית‪,‬‬ ‫הישראלים הופכים את עצמם שוב לנטולי כושר פעולה‪ ,‬לחדלי־אישים‪,‬‬ ‫‪161‬‬ ‫ובעצם — לקורבן‪ .‬אלא שהפעם‪ ,‬קורבן של עצמם‪".‬‬ ‫כמה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים פינה לעצמו משה דיין שעות מספר‬ ‫וביקר באתר חפירות ארכיאולוגיות מחוץ לתל אביב‪ .‬כשחיפש )בלא רשות(‬ ‫עתיקות באתר‪ ,‬הוא טיפס על תלולית עפר שהתמוטטה וקברה אותו חיים‪.‬‬ ‫כפי שנזכר אחר כך‪ ,‬הוא חשב שזה הסוף‪ ,‬אבל למעשה ניצל‪ .‬הוא שהה‬ ‫בבית החולים עם פציעות חמורות במשך שלושה שבועות‪ .‬לנוכח העובדה‬ ‫שאחותו של דיין שלחה יד בנפשה כארבעה חודשים קודם לכן‪ ,‬אבנר פלק‪,‬‬ ‫שכתב ביוגרפיה פסיכואנליטית על דיין‪ ,‬הסיק שזה היה ניסיון התאבדות לא‬ ‫מודע‪ 162.‬בין שזה כך ובין שלא‪ ,‬קיימת סמליות נוקבת‪ ,‬אפילו טרגית‪ ,‬בסיפור‬ ‫הזה‪ ,‬המגלם כל כך את האופי הלאומי הישראלי‪ .‬המצביא דיין‪ ,‬הגיבור‬ ‫היהודי החדש‪ ,‬מובס על ידי הארכיאולוג הנוסטלגי שבקרבו‪ ,‬לכוד בעליל‬ ‫בעבר בחוויית סף מוות שגרם לה במו ידיו‪ .‬כמו שפלדמן מציינת‪ ,‬אין זה‬ ‫מקרה שבאופן היסטורי‪ ,‬המילה "קורבן" אומרת גם "הקרבה"‪ .‬חפיפה‬ ‫סמנטית זאת היא אולי רק ייצוג נוסף‪ ,‬אולי פשוט יותר‪ ,‬לתזה הכוללת של‬ ‫‪163‬‬ ‫פלדמן ש"הגבורה והצער )של העקדה( לעולם כרוכים יחדיו‪".‬‬

‫דור שני של‪ ...‬משהו‬ ‫לפני כמה שנים‪ ,‬בהיותי בתהליך סיום הפסיכואנליזה של עצמי‪ ,‬קראתי‬ ‫במקרה את ספר זיכרונותיו של עמוס עוז‪ ,‬סיפור על אהבה וחושך‪ .‬כבר אז‬ ‫ראיתי בו את אחד הדיוקנים הספרותיים המעולים של הראש הישראלי‪,‬‬ ‫ואמרתי לפסיכואנליטיקאית שלי שברגע שיופיע באנגלית‪ ,‬אשלח לה אותו‪.‬‬ ‫"יש בי חלק‪ ,‬החלק הישראלי‪ ",‬אמרתי לפסיכואנליטיקאית האמריקאית‬ ‫שלי‪ ,‬שהיתה יהודייה אבל קרובה יותר מבחינה פילוסופית לבודהיזם מאשר‬

‫לדת היהודית‪" ,‬שאינני בטוח שאי פעם תפסת אותו על כל רבדיו‪ .‬הספר הזה‬ ‫אולי יתקן זאת‪ ".‬וכך‪ ,‬כשנתיים אחרי מפגשנו האחרון שלחתי לה עותק של‬ ‫הספר באנגלית‪ .‬שלחתי עותקים שלו גם לכמה ידידים קרובים‪ ,‬כולם יהודים‬ ‫אמריקאים‪ .‬מעניין שאף אחד מידידי לא הצליח לקרוא מעבר ל־‪50‬‬ ‫העמודים הראשונים — זה דחוס מדי‪ ,‬אינטלקטואלי מדי‪ ,‬אטי מדי‪ ,‬אמרו‪.‬‬ ‫ממושכת‬ ‫לחופשה‬ ‫יצאה‬ ‫לעומתם‪,‬‬ ‫שלי‪,‬‬ ‫הפסיכואנליטיקאית‬ ‫באנטארקטיקה‪ ,‬וכנראה לא היה שם הרבה מה לעשות‪" .‬אלון היקר"‪,‬‬ ‫כתבה באיגרת ארוכה‪" .‬הספר אכן הזכיר לי את עבודתנו המשותפת‪ .‬חשתי‬ ‫שכמוך השקיע הסופר לא מעט זמן ואנרגיה כדי להסתתר מפני באמצעות‬ ‫שכלתנות מתוחכמת‪ ,‬אף כי בסופו של דבר הוא אכן חשף בפני חלק מן‬ ‫העצמי האמיתי שלו‪ ".‬נאמנה לעצמי האנליטי שלה היא צדקה — כך‬ ‫חשבתי — הן לגבי עוז הן לגבי‪ .‬עם זאת‪ ,‬הרגשתי שהיא לא קלטה עדיין את‬ ‫המרכיב הישראלי שבי‪ .‬גם תהיתי אם היה זה רק צירוף מקרים שכאשר עוז‬ ‫"חשף את עצמו"‪ ,‬בייחוד לקראת סיומו של הספר‪ ,‬מה שמתרחש הוא‬ ‫ההתאבדות של אמו‪.‬‬ ‫אין טעם לחשוב שבישראלים כפרטים יש יותר הרס עצמי מאשר בבני‬ ‫אומות אחרות‪ .‬לאמיתו של דבר‪ ,‬שיעור ההתאבדויות בישראל נמוך מאשר‬ ‫בארצות הברית וברוב ארצות אירופה‪ .‬אותו דבר חל על שיעורי המוות‬ ‫כתוצאה מאלכוהול‪ ,‬ובמידה פחותה יותר — מסמים‪ .‬אבל כפי שראינו‪ ,‬לטוב‬ ‫או לרע‪ ,‬מאכלת ההקרבה העצמית כאילו התקבעה בחדרי חדרים של‬ ‫המנטליות הישראלית בימי קדם כמו בימים אלה‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬אם אין‬ ‫הישראלים חוטאים בהרס עצמי כפרטים יותר מבני עמים אחרים‪ ,‬עד כמה‬ ‫יש משמעות לתכונה זאת באופי הלאומי הישראלי? את אותה השאלה‬ ‫אפשר‪ ,‬כמובן‪ ,‬להציג לגבי רבות מן התכונות הישראליות שנדונו בספר זה‪,‬‬ ‫והיא מעלה בנו שוב ספק אם יש בתפיסה זו תועלת מעשית אף אם‬ ‫תיאורטית היא תקפה‪ .‬בעוד שכפסיכולוג אני מאמין שאנשים דומים זה לזה‬ ‫יותר מאשר שונים‪ ,‬בסופו של דבר ספר זה מתמקד בהבדלים במונחי‬ ‫לאומיות‪ ,‬ולא בקווי דמיון‪ .‬מנקודת ראות מעשית‪ ,‬יש טעם להניח שגם הדמיון‬ ‫וגם השוני בין אומות‪ ,‬כמו גם ההבדלים האינדיבידואליים בתוך אופי לאומי‪,‬‬ ‫יכולים להסביר התנהגות פוטנציאלית‪ .‬מבחינה מדעית יכולנו כנראה אפילו‬ ‫למצוא דרך לאמוד את תקפותם היחסית של כל שלושת הפקטורים ולצפות‬ ‫התנהגות ממשית‪ .‬אבל מבחינה פילוסופית‪ ,‬התשובה לשאלה נמצאת‬ ‫בפרדוקס‪ .‬כן‪ ,‬תרבות או אופי לאומי הם הגורל‪ ,‬וכן‪ ,‬פסיכולוגיה‬ ‫אינדיבידואלית היא הגורל‪ ,‬ואם ניקח כל מושג עד למסקנתו ההגיונית‪ ,‬הם‬

‫אינם יכולים להתקיים בכפיפה אחת‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬שניהם נכונים‪ .‬פרדוקס זה‬ ‫מגולם להפליא בדיאלוג בסרטם של אתגר קרת ושירה גפן‪" ,‬מדוזות"‪.‬‬ ‫הסרט מתרחש בעיקר בתל אביב‪ ,‬אבל כמעט אין שום דבר ישראלי בנושאיו‬ ‫הפיוטיים והמיסטיים‪ ,‬להוציא אולי דו־שיח יחיד‪ ,‬קצרצר‪ ,‬קרוב לסיומו של‬ ‫הסרט‪ .‬כשהן שוכבות זו לצד זו במיטה‪ ,‬אחת משתי הדמויות הנשיות שדרכה‬ ‫חצתה את זו של רעותה בסרט‪ ,‬אומרת לחברתה שהוריה היו ניצולי שואה‪.‬‬ ‫"את דור שני?" שואלת החברה‪" .‬כולנו דור שני‪ ",‬נשמע המענה‪" ,‬של‬ ‫‪164‬‬ ‫משהו‪".‬‬ ‫המסקנה לגבי מידת ההשפעה של נטיות ההרס העצמי המקננות באופי‬ ‫הישראלי הלאומי על פרטים ישראליים היא שאלה פתוחה‪ .‬לא קשה לטעון‬ ‫שהפרט הישראלי הנרקיסיסטי‪ ,‬החצוי‪ ,‬השונא את עצמו והמריר עסוק‬ ‫בהתנהגות מכשילה‪ .‬קשה יותר להצביע על נרטיב אינדיבידואלי של הקרבה‬ ‫עצמית חיובית או שלילית אלא אם כן נסיק שמעצם המחויבות להישאר‬ ‫בישראל‪ ,‬הישראלים — לפחות אלה שיכולים להרשות לעצמם לעזוב —‬ ‫מקריבים את עצמם מבחינה התנהגותית‪ .‬זאת הנחה בעייתית בעליל‪ ,‬ובכל‬ ‫זאת‪ ,‬ככל שחולפות השנים‪ ,‬דומה שהתפתחויות במזרח התיכון כמו מוסיפות‬ ‫לאמינותה של תפיסה כזאת‪ ,‬במקום שיגרעו ממנה‪ .‬ב־‪ 2011‬יצר אמן‬ ‫הווידיאו הישראלי תום פניני הר געש ענקי ויורק אש על גג בניין דירות במרכז‬ ‫תל אביב‪ .‬הסרט‪ ,‬שאינו אלא אשליה‪ ,‬משמש תזכורת מרתקת של מציאות‬ ‫החיים בישראל‪ .‬במהלך כתיבת ספר זה שלחה ידידה שלי‪ ,‬יהודייה‬ ‫אמריקאית פרו־ישראלית נלהבת‪ ,‬את בנה המתבגר ללמוד סמסטר אחד‬ ‫בבית ספר תיכון בישראל‪ .‬לפתע‪ ,‬חדשות בעניין הסכסוך המתקרב עם‬ ‫איראן באביב ‪ 2012‬הבהילו אותה והיא טילפנה אלי לשמוע את דעתי‪.‬‬ ‫"אני לא מאמין שהוא קרוב‪ ",‬העזתי להתנבא‪" .‬משפחתי בישראל לא‬ ‫מודאגת‪ ,‬והישראלים מבוהלים פחות מכפי שהתקשורת היתה רוצה‬ ‫שתחשבי‪ ",‬הוספתי‪.‬‬ ‫"הם בהכחשה‪ ",‬הטיחה לעומתי‪" .‬אני מחזירה את בני הביתה במרס‪ .‬היית‬ ‫מרשה לבת שלך לנסוע לשם עכשיו?"‬ ‫"כן‪ ".‬לא היססתי‪.‬‬ ‫אבל מבחינה אובייקטיבית‪ ,‬ייתכן שהצדק היה עמה‪ .‬אולי הם באמת‬ ‫בהכחשה‪ ,‬ומעמידים את עצמם ואת משפחותיהם בסכנה גדולה למען רעיון‬ ‫נאצל ועתיד מפוקפק‪ .‬דיאלוג דומה התנהל בערך באותה עת במוסף‬ ‫הספרים של הארץ‪ .‬על בסיס ניתוח מעמיק של הנסיבות החיצוניות‪,‬‬ ‫הגיאופוליטיות והפנימיות של ישראל‪ ,‬בספר ישראל‪ :‬עתיד מוטל בספק‬

‫מגיעים החוקרים הבלגים ריצ'רד לאוב ואוליבייה בורוכוביץ למסקנה‬ ‫שבהיעדר שינוי כיוון קיצוני של המדינה‪ ,‬קיומה של ישראל כישות לאומית‬ ‫ציונית יימצא בסכנה חמורה במוקדם יותר מאשר במאוחר — בתוך עשור‬ ‫שנים או שניים‪ .‬בתגובה פחות אקדמית אבל מאלפת באותה מידה לסקירה‬ ‫אוהדת של הספר מאת הסוציולוג יוסף הודרה‪ ,‬כתב אחד מקוראי הארץ‪:‬‬ ‫"מחברי הספר לא מחדשים דבר‪ ,‬אך שכחו את הפרמטר העיקרי‪' :‬בכל דור‬ ‫ודור קמים עלינו לכלותנו‪ ,‬והקב"ה מצילנו מידם‪ '.‬מבחינה לוגית אכן אין לנו‬ ‫‪165‬‬ ‫סיכוי‪ ,‬אך עם ישראל לכל אורך ההיסטוריה הוכיח שהוא מעל לטבע!"‬

‫סיכום ומשמעות‬

‫לומר לא‪ ,‬להגיע לכן‬ ‫כדי לסכם בפשטות את הדיוקן הפשטני ממילא של הראש הישראלי‬ ‫המתואר בדפים אלה‪ ,‬ואשר עולה ממעמקי ההיסטוריה היהודית ומהדרמה‬ ‫הנוגדת היסטוריה של הפרויקט הציוני‪ ,‬הישראלים עדיין מוצאים את עצמם‬ ‫בעיצומו של מסע מייגע לגיבוש זהות‪ .‬כמו מתבגר תמידי‪ ,‬הם בעת ובעונה‬ ‫אחת רוגשים‪ ,‬נוקשים‪ ,‬סתגלנים ולא יציבים‪ .‬הם יהירים וראוותנים‪ ,‬אנשי חזון‬ ‫ושוגים באשליות‪ ,‬אנוכיים ונדיבים‪ .‬לכאורה יש להם ביטחון עצמי מופרז‪,‬‬ ‫למעשה הם סובלים מתחושת ערך עצמי נמוך‪ .‬הם מתנשאים ומלאי בוז‪,‬‬ ‫חושבים שהם הטובים שבעם הנבחר‪ ,‬ובכל זאת‪ ,‬הם לעתים קרובות שונאים‬ ‫את עצמם‪ .‬בעודם נדיבים ביותר מרוב תשוקה לשאת חן בעיני אחרים‬ ‫ולפעמים אכפתיים מאוד בגלל ההיסטוריה של רדיפת היהודים‪ ,‬לעתים‬ ‫קרובות הם מפגינים חוסר אמפתיה ואדישות מזעזעת לסבלם ולנקודת‬ ‫מבטם של אחרים‪ .‬בעודם מפולגים‪ ,‬מפוצלים ומלאי ספקות עצמיים‬ ‫מבפנים‪ ,‬כלפי חוץ הם פעלתנים‪ ,‬אסרטיביים ולוחמניים‪ .‬הם לא מודים בשום‬ ‫ספקות וחושבים שהם תמיד צודקים‪ ,‬אך יתמכו בדעה ההפוכה אם במקרה‬ ‫תסכים איתם‪ .‬קו ההגנה הראשון‪ ,‬השני והשלישי שלהם הוא לומר לא‪ ,‬גם‬ ‫כשהם מסוגלים לוותר על הכול לחלוטין‪ .‬הם יוזמים‪ ,‬נמרצים ובעלי ביטחון‬ ‫עצמי‪ ,‬אך גם מבוהלים וחשדנים‪ .‬הם ערמומיים‪ ,‬תככנים ואגרסיביים‪,‬‬ ‫משליכים את הדחפים האלה על אחרים ואחר כך מרגישים שרימו או‬ ‫ש"סידרו" אותם — שזה האחרון‪ ,‬להיות "פראיירים"‪ ,‬נחשב לדבר הקרוב‬ ‫ביותר לטרגדיה שיכול לקרות לישראלי‪ .‬הם תופסים את עצמם הן כקורבנות‬ ‫הן כתוקפים )לא מזיקים(‪ .‬יש להם מעט מאוד כבוד לחוקים ולסמכות‪ ,‬והם‬ ‫חיים את החיים במלואם‪ .‬הם ניצולי טראומה פגיעים וממוּדרים‪ ,‬והם גם‬ ‫לוחמים היפר־גבריים ומדכאים אכזרים‪ .‬מהשואה — אותה אבן יסוד מכוננת‬ ‫ונוכחת תמיד של הנפש הישראלית — הם הפנימו את הציווי הקטגורי‬ ‫שמוטב להיות תוקפן מאשר חסר אונים‪ ,‬ואפילו על חשבון פגיעה בחפים‬ ‫מפשע‪ ,‬בבעל ברית או בעצמם‪ .‬כל זה נוסף על השלילה המוחלטת ששללו‬

