כמעיין המתגבר (The Fountainhead) 9789655522495

Citation preview

‫איין ראנד‬

‫כמעיין המתגבר‬ ‫כולל הקדמה מיוחדת מאת הסופרת ואחרית דבר מאת‬ ‫ליאונרד פייקוף‬ ‫מאנגלית‪ :‬אינגה מיכאלי‬

‫‪Ayn Rand‬‬ ‫‪THE FOUNTAINHEAD‬‬ ‫‪Copyright © The Bobbs-Merrill Company, 1943‬‬ ‫‪Copyright © Ayn Rand, 1968‬‬ ‫‪Copyright © renewed 1971 by Ayn Rand‬‬ ‫‪Afterword copyright © Leonard Peikoff, 1993‬‬ ‫‪All rights reserved‬‬ ‫‪Hebrew Language Copyright‬‬ ‫‪© 2012 Kinneret, Zmora-Bitan, Dvir — Publishing House Ltd.‬‬ ‫כל הזכויות שמורות‬ ‫זכויות בעברית‬ ‫© תשע"ב ‪ 2012‬כנרת‪ ,‬זמורה־ביתן‪ ,‬דביר — מוציאים לאור בע"מ‬ ‫הספר ראה אור בעברית לראשונה בשנת ‪1954‬‬ ‫בתרגומו של דניאל אהליאב בהוצאת ש' פרידמן‬ ‫אין לשכפל‪ ,‬להעתיק‪ ,‬לצלם‪ ,‬להקליט‪ ,‬לתרגם‪ ,‬לאחסן במאגר מידע‪ ,‬לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני‪,‬‬ ‫אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה‪.‬‬ ‫שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט‬ ‫אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו"ל‪.‬‬ ‫הכנה לדפוס‪ :‬חלפי פתרונות דפוס מתקדמים בע"מ‬ ‫סידור‪ ,‬עימוד והפקה במפעלי כנרת‪ ,‬זמורה־ביתן‪ ,‬דביר — מוציאים לאור בע"מ‬ ‫רח' התעשייה ‪ ,10‬אור יהודה ‪60212‬‬ ‫‪Kinneret, Zmora-Bitan, Dvir — Publishing House Ltd.‬‬ ‫‪10 Hataasiya St., Or Yehuda 60212, Israel‬‬ ‫מסת"ב ‪ISBN 978-965-552-249-5‬‬ ‫‪www.kinbooks.co.il‬‬

‫לפרנק אוקונור‬

‫הקדמה‬ ‫רבים שאלו אותי מה דעתי על כך ש"כמעיין המתגבר" מוסיף לצאת לאור זה עשרים וחמש‬ ‫שנה‪ .‬איני יכולה לומר שזה מעורר בי רגש מיוחד‪ ,‬מלבד אולי סיפוק קל‪ .‬מבחינה זו הצהרתו‬ ‫של ויקטור הוגו‪" :‬לו היו הסופרים כותבים רק עבור בני תקופתם‪ ,‬הייתי נאלץ לשבור את‬ ‫קולמוסי ולזרוק אותו‪ ",‬מבטאת היטב את יחסי שלי לכתיבה‪.‬‬ ‫יש סופרים‪ ,‬ואני בהם‪ ,‬שחיים‪ ,‬חושבים וכותבים לא למען הרגע‪ .‬רומנים ראויים לשמם לא‬ ‫נכתבים כדי שיתפוגגו בתוך חודש או שנה‪ .‬העובדה שבימינו רוב הספרים כאלה — ספרים‬ ‫שנכתבים‪ ,‬מתפרסמים ודועכים במהירות כאילו היו מגזינים — מעידה בעליל על מצבה‬ ‫העגום של הספרות העכשווית ומצביעה בבירור על הפילוסופיה האסתטית העומדת‬ ‫בבסיסה‪ :‬נטורליזם עיתונאי שהגיע בקולות מגומגמים וחרדים למבוי סתום‪.‬‬ ‫אריכות ימים היא יתרונה המובהק‪ ,‬אם כי לא הבלעדי‪ ,‬של אסכולה ספרותית שלמעשה‬ ‫כבר אינה קיימת עוד‪ :‬הרומנטיציזם‪ .‬אין זה המקום לתזה בנושא הסיפורת הרומנטית‪ ,‬ולכן‬ ‫הרשו לי רק לומר‪ ,‬לטובת אותם סטודנטים שמעולם לא זכו להיחשף אליה‪ ,‬שהרומנטיציזם‬ ‫הוא האסכולה הקונספטואלית של האמנות‪ .‬הוא אינו עוסק בחיי היומיום והשגרה כי אם‬ ‫בבעיות של נצחיוּ ת‪ ,‬אוניברסליוּ ת וערכי קיום אנושיים‪ .‬הספרות הרומנטית אינה מתעדת‬ ‫ואינה מצלמת; היא יוצרת ומשליכה‪ .‬היא עוסקת‪ ,‬כדברי אריסטו‪ ,‬לא בדברים כהווייתם‪,‬‬ ‫אלא במה שיכול להיות או צריך להיות‪.‬‬ ‫ולטובת מי מכם שמייחסים חשיבות מיוחדת לרלוונטיות של הסיפור לתקופתנו אנו‪,‬‬ ‫אוסיף ואומר כי מעולם לא היתה בהיסטוריה תקופה שבה נדרש האדם להרהר‪ ,‬יותר מאשר‬ ‫היום‪ ,‬במה שהיה ראוי שיהיה‪.‬‬ ‫אין בכוונתי לרמוז כי בשעה שכתבתי את "כמעיין המתגבר" ידעתי שימשיכו להדפיס‬ ‫אותו עוד עשרים וחמש שנה‪ .‬לא חשבתי על שום מסגרת זמן‪ .‬ידעתי רק דבר אחד‪ :‬הספר‬ ‫הזה צריך להתקיים‪ .‬וכך היה‪.‬‬ ‫ידעתי זאת גם לפני עשרים וחמש שנה‪ ,‬כשתריסר מו"לים דחו את הספר שוב ושוב‬ ‫בטענה שהוא "אינטלקטואלי מדי" ו"שנוי במחלוקת"‪ ,‬ושלא יהיה לו קהל‪ .‬זה היה הקושי‬ ‫הגדול ביותר בתולדותיו‪ ,‬קושי שכמעט לא יכולתי לשאתו‪ .‬אני מציינת את העובדה הזאת‬ ‫למען מי מכם הסופרים שדומים לי במובן הזה — למקרה שתצטרכו להתמודד עם קושי‬ ‫מסוג זה — כדי לומר לכם שזה אפשרי‪.‬‬ ‫אני לא יכולה לדבר על "כמעיין המתגבר" או על ההיסטוריה שלו בלי להזכיר את האיש‬ ‫שאיפשר לי לכתוב‪ :‬בעלי‪ ,‬פרנק אוקונור‪.‬‬ ‫במחזה שכתבתי בראשית שנות השלושים לחיי‪ ,‬הגיבורה — ַאיידיל — כוכבת קולנוע‪,‬‬

‫מייצגת אותי כשהיא אומרת‪" :‬אני רוצה לראות במציאות‪ ,‬במו עיני‪ ,‬ביומיום שלי‪ ,‬כיצד‬ ‫מתממשת התהילה הזאת שיצרתי כאשליה‪ .‬אני רוצה שהיא תהיה אמיתית‪ .‬אני רוצה לדעת‬ ‫שאי־שם יש מישהו שרוצה בזה כמוני‪ .‬אחרת מה הטעם לעשות את זה? אין טעם לעבוד‬ ‫ולשחוק את עצמך למען חזון בלתי אפשרי‪ .‬גם הנפש צריכה לתדלק את עצמה‪ .‬היא עלולה‬ ‫להתרוקן‪".‬‬ ‫פרנק היה הדלק‪ .‬הוא העניק לי ביומיום שלי את המציאות של החיים ההם שיצרתי‬ ‫ב"כמעיין המתגבר"‪ ,‬והוא עזר לי להמשיך ולטפח אותה שנים רבות‪ ,‬גם כשלא היה סביבנו‬ ‫דבר פרט למדבר אפור של אנשים ואירועים שעוררו בנו רק בוז וסלידה‪ .‬אף אחד מאיתנו‬ ‫לא התפתה מעולם להתפשר על פחות מהעולם שיצרתי ב"כמעיין המתגבר"‪ ,‬ולעולם גם לא‬ ‫נתפשר‪ .‬זוהי תמצית הקשר בינינו‪.‬‬ ‫אם תיעדתי ושיבצתי בספרי דיאלוגים מ"חיי היומיום"‪ ,‬כדרך הסופרים הנטורליסטים‪,‬‬ ‫עשיתי זאת רק בגלל פרנק‪ .‬אחת השורות החזקות ביותר ב"כמעיין המתגבר"‪ ,‬לדוגמה‪,‬‬ ‫מופיעה בסוף השער השני‪ ,‬שבה בתגובה לשאלתו של טוּ הי‪" :‬למה שלא תגיד לי מה אתה‬ ‫חושב עלי?" עונה לו רורק‪" :‬אבל אני לא חושב עליך‪ ".‬פרנק השיב כך לטיפוס שונה מאוד‪,‬‬ ‫אך בהקשר דומה‪" .‬את משליכה פנינים לפני החזירים בלי לקבל ולו צלע חזיר בתמורה‪",‬‬ ‫אמר לי פרנק בהזדמנות אחרת‪ ,‬והתייחס לעמדתי המקצועית‪ .‬את השורה הזאת שמתי בפיה‬ ‫של דומיניק‪ ,‬במשפטו של רורק‪.‬‬ ‫רק לעתים רחוקות הרגשתי שמרפים את ידי‪ ,‬וגם כשהרגשתי כך‪ ,‬זה לא נמשך יותר‬ ‫מלילה אחד‪ .‬אבל ערב אחד‪ ,‬תוך כדי כתיבת "כמעיין המתגבר"‪ ,‬שטף אותי לפתע כעס‬ ‫עמוק על "מצב הדברים כפי שהם"‪ .‬חשבתי שלעולם לא תהיה לי האנרגיה לנוע צעד אחד‬ ‫קדימה לעבר "מה שצריך להיות"‪ .‬באותו לילה פרנק דיבר איתי שעות‪ .‬הוא שיכנע אותי‬ ‫שאין להפקיר את העולם בידי מי שאתה מתעב‪ .‬כשסיים לדבר נעלמה תחושת הרפיון שלי‬ ‫ולא שבה מעולם באותה עוצמה‪.‬‬ ‫מאז ומעולם התנגדתי למנהג של הקדשת ספרים; בעינַ י ספר מוקדש לכל קורא שמוכיח‬ ‫כי הוא ראוי לו‪ .‬אך באותו לילה הודעתי לפרנק שאקדיש לו את "כמעיין המתגבר"‪ ,‬כי הוא‬ ‫הציל אותו‪ .‬כעבור שנתיים חוויתי את אחד הרגעים המאושרים בחיי‪ ,‬כשחזר הביתה יום‬ ‫אחד ופניו אורו למראה ההגהות האחרונות של הספר‪ ,‬ובראשן המילים‪" ,‬מוקדש לפרנק‬ ‫אוקונור"‪ ,‬באותיות קרות‪ ,‬ברורות וחסרות פניות‪.‬‬ ‫נשאלתי אם השתניתי בעשרים וחמש השנים האחרונות‪ .‬לא‪ ,‬נשארתי מי שהייתי — ואף‬ ‫ביתר שאת‪ .‬והאם חל שינוי באידיאולוגיה שלי? לא‪ ,‬האמונה הבסיסית שלי‪ ,‬השקפתי על‬ ‫החיים ועל האדם‪ ,‬לא השתנתה מאז שאני זוכרת את עצמי‪ ,‬אבל הידע שלי ביישומה של‬ ‫האידיאולוגיה הזאת התרחב והוא מדויק יותר‪ .‬ומה דעתי היום על "כמעיין המתגבר"? אני‬ ‫גאה בו היום בדיוק כפי שהייתי ביום שסיימתי לכתוב אותו‪.‬‬ ‫האם כתבתי את הספר רק כדי להציג את הפילוסופיה שלי? הרשו לי לצטט מתוך "מטרת‬ ‫כתיבתי"‪ ,‬הרצאה שנשאתי במכללת לואיס אנד קלארק‪ ,‬באחד באוקטובר ‪:1963‬‬

‫זהו המניע וזוהי תכליתה של הכתיבה שלי‪ :‬הצגתו של האדם האידיאלי‪ .‬תיאורו של‬ ‫אידיאל מוסרי‪ ,‬כייעודי הספרותי האולטימטיבי‪ ,‬כמטרה בפני עצמה‪ ,‬מטרה שכל ערך‬ ‫דידקטי‪ ,‬אינטלקטואלי או פילוסופי המובעים ברומן הם רק אמצעי לביטויה‪.‬‬ ‫הרשו לי להדגיש את הנקודה‪ :‬מטרתי אינה להאיר את עיניהם של הקוראים שלי‬ ‫מבחינה פילוסופית‪ .‬מטרתי העיקרית — והמניע הראשון במעלה — היא לתאר את‬ ‫הווארד רורק ]או את גיבורי "מרד הנפילים"[ כתכלית לעצמה‪.‬‬ ‫לשם הסיפור‪ ...‬המבחן הבסיסי שלי לכל סיפור הוא זה‪ :‬האם‬ ‫אני כותבת — וקוראת — ֵ‬ ‫הייתי רוצה לפגוש את הדמויות הללו ולקחת חלק באירועים הללו גם במציאות? האם‬ ‫הסיפור הזה הוא חוויה ששווה לחוות אותה‪ ,‬רק לשם החוויה עצמה? האם ההנאה‬ ‫שבהיכרות עם הדמויות הללו היא תכלית בפני עצמה?‪...‬‬ ‫כיוון שמטרתי היא להציג את האדם האידיאלי‪ ,‬הייתי חייבת להגדיר את התנאים‬ ‫המאפשרים את קיומו ומחייבים אותו‪ .‬מאחר שאופיו של אדם הוא תוצר של אמונות‬ ‫הבסיס שלו‪ ,‬הייתי חייבת להגדיר את אמונות הבסיס ואת הערכים שיוצרים את אופיו‬ ‫של האדם האידיאלי ומניעים אותו במעשיו; כלומר‪ ,‬היה עלי להגדיר קוד ֶאתי שיש‬ ‫בבסיסו היגיון‪ .‬מאחר שהאדם חי ופועל בקרב אנשים אחרים‪ ,‬הייתי חייבת להציג‬ ‫מערכת חברתית המאפשרת לבני אדם אידיאליים להתקיים ולתפקד‪ ,‬מערכת רציונלית‪,‬‬ ‫חופשית ויצרנית‪ ,‬שתובעת מן האדם הרבה ומתגמלת אותו היטב‪ .‬וזו כמובן המערכת‬ ‫הקפיטליסטית‪ ,‬הדוגלת בחופש פעולה‪.‬‬ ‫אבל לא הפוליטיקה‪ ,‬לא המוסר ולא הפילוסופיה הם תכלית לעצמה‪ ,‬לא בחיים ולא‬ ‫בספרות‪ .‬רק האדם הוא תכלית לעצמו‪.‬‬ ‫האם יש שינויים מהותיים שהייתי רוצה להכניס ב"כמעיין המתגבר"? לא‪ .‬ולכן גם השארתי‬ ‫את הטקסט כמות שהוא‪ .‬אני רוצה שיעמוד לעד כפי נכתב‪ .‬אבל יש שגיאה אחת קטנה וגם‬ ‫משפט אחד מטעה שהייתי רוצה להבהיר‪ ,‬ולכן אזכיר אותם כאן‪.‬‬ ‫"אגוטיסט" בנאומו של רורק באולם המשפט‪ .‬למעשה‪,‬‬ ‫השגיאה סמנטית‪ :‬השימוש במילה ֶ‬ ‫המילה הנכונה היא "אגואיסט"‪ .‬השגיאה נובעת מההסתמכות שלי על מילון שסיפק הגדרות‬ ‫מוטעות של שתי המילים‪ ,‬כך ש"אגוטיסט" נראה בזמנו קרוב יותר למשמעות שהתכוונתי‬ ‫אליה ]המילון הוא ‪) .[Webster's Daily Use Dictionary, 1933‬עם זאת‪ ,‬יש לציין‬ ‫שהפילוסופים בני זמננו אשמים עוד יותר מהמילונאים בבלבול בין שתי המילים‪(.‬‬ ‫המשפט המטעה מופיע בנאומו של רורק‪" :‬מן ההכרח הפשוט ביותר ועד להפשטה הדתית‬ ‫הנעלה ביותר‪ ,‬מהגלגל ועד לגורד השחקים‪ ,‬כל מה שאנחנו וכל מה שיש לנו נובע מתכונה‬ ‫אחת של האדם — תפקודו של המוח השכלתני‪ ".‬המשפט עלול להתפרש בטעות כמתן‬ ‫גושפנקה לדת או למושגים דתיים‪ .‬אני זוכרת שהיססתי בניסוח המשפט‪ ,‬עד שלבסוף‬ ‫החלטתי כי דמותו של רורק וגם האתיאיזם שלי‪ ,‬כמו גם רוחו הכללית של הספר‪ ,‬מבוססים‬ ‫ומובנים היטב‪ ,‬כך שאיש לא יטעה בפירוש המשפט‪ ,‬בעיקר כי אמרתי שכל הפשטה דתית‬ ‫היא יציר מוחו של האדם ולא של התגלות על־טבעית‪.‬‬

‫אבל אין להניח סוגיה כזאת לפרשנויות‪ .‬לא התכוונתי בדברי לדת כשלעצמה‪ ,‬אלא‬ ‫לקטגוריה מיוחדת של הפשטה‪ ,‬הנעלה ביותר מסוגה‪ ,‬שבמשך מאות שנים נמצאה תחת‬ ‫חסותה המונופוליסטית של הדת‪ :‬האתיקה — וגם לאו דווקא אתיקה דתית‪ ,‬אלא "האתיקה"‬ ‫במובנה המופשט ביותר‪ ,‬עולם הערכים באשר הוא‪ ,‬הטוב והרע הטבועים באדם כמו קוד‪,‬‬ ‫מושג שנלוות לו קונוטציות רגשיות של רוממות‪ ,‬אצילות‪ ,‬כבוד ופאר שקשורים לעולם‬ ‫הערכים של האדם‪ ,‬שהדת ניכסה לעצמה‪.‬‬ ‫אותה משמעות ואותם שיקולים יש לייחס לפסקה נוספת בספר — דיאלוג קצר בין רורק‬ ‫להוֹ ּפטוֹ ן סטוֹ דארד‪ ,‬שאפשר לטעות בפירושו אם מוציאים אותו מההקשר‪:‬‬ ‫"'אתה אדם בעל אמונה דתית עמוקה‪ ,‬מר רורק — בדרכך שלך‪ .‬אני רואה את זה בבניינים‬ ‫שלך‪'.‬‬ ‫"'נכון‪ ',‬אמר רורק‪".‬‬ ‫בהקשר הנכון של הסצנה‪ ,‬המשמעות ברורה‪ :‬סטודארד מתייחס למסירותו העמוקה של‬ ‫רורק לערכים‪ ,‬לטוב ולנעלה ביותר‪ ,‬לאידיאלי ]קראו את ההסבר שלו לאופיו של המקדש‬ ‫המוצע[‪ .‬בנייתו של מקדש סטודארד והמשפט שבא בעקבותיו ממחישים זאת היטב‪.‬‬ ‫וזה מוביל אותי לסוגיה נרחבת יותר ששזורה בכל שורה ב"כמעיין המתגבר"‪ ,‬סוגיה שיש‬ ‫להבין אותה עד תום‪ ,‬אם רוצים להתחקות אחר הסיבות לפופולריות רבת־השנים של הרומן‪.‬‬ ‫המונופול של הדת על האתיקה כמעט אינו מאפשר להסביר את המשמעות הרגשית ואת‬ ‫הקונוטציות של השקפת החיים הרציונלית‪ .‬ממש כשם שהדת ניכסה לעצמה את נושא‬ ‫האתיקה והפכה את המוסר לכלי נשק נגד האדם‪ ,‬כך היא גם גזלה את המושגים הנעלים‬ ‫ביותר בשפתנו והציבה אותם מחוץ לעולם הזה ומעבר להישג ידו של האדם‪" .‬התעלות"‬ ‫מתארת בדרך כלל מצב רגשי שנובע מהרהור בעל־טבעי‪" .‬סגידה" היא חוויה רגשית של‬ ‫נאמנות ומסירות לישות עליונה שמעל האדם‪" .‬יראה" פירושה כבוד והערצה שבאים לידי‬ ‫ביטוי בכריעת ברך‪" .‬קדושה" היא מושג נעלה שאין לו דבר וחצי דבר עם חיי היומיום של‬ ‫האדם עלי אדמות‪ .‬וכן הלאה‪.‬‬ ‫אבל כל המושגים הללו מתייחסים לרגשות אמיתיים‪ ,‬גם אם לא קיים בהם ממד על־טבעי;‬ ‫את הרגשות הללו ניתן לחוש כהתרוממות רוח נאצלה‪ ,‬גם בלי ההשפלה העצמית שמחייבת‬ ‫הדת‪ .‬אם כן‪ ,‬מהו מקור המושגים הללו‪ ,‬ולמה הם מתייחסים? זהו כל הרובד הרגשי של‬ ‫מסירות האדם לאידיאל מוסרי‪ .‬מלבד ההיבטים המשפילים שהוסיפה הדת‪ ,‬כל הרובד הרגשי‬ ‫הזה נותר בלתי מזוהה‪ ,‬בלתי מוכר‪ ,‬בלתי מומשג‪.‬‬ ‫את הרובד העליון הזה של הרגש האנושי עלינו לגאול מן הביצה העכורה של המיסטיקה‬ ‫ולנתב בו בחזרה אל האובייקט הנכון‪ :‬האדם‪.‬‬ ‫במובן הזה‪ ,‬מתוך אותה כוונה ואותה משמעות‪ ,‬הייתי מזהה את החיים שתיארתי‬ ‫ב"כמעיין המתגבר" כפולחן האדם‪.‬‬ ‫זהו רגש שרק מעטים — מתי מעט — חווים בעקביות; יש החווים אותו כניצוצות נדירים‬ ‫שבוערים לרגע ומיד כבים‪ ,‬בלי השלכות מרחיקות לכת; יש מי שלא מבינים כלל על מה אני‬

‫מדברת; ויש גם מי שמבינים אותי ומקדישים את חייהם למאמץ הנתעב לכבות את‬ ‫הניצוצות הללו‪.‬‬ ‫אל תבלבלו בין "פולחן האדם" לניסיונות הרבים — שאין בהם כל כוונה לשחרר את‬ ‫המוסר מהדת ולהחזיר אותו אל עולם התבונה והשכל — להחליף את המשמעות הדתית‬ ‫הגרועה ביותר וחסרת ההיגיון במשמעות חילונית לגמרי‪ .‬קחו לדוגמה את הקולקטיביזם‬ ‫המודרני על כל צורותיו ]קומוניזם‪ ,‬פשיזם‪ ,‬נאציזם וכן הלאה[‪ :‬הוא משמר במלואו את‬ ‫האתיקה הדתית־אלטרואיסטית‪ ,‬שכן הוא רק מחליף את "אלוהים" ב"חברה" והופך אותה‬ ‫למושא לסגידה ולהקרבה‪ .‬יש בפילוסופיה המודרנית אסכולות שונות שדוחות את הזהות‬ ‫העצמית וקובעות כי המציאות היא שטף חסר הבחנה שנשלט בידי נסים וגחמות — לא של‬ ‫אלוהים‪ ,‬כי אם של האדם או "החברה"‪ .‬הניאו־מיסטיקנים הללו אינם מאמינים בפולחן‬ ‫חילנו את השנאה העמוקה לאדם שאפיינה את המיסטיקנים הקודמים‪.‬‬ ‫האדם; הם רק ְ‬ ‫גרסה גסה עוד יותר של שנאה מייצגים אותם טיפוסים אטומים ו"סטטיסטיים"‪ ,‬שאינם‬ ‫מסוגלים לתפוס את גדולתו של האדם‪ .‬הם מצהירים שהאדם אינו יכול להיות מושא‬ ‫לפולחן‪ ,‬כי מעולם לא נתקלו בדוגמה מייצגת הראויה לכך‪.‬‬ ‫חסידי פולחן האדם‪ ,‬במובן שטבעתי אני‪ ,‬הם אלו שרואים את הפוטנציאל הנאצל שטמון‬ ‫באדם ושואפים לממש אותו‪ .‬שונאי אדם הם מי שרואים בו יצור חסר אונים‪ ,‬מושחת ובזוי‪,‬‬ ‫ומשתדלים ככל יכולתם להוכיח זאת‪ .‬חשוב לציין שלכל אדם יש גישה ישירה ויכולת‬ ‫התבוננות פנימה אל עצמו בלבד‪.‬‬ ‫ליתר דיוק‪ ,‬ההבדל העיקרי בין שני המחנות הוא זה‪ :‬יש המבקשים לרומם את הערכתו‬ ‫העצמית של האדם ולקדש את אושרו עלי אדמות‪ ,‬ויש הנחושים שלא לאפשר זאת‪ .‬רוב בני‬ ‫האדם מעבירים את חייהם ומכלים את האנרגיה הפסיכולוגית שלהם אי־שם באמצע‪,‬‬ ‫מתנדנדים בין שני הקטבים ונאבקים להימנע מלקרוא לסוגיה בשם‪ .‬אבל זה אינו משנה את‬ ‫טבעה של הסוגיה‪.‬‬ ‫אולי הדרך הטובה ביותר להתחבר לתחושת החיים המפעפעת ב"כמעיין המתגבר" היא‬ ‫להציג את הציטוט שהתנוסס בראשו של כתב היד‪ ,‬אף שבסופו של דבר הוצאתי אותו‬ ‫מהגרסה הסופית שפורסמה‪ .‬כעת‪ ,‬משניתנה לי ההזדמנות להסביר אותו‪ ,‬אני שמחה להחזיר‬ ‫אותו למקומו‪.‬‬ ‫הסרתי את הציטוט בשל מחלוקת עמוקה עם הפילוסופיה של מחברו‪ ,‬פרידריך ניטשה‪.‬‬ ‫מבחינה פילוסופית ניטשה הוא מיסטיקן משולל היגיון‪ .‬המטאפיזיקה שלו מורכבת מעולם‬ ‫"ביירוני" משהו‪ ,‬יקום "זדוני" מטבעו; האפיסטמולוגיה משעבדת את התבונה ל"רצון"‪ ,‬או‬ ‫לרגש‪ ,‬או לאינסטינקט‪ ,‬או לדם או למידות הטבועות באדם מלידתו‪ .‬אבל כמשורר‪ ,‬הוא‬ ‫מקרין לפעמים ]ולא בעקביות[ אמונה מופלאה בגדולתו של האדם‪ ,‬אמונה שבאה לידי ביטוי‬ ‫במונחים של רגש ולא של אינטלקט‪.‬‬ ‫הדבר ניכר במיוחד בציטוט שבחרתי‪ .‬לא יכולתי לתמוך במשמעות המילולית שלו‪ :‬הוא‬ ‫מבוסס על עיקרון שאין לו הצדקה — דטרמיניזם פסיכולוגי‪ .‬אבל אם נתייחס לזה כאל‬

‫ביטוי פואטי של חוויה רגשית ]ואם נחליף את המושג של "הנחת יסוד" נרכשת ונשתמש‬ ‫במקומו ב"ודאות פנימית" מולדת[‪ ,‬הרי שהציטוט הוא ביטוי להערכה עצמית נשגבת ומסכם‬ ‫היטב את התולדה הרגשית של האמונה הרציונלית והפילוסופית שעומדת בלב "כמעיין‬ ‫המתגבר"‪:‬‬ ‫"לא היצירות כי אם האמונה היא כאן הצד המכריע‪ .‬היא הקובעת את סדר המעלות‪ ,‬אם‬ ‫להשתמש בנוסחא דתית עתיקה‪ ,‬אך במשמעות חדשה ועמוקה יותר‪ :‬איזו אמונת־א ֶֹמן שיש‬ ‫לה לנפש האצילה לגבי עצמה‪ ,‬משהו שאינו בר־חיפוש ולא בר־מציאה ואולי גם לא‬ ‫בר־אבידה‪ .‬הנפש האצילה יש בה יראת־כבוד בפני עצמה" ]פרידריך ניטשה‪ ,‬מעבר לטוב‬ ‫ולרוע[‪1.‬‬ ‫‪ 1‬פרידריך ניטשה‪ ,‬מעבר לטוב ולרוע ‪ /‬לגניאלוגיה של המוסר‪ ,‬תרגום‪ :‬ד"ר ישראל אלדד‪ ,‬הוצאת שוקן‪.1979 ,‬‬

‫השקפה זו על האדם כמעט לא מצאה ביטוי לאורך ההיסטוריה‪ .‬למעשה‪ ,‬כיום היא אינה‬ ‫קיימת‪ .‬ואף על פי כן‪ ,‬בהשקפה הזאת מחזיק מיטב הנוער בצאתו אל החיים — אם כי‬ ‫בדרגות שונות של כמיהה‪ ,‬כיסופים‪ ,‬להט ומבוכה מייסרת‪ .‬לרובם זו אפילו לא נקודת‬ ‫השקפה‪ ,‬אלא תחושה מעורפלת ומהוססת שכל כולה כאב גולמי‪ ,‬מהול באושר‪ ,‬שקשה‬ ‫לבטאו‪ .‬זוהי תחושה של ציפייה עצומה‪ ,‬תחושה שלחיים שלך יש משמעות‪ ,‬שהישגים‬ ‫אדירים צפויים לך‪ ,‬שדרכך סלולה לפניך‪.‬‬ ‫אין זה מטבעו של האדם‪ ,‬ולא של אף יצור חי‪ ,‬להתחיל את חייו מתוך ויתור‪ .‬אין זה‬ ‫מטבעו של האדם לירוק לעצמו בפרצוף ולגנות את עצם קיומו; זה דורש תהליך של‬ ‫השחתה שהקצב שלו משתנה מאדם לאדם‪ .‬יש המרימים ידיים מיד עם הסימן הראשון‬ ‫ללחץ; אחרים מוכרים את נשמתם; יש הנמחצים תחת העומס במידה זו או אחרת ומאבדים‬ ‫את האש שבערה בתוכם‪ ,‬אף שלעולם לא יֵ דעו איך ומתי הלכה לאיבוד‪ .‬הכול נמוג ונעלם‬ ‫הביצה הענקית של המבוגרים‪ ,‬שאומרים להם בעקשנות שבגרות פירושה ויתור על‬ ‫לתוך ִּ‬ ‫הנפש; שביטחון פירושו הפקרת הערכים‪ ,‬ולמעשה איבוד תחושת הערך העצמי‪ .‬רק מעטים‬ ‫מחזיקים מעמד וממשיכים בדרכם‪ ,‬וזאת בידיעה ברורה שאסור להם לבגוד באש שבוערת‬ ‫בתוכם‪ ,‬שעליהם ללמוד להעניק לה צורה‪ ,‬תכלית‪ ,‬ממשות‪ .‬אך יהא אשר יהא עתידם‪ ,‬בשחר‬ ‫חייהם מבקשים בני האדם את החזון האצילי של טבע האדם ושל הפוטנציאל לחיים‪.‬‬ ‫יש מעט מאוד ציוני דרך שמנחים אותם‪" .‬כמעיין המתגבר" הוא אחד מהם‪.‬‬ ‫זוהי אחת הסיבות העיקריות לפופולריות של הרומן גם אחרי שנים רבות‪ :‬הוא מאשש את‬ ‫קיומה של רוח נעורים‪ ,‬הוא מצהיר בריש גלי על נשגבות האדם‪ ,‬הוא מוכיח שזה אפשרי‪.‬‬ ‫אז מה אם רק מעטים בכל דור יפנימו באמת את מלוא שיעור קומתו של האדם — והשאר‬ ‫יבגדו ָּבאמת‪ .‬אותם מתי מעט הם שמניעים את העולם ומעניקים לחיים משמעות‪ ,‬ובין כה‬ ‫וכה אליהם דיברתי מאז ומעולם‪ .‬כל השאר אינם מעניינים אותי‪ .‬לא בי הם יבגדו‪ ,‬וגם לא‬ ‫ב"כמעיין המתגבר"; הם יבגדו בנשמותיהם שלהם‪.‬‬ ‫איין ראנד‪,‬‬

‫ניו יורק‪ ,‬מאי ‪1968‬‬

‫תודה מקרב לב למקצוע האדריכלות ולגיבוריו‪ ,‬שהעניקו לנו כמה מהביטויים‬ ‫הנעלים ביותר לגאונות האנושית‪ ,‬ועם זאת נותרו ברובם אלמונים‪ .‬כמו כן שלוחה‬ ‫תודתי לאדריכלים שהעניקו לי עזרה בנושאים הטכניים שמופיעים בספר‪.‬‬ ‫אף דמות ואף אירוע בספר זה אינם לקוחים מעולם המציאות‪ .‬גם את הכותרות של‬ ‫טורי העיתונים המצאתי בעת כתיבת הטיוטה הראשונה של הרומן הזה‪ ,‬לפני חמש‬ ‫שנים‪ .‬הן אינן לקוחות מעיתונים אמיתיים‪.‬‬ ‫איין ראנד‪,‬‬ ‫‪ 10‬במרס ‪1943‬‬

‫שער ראשון‬ ‫פיטר קיטינג‬

‫‪1‬‬ ‫הווארד רוֹ ְרק צחק‪.‬‬ ‫הוא עמד עירום בקצה הצוק‪ .‬האגם נפרש הרחק מתחתיו‪ .‬צוק הגרניט נראה כאילו פרץ‬ ‫מתוך המים השלווים‪ ,‬נסק אל השמים וקפא במעופו‪ .‬המים נראו נייחים‪ ,‬והאבן — זורמת‪.‬‬ ‫האבן קפאה רק לשבריר שנייה של קרב‪ ,‬כשכוח פגש בכוח והזרמים נעצרו לרגע שהיה‬ ‫דינמי יותר מכל תנועה‪ .‬האבן בהקה‪ ,‬ספוגת קרני שמש‪.‬‬ ‫האגם שלרגליו נראה כמו טבעת פלדה דקה שחצתה את הצוק לשניים‪ .‬הסלעים צנחו אל‬ ‫המעמקים‪ ,‬בלתי משתנים‪ .‬הם התחילו והסתיימו בשמים‪ .‬וכך נראה העולם מרחף בחלל‪,‬‬ ‫כמו אי התלוי על בלימה‪ ,‬מעוגן לרגליו של האיש שעל הצוק‪.‬‬ ‫גופו נטה לאחור על רקע השמים‪ .‬גוף זוויתי של קווים ישרים וארוכים שכל קימור בו‬ ‫נשבר לכמה פאות‪ ,‬כמו במנסרה‪ .‬הוא עמד קפוא‪ .‬ידיו היו שמוטות לצדי גופו‪ ,‬כפותיהן‬ ‫כלפי חוץ‪ .‬הוא חש שעצמות השכמה שלו נצמדות זו אל זו‪ ,‬הוא חש היטב בקימור צווארו‬ ‫ובכובד הדם שזרם אל ידיו‪ .‬הוא חש בנשיבת הרוח מאחוריו‪ ,‬בשקע של עמוד השדרה‪ .‬הרוח‬ ‫בידרה את שערו על רקע השמים‪ .‬שערו לא היה בלונדיני וגם לא אדמוני‪ ,‬אלא בדיוק כצבע‬ ‫קליפתו של תפוז בשל‪.‬‬ ‫הוא צחק בגלל מה שקרה לו באותו בוקר‪ ,‬ובגלל מה שעוד צפוי לו‪.‬‬ ‫הוא ידע שצפויים לו ימים קשים‪ .‬הוא ידע שייאלץ לענות על שאלות ולהגות תוכנית‬ ‫פעולה‪ .‬הוא ידע שכדאי לו לחשוב על זה‪ .‬ועם זאת ידע שלא יחשוב על זה‪ ,‬כי הכול כבר‬ ‫היה ברור מאליו‪ ,‬כי תוכנית הפעולה נהגתה מזמן‪ ,‬וכי הוא רצה לצחוק‪.‬‬ ‫הוא ניסה להרהר בכך‪ .‬אבל הוא שכח‪ .‬הוא התבונן בגרניט‪.‬‬ ‫הוא כבר לא צחק כשמבטו נתקל בקרקע שמסביבו‪ .‬פניו היו כחוק טבע‪ ,‬כעובדה שאין‬ ‫לערער עליה‪ ,‬שאין לשנותה ואין להתרפס בפניה‪ .‬עצמות לחייו היו גבוהות‪ ,‬ומתחת להן‬ ‫לחיים כחושות וחלולות; עיניו היו אפורות‪ ,‬קרות ונוקבות; פיו היה מלא בוז‪ ,‬קפוץ‪ ,‬כמו פה‬ ‫של תליין או של קדוש‪.‬‬ ‫הוא התבונן בגרניט‪ .‬יש לחתוך אותו‪ ,‬חשב לעצמו‪ ,‬ליצור ממנו קירות‪ .‬הוא התבונן בעץ‪.‬‬ ‫יש לגדוע אותו ולחתוך ממנו לוחות‪ .‬הוא התבונן בפס של חלודה שחצה את האבן וחשב על‬ ‫עורק הברזל שמתחת לפני הקרקע‪ .‬יש להתיך אותו ולהציב קורות פלדה על רקע השמים‪.‬‬ ‫הסלעים הללו‪ ,‬חשב לעצמו‪ ,‬הם כאן למעני; הם מצפים למקדח‪ ,‬לאצבע דינמיט‪ ,‬לקול‬ ‫שלי; הם מחכים להתבקע‪ ,‬להתנפץ‪ ,‬להיכתש‪ ,‬להיוולד מחדש; הם מחכים לצורה שייצרו‬

‫מהם ידי‪.‬‬ ‫ואז הניד את ראשו‪ ,‬כי שוב נזכר באותו בוקר‪ .‬הוא ידע שמצפה לו מלאכה רבה‪ .‬הוא קרב‬ ‫אל קצה הצוק‪ ,‬הניף את זרועותיו וצלל מטה‪ ,‬היישר אל השמים שמתחתיו‪.‬‬ ‫הוא חצה את האגם אל החוף שמנגד‪ .‬הוא טיפס על הסלעים‪ ,‬היכן שהשאיר את בגדיו‪.‬‬ ‫בסטנטון‪ ,‬נהג לבוא לכאן בכל‬ ‫הוא התבונן סביבו בצער‪ .‬זה שלוש שנים‪ ,‬מאז עבר להתגורר ֶ‬ ‫שעה פנויה — ולא היו לו רבות — כדי לשחות‪ ,‬לנוח‪ ,‬לחשוב‪ ,‬להתבודד ולהרגיש שהוא חי‪.‬‬ ‫הדבר הראשון שהשתוקק לעשות‪ ,‬מתוך חירותו החדשה‪ ,‬היה לבוא לכאן‪ .‬הוא ידע שזאת‬ ‫הפעם האחרונה‪ .‬באותו בוקר גורש מבית הספר לאדריכלות שבמכון סטנטון לטכנולוגיה‪.‬‬ ‫הוא לבש את בגדיו‪ :‬מכנסי ג'ינס ישנים‪ ,‬סנדלים‪ ,‬חולצה ששרווליה קצרים וכמעט כל‬ ‫כפתוריה חסרים‪ .‬הוא פנה אל שביל צר שהתפתל בין הסלעים‪ ,‬ומשם אל שביל כבוש‬ ‫שנמתח במדרון הירוק עד לכביש שמתחת‪.‬‬ ‫הוא החיש את צעדיו‪ ,‬ובתנועותיו ניכרה מין בקיאות עצלה ומשוחררת‪ .‬הוא צעד על‬ ‫הכביש הארוך ושטוף השמש‪ .‬הרחק מולו השתרעה סטנטון לחופי מסצ'וסטס‪ ,‬עיירה קטנה‬ ‫ששימשה רק תפאורת רקע לגולת הכותרת של קיומה — המכון הגדול שניצב על גבעה‬ ‫מאחוריה‪.‬‬ ‫בפאתי סטנטון קידמה את פניו המזבלה‪ .‬תל אפור של זבל התרומם מתוך העשב‪ .‬הוא‬ ‫העלה ֵאד‪ .‬קופסאות שימורים נצצו בשמש‪ .‬הכביש הוביל אל הבתים הראשונים בעיירה‪,‬‬ ‫ומשם אל הכנסייה‪ .‬הבניין הגותי כוסה רעפים כחולים־אפרפרים‪ .‬תומכות העץ האיתנות לא‬ ‫תמכו בדבר‪ .‬את הוויטראז'ים תחמו סבכות כבדות‪ ,‬דמויות אבן‪ .‬הכנסייה הובילה אל‬ ‫רחובות ארוכים‪ ,‬מוקפים מדשאות מטופחות וראוותניות‪ .‬מאחורי המדשאות ניצבו ערמות‬ ‫של עצים בכל הצורות האפשריות‪ :‬כגמלונים‪ ,‬כצריחים‪ ,‬כחלונות גג — ְתפוחים ממרפסות‬ ‫רחבות; מעוכים תחת גגות משופעים עצומים‪ .‬וילונות לבנים ריפרפו בחלונות‪ .‬פח אשפה‬ ‫שעלה על גדותיו עמד ליד דלת צדדית‪ .‬כלב פקינזי זקן רבץ על כרית בפתח בית והזיל ריר‪.‬‬ ‫בין עמודי אחת המרפסות התבדר לו ברוח חבל כביסה מלא בחיתולים‪.‬‬ ‫התושבים הפנו ראשיהם להביט בהווארד רורק כשחלף על פניהם‪ .‬אחדים המשיכו לנעוץ‬ ‫עיניים בגבו במין תרעומת פתאומית‪ .‬לא היתה להם סיבה לכך‪ :‬זאת התחושה שעוררה‬ ‫נוכחותו אצל רוב בני האדם‪ .‬כי הווארד רורק לא ראה אף אחד‪ .‬עבורו הרחובות היו ריקים‪.‬‬ ‫הוא היה יכול להלך בהם עירום כביום היוולדו‪ ,‬בלי חשש‪ .‬הוא חצה את לב העיירה‪:‬‬ ‫מדשאה ירוקה ורחבת ידיים‪ ,‬מוקפת חלונות ראווה‪ .‬בחלונות נתלו כרזות חדשות‪" :‬ברוכים‬ ‫הבאים‪ ,‬מחזור ‪" ,"!22‬בהצלחה למחזור ‪ "!22‬טקס הסיום של תלמידי מחזור ‪ 22‬במכון‬ ‫סטנטון לטכנולוגיה עמד להיערך באותו יום אחר הצהריים‪.‬‬ ‫רורק פנה לרחוב צדדי‪ ,‬לעבר ביתה של גברת קיטינג‪ .‬בבית הזה‪ ,‬האחרון בשורת בתים‬ ‫ארוכה על גבעה מעל גיא ירוק‪ ,‬היה רורק דייר משנה בשלוש השנים האחרונות‪.‬‬ ‫גברת קיטינג עמדה במרפסת‪ .‬היא האכילה זוג כנריות בכלוב שנתלה מעל המעקה‪ .‬ידה‬ ‫הקטנה והשמנמנה קפאה באוויר למראהו‪ .‬היא עקבה אחריו במבט סקרני‪ .‬היא ניסתה לכווץ‬

‫את שפתיה לארשת נאותה של השתתפות בצער; אך הצליחה רק להסגיר את המאמץ שגבה‬ ‫ממנה הניסיון הזה‪.‬‬ ‫הוא חצה את המרפסת בלי להכיר בקיומה‪ .‬היא עצרה אותו‪" .‬מר רורק!"‬ ‫"כן?"‬ ‫"מר רורק‪ ,‬הצטערתי מאוד לשמוע‪ — "...‬לרגע היססה בהצטנעות מעושה — "על מה‬ ‫שקרה הבוקר‪".‬‬ ‫"מה קרה?" שאל‪.‬‬ ‫"שגירשו אותך מהמכון‪ .‬אין לי מילים לתאר את צערי‪ .‬רק רציתי שתדע שלבי איתך‪".‬‬ ‫הוא הביט בה ארוכות‪ .‬היא ידעה שאינו רואה אותה‪ .‬לא‪ ,‬חשבה לעצמה‪ ,‬זה לא מדויק‪.‬‬ ‫הוא תמיד הישיר מבט בבני אדם‪ ,‬ועיניו הארורות לא החמיצו שום פרט‪ ,‬אלא שתמיד עורר‬ ‫באנשים תחושה שאינם קיימים‪ .‬הוא פשוט עמד ונעץ בה מבט‪ .‬אפילו לא טרח להגיב‪.‬‬ ‫"אני מתכוונת‪ ",‬המשיכה ואמרה‪" ,‬שאם אדם סובל בעולם הזה‪ ,‬סימן שהוא עשה טעות‪.‬‬ ‫ברור שעליך לוותר על האדריכלות כמקצוע‪ ,‬נכון? אבל בחור צעיר לא יתקשה להרוויח את‬ ‫לחמו בכבוד‪ ,‬אם זה בעבודה פקידותית או בשיווק או משהו כזה‪".‬‬ ‫הוא פנה ללכת‪.‬‬ ‫"מר רורק!" קראה אחריו‪.‬‬ ‫"כן?"‬ ‫"הדיקן התקשר כשלא היית פה‪".‬‬ ‫לשם שינוי היא ציפתה להבחין באיזו תגובה רגשית מצדו; כל תגובה כזאת‪ ,‬ולו הקלה‬ ‫ביותר‪ ,‬תתקבל כסימן לשבירה‪ .‬היא התקשתה לומר מדוע‪ ,‬אבל מאז ומעולם רצתה לראות‬ ‫אותו נשבר‪.‬‬ ‫"כן?" שאל‪.‬‬ ‫"הדיקן‪ ",‬שבה ואמרה בהיסוס‪ ,‬כאילו ניסתה לחזור על הרגע הדרמטי‪" .‬הדיקן בכבודו‬ ‫ובעצמו‪ ,‬באמצעות מזכירתו‪".‬‬ ‫"ו‪"?...‬‬ ‫"היא ביקשה לומר לך שהדיקן רוצה לראות אותך מיד כשתחזור הביתה‪".‬‬ ‫"תודה‪".‬‬ ‫"מה כבר הוא רוצה עכשיו‪ ,‬לדעתך?"‬ ‫"אני לא יודע‪".‬‬ ‫הוא אמר‪" :‬אני לא יודע"‪ .‬אבל היא שמעה בבירור‪" :‬לא מעניין אותי"‪ .‬היא לטשה בו‬ ‫מבט‪ ,‬כמתקשה להאמין‪.‬‬ ‫"פיטי מסיים היום את הלימודים‪ ".‬היא פלטה את המשפט כאילו לא‬ ‫"דרך אגב‪ ",‬אמרה‪ּ ,‬‬ ‫היה לו שום קשר לשיחה‪.‬‬ ‫"היום? אה‪ ,‬כן‪".‬‬ ‫"בשבילי זה יום גדול‪ .‬וכשאני נזכרת איך עבדתי בפרך כדי לשלוח את בני ללימודים‪ .‬לא‬

‫שאני מתלוננת‪ .‬אני לא מהמתלוננים‪ּ .‬פיטי הוא פשוט בחור מבריק‪".‬‬ ‫היא עמדה בלי ניע‪ .‬מתחת לקפלים המעומלנים של שמלת הכותנה שלה נדחס גופה הקטן‬ ‫והמלא במחוך כה הדוק‪ ,‬שכל משמני גופה נראו כאילו נדחפו אל מפרקי ידיה וקרסוליה‪.‬‬ ‫"כמובן‪ ",‬נחפזה האישה והמשיכה לדון בנושא החביב עליה‪" ,‬אני גם לא מהמתפארים‪.‬‬ ‫מה לעשות‪ ,‬יש אמהות שהתמזל מזלן‪ ,‬ויש אחרות שלא‪ .‬כל אחד מקבל את מה שמגיע לו‪.‬‬ ‫שים לב לפיטי שלי‪ ,‬מהיום ואילך‪ .‬אני לא אחת שתרצה שהבן שלה יהרוג את עצמו בעבודה‬ ‫קשה‪ ,‬ואני אודה לאל על כל הצלחה קטנה שתיקרה בדרכו‪ .‬אבל אם יתברר שהילד אינו‬ ‫האדריכל הגדול ביותר שידעה ארצות הברית‪ ,‬אמא שלו תדרוש לדעת למה!"‬ ‫הוא פנה ללכת‪.‬‬ ‫"אבל מה אני עושה‪ ,‬שאני תופסת אותך ככה!" הוסיפה ואמרה במתק שפתיים‪" .‬מוטב‬ ‫שתזדרז להחליף בגדים ולרוץ‪ .‬הדיקן מחכה לך‪".‬‬ ‫היא הביטה בו מבעד לדלת הרשת‪ ,‬ועיניה עקבו אחר הדמות הצנומה שחצתה את‬ ‫הטרקלין המסודר והמאובן שלה‪ .‬כששהה בבית עורר בה תמיד איזו אי־נוחות מהולה בחשש‬ ‫לא־מוסבר‪ ,‬כאילו ציפתה לראותו מסתובב לפתע ומנפץ את שולחן הקפה‪ ,‬את האגרטלים‬ ‫הסיניים או את התצלומים במסגרות‪ .‬מעולם לא הראה נטייה לנהוג כך‪ ,‬ובכל זאת ציפתה‬ ‫לזה‪ ,‬אף שלא ידעה מדוע‪.‬‬ ‫רורק עלה במדרגות אל חדרו‪ .‬החדר היה גדול וריק‪ ,‬והוא נראה מואר בזכות הברק הנקי‬ ‫של צבעו הלבן‪ .‬גברת קיטינג כמעט לא הרגישה שרורק אכן מתגורר שם‪ .‬הוא לא הוסיף ולו‬ ‫חפץ אחד על פריטי הריהוט החיוניים ביותר שסיפקה לו‪ :‬לא תמונה‪ ,‬לא קישוט‪ ,‬שום מגע‬ ‫אנושי שיש בו קלילות‪ .‬הוא לא הביא לחדר אלא את בגדיו ואת שרטוטיו; מעט מדי בגדים‬ ‫לערמה גבוהה באחת מפינות החדר; לעתים חשבה‬ ‫ויותר מדי שרטוטים‪ .‬הוא ערם אותם ֵ‬ ‫לעצמה ששרטוטיו הם שחיים בחדר‪ ,‬ולא האיש עצמו‪.‬‬ ‫רורק ניגש אל השרטוטים שלו; אותם עליו לארוז‪ ,‬בראש ובראשונה‪ .‬הוא הרים אחד מהם‪,‬‬ ‫ואז עוד אחד‪ ,‬ועוד אחד‪ .‬הוא עמד והתבונן ביריעות הנייר הגדולות‪.‬‬ ‫כולם היו תרשימי בניינים שכמותם לא נבנו מעולם על פני האדמה‪ .‬הם נראו כמו הבתים‬ ‫הראשונים‪ ,‬מעשה ידיו של אדם הראשון‪ ,‬שמעולם לא שמע על בניינים אחרים לפניו‪ .‬לא‬ ‫היה מה לומר עליהם‪ ,‬אלא שכל בניין היה באופן בלתי נמנע מה שנועד להיות‪ .‬הם לא נראו‬ ‫כאילו המשרטט ישב‪ ,‬שקל והירהר‪ ,‬ובעמל רב צירף יחדיו דלתות‪ ,‬עמודים וחלונות בהתאם‬ ‫לגחמותיו ולחוקים שבספרי הלימוד‪ .‬לא‪ ,‬הם נראו כאילו צצו מתוך האדמה‪ ,‬מתוך כוח חי‬ ‫וממשי‪ ,‬מושלמים ומדויקים באופן בלתי ניתן לשינוי‪ .‬ליד ששירטטה את קווי העיפרון‬ ‫החדים היה עוד הרבה ללמוד‪ .‬ועם זאת אף אחד מהקווים לא נראה מיותר‪ ,‬שום דבר‬ ‫בתוכנית לא היה חסר‪ .‬המבנים נראו פשוטים‪ ,‬כמעט סגפניים‪ ,‬ורק מבט בוחן היה מגלה‬ ‫כמה עבודה הושקעה בהם‪ ,‬כמה מסובכת היתה השיטה‪ ,‬כמה גאונית היתה המחשבה שיצרה‬ ‫את הפשטות הזאת‪ .‬הבניינים לא היו קלאסיים ולא גותיים‪ .‬הם גם לא היו רנסאנסיים‪ .‬הם‬ ‫היו רק הווארד רורק‪.‬‬ ‫הוא נעצר והתבונן באחד השרטוטים‪ .‬זה היה תרשים שמעולם לא השביע את רצונו‪ .‬הוא‬

‫שירטט אותו רק כתרגיל פרטי בנפרד משאר התרגילים שהשלים במסגרת לימודיו; הוא נהג‬ ‫לעשות זאת לעתים מזומנות‪ :‬בכל פעם שהיה רואה אתר מסוים‪ ,‬היה נעצר לפניו ותוהה‬ ‫בינו לבינו איזה בניין אמור להיבנות כאן‪ .‬הוא בהה בשרטוט לילות תמימים ושאל את עצמו‬ ‫מה חסר כאן‪ .‬כעת‪ ,‬כשהביט בו בלי משים‪ ,‬הבין מיד במה שגה‪.‬‬ ‫הוא פרש את השרטוט על השולחן‪ ,‬רכן מעליו והחל למתוח קווים על פני התרשים‬ ‫המסודר והנקי‪ .‬מדי פעם נעצר והתבונן בשרטוט‪ .‬כריות אצבעותיו היו לחוצות אל הנייר‪,‬‬ ‫כאילו החזיק את הבניין בידיו‪ .‬אצבעותיו היו ארוכות‪ ,‬מגוידות‪ ,‬ומפרקי ידיו בולטים‪.‬‬ ‫כעבור שעה שמע נקישה על דלת חדרו‪.‬‬ ‫"פתוח‪ ",‬הפטיר בלי לשאת את מבטו‪.‬‬ ‫"מר רורק!" גברת קיטינג פערה את פיה בתדהמה ולטשה בו מבט מפתח החדר‪" .‬מה אתה‬ ‫עושה‪ ,‬בשם אלוהים?"‬ ‫הוא הפנה את ראשו והביט בה‪ ,‬כמנסה להיזכר מי היא‪.‬‬ ‫"מה עם הדיקן?" נאנחה האישה‪" .‬הוא מחכה לך‪".‬‬ ‫"אה‪ ",‬אמר רורק‪" .‬שכחתי‪".‬‬ ‫"שכחת?!"‬ ‫"כן‪ ",‬היא שמעה בקולו פליאה‪ ,‬כאילו הוא תמה על תמיהתה‪.‬‬ ‫"נו‪ ,‬מה אני אגיד לך‪ ",‬נשנקה גברת קיטינג‪" ,‬כנראה מגיע לך! בהחלט‪ ,‬מגיע לך‪ .‬ועוד‬ ‫כשטקס הסיום מתחיל בארבע וחצי‪ .‬באמת ציפית שיהיה לו זמן לראות אותך?"‬ ‫"אני מיד הולך אליו‪ ,‬גברת קיטינג‪".‬‬ ‫לא רק סקרנותה דחפה אותה לפעולה; לאמיתו של דבר‪ ,‬זה היה בעיקר החשש שחבר‬ ‫המנהלים יחזור בו מפסיקתו‪ .‬רורק פנה אל חדר הרחצה שבקצה המסדרון; היא הביטה בו‬ ‫כששטף את ידיו‪ ,‬וכשניסה להחליק לאחור את שערו הסתור והחלק ולשוות לו מראה‬ ‫מסודר‪ .‬הוא יצא אל המסדרון וכבר היה בדרכו אל המדרגות‪ ,‬כשהתחוור לה פתאום שהוא‬ ‫עומד לצאת מהבית‪.‬‬ ‫"מר רורק!" נאנקה האישה והצביעה על בגדיו‪" .‬אתה לא מתכוון ללכת ככה‪ ,‬נכון?"‬ ‫"למה לא?"‬ ‫"כי זה הדיקן שלך!"‬ ‫"כבר לא‪ ,‬גברת קיטינג‪".‬‬ ‫גברת קיטינג המזועזעת חשבה ששמעה צהלה בקולו‪.‬‬ ‫מכון סטנטון לטכנולוגיה עמד על גבעה‪ .‬קירותיו המשוננים התנשאו כמו כתר מעל העיר‬ ‫שהשתרעה לרגליו‪ .‬הוא נראה כמו מבצר ימי־ביניימי שקתדרלה גותית מודבקת לכרסו‪.‬‬ ‫המבצר הלם בהחלט את ייעודו‪ :‬קירות לבנים איתנים‪ ,‬כמה חרכים רחבים דיים לזקיפים‪,‬‬ ‫ביצורים שיכלו להגן היטב על קשתים‪ ,‬וגם צריחים פינתיים מושלמים ליציקת שמן רותח‬ ‫על ראשיהם של פולשים — אם יתעורר צורך דחוף שכזה במוסד לימודי‪ .‬הקתדרלה‬ ‫הת ֲח ָרתי‪ ,‬הגנה שברירית מפני צמד אויבים מרים‪ :‬האור והאוויר‪.‬‬ ‫התנוססה מעליו בהדרה ַ‬ ‫משרדו של הדיקן נראה כמו קפלה‪ ,‬בריכה חולמנית של שעת בין ערביים שניזונה מחלון‬

‫ויטראז' אחד גבוה‪ .‬דמדומים זרמו פנימה מבעד לגלימות של קדושים מאובנים שזרועותיהם‬ ‫מקופלות במרפקים‪ .‬נקודה אדומה ונקודה סגולה של אור נחו בהתאמה על שני ַגרגוֹ ילים‬ ‫אמיתיים שכרעו על ארבע משני צדי אח‪ ,‬שמעולם לא הובערה‪ .‬כתם ירוק ריצד במרכזה של‬ ‫רתנוֹ ן‪ ,‬שנתלתה מעל האח‪.‬‬ ‫הפ ֶ‬ ‫תמונת ּ ַ‬ ‫כשרורק נכנס למשרד‪ ,‬התנועעה צלליתו המעומעמת של הדיקן מאחורי שולחנו שגולף‬ ‫כתא וידויים‪ .‬הוא היה גבר נמוך קומה ושמנמן‪ ,‬ורק הדרת כבודו העשויה לבלי חת ריסנה‬ ‫את שפעת בשרו הנשפך‪.‬‬ ‫"אה‪ ,‬כן‪ ,‬רורק‪ ",‬הוא חייך‪" .‬שב‪ ,‬בבקשה‪".‬‬ ‫רורק התיישב‪ .‬הדיקן שילב את אצבעותיו על בטנו והמתין לתחינה הצפויה‪ .‬אך לשווא‪.‬‬ ‫הדיקן כיחכח בגרונו‪.‬‬ ‫"זה יהיה מיותר מצדי להביע את צערי על האירוע המעציב של הבוקר‪ ",‬התנדב לומר‪.‬‬ ‫"ברור לי שאתה יודע כי מאז ומעולם רציתי רק בטובתך‪".‬‬ ‫"בהחלט מיותר‪ ",‬אמר רורק‪.‬‬ ‫הדיקן הביט בו בספקנות‪ ,‬אבל המשיך בדבריו‪:‬‬ ‫"מיותר גם לומר שלא הצבעתי נגדך‪ .‬נמנעתי לחלוטין מהצבעה‪ .‬אבל אולי תשמח לשמוע‬ ‫שבישיבה עמדה לצדך קבוצה קטנה ונחושה של מליצי יושר‪ .‬קטנה אך נחושה‪ .‬המרצה‬ ‫שלך להנדסת בניין נלחם למענך בחירוף נפש‪ .‬וכך גם המרצה שלך למתמטיקה‪ .‬לרוע‬ ‫המזל‪ ,‬אלו שחשו כי מחובתם להצביע נגדך עלו במספרם על דורשי טובתך‪ .‬המנחה שלך‬ ‫לעיצוב‪ ,‬פרופסור ּ ֶפ ֶטרקין‪ ,‬עשה מזה סיפור‪ .‬הוא אפילו איים עלינו בהתפטרות‪ ,‬אם לא‬ ‫תסולק‪ .‬אתה ודאי מסכים איתי שהיתה בהתנהגות שלך התגרות בפרופסור פטרקין‪".‬‬ ‫"אני מסכים‪ ",‬אמר רורק‪.‬‬ ‫"וזאת הבעיה‪ ,‬אתה מבין‪ .‬אני מדבר על הגישה שלך לעיצוב אדריכלי‪ .‬אף פעם לא‬ ‫הקדשת לו את תשומת הלב הראויה‪ .‬עם זאת‪ ,‬הצטיינת בכל מקצועות ההנדסה‪ .‬כמובן‪ ,‬אף‬ ‫אחד לא מכחיש את החשיבות של הנדסת בניין לעתיד האדריכלות‪ ,‬אבל למה היית קיצוני‬ ‫כל כך? למה הזנחת את הצד האמנותי ומלא ההשראה של המקצוע והתרכזת דווקא‬ ‫בנושאים יבשים‪ ,‬טכניים ומתמטיים? אתה אמור להיות אדריכל‪ ,‬לא מהנדס אזרחי‪".‬‬ ‫"זה לא מיותר?" שאל רורק‪" .‬מה שהיה היה‪ .‬אין שום טעם לדון עכשיו בבחירת הנושאים‬ ‫שלי‪".‬‬ ‫"אני מנסה לעזור לך‪ ,‬רורק‪ .‬תהיה הוגן‪ .‬לא תוכל להכחיש שקיבלת אזהרות רבות לפני‬ ‫שקרה מה שקרה‪".‬‬ ‫"אכן קיבלתי‪".‬‬ ‫הדיקן זע בכיסאו‪ .‬רורק עורר בו אי־נוחות‪ .‬עיניו של רורק היו קבועות בו בנימוס‪ .‬אין‬ ‫שום רע באופן שבו הוא מביט בי‪ ,‬חשב לעצמו הדיקן‪ ,‬למעשה‪ ,‬כך עליו לנהוג‪ ,‬להראות‬ ‫שהוא קשוב‪ .‬אז למה נדמה שהוא בכלל לא פה?‬ ‫"כל בעיה שהצבנו בפניך‪ ",‬הוסיף הדיקן ואמר‪" ,‬כל פרויקט שהתבקשת לתכנן‪ ,‬מה עשית‬ ‫בסוף? הכול תוכנן בדיוק באותו — קשה לי לקרוא לזה סגנון — באותו אופן בלתי נתפס‪,‬‬

‫שעומד בניגוד מוחלט לכל העקרונות שניסינו ללמד אותך‪ ,‬בניגוד לכל התקדימים הקיימים‬ ‫ולכל מסורת אמנותית‪ .‬אולי אתה רואה בעצמך אחד מחלוצי הסגנון המתקרא מודרניסטי‪,‬‬ ‫אבל זה גם לא זה‪ .‬זה‪ ...‬טירוף מוחלט‪ ,‬אם לא אכפת לך‪".‬‬ ‫"לא אכפת לי‪".‬‬ ‫"בכל פעם שהשארנו בידך את בחירת הסגנון‪ ,‬ואתה חזרת ללהטוטים הפרועים שלך —‬ ‫במלוא הכנות‪ ,‬המרצים שלך העדיפו לתת לך ציון עובר‪ ,‬כי פשוט לא ידעו איך לאכול‬ ‫אותך‪ .‬עם זאת‪ ,‬גם כשהתבקשת לתכנן פרויקט באחד מסגנונות העבר‪ ,‬קפלה בסגנון טיודור‬ ‫או בית אופרה צרפתי‪ ,‬והגשת כהרגלך תוכנית שנראתה כמו המון קופסאות שנערמו בלי‬ ‫צורה והיגיון — האם היית אומר שביצעת את התרגיל או שניסית לפרוק כל עול?"‬ ‫"ניסיתי לפרוק כל עול‪ ",‬אמר לו רורק‪.‬‬ ‫"רצינו לתת לך הזדמנות בהתחשב בהישגיך המבריקים בכל המקצועות האחרים‪ .‬אבל‬ ‫להגיש דבר כזה —" הדיקן הלם באגרופו על גיליון נייר שהיה פרוש לפניו — "בתור וילה‬ ‫מתקופת הרנסאנס‪ ,‬ועוד בפרויקט הגמר שלך‪ ,‬נו‪ ,‬באמת‪ ,‬זה כבר מוגזם!"‬ ‫זה היה שרטוט — בית שכולו זכוכית ובטון‪ .‬בפינת השרטוט התנוססה חתימה בכתב יד‬ ‫חד וזוויתי‪ :‬הווארד רורק‪.‬‬ ‫"איך אתה מצפה שניתן לך ציון עובר על פרויקט כזה?"‬ ‫"אני לא מצפה‪".‬‬ ‫"לא השארת לנו ברירה‪ .‬מטבע הדברים‪ ,‬אתה ודאי נוטר לנו טינה‪ ,‬אבל‪"...‬‬ ‫"אין בי שום טינה‪ ",‬השיב לו רורק חרישית‪" .‬אני חייב לך התנצלות‪ .‬בדרך כלל אני לא‬ ‫נותן שדברים יקרו לי‪ .‬הפעם טעיתי‪ .‬אסור היה לי לחכות שתזרקו אותי‪ .‬הייתי צריך לעזוב‬ ‫מזמן‪".‬‬ ‫"רגע‪ ,‬רגע‪ ,‬אל תתייאש‪ .‬זאת לא הגישה הנכונה‪ .‬בעיקר נוכח הדברים שרציתי לומר לך‪".‬‬ ‫הדיקן חייך ורכן קדימה כממתיק סוד‪ .‬ניכר בו שנהנה מדברי ההקדמה למעשהו הטוב‪.‬‬ ‫"עכשיו אומר לך את הסיבה האמיתית לפגישתנו‪ .‬הייתי להוט לגלות לך בהקדם האפשרי‪.‬‬ ‫לא רציתי לרפות את ידיך‪ .‬אני חייב לציין שלקחתי סיכון כשהעליתי את הנושא בפני‬ ‫הנשיא‪ ,‬במיוחד עם המזג הסוער שלו‪ ...‬דרך אגב‪ ,‬הוא עדיין לא נתן לי תשובה חיובית‪ ...‬אך‬ ‫המצב הוא כזה‪ :‬כעת‪ ,‬משהבנת את חומרת המצב‪ ,‬קח לך חופשה של שנה כדי לנוח‪ ,‬כדי‬ ‫לחשוב על זה‪ ,‬כדי‪ ,‬איך לומר‪ ,‬להתבגר‪ .‬יש סיכוי שנקבל אותך בחזרה‪ .‬מובן שלא אוכל‬ ‫להבטיח שום דבר — זה עדיין לא רשמי — וזו בלי ספק תהיה מחווה יוצאת דופן‪ ,‬אבל‬ ‫בהתחשב בנסיבות ובעברך המרשים‪ ,‬הסיכויים בהחלט טובים‪".‬‬ ‫רורק חייך‪ .‬זה לא היה חיוך של אושר‪ ,‬גם לא של הכרת תודה‪ .‬זה היה חיוך פשוט‪ ,‬קליל‪,‬‬ ‫משועשע‪.‬‬ ‫"נדמה לי שלא הבנת אותי‪ ",‬אמר רורק‪" .‬איך הגעת למסקנה שארצה לחזור?"‬ ‫"סליחה?"‬ ‫"אין לי שום כוונה לחזור‪ .‬אין לי עוד מה ללמוד כאן‪".‬‬ ‫"אני לא מבין אותך‪ ",‬השיב לו הדיקן בקרירות‪.‬‬

‫"יש טעם להסביר? זה כבר לא עניינך‪".‬‬ ‫"אנא ממך‪ ,‬תסביר את עצמך‪".‬‬ ‫"אם זה מה שאתה רוצה‪ .‬אני רוצה להיות אדריכל‪ ,‬לא ארכיאולוג‪ .‬אני לא רואה שום טעם‬ ‫לתכנן וילות רנסאנסיות‪ .‬למה ללמוד לתכנן אותן‪ ,‬אם אף פעם לא אבנה אותן?"‬ ‫"בחור יקר‪ ,‬הסגנון הנעלה של תקופת הרנסאנס רחוק מלמות‪ .‬בתים בסגנון הזה נבנים גם‬ ‫היום‪".‬‬ ‫"נכון מאוד‪ .‬וייבנו גם בעתיד‪ .‬אבל אני לא אבנה אותם‪".‬‬ ‫"נו‪ ,‬באמת‪ ,‬עכשיו אתה סתם ילדותי‪".‬‬ ‫"באתי לכאן כדי ללמוד לבנות‪ .‬וכשקיבלתי פרויקט‪ ,‬ערכו היחיד בעיני היה ללמוד ממנו‬ ‫איך לפתור בעיות אמיתיות בעתיד‪ .‬תיכננתי אותם בדיוק כמו שאבנה אותם‪ .‬למדתי כאן כל‬ ‫מה שיכולתי ללמוד — את אותם מקצועות הנדסה שמהם הסתייגת‪ .‬עוד שנה כזאת של‬ ‫שרטוט גלויות איטלקיות לא תוסיף לי שום דבר‪".‬‬ ‫שלווה ככל האפשר‪ .‬כעת רצה שרורק יפגין רגשות‬ ‫שעה קודם לכן ייחל הדיקן לפגישה ֵ‬ ‫כלשהם; הוא חש שאין זה אנושי להיראות נינוח כל כך בנסיבות שכאלה‪.‬‬ ‫"אתה רוצה לומר לי שאתה שוקל ברצינות לבנות כך בניינים‪ ,‬אם וכאשר תהיה אדריכל?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"ומי ירשה לך לעשות זאת?"‬ ‫"לא זאת השאלה‪ .‬השאלה היא‪ ,‬מי יעצור אותי?"‬ ‫"שמע‪ ,‬זה נושא רציני‪ .‬צר לי שלא ישבנו עוד קודם לשיחה ארוכה וכנה‪ ...‬אני יודע‪ ,‬אני‬ ‫יודע‪ ,‬אני יודע‪ ,‬אל תקטע את דברי‪ .‬אולי ראית בניין מודרניסטי אחד או שניים‪ ,‬וזה הכניס‬ ‫לך רעיונות לראש‪ .‬אבל אתה ודאי יודע שהתנועה המודרניסטית היא רק גחמה חולפת‪.‬‬ ‫אתה מוכרח להבין שכל היופי באדריכלות כבר קיים‪ ,‬כפי שהוכיחו גם המומחים‪ .‬מונח‬ ‫לפנינו אוצר בלום של סגנונות מן העבר‪ .‬לנו לא נותר אלא לבחור מבין גדולי האמנים‪ .‬מי‬ ‫אנחנו שנשכלל אותם? כל שנוכל לעשות הוא לחלוק כבוד ולמחזר‪".‬‬ ‫"למה?" שאל הווארד רורק‪.‬‬ ‫לא‪ ,‬חשב לעצמו הדיקן‪ .‬לא‪ ,‬הוא לא אמר דבר‪ ,‬פרט למילה אחת תמימה‪ :‬הוא לא מאיים‬ ‫עלי‪.‬‬ ‫"הרי זה מובן מאליו!" קרא הדיקן‪.‬‬ ‫"תראה‪ ",‬אמר לו רורק בשוויון נפש והצביע על החלון‪" .‬אתה רואה מכאן את הקמפוס‬ ‫ואת העיר? אתה רואה את כל האנשים שמתהלכים וחיים ועובדים שם למטה? לא מעניין‬ ‫אותי מה כל אחד מהם‪ ,‬או כולם יחד‪ ,‬חושבים על אדריכלות‪ ,‬או על כל נושא אחר‪ ,‬לצורך‬ ‫העניין‪ .‬אז למה לי להתחשב בדעתם של אבות אבותיהם?"‬ ‫"כי זאת המסורת הקדושה שלנו‪".‬‬ ‫"למה?"‬ ‫"למען השם‪ ,‬אולי תפסיק להיות נאיבי כל כך?"‬ ‫"אבל אני לא מבין‪ .‬למה אתה רוצה שאאמין שדווקא זו יצירת מופת אדריכלית?" הוא‬

‫הצביע על תמונת הפרתנון‪.‬‬ ‫"כי זה הפרתנון‪ ",‬השיב לו הדיקן‪.‬‬ ‫"נכון מאוד‪".‬‬ ‫"אין לי זמן לשאלות מטופשות‪".‬‬ ‫"בסדר גמור‪ ".‬רורק קם ממקומו‪ ,‬נטל סרגל ארוך מהשולחן וניגש אל התמונה‪" .‬אולי אתה‬ ‫מעדיף שאני אומר לך מה פה כל כך איום ונורא?"‬ ‫"אבל זה הפרתנון!" אמר הדיקן‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬לעזאזל‪ ,‬זה הפרתנון!"‬ ‫הסרגל פגע בזכוכית שעל התמונה‪.‬‬ ‫"תסתכל‪ ",‬אמר לו רורק‪" .‬החריצים המפורסמים שמקשטים את העמודים המפורסמים —‬ ‫ָלמה הם שם? כדי להסתיר את החיבורים בין חתיכות עץ‪ ,‬כשהעמודים היו עשויים עץ‪ .‬אבל‬ ‫והטריגליפים‪ ,‬מהם? עץ‪ ,‬קורות עץ שהיו חיוניות כשאנשים‬ ‫אלה אינם מעץ אלא משיש‪ְ .‬‬ ‫החלו לבנות בקתות מעץ‪ .‬היוונים שלך לקחו גושי שיש ובנו מהם העתקים של בנייני העץ‬ ‫שלהם‪ ,‬כי אחרים עשו זאת לפניהם‪ .‬ואז הגיעו אמני הרנסאנס שלך ויצרו מגבס העתקים של‬ ‫שיש שהועתקו מעץ‪ .‬והנה‪ ,‬גם אנחנו יוצרים מבטון ומפלדה העתקים של גבס‪ ,‬שהועתקו‬ ‫משיש‪ ,‬שהועתק מעץ‪ .‬למה?"‬ ‫הדיקן התבונן בו בסקרנות‪ .‬היה ברורק משהו שהפליא אותו; לא במילים עצמן‪ ,‬אלא‬ ‫באופן שבו אמר אותן‪.‬‬ ‫"והחוקים?" המשיך רורק‪" .‬הנה החוקים שלי‪ :‬את מה שאפשר לעשות בחומר אחד אסור‬ ‫לעשות בחומר אחר‪ .‬אין שני חומרים זהים‪ .‬ואין גם שני אתרים זהים על פני האדמה‪ .‬אין‬ ‫שני בניינים שמשמשים לאותה תכלית‪ .‬והתכלית‪ ,‬האתר וחומרי הבנייה הם שקובעים את‬ ‫הצורה‪ .‬שום דבר לא יכול להיות הגיוני או יפה‪ ,‬אלא אם כן נוצר מתוך רעיון ברור ומגובש‪,‬‬ ‫והרעיון הוא שקובע כל פרט ופרט‪ .‬גם בניין הוא יצור חי‪ ,‬כמו האדם‪ .‬הוא נועד להגשים את‬ ‫האמת שלו‪ ,‬את הרעיון שעומד מאחוריו‪ .‬הוא נועד לשרת את התכלית שלשמה הוא נוצר‪.‬‬ ‫האדם אינו שואל חלקים מגופו שלו‪ .‬בניין אינו שואל חלקים מנשמתו‪ .‬הבורא שלו הוא‬ ‫שמעניק לו את נשמתו‪ ,‬וכל קיר‪ ,‬כל חלון וכל גרם מדרגות מבטאים את אותה נשמה‪".‬‬ ‫"אבל כל צורות הביטוי הראויות התגלו כבר לפני שנים רבות‪".‬‬ ‫"ביטוי ְלמה? הפרתנון לא נועד למלא את התפקיד של בתי העץ שקדמו לו‪ .‬טרמינל בנמל‬ ‫תעופה לא נועד למלא את תפקידו של הפרתנון‪ .‬לכל צורה משמעות משלה‪ .‬כל אדם יוצר‬ ‫לעצמו משמעות‪ ,‬צורה ותכלית‪ .‬למה חשוב כל כך מה עשו אחרים? למה זה קדוש כל כך‪,‬‬ ‫רק משום שזה לא שלך? איך ייתכן שכולם תמיד צודקים‪ ,‬ורק אתה טועה? איך ייתכן‬ ‫שהמספר גובר על האמת? איך ייתכן שהאמת היא רק עניין של חשבון פשוט — ורק עניין‬ ‫של חיבור? למה כל דבר מאבד מההיגיון שלו‪ ,‬רק כדי להתאים לכל השאר? חייבת להיות‬ ‫לזה סיבה‪ .‬אני לא יודע‪ .‬אף פעם לא הבנתי את זה‪ .‬אני רוצה להבין‪".‬‬ ‫"אלוהים אדירים‪ ",‬אמר הדיקן‪" .‬שב‪ ...‬יופי‪ .‬אכפת לך להניח את הסרגל?‪ ...‬תודה רבה‪...‬‬ ‫עכשיו תקשיב לי טוב‪ .‬איש מעולם לא הכחיש את חשיבותן של שיטות הבנייה המודרניות‬

‫לאדריכל‪ .‬אנחנו צריכים ללמוד להתאים את אידיאל היופי של העבר לצורכי ההווה‪ .‬קול‬ ‫העבר הוא קולו של העם‪ .‬שום דבר באדריכלות מעולם לא הומצא בידי אדם אחד‪ .‬תהליך‬ ‫היצירה הנכון הוא איטי‪ ,‬הדרגתי‪ ,‬אלמוני‪ ,‬קולקטיבי‪ ,‬וכל פרט משתף פעולה עם האחרים‬ ‫ומכפיף את עצמו לאמות המידה של הרוב‪".‬‬ ‫"אבל נניח שיש לי שישים שנה לחיות‪ ",‬ענה לו רורק חרישית‪" .‬את רוב הזמן אקדיש‬ ‫לעבודה‪ .‬בחרתי לי מקצוע‪ .‬אם לא אמצא בו אושר‪ ,‬אגזור על עצמי שישים שנה של‬ ‫עינויים‪ .‬אוכל למצוא אושר במקצוע שלי רק אם אבצע את מלאכתי בדרך הטובה ביותר‬ ‫מבחינתי‪ .‬הטוב ביותר הוא עניין של אמות מידה‪ ,‬ואני קובע לעצמי את אמות המידה שלי‪.‬‬ ‫אני לא יורש דבר‪ .‬אני לא עומד בסופה של מסורת כלשהי‪ .‬בעצם‪ ,‬אולי אני עומד בתחילתה‬ ‫של מסורת חדשה‪".‬‬ ‫"בן כמה אתה?" שאל הדיקן‪.‬‬ ‫"עשרים ושתיים‪ ",‬השיב לו רורק‪.‬‬ ‫"אם כן‪ ,‬זה ראוי לסליחה‪ ",‬אמר הדיקן‪ ,‬ונדמה שהוקל לו‪" .‬אתה עוד תתבגר‪ ".‬הוא חייך‪.‬‬ ‫"אמות המידה הישנות קיימות זה אלפי שנים ואיש לא הצליח לשכלל אותן‪ .‬מיהם‬ ‫המודרניסטים שלך? זו רק אופנה חולפת‪ ,‬חבורה של אנשים ראוותניים שמנסים למשוך‬ ‫תשומת לב‪ .‬האם עקבת אחרי הקריירה שלהם? האם תוכל לנקוב ולו בשמו של אחד שזכה‬ ‫למוניטין ארוך טווח? קח לדוגמה את הנרי קמרון‪ .‬אדם דגול שהיה גם אדריכל מבטיח לפני‬ ‫עשרים שנה‪ .‬ומה הוא היום? יש לו מזל אם פעם בשנה הוא מעצב מחדש איזו חניה‪ .‬הוא‬ ‫בטלן ושיכור ש‪"...‬‬ ‫"בוא לא נדון בהנרי קמרון‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬הוא חבר שלך?"‬ ‫"לא‪ ,‬אבל ראיתי את הבניינים שלו‪".‬‬ ‫"ומה דעתך עליהם?"‬ ‫"אמרתי‪ ,‬בוא לא נדון בהנרי קמרון‪".‬‬ ‫"טוב‪ ,‬בסדר‪ .‬אתה צריך להבין שהענקתי לך מידה רבה של‪ ...‬חופש‪ ,‬בוא נאמר‪ .‬אני לא‬ ‫רגיל לשוחח שיחות ארוכות עם סטודנטים שמתנהגים כמוך‪ .‬עם זאת‪ ,‬אשמח למנוע במידת‬ ‫האפשר את מה שנראה כטרגדיה של גבר צעיר‪ ,‬מחונן בלי ספק‪ ,‬שמשליך את עתידו לפח‪".‬‬ ‫הדיקן תהה מדוע בעצם הבטיח למרצה למתמטיקה לעשות כל שביכולתו למען הבחור‬ ‫הזה‪ .‬אולי משום שהמרצה אמר לו‪" ,‬הנה אדם דגול‪ ",‬והצביע על הפרויקט של רורק‪ .‬אדם‬ ‫דגול‪ ,‬חשב לעצמו הדיקן‪ ,‬או פושע? הדיקן עיקם את אפו‪ .‬אף אחת מן האפשרויות לא ערבה‬ ‫לאוזניו‪.‬‬ ‫הוא הירהר במה ששמע על עברו של רורק‪ .‬אביו של רורק‪ ,‬שהיה חרש פלדה אי־שם‬ ‫באוהיו‪ ,‬מת מזמן‪ .‬במסמכי הקבלה שלו לבית הספר לא היה שום רמז לקרובי משפחה‪.‬‬ ‫כשרורק נשאל על כך‪ ,‬הוא הגיב באדישות‪" :‬אין לי מושג אם יש לי קרובי משפחה‪ .‬אולי כן‪.‬‬ ‫אני לא יודע‪ ".‬הוא נראה מופתע מעצם העובדה שציפו ממנו להתעניין בסוגיה‪ .‬הוא לא‬ ‫התחבר לאיש מהסטודנטים האחרים בקמפוס‪ .‬הוא סירב להצטרף לאחווה‪ .‬הוא פילס את‬