‫הציונים את הפסיביות והחיישנות של יהודי הגולה‪ .‬ולבסוף‪ ,‬הישראלים‬ ‫מוכנים להקריב את עצמם למען הכלל‪ ,‬אך גם להקריב את הכלל עצמו‬ ‫למען אידיאל מרומם יותר וכנראה לא בר השגה‪.‬‬ ‫לנוכח המרכזיות היוצאת דופן אך לא בלתי מובנת של המדינה הקטנה‬ ‫ישראל בענייני העולם‪ ,‬יש למקבץ זה של תכונות אישיות השלכות עמוקות‬ ‫לא רק על עתידה של ישראל‪ ,‬אלא גם על עתיד המזרח התיכון והעולם‬ ‫כולו‪ .‬כאן חשוב להבהיר שקיימים גורמים פסיכולוגיים שאינם חלק מהאופי‬ ‫הלאומי‪ ,‬שלא לדבר על גורמים כלכליים‪ ,‬פוליטיים וצבאיים הקובעים אולי‬ ‫יותר מאשר המנטליות הישראלית‪ .‬אלא שזו האחרונה עלולה להשפיע על‬ ‫גורמים אלה‪ ,‬ואפילו להפעיל אותם באופן מכריע‪ .‬ולבסוף‪ ,‬דיוקן אישיות זה‬ ‫יכול פוטנציאלית לעזור לכל מי שקשור בישראל כמדינה או עם ישראלים‬ ‫כפרטים וכקבוצה — החל בדיפלומטים וכלה באנשי עסקים‪ ,‬בעלי מקצוע‬ ‫ואקדמאים‪ ,‬בין שהם זרים ובין שהם ישראלים בעצמם‪ .‬כל מי שקרא את ‪The‬‬ ‫‪ Arab Mind‬של רפאל פטאי בעקבות ה־‪ 11‬בספטמבר ‪ 2001‬הסיק בהכרח‪,‬‬ ‫שאילו למדו בפנטגון את הספר הזה לפני הכניסה לעיראק‪ ,‬קרוב לוודאי‬ ‫‪166‬‬ ‫שהיינו חיים היום בעולם שונה‪.‬‬ ‫חקירת הגורמים שאינם תלויי האופי הישראלי היא מחוץ לתחום של הספר‬ ‫שלפניכם‪ .‬כמה פסיכולוגים‪ ,‬ביניהם פלק‪ ,‬גרוזברד וסוקרוב‪ ,‬חקרו לעומק‬ ‫כיצד משפיעים גורמים שונים בפסיכולוגיה הישראלית‪ ,‬שחלקם חופפים את‬ ‫מונח האופי הלאומי‪ ,‬על הסכסוך במזרח התיכון‪ ,‬ואילו הם השינויים‬ ‫הפסיכולוגיים שהחברה הישראלית תצטרך לעשות כדי להשיג פיוס עם‬ ‫אויביה‪ 169,168,167.‬לפיכך‪ ,‬בסיכום‪ ,‬אגביל את הדיון כאן לשני מקרים ולשאלה‬ ‫אחת‪ ,‬צרה יותר‪ ,‬שהקדשתי לה התייחסות פחותה מאחרות‪ :‬כיצד יכולים‬ ‫ידידיה של ישראל‪ ,‬בראש ובראשונה ארצות הברית‪ ,‬ומתנגדיה‪ ,‬בראש‬ ‫ובראשונה הפלסטינים‪ ,‬להשתמש בהבנה הפסיכואנליטית הזאת של‬ ‫המנטליות הישראלית כדי לקדם שלום ושיתוף פעולה‪ ,‬שהם בלי ספק‬ ‫מטרה רצויה לכל הצדדים‪ .‬ואולם תחילה עלי לציין שתי הערות אזהרה‬ ‫השאובות מן הפרקטיקה הקלינית של הפסיכולוגיה‪ .‬לעתים קרובות אני‬ ‫אומר לבני זוג שבאים אלי לייעוץ נישואים שאי אפשר לכפות אהבה‪ ,‬אבל‬ ‫אפשר ליצור את התנאים שבהם היא עשויה להתפתח‪ .‬במילים אחרות‪,‬‬ ‫הבנת ישראל ופעולה שמקורה בהבנה זאת יכולות לאפשר שינוי‪ ,‬אפילו‬ ‫שינוי דרמטי‪ ,‬אבל שלום זקוק למוטיבציה פנימית‪ .‬ושנית‪ ,‬די בצד אחד‬ ‫להתחיל מלחמה‪ ,‬אבל דרושים שניים כדי לעשות שלום‪.‬‬

‫הבעיה האיראנית‬ ‫כבר בתחילת שנות התשעים החלה ישראל להזהיר את העולם שאיראן תגיע‬ ‫במהרה לנקודת אל־חזור במאמציה המדוּוחים לפתח טכנולוגיית נשק‬ ‫גרעיני‪ .‬עם זאת‪ ,‬בחורף ‪ 2012‬החמירו הישראלים את האיום בהצהרות יותר‬ ‫מפורשות‪ ,‬שלא יאוחר מיוני של אותה שנה איראן תיכנס ל"מרחב חסינות"‪,‬‬ ‫מצב שבו הציוד הגרעיני שלה יישמר מתחת לאדמה ולא יהיה פגיע‬ ‫למתקפות אוויריות של ישראל‪ .‬ישראל והתקשורת הבינלאומית‪ ,‬וכן ממשלת‬ ‫ארצות הברית‪ ,‬החלו לטעון שהמדינה היהודית מתכננת סדרה של תקיפות‬ ‫אוויריות מסיביות על מטרות גרעיניות איראניות כבר באביב‪ .‬איראן‪,‬‬ ‫שלכאורה כבר נקמה את חיסולם של כמה ממדעני הגרעין שלה בניסיונות‬ ‫לפגוע בדיפלומטים ישראלים באסיה‪ ,‬איימה במתקפות מנע ונקמה נגד‬ ‫ישראל ונגד המערב‪ .‬הסיכון בתקיפת איראן כלל‪ ,‬מבחינת ישראל‪ ,‬יותר מכל‬ ‫דבר אחר ירי של אלפי טילים לתוך המדינה מצד איראן וידידיה‪ ,‬ובייחוד מצד‬ ‫חִזבאללה מלבנון‪ .‬הסיכון עבור המערב היה עלייה בטרור ובמחירי הנפט‪,‬‬ ‫מה שהיה פוגע בהתאוששות הכלכלית האטית בארצות הברית ובכלכלה‬ ‫המקרטעת של אירופה‪ .‬לארצות הברית‪ ,‬שמדיניותה המוצהרת היא שאסור‬ ‫לאיראן לפתח נשק גרעיני וש"כל האופציות על השולחן"‪ ,‬יש יכולת צבאית‬ ‫החורגת ממה שהוגדר על ידי ישראל כ"מרחב החסינות"‪ .‬לפיכך היא‬ ‫המליצה על סבלנות‪ .‬אבל הישראלים רטנו ומחו‪ .‬באותה העת‪ ,‬אף כי הכירה‬ ‫בכך שתקיפה מהאוויר רק תחזיר לאחור את השעון הגרעיני האיראני‬ ‫שנתיים לכל היותר‪ ,‬ההנהגה הישראלית — עם תמיכה כללית חזקה‬ ‫מהציבור ואולי אפילו גיבוי של הרוב לתקיפה מיידית — איימה לפעול יהיה‬ ‫אשר יהיה לפני הקיץ‪.‬‬ ‫זה מעלה את השאלה אם ארצות הברית היתה מסוגלת למנוע את ישראל‬ ‫מלהוציא לפועל את איומה ואם היא עדיין יכולה לעשות זאת‪ .‬ההיסטוריה‬ ‫של התקופה האחרונה מלמדת אותנו שארצות הברית הצליחה לגרום‬ ‫לישראל לעשות מה שהיא רוצה באחד משני אופנים‪ .‬בזמן מלחמת המפרץ‬ ‫הראשונה‪ ,‬ישראל‪ ,‬באופן לא טיפוסי לה‪ ,‬הסכימה להימנע מלזנק באופן‬ ‫רפלקסיבי להגנת עצמה‪ ,‬כי חיל האוויר של ארצות הברית פעל בשמה‬ ‫בחיפוש טילים עיראקיים המכוונים כלפי ישראל ובחיסולם‪ .‬במקרה ההוא‪,‬‬ ‫ערובה ממשית לביטחונה של ישראל — במעשה‪ ,‬לא רק במילים — עשתה‬ ‫את הנדרש‪ .‬ב־‪ ,1992‬כשמזכיר המדינה ג'יימס בייקר איים למנוע ערובות‬ ‫כספיות אלא אם כן ישראל תפסיק להרחיב את ההתנחלויות‪ ,‬ממשלת‬

‫ישראל בהנהגת הליכוד הפסידה בבחירות וממשלה חדשה בהנהגת מפלגת‬ ‫העבודה הודיעה על הקפאת ההתנחלויות‪ .‬במקרה זה‪ ,‬מה שעבד היה איום‬ ‫מפורש ואמין בסנקציות כלכליות‪ ,‬גם אם באופן יותר עקיף‪ .‬בשנים‬ ‫האחרונות‪ ,‬מסיבות אידיאולוגיות ופוליטיות‪ ,‬הלחץ האמריקאי על ישראל‬ ‫היה מוגבל לתחום הדיפלומטיה המילולית‪ ,‬ולפיכך קצר הישגים מועטים‪ ,‬אם‬ ‫בכלל‪.‬‬ ‫אבל איראן היא משהו אחר‪ .‬בעוד שישראל‪ ,‬ארצות הברית והאירופים‬ ‫מסכימים שאסור לאפשר לאיראן ליהָפך לגרעינית‪ ,‬האינטרסים שלהם‬ ‫שונים‪ ,‬לפחות בטווח הקרוב‪ .‬גם בטווח הרחוק ייתכן שלא ייווצר שילוב‬ ‫אינטרסים מלא‪ ,‬היות שהמערב עשוי להשלים עם הרעיון של איראן גרעינית‬ ‫יותר מכפי שישראל מוכנה לכך‪ .‬קודם כול‪ ,‬הישראלים באופן כללי‬ ‫אגרסיביים יותר בתחום ההתעצמות הגרעינית במזרח התיכון — ישראל‬ ‫תקפה הן את עיראק הן את סוריה כשהן התפתחו בכיוון הגרעיני‪ .‬אבל‬ ‫באופן ספציפי יותר‪ ,‬עבור המדינה היהודית איראן היא סיפור שונה לחלוטין‪.‬‬ ‫כשמדינת אויב — שבראשה עמד שנים רבות מכחיש שואה וקבע פומבית‬ ‫שישראל היא סרטן שיש למחוק מהמפה ושהמנהיג העליון שלה ממשיך‬ ‫להעלות ספקות אשר להתרחשותה של השואה — נראית כמפתחת יכולות‬ ‫גרעיניות ואולי גם נשק‪ ,‬האם יש ספק כלשהו שישראל תתקוף? ואם נביא‬ ‫בחשבון את חרדת הנטישה של ישראל — העולם כולו נגדנו והעולם שותק‬ ‫— האם יש שאלה כלשהי שבלי ערובות ברזל היא תקדים לתקוף לפני‬ ‫שההזדמנות תיעלם?‬ ‫באופן כללי‪ ,‬תוקפן עשוי לא לתקוף אם הסיכון לעצמו גדול מהתועלת‪.‬‬ ‫הישראלים מאמינים באופן הגיוני שאיראן גרעינית היא סכנה גדולה יותר‬ ‫מכל פעולת נקמה שהם עלולים לסבול מצדה עכשיו‪ .‬לכן הם מוכנים‬ ‫להקריב מאות או אפילו אלפי אזרחים כעת כדי לאפשר את הישרדות‬ ‫הקולקטיב‪ .‬אבל שיקולים אחרים‪ ,‬כמו למשל שביכולתם רק לעכב ולא‬ ‫למנוע מלחמה גרעינית עם איראן ושהתקפה על איראן רק תחריף את‬ ‫המעגל האכזרי של האלימות באזור ותרחיב את הקונפליקט הבלתי פתור‬ ‫שלהם עם שכניהם המוסלמים‪ ,‬מעידים על כך שההקרבה העצמית עלולה‬ ‫לגבול בהרס עצמי‪ .‬אך זה לא יעצור אותם‪ ,‬כי עדיף למות עם פלשתים‬ ‫מאשר להיהרג — או להינצל על ידי אחרים‪.‬‬ ‫הפובליציסט ספי רכלבסקי דן בהסתייגויות שהביעו האמריקאים ביחס‬ ‫לתקיפה ישראלית בתחילת ‪" :2012‬כשעוקד נתניהו את תל אביב — תוך‬ ‫ניתוץ הברית האסטרטגית עם ארה"ב — ייתכן שהוא רואה את אלטלנה ולא‬

‫את בנו‪ .‬רק ששום יד משמים לא תעצור את השיגעון‪ .‬יד ישראלית היא‬ ‫שחייבת לסרב ולעצור‪ 170".‬במאמר מאוחר יותר הביע רכלבסקי את השערתו‬ ‫שבתכנון מתקפה על איראן המנהיגות הישראלית קיוותה למעשה שפעולת‬ ‫נקמה איראנית על מטרות אמריקאיות תכפה על ארצות הברית מלחמה‬ ‫אשר תחסל את האיום הגרעיני האיראני אחת ולתמיד‪ .‬אם זה נשמע כמו‬ ‫תרחיש הזוי פרי מוחו של ישראלי בעל דמיון מפותח מדי‪ ,‬הרי זה משום שזה‬ ‫נכון — אבל אולי לא מדובר רק במוחו של רכלבסקי‪ .‬אחרי ככלות הכול‪,‬‬ ‫כפי שציין רכלבסקי‪ ,‬האפשרות הזאת מתונה בהשוואה למה שישראל‬ ‫עשתה בפועל‪ ,‬למשל ב־‪ ,1954‬כששלחה סוכני חרש מחופשים למצרים‬ ‫לאומנים‪ ,‬אסלאמיסטים וקומוניסטים לפוצץ מטרות בריטיות ואמריקאיות‬ ‫במצרים כדי להשפיע על המדיניות האמריקאית כלפי האיום המוסלמי‬ ‫הגדול ביותר על ישראל באותה תקופה ולגרום לממשלה הבריטית להמשיך‬ ‫לשלוט בתעלת סואץ‪ .‬המבצע ההוא‪ ,‬שהיה ידוע שנים רבות בישראל‬ ‫כ"עסק הביש" — שם לא הולם‪ ,‬המעיד שבעצם זאת היתה בעיה רק מפני‬ ‫שנחשפה ונכשלה — ללא ספק לא היה המקרה היחיד‪ ,‬אך אולי היה הבוטה‬ ‫ביותר‪ ,‬שישראל עברה על כלל ההגנה העצמית שעל פיו אין לנשוך את היד‬ ‫המאכילה אותך‪.‬‬ ‫וכשמדובר בפוליטיקה‪ ,‬גם כשהציבור הישראלי היה מפוצל לגבי הרעיון‬ ‫של תקיפה חד־צדדית על איראן‪ ,‬לפחות בימי החורף הארוכים של ‪ 2012‬לא‬ ‫נראה שמישהו בישראל היה מסוגל או מעוניין להפסיק את תופי המלחמה‬ ‫של ההקרבה העצמית‪ .‬ברור שהיתה אפשרות שישראל בילפה‪ ,‬לפחות לגבי‬ ‫עיתוי התקיפה‪ ,‬כדי ללחוץ על המערב להגביר את הלחץ הכלכלי על איראן‪,‬‬ ‫ובלי קשר אם זה היה בלוף או לא‪ ,‬נראה שזה עבד‪ ,‬כי הן האמריקאים הן‬ ‫האירופים הטילו לראשונה על איראן סנקציות שהתבטאו באיסור על‬ ‫העברות פיננסיות ובאמברגו על הנפט‪ .‬ואכן‪ ,‬קיץ ‪ 2013‬הוכיח כי הסנקציות‬ ‫האלה‪ ,‬שחיבלו משמעותית בכלכלה האיראנית‪ ,‬שיחקו תפקיד בבחירות ואת‬ ‫מקומו של אחמדינג'ד תפס חסן רוחאני המתון יותר‪ .‬אף כי בעת המרוץ‬ ‫לשלטון נשבע הנשיא החדש להמשיך לקדם את תוכנית הגרעין‪ ,‬הרי ממש‬ ‫לפני הבחירות וגם אחריהן הוא אימץ קו פייסני יותר כלפי המערב‪ .‬באביב‬ ‫‪ 2014‬הגיעו איראן והמערב להסכם ביניים ונראה כי הסכם ארוך טווח אכן‬ ‫אפשרי‪.‬‬ ‫על פי דיווח בניו יורק טיימס בסוף ינואר ‪ ,2012‬בכירים ישראלים הסיקו‬ ‫שהאיום האיראני בפעולת נקמה היה בעצמו‪ ,‬במידה רבה‪ ,‬בלוף‪ 171.‬אם נביא‬ ‫בחשבון את הנטייה הישראלית להשלכה נרקיסיסטית‪ ,‬הדבר תומך במידה‬