‫דרכו בבית הספר התיכון וצלח גם שלוש שנות לימוד במכון הטכנולוגי‪ .‬מאז נערותו עבד‬ ‫בבניין כפועל פשוט‪ .‬הוא ביצע עבודות טיח‪ ,‬אינסטלציה‪ ,‬פלדה‪ ,‬כל עבודה שהיה יכול‬ ‫להשיג‪ .‬הוא נדד מעיירה קטנה לעיירה קטנה בדרכו אל הערים הגדולות שבמזרח‪ .‬הדיקן‬ ‫סמרוֹ ת‪ 2‬על אחד מגורדי השחקים שנבנו‬ ‫ראה אותו בקיץ האחרון‪ ,‬בזמן החופשה‪ ,‬לוכד ַמ ָ‬ ‫בבוסטון‪ .‬גופו המוארך נראה נינוח בתוך סרבל שמנוני‪ ,‬ורק עיניו נותרו דרוכות כשהושיט‬ ‫מדי פעם את זרועו הימנית‪ ,‬במומחיות ובלי כל מאמץ‪ ,‬כדי לתפוס ברגע האחרון את כדור‬ ‫שהמסמ ֶרת הלוהטת תחמיץ את הדלי ותפגע ישר בפניו‪.‬‬ ‫ֶ‬ ‫האש המעופף‪ ,‬כשהיה נדמה‬ ‫שיקבע אותן בקורות הפלדה‬ ‫ֵּ‬ ‫‪ 2‬מסמרות מתכת מלובנות שהושלכו לעבר פועל הבניין‪ ,‬לעתים ממרחק ‪ 20‬מטרים‪ ,‬כדי‬ ‫בעודן לוהטות‪ .‬הפועל היה לוכד את המסמרות בדלי מתכת‪.‬‬

‫"שמע‪ ,‬רורק‪ ",‬אמר לו הדיקן בעדינות‪" .‬עבדת קשה כדי לזכות בהשכלה‪ .‬נותרה לך רק‬ ‫עוד שנה‪ .‬יש דברים נוספים שעליך להביא בחשבון‪ ,‬במיוחד במעמדך‪ .‬אתה צריך לחשוב‬ ‫גם על הצד המעשי של מקצוע האדריכלות‪ .‬האדריכל אינו מטרה לעצמה‪ .‬הוא רק חלק קטן‬ ‫מהמכלול החברתי‪ .‬שיתוף פעולה הוא מילת המפתח בעולמנו המודרני‪ ,‬במיוחד במקצוע‬ ‫כמו אדריכלות‪ .‬האם הקדשת מחשבה ללקוחות הפוטנציאליים שלך?"‬ ‫"כן‪ ",‬ענה לו רורק‪.‬‬ ‫"הלקוח‪ ",‬אמר הדיקן‪" .‬הלקוח‪ .‬עליו אתה צריך לחשוב יותר מאשר על כל דבר אחר‪ .‬הוא‬ ‫יחיה בבית שתבנה‪ .‬תפקידך היחיד הוא לשרת אותו‪ .‬אתה צריך לשאוף לתת ביטוי אמנותי‬ ‫הולם לרצונותיו‪ .‬וזה בעצם העיקר‪ ,‬לא?"‬ ‫"יכולתי לומר שאני שואף לבנות עבור הלקוחות שלי את הבית הנוח ביותר‪ ,‬ההגיוני‬ ‫ביותר‪ ,‬היפה ביותר שאוכל‪ .‬יכולתי לומר שאנסה למכור להם את הטוב ביותר‪ ,‬ועם זה גם‬ ‫ללמד אותם לזהות את הטוב ביותר‪ .‬יכולתי לומר את כל זה‪ ,‬אבל לא אומר‪ .‬כי אין לי שום‬ ‫כוונה לשרת אף אחד וגם לא לעזור לאף אחד‪ .‬אני לא מתכוון לבנות כדי להשיג עוד‬ ‫לקוחות‪ .‬אני מתכוון להשיג לקוחות כדי לבנות‪".‬‬ ‫"איך אתה מתכוון לכפות עליהם את הרעיונות שלך?"‬ ‫"אין לי שום כוונה לכפות‪ ,‬וגם לא אסכים שיכפו עלי‪ .‬מי שירצה אותי יבוא אלי‪".‬‬ ‫רק אז הבין הדיקן מה הפליא אותו כל כך בהתנהגותו של רורק‪.‬‬ ‫"אתה יודע‪ ",‬אמר‪" ,‬היית נשמע הרבה יותר משכנע לו ניסית לתת לי הרגשה שאכפת לך‬ ‫אם אני מסכים איתך או לא‪".‬‬ ‫"אתה צודק‪ ",‬אמר רורק‪" .‬לא אכפת לי אם אתה מסכים איתי או לא‪ ".‬הוא אמר את‬ ‫הדברים כל כך בפשטות‪ ,‬שהם לא נשמעו פוגעניים; הם נשמעו כמו הצהרה של עובדה‬ ‫שלמבוכתו הבחין בה לראשונה זה עתה‪.‬‬ ‫"דעתם של אחרים לא מעניינת אותך — אני יכול להבין את זה‪ .‬אבל אין בך שום רצון‬ ‫לשכנע אותם בצדקתך?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"אבל זה‪ ...‬זה מפלצתי‪".‬‬

‫"באמת? אולי‪ .‬אין לי מושג‪".‬‬ ‫"אני שמח שנפגשנו‪ ",‬אמר פתאום הדיקן בקול חזק מדי‪" .‬המצפון שלי שקט‪ .‬גם אני‬ ‫מאמין כעת‪ ,‬כפי שטענו אחרים בישיבה‪ ,‬שמקצוע האדריכלות לא מתאים לך‪ .‬ניסיתי לעזור‬ ‫לך‪ ,‬אבל עכשיו אני מסכים עם חבר המנהלים‪ .‬אדם כמוך אסור לעודד‪ .‬אתה מסוכן‪".‬‬ ‫"למי?" שאל רורק‪.‬‬ ‫אך הדיקן רק קם כרמז לכך שהפגישה הסתיימה‪.‬‬ ‫רורק יצא מהחדר‪ .‬הוא פסע לאיטו במסדרונות ארוכים‪ ,‬ירד במדרגות והלך לעבר‬ ‫המדשאה שמחוץ לבניין‪ .‬הוא פגש בחייו אנשים רבים כדוגמת הדיקן אבל מעולם לא הבין‬ ‫אותם‪ .‬הוא רק ידע שקיים הבדל מהותי בינו לבינם‪ .‬מזמן הפסיק להטריד את עצמו בנושא‬ ‫הזה‪ .‬ועם זאת‪ ,‬כשם שתמיד חיפש רעיון מרכזי בבניינים שמסביבו‪ ,‬כך חיפש גם את הכוח‬ ‫המניע באנשים שמסביבו‪ .‬הוא הכיר את הדחף למעשיו‪ ,‬אך התקשה להבין את הדחף שלהם‪.‬‬ ‫זה לא עניין אותו‪ .‬מעולם לא התוודע לתהליך הזה של חשיבה על אחרים‪ .‬ועם זאת‪,‬‬ ‫לפעמים היה תוהה מה הפך אותם למי שהם‪ .‬גם כעת תהה‪ ,‬כשהירהר בדיקן‪ .‬נראה שסוד‬ ‫חשוב מסתתר אי־שם בשאלה הזאת‪ ,‬חשב לעצמו‪ .‬יש פה איזה עיקרון שעליו לגלות‪.‬‬ ‫פתאום נעצר‪ .‬הוא ראה את אור בין הערביים קופא לרגע ומיד דועך מעל שפת אבן הגיר‬ ‫האפורה שקישטה את קיר הלבנים של המכון‪ .‬הוא שכח את האנשים שמסביב‪ ,‬את הדיקן‬ ‫ואת העיקרון ההוא שרצה כל כך לחשוף‪ .‬הוא הירהר רק ביופיה של האבן באור השברירי‪,‬‬ ‫ובמה שהיה יכול ליצור מהאבן הזאת‪.‬‬ ‫בעיני רוחו ראה גיליון נייר ועליו שרטוט של קירות אבן אפורים עם פסים ארוכים של‬ ‫זכוכית‪ ,‬שהניחו לזוהרם של השמים לחדור פנימה‪ ,‬לתוך כיתות הלימוד‪ .‬בפינה התנוססה‬

‫חתימה בכתב יד חד וזוויתי — הווארד רורק‪.‬‬

‫‪2‬‬ ‫ידידי‪ ,‬היא אמנות נעלה המבוססת על שני עקרונות קוסמיים‪ :‬יופי ותועלת‪.‬‬ ‫"‪...‬אדריכלות‪ַ ,‬‬ ‫שני אלה במובן הרחב יותר אינם אלא חלק משלוש ישויות נצחיות‪ :‬אמת‪ ,‬אהבה ויופי‪ .‬אמת‬ ‫— למסורת שבאמנותנו‪ ,‬אהבה — לבני האדם שאנו משרתים‪ ,‬יופי — אה‪ ,‬הרי כל האמנויות‬ ‫סוגדות לאלת היופי‪ ,‬אם בדמותה של אישה יפה או בצורתו של בניין‪ ...‬הממ‪ ...‬כן‪ ...‬לסיכום‬ ‫הייתי רוצה לומר לכם‪ ,‬העומדים על ִספה של קריירה חדשה‪ ,‬שאתם‪ ,‬האדריכלים‪ ,‬שומרי‬ ‫הסף של מורשת קדושה‪ ...‬הממ‪ ...‬כן‪ ...‬צאו אל העולם‪ ,‬חמושים בשלוש הישויות הנצחיות‪,‬‬ ‫מצוידים באומץ ובחזון‪ ,‬נאמנים לאמות המידה שמייצג מכוננו הנפלא זה שנים רבות‪ .‬אאחל‬ ‫לכם שתשרתו נאמנה‪ ,‬לא כעבדים לעבר וגם לא כבעלי שיכרון גדלות המטיפים למקוריות‬ ‫לשם המקוריות — גישה המעידה על יהירות נבערת — אאחל לכם שנים רבות ועשירות של‬ ‫עשייה‪ ,‬שבסופן תטביעו את חותמכם על חולות הזמן!"‬ ‫גאי פרנקוֹ ן סיים את דבריו בתרועה והניף את זרועו הימנית במחוות הצדעה; אמנם בלתי‬ ‫רשמית‪ ,‬אבל מתוך אותו רהב מתגנדר שגאי פרנקוֹ ן יכול תמיד להרשות לעצמו‪ .‬באולם‬ ‫הענק שלפניו פרצו תשואות אדירות‪.‬‬ ‫המוני פרצופים צעירים‪ ,‬מיוזעים ונלהבים הורמו בהדרת כבוד — כארבעים וחמש דקות —‬ ‫אל הבמה‪ ,‬אל המקום שגאי פרנקוֹ ן עמד בו ונשא את הנאום בטקס הסיום של המחזור‪,‬‬ ‫במכון סטנטון לטכנולוגיה‪ .‬גאי פרנקון בכבודו ובעצמו‪ ,‬שהגיע במיוחד מניו יורק לרגל‬ ‫האירוע‪ :‬גאי פרנקון ממשרד האדריכלים המהולל "פרנקון את היֶ יר"‪ ,‬סגן נשיא איגוד‬ ‫האדריכלים של אמריקה‪ ,‬חבר האקדמיה האמריקנית לאמנות ולספרות‪ ,‬חבר הוועדה‬ ‫הלאומית לאמנות יפה‪ ,‬המזכיר של ליגת האמנויות והאוּ מנויות בניו יורק‪ ,‬יושב ראש‬ ‫האגודה למען השכלה אדריכלית בארצות הברית; גאי פרנקון‪ ,‬אביר לגיון הכבוד של צרפת‪,‬‬ ‫שזכה לעיטורים מידי ממשלות בריטניה‪ ,‬בלגיה‪ ,‬מונקו וסיאם; גאי פרנקון‪ ,‬הבוגר המפורסם‬ ‫ביותר של מכון סטנטון‪ ,‬האיש שתיכנן את הבניין הידוע של הבנק הלאומי ְפ ִרינק בניו יורק‪,‬‬ ‫בניין שמעל עשרים וחמש קומותיו התנוסס העתק ממוזער של המאוזוליאום שבנה‬ ‫אדריאנוס — לפיד סחוף־רוחות שיוּ צר מזכוכית וממיטב נורות החשמל של ג'נרל אלקטריק‪.‬‬ ‫גאי פרנקון ירד מהבמה‪ ,‬מודע היטב לתזמון שלו ולמחוותיו‪ .‬קומתו היתה ממוצעת‪ ,‬והוא‬ ‫לא היה כבד מדי‪ ,‬אף שהיתה לו נטייה מצערת להשמנה‪ .‬הוא ידע שאיש לא ינחש את גילו‬ ‫האמיתי‪ ,‬חמישים ואחת‪ .‬על פניו לא נראה אף קמט; הן נראו כמו קומפוזיציה מושלמת של‬ ‫עיגולים‪ ,‬כדורים‪ ,‬קשתות ואליפסות — ועיניים קטנות שנצצו בשובבות‪ .‬בבגדיו ניכרה‬

‫ההקפדה היתרה של אמן אמיתי‪ ,‬אמן שמקפיד על הפרטים הקטנים ביותר‪ .‬כשירד במדרגות‬ ‫הצטער שבית הספר אינו מעורב‪.‬‬ ‫האולם שלפניו היה דוגמה ומופת לאדריכלות נאה‪ ,‬אף שהחום היה מעיק במקצת בשל‬ ‫נוכחות הקהל הרב ובעיית אוורור שנזנחה‪ .‬אבל הוא התהדר בספיני שיש ירוקים‪ ,‬בעמודים‬ ‫קורינתיים עשויים ברזל מחושל‪ ,‬צבועים בזהב‪ ,‬ובזרי פירות מוזהבים על הקירות; בעיקר‬ ‫האננס‪ ,‬חשב גאי פרנקון‪ ,‬השתמר יפה במרוצת השנים‪ .‬זה נוגע ללב‪ ,‬חשב פרנקון; אני בניתי‬ ‫את האגף הנוסף הזה ואת האולם הזה עצמו לפני עשרים שנה‪ .‬והנה אני כאן‪.‬‬ ‫האולם היה גדוש גופים ופרצופים‪ ,‬וממבט ראשון היה קשה לדעת אילו פרצופים שייכים‬ ‫לאילו גופים‪ .‬זה היה כמו אפעה רך ורוטט שכולו תערובת של זרועות‪ ,‬כתפיים‪ ,‬חזות‬ ‫וכרסים‪ .‬אחד מאותם ראשים‪ ,‬ראש יפה‪ ,‬כהה שיער‪ ,‬היה שייך לפיטר קיטינג‪.‬‬ ‫הוא ישב בקדמת האולם והשתדל לקבוע את מבטו בבמה‪ ,‬כי ידע שרבים מתבוננים בו‬ ‫ויוסיפו להתבונן בו גם בהמשך‪ .‬הוא לא הציץ לאחור‪ ,‬אך כל העת קיננה בו התחושה שכל‬ ‫העיניים נעוצות בו‪ .‬עיניו שלו היו שחורות‪ ,‬ערניות‪ ,‬פיקחיות‪ .‬פיו היה כסהרון קטן ומושלם‬ ‫שנטה כלפי מעלה‪ ,‬נעים ונדיב ומלא חמימות שהיתה בה הבטחה לחיוך‪ .‬צורת ראשו היתה‬ ‫קלאסית ומושלמת — רעמה טבעית של שיער שחור וגלי מעל רקות שקועות‪ .‬הוא זקף את‬ ‫ראשו כמי שמכיר ביופיו‪ ,‬אבל יודע שלא כן הדבר עבור אחרים‪ .‬הוא היה פיטר קיטינג‪,‬‬ ‫התלמיד המצטיין בסטנטון‪ ,‬נשיא אגודת הסטודנטים‪ ,‬ראש נבחרת הריצה‪ ,‬חבר באחווה‬ ‫החשובה ומי שנבחר לאדם המקובל ביותר בקמפוס‪.‬‬ ‫כולם כאן כדי לראות אותו מסיים את חוק לימודיו‪ ,‬חשב פיטר קיטינג‪ .‬הוא ניסה להעריך‬ ‫את קיבולת האולם‪ .‬כולם שמעו על הישגיו המופלאים‪ ,‬ואיש לא יתעלה עליו היום‪ .‬נכון‪,‬‬ ‫שלינקר‪ ,‬שהיה מתחרה מסוכן‪ .‬אך בשנה האחרונה הוא הביס גם אותו‪ .‬הוא‬ ‫ֶ‬ ‫אין לשכוח את‬ ‫עבד כמו חמור‪ ,‬כי רצה לנצח את שלינקר‪ .‬וכעת לא נותרו לו יריבים‪ ...‬לפתע פתאום הרגיש‬ ‫שמשהו צונח מגרונו אל קיבתו‪ ,‬גוש קר וריקני‪ ,‬כמו חור שחור שהתגלגל מטה והותיר בו‬ ‫הרגשה מוזרה — לא ממש מחשבה‪ ,‬רק רמז לשאלה‪ :‬האם הוא באמת גדול כל כך‪ ,‬כפי‬ ‫שהובטח לו ביום הזה‪ .‬הוא חיפש את שלינקר בקהל‪ ,‬ראה את פרצופו הצהבהב‪ ,‬חמוש‬ ‫במשקפיים במסגרת זהב‪ .‬הוא לטש בו מבט חמים של הקלה‪ ,‬של הרגשת ביטחון‪ ,‬של הכרת‬ ‫תודה‪ .‬היה לו ברור ששלינקר לעולם לא יוכל להשתוות לו במראהו; גם לא בכישרונו‪ .‬לא‬ ‫היתה לו כל סיבה לדאגה; הרי תמיד יביס את שלינקר‪ ,‬וגם את שאר השלינקרים בעולם;‬ ‫לעולם לא יניח לאיש להשיג את מה שהוא עצמו לא יוכל להשיג‪ .‬אז שיסתכלו עליו כולם‪.‬‬ ‫הוא ייתן להם סיבה טובה לנעוץ בו מבטים‪ .‬הנשימות החמות שהתאבכו סביבו‪ ,‬תחושת‬ ‫הציפייה‪ ,‬היו עבורו כמשקה משכר‪ .‬כמה נפלא לחיות‪ ,‬חשב לעצמו פיטר קיטינג‪.‬‬ ‫ראשו הסתחרר קלות‪ .‬זו היתה תחושה נעימה‪ .‬התחושה נשאה אותו בלי התנגדות ובלי‬ ‫הכרה אל הבמה‪ ,‬מול הפרצופים הללו‪ .‬הוא עמד מולם תמיר‪ ,‬אתלטי‪ ,‬דק גזרה‪ ,‬והניח‬ ‫לשיטפון להתנפץ על ראשו‪ .‬לפי השאגה שקידמה את פניו הבין שהוא סיים את לימודיו‬ ‫בפרי ֶדה‬ ‫בהצטיינות‪ ,‬שאיגוד האדריכלים של אמריקה זיכה אותו במדליית זהב‪ ,‬ושזכה גם ּ ְ‬ ‫ּ ָפארי מטעם האגודה למען השכלה אדריכלית בארצות הברית — ארבע שנות לימוד‬

‫באקדמיה לאמנויות יפות בפריז‪.‬‬ ‫ואז הוא לחץ ידיים‪ ,‬ניגב את הזיעה מפניו בקצה גוויל מגולגל‪ ,‬הינהן‪ ,‬חייך‪ ,‬כמעט נחנק‬ ‫בגלימתו השחורה וקיווה שאיש לא יבחין ביבבותיה של אמו כשחיבקה אותו‪ .‬נשיא המוסד‬ ‫לחץ את ידו‪ ,‬קורן מאושר‪" :‬סטנטון עוד תתגאה בך‪ ,‬ידידי‪ ".‬גם הדיקן לחץ את ידו ואמר‬ ‫שוב ושוב‪..." :‬עתיד מזהיר‪ ...‬עתיד מזהיר‪ ...‬עתיד מזהיר‪ "...‬פרופסור פטרקין לחץ את ידו‪,‬‬ ‫טפח על שכמו ואמר‪..." :‬ועוד תגלה שזה הכרחי‪ .‬מניסיוני‪ ,‬כשבניתי את סניף הדואר‬ ‫יבוֹ די‪ "...‬קיטינג לא הקשיב להמשך הדברים‪ ,‬כי שמע את הסיפור על סניף הדואר‬ ‫בפ ּ‬ ‫ּ‬ ‫בפיבודי פעמים רבות‪ .‬זה היה הבניין היחיד שפרופסור פטרקין בנה אי־פעם‪ ,‬לפני שהקריב‬ ‫את משרדו על מזבח ההוראה‪ .‬רבות נאמר על עבודת הגמר של קיטינג — ארמון לאמנויות‬ ‫היפות‪ .‬אך‪ ,‬באותו רגע‪ ,‬ככל שניסה‪ ,‬לא עלה בכוחו של קיטינג להיזכר מה היתה עבודת‬ ‫הגמר שלו‪.‬‬ ‫בתוך כל ההמולה שב קיטינג ונזכר בפניו של גאי פרנקון כשזה לחץ את ידו‪ ,‬ובאוזניו‬ ‫הצטלצל קולו השקט של פרנקון‪..." :‬כמו שאמרתי לך‪ ,‬הצעתי בעינה עומדת‪ ,‬ידידי‪ .‬ברור‬ ‫שעכשיו‪ ,‬לאחר שזכית במלגה הזאת‪ ,‬תצטרך להחליט‪ ...‬תעודת גמר של האקדמיה‬ ‫לאמנויות יפות חשובה מאוד לאדריכל צעיר‪ ...‬אבל אשמח מאוד אם תבוא לעבוד אצלנו‪"...‬‬ ‫מסיבת הסיום של מחזור ‪ 22‬היתה ארוכה ומכובדת‪ .‬קיטינג האזין לנאומים בעניין;‬ ‫וכששמע משפטים אינסופיים כמו‪" ,‬הצעירים הם תקוות האדריכלות האמריקנית" או‬ ‫"העתיד פותח את שערי הזהב"‪ ,‬ידע שהוא הוא התקווה‪ ,‬ידע כי שלו העתיד‪ ,‬והיה לו נעים‬ ‫לשמוע את זה מפיותיהם של נכבדים כה רבים‪ .‬הוא התבונן בנואמים אפורי השיער וחשב‬ ‫לעצמו כמה צעיר הוא יהיה כשיגיע למעמדם‪ ,‬כשישתווה אליהם ולאחר מכן אף יאפיל‬ ‫עליהם‪.‬‬ ‫לפתע פתאום נזכר בהווארד רורק‪ .‬כשהבזיק השם במוחו‪ ,‬הופתע עד מאוד מדקירת‬ ‫האושר הקלה והחדה שחלפה בגופו‪ ,‬עוד לפני שהבין מדוע‪ .‬ואז נזכר‪ :‬הווארד רורק סולק‬ ‫הבוקר מבית הספר‪ .‬הוא גער בעצמו בלי אומר; הוא היה נחוש בדעתו להפגין צער‪ .‬אך‬ ‫בסתר מילאה את לבו חמימות בכל פעם שהירהר בסילוקו של זה‪ .‬המאורע הוכיח לו סופית‬ ‫שזה היה מטופש לראות ברורק מתחרה מסוכן‪ .‬בעבר חשש מרורק עוד יותר משחשש‬ ‫משלינקר‪ ,‬אף שרורק היה צעיר ממנו בשנתיים ולמד במחזור מתחתיו‪ .‬ואם אי־פעם הטרידה‬ ‫אותו המחשבה על כישוריו שלו בהשוואה לכישוריו של רורק‪ ,‬הרי שבא היום הזה ופיזר את‬ ‫כל חששותיו‪ ,‬הלוא כן? הוא נזכר שרורק נהג בו תמיד בנועם והיה עוזר לו בכל בעיה שלא‬ ‫הצליח לפתור‪ ...‬בעצם‪ ,‬לא היו בעיות שלא הצליח לפתור‪ ,‬אלא שלא תמיד היה לו זמן‬ ‫לחשוב עליהן ולהגות תוכנית‪ .‬באלוהים! איך שרורק יודע לפתור בעיות סבוכות; כאילו‬ ‫היה מושך בקצה חוט ופורם איזה קשר בלתי נראה‪ ...‬נו‪ ,‬אז מה אם הוא יודע לעשות זאת?‬ ‫לאן זה הביא אותו? הוא הרי מחוסל‪ .‬רק כשהבין זאת‪ ,‬חש פיטר קיטינג שמץ של אהדה‬ ‫כלפי הווארד רורק‪.‬‬ ‫כשנקרא קיטינג לנאום‪ ,‬הוא קם ממקומו בביטחון‪ .‬הוא לא היה יכול להראות שהוא‬ ‫מבועת‪ .‬לא היה לו שום דבר ממשי לומר על אדריכלות‪ .‬ובכל זאת זקף את ראשו והשמיע‬

‫את דברו כשווה בין שווים‪ ,‬אם כי בביישנות־מה‪ ,‬כדי לא לפגוע באיש מהאורחים הנכבדים‪.‬‬ ‫הוא זכר שאמר‪" :‬אדריכלות היא אמנות נעלה‪ ...‬כשעינינו נשואות אל העתיד‪ ,‬ובלבנו יראת‬ ‫כבוד לעבר‪ ...‬החשובה ביותר מבחינה חברתית‪ ,‬יותר מכל אמנות אחרת‪ ...‬וכפי שאמר היום‬ ‫האיש שהוא השראה לכולנו‪ ,‬שלוש הישויות הנצחיות הן אמת‪ ,‬אהבה ויופי‪"...‬‬ ‫לאחר מכן‪ ,‬במסדרונות ובתוך מהומת הפרידה כרך אחד הסטודנטים את זרועו סביב כתפו‬ ‫של קיטינג ולחש‪" :‬רוץ הביתה ותיפטר מהחליפה והעניבה‪ ,‬פיט‪ .‬בוסטון מחכה לנו הלילה‪,‬‬ ‫רק לחבורה‪ .‬נאסוף אותך בעוד שעה‪ ".‬טד שלינקר דחק בו‪" :‬ברור שגם אתה מצטרף‪ ,‬פיט‪.‬‬ ‫זה לא יהיה כיף בלעדיך‪ .‬דרך אגב‪ ,‬איחולי וכן הלאה‪ .‬אני לא ממורמר‪ .‬הטוב מכולם צריך‬ ‫לזכות‪ ".‬קיטינג כרך את זרועו סביב כתפיו של שלינקר; עיניו של קיטינג נצצו בחמימות‪,‬‬ ‫כאילו היה שלינקר חברו הטוב‪ .‬עיניו של קיטינג נצצו כך אל כולם‪ .‬הוא אמר‪" :‬תודה‪ ,‬טד‪.‬‬ ‫האמת‪ ,‬אני מרגיש נורא בעניין המדליה של איגוד האדריכלים‪ .‬לדעתי‪ ,‬זה הגיע לך‪ .‬אבל אי‬ ‫אפשר לדעת מה עובר להם במוח‪ ,‬לזקנים הטרחנים האלה‪ ".‬קיטינג פנה לחזור אל ביתו‪,‬‬ ‫בחשכה הרכה תהה איך יצליח לחמוק הלילה מאמו‪.‬‬ ‫ֵ‬ ‫וכשצעד‬ ‫אמו עשתה רבות למענו‪ ,‬הירהר בינו לבינו‪ .‬כפי שנהגה להזכיר לא פעם‪ ,‬היא נולדה‬ ‫למשפחה טובה‪ ,‬ואפילו סיימה בית ספר תיכון‪ .‬ובכל זאת עבדה קשה ואף השכירה חדרים‬ ‫בביתה‪ ,‬צעד שהיה חסר תקדים במשפחתה‪.‬‬ ‫אביו היה בעל חנות למכשירי כתיבה בסטנטון‪ .‬העולם המשתנה חיסל את העסק‪ֶ ,‬וב ַקע‬ ‫חיסל את פיטר קיטינג האב‪ ,‬שתים־עשרה שנה קודם לכן‪ .‬ללואיזה קיטינג נותרו רק הבית‬ ‫שעמד בקצה רחוב מכובד‪ ,‬תשלום שנתי מהביטוח ששילם בעלה במועדו — היא דאגה לכך‬ ‫— ובנה‪ .‬התשלום היה צנוע מאוד‪ ,‬אך גברת קיטינג הסתדרה יפה בזכות הדיירים ובזכות‬ ‫דבקותה במטרה‪ .‬בחודשי הקיץ עזר לה גם בנה‪ .‬הוא עבד כפקיד קבלה בבתי מלון וכדוגמן‬ ‫בפרסומות לכובעים‪ .‬גברת קיטינג קבעה שבנה ישיב לעצמו את המקום הראוי לו בעולם‬ ‫הזה‪ ,‬והיא דבקה במטרתה בנחרצות של עלוקה‪ ...‬מצחיק‪ ,‬נזכר קיטינג‪ ,‬כי פעם הוא רצה‬ ‫להיות צייר‪ .‬אמו היא שבחרה מקצוע הולם יותר לכישרון הרישום שלו‪" .‬אדריכלות היא‬ ‫מקצוע מכובד‪ ",‬אמרה‪" .‬וחוץ מזה‪ ,‬כך תפגוש את האנשים המובחרים ביותר‪ ".‬היא שדחפה‬ ‫אותו אל הקריירה החדשה הזאת‪ ,‬אף שלא ידע איך ומתי עשתה זאת‪ .‬מצחיק‪ ,‬חשב קיטינג‪,‬‬ ‫שלא זכר את שאיפת ילדותו זה שנים‪ .‬מוזר שדווקא עכשיו זה מכאיב לו להיזכר‪ .‬טוב‪ ,‬זה‬ ‫הלילה להיזכר בזה‪ ,‬ואז לשכוח את זה לעד‪.‬‬ ‫כי לאדריכלים נכונה קריירה מזהירה‪ ,‬אמר לעצמו‪ .‬האם מי שהגיע לפסגה נכשל אי־פעם?‬ ‫ואז נזכר בהנרי קמרון‪ .‬מי שבנה גורדי שחקים אדירים לפני עשרים שנה היה היום שיכור‬ ‫זקן עם משרד עלוב אי־שם על קו המים‪ .‬צמרמורת חלפה בגופו של קיטינג‪ ,‬והוא החיש את‬ ‫צעדיו‪.‬‬ ‫תוך כדי הליכה תהה אם אנשים מתבוננים בו‪ .‬הוא הציץ במלבני החלונות המוארים;‬ ‫כשווילון הוזח וראש ביצבץ החוצה‪ ,‬ניסה לנחש אם אותו אלמוני גהר החוצה כדי לצפות בו‬ ‫בעוברו‪ .‬גם אם לא‪ ,‬ביום מן הימים זה עוד יקרה; ביום מן הימים כולם יביטו בו‪.‬‬ ‫הווארד רורק ישב על מדרגות המרפסת כשקיטינג קרב לביתו‪ .‬הוא ישב על המדרגות‬

‫ונשען לאחור על מרפקיו‪ .‬רגליו הארוכות היו פשוטות לפניו‪ .‬שיח הלפופית שטיפס על‬ ‫עמודי המרפסת היה כמחיצה בין הבית לאור שהטיל פנס הרחוב שבפינה‪.‬‬ ‫היה מוזר לראות נורת חשמל בשמי הלילה האביבי‪ .‬בשל האור נראה הרחוב חשוך יותר‬ ‫ורך יותר‪ .‬האור התלוי לבדו נראה כמו פרצה בחושך‪ .‬הוא לא האיר דבר פרט לכמה ענפים‬ ‫עמוסי עלים שעמדו דוממים בשולי הפרצה‪ .‬הרמז הדק הזה הועצם‪ ,‬כאילו החשכה שמעבר‬ ‫לא הכילה דבר פרט למבול של עלים‪ .‬כדור הזכוכית המכאני שיווה לעלים חיוניות רבה‬ ‫יותר‪ .‬הוא נטל מהם את צבעם והעניק בתמורה הבטחה שעם בוקר ייראו העלים ירוקים‬ ‫יותר משהיו אי־פעם‪ .‬הוא נטל את הראייה והשאיר במקומה תחושה חדשה — לא ריח ולא‬ ‫מגע‪ ,‬ובכל זאת‪ ,‬מעין תחושה של אביב ומרחב גם יחד‪.‬‬ ‫קיטינג נעצר כשזיהה בחשכת המרפסת את רעמת השיער הכתומה‪ ,‬המגוחכת‪ .‬זה היה‬ ‫האדם היחיד שרצה באמת לראות הלילה‪ .‬שמחתו על שמצא את רורק לבדו היתה מהולה‬ ‫בחשש־מה‪.‬‬ ‫"איחולי‪ ,‬פיטר‪ ",‬אמר לו רורק‪.‬‬ ‫"אה‪ ...‬תודה‪ "...‬קיטינג נדהם לגלות שהדברים הסבו לו עונג יותר מכל המחמאות‬ ‫האחרות שקיבל היום‪ .‬הוא שמח לשמוע איחולים מפיו של רורק‪ ,‬אף שבלבו פנימה גער‬ ‫בעצמו על סכלותו‪" .‬איך אתה יודע‪ "...‬ואז הוסיף חדות‪" :‬אמא סיפרה לך?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"היא לא היתה צריכה לספר לך‪".‬‬ ‫"למה לא?"‬ ‫"שמע‪ ,‬הווארד‪ ,‬אתה בטח יודע שאני מצטער שהם‪"...‬‬ ‫רורק הטיל את ראשו לאחור והרים אליו את מבטו‪.‬‬ ‫"תשכח מזה‪ ",‬אמר‪.‬‬ ‫"אני‪ ...‬כלומר‪ ,‬רציתי לדבר איתך על משהו‪ ,‬הווארד‪ .‬רציתי לשאול בעצתך‪ .‬אכפת לך אם‬ ‫אשב?"‬ ‫"מה העניין?"‬ ‫קיטינג התיישב על המדרגות לצדו של רורק‪ .‬הוא ידע שלא יוכל להעמיד פנים בנוכחותו‪.‬‬ ‫אבל הוא גם לא רצה להעמיד פנים עכשיו‪ .‬הוא שמע אוושה של עלה נופל ארצה; זה היה‬ ‫רחש דקיק וזגוגי‪ ,‬רחש של אביב‪.‬‬ ‫הוא ידע כעת שיש בלבו אהדה רבה לרורק; אהדה שעוררה בו כאב‪ ,‬פליאה‪ ,‬חוסר אונים‪.‬‬ ‫"זה לא נורא מצדי‪ ",‬שאל אותו קיטינג ברוך ובמלוא הכנות‪" ,‬שאני שקוע כל כך בענייני‬ ‫בזמן שאתה‪"?...‬‬ ‫"אמרתי לך‪ ,‬תשכח מזה‪ .‬מה העניין?"‬ ‫"אתה יודע‪ ",‬המשיך קיטינג בכנות שהפתיעה אפילו אותו‪" .‬לעתים קרובות חשבתי‬ ‫שאתה מטורף‪ .‬אבל ברור לי שאתה יודע המון על אדריכלות‪ ,‬דברים שכל השוטים לעולם‬ ‫לא ידעו‪ .‬וברור לי שאתה אוהב אדריכלות כמו שהם לעולם לא יאהבו‪".‬‬ ‫"נו‪ ,‬אז?"‬

‫"אני לא יודע למה פניתי דווקא אליך; אבל‪ ,‬הווארד‪ ,‬אולי אף פעם לא אמרתי את זה‪ ,‬אבל‬ ‫האמת היא שדעתך חשובה לי הרבה יותר מזו של הדיקן‪ .‬בסופו של דבר סביר להניח‬ ‫שאשמע לעצתו של הדיקן‪ ,‬אבל בכל זאת דעתך נחשבת בעיני הרבה יותר‪ ,‬אני לא יודע‬ ‫למה‪ .‬אני אפילו לא יודע למה אני מספר לך את זה‪".‬‬ ‫רורק הסתובב ונשען על צדו‪ .‬הוא הביט בו ארוכות וצחק‪ .‬זה היה צחוק צעיר‪ ,‬חביב‪,‬‬ ‫ידידותי‪ ,‬צליל שהיה כה נדיר מפיו של רורק‪ ,‬עד שקיטינג חש כאילו מישהו נטל את ידו‬ ‫לאות עידוד‪ .‬הוא שכח לגמרי שמחכה לו הערב מסיבה בבוסטון‪.‬‬ ‫"נו?" שאל רורק‪" .‬אתה לא מפחד ממני‪ ,‬נכון? מה רצית לשאול?"‬ ‫בפרי ֶדה ּ ָפארי‪".‬‬ ‫"זה בקשר למלגה‪ .‬זכיתי ּ ְ‬ ‫"כן?"‬ ‫"זו מלגה לארבע שנים‪ .‬אבל מצד שני‪ ,‬גאי פרנקון הציע לי עבודה‪ ,‬לפני איזה זמן‪ ,‬והיום‬ ‫הוא אמר שהמשרה עדיין מחכה לי‪ .‬אני לא יודע במה לבחור‪".‬‬ ‫רורק נעץ בו מבט‪ .‬אצבעותיו נעו באיטיות ותופפו לסירוגין על המדרגות‪.‬‬ ‫"אם אתה באמת שואל לדעתי‪ ,‬פיטר‪ ",‬אמר לבסוף‪" ,‬כבר עשית טעות‪ .‬בכך ששאלת‬ ‫אותי‪ .‬בכך ששאלת אדם אחר‪ .‬לעולם אל תשאל בעצת אנשים‪ .‬לא בענייני עבודה‪ .‬אתה לא‬ ‫יודע מה אתה רוצה? איך אתה יכול לשאת את חוסר הידיעה הזה?"‬ ‫"זה בדיוק מה שאני מעריץ בך‪ ,‬הווארד‪ .‬אתה תמיד יודע‪".‬‬ ‫"מספיק עם המחמאות‪".‬‬ ‫"אבל זו דעתי הכנה‪ .‬איך אתה תמיד מצליח להחליט?"‬ ‫"איך אתה יכול להרשות לאחרים להחליט בשבילך?"‬ ‫"כי אני לא בטוח‪ ,‬הווארד‪ .‬אני אף פעם לא בטוח בעצמי‪ .‬אני בכלל לא יודע אם אני כל‬ ‫כך מוצלח כמו שאומרים אחרים‪ .‬לא הייתי מודה בזה באוזני איש מלבדך‪ .‬אולי כי אתה‬ ‫תמיד כל כך בטוח בעצמך‪ ,‬שאני‪"...‬‬ ‫"פיטי!" רעם קולה של גברת קיטינג מאחוריהם‪" .‬פיטי‪ ,‬יקירי! מה אתה עושה שם‬ ‫בחוץ?"‬ ‫היא עמדה בפתח‪ ,‬מאושרת וזועמת גם יחד‪ ,‬לבושה בשמלתה הטובה ביותר‪ ,‬שמלת‬ ‫טאפטה בצבע אדום יין‪.‬‬ ‫"ואני יושבת כאן לבדי‪ ,‬מצפה לך! מה אתה עושה על המדרגות המלוכלכות‪ ,‬בשם‬ ‫אלוהים‪ ,‬ועוד בחליפה הכי יפה שלך? קום מיד! היכנסו הביתה‪ ,‬שניכם‪ .‬הכנתי לכם שוקו‬ ‫חם ועוגיות‪".‬‬ ‫"אבל אמא‪ ,‬רציתי לשוחח עם הווארד על משהו חשוב‪ ",‬מחה קיטינג‪ ,‬ובכל זאת קם על‬ ‫רגליו‪.‬‬ ‫היה נדמה שהיא לא שמעה אותו‪ .‬היא נכנסה פנימה‪ ,‬וקיטינג השתרך אחריה‪.‬‬ ‫רורק עקב אחריהם במבטו‪ ,‬משך בכתפיו‪ ,‬קם ונכנס גם הוא‪.‬‬ ‫גברת קיטינג התיישבה בכורסה‪ ,‬ושמלתה המעומלנת רישרשה בקול‪.‬‬ ‫"נו?" שאלה‪" .‬על מה שוחחתם?"‬

‫קיטינג שיחק במאפרה‪ ,‬הרים קופסת גפרורים והניח אותה‪ ,‬ואז פנה אל רורק והתעלם‬ ‫לחלוטין מאמו‪.‬‬ ‫"שמע‪ ,‬הווארד‪ ,‬תפסיק להעמיד פנים‪ ",‬אמר בקולי קולות‪" .‬מה אתה אומר‪ ,‬לוותר על‬ ‫המלגה ולצאת לעבוד‪ ,‬או להניח לפרנקון לחכות וללכת אל האקדמיה כדי לעשות רושם על‬ ‫כל הבוּ רים?"‬ ‫נדמה שמשהו אבד‪ .‬הרגע איבד מקסמו‪.‬‬ ‫"פיטי‪ ,‬אני רוצה להבין‪ "...‬החלה גברת קיטינג לומר‪.‬‬ ‫"רגע‪ ,‬אמא!‪ ...‬הווארד‪ ,‬אני צריך לשקול את האפשרויות בזהירות‪ .‬לא כל אחד זוכה‬ ‫במלגה כזאת‪ .‬אתה מאוד נחשב אם למדת שם‪ .‬תואר מהאקדמיה לאמנויות היפות‪ ,‬אתה‬ ‫בטח יודע עד כמה זה חשוב‪".‬‬ ‫"אין לי מושג‪ ",‬השיב לו רורק‪.‬‬ ‫"לעזאזל‪ ,‬אני מכיר את הרעיונות ההזויים שלך‪ ,‬אבל אני מדבר איתך לגופו של עניין‪,‬‬ ‫בהתחשב במעמדי‪ .‬נניח לרגע לאידיאלים‪ ,‬זה בלי ספק‪"...‬‬ ‫"אתה לא מעוניין בעצתי‪ ",‬אמר לו רורק‪.‬‬ ‫"ברור שכן! הרי ביקשתי את עצתך!"‬ ‫אבל קיטינג מעולם לא היה הוא עצמו מול קהל צופים‪ ,‬ולא משנה במי מדובר‪ .‬משהו‬ ‫אבד‪ .‬הוא לא ידע זאת‪ ,‬אבל הרגיש שרורק יודע; עיניו של רורק הביכו אותו‪ ,‬והדבר עורר‬ ‫בו תרעומת‪.‬‬ ‫"אני רוצה לעסוק באדריכלות‪ ",‬סינן קיטינג‪" ,‬לא לשוחח עליה! ובית הספר העתיק הזה‬ ‫בפריז מוסיף לך המון יוקרה‪ .‬הוא מציב אותך גבוה מעל השרברבים לשעבר שחושבים שהם‬ ‫יודעים לבנות‪ .‬מצד שני‪ ,‬משרה אצל פרנקון — שגאי פרנקון בכבודו ובעצמו מציע לי!"‬ ‫רורק הפנה את מבטו‪.‬‬ ‫"כמה מהסטודנטים יכולים להתחרות בזה?" המשיך קיטינג כסומא‪" .‬בעוד שנה הם יתגאו‬ ‫שהם עובדים אצל זה או אחר‪ ,‬אם בכלל ימצאו עבודה‪ .‬ואילו אני אעבוד ב'פרנקון את‬ ‫ַהיֶ יר'!"‬ ‫"אתה צודק‪ ,‬פיטר‪ ",‬אמרה גברת קיטינג וקמה ממקומה‪" .‬בשאלה כזאת אתה לא צריך‬ ‫להתייעץ עם אמא שלך‪ .‬השאלה חשובה מדי‪ .‬אניח לך לברר את הסוגיה עם מר רורק‪".‬‬ ‫הוא הציץ באמו‪ .‬הוא לא רצה לשמוע מה דעתה בנושא‪ .‬הוא ידע שיש לו סיכוי להגיע‬ ‫להחלטה אם יעשה זאת לפני שישמע את דעתה‪ .‬היא נעצרה‪ ,‬הביטה בו‪ ,‬מוכנה להסתובב‬ ‫ולצאת מהחדר‪ .‬הוא ידע שזו לא העמדת פנים — היא אכן תצא‪ ,‬אם ירצה בכך‪ .‬והוא רצה‬ ‫בכך בכל מאודו‪ .‬הוא אמר‪:‬‬ ‫"אוי‪ ,‬אמא‪ ,‬איך את יכולה לומר דבר כזה? בטח שאני רוצה לשמוע את דעתך‪ .‬מה‪ ...‬מה‬ ‫את אומרת?"‬ ‫היא התעלמה מקוצר הרוח ששמעה בקולו‪ .‬היא חייכה‪.‬‬ ‫"פיטי‪ ,‬אני אף פעם לא אומרת‪ .‬הכול תלוי בך‪ .‬תמיד הנחתי לך להחליט‪".‬‬ ‫"טוב‪ "...‬החל לומר בהיסוס והמשיך להתבונן בה‪" .‬אז אם אסע לאקדמיה‪"...‬‬

‫"מצוין‪ ",‬אמרה הגברת קיטינג‪" .‬סע לאקדמיה‪ .‬זה מקום נהדר‪ .‬ואוקיינוס שלם יפריד בינך‬ ‫לבין ביתך‪ .‬ברור שאם תיסע‪ ,‬מר פרנקון יבחר במישהו אחר‪ .‬אנשים ידברו על זה‪ .‬כולם הרי‬ ‫יודעים שכל שנה הוא בוחר בתלמיד המצטיין של סטנטון‪ .‬מעניין מה יגידו כולם אם בחור‬ ‫אחר יקבל את המשרה‪ .‬אבל דעתי אינה חשובה‪".‬‬ ‫"מה‪ ...‬מה יגידו כולם?"‬ ‫"לא הרבה‪ ,‬רק שהבחור ההוא היה כנראה הסטודנט המצטיין במחזור‪ .‬הוא יבחר מן הסתם‬ ‫בשלינקר‪".‬‬ ‫"לא!" הוא בלע את רוקו בזעם‪" .‬לא בשלינקר!"‬ ‫"כן‪ ",‬אמרה במתק שפתיים‪" .‬בשלינקר‪".‬‬ ‫"אבל‪"...‬‬ ‫"אבל מה אכפת לך מה יאמרו כולם? אתה צריך להיות שלם עם עצמך‪".‬‬ ‫"ואת חושבת שפרנקון‪"...‬‬ ‫"למה שאני אחשוב על פרנקון? הוא לא מעניין אותי‪".‬‬ ‫"אמא‪ ,‬את רוצה שאקבל את הצעתו של פרנקון?"‬ ‫"אני לא רוצה שום דבר‪ ,‬פיטי‪ .‬אתה אדון לעצמך‪".‬‬ ‫הוא תהה אם הוא באמת מחבב את אמו‪ .‬אבל היא הרי אמא שלו‪ .‬די בעובדה זו כדי‬ ‫להבהיר אוטומטית שהוא אוהב אותה‪ ,‬ולכן הניח כמובן מאליו שהוא חש כלפיה אהבה‪ .‬הוא‬ ‫לא ידע אם יש לו סיבה אמיתית להתחשב בכושר השיפוט שלה‪ .‬היא הרי אמא שלו; זו‬ ‫אמורה להיות סיבה מספקת‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬ברור‪ ,‬אמא‪ ...‬אבל‪ ...‬כן‪ ,‬אני יודע‪ ,‬אבל‪ ...‬הווארד?"‬ ‫זו היתה קריאה לעזרה‪ .‬רורק רבץ שם‪ ,‬על הספה שבפינה‪ ,‬ממש כמו חתלתול‪ .‬הדבר‬ ‫הפליא את קיטינג לא פעם‪ .‬הוא ראה את רורק מתנועע חרש‪ ,‬בשליטה ובדייקנות‪ ,‬דרוך כמו‬ ‫חתול‪ .‬הוא ראה אותו נרפה כמו חתול‪ ,‬איבריו פשוטים כאילו לא היתה בגופו ולו עצם‬ ‫אחת‪ .‬רורק הציץ בו ואמר‪:‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬אתה יודע מה דעתי על כל אחת מהאפשרויות שלך‪ .‬תבחר באפשרות הכי פחות‬ ‫מזיקה‪ .‬מה תלמד באקדמיה? רק לבנות עוד ארמונות רנסאנס ותפאורות לאופרטות‪ .‬הם‬ ‫יחסלו את כל הכישרון שאולי יש בך‪ .‬מדי פעם‪ ,‬כשלא מפריעים לך‪ ,‬אתה יודע לעשות‬ ‫עבודה טובה‪ .‬אם אתה באמת רוצה ללמוד‪ ,‬לך לעבוד‪ .‬פרנקון הוא ממזר אידיוט‪ ,‬אבל‬ ‫בסופו של דבר תבנה בניינים‪ .‬וזה יכין אותך מהר יותר לפתיחת עסק עצמאי משלך‪".‬‬ ‫"אפילו מר רורק אומר לפעמים דברי טעם‪ ",‬אמרה גברת קיטינג‪" .‬גם אם הוא נשמע כמו‬ ‫נהג משאית‪".‬‬ ‫"אתה באמת חושב שאני עושה עבודה טובה?" קיטינג הביט בו‪ .‬נדמה שבמוחו המשיך‬ ‫להצטלצל המשפט היחיד ההוא‪ ,‬וכל השאר לא היה חשוב כלל‪.‬‬ ‫"מדי פעם‪ ",‬ענה לו רורק‪" ,‬לא לעתים קרובות‪".‬‬ ‫"טוב‪ ,‬אז אחרי שסיכמנו‪ ",‬אמרה גברת קיטינג‪.‬‬ ‫"אני‪ ...‬אני עדיין צריך לחשוב על זה‪ ,‬אמא‪".‬‬

‫"אז אחרי שסיכמנו‪ ,‬מה דעתכם על כוס שוקו חם? אני מיד חוזרת!"‬ ‫היא חייכה אל בנה חיוך תמים שהביע צייתנות והכרת תודה ויצאה באוושה מהחדר‪.‬‬ ‫קיטינג צעד אנה ואנה בעצבנות‪ .‬הוא נעצר לרגע‪ ,‬הצית סיגריה והחל לפלוט נשיפות‬ ‫קצרות של עשן‪ .‬הוא הביט ברורק‪.‬‬ ‫"מה תעשה עכשיו‪ ,‬הווארד?"‬ ‫"אני?"‬ ‫"איזה חוסר התחשבות מצדי‪ ,‬לדבר כל הזמן על עצמי‪ .‬לאמא שלי יש כוונות טובות‪ ,‬אבל‬ ‫היא משגעת אותי‪ ...‬טוב‪ ,‬לעזאזל עם זה‪ .‬מה התוכניות שלך?"‬ ‫"אני נוסע לניו יורק‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬מצוין‪ .‬למצוא עבודה?"‬ ‫"למצוא עבודה‪".‬‬ ‫"ב‪ ...‬אדריכלות?"‬ ‫"כן‪ ,‬פיטר‪ ,‬באדריכלות‪".‬‬ ‫"יופי‪ ,‬אני שמח‪ .‬יש לך כבר הצעות?"‬ ‫"אני נוסע לעבוד אצל הנרי קמרון‪".‬‬ ‫"אוי‪ ,‬לא‪ ,‬הווארד!"‬ ‫רורק חייך לאיטו וזוויות פיו הוצרו‪ ,‬אבל הוא לא אמר מילה‪.‬‬ ‫"אוי לא‪ ,‬הווארד!"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"אבל הוא סתם אפס‪ ,‬הוא כלומניק! כבר שנים שהוא לא מקבל פרויקטים חשובים!‬ ‫אומרים שיש לו משרד באיזה חור עלוב‪ .‬איך תסלול לעצמך קריירה אם תעבוד אצלו? מה‬ ‫תלמד?"‬ ‫"לא הרבה‪ ,‬רק איך לבנות‪".‬‬ ‫"בשם אלוהים‪ ,‬אתה לא יכול להמשיך עם ההרס העצמי הזה! חשבתי‪ ...‬כן‪ ,‬חשבתי שהיום‬ ‫למדת לקח!"‬ ‫"למדתי‪ ,‬בהחלט‪".‬‬ ‫"שמע‪ ,‬הווארד‪ ,‬אם אתה חושב שאף אחד מלבדו לא ירצה להעסיק אותך כעת‪ ,‬כלומר אף‬ ‫אחד טוב ממנו‪ ,‬אני מוכן לעזור לך‪ .‬אני ארחרח אצל פרנקון הזקן‪ ,‬אפעיל קצת קשרים‪,‬‬ ‫ואז‪"...‬‬ ‫"תודה‪ ,‬פיטר‪ .‬אבל אין צורך בכך‪ .‬אני נחוש בדעתי‪".‬‬ ‫"ומה הוא אמר?"‬ ‫"מי?"‬ ‫"קמרון‪".‬‬ ‫"אף פעם לא פגשתי אותו‪".‬‬ ‫פתאום נשמע צופר מבחוץ‪ .‬קיטינג נזכר‪ .‬הוא מיהר לצאת מהחדר כדי להחליף בגדים‪,‬‬ ‫נתקל באמו בפתח החדר והפיל ספל מהמגש העמוס שבידיה‪.‬‬

‫"פיטי!"‬ ‫"אין דבר‪ ,‬אמא!" הוא אחז במרפקיה‪" .‬אני ממהר‪ ,‬יקירתי‪ .‬אני הולך למסיבה עם החבר'ה‬ ‫— לא‪ ,‬אל תגידי מילה‪ .‬לא אחזור מאוחר‪ .‬אנחנו הולכים לחגוג את קבלתי ל'פרנקון את‬ ‫הייר'!"‬ ‫הוא נשק לה באימפולסיביות מתוך אותה עליצות שופעת שהיה קשה לעמוד בפניה‪ ,‬מיהר‬ ‫לצאת מהחדר ודהר במדרגות‪ .‬גברת קיטינג נדה בראשה‪ ,‬מבולבלת‪ ,‬מסויגת ומאושרת בעת‬ ‫ובעונה אחת‪.‬‬ ‫בחדרו זרק קיטינג את בגדיו לכל עבר‪ ,‬ופתאום עלה בדעתו שעליו לשלוח מברק לניו‬ ‫יורק‪ .‬העניין המסוים הזה לא הטריד את מוחו כל אותו היום‪ ,‬אך עתה נזכר בו מתוך תחושת‬ ‫דחיפות‪ .‬הוא רצה לשלוח את המברק עכשיו‪ ,‬תכף ומיד‪ .‬הוא רשם על פיסת נייר‪:‬‬ ‫"קייטי יקירה בא לניו יורק לעבוד אצל פרנקון אוהב תמיד פיטר‪".‬‬ ‫באותו לילה נסע קיטינג לבוסטון‪ .‬הוא ישב דחוס בין שני בחורים‪ ,‬והרוח והדרך חלפו על‬ ‫פניו בשריקה‪ .‬הוא חשב לעצמו שהעולם נפתח בפניו כמו החשכה שנסוגה מפני פנסי‬ ‫המכונית‪ .‬הוא חופשי‪ .‬הוא מוכן‪ .‬בעוד כמה שנים — שיעברו חיש קל‪ ,‬כי לזמן לא היה שום‬ ‫ערך במכונית הדוהרת — יהדהד שמו כמו צופר בערפל ויעיר אנשים משנתם‪ .‬הוא היה מוכן‬ ‫למעשים גדולים‪ ,‬לדברים מופלאים‪ ,‬להישגים חסרי תקדים ב‪ ...‬ב‪ ...‬לעזאזל‪ ...‬באדריכלות‪.‬‬

‫‪3‬‬ ‫פיטר קיטינג הביט ברחובות ניו יורק‪ .‬הוא ציין לעצמו שאנשים סביבו לבושים היטב‪.‬‬ ‫לרגע נעצר מול הבניין בשדרה החמישית‪ ,‬שבו ציפו לו המשרד של "פרנקון את הייר"‬ ‫ויומו הראשון בעבודה‪ .‬הוא התבונן באנשים שנחפזו על פניו‪ .‬מהודרים‪ ,‬חשב לעצמו‪,‬‬ ‫אלגנטיים מאין כמותם‪ .‬הוא הביט בצער בבגדיו שלו‪ .‬היה לו עוד הרבה ללמוד בניו יורק‪.‬‬ ‫הוא חש שאינו יכול להרשות לעצמו השתהות נוספת ופנה אל הכניסה‪ .‬זו היתה אכסדרה‬ ‫מוקטנת של עמודים דוריים‪ ,‬בנויה במדויק בהתאם לפרופורציות שקבעו אמני העבר‪ ,‬אותם‬ ‫אמנים שעטו טוגות יווניות‪ .‬בין עמודי השיש המושלמים נצצה דלת ניקל מסתובבת‪ .‬היא‬ ‫החזירה את ברק המכוניות שחלפו על פניה ביעף‪ .‬קיטינג עבר בדלת המסתובבת‪ ,‬נכנס‬ ‫לאולם השיש הבוהק בלובנו ופנה למעלית מצופה זהב ולכה אדומה‪ .‬המעלית הסיעה אותו‬ ‫שלושים קומות אל דלת מהגוני‪ .‬על הדלת נתלתה לוחית פליז דקה שנחרטה באותיות‬ ‫עדינות‪:‬‬

‫פרנקון את הייר‪ ,‬אדריכלים‬ ‫חדר הקבלה של "פרנקון את הייר אדריכלים" נראה כמו אולם נשפים קריר ואינטימי בבית‬ ‫קולוניאלי‪ .‬הקירות הלבנים־כסופים היו ספונים במעין עמודים יווניים שטוחים‪ ,‬שחורצו‬ ‫בגמלוֹ נים קטנים‪ ,‬שהיו חצויים במרכזם כדי לפנות‬ ‫וגולפו לצורות שבלוליות‪ .‬הן תמכו ַ‬ ‫מקום לחצי־כד יווני צמוד לקיר‪ .‬תחריטים של מקדשים יווניים קישטו את הספינים; הם היו‬ ‫קטנים מכדי להיות ברורים‪ ,‬אבל בכל זאת היה אפשר להבחין בעמודים‪ ,‬בגמלונים ובאבן‬ ‫המתפוררת‪.‬‬ ‫מרגע שחצה את המפתן חש קיטינג תחושה מוזרה‪ ,‬כאילו מסוע חשמלי פועל מתחת‬ ‫לרגליו‪ .‬המסוע הוביל אותו אל פקידת הקבלה שישבה ליד מרכזיית טלפונים‪ ,‬מאחורי‬ ‫מעקה לבן של מרפסת בסגנון פלורנטיני‪ .‬המסוע הוביל אותו אל מפתן חדר השרטוט‬ ‫הגדול‪ .‬הוא ראה שולחנות ארוכים ושטוחים‪ ,‬יער של מוטות מלופפים שהשתלשלו‬ ‫מהתקרה ובקצותיהם מנורות באהילים ירוקים‪ ,‬תיקיות ענקיות של שרטוטים‪ ,‬מגדלים של‬ ‫לבנים‪ ,‬מכלי דבק ולוחות שנה‬ ‫מגירות צהובות‪ ,‬גיליונות נייר‪ ,‬קופסאות פח‪ ,‬דוגמיות של ֵ‬ ‫של חברות בניין‪ ,‬שרובם היו מעוטרים בתמונות של נשים עירומות‪ .‬השרטט הראשי נבח אל‬

‫קיטינג בלי לטרוח להעיף בו מבט‪ .‬הוא נראה משועמם ואחוז פעלתנות בעת ובעונה אחת‪.‬‬ ‫הוא הניף אגודל אל עבר הארוניות‪ ,‬זקף את סנטרו אל דלת אחד התאים וחיכה‪ ,‬מתנדנד‬ ‫בקוצר רוח מעקביו אל בהונות רגליו‪ ,‬בזמן שקיטינג עטה על גופו הנוקשה והמהוסס חלוק‬ ‫אפור בגון הפנינה‪ .‬פרנקון עמד על כך שעובדיו ילבשו את החלוק‪ .‬המסוע נעצר ליד שולחן‬ ‫בפינת חדר השרטוט‪ ,‬ופיטר מצא לפניו ערמה של תוכניות שהיה עליו להרחיבן‪ .‬גבו הכחוש‬ ‫של השרטט הראשי התרחק ממנו באופן שהעיד בעליל כי שכח לגמרי מקיומו‪.‬‬ ‫קיטינג מיקד את עיניו בגיליון שלפניו ומיד רכן על עבודתו בדריכות‪ .‬הוא לא ראה דבר‬ ‫פרט ללובן הפנינה של גיליון הנייר שלפניו‪ .‬הקווים הישרים ששירטט הפתיעו אותו‪ ,‬כי היה‬ ‫משוכנע שידו רועדת סנטימטר שלם לכאן ולכאן על פני הנייר‪ .‬הוא עקב אחר הקווים בלי‬ ‫לדעת לאן יובילו אותו או מדוע‪ .‬רק דבר אחד ידע‪ :‬התוכנית היא הישגו המופלא של אדם‬ ‫אחר‪ ,‬ושאל לו להטיל בו ספק או לנסות להשתוות אליו‪ .‬הוא תהה מדוע חשב אי־פעם‬ ‫שהוא יכול להיות אדריכל‪.‬‬ ‫כעבור זמן רב הבחין בקפלי חלוק אפור צמודים לזוג שכמות בשולחן הסמוך‪ .‬הוא הציץ‬ ‫בשכנו‪ ,‬תחילה בזהירות ולאחר מכן בסקרנות‪ ,‬ואז בעונג ולבסוף בבוז‪ .‬וכשהגיע לשלב‬ ‫האחרון‪ ,‬חזר פיטר קיטינג לעצמו‪ ,‬ושוב גדשה את לבו האהבה למין האנושי‪ .‬הוא הבחין‬ ‫בלחיים החיוורות‪ ,‬באף המגוחך‪ ,‬בשומה שעל הסנטר‪ ,‬בכרס הלחוצה אל השולחן‪ .‬הוא אהב‬ ‫את המראות הללו‪ .‬כי כל מה שהם יכולים לעשות‪ ,‬הוא יכול לעשות טוב יותר‪ .‬הוא חייך‪.‬‬ ‫פיטר קיטינג היה זקוק לבני האדם‪.‬‬ ‫כשהציץ שוב בתוכנית‪ ,‬בלטו לעברו פגמיה הבוטים של יצירת המופת‪ .‬זו היתה קומה‬ ‫בבית פרטי‪ ,‬והוא הבחין במסדרונות הנפתלים שתבעו לעצמם נתחים גדולים מהחלל בלי‬ ‫סיבה נראית לעין‪ ,‬ובחדרים הארוכים‪ ,‬המלבניים‪ ,‬דמויי הנקניק‪ ,‬שנידונו להישאר אפלולייים‬ ‫לעד‪ .‬אלוהים‪ ,‬חשב לעצמו‪ ,‬עם זה היו זורקים אותי מבית הספר עוד במחצית הראשונה‪.‬‬ ‫הוא המשיך במלאכתו בזריזות‪ ,‬בנינוחות‪ ,‬במומחיות — ובשמחה רבה‪.‬‬ ‫לפני הפסקת הצהריים כבר רכש פיטר ידידים חדשים בחדר השרטוט‪ .‬לא שהתוודע‬ ‫לאנשים מסוימים‪ ,‬אבל זרע זרעים שינבטו ויצמיחו קשרי ידידות‪ .‬הוא חייך אל שכניו וקרץ‬ ‫בארשת של הבנה בלי שום סיבה‪ .‬הוא ניצל כל גיחה אל מתקן המים כדי ללטף בעיניו‬ ‫הנוצצות את מי שחלפו על פניו‪ ,‬אותן עיניים בורקות שנחו כמדומה על כל אדם בתורו‬ ‫והכירו בו כיחיד מסוגו ביקום כולו‪ ,‬כדוגמה וכמופת לאנושות וכיקיר נפשו של קיטינג‪.‬‬ ‫הנה‪ ,‬אמרו עיניו‪ ,‬זה בחור כארז‪.‬‬ ‫קיטינג הבחין בצעיר בלונדיני גבה קומה‪ ,‬שעמד ליד השולחן הסמוך ושירטט את חזיתו‬ ‫של בניין משרדים‪ .‬קיטינג רכן מעל כתפו של הבחור במחווה של קרבה אומרת כבוד והביט‬ ‫בזרי הדפנה שעיטרו עמודים מחורצים בגובה שלוש קומות‪.‬‬ ‫"לא רע יחסית לזקן‪ ",‬ציין פיטר בהערצה‪.‬‬ ‫"איזה זקן?" שאל הבחור‪.‬‬ ‫"פרנקון‪ ",‬אמר לו קיטינג‪.‬‬ ‫"פרנקון! בחייך‪ ",‬סינן הבחור ביובש‪" .‬כבר שמונה שנים שלא תיכנן אפילו מלונה‪ ".‬הוא‬

‫הצביע באגודלו מעבר לכתפו‪ ,‬אל דלת הזכוכית שמאחוריהם‪" .‬זה הוא‪".‬‬ ‫"מה?" שאל קיטינג ופנה אל הדלת‪.‬‬ ‫"סט ֶנגל‪ .‬הוא עושה את כל זה‪".‬‬ ‫"זה הוא‪ ",‬חזר הבחור ואמר‪ֶ .‬‬ ‫מאחורי דלת הזכוכית ראה קיטינג זוג כתפיים גרומות שביצבצו מעל שולחן‪ ,‬וראש קטן‬ ‫ומשולש שהיה רכון מעל עבודתו ושתי בריכות של אור במסגרות עגולות של משקפיים‪.‬‬ ‫זה היה בשעת צהריים מאוחרת כשפתאום הורגשה תכונה מאחורי הדלת הסגורה‪ ,‬ורחש‬ ‫הלחישות גילה לקיטינג שגאי פרנקון הגיע ועלה למשרדו בקומה שמעל‪ .‬כעבור מחצית‬ ‫השעה נפתחה דלת הזכוכית‪ ,‬וסטנגל יצא מחדרו‪ .‬בין אצבעותיו החזיק לוח קרטון ענקי‪.‬‬ ‫"הי‪ ,‬אתה‪ ",‬אמר‪ ,‬ומשקפיו נפנו אל קיטינג‪" .‬אתה מכין את השרטוטים של הדבר הזה?"‬ ‫ֵ‬ ‫הוא נופף בלוח הקרטון שבידו‪" .‬קח את זה אל הבוס לאישור‪ .‬נסה להקשיב לכל מה שיאמר‬ ‫לך‪ ,‬ותשתדל להיראות פיקח‪ ,‬למרות שזה בטח לא יעזור‪".‬‬ ‫הוא היה נמוך קומה‪ ,‬ונדמה שזרועותיו נתלו לו עד לקרסוליו; הן השתלשלו כמו חבלים‬ ‫בשרוולי חולצתו הארוכים והסתיימו בכפות ידיים גדולות ופעלתניות‪ .‬עיניו של קיטינג‬ ‫קפאו והתקדרו‪ ,‬אבל רק לשבריר שנייה‪ .‬הוא נעץ מבט אטום בעדשות שמולו ואז חייך וענה‬ ‫בנימוס‪:‬‬ ‫"כן‪ ,‬אדוני‪".‬‬ ‫את לוח הקרטון נשא בקצות אצבעותיו במדרגות המרופדות בשטיח אדום כשני ועלה‬ ‫למשרדו של גאי פרנקון‪ .‬על לוח הקרטון צוירה בצבעי מים פרספקטיבה של בניין שחם‬ ‫אפור ובו שלוש שורות של חלונות גומחה‪ ,‬חמש מרפסות‪ ,‬ארבעה קמרונות‪ ,‬שנים־עשר‬ ‫עמודים‪ ,‬תורן לדגל ושני אריות בכניסה‪ .‬בפינת הגיליון נכתב באותיות נאות‪" :‬מעונם של‬ ‫מר וגברת ג'יימס מ' ווֹ ֶטלז‪ ,‬פרנקון את היֶ יר‪ ,‬אדריכלים"‪ .‬קיטינג שרק קלות‪ :‬ג'יימס מ'‬ ‫ווֹ ֶטלז היה מולטי־מיליונר‪ ,‬יצרן משחות גילוח‪.‬‬ ‫משרדו של גאי פרנקון היה מצוחצח‪ .‬לא‪ ,‬חשב קיטינג בינו לבינו‪ ,‬לא מצוחצח אלא‬ ‫ממורק‪ .‬לא‪ ,‬לא ממורק‪ ,‬אלא שטוף במראות זכוכית שכמו הומסו ונשפכו על כל חפץ‪ .‬הוא‬ ‫ראה רסיסים של בבואתו שהתפזרו בחדר כמו נחיל פרפרים וליוו אותו כשחצה את החדר‪,‬‬ ‫הצ'יפנדייל‪ ,‬על הכיסאות היעקוביניים‪ ,‬על מדף האח בסגנון לואי‬ ‫ֶּ‬ ‫על ארונות‬ ‫החמישה־עשר‪ .‬הוא הספיק לראות פסל רומי אמיתי שעמד בפינה‪ ,‬תצלומים בגוון ֶס ּפיָ ה של‬ ‫הפרתנון‪ ,‬של הקתדרלה בריימס‪ ,‬של ארמון ורסאי ושל הבנק הלאומי פרינק‪ ,‬עם לפיד‬ ‫התמיד שמעליו‪.‬‬ ‫הוא ראה את רגליו שלו מקרבות אותו אל שולחן כתיבה ענק מעץ מהגוני‪ .‬גאי פרנקון‬ ‫ישב מאחורי השולחן‪ .‬פניו של האיש היו צהבהבות ולחייו שקועות‪ .‬לרגע הביט בקיטינג‬ ‫כאילו מעולם לא ראה אותו‪ .‬ופתאום נזכר וחייך חיוך רחב‪.‬‬ ‫קיטרג' ידידי‪ ,‬אז הגעת והכול בסדר‪ ,‬ואתה כבר מרגיש כמו בבית! אני שמח‬ ‫ֶ‬ ‫"יפה‪ ,‬יפה‪,‬‬ ‫לראות אותך‪ .‬שב‪ ,‬ידידי‪ ,‬שב‪ .‬מה אתה מחזיק? טוב‪ ,‬אין מה למהר‪ ,‬אין מה למהר‪ .‬שב‪ ,‬שב‪.‬‬ ‫איך מוצא חן בעיניך המשרד?"‬ ‫"אפשר לומר שאני יותר מדי מאושר‪ ,‬אדוני‪ ",‬השיב לו קיטינג בהבעה גלויה וילדותית של‬

‫אין־אונים‪" .‬חשבתי שאוכל להיות מאוד ענייני במקום העבודה הראשון שלי‪ ,‬אך הזדמנות‬ ‫כזאת‪ ...‬כנראה שכל זה הימם אותי קצת‪ ...‬אני אתאושש מזה‪ ",‬הבטיח‪.‬‬ ‫"בוודאי‪ ",‬אמר לו גאי פרנקון‪" .‬זה היה מרשים כל בחור צעיר‪ .‬אבל אל דאגה‪ ,‬אני בטוח‬ ‫שתמצא את מקומך‪".‬‬ ‫"אשתדל‪ ,‬אדוני‪".‬‬ ‫"ודאי שתשתדל‪ .‬אז מה הם שלחו אלי?" פרנקון הושיט את ידו אל השרטוט‪ ,‬אך במקום‬ ‫זאת התרוממה ידו הלאה אל מצחו‪" :‬זה כל כך מרגיז‪ ,‬כאב הראש הזה‪ ...‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬זה שום‬ ‫דבר —" הוא חייך נוכח הבעת הדאגה שעלתה מיד על פניו של קיטינג‪" .‬רק קצת מאל ֶדה‬ ‫ֶטט‪ .‬אני עובד קשה כל כך‪".‬‬ ‫"אפשר להביא לך משהו‪ ,‬אדוני?"‬ ‫"לא‪ ,‬לא‪ ,‬תודה‪ .‬אין מה להביא‪ ,‬אבל אילו יכולת לקחת ממני דבר־מה‪ ".‬הוא קרץ‪" .‬זאת‬ ‫נטרה נוּ ‪ 3,‬השמפניה של אתמול בערב שלא היתה שווה אגורה שחוקה‪ .‬בלאו‬ ‫השמפניה‪ַ .‬א ֶ‬ ‫הכי‪ ,‬אף פעם לא אהבתי שמפניה‪ .‬שמע לי‪ ,‬קיטרג'‪ ,‬חשוב מאוד להבין ביינות‪ .‬למשל‪ ,‬אם‬ ‫תזמין לקוח לארוחת ערב‪ ,‬תרצה לדעת אילו יינות מומלץ להזמין‪ .‬אגלה לך סוד מקצועי‪.‬‬ ‫בוא ניקח לדוגמה שׂ ליו‪ .‬רוב האנשים יזמינו איתו בורגונדי‪ .‬ומה תעשה אתה? אתה תזמין‬ ‫קלוֹ ווּ ז'וֹ ן בציר ‪ .1904‬מבין? זה מוסיף לו ניחוח מיוחד‪ .‬זה השילוב הנכון‪ ,‬וזה גם מקורי‪.‬‬ ‫אתה חייב להיות מקורי‪ ...‬דרך אגב‪ ,‬מי שלח אותך אלי?"‬ ‫‪ 3‬צרפתית — בינינו‪.‬‬

‫"מר סטנגל‪ ,‬אדוני‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬סטנגל‪ ".‬הצליל של הגיית השם נשמע כמו פתיחת ְר ָפ ָפה במוחו של קיטינג; זו היתה‬ ‫פיסת מידע שיש להצפינה לשימוש עתידי‪" .‬הוא חשוב מכדי להביא בעצמו את התוכניות‬ ‫שלו‪ ,‬אה? דע לך‪ ,‬הוא אדריכל מצוין‪ ,‬האדריכל הכי טוב בניו יורק‪ .‬אבל לאחרונה הוא‬ ‫מפתח שיגעון גדלות‪ .‬הוא חושב שהוא היחיד שעובד במשרד הזה‪ ,‬רק מפני שהוא יושב כל‬ ‫היום ומשרבט על נייר‪ .‬עוד תלמד‪ ,‬ידידי‪ ,‬כשתתערה קצת בעסק‪ ,‬שהעבודה האמיתית‬ ‫מתבצעת מחוץ לכותלי המשרד‪ .‬ניקח לדוגמה את אתמול בלילה‪ .‬הנשף של אגודת קלריון‬ ‫לנכסי דלא ניידי‪ .‬מאתיים אורחים — ארוחה ושמפניה — אה‪ ,‬כן‪ ,‬שמפניה!" הוא עיקם את‬ ‫אפו באיסטניסיות לגלגנית‪" .‬ביקשו ממני לומר כמה מילים באווירה הלא־רשמית שלאחר‬ ‫ארוחת הערב‪ ,‬אתה יודע‪ ,‬לא משהו בוטה מדי‪ ,‬לא נאום שיווקי וולגרי‪ ,‬רק כמה מחשבות‬ ‫מנוסחות היטב על אחריותם של אנשי הנדל"ן כלפי החברה האנושית‪ ,‬על החשיבות‬ ‫שבבחירת אדריכלים מוכשרים‪ ,‬מכובדים‪ ,‬מבוססים‪ .‬אתה יודע‪ ,‬כמה סיסמאות מבריקות‬ ‫שייחרתו בזיכרון‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬אדוני‪ ,‬כמו 'אתה צריך לבחור את האדריכל שיבנה את הבית שלך באותה זהירות‬ ‫שאתה בוחר את הכלה שתגור בו'‪".‬‬ ‫"לא רע‪ .‬לא רע בכלל‪ ,‬קיטרג'‪ .‬אכפת לך שארשום את זה?"‬ ‫"שמי קיטינג‪ ,‬אדוני‪ ",‬מחה קיטינג בתוקף‪" .‬אני שמח לשמוע שהרעיון מוצא חן בעיניך‪.‬‬

‫תוכל לעשות בו כרצונך‪".‬‬ ‫"קיטינג‪ ,‬בוודאי! כמובן‪ ,‬קיטינג‪ ",‬השיב לו פרנקון בחיוך מצודד‪" .‬אלוהים‪ ,‬פוגשים כל‬ ‫כך הרבה אנשים‪ .‬איך אמרת? אתה צריך לבחור את האדריכל שלך‪ ...‬יופי של סיסמה‪".‬‬ ‫הוא ביקש מקיטינג לחזור על המשפט‪ ,‬בחר עיפרון מהעפרונות החדשים הצבעוניים‪,‬‬ ‫המחודדים‪ ,‬שנחו לפניו‪ ,‬ושירבט אותו על בלוק כתיבה‪.‬‬ ‫לאחר מכן הדף מעליו את בלוק הכתיבה‪ ,‬נאנח‪ ,‬החליק את שערו הגלי ואמר בעייפות‪:‬‬ ‫"טוב‪ ,‬נראה שאצטרך להביט בתוכנית‪".‬‬ ‫קיטינג הושיט לו את השרטוט ביראת כבוד‪ .‬פרנקון נשען לאחור‪ ,‬החזיק את הקרטון קרוב‬ ‫לפניו והתבונן בו ארוכות‪ .‬הוא עצם עין שמאל‪ ,‬אחר כך עין ימין‪ ,‬ולאחר מכן הרחיק את‬ ‫הקרטון עוד כמה סנטימטרים‪ .‬קיטינג ציפה בדריכות שהאיש יהפוך את השרטוט על פניו‪.‬‬ ‫אבל פרנקון רק אחז בו‪ ,‬וקיטינג הבין פתאום שפרנקון כבר מזמן אינו מביט ברישום‪ .‬הוא‬ ‫התבונן בו רק למענו‪ ,‬למען קיטינג‪ .‬הוא הרגיש פתאום קליל כמו נוצה‪ ,‬ראה את הדרך אל‬ ‫עתידו כבושה וסלולה לפניו‪.‬‬ ‫"מממ‪ ...‬כן‪ ",‬מילמל פרנקון ועיסה את סנטרו בכריות שתי אצבעות‪" .‬מממ‪ ...‬כן‪"...‬‬ ‫הוא פנה אל קיטינג‪.‬‬ ‫"לא רע‪ ",‬אמר פרנקון‪" .‬לגמרי לא רע‪ ...‬טוב‪ ...‬אולי‪ ...‬הרישום היה יכול להיות אלגנטי‬ ‫יותר‪ ,‬אתה יודע‪ ,‬אבל‪ ...‬זו עבודה יפה ונקייה‪ ...‬מה דעתך‪ ,‬קיטינג?"‬ ‫קיטינג ראה שארבעה מחלונות הבניין פונים אל ארבעה עמודי שחם עצומים‪ ,‬אבל‬ ‫כשהתבונן באצבעותיו של פרנקון‪ ,‬המשחקות בעניבת הלילך שלו‪ ,‬החליט שלא להזכיר‬ ‫זאת‪ .‬במקום זאת אמר‪:‬‬ ‫"אם יורשה לי להציע משהו‪ ,‬אדוני‪ ,‬נראה לי שהגילופים בין הקומה הרביעית לחמישית‬ ‫צנועים מדי לבניין מפואר כזה‪ .‬אני חושב שפס עיטור אופקי יתאים הרבה יותר‪".‬‬ ‫"זהו‪ .‬בדיוק מה שרציתי לומר‪ .‬פס עיטור אופקי‪ ...‬אבל‪ ...‬שמע‪ ,‬זה אומר שנצטרך להקטין‬ ‫את החלונות‪ ,‬לא?"‬ ‫"כן‪ ",‬השיב לו קיטינג ותיבל רק בשמץ ענווה את הטון שהורגל בו בוויכוחיו עם חבריו‬ ‫ללימודים‪" .‬אבל החלונות חשובים הרבה פחות מהמכובדות של חזית הבניין‪".‬‬ ‫"נכון מאוד‪ ,‬מכובדות‪ .‬יש להעניק ללקוחות מכובדות‪ ,‬מעל הכול‪ .‬כן‪ ,‬בהחלט‪ ,‬פס עיטור‬ ‫אופקי‪ ...‬אבל‪ ...‬הרי אישרתי כבר את הטיוטה‪ ,‬וסטנגל שירטט תוכנית יפה כל כך‪".‬‬ ‫"מר סטנגל ישמח לתקן אותה‪ ,‬אם תציע לו‪".‬‬ ‫עיניו של פרנקון אמדו את פיטר ארוכות‪ ,‬ואז השפיל את מבטו והסיר מוך שדבק‬ ‫בשרוולו‪.‬‬ ‫"בוודאי‪ ,‬בוודאי‪ "...‬מילמל בינו לבינו‪" .‬אבל‪ ...‬אתה חושב שהקו האופקי הזה חשוב?"‬ ‫"לדעתי‪ ",‬ענה לו קיטינג לאיטו‪" ,‬חשוב להכניס כל שינוי‪ ,‬אם הוא חיוני לדעתך‪ ,‬יותר‬ ‫מלאשר כל תוכנית של סטנגל כמות שהיא‪".‬‬ ‫פרנקון לא אמר דבר‪ .‬הוא רק הביט בו ארוכות‪ .‬עיניו היו ממוקדות וכפות ידיו רפויות‪,‬‬ ‫ובאותו רגע ידע קיטינג שנטל סיכון כבד — וזכה‪ .‬כעת‪ ,‬משזכה‪ ,‬עורר בו הסיכון גם פחד‬