‫מסוימת בהנחה שישראל בעצמה בילפה — בצורה מרשימה‪ ,‬מתוחכמת‬ ‫ונועזת‪ ,‬העולה בקנה אחד עם החוצפה והברק של הנרקיסיזם הישראלי‪.‬‬ ‫בסוגריים עלינו להעיר שאופן המחשבה הזה מעיד על המוגבלות של הגישה‬ ‫הפסיכואנליטית‪ ,‬בייחוד כשמדובר בניבוי התנהגות אנושית‪ .‬בעוד שהיפותזות‬ ‫שמקורן בדיסציפלינה זאת לעתים קרובות נשמעות אמיתיות ועשויות לעזור‬ ‫לנו בתהליך קבלת החלטות‪ ,‬גם באנליזה רטרוספקטיבית‪ ,‬כשההתנהגות‬ ‫שבאה לידי ביטוי היא זאת החזויה‪ ,‬אין הדבר מוכיח את ההיפותזה‪ ,‬כי‬ ‫ההתנהגות יכולה להיות תוצאה של היפותזות מסבירות אחרות‪ ,‬משכנעות‬ ‫באותה מידה אך מתחרות‪ ,‬שלא לציין מִשתנים שאינם פסיכולוגיים‪.‬‬ ‫אבל אם הניחו שהעיקרון הפסיכולוגי היחיד והחשוב ביותר שפעל בשעתו‬ ‫במנטליות הישראלית היה טראומת השואה‪ ,‬מה יכלו מדינות המערב לעשות‬ ‫כדי לעצור את ישראל מפעולה? להלן דוגמה לתזכיר קצר או לתדרוך בעל‬ ‫פה שהיה עשוי להיכתב בבית הלבן מתוך הבאה בחשבון של האופי הישראלי‬ ‫הלאומי כהכנה לפגישה בין הנשיא אובמה לראש הממשלה נתניהו ב־‪5‬‬ ‫במרס ‪ ,2012‬שנתפסה כפגישה גורלית‪:‬‬ ‫בהתחשב בהיעדר הבנה מלאה שלנו את הפסיכולוגיה הישראלית‪ ,‬הדבר‬ ‫הראשון שהנשיא אובמה צריך לדעת הוא‪ ,‬שבעימות עם אויב המתכחש‬ ‫לשואה‪ ,‬קורא למחיקת ישראל מהמפה ומפתח יכולות גרעיניות ברמה של‬ ‫נשק‪ ,‬השאלה איננה אם ישראל תתקוף אלא מתי‪ .‬בהנחה שהאינטרס‬ ‫האסטרטגי של המערב נמצא אמנם בסיכון‪ ,‬ושארצות הברית לא תאפשר‬ ‫לאיראן לפתח נשק גרעיני‪ ,‬על הנשיא להציע לנתניהו עסקה שמכוונת אל‬ ‫הבטן הרכה של ההתרברבות הישראלית‪.‬‬ ‫קודם כול הוא יצטרך למצוא דרך להרגיע את החרדות של ישראל‪,‬‬ ‫האמיתיות והפרנואידיות כאחת‪ .‬הבנה בלתי רשמית‪ ,‬הבטחה‪ ,‬או הצהרה‬ ‫פומבית רגילה שחוזרת על "ההתחייבות הבלתי ניתנת לערעור" של אמריקה‬ ‫לביטחון ישראל לא תספק‪ .‬מנהיגים ישראלים לא תמיד עומדים‬ ‫בהבטחותיהם‪ ,‬ולכן הם לא סומכים על הבטחות של אחרים‪ .‬לפיכך על‬ ‫הנשיא למצוא דרך להתחייב במכתב פורמלי או במסמך דומה‪ ,‬אולי בעזרת‬ ‫מנגנון דו־מפלגתי‪ ,‬שארצות הברית תשתמש בכוח צבאי אם איראן אכן‬ ‫תפתֵח חיסוניוּת כלפי מתקפה ישראלית בחודשים הקרובים‪ .‬זה יהיה קשה‬ ‫אך לא בלתי אפשרי‪ .‬ההזדמנות היחידה שבה יכולנו לעצור את ישראל‬ ‫מביצוע פעולה צבאית בהיסטוריה של השנים האחרונות היתה כשעשינו את‬ ‫העבודה במקומה‪ ,‬במערב עיראק במלחמת המפרץ‪.‬‬ ‫לצד ערובה כזאת צריך הנשיא לנצל את הפרדוקס הגדול שבבסיס‬

‫האידיאל של היהודי החדש‪ .‬ככל שהם מנסים‪ ,‬ואולי דווקא משום שניסו יותר‬ ‫מדי‪ ,‬הישראלים לא הצליחו להימלט מהמחלה היהודית של פגיעות‬ ‫ותלותיות‪ .‬מתחת להופעה החיצונית הקשוחה והלוחמנית‪ ,‬הישראלים יודעים‬ ‫שבטווח הרחוק אין הם יכולים לשרוד באזור שלהם בלי תמיכת ארצות‬ ‫הברית ונאט"ו‪ .‬לחץ אסטרטגי מכוון בדיוק מרבי‪ ,‬כמו זה שהופעל על ידי‬ ‫מזכיר המדינה ג'יימס בייקר על ממשלת שמיר העיקשת בעקבות מלחמת‬ ‫המפרץ הראשונה‪ ,‬יעשה שימוש בפסיכולוגיה הזאת בלי לעורר את הישראלי‬ ‫האופוזיציונר — ברירת המחדל במוחו של ראש הממשלה נתניהו‪.‬‬ ‫יש להעביר מסר חזק וברור שתקיפת איראן עכשיו תפגע באופן חמור‬ ‫בהתאוששות הכלכלית המקרטעת בארצות הברית ובכלכלה הפריכה של‬ ‫אירופה‪ ,‬וכל זה בשנת בחירות תחרותית בארה"ב‪ .‬אובמה‪ ,‬שקרוב לוודאי‬ ‫ייבחר מחדש )רמז‪ ,‬רמז( ושקיעת הכלכלה האירופית יעלו לישראל ביוקר‬ ‫אם היא תתקוף בזמן כל כך גרוע‪ .‬יתר על כן‪ ,‬האפשרות שנשיא ארצות‬ ‫הברית יידרש להיכנס למלחמה שלישית במזרח התיכון שאין לדעת מה יהיו‬ ‫השלכותיה — תוצאה אפשרית מאוד אם איראן תממש את נקמתה נגד‬ ‫אינטרסים אמריקאיים — תפצל את העם האמריקאי או בכל מקרה תעלה‬ ‫שאלה חשובה לגבי ערכה של הידידות עם ישראל אם אי אפשר לשכנע‬ ‫אותה אפילו לדחות פעולה צבאית בחודשים אחדים‪ .‬בנושא זה על הנשיא‬ ‫להיות ברור במיוחד‪ ,‬כי הישראלים לא מצטיינים בקריאת רמזים דקים; ועליו‬ ‫לומר לראש הממשלה שהוא ינסה למצוא דרך לעזור לישראל להרחיק את‬ ‫"מרחב החסינות" של איראן עד אחרי הבחירות של הסתיו‪.‬‬ ‫הבהרת ההשלכות האלה לפרטיהן לראש הממשלה תתחבר אל פחד‬ ‫הנטישה שבראש הישראלי‪ ,‬וכך תגבר על מה שנותר מחרדת ההשמדה‬ ‫הקיימת כעת מול איראן‪ .‬העובדה שהוויתור הנדרש קטן יחסית תאפשר‬ ‫להנהגה הישראלית לשמור על כבודה ולהקל על החרדה הזאת בתשובה‬ ‫חיובית‪ ,‬במקום לשוב להתנהגות האופוזיציונית הרגילה שלה ולבחור‬ ‫בהקרבה עצמית או בהרס עצמי‪ .‬מובן שאם המדיניות של ארצות הברית —‬ ‫עם זאת‪ ,‬של מדינות ידידותיות לארצות הברית באירופה — היא שמבחינה‬ ‫אסטרטגית ארצות הברית מוכנה לשאת איראן גרעינית‪ ,‬על ארצות הברית‬ ‫ומדינות אירופה הידידותיות לומר זאת לישראל ולהבהיר לה שהיא תהיה‬ ‫לבדה במערכה‪ .‬מסר כזה יגרום התנגשות גרעינית בתוך הנפש הישראלית‬ ‫בין היהודי החדש לישן‪ ,‬והתוצאה תחליש את ישראל במידה דרמטית‪ ,‬בין‬ ‫שהיא תפעל לבד ובין שתירתע מלפעול‪.‬‬ ‫במציאות‪ ,‬ימים אחדים לפני הפגישה עם נתניהו התבטא הנשיא אובמה‬

‫באופן דומה בריאיון ממוקם היטב‪ ,‬והצהיר שארצות הברית תפעיל כוח‬ ‫צבאי בשעת הצורך כדי למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני‪ .‬הוא גם אמר‬ ‫שכנשיא ארצות הברית אין הוא מבלף‪ .‬הכוונה היתה לשלוח מסר חזק הן‬ ‫לאיראן הן לישראל‪ ,‬מן הסתם תוך כדי בחירת מילים קפדנית‪ ,‬כשהוא מביא‬ ‫בחשבון את הנטייה של שני הצדדים לבלף הדדית‪ .‬באותו ריאיון הוא הזהיר‬ ‫את ישראל מההשלכות של תקיפה כעת‪ ,‬ואמר בין היתר שאינו יודע איך יגיב‬ ‫הציבור האמריקאי‪ .‬על בסיס זה היה ברור לי באותו הזמן‪ ,‬שלמרות מערכת‬ ‫האיומים הממוקדת מאוד של ישראל‪ ,‬ישראל אכן לא תתקוף את איראן‬ ‫לפני הבחירות לנשיאות של ‪ .2012‬אבל שוב‪ ,‬כפי שאמרנו‪ ,‬ישראל מסוגלת‬ ‫לנשוך את היד שמאכילה אותה באופן לא רציונלי‪.‬‬ ‫ולבסוף‪ ,‬מנקודת ראות אמריקאית‪ ,‬אם ישראל תתקוף את איראן לבדה‪,‬‬ ‫התוצאה לא תהיה שלילית ביותר; היא תאפשר לארצות הברית להרחיק את‬ ‫עצמה רשמית מההתקפה הזאת ולמזער את הסיכון לאמריקה‪ .‬תוצאה‬ ‫טובה עוד יותר‪ ,‬בהנחה שישראל תפעל גם בלי הסכמה אמריקאית‪ ,‬תהיה‬ ‫עבור שתי הממשלות לתכנן בחשאי אסטרטגיית שוטר טוב ‪ /‬שוטר רע‪,‬‬ ‫כשארצות הברית וידידותיה נכנסות למשא ומתן עם איראן ומגובות על ידי‬ ‫איום עצמאי ואמין מצד ישראל‪.‬‬ ‫נראה שתסריט כזה אמנם הופעל כתוצאה מפגישת אובמה נתניהו מכיוון‬ ‫שהאיחוד האירופי הודיע שארצות הברית‪ ,‬עם חמש החברות הקבועות‬ ‫במועצת הביטחון וגרמניה‪ ,‬יפתחו סבב נוסף של משא ומתן עם איראן‪ .‬בה‬ ‫בעת הכריזה ארצות הברית בפומבי על הגברת שיתוף הפעולה הביטחוני‬ ‫עם ישראל לרמה חסרת תקדים‪ .‬שילוב זה עשה את שלו‪ :‬נתניהו דחה את‬ ‫תום מועד האולטימטום כלפי איראן והקהילה הבינלאומית בשנה שלמה‪,‬‬ ‫ובעקבות הבחירות באיראן בסוף אותה השנה צפוי סיבוב נוסף של משא‬ ‫ומתן‪ .‬ובעוד כוחו של נתניהו נחלש מעט בבחירות ‪ ,2013‬האיום הישראלי‬ ‫נותר אמין בעיקרו‪ ,‬גם אם גמיש יותר מבחינת זמן מימושו‪ .‬בזמן כתיבת‬ ‫הספר‪ ,‬ארצות הברית ואיראן הגיעו להסכם בן שישה חודשים‪ ,‬שנתניהו כינה‬ ‫אותו "שגיאה היסטורית"‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬כפי שכתב תומס פרידמן בניו יורק‬ ‫טיימס‪" ,‬לו ביבי לא נהג כביבי לעולם לא היינו מצליחים לגרור את איראן‬ ‫לשולחן המשא ומתן‪ ,‬אבל לולא ברק ]אובמה[ הוא ברק‪ ,‬לעולם לא היינו‬ ‫‪172‬‬ ‫מגיעים להסכם‪".‬‬

‫הבוץ הישראלי־פלסטיני‬

‫אם הבעיה האיראנית נוגעת למניעת מלחמה או לדחייתה‪ ,‬המטרה‬ ‫התמידית בעניין הישראלי־פלסטיני היא השגת שלום‪ .‬בתחום זה‪ ,‬השאלה‬ ‫אינה רק איך לומר לא לישראל באופן יעיל יותר‪ ,‬כמו למשל‪ ,‬לא עוד‬ ‫התנחלויות‪ ,‬אלא גם איך לגרום לישראל לומר כן — למדינה פלסטינית‬ ‫רציפה ובת־קיימא שבירתה במזרח ירושלים‪ ,‬ולהכרה מוסרית בתפקידה‬ ‫ההיסטורי ביצירת בעיית הפליטים הפלסטינים‪ .‬במילים אחרות‪ ,‬כן לאופציית‬ ‫השלום הממשית היחידה עם הפלסטינים‪ ,‬ההופכת לזן נכחד עם כל שנה‬ ‫חולפת‪.‬‬ ‫אם מאמינים שהמשך התרחבות ההתנחלויות סוגר במהירות את החלון‬ ‫לפתרון שתי המדינות — טענה שהשמיע לפני יותר משני עשורים סגן ראש‬ ‫עיריית ירושלים לשעבר‪ ,‬מירון בנבנשתי — וכפי שציין‪ ,‬בין אחרים‪ ,‬בעל הטור‬ ‫הישראלי שמואל רוזנר‪ ,‬פתרון מדינה אחת הוא אפשרות פסולה בעיני‬ ‫כמעט כל היהודים הישראלים‪ ,‬כי אז השאלה הראשונה היא כיצד להשפיע‬ ‫‪174,173‬‬ ‫על ישראל להפעיל סוף סוף את המעצורים על מפעל ההתנחלות‪.‬‬ ‫בסוגיה זאת קיימת הסכמה היסטורית ופסיכולוגית כאחת‪ .‬הקהילה‬ ‫הבינלאומית‪ ,‬לרבות ארצות הברית‪ ,‬התנגדה לפרויקט ההתנחלות הישראלי‬ ‫מתחילתו וגם גינתה אותו‪ ,‬ואף על פי כן לא עלה בידה לעצור אותו‪ .‬היוצא‬ ‫מן הכלל היחיד היה זה שראינו לעיל כאשר ג'יימס בייקר הפעיל גם לחץ‬ ‫מעבר לגינוי‪ .‬בשנת ‪ 2009‬הצליח הנשיא אובמה‪ ,‬שהסתייע בכוח השכנוע‬ ‫בלבד‪ ,‬לגרום לנתניהו להסכים להקפאה‪ ,‬אף אם חלקית ומוגבלת‪ .‬בייקר‬ ‫הצליח יותר ברמה הטקטית מפני שהישראלים מיטיבים להבין מעשה יותר‬ ‫ממילים‪ .‬ונוסף על כך‪ ,‬שלא כמו גישתו של אובמה‪ ,‬הוא לא איפשר לראש‬ ‫הישראלי להתחכם לו בפלפולים תלמודיים שונים ובהתחמקויות‬ ‫מקיאבליות‪ .‬מבחינה אסטרטגית שניהם כשלו במידה שווה מפני שבניגוד‬ ‫לתבונה הדיפלומטית המקובלת לגבי סכסוך בינלאומי‪ ,‬מטרת ההקפאה‬ ‫ההיא — להביא את שני הצדדים אל שולחן המשא ומתן ולקדם את הדיאלוג‬ ‫— היתה חסרת סיכוי מלכתחילה‪ .‬לפלסטינים היו סיבות משלהם‪,‬‬ ‫פסיכולוגיות ואחרות‪ ,‬לטרפד את השיחות‪ ,‬אבל אצל הישראלים‪ ,‬הסיבה‬ ‫העמוקה ביותר היא חבלה עצמית‪ .‬אבא אבן זכור כמי שאמר‪" ,‬הפלסטינים‬ ‫אף פעם אינם מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות‪ ",‬אבל בעוד שמבחינה‬ ‫היסטורית זה היה אולי נכון במשך תקופה מסוימת‪ ,‬מדובר כנראה בדוגמה‬ ‫נוספת של השלכה נרקיסיסטית ישראלית‪ 175.‬כאשר סירבו לשלום בעבר‪,‬‬ ‫ייתכן שלפלסטינים היתה נשימה ארוכה והיו מוכנים להקרבה עצמית בעודם‬ ‫ממתינים שייעודם הדמוגרפי ינצח‪ .‬מבחינה זאת‪ ,‬הישראלים הם שהחמיצו‬