‫נורא‪.‬‬ ‫שניהם הביטו זה בזה בלי אומר‪ ,‬משני עברי השולחן‪ ,‬ושניהם ידעו בלבם שהם יוכלו‬ ‫להבין זה את זה‪.‬‬ ‫"יהיה לנו קו עיטור אופקי‪ ",‬אמר פרנקון בסמכותיות ובקור רוח‪" .‬תשאיר את זה כאן‪.‬‬ ‫בקש מסטנגל שיעלה אלי‪".‬‬ ‫קיטינג פנה לצאת‪ .‬פרנקון עצר אותו‪ .‬קולו היה עליז ומלא חמימות‪:‬‬ ‫"קיטינג‪ ,‬אגב‪ ,‬מותר לי להציע לך משהו? בינינו‪ ,‬כן? אל תיפגע‪ ,‬אבל עניבה בצבע‬ ‫בורגונדי תתאים לז'קט האפור שלך יותר מעניבה כחולה‪ .‬מה דעתך?"‬ ‫"כן‪ ,‬אדוני‪ ",‬השיב לו קיטינג בתחושת הקלה‪" .‬תודה‪ .‬נתראה מחר‪".‬‬ ‫הוא יצא מהמשרד וסגר את הדלת בעדינות‪.‬‬ ‫בדרכו חזרה עבר בקבלה והבחין בגבר אפור שיער‪ ,‬מכובד למראה‪ ,‬שליווה גברת אל‬ ‫הדלת‪ .‬האיש לא חבש מגבעת ונדמה שהוא מעובדי המשרד‪ .‬הגברת לבשה מעיל חורפן‪,‬‬ ‫ובלי ספק היתה לקוחה‪.‬‬ ‫הגבר לא קד בפניה‪ ,‬הוא לא פרש לרגליה שטיח ולא ניפנף במניפה מעל לראשה‪ .‬הוא רק‬ ‫פתח למענה את הדלת‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬בעיני רוחו ראה אותו קיטינג עושה את כל אלה‪.‬‬ ‫בניין הבנק הלאומי ְפ ִרינְ ק התנשא מעל לוֹ ֶאר מנהטן‪ .‬צלו הארוך נע עם תנועת השמש על‬ ‫כיפת השמים‪ ,‬כמו מחוג ענקי מעל בתי דירות מכוערים‪ ,‬מהאקווריום ועד לגשר מנהטן‪.‬‬ ‫כששקעה השמש התלקח במקומה לפיד ענק — העתק מהמאוזוליאום של אדריאנוס —‬ ‫והטיל למרחקים כתמי אור אדומים בוהקים על חלונות הבניינים שהיו גבוהים דיים להחזיר‬ ‫את האור‪ .‬בניין הבנק הלאומי פרינק היה מפגן ראווה‪ ,‬עשוי לעילא‪ ,‬של כל תולדות האמנות‬ ‫הרומית‪ .‬שנים רבות הוא נחשב הבניין הנאה בעיר‪ ,‬שכן לא היה דגם קלאסי אחד שלא הוצג‬ ‫בו‪ .‬היו בו כל כך הרבה עמודים וגמלונים ואפריזים‪ ,‬וגם תבליטים של חצובות‪ ,‬וגלדיאטורים‬ ‫וכדים ושבלולים‪ ,‬עד שנראה כאילו לא נבנה משיש לבן אלא נסחט מתוך שפופרת בצק‪ .‬אך‬ ‫הבניין נבנה משיש לבן‪ .‬איש לא ידע זאת מלבד הבעלים שמימנו את בנייתו‪ .‬לובנה של‬ ‫האבן העדינה‪ ,‬שנועדה לאוויר צח ולשדות פתוחים נראה כעת מוכתם וחולני‪ ,‬לא חום ולא‬ ‫ירוק אלא שילוב גרוע של שניהם‪ ,‬צבע של ריקבון איטי‪ ,‬צבע של עשן ואדי גז וחומצות‬ ‫שפיעפעו לתוכה ואיכלו אותה‪ .‬ואולם בניין הבנק הלאומי פרינק זכה בזמנו להצלחה כה‬ ‫מסחררת‪ ,‬שזאת היתה העבודה האחרונה שתיכנן גאי פרנקון בעצמו‪ .‬היוקרה שהעניק לו‬ ‫הבניין חסכה ממנו את הצורך בתכנונים נוספים‪.‬‬ ‫שלושה רחובות מזרחה מהבנק הלאומי פרינק ניצב בית ֵדיינה‪ .‬הוא היה נמוך בכמה‬ ‫קומות ונטול יוקרה לחלוטין‪ .‬קווי המתאר היו נוקשים ופשוטים‪ ,‬קווים חושפניים שהדגישו‬ ‫את ההרמוניה של שלד הפלדה‪ ,‬כמו גוף שחושף את שלמות עצמותיו‪ .‬לא נראו בו עיטורים‬ ‫כלשהם‪ .‬הוא לא הציג אלא את זוויותיו החדות‪ ,‬המדויקות‪ ,‬את מישוריו הנקיים ואת פסי‬ ‫החלונות הארוכים שנדמו למפלים של קרח הצונחים מהגג ועד המדרכה‪ .‬תושבי ניו יורק‬ ‫נשאו את מבטם אל בית ֵדיינה רק לעתים רחוקות‪ .‬לפעמים נתקל בו במפתיע איזה תייר‬

‫שהיה מסתכל עליו לאור ירח ותוהה מאיזה חלום עלה החיזיון הזה‪ .‬אך תיירים שכאלה היו‬ ‫נדירים‪ .‬דיירי הבניין עצמו לא היו מחליפים אותו בשום בניין עלי אדמות; הם העריכו את‬ ‫האור‪ ,‬את האוויר‪ ,‬את ההיגיון המוקפד שניכר בכל פינה בתכנון האולמות והמשרדים‪ .‬אבל‬ ‫דיירי בית ֵדיינה היו מעטים‪ .‬אף אחד מאנשי העסקים הבולטים בעיר לא רצה לקבוע את‬ ‫משרדו בבניין שנראה "כמו מחסן"‪.‬‬ ‫הנרי קמרון הוא שתיכנן את בית דיינה‪.‬‬ ‫בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה נאבקו ביניהם אדריכלי ניו יורק על המקום‬ ‫השני‪ .‬איש מהם לא חלם להיות הראשון בתחומו‪ .‬המקום הראשון היה של הנרי קמרון‪.‬‬ ‫באותם ימים היה קשה להשיג אותו‪ .‬היתה לו רשימת המתנה של לקוחות שחיכו לתורם‬ ‫שנתיים ימים‪ .‬הוא תיכנן במו ידיו כל תוכנית שיצאה ממשרדו ובחר בעצמו את הבניינים‬ ‫שרצה לבנות‪ .‬כשהוא בנה‪ ,‬הלקוח היה שותק‪ .‬הוא תבע מכולם את הדבר היחיד שהוא עצמו‬ ‫לא העניק לאיש‪ :‬ציות‪ .‬בשיא תהילתו היה כמטאור המעופף אל מטרה שאיש אינו יכול‬ ‫לשערה‪ .‬אנשים קראו לו מטורף‪ ,‬אבל כיוון שזה היה בניין "של הנרי קמרון"‪ ,‬הם קיבלו בלי‬ ‫אומר ודברים את מה שתיכנן עבורם‪ ,‬בין שהבינו ובין שלא‪.‬‬ ‫בהתחלה היו הבניינים שתיכנן שונים אך במעט מהמוכר והאהוב‪ ,‬לא מספיק כדי להפחיד‬ ‫מישהו‪ .‬מדי פעם עשה ניסיונות נועזים‪ ,‬אבל לקוחותיו ציפו לכך‪ ,‬ואיש לא העז להתווכח‬ ‫עם הנרי קמרון‪ .‬משהו היה מתעצם בתוכו עם כל בניין נוסף שבנה‪ ,‬נאבק‪ ,‬מקבל צורה‪,‬‬ ‫תופח עד כדי סכנת התפוצצות‪ .‬ההתפוצצות התרחשה עם הולדת גורד השחקים‪ .‬כשבניינים‬ ‫החלו להתרומם‪ ,‬לא נדבך אחר נדבך‪ ,‬אלא כמו ִחצי פלדה שנורים אל על‪ ,‬חסרי משקל‬ ‫וגבולות‪ ,‬היה הנרי קמרון בין הראשונים שהבינו את הפלא החדש והעניקו לו צורה‪ .‬הוא‬ ‫היה גם בין הראשונים — והיחידים — שהשלימו עם האמת‪ :‬בניין גבוה חייב להיראות גבוה‪.‬‬ ‫אדריכלים אחרים גידפו וייגעו את מוחם בשאלה איך לשוות לבניין בן עשרים קומות צורה‬ ‫הלבנים המוכר‪ .‬הם השתמשו בכל תחבולה אופקית כדי לאחז עיניים ולשוות לבניין‬ ‫של בית ֵ‬ ‫מראה נמוך‪ ,‬בטוח‪ ,‬עתיק‪ ,‬וזאת כדי לכווצו לגודלו המסורתי ולהסתיר את חרפת השימוש‬ ‫בפלדה‪ .‬רק הנרי קמרון תיכנן גורדי שחקים בקווים נקיים‪ ,‬אנכיים‪ ,‬שהתהדרו בפלדה‬ ‫ובגובה‪ .‬בזמן שאדריכלים אחרים המשיכו לשרטט אפריזים וגמלונים‪ ,‬החליט הנרי קמרון‬ ‫שאל לו לגורד שחקים לחקות את הבנייה היוונית‪ .‬הנרי קמרון החליט שאל לו לבניין אחד‬ ‫לחקות בניין אחר‪.‬‬ ‫הוא היה אז בן שלושים ותשע‪ ,‬גוץ‪ ,‬נמוך קומה‪ ,‬סתור שיער‪ :‬הוא עבד כמו חמור‪ ,‬ויתר‬ ‫על שינה ועל אוכל‪ ,‬נהג לשתות רק לעתים רחוקות‪ ,‬אך בגסות יתרה‪ ,‬כינה את לקוחותיו‬ ‫בשמות שאין הנייר סובל‪ ,‬צחק לשנאה וליבה אותה במתכוון‪ ,‬נהג כמו אדון פיאודלי וכמו‬ ‫סוור בנמל וחי את חייו בתשוקה שצבטה את לבם של הנוכחים בכל חדר שנכנס אליו‪,‬‬ ‫בלהט שאיש לא היה יכול לשאת לאורך זמן — לא הם‪ ,‬וגם לא הוא‪ .‬השנה היתה ‪.1892‬‬ ‫התערוכה הקולומביאנית של שיקגו נפתחה בשנת ‪.1893‬‬ ‫רומא העתיקה צמחה מחדש לשפת אגם מישיגן‪ ,‬רומא משופרת בזכות תוספות מצרפת‪,‬‬ ‫מספרד‪ ,‬מאתונה ומכל סגנון שבא אחריהם‪ .‬זו היתה "עיר החלומות"‪ ,‬עיר שכולה עמודים‪,‬‬

‫שערי ניצחון‪ ,‬לגונות תכולות‪ ,‬מזרקות בדולח ופופקורן‪ .‬האדריכלים שבנו אותה התחרו‬ ‫ביניהם‪ .‬המטרה היתה לגנוב הכי הרבה מהמקורות העתיקים ביותר‪ .‬לנגד עיניו של העולם‬ ‫מגפה‪,‬‬ ‫החדש שוחזרו כל פשעי הבנייה שבוצעו אי־פעם בעולם הישן‪ .‬העיר היתה לבנה כמו ֵ‬ ‫והתפשטה כמותה‪.‬‬ ‫ההמונים באו‪ ,‬התבוננו‪ ,‬הוכו בתדהמה ולקחו איתם אל הערים הגדולות של אמריקה את‬ ‫זרעי הדברים שחזו עיניהם‪ .‬הזרעים נבטו וצמחו לעשבים שוטים‪ :‬לסניפי דואר שקושטו‬ ‫לבנים עם גמלונים מברזל‪ ,‬לבנייני משרדים שדמו‬ ‫באכסדרות של עמודים דוריים‪ ,‬לבתי ֵ‬ ‫לשנים־עשר פרתנונים‪ ,‬מגובבים זה על גבי זה‪ .‬העשבים השוטים צמחו וחנקו כל דבר אחר‪.‬‬ ‫הנרי קמרון סירב לעבוד למען התערוכה הקולומביאנית‪ .‬הוא כינה אותה בכינויים שאין‬ ‫הנייר סובל‪ ,‬וגם אם ניתן לחזור עליהם בקול‪ ,‬אין לעשות זאת בנוכחות נשים‪ .‬אכן‪ ,‬היו‬ ‫שחזרו עליהם בקול‪ .‬והיו גם שסיפרו כי השליך קסת בפניו של בנקאי מכובד שביקש ממנו‬ ‫בא ֶפסוס‪ .‬הבנקאי לא חזר אליו עוד‪ .‬היו עוד‬ ‫לתכנן תחנת רכבת בדמותו של מקדש דיאנה ֶ‬ ‫רבים אחרים שלא חזרו‪.‬‬ ‫רגע לפני שהשיג את מטרתו‪ ,‬לאחר שנים ארוכות של מאבק‪ ,‬רגע לפני שהעניק דמות‬ ‫לאמת שחיפש מאז ומעולם‪ ,‬עמד בדרכו המחסום האחרון‪ .‬הארץ הצעירה צפתה בפליאה‬ ‫בעלייתו המטאורית והחלה להשלים עם פאר יצירתו‪ .‬אך בארץ שנזרקה אלפיים שנה‬ ‫לאחור‪ ,‬לתוך אורגיה של קלאסיציזם‪ ,‬לא נמצא לו מקום ולא היתה בו תועלת‪.‬‬ ‫כעת כבר לא נדרשו אדריכלים לתכנן בניינים‪ ,‬אלא רק לצלמם‪ .‬האדריכל שהחזיק‬ ‫ברשותו את הספרייה הטובה ביותר היה לטוב שבאדריכלים‪ .‬המחקים העתיקו חיקויים‪ .‬את‬ ‫החותם הסופי העניקה "התרבות"‪ :‬היו עשרים מאות שנים שמצאו את ביטויָ ן בחורבות‬ ‫נרקבות; היתה "התערוכה" הגדולה; והיו גם כל גלויות הדואר מאירופה שתויקו באלבום‬ ‫המשפחתי‪.‬‬ ‫להנרי קמרון לא היה מה להציע כתחליף‪ :‬שום דבר‪ ,‬פרט לאמונה שהחזיק בלבו‪ ,‬פשוט כי‬ ‫היא היתה שלו‪ .‬לא היה לו את מי לצטט‪ ,‬ולא היה לו שום דבר בעל ערך לומר‪ .‬הוא אמר רק‬ ‫שצורתו של בניין חייבת להתאים לתפקיד שעליו למלא; שמבנה הבניין הוא המפתח ליופיו;‬ ‫ששיטות הבנייה החדשות מחייבות שימוש בצורות חדשות; שהוא רוצה לבנות כמו שהוא‬ ‫רוצה‪ ,‬ומסיבה זו בלבד‪ .‬אך איש לא היה יכול להקשיב לו‪ ,‬כי כולם היו עסוקים בדיונים על‬ ‫ויטרוּביוּ ס‪ ,‬על מיכלאנג'לו ועל סר כריסטופר ֶרן‪.‬‬ ‫אנשים שונאים להט‪ ,‬כל להט חזק‪ .‬הנרי קמרון עשה טעות‪ :‬הוא אהב את עבודתו‪ .‬משום‬ ‫כך נלחם‪ .‬ומשום כך גם הפסיד‪.‬‬ ‫היו שטענו כי הוא כלל לא ידע שהפסיד‪ .‬וגם אם ידע‪ ,‬לא הניח לאיש להרגיש בזה‪ .‬ככל‬ ‫שהצטמצם חוג לקוחותיו‪ ,‬כך גבר יחסו המתנשא כלפיהם‪ .‬ככל שפחתה יוקרתו‪ ,‬כך גבר‬ ‫הרהב שנשמע בקולו‪ .‬היה לו מנהל משרד מוכשר‪ ,‬איש פלדה קטן וצנוע‪ ,‬שבימי זוהרו של‬ ‫קמרון היה מתמודד בשקט עם הסערות של מזגו הרע ומביא לו לקוחות חדשים‪ .‬קמרון‬ ‫העליב את לקוחותיו‪ ,‬אבל האיש הקטן שיכנע אותם למחול על כבודם ולחזור‪ .‬האיש הקטן‬

‫מת‪.‬‬ ‫קמרון מעולם לא ידע איך לנהוג בבני אדם‪ .‬הם לא היו חשובים בעיניו‪ ,‬ממש כשם שחייו‬ ‫לא היו חשובים בעיניו‪ ,‬שכן שום דבר לא היה חשוב בעיניו‪ ,‬פרט לבניינים‪ .‬הוא לא למד‬ ‫להסביר‪ ,‬אלא לחלק פקודות‪ .‬איש מעולם לא חיבב אותו‪ .‬כולם פחדו מפניו‪ .‬אך כעת‪ ,‬איש‬ ‫כבר לא פחד מפניו‪.‬‬ ‫הוא הורשה לחיות‪ .‬הוא חי כדי לתעב את רחובות העיר שחלם לבנות מחדש‪ .‬הוא חי כדי‬ ‫לשבת בלי ניע ליד המכתבה שבמשרדו הריק‪ ,‬בבטלה ובציפייה‪ .‬הוא חי כדי לקרוא באחד‬ ‫העיתונים‪ ,‬עיתון שביקש לחלוק לו כבוד‪ ,‬הערה על "הנרי קמרון המנוח"‪ .‬הוא חי כדי‬ ‫לשתות‪ ,‬בשקט‪ ,‬בלי הפסקה‪ ,‬שתייה הרסנית שנמשכה ימים ולילות רצופים‪ .‬והוא חי כדי‬ ‫לשמוע את דבריהם של מי שדחפו אותו אל הבקבוק‪ ,‬כששמו הוזכר בקשר לפרויקט חדש‪:‬‬ ‫"קמרון? לא נראה לי‪ .‬הוא שיכור‪ .‬זאת הסיבה שאף פעם אין לו עבודה‪ ".‬הוא חי כדי לעבור‬ ‫ממשרדו בן השלוש קומות‪ ,‬באחד הבניינים המפורסמים בעיר‪ ,‬לקומה אחת ברחוב זול יותר‪,‬‬ ‫אטרי‬ ‫לב ֶ‬ ‫ואז לדירה אי־שם בפאתי העיר‪ ,‬וממנה לשלושה חדרים שפנו אל פיר אוורור‪ ,‬סמוך ּ‬ ‫פארק‪ .‬הוא בחר דווקא בהם‪ ,‬כי כשלחץ את פניו אל זגוגית החלון‪ ,‬היה יכול לראות מעבר‬ ‫הלבנים את קצהו של בית דיינה‪.‬‬ ‫לקיר ֵ‬ ‫הווארד רורק הביט גם הוא בבית דיינה‪ .‬הוא טיפס אל הקומה השישית‪ ,‬אל משרדו של‬ ‫הנרי קמרון‪ ,‬ובכל קומה הביט בבניין מבעד לחלונות המישורת‪ .‬המעלית לא פעלה‪.‬‬ ‫המדרגות נצבעו לפני זמן רב במין ירוק מלוכלך‪ .‬מהצבע נשארו רק כתמים מתפוררים‬ ‫שחרקו תחת סוליות נעליו‪ .‬רורק עלה במדרגות בצעד נמרץ‪ ,‬כאילו נחפז לריאיון‪ .‬תחת‬ ‫זרועו נשא תיק שמכיל את שרטוטיו‪ ,‬ועיניו נותרו קבועות בבית דיינה‪ .‬תוך כדי טיפוס‬ ‫נתקל באדם שירד במדרגות; זה קרה לא פעם ביומיים האחרונים‪ .‬ראשו היה מוטה לאחור‬ ‫כשהלך ברחובות העיר‪ ,‬והוא לא ראה אלא את בנייני ניו יורק‪.‬‬ ‫במאורה החשוכה ששימשה חדר קבלה‪ ,‬במשרדו של קמרון‪ ,‬עמד שולחן כתיבה ועליו‬ ‫טלפון ומכונת כתיבה‪ .‬שלד אדם אפור שיער ישב ליד השולחן‪ .‬הוא לא לבש ז'קט אלא‬ ‫חולצה בלבד‪ ,‬ועל כתפיו היו תלויות ברפיון זוג כתפיות‪ .‬הוא היה שקוע בהדפסת מפרטים‪,‬‬ ‫בשתי אצבעות‪ ,‬במהירות מסחררת‪ .‬האור הקלוש שבקע מן המנורה הטיל כתם צהבהב על‬ ‫גבו‪ ,‬במקום שבו דבקה חולצתו הלחה לשכמותיו‪.‬‬ ‫האיש הרים את ראשו לאיטו כשרורק נכנס לחדר‪ .‬הוא הביט בו בלי אומר וחיכה‪ .‬בעיניו‬ ‫הזקנות והעייפות לא היה שמץ של סקרנות‪.‬‬ ‫"הייתי רוצה לדבר עם מר קמרון‪ ",‬אמר רורק‪.‬‬ ‫"כן?" אמר האיש בקול אדיש לגמרי‪ ,‬בלי שום התגרות או עלבון‪" .‬בקשר למה?"‬ ‫"בקשר לעבודה‪".‬‬ ‫"איזו עבודה?"‬ ‫"שרטוט‪".‬‬ ‫האיש נעץ בו מבט אטום‪ .‬זה זמן רב שלא באו אליו בבקשה שכזאת‪ .‬לבסוף קם ממקומו‪,‬‬ ‫בלי להשמיע הגה‪ ,‬דישדש אל הדלת שמאחוריו ונכנס לחדר אחר‪.‬‬

‫הוא השאיר את הדלת פתוחה קמעה‪ ,‬ורורק שמע אותו מדבר במבטא דרומי עצל‪:‬‬ ‫"מר קמרון‪ ,‬יש פה בחור שמחפש עבודה‪".‬‬ ‫מיד ענה לו קול חזק‪ ,‬צלול‪ ,‬שלא היה בו שמץ של זקנה‪:‬‬ ‫"מה? אידיוט! זרוק אותו החוצה‪ ...‬רגע! שלח אותו פנימה!"‬ ‫הזקן חזר‪ ,‬השאיר את הדלת פתוחה והחווה בראשו לעברה‪ .‬רורק נכנס לחדר‪ .‬הדלת‬ ‫נסגרה מאחוריו‪.‬‬ ‫הנרי קמרון ישב מאחורי שולחנו בקצהו של חדר ארוך וריק‪ .‬הוא ישב רכון קדימה‪,‬‬ ‫זרועותיו על השולחן ושתי ידיו קפוצות לאגרופים‪ .‬שער ראשו וזקנו היה שחור כפחם‪ ,‬שזור‬ ‫חוטי שיבה גסים‪ .‬שרירי צווארו הקצר והעבה השתרגו כחבלים‪ .‬הוא לבש חולצה לבנה‬ ‫ששרווליה הופשלו מעל המרפקים‪ .‬זרועותיו החשופות היו קשות‪ ,‬כבדות וחומות‪ .‬עור פניו‬ ‫הרחבות היה מתוח‪ ,‬כאילו איבד מגמישותו עם הגיל‪ .‬עיניו היו שחורות‪ ,‬צעירות‪ ,‬מלאות‬ ‫חיוניות‪.‬‬ ‫רורק עמד בפתח‪ ,‬והשניים הביטו זה בזה משני קצות החדר הארוך‪.‬‬ ‫האור שחדר מפיר האוורור היה אפרפר‪ ,‬והאבק שכיסה את שולחן השרטוט ואת קומץ‬ ‫התיקים הירוקים נראה כמו בדולח צמרירי שחדר פנימה על קרני האור ושקע מטה‪ .‬על הקיר‬ ‫שבין החלונות הבחין רורק בתמונה‪ .‬זאת היתה התמונה היחידה בחדר‪ .‬זו היתה תוכנית של‬ ‫גורד שחקים שמעולם לא נבנה‪.‬‬ ‫עיניו של רורק נעו ראשונות וננעצו מיד בשרטוט‪ .‬הוא חצה את המשרד‪ ,‬נעצר לפני‬ ‫התמונה והתבונן בה‪ .‬עיניו של קמרון עקבו אחריו בכבדות‪ .‬מבטו היה כמו מחט ארוכה‬ ‫וקצה נעוץ בגופו של רורק ומצמיד‬ ‫ָ‬ ‫ודקה‪ ,‬קבועה בחוזקה בצד אחד ומציירת מעגל איטי‪,‬‬ ‫אותו אל מקומו‪ .‬קמרון הביט בשיער הכתום‪ ,‬ביד שנשמטה לצד הגוף‪ ,‬בכף היד שהופנתה‬ ‫אל התמונה‪ ,‬באצבעות הכפופות קמעה‪ ,‬אצבעות שנשכחו‪ ,‬אך לא במחווה אלא ברמז‬ ‫למחווה‪ ,‬בכוונה לבקש משהו או להחזיק במשהו‪.‬‬ ‫"נו?" שאל קמרון לבסוף‪" .‬רצית לדבר איתי‪ ,‬או שבאת להביט בתמונות?"‬ ‫רורק פנה אליו‪.‬‬ ‫"גם וגם‪ ",‬השיב לו‪.‬‬ ‫הוא ניגש אל השולחן‪ .‬אנשים היו מאבדים את תחושת קיומם בנוכחותו של רורק‪ ,‬אבל‬ ‫קמרון חש פתאום כי מעולם לא היה ממשי כל כך כמו מבעד לעיניים שהביטו בו כעת‪.‬‬ ‫"מה אתה רוצה?" סינן האיש‪.‬‬ ‫"אני רוצה לעבוד אצלך‪ ",‬אמר לו רורק חרישית‪ .‬קולו אמר‪" ,‬אני רוצה לעבוד אצלך‪ ",‬אך‬ ‫נימת הדברים היתה‪" ,‬אני עומד לעבוד אצלך‪".‬‬ ‫"באמת?" שאל קמרון‪ ,‬ונדמה שלא הבין כי השיב למעשה למשפט שלא נאמר‪" .‬מה קרה?‬ ‫אף אחד מהגדולים לא רוצה אותך?"‬ ‫"לא פניתי לאף אחד‪".‬‬ ‫"למה לא? אתה חושב שקל יותר להתחיל במשרד כמו שלי? אתה חושב שכל אחד‬ ‫מתקבל כאן בקלי קלות? יש לך מושג מי אני?"‬

‫"כן‪ ,‬לכן אני פה‪".‬‬ ‫"מי שלח אותך?"‬ ‫"אף אחד‪".‬‬ ‫"אז למה בחרת בי‪ ,‬לעזאזל?"‬ ‫"אני חושב שאתה יודע למה‪".‬‬ ‫"צריך הרבה מאוד חוצפה כדי להניח מראש שארצה בך‪ ,‬אתה לא חושב? החלטת שמצבי‬ ‫כה גרוע‪ ,‬שאפתח את שערי בפני כל פרחח שיהיה מוכן לעבוד אצלי? אמרת לעצמך‪,‬‬ ‫'קמרון הזקן‪ ,‬אבד עליו הכלח‪ .‬הוא גם ככה שיכור‪ '...‬נו‪ ,‬תודה שאמרת את זה!‪' ...‬שיכור‬ ‫עלוב שכזה אינו יכול להיות בררן!' זה מה שאמרת לעצמך?‪ ...‬למה אתה מחכה? תענה לי!‬ ‫תענה לי‪ ,‬לעזאזל! מה אתה נועץ בי עיניים? נכון או לא? נראה אותך מכחיש!"‬ ‫"אין צורך בכך‪".‬‬ ‫"איפה עבדת עד עכשיו?"‬ ‫"אני רק מתחיל‪".‬‬ ‫"ומה עשית עד עכשיו?"‬ ‫"למדתי שלוש שנים בסטנטון‪".‬‬ ‫"אה! האדון היה עצל מכדי לסיים את לימודיו?"‬ ‫"סילקו אותי‪".‬‬ ‫"מעולה!" קמרון הלם באגרופו על השולחן וצחק‪" .‬נפלא! אתה לא מספיק טוב בשביל קן‬ ‫הכינים של סטנטון‪ ,‬אבל מוכן לעבוד אצל הנרי קמרון! כי זה המקום המתאים לאשפה!‬ ‫למה גירשו אותך? שתייה? נשים?"‬ ‫"בגלל זה‪ ",‬אמר רורק והושיט לו את שרטוטיו‪.‬‬ ‫קמרון התבונן בראשון‪ ,‬ואז בשני‪ ,‬ולאחר מכן בכל אחד מהם עד האחרון‪ .‬רורק שמע את‬ ‫הנייר מרשרש כשקמרון עבר מגיליון לגיליון‪ .‬לבסוף הרים את ראשו ואמר‪" :‬שב‪".‬‬ ‫ערמת השרטוטים‪.‬‬ ‫רורק ציית‪ .‬קמרון נעץ בו מבט‪ ,‬ואצבעותיו העבות תופפו על ֵ‬ ‫"נו‪ ,‬אתה חושב שהם טובים?" שאל קמרון‪" .‬הם איומים‪ .‬אין מילים בפי‪ .‬זה פשע! הנה‪,‬‬ ‫תביט בזה‪ ".‬הוא דחף שרטוט בפרצופו של רורק‪" ,‬מה היה הרעיון שלך‪ ,‬בשם אלוהים? מה‬ ‫הניע אותך ליצור תוכנית שכזאת? רצית לשרטט משהו יפה‪ ,‬אז הטלאת טלאים בתוכנית?‬ ‫מי אתה חושב שאתה‪ ,‬גאי פרנקון‪ ?...‬שאלוהים ירחם עליך! תראה את הבניין הזה‪ ,‬אידיוט!‬ ‫אתה הוגה רעיון‪ ,‬ואז אתה לא יודע מה לעשות בו! אתה נתקל בדבר נפלא והורס אותו! יש‬ ‫לך בכלל מושג כמה אתה צריך עוד ללמוד?"‬ ‫"בשביל זה אני פה‪".‬‬ ‫"ותסתכל על זה! הלוואי שהייתי משרטט תוכנית כזאת בגילך! אבל למה היית צריך‬ ‫להשחית אותה? אתה יודע מה הייתי עושה עם זה? לעזאזל עם המדרגות שלך‪ ,‬ולעזאזל עם‬ ‫חדר הדוודים שלך! כשאתה מניח את היסודות‪"...‬‬ ‫הוא נהם כך בזעם דקות ארוכות‪ .‬הוא קילל‪ .‬הוא לא מצא ולו תוכנית אחת שהשביעה את‬ ‫רצונו‪ .‬אבל רורק שם לב שהוא דיבר עליהן כאילו היו בניינים בתהליך בנייתם‪.‬‬

‫לפתע פתאום השתתק‪ ,‬דחף מעליו את השרטוטים והניח את אגרופו עליהם‪ .‬ואז שאל‪:‬‬ ‫"מתי החלטת להיות אדריכל?"‬ ‫"כשהייתי בן עשר‪".‬‬ ‫"אף אחד לא יודע בגיל צעיר כל כך — אם בכלל — מה הוא ירצה להיות כשיגדל‪ .‬אתה‬ ‫משקר‪".‬‬ ‫"באמת?"‬ ‫"אל תנעץ בי מבט! אתה לא יכול להסתכל על משהו אחר? למה החלטת להיות‬ ‫אדריכל?"‬ ‫"אז עדיין לא ידעתי‪ ,‬אבל זה מפני שאף פעם לא האמנתי באלוהים‪".‬‬ ‫"נו‪ ,‬באמת‪ ,‬תפסיק לדבר שטויות‪".‬‬ ‫"כי אני אוהב את הארץ הזאת‪ .‬זה כל מה שאני אוהב‪ .‬צורת הדברים שעל פני הארץ לא‬ ‫מוצאת חן בעיני‪ .‬אני רוצה לשנות אותה‪".‬‬ ‫"בשביל מי?"‬ ‫"בשביל עצמי‪".‬‬ ‫"בן כמה אתה?"‬ ‫"בן עשרים ושתיים‪".‬‬ ‫"איפה שמעת דברים כאלה?"‬ ‫"לא שמעתי בשום מקום‪".‬‬ ‫"אף אחד לא מדבר ככה בגיל עשרים ושתיים‪ .‬אתה לא נורמלי‪".‬‬ ‫"כנראה‪".‬‬ ‫"לא התכוונתי לזה כמחמאה‪".‬‬ ‫"גם אני לא‪".‬‬ ‫"יש לך משפחה?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"ובזמן לימודיך עבדת?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"במה עבדת?"‬ ‫"במקצועות הבנייה‪".‬‬ ‫"כמה כסף נשאר לך?"‬ ‫"שבעה־עשר דולר ושלושים סנט‪".‬‬ ‫"מתי הגעת לניו יורק?"‬ ‫"אתמול‪".‬‬ ‫בערמת הגיליונות שמתחת לאגרופו‪.‬‬ ‫קמרון הציץ ֵ‬ ‫"לעזאזל איתך‪ ",‬מילמל קמרון‪.‬‬ ‫"לעזאזל!" הוא שאג פתאום‪ ,‬ורכן קדימה‪" .‬לא ביקשתי ממך לבוא לכאן! אני לא זקוק‬ ‫לשרטטים! אין כאן מה לשרטט! אין לי אפילו מספיק עבודה כדי להציל את עצמי ואת‬

‫האנשים שלי מבית המחסה של המיסיון! אני לא זקוק לאידיוטים בעלי חזון שיגוועו לי‬ ‫ברעב! אני לא מוכן לשאת באחריות‪ .‬לא ביקשתי אותה‪ .‬לא האמנתי שזה יקרה שוב‪ .‬אני עם‬ ‫זה גמרתי‪ .‬גמרתי כבר לפני הרבה שנים‪ .‬טוב לי עם האידיוטים זבי החוטם שיש לי פה‪ .‬אף‬ ‫פעם לא היה להם כישרון‪ ,‬ולעולם גם לא יהיה‪ ,‬כך שלא אכפת לי מה יקרה איתם‪ .‬זה כל‬ ‫מה שאני רוצה‪ .‬למה היית צריך לבוא לכאן? זה מתכון בטוח להרס עצמי‪ ,‬אתה יודע את זה‪,‬‬ ‫נכון? ובעזרתי זה גם יקרה‪ .‬אני לא רוצה לראות אותך‪ .‬אתה לא מוצא חן בעיני‪ .‬הפנים שלך‬ ‫לא מוצאות חן בעיני‪ .‬אתה נראה לי אגואיסט בלתי נסבל‪ .‬אתה חצוף‪ .‬אתה נפוח מחשיבות‬ ‫עצמית‪ .‬לפני עשרים שנה הייתי מכניס לך אגרוף בעונג רב‪ .‬מחר‪ ,‬בדיוק בתשע‪ ,‬אתה‬ ‫מתייצב לעבודה‪".‬‬ ‫"כן‪ ",‬אמר לו רורק וקם ממקומו‪.‬‬ ‫"חמישה־עשר דולר בשבוע‪ .‬זה כל מה שאוכל לשלם לך‪".‬‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"טיפש שכמותך‪ .‬היית צריך לפנות לאחרים‪ .‬אם תפנה לאחרים‪ ,‬אהרוג אותך‪ .‬איך קוראים‬ ‫לך?"‬ ‫"הווארד רורק‪".‬‬ ‫"אם תאחר‪ ,‬אפטר אותך‪".‬‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫רורק הושיט את ידו אל שרטוטיו‪.‬‬ ‫"תשאיר אותם כאן!" רעם קולו של קמרון‪" .‬ותסתלק מפה!"‬

‫‪4‬‬ ‫"אלזווֹ רת' טוּ הי‪ .‬יפה מצדו‪ ,‬נכון? תקרא אותה‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫"טוּ הי‪ ",‬אמר גאי פרנקון‪ֶ ,‬‬ ‫פרנקון נשען על שולחנו בקורת רוח ומסר לקיטינג את גיליון אוגוסט של "גבולות‬ ‫חדשים"‪ .‬כתב העת היה כרוך בלבן‪ ,‬ועליו סמל שחור של לוח צבעים‪ ,‬נבל‪ ,‬פטיש‪ ,‬מברג‬ ‫ושמש עולה‪ .‬לכתב העת היתה תפוצה של שלושים אלף עותקים‪ ,‬וקהל קוראים שראו‬ ‫בעצמם את חוד החנית של האינטלקטואלים באמריקה‪ .‬איש מעולם לא העז לחלוק על‬ ‫הקביעה הזאת‪ .‬קיטינג קרא במאמר בשם "שיש ומלט"‪ ,‬מאת ֶאלזווֹ רת' מ' טוּ הי‪:‬‬ ‫‪...‬והנה אנו מגיעים להישג נוסף וראוי לציון של קו הרקיע בעיר הגדולה‪ .‬אנו מפנים את‬ ‫תשומת לבם של יודעי ח"ן אל בניין ֶמלטון החדש‪ ,‬שבנתה חברת "פרנקון את הייר"‪.‬‬ ‫הבניין מתנשא בלובנו הבוטח‪ ,‬כעדות מכרעת לניצחונו של הטוהר הקלאסי וההיגיון‬ ‫הבריא‪ .‬דיסציפלינה מסורתית ובת־אלמוות שימשה כאן כגורם מלכד‪ ,‬והתוצאה הסופית‬ ‫היא מבנה שיופיו‪ ,‬פשטותו וצלילותו נוגעים עמוק בלבו של כל אדם מהרחוב‪ .‬אין כאן‬ ‫רהב בלתי נסבל‪ ,‬אין כאן חתירה מושחתת לחדשנות‪ ,‬אין כאן אורגיה של אגוטיזם‬ ‫משולח רסן‪ .‬גאי פרנקון‪ ,‬האדריכל‪ ,‬ידע לשעבד את עצמו אל הקאנון מחויב המציאות‪,‬‬ ‫שדורות של אמנים הוכיחו לפניו שאין להפר אותו‪ ,‬אך בה־בעת גם השכיל להציג את‬ ‫מקוריותו היצירתית — לא למרות‪ ,‬אלא בגלל הדוֹ גמה הקלאסית שקיבל על עצמו‬ ‫בענווה של אמן אמיתי‪ .‬אגב‪ ,‬יש לציין שציות לדוֹ גמה הוא שמאפשר מקוריות‬ ‫אמיתית‪...‬‬ ‫ועם זאת‪ ,‬חשובה עוד יותר המשמעות הסמלית של בניין מסוג זה‪ ,‬המתנשא בעירנו‬ ‫המלכותית‪ .‬מי שעומד מול החזית הדרומית‪ ,‬יבחין מיד בפס עיטור אופקי‪ ,‬החוזר ונשנה‬ ‫בחדגוניות מכוונת וחיננית‪ ,‬מהקומה השלישית ועד הקומה השמונה־עשרה‪ .‬פסים‬ ‫אופקיים וארוכים אלה הם קווים ממתנים ומאזנים‪ ,‬קווים של שוויון‪ .‬נדמה שהם‬ ‫מורידים את המבנה הרם והנישא עד לגובה העיניים של המתבונן הצנוע‪ .‬אלה הם קווי‬ ‫האדמה‪ ,‬בני האדם‪ ,‬ההמונים‪ .‬נדמה שהם אומרים לנו שאיש לא יוכל להתרומם גבוה‬ ‫יותר מעל למגבלה של הקומה האנושית‪ ,‬ושראוי שכל דבר‪ ,‬אפילו היכל מרשים שכזה‪,‬‬ ‫ייבחן על פי אמות המידה של האחווה האנושית‪...‬‬ ‫רבות עוד נכתב בנושא‪ .‬קיטינג קרא עד הסוף ואז הרים את ראשו‪.‬‬

‫"וואו!" פלט ביראת כבוד‪.‬‬ ‫פרנקון קרן מאושר‪.‬‬ ‫"לא רע‪ ,‬הא? ועוד מפי טוּהי‪ ,‬לא פחות‪ .‬אולי לא רבים שמעו את השם‪ ,‬אבל הם עוד‬ ‫ישמעו‪ ,‬תזכור את דברי‪ ,‬עוד ישמעו עליו הרבה‪ .‬זיהיתי את הסימנים‪ ...‬אז הוא לא חושב‬ ‫שאני כל כך גרוע? והרי יש לו לשון חדה כתער‪ ,‬כשיש לו חשק להשתמש בה‪ .‬היית צריך‬ ‫לשמוע מה הוא אומר על אחרים‪ ,‬בדרך כלל‪ .‬אתה מכיר את מלכודת העכברים האחרונה‬ ‫של דורקין? הייתי במסיבה כשטוהי אמר" — פרנקון ציחקק — "הוא אמר כך‪' :‬אם מר‬ ‫דורקין משלה את עצמו שהוא אדריכל‪ ,‬כדאי שמישהו יזכיר לו שהוא יכול לנצל עכשיו את‬ ‫המחסור בשרברבים מיומנים‪ '.‬והוא אמר את זה בפומבי‪ ,‬תאר לעצמך!"‬ ‫"מעניין מה הוא יאמר עלי בבוא היום‪ ",‬אמר קיטינג בעגמומיות‪.‬‬ ‫"רק אלוהים יודע למה הוא מתכוון כשהוא אומר 'המשמעות הסמלית'‪ ,‬או 'אמות המידה‬ ‫של האחווה האנושית'‪ ...‬אם על זה הוא מהלל ומשבח אותנו‪ ,‬אולי יש פה סיבה לדאגה!"‬ ‫"תפקידו של המבקר לתרגם את עבודת האמן‪ ,‬אפילו לאמן עצמו‪ ,‬מר פרנקון‪ .‬מר טוהי‬ ‫בסך הכול הצביע על המשמעות שהסתתרה בלא־מודע שלך‪".‬‬ ‫"אה‪ ",‬מילמל פרנקון‪" .‬אתה חושב?" ומיד הוסיף במאור פנים‪" .‬יכול להיות‪ ...‬כן‪,‬‬ ‫בהחלט‪ ...‬אתה בחור פיקח‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫"תודה‪ ,‬מר פרנקון‪ ".‬קיטינג התרומם מכיסאו‪.‬‬ ‫"חכה‪ ,‬אל תלך‪ .‬עוד סיגריה אחת‪ ,‬ואז נחזור לשגרת היום המפרכת‪".‬‬ ‫פרנקון חייך מאוזן לאוזן כששב ועיין במאמר‪ .‬קיטינג מעולם לא ראה אותו שבע רצון כל‬ ‫כך‪ .‬לא תוכנית שהגישו לו‪ ,‬ואף לא פרויקט שהושלם‪ ,‬שום דבר מכל אלה לא העניק לו‬ ‫קורת רוח כפי שעשו המילים האלה מפיו של אדם זר‪ ,‬על עמוד מודפס שיקראו עיניים‬ ‫זרות‪.‬‬ ‫קיטינג התרווח בכיסאו הנוח‪ .‬את החודש הראשון שלו ניצל יפה‪ .‬הוא לא אמר דבר ולא‬ ‫עשה דבר‪ ,‬אך במשרד נפוצה השמועה שגאי פרנקון שמח לראות את הבחור הזה כל אימת‬ ‫שמתעורר הצורך לשלוח אליו מישהו‪ .‬לא עבר כמעט יום בלי אותה הפוגה נעימה של‬ ‫ישיבה מול גאי פרנקון‪ ,‬מעברו האחר של שולחן הכתיבה‪ ,‬שבמהלכה האזין בהדרת כבוד‬ ‫ובאינטימיות גוברת והולכת לטרוניות של האיש‪ ,‬שבסך הכול רצה להקיף את עצמו באנשים‬ ‫שמבינים אותו‪.‬‬ ‫קיטינג ליקט מחבריו השרטטים את כל המידע שהיה יכול ללקט על גאי פרנקון‪ .‬הוא‬ ‫גילה שגאי פרנקון נהג לאכול במשורה‪ ,‬אבל באנינות‪ ,‬שהוא ייחס לעצמו טוב טעם‪ ,‬שהוא‬ ‫סיים בהצטיינות את חוק לימודיו באקדמיה לאמנויות יפות בפריז‪ ,‬שהוא נשא אישה עתירת‬ ‫ממון‪ ,‬אך נישואיו לא היו מאושרים‪ .‬שהוא הקפיד להתאים את צבע גרביו לגון הממחטות‬ ‫שבכיסו‪ ,‬אך לא לצבע עניבתו‪ ,‬שהוא אהב לתכנן בניינים מאבן גרניט אפורה‪ ,‬שהוא עצמו‬ ‫היה הבעלים של מחצבת גרניט אפורה בקונטיקט‪ ,‬שעסקיו שיגשגו‪ ,‬שהיתה לו דירת רווקים‬ ‫מפוארת‪ ,‬מרוהטת בצבע שזיף בסגנון לואי החמישה־עשר‪ ,‬שאשתו המנוחה‪ ,‬נצר למשפחה‬

‫עתיקה ומיוחסת‪ ,‬הורישה את כל הונה לבתם היחידה בת התשע־עשרה שלמדה במכללה‬ ‫בעיר אחרת‪.‬‬ ‫הפרטים האחרונים הם שעוררו בקיטינג עניין רב‪ .‬תוך כדי שיחה‪ ,‬הזכיר את בתו של‬ ‫פרנקון‪" .‬אה‪ ,‬כן‪ "...‬השיב לו האיש בחירוק שיניים‪" .‬כן‪ ,‬בהחלט‪ "...‬קיטינג חדל לעת עתה‬ ‫מנבירה נוספת בנושא; פניו של פרנקון גילו לו שעצם המחשבה על בתו היתה למורת רוחו‪.‬‬ ‫וקיטינג לא ידע מדוע‪.‬‬ ‫קיטינג פגש בשותפו של פרנקון‪ ,‬לוּ ֶשס נ' הייר‪ .‬האיש הגיע למשרד פעמיים בתוך שלושה‬ ‫שבועות‪ ,‬אבל קיטינג לא הצליח לגלות מהו תפקידו של הייר בחברה‪ .‬הוא לא היה חולה‬ ‫המופיליה‪ ,‬ובכל זאת נראה כאילו לקה במחלה‪ .‬הוא נראה כמו בן אצולה כמוש‪ ,‬עם צוואר‬ ‫ארוך ודק ועיניים חיוורות שבלטו מחוריהן‪ .‬והוא נהג בכל אדם במתיקות מעוררת חלחלה‪.‬‬ ‫הוא היה נצר למשפחה עתיקה‪ ,‬והיו שטענו שפרנקון אימץ אותו כשותף בגלל קשריו‬ ‫החברתיים‪ .‬אנשים ריחמו על לושס הזקן והחביב והעריצו אותו על שניסה לפתח קריירה‬ ‫מקצועית‪ .‬אולי משום כך הניחו לו לבנות להם בתים נאים‪ .‬אבל פרנקון הוא שבנה את‬ ‫הבתים‪ ,‬ולא דרש מלושס שום שירות נוסף‪ .‬מצב העניינים הזה השביע את רצון כולם‪.‬‬ ‫השרטטים אהבו את פיטר קיטינג‪ .‬הוא נטע בהם תחושה כאילו נמצא בחברה זמן רב‪ .‬הוא‬ ‫תמיד ידע להיטמע ולהרגיש בנוח בכל מקום שהגיע אליו; הוא היה מאיר פנים ורך כמו‬ ‫ספוג שמוכן להתמלא באווירת המקום‪ .‬חיוכו החמים‪ ,‬קולו הנעים‪ ,‬משיכת הכתפיים‬ ‫הקלילה‪ ,‬כמו רמזו ששום דבר כבד אינו רובץ על נשמתו‪ ,‬ולכן הוא לא האדם שיאשים‪,‬‬ ‫שיתבע‪ ,‬שיטיל אחריות‪.‬‬ ‫עכשיו ישב והביט בפרנקון קורא את המאמר‪ .‬פרנקון הרים את ראשו והציץ בו‪ .‬הוא ראה‬ ‫זוג עיניים נעוצות בו בהיענות חסרת גבולות וגם שתי נקודות קטנות של בוז בזוויות הפה‪,‬‬ ‫כמו שני תווים מוזיקליים של צחוק שנגלו לעין רגע לפני שנשמעו‪ .‬גל של הקלה שטף את‬ ‫פרנקון‪ .‬ההקלה נבעה מהבוז‪ .‬ההיענות חסרת הגבולות שחברה לאותו חצי חיוך פיקחי‪,‬‬ ‫העניקו לפרנקון גדוּ לה שלא היה צריך לעמול כדי לזכות בה‪ .‬הערצה עיוורת היתה בעיניו‬ ‫מסוכנת; הערצה ראויה היתה כרוכה באחריות כבדה; הערצה שלא היה ראוי לה‪ ,‬לעומת‬ ‫זאת‪ ,‬יָ קרה בעיניו מפז‪.‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬בדרך החוצה תן את זה לגברת ֶג ֶ'פרס‪ ,‬שתכניס לתיק קטעי העיתונות‪".‬‬ ‫בדרכו מטה במדרגות העיף קיטינג את כתב העת גבוה מעל לראשו ותפס אותו בזריזות‪.‬‬ ‫שפתיו שרקו בלי קול‪.‬‬ ‫בחדר השרטוט מצא את טים דיוויס‪ ,‬חברו הטוב ביותר‪ ,‬רכון נואשות מעל שולחן‬ ‫השרטוט‪ .‬טים דיוויס היה הבחור הגבוה ובהיר השיער שישב בשכנות אליו‪ ,‬אותו בחור‬ ‫שקיטינג שם לב אליו עוד ביומו הראשון‪ ,‬כי ידע‪ ,‬בלי סיבה גלויה לעין‪ ,‬ובכל זאת בביטחון‬ ‫רב‪ ,‬כמו תמיד‪ ,‬שזה השרטט האהוב על אנשי המשרד‪ .‬ככל שעלה בידו‪ ,‬השתדל קיטינג‬ ‫לקבל לידיו חלקים מתוכניות שהופקדו גם בידיו של דיוויס‪ .‬לא עבר זמן רב והם כבר הלכו‬ ‫יחד לאכול ארוחת צהריים‪ ,‬ובסוף יום העבודה גם למאורת שתייה קטנה ושקטה‪ .‬קיטינג‬ ‫היה מאזין בנשימה עצורה לסיפוריו של דיוויס על אהובתו‪ ,‬אחת בשם איליין דאפי‪ ,‬אף‬

‫שאחר כך לא זכר ולו מילה אחת מכל מה שסופר לו‪.‬‬ ‫כעת הבחין בדיוויס שישב אל שולחנו עגום וקודר ולעס בכעס קצה סיגריה וקצה עיפרון‪,‬‬ ‫בעת ובעונה אחת‪ .‬קיטינג לא היה צריך לשאול דבר‪ .‬הוא רק גהר מעל כתפו של דיוויס‬ ‫ונעץ בו מבט ידידותי‪ .‬דיוויס ירק מפיו את הסיגריה והתפרץ‪ .‬אמרו לו שיצטרך לעבוד‬ ‫הערב שעות נוספות‪ ,‬זאת הפעם השלישית השבוע‪.‬‬ ‫"אני צריך לעבוד שעות נוספות‪ ,‬רק אלוהים יודע עד מתי! אני חייב לסיים את הזבל הזה‬ ‫עוד הלילה!" הוא הלם באגרופו על הגיליונות הפרושים לפניו‪" .‬תסתכל על זה! ייקח לי‬ ‫שעות לגמור את זה! מה לעשות?"‬ ‫"זה בגלל שאתה האדם הכי מוכשר במשרד‪ ,‬טים‪ .‬הם זקוקים לך‪".‬‬ ‫"ממש אכפת לי! יש לי הלילה פגישה עם איליין! איך אני יכול לבטל אותה? זאת כבר‬ ‫הפעם השלישית! היא לא תאמין לי! זה מה שהיא אמרה לי בפעם האחרונה! זהו זה! אני‬ ‫עולה אל גאי הגדול להגיד לו לאן הוא יכול לדחוף את התוכניות שלו ואת העבודה הזאת‪.‬‬ ‫אני מתפטר!"‬ ‫"חכה‪ ",‬אמר לו קיטינג‪ ,‬ורכן מעליו עוד יותר‪" .‬חכה! יש דרך אחרת‪ .‬אני אגמור את‬ ‫העבודה במקומך‪".‬‬ ‫"מה?"‬ ‫"אני אשאר‪ .‬אני אגמור את התוכנית‪ .‬אל תדאג‪ .‬אף אחד לא יבחין בהבדל‪".‬‬ ‫"פיט! באמת?"‬ ‫"בטח‪ .‬אין לי מה לעשות הלילה‪ .‬תישאר עד שכולם ילכו הביתה‪ ,‬ואז תחמוק החוצה‪".‬‬ ‫"וואו‪ ,‬פיטר!" דיוויס נאנח‪ ,‬הפיתוי היה גדול מדי‪" .‬אבל תדע שאם הם יגלו‪ ,‬הם יפטרו‬ ‫אותי‪ .‬אתה טירון מדי בשביל עבודה כזאת‪".‬‬ ‫"הם לא יגלו‪".‬‬ ‫"אסור לי לאבד את מקום העבודה‪ ,‬פיט‪ .‬אתה יודע שאסור לי‪ .‬איליין ואני מתחתנים‬ ‫בקרוב‪ .‬אם משהו יקרה‪"...‬‬ ‫"שום דבר לא יקרה‪".‬‬ ‫מעט אחרי שש התגנב דיוויס מחדר השרטוט הריק והשאיר את קיטינג ליד שולחנו‪.‬‬ ‫קיטינג גהר על השולחן מתחת למנורה יחידה‪ .‬הוא הציץ סביבו בחלל המשרד‪ ,‬על‬ ‫שלושת חדריו הארוכים והריקים — מוזרים בשקט שלאחר המולת היום — וידע שהם שלו‪,‬‬ ‫שעוד יהיו שלו‪ .‬הוא ידע זאת בביטחון מלא‪ ,‬ממש כשם שידו נעה על גיליון הנייר בביטחון‬ ‫מלא‪.‬‬ ‫השעה היתה תשע ושלושים כשסיים את מלאכתו‪ .‬הוא ערם את השרטוטים בסדר מופתי‬ ‫על שולחנו של דיוויס ויצא מהמשרד‪ .‬הוא צעד ברחוב‪ ,‬קורן במין נינוחות לא־מהוגנת‪ ,‬כמו‬ ‫לאחר ארוחה דשנה‪ .‬פתאום תקפה אותו ההכרה בבדידותו‪ .‬הוא ידע שעליו לחלוק את‬ ‫התחושה הזאת עם מישהו‪ .‬לא היה לו איש‪ .‬לראשונה הצטער שאמו לא הצטרפה אליו בניו‬ ‫יורק‪ .‬היא נשארה בסטנטון וציפתה בכיליון עיניים ליום שיוכל להביא אותה אליו‪ .‬הלילה‬ ‫לא היה לו לאן ללכת‪ ,‬חוץ מאותו מלון קטן ומהוגן‪ ,‬ברחוב עשרים ושמונה מערב‪ ,‬שבו‬

‫יצטרך לטפס שלוש קומות אל חדרו הקטן והמחניק‪ .‬מאז הגיע העירה פגש אנשים רבים‪,‬‬ ‫בחורות רבות שבחברת אחת מהן אף בילה לילה מענג‪ ,‬אף שלא הצליח לזכור את שם‬ ‫המשפחה שלה‪ .‬אבל כעת לא רצה לראות אף אחד מהם‪ .‬ואז נזכר בקתרין הלסי‪.‬‬ ‫ביום שסיים את לימודיו שלח לה מברק‪ ,‬ומאז שכח אותה‪ .‬כעת השתוקק לראות אותה‪.‬‬ ‫תשוקה עזה ומיידית שטפה אותו ברגע ששמה הידהד בזיכרונו‪ .‬הוא עלה לאוטובוס לנסיעה‬ ‫הארוכה לגריניץ' וילג'‪ ,‬טיפס אל הקומה השנייה‪ ,‬הריקה מאדם‪ ,‬וישב בדד במושב הקדמי‪.‬‬ ‫הוא קילל כל רמזור שהתחלף לאדום‪ .‬כך נהג תמיד כשהיה בדרכו אל קתרין; והוא תהה‬ ‫במעורפל מה עובר עליו‪.‬‬ ‫לפני שנה פגש אותה בבוסטון‪ ,‬שם חיה עם אמה האלמנה‪ .‬בפגישתם הראשונה חשב‬ ‫שהיא פשוטה ומשעממת‪ ,‬ולא מצא דבר לזקוף לזכותה‪ ,‬פרט לחיוכה המצודד‪ .‬זו לא היתה‬ ‫סיבה מספקת לשוב ולראותה‪ .‬למחרת בערב צילצל אליה‪ .‬מכל הנערות הרבות שהכיר‬ ‫בשנות לימודיו‪ ,‬היא היחידה שלא עבר איתה את שלב הנשיקות‪ .‬הוא היה יכול לכבוש כל‬ ‫נערה שפגש‪ ,‬והוא ידע זאת‪ .‬הוא ידע שיוכל לכבוש גם את קתרין‪ .‬הוא רצה אותה‪ .‬היא‬ ‫אהבה אותו והודתה בזאת בפשטות‪ ,‬בלי מורא ובלי ביישנות; היא לא ביקשה ממנו דבר‪ ,‬וגם‬ ‫לא ציפתה לדבר; אבל משום־מה מעולם לא ניצל זאת‪ .‬הוא התגאה בנערות שיצא איתן‬ ‫באותם ימים‪ .‬הן היו הבחורות היפות ביותר‪ ,‬האהודות ביותר‪ ,‬המצטיינות בלבושן‪ ,‬והוא‬ ‫התענג על הקנאה שעורר בחבריו ללימודים‪ .‬הוא התבייש ברשלנותה הבלתי מתחשבת של‬ ‫קתרין‪ ,‬וכן בעובדה שאף אחד מחבריו לספסל הלימודים לא היה מעיף בה מבט שני‪ .‬עם‬ ‫זאת‪ ,‬מעולם לא היה מאושר כפי שהיה כשלקח אותה למסיבות האחווה‪ .‬הוא ידע בחייו‬ ‫אהבות סוערות ונשבע לעצמו לא פעם שלא יוכל לחיות בלעדי נערה זו או אחרת‪ .‬את‬ ‫קתרין היה שוכח לפעמים שבועות רצופים‪ ,‬והיא מעולם לא הזכירה לו‪ .‬אך בסופו של דבר‪,‬‬ ‫תמיד חזר אליה‪ ,‬בדיוק כפי שעשה הלילה‪ ,‬במפתיע‪ ,‬בלי הסברים‪.‬‬ ‫אמה‪ ,‬מורה קטנה ועדינה‪ ,‬הלכה לעולמה בחורף הקודם‪ .‬קתרין עברה להתגורר בבית‬ ‫דודה בניו יורק‪ .‬על כמה ממכתביה ענה קיטינג מיד; על אחרים רק כעבור חודשים רבים‪.‬‬ ‫ּ‬ ‫תמיד ענתה לו מיד‪ ,‬אבל אף פעם לא כתבה לו בחודשי שתיקתו הארוכים‪ .‬היא חיכתה‬ ‫בסבלנות‪ .‬כשהירהר בה‪ ,‬חש שדבר לא יוכל למלא את מקומה‪ .‬ואז‪ ,‬בניו יורק‪ ,‬שוב שכח‬ ‫אותה לחודש ימים‪ ,‬אף שהיתה במרחק שיחת טלפון מקומית או נסיעה קצרה באוטובוס‪.‬‬ ‫כשמיהר אליה כעת‪ ,‬לא עלה בדעתו כלל שהיה עליו להודיע על ביקורו מראש‪ .‬מעולם‬ ‫לא תהה אם ימצא אותה בביתה‪ .‬תמיד חזר אליה כך‪ ,‬במפתיע‪ ,‬והיא תמיד היתה שם‪ .‬גם‬ ‫הלילה היתה בבית‪.‬‬ ‫היא פתחה את הדלת בקומה העליונה של בית מידות יומרני אך מוזנח‪" .‬שלום‪ ,‬פיטר‪",‬‬ ‫אמרה‪ ,‬כאילו רק אתמול התראו‪.‬‬ ‫היא עמדה לפניו‪ ,‬קטנה מדי‪ ,‬רזה מדי בבגדים שלה‪ .‬חצאיתה הקצרה והשחורה חמקה‬ ‫מתחת לחגורה הדקה שחגרה סביב מותניה‪ .‬צווארון חולצתה הנערית נתלה ברפיון‪ ,‬שמוט‬ ‫לצד אחד‪ ,‬וחשף אחת מעצמות הבריח הצנומות שלה‪ .‬השרוולים היו ארוכים מדי לידיה‬ ‫השבריריות‪ .‬היא הביטה בו בראש מוטה הצידה; שערה הערמוני היה אסוף על עורפה‬

‫ברישול‪ ,‬אך נראה כאילו נגזז קצרות והזדקר סביב ראשה כמו הילה פלומתית נטולת צורה‪.‬‬ ‫עיניה היו אפורות‪ ,‬פעורות וקצרות רואי‪ .‬פיה חייך לאט‪ ,‬רך ומכשף‪ ,‬ושפתיה נצצו‪.‬‬ ‫"שלום‪ ,‬קייטי‪ ",‬אמר לה‪.‬‬ ‫הוא חש נינוח‪ .‬הוא חש ששום דבר לא יפחיד אותו כעת‪ ,‬לא בבית הזה ולא בשום מקום‬ ‫אחר‪ .‬הוא התכונן להסביר כמה עסוק היה‪ ,‬אך הסברים נראו לו כעת חסרי חשיבות‪.‬‬ ‫"תן לי את הכובע שלך‪ ",‬אמרה‪" .‬היזהר מהכיסא הזה‪ ,‬הוא לא יציב‪ .‬יש לנו כיסאות‬ ‫טובים יותר בסלון‪ .‬בוא‪ ,‬תיכנס‪".‬‬ ‫הסלון היה צנוע‪ ,‬אך עם זאת מכובד‪ .‬למרבה ההפתעה‪ ,‬הוא גם עוצב בטעם טוב‪ .‬הוא‬ ‫הבחין בספרים הרבים‪ :‬המדפים הזולים שהתרוממו עד התקרה היו עמוסים בכרכים יקרים‪.‬‬ ‫הספרים הונחו כלאחר יד‪ ,‬כלאחר שימוש‪ .‬מעל מכתבה משומשת‪ ,‬אך מסודרת‪ ,‬נתלה רישום‬ ‫של רמברנדט‪ ,‬מוכתם וצהוב‪ .‬מן הסתם צדה אותו עינו של מומחה בחנות עתיקות‪ ,‬ומאז לא‬ ‫נפרד ממנו — אף שמכירתו היתה בלי ספק מביאה לו תועלת רבה‪ .‬הוא תהה מהו תחום‬ ‫דודה‪ .‬מעולם לא טרח לשאול‪.‬‬ ‫ּ‬ ‫העיסוק של‬ ‫הוא עמד והתבונן בחדר במבט מעורפל‪ .‬הוא חש מאחוריו בנוכחותה והתענג על תחושת‬ ‫הביטחון הזאת שהיתה מנת חלקו לעתים כה נדירות‪ .‬ואז הסתובב‪ ,‬חיבק אותה בזרועותיו‬ ‫ונשק לה‪ .‬שפתיה פגשו את שפתיו ברוך‪ ,‬בלהט‪ .‬היא לא היתה מפוחדת וגם לא נרגשת‪ ,‬אולי‬ ‫כי היתה מאושרת מכדי להשלים עם המצב בכל דרך אחרת מלבד כעובדה מוגמרת ומובנת‬ ‫מאליה‪.‬‬ ‫"אלוהים‪ ,‬התגעגעתי אלייך!" אמר‪ ,‬וזאת היתה האמת לאמיתה‪ ,‬כי הוא חש בחסרונה כל‬ ‫יום מאז ראה אותה לאחרונה‪ ,‬ודווקא בימים שלא חשב עליה כלל‪.‬‬ ‫"לא השתנית הרבה‪ ",‬אמרה‪" .‬רזית קצת‪ .‬זה הולם אותך‪ ,‬פיטר‪ .‬בגיל חמישים תהיה גבר‬ ‫נאה מאוד‪".‬‬ ‫"זה לא נשמע כמו מחמאה‪".‬‬ ‫"למה לא? אה‪ ,‬כי אולי אני רומזת שאתה לא נאה גם היום? אל דאגה‪ ,‬אתה נאה מאוד‪".‬‬ ‫"את לא אמורה להגיד לי את זה כך בפנים‪".‬‬ ‫"למה לא? אתה יודע שאתה בחור נאה‪ .‬אבל תהיתי איך תיראה כשתהיה בן חמישים‪.‬‬ ‫לדעתי‪ ,‬יהיו לך צדעיים אפורים ותלבש חליפה אפורה; לפני שבוע ראיתי חליפה כזאת‬ ‫בחלון ראווה‪ ,‬ומיד חשבתי שזאת תהיה החליפה‪ .‬וכמובן‪ ,‬תהיה אדריכל מפורסם מאוד‪".‬‬ ‫"את באמת חושבת כך?"‬ ‫"בטח‪ ".‬היא לא ניסתה לחלוק לו מחמאות‪ .‬נדמה שכלל לא הבינה כי דבריה עשויים‬ ‫להתפרש כמחמאה‪ .‬היא פשוט ציינה עובדות‪ ,‬ולא ראתה כל צורך להדגיש אותן‪.‬‬ ‫הוא חיכה לשאלות הבלתי נמנעות‪ ,‬אבל במקום זאת שקעו בשיחה על הימים שחלפו‬ ‫עליהם בסטנטון‪ .‬הוא צחק והושיב אותה על ברכיו‪ ,‬וכתפה הצנומה נשענה על זרועה‪ .‬עיניה‬ ‫היו רכות‪ ,‬שמחות בחלקן‪ .‬הוא דיבר על בגדי הים הישנים שלהם‪ ,‬על הרכבות בגרבוניה‪ ,‬על‬ ‫חנות הגלידה האהובה עליהם בסטנטון‪ ,‬החנות שבילו בה יחד ערבי קיץ כה רבים —‬ ‫ובה־בעת עברה במוחו המחשבה המעורפלת שזה חסר כל היגיון; היו לו נושאים דחופים‬

‫יותר להעלות בפניה‪ ,‬שאלות חשובות יותר לשאול אותה‪ .‬ובכלל‪ ,‬בני אדם אינם משוחחים‬ ‫כך לאחר פרידה של חודשים ארוכים‪ .‬אבל לה זה נראה נורמלי לחלוטין‪ .‬היא התנהגה‬ ‫כאילו מעולם לא נפרדו‪.‬‬ ‫הוא היה הראשון לשאול‪.‬‬ ‫"קיבלת את המברק שלי?"‬ ‫"אה‪ ,‬כן‪ ,‬תודה‪".‬‬ ‫"את לא רוצה לדעת איך אני מסתדר בעיר?"‬ ‫"בטח שכן‪ .‬איך אתה מסתדר בעיר?"‬ ‫"לא נראה לי שאת רוצה לשמוע‪".‬‬ ‫"אני רוצה! אני רוצה לדעת עליך הכול‪".‬‬ ‫"אז למה את לא שואלת?"‬ ‫"כי תספר לי כשתרצה‪".‬‬ ‫"זה לא מעניין אותך‪ ,‬נכון?"‬ ‫"מה?"‬ ‫"מה עשיתי?"‬ ‫"אה‪ ...‬בטח שכן‪ .‬בעצם‪ ,‬לא כל כך‪".‬‬ ‫"יפה מצדך!"‬ ‫"אבל תבין‪ ,‬לא חשוב לי מה אתה עושה‪ .‬רק אתה חשוב‪".‬‬ ‫"מה חשוב בי?"‬ ‫"זה שאתה כאן‪ .‬או שאתה בעיר‪ .‬או שאתה קיים אי־שם בעולם‪ .‬אין לי מושג‪ .‬רק זה‬ ‫חשוב‪".‬‬ ‫"קייטי‪ ,‬את טיפשה‪ .‬השיטה שלך איומה‪".‬‬ ‫"המה שלי?"‬ ‫"השיטה שלך‪ .‬את לא יכולה לחשוף כך את לבך לפני גבר‪ ,‬בלי שום בושה‪ ,‬ולומר לו‬ ‫שאת משתגעת עליו‪".‬‬ ‫"אבל אני משתגעת עליך‪".‬‬ ‫"אבל את לא יכולה לומר את זה‪ .‬גברים יאבדו בך עניין‪".‬‬ ‫"אבל אני בלאו הכי לא רוצה שיתעניינו בי‪".‬‬ ‫"את רוצה שאני אתעניין בך‪ ,‬נכון?"‬ ‫"ואתה באמת מתעניין בי‪ ,‬לא?"‬ ‫"כן‪ ",‬אמר וחיבק אותה בחום‪" .‬ברוב טיפשותי‪ .‬אני טיפש גדול יותר ממך‪".‬‬ ‫"אז הכול בסדר‪ ",‬אמרה‪ ,‬ואצבעותיה סירקו את שערו‪" .‬נכון?"‬ ‫"הכול נפלא‪ ,‬זה מה שמוזר‪ ...‬אבל אני רוצה לספר לך מה עבר עלי‪ ,‬כי זה חשוב‪".‬‬ ‫"ואני באמת רוצה לשמוע‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫"את יודעת שאני עובד אצל 'פרנקון את הייר'‪ ...‬אוי‪ ,‬לעזאזל‪ ,‬את אפילו לא יודעת מה זה‬ ‫אומר!"‬

‫"אני כן יודעת‪ .‬חיפשתי את שמם ב'מי ומי באדריכלות'‪ .‬כתבו עליהם דברים טובים‪ .‬וגם‬ ‫שאלתי את הדוד שלי‪ .‬הוא אומר שהם בין המובילים בתחומם‪".‬‬ ‫"ועוד איך! פרנקון הוא מגדולי האדריכלים בניו יורק ובמדינה כולה‪ ,‬אולי אפילו בעולם‪.‬‬ ‫הוא בנה שבעה־עשר גורדי שחקים‪ ,‬שמונה קתדרלות‪ ,‬שש תחנות רכבת‪ ,‬ואלוהים יודע מה‬ ‫עוד‪ ...‬ברור שהוא שוטה זקן‪ ,‬וגם גנדרן נפוח שמשמן את דרכו לכל מקום שרק ירצה‪"...‬‬ ‫הוא השתתק‪ ,‬פער את פיו בתדהמה ולטש בה מבטו‪ .‬זה לא מה שהתכוון לומר‪ .‬מעולם לא‬ ‫הרשה לעצמו לחשוב כך‪.‬‬ ‫היא התבוננה בו בשלוות נפש‪" .‬כן?" שאלה‪" .‬ו‪"?...‬‬ ‫"ו‪ "...‬גימגם וידע שלא יוכל לדבר אחרת‪ ,‬לא אליה‪" .‬וזו דעתי האמיתית עליו‪ .‬אין בי‬ ‫שמץ של כבוד אליו‪ .‬ואני שמח לעבוד אצלו‪ .‬את מבינה?"‬ ‫"בטח‪ ",‬ענתה חרישית‪" .‬אתה שאפתן‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫"את לא בזה לי על זה?"‬ ‫"לא‪ ,‬הרי זה מה שרצית‪".‬‬ ‫"כמובן‪ ,‬זה מה שרציתי‪ .‬האמת‪ ,‬זה לא כל כך נורא‪ .‬זו חברה מצוינת‪ ,‬הכי טובה בעיר‪ .‬אני‬ ‫באמת עושה עבודה טובה‪ ,‬ופרנקון מרוצה ממני‪ .‬אני מתקדם‪ .‬אני חושב שבסופו של דבר‬ ‫אוכל להשיג שם כל תפקיד שארצה‪ ...‬הלילה‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬לקחתי על עצמי מטלה של מישהו‬ ‫אחר‪ ,‬שאפילו לא יודע שבקרוב הוא יהיה חסר תועלת‪ ,‬כי‪ ...‬קייטי‪ ,‬על מה אני מדבר?"‬ ‫"הכול בסדר‪ ,‬יקירי‪ ,‬אני מבינה‪".‬‬ ‫"אם היית מבינה‪ ,‬היית מגנה אותי וקוראת לי בכל הכינויים שאני ראוי להם‪ ,‬ואז היית‬ ‫דורשת ממני להפסיק‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬פיטר‪ ,‬אני לא רוצה לשנות אותך‪ .‬אני אוהבת אותך‪".‬‬ ‫"שאלוהים יעזור לך!"‬ ‫"אני יודעת‪".‬‬ ‫"את יודעת? ואת אומרת את זה ככה סתם? כאילו אמרת‪' ,‬שלום‪ ,‬איזה ערב מקסים'?"‬ ‫"למה לא? למה לי לדאוג? אני אוהבת אותך‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬אל תדאגי‪ .‬אף פעם אל תדאגי! קייטי‪ ...‬אף פעם לא אוהב אחרת‪"...‬‬ ‫"גם את זה אני יודעת‪".‬‬ ‫הוא חיבק אותה בחום‪ ,‬בהיסוס‪ ,‬שמא ייעלם גופה הקטן וחסר המשקל‪ .‬הוא לא הבין מה‬ ‫מניע אותו להתוודות כך באוזניה בדברים שלא היה מודה בהם אפילו בפני עצמו‪ .‬הוא לא‬ ‫הבין מדוע נמוגה תחושת הניצחון שביקש לחלוק עמה כאן‪ .‬אבל זה לא הפריע לו‪ .‬בלבו‬ ‫היתה תחושת חופש מוזרה; נוכחותה תמיד הסירה מעליו לחץ שלא ידע להגדירו‪ .‬הוא היה‬ ‫לבדו‪ .‬הוא היה עצמו‪ .‬כל מה שהיה חשוב לו כעת היה מגע הכותנה הגסה של חולצתה על‬ ‫עורו‪.‬‬ ‫דודה‪.‬‬ ‫ּ‬ ‫או אז שאל אותה על חייה בניו יורק‪ ,‬והיא סיפרה לו באושר על‬ ‫"פיטר‪ ,‬הוא נפלא‪ .‬הוא באמת נפלא‪ .‬הוא די עני‪ ,‬אבל הוא אסף אותי אל ביתו‪ ,‬והיה כל‬ ‫כך נדיב‪ .‬הוא אפילו ויתר על חדר העבודה שלו כדי שיהיה לי חדר לעצמי‪ .‬כעת הוא נאלץ‬

‫לעבוד כאן‪ ,‬בסלון‪ .‬אתה מוכרח לפגוש אותו‪ ,‬פיטר‪ .‬הוא לא נמצא כרגע בעיר‪ ,‬הוא נסע‬ ‫לסיבוב הרצאות‪ ,‬אבל אתה מוכרח לפגוש אותו כשיחזור‪".‬‬ ‫"בטח‪ ,‬בשמחה‪".‬‬ ‫"אתה יודע‪ ,‬רציתי ללכת לעבוד כדי שאוכל לעמוד ברשות עצמי‪ ,‬אבל הוא לא הרשה לי‪.‬‬ ‫'ילדתי היקרה‪ ',‬אמר לי‪' ,‬לא בגיל שבע־עשרה‪ .‬את הרי לא רוצה שאתבייש בעצמי‪ .‬אני‬ ‫מתנגד לעבודת ילדים‪ '.‬רעיון מוזר‪ ,‬לא? יש לו כל כך הרבה רעיונות מוזרים — את רובם‬ ‫אני לא מבינה‪ ,‬אבל אומרים עליו שהוא אדם מבריק‪ .‬הוא אפילו העמיד פנים שעשיתי לו‬ ‫טובה בזה שהרשיתי לו לשכן אותי בביתו‪ ,‬וזה באמת יפה מצדו‪".‬‬ ‫"ומה את עושה כל היום?"‬ ‫"שום דבר מיוחד כרגע‪ .‬אני קוראת ספרים‪ .‬על אדריכלות‪ .‬לדוד שלי יש טונות של ספרים‬ ‫על אדריכלות‪ .‬אבל כשהוא כאן‪ ,‬אני מדפיסה בשבילו את ההרצאות שלו‪ .‬יש לי תחושה‬ ‫שהוא לא אוהב שאני עושה את זה‪ ,‬שהוא היה מעדיף את הכתבנית שלו‪ ,‬אבל אני אוהבת‬ ‫את העבודה‪ ,‬והוא מרשה לי לעשות אותה‪ .‬הוא משלם לי את המשכורת שלה‪ .‬לא רציתי‬ ‫לקחת את הכסף‪ ,‬אבל הוא הכריח אותי‪".‬‬ ‫"ממה הוא מתפרנס?"‬ ‫"מכל מיני דברים‪ .‬אני לא יודעת‪ ,‬קשה לי לעקוב אחרי הכול‪ .‬הוא מלמד תולדות‬ ‫האמנות; הוא מין מרצה‪".‬‬ ‫"ומתי את מתכוונת להירשם למכללה‪ ,‬דרך אגב?"‬ ‫"אה‪ ...‬כן‪ ...‬נראה לי שהדוד שלי לא מקבל את הרעיון הזה‪ .‬סיפרתי לו שתמיד התכוונתי‬ ‫ללמוד‪ ,‬לעבוד ולממן את לימודי בעצמי‪ ,‬אבל הוא חושב שזה לא בשבילי‪ .‬הוא לא מדבר‬ ‫הרבה‪ ,‬אבל הוא נוהג לומר‪' :‬אלוהים ברא את הפיל כדי שיעבוד בפרך ואת היתוש כדי‬ ‫שיתעופף לו פה ושם‪ ,‬ואסור להתערב בחוקי הטבע‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬אם תרצי לנסות‪ ,‬ילדתי‬ ‫היקרה‪ '...‬הוא לא באמת מתנגד‪ ,‬זה תלוי רק בי‪ .‬אבל‪"...‬‬ ‫"אל תרשי לו לעצור אותך‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬הוא לא עוצר אותי‪ ,‬רק חשבתי שאף פעם לא הייתי תלמידה מצטיינת בתיכון‪ .‬וחוץ‬ ‫מזה‪ ,‬יקירי‪ ,‬אני גרועה בחשבון‪ ,‬אז חשבתי‪ ...‬אין מה למהר‪ ,‬יש לי עוד זמן להחליט‪".‬‬ ‫"קייטי‪ ,‬זה לא מוצא חן בעיני‪ .‬תמיד חלמת ללמוד במכללה‪ .‬אם הדוד הזה שלך‪"...‬‬ ‫"אל תגיד את זה‪ .‬אתה לא מכיר אותו‪ .‬הוא אדם משכמו ומעלה‪ .‬אף פעם לא פגשתי אדם‬ ‫כמוהו‪ .‬הוא טוב לב ומבין‪ .‬והוא משעשע כל כך‪ .‬הוא תמיד מתלוצץ‪ .‬והוא גם מתוחכם‬ ‫מאוד בהלצות שלו; כשאני בחברתו שום דבר לא נראה לי רציני מדי‪ .‬ובכל זאת הוא אדם‬ ‫רציני מאוד‪ .‬אתה יודע‪ ,‬הוא מבזבז שעות מזמנו בשיחות איתי‪ .‬הוא אף פעם לא עייף מדי‪,‬‬ ‫והוא לא משתעמם מהשטויות שלי‪ .‬הוא מספר לי הכול על שביתות‪ ,‬על המצב בשיכוני‬ ‫העוני‪ ,‬על עובדים מסכנים שמנצלים אותם‪ .‬הוא תמיד מדבר על אחרים‪ ,‬אף פעם לא על‬ ‫עצמו‪ .‬אחד מהידידים שלו אמר לי שהוא מאוד חכם‪ ,‬ושאילו רצה היה יכול להיות עשיר‬ ‫מאוד‪ .‬אבל הוא לא רוצה להיות עשיר‪ ,‬כי כסף לא מעניין אותו‪".‬‬ ‫"זה לא אנושי‪".‬‬