‫את ההזדמנויות‪ ,‬ודאי את אלה שנוצרו אחרי שזכו ביתרון מסוים ב־‪1967‬‬ ‫ואחרי שהפלסטינים גילו גמישות רבה יותר החל בשלהי שנות ה־‪ .80‬תכונה זו‬ ‫של חבלה עצמית ישראלית היא לפיכך אחת הסיבות מדוע רשימת יוזמות‬ ‫השלום שכשלו במזרח התיכון ארוכה כל כך ומגוונת וכוללת אנשים‪ ,‬מקומות‬ ‫ותוכניות כמו רוג'רס‪ ,‬יארינג‪ ,‬ז'נווה‪ ,‬סעיף האוטונומיה הפלסטינית מ־‪1979‬‬ ‫של הסכם השלום הישראלי־מצרי‪ ,‬יוזמת שולץ‪ ,‬מדריד‪ ,‬אוסלו‪ ,‬הצהרת‬ ‫השלום בוושינגטון ב־‪ ,1993‬מזכר נהר ואיי‪ ,‬קמפ דייוויד‪ ,‬טאבה‪ ,‬מזכר שארם‪,‬‬ ‫עמאן‪ ,‬דו"ח ועדת מיטשל‪ ,‬דו"ח טנט‪ ,‬זיני‪ ,‬תוכנית השלום הסעודית מ־‪,2002‬‬ ‫הקוורטט ומפת הדרכים‪ ,‬אם להזכיר רק חלק מאותה רשימה‪ .‬התערבויות‬ ‫אלה של צד ג' התעלמו מן ההיגיון המובנה והבסיסי של ההרס העצמי‪ :‬כל‬ ‫עוד ישראל בוחרת להרוס את עצמה‪ ,‬הנהגתה חייבת‪ ,‬מתוקף בחירה זו‪,‬‬ ‫לדחות כל יד מסייעת ואפילו לראות בה את שליח השטן‪.‬‬ ‫גם כאן ג'יימס בייקר‪ ,‬הטקסאני בעל גישת האהבה הקשוחה‪ ,‬תפס את‬ ‫הפסיכולוגיה הישראלית‪ .‬כשביקש לקעקע את סירובה הממושך של ישראל‬ ‫למשא ומתן עם הפת"ח‪ ,‬בייקר ידע איך להתמודד עם התנהגות‬ ‫אופוזיציונית‪ .‬במקום להציע תוכנית נוספת הוא ביקש מהישראלים להעלות‬ ‫הצעה משלהם‪ ,‬נתן להם את "ההזדמנות" ליזום במקום להגיב‪ .‬כך נמנע‬ ‫מהם להגיב פשוט ב"לאו"‪ .‬לאחר מכן הוא פרס תוכנית משא ומתן רק‬ ‫בתגובה ליוזמתו של ראש הממשלה שמיר וכהרחבה שלה‪ .‬בשלב מאוחר‬ ‫יותר בתהליך‪ ,‬שמיר התעשת ומצא דרך חדשה לומר "לאו"‪ ,‬ובנקודה זאת‬ ‫— אחרי שנועץ בעיתונאי תומס פרידמן‪ ,‬אדם בקיא בפסיכולוגיה הישראלית‬ ‫— נשא בייקר את דברו המפורסם בקונגרס בנוסח "צלצלו אלינו‪ ,‬אנחנו לא‬ ‫נצלצל אליכם"‪ .‬במעשה זה הוא שוב העביר את הכדור למגרש הישראלי‪,‬‬ ‫ופירוש הדבר שלישראל לא היה למה להתנגד או עזרה שאפשר לדחותה‪.‬‬ ‫מה שחשוב יותר — היה עליה להתעמת עם תוצאות החבלה העצמית שלה‪.‬‬ ‫הדיפלומטיה הטקטית של בייקר הניבה את ועידת השלום במדריד של ‪,1991‬‬ ‫שבה אולי הונחה התשתית להכרה הישראלית להלכה‪ ,‬ומאוחר יותר‬ ‫למעשה‪ ,‬בפת"ח‪ ,‬ולהסכמי אוסלו של ‪.1993‬‬ ‫ואף על פי כן‪ ,‬מאמציו של בייקר כשלו בסופו של דבר‪ ,‬הניבו מעט מאוד‬ ‫בוועידת מדריד וגרמו לשפיכות דמים רבה עוד יותר באשליית הסכם אוסלו‪,‬‬ ‫וזאת מפני שהוא לא הוביל את גישתו למסקנתה ההגיונית‪ .‬כדרכן של רוב‬ ‫ההתערבויות של צד ג'‪ ,‬הוא התמקד בטקטי ובמוסף‪ ,‬במקום באסטרטגי‬ ‫ובמשתנה‪ .‬קשה למצוא סיפורי הצלחה בקונפליקט הערבי־ישראלי‪ ,‬אבל‬ ‫אם קיימים כאלה‪ ,‬הם נמצאים בחוזה השלום המצרי־ישראלי משנת ‪1979‬‬

‫ובדינמיקה הראשונית של הסכמי אוסלו הישראליים־פלסטיניים מ־‪,1993‬‬ ‫שנולדו שניהם ממניעים פנימיים ולא מיוזמות צד שלישי‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬תמורות‬ ‫חיצוניות בתנאים גיאופוליטיים יוצרות סביבה מאפשרת‪ .‬במקרה האחרון‪,‬‬ ‫סביר להניח שהגישה‪/‬מדיניות "צלצלו אלינו‪ ,‬אנחנו לא נצלצל אליכם" של‬ ‫בייקר תרמה לפתיחת המשא ומתן הסודי והאנדוגני בין ישראל לפלסטינים‬ ‫שהוביל ל"הצהרת העקרונות"‪ .‬ואכן‪ ,‬כפי שציין תומס פרידמן‪ ,‬ארצות הברית‬ ‫מסוגלת לקדם את השלום באזור רק כאשר הצדדים עצמם מזמינים אותה‬ ‫להשתתף בתהליך‪ 176.‬הצד השני של המטבע היה פסגת קמפ דייוויד ב־‪,2000‬‬ ‫שהביאה קץ אלים על הסכמי אוסלו מפני שהנשיא קלינטון רצה הסכם‬ ‫שלום יותר משהישראלים והפלסטינים רצו בו בעצמם‪.‬‬ ‫מנקודת מבט אסטרטגית‪ ,‬לפיכך‪ ,‬התערבות צד ג' הטובה ביותר היא‬ ‫אי־התערבות כלל‪ :‬יש להניח לישראלים לנפשם ולתת להם להתמודד עם‬ ‫תוצאות התנהגותם‪ .‬אם יש לשלום ישראלי־פלסטיני חשיבות עליונה לממשל‬ ‫האמריקאי‪ ,‬צמצום או ביטול תמיכתו הצבאית והכספית בישראל יהיו חלק‬ ‫מאסטרטגיה זאת — כמובן‪ ,‬בהנחה שהפוליטיקה האמריקאית תאפשר‬ ‫כלל צעד כזה אי פעם‪ .‬ההיגיון שבדבר ברור‪ :‬אם ישראל אינה יכולה‬ ‫להסתמך על אמריקה שתערוב לביטחונה‪ ,‬בסופו של דבר היא תבין שאינה‬ ‫יכולה לשרוד באזור ללא שלום‪ .‬כמו בכל מקרה של התנהגות של הרס‬ ‫עצמי‪ ,‬יש‪ ,‬כמובן‪ ,‬סיכון חמור בגישה כזאת‪ ,‬היות שישראל עלולה לא להגיע‬ ‫לנקודת השפל שממנה אפשר רק לטפס בחזרה למעלה‪ ,‬אלא להמשיך‬ ‫דווקא בהכחשת המציאות עד למפלתה הסופית‪ .‬ואולם הצד האחר של‬ ‫פרדוקס ההרס‪/‬ההקרבה העצמית של ישראל הוא הישרדות‪ ,‬ולכן‪ ,‬מול איום‬ ‫בסיסי‪ ,‬כוח החיים שדחף את ראשוני הציונים לעזוב את אירופה ולהקים‬ ‫מדינת לאום חדשה‪ ,‬עשוי להתעורר מחדש‪ .‬במציאות‪ ,‬דבר מכל זה אינו צפוי‬ ‫לקרות‪ ,‬לפחות לא כל עוד אמריקה תלויה אפילו חלקית בנפט של המזרח‬ ‫התיכון והממסד הפוליטי האמריקאי נשאר חשוף להשפעתו רבת העוצמה‬ ‫של הלובי היהודי‪ ,‬הנוטה ימינה‪ .‬ובכל מקרה‪ ,‬אמריקה והמערב אינם צריכים‬ ‫להרחיק לכת עד כדי כך‪ .‬הם יכולים להמשיך לערוב לביטחונה של ישראל‬ ‫אבל להסתלק מ"תהליך השלום"‪ ,‬שהוא בעצמו אשליה מסוכנת המאפשרת‬ ‫את ההכחשה הישראלית‪ .‬לזה כשלעצמו יכולה להיות השפעה משמעותית‪,‬‬ ‫שתצמצם את התנגדותה של ישראל לשלום ותעניק לחרדתה הקיומית הלוך‬ ‫רוח הגותי יותר‪ .‬בקיצור‪ ,‬אם ישראל היא מתבגר תמידי‪ ,‬הגיעה העת שהוריו‬ ‫ירפו ממנו‪ .‬הגורם היחיד החסר באסטרטגיה כזאת הוא מהלך של אומץ‬ ‫ודרמה‪ ,‬פעולה רחבת היקף‪ ,‬שתנער את התבנית הנוקשה אך הלא יציבה‬

‫של הזהות הישראלית עד לשורשיה‪ ,‬תאזן את הגרנדיוזיות שלה ותפרוץ את‬ ‫הכחשתה הנרקיסיסטית‪ .‬זה מזכיר לי מה ששאל אותי פעם איש עסקים‬ ‫ישראלי שמאלני‪ :‬איך עוזרים למישהו לראות שהוא איבד קשר עם המציאות‬ ‫כשהוא סבור שאתה הוא שאיבדת אותו?‬ ‫רעיון אחד שנידון בממשל אובמה ונתמך על ידי ישראלים רבים במחנה‬ ‫השמאל הוא שאמריקה תפרוס הצעת שלום סופית משלה ותשתמש בה כדי‬ ‫להפעיל לחץ‪ ,‬או אולי אפילו תכפה אותה‪ ,‬על הצדדים‪ .‬במונחים מעשיים‪,‬‬ ‫בעיקר עקב הפוליטיקה האמריקאית‪ ,‬צעד כזה יצטמצם בסופו של דבר‬ ‫לניסיון שכנוע‪ ,‬לא ללחץ אמיתי‪ ,‬ובהחלט לא לפתרון כפוי‪ .‬וכך הוא יובס‬ ‫בנקל על ידי אמנות ההתנגדות הישראלית‪ .‬הוא גם ייתקל ישירות בסלע‬ ‫האמונה הישראלית — ככל שהיא הזויה — שישראל חייבת תמיד להיות‬ ‫השולטת בגורלה‪ .‬לכן‪ ,‬כל עוד אמריקה אינה מוכנה לגבות הצעה כזאת‬ ‫באיום ממשי של תוצאות מיידיות ורציניות‪ ,‬חבל על הטורח‪ .‬עדיף גם‬ ‫שהדרמה הנדרשת כדי לאתגר את הפסיכולוגיה הישראלית תבוא מצד‬ ‫המציאות עצמה — הווה אומר‪ ,‬המציאות הישראלית־פלסטינית עצמה —‬ ‫יותר מאשר מצד כוחות חיצוניים‪ ,‬שמדיניותם המשתנה עשויה לספק מטרה‬ ‫טובה ליחצנות הישראלית או למתקפה פוליטית‪ .‬במילים אחרות‪ ,‬הפתרון‬ ‫חייב לבוא מצד הפלסטינים‪.‬‬ ‫לכן‪ ,‬אם אמריקה והמערב יניחו לעניין‪ ,‬מה צריכים הפלסטינים לעשות כדי‬ ‫להפיק "הן" מישראל? ראשית‪ ,‬כפי שראינו‪ ,‬למרות הרטוריקה הקשוחה של‬ ‫ישראל‪ ,‬הפעמים היחידות שהפלסטינים או מדינה ערבית כלשהי השיגו‬ ‫ויתורים מן הישראלים היו כאשר הם השתמשו בכוח שגרם כאב‪.‬‬ ‫הכמעט־תבוסה במלחמת יום כיפור הניעה את ישראל לפתוח במשא ומתן‬ ‫עם מצרים קודם לביקורו של סאדאת; האינתיפאדה הראשונה הביאה את‬ ‫ישראל להסכמי אוסלו‪ ,‬והאינתיפאדה השנייה האיצה בישראל לסגת מעזה‪.‬‬ ‫ואולם מן הראוי לציין הבדל חשוב בין האינתיפאדה הראשונה לשנייה‬ ‫מבחינת השפעותיהן הפסיכולוגיות והפוליטיות‪ .‬האינתיפאדה הראשונה‬ ‫היתה במידה רבה הפגנות המוניות אגרסיביות ומרי אזרחי‪ ,‬שהבהירו את‬ ‫המציאות הדמוגרפית של הכיבוש ובה בעת עוררו את היהודי הפנימי הישן‪,‬‬ ‫זה שאינו להוט לראות בעצמו רודף‪ .‬הדגימה זאת אשת מדעי המדינה מירה‬ ‫סוקרוב‪ :‬למראה עצמם — דרך ראי התקשורת והקהילה הבינלאומית —‬ ‫במציאות החדשה שיצרו הפלסטינים‪ ,‬הישראלים סבלו מדיסוננס קוגניטיבי‬ ‫חמור‪ ,‬פער מכאיב בין תפיסתם העצמית כקורבנות או כלוחמים מג ִנים ובין‬ ‫מציאות שבה הם נהפכו לכובשים אימתניים הנלחמים בפלסטינים לא‬

‫חמושים‪ ,‬שרבים מהם ילדים‪ .‬כדי לתקן דיסוננס זה‪ ,‬ישראל נאלצה לנקוט‬ ‫פעולה רדיקלית ביחס לגורמי המציאות המפורשת הזאת‪ ,‬הפלסטינים‪.‬‬ ‫הדבר תורגם לפתיחת משא ומתן ולהכרה רשמית באויב שהיה עד אז מבוזה‬ ‫‪177‬‬ ‫ושנוא‪ ,‬הפת"ח‪.‬‬ ‫להבדיל מזה‪ ,‬האלימות המחרידה של האינתיפאדה השנייה רק חיזקה את‬ ‫היחסים הסימבוליים בין היהודי הישן לחדש‪ .‬אם זה הראשון נתקף פחד‪,‬‬ ‫חרדה וייאוש‪ ,‬האחרון זינק לפעולה דרסטית‪ .‬התוצאה היתה בן כלאיים‬ ‫מפוקפק של נסיגה מעזה ועל ידי כך מתן גמול לאלימות‪ ,‬וביצועה באופן‬ ‫חד־צדדי ובכך כליאת העניים והנואשים ביותר מקרב הפלסטינים ברצועת‬ ‫קרקע כאוטית והרוסה‪ ,‬עם כלכלה וגבולות שישראל שולטת בהם ביד קשה‪.‬‬ ‫שילוב זה הקצין עוד יותר את הפלסטינים‪ ,‬וסופו היה‪ ,‬כמובן‪ ,‬השתלטות‬ ‫החמאס על עזה‪ .‬הדבר הנבון לעשות היה להתמקח על נסיגה זאת עם‬ ‫הנהגת הפת"ח ולתת להם ניצחון פוליטי כדי להדגים למצביעיהם את ערך‬ ‫המשא ומתן עם ישראל‪ .‬במקום זה החמאס הרוויח ומעגל הטראומטיזציה‬ ‫ההדדית זכה בטפיחת עידוד נוספת‪ ,‬מצב המבטיח רק הפסד הן לפלסטינים‬ ‫הן לישראלים‪ .‬חומת ההפרדה בגדה המערבית‪ ,‬בעוד היא פחות אכזרית‬ ‫באופן כללי מאשר המצור שהושם בהמשך על עזה‪ ,‬היתה גם היא פתרון‬ ‫ציוני קלאסי‪ .‬שניהם היו תשובה טקטית מוצלחת ובלמו את הטרור‪ ,‬אבל‬ ‫יישומם בא להכחיש את האתגר האסטרטגי הטרגי הנובע משיבת היהודים‬ ‫לציון‪ .‬הגדרות סביב עזה והגדה המערבית משמשות הגנה פסיכולוגית‬ ‫נוספת נגד המציאות של שיבת היהודים לארץ המיושבת על ידי עם אחר‪,‬‬ ‫ונגד המציאות שהיהודים הם‪ ,‬ותמיד יהיו‪ ,‬אי זעיר באוקיינוס עצום של ערבים‬ ‫ומוסלמים אנטי־קולוניאליסטים ואנטי־מערביים‪ ,‬ונגד המציאות שהשכנים‬ ‫הללו השקיעו כה רבות‪ ,‬פסיכולוגית ואחרת‪ ,‬במפעל הפלסטיני‪.‬‬ ‫אם כן‪ ,‬איך צריכה האינתיפאדה השלישית להיראות? כפי שהציע תומס‬ ‫פרידמן במאמר מערכת בניו יורק טיימס‪ ,‬בהנחה שהפלסטינים עדיין‬ ‫מעוניינים בפתרון של שתי מדינות‪ ,‬עליה לקחת דוגמה מכיכר תחריר‪ 178.‬בכל‬ ‫יום שישי עשרות אלפי פלסטינים יצעדו בשקט מן הגדה המערבית‪ ,‬דרך‬ ‫המחסומים ולתוך ירושלים היהודית וידרשו את זכויותיהם הריבוניות לצד‬ ‫מדינה יהודית המושתתת על גבולות ‪ 1967‬ועל חילופי שטחים בהסכמה‪.‬‬ ‫תנועה עקיבה כזאת‪ ,‬המתנגדת נחרצות לאלימות‪ ,‬תבקיע שוב את הגנותיה‬ ‫של ישראל ותעורר את הראש הישראלי לשים לב למה שמתרחש שם‪,‬‬ ‫במרחק קילומטרים אחדים בלבד‪ ,‬משהו ששום גדר אינה יכולה לעוצרו‪ .‬אם‬ ‫כוחות הביטחון של ישראל יגיבו בכוח‪ ,‬על הפלסטינים להיות מוכנים‬

‫להקרבה עצמית ולא להסלמה‪ .‬כוחם היחיד במקרה כזה יהיה טמון בעצם‬ ‫חולשתם‪ .‬למעשה‪ ,‬אם הם מסוגלים להחזיק בעמדה לא אלימה — לא‬ ‫טילים‪ ,‬לא סכינים‪ ,‬לא תקיפת המשטרה — אל מול מתקפה כוחנית‪,‬‬ ‫הדיסוננס הקוגניטיבי שהם יולידו בתוך הראש הישראלי יעשה לישראלים‬ ‫בעיה קשה מאוד‪ .‬במשך הזמן הדבר יניב תוצאות היסטוריות גדולות הרבה‬ ‫יותר מאלה שגרמה האינתיפאדה הראשונה‪ ,‬שבה לא שמרו על אפס‬ ‫סובלנות מסוג זה‪.‬‬ ‫השאלה אם הפלסטינים מונ ָעים די הצורך על ידי סבל‪ ,‬כבוד לאומי‪,‬‬ ‫פוליטיקה או פסיכולוגיה כדי לעשות זאת בפועל‪ ,‬נראית בשעה זאת נתונה‬ ‫בספק‪ .‬ואולם אם הם יגויסו בסופו של דבר באופן כזה‪ ,‬אם יהיו לא רק לא‬ ‫אלימים אלא גם בעלי כוונת שלום אמיתית הניתנת להוכחה יעילה‪,‬‬ ‫ההשלכות יהיו עצומות‪ .‬כאן נכנס לתמונה המרכיב השני הדרוש כדי להזיז‬ ‫את הקרקע שעליה הישראלים צועדים‪ .‬אם במהלך אינתיפאדה כזאת או‬ ‫בעקבותיה יקום מנהיג פלסטיני שיציע לציבור הישראלי את אותן קבלה‪,‬‬ ‫תקפות ואהבה שהרעיף עליו אנוור סאדאת‪ ,‬הפלסטינים ישיגו את‬ ‫שאיפותיהם הלאומיות בן־לילה ממש‪ .‬אין דבר שהישראלים רוצים בו יותר‬ ‫מאשר קבלה ומתן לגיטימיות אמיתיים‪ ,‬אף כי לא תזיק גם מידה של‬ ‫התפעלות‪ .‬ברגע שיקבלו את מתנות האמפתיה הרגשיות הללו‪ ,‬הם יגיבו‬ ‫באמפתיה כנה משלהם ויכירו בלגיטימיות של הפלסטינים לא רק כאומה‪,‬‬ ‫אלא גם כקורבנות ההיסטוריים המקבילים של הציונות‪ .‬קשה מאוד לצפות‬ ‫לסוג אהבה זה מעם כבוש מצד אחד‪ ,‬ומעם הנושא טראומה מנגד‪ ,‬ולכן היא‬ ‫יכולה לבוא רק מן ההנהגה‪ ,‬ורק אחרי שהעם הפלסטיני יחוש שהוא זכה‬ ‫בניצחון‪ ,‬כמו במקרה של מצרים אחרי מלחמת יום כיפור‪ .‬אנוור סאדאת‬ ‫האמין שהרבה מן הקונפליקט הערבי־ישראלי הוא בעל אופי פסיכולוגי‪,‬‬ ‫ובעוד שרציחתו בידי פנאטים אסלאמים אחרי שעשה שלום עם ישראל אולי‬ ‫הדגימה את גבולות האמונה הזאת‪ ,‬הצלחתו במשא ומתן עם ישראל —‬ ‫שאין לה אח ורע עד היום — אכן הדגימה את תקפותה‪ .‬ואולם סאדאת לא‬ ‫היה מושלם‪ ,‬היות שכשל בהנחלת הפיוס האמיתי לבני עמו — ולא שישראל‬ ‫עשתה משהו כדי לסייע‪ ,‬או לפחות להימנע מחתירה תחתיו‪ .‬ואמנם‬ ‫המנהיגים הפלסטינים יצטרכו להשתדל יותר‪ ,‬ככל שהדבר נשמע מופרך‪,‬‬ ‫ודרך אחת מסוימת שבה יוכלו לעשות זאת תהיה לאמץ במובהק את הסבל‬ ‫היהודי בשואה ואת ייחודו של רצח עם זה והאידיאולוגיה שלו בין כל היתר‪.‬‬ ‫חשובה באותה מידה תהיה הכרה חד משמעית‪ ,‬נוקבת ובעלת ביטוי דרמטי‬ ‫בקשר ההיסטורי של היהודים לארץ ישראל‪.‬‬

‫האינתיפאדה הפלסטינית השלישית חייבת‪ ,‬אם כן‪ ,‬לשלב את עוצמת‬ ‫ההתפתחות הדמוגרפית ואת חולשת הכניעה ללא מאבק‪ .‬אין זאת גירסה‬ ‫של עקרון המקל והגזר‪ .‬אדרבה‪ ,‬היא הצגה מתוכללת פסיכולוגית של‬ ‫מציאות פלסטינית אשר תאתגר את הראש הישראלי לאזן מחדש את‬ ‫העצמי המפולג שלו‪ .‬הדבר הזה ייטיב לא רק עם הפלסטינים אלא גם עם‬ ‫הישראלים‪.‬‬ ‫לסיכום‪ ,‬נראה שהפלסטינים הם שאמורים להציל את ישראל מעצמה‪ .‬אם‬ ‫הם לא יעמדו במשימה‪ ,‬או אם יוותרו בגלוי על פתרון שתי המדינות ופשוט‬ ‫ימתינו עד שישראל־פלשתינה יהפכו לישות בעלת אופי של אפרטהייד‪ ,‬כי אז‬ ‫העתיד קודר יותר מן הימים הקודרים ביותר בעבר שלהם ושל ישראל‪ .‬בטווח‬ ‫הארוך הישראלים עם התומך העיקרי שלהם‪ ,‬יהדות אמריקה‪ ,‬לא יוכלו‬ ‫לנהל ישות כמו זאת ולתמוך בה‪ ,‬ובדרך זו או אחרת היא תלך בדרכה של‬ ‫דרום אפריקה‪ .‬בהקשר שלנו‪ ,‬פירוש הדבר סוף הפרויקט הציוני ובמשך‬ ‫הזמן התרסקות הראש הישראלי שנידון בספר זה‪.‬‬

‫אפילוג‬

‫ארוחת ערב בירושלים‬ ‫באחד מביקורי בישראל במהלך עבודתי על ספר זה‪ ,‬חברים בירושלים ערכו‬ ‫ארוחת ערב בביתם כדי לשוחח על הרעיונות שלי לגבי הראש הישראלי‪.‬‬ ‫הכרתי את השכונה היטב עוד מנעורי‪ ,‬אבל בזמן שניווטתי ברחובות הצרים‬ ‫המובילים אל ביתם‪ ,‬שמתי לב כמו בפעם הראשונה שכל רחובות ילדותי‬ ‫נקראו על שם דמויות תנ"כיות‪ ,‬מצביאים עבריים‪ ,‬ארגונים צבאיים מטרום‬ ‫המדינה וסופרים ציונים‪ .‬המארחים‪ ,‬זוג אמריקאי־ישראלי מעורב‪ ,‬הוא כתב‬ ‫זר והיא פסיכולוגית קלינית‪ ,‬ובין האורחים היו סופרים‪ ,‬עיתונאים‪ ,‬פרופסורים‬ ‫מן האוניברסיטה‪ ,‬עורך דין וחבר כנסת לשעבר‪ .‬את אחד האנשים האלה‬ ‫הכרתי כאחיו של חבר ילדות‪ ,‬אבל לאחר שנערכו ההיכרויות התברר שאורח‬ ‫אחר היה עמית של ידידה שעמו סעדתי בצהרי אותו יום‪ ,‬וכל אחד מהם כותב‬ ‫ספר על אותו סופר ישראלי; עוד אורחת היתה עמיתה לשעבר של גיסתי‬ ‫שבביתה סעדתי בערב הקודם; זוג נשוי היו שכנים של אחד מאחי; אורחת‬ ‫אחרת היתה בעבר אשתו של מישהו שריאיינתי לפני כן לצורך הספר‪ .‬נזכרתי‬ ‫איך בביקור קודם בארץ פגשתי פרופסורית מהאוניברסיטה העברית ויומיים‬ ‫אחרי כן הוצגתי בארוחת צהריים בפני היסטוריון ישראלי נודע שהתברר‬ ‫כאביה‪ .‬שום דבר מכל זה אינו מפתיע‪ ,‬אבל הוא הפריך טענה שהושמעה‬ ‫בהדגשה יתרה בהמשך הערב על ידי אחד האורחים לאמור‪ ,‬שארץ אינה‬ ‫משפחה‪.‬‬ ‫כשישבנו לאכול הציע המארח שנשוחח כולנו יחד על נושא אחד‪ ,‬ואני‬ ‫הצטרפתי לדעתו והמלצתי על שיחה נוסח־אמריקה‪ ,‬וציטטתי סוציולוג‬ ‫ישראלי שאמר כי שיחה אמריקאית כמוה כמוזיקה קלאסית‪ ,‬שבה הכלים‬ ‫מגיבים זה על זה על פי התור‪ ,‬בעוד ששיחה ישראלית דומה יותר לג'אז‪,‬‬ ‫כשהמנגנים קוטעים איש את רעהו ומאלתרים באופן חופשי‪ .‬דברי עוררו‬ ‫הסתייגות מצד אחד האורחים‪ ,‬שקבע בידענות כי נגני ג'אז מודעים מאוד‬ ‫לתפקידי חבריהם הנגנים‪ .‬בכל מקרה‪ ,‬היות שכמה מן האורחים בערב‬ ‫ההוא היו יוצאי אמריקה‪ ,‬השיחה נעשתה בסופו של דבר לקונצרט מעורב‪.‬‬

‫בעוד שכוונתי היתה להאזין למחשבות ולחוויות של האחרים‪ ,‬אחד‬ ‫האורחים עמד על כך שאציג תחילה את רעיונותי‪ .‬כמי שאוהב לדבר‪ ,‬פצחתי‬ ‫בדברי אך מיד קטע אותי אותו אורח עצמו‪ ,‬שבלשון רהוטה כיאה לפרופסור‬ ‫באוניברסיטה חלק על עצם הרעיון של אופי לאומי ופסל מכול וכול את‬ ‫התזה שלי כולה‪ .‬הוא לא היה פסיכולוג‪ ,‬אך הדבר לא מנע ממנו לטעון‪" ,‬אני‬ ‫מניח שכפסיכולוג קליני אתה בקיא היטב בדרכים הרבות שבהן מבנה‬ ‫אישיות חוצה גבולות לאומיים‪ ".‬משתתפת אחרת בסעודה‪ ,‬גם היא‬ ‫אקדמאית רהוטה ביותר ורבת ידע‪ ,‬סיפקה תובנות התואמות את רעיונותי‪,‬‬ ‫אבל דיברה בזלזול על הסכנה של "תפיסות פסיכולוגיות רדוקציוניות"‪ ,‬הווה‬ ‫אומר‪ ,‬הפרויקט שלי‪ .‬נקטתי פסיכולוגיה הפוכה — גם מפני שמצאתי‬ ‫שמשהו מביקורתם תקף מבחינה אינטלקטואלית — והסכמתי עם‬ ‫הצהרותיהם‪ .‬ציינתי שבעוד אני מאמין שאנשים ביסודם דומים יותר משהם‬ ‫שונים‪ ,‬אין פירוש הדבר שאי אפשר לדבר על הבדלים‪ .‬הדבר חל על אופי‬ ‫לאומי‪ ,‬הסברתי‪ ,‬כמו על מגדר‪ .‬מן הראוי שאוסיף כי בגירסה אקדמית יותר‬ ‫של ספר זה‪ ,‬סוגיות אלה היו נדונות בהחלט לעומקן‪ .‬אמרתי גם‪ ,‬קצת‬ ‫כמתגונן‪ ,‬שתקוותי כי בכתיבה אוכל להיות מורכב יותר ופחות פשטני מאשר‬ ‫במפגשנו הקצר‪ .‬כמו במקרה של הראש הישראלי עם התינוק־הזקן שלו‪,‬‬ ‫השורה התחתונה לגבי מהות ביקורתם‪ ,‬לדעתי‪ ,‬טמונה בפרדוקס חסר‬ ‫פתרון‪ :‬בני אדם במרחב המדינתי‪/‬הלאומי אכן שונים‪ ,‬בני אדם במרחב‬ ‫המדינתי‪/‬הלאומי אכן דומים‪.‬‬ ‫עתה ציינתי שמתנגדי מבין האורחים בסעודה יכולים להשיב לי באמצעות‬ ‫אחת ההמצאות הישראליות הייחודיות‪ ,‬המבריקות‪ ,‬הטריק של "הפוך על‬ ‫הפוך"‪ ,‬כלומר לא לקבל את מה שהסכמתי לו וכך להכריח אותי לא להסכים‬ ‫איתם כדי שיוכלו להשתיק‪/‬לחסל אותי‪ .‬בדרך נס‪ ,‬זה לא מה שקרה‪ .‬כפי‬ ‫שהיה אפשר לצפות‪ ,‬בשעה שהמשכתי להציג את רעיונותי תפסה השיחה‬ ‫כיוון פוליטי מדי כמה דקות‪ .‬עדיין היא היתה מתוזמרת יפה‪ ,‬ולו רק מן הסיבה‬ ‫שמלבד זוג אחד כמעט כולם היו נטועים בקצה השמאלי של המפה‬ ‫הפוליטית‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬באופן לא מפתיע‪ ,‬לא חסרו חילוקי דעות פוליטיים‪.‬‬ ‫אחת הסופרות בחדר התנגשה שוב ושוב עם חבר הכנסת לשעבר‪ ,‬שיותר‬ ‫מפעם אחת נאלץ להזכיר לה שהיא מתפרצת לדלת פתוחה‪.‬‬ ‫למרות הסטיות הללו‪ ,‬עד לשלב זה‪ ,‬החזיקה השיחה בנושא אחד מעמד‬ ‫יפה‪ .‬אלא שאחר כך מישהי סיפרה סיפור על ילד ועל כלב‪ .‬כשטיילה עם‬ ‫הכלבלב שלה בשכונתה הירושלמית החילונית‪ ,‬היוקרתית‪ ,‬בשעת צהריים‬ ‫של אותה השבת‪ ,‬היא נקלעה לאזור דתי הגובל בשכונתה‪ ,‬שם נתקלה‬