‫"חכה עד שתראה אותו‪ .‬אה‪ ,‬כן‪ ,‬הוא רוצה לפגוש אותך‪ .‬סיפרתי לו עליך‪ .‬הוא קורא לך‬ ‫'רומיאו של סרגל השרטוט'‪".‬‬ ‫"ככה הוא קורא לי?"‬ ‫"אוי‪ ,‬אתה לא מבין‪ .‬הוא מתכוון להחמיא לך‪ .‬זו סתם צורת ביטוי‪ .‬יש לכם הרבה מן‬ ‫המשותף‪ .‬אולי הוא גם יוכל לעזור לך‪ .‬הוא מבין באדריכלות‪ .‬עוד תראה שדוד שלי‬ ‫אלזווֹ רת' ימצא חן בעיניך‪".‬‬ ‫"מי?" שאל קיטינג‪.‬‬ ‫"דוד שלי‪".‬‬ ‫"איך אמרת שקוראים לו?" שאל קיטינג בקול צרוד‪.‬‬ ‫"אלזוורת' טוּ הי‪ .‬למה?"‬ ‫ידיו צנחו ברפיון‪ .‬הוא נעץ בה מבט ארוך‪.‬‬ ‫"מה קרה‪ ,‬פיטר?"‬ ‫הוא בלע את רוקו‪ .‬היא הבחינה בגרגרתו העולה ויורדת‪ .‬הוא ענה לה בקול נוקשה‪:‬‬ ‫"תשמעי‪ ,‬קייטי‪ ,‬אני לא רוצה לפגוש אותו‪".‬‬ ‫"למה?"‬ ‫"כי אני לא רוצה‪ .‬לא דרכך‪ ...‬קייטי‪ ,‬את לא מכירה אותי‪ .‬אני טיפוס שמנצל אחרים‪ .‬ואני‬ ‫לא רוצה לנצל אותך‪ .‬לעולם‪ .‬אל תניחי לי לנצל אותך‪ .‬לא אותך‪".‬‬ ‫"לנצל אותי? איך? מה קרה? למה?"‬ ‫"כי הייתי נותן הכול כדי לפגוש את אלזוורת' טוהי‪ ,‬זה הכול‪ ".‬הוא צחק במרירות‪" .‬הוא‬ ‫מבין באדריכלות‪ ,‬הא? טיפשונת שכמותך! הוא האיש הכי חשוב בעולם האדריכלות‪ .‬עדיין‬ ‫לא‪ ,‬אבל עוד שנתיים‪ ,‬בלי ספק‪ .‬תשאלי את פרנקון‪ ,‬השועל הזקן יודע‪ .‬דוד שלך אלזוורת'‬ ‫עוד יהיה נפוליאון של מבקרי האדריכלות‪ .‬חכי ותראי‪ .‬ראשית‪ ,‬כי אין הרבה שטורחים‬ ‫לכתוב על המקצוע שלנו‪ ,‬והוא נהג בחוכמה שהבטיח לעצמו את השוק הזה‪ .‬היית צריכה‬ ‫לראות את התותחים הגדולים במשרד בולעים כל פסיק במאמרים שלו! את חושבת שהוא‬ ‫יוכל לעזור לי? הוא יוכל לבנות לי את כל הקריירה‪ ,‬וכנראה גם יעשה זאת‪ .‬יגיע יום‬ ‫שאפגוש אותו‪ .‬כשאהיה מוכן‪ .‬כמו שפגשתי את פרנקון‪ .‬אבל לא כאן‪ ,‬לא דרכך‪ .‬את‬ ‫מבינה? לא בעזרתך‪".‬‬ ‫"אבל פיטר‪ ,‬למה לא?"‬ ‫"כי אני לא רוצה שזה יהיה כך! זה מלוכלך‪ ,‬ואני שונא את זה‪ ,‬את כל מה שקשור בזה‪,‬‬ ‫את העבודה ואת המקצוע שלי ואת מה שאני עתיד לעשות! אני רוצה להרחיק אותך מכל‬ ‫זה‪ַ .‬את כל מה שיש לי באמת‪ .‬קייטי‪ ,‬אל תתערבי בזה!"‬ ‫"במה?"‬ ‫"אני לא יודע!"‬ ‫היא קמה ממקומה‪ ,‬אך נשארה במעגל שיצרו זרועותיו‪ ,‬והוא טמן את פניו בחיקה‪ .‬היא‬ ‫ליטפה את שערו והתבוננה בו מלמעלה‪.‬‬ ‫"בסדר‪ ,‬פיטר‪ ,‬אני חושבת שהבנתי‪ .‬אתה לא חייב לפגוש אותו‪ ,‬עד שתרצה לפגוש אותו‪.‬‬

‫אבל תגיד לי‪ ,‬כשיגיע הזמן‪ .‬אתה יכול לנצל אותי‪ .‬זה בסדר גמור‪ .‬זה לא ישנה שום דבר‪".‬‬ ‫הוא הרים את ראשו וראה אותה צוחקת רכות‪.‬‬ ‫"עבדת קשה‪ ,‬פיטר‪ ,‬העצבים שלך מתוחים‪ .‬אולי אכין לך ספל תה?"‬ ‫"אה‪ ,‬שכחתי לגמרי‪ ,‬אבל לא אכלתי היום ארוחת צהריים‪ .‬לא היה לי זמן‪".‬‬ ‫"באמת? כמה נורא! בוא מיד למטבח ונראה מה אפשר להכין לך‪".‬‬ ‫כעבור שעתיים יצא מביתה ופנה לדרכו בצעד קליל‪ .‬הוא חש נקי ומאושר‪ .‬כל פחדיו‬ ‫נשכחו‪ ,‬טוהי ופרנקון נשכחו‪ .‬רק דבר אחד העסיק אותו‪ :‬הוא הבטיח לחזור למחרת‪ ,‬וכעת‬ ‫ייאלץ לחכות כמעט יממה שלמה‪ .‬היא עמדה בפתח הבניין‪ ,‬גם אחרי שנעלם מעיניה‪ .‬ידה‬ ‫נחה על הידית שבה נגע‪ ,‬והיא חשבה לעצמה שהוא עשוי לחזור מחר — או כעבור שלושה‬ ‫חודשים‪.‬‬ ‫"אחרי שתגמור את העבודה הערב‪ ",‬אמר הנרי קמרון‪" ,‬אני רוצה לראות אותך במשרד‬ ‫שלי‪".‬‬ ‫"בסדר‪ ",‬השיב לו רורק‪.‬‬ ‫קמרון סב על עקביו ויצא מחדר השרטוט‪ .‬זה היה המשפט הארוך ביותר שאמר לרורק‬ ‫בחודש האחרון‪.‬‬ ‫רורק היה מתייצב בחדר הזה מדי בוקר ועושה את עבודתו בלי לשמוע ולו הערה אחת‪.‬‬ ‫קמרון היה נכנס לחדר השרטוט‪ ,‬נעמד מאחורי רורק ומתבונן מעבר לכתפו שעה ארוכה‪.‬‬ ‫נדמה שעיניו התאמצו להסיט את היד הבטוחה ממהלכה על גיליון הנייר‪ .‬שני השרטטים‬ ‫האחרים היו מחבלים בעבודתם רק מעצם המחשבה על הדמות שעומדת מאחורי גבם‪ .‬רורק‪,‬‬ ‫כך נדמה‪ ,‬אפילו לא הרגיש בכך‪ .‬הוא המשיך לשרטט באיטיות‪ ,‬ובאותה איטיות גם היה‬ ‫מניח מידו עיפרון קהה ובוחר באחר‪" .‬אהה‪ "...‬היה קמרון מכחכח פתאום‪ .‬רק אז היה רורק‬ ‫מפנה את ראשו לאחור בתשומת לב מנומסת‪" .‬מה?" היה שואל‪ .‬קמרון היה פונה לאחור‪,‬‬ ‫בלי להוציא הגה‪ ,‬ומצמצם את עיניו כרומז בלעג שאינו רואה טעם לטרוח לענות‪ .‬כך היה‬ ‫יוצא מחדר השרטוט‪ ,‬ורורק היה ממשיך במלאכתו‪.‬‬ ‫"זה לא נראה טוב‪ ",‬אמר לוּ מיס‪ ,‬השרטט הצעיר‪ ,‬לעמיתו הוותיק סימפסון‪" .‬הזקן לא‬ ‫מחבב את הבחור הזה‪ .‬ואני לא מאשים אותו‪ .‬הוא לא יחזיק כאן מעמד‪".‬‬ ‫לפלטה ממשרדו בן שלוש הקומות של‬ ‫ֵ‬ ‫סימפסון היה זקן וחסר אונים‪ .‬רק הוא נשאר‬ ‫קמרון‪ .‬הוא דבק במשרתו‪ ,‬אף שמעולם לא הבין למה‪ .‬לומיס היה בחור צעיר עם פרצוף של‬ ‫פרחח מקרן רחוב‪ .‬הוא הגיע לכאן אחרי שפוטר ממקומות רבים‪.‬‬ ‫שני השרטטים לא סבלו את רורק‪ .‬איש מעולם לא חיבב אותו‪ .‬פניו‪ ,‬החתומות כמו כספת‪,‬‬ ‫לא נשאו חן בעיני איש למן הרגע הראשון; כי דברים הנעולים בכספות הם יקרי ערך‪ ,‬ואיש‬ ‫לא אהב להרגיש כך‪ .‬נוכחותו השרתה קור ואי־נוחות בחדר‪ ,‬והיתה בה מוזרוּ ת‪ :‬אנשים חשו‬ ‫בנוכחותו‪ ,‬ועם זאת הרגישו שאינו שם; או שאולי הוא נמצא‪ ,‬והם לא‪.‬‬ ‫בסופו של יום עבודה היה צועד מרחק רב עד לחדרו בשיכוני העוני שליד האיסט ריבר‪.‬‬ ‫הוא בחר במקום היחיד שהצליח לשכור בו חדר בשני דולרים וחצי לשבוע‪ .‬למעשה‪ ,‬שכר‬

‫את כל הקומה העליונה — חדר עצום ששימש מחסן‪ .‬לא היתה בו תקרה‪ ,‬והגג דלף מבעד‬ ‫לקורות העץ החשופות‪ .‬בשניים מקירות החדר נפערו שורות ארוכות של חלונות; בכמה‬ ‫מהם היו זגוגיות‪ ,‬האחרים נאטמו בקרטון‪ .‬מצד אחד צפו החלונות אל הנהר‪ ,‬ומהצד השני‬ ‫אל העיר הגדולה‪.‬‬ ‫שבוע קודם לכן נכנס קמרון לחדר השרטוט וזרק על שולחנו של רורק רישום גס של בית‬ ‫מגורים כפרי‪" .‬תראה אם תצליח לעשות מזה בית!" סינן‪ ,‬ומיד יצא בלי שום הסבר נוסף‪.‬‬ ‫בימים שלאחר מכן הוא לא ניגש אל שולחנו של רורק‪ .‬באחד הלילות‪ ,‬לאחר שרורק השלים‬ ‫את השרטוטים‪ ,‬הניח אותם על שולחנו של קמרון‪ .‬בבוקר נכנס קמרון לחדר‪ ,‬השליך על‬ ‫שולחנו כמה שרטוטים של חיבורי פלדה‪ ,‬הורה לרורק להיכנס למשרדו בסוף היום‪ ,‬וכל‬ ‫אותו היום לא נכנס שוב לחדר השרטוט‪.‬‬ ‫האחרים כבר הלכו‪ .‬רורק הניח פיסת שעוונית על שולחנו ונכנס למשרדו של קמרון‪.‬‬ ‫שרטוטיו לבית הכפרי היו פרושים על השולחן‪ .‬אור המנורה נפל על לחיו של קמרון‪ ,‬על‬ ‫הזקן שחוטי כסף נצצו בו‪ ,‬על אגרופו‪ ,‬ועל פינה קטנה בשרטוט‪ ,‬שקוויו השחורים והעזים‬ ‫כמו נחרטו בנייר‪.‬‬ ‫"אתה מפוטר‪ ",‬אמר קמרון‪.‬‬ ‫רורק עמד באמצע החדר הארוך‪ ,‬נשען על רגל אחת‪ .‬זרועותיו היו שמוטות לצדי גופו‪,‬‬ ‫וכתף אחת היתה מורמת קמעה‪.‬‬ ‫"באמת?" שאל חרישית בלי לנוע‪.‬‬ ‫"בוא הנה‪ ",‬אמר לו קמרון‪" .‬שב‪".‬‬ ‫רורק ציית‪.‬‬ ‫"אתה טוב מדי‪ ",‬אמר לו קמרון‪" .‬אתה טוב מדי בשביל מה שאתה רוצה לעשות מעצמך‪.‬‬ ‫אין טעם‪ ,‬רורק‪ .‬מוטב עכשיו מאשר אחר כך‪".‬‬ ‫"מה זאת אומרת?"‬ ‫"אין טעם לבזבז את הכישרון שלך על אידיאל שלעולם לא תגשים‪ ,‬על אידיאל שהם‬ ‫לעולם לא יניחו לך להגשים‪ .‬אין טעם לקחת את הכישרון הנפלא שלך וליצור ממנו סד‬ ‫עינויים לעצמך‪ .‬מכור את עצמך‪ ,‬מכור את הכישרון שלך עכשיו‪ .‬זה לא יהיה אותו דבר‪,‬‬ ‫אבל יש בך מספיק לכולם‪ .‬הם מוכנים לשלם עבור הכישרון שלך‪ ,‬הם מוכנים לשלם הון‬ ‫תועפות‪ ,‬אם תנצל אותו בדרך שלהם‪ .‬תשלים עם זה‪ ,‬רורק‪ ,‬תתפשר איתם‪ .‬תתפשר עכשיו‪,‬‬ ‫כי בסופו של דבר תהיה חייב לעשות את זה‪ ,‬אלא שאז כבר יעברו עליך כל מיני דברים‬ ‫שלא היית רוצה שיעברו עליך‪ .‬אין לך מושג‪ .‬לי יש‪ .‬תציל את עצמך‪ .‬עזוב אותי‪ ,‬לך תעבוד‬ ‫עם מישהו אחר‪".‬‬ ‫"זה מה שעשית אתה?"‬ ‫"ממזר חצוף שכמוך! אתה חושב שאתה כישרוני עד כדי כך? אמרתי לך להשוות את‬ ‫עצמך אל‪ "...‬הוא השתתק‪ ,‬כי ראה את רורק מחייך‪.‬‬ ‫הוא הביט ברורק‪ ,‬ופתאום חייך גם הוא בתגובה; זה היה הדבר המכאיב ביותר שרורק ראה‬ ‫מימיו‪.‬‬

‫"לא‪ ",‬אמר לו קמרון ברוך‪" .‬זה לא יעבוד‪ ,‬נכון? לא‪ ,‬זה לא יעבוד‪ ...‬טוב‪ ,‬אתה צודק‪.‬‬ ‫אתה באמת מוכשר כמו שאתה חושב שאתה‪ .‬אבל אני רוצה לדבר איתך‪ .‬והאמת‪ ,‬אני לא‬ ‫יודע איך עושים את זה‪ .‬מזמן איבדתי את היכולת לשוחח עם אנשים כמוך‪ .‬איבדתי? אולי‬ ‫אף פעם לא היתה לי היכולת‪ .‬אולי זה מה שמפחיד אותי עכשיו‪ .‬אתה מסוגל להבין אותי?"‬ ‫"אני מבין‪ ,‬אבל אתה מבזבז את זמנך‪".‬‬ ‫"אל תהיה גס רוח‪ .‬כי אני כבר לא יכול לנהוג בך בגסות‪ .‬אני רוצה שתקשיב‪ .‬אתה מוכן‬ ‫להקשיב לי‪ ,‬בלי לענות?"‬ ‫"כן‪ ,‬סליחה‪ ,‬לא התכוונתי להיות גס רוח‪".‬‬ ‫"אתה מבין‪ ,‬מכל בני האדם אני האחרון שהיית צריך לבוא אליו‪ .‬זה יהיה פשע מצדי אם‬ ‫אמשיך להעסיק אותך אצלי‪ .‬מישהו היה צריך להזהיר אותך מפני‪ .‬אני לא אעזור לך‪ .‬לא‬ ‫ארפה את ידיך‪ .‬לא אכניס בך שכל ישר‪ .‬להפך‪ ,‬אדחף אותך קדימה‪ .‬אדחף אותך בדיוק‬ ‫באותה דרך שאתה צועד בה כעת‪ .‬אכפה עליך שתישאר מה שאתה‪ ,‬אהפוך אותך לגרוע‬ ‫יותר‪ ...‬אתה לא מבין? בעוד חודש כבר לא אוכל לתת לך ללכת‪ .‬אני משוכנע שאוכל‬ ‫לעשות את זה כעת‪ .‬אז אל תתווכח ולך‪ .‬תסתלק‪ ,‬כל עוד אתה יכול‪".‬‬ ‫"אבל האם אני יכול? אתה לא חושב שמאוחר מדי בשביל שנינו? בשבילי היה מאוחר מדי‬ ‫כבר לפני שתים־עשרה שנה‪".‬‬ ‫"נסה‪ ,‬רורק‪ .‬נסה לשמוע בקול ההיגיון‪ ,‬לשם שינוי‪ .‬כל הגדולים ישמחו לקבל אותך‬ ‫למרות שסולקת מבית הספר‪ ,‬אם רק אגיד להם מילה‪ .‬הם אמנם צוחקים עלי בנאומים‬ ‫שלהם בארוחות הצהריים‪ ,‬אבל הם גם גונבים ממני כשזה מתאים להם‪ ,‬והם גם יודעים‬ ‫היטב שיש לי טביעת עין כשמדובר בשרטט טוב‪ .‬אתן לך מכתב לגאי פרנקון‪ .‬פעם הוא‬ ‫עבד אצלי‪ ,‬לפני המון זמן‪ .‬נדמה לי שפיטרתי אותו‪ ,‬אבל זה לא משנה‪ .‬לך אליו‪ .‬בהתחלה‬ ‫אולי תחרוק שיניים‪ ,‬אבל בסוף תתרגל‪ .‬ובעוד שנים רבות תודה לי‪".‬‬ ‫"בשביל מה אתה אומר לי את כל זה? הרי זה לא מה שאתה רוצה לומר‪ .‬אתה בעצמך לא‬ ‫עשית כך‪".‬‬ ‫"אבל זה בדיוק העניין! בגלל זה אני מזהיר אותך! כי לא עשיתי כך! שמע‪ ,‬רורק‪ ,‬יש בך‬ ‫משהו‪ ,‬הדבר הזה שאני מפחד מפניו‪ .‬זה לא בגלל איכות העבודה שלך‪ .‬לא היה לי אכפת לו‬ ‫היית סתם עוד ראוותן שמנסה להיות שונה רק לשם המשחק‪ ,‬רק כדי להשתעשע ולמשוך‬ ‫תשומת לב‪ .‬זה תעלול חכם‪ ,‬להתנגד להמון‪ ,‬לשעשע אותו ולגבות דמי כניסה למופע‪ .‬אם‬ ‫זה היה נכון גם במקרה שלך‪ ,‬לא הייתי דואג‪ .‬אבל אצלך זה שונה‪ .‬אתה אוהב את העבודה‬ ‫שלך‪ ,‬שאלוהים יעזור לך‪ ,‬אתה מאוהב בה! וזאת בדיוק הקללה‪ .‬זהו אות קין שבולט על‬ ‫המצח שלך‪ ,‬לעיני כול‪ .‬אתה אוהב את העבודה‪ ,‬והם יודעים את זה‪ ,‬הם יודעים שאתה שבוי‬ ‫בידיהם‪ .‬קרה לך פעם שהתבוננת באנשים ברחוב? נכון שפחדת מהם? אני מפחד מהם‪ .‬הם‬ ‫חולפים על פניך‪ ,‬חבושים בכובעים ונושאים חבילות‪ .‬אבל זאת אינה המהות שלהם‪ .‬המהות‬ ‫שלהם היא השנאה לכל אדם שאוהב את מלאכתו‪ .‬מאנשים כאלה הם פוחדים יותר מכול‪.‬‬ ‫אני לא יודע למה‪ .‬אתה חושף את עצמך‪ ,‬רורק‪ ,‬בפני כל אחד ואחד מהם‪".‬‬ ‫"אבל אני אף פעם לא שם לב לאנשים ברחוב‪".‬‬

‫"אתה לא רואה מה הם עשו לי?"‬ ‫"אני שם לב רק שאתה לא מפחד מהם‪ .‬אז למה אתה מבקש ממני לפחד?"‬ ‫"דווקא בגלל זה אני מבקש!" הוא רכן קדימה וקפץ את אגרופיו על השולחן שלפניו‪.‬‬ ‫"רורק‪ ,‬אתה רוצה שאומר את זה בפה מלא? אתה אכזר‪ ,‬הא? בסדר‪ ,‬אני אגיד את זה‪ :‬אתה‬ ‫רוצה לסיים כך את חייך? אתה רוצה להיות כמוני?"‬ ‫רורק קם ונעמד בשולי אלומת האור שעל השולחן‪" .‬אם אסיים את חיי במצב שאתה‬ ‫נמצא בו היום‪ ,‬במשרד הזה‪ ,‬זה יהיה עבורי כבוד גדול שאני לא ראוי לו‪".‬‬ ‫"שב!" שאג קמרון‪" .‬אני לא אוהב הצגות!"‬ ‫רורק השפיל את מבטו והביט על עצמו ועל השולחן‪ ,‬כאילו נדהם לראות את עצמו עומד‪.‬‬ ‫הוא אמר‪" :‬מצטער‪ ,‬לא שמתי לב שקמתי‪".‬‬ ‫"טוב‪ ,‬שב‪ .‬שמע‪ ,‬אני מבין‪ .‬זה באמת אצילי מצדך‪ .‬אבל אין לך מושג‪ .‬חשבתי שכמה ימי‬ ‫עבודה אצלי במשרד יספיקו כדי לסלק לך מהראש את ההערצה העיוורת הזאת‪ .‬אבל עכשיו‬ ‫אני רואה שזה לא יעזור‪ .‬אתה עדיין ממשיך להתפעל מהקמרון הזקן הזה‪ ,‬הלוחם הדגול‬ ‫והאצילי‪ ,‬הקדוש המעונה למען מטרה אבודה‪ .‬ואתה שואף למות איתי על הבריקדות‪,‬‬ ‫לאכול איתי עד סוף ימיך בדוכני אוכל עלובים בגרוש‪ .‬אני יודע‪ ,‬כרגע‪ ,‬בגילך המופלג‪,‬‬ ‫עשרים ושתיים‪ ,‬זה עוד נראה לך טהור ויפה‪ .‬אבל יש לך בכלל מושג מה זה אומר? שלושים‬ ‫שנה של מרדף אחרי מטרה אבודה‪ ,‬זה עדיין נשמע לך טהור ויפה? אתה יודע כמה ימים יש‬ ‫בשלושים שנה? אתה יכול לדמיין לעצמך מה קורה בכל אחד מאותם ימים? רורק! אתה‬ ‫יכול לדמיין לעצמך?"‬ ‫"אתה לא רוצה לדבר על זה‪".‬‬ ‫"לא! אני לא רוצה לדבר על זה! אבל בכל זאת אדבר‪ .‬כי אני רוצה שתשמע‪ .‬אני רוצה‬ ‫שתדע מה מחכה לך‪ .‬יהיו ימים שתביט בידיים שלך‪ ,‬ואז תרצה להרים חפץ כבד ולנפץ כל‬ ‫אחת מהעצמות שלהן‪ ,‬רק משום שהן יתגרו בך בדברים הנפלאים שבכוחן לעשות‪ ,‬אם רק‬ ‫יקבלו הזדמנות‪ .‬אבל ההזדמנות הזאת לא תגיע‪ ,‬ואתה כבר לא תוכל לשאת את הגוף החי‬ ‫שלך‪ ,‬כי הרי אי־שם לאורך הדרך הוא הכשיל את ידיך‪ .‬יהיו ימים שהנהג יתפרץ עליך‬ ‫כשתעלה לאוטובוס; למעשה הוא רק יבקש ממך עשרה סנטים‪ ,‬אבל זה לא מה שתשמע‪.‬‬ ‫אתה תשמע שאתה אפס‪ ,‬תשמע שהוא לועג לך‪ ,‬שאות הקין מתנוסס על המצח שלך‪ ,‬אותו‬ ‫הדבר שבגללו הם שונאים אותך‪ .‬יהיו ימים שתעמוד בפינת אולם ותאזין ליצור שעל הבמה‬ ‫מדבר על בניינים‪ ,‬על העבודה שאתה אוהב כל כך‪ ,‬והדברים שישמיע יעוררו בך ציפייה‬ ‫מתוחה שמישהו יעלה לבמה וימעך אותו בין שתי אצבעותיו‪ .‬ואז תשמע את הקהל מריע לו‬ ‫ותרצה לצרוח‪ ,‬כי לא תדע מי אמיתי‪ ,‬הם‪ ,‬או אתה‪ .‬לא תדע אם אתה נמצא בחדר מלא‬ ‫גולגולות חלולות‪ ,‬או שמישהו רוקן ברגע זה את הגולגולת שלך‪ .‬ואתה לא תאמר דבר‪ ,‬כי‬ ‫הצלילים שיֵ צאו מגרונך לא יהיו בשפה שמובנת ליושבי החדר‪ .‬וגם אם תרצה לדבר‪ ,‬לא‬ ‫תוכל‪ ,‬כי ידחפו אותך הצידה‪ ,‬אתה שאין לך מה לומר על בניינים! זה מה שאתה רוצה?"‬ ‫רורק ישב דומם‪ .‬הצללים ריצדו על פניו ויצרו יתד שחורה על לחיו השקועה‪ ,‬משולש‬ ‫מוארך שחור שחצה את סנטרו‪ .‬הוא נעץ את מבטו בקמרון‪.‬‬

‫"לא הספיק לך?" שאל קמרון‪" .‬טוב‪ ,‬בסדר‪ .‬אז יום אחד תראה על גיליון הנייר שלפניך‬ ‫יצירת מופת‪ ,‬כזאת שתרצה לכרוע ברך לפניה‪ .‬לא תאמין שאתה יצרת את זה במו ידיך‪,‬‬ ‫אבל זו תהיה יצירת המופת שלך‪ .‬ופתאום תאמר לעצמך שהעולם יפה‪ ,‬שהאוויר מדיף ריח‬ ‫של אביב‪ ,‬ושאתה אוהב את כל בני האדם‪ ,‬כי אין בעולם הזה שום רע‪ .‬ואז תצא מהבית עם‬ ‫אותו שרטוט כדי להביא אותו לידי מימוש‪ ,‬כי אין לך ספק שהאיש הראשון שיראה אותו‬ ‫ירצה מיד להקים בניין על פיו‪ .‬אבל אתה לא תלך רחוק מדי‪ .‬כי על מפתן ביתך יעצור אותך‬ ‫האיש שבא לנתק את אספקת הגז‪ .‬לא אכלת הרבה‪ ,‬כי חסכת כסף להשלים את השרטוט;‬ ‫ובכל זאת נאלצת פה ושם לבשל‪ ,‬אבל לא שילמת את חשבון הגז‪ ...‬לא נורא‪ ,‬על זה אתה‬ ‫עוד מסוגל לצחוק‪ .‬אבל בסופו של דבר תגיע עם השרטוט שלך למשרדו של מישהו‪ ,‬ואז‬ ‫תגנה את עצמך על החלל הגדול שתופס גופך ועל האוויר שאתה גוזל בנוכחותך‪ ,‬ותנסה‬ ‫להתכווץ אל מחוץ לשדה ראייתו‪ ,‬כדי שלא יראה אותך‪ ,‬אלא רק ישמע את קולך המתחנן‬ ‫אליו‪ ,‬המלקק את נעליו‪ .‬אתה תתעב את עצמך על כך‪ ,‬אבל גם זה לא יפריע לך‪ ,‬ובלבד‬ ‫שייתן לך להקים את הבניין‪ .‬שום דבר כבר לא יפריע לך‪ .‬אתה תהיה מוכן לפתוח לעצמך‬ ‫את הבטן‪ ,‬לעקור מתוכה את כל האיברים שלך ולהראות לו‪ ,‬כי אם הוא יראה מה מתחולל‬ ‫בתוך תוכך‪ ,‬הוא ירשה לך מיד לבנות את הבניין‪ .‬אבל הוא רק יאמר שהוא מצטער מאוד‪,‬‬ ‫ושהעבודה נמסרה זה עתה לגאי פרנקון‪ .‬ואתה תחזור הביתה‪ ,‬ואתה יודע מה תעשה בביתך?‬ ‫אתה תבכה‪ .‬תתייפח כמו אישה‪ ,‬כמו שיכור‪ ,‬כמו חיה‪ .‬זה העתיד שמצפה לך‪ ,‬הווארד רורק‪.‬‬ ‫זה מה שאתה רוצה?"‬ ‫"כן‪ ",‬השיב לו רורק‪.‬‬ ‫קמרון השפיל את עיניו‪ .‬ראשו צנח מעט קדימה‪ ,‬ועוד קצת‪ .‬ראשו נרכן לאיטו בתנועות‬ ‫ארוכות‪ ,‬עד שלבסוף נעצר‪ .‬הוא ישב דומם בכתפיים שמוטות‪ ,‬וזרועותיו שלובות בחיקו‪.‬‬ ‫"הווארד‪ ",‬לחש קמרון‪" .‬מעולם לא סיפרתי את זה לאיש‪"...‬‬ ‫"תודה‪ "...‬אמר לו רורק‪.‬‬ ‫רק לאחר דקות ארוכות הרים קמרון את ראשו‪.‬‬ ‫"לך הביתה‪ ",‬אמר קמרון בקול חלול‪" .‬עבדת קשה מאוד לאחרונה‪ ,‬ומחר מצפה לך עוד‬ ‫יום קשה‪ ".‬הוא הצביע על שרטוטי הבית הכפרי‪" .‬זה יפה מאוד‪ .‬רציתי לראות מה תעשה‪,‬‬ ‫אבל זה לא מספיק טוב כדי לבנות את הבית‪ .‬תצטרך לשרטט הכול מחדש‪ .‬מחר אראה לך‬ ‫מה אני רוצה‪".‬‬

‫‪5‬‬ ‫לאחר שנה במשרד האדריכלים "פרנקון את הייר" אמרו בחדרי חדרים שקיטינג הוכתר‬ ‫כיורש עצר בלי תיק‪ .‬עדיין היה רק שרטט‪ ,‬אך כולם ידעו שהוא איש סודו האהוב של‬ ‫פרנקון‪ .‬פרנקון היה מזמין אותו לארוחות צהריים — מחווה חסרת תקדים כלפי עובד‬ ‫במשרדו‪ .‬פרנקון אף הזמין אותו להיות נוכח בפגישות עם לקוחות‪ .‬נדמה שהלקוחות נהנו‬ ‫לראות צעיר נאה כל כך במשרדו של אדריכל‪.‬‬ ‫ללוּ שס נ' הייר היה מנהג מגונה לפנות אל פרנקון בלי כל אזהרה ולשאול אותו‪" :‬מתי‬ ‫שכרת את הבחור החדש?" גם כשהצביע על עובד שהועסק בחברה זה שלוש שנים‪ .‬אבל‬ ‫הייר הפתיע את כולם כשזכר את שמו של קיטינג‪ ,‬ואף קידם את פניו בברכת שלום ובחיוך‬ ‫רחב‪ ,‬כל אימת שנפגשו‪ .‬יום קודר אחד של חודש נובמבר‪ ,‬ניהלו קיטינג והייר שיחה ארוכה‬ ‫על פורצלן עתיק‪ .‬זה היה התחביב של הייר‪ .‬היה לו אוסף מפורסם שליקט בקנאות רבה‪.‬‬ ‫קיטינג גילה בקיאות רבה בנושא‪ ,‬אף שמימיו לא שמע על פורצלן עתיק‪ ,‬עד לילה קודם‬ ‫לכן‪ ,‬שאת רובו העביר בספרייה הציבורית‪ .‬הייר קרן מאושר; איש מעובדי המשרד לא‬ ‫התעניין בתחביב שלו‪ ,‬ורק מתי מעט הבחינו בקיומו‪ .‬הייר אמר לשותפו‪" :‬אתה עושה‬ ‫עבודה מצוינת בבחירת אנשיך‪ ,‬גאי‪ .‬יש בחור אחד שאסור לנו לאבד! מה שמו? — קיטינג‪".‬‬ ‫"אכן כן‪ ",‬השיב לו פרנקון בחיוך‪" .‬אכן כן‪".‬‬ ‫בה־בשעה בחדר השרטוט התרכז קיטינג בטים דיוויס‪ .‬עבודה ושרטוט היו רק חלק שטחי‬ ‫ובלתי נמנע משגרת יומו‪ .‬טים דיוויס היה הצורה והתוכן של הצעד הראשון בקריירה שלו‪.‬‬ ‫דיוויס הניח לו לשרטט במקומו את רוב עבודותיו‪ .‬בתחילה לקח על עצמו את המטלות‬ ‫שקיבל האיש לעבודה בלילות‪ ,‬אך כעבור זמן השתלט קיטינג גם על תפקידים שהוטלו על‬ ‫דיוויס בשעות היום‪ .‬בתחילה עשה זאת בחשאי‪ ,‬ולאחר מכן בגלוי ולעיני כול‪ .‬דיוויס ביקש‬ ‫לשמור את הדבר בסוד‪ ,‬אבל קיטינג דיבר על כך בארשת פנים תמימה שרימזה כביכול כי‬ ‫אינו אלא מכשיר‪ ,‬כמו העיפרון או סרגל השרטוט בידיו של טים‪ ,‬וכי אינו רוצה להסתיר‬ ‫זאת‪ ,‬שכן עזרתו רק מעלה את ערכו של טים‪ ,‬ולא מפחיתה ממנו‪.‬‬ ‫בתחילה היה דיוויס מחלק הוראות לקיטינג‪ .‬כעבור זמן התרגל השרטט הראשי לקבל את‬ ‫ההסדר כמובן מעליו והיה בא ומוסר לקיטינג הוראות שנועדו למעשה לדיוויס‪ .‬קיטינג היה‬ ‫תמיד במקום הנכון‪ ,‬בזמן הנכון‪ ,‬מחייך ואומר‪" :‬אין שום בעיה‪ .‬אל תטריח את טים בדברים‬ ‫קטנים שכאלה‪ ,‬אני כבר אטפל בזה‪ ".‬דיוויס הניח לעצמו להירגע ולהתיר רסן‪ .‬הוא הרבה‬

‫לעשן‪ ,‬ישב הרבה בחוסר מעש — עיניו עצומות ורגליו מוגבהות על שרפרף — וחלם על‬ ‫איליין‪ .‬מדי פעם בפעם היה שואל‪" :‬האם החומר מוכן‪ ,‬פיט?"‬ ‫באותו אביב התחתנו דיוויס ואיליין‪ .‬לעתים קרובות היה מאחר לעבודה‪ .‬הוא לחש‬ ‫לקיטינג‪" :‬אתה ביחסים טובים עם הזקן‪ ,‬פיט‪ .‬זרוק עלי מדי פעם מילה טובה‪ ,‬בסדר? כדי‬ ‫שיעלימו עין מכמה דברים‪ .‬אלוהים‪ ,‬כמה הייתי רוצה לא לעבוד כרגע!" וקיטינג היה אומר‬ ‫לפרנקון‪" :‬מר פרנקון‪ ,‬צר לי על האיחור הרב בהגשת השרטוטים למרתף של מארי‪ ,‬אבל‬ ‫טים דיוויס רב אתמול בלילה עם אשתו‪ .‬אתה בטח יודע איך זה אצל זוג צעיר‪ ,‬ובטח לא‬ ‫תרצה לנהוג בהם בקשיחות‪ ".‬או‪" ,‬זה שוב טים דיוויס‪ ,‬מר פרנקון‪ .‬סלח לו‪ ,‬זה לא באשמתו‪.‬‬ ‫הוא לא מסוגל להתרכז בעבודה!"‬ ‫מר פרנקון הציץ ברשימת המשכורות של עובדיו ומצא שהשרטט היקר במשרד הוא‬ ‫העובד הפחות חיוני מכולם‪.‬‬ ‫כשטים דיוויס איבד את מקום עבודתו‪ ,‬איש מעובדי חדר השרטוט לא השתומם על כך‪,‬‬ ‫חוץ מטים עצמו‪ .‬הוא התקשה להבין איך זה קרה‪ .‬הוא שירבב את שפתיו בהתרסה מרירה‬ ‫כנגד העולם שמעתה ישנא לנצח‪ .‬הוא הרגיש שאין לו עוד חברים עלי אדמות‪ ,‬חוץ מפיטר‬ ‫קיטינג‪.‬‬ ‫קיטינג ניחם אותו‪ .‬הוא קילל את פרנקון‪ ,‬קילל את חוסר הצדק המשווע‪ .‬הוא הוציא‬ ‫שישה דולרים במאורת שתייה‪ ,‬שיעשע את מזכירתו של אדריכל חסר שם שהכיר וסידר‬ ‫לטים דיוויס משרה חדשה‪.‬‬ ‫בדיעבד‪ ,‬כל אימת שנזכר בדיוויס‪ ,‬שטפה את קיטינג תחושה חמימה של עונג‪ .‬הוא‬ ‫השפיע על מהלך חייו של אדם‪ ,‬הדף אותו מהשביל שצעד בו ודחף אותו אל עבר שביל‬ ‫אחר‪ .‬בן אדם — עבורו זה כבר לא היה טים דיוויס‪ ,‬זה היה רק שלד חי‪ ,‬עם שכל‪ ,‬שכל‬ ‫ותודעה‪ .‬ולמה תמיד חשש אצל כולם מהישות המסתורית הזאת שנקראת תודעה? הרי‬ ‫תימרן כרצונו ובלי שום קושי את השלד ההוא ואת השכל ההוא‪.‬‬ ‫ההחלטה נפלה פה אחד‪ :‬פרנקון‪ ,‬הייר והשרטט הראשי החליטו להעביר לפיטר קיטינג‬ ‫את שולחנו של טים דיוויס‪ ,‬את מעמדו ואת משכורתו‪ .‬אבל תחושת הסיפוק נבעה גם‬ ‫ממקור אחר‪ ,‬חמים יותר ומוחשי פחות — וגם הרבה יותר מסוכן‪ .‬לעתים קרובות נהג לומר‬ ‫בפנים קורנות‪" :‬טים דיוויס? אה‪ ,‬כן‪ ,‬אני השגתי לו את משרתו הנוכחית‪".‬‬ ‫הוא כתב על כך לאמו‪ .‬והיא אמרה לידידיה‪" :‬בפיטי שלי אין שמץ של אנוכיות‪".‬‬ ‫הוא היה ממלא את חובתו וכותב לה כל שבוע; מכתביו היו קצרים ומנומסים‪ .‬מכתביה‬ ‫שלה היו ארוכים‪ ,‬מפורטים ועמוסים בעצות‪ .‬רק לעתים רחוקות טרח לקרוא אותם עד‬ ‫סופם‪.‬‬ ‫מדי פעם היה נפגש עם קתרין הלסי‪ .‬הוא לא חזר אליה למחרת בערב‪ ,‬כפי שהבטיח‪ .‬הוא‬ ‫התעורר בבוקר ונזכר במה שסיפר לה ושנא אותה על כל מה שחילצה מפיו‪ .‬אך כעבור‬ ‫דודה‪ .‬מאז היה נפגש איתה‬ ‫ּ‬ ‫שבוע ביקר אותה שנית‪ .‬היא לא גערה בו‪ ,‬והם לא הזכירו את‬ ‫אחת לחודש‪ ,‬או חודשיים‪ .‬תמיד היה מאושר לראות אותה‪ ,‬אך מעולם לא שוחח איתה על‬ ‫הקריירה שלו‪.‬‬

‫הוא ניסה לשוחח עליה עם הווארד רורק‪ .‬הניסיון נכשל‪ .‬פעמיים בא לבקר את רורק‬ ‫וטיפס בחירוק שיניים חמש קומות עד לחדרו‪ .‬הוא בירך את רורק בלהיטות וציפה לדברי‬ ‫עידוד‪ ,‬אף שלא ידע איזה עידוד נחוץ לו‪ ,‬ומדוע נזקק לו דווקא מפיו של רורק‪ .‬הוא סיפר‬ ‫לו על עבודתו וחקר את רורק — בדאגה כנה — על משרדו של קמרון‪ .‬רורק האזין לדבריו‪,‬‬ ‫ואף ענה ברצון על כל שאלותיו‪ ,‬אך כשהביט בפניו החתומות של רורק היתה לקיטינג‬ ‫תחושה שהוא נוקש על קיר ברזל‪ ,‬כאילו לא שוחחו על אותו נושא‪ .‬לקראת תום הביקור‬ ‫הציץ קיטינג בשביעות רצון בחפתי שרווליו המרופטים של רורק‪ ,‬בנעליו‪ ,‬בטלאי שעל ברך‬ ‫מכנסיו‪ .‬הוא יצא מהבניין מגחך‪ ,‬אבל פנה לדרכו בתחושה איומה של אי־נוחות ותהה מדוע‪.‬‬ ‫הוא נשבע שלעולם לא יחזור שוב אל רורק ותהה מדוע ידע בלבו פנימה שייאלץ לשוב‬ ‫ולראותו‪.‬‬ ‫"טוב‪ ",‬אמר קיטינג‪" ,‬עדיין לא קיבלתי הזמנה לארוחת ערב‪ ,‬אבל מחרתיים היא הולכת‬ ‫איתי לתערוכה של מוֹ סוֹ ן‪ .‬מה הלאה?"‬ ‫הוא ישב על הרצפה‪ .‬ראשו היה שעון על שפת הספה ורגליו היחפות היו פשוטות לפניו‪.‬‬ ‫על גופו נתלתה ברפיון פיג'מה ירקרקה־צהבהבה שהשאיל לו גאי פרנקון‪.‬‬ ‫מבעד לפתח חדר הרחצה ראה את פרנקון מצחצח שיניים‪ .‬כרסו היתה לחוצה אל שפת‬ ‫הכיור הממורק‪.‬‬ ‫"מצוין‪ ",‬אמר פרנקון בפה מלא קצף של משחת שיניים‪" .‬גם זה טוב‪ .‬אתה לא מבין?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"נו‪ ,‬באמת‪ ,‬פיטר‪ ,‬הסברתי לך אתמול בלילה‪ ,‬לפני שיצאנו‪ .‬בעלה של גברת דנלופ מתכנן‬ ‫לבנות לה בית‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬כן‪ ",‬השיב לו קיטינג חלושות וסילק מפניו את סבך תלתליו השחורים‪" .‬כן‪,‬‬ ‫נזכרתי‪ ...‬אלוהים אדירים‪ ,‬גאי‪ ,‬איפה הראש שלי?"‬ ‫הוא זכר במעורפל את המסיבה שאליה הזמין אותו פרנקון בליל אמש‪ .‬הוא זכר את‬ ‫הקוויאר שנח בגוש קרח חלול‪ ,‬את שמלת הערב מתחרה שחורה ואת פניה היפות של גברת‬ ‫דנלופ‪ ,‬אך התקשה להיזכר איך הגיע בסופו של דבר אל דירתו של פרנקון‪ .‬הוא משך‬ ‫בכתפיו‪ .‬בשנה האחרונה ליווה את פרנקון למסיבות רבות‪ ,‬ולא פעם מצא את עצמו בדירה‪,‬‬ ‫בסוף הערב‪.‬‬ ‫"זה לא בית גדול‪ ",‬המשיך פרנקון‪ .‬מברשת השיניים עדיין היתה נעוצה בפיו‪ .‬היא ניפחה‬ ‫אחת מלחייו‪ ,‬והידית הירוקה ביצבצה החוצה‪" .‬חמישים אלף‪ ,‬נדמה לי‪ .‬הם סתם דגי רקק‪.‬‬ ‫וימבי‪ ,‬אתה מכיר אותו‪ ,‬איש הנדל"ן הידוע‪ .‬לא תזיק לנו‬ ‫ּ‬ ‫אבל הגיס של גברת דנלופ הוא ְקוִ‬ ‫דריסת רגל במשפחה הזאת‪ ,‬לגמרי לא‪ .‬תוודא שההזמנה תגיע אלינו‪ ,‬פיט‪ .‬אני יכול לסמוך‬ ‫עליך‪ ,‬פיט?"‬ ‫"בטח‪ ",‬השיב לו קיטינג בראש מורכן‪" .‬אתה תמיד יכול לסמוך עלי‪ ,‬גאי‪"...‬‬ ‫בסט ֶנגל‪ ,‬השרטט של פרנקון‪ .‬הוא‬ ‫הוא ישב דומם‪ ,‬הביט בבהונות רגליו החשופות והירהר ֶ‬ ‫לא רצה לחשוב עליו‪ ,‬אבל מחשבותיו שבו אל סטנגל כמו מאליהן‪ ,‬כי סטנגל היה הצעד‬

‫הבא שלו‪.‬‬ ‫סטנגל היה חסין בפני ניסיונות התיידדות‪ .‬במשך שנתיים התנפצו כל ניסיונותיו של‬ ‫קיטינג על קרחון משקפיו של האיש‪ .‬בחדר השרטוט רבו הלחשושים על דעתו של סטנגל‬ ‫בנוגע לקיטינג‪ ,‬אבל רק בודדים העזו לחזור על הדברים בקול‪ ,‬וגם אז הם רק ציטטו‪ .‬סטנגל‬ ‫לא חשש להשמיע את דעתו בקול‪ ,‬אף שידע כי התיקונים שחזרו אליו ממשרדו של פרנקון‬ ‫היו למעשה מעשה ידיו של קיטינג‪ .‬ואולם היתה לסטנגל נקודת תורפה אחת‪ :‬זה זמן תיכנן‬ ‫האיש לעזוב את משרדו של פרנקון ולפתוח חברה משלו‪ .‬הוא כבר בחר לו שותף‪ ,‬אדריכל‬ ‫צעיר ונטול כישרון שירש ממון רב‪ .‬סטנגל רק חיכה להזדמנות המתאימה‪ .‬קיטינג חשב על‬ ‫כך רבות‪ .‬הוא התקשה לחשוב על משהו אחר‪ .‬הוא חשב על כך גם כשישב על רצפת חדר‬ ‫השינה של פרנקון‪.‬‬ ‫כעבור יומיים‪ ,‬כשסייר עם גברת דנלופ בגלריה המציגה את ציוריו של פרדריק מוסון‪,‬‬ ‫התווה לעצמו תוכנית פעולה‪ .‬הוא הוביל אותה בקהל הדליל‪ ,‬ומדי פעם התהדקו קצות‬ ‫אצבעותיו סביב מרפקה‪ .‬הוא הניח לה לראות שעיניו צופות בפניה הצעירות יותר מאשר‬ ‫בציורים עצמם‪.‬‬ ‫"כן‪ ",‬אמר‪ ,‬בעודה מתבוננת בציור נוף של בית קברות למכוניות ומנסה לשוות לפניה את‬ ‫הבעת ההתפעלות הנדרשת‪" .‬יצירה נפלאה‪ .‬שימי לב לצבעים‪ ,‬גברת דנלופ‪ ...‬אומרים‬ ‫שהבחור הזה‪ ,‬מוֹ סוֹ ן‪ ,‬ידע זמנים קשים מאוד‪ .‬זה סיפור ישן‪ ,‬הניסיון לזכות באהדת הקהל‪.‬‬ ‫ישן וצובט לב‪ .‬זה חוזר על עצמו בכל אמנות שהיא‪ ,‬לרבות במקצוע שלי‪".‬‬ ‫"באמת?" שאלה גברת דנלופ‪ ,‬שנראתה באותו רגע כאילו העדיפה אדריכלות על כל‬ ‫אמנות אחרת‪.‬‬ ‫"ועכשיו זה‪ ",‬אמר קיטינג ונעצר לפני דיוקן של זקנה מרושעת שחיטטה בין בהונות‬ ‫רגליה החשופות על מדרכה ברחוב‪" .‬זו אמנות כמסמך חברתי‪ .‬דרוש אומץ לב כדי להעריך‬ ‫אותה‪".‬‬ ‫"זה פשוט נפלא‪ ",‬אמרה גברת דנלופ‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬כן‪ ,‬אומץ לב‪ .‬תכונה נדירה ביותר‪ ...‬מספרים שמוֹ סוֹ ן כמעט גווע בעליית הגג שלו‪,‬‬ ‫ביסנט גילתה אותו‪ .‬כמה נפלא שיש לאדם יכולת לעזור לכישרונות צעירים‬ ‫סט ֶ‬ ‫כשגברת ֶ‬ ‫בתחילת דרכם‪".‬‬ ‫"זה באמת נפלא‪ ",‬הסכימה גברת דנלופ‪.‬‬ ‫"אם הייתי עשיר‪ ",‬הוסיף קיטינג בכמיהה‪" ,‬הייתי הופך את זה לתחביב‪ .‬הייתי מארגן‬ ‫תערוכה לאמן מבטיח‪ ,‬הייתי מממן קונצרט לפסנתרן עולה‪ ,‬הייתי מזמין אדריכל צעיר‬ ‫לבנות לי בית‪"...‬‬ ‫"אתה יודע מה‪ ,‬מר קיטינג? בעלי ואני מתכוונים לבנות לנו בית קטן בלונג איילנד‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬באמת? איזה יופי שאת מספרת לי על כך‪ ,‬גברת דנלופ‪ .‬סלחי לי על הישירות‪ ,‬אבל‬ ‫את כל כך צעירה‪ .‬את לא חוששת שאטריד אותך בלי הרף ואנסה לעניין אותך בחברה שאני‬ ‫עובד בה? או שכבר הבטחת את עצמך ובחרת לך אדריכל?"‬ ‫"לא‪ ,‬לא הבטחתי את עצמי‪ ",‬ענתה לו גברת דנלופ בחיוך‪" .‬ולמען האמת‪ ,‬אני בכלל לא‬

‫חוששת‪ .‬בימים האחרונים חשבתי הרבה על 'פרנקון את הייר'‪ .‬שמעתי שהם מצוינים‪".‬‬ ‫"תודה לך על המחמאה‪ ,‬גברת דנלופ‪".‬‬ ‫"מר פרנקון הוא אדריכל ידוע‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬ודאי‪".‬‬ ‫"מה קרה?"‬ ‫"שום דבר‪ .‬שום דבר‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬מה מטריד אותך?"‬ ‫"את באמת רוצה שאספר לך?"‬ ‫"בוודאי‪".‬‬ ‫"טוב‪ .‬תדעי לך שגאי פרנקון הוא רק השם‪ .‬למעשה‪ ,‬לא יהיה לו שום קשר לתכנון ביתך‪.‬‬ ‫זה אחד מסודות המקצוע שאסור לי לגלות לך‪ ,‬אבל משום־מה אני מרגיש בחברתך צורך‬ ‫להיות ישר והגון‪ .‬את כל הבניינים המובחרים שתיכנן משרדו הגה מר סטנגל‪".‬‬ ‫"מי?"‬ ‫"קלוד סטנגל‪ .‬מן הסתם לא שמעת עליו‪ ,‬אבל עוד תשמעי‪ ,‬כשמישהו יהיה אמיץ דיו‬ ‫לגלות אותו‪ .‬הוא עושה את כל העבודה‪ ,‬את יודעת‪ .‬הוא הגאון האמיתי שמאחורי הקלעים‪,‬‬ ‫אבל פרנקון חותם בשמו על כל תוכנית וקוצר את כל השבחים‪ .‬כך נהוג בכל מקום‪".‬‬ ‫"אבל איך ייתכן שמר סטנגל מסכים לכך?"‬ ‫"מה הוא יכול לעשות? אף אחד לא מוכן לתת לו הזדמנות‪ .‬את יודעת איך זה עם בני‬ ‫אדם‪ :‬הם דבקים בדרך הסלולה ומשלמים פי שלושה תמורת אותה סחורה‪ ,‬רק בגלל הסמל‬ ‫המסחרי‪ .‬אומץ לב‪ ,‬גברת דנלופ‪ ,‬חסר להם אומץ לב‪ .‬סטנגל הוא רב־אמן‪ ,‬אבל רק מעטים‬ ‫מסוגלים להבחין בזה‪ .‬הוא מוכן לצאת לדרך עצמאית‪ ,‬אילו רק היה מוצא אישיות בולטת‪,‬‬ ‫כמו גברת סטביסנט‪ ,‬שתיתן לו הזדמנות‪".‬‬ ‫"באמת?" תמהה גברת דנלופ‪" .‬זה מעניין! ספר לי עוד‪".‬‬ ‫הוא סיפר לה הרבה מאוד‪ .‬ולאחר שהתרשמו מכל יצירותיו של פרדריק מוֹ סוֹ ן‪ ,‬לחצה‬ ‫גברת דנלופ את ידו של קיטינג ואמרה‪:‬‬ ‫"זה כל כך אצילי מצדך‪ ,‬כל כך אצילי ובלתי רגיל! אתה בטוח שלא תיקלע לצרות‬ ‫במשרד אם תסדר לי פגישה עם מר סטנגל? כמעט לא העזתי להציע את זה‪ ,‬והיית כל כך‬ ‫נחמד שלא כעסת עלי‪ .‬זה כל כך לא־אנוכי מצדך‪ .‬באמת‪ ,‬איש לא היה נוהג כמוך בנסיבות‬ ‫דומות‪".‬‬ ‫כשניגש קיטינג אל סטנגל והציע לו לצאת לארוחה משותפת‪ ,‬האזין לו האיש בלי‬ ‫להשמיע מילה‪ .‬לבסוף הטה את ראשו קלות וסינן‪:‬‬ ‫"ומה אתה מרוויח מזה?"‬ ‫עוד לפני שהספיק קיטינג לענות‪ ,‬הטיל סטנגל את ראשו לאחור‪.‬‬ ‫"אה‪ .‬אה! אני מבין‪".‬‬ ‫ואז הוא רכן קדימה ופיו קפוץ בבוז‪:‬‬ ‫"בסדר‪ ,‬אצטרף אליך לארוחת צהריים‪".‬‬

‫סטנגל עזב את "פרנקון את הייר"‪ ,‬פתח משרד משלו והחל לתכנן את בית דנלופ‪ ,‬הזמנתו‬ ‫הראשונה כאדריכל עצמאי‪ .‬גאי פרנקון ניפץ סרגל על שולחנו ושאג לעבר קיטינג‪:‬‬ ‫"בן זונה! חתיכת אפס! אחרי כל מה שעשיתי בשבילו!"‬ ‫"למה ציפית?" שאל אותו קיטינג‪ ,‬שהיה שרוע מולו על כורסה נמוכה‪" .‬ככה זה בחיים‪".‬‬ ‫"אבל מנין שמע הנחש על ההזמנה הזאת‪ ,‬זה מה שמפליא אותי! איך ייתכן שהוא חטף‬ ‫לנו את הפרויקט מתחת לאף?!"‬ ‫"אני אף פעם לא סמכתי עליו‪ ".‬קיטינג משך בכתפיו‪" .‬הטבע האנושי‪"...‬‬ ‫המרירות שבקולו היתה כנה‪ .‬הוא לא זכה להכרת תודה מצדו של סטנגל‪ .‬וכשהאיש הלך‬ ‫הוא העיר הערה אחת בלבד‪" :‬אתה ממזר ערמומי יותר משחשבתי‪ .‬בהצלחה‪ .‬עוד יבוא היום‬ ‫ותהיה אדריכל גדול‪".‬‬ ‫כך רכש קיטינג את עמדת השרטט הראשי בחברת "פרנקון את הייר"‪.‬‬ ‫פרנקון חגג את המאורע במשתה קטן וצנוע באחת המסעדות השקטות והיוקרתיות בעיר‪.‬‬ ‫"עוד שנתיים‪ ",‬חזר ואמר‪" ,‬תראה מה יקרה עוד שנתיים‪ ,‬פיט‪ ...‬אתה בחור טוב‪ ,‬ואני מחבב‬ ‫אותך מאוד‪ .‬אעשה למענך הרבה‪ ...‬למעשה‪ ,‬כבר עשיתי למענך המון‪ ,‬לא? אתה עוד תגיע‬ ‫רחוק‪ ,‬פיט‪ ...‬חכה ותראה‪ ...‬עוד שנתיים‪"...‬‬ ‫"העניבה שלך עקומה‪ ,‬גאי‪ ",‬השיב לו פיטר ביובש‪" .‬ושפכת ברנדי על הווסט שלך‪"...‬‬ ‫כשנמסרה לו עבודת התכנון הראשונה‪ ,‬הירהר קיטינג בטים דיוויס‪ ,‬בסטנגל וברבים‬ ‫וטובים שרצו בתפקיד‪ ,‬שנלחמו כדי להשיג אותו‪ ,‬שניסו והובסו — כי הוא הביס אותם‪ .‬זו‬ ‫היתה הרגשת ניצחון‪ .‬זה היה אישור מוחשי לגדולתו‪ .‬ואז הוא מצא את עצמו פתאום‬ ‫במשרד מוקף זכוכית‪ ,‬מתבונן מלמעלה בגיליון נייר חלק‪ ...‬לבדו‪ .‬משהו צנח מגרונו אל‬ ‫קיבתו‪ ,‬גוש קר וריקני‪ ,‬אותה הרגשה של חור שחור ופעור‪ .‬הוא נשען על השולחן ועצם את‬ ‫עיניו‪ .‬עד עתה זה לא היה ממשי בעיניו‪ ,‬הדבר הזה שמצפים ממנו לעשות — למלא גיליון‬ ‫נייר‪ ,‬ליצור משהו‪.‬‬ ‫זה היה רק בית מגורים קטן‪ ,‬אך במקום לראות אותו מתנשא לנגד עיניו‪ ,‬ראה אותו שוקע‬ ‫למטה‪ .‬הוא ראה את צורתו כמהמורה שנפערה בקרקע‪ :‬כחור פעור‪ ,‬והוא בתוכו‪ .‬הוא ראה‬ ‫כריק שרק דיוויס וסטנגל פירפרו בו חסרי אונים‪ .‬פרנקון אמר לו על הפרויקט‪" :‬זה‬ ‫אותו ִ‬ ‫צריך להיות מכובד‪ ,‬אתה יודע‪ .‬מכובד‪ ...‬בלי שום שיגעונות‪ ...‬מבנה אלגנטי‪ ...‬ואל תחרוג‬ ‫מהתקציב‪ ".‬זו היתה דרכו של פרנקון לתת רעיונות לאדריכלים שלו‪ ,‬ואז היה מניח להם‬ ‫לפתח אותם בעצמם‪ .‬כמתוך תרדמת דמיין קיטינג לקוחות הצוחקים לו בפניו; הוא שמע‬ ‫את קולו הדקיק והכול־יכול של אלזוורת' טוהי‪ ,‬מושך את תשומת לבו אל ההזדמנויות‬ ‫המחכות לו בתחום השרברבות‪ .‬הוא שנא כל פיסת אבן על פני האדמה‪ .‬הוא שנא את עצמו‬ ‫על שבחר להיות אדריכל‪.‬‬ ‫כשהחל לשרטט‪ ,‬השתדל לרוקן את מוחו ממחשבות על הפרויקט‪ .‬הוא התרכז בעובדה‬ ‫שגם פרנקון עשה זאת בזמנו‪ ,‬וגם סטנגל‪ ,‬אפילו הייר וכל האחרים‪ .‬אם הם יכולים‪ ,‬גם הוא‬ ‫יכול‪.‬‬

‫הוא הקדיש ימים רבים לרישומים מוקדמים‪ ,‬בילה שעות רבות בספרייה של "פרנקון את‬ ‫הייר"‪ ,‬בחר את צורת הבית מתצלומים קלאסיים‪ .‬הוא חש שהמתח הולך ומתפוגג‪ .‬הבית‬ ‫הזה שצמח תחת ידיו נראה לו פתאום נכון וטוב — כי כל בני האדם הרי מעריצים את גדולי‬ ‫האמנים שעשו זאת לפניו‪ .‬כבר לא היו בלבו תהיות‪ ,‬גם לא חששות‪ .‬לא היה בזה שום‬ ‫סיכון‪ .‬הכול נעשה כבר לפניו‪.‬‬ ‫לאחר שהושלמה התוכנית‪ ,‬הוא עמד והתבונן בה בחוסר ביטחון‪ .‬גם אם היו אומרים לו‬ ‫שהבית הזה הוא היפה ביותר או המכוער ביותר בעולם‪ ,‬הוא היה מסכים עם שתי הדעות‪.‬‬ ‫הוא לא היה בטוח בעצמו‪ .‬הוא ידע שעליו להיות בטוח‪ .‬הוא חשב על סטנטון וזכר במי‬ ‫בטח כשביצע את המשימות שהוטלו עליו שם‪ .‬הוא טילפן למשרדו של קמרון וביקש לדבר‬ ‫עם הווארד רורק‪.‬‬ ‫באותו לילה הגיע אל חדרו של רורק ופרש לפניו את התוכנית ואת שרטוט החזיתות‪ ,‬את‬ ‫הבניין הראשון שתיכנן בכוחות עצמו‪ .‬רורק עמד מעל השרטוטים‪ .‬זרועותיו היו פרושות‬ ‫לרווחה וידיו אחזו בקצות השולחן‪ .‬שעה ארוכה לא הוציא הגה מפיו‪.‬‬ ‫קיטינג חיכה מתוח‪ .‬הוא חש בכעס הגואה בקרבו‪ .‬הוא לא מצא סיבה לחששות שכאלה‪.‬‬ ‫כשלא יכול עוד לשאת את השתיקה‪ ,‬אמר‪:‬‬ ‫"אתה יודע‪ ,‬הווארד‪ ,‬כולם אומרים שסטנגל הוא האדריכל הטוב ביותר בעיר‪ ,‬ואני חושב‬ ‫שהוא עדיין לא היה מוכן להתפטר‪ ,‬אבל אני דחפתי אותו לזה‪ ,‬ואז ירשתי את מקומו‪.‬‬ ‫השקעתי בזה הרבה מחשבה‪ ,‬ואני‪"...‬‬ ‫הוא השתתק‪ .‬דבריו לא הצטלצלו באוזניו בהירים וגאים‪ .‬הם נשמעו כמו תחינה‪.‬‬ ‫רורק נפנה אליו והביט בו‪ .‬בעיניו לא היה בוז; הן היו פעורות רק מעט יותר מהרגיל‪,‬‬ ‫קשובות ומבולבלות‪ .‬אבל הוא לא אמר מילה‪ ,‬רק שב והביט בתוכנית‪.‬‬ ‫קיטינג הרגיש עירום ועריה‪ .‬דיוויס וסטנגל ופרנקון היו חשובים כאן כקליפת השום‪ .‬בני‬ ‫אדם היו הגנתו מפני בני האדם‪ .‬רורק היה חסר כל חוש לבני אדם‪ .‬האחרים נטעו בקיטינג‬ ‫תחושת ערך‪ .‬רורק לא נטע בו דבר‪ .‬לרגע שקל לחטוף את שרטוטיו ולברוח‪ .‬הסכנה לא‬ ‫היתה ברורק‪ ,‬הסכנה היתה בעובדה שהוא‪ ,‬קיטינג‪ ,‬נשאר נטוע במקומו‪ .‬רורק פנה אליו‬ ‫בחזרה‪.‬‬ ‫"אתה נהנה לתכנן בניינים כאלה?" שאל‪.‬‬ ‫"אה‪ ,‬אני יודע‪ ",‬השיב לו קיטינג חדות‪" ,‬אני יודע שזה לא הטעם שלך‪ .‬אבל ככה זה‬ ‫בעסקים‪ .‬רק רציתי לדעת מה אתה חושב על זה מבחינה מעשית‪ ,‬לא פילוסופית‪ ,‬לא‪"...‬‬ ‫"לא התכוונתי להטיף לך‪ ,‬רק תהיתי‪".‬‬ ‫"לו רק יכולת לעזור לי‪ ,‬הווארד‪ ,‬לו רק יכולת לעזור לי מעט‪ .‬זאת התוכנית הראשונה‬ ‫שלי‪ ,‬זה חשוב מאוד למשרד‪ ,‬ואני לא בטוח בעצמי‪ .‬מה דעתך? תעזור לי‪ ,‬הווארד?"‬ ‫"בסדר‪".‬‬ ‫רורק הדף הצידה את רישום החזית הנאה עם העמודים המחורצים והגמלונים החצויים‪,‬‬ ‫שקישטו את החלונות‪ ,‬וצמד העיטים‪ ,‬סמל האימפריה‪ ,‬שקישטו את הכניסה‪ .‬הוא הרים את‬ ‫התוכנית‪ ,‬נטל גיליון שרטוט נקי‪ ,‬הניח אותו מעל התוכנית והחל לשרטט‪ .‬קיטינג עמד‬

‫והתבונן בעיפרון שבידו של רורק‪ .‬הוא ראה איך נעלמת באחת מבואת הבית המפוארת‪,‬‬ ‫ועמה גם המסדרונות העקלקלים והפינות החשוכות‪ .‬הוא ראה טרקלין ענק הולך וצומח‬ ‫בשטח שנראה לו צר מדי; קיר של חלונות ענקיים שפנו אל הגינה; ואפילו מטבח מרווח‪.‬‬ ‫שעה ארוכה עמד והסתכל‪.‬‬ ‫"והחזית?" שאל‪ ,‬לאחר שרורק הניח את העיפרון מידו‪.‬‬ ‫"בזה לא אוכל לעזור לך‪ .‬אם החזית חייבת להיות קלאסית‪ ,‬לפחות שתהיה קלאסית‬ ‫אמיתית‪ .‬בשביל מה לך שלושה עמודים‪ ,‬אם די באחד? ותוריד את הברווזים האלה מעל‬ ‫הדלת‪ ,‬זה כבר יותר מדי‪".‬‬ ‫קיטינג חייך בהכרת תודה‪ ,‬תחב את התוכניות מתחת לזרועו ופנה לצאת מהחדר‪ .‬הוא ירד‬ ‫במדרגות כעוס ונעלב‪ .‬הוא עבד שלושה ימים כדי להכין תוכניות חדשות משרטוטיו של‬ ‫רורק‪ ,‬וגם חזית חדשה ופשוטה יותר‪ .‬לבסוף הגיש את התוכנית לפרנקון במחווה גאה‪ ,‬כמו‬ ‫סלסול בקצה החתימה‪.‬‬ ‫"נו‪ ",‬אמר לו פרנקון כשעיין בתוכנית‪" .‬נו‪ ...‬יש לך דמיון עשיר‪ ,‬פיטר‪ ...‬אני תוהה‪...‬‬ ‫התוכנית מעט נועזת‪ ,‬אבל אני תוהה‪ "...‬הוא השתעל והוסיף‪" :‬זה בדיוק מה שרציתי‪".‬‬ ‫"ברור‪ ",‬אמר לו קיטינג‪" .‬חקרתי את הבניינים שלך‪ ,‬ניסיתי לחשוב מה אתה היית עושה‪.‬‬ ‫ואם זה טוב‪ ,‬זה משום שידעתי לקלוע לטעמך‪".‬‬ ‫פרנקון חייך‪ .‬וקיטינג חשב פתאום שפרנקון כלל אינו מאמין לו‪ ,‬ושהוא יודע שגם קיטינג‬ ‫אינו מאמין בזה‪ .‬ובכל זאת היו שבעי רצון מהקשר ההולך ומתהדק ביניהם‪ ,‬קשר של שיטה‬ ‫ושל אשמה‪.‬‬ ‫המכתב שעל שולחנו של קמרון הודיע לו בצער כי לאחר עיון רציני החליט חבר המנהלים‬ ‫של הקרן לנאמנות שלא לאמץ את תוכניתו לבניית הסניף החדש של החברה באסטוריה‪.‬‬ ‫הפרויקט‪ ,‬כך נכתב‪ ,‬נמסר לחברת "גוּ לד את ּ ֶפטינגיל"‪ .‬למכתב צורפה המחאה‪ ,‬תשלום‬ ‫עבור התוכניות‪ ,‬כמוסכם; סכום ההמחאה לא הספיק אפילו לכיסוי ההוצאות של הכנת‬ ‫הטיוטות‪.‬‬ ‫המכתב היה פרוש על השולחן‪ .‬קמרון ישב לפניו‪ ,‬מכווץ לאחור‪ ,‬כאילו חשש לגעת‬ ‫בשולחן‪ .‬ידיו היו אסופות בחיקו‪ ,‬גב האחת בכף השנייה‪ ,‬ואצבעותיו קפוצות‪ .‬זו היתה רק‬ ‫פיסת נייר קטנה‪ ,‬ובכל זאת ישב מולה מכווץ ומאובן‪ ,‬כי בעיניו זה היה עצם על־טבעי‪ ,‬כמו‬ ‫רדיום ששולח קרניים מזיקות‪ ,‬שעלולות לחשוף את עורו אם רק יעז לזוז‪.‬‬ ‫שלושה חודשים חיכה להזמנה מאת הקרן לנאמנות‪ .‬אחת אחר השנייה נגוזו כל אותן‬ ‫הזדמנויות נדירות שנקרו בדרכו בשנתיים האחרונות‪ ,‬מבליחות בהבטחה מעורפלת ונמוגות‬ ‫בסירוב מוחלט‪ .‬כבר מזמן נאלץ לפטר את אחד משרטטיו‪ .‬בעל הבית החל לשאול שאלות‪,‬‬ ‫בתחילה בנימוס‪ ,‬לאחר מכן ביובש ולבסוף בגסות ובבוטות‪ .‬אך נדמה שאיש מאנשיו לא‬ ‫הוטרד‪ ,‬גם לא מהפיגור הרגיל בתשלום משכורותיהם‪ .‬הרי ציפתה להם ההזמנה מהקרן‬ ‫לנאמנות‪ .‬סגן הנשיא‪ ,‬שביקש מקמרון להגיש הצעה‪ ,‬אמר‪" :‬אני יודע שלכמה חברים בחבר‬ ‫המנהלים יש גישה שונה משלי‪ .‬אבל תגיש תוכנית‪ ,‬מר קמרון‪ .‬נסה את מזלך‪ ,‬ואני אלחם‬

‫למענך‪".‬‬ ‫קמרון ניסה את מזלו‪ .‬הוא ורורק עבדו בפראות כדי להכין את התוכנית בזמן‪ ,‬עוד לפני‬ ‫ש"גוּ לד את פטינגיל" יגישו את תוכניתם שלהם‪ .‬פטינגיל היה בן דוד של אשת נשיא הבנק‬ ‫ומפי‪ .‬נשיא הבנק היה חסיד נלהב של יוליוס קיסר‪ ,‬ופעם‪,‬‬ ‫ובר סמכא גדול בנושא חורבות ּפ ּ‬ ‫כשביקר ברומא‪ ,‬בילה בקולוסאום לבדו כמעט שעתיים תמימות‪ .‬הוא חקר כל אבן בהערצה‪.‬‬ ‫ימים רבים חיו קמרון ורורק במשרד‪ .‬משחר ועד שחר התקיימו על קנקן קפה שחור‪ .‬מבלי‬ ‫משים היה קמרון חושב על חשבון החשמל‪ ,‬אבל הוא הכריח את עצמו לסלק את המחשבה‬ ‫ממוחו‪ .‬האורות דלקו בחדר השרטוט גם כששלח את רורק לקנות כריכים‪ .‬רורק היה יוצא‬ ‫אל הבוקר האפור בשעה שבחלונות המשרד שפנו אל קיר הלבנים הגבוה עדיין שרר חושך‪.‬‬ ‫ביום האחרון‪ ,‬רורק הוא שציווה על קמרון ללכת הביתה אחרי חצות‪ .‬ידיו של קמרון החלו‬ ‫לרעוד‪ ,‬וברכיו לא חדלו מלחפש את תמיכתו של כיסא השרטוט הגבוה‪ .‬רורק ליווה אותו‬ ‫אל המונית‪ ,‬ובאור פנס הרחוב ראה קמרון את פניו השדופות‪ ,‬את העיניים שנקרעו לרווחה‪,‬‬ ‫לא בטבעיות‪ ,‬את השפתיים היבשות‪ .‬למחרת בבוקר נכנס קמרון לחדר השרטוט ומצא את‬ ‫קנקן הקפה על הרצפה‪ ,‬מונח על צדו בתוך שלולית שחורה‪ .‬כף ידו הקפוצה של רורק נחה‬ ‫גם היא בתוך השלולית‪ ,‬מופנית כלפי מעלה‪ .‬גופו של רורק היה שרוע על הרצפה‪ ,‬ראשו‬ ‫היה שמוט לאחור‪ ,‬והוא היה שקוע בשינה עמוקה‪ .‬על השולחן מצא קמרון את התוכנית‬ ‫המוכנה‪...‬‬ ‫הוא ישב כעת והביט במכתב שעל שולחנו‪ .‬לבושתו‪ ,‬הוא לא היה מסוגל לחשוב לא על‬ ‫כל אותם לילות טרופים‪ ,‬לא על הבניין שהיה צריך לקום באסטוריה ולא על זה שיקום‬ ‫במקומו‪ .‬לבושתו‪ ,‬היה מסוגל לחשוב רק על חשבון החשמל שלא שולם‪.‬‬ ‫בשנתיים האחרונות היה קמרון נעלם מדי פעם ממשרדו לשבועות רצופים‪ ,‬ורורק היה‬ ‫מתקשה למצוא אותו בביתו‪ .‬הוא ידע מה קרה‪ ,‬אבל לא היתה לו ברירה אלא לחכות‪ ,‬לקוות‬ ‫שקמרון יחזור בשלום‪ .‬כעבור זמן איבד קמרון גם את הבושה‪ .‬הוא היה בא למשרדו מתנודד‬ ‫מצד לצד ולא מזהה איש‪ .‬הוא היה שיכור כלוט וניפנף בזה אפילו לנוכח כותלי המקום‬ ‫היחיד בעולם שעדיין רחש לו כבוד‪.‬‬ ‫רורק למד לבשר לבעל הבית שלו בפסקנות שגם השבוע לא יוכל לשלם לו שכר דירה‪.‬‬ ‫בעל הבית פחד מפניו‪ ,‬ולא עמד על כך‪ .‬איכשהו נודע הדבר לפיטר קיטינג‪ ,‬כפי שתמיד‬ ‫נודעו לו פרטי מידע שרצה לדעת‪ .‬ערב אחד הגיע לחדרו הלא־מוסק של רורק והתיישב בלי‬ ‫להסיר את מעילו‪ .‬הוא שלף ארנק עור‪ ,‬הוציא מתוכו חמישה שטרות של עשרה דולרים כל‬ ‫אחד ומסר אותם לרורק‪" .‬אתה זקוק לזה‪ ,‬הווארד‪ ,‬אני יודע‪ .‬אל תנסה להתנגד‪ .‬תחזיר לי‬ ‫מתי שתוכל‪ ".‬רורק הביט בו בתדהמה‪ ,‬נטל את הכסף ואמר‪" ,‬כן‪ ,‬אני זקוק לזה‪ .‬תודה‪,‬‬ ‫פיטר‪ ".‬ואז שאל קיטינג‪" :‬מה אתה עושה‪ ,‬לעזאזל? למה אתה מבזבז את זמנך על קמרון‬ ‫הזקן? למה אתה מתעקש לחיות חיים כאלה? תסתלק משם‪ ,‬הווארד‪ ,‬ובוא אלינו‪ .‬אני רק‬ ‫צריך לזרוק איזו מילה‪ .‬פרנקון יהיה מאושר‪ .‬תוכל להתחיל משישים דולר בשבוע‪".‬‬ ‫רורק הוציא את הכסף מכיסו והחזיר אותו לקיטינג‪.‬‬

‫"אוי‪ ,‬בשם אלוהים‪ ,‬הווארד!‪ ...‬לא התכוונתי להעליב אותך‪".‬‬ ‫"גם אני לא‪".‬‬ ‫"בבקשה‪ ,‬הווארד‪ ,‬שמור את הכסף‪".‬‬ ‫"לילה טוב‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫רורק הירהר בביקורו של קיטינג גם כשקמרון נכנס לחדר השרטוט ובידו המכתב מהקרן‬ ‫לנאמנות‪ .‬בלי להשמיע הגה מסר הזקן את המכתב לרורק‪ ,‬סב על עקבותיו וחזר למשרדו‪.‬‬ ‫רורק קרא את המכתב והלך אחריו‪ .‬כל אימת שאיבדו הזמנה ידע שקמרון רוצה לראותו לא‬ ‫כדי לשוחח על כך‪ ,‬אלא רק כדי לראות אותו‪ ,‬לדבר על דברים אחרים‪ ,‬להישען על הביטחון‬ ‫שנסכה בו נוכחותו‪.‬‬ ‫על שולחנו של קמרון גילה גיליון של ה"ניו יורק ּבאנֶ ר"‪.‬‬ ‫זה היה העיתון המוביל ברשת האדירה של ויינאנד‪ .‬עיתון מסוג זה ציפה לראות במטבח‪,‬‬ ‫במספרה‪ ,‬בחדר קבלה סוג גימ"ל‪ ,‬ברכבת התחתית‪ .‬בכל מקום אחר‪ ,‬פרט למשרדו של‬ ‫קמרון‪ .‬קמרון ראה אותו מביט בעיתון וחייך‪.‬‬ ‫"קניתי אותו הבוקר בדרכי לכאן‪ .‬מוזר‪ ,‬לא? לא ידעתי ש‪ ...‬נקבל היום את המכתב‪ .‬ובכל‬ ‫זאת‪ ,‬נראה שהשניים מתאימים אחד לשני‪ ,‬העיתון הזה והמכתב ההוא‪ .‬אני לא יודע מה הניע‬ ‫אותי לקנות אותו‪ .‬אולי הסמליות‪ .‬תסתכל בו‪ ,‬רורק‪ ,‬זה מעניין‪".‬‬ ‫רורק ריפרף בעיתון‪ .‬בשער נראתה תמונתה של אישה ששפתיה עבות ומבריקות‪ֵ ,‬אם‬ ‫לא־נשואה‪ ,‬שירתה במאהבה‪ .‬התצלום שימש כותרת לפרק הראשון בקורותיה ולדיווח‬ ‫מפורט על משפטה‪ .‬העמודים האחרים עסקו במלחמת קודש נגד חברות הגז והחשמל‪ .‬והיו‬ ‫גם ההורוסקופ היומי‪ ,‬ציטוטים מדרשות יום א' בכנסיות‪ ,‬מתכונים לנשים צעירות‪ ,‬תצלומי‬ ‫נערות ארוכות רגליים‪ ,‬עצות איך להחזיק בבעל‪ ,‬תחרות יופי של תינוקות‪ ,‬שיר שקבע כי‬ ‫הדחת כלים היא מעשה אצילי יותר מכתיבת סימפוניה‪ ,‬מאמר המוכיח כי אישה שילדה‬ ‫הופכת אוטומטית לקדושה‪.‬‬ ‫"זאת התשובה‪ ,‬הווארד‪ .‬זאת התשובה שקיבלנו אתה ואני‪ .‬העיתון הזה — עצם קיומו‬ ‫והעובדה שהוא נפוץ כל כך‪ .‬האם תוכל להילחם בזה? האם יש בפיך מילים שיוכלו לשמוע‬ ‫ולהבין קוראי עיתון כזה? הם לא היו צריכים לשלוח לנו את המכתב‪ .‬הם היו צריכים‬ ‫ה'באנֶ ר'‪ .‬תשובה שכזאת היתה פשוטה וברורה הרבה יותר‪ .‬אתה‬ ‫לשלוח לנו גיליון אחד של ּ‬ ‫יודע שבעוד כמה שנים הממזר ההוא‪ ,‬גייל ויינאנד‪ ,‬ישלוט בעולם? כמה יפה יהיה העולם‬ ‫אז‪ .‬ואולי הצדק באמת איתו‪".‬‬ ‫קמרון החזיק את העיתון לפניו‪ ,‬כאילו שקל אותו בכף ידו המושטת‪.‬‬ ‫"לתת להם את מה שהם רוצים‪ ,‬הווארד‪ ,‬ולהניח להם להעריץ אותך בגלל שאתה מלקק‬ ‫להם את כפות הרגליים‪ ...‬או‪ ...‬או מה? מה הטעם? אבל זה לא משנה‪ ,‬שום דבר כבר לא‬ ‫משנה‪ ,‬גם לא העובדה שלי זה כבר לא משנה‪ "...‬ופתאום נשא את מבטו אל רורק והוסיף‪:‬‬ ‫"אילו רק יכולתי להחזיק מעמד עד שתעמוד על הרגליים‪ ,‬הווארד‪"...‬‬ ‫"אל תדבר ככה‪".‬‬ ‫"אני רוצה לדבר ככה‪ ...‬זה מוזר‪ ,‬הווארד‪ .‬באביב הבא ימלאו שלוש שנים לעבודתך‬

‫במשרד‪ .‬נדמה שאתה נמצא איתנו הרבה יותר מזה‪ ,‬נכון? האם לימדתי אותך משהו? הרשה‬ ‫לי לענות במקומך‪ :‬לימדתי אותך המון וגם לא־כלום‪ .‬אף אחד לא יכול ללמד אותך‪ ,‬לא‬ ‫במהות‪ .‬מה שאתה עושה הוא שלך‪ ,‬לא שלי‪ ,‬אני רק יכול ללמד אותך לעשות את זה טוב‬ ‫יותר‪ .‬אני יכול לתת לך את האמצעים‪ ,‬אבל המטרה — היא רק שלך‪ .‬אתה לא תהיה חסיד‬ ‫קטן שבונה חיקויים דלים בסגנון יעקוביני מוקדם‪ ,‬או בסגנון קמרון המאוחר‪ .‬אתה תהיה‪...‬‬ ‫אם רק הייתי זוכה לראות את זה!"‬ ‫"עוד תזכה לראות‪ .‬אתה יודע את זה‪".‬‬ ‫קמרון עמד והתבונן בקירות החשופים של משרדו‪ ,‬בחבילת החשבונות הלבנים שעל‬ ‫שולחנו‪ ,‬בגשם המעורב בפיח שטיפטף לאיטו על זגוגיות החלונות‪.‬‬ ‫"אין לי תשובה לתת להם‪ ,‬הווארד‪ .‬אני משאיר אותך לעמוד מולם‪ .‬אתה תענה להם‪.‬‬ ‫לכולם באשר הם‪ ,‬לעיתוני ויינאנד‪ ,‬לכל מי שמאפשר את קיומם‪ ,‬לכל מה שמסתתר‬ ‫מאחוריהם‪ .‬הפקדתי בידיך שליחות מוזרה‪ .‬אין לי מושג מה צריכה להיות התשובה שלנו‪.‬‬ ‫אבל אני יודע שיש תשובה‪ ,‬ואני יודע שהתשובה בידיך‪ .‬אתה התשובה‪ ,‬הווארד‪ ,‬וביום מן‬ ‫הימים גם תמצא את המילים הנכונות‪".‬‬

‫‪6‬‬ ‫"דרשות חקוקות באבן"‪ ,‬מאת אלזוורת' מ' טוהי‪ ,‬פורסם בינואר ‪.1925‬‬ ‫הכריכה היתה מעודנת‪ ,‬כחולה כהה‪ ,‬עם אותיות פשוטות חרוטות בצבע כסף ופירמידה‬ ‫שצוירה בפינה‪ ,‬גם היא בצבע כסף‪ .‬כותרת המשנה היתה‪" ,‬אדריכלות לכול"‪ .‬הצלחתו של‬ ‫הספר היתה מסחררת‪ .‬הספר הציג את תולדות האדריכלות‪ ,‬מבקתות הבוץ ועד לגורדי‬ ‫שחקים‪ ,‬במונחים שנשמעו מדעיים‪ ,‬אך היו גם נהירים לאיש ברחוב‪ .‬המחבר כתב בהקדמה‬ ‫כי זהו ניסיון "להביא את האדריכלות למקומה הנכון — אל האנשים"‪ .‬עוד הצהיר כי ברצונו‬ ‫לראות את האדם הממוצע "חושב ומדבר על אדריכלות כמו שהוא מדבר על בייסבול"‪ .‬הוא‬ ‫לא שיעמם את קוראיו בהרצאה מלומדת על "חמשת הסדרים"‪ ,‬על העמוד ועל המשקוף‪ ,‬על‬ ‫הצלע הדואה ועל בטון משוריין‪ .‬הוא הפליג בתיאורים על חיי היומיום של עקרת הבית‬ ‫במצרים‪ ,‬של הסנדלר ברומא העתיקה‪ ,‬של פילגשו של לואי הארבעה־עשר‪ :‬מה אכלו‪ ,‬איך‬ ‫רחצו‪ ,‬היכן קנו מצרכים ואיזו השפעה היתה לבניינים שלהם על חיי היומיום‪ .‬ובכל זאת‪,‬‬ ‫הוא העניק לקוראיו את התחושה שהם למדו כל דבר שיש לדעת על "חמשת הסדרים" ועל‬ ‫בטון משוריין‪ .‬הוא נטע בהם את הרושם שבחייהם של כל אותם אנשים חסרי שם שחיו‬ ‫בעבר — כמו גם מי שחיים בהווה — לא היו לא קשיים ולא הישגים וגם לא עושר מחשבתי‪,‬‬ ‫אלא שגרה בלבד; שתכליתו היחידה של המדע היא לשרת את חיי השגרה הללו; שבעצם‬ ‫קיומם האלמוני מייצגים קוראיו — ומשיגים — את כל מטרותיה הנשגבות ביותר של‬ ‫הציוויליזציה‪ .‬דיוקו המדעי היה בלא רבב‪ ,‬בקיאותו היתה מופלאה; איש לא היה יכול‬ ‫לסתור את דבריו על כלי הבישול בבבל או על השטיחונים בפתחי בתיהם של הביזנטים‪.‬‬ ‫כתיבתו היתה ססגונית מאין כמותה‪ ,‬כאילו ראה במו עיניו את כל מה שתיאר‪ .‬הוא לא שירך‬ ‫את רגליו בכבדות לאורך מאות בשנים; הוא רקד‪ ,‬אמרו המבקרים‪ ,‬ודילג לאורך הדורות כמו‬ ‫ליצן חצר‪ ,‬כמו חבר‪ ,‬כמו נביא‪.‬‬ ‫הוא טען שהאדריכלות היא אכן האמנות הנשגבת ביותר‪ ,‬וזאת משום שהיא אלמונית‪ ,‬כמו‬ ‫כל דבר נשגב‪ .‬הוא טען שיש בעולם בניינים מפורסמים לרוב‪ ,‬אך מעטים הם הבנאים‬ ‫הגדולים באמת‪ ,‬וכך צריך להיות — כי יצירה רבת־חשיבות לא נוצרה מעולם בידי אדם אחד‬ ‫בלבד‪ ,‬לא באדריכלות ולא בשום תחום אחר‪ ,‬לצורך העניין‪ .‬המעטים ששמותיהם נחרתו‬ ‫בדפי ההיסטוריה היו למעשה מתחזים שהפקיעו את התהילה מבני העם‪ ,‬ממש כשם‬ ‫שאחרים הפקיעו את עושרם‪" .‬כשאנו מתפעלים מאנדרטה עתיקה ורואים את יופיה כהישגו‬ ‫של אדם אחד בלבד‪ ,‬אנחנו חוטאים במעילה רוחנית‪ .‬אנחנו שוכחים את כל האנשים‬

‫האלמונים שקדמו לו בחשכת הדורות‪ ,‬צבא שלם של בעלי מלאכה שכל אחד מהם תרם את‬ ‫חלקו הצנוע והוסיף פיסה קטנה לאוצר המשותף של האנושות‪ .‬בניין מופלא אינו המצאה‬ ‫פרטית של גאון זה או אחר‪ .‬בניין שכזה הוא תמציתה של הרוח האנושית‪".‬‬ ‫הוא הסביר שהאדריכלות החלה להתנוון כשהרכוש הפרטי החליף את רוח הקהילה של‬ ‫ימי הביניים‪ ,‬וכי אותה אנוכיות של הבעלות הפרטית — של אנשים שבנו בלי מטרה‪ ,‬אלא‬ ‫רק כדי לשמר את טעמם הרע‪" ,‬כי כל התייחסות לטעם אישי היא בטעם רע" — הרסה את‬ ‫היתרונות של התכנון העירוני‪ .‬הוא הוכיח שאין רצון חופשי‪ ,‬כי כמו בכל דבר אחר‪ ,‬גם‬ ‫בדחף היצירתי של האדם שולט המבנה הכלכלי של העידן שהוא חי בו‪ .‬הוא הביע הערצה‬ ‫לכל הסגנונות הגדולים בהיסטוריה‪ ,‬אך הזהיר מפני ההפקרות שבעירוב סגנונות‪ .‬הוא דחה‬ ‫את האדריכלות המודרנית וקבע נחרצות‪" :‬עד כה היא לא ייצגה דבר פרט לגחמה של כמה‬ ‫יחידים‪ .‬גם לא נראה שיש בה זיקה כלשהי לתנועה המונית וספונטנית‪ ,‬כזאת או אחרת‪ ,‬כך‬ ‫שאין בה דבר‪ ".‬הוא צפה את בואו של עולם טוב יותר‪ ,‬עולם שבו בני האדם יהיו אחים‪ ,‬וגם‬ ‫בנייניהם יהיו הרמוניים ודומים זה לזה‪ ,‬כמיטב המסורת הגדולה של יוון‪" ,‬ערש‬ ‫הדמוקרטיה"‪ .‬בדבריו אלה חשף — בלי שהדבר יהיה ניכר בסגנון כתיבתו הנינוח —‬ ‫שהמילים שהודפסו על הנייר‪ ,‬ברורות ומסודרות להפליא‪ ,‬נכתבו במקור ביד רועדת‬ ‫מעוצמת הרגשות‪ .‬הוא קרא לאדריכלים לזנוח את רדיפתם אחר התהילה והכבוד האישי‬ ‫ולהקדיש את עצמם לתמצות רוחו של העם‪" .‬אדריכלים הם משרתים‪ ,‬הם אינם מנהיגים‪ .‬אל‬ ‫להם להעלות על נס את האגו הקטן שלהם‪ ,‬אלא לבטא את נשמת ארצם ואת רוח התקופה‪.‬‬ ‫אל להם לנהות אחר אשליית גדולתם‪ ,‬אלא לחפש את המכנה המשותף שיקרב את מעשה‬ ‫ידיהם אל לב ההמונים‪ .‬אדריכלים — אה‪ ,‬ידידי! — אל להם לתהות מדוע‪ .‬אל להם ליטול‬ ‫את הפיקוד לידיהם‪ ,‬אלא להישמע לפקודות‪".‬‬ ‫בפרסומות ל"דרשות חקוקות באבן" צוטטו המבקרים‪:‬‬ ‫"נפלא!"‬ ‫"הישג כביר!"‬ ‫"ספר חסר תקדים בתולדות האמנות!"‬ ‫"ההזדמנות שלכם להתוודע לאדם מקסים ולהוגה דעות משכמו ומעלה‪".‬‬ ‫"קריאת חובה לכל מי ששואף להיקרא אינטלקטואל‪".‬‬ ‫נדמה שרבים שאפו לתואר הזה‪ .‬הקוראים קנו לעצמם בקיאות בלי לימודים מפרכים‪,‬‬ ‫נעשו מומחים כמעט בחינם‪ ,‬מונו לשופטים בלי שום מאמץ‪ .‬היה נעים להביט בבניינים‬ ‫ולבקר אותם בעין מקצועית‪ ,‬ובלי לשכוח לרגע את מה שכתוב בעמוד ‪ ,439‬לקיים דיונים‬ ‫מעמיקים ולהחליף משפטים מאותן פסקאות‪ .‬בטרקלינים המפוארים ביותר הידהדו המילים‪:‬‬ ‫"אדריכלות? אה‪ ,‬ודאי‪ ,‬אלזוורת' טוהי‪".‬‬ ‫בהתאם לעקרונותיו‪ ,‬אלזוורת' מ' טוהי לא הזכיר בספרו ולו שם אחד של אדריכל — "מאז‬ ‫ומעולם סלדתי מיצירת מיתוסים ומהאלהת גיבורים במחקר ההיסטורי‪ ".‬שמות הופיעו אך‬ ‫ורק בהערות שוליים‪ .‬כמה מהן התייחסו לגאי פרנקון‪" ,‬הידוע בנטייתו להצטעצעות יתרה‪,‬‬ ‫אף שיש לשבחו על נאמנותו הקפדנית לקלאסיציזם המסורתי‪ ".‬והיה גם אזכור אחד של‬

‫הנרי קמרון‪" ,‬שבלט בעבר כאחד מחלוצי האסכולה הנקראת מודרנית‪ ,‬אבל מאז שקע‬ ‫בתהומות הנשייה‪ ,‬כיאה לו‪ .‬ועל זה נאמר‪ ,‬ווֹ קס ּפ ּופולי ווֹ קס ֶדאי‪4.‬‬ ‫‪ 4‬קול המון כקול שדי‪.‬‬

‫בפברואר ‪ 1925‬פרש הנרי קמרון מעבודתו‪.‬‬ ‫כל אותה שנה ידע שהיום הזה יגיע‪ .‬הוא לא שוחח על כך עם רורק‪ ,‬אבל שניהם ידעו‬ ‫והמשיכו במלאכתם בלי לצפות לדבר‪ .‬הם רק ביקשו להחזיק מעמד כל עוד אפשר‪ .‬כמה‬ ‫הזמנות טיפטפו אל המשרד בשנה האחרונה‪ :‬קוטג'ים בכפר‪ ,‬חניות פרטיות‪ ,‬שיפוץ של‬ ‫בניינים ישנים‪ .‬הם לא סירבו לשום עבודה‪ .‬אלא שאז פסק גם הטפטוף‪ .‬הצינורות יבשו‪.‬‬ ‫חברת המים‪ ,‬שקמרון מעולם לא שילם לה את חובו‪ ,‬ניתקה את אספקת המים‪.‬‬ ‫סימפסון והזקן שבחדר הקבלה פוטרו זה מכבר‪ .‬רק רורק המשיך לשבת בלא ניע בערבי‬ ‫החורף ולהתבונן בקמרון‪ .‬גופו של קמרון היה שרוע על השולחן‪ ,‬לצד הבקבוק המנצנץ‪,‬‬ ‫וראשו נח על זרועותיו הפשוטות לפנים‪.‬‬ ‫ואז‪ ,‬יום אחד בחודש פברואר‪ ,‬לאחר שלא טעם אלכוהול שבועות רבים‪ ,‬ניסה קמרון‬ ‫לשלוף ספר מהמדף והתמוטט לרגליו של רורק‪ ,‬סתם כך‪ ,‬בחטף‪ ,‬כעובדה מוגמרת‪ .‬רורק‬ ‫לקח אותו אל ביתו‪ ,‬והרופא קבע כי כל ניסיון לצאת מהמיטה יהיה גזר דין מוות עבורו‪.‬‬ ‫קמרון הבין זאת היטב‪ .‬הוא שכב בלי ניע על כריתו‪ ,‬וידיו צנחו בצייתנות לצדי גופו‪ .‬עיניו‬ ‫בהו נכחן‪ ,‬ריקות‪ .‬ואז הוא אמר‪" :‬תסגור במקומי את המשרד‪ ,‬הווארד?"‬ ‫"כן‪ ",‬השיב לו רורק‪.‬‬ ‫קמרון עצם את עיניו ולא הוציא עוד הגה‪ .‬רורק ישב כל הלילה ליד מיטתו בלי לדעת אם‬ ‫הזקן ישן או לא‪.‬‬ ‫אחותו של קמרון צצה מאי־שם בניו ג'רזי‪ .‬היא היתה זקנה שקטה וכנועה‪ ,‬חסרת אונים‪.‬‬ ‫אישה קטנה עם שיער לבן‪ ,‬ידיים רועדות ותווי פנים מחוקים‪ .‬היתה לה הכנסה דלה‪ ,‬והיא‬ ‫נטלה על עצמה את הטיפול באחיה‪ ,‬בביתה שבניו ג'רזי‪ .‬היא מעולם לא נישאה‪ ,‬ולא היה לה‬ ‫עוד איש בעולם‪ .‬היא לא שמחה וגם לא הצטערה על הנטל‪ .‬רגשותיה קהו כבר שנים רבות‬ ‫קודם לכן‪.‬‬ ‫בלילה שלפני נסיעתו ישב קמרון במיטתו‪ ,‬שעון על כרית‪ ,‬ובכאב רב כתב לרורק מכתב‬ ‫בעזרת לוח שרטוט שהניח על ברכיו‪ .‬את המכתב מיען לאדריכל ידוע; זה היה מכתב‬ ‫המלצה‪ .‬רורק קרא את המכתב‪ ,‬נשא את מבטו אל קמרון‪ ,‬ובלי להביט בידיו קרע את‬ ‫המכתב לשניים‪ ,‬הצמיד את הקרעים זה לזה ושוב קרע אותם‪" .‬לא‪ ",‬אמר רורק‪" .‬אל תבקש‬ ‫מהם דבר‪ .‬אל תדאג לי‪".‬‬ ‫קמרון הינהן ושתק ממושכות‪ .‬לבסוף אמר‪:‬‬ ‫"סגור את המשרד‪ ,‬הווארד‪ .‬תשאיר להם את הרהיטים במקום שכר דירה‪ .‬אבל תיקח את‬ ‫הציור שתלוי על הקיר בחדרי ושלח לי אותו‪ .‬רק אותו‪ .‬כל דבר אחר תשרוף‪ .‬את כל‬ ‫העיתונים‪ ,‬את כל התיקיות‪ ,‬את התוכניות‪ ,‬את החוזים‪ ,‬הכול‪".‬‬ ‫"כן‪ ",‬אמר לו רורק‪.‬‬

‫מיס קמרון הגיעה עם צמד סניטרים ואלונקה‪ ,‬והם נסעו באמבולנס למעבורת‪ .‬רגע לפני‬ ‫העלייה למעבורת אמר קמרון לרורק‪:‬‬ ‫"עכשיו תחזור‪ ".‬ואז הוסיף‪" :‬תבוא לבקר אותי‪ ,‬הווארד‪ .‬אבל לא לעתים קרובות מדי‪"...‬‬ ‫רורק פנה ללכת‪ ,‬והם נשאו את קמרון אל הרציף‪ .‬הבוקר היה אפור‪ ,‬ובאוויר נישא ריחו‬ ‫הקר והמרקיב של הים‪ .‬שחף אפור עף נמוך מעל הרחוב‪ ,‬אפור כמו פיסת עיתון על רקע אבן‬ ‫לחה ומוכתמת‪.‬‬ ‫באותו ערב חזר רורק למשרדו הסגור של קמרון‪ .‬הוא לא הדליק את האור‪ .‬הוא הצית אש‬ ‫בקמין שבמשרד ורוקן לתוכו מגירה אחר מגירה בלי להביט בתוכנן‪ .‬ניירות יבשים רישרשו‬ ‫בדממה‪ ,‬ריח קלוש של עובש עלה בחדר החשוך‪ ,‬והאש ליחששה‪ ,‬התפצחה וזינקה בלהבות‬ ‫זוהרות‪ .‬פה ושם התעופפה מתוך הלהבות פיסת נייר לבנה‪ ,‬מפוחמת בקצותיה‪ .‬הוא דחף‬ ‫אותה בחזרה בסרגל פלדה‪.‬‬ ‫בין הדפים היו רישומים של בניינים מפורסמים שבנה קמרון‪ ,‬וגם של בניינים שלא בנה;‬ ‫היו שרטוטים עם פסים דקים ולבנים של קורות פלדה שעמדו על תלן אי־שם; היו חוזים‬ ‫ובהם חתימות מפורסמות; ולעתים מתוך הזוהר האדום הבליחו סכומים של שבע ספרות‪,‬‬ ‫שנכתבו על נייר מצהיב ועלו באש בפרץ של גצים‪.‬‬ ‫מבין המכתבים בתיקייה ישנה צנח גזיר עיתון וריפרף אל הרצפה‪ .‬רורק הרים אותו‪ .‬הוא‬ ‫היה יבש‪ ,‬שברירי ומצהיב‪ ,‬ובין אצבעותיו של רורק אף נשבר בקפליו‪ .‬זה היה ריאיון‬ ‫שהעניק הנרי קמרון ביום ‪ 7‬במאי ‪ ,1892‬ובו אמר‪" :‬אדריכלות אינה עסק וגם לא קריירה‪.‬‬ ‫היא מסע צלב‪ ,‬היא מקדשת את האושר המצדיק את קיומו של כדור הארץ‪ ".‬הוא שמט את‬ ‫גזיר העיתון לתוך האש והושיט את ידו לתיקייה אחרת‪.‬‬ ‫הוא אסף כל בדל עיפרון משולחנו של קמרון והשליך גם אותם‪.‬‬ ‫הוא עמד מעל הקמין‪ .‬הוא לא זז‪ ,‬הוא לא השפיל את מבטו; הוא חש בתנועת הלהבות‬ ‫הזוהרות‪ ,‬ברעד הקל שבשיפולי שדה ראייתו‪ .‬הוא הביט בציור של גורד השחקים שמעולם‬ ‫לא נבנה‪ ,‬שהיה תלוי על הקיר מולו‪.‬‬ ‫זו היתה שנתו השלישית של פיטר קיטינג במשרד האדריכלים "פרנקון את הייר"‪ .‬הוא נשא‬ ‫את ראשו בגאווה‪ ,‬וכל גופו נמתח בזקיפות קומה מכוונת‪ .‬הוא נראה כמו גבר צעיר ומצליח‬ ‫בפרסומות לסכיני גילוח יקרים‪ ,‬או למכוניות משפחתיות‪.‬‬ ‫הוא התלבש היטב וידע שאנשים שמים לב לכך‪ .‬הוא התגורר בדירה מעל פארק אבניו‪,‬‬ ‫דירה צנועה אך אופנתית‪ ,‬וגם קנה שלושה תחריטים יקרי ערך ומהדורה ראשונה של ספר‬ ‫קלאסי שלא קרא‪ ,‬ואפילו לא פתח‪ .‬מדי פעם ליווה לקוחה לאופרה במטרופוליטן‪ .‬פעם גם‬ ‫הוזמן לנשף מסכות מפואר ועורר סנסציה בתחפושת של סתת מימי הביניים — כל כולו‬ ‫קטיפה ארגמנית וגרבונים‪ .‬שמו נזכר במדור הרכילות שתיעד את האירוע — האזכור הראשון‬ ‫של שמו בדפוס — והוא שמר את גזיר העיתון‪.‬‬ ‫הוא שכח את הבניין הראשון שלו ואת הפחד והספק שכירסמו בלבו בימים שתיכנן אותו‪.‬‬ ‫הוא גילה שזה מאוד פשוט‪ .‬הלקוחות ישלימו עם כל דבר‪ ,‬כל עוד יעניק להם חזות‬

‫מרשימה‪ ,‬כניסה מלכותית וטרקלין מפואר להדהים את אורחיהם‪ .‬כולם היו מרוצים‪:‬‬ ‫לקיטינג לא היה אכפת כל עוד הרשים את הלקוחות‪ ,‬ללקוחות לא היה אכפת כל עוד‬ ‫הרשימו את האורחים‪ ,‬ולאורחים ממילא לא היה אכפת‪.‬‬ ‫גברת קיטינג השכירה את ביתה שבסטנטון ועברה להתגורר עם בנה בניו יורק‪ .‬הוא לא‬ ‫רצה בה‪ ,‬אבל גם לא היה יכול לסרב‪ ,‬שכן היתה אמו‪ ,‬ולא היה יאה שיסרב‪ .‬הוא קידם את‬ ‫פניה בלהיטות מסוימת‪ :‬לפחות יוכל להרשים אותה בהצלחתו המטאורית‪ ,‬כך חשב‪ .‬אבל‬ ‫היא לא התרשמה; היא בחנה את דירתו‪ ,‬את בגדיו‪ ,‬את מצב חשבון הבנק שלו‪ ,‬ורק אמרה‪,‬‬ ‫"לא רע‪ ,‬פיטי‪ ,‬לפחות לעת עתה‪".‬‬ ‫היא ביקרה במשרדו רק פעם אחת‪ ,‬ובתוך חצי שעה עזבה‪ .‬באותו ערב ישב בשקט שעה‬ ‫ויתרז לבש חליפה יקרה הרבה‬ ‫וחצי ופכר ידיו בזמן שאמו חילקה לו עצות‪" .‬הבחור ההוא ֶ‬ ‫יותר משלך‪ ,‬פיטי‪ .‬אסור שזה יקרה‪ .‬אתה חייב להגן על היוקרה שלך מול כל הצעירים‬ ‫האלו‪ .‬הקטנצ'יק ההוא שהביא לך את השרטוטים — לא אהבתי את האופן שבו דיבר אליך‪...‬‬ ‫אה‪ ,‬זה שום דבר‪ ,‬זה שום דבר‪ ,‬אבל אני במקומך הייתי נזהרת ממנו‪ ...‬וההוא עם האף‬ ‫הארוך‪ ,‬הוא לא חבר שלך‪ ...‬לא משנה‪ ,‬אני פשוט יודעת‪ ...‬תיזהר גם מההוא‪ֶּ ,‬בנֶ ט‪ .‬במקומך‬ ‫הייתי נפטרת ממנו‪ .‬הוא שאפתן‪ .‬אני מזהה את הסימנים‪"...‬‬ ‫ואז היא שאלה‪:‬‬ ‫"גאי פרנקון‪ ...‬יש לו ילדים?"‬ ‫"בת אחת‪".‬‬ ‫"אוה‪ "...‬אמרה גברת קיטינג‪" .‬ואיך היא?"‬ ‫"אף פעם לא פגשתי אותה‪".‬‬ ‫"נו באמת‪ ,‬פיטר‪ ",‬אמרה אמו‪" ,‬זו תהיה ממש גסות רוח כלפי מר פרנקון אם לא תעשה‬ ‫מאמץ לפגוש את משפחתו‪".‬‬ ‫"היא לומדת במכללה‪ ,‬אמא‪ .‬יום אחד אפגוש אותה‪ .‬טוב‪ ,‬כבר מאוחר‪ ,‬ויש לי הרבה‬ ‫עבודה מחר‪"...‬‬ ‫אך באותו לילה‪ ,‬וגם למחרת‪ ,‬חשב על כך רבות‪ .‬הוא ידע שבתו של פרנקון סיימה את‬ ‫ב"באנֶ ר" טור קטן שבו היא כותבת על עיצוב הבית‪.‬‬ ‫לימודיה במכללה זה מכבר‪ ,‬וכי יש לה ּ‬ ‫יותר מזה לא הצליח לגלות‪ .‬נדמה שאיש במשרד לא הכיר אותה‪ ,‬ופרנקון מעולם לא דיבר‬ ‫עליה‪.‬‬ ‫למחרת בארוחת הצהריים החליט קיטינג להעלות את הנושא‪.‬‬ ‫"שמעתי דברים נחמדים על הבת שלך‪ ",‬אמר לפרנקון‪.‬‬ ‫"איפה שמעת?" השיב לו פרנקון בטון מאיים‪.‬‬ ‫"אה‪ ,‬אתה יודע איך זה‪ ,‬שומעים פה ושם‪ .‬והיא כותבת מבריקה‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬היא מבריקה‪ ".‬פרנקון קפץ את פיו‪.‬‬ ‫"באמת‪ ,‬גאי‪ ,‬אשמח לפגוש אותה‪".‬‬ ‫פרנקון הביט בו ונאנח בעייפות‪.‬‬ ‫"אתה יודע שהיא לא גרה איתי‪ ",‬אמר פרנקון‪" .‬יש לה דירה משלה — אני לא בטוח‬

‫שאצליח לזכור את הכתובת‪ ...‬יום אחד בטח תפגוש אותה‪ .‬אבל לא נראה לי שהיא תמצא‬ ‫חן בעיניך‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫"למה לא?"‬ ‫"קשה למצוא לזה הסבר‪ ,‬פיטר‪ .‬אני חושש שכאבא נחלתי כישלון‪ ...‬תגיד‪ ,‬פיטר‪ ,‬מה‬ ‫אמרה גברת ֶמנֶ רינג על גרם המדרגות החדש שלה?"‬ ‫קיטינג חש כעס‪ ,‬אכזבה וגם הקלה‪ .‬הוא הביט בדמותו הגוצה של פרנקון ותהה מה ירשה‬ ‫ממנו הבת שמעוררת באביה סלידה שכזאת‪ .‬היא בטח עשירה ומכוערת כמו הלילה — כמו‬ ‫רובן‪ ,‬חשב לעצמו‪ .‬ועם זאת‪ ,‬החליט שהדבר לא צריך לעצור בעדו‪ ,‬בבוא היום‪ .‬הוא רק‬ ‫שמח שהיום הזה נדחה‪ .‬ובלהט מחודש אמר לעצמו שהלילה ילך לבקר את קתרין‪.‬‬ ‫גברת קיטינג פגשה את קתרין בסטנטון‪ .‬היא קיוותה שפיטר ישכח אותה‪ .‬כעת ידעה שלא‬ ‫שכח‪ ,‬אף שלעתים רחוקות דיבר על קתרין ומעולם לא הביא אותה אל דירתו‪ .‬גברת קיטינג‬ ‫לא הזכירה את קתרין בשמה‪ .‬אבל היא לא הפסיקה לקשקש על בנות חסרות פרוטה‬ ‫שלוכדות ברשתן גברים צעירים ומבריקים‪ ,‬על בחורים מבטיחים שהקריירה שלהם נהרסה‬ ‫לחלוטין בעקבות נישואיהם לאישה הלא־מתאימה; היא קראה לו כל כתבה שפורסמה‬ ‫בעיתון על מפורסמים שהתגרשו מנשותיהם הפשוטות‪ ,‬כיוון שאלה התקשו להתמודד עם‬ ‫מעמדם הרם‪.‬‬ ‫באותו לילה‪ ,‬כשצעד אל ביתה של קתרין‪ ,‬הירהר קיטינג בפעמים הספורות שנפגש איתה‪.‬‬ ‫המפגשים היו חסרי כל חשיבות‪ ,‬ובכל זאת אלה היו הימים היחידים שזכר מכל חייו בניו‬ ‫יורק‪.‬‬ ‫דודה מכתבים פזורים על השטיח לצד מכונת‬ ‫ּ‬ ‫כשפתחה לו את הדלת‪ ,‬ראה בסלון של‬ ‫כתיבה ניידת‪ ,‬עיתונים‪ ,‬מספריים‪ ,‬קופסאות וצנצנת דבק‪.‬‬ ‫"הו‪ ,‬אלוהים‪ ",‬אמרה קתרין וצנחה על ברכיה במרכז האנדרלמוסיה‪" .‬הו‪ ,‬אלוהים‪".‬‬ ‫היא הרימה את ראשה והתבוננה בו בחיוך מרגיע‪ .‬ידיה היו פרושות על ערמות המסמכים‬ ‫הלבנות והמקומטות‪ .‬כעת היתה כמעט בת עשרים‪ ,‬אך נראתה בת שבע־עשרה‪.‬‬ ‫"שב‪ ,‬פיטר‪ .‬חשבתי שאסיים לפני שתבוא‪ ,‬אבל לא הספקתי‪ .‬אלה מכתבי הערצה שמקבל‬ ‫הדוד שלי אלזוורת'‪ ,‬וגם גזירי עיתונים שכותבים עליו‪ .‬אני צריכה למיין אותם‪ ,‬לענות על‬ ‫המכתבים‪ ,‬לתייק אותם‪ ,‬לכתוב מכתבי תודה ו‪ ...‬אוי‪ ,‬היית צריך לקרוא כמה מהדברים‬ ‫שכותבים לו אנשים! זה נפלא‪ .‬אל תעמוד שם כמו גולם‪ .‬אני תכף מסיימת‪".‬‬ ‫"סיימת כבר עכשיו‪ ",‬אמר‪ ,‬הרים אותה בזרועותיו ונשא אותה אל כורסה‪.‬‬ ‫הוא חיבק אותה בזרועותיו ונשק לה‪ ,‬והיא צחקה באושר וטמנה את ראשה בכתפו‪ .‬הוא‬ ‫אמר‪:‬‬ ‫"קייטי‪ ,‬את טיפשונת קטנה‪ ,‬והשיער שלך מריח נפלא!"‬ ‫והיא ענתה לו‪" :‬אל תזוז‪ ,‬פיטר‪ .‬נוח לי ככה‪".‬‬ ‫"קייטי‪ ,‬רציתי לספר לך שהיום היה לי יום נפלא‪ .‬אחר הצהריים פתחו רשמית את בניין‬ ‫ּבוֹ רדמן‪ .‬את יודעת‪ ,‬בברודוויי‪ ,‬עשרים ושתיים קומות וצריח גותי‪ .‬פרנקון סבל מקלקול‬ ‫קיבה‪ ,‬אז ייצגתי אותו‪ .‬גם ככה אני תיכננתי את הבניין‪ ...‬אוף‪ ,‬אבל מה את מבינה בזה?"‬

‫"אני כן מבינה‪ ,‬פיטר‪ ,‬ראיתי את כל הבניינים שבנית‪ .‬יש לי תמונות שלהם‪ .‬אני גוזרת‬ ‫אותם מהעיתון ומכינה אלבום‪ ,‬בדיוק כמו האלבום של הדוד שלי‪ .‬פיטר‪ ,‬זה פשוט נפלא!"‬ ‫"מה?"‬ ‫"אלבום גזירי העיתונים של הדוד שלי‪ ,‬והמכתבים שהוא מקבל‪ ...‬כל זה‪ "...‬היא פרשה‬ ‫את ידיה מעל הניירות שעל הרצפה‪ ,‬כאילו רצתה לחבק אותם‪" .‬תחשוב על זה‪ ,‬על כל‬ ‫המכתבים ששלחו אנשים מכל רחבי המדינה‪ ,‬אנשים זרים לחלוטין‪ ,‬ובכל זאת הוא חשוב‬ ‫להם כל כך‪ .‬ואני עוזרת לו‪ ,‬אני‪ ,‬סתם אחת‪ ,‬תראה איזו אחריות מוטלת עלי! זה כל כך‬ ‫מרגש‪ ,‬וזה כל כך נפלא‪ .‬מה חשובים כל שאר הדברים — הדברים הקטנים שעלולים לקרות‬ ‫לנו — כשזה נוגע לאומה שלמה!"‬ ‫"כן? זה מה שהוא אמר לך?"‬ ‫"הוא לא אמר לי כלום‪ .‬אבל אי אפשר לחיות איתו שנים בלי להידבק מעט ב‪ ...‬חוסר‬ ‫האנוכיות הנפלא שלו‪".‬‬ ‫הוא רצה לכעוס‪ ,‬אלא שאז ראה את חיוכה הקורן‪ ,‬את האש החדשה שבערה בה‪ ,‬ונאלץ‬ ‫לחייך בתגובה‪.‬‬ ‫"אני אומר לך‪ ,‬קייטי‪ ,‬זה הולם אותך‪ .‬ממש‪ .‬היית נראית מדהים‪ ,‬לו רק למדת איך צריך‬ ‫להתלבש‪ .‬יום אחד אקח אותך בעצמי לתופרת טובה‪ .‬אני רוצה שתכירי את גאי פרנקון‪ .‬הוא‬ ‫ימצא חן בעינייך‪".‬‬ ‫"אמרת לי פעם שהוא לא ימצא חן בעיני‪".‬‬ ‫"באמת? אז עדיין לא הכרתי אותו טוב‪ .‬הוא איש נהדר‪ .‬אני רוצה שתכירי את כולם‪ .‬את‬ ‫תהיי‪ ...‬לאן את הולכת?" היא הציצה בשעון שעל מפרק ידו ופנתה לקום‪.‬‬ ‫"אני‪ ...‬עוד מעט תשע‪ ,‬פיטר‪ ,‬ואני מוכרחה לגמור הכול לפני שדוד שלי אלזוורת' יחזור‬ ‫באספת פועלים‪ .‬אני יכולה לעבוד בזמן‬ ‫הביתה‪ .‬הוא יחזור באחת־עשרה‪ ,‬הוא נואם הלילה ֵ‬ ‫שנדבר‪ ,‬אם לא אכפת לך‪".‬‬ ‫"בטח שאכפת לי! לעזאזל עם מכתבי המעריצים של הדוד היקר שלך! תני לו לטפל בהם‬ ‫בעצמו‪ .‬את תישארי פה לצדי‪".‬‬ ‫היא נאנחה והניחה את ראשה בצייתנות על כתפו‪" .‬לא יפה לדבר ככה על דוד אלזוורת'‪.‬‬ ‫אתה לא מבין אותו‪ .‬קראת את הספר שלו?"‬ ‫"כן‪ ,‬קראתי‪ .‬הוא נפלא‪ ,‬הוא כביר‪ ,‬אבל בכל מקום שאני מגיע אליו אני שומע רק על‬ ‫הספר המעצבן הזה‪ .‬אולי נשנה נושא?"‬ ‫"אתה עדיין לא רוצה להיפגש עם דוד אלזוורת'?"‬ ‫"למה לא? אשמח מאוד לפגוש אותו‪".‬‬ ‫"אה‪ ...‬באמת?"‬ ‫"למה זה מפליא אותך?"‬ ‫"כי פעם אמרת שאתה לא רוצה להכיר אותו דרכי‪".‬‬ ‫"באמת? איך את מצליחה לזכור את כל השטויות שאני פולט?"‬ ‫"פיטר‪ ,‬אני לא רוצה שתפגוש את דוד אלזוורת'‪".‬‬

‫"למה לא?"‬ ‫"אני לא יודעת‪ ,‬זה סתם מטופש מצדי‪ .‬אבל עכשיו אני לא רוצה‪ .‬אין לי מושג למה‪".‬‬ ‫"אז תשכחי מזה‪ .‬אני אכיר אותו כשיגיע הזמן‪ .‬קייטי‪ ,‬תשמעי‪ ,‬אתמול עמדתי ליד החלון‬ ‫בחדר שלי וחשבתי עלייך‪ ,‬כל כך רציתי שתהיי לידי‪ ,‬כמעט התקשרתי אלייך‪ ,‬אבל השעה‬ ‫היתה מאוחרת מדי‪ .‬לפעמים אני מתגעגע אלייך נורא‪ ,‬אני‪"...‬‬ ‫היא הקשיבה לדבריו‪ ,‬וזרועותיה כרוכות סביב צווארו‪ .‬פתאום הוא ראה אותה נועצת מבט‬ ‫בחלל‪ ,‬ופיה נפער בתדהמה‪ .‬היא קפצה ממקומה‪ ,‬חצתה את החדר בריצה וירדה על ארבע‬ ‫כדי להגיע למעטפה ורדרדה שהיתה זרוקה מתחת לשולחן‪.‬‬ ‫"מה זה‪ ,‬לעזאזל?" שאל בכעס‪.‬‬ ‫"זה מכתב חשוב מאוד‪ ",‬אמרה‪ .‬היא עדיין כרעה על ברכיה‪ ,‬והמעטפה אחוזה בחוזקה‬ ‫באגרופה הקטן‪" .‬זה מכתב חשוב מאוד‪ ,‬והנה הוא כאן‪ ,‬וכמעט היה נזרק בטעות לפח‪ .‬הוא‬ ‫נשלח מאלמנה מסכנה‪ ,‬מטופלת בחמישה ילדים‪ .‬הבן הבכור שלה רוצה להיות אדריכל‪,‬‬ ‫ודוד אלזוורת' יסדר לו מלגה‪".‬‬ ‫"טוב‪ ",‬אמר קיטינג‪ ,‬וקם ממקומו‪" ,‬נמאס לי מזה‪ .‬בואי נלך מפה‪ ,‬קייטי‪ .‬נצא לטייל‪.‬‬ ‫הלילה יפהפה‪ .‬את לא עצמך במקום הזה‪".‬‬ ‫"יופי! בוא נלך לטייל‪".‬‬ ‫בחוץ שרר ערפל של שלג — יבש‪ ,‬דקיק וחסר משקל — שנתלה דומם באוויר ומילא את‬ ‫הרחובות הצרים‪ .‬הם צעדו יחדיו‪ .‬זרועה של קתרין היתה שלובה בזרועו‪ ,‬ורגליהם השאירו‬ ‫כתמים ארוכים וחומים על המדרכות הלבנות‪.‬‬ ‫בכיכר וושינגטון התיישבו על ספסל‪ .‬השלג סגר עליהם‪ ,‬ניתק אותם מהבתים שמסביב‬ ‫ומהעיר שמעבר לכיכר‪ .‬מתוך צלה של קשת וושינגטון הבליחו כתמי אור קטנים‪,‬‬ ‫בלבן־פלדה‪ ,‬בירוק ובאדום מלוכלך‪.‬‬ ‫היא ישבה מכווצת ונצמדה אליו‪ .‬הוא התבונן בכרך שמסביב‪ .‬מאז ומעולם פחד מהכרך‪,‬‬ ‫וכך גם כעת‪ .‬אבל עכשיו היו לו שתי הגנות שבריריות‪ :‬השלג‪ ,‬והבחורה שלצדו‪" .‬קייטי‪",‬‬ ‫לחש‪" ,‬קייטי‪"...‬‬ ‫"אני אוהבת אותך‪ ,‬פיטר‪"...‬‬ ‫"קייטי‪ ",‬אמר בלי היסוס‪ ,‬בלי כל הדגשה‪ ,‬כי הוודאות שבדבריו לא השאירה מקום‬ ‫להתרגשות‪" .‬אנחנו מאורסים‪ ,‬נכון?"‬ ‫הוא ראה את סנטרה זע קלות‪ ,‬כשצנח והתרומם ליצור מילה אחת‪.‬‬ ‫"כן‪ ",‬אמרה בנחת ברצינות תהומית שנדמתה כמעט לאדישות‪.‬‬ ‫מעולם לא הרשתה לעצמה לתהות על עתידה‪ ,‬שכן תהייה שכזאת היתה לדידה הודאה‬ ‫בספק‪ .‬אך כשאמרה לו "כן" ידעה כי לזה ציפתה‪ ,‬וכי תהרוס את זה אם תהיה מאושרת מדי‪.‬‬ ‫"עוד שנה או שנתיים נתחתן‪ ",‬אמר ואחז בידה בחוזקה‪" .‬מיד כשאעמוד על הרגליים‬ ‫ואייצב את מקומי בחברה‪ .‬יש לי גם אמא לדאוג לה‪ ,‬אבל בעוד שנה הכול יהיה בסדר‪ ".‬הוא‬ ‫ניסה לדבר בקור רוח ובטון מעשי ככל יכולתו‪ ,‬שמא ישחית את הפליאה שגאתה בתוך‬ ‫תוכו‪.‬‬

‫"אחכה לך‪ ,‬פיטר‪ ",‬לחשה‪" .‬אין מה למהר‪".‬‬ ‫"קייטי‪ ,‬לא נגלה לאיש‪ ...‬זה הסוד שלנו‪ .‬הוא רק שלנו‪ ,‬לפחות עד‪ "...‬ופתאום עלתה‬ ‫בראשו מחשבה‪ ,‬שלמרבה הזוועה לעולם לא יוכל להוכיח שלא עלתה במוחו קודם לכן; רק‬ ‫הוא עצמו ידע — במידה רבה של תדהמה — שמעולם לא חשב על כך לפני כן‪ .‬הוא דחף‬ ‫אותה מעליו בכעס‪" :‬קייטי‪ ,‬את לא חושבת שזה בגלל הדוד הדגול הזה שלך‪ ,‬נכון?"‬ ‫היא צחקה‪ ,‬וקול צחוקה היה קליל וחסר דאגות‪ ,‬והוא ידע שזוּ כה מאשמה‪.‬‬ ‫"בחיי שלא‪ ,‬פיטר! ברור לי שזה לא ימצא חן בעיניו‪ ,‬אבל מה אכפת לנו?"‬ ‫"לא ימצא חן בעיניו? למה?"‬ ‫"אה‪ ,‬אני חושבת שהוא מתנגד לנישואים‪ .‬לא שהוא מטיף לאיזו חלופה בלתי מוסרית‪,‬‬ ‫אבל הוא תמיד אומר לי שהנישואים הם מוסד שאבד עליו כלח‪ ,‬תכסיס כלכלי שנועד‬ ‫להנציח את הרכוש הפרטי‪ ,‬או משהו כזה‪ .‬בכל אופן‪ ,‬הוא מתנגד לזה‪".‬‬ ‫"יופי‪ ,‬אז אנחנו נראה לו‪".‬‬ ‫בכל לבו שמח על כך‪ .‬זה הרחיק כל חשד — לא החשד שקינן בתוכו‪ ,‬שכן ידע שמניעיו‬ ‫תמימים — מלבם של כל השאר‪ ,‬שהיו עלולים לטעון שיש ברגשותיו כלפיה שמץ של‬ ‫תועלתיות‪ ,‬כמו שהיה ב‪ ...‬ביחסו לבתו של פרנקון‪ ,‬לדוגמה‪ .‬הוא אמר לעצמו שזה מוזר‪,‬‬ ‫החשיבות הרבה שייחס לנושא‪ ,‬העובדה שהוא כה משתוקק לשמור על רגשותיו כלפיה‬ ‫נקיים מקשריו עם אחרים‪.‬‬ ‫הוא הניח לראשו לצנוח לאחור‪ ,‬חש בצריבה הקפואה של פתיתי השלג על שפתיו‪ .‬ואז‬ ‫הסתובב ונשק לה‪ .‬מגע שפתיה היה רך וקר מהשלג‪.‬‬ ‫כובעה צנח הצידה‪ ,‬שפתיה היו פשוקות למחצה‪ ,‬עיניה עגולות ומתמסרות וריסיה נוצצים‪.‬‬ ‫הוא אחז בידה‪ ,‬כפה כלפי מעלה‪ ,‬והתבונן בה‪ .‬היא עטתה כפפות מצמר שחור‪ ,‬ואצבעותיה‬ ‫היו מפושקות בגמלוניות‪ ,‬כאצבעות של ילד‪ .‬הוא ראה פתיתי שלג שנמסו בתוך פלומת‬ ‫הכפפה; לרגע קצרצר הם נצצו וקרנו כשפגעו בהם פנסיה של מכונית חולפת‪.‬‬

‫‪7‬‬ ‫בעלון איגוד האדריכלים של אמריקה‪ ,‬תחת הכותרת "חדשות כלליות"‪ ,‬נמסרה הודעה‬ ‫קצרה על פרישתו של הנרי קמרון‪ .‬בשש השורות שמיצו את הישגיו באדריכלות‪ ,‬נפלו‬ ‫טעויות בשמותיהם של שניים מבנייניו היפים ביותר‪.‬‬ ‫פיטר קיטינג נכנס למשרדו של פרנקון באמצע המשא ומתן שניהל זה עם סוחר עתיקות‪.‬‬ ‫האיש ניסה למכור לו קופסה של טבק הרחה‪ ,‬שהיתה שייכת בזמנו למדאם פומפדור‪ ,‬ומשום‬ ‫כך לחץ עליו לשלם תשעה דולרים ועשרים וחמישה סנט יותר משתיכנן‪ .‬לאחר שהסוחר‬ ‫יצא‪ ,‬פנה פרנקון ברוגז אל קיטינג ושאל‪:‬‬ ‫"מה העניין‪ ,‬פיטר? מה קרה?"‬ ‫הפסקה שהוקדשה‬ ‫פיטר הניח את העלון על שולחנו של פרנקון והצביע בציפורנו על ּ ִ‬ ‫לקמרון‪.‬‬ ‫"אני מוכרח לשכור את האיש הזה‪ ",‬אמר קיטינג‪.‬‬ ‫"איזה איש?"‬ ‫"הווארד רורק‪".‬‬ ‫"מי זה הווארד רורק‪ ,‬לעזאזל?" שאל פרנקון‪.‬‬ ‫"סיפרתי לך עליו‪ ,‬הוא השרטט של קמרון‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬כן‪ ...‬נדמה לי שסיפרת‪ .‬אז לך תשכור אותו‪".‬‬ ‫"אתה נותן לי יד חופשית בנושא התנאים?"‬ ‫"למה דחוף לך כל כך לשכור שרטט נוסף‪ ,‬לכל הרוחות? וחוץ מזה‪ ,‬היית חייב להפריע לי‬ ‫בגסות שכזאת?"‬ ‫"הוא עלול להערים קשיים‪ ,‬ואני רוצה להשיג אותו לפני שיחליט לעבוד אצל מישהו‬ ‫אחר‪".‬‬ ‫"באמת? הוא עלול להיות עקשן‪ ,‬הא? מה‪ ,‬ואתה תתחנן לפניו לבוא לכאן‪ ,‬אחרי שעבד‬ ‫אצל קמרון? זאת לא בדיוק המלצה טובה על הבחור הצעיר‪".‬‬ ‫"נו‪ ,‬באמת‪ ,‬גאי‪ .‬לא המלצה טובה?"‬ ‫"טוב‪ ,‬בסדר‪ ...‬מבחינת הבנייה‪ ,‬ולא מבחינה אסתטית‪ ,‬קמרון בהחלט נותן להם הכשרה‬ ‫יסודית‪ ...‬ונכון‪ ,‬בזמנו הוא היה חשוב למדי‪ .‬למעשה‪ ,‬גם אני הייתי פעם אחד מהשרטטים‬ ‫הטובים ביותר שלו‪ .‬אכן‪ ,‬יש מה לומר לזכותו של קמרון הזקן‪ ,‬אם כבר מדברים על זה‪ .‬לך‬ ‫תשכור את רורק שלך‪ ,‬אם אתה חושב שאתה זקוק לו‪".‬‬

‫"לא שאני זקוק לו באמת‪ ,‬אבל הוא ידיד ותיק ומחוסר עבודה‪ ,‬וחשבתי שזה יהיה נחמד‬ ‫לעשות לו טובה‪".‬‬ ‫"תעשה מה שאתה רוצה‪ .‬אבל אל תטריד אותי בזה‪ ...‬תגיד‪ ,‬פיטר‪ ,‬נכון שזאת קופסת‬ ‫ההרחה הכי יפה שראית?"‬ ‫אותו ערב טיפס קיטינג אל דירתו של רורק‪ ,‬בלי כל הודעה מראש‪ .‬הוא נקש בחשש על‬ ‫הדלת‪ ,‬ואז נכנס בעליצות פנימה‪ .‬הוא מצא את רורק יושב על אדן חלונו ומעשן‪.‬‬ ‫"ממש במקרה נקלעתי לאזור‪ ",‬אמר קיטינג‪" .‬היה לי קצת זמן פנוי ונזכרתי שאתה גר‬ ‫כאן‪ ,‬הווארד‪ .‬אז חשבתי שכדאי לקפוץ לומר שלום‪ .‬לא התראינו המון זמן‪".‬‬ ‫"אני יודע מה אתה רוצה‪ ",‬אמר לו רורק‪" .‬מהם התנאים?"‬ ‫"על מה אתה מדבר‪ ,‬הווארד?"‬ ‫"אתה יודע טוב מאוד על מה אני מדבר‪".‬‬ ‫"שישים וחמישה לשבוע‪ ",‬סינן קיטינג‪ .‬זאת לא היתה התוכנית המשוכללת שהגה‪ ,‬עם‬ ‫זאת‪ ,‬גם לא ציפה לגלות שאין לו שום צורך בתוכנית‪" .‬שישים וחמישה‪ ,‬לפחות בהתחלה‪.‬‬ ‫אם זה מעט מדי לטעמך‪ ,‬אולי אצליח‪"...‬‬ ‫"שישים וחמישה זה בהחלט מספיק‪".‬‬ ‫"אתה‪ ...‬תבוא לעבוד אצלנו‪ ,‬הווארד?"‬ ‫"מתי תרצה שאתחיל?"‬ ‫"אה‪ ...‬בהקדם האפשרי! ביום שני?"‬ ‫"בסדר‪".‬‬ ‫"תודה‪ ,‬הווארד!"‬ ‫"בתנאי אחד‪ ",‬אמר לו רורק‪" .‬אני לא רוצה לתכנן שום דבר‪ .‬כלום‪ .‬שום פרט אדריכלי‪.‬‬ ‫ודאי לא גורדי שחקים בסגנון לואי החמישה־עשר‪ .‬אם אתה רוצה שאעבוד אצלכם‪ ,‬תרחיק‬ ‫אותי מכל האסתטיקה וסדר לי עבודה במחלקת ההנדסה‪ .‬שלח אותי לביקורות בשטח‪.‬‬ ‫עכשיו אתה עדיין רוצה אותי?"‬ ‫"בוודאי‪ .‬בכל תנאי שתרצה‪ .‬המקום ימצא חן בעיניך‪ ,‬חכה ותראה‪ .‬אתה תאהב את‬ ‫פרנקון‪ .‬הוא עצמו עבד בעבר אצל קמרון‪".‬‬ ‫"שלא יתפאר בזה‪".‬‬ ‫"נו‪"...‬‬ ‫"לא‪ ,‬אל תדאג‪ .‬אני לא אומר לו את זה בפרצוף‪ .‬אני לא אומר שום דבר לאף אחד‪ .‬מזה‬ ‫חששת?"‬ ‫"לא‪ ,‬לא חששתי‪ .‬אפילו לא חשבתי על זה‪".‬‬ ‫"אם כך‪ ,‬העניין מסודר‪ .‬לילה טוב‪ .‬נתראה ביום שני‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬טוב‪ ...‬אבל אני לא ממהר‪ .‬באמת שבאתי לבקר אותך ו‪"...‬‬ ‫"מה קרה‪ ,‬פיטר? מה מטריד אותך?"‬ ‫"שום דבר‪ ...‬אני‪"...‬‬ ‫"אתה רוצה לדעת למה אני עושה את זה?" רורק חייך בלי תרעומת‪ ,‬בלי עניין‪" ,‬אני אומר‬

‫לך‪ ,‬אם זה מה שאתה רוצה‪ .‬ממש לא אכפת לי איפה לעבוד‪ .‬בכל העיר הזאת אין אדריכל‬ ‫אחד שהייתי רוצה לעבוד אצלו‪ .‬אבל אני צריך לעבוד‪ ,‬אז אצטרך להסתפק בפרנקון שלך —‬ ‫אם אצליח לקבל ממך את מה שאני רוצה‪ .‬אני מוכר את עצמי‪ .‬ואפילו אשחק את המשחק‬ ‫בהתאם לכללים‪ ...‬לפחות בינתיים‪".‬‬ ‫"באמת‪ ,‬הווארד‪ ,‬אין צורך להסתכל על הדברים בצורה כזאת‪ .‬הרי אין גבול לאפשרויות‬ ‫הקידום שלך אצלנו‪ ,‬אחרי שתתרגל לעבודה‪ .‬ולשם שינוי תראה גם איך נראה משרד אמיתי‪.‬‬ ‫אחרי החור של קמרון‪"...‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬בעניין הזה עדיף ששנינו נשתוק‪ ,‬ומיד‪".‬‬ ‫"לא התכוונתי לבקר או‪ ...‬לא התכוונתי לשום דבר‪ ".‬הוא לא ידע מה לומר‪ .‬הוא גם לא‬ ‫ידע מה עליו להרגיש‪ .‬הוא נחל ניצחון‪ ,‬אבל זה היה ניצחון חלול‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬משהו בתוכו‬ ‫רצה לחוש אהדה כלפי רורק‪.‬‬ ‫"הווארד‪ ,‬בוא נצא לשתות משהו‪ ,‬לחגוג את המאורע‪".‬‬ ‫"מצטער‪ ,‬פיטר‪ ,‬זה לא חלק מדרישות התפקיד‪".‬‬ ‫קיטינג הגיע אליו מוכן ומזומן לנהוג בהתחשבות ובזהירות כמיטב יכולתו‪ .‬בניגוד‬ ‫למצופה‪ ,‬הוא אף השיג את מטרתו‪ .‬הוא ידע שאסור לו להסתכן‪ ,‬הוא ידע שאסור לו לומר‬ ‫עוד מילה‪ ,‬שמוטב לו לקום וללכת‪ .‬אבל משהו לא מובן דחף אותו להמשיך‪ ,‬משהו שמעבר‬ ‫לכל שיקול ענייני‪ .‬מתוך דחף הוא אמר‪:‬‬ ‫"אתה לא יכול להיות אנושי‪ ,‬פעם אחת בחיים?"‬ ‫"מה?"‬ ‫"אנושי! פשוט‪ .‬טבעי‪".‬‬ ‫"אבל אני כזה‪".‬‬ ‫"אתה אף פעם לא נח?"‬ ‫רורק חייך‪ ,‬שהרי הוא ישב על אדן החלון‪ ,‬נשען בנחת על הקיר‪ ,‬רגליו הארוכות‬ ‫משתלשלות מטה וסיגריה מונחת ברפיון בין אצבעותיו‪.‬‬ ‫"לא לזה התכוונתי!" קרא קיטינג‪" .‬למה אתה לא יכול לצאת איתי לשתות איזו כוסית?"‬ ‫"בשביל מה?"‬ ‫"לכל דבר צריכה להיות מטרה? אתה חייב להיות רציני כל כך‪ ,‬לעזאזל? אתה לא יכול‬ ‫לעשות שום דבר בלי סיבה‪ ,‬כמו כל בן אדם אחר? אתה כל כך רציני‪ ,‬כל כך זקן‪ .‬הכול‬ ‫אצלך חשוב וכביר ובעל משמעות; כל דקה‪ ,‬גם כשאתה לא עושה שום דבר‪ .‬אתה לא יכול‬ ‫להיות נינוח‪ ,‬או סתם לעשות משהו חסר חשיבות?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"ולא נמאס לך לשחק את תפקיד הגיבור?"‬ ‫"מה בדיוק גיבור אצלי?"‬ ‫"שום דבר‪ .‬הכול‪ .‬אין לי מושג‪ .‬זה לא מה שאתה עושה‪ .‬זה משהו שאתה מקרין‪".‬‬ ‫"מה אני מקרין?"‬ ‫"תחושה לא־טבעית‪ .‬תחושה של מתח‪ .‬בחברתך‪ ,‬אני מרגיש תמיד שאני צריך לבחור בינך‬

‫לבין שאר העולם‪ .‬אני לא רוצה לבחור‪ .‬אני לא רוצה להיות יוצא דופן‪ .‬אני רוצה להשתייך‪.‬‬ ‫יש הרבה מאוד דברים פשוטים ונעימים בעולם הזה‪ .‬לא כל דבר הוא עניין של מאבק או‬ ‫ויתור‪ .‬רק אצלך זה ככה‪".‬‬ ‫"על מה ויתרתי?"‬ ‫"אה‪ ,‬אתה לעולם לא תוותר על שום דבר! כדי להשיג את המטרה שלך תדרוך גם על‬ ‫גוויות‪ .‬התכוונתי למה שוויתרת עליו כי לא רצית בו‪".‬‬ ‫"כי אי אפשר לרצות שני דברים בבת אחת‪".‬‬ ‫"איזה דברים?"‬ ‫"שמע‪ ,‬פיטר‪ ,‬אף פעם לא סיפרתי לך את כל הדברים האלה על עצמי‪ .‬איך הגעת‬ ‫למסקנות כאלה? מעולם לא ביקשתי ממך לבחור ביני לבין משהו אחר‪ .‬למה את חושב שיש‬ ‫כאן עניין של בחירה? אם אתה כל כך בטוח שאני טועה ואתה צודק‪ ,‬למה אתה מרגיש‬ ‫אי־נוחות כזאת?"‬ ‫"אני‪ ...‬אין לי מושג‪ ",‬אמר לו קיטינג‪" .‬אני אפילו לא מבין על מה אתה מדבר‪ ".‬ופתאום‬ ‫שאל‪:‬‬ ‫"הווארד‪ ,‬למה אתה שונא אותי?"‬ ‫"אני לא שונא אותך‪".‬‬ ‫"בדיוק! איך זה שאתה לא שונא אותי?"‬ ‫"למה שאשנא אותך?"‬ ‫"כדי לתת לי משהו‪ .‬אני יודע שאתה לא מסוגל לחבב אותי‪ .‬שאתה לא מסוגל לחבב אף‬ ‫אחד‪ .‬אבל אתה יכול להיות נדיב יותר ולהכיר בבני אדם לפחות באמצעות שנאה‪".‬‬ ‫"אבל אני לא נדיב‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫קיטינג לא ידע כיצד להשיב על כך‪ ,‬ורורק הוסיף‪:‬‬ ‫"לך הביתה‪ ,‬פיטר‪ .‬השגת את מה שרצית‪ .‬תסתפק בזה‪ .‬נתראה ביום שני‪".‬‬ ‫רורק עמד בחדר השרטוט של "פרנקון את הייר" ועיפרון בידו‪ .‬הוא לבש חלוק עבודה בגוון‬ ‫אפור־פנינה שכיסה את גופו כמו מדי אסירים‪ .‬קווצת שיער בגוון תפוז נתלתה לו על פניו‪.‬‬ ‫הוא למד להסכין עם עבודתו החדשה‪ .‬הקווים שהיה משרטט היו הקווים הישרים של‬ ‫קורות פלדה‪ ,‬והוא ניסה לא לחשוב מה יישאו עליהן הקורות‪ .‬הדבר דרש ממנו מאמץ כביר‪.‬‬ ‫בינו לבין תוכנית הבניין שעבד עליה עמדה התוכנית של הבניין כפי שהיתה צריכה להיות‪.‬‬ ‫הוא ראה מה היה יכול לעשות ממנה‪ .‬איך היה יכול לשנות את הקווים ששירטט‪ ,‬להוביל‬ ‫אותם כרצונו וליצור מהם יצירה שכולה הוד‪ .‬הוא נאלץ להחניק את הידע הזה‪ .‬להרוג את‬ ‫החזון‪ .‬הוא נאלץ לציית ולמתוח את הקווים כפי שנצטווה‪ .‬הדבר הכאיב לו מאוד‪ ,‬והוא‬ ‫משך בכתפיו בזעם עצור‪ .‬הוא חשב לעצמו‪ :‬קשה לך? תתגבר על זה‪.‬‬ ‫אך הכאב נשאר‪ ,‬ועמו נשארה גם תחושת האין־אונים‪ .‬הדבר שראה היה הרבה יותר ממשי‬ ‫מהנייר‪ ,‬מהמשרד‪ ,‬מהפרויקט‪ .‬הוא התקשה להבין מדוע אחרים היו עיוורים לדבר‪ ,‬מה‬ ‫איפשר את האדישות שלהם‪ .‬הוא התבונן בנייר שלפניו ותהה מדוע קיימת הבורות ומדוע‬

‫שמורה לה זכות הדיבור‪ .‬הוא אף פעם לא הבין זאת ומעולם לא התוודע באמת למציאות‬ ‫שאיפשרה זאת‪.‬‬ ‫עם זה‪ ,‬בתוך תוכו ידע שזה לא יימשך עוד זמן רב‪ ,‬שעליו לחכות‪ .‬זוהי משימתו היחידה‪,‬‬ ‫לחכות‪ .‬לתחושותיו לא היתה חשיבות כרגע‪ .‬הדברים חייבים להיעשות‪ .‬ועליו לחכות‪.‬‬ ‫"מר רורק‪ ,‬אתה מוכן עם כלוב הפלדה לפנס הגותי של בניין אגודת הרדיו האמריקנית?"‬ ‫לא היו לו ידידים בחדר השרטוט‪ .‬הוא היה כאחד הרהיטים במשרד‪ .‬שימושי‪ ,‬דומם‬ ‫ולא־אישי‪ .‬ועם זאת‪ ,‬מנהל מחלקת ההנדסה‪ ,‬שאליו הוצמד רורק‪ ,‬אמר לקיטינג כעבור‬ ‫שבועיים בלבד‪" :‬יש לך יותר שכל ממה שחשבתי‪ ,‬קיטינג‪ .‬תודה‪".‬‬ ‫"על מה?" שאל קיטינג‪.‬‬ ‫"על משהו שנעשה בלי כוונה‪ ,‬אני בטוח בזה‪ ",‬אמר לו המנהל‪.‬‬ ‫מדי פעם היה קיטינג נעצר ליד שולחנו של רורק ואומר לו חרישית‪" :‬תוכל להיכנס‬ ‫למשרדי‪ ,‬הווארד‪ ,‬אחרי שתסיים את עבודתך הערב? זה לא דחוף‪".‬‬ ‫וכשרורק נכנס למשרדו‪ ,‬היה קיטינג פותח ואומר‪" :‬איך המקום מוצא חן בעיניך‪ ,‬הווארד?‬ ‫אם אתה זקוק למשהו‪ ,‬רק תגיד‪ ,‬ואני‪ "...‬רורק היה קוטע אותו ושואל‪" :‬מה זה הפעם?"‬ ‫וקיטינג היה מוציא ממגירתו שרטוטים ואומר‪" :‬אני יודע שהתוכנית מושלמת כמות שהיא‪,‬‬ ‫אבל מה דעתך עליה באופן כללי?" רורק היה מתבונן‪ ,‬וגם אם רצה להשליך את השרטוטים‬ ‫בפרצופו של קיטינג ולהתפטר‪ ,‬מחשבה אחת עצרה בעדו‪ :‬המחשבה שזה בניין‪ ,‬ושעליו‬ ‫להציל אותו‪ ,‬ממש כשם שאחרים אינם יכולים לעבור על פני אדם טובע בלי לחוש לעזרתו‪.‬‬ ‫הוא היה עובד שעות על גבי שעות‪ ,‬לפרקים כל הלילה‪ ,‬וקיטינג היה יושב ומתבונן‪ .‬הוא‬ ‫היה שוכח את נוכחותו של האיש‪ .‬הוא היה רואה מולו רק את הבניין ואת ההזדמנות לעצב‬ ‫את צורתו‪ .‬הוא ידע שדמותו של הבניין תשונה‪ ,‬תסולף‪ ,‬תתכער‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬תישאר בתוכנית‬ ‫מידה מסוימת של סדר ושל היגיון‪ ,‬ושהבניין יהיה טוב יותר משהיה אילו סירב לשפר אותו‪.‬‬ ‫לפעמים‪ ,‬כשהיה מתבונן בשרטוט של בניין פשוט יותר‪ ,‬נקי יותר‪ ,‬חף יותר מכל האחרים‪,‬‬ ‫היה אומר‪" :‬זה לא רע‪ ,‬פיטר‪ .‬אתה מתקדם‪ ".‬ופיטר היה מרגיש פתאום דקירה מוזרה בעמקי‬ ‫נשמתו‪ ,‬משהו שקט‪ ,‬פרטי ויקר יותר מכל המחמאות של גאי פרנקון ושל לקוחותיו ושל‬ ‫שאר בני האדם‪ .‬אבל מיד היה שוכח זאת ונמלא שביעות רצון מוחשית הרבה יותר כשגברת‬ ‫זקנה מילמלה מעל כוס התה שלה‪" :‬מר קיטינג‪ ,‬אתה אדריכל העתיד של אמריקה‪ ",‬אף‬ ‫שמעולם לא ראתה את בנייניו‪.‬‬ ‫הוא מצא פיצוי לכניעתו לרורק‪ .‬הוא היה נכנס בבוקר לחדר השרטוט‪ ,‬מטיל על שולחנו‬ ‫של רורק עבודה שהיתה מיועדת לכל היותר לשרטט מתלמד ואומר‪" :‬הווארד‪ ,‬תכין לי את‬ ‫זה‪ ,‬בבקשה‪ .‬ומיד!" באמצע היום היה שולח את נער השליחויות לשולחנו של רורק‪ ,‬כדי‬ ‫לומר בקול‪" :‬מר קיטינג רוצה לראות אותך במשרדו‪ ,‬ומיד!" לפעמים היה יוצא ממשרדו‪,‬‬ ‫צועד לעבר רורק ואומר בנוכחות כולם‪" :‬לאן לעזאזל נעלמו תרשימי עבודות השרברבות‬ ‫ברחוב שתים־עשרה? אה‪ ,‬הווארד‪ ,‬אתה מוכן לחפש בתיקיות ולמצוא אותן בשבילי?"‬ ‫בתחילה חשש מתגובתו של רורק‪ .‬משראה שאין כל תגובה‪ ,‬פרט לצייתנות אילמת‪ ,‬לא‬ ‫היה יכול עוד לרסן את עצמו‪ .‬תחושה של עונג מילאה את לבו כשחילק פקודות לרורק‪ ,‬אך‬

‫באותה מידה הרגיש גם זעם של תרעומת נוכח כניעתו הסבילה‪ .‬הוא המשיך‪ ,‬אך ידע‬ ‫בבירור שהוא יכול להתנהג כך כל עוד רורק סופג זאת ולא מראה סימני כעס‪ .‬עם זאת‪,‬‬ ‫השתוקק בכל לבו לשבור את רורק‪ ,‬להביא אותו לידי התפרצות‪ .‬אבל ההתפרצות לא באה‪.‬‬ ‫רורק אהב את הימים שבהם נשלח לפקח על תהליך הבנייה בשטח‪ .‬הוא הילך על שלדי‬ ‫הפלדה של בניינים בטבעיות רבה יותר מאשר על מדרכות‪ .‬הפועלים צפו בסקרנות כיצד‬ ‫צעד בקלילות — כמו המיומן שבהם — על פיגומים צרים ועל קורות חלקות שנתלו מעל‬ ‫תהום פעורה‪.‬‬ ‫זה היה באחד מימי מרס; השמים היו צבועים בירוק חיוור‪ ,‬רמז ראשון לאביב הממשמש‬ ‫ובא‪ .‬בסנטרל פארק‪ ,‬כמאה וחמישים מטרים לרגליו‪ ,‬שיקפה הארץ את גון השמים בצללים‬ ‫של חום שהיתה בו הבטחה לירוק‪ .‬האגמים נחו כשברי זכוכית מתחת לקורי העכביש של‬ ‫ענפים עירומים‪ .‬רורק צעד על השלד של מה שהיה עתיד להיות מלון דירות ענק ונעצר‬ ‫לפני חשמלאי בעבודתו‪.‬‬ ‫האיש עבד בשקדנות‪ .‬הוא ליפף צינור סביב קורת פלדה‪ .‬זו היתה עבודה שדרשה שעות‬ ‫של מאמץ וסבלנות‪ ,‬והקורה כבר היתה עמוסה לעייפה‪ .‬רורק עמד לצדו‪ .‬ידיו היו תחובות‬ ‫עמוק בכיסיו‪ ,‬והוא צפה בהתקדמות האיטית והמייגעת‪.‬‬ ‫פתאום הרים האיש את ראשו ופנה אליו‪ .‬היה לו ראש גדול ופנים מכוערות להפליא; לא‬ ‫זקנות וגם לא רופסות‪ ,‬אך חרושות קמטים עמוקים‪ .‬לסתותיו היו אדירות‪ ,‬כמו לסתות של‬ ‫בולדוג‪ ,‬ועיניו מבהילות — ענקיות‪ ,‬עגולות ותכולות‪.‬‬ ‫"מה?" נהם האיש בזעם‪" ,‬מה הבעיה שלך‪ ,‬ג'ינג'י?"‬ ‫"אתה מבזבז זמן‪ ",‬אמר לו רורק‪.‬‬ ‫"כן?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"מה אתה אומר!"‬ ‫"אם תעביר את כל הצינורות סביב אותה קורה זה יגזול ממך שעות על גבי שעות‪".‬‬ ‫"אתה מכיר דרך טובה יותר?"‬ ‫"בטח‪".‬‬ ‫"תעוף לי מהעיניים‪ ,‬אפס‪ .‬אנחנו לא אוהבים כאן חכמולוגים עם תואר מהאוניברסיטה‪".‬‬ ‫"עדיף לנקב חור בקורה ולהעביר את הצינור דרכה‪".‬‬ ‫"מה?"‬ ‫"נקב חור בקורה‪".‬‬ ‫"אני לא רוצה!"‬ ‫"אתה רוצה ועוד איך!"‬ ‫"זה לא מה שנהוג לעשות‪".‬‬ ‫"אני עשיתי את זה‪".‬‬ ‫"אתה?"‬ ‫"ככה עושים בכל מקום‪".‬‬

‫"לא אצלנו‪".‬‬ ‫"אני מוכן להראות לך‪".‬‬ ‫האיש פרץ בצחוק רועם‪" .‬שאני אמות! ממתי מלמדים את לובשי החליפות לעשות עבודה‬ ‫של גברים?"‬ ‫"תן לי את המבער שלך‪".‬‬ ‫"תיזהר‪ ,‬בחורצ'יק! עוד תשרוף את האצבעות הוורודות שלך!"‬ ‫טילן‪ ,‬כרע‬ ‫הא ֶצ ֶ‬ ‫רורק נטל את הכפפות של האיש ואת משקפי המגן שלו‪ ,‬הרים את מבער ָ‬ ‫על ברכיו וירה להבה תכלכלה אל מרכז הקורה‪ .‬האיש עמד והתבונן בו‪ .‬זרועו של רורק‬ ‫נותרה איתנה‪ :‬היא ריסנה את לשון האש הרושפת‪ ,‬הפראית‪ ,‬שהרעידה מעט את ידו‪ ,‬וכיוונה‬ ‫אותה ישירות אל יעדה‪ .‬המאמץ לא ניכר כלל בתנוחת גופו‪ ,‬אלא רק בשרירי זרועו‪ .‬היה‬ ‫נדמה שאותה מתיחות כחלחלה שנגסה באיטיות במתכת לא נבעה מהמבער עצמו אלא‬ ‫מהיד שאחזה בו‪.‬‬ ‫הוא סיים‪ ,‬הניח את המבער מידו וקם על רגליו‪.‬‬ ‫"אלוהים!" אמר החשמלאי‪" .‬אתה יודע להחזיק מבער!"‬ ‫"אכן‪ ".‬הוא הסיר את הכפפות ואת משקפי המגן והחזיר אותם לחשמלאי‪" .‬מעכשיו‪,‬‬ ‫תעשה את זה ככה‪ .‬תגיד למנהל העבודה שאני אמרתי כך‪".‬‬ ‫החשמלאי התבונן בהשתאות בחור העגול והנאה שניקב רורק בקורה‪" .‬איפה למדת‬ ‫לעבוד ככה‪ ,‬ג'ינג'י?" מילמל האיש‪.‬‬ ‫רורק השיב על ההודאה הזאת בניצחונו בחיוך איטי ומשועשע‪" .‬אה‪ ,‬הייתי חשמלאי‪,‬‬ ‫מסמרות ועוד הרבה יותר מזה‪".‬‬ ‫שרברב‪ ,‬לוכד ָ‬ ‫"וחוץ מזה גם למדת?"‬ ‫"אפשר לומר שכן‪".‬‬ ‫"ותהיה אדריכל?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"אז אתה תהיה הראשון שיודע לא רק לצייר ציורים יפים ולבלות במסיבות תה‪ .‬היית‬ ‫צריך לראות את החבר'ה הרכרוכיים האלה ששולחים אלינו מדי פעם מהמשרד‪".‬‬ ‫"אם אתה מתנצל‪ ,‬אל תעשה את זה‪ .‬גם אני לא מת עליהם‪ .‬תחזור לצינורות שלך‪.‬‬ ‫להתראות‪".‬‬ ‫"להתראות‪ ,‬ג'ינג'י‪".‬‬ ‫בפעם הבאה שרורק הופיע באתר הבנייה‪ ,‬הוא ראה את החשמלאי תכול העיניים מנופף‬ ‫אליו ומאותת לו להתקרב‪ .‬הוא ביקש לשאול בעצתו‪ ,‬אף שלא היה לו צורך בעצה‪ .‬הוא אמר‬ ‫לרורק ששמו מייק‪ ,‬ושהוא‪ ,‬רורק‪ָ ,‬ח ַסר לו בימים האחרונים‪ .‬הביקור הבא נערך כשמשמרת‬ ‫היום עמדה לעזוב את אתר הבנייה‪ .‬מייק חיכה בחוץ עד שרורק סיים את הביקורת‪" .‬מה‬ ‫דעתך על כוס בירה‪ ,‬ג'ינג'י?" הוא קרא אליו בצאתו מהאתר‪.‬‬ ‫"בשמחה‪ ",‬אמר לו רורק‪" .‬תודה‪".‬‬ ‫הם ישבו יחד ליד שולחן פינתי‪ ,‬במאורת שתייה שבמרתף בניין‪ ,‬ושתו בירה‪ ,‬ומייק סיפר‬

‫את הסיפור האהוב עליו‪ :‬איך נפל מגובה חמש קומות‪ ,‬כשהפיגום שעליו עמד קרס‪ ,‬ואיך‬ ‫שבר שלוש צלעות אבל נשאר בחיים כדי לספר את המעשייה‪ .‬רורק סיפר למייק על ימיו‬ ‫ניגן‪ ,‬אבל כולם כבר שכחו את השם‬ ‫בענף הבנייה‪ .‬למייק היה גם שם אמיתי‪ :‬שוֹ ן ַחביֵ יר דוֹ ֶ‬ ‫הזה‪ .‬הוא החזיק ברשותו ארגז של כלי עבודה ומכונית פורד ישנה‪ ,‬וכל קיומו יועד למטרה‬ ‫קצה‪ ,‬מאתר בנייה לאתר בנייה‪ .‬מייק לא ייחס חשיבות רבה‬ ‫ָ‬ ‫אחת‪ :‬לטייל מקצה הארץ אל‬ ‫לאנשים‪ ,‬אך לא כן לביצועים שלהם‪ .‬הוא העריץ מומחיות באשר היא‪ .‬הוא אהב את עבודתו‬ ‫בקנאות‪ ,‬ולא היה יכול לשאת אלא התמסרות מלאה לתפקיד‪ .‬במקצועו היה מומחה מדרגה‬ ‫ראשונה‪ ,‬ואהדתו היתה נתונה אך ורק למי שהצטיינו בתחומם‪ .‬השקפת עולמו היתה‬ ‫פשוטה‪ :‬יש מוכשרים ויש לא־יוצלחים‪ .‬הלא־יוצלחים לא עניינו אותו‪ .‬הוא אהב בניינים‪,‬‬ ‫אבל תיעב אדריכלים באשר הם‪.‬‬ ‫"היה אחד‪ ,‬ג'ינג'י‪ ",‬אמר ברצינות ולגם מכוס הבירה החמישית‪" .‬רק אחד‪ ,‬אבל אתה צעיר‬ ‫מכדי להכיר אותו‪ .‬הוא היחיד שידע לבנות‪ .‬עבדתי אצלו כשהייתי בגילך‪".‬‬ ‫"מי זה היה?"‬ ‫"שמו הנרי קמרון‪ .‬הוא בטח מת כבר לפני שנים‪".‬‬ ‫רורק הביט בו שעה ארוכה‪ ,‬ולבסוף אמר‪" :‬הוא לא מת‪ ,‬מייק‪ ".‬ואז הוסיף‪" :‬עבדתי אצלו‪".‬‬ ‫"אתה?"‬ ‫"כמעט שלוש שנים‪".‬‬ ‫הם הביטו זה בזה בדומייה‪ .‬וזה היה החותם הסופי לידידותם‪.‬‬ ‫כעבור שבועות אחדים עצר מייק את רורק באתר הבנייה‪ ,‬ופניו המכוערות הביעו תמיהה‬ ‫כששאל‪:‬‬ ‫"שמע‪ ,‬ג'ינג'י‪ ,‬שמעתי את מנהל העבודה מספר לאחד ממשרד הקבלן‪ ,‬שאתה יהיר ועקשן‬ ‫וגם הממזר הכי נבזי שהוא פגש בחיים‪ .‬מה עשית לו?"‬ ‫"שום דבר‪".‬‬ ‫"אז למה הוא התכוון?"‬ ‫"אין לי מושג‪ ",‬אמר לו רורק‪" .‬לך יש?"‬ ‫מייק התבונן בו‪ ,‬משך בכתפיו וחייך‪.‬‬ ‫"לא‪ ",‬אמר לו מייק‪.‬‬