‫בקבוצת ילדים חרדים ששיחקו ברחוב‪ .‬הילדים התקרבו אל הכלב‪ ,‬אבל‬ ‫שידרו‪ ,‬כלשונה‪ ,‬קונפליקט התקרבות־הימנעות‪" .‬בואו תלטפו את הכלב‪",‬‬ ‫היא עודדה אותם‪" .‬את יהודייה?" שאל אחד הילדים‪" .‬מה זה משנה?" ענתה‪.‬‬ ‫"אפשר ללטף את הכלב‪" ".‬לא‪ ",‬נענה הילד שנראה כבן שש‪" ,‬אבא שלי‬ ‫אומר שזה מוקצ ֶה‪ ".‬המונח מתייחס בחברה החרדית לחפצים שאסור לגעת‬ ‫בהם או להזיז אותם בשבת‪ .‬הנושא הזה הצית סביב השולחן שיחה שופעת‬ ‫טיעונים תלמודיים על משמעות המילה‪ ,‬ועל יישומה התיאורטי לגבי כלב‪,‬‬ ‫ערבים ו‪/‬או שבת‪ .‬מעניין ששני האנשים הדתיים בחדר‪ ,‬עיתונאי חובש כיפה‬ ‫ואשתו האמריקאית הגיורת‪ ,‬שהיו אולי המתאימים ביותר לפרש את הסיפור‪,‬‬ ‫לא פצו פה‪ .‬במשך הזמן חזרנו כולנו לדבר בנושא אחד‪ ,‬אבל לא יכולתי‬ ‫שלא לתמוה מדוע קבוצה של ישראלים שהם חילונים "שרופים" נכנסת‬ ‫לוויכוח כזה באופן כה רגשי‪ .‬האם פשוט בגלל הזעזוע והייאוש הליברליים‬ ‫לנוכח רגשותיו של הילד כלפי ערבים? בגלל מאבקם הדיאלקטי הפחות‬ ‫מודע עם המקורות הדתיים שלהם עצמם? או שמא היתה זו תשוקה מודעת‬ ‫עוד פחות מכך לעשות מה שהילד סירב לעשותו‪ ,‬כלומר‪ ,‬לקרוא תיגר על‬ ‫הגבולות ולשבור את הכללים‪ ,‬במקרה הזניח הזה — כלל השיחה האחידה‪.‬‬ ‫ההפרעה העיקרית השנייה קרתה כאשר המארח קיבל שיחת טלפון‬ ‫דחופה מעורך דסק החו"ל שלו‪ ,‬שביקש כתבה על החדשות הנוגעות‬ ‫להודעתו של המשפטן הדרום אפריקאי‪ ,‬ריצ'רד גולדסטון‪ ,‬שהדו"ח‬ ‫המפורסם והשנוי במחלוקת שלו היה שונה אילו ידע בשעתו את מה שהוא‬ ‫יודע עכשיו‪ .‬גולדסטון‪ ,‬שהמועצה לזכויות אדם של האו"ם מינתה אותו‬ ‫לחקור את מבצע עופרת יצוקה בעזה בדצמבר ‪ ,2008‬קבע בדו"ח שלו‬ ‫שישראל ביצעה "תקיפה לא מידתית במתכוון שנועדה להעניש‪ ,‬להשפיל‬ ‫ולהפחיד אוכלוסייה אזרחית‪ 179".‬התיקון של גולדסטון‪ ,‬כמו שכתב המארח‬ ‫שלנו באותו ערב‪ ,‬נפל כפצצה בישראל‪ ,‬מפני שהדו"ח המקורי שלו נתפס‬ ‫כמספק הוכחה מפוקפקת להאשמות אנטי־ישראליות שתכליתן לכפור‬ ‫בלגיטימיות המדינה‪ .‬בעוד המארח פורש לחדר העבודה שלו כדי לבלות את‬ ‫שארית הערב בעבודה על הכתבה‪ ,‬המשכנו אנחנו לדון בגולדסטון‬ ‫ובהשפעתו על ישראל‪ .‬חיש מהר נוצרה הסכמה מלאה לגבי ייחודה של‬ ‫ישראל‪ ,‬שנתפס לאו דווקא כמצב המלחמה המתמיד של ישראל אלא‬ ‫דווקא כאיום הקיומי להישרדותה‪.‬‬ ‫כאן העליתי שאלה בנוגע להשפעה הפסיכולוגית של איום מיוחד זה על‬ ‫הנפש הישראלית‪ .‬על כך הגיבה אשתו של הגבר הדתי‪ ,‬אישה נוצרייה‬ ‫לשעבר מאזור ציורי במיוחד בקונטיקט‪ ,‬בדברים האלה‪" :‬למען האמת‪,‬‬

‫כולנו נתונים באיום קיומי‪ .‬לא רק כאן בישראל‪ ,‬אלא בכל מקום‪ .‬זהו חלק מן‬ ‫המצב האנושי‪ ,‬אלא שבמקומות רבים יש לבני אדם אשליה של ביטחון‪.‬‬ ‫חִשבו על רעש האדמה ועל הצונאמי שפגעו ביפן‪ ,‬הם עלולים לקרות בכל‬ ‫מקום‪ .‬אתה יודע‪ ,‬גדלתי בפרבר יפהפה ורוגע לא רחוק מאוד מן המקום‬ ‫שאתה גר בו עכשיו‪ ,‬ובסופו של דבר לא יכולתי לשאת את שטחיותו‬ ‫המטופחת‪ .‬הסיבה שהתאהבתי בישראל ונשארתי כאן שלושים שנה היא‬ ‫שבמקום הזה אין אשליות‪ .‬הכול ממשי‪ ,‬ולכן החיים כאן כל כך תוססים‪ ,‬כל‬ ‫כך מלאי אינטנסיביות‪ ".‬דבריה נגעו ללבי‪ ,‬ומאוחר יותר ציטטתי אותם באוזני‬ ‫קרוב משפחה חילוני מאוד‪" .‬היא דתית?" אמר בבוז לא מוסתר‪" .‬כך‬ ‫מדברים דתיים‪" ".‬אני חושב שכן‪ ",‬אמרתי‪ ,‬משתומם מן החריפות ומרוע הלב‬ ‫של הערתו‪ .‬אני מניח שזה האמריקאי שבי שעזר לי להקשיב לחוכמה‬ ‫הקיומית של דבריה‪ ,‬ללא קשר לאמונתה‪ .‬לאמיתו של דבר‪ ,‬הוא איפשר לי‬ ‫להרפות מכל הסטריאוטיפים שאולי היו לי לגבי ישראלים דתיים‪ ,‬היות שהזוג‬ ‫הזה היה בין המעמיקים והמתונים ביותר בקרב אורחי הסעודה‪ .‬ואילו‬ ‫הישראלי שבקרוב המשפחה שלי ראה זאת באור שונה‪ ,‬ריאלי הרבה יותר‪,‬‬ ‫כפי שיטען מאוחר יותר בהסכמה אירונית עם הגברת הדתית‪.‬‬ ‫אף כי הדבר מובן מאליו במבט לאחור‪ ,‬הרגע המרשים ביותר בערב היה‬ ‫אולי כשהעליתי את נושא השואה‪ .‬פסיכולוגית ממוצא תימני שמשפחתה‬ ‫חוותה דחייה מתוך קשיי ההיקלטות בארץ אמרה שבתקופת הילדות‪,‬‬ ‫השואה עבורה היתה מסך שמאחוריו היה עליה להסתיר את ייסוריה‬ ‫הפרטיים‪ .‬אף על פי שאישית היא לא חלקה את הנרטיב האירופי עם‬ ‫העילית הישראלית של שנות החמישים והשישים‪ ,‬היא זוכרת שסבלה‬ ‫בילדותה מביעותים הקשורים לשואה‪ .‬המשתתפים האחרים לא אמרו דבר‬ ‫על השואה‪ .‬מישהו דיבר בלעג על המושגים הפסיכולוגיים השונים שאפשר‬ ‫להשתמש בהם כדי להסביר התנהגות ישראלית עכשווית לאור העבר‪,‬‬ ‫והשיחה התקדמה הלאה‪ .‬כשהתעניינתי בסיבה לתהליך הקבוצתי הזה‪,‬‬ ‫המסר היה ברור‪ :‬נמאס להם לשמוע‪ ,‬לחשוב או לדבר על השואה‪ .‬זה היה‬ ‫מיושן‪ ,‬משעמם‪ ,‬צרור קלישאות פסיכולוגיות‪ ,‬או גרוע מזה‪ ,‬קטסטרופה‬ ‫היסטורית שהפכה לכלי תעמולה בידי הממשלה‪ .‬כמי שגדל בישראל אחרי‬ ‫משפט אייכמן‪ ,‬וזה לא כבר ביקר כאן ביום הזיכרון לשואה ולגבורה‪ ,‬יכולתי‬ ‫להבין את אדישותם‪ .‬אבל שום פסיכולוג ראוי לשמו לא יתייחס לדברים‬ ‫כפשוטם‪.‬‬ ‫רק שבוע קודם לכן ישבתי במשרדי בניו יורק והקשבתי למטופל חדש‪,‬‬ ‫שהימנעותו מנושא השואה‪ ,‬לפחות לדברי אשתו‪ ,‬כמעט שהרסה את‬

‫נישואיו‪ .‬המטופל‪ ,‬עורך דין מצליח‪ ,‬הוא בן לשני ניצולי שואה‪ ,‬שלכל אחד‬ ‫מהם סיפור מחריד משלו‪ .‬מאחר שחונך כאתאיסט ובקושי כיהודי‪ ,‬הוא אף‬ ‫פעם לא שוחח ממש על ההיסטוריה הזאת עם אשתו וילדיו‪ ,‬שעכשיו דומה‬ ‫שפיתחו עניין עצמאי וחרדה כלפי הנושא‪ .‬כשסיפר לי במילים יבשות למדי‬ ‫את מה שידע על התנסותו של אביו בבוכנוואלד‪ ,‬פרץ לפתע בבכי תמרורים‬ ‫והתייפח ללא שליטה כמו ילד קטן‪ .‬הוא לא דיבר על זה עשרים שנה‪ ,‬כך‬ ‫הסבירה אשתו‪ ,‬וילדיו המתבגרים חששו לשאול אותו על כך‪ ,‬אף על פי‬ ‫שלמדו על השואה בבית ספר יהודי‪ .‬כמו שצוין בספר זה‪ ,‬כזאת היתה ישראל‬ ‫ביחס לשואה לפני שמשפט אייכמן פרץ את שערי המחסום‪ .‬אם לשוב אל‬ ‫סעודתנו‪ ,‬שאלתי את עצמי כעת אם‪ ,‬לפחות לגבי קבוצת ישראלים זאת‪,‬‬ ‫התחלנו לסגור את המעגל‪ .‬האם הישראלים כה רדופים בזיכרונות‬ ‫המחודשים של הטראומה הלאומית הזאת‪ ,‬כה מותשים בגללה‪ ,‬עד שהם‬ ‫מוכנים לסגת אל הנוחות של שתיקה והכחשה‪ ,‬העלולות להוביל רק לסבל‬ ‫נוסף לעצמם ולאחרים? הרהורים אלה לא חלקתי עם הקבוצה‪ ,‬גם‪ ,‬אני‬ ‫חושש‪ ,‬מפני שהתכוננתי מנטלית לשובי לאמריקה‪ .‬אין לי ספק שאילו‬ ‫נשארתי בישראל רק עוד כמה ימים‪ ,‬הישראלי שבתוכי היה מתעורר עם‬ ‫פרשנות לוחמנית של הדינמיקה בתוך הקבוצה ההיא‪.‬‬ ‫בסוף הערב‪ ,‬כשנפרדנו אלה מאלה‪ ,‬הפרופסור הרהוט שביקר את‬ ‫השקפתי שיש ליהודים ולישראל נרטיב פסיכולוגי יוצא דופן‪ ,‬הוסיף שמן‬ ‫למדורה‪" .‬לדעתי אתה תשנה מהלך בפרויקט הזה ככל שתתקדם בו‪ ",‬יעץ‬ ‫לי‪ .‬אבל בדרכו החוצה‪ ,‬כאילו להמתיק את ביקורתו‪ ,‬הוא סיפר מעשייה‪" :‬יום‬ ‫אחד נתקעתי בפקק תנועה אדיר‪ ,‬וספרתי בערך ‪ 60‬מכוניות שעשו פניית‬ ‫פרסה אסורה אל כביש ראשי סמוך ואחר כך נדחקו חזרה לתוך התור‬ ‫בהמשך הדרך‪ .‬כשהנמכתי את החלון ונזפתי באחד הנהגים האלה‪ ,‬בחור‬ ‫צעיר‪ ,‬הוא ממש התרגז‪ .‬אז אם אתה יכול להסביר מדוע הוא התרגז‪ ,‬ייתכן‬ ‫שיש לך כאן סיבה לספר‪".‬‬ ‫ובכן‪ ,‬נראה לי שהצלחתי להסביר זאת‪ ,‬ואולי גם קצת יותר מזה‪.‬‬ ‫למחרת הייתי במושב מעבר בטיסת אל־על בחזרה לניו יורק‪ .‬שוחחתי עם‬ ‫שני הצעירים שישבו לשמאלי‪ .‬אחד היה בחור ישיבה חרדי בעל פאות‬ ‫מסולסלות‪ ,‬כובע שחור וציציות‪ .‬הוא קרא טקסט דתי‪" ,‬סיפורים מבית‬ ‫אבא"‪ .‬השני היה תלמיד רפואה מקולג' באוהיו‪ ,‬מגולח למשעי וחובש כיפה‪.‬‬ ‫כמי שנעשה רק לאחרונה לחרדי מודרני‪ ,‬הוא התכוון לעלות לישראל אחרי‬ ‫לימודי הרפואה שלו‪ .‬הוא קרא את סיפורו של אלי ויזל‪" ,‬הלילה"‪ ,‬סיפור‬ ‫נורא על התנסותה של משפחת ויזל במחנות הריכוז‪ ,‬ובמרכזו הקשר הקרוב‬

‫של ויזל עם אביו וכיצד שרד את מותו‪ .‬ואני‪ ,‬יהודי חילוני שגדל בישראל אבל‬ ‫עבר לאמריקה וזה עתה השלים ביקור בן שלושה ימים בישראל‪ ,‬קראתי‬ ‫ספר אקדמי שכותרתו‪Glory and Agony: Isaac's Sacrifice and National ,‬‬ ‫‪ .Narrative‬בהכללה‪ ,‬הנחתו המרכזית של ספר זה בוחנת את התזוזה‬ ‫ההיסטורית בפרשנותו של הנרטיב הציוני את עקדת יצחק מהקרבה עצמית‬ ‫הרואית של הבן לרצח בידי האב‪ .‬במקרה‪ ,‬אבל גם כדוגמה לנטייה‬ ‫הדמוגרפית בקרב האוכלוסייה הישראלית‪ ,‬שלושתנו שימשנו סמל —‬ ‫ביחסנו לישראל ולדת — להתחדשות הסיפור הציוני־ישראלי‪ .‬האחד לעולם‬ ‫אינו מטיל ספק בנאמנותו לאביו‪ ,‬השני שוקל לנטוש את אביו מאחור ולשוב‬ ‫אל ארץ מולדתו הקדומה‪ ,‬והשלישי שהשאיר את אביו בלב אותה מולדת‪,‬‬ ‫בירושלים‪ ,‬כדי להעביר את חייו בגולה‪ .‬אין זה כלל וכלל מקרי שבשנה‬ ‫שקדמה לכך החליטה בתי בת השש־עשרה‪ ,‬ולא בזכות שום עידוד מודע‬ ‫מצדי‪ ,‬לבלות מחצית משנת לימודיה בתיכון בישראל‪ .‬וכה הלאה‪.‬‬ ‫בדיווח מעמיק ומורכב יותר‪ ,‬הספרים שאנחנו‪ ,‬שלושת הנוסעים‪ ,‬קראנו‬ ‫סיפרו את אותו סיפור‪ .‬וכעדות לכוחו המשולב של הלא מודע ושל המקרה‪,‬‬ ‫הנושא היהודי שלהם‪ ,‬נושא האב והבן‪ ,‬השתלב עם התכלית העיקרית של‬ ‫שהותי הקצרה בישראל בזמן הזה‪ ,‬הווה אומר‪ ,‬ביקור אצל אבי בן ה־‪93‬‬ ‫שעבר טיפולים עקב מלנומה מתקדמת‪ .‬ראיתי את אבי עוד פעם אחת‪ ,‬זמן‬ ‫קצר לפני מותו בבית החולים שבהר הצופים‪ ,‬המשקיף על העיר העתיקה‬ ‫של ירושלים במערב‪ ,‬ועל הגדה המערבית של הירדן במזרח‪ .‬אחרי שנפרדתי‬ ‫בפעם האחרונה‪ ,‬השארנו אותו משפחתי ואני למשך הלילה עם אח חביב‪,‬‬ ‫שהציג את עצמו לפנינו בשמו העברי‪ .‬אבל אחי קלט שהוא ערבי‪ ,‬והתעקש‬ ‫להתעמת איתו ולכבד אותו בזכות מי שהיה באמת‪ ,‬ולא כיהודי מדומה‪ .‬אפילו‬ ‫במצבו המוחלש אבי היה ער לכל זה ואחר כך נזף באחי על שדחף את אפו‬ ‫והכניס פוליטיקה לכל דבר‪ .‬בשיחתי האחרונה עם אבי לימדתי סנגוריה על‬ ‫אחי בזכות אנושיותו אבל גם הסכמתי שהיתה בהתנהגותו של אחי פולשנות‬ ‫מסוימת‪ .‬אבי לא הגה חיבה רבה לפסיכולוגיה‪ ,‬אבל בזכות החיבור‬ ‫המשפחתי העמוק בינינו‪ ,‬היינו שותפים גם לחותם שחקק בנו נוף מולדתנו‪.‬‬ ‫כשהתחלתי לעסוק בפרויקט הראש הישראלי‪ ,‬לא עלה על דעתי שייתכן‬ ‫שאבי לא יזכה לקרוא אותו; אחרי ככלות הכול‪ ,‬הוא התגבר שנים לפני כן‬ ‫על התקף לב קשה ועל סוג אחר של סרטן גרורתי‪ .‬אבל הוא לא שרד את‬ ‫הנוכחי‪ ,‬ועתה אני מקדיש לו את הספר הזה‪.‬‬

‫תודות‬ ‫יהיה זה בלתי אפשרי להודות לכל האנשים שתרמו למחשבתי ולרעיונותי‬ ‫בנושא של הספר הזה‪ .‬חברים‪ ,‬בני משפחה ועמיתים העניקו לי מרעיונותיהם‬ ‫ומזמנם בנדיבות מיוחדת‪ .‬בין החברים‪ ,‬העמיתים ובני המשפחה — חלקם‬ ‫מומחים בהיסטוריה‪ ,‬בתרבות‪ ,‬בפוליטיקה ובפסיכולוגיה של ישראל — אני‬ ‫חש חובה מיוחדת להודות לאילנה פרדס‪ ,‬לאיתמר לוריא‪ ,‬לנעמי קהתי‪,‬‬ ‫לאיתן ברונר‪ ,‬לברנדה ברגר‪ ,‬לג'ו ברגר‪ ,‬לאיוון ברזגי‪ ,‬לאדם פרייס‪ ,‬לבת'‬ ‫דרוגוסקר ולפיטר קולמן‪ .‬בני משפחה שעזרו לי בניסוח רעיונותי על אודות‬ ‫האופי הלאומי הישראלי כוללים את אשתי‪ ,‬מישל סאקס‪ ,‬פסיכולוגית הצופה‬ ‫בעין חדה בראש הישראלי בפעולה‪ ,‬ואת אחי אלי גדות ואריאל גרטש‪,‬‬ ‫שחולקים אתי באורח קבוע את תובנותיהם וידיעותיהם‪ .‬הורי‪ ,‬אברהם ז"ל‬ ‫וחיה‪ ,‬תבדל"א היו תומכי והמעודדים הראשיים בחיי‪ ,‬וילדי‪ ,‬ג'ורדן — שותפי‬ ‫להנאה מפוליטיקה ותרבות‪ ,‬ואילנה — שותפתי להתלהבות מפסיכולוגיה‬ ‫וכתיבה‪ ,‬הם תומכים נאמנים מגיל צעיר בעיסוק שלי בכתיבה‪ .‬אני מעריך עד‬ ‫מאוד את העידוד שהעניקו לי אחייני ואחייניותי‪ ,‬ניר גדות‪ ,‬רוני כהן‪ ,‬אורן‬ ‫גדות‪ ,‬מיקה גרטש‪ ,‬יונתן גרטש ודניאל גרטש ואת התעניינותם בספר‪.‬‬ ‫ואחרונים חביבים הורי אשתי‪ ,‬ארתור ז"ל ואוולין תבדל"א‪ ,‬אשר להם אני‬ ‫מודה על התמיכה וטוב הלב האוהב‪.‬‬ ‫בין המלומדים‪ ,‬המומחים והאנשים האחרים שראיינתי אני חב תודה‬ ‫מיוחדת לתום שגב‪ ,‬לירון אזרחי‪ ,‬לעוז אלמוג‪ ,‬למיכל ג'נאח לראובן גל‪,‬‬ ‫לעמנואל ברמן‪ ,‬לעמיה ליבליך‪ ,‬ליניב חלד ולדורון רוזנבלום‪ .‬עוזרי המחקר‬ ‫שלי‪ ,‬אייל פרדס־לוריא‪ ,‬מיכל פיטובסקי וכריסטופר צ'יקוליני סיפקו לי מידע‬ ‫והשראה שהיו נחוצים מאוד‪ .‬הצוות של כנרת‪ ,‬זמורה‪ ,‬דביר‪ ,‬כולל שרה ריפין‪,‬‬ ‫תרזה איזנברג וזיו לואיס סייעו רבות והיה תענוג לעבוד איתם‪ .‬ולבסוף‪,‬‬ ‫המטופלים הישראלים שלי בניו יורק חלקו עימי את תחושותיהם‬ ‫ומחשבותיהם העמוקות והחבויות ביותר ואני השתמשתי בחלק מעבודתנו‬ ‫המשותפת ומפגישותינו כחומרים לספר זה כאשר היו רלוונטיים‪ .‬כל‬ ‫המטופלים המוזכרים בספר הם "תַצר ֵפים"‪ .‬ערבבתי את זהויותיהם ואת‬ ‫חוויותיהם שיניתי — כל זאת כדי להגן על פרטיותם ולא לבגוד באמונם בי‪.‬‬ ‫כל דמיון לאדם ממשי‪ ,‬חי או מת‪ ,‬או לאירועים אמיתיים שקרו למי מהם‬ ‫מקרי בהחלט‪.‬‬

‫מראי מקום‬ .2005 ‫ אוגוסט‬,‫ ריאיון אישי‬,‫ תום שגב‬.1 .2005 ,‫ ריאיון אישי‬,‫ עמנואל ברמן‬.2 Fletcher, Martin. Walking Israel: A Personal Search for the Soul of a .3 Nation. New York: St. Martins Books. 2010 Bronner, E. "An Israeli Novelist Writes of Pain, Private and Public." The .4 New York Times, November 16, 2010 Cramer, R. How Israel Lost: The Four Questions. New York: Simon & .5 Shuster. 2004 Biale, David. Power and Powerlessness in Jewish History. New York: .6 Schocken Books. 1986 p. 39 Kluckhohn, C. & Murray, H.A. Personality in Nature, Society and .7 Culture. New York: Alfred Knopf. 1948 Patai, R. 2002. The Arab Mind. Long Island City: Hatherleigh Press .8 .2005 ‫ אוגוסט‬,‫ ריאיון אישי‬,‫ ירון אזרחי‬.9 http://www.jewpi.com/poll-80-of-israeli-jews-believe-in-god.10 /1327653273 Biale, David. Power & Powerlessness in Jewish History .11 Beit-Hallahmi, B. Original Sins: Reflections on the History of Zionism .12 .and Israel. Northhampton: Interlink Publishing Group. 1998 Beit-Hallahmi, B. Original Sins: Reflections on the History of Zionism .13 .and Israel. Northhampton: Interlink Publishing Group. 1998. p. 45 .9 '‫ עמ‬,1999 ,‫ כתר‬:‫ ירושלים‬,‫ ימי הכלניות‬.‫ תום שגב‬.14 Beit-Hallahmi, B. Original Sins: Reflections on the History of Zionism .15 and Israel. Northhampton: Interlink Publishing Group. 1998. p. 77 Beit-Hallahmi, B. Original Sins: Reflections on the History of Zionism .16 and Israel. Northhampton: Interlink Publishing Group. 1998 ‫ נכתב לפסטיבל הזמר‬.‫ נעמי שמר‬:‫ מילים ולחן‬,"‫ "ירושלים של זהב‬.17 ‫ © כל הזכויות שמורות‬.1967 ‫ במאי‬15 ,‫שהתקיים במוצאי יום העצמאות‬ .‫לבעלי הזכויות ולאקו"ם‬ ‫ כך קרסה המדיניות לאיחוד ירושלים‬:‫ סינדרום ירושלים‬.‫ משה עמירב‬.18

.59 '‫ עמ‬,2007 ,‫ הוצאת כרמל‬.2007-1967 DellaPergola, Sergio. "Sergio DellaPergola vs. the Authors of 'Voodoo .19 .(Demographics'". Azure Online. no. 27. (Winter 2007 Fletcher, Martin. Walking Israel: A Personal Search for the Soul of a .20 Nation. New York: St. Martins Books, 2010. p. 753 .48-47 '‫ עמ‬,1995 ,‫ עם עובד‬:‫ תל אביב‬,‫ שבויה בחלומה‬.‫ נורית גרץ‬.21 Fletcher, Martin. Walking Israel: A Personal Search for the Soul of a .22 Nation. New York: St. Martins Books. 2010. p. 753 .321 '‫ עמ‬,‫ ימי הכלניות‬,‫ שגב‬.23 Falk, A. Fratricide in the Holy Land: A Psychoanalytic View of the .24 Arab-Israeli Conflict. Madison: University of Wisconsin Press. 2004 Fletcher, Martin. Walking Israel: A Personal Search for the Soul of a .25 Nation. New York: St. Martins Books, 2010. p. 635 Yael S. Feldman, Glory and Agony: Isaac's Sacrifice and National .26 Narrative. Stanford: Stanford, University Press: 2010 Ben-Ari, E. & Bilu, Y. (Eds.). Grasping Land: Space and Place in .27 Contemporary Israeli Discourse and Experience. Albany: State University of New York Press 1997 Ezrahi, Sidra Dekoven. "'To What Shall I Compare You?': Jerusalem as .28 Ground Zero of the Hebrew Imagination." PLMA. vol. 122, no. 1. ((January 2007 Falk, A. Fratricide in the Holy Land: A Psychoanalytic View of the .29 Arab-Israeli Conflict. Madison: University of Wisconsin Press 2004 Kohut, H. The Analysis of the Self. New York: International Universities .30 Press 1971 Ezrahi, Sidra Dekoven. "'To What Shall I Compare You?': Jerusalem as .31 Ground Zero of the Hebrew Imagination". PLMA. vol. 122, no. 1. ((January 2007 ‫ "הר הבית בידינו!" מדווח מח"ט הצנחנים מוטה‬,(‫ גרשון ריבלין )עורך‬.32 .317 '‫ עמ‬,1973 ,‫ הוצאת מערכות‬:‫ תל אביב‬,‫גור‬ Ezrahi, Y. Rubber Bullets: Power and Conscience in Modern Israel. .33 .Berkeley: University of California Press. 1998 Eisenberg, L. (Ed.) Traditions and Transitions in Israel Studies. Albany: .34 State University of New York Press 2003

‫‪http://www.jewpi.com/poll-80-of-israeli-jews-believe-in-god‬‬‫‪.35‬‬ ‫‪/1327653273‬‬ ‫‪ .36‬תום שגב‪ ,‬המיליון השביעי — הישראלים והשואה‪ ,‬ירושלים‪ :‬כתר‪,1991 ,‬‬ ‫עמ' ‪.50‬‬ ‫‪ .37‬ברוך זיסר וישעיהו ליבמן‪ .‬לבחור בחיים )תרגם מאנגלית‪ :‬אלון אשפר(‪,‬‬ ‫בני ברק‪ :‬הוצאת הקיבוץ המאוחד‪ ,2004 ,‬עמ' ‪.44-43‬‬ ‫‪ .38‬דויד גרוסמן‪ ,‬אשה בורחת מבשורה‪ ,‬בני ברק‪" :‬הספרייה החדשה"‬ ‫הוצאת הקיבוץ המאוחד‪ ,2008 ,‬עמ' ‪.419‬‬ ‫‪ .39‬תומאס פרידמן‪ ,‬מביירות לירושלים‪ ,‬תל אביב‪ :‬הוצאת מעריב‪ ,1990 ,‬עמ'‬ ‫‪126‬‬ ‫‪ .40‬שגב‪ ,‬ימי הכלניות‪ ,‬עמ' ‪.416‬‬ ‫‪ .41‬שם‪ ,‬עמ' ‪.239‬‬ ‫‪ .42‬שם‪ ,‬עמ' ‪.318‬‬ ‫‪ .43‬גרץ‪ ,‬שבויה בחלומה‪ ,‬עמ' ‪.33‬‬ ‫‪ .44‬שגב ‪ ,‬ימי הכלניות‪ ,‬עמ' ‪.266‬‬ ‫‪ .45‬עוז אלמוג‪ .‬הצבר — דיוקן‪ ,‬תל אביב‪ :‬עם עובד‪ ,1997 ,‬עמ' ‪.69‬‬ ‫‪ .46‬עפר גרוזברד‪ ,‬ישראל על הספה‪ .‬הפסיכולוגיה של תהליך השלום‪ ,‬תל‬ ‫אביב‪ :‬ידיעות אחרונות‪ ,2000 ,‬עמ' ‪.29‬‬ ‫‪Ezrahi, Y. Rubber Bullets: Power and Conscience in Modern Israel. .47‬‬ ‫‪Berkeley: University of California Press. 1998‬‬ ‫‪Beit-Hallahmi, B. Original Sins: Reflections on the History of Zionism .48‬‬ ‫‪and Israel. Northhampton: Interlink Publishing Group. 1998‬‬ ‫‪.Jerusalem Post article, May 31, 2010 .49‬‬ ‫‪ .50‬יעל שילה בשיחה אישית‪.‬‬ ‫‪ .51‬עמוס עוז‪ ,‬סיפור על אהבה וחושך‪ ,‬ירושלים‪ :‬כתר הוצאה לאור‪,2002 ,‬‬ ‫עמ' ‪.15-14‬‬ ‫‪ .52‬שם‪ ,‬עמ' ‪.223‬‬ ‫‪ .53‬שם‪ ,‬עמ' ‪.223‬‬ ‫‪ .54‬שם‪ ,‬עמ' ‪.223‬‬ ‫‪ .55‬אלמוג‪ ,‬הצבר — דיוקן‪ ,‬עמ' ‪.68‬‬ ‫‪ .56‬עוז‪ ,‬סיפור על אהבה וחושך‪ ,‬עמ' ‪.484-483‬‬ ‫‪Falk, A. Fratricide in the Holy Land: A Psychoanalytic View of the .57‬‬ ‫‪Arab-Israeli Conflict. Madison: University of Wisconsin Press. 2004. p.‬‬ ‫‪247‬‬