‫‪8‬‬ ‫בתחילת חודש מאי נסע פיטר קיטינג לוושינגטון כדי לפקח על בנייתו של מוזיאון‪ .‬את‬ ‫הבניין תרם לעיר נדבן מפורסם שרצה להקל על מצפונו‪ .‬המוזיאון‪ ,‬ציין קיטינג בגאווה‬ ‫רבה‪ ,‬יהיה שונה מכל דבר שנבנה אי־פעם‪ :‬זה לא יהיה העתק מדויק של הפרתנון‪ ,‬אלא של‬ ‫קארה‪ ,‬בעיר נים שבצרפת‪.‬‬ ‫המזוֹ ן ֶ‬ ‫ֶ‬ ‫קיטינג נעדר מהמשרד זה זמן־מה‪ ,‬כשנער השליחויות ניגש לשולחנו של רורק ומסר לו‬ ‫שפרנקון מבקש לראותו‪ .‬רורק נכנס לקודש הקודשים‪ ,‬ופרנקון חייך אליו מאחורי שולחן‬ ‫הכתיבה ואמר לו במאור פנים‪" :‬שב‪ ,‬ידידי‪ ,‬שב‪ "...‬אבל משהו בעיניו של רורק‪ ,‬שפרנקון‬ ‫מעולם לא ראה אותן מקרוב‪ ,‬כיווץ את קולו עד שגווע‪ .‬לבסוף אמר ביובש‪" :‬שב‪".‬‬ ‫רורק ציית‪ .‬פרנקון בחן אותו שניות ארוכות‪ ,‬אך לא הגיע למסקנות כלשהן‪ ,‬פרט לאחת‪:‬‬ ‫מעולם לא ראה פנים כל כך לא־נעימות כפניו של האיש הזה‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬המשיך להתבונן‬ ‫בו בתשומת לב מנומסת‪.‬‬ ‫"אתה האיש שעבד אצל קמרון‪ ,‬נכון?" שאל פרנקון‪.‬‬ ‫"כן‪ ",‬השיב לו רורק‪.‬‬ ‫"מר קיטינג משבח אותך רבות‪ ",‬החל פרנקון לומר בחביבות‪ ,‬ומיד נמלך בדעתו‪ .‬לא‬ ‫היתה בחביבותו שום תועלת‪ .‬רורק ישב מולו קפוא‪ ,‬ורק לטש בו מבט בציפייה‪.‬‬ ‫"שמע‪ ...‬איך קוראים לך?"‬ ‫"רורק‪".‬‬ ‫"שמע‪ ,‬רורק‪ ,‬יש לנו לקוח‪ ...‬מעט מוזר‪ ,‬אבל אדם חשוב‪ ,‬חשוב מאוד‪ .‬אנחנו צריכים‬ ‫להשביע את רצונו‪ .‬הוא נתן לנו עבודה בשמונה מיליון דולר‪ ,‬אבל הצרה היא שיש לו דעות‬ ‫ברורות על דמותו של הבניין שהוא רוצה לבנות‪ .‬הוא רוצה בניין כזה‪ ".‬פרנקון משך בכתפיו‬ ‫כמצטדק‪ ,‬כאילו ניסה לנער מעליו כל אחריות לרעיון השערורייתי‪ .‬הוא הושיט לרורק‬ ‫תצלום‪ .‬זה היה תצלום של בית ֵדיינה‪.‬‬ ‫רורק החזיק את התצלום ברפיון בין אצבעותיו וישב בלי ניע‪.‬‬ ‫"אתה מכיר את הבניין?" שאל פרנקון‪.‬‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫מבנֶ ט‪ ,‬מקוּ ּ ֶפר‬ ‫"זה מה הוא שרוצה‪ .‬ומר קיטינג נסע בענייני עסקים‪ .‬דרשתי שרטוטים ֶּ‬ ‫ומוויליאמס‪ ,‬אבל הוא פסל את כולם‪ .‬אז זאת ההזדמנות שלך‪".‬‬ ‫פרנקון הביט בו‪ ,‬ונדמה שהתרשם עמוקות מרוחב לבו שלו‪ .‬הוא לא זכה לתגובה‪ .‬האיש‬

‫ישב לפניו דומם‪ ,‬כאילו הלם זה עתה בראשו‪.‬‬ ‫"כמובן‪ ,‬זו קפיצת מדרגה גדולה עבורך‪ ",‬הוסיף פרנקון‪" ,‬משימה רצינית‪ .‬אבל החלטתי‬ ‫לתת גם לך לנסות‪ .‬אל תפחד‪ .‬מר קיטינג ואני נעבור אחר כך על העבודה שלך‪ .‬רק תתכנן‬ ‫משהו ותראה לנו סקיצה יפה של התוכנית‪ .‬בטח יש לך איזה רעיון‪ ,‬בטח אתה יודע מה‬ ‫האיש רוצה‪ .‬אתה מכיר את השיטות של קמרון‪ .‬אבל ברור שאנחנו לא יכולים להרשות‬ ‫שתוכנית גסה כזאת תצא מהמשרד שלנו‪ .‬צריך להשביע את רצונו של הלקוח‪ ,‬אבל בו־בזמן‬ ‫גם לשמור על שמנו הטוב‪ ,‬ולא להבריח את שאר הלקוחות‪ .‬הסוד הוא להכין תוכנית‬ ‫פשוטה‪ ,‬כזאת שתתאים להלך הרוח הכללי של הבניין‪ ,‬אבל שתהיה גם יצירת אמנות‪ .‬נראה‬ ‫לי שכדאי להשתמש בסגנון היווני המחמיר ביותר‪ .‬אתה לא חייב לבחור בסדר היוֹ ני‪ ,‬אתה‬ ‫יכול לבחור ַּבדורי‪ .‬גמלונים פשוטים וכמה כרכובים‪ .‬הבנת את הרעיון? קדימה‪ ,‬קח את‬ ‫התצלום ותראה לי מה אתה מסוגל לעשות‪ֶּ .‬בנֶ ט ימסור לך את כל הפרטים ו‪ ...‬מה‪"...‬‬ ‫פרנקון השתתק באחת‪.‬‬ ‫"מר פרנקון‪ ,‬בבקשה ממך‪ ,‬תן לי לתכנן את הבניין כפי שתוכנן בית דיינה‪".‬‬ ‫"הא?"‬ ‫"בבקשה‪ ,‬תרשה לי לעשות את זה‪ .‬לא להעתיק את בית דיינה‪ ,‬אלא לתכנן את הבניין כפי‬ ‫שהנרי קמרון היה מתכנן אותו‪".‬‬ ‫"כבית מודרניסטי‪ ,‬התכוונת לומר?"‬ ‫"אני‪ ...‬קרא לזה איך שתרצה‪".‬‬ ‫"השתגעת?"‬ ‫"מר פרנקון‪ ,‬תקשיב לי‪ ".‬דבריו של רורק היו כצעדיו של אדם שהולך על חבל מתוח‪,‬‬ ‫איטיים‪ ,‬מתוחים‪ ,‬מגששים אחר נקודת האיזון‪ ,‬רועדים על פי תהום‪ ,‬אבל מדויקים‪" .‬אני לא‬ ‫שופט אותך על השיטה שלך‪ .‬אני עובד אצלך‪ .‬אני מקבל ממך משכורת‪ ,‬אין לי זכות‬ ‫להשמיע התנגדות‪ .‬אבל הפעם‪ ...‬הרי הלקוח עצמו מבקש את זה‪ .‬אתה לא מסכן שום דבר‪,‬‬ ‫זה מה שהוא רוצה‪ .‬סוף כל סוף נמצא אדם — אחד — שרואה ומבין ורוצה‪ ,‬ושיש בידיו‬ ‫אמצעים לבנות את זה‪ .‬אתה מעדיף להילחם בלקוח בפעם הראשונה בחייך‪ ,‬ולמה? כדי‬ ‫לרמות אותו ולבנות עבורו את אותו זבל ישן? יש מספיק לקוחות שיסתפקו בזה‪ ,‬ורק לקוח‬ ‫אחד שבא וביקש משהו שונה‪".‬‬ ‫"נדמה לי ששכחת את מקומך‪ ",‬אמר לו פרנקון בקרירות‪.‬‬ ‫"מה אכפת לך? תרשה לי לעשות את זה בדרך שלי‪ ,‬ולהראות לו‪ .‬רק להראות לו‪ .‬הרי‬ ‫בלאו הכי הוא כבר פסל שלוש תוכניות‪ ,‬אז מה אם יפסול גם את הרביעית? אבל אם לא‪...‬‬ ‫אם לא‪ "...‬רורק מעולם לא ידע להתחנן‪ ,‬וגם הפעם לא עשה זאת כהלכה‪ .‬קולו היה קשה‪,‬‬ ‫חדגוני וחשף את המאמץ הכביר שהשקיע‪ .‬התחינה נשמעה לבסוף כמו עלבון לאיש שאילץ‬ ‫אותו להתחנן על נפשו‪ .‬קיטינג היה ודאי מקריב הרבה מאוד כדי לראות את רורק באותו‬ ‫רגע‪ .‬אבל פרנקון התקשה להעריך את הניצחון; הוא הכיר רק בעלבון‪.‬‬ ‫"אם אני לא טועה‪ ,‬נדמה לי שאתה מבקר אותי ומנסה ללמד אותי מהי אדריכלות‪ ",‬אמר‬ ‫לו פרנקון‪.‬‬

‫"אני מתחנן בפניך‪ ",‬השיב לו רורק ועצם את עיניו‪.‬‬ ‫"אם לא היית בן חסותו של מר קיטינג‪ ,‬לא הייתי מקדיש לך אפילו דקה נוספת‪ .‬אבל אתה‬ ‫כנראה תמים וחסר ניסיון‪ ,‬אז הרשה לי להסביר לך שאני לא נוהג לשאול בעצתם של‬ ‫השרטטים שלי‪ .‬קח את התצלום הזה — ואני לא רוצה שום בניין שייראה כמו הבניינים של‬ ‫קמרון‪ .‬אני רוצה שהתוכנית תותאם למגרש האמור‪ ,‬ואני רוצה שתמלא אחר ההוראות‬ ‫ותתכנן חזית קלאסית‪".‬‬ ‫"אני לא יכול‪ ",‬לחש רורק חרישית‪.‬‬ ‫"מה? אתה מדבר אלי? באמת אמרת‪' ,‬אני מצטער‪ ,‬אבל אני לא יכול'?"‬ ‫"לא אמרתי שאני מצטער‪ ,‬מר פרנקון‪".‬‬ ‫"אז מה אמרת?"‬ ‫"שאני לא יכול‪".‬‬ ‫"למה לא?"‬ ‫"אתה לא רוצה לדעת למה‪ .‬אבל אל תדרוש ממני להכין תוכנית כזאת‪ .‬אעשה כל עבודה‬ ‫אחרת שתטיל עלי‪ .‬אבל לא את זו‪ .‬לא לבניין של קמרון‪".‬‬ ‫"מה זאת אומרת‪' ,‬אל תדרוש ממני להכין תוכנית'? הרי אתה רוצה להיות אדריכל ביום‬ ‫מן הימים‪".‬‬ ‫"לא מהסוג הזה‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬הבנתי‪ ...‬אם כן‪ ,‬אתה לא יכול לבצע את העבודה? כלומר‪ ,‬אתה לא רוצה?"‬ ‫"כרצונך‪".‬‬ ‫"תקשיב לי‪ ,‬אידיוט עקשן שכמוך‪ ,‬זה לא ייאמן!"‬ ‫רורק קם ממקומו‪.‬‬ ‫"אני רשאי ללכת‪ ,‬מר פרנקון?"‬ ‫"עם כל הניסיון שלי‪ ,‬אף פעם לא ראיתי דבר כזה!" שאג פרנקון‪" .‬באת לכאן כדי לומר‬ ‫לי מה אתה מוכן ולא מוכן לעשות? באת לכאן כדי ללמד אותי? כדי לבקר את הטעם שלי?‬ ‫כדי לשפוט אותי?"‬ ‫"לא מתחתי ביקורת‪ ",‬השיב לו רורק חרישית‪" .‬ולא שפטתי אותך‪ .‬יש דברים מסוימים‬ ‫שאני לא יכול לעשות‪ .‬תניח לזה‪ .‬אני רשאי ללכת?"‬ ‫"אתה רשאי לצאת מהמשרד שלי ומהחברה שלי מרגע זה ואילך! אתה רשאי ללכת ישר‬ ‫לעזאזל! לך תמצא מעסיק אחר! נראה אותך מנסה! לך קבל את המשכורת האחרונה שלך‬ ‫ותעוף מפה!"‬ ‫"כן‪ ,‬מר פרנקון‪".‬‬ ‫באותו ערב הלך רורק למאורת השתייה שבמרתף‪ ,‬היכן שתמיד מצא את מייק בסופו של‬ ‫יום עבודה‪ .‬מייק הועסק כעת בבניית בית חרושת ועבד אצל אותו קבלן שקיבל את רוב‬ ‫עבודותיו הגדולות מפרנקון‪ .‬מייק ציפה לביקורת השגרתית של רורק באותו יום אחר‬ ‫הצהריים באתר הבנייה‪ ,‬וכעת קיבל את פניו בכעס‪:‬‬ ‫"מה קרה‪ ,‬ג'ינג'י? ממתי אתה מזניח את העבודה שלך?"‬

‫כששמע את הבשורה‪ ,‬החריש מייק ונראה כמו בולדוג שחושף את שיניו‪ .‬ואז החל לקלל‬ ‫בפראות‪.‬‬ ‫"בן זונה‪ ",‬פלט האיש בין שאר שמות גנאי גרועים יותר‪" ,‬בן זונה‪"...‬‬ ‫"אל תתרגש‪ ,‬מייק‪".‬‬ ‫"אז מה עכשיו‪ ,‬ג'ינג'י?"‬ ‫"עבודה אחרת מאותו הסוג‪ ,‬עד ששוב יקרה אותו דבר‪".‬‬ ‫כשחזר קיטינג מוושינגטון‪ ,‬נכנס היישר למשרדו של פרנקון‪ .‬הוא לא נעצר בחדר השרטוט‬ ‫ולא התעדכן בחדשות האחרונות‪ .‬פרנקון קיבל את פניו בחיוך רחב‪:‬‬ ‫"ידידי‪ ,‬איזה כיף לראות אותך בחזרה! מה תשתה? ויסקי עם סודה או כוסית ברנדי?"‬ ‫"לא‪ ,‬תודה‪ .‬רק תן לי סיגריה‪".‬‬ ‫"בבקשה‪ ...‬אתה נראה נפלא! מעולם לא נראית טוב כל כך‪ .‬איך אתה עושה את זה‪ ,‬ממזר‬ ‫שכמוך? יש לי המון דברים לספר לך! איך היה בוושינגטון? הכול בסדר?" עוד לפני‬ ‫שהספיק קיטינג לענות‪ ,‬המשיך פרנקון בנאומו‪" :‬משהו נורא קרה לי‪ .‬מאכזב ביותר‪ .‬אתה‬ ‫זוכר את לילי לנדאו? חשבתי כבר שהיא שלי‪ ,‬אבל בפעם האחרונה שנפגשנו קיבלתי‬ ‫רגליים קרות! אתה יודע מי השיג אותה? זה יפתיע גם אותך‪ .‬גייל ויינאנד בכבודו ובעצמו!‬ ‫הבחורה הגיעה רחוק‪ .‬אתה צריך לראות את התמונות שלה ואת הרגליים הארוכות שלה‬ ‫מרוחות בכל העיתונים שלו‪ .‬אתה מבין איך שזה ירים את המופע שלה? ומה כבר יכולתי‬ ‫להציע לה בהשוואה לזה? אתה יודע מה הוא עשה? אתה זוכר שהיא תמיד היתה אומרת‬ ‫שאף אחד לא יוכל לתת לה את הדבר שהיא הכי רוצה — את בית ילדותה‪ ,‬את הכפר‬ ‫האוסטרי היקר שהיא נולדה בו? אז ויינאנד קנה לה אותו‪ ,‬כבר לפני המון זמן‪ ,‬את כל הכפר‬ ‫המחורבן‪ .‬והוא גם העביר אותו לכאן באוניות — כל חתיכה מהכפר! — והורה להרכיב אותו‬ ‫מחדש על גדות ההדסון‪ .‬הוא עומד שם כעת‪ ,‬עם מרצפות האבן שלו והכנסייה ועצי התפוח‬ ‫ודירי החזירים! הוא הפתיע את לילי לפני שבועיים‪ .‬מה אתה אומר על זה? אם מלך בבל‬ ‫היה יכול לבנות גנים תלויים למלכה שלו שהתגעגעה הביתה‪ ,‬למה שגייל ויינאנד לא יוכל?‬ ‫לילי המסכנה היתה כולה חיוכים והכרת תודה‪ ,‬אבל היא באמת היתה אומללה‪ .‬פרוות‬ ‫חורפן היתה עדיפה בעיניה בהרבה‪ .‬היא אף פעם לא רצתה את הכפר המטופש הזה‪ .‬גם‬ ‫ויינאנד ידע את זה‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬הכפר עומד שם עכשיו‪ ,‬על ההדסון‪ .‬בשבוע שעבר הוא ערך‬ ‫רג'ה — נכון‬ ‫'זארה ּבוֹ ָ‬ ‫לצ ֶ‬ ‫לכבודה מסיבה‪ ,‬שם בכפר‪ ,‬מסיבת תחפושות‪ .‬מר ויינאנד התחפש ֶ‬ ‫שזה מתאים לו? — ואיזו מסיבה! אם אפשר להאמין לסיפורים‪ .‬אבל אתה הרי יודע איך זה‪,‬‬ ‫אף פעם אי אפשר להדביק שום דבר לוויינאנד‪ .‬ומה הוא עשה למחרת? הוא התייצב לפני‬ ‫מצלמה עם חבורת תלמידים שאף פעם לא ראו כפר אוסטרי — הנדבן! — ופירסם את‬ ‫התמונות בכל העיתונים שלו עם מאמרים משתפכים על ערכי החינוך‪ .‬הוא קיבל מכתבי‬ ‫תודה ממועדוני נשים! הייתי מת לדעת מה הוא יעשה עם הכפר הזה אחרי שייפטר מלילי!‬ ‫בקרוב‪ ,‬הוא הרי יזרוק אותה‪ ,‬אתה יודע; הן לא מחזיקות מעמד אף פעם‪ .‬אתה חושב שאז יש‬ ‫לי סיכוי איתה?"‬

‫"בטח‪ ",‬אמר לו קיטינג‪" .‬אני משוכנע‪ .‬מה חדש במשרד?"‬ ‫"אה‪ ,‬הכול בסדר‪ .‬כרגיל‪ .‬לוּ שס הצטנן ושתה את כל הארמניאק המשובח שלי‪ .‬זה מזיק‬ ‫ללב שלו‪ ,‬וגם עולה מאה דולר לארגז!‪ ...‬וחוץ מזה‪ ,‬הוא נקלע לאיזה עסק ביש‪ .‬הכול בגלל‬ ‫האובססיה המחורבנת שלו לפורצלן‪ .‬הוא קנה איזה קנקן תה‪ ,‬אפילו שידע שזו סחורה‬ ‫גנובה‪ .‬הייתי צריך לעבוד ממש קשה כדי להציל אותנו מהסקנדל‪ ...‬אה‪ ,‬דרך אגב‪ ,‬פיטרתי‬ ‫את החבר שלך‪ .‬מה שמו? רורק‪".‬‬ ‫"אוי‪ ",‬אמר קיטינג‪ .‬הוא השתהה לרגע‪ ,‬ואז שאל‪" :‬למה?"‬ ‫"הממזר החצוף! איפה מצאת אותו?"‬ ‫"מה קרה?"‬ ‫"רציתי להיות נחמד אליו‪ ,‬לתת לו הזדמנות להתקדם‪ .‬ביקשתי ממנו להכין שרטוט עבור‬ ‫פארל‪ ,‬אתה יודע‪ ,‬בסוף ְּב ֶרנְ ט תיכנן אותו‪ ,‬ושיכנענו את פארל לקבל את ההצעה‪,‬‬ ‫בניין ֵ‬ ‫בסגנון דורי בסיסי‪ .‬אבל החבר שלך פשוט סירב לעשות את זה‪ .‬יש לו כנראה אידיאלים‪ ,‬או‬ ‫משהו כזה‪ .‬אז הראיתי לו את הדלת‪ ...‬מה קרה? למה אתה מחייך?"‬ ‫"סתם‪ ,‬אני פשוט רואה את זה בדמיון‪".‬‬ ‫"אתה לא מבקש ממני אותו בחזרה‪ ,‬נכון?"‬ ‫"לא‪ ,‬בטח שלא‪".‬‬ ‫במשך כמה ימים שקל קיטינג לבקר את רורק‪ .‬הוא לא ידע מה יאמר לו‪ ,‬אבל בתוך תוכו‬ ‫הרגיש שעליו לומר דבר־מה‪ .‬הוא דחה את הביקור שוב ושוב‪ .‬עתה כבר חש בטוח בתפקידו‪.‬‬ ‫הוא חש שאינו זקוק לרורק‪ ,‬ככלות הכול‪ .‬הימים נקפו‪ ,‬והוא לא הלך לבקר את רורק‪ .‬הוא‬ ‫חש הקלה מעצם האפשרות לשכוח אותו‪.‬‬ ‫מחוץ לחלונות חדרו ראה רורק את הגגות‪ ,‬את מכלי המים‪ ,‬את הארובות‪ ,‬את המכוניות‬ ‫שחלפו ביעף‪ ,‬שם למטה‪ .‬היה משום איום בדומייה שבחדרו‪ ,‬בימים הריקים מתוכן‪ ,‬בידיו‬ ‫שנתלו בלא מעש לצדי גופו‪ .‬והוא חש באיום נוסף העולה אליו מהעיר שמתחתיו‪ .‬נדמה‬ ‫שכל חלון‪ ,‬כל פיסת מדרכה‪ ,‬הסתגרו בפניו בזעם‪ ,‬בהתנגדות מחרישה‪ .‬זה לא הפריע לו‪.‬‬ ‫כבר זמן רב ידע את הדבר והשלים איתו‪.‬‬ ‫הוא הכין רשימת אדריכלים שעבודותיהם לא עוררו בו התנגדות עזה‪ ,‬על פי סדר הרע‬ ‫במיעוטו‪ ,‬ושם פעמיו לחפש עבודה‪ .‬הוא עשה זאת בקרירות‪ ,‬בשיטתיות‪ ,‬בלי כעס ובלי‬ ‫תקווה‪ .‬הוא לא ידע אם הימים הללו הכאיבו לו; הוא רק ידע שעליו לעשות זאת‪.‬‬ ‫האדריכלים שפגש היו שונים מאוד זה מזה‪ .‬היו שהתבוננו בו מעבר לשולחן הכתיבה‬ ‫בטוב לב ולא בנוקדנות‪ ,‬ומנהגם גילה לו שהדבר נגע ללבם; ששאיפתו להיות אדריכל היתה‬ ‫נוגעת ללב וראויה לשבח‪ ,‬שאיפה מוזרה אך מושכת‪ ,‬למרבה הצער‪ ,‬כמו כל אשליה של גיל‬ ‫הנעורים‪ .‬אחרים חייכו אליו בשפתיים צרות וקפוצות‪ ,‬ונדמה שנהנו מנוכחותו בחדר‪ ,‬כי‬ ‫היא הדגישה עוד יותר את ההישגים שלהם‪ .‬אחרים דיברו אליו בקרירות‪ ,‬כאילו היה‬ ‫בשאפתנותו משום עלבון אישי‪ .‬היו שענו לו קצרות‪ ,‬וחריפות קולם כמו אמרה שדרושים‬ ‫להם שרטטים טובים‪ ,‬שהם תמיד זקוקים לשרטטים טובים‪ ,‬אבל תואר שכזה ודאי אינו הולם‬ ‫אותו‪ ,‬ושיואיל נא בטובו להימנע מגסות רוח שתאלץ אותם לומר זאת בבוטות‪.‬‬

‫לא היה בהם זדון‪ .‬הם לא שפטו אותו‪ .‬הם לא חשבו שהוא חסר ערך‪ .‬הם פשוט לא טרחו‬ ‫לברר אם הוא טוב‪ .‬מדי פעם נתבקש להראות את שרטוטיו‪ .‬הוא הושיט אותם מעל השולחן‬ ‫וחש בשרירי ידיו המתכווצים מבושה‪ .‬הוא חש כאילו קורעים את בגדיו מעל גופו‪ ,‬אבל הוא‬ ‫לא התבייש בשל גופו החשוף‪ ,‬אלא משום שנחשף בפני עיניים אדישות‪.‬‬ ‫מדי פעם בפעם היה נוסע לניו ג'רזי‪ ,‬לראות את קמרון‪ .‬הם היו יושבים יחד במרפסת‪,‬‬ ‫בבית שעל גבעה; קמרון ישב בכיסא גלגלים‪ ,‬וידיו נחו על שמיכה ישנה שנפרשה על‬ ‫ברכיו‪" .‬מה מצבך‪ ,‬הווארד? קשה?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"אתה רוצה שאתן לך מכתב המלצה לאחד מבני הזונות?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫כעבור זמן הפסיק קמרון להעלות את הנושא‪ .‬הוא לא רצה לדבר על כך‪ .‬הוא לא רצה‬ ‫לתת גושפנקה למחשבה על היותו של רורק דחוי בעירם שלהם‪ .‬כשרורק היה מבקר אצלו‪,‬‬ ‫נהג קמרון לשוחח על אדריכלות בכנות ובביטחון‪ ,‬כמי שניכס לעצמו את המקצוע‪ .‬הם היו‬ ‫יושבים יחדיו‪ ,‬מתבוננים בעיר שבמרחק‪ ,‬בשיפולי השמים שמעבר לנהר‪ .‬הלילה היה יורד‬ ‫והשמים היו מוארים כזכוכית כחולה־ירוקה; הבניינים נראו כעננים שהתקבצו על הזכוכית‪,‬‬ ‫עננים כחולים־אפורים שקפאו לרגע בזוויות ישרות ובקווים אנכיים‪ ,‬והשמש השוקעת‬ ‫לכודה בין הצריחים‪...‬‬ ‫כך חלפו חודשי הקיץ‪ ,‬וכשמיצה את כל הרשימה‪ ,‬חזר רורק אל אותם מקומות שכבר‬ ‫סירבו לקבלו‪ .‬כעת גילה שכמה מהם ידעו עליו הרבה מאוד‪ .‬הוא שמע שוב ושוב את אותם‬ ‫הדברים שנאמרו בגסות‪ ,‬או בביישנות‪ ,‬או בכעס‪ ,‬או בהתנצלות‪" :‬גורשת מסטנטון‪ .‬גורשת‬ ‫ממשרדו של פרנקון‪ ".‬ולכל הקולות השונים שהשמיעו את הדברים היה דבר אחד במשותף‪:‬‬ ‫צליל של הקלה שהיתה בו הוודאות הנובעת מהחלטה שהחליטו עבורם אחרים‪.‬‬ ‫בערב היה יושב על אדן החלון ומעשן‪ .‬ידו היתה פרושה על זגוגית החלון‪ ,‬העיר מציצה‬ ‫מבין אצבעותיו‪ ,‬והזכוכית קרה כנגד עורו‪.‬‬ ‫טריביוּ ן" מאמר בשם "פנה דרך למחר" מאת גורדון ל'‬ ‫ּ‬ ‫יטקטצ'ורל‬ ‫רכ ֶ‬ ‫ב"א ּ‬ ‫בספטמבר קרא ַ‬ ‫ּפ ֶרסקוֹ ט‪ ,‬חבר באיגוד האדריכלים של אמריקה‪ .‬האיש כתב שהקשיים שעורמים בדרכם של‬ ‫כישרונות צעירים הם בעוכרי המקצוע‪ ,‬ושכישרונות גדולים אבדו בלי שיבחינו בהם‪ .‬הוא‬ ‫הוסיף וכתב שהאדריכלות מידרדרת כי חסרים בה דם חדש וחשיבה מתקדמת‪ ,‬וכי היא‬ ‫נטולת מקוריות וחזון ואומץ לב‪ .‬המחבר שם לעצמו למטרה לחפש אחר צעירים מבטיחים‬ ‫ולעודד אותם‪ ,‬לתת להם את ההזדמנות שהם ראויים לה‪ .‬רורק לא שמע מימיו על גורדון ל'‬ ‫פרסקוט‪ ,‬אך היתה במאמר נימה של אמת‪ .‬הוא הרשה לשביב ראשון של תקווה לנבוט בלבו‬ ‫כשפנה אל משרדו של פרסקוט זה‪.‬‬ ‫חדר הקבלה במשרדו של גורדון ל' פרסקוט נצבע בגוני אפור‪ ,‬שחור וסגול‪ .‬המשרד היה‬ ‫מאופק ונועז בעת ובעונה אחת‪ .‬מזכירה צעירה ויפת מראה הודיעה לרורק שאי אפשר‬ ‫לראות את מר פרסקוט בלי לקבוע פגישה מראש‪ ,‬אבל היא תשמח לקבוע לו ריאיון ליום‬ ‫רביעי שלאחר מכן‪ ,‬בשתיים ורבע‪ .‬ביום רביעי‪ ,‬בדיוק בשתיים ורבע‪ ,‬חייכה המזכירה‬

‫וביקשה ממנו לשבת רק לרגע‪ .‬ברבע לחמש הורשה להיכנס למשרדו של גורדון ל' פרסקוט‪.‬‬ ‫גורדון ל' פרסקוט לבש וֶ סט מבד חום משובץ וגולף לבן מצמר אנגורה‪ .‬הוא היה כבן‬ ‫שלושים וחמש‪ ,‬גבוה ואתלטי‪ ,‬ופניו הביעו חוכמה עמוקה‪ ,‬רבת־ניסיון‪ ,‬משולבת בעור רך‪,‬‬ ‫אף פחוס ושפתיים תפוחות של גיבור מכללה‪ .‬פניו היו צרובות שמש‪ ,‬ושערו הבהיר נגזז‬ ‫בתספורת של חייל בצבא הפרוסי‪ .‬גבריותו היתה מתפרצת וגלויה‪ ,‬והוא נראה אדיש בעליל‬ ‫לאלגנטיות שבהופעתו‪ ,‬אך בה־בעת גם מודע היטב לרושם שהשאיר סביבו‪.‬‬ ‫הוא האזין לרורק בדממה‪ ,‬ועיניו נראו כמו שעון עצר שרושם כל שנייה שביזבז על כל‬ ‫מילה מדבריו של רורק‪ .‬הוא האזין למשפט הראשון‪ ,‬ובשני כבר קטע אותו באמצע ואמר‬ ‫קצרות‪" :‬תראה לי את השרטוטים שלך‪ ",‬כאילו רצה להבהיר שכל מה שעשוי רורק לומר‬ ‫כבר ידוע לו היטב‪.‬‬ ‫הוא נטל את השרטוטים בידיו השזופות‪ .‬עוד לפני שהביט בהם‪ ,‬אמר‪" :‬אה‪ ,‬כן‪ ,‬צעירים‬ ‫רבים באים לשאול בעצתי‪ ,‬רבים מאוד‪ ".‬הוא הציץ בשרטוט הראשון‪ ,‬אבל הרים את ראשו‬ ‫עוד לפני שהספיק לראותו‪" .‬כמובן‪ ,‬זה השילוב בין המעשי לטרנסצנדנטלי‪ ,‬שקשה‬ ‫הערמה‪" .‬אדריכלות היא בראש‬ ‫ֵ‬ ‫לטירונים לתפוס‪ ".‬הוא הניח את השרטוט בתחתית‬ ‫ובראשונה תפיסה תועלתית‪ ,‬והקושי הוא להתעלות מעקרון הפרגמטיזם לממלכת‬ ‫האסתטיקה המופשטת‪ .‬כל השאר‪ ,‬שטויות‪ ".‬הוא הציץ בשני שרטוטים נוספים ודחף אותם‬ ‫לתחתית הערמה‪" .‬אין לי סבלנות לאנשי חזון שרואים באדריכלות מלחמת קודש למען‬ ‫האדריכלות עצמה‪ .‬העיקרון הדינמי הגדול הוא העיקרון המשותף במשוואה האנושית‪ ".‬הוא‬ ‫הציץ בשרטוט ותחב אותו למטה‪" .‬טעם הקהל ולבו של הקהל הם אבן הבוחן האמיתית של‬ ‫האמן‪ .‬גאון הוא זה שיודע איך לבטא את הכלל‪ .‬היוצא מהכלל חייב לינוק מן הכלל‪ ".‬הוא‬ ‫שקל בידו את ערמת השרטוטים‪ ,‬גילה שעבר על מחציתם והניח אותם על השולחן‪.‬‬ ‫"אה‪ ,‬כן‪ ",‬אמר‪" .‬עבודתך מעניינת מאוד‪ .‬אבל היא לא מעשית‪ .‬היא לא בוגרת‪ .‬היא לא‬ ‫מרוכזת ולא ממושמעת‪ .‬היא ילדותית‪ .‬מקוריות לשם המקוריות בלבד‪ .‬לגמרי לא ברוח‬ ‫הזמן‪ .‬אם תרצה להבין מה באמת נדרש היום‪ ...‬הנה‪ ,‬אראה לך‪ ".‬הוא הוציא שרטוט ממגירת‬ ‫שולחנו‪" .‬הנה צעיר שבא אלי בלי שום המלצות‪ ,‬טירון שמעולם לא עבד‪ .‬כשתוכל ליצור‬ ‫משהו כזה‪ ,‬לא תצטרך לחפש עוד עבודה‪ .‬רק ראיתי את השרטוט הזה‪ ,‬ומיד העסקתי אותו‪.‬‬ ‫המשכורת ההתחלתית שלו היא עשרים וחמישה דולר בשבוע‪ .‬אין לי ספק שהוא גאון‬ ‫בפוטנציה‪ ".‬הוא הושיט את השרטוט לרורק‪ .‬היה בו בית מגורים‪ ,‬דומה לממגורה‪ ,‬שנראה‪,‬‬ ‫למרבית הפלא‪ ,‬בדיוק כמו צללית פשוטה ומצומקת של הפרתנון‪.‬‬ ‫"זו מקוריות!" אמר גורדון ל' פרסקוט‪" .‬זאת הנצחיות שבחידוש‪ .‬לך קצת בכיוון הזה‪.‬‬ ‫קשה לי לומר שאני מנבא לך גדולות ונצורות‪ .‬אנחנו צריכים להיות כנים‪ ,‬הרי לא הייתי‬ ‫רוצה לנטוע בך אשליות‪ ,‬רק מפני שאני מומחה‪ .‬יש לך עוד הרבה מה ללמוד‪ .‬קשה לי לומר‬ ‫אם יש בך כישרון‪ ,‬או אם הוא יוכל להתפתח מאוחר יותר‪ .‬בעבודה מאומצת‪ ,‬אולי‪ ...‬אך‬ ‫האדריכלות היא מקצוע קשה‪ ,‬והתחרות עזה‪ ,‬אתה יודע‪ ,‬היא עזה מאוד‪ ...‬כעת‪ ,‬תצטרך‬ ‫לסלוח לי‪ ,‬המזכירה שלי קבעה לי פגישה נוספת לשעה זו‪"...‬‬

‫באחד מערבי אוקטובר צעד רורק אל ביתו בשעת לילה מאוחרת‪ .‬זה היה עוד יום מאותם‬ ‫ימים רבים שנמתחו לחודשים‪ ,‬ימים שבהם לא היה יכול לספר מה אירע לו במשך היום‪ ,‬את‬ ‫מי פגש ואילו מילות סירוב שמע‪ .‬כשהגיע לריאיון‪ ,‬היה מתרכז בכל כוחו בדקות הספורות‬ ‫שלפניו ושוכח כל דבר אחר‪ .‬לאחר שיצא מהמשרד‪ ,‬היה מוחק מיד את הדקות הללו‪ .‬הדבר‬ ‫היה צריך להיעשות‪ ,‬הוא נעשה ולא נגע לו עוד‪ .‬שוב היה חופשי בדרכו הביתה‪.‬‬ ‫רחוב ארוך נמתח לפניו‪ ,‬והקירות הגבוהים הלכו ונעשו צרים עד שחש שהוא יכול לשלוח‬ ‫את זרועותיו‪ ,‬לאחוז בצריחים ולהפריד ביניהם‪ .‬הוא צעד במהירות‪ ,‬והמדרכה הדפה את‬ ‫צעדיו לפנים כמו מקפצה‪.‬‬ ‫אי־שם‪ ,‬כמה עשרות מטרים מעל לראשו‪ ,‬ראה משולש בטון מואר שהתנשא אל על‪ .‬הוא‬ ‫לא ראה מה עומד מתחתיו‪ ,‬מה תומך בו; הוא היה חופשי לחשוב על מה שהיה רוצה לראות‬ ‫שם‪ ,‬על מה שהיה עושה שם למען יראו כולם‪ .‬פתאום חלפה מחשבה במוחו‪ ,‬שעתה‪ ,‬ברגע‬ ‫זה‪ ,‬החליטה העיר‪ ,‬ואולי אף החברה כולה — חוץ מאותו ביטחון מוצק שהיה בתוך תוכו —‬ ‫כי לעולם לא יחזור לבנות‪ .‬לעולם לא‪ ,‬עוד לפני שהתחיל‪ .‬הוא משך בכתפיו‪ .‬כל מה‬ ‫שאירע לו באותם משרדים זרים היה עבורו מעין תת־מציאות‪ ,‬רגעים חסרי כל חשיבות‬ ‫בדרכה של מהות שלעולם לא יוכלו לגעת בה‪.‬‬ ‫ריבר‪ .‬רמזור בודד נתלה הרחק לפניו‪ ,‬נקודה אדומה‬ ‫הוא פנה לרחוב צדדי שהוביל לאיסט ֶ‬ ‫בחשכה שחורה משחור‪ .‬הבתים הישנים השתוחחו קרוב לקרקע‪ ,‬כאילו התכווצו תחת כובד‬ ‫משקלם של השמים‪ .‬הרחוב היה ריק וחלול והידהד לקול צעדיו‪ .‬הוא המשיך לצעוד‬ ‫בצווארון מורם‪ ,‬ידיו תחובות עמוק בכיסיו‪ .‬כל אימת שהיה עובר ליד פנס‪ ,‬היה צלו‬ ‫מתרומם מתחת לעקביו ומתחכך בקיר בקשת ארוכה ושחורה‪ ,‬כמו תנועת המגבים במכונית‪.‬‬

‫‪9‬‬ ‫ג'ון ֶאריק סנַ ייט התבונן בשרטוטיו של רורק‪ ,‬הניח בצד שלושה מהם‪ ,‬ערם את השאר‬ ‫לערמה מסודרת‪ ,‬הציץ שוב בשלושה שבצד‪ ,‬ואז השליך אותם בחבטה קלה בזה אחר זה‬ ‫בראש הערמה‪ .‬לבסוף אמר‪:‬‬ ‫"נפלא! רדיקלי‪ ,‬אבל נפלא‪ .‬מה אתה עושה הערב?"‬ ‫"למה אתה שואל?" תמה רורק הנבוך‪.‬‬ ‫"אתה פנוי? אכפת לך להתחיל מיד? תסיר את המעיל‪ ,‬תיכנס לחדר השרטוט‪ ,‬קח מאחד‬ ‫העובדים כלי שרטוט ותכין לי תוכנית לבית כולבו גדול שאנחנו משפצים‪ .‬משהו מהיר‪,‬‬ ‫רעיון כללי‪ ,‬אבל אני חייב לקבל אותו עד מחר‪ .‬לא תתנגד לשבת כאן כל הלילה? החימום‬ ‫פועל‪ ,‬ואבקש מג'ו לשלוח לך ארוחת ערב‪ .‬רוצה קפה שחור‪ ,‬ויסקי? מה אתה מעדיף? תגיד‬ ‫לג'ו‪ .‬אתה יכול להישאר?"‬ ‫"כן‪ ",‬השיב לו רורק כממאן להאמין‪" .‬אני יכול להישאר כל הלילה‪".‬‬ ‫"יופי‪ ,‬נהדר! זה מה שתמיד חיפשתי — מישהו מאנשיו של קמרון‪ .‬יש לי כבר מכל סוג‪.‬‬ ‫אה‪ ,‬כן‪ ,‬כמה שילמו לך אצל פרנקון?"‬ ‫"שישים וחמישה דולר‪".‬‬ ‫"אני לא יכול להיות ראוותני כמו גאי אנין הטעם‪ .‬חמישים זה המקסימום‪ .‬מתאים? יופי‪.‬‬ ‫קדימה‪ .‬תגיד לבילינגס שיסביר לך על בניין הכולבו‪ .‬אני רוצה משהו מודרני‪ .‬אתה מבין?‬ ‫מודרני‪ ,‬תקיף‪ ,‬מטורף‪ ,‬כזה שיוציא להם את העיניים‪ .‬אל תרסן את עצמך‪ .‬לך עד הסוף‪ .‬כל‬ ‫תכסיס שתוכל לחשוב עליו‪ ,‬כמה שיותר משוגע‪ ,‬יותר טוב‪ .‬בוא!"‬ ‫ג'ון אריק סנייט קפץ על רגליו‪ ,‬פתח בתנופה דלת שהובילה לחדר שרטוט ענקי‪ ,‬התפרץ‬ ‫פנימה‪ ,‬טס אל אחד השולחנות‪ ,‬נעצר לפניו ופנה אל אדם חסון למראה‪ ,‬שפני הירח שלו‬ ‫חמורות סבר‪" :‬בילינגס — רורק‪ .‬הוא המודרניסט שלנו‪ .‬תן לו את בית הכולבו ֶּבנְ טוֹ ן‪.‬‬ ‫תאסוף לו כמה כלים‪ .‬תשאיר לו את המפתחות שלך ותראה לו מה הוא צריך לנעול בלילה‪.‬‬ ‫תרשום אותו כאילו התחיל מהבוקר‪ .‬חמישים‪ .‬מתי הפגישה שלי עם האחים דולסון? אני‬ ‫כבר מאחר‪ .‬להתראות‪ ,‬אני כבר לא אחזור הלילה‪".‬‬ ‫הוא טס החוצה וטרק את הדלת אחריו‪ .‬בילינגס לא נראה מופתע‪ .‬הוא הביט ברורק כאילו‬ ‫היה במשרד מאז ומעולם‪ .‬הוא דיבר באדישות‪ ,‬במבטא דרומי לאה‪ .‬תוך עשרים דקות‬ ‫השאיר את רורק ליד שולחן השרטוט ולידו נייר‪ ,‬עפרונות‪ ,‬כלי שרטוט‪ ,‬מערכת תוכניות‪,‬‬ ‫תצלומים של בית הכולבו‪ ,‬תרשימים ורשימה ארוכה של הוראות‪.‬‬

‫רורק הביט בגיליון הנייר הלבן והנקי שלפניו‪ .‬אגרופו נקפץ בחוזקה סביב העיפרון הדק‪.‬‬ ‫הוא הניח אותו מידו‪ ,‬ואז הרים אותו שוב והחליק באגודלו על הגזע החלק‪ .‬הוא גילה שקצה‬ ‫העיפרון רוטט והזדרז להניח אותו שוב‪ .‬הוא כעס על עצמו שבשל חולשתו העניק משנה‬ ‫חשיבות לתפקיד החדש הזה‪ ,‬כי פתאום הבין מה היו עבורו באמת כל חודשי הבטלה‬ ‫הארוכים‪ .‬קצות אצבעותיו נלחצו אל הנייר‪ ,‬כאילו נדבקו לשם‪ ,‬כאילו המשטח היה טעון‬ ‫חשמל ואחז בבשרו של האיש שנגע בו‪ ,‬אחז והכאיב‪ .‬הוא ניתק את אצבעותיו מהנייר‪ .‬ואז‬ ‫החל לעבוד‪...‬‬ ‫ג'ון אריק סנייט היה בן חמישים‪ .‬היתה לו הבעה של תימהון משועשע‪ ,‬ממולח ונכלולי‪,‬‬ ‫כאילו חלק עם כל אדם שפגש מימיו סוד זימתי שאין צורך לדבר עליו משום שהוא מובן‬ ‫וגלוי לשניהם‪ .‬הוא היה אדריכל נודע‪ .‬הבעת פניו לא השתנתה גם כשציין עובדה זו‪ .‬הוא‬ ‫ראה בגאי פרנקון אידיאליסט לא־מעשי; הוא לא הגביל את עצמו לדוֹ גמה הקלאסית‪ .‬הוא‬ ‫היה הרבה יותר מוכשר וליברלי‪ .‬הוא בנה הכול‪ .‬הוא לא דחה את האדריכלות המודרנית‪,‬‬ ‫וכשלקוח נדיר דרש זאת‪ ,‬הוא בנה בשמחה גם קופסאות עירומות עם גגות שטוחים וקרא‬ ‫להם בניינים "מודרניים"‪ .‬הוא בנה בתי פאר רומיים שקרא להם "אניני טעם"; הוא בנה‬ ‫כנסיות גותיות שקרא להן "רוחניות"‪ .‬הוא לא ראה הבדל בין זה לזה‪ .‬מעולם לא התרגז‪,‬‬ ‫אלא אם כן אמרו עליו שהוא אקלקטי‪.‬‬ ‫היתה לו שיטת עבודה משלו‪ .‬הוא העסיק חמישה שרטטים מאסכולות שונות והיה עורך‬ ‫ביניהם תחרות על כל עבודה שקיבל‪ .‬לאחר מכן היה בוחר בתוכנית הזוכה ומשכלל אותה‬ ‫באמצעות מאפיינים משאר הארבעה‪" .‬שישה מוחות טובים מאחד‪ ",‬נהג לומר‪.‬‬ ‫כשראה רורק את האיור הסופי של בית הכולבו ֶּבנטוֹ ן‪ ,‬הבין מדוע לא חשש סנייט לשכור‬ ‫אותו‪ .‬הוא זיהה את החללים שתיכנן‪ ,‬את החלונות‪ ,‬את השיטה שלפיה תיכנן את זרימת‬ ‫האוויר; אך בנוסף ראה גם כותרות קורינתיות‪ ,‬קמרונות גותיים‪ ,‬נברשות קולוניאליות‬ ‫וחיפויי גבס מוזרים‪ ,‬מעין מוּ ריים‪ .‬האיור נצבע בצבעי מים ובעדינות מופלאה‪ .‬הוא הודבק‬ ‫על קרטון וכוסה בנייר דקיק ושקוף‪ .‬העובדים שבחדר השרטוט לא הורשו להתבונן בו אלא‬ ‫ממרחק; כולם נדרשו ליטול את ידיהם ולהשליך כל סיגריה‪ ,‬לפני שיתקרבו אליו‪ .‬ג'ון אריק‬ ‫סנייט ייחס חשיבות רבה להצגת התוכנית בפני הלקוח והעסיק סיני צעיר — סטודנט‬ ‫לאדריכלות — רק כדי לצייר את יצירות המופת הללו‪.‬‬ ‫רורק ידע למה עליו לצפות ממשרתו‪ .‬הוא ידע שלעולם לא יראה את בנייניו נבנים‪ ,‬אלא‬ ‫רק חלקים מהם‪ ,‬שאותם העדיף לא לראות כלל‪ .‬אך לפחות היה חופשי לתכנן כאוות נפשו‪,‬‬ ‫לרכוש ניסיון בפתרון בעיות מעשיות‪ .‬זה היה פחות משרצה ויותר משציפה לקבל‪ .‬הוא‬ ‫השלים עם הדברים כמות שהם‪ .‬הוא התוודע לחבריו השרטטים‪ ,‬לארבעת המתחרים שלו‪,‬‬ ‫וגילה שהם זכו לכינויים בחדר השרטוט‪" :‬קלאסי"‪" ,‬גותי"‪" ,‬רנסאנס" ו"שונות"‪ .‬הוא עיווה‬ ‫"הי‪ ,‬מודרניסט‪".‬‬ ‫מעט את פניו כשפנו אליו בכינוי ‪ֵ :‬‬ ‫שביתת פועלי הבניין העלתה את חמתו של גאי פרנקון‪ .‬השביתה החלה נגד הקבלנים‬ ‫יז־בלמוֹ נט והתפשטה לכל הבניינים החדשים שנבנו בעיר‪ .‬בעיתונים‬ ‫שעסקו בהקמת מלון נוֹ ֶּ‬

‫צוין שהאדריכלים של מלון נוֹ יז־בלמונט היו מ"פרנקון את הייר"‪.‬‬ ‫ברוב העיתונים ליבו את השביתה ודחקו בקבלנים שלא להיכנע‪ .‬ההתקפות הקולניות‬ ‫ביותר נגד השובתים נשמעו מעל דפי העיתונים רבי־התפוצה של רשת ויינאנד הגדולה‪.‬‬ ‫"תמיד עמדנו לצד זכויותיו של האדם הקטן‪ ",‬הכריזו העורכים הראשיים במאמרי‬ ‫המערכת של ויינאנד‪" ,‬כנגד הכרישים הגדולים‪ ,‬המתהדרים בזכויות היתר שלהם‪ ,‬אך איננו‬ ‫יכולים לתמוך בהרס החוק והסדר‪ ".‬היה קשה לקבוע אם עיתוניו של ויינאנד הם שהנחו את‬ ‫דעת הקהל‪ ,‬או שדעת הקהל הנחתה את עיתוניו של ויינאנד‪ .‬רק דבר אחד היה ברור‪:‬‬ ‫השניים צעדו יד ביד‪ .‬על כל פנים‪ ,‬פרט לגאי פרנקון ולמספר מצומצם של אנשים אחרים‪,‬‬ ‫איש לא ידע שגייל ויינאנד היה הבעלים של החברה שקנתה את מלון נויז־בלמונט‪.‬‬ ‫הדבר הוסיף לא מעט למורת רוחו של פרנקון‪ .‬עסקי הנדל"ן של גייל ויינאנד‪ ,‬כך סיפרו‬ ‫בעיר‪ ,‬היו נרחבים עוד יותר מאימפריית העיתונים שלו‪ .‬זאת היתה ההזדמנות הראשונה‬ ‫שניתנה לפרנקון לעבוד עבור ויינאנד‪ .‬וכיוון שחשב על כל האפשרויות שעשויות להיפתח‬ ‫בפניו‪ ,‬הוא עט עליה כמוצא שלל רב‪ .‬הוא וקיטינג השקיעו את מרב מאמציהם ושירטטו את‬ ‫ארמונות הרוקוקו המצועצעים ביותר עבור מעסיקיהם העתידיים‪ ,‬שידם היתה משגת לשלם‬ ‫עשרים וחמישה דולר ללילה לחדר‪ ,‬ושחיפויי טיח עם מוטיבים פרחוניים וקופידונים משיש‪,‬‬ ‫וגם כלובי מעליות פתוחים מעשה שבכה מארד‪ ,‬מצאו חן בעיניהם‪ .‬השביתה ניפצה את כל‬ ‫אותן הזדמנויות עתידות; זו לא היתה אשמתו של פרנקון‪ ,‬אבל איש לא ידע במי עלול גייל‬ ‫ויינאנד לתלות את האשם ומאיזו סיבה‪ .‬כולם שמעו על התנודות הגחמניות והבלתי צפויות‬ ‫בחסדיו של ויינאנד; כולם ידעו שמעטים הם האדריכלים שהעסיק אי־פעם ושזכו לעבוד‬ ‫אצלו שנית‪.‬‬ ‫מצב רוחו הזועף של פרנקון הביא להתפרצויות חסרות בסיס וחסרות תקדים כלפי האדם‬ ‫היחיד שהיה חסין מפניהן מאז ומעולם — פיטר קיטינג‪ .‬קיטינג משך בכתפיו והפנה לו את‬ ‫גבו בחוצפה שקטה‪ ,‬ואז היה מסתובב חסר מטרה מחדר לחדר ונובח בלי סיבה על שרטטים‬ ‫צעירים‪ .‬בפתח אחד החדרים התנגש בלושס נ' הייר וסינן לעברו‪" :‬שים לב לאן אתה הולך!"‬ ‫הזקן הביט בו בתימהון ומיצמץ בעיניו‪.‬‬ ‫במשרד לא היתה כמעט עבודה‪ ,‬לא היה מה לומר‪ ,‬לא היה עם מי לדבר‪ .‬קיטינג הקדים‬ ‫לעזוב באותו יום וצעד לביתו בשעות הדמדומים של ערב דצמבר קר‪.‬‬ ‫בבית קילל בקול את ריח הצבע שנדף מהרדיאטורים הבוערים מחום‪ .‬הוא קילל גם את‬ ‫הקור‪ ,‬כשאמו פתחה חלון‪ .‬הוא לא מצא סיבה לאי־השקט שבלבו‪ ,‬אלא אם כן זאת היתה‬ ‫הבטלה הפתאומית שהשאירה אותו בודד‪ .‬ובדידות היתה הדבר היחיד שלא יכול לשאת‪.‬‬ ‫הוא חטף את שפופרת הטלפון וטילפן אל קתרין הלסי‪ .‬קולה הצלול היה כמו יד שנלחצה‬ ‫אל מצחו הלוהט‪ .‬הוא אמר‪" :‬שום דבר‪ ,‬יקירתי‪ ,‬רק תהיתי אם תהיי הערב בבית‪ .‬חשבתי‬ ‫לקפוץ אלייך אחרי ארוחת הערב‪".‬‬ ‫"בוודאי‪ ,‬פיטר‪ ,‬אהיה בבית‪".‬‬ ‫"מצוין‪ .‬בערך בשמונה וחצי?"‬

‫"כן‪ ...‬אה‪ ,‬פיטר‪ ,‬שמעת על דוד שלי אלזוורת'?"‬ ‫"כן‪ ,‬לעזאזל‪ ,‬שמעתי על הדוד שלך אלזוורת'‪ ...‬תסלחי לי‪ ,‬קייטי‪ ...‬תסלחי לי‪ ,‬יקירתי‪ .‬לא‬ ‫התכוונתי להתפרץ‪ ,‬אבל כל היום אני שומע על דוד שלך‪ .‬אני יודע‪ ,‬זה נפלא וכל זה‪ ,‬אבל‬ ‫בואי לא נשוחח עליו הלילה!"‬ ‫"לא‪ ,‬בוודאי שלא‪ .‬אני מצטערת‪ .‬אני מבינה‪ .‬אחכה לך‪".‬‬ ‫"להתראות‪ ,‬קייטי‪".‬‬ ‫הוא שמע את הפרק האחרון בעלילותיו של אלזוורת' טוהי‪ ,‬אבל לא רצה לחשוב על כך‪,‬‬ ‫כי המעשה החזיר אותו לנושא מרגיז — השביתה‪ .‬שישה חודשים קודם לכן‪ ,‬בשיא הצלחתו‬ ‫עם "דרשות חקוקות באבן"‪ ,‬חתם טוהי על חוזה והחל לכתוב בקביעות טור יומי עבור רשת‬ ‫ב"באנר" התחיל כטור לביקורת אמנות‪ ,‬אך‬ ‫ויינאנד בשם "קול אחד קטן"‪ .‬הטור שהופיע ּ‬ ‫גדל ותפח לבמה בלתי רשמית שמעליה היה טוהי חורץ דין על אמנות‪ ,‬ספרות‪ ,‬מסעדות‬ ‫בניו יורק‪ ,‬משברים בינלאומיים וסוציולוגיה — בעיקר סוציולוגיה‪ .‬הטור נחל הצלחה‬ ‫אדירה‪ .‬אבל שביתת פועלי הבניין העמידה את טוהי במצב קשה‪ .‬הוא לא הסתיר את אהדתו‬ ‫לשובתים‪ ,‬אך לא כתב על כך‪ ,‬ולו מילה‪ ,‬בטור שלו; איש לא היה חופשי לכתוב כרצונו‬ ‫בעיתון ששייך לגייל ויינאנד‪ ,‬פרט לגייל ויינאנד עצמו‪ .‬באותו ערב אורגנה עצרת המונית‬ ‫למען השובתים‪ .‬אישים רבים וידועים היו אמורים לנאום בה‪ ,‬בהם גם טוהי‪ .‬שמו הוזכר‪ ,‬על‬ ‫כל פנים‪.‬‬ ‫המאורע היה כר פורה לניחושים והשערות‪ ,‬והיו שהתערבו אם טוהי יעז להופיע‪" .‬הוא‬ ‫יופיע‪ ",‬שמע קיטינג שרטט שהצהיר בביטחון רב‪" ,‬הוא יקריב את עצמו‪ ,‬הוא מהטיפוסים‬ ‫האלה‪ .‬הוא האדם הישר ביותר — והיחיד — בכל עולם העיתונות‪".‬‬ ‫"הוא לא יופיע‪ ",‬אמר אחר‪" .‬אתה לא קולט מה זה אומר‪ ,‬לדפוק ככה את ויינאנד? ואם‬ ‫ויינאנד ישים עליו עין‪ ,‬הוא יהרוס אותו‪ .‬זה בטוח כמו אש הגיהינום‪ .‬איש לא ידע מתי או‬ ‫איך הוא יעשה את זה‪ .‬אבל הוא יעשה את זה‪ ,‬ואף אחד לא יוכל להוכיח כלום‪ .‬ברגע‬ ‫שוויינאנד שם עליך עין‪ ,‬אתה גמור‪ ".‬את קיטינג זה לא עניין‪ ,‬כך או אחרת‪ .‬כל הנושא‬ ‫הרגיז אותו‪.‬‬ ‫באותו ערב אכל את ארוחתו בדממה‪ .‬גברת קיטינג החלה לומר‪" :‬אה‪ ,‬דרך אגב‪ "...‬וזאת‬ ‫כדי להנחות את השיחה אל המסלול המוכר היטב‪ ,‬אך הוא התפרץ לעברה‪" :‬אל תדברי על‬ ‫קתרין‪ .‬שבי בשקט‪ ".‬מהרגע ההוא ואילך היא לא השמיעה קול‪ ,‬אלא רק ערמה עוד ועוד‬ ‫אוכל על צלחתו‪.‬‬ ‫הוא שכר מונית לגריניץ' וילג'‪ .‬הוא נחפז לעלות במדרגות‪ .‬הוא צילצל בפעמון בקוצר‬ ‫רוח‪ .‬הוא חיכה‪ ,‬אך לא שמע תשובה‪ .‬הוא עמד שעון על הקיר וצילצל ארוכות‪ .‬קתרין לא‬ ‫תצא מהבית בידיעה שהוא עומד לבוא‪ ,‬חשב בינו לבינו; זה לא ייתכן‪ .‬הוא ירד אל הרחוב‬ ‫והציץ בחלונות דירתה‪ ,‬כמתקשה להאמין‪ .‬החלונות היו חשוכים‪.‬‬ ‫הוא עמד והתבונן בחלונות‪ ,‬כמו חזה בבגידה איומה‪ .‬פתאום שטף אותו רגש מחליא של‬ ‫בדידות‪ ,‬כאילו היה חסר בית בכרך הגדול‪ .‬לרגע שכח את כתובתו‪ ,‬ובכלל את עצם קיומה‬ ‫דודה להקריב את עצמו‬ ‫ּ‬ ‫של דירתו‪ .‬ואז נזכר בעצרת ההיא‪ ,‬בעצרת ההמונית שבה היה אמור‬

‫כמו קדוש מעונה‪ .‬לשם הלכה‪ ,‬חשב לעצמו‪ ,‬הטיפשונת! בקול רם אמר‪" :‬שתלך לעזאזל!‪"...‬‬ ‫והחל לצעוד במהירות אל אולם הכנסים‪.‬‬ ‫נורת חשמל יחידה ועירומה דלקה מעל שער הכניסה הרבוע לאולם‪ ,‬נורה קטנה‪,‬‬ ‫כחלחלה־לבנה‪ ,‬שבהקה באיום מבשר רעות — קרה מדי ובהירה מדי‪ .‬נדמה שצצה פתאום‬ ‫מתוך רחוב חשוך והאירה זרזיף של גשם שנזל מאדן חלון כמו מחט מבריקה מזכוכית‪,‬‬ ‫דקיקה וחלקלקה‪ .‬קיטינג נזכר פתאום בכל אותם סיפורים מטורפים על אנשים ששופדו‬ ‫בנטיף קרח‪ .‬כמה סקרנים עמדו בגשם סביב הכניסה‪ ,‬וגם כמה שוטרים‪ .‬הדלת היתה פתוחה‪.‬‬ ‫המבואה האפלה היתה מלאה עד אפס מקום באנשים שלא הצליחו להיכנס לאולם הגדוש‪.‬‬ ‫הם האזינו לרמקול שהותקן במיוחד לכבוד האירוע‪ .‬ליד הדלת עמדו שלוש צלליות וחילקו‬ ‫עלונים לעוברים ושבים‪ .‬אחת מהן היתה של צעיר שחפני למראה‪ ,‬לא־מגולח‪ ,‬ובעל צוואר‬ ‫ארוך וחשוף‪ .‬השנייה היתה של צעיר נאה שעטה צווארון פרווה מעל מעיל יקר‪ .‬השלישית‬ ‫היתה של קתרין הלסי‪.‬‬ ‫היא עמדה מכווצת בגשם‪ ,‬ובטנה בלטה לפניה מרוב עייפות‪ .‬אפה היה אדום‪ ,‬ועיניה נצצו‬ ‫בהתרגשות‪ .‬קיטינג נעצר ונעץ בה מבט‪.‬‬ ‫כמעט מוכנית הושיטה לו עלון‪ ,‬ורק אז נשאה את מבטה וראתה אותו‪ .‬היא חייכה‪ ,‬בלי‬ ‫שמץ השתוממות‪ ,‬וקראה בשמחה‪:‬‬ ‫"פיטר! יפה מצדך שבאת!"‬ ‫"קייטי‪ "...‬הוא הרגיש מחנק בגרונו‪" .‬קייטי‪ ,‬מה לעזאזל‪"...‬‬ ‫"הייתי מוכרחה‪ ,‬פיטר‪ ".‬בקולה לא שמע ולו שמץ של התנצלות‪" .‬אתה לא מבין‪"...‬‬ ‫"היכנסי פנימה‪ ,‬יורד גשם‪".‬‬ ‫"אני לא יכולה‪ ,‬אני צריכה לחלק‪"...‬‬ ‫"לפחות זוזי מהגשם‪ ,‬טיפשה שכמותך!" הוא דחף אותה בגסות לתוך הפתח ולפינה‬ ‫חשוכה במבואה‪.‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬יקירי‪ ,‬אתה לא כועס‪ ,‬נכון? אתה חייב להבין‪ :‬לא האמנתי שהדוד שלי ירשה לי‬ ‫לבוא לכאן הלילה‪ .‬אבל ברגע האחרון הוא אמר שאוכל לבוא‪ ,‬אם כך אני רוצה‪ ,‬ואפילו‬ ‫לעזור בחלוקת העלונים‪ .‬ידעתי שתבין‪ ,‬והשארתי לך פתק על השולחן בסלון‪ .‬הסברתי‬ ‫לך‪"...‬‬ ‫"השארת לי פתק? בפנים?"‬ ‫"כן‪ ...‬אוי‪ ,‬לא חשבתי על זה‪ .‬הרי ברור שלא יכולת להיכנס פנימה! כמה טיפשי מצדי‪.‬‬ ‫אבל מיהרתי! לא‪ ,‬אל תכעס‪ ,‬בבקשה! אתה לא רואה כמה זה חשוב? אתה לא מבין מה הוא‬ ‫מקריב בזה שהוא בא לכאן? ידעתי שהוא יעשה את זה‪ .‬אמרתי להם‪ ,‬לכל מי שאמרו שאין‬ ‫סיכוי‪ ,‬שזה יהיה סופו‪ .‬אולי זה באמת יהיה סופו‪ ,‬אבל לא אכפת לו‪ .‬זה האופי שלו‪ .‬אני‬ ‫מפחדת‪ ,‬ואני גם מאושרת מאוד‪ ,‬כי מה שהוא עושה נוטע בי אמונה בבני האדם‪ .‬אבל אני‬ ‫מפחדת‪ ,‬כי ויינאנד‪"...‬‬ ‫"שקט! שמעתי על זה‪ ,‬ונמאס לי מזה‪ .‬אני לא רוצה לשמוע לא על הדוד שלך‪ ,‬ולא על‬

‫ויינאנד ולא על השביתה הארורה‪ .‬בואי נלך מכאן‪".‬‬ ‫"אוי‪ ,‬לא‪ ,‬פיטר‪ ,‬אני לא יכולה! אני רוצה לשמוע אותו‪"...‬‬ ‫"הי‪ ,‬אתם‪ ,‬תסתמו את הפה!" השתיק אותם מישהו מהקהל‪.‬‬ ‫ֵ‬ ‫"אנחנו מחמיצים את העיקר‪ ",‬לחשה‪" .‬אוסטן ֶה ֶלר מדבר עכשיו‪ .‬אתה לא רוצה לשמוע‬ ‫את אוסטן הלר?"‬ ‫קיטינג הציץ ברמקול בכבוד מסוים; מאז ומעולם רחש כבוד לשמות מפורסמים‪ .‬הוא לא‬ ‫הרבה לקרוא את אוסטן הלר‪ ,‬אבל ידע שהוא העיתונאי המפורסם ביותר של ה"כרוניקל"‪,‬‬ ‫עיתון מבריק ובלתי תלוי‪ ,‬האויב המושבע של רשת ויינאנד‪ .‬הוא ידע שהוא נצר למשפחה‬ ‫עתיקה ורמת יחס‪ ,‬בוגר אוקספורד‪ ,‬שהחל את המקצוע שלו כמבקר ספרותי‪ ,‬ולימים הקדיש‬ ‫את עצמו להרס שיטתי של כל כפייה באשר היא‪ ,‬פרטית וציבורית‪ ,‬בשמים ועל פני האדמה‪.‬‬ ‫הוא ידע שמטיפים ובנקאים‪ ,‬נשות מועדונים וארגוני עובדים מקללים את האיש‪ .‬הוא ידע‬ ‫שנימוסיו טובים יותר מנימוסיהם של אנשי החברה הגבוהה‪ ,‬מושא לעגו‪ ,‬ושהוא קשוח‬ ‫מהפועל הפשוט ביותר שעליו הגן‪ .‬הוא ידע שהאיש מסוגל לשוחח על המחזה האחרון‬ ‫בברודוויי‪ ,‬כמו גם על שירת ימי הביניים ועל הכלכלה העולמית‪ .‬הוא ידע שהאיש מעולם‬ ‫לא תרם לצדקה‪ ,‬אך ביזבז הרבה יותר משהיה יכול להרשות לעצמו בהגנה על אסירים‬ ‫פוליטיים באשר הם‪.‬‬ ‫הקול שבקע מהרמקול היה יבש‪ ,‬מדויק‪ ,‬והיה בו שמץ של מבטא בריטי‪.‬‬ ‫"‪...‬יש להביא בחשבון‪ ",‬אמר אוסטן הלר בלי התרגשות‪" ,‬שלרוע מזלנו שומה עלינו‬ ‫לחיות יחד‪ ,‬ולכן עלינו לזכור היטב שהדרך הטובה ביותר לקיים חוקים היא לצמצם את‬ ‫מספרם במידת האפשר‪ .‬אינני רואה אמת מידה מוסרית שלפיה נוכל למדוד את התפיסה‬ ‫הבלתי מוסרית שבקיומה של אומה‪ ,‬אלא לפי כמות הזמן‪ ,‬המחשבה‪ ,‬הכסף והמשמעת‬ ‫שהחברה סוחטת מכל אזרחיה‪ .‬ערכה של האומה ורמתה התרבותית עומדים ביחס הפוך‬ ‫לעושק הזה‪ .‬אין להעלות על הדעת חוק שייאלץ אדם לעבוד בכל תנאי‪ ,‬מלבד התנאים‬ ‫שהוא בוחר לקבוע לעצמו‪ .‬אין להעלות על הדעת חוק שימנע ממנו לקבוע את תנאיו —‬ ‫ממש כשם שאין להעלות על הדעת חוק שיכפה על המעסיקים לקבל את אותם תנאים‪.‬‬ ‫החופש להסכים או לסרב עומד ביסודה של חברה כמו שלנו‪ ,‬והחופש לשבות הוא חלק‬ ‫קיטשן‪ 5,‬ממזר שקולו הרעים לא‬ ‫ֶ‬ ‫מה ְלז‬ ‫לפטרוניוּ ס מסוים ֶ‬ ‫ממנו‪ .‬ציינתי זאת בעיקר בתגובה ּ ֶ‬ ‫מעט בעת האחרונה‪ ,‬כשאמר לנו ששביתה זו מייצגת את הרס החוק והסדר‪".‬‬ ‫‪ 5‬אנגלית — מטבח השטן‪ ,‬שכונת עוני בניו יורק‪.‬‬

‫מהרמקול בקעו צלילים גבוהים וצורמים של הסכמה‪ ,‬כשהקהל פרץ בתשואות‪ .‬בקהל‬ ‫שהתגודד בלובי נשמעו קריאות תדהמה‪ .‬קתרין אחזה בזרועו של פיטר‪ .‬היא לחשה באוזנו‪:‬‬ ‫קיטשן‪ .‬הוא יכול להרשות‬ ‫ֶ‬ ‫בהלז‬ ‫"אוי‪ ,‬פיטר! הוא מתכוון לוויינאנד! כי ויינאנד נולד ֶ‬ ‫לעצמו לומר דבר כזה‪ ,‬אבל ויינאנד יוציא את זה על דוד אלזוורת'!"‬ ‫קיטינג לא היה מסוגל להמשיך להקשיב לנאומו של הלר‪ .‬ראשו הסתחרר כמו גלגל ופעם‬ ‫בכאב חזק כל כך‪ ,‬שהקולות הכאיבו לעיניו‪ .‬הוא נאלץ לעצום אותן בכוח ונשען על הקיר‪.‬‬

‫לפתע חש בדומייה מוזרה שהשתררה סביבו‪ ,‬ומיד התנער ופקח את עיניו‪ .‬הוא לא הרגיש‬ ‫שנאומו של הלר הסתיים‪ .‬הוא ראה את האנשים במבואה עומדים בציפייה מתוחה וחגיגית‪,‬‬ ‫והרחש שעלה מהרמקול משך את עיני כולם אל המשפך האפל שממנו בקע‪ .‬לפתע החריד‬ ‫קול את הדממה‪ ,‬קול חזק ואיטי‪:‬‬ ‫"גבירותי ורבותי‪ ,‬לכבוד הוא לי להציג בפניכם את מר אלזוורת' מוֹ נקטוֹ ן טוהי!"‬ ‫טוב‪ ,‬חשב לעצמו קיטינג‪ ,‬בנט זכה בשישה דולרים בהתערבות במשרד‪ .‬שוב השתררה‬ ‫דממה לשניות מספר‪ ,‬ומה שאירע לאחריה הלם בקיטינג כמו פטיש על קודקודו‪ .‬זה לא היה‬ ‫קול‪ ,‬וגם לא מהלומה‪ ,‬זה היה משהו שקרע את הזמן לשניים‪ ,‬שניתק את הרגע מהרגע‬ ‫השגרתי שקדם לו‪ .‬בתחילה היה רק הלם‪ :‬שנייה שלמה חלפה לפני שהבין מה קרה‪ .‬אלה היו‬ ‫תשואות‪ .‬זו היתה התפרצות כה עזה של מחיאות כפיים‪ ,‬עד שלרגע ציפה שהרמקול‬ ‫יתפוצץ‪ .‬הן נמשכו ונמשכו ולחצו על קירות המבואה‪ ,‬והוא חש שהקירות כמו נהדפים‬ ‫החוצה‪ ,‬אל הרחוב‪.‬‬ ‫אנשים סביבו הריעו‪ .‬קתרין עמדה לצדו בשפתיים פשוקות‪ ,‬ולרגע היה משוכנע שהיא לא‬ ‫נושמת‪.‬‬ ‫זמן רב חלף עד ששוב השתררה דומייה‪ ,‬מיידית ומזעזעת כמו השאגה שקדמה לה‪.‬‬ ‫הרמקול גווע בצליל גבוה‪ ,‬נשנק‪ .‬האנשים במבואה עמדו בלא ניע‪ .‬ואז נשמע הקול‪.‬‬ ‫"אחי‪ ",‬הוסיף הקול ברוך ומבלי משים‪ ,‬כל‬ ‫"ידידי!" אמר הקול‪ ,‬בפשטות ובהדרת כבוד‪ַ .‬‬ ‫כולו אומר רגש‪ ,‬ובה־בעת גם מחייך בהתנצלות על הרגש‪" .‬קבלת הפנים שלכם נגעה ללבי‬ ‫כפי שלא אוכל לתאר לכם‪ .‬אני מקווה שתסלחו לי על אותו שריד ילדי יהיר שמצוי בכולנו‪.‬‬ ‫אבל אני מבין‪ ,‬וברוח זו גם מקבל את הכבוד שהענקתם לי‪ ,‬כי אני יודע שלא הענקתם אותו‬ ‫לי‪ ,‬כאדם פרטי‪ ,‬אלא לעיקרון שהגורל איפשר לי לייצג הערב במלוא הענווה‪".‬‬ ‫זה לא היה קול‪ ,‬זה היה פלא‪ .‬הוא פרש את עצמו כמו דגל קטיפה‪ .‬הוא דיבר במילים‬ ‫אנגליות מוכרות‪ ,‬אך הבהירות המהדהדת של כל הברה והברה שיוותה להן צליל של שפה‬ ‫חדשה‪ ,‬שפה שנשמעת לראשונה‪ .‬זה היה קולו של ענק‪.‬‬ ‫קיטינג עמד בפה פעור‪ .‬הוא לא שמע מה דיבר הקול‪ .‬הוא שמע רק את יופיים של‬ ‫הצלילים ותו לא‪ .‬הוא לא חש צורך לדעת את משמעות הדברים‪ :‬הוא היה מוכן לקבל הכול‪,‬‬ ‫להיות מובל בעיוורון לכל מקום‪.‬‬ ‫"‪...‬אם כן‪ ,‬ידידי‪ ",‬דיבר הקול‪" ,‬הלקח שעלינו ללמוד ממאבקנו הטרגי הוא לקח האחדות‪.‬‬ ‫עלינו להתאחד‪ ,‬כי אחרת נובס‪ .‬רצוננו‪ ,‬רצון המקופחים‪ ,‬הנשכחים והמדוכאים‪ ,‬יגבש אותנו‬ ‫לחומת מגן מוצקה‪ ,‬עם אמונה משותפת ומטרה אחת‪ .‬זאת השעה שעלינו לוותר על בעיות‬ ‫קטנוניות של רווחים‪ ,‬של נוחיות ושל סיפוק אישי‪ .‬זאת השעה למזג את האני הפרטי בתוך‬ ‫זרם גדול‪ ,‬בתוך הגאות הקרבה ובאה לשטוף את כולנו אל עבר העתיד‪ ,‬אם נרצה ואם לאו‪.‬‬ ‫ההיסטוריה‪ ,‬ידידי‪ ,‬אינה שואלת שאלות וגם אינה מצפה להסכמה‪ .‬אי אפשר להחזיר אותה‬ ‫לאחור‪ ,‬היא איתנה כקולם של ההמונים שיוצרים אותה‪ .‬בואו נקשיב לקול הזה‪ .‬בואו‬ ‫נתאגד‪ ,‬אחי‪ .‬בואו נתאגד‪".‬‬ ‫קיטינג הביט בקתרין‪ .‬היא לא היתה קתרין; הוא ראה לצדו פנים לבנות שנמסו לצלילי‬

‫דודה‪ ,‬הדוד שקיטינג לא חש כלפיו קנאה‪,‬‬ ‫ּ‬ ‫הרמקול‪ .‬וזה לא היה משום שהאזינה לקולו של‬ ‫אף שהצטער על כך‪ .‬לא היתה חיבה בפנים שראה לצדו‪ .‬היה בהן משהו קר ולא־אישי‪,‬‬ ‫שהשאיר אותה חלולה‪ .‬נדמה שכוח הרצון שלה נכנע‪ ,‬והיא נותרה חסרת אונים‪ ,‬פרט לאותו‬ ‫דבר חסר ׁ ֵשם שלתוכו נבלעה‪.‬‬ ‫"בואי נלך‪ ",‬לחש לה‪ .‬קולו נשמע פראי‪ .‬בלבו ניעור הפחד‪.‬‬ ‫היא פנתה אליו‪ ,‬כאילו הקיצה זה עתה ממצב של אובדן הכרה‪ .‬הוא ידע שהיא מנסה‬ ‫לזהות מיהו ומהו‪ .‬היא לחשה‪" :‬כן‪ ,‬בוא נלך‪".‬‬ ‫הם צעדו ברחובות בגשם‪ ,‬בלי כל מטרה‪ .‬הלילה היה קר‪ ,‬אבל הם המשיכו לצעוד‪ ,‬לנוע‪,‬‬ ‫לחוש בתנועה‪ ,‬להתוודע לשרירים שהניעו אותם‪.‬‬ ‫"עוד נירטב עד העצמות‪ ",‬אמר קיטינג לבסוף בפשטות ובטבעיות‪ ,‬ככל שהצליח‪.‬‬ ‫שתיקתם הפחידה אותו; היא הוכיחה ששניהם חוו את אותו הדבר‪ ,‬וכי הדבר הזה היה‬ ‫אמיתי‪" .‬בואי נמצא איזה מקום לשתות‪".‬‬ ‫"כן‪ ",‬השיבה קתרין‪" ,‬בוא‪ .‬קר כל כך‪ ...‬נכון שזה טיפשי מצדי? החמצתי את הנאום של‬ ‫דודי‪ ,‬וכל כך רציתי לשמוע אותו‪ ".‬זה היה בסדר‪ .‬היא הזכירה את הדבר‪ .‬היא הזכירה אותו‬ ‫בטבעיות גמורה‪ ,‬ואף הביעה חרטה במידה נאותה‪ .‬והדבר חלף‪" .‬אבל רציתי להיות‬ ‫בחברתך‪ ,‬פיטר‪ ...‬אני תמיד רוצה להיות בחברתך‪ ".‬הדבר פירפר פרפור אחרון‪ ,‬לא בגלל‬ ‫הדברים שאמרה‪ ,‬אלא מתוך הסיבה שהניעה אותה לומר אותם‪ .‬ואז הוא נעלם‪ ,‬וקיטינג‬ ‫חייך; אצבעותיו חיפשו את מפרק ידה החשוף‪ ,‬בין השרוול לכפפה‪ ,‬ועורה היה חמים כנגד‬ ‫עורו‪...‬‬ ‫לאחר ימים רבים שמע קיטינג את הסיפור שסופר בעיר כולה‪ .‬למחרת אותה עצרת‬ ‫המונית העלה גייל ויינאנד את שכרו של אלזוורת' טוהי‪ .‬טוהי ניסה לסרב‪ ,‬ואף ענה לו‬ ‫בזעם‪" :‬לא תוכל לשחד אותי‪ ,‬מר ויינאנד‪ ",‬אבל הלה השיב‪" ,‬אל תנסה להחמיא לעצמך‪".‬‬ ‫לאחר שחוסלה השביתה‪ ,‬חודשה הבנייה במשנה מרץ בכל קצות העיר‪ .‬קיטינג עשה לילות‬ ‫כימים‪ ,‬שכן פרויקטים חדשים זרמו אל המשרד‪ .‬פרנקון חייך בשמחה אל כל אחד מעובדיו‪,‬‬ ‫ואפילו ערך להם מסיבה קטנה כדי למחוק את זכר הדברים שאמר נגדם‪ .‬סוף כל סוף הושלם‬ ‫רסייד דרייב — בניין בסגנון רנסאנס‬ ‫בריב ַ‬ ‫ֶ‬ ‫הארמון של מר וגברת דייל איינזוורת'‪ ,‬שנבנה‬ ‫מאוחר‪ ,‬מאבן גרניט אפורה‪ ,‬שהיה קרוב מאוד ללבו של קיטינג‪ .‬מר וגברת דייל איינזוורת'‬ ‫ערכו חנוכת בית חגיגית והזמינו אליה גם את גאי פרנקון וגם את פיטר קיטינג‪ .‬רק לושס נ'‬ ‫הייר נשכח‪ ,‬ממש בלי כוונה‪ ,‬כפי שאירע לו בעת האחרונה‪ .‬פרנקון נהנה מהחגיגה‪ ,‬כי כל‬ ‫מטר רבוע של גרניט שציפה את הבית הזכיר לו את הסכומים העצומים ששולמו למחצבה‬ ‫מסוימת בקונטיקט‪ .‬קיטינג נהנה מהמסיבה משום שגברת איינזוורת' המכובדת אמרה לו‬ ‫בחיוך לבבי‪" :‬הייתי בטוחה שאתה שותפו של מר פרנקון! אבל כן‪ ,‬הרי זה 'פרנקון את‬ ‫הייר'! איזה חוסר תשומת לב מצדי! להגנתי אוכל רק לומר שאם אינך שותפו‪ ,‬אתה בלי‬ ‫ספק ראוי לכך!"‬ ‫החיים במשרד נמשכו על מי מנוחות‪ .‬זו היתה אחת מאותן תקופות‪ ,‬שהכול מסתדר בהן‬