Falk, A. Fratricide in the Holy Land: A Psychoanalytic View of the .58 Arab-Israeli Conflict. Madison: University of Wisconsin Press. 2004. p. 247 Falk, A. Fratricide in the Holy Land: A Psychoanalytic View of the .59 Arab-Israeli Conflict. Madison: University of Wisconsin Press. 2004. p. 176 .2011 ‫ ביוני‬2 ,‫ הארץ‬,"‫ "דרכון )שני( לכל פועל‬,‫ גדעון לוי‬.60 '‫ עמ‬,2011 ,‫ ספרי חמד‬/ ‫ ידיעות אחרונות‬:‫ תל אביב‬,‫ תש"ח‬,‫ יורם קניוק‬.61 .41 Falk, A. Fratricide in the Holy Land: A Psychoanalytic View of the .62 Arab-Israel Conflict. Madison: University of Wisconsin Press. 2004 .3-2 '‫ עמ‬,‫ המיליון השביעי‬,‫ שגב‬.63 .7 '‫ עמ‬,‫ שם‬.64 '‫ עמ‬,1987 ,‫ הוצאת הקיבוץ המאוחד‬:‫ בני ברק‬,‫ צופן — אדמע‬,‫ ק צטניק‬.65 .26-25 .8 '‫ עמ‬,‫ המיליון השביעי‬,‫ שגב‬.66 .179 '‫ עמ‬,‫ שם‬.67 .179 '‫ עמ‬,‫ שם‬.68 ,2001 ,‫ ידיעות אחרונות‬,‫ מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן‬,‫ חנה יבלונקה‬.69 .51-49 '‫עמ‬ .37 '‫ עמ‬,‫ המיליון השביעי‬,‫ שגב‬.70 .106 '‫ עמ‬,‫ שם‬.71 .98-97 '‫ עמ‬,‫ שם‬.72 .168 '‫ עמ‬,‫ שם‬.73 ,‫ בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד‬,‫ משפט ירושלים‬,‫ גדעון האוזנר‬.74 .345 '‫ עמ‬,‫ כרך שני‬,1980 .14 '‫ עמ‬,2001 ,‫ הוצאת הקיבוץ המאוחד‬,‫ מול תא הזכוכית‬,‫ חיים גורי‬.75 Yablonka, H. & Cummings, O. Survivors of the Holocaust: Israel After .76 the War. New York: New York University Press. 1999 ‫ הוצאת‬,"‫ "יונת הדואר של השואה‬,‫ המוות כדרך חיים‬,‫ דויד גרוסמן‬.77 .23 '‫ עמ‬,2003 ,‫הקיבוץ המאוחד‬ Steven Erlanger, "New Museum, Putting a Human Face on the .78 Holocaust, Opens in Israel." The New York Times. 16 March 2005. A1 .‫ ירון לונדון בשיחה אישית‬.79

‫‪ .80‬יורם קניוק‪ ,‬תש"ח‪ ,‬תל אביב‪ :‬ידיעות אחרונות‪/‬ספרי חמד‪ ,2010 ,‬עמ' ‪.25‬‬ ‫‪ .81‬חנה ארנדט‪ ,‬אייכמן בירושלים‪ :‬דו"ח על הבנאליות של הרוע‪ ,‬הוצאת‬ ‫בבל‪ ,2000 ,‬עמ' ‪.264‬‬ ‫‪ .82‬שגב‪ ,‬המיליון השביעי‪ ,‬עמ' ‪.347‬‬ ‫‪ .83‬דוד בן גוריון‪ ,‬מדינת ישראל המחודשת‪ ,‬תל אביב‪ ,‬עם עובד‪ ,1969 ,‬כרך‬ ‫ראשון‪ ,‬עמ' ‪.546‬‬ ‫‪ .84‬אברהם שפירא )עורך(‪ ,‬שיח לוחמים‪ ,‬בהוצאת קבוצת חברים צעירים‬ ‫מהתנועה הקיבוצית‪ ,1967 ,‬עמ' ‪.161‬‬ ‫‪ .85‬שגב‪ ,‬המיליון השביעי‪ ,‬עמ' ‪.368‬‬ ‫‪ .86‬שם‪ ,‬עמ' ‪.436‬‬ ‫‪ .87‬דן בר־און ואורון סלע‪ ,‬מעגל הקסמים בין התייחסות למציאות‬ ‫והתייחסות לשואה בקרב צעירים ישראלים‪ .‬באר שבע‪ :‬המחלקה למדעי‬ ‫ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון‪.1990 ,‬‬ ‫‪ .88‬יאיר אורון‪ ,‬זהות יהודית‪-‬ישראלית‪ ,‬ספריית פועלים והמכללה לחינוך‬ ‫סמינר הקיבוצים‪ ,1993 ,‬עמ' ‪.104‬‬ ‫‪ .89‬גדעון אלון‪" ,‬בגין‪ :‬אם עיראק תנסה שוב לבנות כור אטומי — נפעל‬ ‫נגדו"‪ .‬הארץ‪.10.6.1981 ,‬‬ ‫‪ .90‬מצוטט אצל שגב‪ ,‬המיליון השביעי‪ ,‬עמ' ‪.374‬‬ ‫‪ .91‬דויד גרוסמן‪ ,‬המוות כדרך חיים‪ ,‬עמ' ‪.22‬‬ ‫‪ .92‬גרוזברד‪ ,‬ישראל על הספה‪ ,‬עמ' ‪.35‬‬ ‫‪ .93‬חנה ארנדט‪ ,‬אייכמן בירושלים‪ :‬דו"ח על הבנאליות של הרוע‪ .‬הוצאת‬ ‫בבל‪.2000 ,‬‬ ‫‪ .94‬יהושע בר יוסף‪" ,‬על תקרית כפר קאסם"‪ ,‬דבר‪ 18 ,‬בדצמבר ‪,1956‬‬ ‫מצוטט אצל שגב‪ ,‬המיליון השביעי‪ ,‬עמ' ‪.283‬‬ ‫‪ .95‬דליה רביקוביץ‪" ,‬תינוק לא הורגים פעמיים"‪ ,‬כל השירים עד כה‪ ,‬תל‬ ‫אביב‪ :‬הוצאת הקיבוץ המאוחד‪ .1986 ,‬עמ' ‪.249‬‬ ‫‪ .96‬עמוס עוז‪" ,‬היטלר כבר מת‪ ,‬אדוני ראש הממשלה"‪ ,‬ידיעות אחרונות‪,‬‬ ‫‪.21.6.1982‬‬ ‫‪ .97‬שגב‪ ,‬המיליון השביעי‪ ,‬עמ' ‪.375‬‬ ‫‪ .98‬ראו הערה ‪.88‬‬ ‫‪ .99‬שגב‪ ,‬המיליון השביעי‪ ,‬עמ' ‪.4‬‬ ‫‪ .100‬הארץ און־ליין‪ 23 ,‬באוקטובר ‪ ,2012‬עמ' ‪.1‬‬ ‫‪ .101‬דורון רוזנבלום‪ ,‬תוגת הישראליות‪ ,‬תל אביב‪ :‬עם עובד‪ ,1995 ,‬עמ' ‪.95‬‬ ‫‪ .102‬שם‪.‬‬

.340-339 '‫ עמ‬,‫ המיליון השביעי‬,‫ שגב‬.103 .66-65 '‫ עמ‬,1986 ,‫ עם עובד‬:‫ תל אביב‬,‫ הנהגה במלכוד‬,‫ דינה פורת‬.104 Ne'eman, Judd. "The Tragic Sense of Zionism: Shadow Cinema and the .105 Holocaust". Shofar: An Interdisciplinary Journal of Jewish Studies. 24, .no. 1. (Fall 2005): pp. 22-36 Boyarin, Daniel. Unheroic Conduct: The Rise of Heterosexuality and .106 the Invention of the Jewish Man. Berkeley: University of California Press, 1997 Yosef, Raz. Beyond Flesh: Queer Masculinities and Nationalism in .107 Israeli Cinema. New Brunswick & London: Rutgers University Press. 2004 Ne'eman, Judd. "The Tragic Sense of Zionism: Shadow Cinema and the .108 Holocaust." Shofar: An Interdisciplinary Journal of Jewish Studies. 24, no. 1. (Fall 2005): pp. 35 .177 '‫ עמ‬,‫ תש"ח‬,‫ יורם קניוק‬.109 .176 '‫ עמ‬,‫ שם‬.110 ‫ מעדיפים לחיות במדינה עם היסטוריה‬:‫ "יורדים לגרמניה‬,‫ עדי הגין‬.111 .8.9.2011 ,‫ מארקר וויק‬."‫איומה — אבל שאפשר להתקיים בה‬ .‫ שם‬.112 Handelman, Don. Models and Mirrors: Towards an Anthropology of .113 Public Events. Cambridge, England: Cambridge University Press, 1990 Ezrahi, Y. Rubber Bullets: Power and Conscience in Modern Israel. .114 Berkeley: University of California Press. 1998 .2.3.1988 ,‫ הארץ‬,"‫ "בזכות השכחה‬,‫ יהודה אלקנה‬.115 .469 '‫ עמ‬,‫ המיליון השביעי‬,‫ שגב‬.116 .8 '‫ עמ‬,‫ הקדמה‬,‫ המוות כדרך חיים‬,‫ דויד גרוסמן‬.117 .14 '‫ עמ‬,"‫ "לפתע — מגע אנושי‬,‫ שם‬.118 .40 '‫ עמ‬,"‫ "חיים בקרבת המוות‬,‫ שם‬.119 .58 '‫ עמ‬,"‫ "של מי החיים האלה לעזאזל‬,‫ שם‬.120 .59 '‫ עמ‬,‫ שם‬.121 .633 '‫ עמ‬,‫ אשה בורחת מבשורה‬,‫ דויד גרוסמן‬.122 Cooke, R. David Grossman: "I cannot afford the luxury of despair". .123 .The Observer, 29 August, 2010 .2011 ‫ ביוני‬15 ,‫ מוסף ספרים‬,‫ הארץ‬,"‫ "למצוא לזה מילים‬,‫ אברהם בלבן‬.124

,‫ הספריה החדשה והקיבוץ המאוחד‬,‫ נופל מחוץ לזמן‬,‫ דויד גרוסמן‬.125 .120 '‫ וכן עמ‬139-138 '‫ עמ‬.2011 .25-19 '‫ עמ‬,‫ סינדרום ירושלים‬,‫ משה עמירב‬.126 .18-17 '‫ עמ‬,‫ הצבר — דיוקן‬,‫ עוז אלמוג‬.127 :‫ חיפה‬.‫ פרידה משרוליק — שינוי ערכים באליטה הישראלית‬,‫ עוז אלמוג‬.128 .2004 ,‫אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן‬ Brooks, D. "A Loud and Promised Land". The New York Times. 16 .129 April 2009 Falk, A. Fratricide in the Holy Land: A Psychoanalytic View of the .130 .Arab-Israeli Conflict. Madison: University of Wisconsin Press. 2004 .56 '‫ עמ‬,‫ המוות כדרך חיים‬,‫ גרוסמן‬.131 Falk, A. Fratricide in the Holy Land: A Psychoanalytic View of the .132 Arab-Israeli Conflict. Madison: University of Wisconsin Press. 2004 Shalit, E. "The Relationship Between Aggression and Fear of .133 .Annihilation in Israel". Political Psychology. 15, 1994. pp. 415-434 .289-288 '‫ עמ‬,‫ ישראל על הספה‬,‫ גרוזברד‬.134 Ezrahi, Y. Rubber Bullets: Power and Conscience in Modern Israel. .135 Berkely: University of California Press. 1998. p. 251 .578 '‫ עמ‬,‫ אשה בורחת מבשורה‬,‫ גרוסמן‬.136 .98 '‫ עמ‬,‫ נופל מחוץ לזמן‬,‫ גרוסמן‬.137 .22.10.2002 ,‫ מוסף הארץ‬,"(‫ "הוא עוד ישוב )או שלא‬,‫ דליה קרפל‬.138 .‫ הצבר — דיוקן‬,‫ אלמוג‬.139 Peleg, Yaron. "Heroic Conduct: Homoeroticism and the Creation of .140 Modern, Jewish Masculinities" . Jewish Social Studies. 13, no. 1 (Fall 2006): pp. 31-58 .121-113 '‫ עמ‬,‫ תש"ח‬,‫ קניוק‬.141 .137 ‫ ראו הערה‬.142 ,‫ הוצאת מטר‬:‫ תל אביב‬,‫אפ‬-‫ מדינת הסטארט‬,‫ דן סינור ושאול זינגר‬.143 .2010 .361-360 '‫ עמ‬,‫ הצבר — דיוקן‬,‫ אלמוג‬.144 Boccara, Bruno. "Policy Making and its Psychoanalytic .145 Underpinnings", Socio-Analytic Dialogue Working Paper 1, www.socioanalyticdialogue.org ,‫ כתר הוצאה לאור‬:‫ תל אביב‬,‫ — והארץ שינתה פניה‬1967 ,‫ תום שגב‬.146

.494 '‫ עמ‬.2005 .501 '‫ עמ‬,‫ שם‬.147 Bronner, E & Kershner, I. "Israelis Facing a Seismic Rift Over Role of .148 Women". The New York Times, 14 January 2012 Feldman, Yael S. Glory and Agony: Isaac's Sacrifice and National .149 Narrative. Stanford: Stanford University Press. 2010 Falk, A. Fratricide in the Holy Land: A Psychoanalytic View of the .150 Arab-Israeli Conflict. Madison: University of Wisconsin Press. 2004 Kutz, Ilan & Kutz, Sue. "How Trauma Takes Its Tall on Us: Two .151 Therapists Tell How Israelis Are Trapped between Vigilance and Numbness". Time Magazine (European Edition) April 8, 2002 Yehoshua, A.B. "From Myth to History." AJS Review 28.1. (2004) p. .152 210 Feldman, Yael S. Glory and Agony: Isaac's Sacrifice and National .153 Narrative. Stanford: Stanford University Press. 2010. p. 141 Feldman, Yael S. Glory and Agony: Isaac's Sacrifice and National .154 Narrative. Stanford: Stanford University Press. 2010 ‫ אל תשלח ידך אל‬,‫ אריה בן־גוריון‬:‫ בתוך‬,"‫ "האש והעצים‬,‫ חיים באר‬.155 .11 '‫ עמ‬,2002 ,‫ כתר‬:‫ ירושלים‬,‫ שירים ודברי הגות על העקדה‬:‫הנער‬ Goldberg, Jeffrey. "Among the Settlers: Will they destroy Israel". The .156 New Yorker. 31 May 2004 NMC Music Ltd. 1997 ,"‫ "אבות ובנים‬,‫ אביתר בנאי‬.157 ‫ תל‬,‫ הטיפול הפסיכואנליטי‬,"‫ חזרה ועיבוד‬,‫ "היזכרות‬,‫ זיגמונד פרויד‬.158 .119-114 '‫ עמ‬,2002 ,‫ עם עובד‬:‫אביב‬ Stoller, R. Perversion: The Erotic Form of Hatred. New York: .159 Pantheon. 1975 Falk, A. Fratricide in the Holy Land: A Psychoanalytic View of the .160 Arab-Israeli Conflict. Madison: University of Wisconsin Press. 2004. p. 19 .57-56 '‫ עמ‬,‫ המוות כדרך חיים‬,‫ גרוסמן‬.161 264- '‫ עמ‬,‫ תשמ"ו‬,‫ כנה‬:‫ ירושלים‬,‫ האיש והאגדה‬,‫ משה דיין‬,‫ אבנר פלק‬.162 .263 Feldman, Yael S. Glory and Agony: Isaac's Sacrifice and National .163 Narrative. Stanford: Stanford University Press. 2010. 145

.2007 ,‫ סרטי למה‬:‫ תל אביב‬,‫ תסריט ובימוי אתגר קרת‬,‫ מדוזות‬.164 20 ,‫ הארץ‬,"‫ מעמיק וצלול‬:'‫ עתיד מוטל בספק‬:‫ "'ישראל‬,‫ יוסף הודרה‬.165 .2012 ‫בפברואר‬ Patai, R. The Arab Mind. Long Island City: Hatherleigh Press. 2002 .166 Falk, A. Fratricide in the Holy Land: A Psychoanalytic View of the .167 Arab-Israeli Conflict. Madison: University of Wisconsin Press. 2004 .‫ ישראל על הספה‬,‫ גרוזברד‬.168 Sucharov, Mira M. The International Self: Psychoanalysis and the .169 Search for Israeli-Palestinian Peace. Albany: State University of New York Press. 2006 .2012 ‫ בפברואר‬21 ,‫ הארץ‬,"‫ "ככה לא מכינים מלחמה‬,‫ ספי רכלבסקי‬.170 Bronner, Ethan. "Israel Senses Bluffing in Iran's Threats of .171 Retaliation" New York Times. January 26, 2012 Friedman, T. "Bibi and Barack,The Sequel". The New York Times. .172 December 3, 2013. url: http://www.nytimes.com/2013/12/04/opinion/friedman-bibi-andbarack-the-sequel.html?hp&rref=opinion&_r=0 Benvenisti, M. Intimate Enemies: Jews and Arabs in a Shared Land. .173 Berkely: University of California Press. 1995 Rosner, Shmuel. "The One-State Problem". New York Times. March 6, .174 2012 http://latitude.blogs.nytimes.com/2012/03/06/one-state-solutionconference-at-harvard-is-a-distraction-from-ending-the-israelipalestinian-conflict/?ref=opinion http://www.post-gazette.com/pg/09314/1012097-109.stm .175 Sucharov, Mira M. The International Self: Psychoanalysis and the .176 Search for Israeli-Palestinian Peace. Albany: State University of New York Press. 2006 Friedman, Thomas L. "Lessons from Tahir Square". New York Times. .177 24 May 2011 Cohen, Roger. "The Goldstone Chronicles". New York Times. April 7, .178 2011