‫על הצד הטוב ביותר‪.‬‬ ‫קיטינג הופתע מאוד כשבוקר אחד‪ ,‬זמן קצר לאחר קבלת הפנים אצל משפחת איינזוורת'‪,‬‬ ‫ראה את פרנקון מגיע למשרד בארשת זעופה‪.‬‬ ‫"אוה‪ ,‬זה כלום‪ ",‬ניפנף בידו בחוסר סבלנות כשקיטינג שאל מה קרה‪" .‬שום דבר לא‬ ‫קרה‪".‬‬ ‫בחדר השרטוט הבחין קיטינג בשלושה שרטטים שראשיהם רכונים מעל ה"ניו יורק‬ ‫ּבאנר"‪ ,‬והם קוראים בו בהתעניינות רבה שיש בה שמץ של אשמה‪ .‬הוא אפילו שמע גיחוך‬ ‫לא נעים מפיו של אחד מהם‪ .‬כשהבחינו בו‪ ,‬מיד נעלם העיתון‪ .‬לא היה לו פנאי להתעמק‬ ‫בנושא; שליח של אחד הקבלנים חיכה לו במשרדו‪ ,‬ועל שולחנו הצטברה ערמה גדולה של‬ ‫דואר ושרטוטים לאישור‪.‬‬ ‫הוא שכח כליל את העניין בתוך מהומת הפגישות שנמשכה שלוש שעות‪ .‬שוב הרגיש‬ ‫קליל‪ ,‬חד מחשבה ומלא מרץ‪ .‬כשהיה עליו להשוות שרטוט חדש לדגמים הטובים ביותר של‬ ‫אותו סגנון‪ ,‬הוא יצא לעבר הספרייה בשריקה עליזה והשרטוט מתנפנף בידו‪.‬‬ ‫תנופתו הובילה אותו עד לחדר הקבלה‪ ,‬ולפתע נעצר‪ .‬השרטוט שבידיו התעופף לפניו‪ ,‬ואז‬ ‫חזר ונצמד לברכיו‪ .‬הוא שכח לגמרי שלא יאה לו לעצור כך באמצע החדר‪ ,‬ועוד בנסיבות‬ ‫שכאלה‪.‬‬ ‫אישה צעירה עמדה ליד הדלפק ושוחחה עם פקידת הקבלה‪ .‬גופה הדקיק נראה כמעט‬ ‫בלתי אפשרי יחסית לגוף נורמלי; קוויו היו כה ארוכים ושבריריים ומוגזמים‪ ,‬עד שהוא נראה‬ ‫כמו ציור מסוגנן של אישה‪ .‬כל בן אנוש רגיל נראה כבד ומסורבל בהשוואה אליה‪ .‬היא‬ ‫לבשה חליפה אפורה ופשוטה‪ ,‬והניגוד שנוצר בין הגזרה החמורה לבין הופעתה היה בולט‬ ‫בעליל ואלגנטי להפליא‪ .‬היא הניחה על הדלפק את קצות האצבעות של ידה הצנומה‪,‬‬ ‫שהשלימה את הקו הישר והתקיף של זרועה‪ .‬עיניה האפורות לא היו סגלגלות בצורתן‪ ,‬כי‬ ‫אם שני חתכים ארוכים ומלבניים שנתחמו בשני פסים מקבילים של ריסים‪ .‬היא השרתה‬ ‫סביבה אווירה של שלוות רוח קרירה‪ ,‬ופיה המושלם נראה אכזרי‪ .‬פניה‪ ,‬שערה הזהוב‬ ‫והחיוור‪ ,‬חליפתה — הכול נראה כמעט חסר גוון‪ ,‬מרומז‪ ,‬על גבול המציאות‪ .‬כל דבר סביבה‬ ‫נראה כמעט וולגרי‪ ,‬בהשוואה אליה‪ .‬קיטינג עמד בלי ניע‪ .‬לראשונה בחייו הבין למה‬ ‫מתכוונים האמנים כשהם מדברים על היופי‪.‬‬ ‫"אני מוכנה להיפגש איתו עכשיו‪ ,‬אם בכלל‪ ",‬אמרה לפקידת הקבלה‪" .‬הוא ביקש ממני‬ ‫לבוא‪ ,‬וזה הזמן היחיד הפנוי לי‪ ".‬זו לא היתה פקודה; היא דיברה כאילו לא היה לה כל‬ ‫צורך לשוות לקולה נימה מצווה‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬אבל‪ "...‬אור היבהב על לוח המרכזייה של הפקידה‪ .‬היא חיברה את התקע בחיפזון‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬מר פרנקון‪ "...‬היא האזינה והינהנה בתחושת הקלה‪" .‬כן‪ ,‬מר פרנקון‪ ".‬היא פנתה אל‬ ‫האורחת‪" .‬את יכולה להיכנס‪".‬‬ ‫הצעירה הסתובבה והציצה בקיטינג כשעברה על פניו בדרכה למדרגות‪ .‬עיניה ריפרפו‬ ‫עליו בלי להשתהות‪ .‬משהו דעך בהערצתו אחוזת ההתפעלות‪ .‬הוא הספיק לראות את עיניה‪:‬‬ ‫מבטה נראה מותש ומעט מתנשא‪ ,‬אך הוא נסך בו הרגשה של אכזריות קרה‪.‬‬

‫הוא שמע אותה עולה במדרגות והרגש חלף‪ ,‬אבל אותה הערצה נשארה‪ .‬הוא מיהר‬ ‫בסקרנות אל פקידת הקבלה‪.‬‬ ‫"מי זאת?" שאל‪.‬‬ ‫הפקידה משכה בכתפיה‪" :‬זאת הילדה הקטנה של הבוס‪".‬‬ ‫"זקן ממוזל!" אמר קיטינג‪" .‬לא פלא שהוא הסתיר אותה מפני‪".‬‬ ‫"לא הבנת אותי‪ ",‬אמרה לו הפקידה‪" .‬זאת הבת שלו‪ .‬דומיניק פרנקון‪".‬‬ ‫"אה‪ ...‬וואו‪ ",‬מילמל קיטינג‪.‬‬ ‫"כן?" הציצה בו הנערה בעוקצנות‪" .‬לא קראת את ה'באנר' של הבוקר?"‬ ‫"לא‪ .‬למה?"‬ ‫"עדיף שתקרא‪".‬‬ ‫לוח המרכזייה שעל שולחנה החל לצלצל‪ ,‬והיא הפנתה אליו את גבה‪.‬‬ ‫הוא שלח נער שליח להביא לו את ה"באנר" והחל לקרוא בקוצר רוח את הטור "ביתך"‪,‬‬ ‫מאת דומיניק פרנקון‪ .‬הוא שמע שבעת האחרונה היא הצליחה מאוד בתיאורי בתים של‬ ‫אישים מפורסמים בניו יורק‪ .‬תחום התמחותה הצטמצם בעיקר לעיצוב פנים‪ ,‬אבל מדי פעם‬ ‫הרשתה לעצמה להפנות ִחצי ביקורת גם לאדריכלות‪ .‬הפעם בחרה לה כנושא את ביתם של‬ ‫האדון וגברת דייל איינזוורת' שעל ריברסייד דרייב‪ .‬בין שאר הדברים קרא גם את זה‪:‬‬ ‫"כשתיכנסו לאכסדרה עצומה משיש מוזהב‪ ,‬תחשבו שהגעתם לאולם העירייה‪ ,‬או למשרד‬ ‫הדואר הראשי‪ .‬אבל טעות בידכם‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬יש כאן הכול‪ :‬קומת ביניים עם אכסדרת‬ ‫עמודים‪ ,‬גרם מדרגות משתפך וחיפויים שגולפו כלולאות עור‪ .‬אבל זה לא עור‪ ,‬אלא שיש‪.‬‬ ‫בחדר האוכל יש שער ארד מרהיב בצורת שבכה קלועה‪ ,‬עם ענבי ארד טריים‪ ,‬שהוצמד‬ ‫בטעות אל התקרה‪ .‬את ספיני הקירות מקשטים ארנבות וברווזים מתים‪ ,‬ומסביבם זרים של‬ ‫גזר‪ ,‬פטוניות ואפונה ירוקה‪ .‬אינני סבורה שכל זה היה נאה במיוחד לו היה אמיתי‪ ,‬אך כיוון‬ ‫לבנים‪,‬‬ ‫שמדובר בחיפויי טיח גרועים‪ ,‬הכול בסדר‪ ...‬חלונות חדר השינה פונים אל קיר ֵ‬ ‫אפילו לא נאה במיוחד‪ ,‬אבל מי רואה את חדרי השינה‪ ...‬חלונות החזית גדולים דיים‬ ‫ומאפשרים לאור לחדור פנימה‪ ,‬כמו גם לרגליהם של הקופידונים משיש‪ ,‬שמקננים להם‬ ‫בחוץ‪ .‬הקופידונים השמנמנים‪ ,‬שכנראה ניזונו היטב‪ ,‬מציגים אל הרחוב תמונה נאה כנגד‬ ‫הגרניט הקדורני של החזית‪ .‬הם ראויים לשבח‪ ,‬אלא אם קשה לכם לשאת את מראה הגומות‬ ‫בכפות רגליהם‪ ,‬בכל פעם שאתם מציצים החוצה כדי לבדוק אם יורד גשם‪ .‬אם יימאס‬ ‫עליכם גם המראה הזה‪ ,‬תוכלו תמיד להשקיף מבעד לחלון הקומה השלישית היישר אל‬ ‫עכוזו של מרקורי‪ ,‬פסל ברזל מחושל שמתנשא מעל הגמלון שבכניסה‪ .‬בהחלט כניסה יפה‬ ‫מאוד‪ .‬מחר נבקר בביתם של האדון וגברת סמיית'־פיקרינג‪".‬‬ ‫קיטינג תיכנן את הבית‪ ,‬אך למרות זעמו‪ ,‬לא היה יכול להימנע מלגחך כשחשב על‬ ‫תגובתו של פרנקון למראה המאמר ועל העימות המצפה לו עם גברת דייל איינזוורת'‪ .‬לא‬ ‫המחברת זכר היטב‪.‬‬ ‫עבר זמן רב והוא שכח לגמרי את הבית ואת המאמר‪ .‬רק את ְ‬ ‫הוא נטל שלוש תוכניות שהיו מונחות על שולחנו וצעד אל משרדו של פרנקון כדי לקבל‬ ‫אישור שלא היה נחוץ לו‪.‬‬

‫הוא נעצר מחוץ לדלתו הסגורה של פרנקון ושמע מאחורי הדלת את קולו הגבוה‪ ,‬הכעוס‬ ‫וחסר האונים‪ ,‬הקול שהיה שומע תמיד כשפרנקון נחל תבוסה‪.‬‬ ‫"‪...‬לצפות לעלבון שכזה! ועוד מצד בתי! אני רגיל לקבל ממך השפלות‪ ,‬אבל זה כבר‬ ‫עובר כל גבול‪ .‬מה אני אמור לעשות? איך אסביר את זה? אין בך אפילו שמץ של הבנה‬ ‫למצבי?"‬ ‫ופתאום קיטינג שמע אותה צוחקת‪ .‬זה היה צליל כה קר ועליז‪ ,‬שמיד ידע שלא כדאי לו‬ ‫להיכנס לחדר‪ .‬הוא ידע שאינו רוצה להיכנס‪ ,‬כי שוב החל לפחד‪ ,‬כשם שפחד כשראה את‬ ‫עיניה‪.‬‬ ‫הוא פנה לאחור וירד במדרגות‪ .‬כשהגיע לקומה שמתחת חשב לעצמו שיפגוש אותה‪,‬‬ ‫שיכיר אותה בקרוב‪ ,‬ושפרנקון לא יצליח למנוע זאת עכשיו‪ .‬הוא חשב על כך בהתרגשות‬ ‫וצחק בהקלה כשנזכר בדמותה‪ ,‬כפי שהצטיירה בעיני רוחו במשך שנים‪ ,‬כשהירהר בעתידו‪.‬‬ ‫אי־שם בתוך תוכו ידע במעורפל כי מוטב שלא יפגוש אותה שוב לעולם‪.‬‬

‫‪10‬‬ ‫מב היה בלתי נראה לעין‪ ,‬אך סנטרו השלים את החסר‪ .‬סנטרו‬ ‫צווארו של ֶרלסטון הוֹ לקוֹ ּ‬ ‫ולסתותיו יצרו קשת ענקית שנחה על חזהו‪ .‬לחייו הוורודות היו רכות למגע‪ ,‬באותה רכות‬ ‫מאובנת שנוצרת עם השנים‪ ,‬כמו קליפה של אפרסק צרוב שמש‪ .‬רעמת שערו הלבן והשופע‬ ‫התרוממה מעל מצחו וצנחה על כתפיו בסגנון ימי־ביניימי‪ .‬צווארון חולצתו היה מנוקד‬ ‫בקשקשים‪.‬‬ ‫הוא צעד ברחובות ניו יורק בחליפה כהה ובחולצת סאטן ירוקה בהירה‪ ,‬שעליה וסט לבן‬ ‫מברוקד ועניבת פרפר שחורה ענקית‪ ,‬שהזדקרה מתחת לסנטרו‪ .‬על ראשו נחה מגבעת‬ ‫רחבת תיתורה‪ .‬בידו החזיק מטה; לא מקל הליכה‪ ,‬אלא מטה ארוך מהובנה שבראשו גולת‬ ‫זהב כבדה‪ .‬נדמה שגופו העצום השלים עם נוהגה המשמים של הציוויליזציה ועם מלבושיה‬ ‫הכעורים‪ ,‬אבל חזהו וכרסו הסגלגלה שהזדקרו לפניו‪ ,‬נופפו במפגיע בצפונות נשמתו‬ ‫הססגונית‪.‬‬ ‫הוא הורשה להצטעצע כך‪ ,‬משום שהיה גאון‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬היה גם נשיא איגוד האדריכלים‬ ‫של אמריקה‪ .‬רלסטון הולקומב לא הזדהה עם השקפותיהם של חבריו למקצוע‪ .‬הוא לא היה‬ ‫בנאי‪ ,‬וגם לא איש עסקים‪ .‬הוא היה‪ ,‬כפי שנהג לציין בתקיפות‪ ,‬אדם בעל אידיאלים‪.‬‬ ‫הוא גינה את מצבה העגום של האדריכלות האמריקנית ואת האקלקטיות נטולת העקרונות‬ ‫של העוסקים בה‪ .‬בכל תקופה היסטורית‪ ,‬היה מצהיר‪ ,‬בנו אדריכלים על פי רוח התקופה‪,‬‬ ‫ולא ליקטו רעיונות מן העבר; אנו נהיה נאמנים להיסטוריה רק אם נישמע לחוקיה‪ ,‬חוקים‬ ‫התובעים שניטע את שורשי אמנותנו במציאות חיינו אנו‪ .‬הוא תקף את הטיפשות שבהקמת‬ ‫בניינים יווניים‪ ,‬גותיים או רומאנסקיים‪ .‬בואו נהיה מודרניים‪ ,‬התחנן‪ ,‬ונבנה בסגנון ששייך‬ ‫לימינו‪ .‬הוא מצא את הסגנון שחיפש‪ :‬זה היה רנסאנס‪.‬‬ ‫את נימוקיו היה משמיע בלשון ברורה‪ .‬מאחר ששום דבר בעל ערך היסטורי לא אירע‬ ‫בעולם מאז הרנסאנס‪ ,‬שומה עלינו לראות את עצמנו עדיין חיים באותה תקופה‪ .‬כל צורות‬ ‫קיומנו החיצוניות צריכות להישאר נאמנות לדוגמאות שהותירו לנו גדולי האמנים במאה‬ ‫השש־עשרה‪.‬‬ ‫הוא היה חסר סבלנות כלפי המעטים שדיברו על אדריכלות מודרנית במונחים שונים‬ ‫משלו‪ :‬הוא התעלם מהם וציין רק שמי שרוצים לנתק את הקשרים עם העבר אינם אלא‬ ‫בורים ועצלנים‪ ,‬ושאסור להעמיד את המקוריות מעל היופי‪ .‬קולו נרעד מהתרגשות‬ ‫כשעלתה על שפתיו המילה האחרונה‪ .‬הוא לא לקח על עצמו עבודה‪ ,‬אלא אם היתה עצומה‪.‬‬

‫הוא התמחה בנצחי ובמונומנטלי‪ .‬הוא בנה אנדרטאות אדירות ובנייני קפיטול‪ .‬הוא תיכנן‬ ‫תערוכות בינלאומיות‪.‬‬ ‫הוא בנה כמו מלחין שמאלתר תחת השראה מיסטית‪ .‬רעיונות עלו במוחו במפתיע‪.‬‬ ‫לפעמים היה מוסיף כיפה עצומה לגג שטוח של מבנה גמור‪ ,‬או מצפה קמרון בפסיפס של‬ ‫עלי זהב‪ ,‬או הורס כליל חזית שלמה מאבן גיר כדי להחליפה בשיש‪ .‬לקוחותיו היו‬ ‫מחווירים‪ ,‬מגמגמים — ומשלמים‪ .‬אישיותו המלכותית הובילה אותו לניצחון בכל עימות עם‬ ‫חסכנותו של הלקוח‪ .‬מאחוריו עמדה טענה מוחצת שמעולם לא נוסחה מפורשות‪ ,‬שהוא‬ ‫אמן‪ .‬הוא זכה ליוקרה שאין כדוגמתה‪.‬‬ ‫הוא נולד למשפחה שרשומה במדריך המי־ומי לחברה הגבוהה‪ .‬הוא היה כבן ארבעים‬ ‫כשנשא לו אישה צעירה‪ .‬הוריה כלל לא הופיעו במדריך‪ ,‬אבל צברו הון באימפריה של‬ ‫מסטיקים‪ ,‬שעברה בירושה לבתם היחידה‪.‬‬ ‫כעת היה רלסטון הולקומב בן שישים וחמש‪ ,‬אך הוא הוסיף לגילו עוד כמה שנים כדי‬ ‫לזכות במחמאות מידידיו על מצב בריאותו המצוין‪ .‬גברת רלסטון הולקומב היתה בת‬ ‫ארבעים ושתיים ונהגה להפחית מגילה כמה וכמה שנים‪.‬‬ ‫גברת רלסטון טיפחה סלון חברתי שקיים מפגשים לא־רשמיים בכל יום ראשון אחר‬ ‫הצהריים‪" .‬כל מי שהוא משהו באדריכלות מבקר אצלנו‪ ",‬היתה אומרת לחברותיה‪" .‬וחסר‬ ‫להם שלא יבואו‪ ",‬הוסיפה‪.‬‬ ‫באחד מימי ראשון של חודש מרס‪ ,‬נסע קיטינג במכוניתו אל בית הולקומב —‬ ‫רפרודוקציה של ּפאלאצוֹ פלורנטיני — בצייתנות רבה אך באי־רצון‪ .‬הוא היה אורח קבוע‬ ‫בהתכנסויות‪ ,‬וכיוון שהכיר כל אחד שציפה לראות במפגשים הללו‪ ,‬החל להשתעמם‪ .‬בכל‬ ‫זאת‪ ,‬הפעם הרגיש שעליו להיות נוכח‪ ,‬שכן זו היתה חגיגה לכבוד סיומו של בניין קפיטול‬ ‫נוסף שתיכנן רלסטון הולקומב‪ ,‬במדינה זו או אחרת‪.‬‬ ‫הקהל הרב נראה אבוד בתוך אולם הנשפים המצופה שיש של בני הזוג הולקומב‪ ,‬כמו‬ ‫איים נשכחים בחלל שתוכנן לקבלות פנים מלכותיות‪ .‬האורחים עמדו בחבורות‪ ,‬בחוסר‬ ‫רשמיות מכוון‪ ,‬והתאמצו להיראות שנונים‪ .‬צעדים הידהדו על רצפת השיש כמו בקריפטה‪.‬‬ ‫להבות של נרות ארוכים ואומללים למראה התנגשו באור האפור שחדר מבחוץ‪ .‬בהשפעת‬ ‫האור‪ ,‬הם נראו חיוורים יותר‪ ,‬ואילו הנרות שיוו לאור גוון זוהר של בין ערביים‪ .‬דגם מוקטן‬ ‫של הקפיטול החדש עמד על כן במרכז האולם‪ ,‬מואר בנורות חשמל זעירות‪.‬‬ ‫גברת רלסטון הולקומב ניצחה על שולחן התה‪ .‬כל אורח קיבל ספל שברירי של חרסינה‬ ‫כמעט שקופה‪ ,‬גמע שתי לגימות עדינות ונעלם מיד לכיוון הבר‪ .‬שני משרתים מכובדים‬ ‫למראה הסתובבו באולם ואספו את הספלים העזובים‪.‬‬ ‫גברת רלסטון הולקומב‪ ,‬כפי שתיארה אותה אחת מחברותיה הנלהבות‪ ,‬היא "קטנטונת אך‬ ‫אינטלקטואלית"‪ .‬מידתה הקטנה ציערה אותה מאוד‪ ,‬אך היא למדה למצוא לה נחמה‪ .‬היא‬ ‫ידעה לספר‪ ,‬בלי שום בושה‪ ,‬שלבשה שמלות במידה שלושים ושש‪ ,‬שקנתה במחלקת‬ ‫הילדים‪ .‬בקיץ נהגה להתלבש כתלמידת בית ספר‪ ,‬בגרביים לבנים עד גובה הברך‪ ,‬וחשפה‬ ‫רגליים דקיקות עם ורידים כחולים ובולטים‪ .‬היא העריצה מפורסמים‪ .‬זה היה ייעודה בחיים‬

‫— לרדוף אחריהם בעקשנות רבה‪ .‬היא היתה מתבוננת בהם בעיניים קרועות לרווחה ובמבטי‬ ‫הערצה‪ ,‬ומדברת על חוסר חשיבותה שלה‪ ,‬על הענווה שלה לנוכח גדולתם שלהם‪ .‬היא‬ ‫היתה מושכת בכתפיה בשפתיים קפוצות ומלאות טינה כל אימת שאחד מהם לא נראה לה‬ ‫מייחס חשיבות מספקת להשקפתה שלה על החיים שלאחר המוות‪ ,‬על תורת היחסות‪ ,‬על‬ ‫האדריכלות האצטקית‪ ,‬על הפיקוח על הילודה‪ ,‬או על קולנוע‪ .‬רבים מידידיה היו עניים‪,‬‬ ‫והיא פירסמה זאת ברבים‪ .‬אם אחד מידידיה הצליח לשפר את מצבו החומרי‪ ,‬היא היתה‬ ‫נוהגת להפסיק את קשריה איתו‪ ,‬כי ראתה בכך בגידה‪ .‬היא שנאה עשירים בכל לבה; הם היו‬ ‫שותפים למאפיין היחיד שהבדיל אותה מהאחרים‪ .‬את האדריכלות ראתה כממלכתה‬ ‫הפרטית‪ .‬כשנולדה‪ ,‬הוענק לה השם קונסטנס‪ ,‬אבל היא האמינה שהשם קיקי מתוחכם הרבה‬ ‫יותר ודרשה שחבריה יקראו לה כך‪ ,‬גם אחרי שעברה מזמן את גיל שלושים‪.‬‬ ‫קיטינג מעולם לא הרגיש בנוח בחברתה של גברת הולקומב‪ .‬היא היתה מחייכת אליו‬ ‫חיוכים מלאי רמיזות ומגיבה על הערותיו בקריצת עין מלווה במילים‪" :‬פיטר‪ ,‬לא יפה‬ ‫מצדך!" גם כשלא עשה שום דבר‪ .‬בכל זאת‪ ,‬באותו יום אחר הצהריים ישב לידה כרגיל‪,‬‬ ‫והיא חייכה אליו מאחורי קנקן תה של כסף‪ .‬היא לבשה שמלה מלכותית מקטיפה ירוקה‪,‬‬ ‫וסרט בצבע ארגמן קישט את שערה הקצר בקשת קטנה ונאה על מצחה‪ .‬עורה היה שזוף‬ ‫ויבש‪ ,‬ונקבוביות גדולות נראו על אפה‪ .‬היא הגישה לקיטינג ספל‪ ,‬ולאור הנר ריצדה על‬ ‫אצבעה אבן ברקת מרובעת ומלוטשת‪.‬‬ ‫קיטינג הביע את הערצתו לבניין הקפיטול החדש ונמלט ממנה כדי להציץ בדגם‪ .‬הוא‬ ‫השתהה לפניו בדיוק כנדרש‪ ,‬ובתוך כך צרב את שפתיו בנוזל החם שהדיף ריח ציפורן‪.‬‬ ‫הולקומב‪ ,‬שאפילו לא העיף מבט בדגם‪ ,‬מעולם לא החמיץ אורח שנעצר לפניו‪ .‬הוא טפח‬ ‫על כתפו של קיטינג והשמיע איזו הערה על צעירים שלומדים את היופי שבסגנון הרנסאנס‪.‬‬ ‫קיטינג מיהר להסתלק והחל להתהלך בחדר‪ .‬בלי התלהבות‪ ,‬לחץ ידיים רבות שהושטו‬ ‫לעברו והציץ בשעונו בניסיון לחשב מתי יוכל להרשות לעצמו ללכת‪ .‬ואז הוא נעצר‪.‬‬ ‫מאחורי קשת רחבה‪ ,‬בתוך ספרייה קטנה‪ ,‬ראה את דומיניק פרנקון‪ ,‬ולידה שלושה גברים‬ ‫צעירים‪.‬‬ ‫היא נשענה על עמוד‪ ,‬ובידה כוסית קוקטייל‪ .‬היא לבשה חליפת קטיפה שחורה‪ .‬הבד‬ ‫הכבד‪ ,‬שלא העביר כל קרן אור‪ ,‬כמו עיגן אותה במציאות‪ ,‬שכן הוא עצר את האור שזרם‬ ‫בחופשיות רבה מדי דרך הבשר של ידיה‪ ,‬של צווארה ושל פניה‪ .‬נצנוץ לבן של אש הבהיק‬ ‫כמו צלב מתכתי וקר בכוס שאחזה בידה‪ ,‬כאילו היתה עדשה שאספה את הזוהר שקרן‬ ‫מעורה‪.‬‬ ‫קיטינג פילס את דרכו ומצא את פרנקון בקהל‪.‬‬ ‫"פיטר‪ ",‬קרא פרנקון במאור פנים‪" .‬להביא לך משקה? לא מי־יודע־מה‪ ",‬הוא הוסיף בקול‬ ‫חרישי‪" ,‬אבל ה'מנהטן' דווקא לא רע‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬תודה‪ ",‬השיב לו קיטינג‪.‬‬ ‫"בינינו‪ ",‬אמר פרנקון וקרץ אל הדגם של בניין הקפיטול‪" .‬זה איום ונורא‪ ,‬נכון?"‬ ‫"כן‪ ",‬השיב לו קיטינג‪" .‬פרופורציות איומות‪ ...‬הכיפה נראית כמו הפנים של הולקומב‪,‬‬

‫שמנסות לחקות את זריחת השמש על הגג‪ "...‬הם נעצרו בדיוק מול הספרייה‪ ,‬ועיניו של‬ ‫קיטינג ננעצו בבחורה בשחור‪ .‬הוא הזמין את פרנקון לחוש במבטו‪ ,‬נהנה לאחוז בו כבטרף‪.‬‬ ‫"והתוכנית! אתה רואה את הדבר הזה בקומה השנייה‪ ...‬אה‪ "...‬מילמל פרנקון‪ ,‬כשהבין‬ ‫סוף־סוף‪.‬‬ ‫הוא הסיע את מבטו מקיטינג אל הספרייה‪ ,‬ושוב אל קיטינג‪.‬‬ ‫"טוב‪ ",‬אמר פרנקון‪" ,‬אבל אחרי זה אל תבוא אלי בטענות‪ .‬האשמה כולה עליך‪ .‬בוא‪".‬‬ ‫הם נכנסו יחד לספרייה‪ .‬קיטינג עצר בנימוס‪ ,‬אבל הרשה לעצמו לנעוץ מבט נוקב‬ ‫ולא־מנומס בעוד פרנקון קורן בעליצות לא משכנעת‪:‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬יקירתי! הרשי לי להציג‪ .‬זה פיטר קיטינג‪ ,‬יד ימיני‪ .‬פיטר — בתי‪".‬‬ ‫"נעים מאוד‪ ",‬אמר קיטינג בקול נעים‪.‬‬ ‫דומיניק החוותה לעומתו קידה ברצינות רבה‪.‬‬ ‫"זמן רב ציפיתי להזדמנות להכיר אותך‪ ,‬מיס פרנקון‪".‬‬ ‫"זה יהיה מעניין‪ ",‬אמרה דומיניק‪" .‬ברור שתרצה להיות נחמד אלי‪ ,‬אבל זה לא תכסיס‬ ‫מוצלח במיוחד‪".‬‬ ‫"למה את מתכוונת‪ ,‬מיס פרנקון?"‬ ‫"אבא היה מעדיף שתנהג בי בגסות רוח‪ .‬אני ואבא לא ממש מסתדרים‪".‬‬ ‫"אבל מיס פרנקון‪ ,‬אני‪"...‬‬ ‫"חשבתי שזה יהיה רק הוגן לספר את האמת מלכתחילה‪ .‬אולי הסקת כמה מסקנות ותרצה‬ ‫לחזור בך‪ ".‬הוא חיפש אחר פרנקון‪ ,‬אבל זה נעלם‪" .‬לא‪ ",‬אמרה רכות‪" ,‬אבא לא ממש יודע‬ ‫איך לעשות את זה כמו שצריך‪ .‬הוא שקוף מדי‪ .‬ביקשת ממנו להציג אותי בפניך‪ ,‬אבל הוא‬ ‫לא היה צריך להניח לי להרגיש בזה‪ .‬על כל פנים‪ ,‬זה בסדר גמור‪ ,‬מאחר ששנינו מודים‬ ‫ָּבאמת‪ .‬שב‪".‬‬ ‫היא החליקה לתוך כיסא‪ ,‬והוא התיישב לידה בצייתנות‪ .‬הצעירים שלא הכיר הוסיפו‬ ‫לעמוד לידם כמה דקות וחייכו חיוכים ריקים‪ ,‬בניסיון להשתתף בשיחה‪ ,‬אך לבסוף המשיכו‬ ‫בדרכם‪ .‬פיטר חשב לעצמו בהקלה שאין בה שום דבר מפחיד‪ ,‬פרט לסתירה הלא־נוחה שבין‬ ‫דבריה לבין התמימות הגלויה שנשמעה בקולה כשאמרה אותם‪ .‬הוא לא ידע באיזה מהם‬ ‫לבטוח‪.‬‬ ‫"אני מודה‪ ,‬ביקשתי שיציג אותי בפנייך‪ ",‬אמר‪" .‬זה הרי ברור‪ ,‬לא? מי לא היה מבקש את‬ ‫זה? אבל אולי למסקנות שאני עלול להסיק אין שום קשר לאביך?"‬ ‫"אל תאמר לי שאני יפה ומושלמת‪ ,‬ושאני לא דומה לאף אחת מכל הבחורות שהכרת עד‬ ‫היום‪ ,‬ושאתה חושש מאוד שמא תתאהב בי‪ .‬הרי תאמר את זה מתישהו‪ ,‬אבל בוא נדחה את‬ ‫זה עוד קצת‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬נדמה לי שנסתדר יפה‪".‬‬ ‫"את מנסה להקשות עלי‪ ,‬נכון?"‬ ‫"כן‪ ,‬אבא היה צריך להזהיר אותך‪".‬‬ ‫"הוא הזהיר אותי‪".‬‬ ‫"ואתה היית צריך לשמוע בקולו‪ .‬תתייחס יפה לאבא שלי‪ .‬פגשתי כל כך הרבה אנשים‬

‫שהיו 'יד ימינו'‪ ,‬שהתחלתי להיות ספקנית‪ .‬אבל אתה הראשון שמחזיק מעמד כל כך הרבה‬ ‫זמן‪ ,‬ורואים עליך שעוד תחזיק מעמד‪ .‬שמעתי עליך הרבה‪ .‬איחולי‪".‬‬ ‫"כבר שנים חיכיתי לרגע שאוכל להכיר אותך‪ .‬אני קורא את הטור שלך ב‪ "...‬הוא‬ ‫השתתק‪ .‬הוא ידע שעשה טעות שהזכיר זאת; ועל אחת כמה וכמה שהשתתק‪.‬‬ ‫"ב‪ "?...‬שאלה בעדינות‪.‬‬ ‫"בהנאה גדולה‪ ",‬סיים את המשפט‪ ,‬וקיווה שלא תיגע יותר בנושא‪.‬‬ ‫"אה‪ ,‬כן‪ ",‬היא אמרה‪" .‬בית איינזוורת'‪ .‬אתה תיכננת אותו‪ .‬אני מצטערת‪ .‬במקרה היית‬ ‫הקורבן התורן של אחת ממתקפות היושר הנדירות שלי‪ .‬זה לא קורה הרבה‪ ,‬כפי שידוע לך‪,‬‬ ‫אם קראת את הטור שלי מאתמול‪".‬‬ ‫"קראתי‪ .‬ו‪ ...‬טוב‪ ,‬אני אנהג כמוך ואהיה גלוי לב‪ .‬אל תראי בזה תלונה — אסור לאדם‬ ‫להתלונן על מבקריו‪ .‬אבל הקפיטול של הולקומב באמת גרוע הרבה יותר מכל הדברים‬ ‫שבגללם תקפת אותנו‪ .‬למה שיבחת אותו בהתלהבות גדולה כל כך אתמול? או שאולי היית‬ ‫חייבת?"‬ ‫"אל תחלק לי מחמאות‪ .‬ברור שלא הייתי חייבת‪ .‬אתה חושב שמישהו בעיתון מתעניין כל‬ ‫כך בטור על ריהוט הבית‪ ,‬עד שיהיה לו אכפת מה שאני כותבת בו? וחוץ מזה‪ ,‬זה לא‬ ‫מתפקידי לכתוב על קפיטולים‪ .‬אבל פשוט עייפתי מעיצוב פנים‪".‬‬ ‫"אבל למה היללת את הולקומב?"‬ ‫"כי הקפיטול באמת איום ונורא‪ ,‬ואם הייתי קוטלת אותו זה היה משעמם‪ .‬חשבתי שיהיה‬ ‫יותר משעשע לרומם ולפאר אותו‪ .‬זה באמת היה משעשע‪".‬‬ ‫"זאת הדרך שלך לכתוב?"‬ ‫"זאת הדרך שלי לכתוב‪ .‬אבל אף אחד לא קורא את הטור שלי‪ ,‬חוץ מעקרות בית שלא‬ ‫יכולות להרשות לעצמן לרהט את הבתים שלהן כמו שצריך‪ ,‬כך שזה בכלל לא חשוב‪".‬‬ ‫"אבל מה מוצא חן בעינייך באמת באדריכלות?"‬ ‫"שום דבר לא מוצא חן בעיני באדריכלות‪".‬‬ ‫"ברור שאני לא מאמין לך‪ .‬למה את כותבת‪ ,‬אם את לא רוצה לומר שום דבר?"‬ ‫"כדי לעשות משהו‪ .‬משהו דוחה יותר מכל הדברים האחרים שיכולתי לעשות‪ .‬וגם יותר‬ ‫משעשע‪".‬‬ ‫"נו‪ ,‬באמת‪ ,‬זאת לא סיבה טובה‪".‬‬ ‫"אף פעם אין לי סיבה טובה‪".‬‬ ‫"אבל את בטח נהנית מהעבודה‪".‬‬ ‫"בהחלט‪ .‬אתה לא רואה שאני נהנית?"‬ ‫"את יודעת‪ ,‬אני באמת מקנא בך‪ .‬לעבוד בתאגיד עצום כמו הרשת של ויינאנד‪ ,‬בארגון‬ ‫הגדול ביותר בארץ‪ ,‬לצד מיטב הכתבים‪"...‬‬ ‫"שמע‪ ",‬אמרה ורכנה אליו כממתיקת סוד‪" .‬תרשה לי לעזור לך‪ .‬אם היית פוגש עכשיו את‬ ‫אבא‪ ,‬והוא היה עובד בעיתוני ויינאנד‪ ,‬זה היה הדבר הנכון ביותר לומר‪ .‬אבל לא כשאתה‬ ‫מדבר איתי‪ .‬אלה הדברים שציפיתי לשמוע ממך‪ ,‬ואני לא אוהבת לשמוע דברים שציפיתי‬

‫לשמוע‪ .‬היה הרבה יותר מעניין אילו אמרת שעיתוני ויינאנד הם הביוב של העיתונות‬ ‫הצהובה‪ ,‬ושכל הכתבים שלהם לא שווים אפילו רבע דולר‪".‬‬ ‫"זו באמת דעתך עליהם?"‬ ‫"ממש לא‪ .‬אבל אני לא אוהבת אנשים שמנסים לומר רק דברים שלדעתם ימצאו חן‬ ‫בעיני‪".‬‬ ‫"תודה‪ .‬אני באמת זקוק לעזרה שלך‪ .‬אף פעם לא פגשתי מישהי‪ ...‬אה‪ ,‬לא‪ ,‬בטח‪ ,‬זה בדיוק‬ ‫מה שלא רצית שאומר‪ .‬אבל זו דעתי הכנה על העיתונים שלכם‪ .‬תמיד הערצתי את גייל‬ ‫ויינאנד‪ .‬תמיד שאפתי להכיר אותו‪ .‬איזה מין בן אדם הוא?"‬ ‫"בדיוק כמו שקרא לו אוסטן הלר — ממזר מושלם‪".‬‬ ‫הוא עיקם את אפו‪ .‬הוא זכר היכן שמע את אוסטן הלר אומר את הדברים‪ .‬דמותה של‬ ‫קתרין נראתה פתאום גסה והמונית לעומת היד הדקה והלבנה שנתלתה על מסעד הכיסא‬ ‫שלפניו‪.‬‬ ‫"אבל איזה מין טיפוס הוא כאדם?" שאל‪.‬‬ ‫"אין לי מושג‪ ,‬אף פעם לא פגשתי אותו‪".‬‬ ‫"לא פגשת אותו?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"שמעתי שהוא מעניין מאוד‪".‬‬ ‫"אין לי ספק‪ .‬כשאהיה במצב רוח למשהו מנוון‪ ,‬ודאי אכיר אותו‪".‬‬ ‫"את מכירה את טוהי?"‬ ‫"אה‪ ",‬פלטה‪ .‬הוא ראה את אותו זיק שכבר ראה פעם בעיניה‪ .‬העליזות המתוקה של קולה‬ ‫לא מצאה חן בעיניו‪" .‬אלזוורת' טוהי‪ .‬ברור שאני מכירה אותו‪ .‬הוא נפלא‪ .‬אני תמיד נהנית‬ ‫לשוחח איתו‪ .‬הוא נבל אמיתי‪".‬‬ ‫"אבל מיס פרנקון! את האדם הראשון שהעז‪"...‬‬ ‫"אני לא מנסה לזעזע אותך‪ .‬התכוונתי לכל מילה שאמרתי‪ .‬אני מעריצה אותו‪ .‬הוא‬ ‫מושלם‪ .‬לא לעתים קרובות פוגשים בעולמנו שלמות מוחלטת כל כך‪ ,‬נכון? לעומתו‪ ,‬כולנו‬ ‫פגומים‪ ,‬מנופצים לחתיכות שלא משתלבות זו בזו‪ .‬אבל לא טוהי‪ .‬הוא מונולית‪ .‬לפעמים‪,‬‬ ‫כשאני מתמרמרת על העולם כולו‪ ,‬אני מוצאת נחמה במחשבה שהכול בסדר‪ ,‬שעוד אנקום‬ ‫את נקמתי‪ ,‬שהעולם יקבל את המגיע לו — כי תמיד ישנו אלזוורת' טוהי‪".‬‬ ‫"על מה את רוצה נקמה?"‬ ‫היא הביטה בו ארוכות‪ .‬שמורות עיניה התרוממו לרגע‪ ,‬ועיניה כבר לא נראו מלבניות‪,‬‬ ‫אלא רכות וצלולות‪.‬‬ ‫"מאוד מתוחכם מצדך‪ ",‬אמרה‪" .‬זה היה הדבר המתוחכם הראשון ששמעתי‪".‬‬ ‫"למה?"‬ ‫"כי ידעת במה לבחור מכל השטויות שפלטתי‪ .‬טוב‪ ,‬אצטרך לענות לך‪ .‬אני רוצה לנקום‬ ‫כי אין לי שום סיבה לבקש נקמה‪ .‬בוא נחזור לנושא של אלזוורת' טוהי‪".‬‬ ‫"תמיד שמעתי שהוא קדוש מעונה‪ ,‬האידיאליסט הטהור היחיד שבשום פנים אי אפשר‬

‫לשחד אותו‪"...‬‬ ‫"זה נכון‪ .‬אדם פשוט שאפשר לשחד היה הרבה יותר בטוח‪ .‬אבל טוהי הוא אבן בוחן לבני‬ ‫האדם‪ .‬תוכל ללמוד עליהם מהאופן שבו הם מתייחסים אליו‪".‬‬ ‫"למה את מתכוונת?"‬ ‫היא נשענה לאחור בכיסאה‪ ,‬פשטה את זרועותיה מטה אל ברכיה‪ ,‬שילבה את אצבעותיה‬ ‫והפכה את כפות ידיה כלפי מעלה‪ .‬היא צחקה צחוק קליל‪.‬‬ ‫"לשום דבר‪ .‬זה לא נושא לשיחה במסיבות תה‪ ,‬בכל אופן‪ .‬קיקי צודקת‪ .‬היא שונאת את‬ ‫הפרצוף שלי‪ ,‬אבל מוכרחה להזמין אותי מדי פעם‪ .‬ואני לא יכולה לעמוד בפיתוי‪ ,‬כי זה כל‬ ‫כך ברור לעין שהיא לא רוצה אותי פה‪ .‬אתה יודע‪ ,‬הערב סיפרתי לרלסטון מה דעתי‬ ‫האמיתית על הקפיטול שלו‪ ,‬אבל הוא סירב להאמין לי‪ .‬הפנים שלו קרנו מאושר‪ ,‬והוא אמר‬ ‫שאני ילדונת חמודה‪".‬‬ ‫"וזה לא נכון?"‬ ‫"מה?"‬ ‫"שאת ילדונת חמודה‪".‬‬ ‫"לא‪ .‬לא הערב‪ .‬הבכתי אותך‪ ,‬ולכן אשתדל לפצות אותך ואגלה לך מה דעתי עליך‪ .‬זה‬ ‫ודאי מטריד אותך‪ .‬אני חושבת שאתה פיקח‪ ,‬שאתה הבחירה הבטוחה והמובנת מאליה‪,‬‬ ‫שאתה שאפתן מאוד ושתצליח‪ .‬אתה מוצא חן בעיני‪ .‬אני אומר לאבא שהפעם יד ימינו‬ ‫מוצא חן בעיני מאוד‪ .‬אתה רואה‪ ,‬אין לך מה לחשוש מבתו של הבוס‪ .‬מצד שני‪ ,‬עדיף שלא‬ ‫אומר לאבא דבר‪ ,‬כי ההמלצה שלי רק תשפיע לרעה‪".‬‬ ‫"אני יכול לומר לך מה דעתי עלייך?"‬ ‫"בטח‪ .‬אפילו כמה דעות‪".‬‬ ‫"לדעתי‪ ,‬היה עדיף לולא אמרת לי שאני מוצא חן בעינייך‪ .‬כי אז הסיכוי שזה נכון היה‬ ‫גדול יותר‪".‬‬ ‫היא צחקה‪.‬‬ ‫"אם הבנת את זה‪ ",‬אמרה‪" ,‬אז נסתדר בינינו מצוין‪ .‬ואז‪ ,‬אולי זאת גם תהיה האמת‪".‬‬ ‫גורדון ל' פרסקוט הופיע באותו רגע מתחת לקמרון של אולם הנשפים‪ ,‬ובידו כוסית‪ .‬הוא‬ ‫לבש חליפה אפורה ואפודת גולף מצמר כסוף‪ .‬פניו הילדותיות נראו כאילו קורצפו זה עתה‪,‬‬ ‫וכרגיל הדיף ניחוחות של סבון‪ ,‬של משחת שיניים ושל מרחבים‪.‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬יקירתי!" קרא ונופף לעברה בכוסו‪" .‬שלום‪ ,‬קיטינג‪ ",‬הוסיף קצרות‪" .‬דומיניק‪,‬‬ ‫איפה הסתתרת? שמעתי שאת כאן ולקח לי המון זמן למצוא אותך!"‬ ‫"שלום‪ ,‬גורדון‪ ",‬ענתה לו בקורקטיות‪ .‬לא היה שמץ של עלבון באדיבות השקטה של‬ ‫קולה‪ ,‬אך בהשוואה להתלהבות שלו‪ ,‬נשמע קולה שטוח וחסר עניין‪ ,‬כאילו התמזגו שני‬ ‫הקולות לשירת קאנון שנשזרה בו גם מלודיה ברורה של בוז‪.‬‬ ‫פרסקוט לא שמע דבר‪" .‬יקירתי‪ ",‬אמר‪" ,‬בכל פעם שאני רואה אותך‪ ,‬את מקסימה יותר‪.‬‬ ‫קשה להאמין שזה ייתכן‪".‬‬ ‫"פעם שביעית‪ ",‬אמרה דומיניק‪.‬‬

‫"מה?"‬ ‫"זאת הפעם השביעית מאז שנפגשנו שאתה אומר את המשפט הזה‪ ,‬גורדון‪ .‬אני סופרת‪".‬‬ ‫"את פשוט מסרבת להיות רצינית‪ ,‬דומיניק‪ .‬אף פעם לא תהיי רצינית‪".‬‬ ‫"דווקא כן‪ ,‬גורדון‪ .‬ממש עכשיו ניהלתי שיחה רצינית מאוד עם ידידי פיטר קיטינג‪".‬‬ ‫גברת אחת נופפה בידה לפרסקוט‪ ,‬והוא ניצל את ההזדמנות ונמלט בהבעה מטופשת על‬ ‫פניו‪ .‬קיטינג שמח למחשבה שהיא שילחה מעליה גבר נוסף כדי להמשיך ולשוחח עם‬ ‫ידידה‪ ,‬פיטר קיטינג‪.‬‬ ‫אך כשפנה אליה שוב‪ ,‬שאלה במתק שפתיים‪" :‬על מה בעצם שוחחנו‪ ,‬מר קיטינג?" ומיד‬ ‫הפנתה את כל תשומת לבה אל צדו האחר של החדר‪ ,‬אל דמותו המצומקת של איש קטן‬ ‫שהשתעל לתוך כוס הוויסקי שלו‪.‬‬ ‫"אה‪ "...‬אמר קיטינג‪" ,‬שוחחנו על‪"...‬‬ ‫"אה‪ ,‬הנה יוג'ין ּ ֶפטינגיל‪ .‬החביב עלי מכולם‪ .‬אני חייבת להגיד לו שלום‪".‬‬ ‫היא זינקה ממקומה‪ ,‬ובגו נוטה מעט לאחור חצתה את החדר וניגשה אל הזקן המכוער‬ ‫ביותר בחדר‪.‬‬ ‫קיטינג לא ידע אם נחרץ גורלו להצטרף לחבורת הגברים הדחויים בראשותו של גורדון ל'‬ ‫פרסקוט‪ ,‬או שמא זה היה רק צירוף מקרים‪.‬‬ ‫באי־רצון חזר לאולם הנשפים‪ .‬הוא אילץ את עצמו להצטרף לחבורות של אורחים‬ ‫ולהשתתף בשיחה‪ .‬הוא צפה בדומיניק פרנקון כשנעה בקהל ונעצרה לשוחח עם אחרים‪.‬‬ ‫היא לא העיפה בו מבט נוסף‪ .‬הוא התקשה להחליט אם הצליח או נכשל כליל במשימה‪.‬‬ ‫הוא הצליח להשתחל ולהימצא ליד הדלת בדיוק כשפנתה לעזוב‪.‬‬ ‫היא נעצרה וחייכה אליו חיוך מלא קסם‪.‬‬ ‫"לא‪ ",‬אמרה‪ ,‬לפני שהספיק להוציא הגה‪" .‬אתה לא יכול ללוות אותי הביתה‪ .‬המכונית‬ ‫מחכה לי‪ .‬תודה על ההצעה בכל אופן‪".‬‬ ‫ואז היא נעלמה‪ .‬הוא עמד ליד הדלת בחוסר אונים וחשב בכעס שאולי אפילו הסמיק‪.‬‬ ‫הוא חש ביד רכה על כתפו והסתובב‪ .‬הוא ראה את פרנקון לצדו‪.‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬אתה הולך הביתה? בוא‪ ,‬אסיע אותך‪".‬‬ ‫"אבל חשבתי שאתה אמור להיות במועדון בשבע‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬זה בסדר‪ ,‬אני אאחר קצת‪ ,‬לא חשוב‪ .‬אסיע אותך הביתה‪ ,‬זאת לא טרחה‪ ".‬הבעה‬ ‫תכליתית עלתה על פניו של פרנקון‪ ,‬הבעה שהיתה יוצאת דופן לו וגם מאוד לא הולמת‪.‬‬ ‫קיטינג הלך אחריו בדממה‪ ,‬משועשע‪ ,‬ולא אמר מילה גם כשישבו בנוחות במכוניתו‬ ‫האפלולית של פרנקון‪.‬‬ ‫"נו?" שאל פרנקון בנימה מבשרת רעות‪.‬‬ ‫קיטינג חייך‪" .‬אתה חזיר‪ ,‬גאי‪ .‬אתה לא יודע להעריך את מה שיש לך‪ .‬למה לא סיפרת‬ ‫לי? היא האישה הכי יפה שפגשתי בחיים‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬כן‪ ",‬השיב לו פרנקון ומצחו התקדר‪" .‬זאת בדיוק הבעיה‪".‬‬

‫"איזו בעיה? איפה אתה רואה פה בעיה?"‬ ‫"פיטר‪ ,‬מה דעתך עליה באמת? תשכח מהמראה החיצוני שלה‪ .‬תראה באיזו מהירות‬ ‫תצליח לשכוח את זה‪".‬‬ ‫"אני חושב שהיא טיפוס‪".‬‬ ‫"תודה על הניסוח הזהיר‪".‬‬ ‫פרנקון השתתק בזעף‪ ,‬ולבסוף אמר בטון כועס שהיתה בו גם מעט תקווה‪:‬‬ ‫"תדע לך‪ ,‬פיטר‪ ,‬שהופתעתי מאוד‪ .‬הסתכלתי עליכם‪ .‬דיברתם די הרבה זמן‪ .‬זה מדהים‪.‬‬ ‫ציפיתי שהיא תגרש אותך מעל פניה בהערה ארסית אחת‪ .‬אולי בכל זאת תצליח להסתדר‬ ‫איתה‪ .‬הגעתי למסקנה שאף פעם אי אפשר לדעת למה לצפות ממנה‪ .‬פיטר‪ ,‬אל תשים לב‬ ‫למה שהיא אמרה לך על רצוני שתנהג בה בגסות רוח‪".‬‬ ‫בכנות שנשמעה במשפט האחרון היה רמז כה ברור‪ ,‬ששפתיו של קיטינג צרו מעין שריקה‬ ‫קלה‪ .‬אבל הוא התעשת בזמן‪ .‬פרנקון הוסיף בכבדות‪" :‬אני ממש לא רוצה שתנהג בה בגסות‬ ‫רוח‪".‬‬ ‫"אתה יודע‪ ,‬גאי‪ ",‬אמר לו קיטינג בנימה של נזיפה‪" :‬לא היית צריך לברוח בצורה כזאת‪".‬‬ ‫"אני אף פעם לא יודע איך לדבר איתה‪ ".‬הוא נאנח‪" .‬אף פעם לא למדתי‪ .‬קשה לי להבין‬ ‫מה בדיוק הבעיה שלה‪ ,‬אבל משהו לא בסדר אצלה‪ .‬היא פשוט לא מתנהגת כמו בן אדם‪.‬‬ ‫אתה יודע‪ ,‬גירשו אותה משני בתי ספר‪ .‬קשה לי לתאר לעצמי איך הצליחה לסיים את‬ ‫לימודיה בקולג'‪ ,‬אבל אני יכול לומר לך שארבע שנים פחדתי לפתוח מכתבים‪ ,‬מחשש‬ ‫שאקבל את הבשורה הבלתי נמנעת‪ .‬עכשיו היא עומדת על הרגליים‪ ,‬ואני כבר פטור מלדאוג‬ ‫לה‪ ,‬אבל היא נעשתה גרועה מתמיד‪".‬‬ ‫"מה בדיוק מדאיג אותך?"‬ ‫"שום דבר‪ .‬אני מנסה לא לדאוג‪ .‬הייתי מעדיף לא לחשוב עליה בכלל‪ .‬אני לא עומד בזה‪.‬‬ ‫פשוט לא נועדתי להיות אבא‪ .‬לפעמים יש לי הרגשה שזאת האחריות שלי‪ ,‬בסופו של דבר‪,‬‬ ‫למרות שלא רציתי בה‪ .‬אבל היא קיימת‪ ,‬ואני צריך לעשות עם זה משהו; אף אחד אחר לא‬ ‫יוכל לקחת אותה על עצמו‪".‬‬ ‫"הרשית לה לעורר בך פחד‪ ,‬גאי‪ ,‬אבל תאמין לי שאין ממה לפחד‪".‬‬ ‫"אתה חושב?"‬ ‫"בהחלט‪".‬‬ ‫"אולי אתה האיש שמסוגל לרסן אותה‪ .‬עכשיו אני כבר לא מצטער שהכרת אותה‪ ,‬אתה‬ ‫הרי יודע שלא רציתי להפגיש ביניכם‪ .‬כן‪ ,‬אולי אתה באמת האיש היחיד שיוכל לרסן אותה‪.‬‬ ‫אתה נחוש בדעתך‪ ,‬נכון‪ ,‬פיטר? כשאתה רוצה להשיג משהו?"‬ ‫"אכן‪ ",‬השיב לו זה ונופף בידו במחווה של ביטול‪" ,‬אין הרבה דברים שמפחידים אותי‪".‬‬ ‫הוא נשען לאחור במושב‪ ,‬כאילו היה עייף‪ ,‬כאילו לא שמע שום דבר בעל חשיבות‪ ,‬וכל‬ ‫הדרך לא דיבר עוד‪ .‬גם פרנקון שתק‪.‬‬ ‫"בחורים‪ ",‬אמר ג'ון אריק סנייט‪" ,‬אל תרחמו על עצמכם‪ .‬זאת העבודה הכי חשובה שקיבלנו‬

‫השנה‪ .‬זה לא סכום עתק‪ ,‬שתבינו‪ ,‬אבל היוקרה‪ ,‬הקשרים! אם נצליח לקבל את זה‪ ,‬כמה‬ ‫מהאדריכלים הגדולים ביותר ימותו מקנאה! תבינו‪ ,‬אוסטן הלר אמר לי בגלוי שאנחנו‬ ‫החברה השלישית שהוא פנה אליה‪ .‬הוא לא מוכן לקנות את מה שהגדולים מנסים למכור‬ ‫לו‪ .‬כעת זה תלוי רק בנו‪ ,‬בחורים‪ .‬הבנתם? משהו שונה‪ ,‬לא רגיל‪ ,‬אבל בטוב טעם‪ ...‬והעיקר‪,‬‬ ‫שונה‪ .‬תעשו כמיטב יכולתכם‪".‬‬ ‫חמשת השרטטים ישבו לפניו בחצי גורן‪ .‬ה"גותי" נראה משועמם‪ ,‬וה"שונות" נראה מראש‬ ‫חסר מוטיבציה‪ .‬ה"רנסאנס" עקב אחר מסלול מעופו של זבוב על התקרה‪ .‬רורק שאל‪:‬‬ ‫"מר סנייט‪ ,‬מה בעצם אמר מר הלר?"‬ ‫סנייט משך בכתפיו בשעשוע‪ ,‬כאילו הוא ורורק שותפים לסוד מביש על הלקוח החדש‪,‬‬ ‫סוד שלא שווה להזכירו‪.‬‬ ‫"שום דבר שיש בו טעם‪ .‬בינינו‪ ,‬בחורים‪ ",‬אמר סנייט‪" ,‬בהתחשב בשליטה הרבה שלו‬ ‫בשפה האנגלית‪ ,‬ובעיקר בכתיבה‪ ,‬הוא היה מאוד לא ממוקד‪ .‬הוא הודה שהוא לא מבין שום‬ ‫דבר באדריכלות‪ .‬הוא לא אמר אם הוא רוצה את זה מודרניסטי‪ ,‬או תקופתי‪ ,‬או כל דבר‬ ‫אחר‪ .‬הוא רק אמר שהוא רוצה בית משלו‪ ,‬ושהוא התלבט הרבה אם לבנות או לא‪ ,‬כי כל‬ ‫הבתים נראים לו דומים‪ ,‬וכולם נראים איומים‪ ,‬והוא לא מבין איך מישהו יכול בכלל‬ ‫להתלהב מבית‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬נתקע לו בראש רעיון‪ ,‬שהוא רוצה בית שיוכל לאהוב‪' ,‬בית‬ ‫שיאמר משהו'‪ ,‬כך הוא אמר‪ ,‬אבל הוא מיד הוסיף שהוא 'לא יודע מה בדיוק'‪ .‬זה בערך כל‬ ‫מה שהוא אמר‪ .‬זה לא אומר הרבה‪ ,‬ולא הייתי מקבל על עצמי להגיש הצעות אם זה לא היה‬ ‫אוסטן הלר‪ .‬אבל באמת‪ ,‬אין הרבה היגיון בדברים שלו‪ ...‬מה העניין‪ ,‬רורק?"‬ ‫"שום דבר‪ ",‬אמר לו רורק‪.‬‬ ‫בזאת הסתיימה הישיבה הראשונה בנושא בית המגורים של אוסטן הלר‪.‬‬ ‫בהמשך היום קיבץ סנייט את חמשת השרטטים בתא רכבת‪ ,‬וכולם נסעו לקונטיקט כדי‬ ‫לראות את המגרש שהלר בחר‪ .‬הם עמדו על חוף שומם ומסולע‪ ,‬כחמישה קילומטרים‬ ‫מעיירה קטנה ולא אופנתית‪ .‬הם נישנשו כריכים ובוטנים והתבוננו במדפי הסלע של הצוק‬ ‫שהתנשא מעל פני הקרקע והסתיים במדרון ישר ופראי ובתהום פעורה מעל הים — טור‬ ‫אנכי של סלעים שיצר מעין צלב עם האופק הארוך והחיוור של הים‪.‬‬ ‫"נו‪ ",‬אמר סנייט‪" ,‬זה המגרש‪ ".‬הוא סובב בידו עיפרון‪" .‬איום ונורא‪ ,‬נכון?" הוא נאנח‪.‬‬ ‫"ניסיתי להציע לו מקום מכובד יותר‪ ,‬אבל הוא סירב לשמוע‪ .‬בסוף נאלצתי לסתום את‬ ‫הפה‪ ".‬הוא המשיך לסובב את העיפרון שבידו‪" .‬שם הוא רוצה להעמיד את הבית‪ ,‬בדיוק‬ ‫בראש הצוק‪ ".‬הוא גירד את קצה אפו בחוד העיפרון‪" .‬ניסיתי להציע לו להעמיד את הבית‬ ‫קצת רחוק יותר מקו המים‪ ,‬להתייחס אל הצוק כאל הנוף‪ ,‬אבל גם ההצעה הזאת לא‬ ‫התקבלה יפה‪ ".‬הוא נשך את המחק בין שיניו‪" .‬תחשבו על כל הפיצוצים שנידרש לבצע‪,‬‬ ‫ועל יישור השטח‪ ".‬הוא ניקה את ציפורניו בחוד העופרת והשאיר כתם שחור‪" .‬טוב‪ ,‬זהו‬ ‫זה‪ ...‬שימו לב לסוג האבן ולאיכותה‪ .‬הגישה תהיה קשה‪ ...‬כל המדידות והצילומים נמצאים‬ ‫במשרד‪ ...‬למי יש סיגריה? טוב‪ ,‬אני חושב שבזה סיימנו‪ ...‬אעזור לכם בעצות מתי שתרצו‪...‬‬

‫באיזו שעה‪ ,‬לעזאזל‪ ,‬חוזרת הרכבת העירה?"‬ ‫כך ניתנה העבודה לחמשת השרטטים‪ .‬ארבעה מהם ניגשו מיד אל לוחות השרטוט‪ .‬רורק‬ ‫חזר לבדו אל המגרש המיועד‪ .‬הוא חזר אליו פעמים רבות‪.‬‬ ‫חמשת החודשים של רורק אצל סנייט השתרעו מאחוריו כמו חלל ריק‪ .‬אילו רצה לשאול‬ ‫את עצמו מה הרגיש‪ ,‬לא היה מוצא תשובה‪ ,‬מלבד העובדה שלא זכר דבר מכל אותם חמשת‬ ‫החודשים‪ .‬הוא היה יכול לזכור כל שרטוט ששירטט; היה יכול לזכור כל מה שאירע לאותם‬ ‫שרטוטים‪ .‬אבל הוא לא ניסה להיזכר‪.‬‬ ‫אף אחד מהם לא נגע ללבו כפי שנגע ללבו ביתו של אוסטן הלר‪ .‬מדי ערב היה נשאר‬ ‫בחדר השרטוט‪ ,‬לבדו עם גיליון נייר ועם המחשבות על צוק הסלע שמעל הים‪ .‬איש לא ראה‬ ‫את הרישומים עד לרגע שהושלמו‪.‬‬ ‫לאחר שהושלמו‪ ,‬ישב לילה אחד שעות ארוכות ליד שולחנו‪ .‬ידו תמכה במצחו‪ ,‬וידו‬ ‫השנייה היתה שמוטה לצד גופו‪ .‬הדם שנאגר בקצות האצבעות הרדים אותן‪ .‬הרחוב שנשקף‬ ‫מבעד לחלון נעשה כחול עז‪ ,‬ולאחר מכן אפור חיוור‪ .‬הוא לא התבונן בשרטוטים‪ .‬הוא היה‬ ‫מרוקן ועייף‪.‬‬ ‫לא רורק עיצב את צורת הבית‪ ,‬אלא הצוק שעליו הוא עמד‪ .‬נדמה שהצוק צמח‪ ,‬השלים‬ ‫את עצמו והכריז על המטרה שלשמה היה קיים‪ .‬הבית נחלק למפלסים רבים‪ ,‬בהמשך למדפי‬ ‫הסלע‪ .‬הוא התנשא בדומה לצוק‪ ,‬בשכבות הדרגתיות‪ ,‬במישורים שזרמו יחדיו לתוך‬ ‫הרמוניה מושלמת‪ .‬הקירות‪ ,‬העשויים מאותה אבן גרניט של הצוק‪ ,‬המשיכו את קוויו‬ ‫האנכיים כלפי מעלה‪ .‬מרפסות הבטון הרחבות והבולטות נראו מוכספות כצבע הים‬ ‫והשלימו את קווי הגלים עד לקו האופק‪.‬‬ ‫רורק עדיין ישב לשולחנו כשהשרטטים נכנסו לחדר עם תחילתו של יום עבודה חדש‪ .‬ואז‬ ‫נשלחו התוכניות למשרדו של סנייט‪.‬‬ ‫יומיים לאחר מכן נשלמה התוכנית הסופית של הבית‪ ,‬התוכנית שנועדה להימסר לאוסטן‬ ‫הלר‪ .‬הדוגמה שנבחרה ונערכה בידי ג'ון אריק סנייט‪ ,‬ולאחר מכן צוירה ביד אמן — ידו של‬ ‫הסיני — נחה על השולחן‪ ,‬מצופה בנייר שקוף‪ .‬זה היה ביתו של רורק‪ .‬מתחריו נפסלו‪ .‬זה‬ ‫מלבנים אדומות‪ ,‬חלונותיו צומצמו‬ ‫ֵ‬ ‫היה ביתו של רורק‪ ,‬אבל קירותיו היו בנויים כעת‬ ‫לממדים הרגילים וצוידו בתריסים ירוקים‪ .‬שניים מאגפיו הבולטים נמחקו‪ ,‬המרפסת הגדולה‬ ‫שהזדקרה מעל הים הוחלפה במרפסת קטנה ומוקפת ברזל מחושל‪ ,‬ולבניין נוספה כניסה של‬ ‫עמודים יוֹ ניים שתמכו בגמלון מקוטע‪ .‬היה גם צריח קטן שתמך בשבשבת רוח‪.‬‬ ‫ג'ון אריק סנייט עמד ליד השולחן‪ .‬זרועותיו היו פרושות באוויר‪ ,‬מעל התוכנית‪ ,‬בלי לגעת‬ ‫בטוהר הבתולין של הצבעים העדינים‪.‬‬ ‫"זאת התוכנית שמר הלר דמיין לעצמו‪ ,‬אני בטוח בזה!" אמר‪" .‬יפה מאוד‪ ...‬כן‪ ,‬יפה‬ ‫מאוד‪ ...‬רורק‪ ,‬כמה פעמים אני צריך לבקש ממך שלא תעשן ליד תוכנית מוגמרת? זוז‬ ‫הצידה‪ .‬עוד תפזר עליה אפר‪".‬‬ ‫הם ציפו לאוסטן הלר בדיוק בשתים־עשרה‪ .‬אך בשעה אחת־עשרה וחצי הגיעה‪ ,‬בלי כל‬

‫הודעה מוקדמת‪ ,‬גברת סימינגטון‪ .‬היא דרשה לשוחח עם מר סנייט תכף ומיד‪ .‬גברת‬ ‫סימינגטון היתה אלמנה מרשימה שירשה הון עתק‪ .‬היא עברה זה עתה להתגורר בביתה‬ ‫החדש‪ ,‬שתיכנן מר סנייט‪ .‬מאחר שסנייט קיווה לקבל מאחיה הזמנה להקמת בית דירות‪ ,‬הוא‬ ‫לא היה יכול לסרב והכניס אותה למשרדו בקידה עמוקה‪ .‬במשרד היא הודיעה לו מיד‬ ‫שתקרת הספרייה נסדקה‪ ,‬ושחלונות המפרץ של אגף האורחים צברו רטיבות שהיא לא‬ ‫יכולה להתמודד איתה‪ .‬סנייט קרא למהנדס הראשי‪ ,‬ושניהם פתחו בהסברים מפורטים‪,‬‬ ‫בהתנצלויות ובהאשמת הקבלנים‪ .‬גברת סימינגטון לא גילתה סימני כניעה‪ ,‬גם לא‬ ‫כשצילצל הפעמון על שולחנו של סנייט‪ ,‬ופקידת הקבלה הודיעה על בואו של אוסטן הלר‪.‬‬ ‫לא היה אפשר לבקש מגברת סימינגטון שתלך‪ ,‬וגם לא היה אפשר לבקש ממר אוסטן הלר‬ ‫שיחכה‪ .‬סנייט מצא פתרון‪ :‬הוא השאיר את גברת סימינגטון בחברת המהנדס החלקלק‬ ‫והתנצל שעליו לצאת לרגע‪ .‬הוא יצא אל חדר הקבלה‪ ,‬לחץ את ידו של הלר והציע‪" :‬אולי‬ ‫תרצה להיכנס לחדר השרטוט‪ ,‬מר הלר? האור שם טוב יותר‪ ,‬והתוכנית ערוכה וממתינה לך‪.‬‬ ‫לא רציתי להסתכן ולהזיז אותה ממקומה‪".‬‬ ‫הלר הלך בצייתנות בעקבות סנייט אל חדר השרטוט‪ ,‬דמות גבוהה ורחבת כתפיים‪ ,‬בטוויד‬ ‫אנגלי‪ .‬שערו של האיש היה צהבהב ופניו רבועות‪ ,‬עם אין־ספור קמטים שהקיפו את קור‬ ‫הרוח האירוני שבעיניו‪.‬‬ ‫התוכניות נחו על שולחנו של האמן הסיני‪ .‬הוא זז ממקומו בדממה ובענווה‪ .‬השולחן‬ ‫הסמוך היה של רורק‪ .‬הוא עמד בגבו אל הלר‪ ,‬המשיך לשרטט ולא הסתובב אל האורח‪.‬‬ ‫סנייט הורה לעובדים לא להתערב כשהוא נכנס עם לקוח לחדר השרטוט‪.‬‬ ‫קצות אצבעותיו של סנייט הרימו את הנייר השקוף‪ ,‬כאילו היתה זו הינומה של כלה‪.‬‬ ‫לאחר מכן צעד לאחור והתבונן בפניו של הלר‪ .‬הלה התכופף‪ ,‬ודקות ארוכות עמד מרוכז‬ ‫ומהורהר מעל התוכנית‪ ,‬בלי לומר מילה‪.‬‬ ‫"מר סנייט‪ ",‬החל לומר לבסוף‪" ,‬שמע‪ "...‬ואז השתתק‪.‬‬ ‫סנייט חיכה בסבלנות‪ ,‬שבע רצון‪ .‬הוא הרגיש שאסור לו להפריע‪.‬‬ ‫"זה הדבר הכי קרוב שראיתי בינתיים‪ ",‬אמר פתאום הלר בקול והלם באגרופו על‬ ‫התוכנית‪ .‬סנייט עיווה את פניו‪.‬‬ ‫"ידעתי שזה ימצא חן בעיניך‪ ,‬מר הלר‪ ",‬אמר לו סנייט‪.‬‬ ‫"לא‪ ,‬זה לא מוצא חן בעיני בכלל‪ ",‬השיב לו הלר‪.‬‬ ‫סנייט מיצמץ וחיכה‪.‬‬ ‫"התוכנית קרובה למה שביקשתי‪ ,‬במובן מסוים‪ ",‬אמר הלר בצער‪" ,‬אבל היא לא טובה‪.‬‬ ‫אני לא יודע למה‪ ,‬אבל היא לא טובה‪ .‬אנא סלח לי אם דברי מעורפלים‪ ,‬אבל אם משהו לא‬ ‫מוצא חן בעיני מיד‪ ,‬זה לא יקרה לעולם‪ .‬אני יודע‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬שלא ארגיש בנוח בכניסה‬ ‫הזאת‪ .‬היא יפה‪ ,‬אבל אני בקושי מבחין בה‪ ,‬כי ראיתי כניסות כאלה לעתים קרובות מדי‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬אבל הרשה לי להבהיר כמה דברים‪ ,‬מר הלר‪ .‬ברור שאנחנו רוצים להיות מודרנים‪,‬‬ ‫אבל אנחנו צריכים גם לשמור על צורה של בית‪ .‬שילוב של פאר וחמימות‪ ,‬אתה מבין‪ .‬לבית‬ ‫חמור סבר כמו זה צריך שיהיו גם קווים שירככו אותו‪ .‬וזה קורקטי לגמרי מבחינה‬

‫אדריכלית‪".‬‬ ‫"אין ספק‪ ",‬אמר לו הלר‪" .‬אני לא מבין בזה‪ .‬אבל כל החיים שלי לא הייתי קורקטי‪".‬‬ ‫"הרשה לי להסביר לך את התוכנית‪"...‬‬ ‫"אני יודע‪ ",‬אמר לו הלר בעייפות‪" .‬אני יודע‪ .‬אני בטוח שהצדק איתך‪ ,‬אבל‪ "...‬בקולו‬ ‫נשמע צליל של להיטות‪ ,‬כאילו רצה להרגיש התרוממות רוח‪" .‬אם רק היתה פה אחידות‬ ‫כלשהי‪ ...‬אם רק היה פה רעיון מרכזי‪ ...‬שכאילו נמצא בו אבל גם לא‪ ...‬אם זה רק היה נראה‬ ‫חי‪ ...‬אבל זה לא‪ ...‬חסר בו משהו‪ .‬אילו היה נקי יותר‪ ,‬מלוטש יותר‪ ...‬מה המילה ששמעתי?‬ ‫אילו היה אינטגרלי יותר‪"...‬‬ ‫רורק הסתובב‪ .‬הוא עמד בצדו השני של השולחן‪ .‬הוא חטף את התוכנית‪ ,‬וידו נשלחה‬ ‫לפנים ומתחה בעיפרון קווים שחורים וגסים מעל צבעי המים העדינים שאין לגעת בהם‪.‬‬ ‫הקווים העיפו את העמודים היוֹ ניים‪ ,‬את הגמלון‪ ,‬את הצריח‪ ,‬את הכניסה‪ ,‬את התריסים‪ ,‬את‬ ‫הלבנים‪ .‬במקומם צמחו שני אגפי אבן‪ .‬הם קרעו לרווחה חלונות בקירות‪ ,‬הם הרסו את‬ ‫ֵ‬ ‫המרפסת ומתחו מרפסת חדשה מעל הים‪.‬‬ ‫כל זה קרה לפני שהאחרים הבינו מה קורה‪ .‬ואז סנייט קפץ לפנים‪ ,‬אבל הלר אחז במפרק‬ ‫ידו ועצר אותו‪ .‬ידו של רורק המשיכה לצייר בחמת זעם — מציבה קירות‪ ,‬הורסת אותם‪,‬‬ ‫בונה מחדש‪.‬‬ ‫פעם אחת‪ ,‬לשבריר שנייה‪ ,‬הרים רורק את ראשו והציץ בהלר שעמד מעברו האחר של‬ ‫השולחן‪ .‬הם לא היו צריכים שיציגו אותם זה לזה‪ .‬המבט הזה היה כמו לחיצת יד‪ .‬רורק‬ ‫המשיך‪ ,‬וכשהניח את העיפרון מידו‪ ,‬עמד הבית מושלם‪ ,‬כפי שתיכנן אותו מלכתחילה‪,‬‬ ‫בתבנית מסודרת של משיכות עיפרון שחורות‪ .‬כל המבצע כולו ארך לא יותר מחמש דקות‪.‬‬ ‫סנייט ניסה לדבר‪ .‬כיוון שהלר לא אמר דבר‪ ,‬הוא הרגיש חופשי להסתובב בזעף אל רורק‬ ‫ולצרוח‪" :‬אתה מפוטר‪ ,‬לעזאזל! תסתלק מכאן! אתה מפוטר!"‬ ‫"שנינו מפוטרים‪ ",‬אמר אוסטן הלר וקרץ לרורק‪" .‬בוא‪ .‬אכלת כבר ארוחת צהריים? בוא‪,‬‬ ‫נלך למצוא מסעדה‪ .‬אני רוצה לדבר איתך‪".‬‬ ‫רורק ניגש אל הארונית שלו כדי ליטול את מעילו ואת מגבעתו‪ .‬כל העובדים בחדר‬ ‫השרטוט צפו במחזה הבלתי נתפס‪ .‬כל העבודה נפסקה כדי לחזות בו‪ .‬אוסטן הלר הרים את‬ ‫התוכנית וקיפל אותה פעמיים‪ .‬הקרטון המקודש נסדק‪ ,‬ואז נתחב לכיסו‪.‬‬ ‫"אבל מר הלר‪ "...‬גימגם סנייט‪" .‬הרשה לי להסביר‪ ...‬הכול בסדר‪ ,‬אם זה רצונך‪ .‬נשנה את‬ ‫התוכנית‪ ...‬הרשה לי להסביר‪"...‬‬ ‫"לא עכשיו‪ ",‬אמר הלר‪" .‬לא עכשיו‪ ".‬ליד הדלת הוסיף‪" :‬אשלח לך המחאה‪".‬‬ ‫הפסקה‬ ‫ואז הוא יצא מהמשרד‪ ,‬ורורק לצדו‪ .‬הדלת נסגרה מאחוריהם בטריקה‪ ,‬כמו ּ ִ‬ ‫המסכמת באחד ממאמריו של הלר‪ .‬רורק לא אמר מילה‪.‬‬ ‫בתא מואר רכות של המסעדה היוקרתית ביותר שרורק אכל בה מימיו‪ ,‬מעבר לגביעי‬ ‫הבדולח וכלי הכסף הנוצצים שביניהם‪ ,‬אמר לו הלר‪:‬‬ ‫"‪...‬כי זה הבית שאני רוצה‪ ,‬כי זה הבית שתמיד רציתי‪ .‬אתה יכול לבנות אותו בשבילי?‬ ‫תוכל לתכנן אותו ולעקוב אחר בנייתו?"‬

‫"כן‪ ",‬השיב לו רורק‪.‬‬ ‫"כמה זמן תימשך הבנייה‪ ,‬אם נתחיל מיד?"‬ ‫"שמונה חודשים בערך‪".‬‬ ‫"והבית יהיה מוכן בסוף הסתיו?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"שמע‪ ,‬אין לי מושג איזה מין חוזה יש לחתום עם אדריכל‪ .‬אתה ודאי יודע‪ .‬אז נסח חוזה‬ ‫ותן אותו לעורך הדין שלי לאישור עוד היום אחר הצהריים‪ .‬בסדר?"‬ ‫"בסדר‪".‬‬ ‫הלר התבונן באיש שישב מולו‪ .‬הוא ראה את היד שנחה לפניו על השולחן‪ .‬כל כולו היה‬ ‫מרוכז ביד הזאת‪ .‬הוא ראה את האצבעות הארוכות‪ ,‬את המפרקים החדים‪ ,‬את הוורידים‬ ‫הבולטים‪ .‬בלבו התעוררה תחושה מוזרה‪ ,‬שהוא אינו שוכר את האיש הזה לעבודה‪ ,‬אלא‬ ‫נכנע ומסכים לעבוד בשבילו‪" .‬בן כמה אתה?" שאל הלר‪" .‬מי שלא תהיה?"‬ ‫"בן עשרים ושש‪ .‬אתה צריך מכתבי המלצה?"‬ ‫"לעזאזל‪ ,‬לא‪ .‬הם בידי‪ ,‬כאן בכיס‪ .‬מה שמך?"‬ ‫"הווארד רורק‪".‬‬ ‫הלר שלף פנקס המחאות‪ ,‬פרש אותו על השולחן ושלח את ידו לעט הנובע‪.‬‬ ‫"שמע‪ ",‬אמר תוך כדי כתיבה‪" ,‬אתן לך חמש מאות דולר על החשבון‪ .‬שכור לך משרד‪ ,‬או‬ ‫כל מה שצריך‪ ,‬ותתחיל לעבוד‪".‬‬ ‫הוא קרע את ההמחאה מהפנקס‪ ,‬החזיק אותה בשתיים מאצבעותיו והושיט אותה לרורק‪.‬‬ ‫הוא נשען קדימה על מרפקו והניף את ידו בקשת גדולה‪ .‬עיניו הצטמצמו‪ ,‬משועשעות‪ ,‬וצפו‬ ‫ברורק בסקרנות‪ .‬אבל היתה במחווה מעין הצדעה‪.‬‬ ‫ההמחאה נכתבה לפקודת "הווארד רורק‪ ,‬אדריכל"‪.‬‬

‫‪11‬‬ ‫הווארד רורק פתח משרד משלו‪.‬‬ ‫זה היה חדר אחד גדול במרומי בניין ישן‪ ,‬עם חלון רחב שנפער גבוה מעל הגגות‪ .‬מחלונו‬ ‫ראה את הרצועה הרחוקה של ההדסון ואת האוניות שנעו בפסים קטנים מתחת לקצות‬ ‫אצבעותיו‪ ,‬כשהיה לוחץ אותן אל הזגוגית‪ .‬היו לו שולחן‪ ,‬שני כיסאות ושולחן שרטוט ענק‪.‬‬ ‫על דלת הזכוכית שבכניסה נתלה השלט‪" :‬הווארד רורק‪ ,‬אדריכל"‪ .‬שעה ארוכה עמד‬ ‫במסדרון והתבונן במילים‪ .‬ואז נכנס פנימה‪ ,‬טרק את הדלת‪ ,‬נטל סרגל שרטוט מהשולחן‬ ‫והניח אותו בחזרה‪ ,‬כאילו הטיל עוגן‪.‬‬ ‫כשנכנס רורק למשרדו של ג'ון אריק סנייט כדי לקבל בחזרה את כלי השרטוט שלו‪ ,‬יצא‬ ‫סנייט אל חדר הקבלה‪ ,‬לחץ את ידו של רורק בחמימות ואמר‪" :‬נו‪ ,‬רורק! מה שלומך?‬ ‫תיכנס‪ ,‬תיכנס‪ ,‬אני רוצה לדבר איתך!"‬ ‫רורק התיישב מול שולחנו‪ ,‬וסנייט המשיך בקולי קולות‪:‬‬ ‫"שמע‪ ,‬בחור‪ ,‬אני מקווה שיש לך מספיק שכל לא לשמור לי טינה על מה שאולי אמרתי‬ ‫אתמול‪ .‬אתה הרי יודע איך זה‪ ,‬איבדתי קצת את הראש‪ ,‬ולא בגלל מה שעשית‪ ,‬אלא משום‬ ‫שעשית זאת על התרשים‪ ,‬על התרשים‪ ...‬אין דבר‪ .‬אתה לא כועס‪ ,‬נכון?"‬ ‫"לא‪ ",‬השיב לו רורק‪" .‬ממש לא‪".‬‬ ‫"ברור שאתה לא מפוטר‪ .‬אני מקווה שלא לקחת את מה שאמרתי ברצינות‪ .‬אתה יכול‬ ‫לחזור לעבודה מיד‪ ,‬אפילו ברגע זה‪".‬‬ ‫"בשביל מה‪ ,‬מר סנייט?"‬ ‫"מה זאת אומרת‪ ,‬בשביל מה? אתה חושב על ביתו של הלר? לא ייתכן שאתה מתייחס‬ ‫אליו ברצינות‪ ,‬נכון? ראית איזה מין טיפוס הוא‪ .‬המשוגע הזה עלול לשנות את דעתו שישים‬ ‫פעם בדקה‪ .‬הוא לא באמת ייתן לך לבנות לו את הבית‪ ,‬אתה הרי יודע‪ .‬זה לא כל כך פשוט‪.‬‬ ‫ככה לא עושים עסקים‪".‬‬ ‫"אתמול חתמנו על חוזה‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬באמת? נפלא! שמע‪ ,‬רורק‪ ,‬אומר לך מה נעשה‪ .‬תחזיר את העבודה אלינו‪ ,‬ואני‬ ‫ארשה לך להכניס את השם שלך לצד שמי — 'ג'ון אריק סנייט והווארד רורק'‪ .‬נתחלק‬ ‫ברווחים‪ .‬ודרך אגב‪ ,‬מהיום תקבל העלאה‪ .‬ונשמור על אותו סידור בכל פרויקט שתביא‬ ‫למשרד‪ .‬בן אדם‪ ,‬למה אתה צוחק?"‬ ‫"סלח לי‪ ,‬מר סנייט‪ .‬אני מצטער‪".‬‬

‫"אני חושש שלא הבנת אותי‪ ",‬אמר לו סנייט הנבוך‪" .‬אתה לא מבין? בשבילך זה ביטוח‪.‬‬ ‫אתה ודאי לא רוצה להיות כבר עצמאי‪ .‬פרויקטים לא ייפלו לך לידיים ככה סתם‪ .‬ואז מה‬ ‫תעשה? לפחות ככה תהיה לך עבודה קבועה‪ ,‬ובמקביל תבנה לך את האפשרות לצאת לדרך‬ ‫עצמאית‪ ,‬אם זה מה שאתה רוצה‪ .‬עוד ארבע או חמש שנים תהיה מוכן לקפיצה הזאת‪ .‬כך‬ ‫עושים כולם‪ .‬אתה מבין?"‬ ‫"אני מבין‪".‬‬ ‫"אז אתה מסכים איתי?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"אלוהים‪ ,‬בן אדם‪ ,‬יצאת מדעתך! להתחיל לבד‪ ,‬עכשיו? בלי ניסיון‪ ,‬בלי קשרים‪ ,‬בלי‪...‬‬ ‫כלום! אף פעם לא שמעתי על דבר כזה‪ .‬שאל כל איש מקצוע‪ .‬תראה מה יגידו לך‪ .‬זו‬ ‫שערורייה!"‬ ‫"מן הסתם‪".‬‬ ‫"רורק‪ ,‬אתה מסרב להקשיב לי?"‬ ‫"אקשיב לך‪ ,‬אם זה מה שאתה רוצה‪ ,‬מר סנייט‪ ,‬אבל עדיף שאומר לך כבר עכשיו‪ ,‬ששום‬ ‫דבר שתאמר לא ישנה את דעתי‪ .‬אם זה בסדר מבחינתך‪ ,‬לא אכפת לי להקשיב‪".‬‬ ‫שעה ארוכה המשיך סנייט בדבריו‪ ,‬ורורק האזין לו‪ ,‬בלי להתנגד‪ ,‬בלי להצדיק את עצמו‬ ‫ובלי להגיב‪.‬‬ ‫"טוב‪ ,‬אם כך החלטת‪ ,‬אל תצפה ממני לקבל אותך בחזרה‪ ,‬כשתיאלץ לקבץ נדבות‪".‬‬ ‫"אני לא מצפה לכך‪ ,‬מר סנייט‪".‬‬ ‫"אל תצפה שמישהו אחר במקצוע הזה יקבל אותך לעבודה‪ ,‬אחרי שישמעו מה עשית לי‪".‬‬ ‫"גם לזה אני לא מצפה‪".‬‬ ‫במשך כמה ימים חשב סנייט לתבוע את רורק ואת הלר למשפט‪ .‬אך בסופו של דבר‬ ‫החליט לוותר‪ ,‬שכן לא היה לכך תקדים‪ :‬הלר שילם לו על עבודתו‪ ,‬ולאמיתו של דבר רורק‬ ‫הוא שתיכנן את הבית‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬איש מעולם לא תבע את הלר לדין‪.‬‬ ‫המבקר הראשון במשרדו של רורק היה פיטר קיטינג‪.‬‬ ‫יום אחד הוא נכנס למשרדו בשעות הצהריים‪ ,‬בלי הודעה מוקדמת‪ ,‬חצה את החדר‬ ‫והתיישב על שולחנו של רורק‪ .‬הוא חייך באושר ופרש את זרועותיו לצדדים בתנועה רחבה‪:‬‬ ‫"נו‪ ,‬הווארד!" אמר קיטינג‪" .‬תאר לך!" הוא לא ראה את רורק שנה תמימה‪.‬‬ ‫"שלום‪ ,‬פיטר‪ ",‬אמר לו רורק‪.‬‬ ‫"משרד משלך‪ ,‬עם השם שלך והכול! כל כך מהר! תאר לך!"‬ ‫"מי סיפר לך‪ ,‬פיטר?"‬ ‫"אה‪ ,‬אתה יודע איך זה‪ ,‬שמועות מתפשטות‪ .‬הרי לא תחשוד בי שלא התעניינתי בקריירה‬ ‫שלך‪ ,‬נכון? אתה בטח יודע מה חשבתי עליך תמיד‪ .‬ואני לא צריך לומר לך שאני מברך‬ ‫אותך ומאחל לך כל טוב‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬אתה לא צריך לומר‪".‬‬ ‫"מקום נחמד יש לך פה‪ .‬מואר‪ ,‬מרווח‪ .‬אולי לא מספיק מרשים‪ ,‬אבל למה אפשר לצפות‬

‫בהתחלה? וחוץ מזה‪ ,‬לא ברור איך העניין יתפתח‪ ,‬נכון‪ ,‬הווארד?"‬ ‫"נכון‪".‬‬ ‫"לקחת סיכון גדול‪".‬‬ ‫"כנראה‪".‬‬ ‫"ואתה מתכוון לעמוד בזה? כלומר‪ ,‬להישאר לבד?"‬ ‫"ככה זה נראה‪ ,‬נכון?"‬ ‫"אתה יודע‪ ,‬עדיין לא מאוחר מדי‪ .‬כששמעתי את הבשורה‪ ,‬חשבתי לעצמי שבטח תחזיר‬ ‫את העבודה לסנייט ותסגור איתו עסקה טובה‪".‬‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"אתה לא מוכן לשקול את זה?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫קיטינג תהה מדוע אחזה בו שוב אותה הרגשה מחליאה של תרעומת‪ .‬מדוע בא לכאן‬ ‫בתקווה לגלות שהשמועות אינן נכונות‪ ,‬או שרורק מהסס ומוכן להיכנע‪ .‬ההרגשה הזאת‬ ‫רדפה אותו מאז שמע את הבשורה על רורק‪ .‬היתה בו תחושה מאוד לא נעימה‪ ,‬כזאת‬ ‫שנשארת גם אחרי ששוכחים את מקורה‪ .‬היא גם עוררה בלבו גל עכור של זעם‪ ,‬בלי שום‬ ‫סיבה‪ ,‬והוא שאל את עצמו‪ :‬מה זה‪ ,‬לעזאזל? מה שמעתי היום? ואז הוא נזכר‪ :‬אה‪ ,‬כן‪ .‬רורק‪.‬‬ ‫הוא פתח משרד משלו‪ .‬ושוב שאל את עצמו בקוצר רוח‪ :‬נו‪ ,‬אז? ובו־בזמן ידע שהמילים‬ ‫מכאיבות‪ ,‬משפילות כמו עלבון צורב‪.‬‬ ‫"אתה יודע‪ ,‬הווארד‪ ,‬אני מעריץ אותך על אומץ הלב שלך‪ .‬אתה ודאי יודע שיש לי ניסיון‬ ‫רב‪ ,‬הרבה יותר משלך‪ .‬וגם המעמד שלי במקצוע מבוסס יותר משלך‪ .‬אל תיפגע מדברי —‬ ‫אני רק מנסה להיות אובייקטיבי — ובכל זאת‪ ,‬לא הייתי מעז לעשות את הצעד הזה‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬אתה לא היית מעז‪".‬‬ ‫"אבל אתה קפצת למים‪ .‬יפה‪ ,‬יפה‪ .‬מי היה מאמין? אני מאחל לך כל טוב‪".‬‬ ‫"תודה‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫"אני יודע שתצליח‪ .‬אני משוכנע‪".‬‬ ‫"באמת?"‬ ‫"בטח שכן‪ .‬אתה לא?"‬ ‫"לא חשבתי על זה‪".‬‬ ‫"לא חשבת על זה?"‬ ‫"לא הרבה‪".‬‬ ‫"אז אולי אתה לא בטוח‪ ,‬הווארד‪ .‬אתה בטוח?"‬ ‫"למה זה כל כך מעניין אותך?"‬ ‫"מה?‪ ...‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬זה לא מעניין‪ ,‬אני פשוט דואג לך‪ .‬הווארד‪ ,‬זו גישה גרועה‪ ,‬לא להיות‬ ‫בטוח בעצמך‪ ,‬ועוד במצבך‪ .‬אז יש לך ספקות?"‬ ‫"לגמרי לא‪".‬‬

‫"אבל אמרת‪"...‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬אני בטוח לגמרי במה שאני עושה‪".‬‬ ‫"חשבת לקבל רישיון?"‬ ‫"הגשתי בקשה‪".‬‬ ‫"אבל אין לך דיפלומה‪ .‬הם יקשו עליך בבחינה‪".‬‬ ‫"מן הסתם‪".‬‬ ‫"ומה תעשה אם לא תקבל רישיון?"‬ ‫"אקבל אותו‪".‬‬ ‫"טוב‪ ,‬אז נראה שמעכשיו ניפגש באיגוד‪ ,‬אם לא תתעלם ממני‪ ,‬כי אתה תהיה חבר עם‬ ‫זכויות מלאות‪ ,‬ואני רק שוליה‪".‬‬ ‫"אני לא מתכוון להצטרף לאיגוד‪".‬‬ ‫"מה זאת אומרת‪ ,‬לא תצטרף? אתה זכאי לזה‪".‬‬ ‫"אולי‪".‬‬ ‫"בטח יזמינו אותך להצטרף‪".‬‬ ‫"אתה יכול לומר להם שלא יטרחו‪".‬‬ ‫"מה?!"‬ ‫"אתה זוכר‪ ,‬פיטר‪ ,‬שהיתה לנו שיחה דומה לפני שבע שנים‪ ,‬כשניסית לשכנע אותי‬ ‫להצטרף לאגודת הסטודנטים שלכם בסטנטון? אל תתחיל בזה שוב‪".‬‬ ‫"לא תצטרף לאיגוד האדריכלים‪ ,‬גם אם יש לך הזדמנות?"‬ ‫"לא אצטרף לשום דבר לעולם‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫"אתה לא מבין עד כמה זה עשוי לעזור לך‪".‬‬ ‫"במה?"‬ ‫"להיות אדריכל‪".‬‬ ‫"אני לא רוצה שיעזרו לי להיות אדריכל‪".‬‬ ‫"אתה רק מקשה על עצמך‪".‬‬ ‫"נכון‪".‬‬ ‫"ויהיה לך קשה עוד יותר‪".‬‬ ‫"אני יודע‪".‬‬ ‫"תהפוך אותם לאויבים שלך‪ ,‬אם תסרב להזמנה‪".‬‬ ‫"הם יהיו אויבים שלי בכל מקרה‪".‬‬ ‫האדם הראשון שרורק בישר לו את החדשות היה הנרי קמרון‪ .‬הוא נסע לניו ג'רזי יום‬ ‫לאחר חתימת החוזה עם הלר‪ .‬זה היה יום גשום‪ ,‬והוא מצא את קמרון בגינה‪ ,‬מדשדש לאיטו‬ ‫בשבילים הלחים‪ ,‬נשען בכבדות על מקלו‪ .‬בחורף השתפרה בריאותו של האיש‪ ,‬ועכשיו היה‬ ‫מסוגל להתהלך כמה שעות ביום‪ .‬הוא נע במאמץ ניכר‪ ,‬וגופו היה שחוח‪.‬‬ ‫הוא התבונן בניצנים הראשונים שעל הקרקע‪ ,‬מתחת לרגליו‪ .‬מדי פעם היה מרים את מקלו‬ ‫ומותח את רגליו לעמידה איתנה של כמה רגעים‪ .‬בקצה מקלו נגע בניצן ירוק סגור וראה‬

‫איך נוטפת ממנו טיפה ומתנוצצת באור הדמדומים‪ .‬הוא ראה את רורק מתקרב אליו במעלה‬ ‫הגבעה וקימט את מצחו בכעס‪ .‬רק לפני שבוע הגיע הצעיר לביקור‪ ,‬וכיוון שהביקורים הללו‬ ‫היו רבי־משמעות בעיני שניהם‪ ,‬איש מהם לא רצה שיהיו תכופים מדי‪.‬‬ ‫"נו?" רטן קמרון‪" .‬בשביל מה חזרת?"‬ ‫"יש לי משהו לספר לך‪".‬‬ ‫"זה יכול לחכות‪".‬‬ ‫"אני חושב שלא‪".‬‬ ‫"מה?"‬ ‫"אני פותח משרד משלי‪ .‬חתמתי עכשיו על חוזה לבניית הבניין הראשון‪".‬‬ ‫קמרון נעץ את מקלו באדמה והתחיל לצייר מעגל גדול‪ .‬שתי ידיו נלחצו אל ידית המקל‪,‬‬ ‫כף אחת על גב האחרת‪ .‬זמן ממושך הינהן לאט בקצב התנועה‪ ,‬ועיניו נותרו עצומות‪ .‬לבסוף‬ ‫הציץ ברורק ואמר‪:‬‬ ‫"טוב‪ ,‬אתה לא צריך להתרברב‪".‬‬ ‫ואז הוסיף‪" :‬עזור לי לשבת‪ ".‬זאת הפעם הראשונה שקמרון ביקש בקשה שכזאת‪ .‬אחותו‪,‬‬ ‫וגם רורק‪ ,‬למדו מזמן שאסור בתכלית האיסור להציע לו עזרה בתנועותיו‪.‬‬ ‫רורק אחז בזרועו והנחה אותו אל ספסל סמוך‪ .‬קמרון נעץ את מבטו נכחו‪ ,‬בשקיעה‪ ,‬ושאל‬ ‫בגסות‪:‬‬ ‫"מה? בשביל מי? בכמה?"‬ ‫הוא האזין לסיפורו של רורק בדממה‪ .‬שעה ארוכה התבונן בשרטוט שעל הקרטון הסדוק‪,‬‬ ‫עם קווי העיפרון הגסים שמעל צבעי המים‪ .‬הוא שאל שאלות רבות בקשר לאבן‪ ,‬לפלדה‪,‬‬ ‫לדרכי הגישה‪ ,‬לקבלנים‪ ,‬לעלויות‪ .‬הוא לא בירך אותו‪ .‬הוא לא העיר הערות‪.‬‬ ‫רק כשרורק עמד ללכת‪ ,‬הוא אמר פתאום‪:‬‬ ‫"הווארד‪ ,‬כשתפתח את המשרד שלך‪ ,‬צלם אותו ותראה לי תצלומים‪".‬‬ ‫ואז הניד את ראשו‪ ,‬פנה ממנו והלאה במבט אשם וקילל‪.‬‬ ‫"אני מתנהג כמו זקן סנילי‪ .‬תשכח מזה‪".‬‬ ‫רורק לא אמר דבר‪.‬‬ ‫הוא חזר כעבור שלושה ימים‪" .‬אתה מתחיל להימאס עלי‪ ",‬אמר לו קמרון‪ .‬רורק לא הגיב‪,‬‬ ‫ורק הושיט לו מעטפה‪ .‬קמרון התבונן בתצלומים — במשרד הגדול והריק‪ ,‬בחלון הרחב‪,‬‬ ‫בדלת הכניסה‪ .‬דקה ארוכה החזיק בידו את תצלום הכניסה‪.‬‬ ‫"טוב‪ ",‬אמר לבסוף‪" .‬זכיתי לראות את זה במו עיני‪".‬‬ ‫הוא הפיל את התצלום מידו‪.‬‬ ‫"לא בדיוק‪ ",‬הוסיף‪" .‬לא כמו שרציתי‪ .‬אבל בכל זאת זכיתי‪ .‬זה כמו הצללים שנזכה‬ ‫לראות בעולם הבא‪ ,‬כמו שאומרים אנשים‪ .‬אולי כך אזכה לראות גם את השאר‪ .‬אני לומד‪".‬‬ ‫הוא שב ונטל את התצלום‪.‬‬ ‫"הווארד‪ ",‬אמר‪" .‬תסתכל בו‪".‬‬ ‫הוא החזיק את התצלום בין שניהם‪.‬‬

‫"הוא לא אומר הרבה‪ ,‬רק 'הווארד רורק‪ ,‬אדריכל'‪ .‬זה כמו מוטו שאנשים היו חוקקים מעל‬ ‫לשערי הטירות שלהם‪ ,‬מוטו שהיו מוכנים גם למות למענו‪ .‬זו קריאת קרב המופנית אל אויב‬ ‫עצום וחשוך שהוא המקור לכל הכאב על פני האדמה — אתה יודע כמה סבל יש על פני‬ ‫כדור הארץ? — אויב שבפניו תיאלץ לעמוד‪ .‬אני לא יודע מהו‪ ,‬אני לא יודע למה ישסו אותו‬ ‫נגדך‪ .‬אבל אני יודע שכך יקרה‪ .‬ואני גם יודע שאם תאמין במילים האלו עד הסוף‪ ,‬תזכה‬ ‫בניצחון‪ .‬לא רק שלך‪ ,‬אלא של כל מה שראוי לניצחון‪ ,‬של כל מה שמניע את העולם ואינו‬ ‫זוכה להכרה אף פעם‪ .‬הניצחון הזה יטהר את שמם של רבים שכשלו לפניך‪ ,‬שסבלו כפי‬ ‫שגם אתה תסבול‪ .‬יברך אותך אלוהים — או מי שזה לא יהיה — שרואה את הטוב ואת‬ ‫הנעלה ביותר בלבו של האדם‪ .‬אתה בדרך לגיהינום‪ ,‬הווארד‪".‬‬ ‫רורק עלה בשביל עד קצה הצוק‪ ,‬שעליו התנשא אל שמי התכלת שלד הפלדה של בית הלר‪.‬‬ ‫השלד עמד‪ ,‬וכעת יצקו לתוכו את המלט‪ .‬המשטחים הגדולים של המרפסות נתלו מעל‬ ‫המים הכסופים ששצפו הרחק למטה‪ .‬השרברבים והחשמלאים החלו מתקינים את הצינורות‬ ‫שלהם‪.‬‬ ‫הוא התבונן בריבועי השמים שהיו תחומים בקווים התמירים של קורות הפלדה ושל‬ ‫העמודים‪ ,‬בקוביות המרחב הריקות שנקרעו מתוך הרקיע‪ .‬ידיו נעו במלואן על הקירות‬ ‫הריק‪ ,‬חיבקו את החדרים שיקומו‪ .‬אבן הידרדרה מתחת לרגליו והחלה‬ ‫לעתיד‪ ,‬מילאו את ִ‬ ‫לקפץ ולרקד במורד הגבעה‪ ,‬נטיפי קול מהדהדים בזוהרה של שמש קיצית‪.‬‬ ‫הוא עמד על ראש הצוק‪ ,‬ברגליים מפושקות‪ ,‬ונשען לאחור אל החלל‪ .‬הוא התבונן‬ ‫בחומרים שלפניו‪ ,‬במסמרי הפלדה‪ ,‬בניצוצות שבגושי האבן‪ ,‬בלולאות הארוגות אל תוך‬ ‫קרשים טריים‪ ,‬צהבהבים‪.‬‬ ‫פתאום הבחין בדמות חסונה שהיתה מוקפת כבלי חשמל‪ .‬פני הבולדוג התרחבו בחיוך‬ ‫ענקי‪ ,‬ועיני תכלת בהקו מולו במבט של ניצחון טמא‪.‬‬ ‫"מייק!" קרא רורק כממאן להאמין‪.‬‬ ‫מייק קיבל עבודה גדולה בפילדלפיה לפני חודשים רבים‪ ,‬זמן רב לפני שהלר הופיע‬ ‫במשרדו של סנייט‪ .‬מייק מעולם לא שמע את הבשורה‪ ,‬לפחות כך חשב‪.‬‬ ‫"היי‪ ,‬ג'ינג'י‪ ",‬אמר לו מייק‪ ,‬ואז הוסיף‪" :‬שלום‪ ,‬בוס!"‬ ‫"מייק‪ ,‬איך‪"?...‬‬ ‫"איזה מין אדריכל אתה‪ ,‬לעזאזל‪ ,‬שאתה מזניח כך את העבודה שלך? זה היום השלישי‬ ‫שאני פה‪ ,‬מחכה שתופיע‪".‬‬ ‫"מייק‪ ,‬איך הגעת לכאן? איך הידרדרת לזה?" הוא ידע שמייק לא נוהג לעבוד בבתי‬ ‫מגורים פרטיים‪.‬‬ ‫"אל תעמיד פני טיפש‪ .‬אתה יודע איך הגעתי לכאן‪ .‬חשבת שאחמיץ את ההזדמנות הזאת‪,‬‬ ‫את הבית הראשון שלך? בעיניך זאת הידרדרות? אולי כן‪ .‬ואולי זה בדיוק להפך‪".‬‬ ‫רורק הושיט לו את ידו‪ ,‬ואצבעותיו המטונפות של מייק אחזו בה בפראות‪ ,‬כאילו הכתמים‬ ‫שהטביע על עורו של רורק אמרו את כל מה שרצה לומר‪ .‬כיוון שחשש שהוא עלול לומר‬

‫את זה‪ ,‬נהם במקום‪:‬‬ ‫"לך מפה‪ ,‬בוס‪ .‬אל תפריע לנו לעבוד‪".‬‬ ‫רורק בחן את הבית כולו‪ .‬היו רגעים שבהם היה מסוגל להיות מדויק‪ ,‬אובייקטיבי‪ ,‬לחלק‬ ‫הוראות‪ ,‬כאילו זה לא בית שתיכנן‪ ,‬אלא בעיה מתמטית‪ .‬אלה היו הרגעים שהרגיש בקיומם‬ ‫של צינורות ושל מסמרים בלבד; האישיות שלו נעלמה‪.‬‬ ‫והיו רגעים שמשהו אחר עלה בו‪ ,‬לא מחשבה וגם לא הרגשה‪ ,‬אלא מין גל אלים‪ .‬ואז הוא‬ ‫רק רצה לעצור‪ ,‬להישען לאחור‪ ,‬לחוש בממשות המוארת והבולטת של אישיותו בתוך‬ ‫מסגרת הפלדה המקיפה את גופו כמרכזה של אותה ממשות‪ .‬הוא לא עצר‪ .‬הוא המשיך בקור‬ ‫רוח‪ .‬אבל ידיו גילו את מה שרצה להסתיר‪ .‬ידיו נשלחו קדימה וליטפו את הקורות‪ .‬פועלי‬ ‫הבניין הבחינו בזה ואמרו‪" :‬הבחור הזה מאוהב בבית‪ .‬הוא לא יכול להוריד ממנו את‬ ‫הידיים‪".‬‬ ‫הפועלים חיבבו אותו‪ .‬מנהלי העבודה מטעם הקבלן — לא‪ .‬רורק נתקל בקשיים כשחיפש‬ ‫קבלן להקים את הבית‪ .‬כמה מהחברות הטובות ביותר סירבו לקבל את העבודה‪" .‬אנחנו לא‬ ‫בונים בתים כאלה‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬זה לא מעניין אותנו‪ .‬יותר מדי מסובך בשביל פרויקט קטן כזה‪".‬‬ ‫"מי לעזאזל רוצה בית כזה? קרוב לוודאי שבסוף גם לא נקבל את הכסף מהמשוגע‪.‬‬ ‫לעזאזל עם זה‪".‬‬ ‫"אף פעם לא בניתי דבר כזה‪ .‬אני לא אדע לבנות אותו‪ .‬עדיף לי לבנות בתים אמיתיים‪".‬‬ ‫קבלן אחר הציץ בתוכנית‪ ,‬השליך אותה הצידה והכריז בספקנות‪" :‬הבית לא יעמוד‪".‬‬ ‫"הוא יעמוד‪ ",‬טען רורק‪.‬‬ ‫והקבלן השיב לו באדישות‪" .‬כן‪ ,‬הא? אתה מלמד אותי‪ ,‬אדוני? מי אתה בכלל?"‬ ‫הוא מצא חברה קטנה שהיתה זקוקה לעבודה וקיבלה על עצמה את הבנייה‪ ,‬אך תבעה‬ ‫סכום שלא היתה לו כל הצדקה; הם טענו שהם נוטלים על עצמם סיכון עם הניסוי המוזר‬ ‫הזה‪ .‬הבנייה התקדמה‪ ,‬ומנהלי העבודה צייתו בזעף ובחריקת שיניים‪ ,‬כאילו רק ציפו‬ ‫שנבואתם תתגשם‪ ,‬והבית יקרוס לשמחתם על ראשם‪.‬‬ ‫רורק קנה פורד ישנה ונסע לאתר הבנייה לעתים קרובות יותר מהנדרש‪ .‬היה לו קשה‬ ‫לשבת אל השולחן שבמשרדו‪ ,‬לעמוד לפני שולחן השרטוט‪ ,‬לאלץ את עצמו להישאר רחוק‬ ‫מהשטח‪ .‬כשהיה בשטח השתוקק לרגעים לשכוח את משרדו ואת לוח השרטוט‪ ,‬לחטוף את‬ ‫כלי העבודה של הפועלים ולבנות את הבית במו ידיו‪ ,‬כמו שנהג לעשות בנעוריו‪.‬‬ ‫הוא צעד על המבנה לכל אורכו‪ ,‬דילג בקלילות על ערמות של קורות ושל גלילי תיל‪ .‬הוא‬ ‫רשם רשימות‪ ,‬הוא חילק פקודות בקול גס‪ .‬הוא נמנע מלהביט במייק‪ ,‬אבל מייק עקב אחר‬ ‫התקדמותו בבדיקת הבית‪ .‬הוא קרץ אליו בהבנה כל אימת שעבר לידו‪ ,‬ופעם גם אמר‪:‬‬ ‫"שלוט בעצמך‪ ,‬ג'ינג'י‪ .‬אפשר לקרוא אותך כמו ספר‪ .‬באלוהים‪ ,‬זה חטא להיות מאושר‬ ‫כל כך!"‬ ‫רורק עמד על הצוק‪ ,‬התבונן בשדות ובסרט הארוך והאפור של הכביש שהתפתל על קו‬ ‫החוף‪ .‬מכונית פתוחה עברה ונמלטה אל הכפר‪ .‬המכונית היתה גדושה באנשים שיצאו‬

‫לפיקניק‪ .‬הוא ראה ערב־רב של סוודרים בהירים‪ ,‬צעיפים שהתבדרו ברוח‪ .‬הוא שמע בליל‬ ‫של קולות שצרחו בלי סיבה‪ ,‬שניסו להתגבר על שאגת המנוע‪ ,‬וגם שיהוקי צחוק רועמים‪.‬‬ ‫נערה ישבה במושב הקדמי‪ .‬רגליה היו מונחות על דלת המכונית‪ ,‬ולראשה היה כובע קש של‬ ‫גבר שהחליק עד אפה‪ .‬היא ניגנה בפראות במיתרים של יוקללי‪ ,‬שרה בגרון ניחר וצווחה‬ ‫"הי!" האנשים האלה חגגו היום את עצם קיומם‪ :‬הם צווחו עד לב השמים את שחרורם‬ ‫ֵ‬ ‫מעבודה וממעמסת היומיום שהותירו מאחור‪ .‬הם עבדו ונשאו בסבל כדי להגיע למטרה —‬ ‫וזאת היתה המטרה‪.‬‬ ‫הוא התבונן במכונית שחלפה על פניו‪ .‬הוא חש שקיים הבדל עצום בין תחושת היום שלו‬ ‫לבין תחושת היום שלהם‪ .‬הוא חשב שעליו לנסות להבין זאת‪ .‬אבל אז הוא שכח‪ .‬הוא‬ ‫התבונן במשאית שזחלה במעלה הגבעה‪ ,‬עמוסה גושי גרניט נוצצים‪.‬‬ ‫לעתים קרובות היה אוסטן הלר בא להתבונן בבית‪ .‬הוא צפה בו בסקרנות‪ ,‬נבנה והולך‬ ‫ועדיין היה משתומם‪ .‬הוא בחן את הבניין ואת רורק באותו האופן‪ ,‬מתוך סקרנות נוקדנית‪.‬‬ ‫הוא חש שיקשה עליו להבדיל ביניהם‪.‬‬ ‫הלר‪ ,‬הלוחם הגדול נגד כפייה‪ ,‬היה נבוך בחברת רורק‪ :‬אדם כה בלתי ניתן לכפייה שנהפך‬ ‫למעין כפייה בעצמו‪ ,‬סוג של אולטימטום נגד דברים שהלר התקשה להגדיר אותם‪ .‬תוך‬ ‫שבוע גילה הלר שהוא מצא את החבר הטוב ביותר שיהיה לו אי־פעם‪ .‬והוא ידע שהידידות‬ ‫נובעת מתוך אדישותו העקרונית של רורק‪ .‬בממשות קיומו של רורק לא היתה כל הכרה‬ ‫בהלר‪ ,‬לא היה בו צורך‪ ,‬לא היתה לו שום בקשה ממנו‪ ,‬שום תביעה‪ .‬הלר חש בקו שנמתח‪,‬‬ ‫קו שלא היה יכול לחצותו‪ .‬מעבר לקו הזה לא ביקש רורק דבר וגם לא נתן דבר‪ .‬אבל‬ ‫כשרורק היה מביט בו בשביעות רצון‪ ,‬כשחייך והיה משבח את אחד ממאמריו‪ ,‬נמלא הלר‬ ‫באותה עליצות טהורה ומוזרה של תמיכה‪ ,‬שאין בה לא שוחד ולא נדבה‪.‬‬ ‫בערבי הקיץ ישבו יחד על מדף סלע‪ ,‬באמצע הדרך במורד המדרון‪ .‬הם שוחחו ביניהם‬ ‫שעה שאפלה ירדה לאיטה וכיסתה את קורות הבית שמעליהם‪ ,‬וקרני החמה האחרונות נסוגו‬ ‫עד לקצות הפיגומים‪.‬‬ ‫"הווארד‪ ,‬מה יש בו בבית הזה שאתה בונה בשבילי שהוא כל כך מוצא חן בעיני?"‬ ‫"בית יכול להיות מושלם בפני עצמו‪ ,‬ממש כמו בן אדם‪ ",‬השיב לו רורק‪" .‬וכמו בבני‬ ‫אדם‪ ,‬גם בבית זה קורה לעתים נדירות מאוד‪".‬‬ ‫"באיזה אופן הוא מושלם?"‬ ‫"תסתכל עליו‪ .‬כל חלק ממנו נמצא כאן משום שהבית זקוק לו‪ ,‬ולא משום סיבה אחרת‪.‬‬ ‫אתה רואה איך הוא נראה בתוכו‪ ,‬בפנימיות שלו‪ .‬החדרים שתגור בהם יצרו את דמותו‪ .‬את‬ ‫הפרופורציות קבעה חלוקת המרחב הפנימי‪ .‬את העיטורים קבעה שיטת הבנייה‪ ,‬הם‬ ‫מדגישים את העיקרון שעליו היא מושתתת‪ .‬אתה יכול לראות כל נקודת לחץ‪ ,‬וגם כל‬ ‫תמוכה שפוגשת בה‪ .‬העיניים שלך מלוות את תהליך הבנייה כשאתה מתבונן בבית‪ ,‬אתה‬ ‫יכול לעקוב אחרי כל צעד ושעל‪ ,‬אתה רואה את הגובה‪ ,‬ואתה יודע מנין הוא בא ולמה הוא‬ ‫מחזיק מעמד‪ .‬ודאי ראית בעבר בניינים עם עמודים שלא תומכים בכלום‪ ,‬עם כרכובים חסרי‬

‫כל מטרה‪ ,‬עם קשתות ועיטורים ועמודים מזויפים‪ ,‬עם חלונות אטומים‪ .‬ראית בניינים‬ ‫שנראו כאילו הכילו רק אולם אחד גדול‪ ,‬עם עמודים מוצקים וחלונות ענקיים בגובה של‬ ‫שש קומות‪ .‬אבל כשנכנסת פנימה מצאת שש קומות‪ .‬או בניינים שיש בהם אולם אחד ויחיד‪,‬‬ ‫אבל החזית שלהם מחולקת למקטעים‪ ,‬עם רצועות קישוט אופקיות ונדבכים של חלונות‪.‬‬ ‫אתה מבין את ההבדל? הבית שלך נבנה על פי ייעודו‪ .‬האחרים נבנו בגלל הצורך להרשים‪.‬‬ ‫מה שקובע בבית שלך הוא הבית עצמו‪ .‬מה שקובע בבתים אחרים הוא קהל הצופים‪".‬‬ ‫"אתה יודע‪ ,‬זה בדיוק מה שהרגשתי‪ ,‬במובן מסוים‪ .‬הרגשתי שכאשר אעבור לגור בבית‬ ‫הזה‪ ,‬אזכה בקיום מחדש‪ ,‬ואפילו שגרת היומיום שלי תכיל בתוכה מין כנות או יושרה שאני‬ ‫לא יכול בדיוק להגדיר אותה‪ .‬אל תתפלא אם אומר לך שאני מרגיש כי אני צריך לחיות את‬ ‫חיי בצורה שתהיה ראויה לבית הזה‪".‬‬ ‫"לזה בדיוק התכוונתי‪ ",‬אמר לו רורק‪.‬‬ ‫"דרך אגב‪ ,‬תודה על כל המחשבה שהשקעת בנוחיותי‪ .‬הבחנתי בהרבה דברים שלא עלו‬ ‫בדעתי עד לאותו רגע‪ ,‬אבל אתה תיכננת אותם כאילו ידעת מהם הצרכים שלי‪ .‬חדר‬ ‫העבודה שלי‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬הוא החדר שהכי אזדקק לו‪ ,‬ואתה נתת לו את המקום הבולט ביותר‪.‬‬ ‫וראיתי שגם מבחוץ הוא נראה האגף הבולט ביותר‪ .‬והאופן שבו הוא מתחבר לספרייה‪,‬‬ ‫והעובדה שהסלון רחוק ממנו‪ .‬וחדרי השינה של האורחים ממוקמים כך שלא אשמע אותם‬ ‫יותר מדי‪ ,‬וכן הלאה‪ .‬התחשבת בי מאוד‪".‬‬ ‫"אתה יודע מה‪ ",‬אמר לו רורק‪" .‬לא חשבתי עליך בכלל‪ .‬חשבתי על הבית‪ ".‬ואז הוסיף‪:‬‬ ‫"אולי בגלל זה ידעתי להתחשב גם בך‪".‬‬ ‫בית הלר הושלם בנובמבר ‪.1926‬‬ ‫בינואר ‪ 1927‬פורסמה ב"ארכיטקטצ'ורל טריביון" סקירה על הבתים הטובים שהוקמו‬ ‫באמריקה בשנה האחרונה‪ .‬שנים־עשר עמודים של תצלומים גדולים ומבריקים הוקדשו‬ ‫לעשרים וארבעה בניינים שבחרו העורכים כבניינים המייצגים את ההישגים הנעלים ביותר‬ ‫באדריכלות‪ .‬ביתו של הלר כלל לא הוזכר‪.‬‬ ‫בטור הנדל"ן של עיתוני ניו יורק הופיעו בכל יום ראשון סקירות קצרות על בתי מגורים‬ ‫חדשים‪ ,‬שראויים לתשומת לב מיוחדת‪ .‬איש לא סקר את בית הלר‪.‬‬ ‫בספר השנה של איגוד האדריכלים של אמריקה הוצגו רפרודוקציות נפלאות של בניינים‬ ‫שנבחרו כטובים ביותר בארץ כולה‪ ,‬תחת הכותרת "צופים אל העתיד"‪ .‬גם שם לא נזכר בית‬ ‫הלר‪.‬‬ ‫בהזדמנויות רבות עלו מרצים על הבמה ודיברו באוזני קהל משכיל על התקדמותה של‬ ‫האדריכלות האמריקנית‪ .‬איש מהם לא דיבר על בית הלר‪.‬‬ ‫בחדרי המועדון של איגוד האדריכלים נשמעו כל מיני דעות‪:‬‬ ‫"זו חרפה לארצנו‪ ",‬אמר רלסטון הולקומב‪" ,‬שהתירו בכלל הקמה של בניין כמו בית הלר‪.‬‬ ‫זה כתם למקצוע‪ .‬היה צריך לחוקק חוק שימנע דבר כזה‪".‬‬ ‫"זה מה שמרתיע את הלקוחות‪ ",‬אמר ג'ון אריק סנייט‪" .‬ברגע שהם רואים בית כזה הם‬

‫מסיקים שכל האדריכלים מטורפים‪".‬‬ ‫"אני לא רואה סיבה לכעוס‪ ",‬אמר גורדון ל' פרסקוט‪" .‬לדעתי‪ ,‬זו בדיחה‪ .‬הבית נראה כמו‬ ‫הכלאה בין תחנת דלק לאיור קומיקס של חללית בדרך לירח‪".‬‬ ‫"חכה שנתיים‪ ",‬אמר לו יוג'ין פטינגיל‪" ,‬ותראה מה יקרה‪ .‬הבית יקרוס כמו מגדל‬ ‫קלפים‪".‬‬ ‫"למה לדבר במונחים של שנים?" שאל גאי פרנקון‪" .‬גימיקים מודרניסטיים כאלה אף פעם‬ ‫לא מחזיקים מעמד יותר מעונה אחת‪ .‬הבית יימאס על בעליו מהר מאוד‪ ,‬ואז הוא יברח ממנו‬ ‫ויקנה בית קולוניאלי נאה‪".‬‬ ‫בית הלר קנה לעצמו פרסום באזור הכפר שמסביב‪ ,‬ואנשים היו סוטים מדרכם במיוחד כדי‬ ‫לראות אותו‪ .‬הם היו חונים על הכביש שלפניו ואז היו נועצים בו עיניים‪ ,‬מצביעים‬ ‫ומגחכים‪ .‬עובדי תחנות הדלק היו צוחקים בחשאי כשמכוניתו של הלר חלפה על פניהם‪.‬‬ ‫הטבחית של הלר נאלצה לספוג את המבטים המעליבים של החנוונים כשיצאה לעשות‬ ‫קניות‪ .‬ביתו של הלר זכה להיקרא באזור כולו "קן הקוקייה"‪.‬‬ ‫פיטר קיטינג היה מחייך בסלחנות ואומר לחבריו למקצוע‪" :‬לא‪ ,‬אל תדברו עליו ככה‪ .‬אני‬ ‫מכיר את הווארד רורק הרבה שנים‪ .‬והוא די מוכשר‪ .‬פעם הוא אפילו עבד אצלי‪ .‬בבית הזה‬ ‫הוא פשוט השתגע‪ .‬אבל הוא עוד ילמד‪ .‬כל העתיד לפניו‪ ...‬אה‪ ,‬אתם לא חושבים? באמת?"‬ ‫אלזוורת' מ' טוהי‪ ,‬שלא התיר לאבן אחת לצמוח על אדמת אמריקה בלי שהעיר עליה‪,‬‬ ‫כלל לא שמע על בית הלר‪ .‬הבית לא הוזכר בטור שלו‪ .‬הוא לא ראה לנכון לספר לקוראיו‬ ‫על קיומו‪ ,‬גם לא כדי לדון אותו לכף חובה‪ .‬הוא פשוט לא אמר מילה‪.‬‬

‫‪12‬‬ ‫סקארט‪ ,‬התפרסם מדי יום בעמוד הראשון של‬ ‫ֶ‬ ‫טור בשם "הערות והגיגים"‪ ,‬מאת ַאלוָ וה‬ ‫ה"באנר"‪ .‬הטור היה מדריך נאמן‪ ,‬מקור השראה ומעצב דעת קהל בערים הקטנות של‬ ‫ּ‬ ‫אמריקה‪ .‬בטור זה הופיעה‪ ,‬עוד לפני שנים רבות‪ ,‬האמרה המפורסמת‪" :‬מצבנו היה טוב‬ ‫יותר‪ ,‬אילו היינו שוכחים את המושגים המליציים של תרבותנו הנבובה ומקדישים תשומת‬ ‫לב רבה יותר למה שידעו הפראים שנים רבות לפנינו — לכבד את האמהות שלנו‪ ".‬אלווה‬ ‫סקארט היה רווק שצבר שני מיליון דולר‪ ,‬שיחק גולף בכישרון רב והיה העורך הראשי של‬ ‫עיתוני ויינאנד‪.‬‬ ‫אלווה סקארט הוא שהוביל מעל דפי ה"באנר" את הקמפיין נגד כרישי הנדל"ן ונגד תנאי‬ ‫החיים הקשים במשכנות העוני‪ .‬זה היה קמפיין שנמשך שלושה שבועות‪ .‬חומר מהסוג הזה‬ ‫היה חביב עליו‪ ,‬משום שהוא פנה אל לבם של בני האדם והיו לו השלכות חברתיות הרות‬ ‫גורל‪ .‬הוא התאים מאוד לאיורים של גיליון יום ראשון‪ ,‬שבו נראו בחורות קופצות לנהר‬ ‫וחצאיותיהן מתבדרות גבוה מעל ברכיהן‪ .‬הקמפיין הגדיל את תפוצת העיתון‪ .‬הוא הביך את‬ ‫לחצי הלעג של‬ ‫ריבר‪ ,‬הקורבנות שנבחרו כמושא ִ‬ ‫הכרישים‪ ,‬בעלי הבתים לאורך האיסט ֶ‬ ‫הקמפיין‪ .‬הכרישים סירבו למכור את הבתים לחברת נדל"ן עלומת שם‪ .‬בסופו של מסע‬ ‫הפרסום‪ ,‬הם נכנעו ומכרו‪ .‬איש לא היה יכול להוכיח שהחברה האלמונית היתה למעשה‬ ‫בבעלותו של גייל ויינאנד‪.‬‬ ‫עיתוני ויינאנד לא יכלו לחיות זמן רב בלי מסעי פרסום מושחזים‪ .‬זה עתה סיימו מסע‬ ‫פרסום שכזה בנושא התעופה המודרנית‪ .‬במוסף המשפחה של יום ראשון פורסמו דוחות‬ ‫מדעיים על התפתחות כלי הטיס‪ ,‬בצירוף תמונות‪ ,‬החל בשרטוטי המכונות המעופפות של‬ ‫ליאונרדו דה וינצ'י וכלה במפציץ החדיש ביותר‪ .‬כבונוס‪ ,‬הוצג גם ציור של איקרוס —‬ ‫גופתו העירומה כחולה־ירוקה‪ ,‬כנפי השעווה שלו צהובות והעשן סגול — מתעוות ועולה‬ ‫בלהבות‪ .‬עוד הופיעו ציור של מכשפה מצורעת‪ ,‬עם עיניים רושפות וכדור בדולח‪ ,‬שחזתה‬ ‫עוד במאה האחת־עשרה שבני האדם ילמדו לעוף‪ ,‬וכן ציורים של עטלפים‪ ,‬ערפדים ואפילו‬ ‫אנשי זאב‪.‬‬ ‫הם ערכו תחרות לבניית מטוס לדוגמה‪ .‬התחרות היתה פתוחה לכל ילד עד גיל עשר‪ ,‬כל‬ ‫ה"באנר"‪ .‬גייל ויינאנד‪ ,‬שהיה בעל רישיון טיס‪,‬‬ ‫עוד צירף שלושה מנויים חדשים לעיתון ּ‬ ‫ערך טיסת יחיד מלוס אנג'לס לניו יורק‪ ,‬במטוס קטן‪ ,‬שנבנה במיוחד תמורת מאה אלף‬ ‫דולר‪ .‬הוא קבע שיא חדש בטיסה מחוף לחוף‪ .‬כשהגיע לניו יורק‪ ,‬שגה קלות בחישוביו‬

‫ונאלץ לנחות באחו מסולע‪ .‬הנחיתה היתה מסמרת שיער ובוצעה בלא דופי‪ .‬ממש במקרה‬ ‫ה"באנר"‪ .‬גייל ויינאנד יצא מהמטוס‪ .‬כל טייס מנוסה‬ ‫היתה באזור חבורה שלמה של צלמי ּ‬ ‫היה מזדעזע מחוויה שכזאת‪ .‬הוא עמד לפני המצלמות ופרח גרדיניה רענן נעוץ בדש מעיל‬ ‫הטיס שלו‪ .‬הסיגריה שהיתה נעוצה בין שתי האצבעות של ידו המורמת לא רעדה כלל‪.‬‬ ‫כשנשאל מהי משאלתו הראשונה לאחר שנחת בשלום‪ ,‬הוא אמר שהוא רוצה לנשק את‬ ‫האישה הנאה ביותר מבין הנשים שנכחו במקום‪ .‬הוא בחר בזקנה המכוערת ביותר בקהל‪,‬‬ ‫התכופף לנשק לה על מצחה והסביר שהיא מזכירה לו את אמא שלו‪.‬‬ ‫לאחר מכן‪ ,‬בתחילתו של הקמפיין על משכנות העוני‪ ,‬אמר גייל ויינאנד לאלווה סקארט‪:‬‬ ‫"לך על זה‪ .‬סחט את הנושא עד כמה שאפשר‪ ",‬ויצא לשוט ביאכטה שלו מסביב לעולם‪.‬‬ ‫טייסת מקסימה בת עשרים וארבע נלוותה אליו‪ ,‬והוא העניק לה במתנה את המטוס שטס בו‬ ‫מחוף לחוף‪.‬‬ ‫אלווה סקארט המשיך‪ .‬בין שאר הצעדים הרבים שעשה בקמפיין‪ ,‬הוא ביקש מדומיניק‬ ‫פרנקון לחקור את מצב המשפחות במשכנות העוני‪ .‬דומיניק פרנקון חזרה זה לא כבר‬ ‫מחופשת קיץ בביאריץ‪ .‬היא תמיד יצאה לחופשת קיץ מלאה‪ .‬אלווה סקארט היה מאשר לה‬ ‫זאת ברצון משום שהיתה אחת העובדות החביבות עליו ביותר‪ ,‬משום שהיה נבוך‬ ‫מההתנהגות שלה ומשום שידע שהיא יכולה להתפטר בכל רגע שתרצה‪.‬‬ ‫דומיניק פרנקון הלכה לגור שבועיים בחדר קטנטן‪ ,‬באחד מבתי הדירות העלובים שבאיסט‬ ‫סייד‪ .‬החדר היה נטול חלונות‪ ,‬מלבד אשנב קטן בתקרה‪ .‬היא נאלצה לטפס חמש קומות כדי‬ ‫להגיע לחדר‪ ,‬ולא היו לה מים זורמים‪ .‬היא בישלה לעצמה את ארוחותיה במטבח של‬ ‫משפחה מרובת ילדים‪ ,‬שהתגוררה קומה אחת מתחתיה‪ .‬היא ביקרה אצל השכנים‪ ,‬ישבה‬ ‫בערבים על מדרגות החירום והלכה לסרטים זולים עם הבנות מהשכונה‪.‬‬ ‫היא לבשה חצאיות וחולצות מרופטות‪ .‬הופעתה השברירית העניקה לה מראה של‬ ‫תשישות חולנית‪ ,‬והשכנים היו משוכנעים שהיא שחפנית‪ .‬אבל היא נעה בדיוק כפי שעשתה‬ ‫בטרקלינה של קיקי הולקומב — בראש מורם ובביטחון עצמי‪ .‬היא קירצפה את רצפת חדרה‪,‬‬ ‫קילפה תפוחי אדמה והתרחצה בגיגית של מים קרים‪ .‬מעולם לא עשתה זאת קודם‪ ,‬אך‬ ‫התרגלה לכך בלי שום קושי‪ .‬היא היתה פעלתנית מאוד והיתה בה חריצות שעמדה בניגוד‬ ‫מוחלט למראה החיצוני שלה‪ .‬העליבות של חייה החדשים לא הטרידה אותה כהוא זה‪ :‬היא‬ ‫היתה אדישה למשכנות העוני כפי שהיתה אדישה לטרקלינים המפוארים‪.‬‬ ‫לאחר שבועיים חזרה לדירת הפנטהאוז שלה‪ ,‬על גג מלון שניבט אל סנטרל פארק‪.‬‬ ‫ב"באנר"‪ .‬זה היה תיעוד מבריק וחסר‬ ‫מאמריה על החיים במשכנות העוני החלו להופיע ּ‬ ‫רחמים‪.‬‬ ‫היא שמעה שאלות מביכות בארוחות חגיגיות‪" .‬יקירתי‪ ,‬לא ייתכן שכתבת באמת את‬ ‫המאמרים הללו!"‬ ‫"דומיניק‪ ,‬לא גרת שם באמת!"‬ ‫"ודאי שכן‪ ",‬היתה עונה‪" .‬בבית ההוא ברחוב שתים־עשרה מזרח ששייך לך‪ ,‬מר פלמר‪",‬‬

‫אמרה וסובבה בעצלתיים את מפרק כף ידה העדין‪ ,‬שהיה ענוד בצמיד ברקת כבד ורחב מדי‪.‬‬ ‫"צינורות הביוב נסתמים שם אחת ליומיים‪ ,‬וכל הביוב עולה על גדותיו וממלא את החצר‪.‬‬ ‫הוא נוצץ בצבעי כחול וארגמן לאור השמש‪ ,‬ממש כמו קשת בענן‪".‬‬ ‫"הבניין שאתה מנהל בשביל חברת קלרידג'‪ ,‬מר ברוקס‪ ,‬מכיל בתוכו אוסף מעניין מאוד‬ ‫של נטיפים שצומחים על התקרה‪ ",‬אמרה וראשה הזהוב נשען על זר היד שענדה — צרור‬ ‫של גרדיניות לבנות‪ ,‬עם טיפות מים שנצצו על עלי הכותרת חסרי הברק‪.‬‬ ‫אספה חשובה‪ ,‬באווירה‬ ‫היא נתבקשה לנאום בכנס של עובדים סוציאלים‪ .‬זו היתה ֵ‬ ‫רדיקלית וששה אלי קרב‪ .‬את האספה ניהלו כמה נשים מהמפורסמות ביותר בתחום‪ .‬אלווה‬ ‫סקארט היה מרוצה והעניק לה את ברכתו‪" .‬לכי‪ ,‬יקירתי‪ ",‬אמר לה‪" .‬אל תחוסי על אף אחד‪.‬‬ ‫אנחנו רוצים את העובדים הסוציאלים‪ ".‬היא עמדה על דוכן הנואמים באולם המחניק‪,‬‬ ‫התבוננה בקיר הפרצופים שמולה‪ ,‬בפנים הנלהבות ובתאוותנות הצדקנית שלהן‪ .‬היא דיברה‬ ‫בקול מונוטוני ואחיד‪ .‬בין השאר אמרה‪" :‬המשפחה שבקומת הקרקע‪ ,‬מאחור‪ ,‬אינה טורחת‬ ‫לשלם את דמי השכירות‪ ,‬וילדיה אינם יכולים ללכת לבית הספר‪ ,‬כי אין להם מספיק בגדים‪.‬‬ ‫לאב המשפחה יש חשבון בהקפה במסבאה הסמוכה‪ .‬הוא בריא‪ ,‬ויש לו משרה טובה‪ ...‬הזוג‬ ‫שבקומה השנייה קנה זה עתה מכשיר רדיו בשישים ותשעה דולר ותשעים וחמישה סנט‪,‬‬ ‫במזומן‪ .‬אבי המשפחה שבקומה הרביעית‪ ,‬בחזית‪ ,‬לא עבד מימיו אפילו יום אחד מלא‪ .‬גם‬ ‫אין לו שום כוונה לעבוד‪ .‬תשעת ילדיו נתמכים בידי הכנסייה המקומית‪ ,‬ובקרוב ייוולד‬ ‫הילד העשירי‪ "...‬כשסיימה את דבריה‪ ,‬נשמעו רק כמה מחיאות כפיים זועמות‪ .‬היא הרימה‬ ‫את ידה ואמרה‪" :‬אל תריעו לי‪ .‬אני לא מצפה לזה‪ ".‬ואז שאלה בנימוס‪" :‬יש למישהו‬ ‫שאלות?" לא היו שום שאלות‪.‬‬ ‫כשחזרה לביתה‪ ,‬מצאה את אלווה סקארט מחכה לה‪ .‬הוא לא נראה שייך לסלון הפנטהאוז‬ ‫שבו התגוררה; גופו העצום ישב על קצהו של כיסא עדין‪ ,‬כמו גרגויל מגובנן‪ ,‬על רקע‬ ‫אורות הכרך הזוהרים שנשקפו מבעד לקיר שלם של זכוכית‪ .‬הכרך נראה כמו ציור קיר‬ ‫שהאיר והשלים את העיצוב בחדר‪ .‬הקו השברירי של הצריחים הנישאים על רקע השמים‬ ‫השחורים נראה כהמשכו של קו הרהיטים השברירי לא פחות‪ .‬האורות שנצצו בחלונות‬ ‫רחוקים השתקפו על הרצפה החשופה והזוהרת‪ .‬הדיוק הקר של המבנים הזוויתייים שבחוץ‬ ‫כמו הגיב לחן הקר והנוקשה של כל פריט ופריט בדירתה‪ .‬אלווה סקארט הרס את‬ ‫ההרמוניה‪ .‬הוא נראה כמו רופא כפרי טוב לב‪ ,‬או כמו קלפן נוכל‪ .‬על פניו הכבדות היה‬ ‫שפוך חיוכו האבהי והנדיב‪ ,‬שהיה סמלו המסחרי‪ .‬היתה לו תכונה ייחודית‪ :‬חיוכו הנדיב רק‬ ‫הוסיף לו הדרת כבוד‪ ,‬ולא גרע ממנה‪ .‬אפו הארוך‪ ,‬הדק והנשרי אמנם גרע ממראה הנדיבות‪,‬‬ ‫אבל הוסיף לו הדרת כבוד‪ .‬כרסו‪ ,‬שהזדקרה מעל לרגליו‪ ,‬גרעה מהדרת הכבוד שלו אבל‬ ‫הוסיפה למראהו הנדיב והשופע‪.‬‬ ‫הוא קם ממקומו‪ ,‬קורן מאושר‪ ,‬ונטל את ידה של דומיניק‪" .‬החלטתי לקפוץ אלייך בדרך‬ ‫הביתה‪ ",‬אמר‪" .‬יש לי חדשות נפלאות לספר לך‪ .‬איך היה‪ ,‬ילדונת?"‬ ‫"בדיוק כמו שציפיתי‪".‬‬

‫היא הסירה את הכובע מראשה וזרקה אותו על הכיסא הקרוב ביותר‪ .‬שערה החלק התלכסן‬ ‫על מצחה וצנח בקו ישר על כתפיה‪ .‬הוא נראה חלק והדוק כמו כובע רחצה ממתכת מבריקה‬ ‫וחיוורת‪ .‬היא ניגשה אל החלון והביטה בעיר שלרגליה‪ .‬בלי לפנות אליו שאלה‪" :‬מה רצית‬ ‫לספר לי?"‬ ‫אלווה סקארט הביט בה בהנאה‪ .‬זה מכבר למד לוותר‪ ,‬ורק היה נוטל את ידה שלא לצורך‬ ‫או טופח קלות על כתפה‪ .‬הוא הפסיק לחשוב על זה‪ ,‬אך אי־שם ליוותה אותו תחושה‬ ‫עמומה‪ ,‬כמעט לא־מודעת‪ ,‬שסיכם לעצמו בשלוש מילים‪ :‬לעולם אין לדעת‪.‬‬ ‫"ילדונת‪ ,‬יש לי חדשות טובות‪ ",‬אמר‪" .‬הגיתי תוכנית קטנה‪ ,‬מעין ארגון מחדש‪ .‬חשבתי‬ ‫לגבש כמה דברים וליצור מדור לענייני נשים‪ .‬את יודעת‪ :‬בתי ספר‪ ,‬כלכלת הבית‪ ,‬טיפול‬ ‫בתינוקות ובפרחחים צעירים וכו'‪ ,‬כל אלה תחת קורת גג אחת‪ .‬אני חושב שאין ראויה‬ ‫לתפקיד הזה יותר מהכתבת היקרה שלי‪".‬‬ ‫"אתה מתכוון אלי?" שאלה בלי להפנות את מבטה‪.‬‬ ‫"רק אלייך‪ .‬מיד כשגייל יחזור אבקש את אישורו‪".‬‬ ‫היא הסתובבה והביטה בו‪ .‬זרועותיה היו שלובות וידיה תמכו במרפקיה‪ .‬היא אמרה‪:‬‬ ‫"תודה‪ ,‬אלווה‪ ,‬אבל אני לא מעוניינת‪".‬‬ ‫"מה זאת אומרת‪ ,‬את לא מעוניינת?"‬ ‫"זאת אומרת שאני לא מעוניינת‪".‬‬ ‫"אלוהים‪ ,‬את לא רואה שזה קידום רציני?"‬ ‫"באיזה כיוון?"‬ ‫"בקריירה שלך‪".‬‬ ‫"אף פעם לא אמרתי שיש לי קריירה‪".‬‬ ‫"אבל את בטח לא רוצה לכתוב כל החיים טור עלוב בעמוד האחורי‪".‬‬ ‫"לא כל החיים‪ .‬עד שיימאס לי‪".‬‬ ‫"תחשבי מה היית עושה עם מדור שלם! תחשבי מה גייל יכול לעשות למענך‪ ,‬אחרי‬ ‫שתמשכי את תשומת לבו!"‬ ‫"אין לי שום רצון למשוך את תשומת לבו‪".‬‬ ‫"אבל דומיניק‪ ,‬אנחנו זקוקים לך‪ .‬אחרי הנאום שלך הערב‪ ,‬כל הנשים יעמדו לצדך‪".‬‬ ‫"אני לא בטוחה‪".‬‬ ‫"כבר נתתי הוראה להכין שני טורים לדיווח על האספה ועל הנאום שלך‪".‬‬ ‫היא נטלה את שפופרת הטלפון‪ ,‬הושיטה לו אותה ואמרה‪:‬‬ ‫"עדיף שתגיד להם לוותר על זה‪".‬‬ ‫"למה?"‬ ‫היא חיטטה בערמה של ניירות על שולחנה‪ ,‬מצאה כמה עמודים מודפסים במכונת כתיבה‬ ‫והושיטה אותם לסקארט‪" .‬הנה הנאום שנאמתי הלילה‪".‬‬ ‫הוא הציץ בנאום ולא אמר מילה‪ ,‬רק הלם פעם אחת במצחו‪ .‬לאחר מכן חטף מידה את‬ ‫השפופרת ונתן הוראה לדווח על האספה בקצרה ולא להזכיר את שם הנואמת‪.‬‬

‫"בסדר‪ ",‬אמרה דומיניק‪ ,‬כשהניח מידו את השפופרת‪" .‬אני מפוטרת?"‬ ‫הוא הניע בעצב את ראשו‪" .‬את רוצה שאפטר אותך?"‬ ‫"לאו דווקא‪".‬‬ ‫"אני אחליק את זה הפעם‪ ",‬סינן‪" .‬אסתיר את העניין מגייל‪".‬‬ ‫"כרצונך‪ .‬לי ממש לא אכפת‪".‬‬ ‫"תקשיבי‪ ,‬דומיניק; כן‪ ,‬אני יודע שאסור לי לשאול שאלות‪ ,‬אבל למה את תמיד עושה את‬ ‫זה‪ ,‬לעזאזל?"‬ ‫"בלי שום סיבה‪".‬‬ ‫"את יודעת‪ ,‬שמעתי על הארוחה החגיגית ועל ההערות שהשמעת באותו נושא‪ .‬ואז הלכת‬ ‫והשמעת דברים כאלה באספה רדיקלית‪".‬‬ ‫"אבל הם נכונים‪ ,‬שניהם‪ .‬שני צדדים של אותו מטבע‪ ,‬לא?"‬ ‫"ודאי‪ ,‬אבל לא יכולת לבחור איפה להשמיע את הדברים?"‬ ‫"ומה הטעם בזה?"‬ ‫"היה איזה טעם במה שעשית?"‬ ‫"לא‪ ,‬שום טעם‪ .‬אבל זה שיעשע אותי‪".‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬אני לא מבין אותך‪ .‬כבר נהגת כך בעבר‪ .‬את מתקדמת כל כך יפה‪ ,‬את עושה‬ ‫עבודה נפלאה‪ ,‬וברגע שאת צריכה לצעוד צעד ממשי קדימה‪ ,‬את הורסת את הכול בבת‬ ‫אחת‪ .‬למה?"‬ ‫"אולי דווקא בגלל זה‪".‬‬ ‫"אולי תרצי לומר לי‪ ,‬כידיד‪ ,‬כי אני מחבב אותך ומעוניין בהצלחתך‪ ,‬מה את באמת‬ ‫רוצה?"‬ ‫"לדעתי זה ברור‪ .‬אני לא רוצה שום דבר‪".‬‬ ‫הוא פרש את זרועותיו לצדדים בתסכול ומשך בכתפיו בחוסר אונים‪.‬‬ ‫היא חייכה בעליצות‪.‬‬ ‫"למה אתה נראה אומלל כל כך? גם אני מחבבת אותך‪ ,‬אלווה‪ ,‬אתה מעניין אותי‪ .‬ויותר‬ ‫מזה‪ ,‬אני אוהבת לשוחח איתך‪ .‬שב בשקט‪ ,‬אני אביא לך כוסית משקה‪ .‬אתה זקוק למשקה‪,‬‬ ‫אלווה‪".‬‬ ‫היא הביאה כוס זכוכית אטומה וכמה קוביות קרח שקירקשו בדממה שבחדר‪.‬‬ ‫"דומיניק‪ ",‬אמר לה‪" .‬את ילדה טובה‪".‬‬ ‫"כמובן‪ .‬אני ילדה טובה‪".‬‬ ‫היא התיישבה על קצה השולחן ונשענה על זרועותיה המתוחות מאחור‪ .‬היא ניענעה קלות‬ ‫את רגליה ואמרה‪:‬‬ ‫"אתה יודע‪ ,‬אלווה‪ ,‬זה היה נורא אילו היתה לי משרה שבאמת רציתי בה‪".‬‬ ‫"מה? איזו שטות גדולה לומר! למה את מתכוונת?"‬ ‫"פשוט כך‪ .‬זה יהיה נורא לעסוק בעבודה שגורמת לי סיפוק ושאחשוש לאבד אותה‪".‬‬ ‫"למה?"‬

‫"כי אז אאלץ להיות תלויה בך‪ .‬אתה איש נפלא‪ ,‬אלווה‪ ,‬אבל לא ממש מעורר השראה‪,‬‬ ‫ולא הייתי רוצה להתכווץ מפני השוט שבידך‪ .‬אוי‪ ,‬אל תזדעזע כל כך‪ ,‬זה יהיה שוט קטן‬ ‫ומנומס‪ ,‬ודווקא בגלל זה הוא יהיה מכוער יותר‪ .‬אצטרך להיות תלויה בבוס שלנו‪ ,‬גייל‪ .‬אני‬ ‫בטוחה שהוא אדם דגול‪ ,‬אלא שאני מעדיפה לא לראות אותו לעולם‪".‬‬ ‫"מאיפה נובעת הגישה המטורפת הזאת‪ ,‬אף על פי שאת יודעת שגייל ואני מוכנים לעשות‬ ‫הכול למענך‪ ,‬ושאני אישית‪"...‬‬ ‫"זה לא רק זה‪ ,‬אלווה‪ .‬זה לא רק אתה‪ .‬אילו הייתי מוצאת עבודה‪ ,‬תכלית‪ ,‬רעיון או אדם‬ ‫שהייתי רוצה בהם‪ ,‬זה היה מאלץ אותי להיות תלויה בכל העולם‪ .‬לכל דבר יש חוטים‬ ‫שמובילים לאותם מקומות‪ .‬כולנו קשורים ומסובכים אחד בשני‪ .‬כולנו באותה רשת; היא‬ ‫מצפה לנו‪ ,‬ואנחנו נדחפים לתוכה מתוך שאיפה אחת ויחידה‪ .‬אתה רוצה משהו‪ ,‬הוא יקר‬ ‫לך‪ .‬האם אתה יודע מי עומד הכן לחטוף אותו מידיך? אתה לא יכול לדעת‪ ,‬זה עלול להיות‬ ‫מסובך כל כך ורחוק כל כך‪ ,‬אבל מישהו תמיד מוכן ומזומן‪ ,‬ולכן אתה מפחד מכולם‪ .‬ואז‬ ‫אתה מתכווץ בפחד‪ ,‬זוחל‪ ,‬מתחנן ונעתר‪ ,‬רק כדי שירשו לך לשמור את מה שאתה רוצה‪.‬‬ ‫ותראה את מי אתה מוכן לקבל‪".‬‬ ‫"אם אני מבין נכון‪ ,‬את מבקרת את האנושות כולה?"‬ ‫"אתה יודע‪ ,‬זה מוזר — דעתנו על האנושות‪ .‬לכולנו יש בראש תמונה מעורפלת‪ ,‬כשאנחנו‬ ‫אומרים את המילה‪ .‬אנחנו חושבים על משהו רציני‪ ,‬גדול‪ ,‬חשוב‪ .‬אבל למעשה‪ ,‬כל מה‬ ‫שידוע לנו על האנושות זה סך האנשים שאנחנו פוגשים בימי חיינו‪ .‬תסתכל עליהם‪ .‬האם‬ ‫אתה מכיר מישהו שמעורר בך תחושה של גדלות‪ ,‬של רצינות‪ ,‬של חשיבות? אין שם כלום‪,‬‬ ‫מלבד עקרות בית שדוחפות לפניהן עגלות תינוקות‪ ,‬פרחחים שמשרבטים גסויות על‬ ‫מדרכות ונערות שמשתכרות בנשף הראשון שלהן בחברה‪ .‬או כל מקבילה אחרת‪ .‬למעשה‪,‬‬ ‫כולנו חשים כבוד מסוים לאנשים סובלים‪ .‬כי אז יש בהם אצילות מסוימת‪ .‬אבל האם‬ ‫התבוננת בהם פעם כשהם נהנים? רק אז אתה יכול לראות את האמת‪ .‬תסתכל עליהם כשהם‬ ‫מבזבזים את מיטב הכסף שלמענו עבדו עבודת פרך‪ ,‬בגני שעשועים ובמופעי קרקס‪ .‬תסתכל‬ ‫על העשירים‪ ,‬שכל העולם פתוח בפניהם‪ .‬תראה במה הם בוחרים כדי לענג את עצמם‪.‬‬ ‫תסתכל עליהם כשהם יושבים במסבאות המהודרות שלהם‪ .‬זאת האנושות שלך‪ .‬ואני לא‬ ‫רוצה לגעת בה‪".‬‬ ‫"אבל לעזאזל! זאת לא דרך להסתכל על החיים‪ ,‬זאת לא התמונה כולה‪ .‬גם בגרועים‬ ‫שבינינו יש קורטוב של טוב‪ .‬לכל אחד מאיתנו יש סיכוי לגאולה‪".‬‬ ‫"וזה הכי גרוע‪ .‬האם זה מעורר בך השראה כשאתה מגלה שאדם שביצע מעשה גבורה‬ ‫אוהב לצפות במופעי ווּ דוויל מגוחכים? או שאדם שצייר ציור נשגב‪ ,‬שוכב בזמנו החופשי‬ ‫עם כל פרוצה שנקרית בדרכו?"‬ ‫"מה את מחפשת‪ ,‬שלמות?"‬ ‫"‪...‬או כלום‪ .‬וכמו שאתה רואה‪ ,‬אני מסתפקת בכלום‪".‬‬ ‫"זה לא הגיוני‪".‬‬ ‫"אני לוקחת לעצמי את השאיפה היחידה שאדם יכול להרשות לעצמו‪ .‬חופש‪ ,‬אלווה‪,‬‬

‫חופש‪".‬‬ ‫"לזה את קוראת חופש?"‬ ‫"לא לבקש דבר‪ ,‬לא לצפות לדבר‪ ,‬לא להיות תלויה בדבר‪".‬‬ ‫"ואם היית מוצאת משהו שאת רוצה?"‬ ‫"לא אמצא אותו‪ .‬אני מעדיפה שלא לגלות אותו‪ .‬כי הוא חלק מהעולם הנחמד שלך‪ .‬כי אז‬ ‫אצטרך לחלוק בו עם כולכם‪ ,‬ואני לא מסוגלת‪ .‬אתה יודע‪ ,‬אני אף פעם לא חוזרת לספר‬ ‫גדול שנהניתי לקרוא‪ .‬כואב לי לחשוב שעיניים אחרות קראו אותו; אני תוהה למי שייכות‬ ‫העיניים האלה‪ .‬דברים כאלה אי אפשר לחלוק עם אחרים‪ .‬לא עם אנשים מהסוג הזה‪".‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬זה לא נורמלי לחוש רגשות עזים כל כך‪".‬‬ ‫"זאת הדרך היחידה שאני מכירה‪ .‬זה‪ ,‬או כלום‪".‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬יקירתי‪ ",‬אמר לה בדאגה כנה‪" .‬הלוואי שהייתי אבא שלך‪ .‬מה הטרגדיה שעברה‬ ‫עלייך בילדותך?"‬ ‫"שום טרגדיה‪ .‬היתה לי ילדות נפלאה‪ .‬הייתי חופשייה ושלווה‪ ,‬ואיש לא הטריד אותי יותר‬ ‫מדי‪ .‬כן‪ ,‬לעתים קרובות הייתי משועממת‪ ,‬אבל אני רגילה לזה‪".‬‬ ‫"אני חושש שאת פשוט תוצר אומלל של תקופתנו‪ .‬זה מה שאני תמיד טוען‪ .‬כולנו יותר‬ ‫מדי ציניים‪ ,‬יותר מדי מנוונים‪ .‬אילו רק היינו חוזרים במלוא הענווה למידות הפשוטות‪"...‬‬ ‫"אלווה‪ ,‬איך אתה יכול לדבר ככה? זה מתאים למאמרי המערכת שלך‪ "...‬היא השתתקה‬ ‫והביטה לתוך עיניו‪ .‬הן נראו תמהות ופגועות מעט‪ .‬ואז היא צחקה‪" .‬טעיתי‪ .‬אתה באמת‬ ‫מאמין בזה‪ ,‬בין שזו אמונת אמת או כל דבר אחר שמחליף אותה‪ .‬אוי‪ ,‬אלווה! בגלל זה אני‬ ‫אוהבת אותך‪ .‬בגלל זה אני עושה כעת את אותו הדבר שעשיתי הערב באספה‪".‬‬ ‫"מה?" שאל‪ ,‬מבולבל‪.‬‬ ‫"מדברת אליך כפי שאני מדברת‪ .‬זה נעים‪ ,‬לשוחח איתך על דברים כאלה‪ .‬אתה יודע‪,‬‬ ‫אלווה‪ ,‬שאנשים פרימיטיבים היו יוצרים פסלים של אלוהים בצלמם? תאר לך איך היה‬ ‫נראה הפסל שלך — פסל עירום‪ ,‬עם הכרס שלך וכל זה‪".‬‬ ‫"מה זה קשור?"‬ ‫"זה לא קשור‪ ,‬יקירי‪ .‬סלח לי‪ ".‬ואז הוסיפה‪" :‬אתה יודע‪ ,‬אני אוהבת פסלים של גברים‬ ‫עירומים‪ .‬אל תסכל עלי במבט המטופש הזה‪ .‬אמרתי פסלים‪ .‬היה לי אחד שהיה חביב עלי‬ ‫במיוחד‪ .‬אמרו לי שזה פסל של ֶהליוֹ ס‪ .‬קניתי אותו במוזיאון באירופה‪ ,‬וזה לא היה קל‪ .‬הוא‬ ‫לא היה למכירה‪ ,‬כמובן‪ .‬אלווה‪ ,‬נראה לי שהתאהבתי בפסל ההוא‪ .‬הבאתי אותו הביתה‪".‬‬ ‫"איפה הוא? אני רוצה לראות דבר אחד שאת אוהבת‪ ,‬לשם שינוי‪".‬‬ ‫"הוא שבור‪".‬‬ ‫"שבור? פריט מוזיאוני? איך זה קרה?"‬ ‫"שברתי אותו‪".‬‬ ‫"איך?"‬ ‫"זרקתי אותו לתוך צינור אוורור שבתחתיתו יש רצפת בטון‪".‬‬ ‫"את מטורפת? למה?"‬

‫"כדי שאיש לא יוכל לראות אותו מלבדי‪".‬‬ ‫"דומיניק!"‬ ‫היא טילטלה את ראשה‪ ,‬כמו לנער מעליה את הנושא‪ .‬שפעת שערה החלק ריצדה בגלים‬ ‫קטנים‪ ,‬כמו אדווה על בריכה של כספית‪ .‬ואז היא אמרה‪:‬‬ ‫"מצטערת‪ ,‬יקירי‪ .‬לא רציתי לזעזע אותך‪ .‬חשבתי שאיתך אוכל לדבר על זה‪ ,‬כי אתה‬ ‫האדם היחיד שחסין מפני זעזועים‪ .‬חבל שעשיתי את זה‪ .‬נראה שאין בזה שום טעם‪".‬‬ ‫היא דילגה מהשולחן בקלילות‪.‬‬ ‫"לך הביתה‪ ,‬אלווה‪ ",‬אמרה‪" .‬השעה מאוחרת‪ .‬אני עייפה‪ .‬נתראה מחר‪".‬‬ ‫גאי פרנקון קרא את מאמריה של בתו; הוא שמע את ההערות שהעירה בקבלת הפנים‬ ‫ובאספה של העובדים הסוציאלים‪ .‬הוא לא הבין דבר וחצי דבר‪ ,‬אבל ידע שזו בדיוק‬ ‫השתלשלות העניינים שיש לצפות לה מבתו‪ .‬זה העיק עליו מאוד‪ ,‬אותה תחושה מביכה של‬ ‫חשש שניעורה בו תמיד כשהירהר בה‪ .‬הוא שאל את עצמו אם הוא שונא את בתו‪.‬‬ ‫אבל כל אימת שהיה שואל את עצמו אותה שאלה‪ ,‬היתה תמונה מסוימת‪ ,‬חסרת כל‬ ‫הקשר‪ ,‬שבה ומופיעה לנגד עיניו‪ .‬זו היתה תמונה מימי ילדותה‪ ,‬מיום אחד של קיץ נשכח‬ ‫באחוזתו שבקונטיקט‪ ,‬שנים רבות קודם לכן‪ .‬הוא שכח את שארית אותו היום‪ ,‬ואת כל מה‬ ‫שהוביל לאותו רגע יחיד שזכר‪ .‬אבל זכר את עצמו עומד על המרפסת ומביט בבתו שדילגה‬ ‫מעל לגדר ירוקה‪ ,‬בקצה המדשאה‪ .‬הגדר נראתה גבוהה מדי לגופה הקטן‪ .‬הוא הספיק‬ ‫לחשוב שלא תצליח לקפוץ‪ ,‬אך בדיוק באותו רגע ראה אותה מרחפת בתרועת ניצחון מעל‬ ‫המחסום הירוק‪ .‬הוא התקשה להיזכר בתחילתה של אותה קפיצה או בסופה‪ .‬הוא רק זכר את‬ ‫הרגע ההוא‪ ,‬שנחרת בזיכרונו חד וצלול‪ ,‬כמו פריים של סרט קולנוע שנגזר ונשאר קפוא‬ ‫לנצח‪ ,‬הרגע שגופה היה תלוי באוויר‪ ,‬רגליה הארוכות מפושקות‪ ,‬וזרועותיה הדקיקות‬ ‫שלוחות מעלה‪ .‬ידיה היו מתוחות‪ ,‬ושמלתה הלבנה ושערה הבלונדיני התבדרו מאחוריה‬ ‫ברוח כמו שני מרבדים רחבים‪ .‬רגע בודד‪ ,‬הבזק של גוף קטן בהתפרצות נלהבת של אהבה‬ ‫לחופש‪ ,‬שכמותה לא ראה מימיו‪.‬‬ ‫הוא לא ידע למה נשאר הרגע ההוא חקוק בזיכרונו‪ .‬למה שכח דברים אחרים‪,‬‬ ‫רבי־חשיבות‪ ,‬ודווקא את הרגע הזה נצר בלבו‪ ,‬איזו משמעות יש לכך — שאלה שבזמנו לא‬ ‫נתן דעתו עליה‪ .‬הוא לא ידע מדוע עלה במוחו שוב ושוב דווקא הרגע הזה כל אימת שחש‬ ‫מרירות כלפי בתו‪ .‬הוא גם לא ידע מדוע היה חש באותה דקירה של רוך שהתקשה לשאת‪.‬‬ ‫הוא רק אמר לעצמו שרגשות אבהיים השתלטו עליו בניגוד לרצונו‪ ,‬אך בדרכו הגמלונית‬ ‫והבלתי מודעת השתוקק לעזור לה‪ ,‬בלי שידע מדוע היא זקוקה לעזרה‪.‬‬ ‫הוא החל מתבונן לעתים קרובות יותר בפיטר קיטינג‪ .‬הוא החל להשלים עם הפתרון‪,‬‬ ‫שמעולם לא הודה בו בפני עצמו‪ .‬הוא מצא ניחומים ותמיכה באישיותו של קיטינג והרגיש‬ ‫שחוסנו הפשוט והיציב הוא בדיוק המשענת שבתו ההפכפכה זקוקה לה‪.‬‬ ‫קיטינג סירב להודות שניסה לשווא לפגוש שוב את דומיניק‪ .‬כבר לפני זמן רב קיבל את‬ ‫מספר הטלפון שלה מפרנקון וטילפן אליה לעתים מזומנות‪ .‬היא היתה עונה לו‪ ,‬צוחקת‬

‫בעליצות ואומרת לו שתפגוש אותו‪ ,‬למה לא? היא ידעה שלא תוכל להתחמק מזה‪ .‬אבל‬ ‫היא כל כך עסוקה בשבועות הבאים‪ ,‬אז אולי לא אכפת לו להתקשר אליה בתחילת החודש‬ ‫הבא?‬ ‫פרנקון ניחש זאת ואמר לקיטינג שהוא יזמין את דומיניק לארוחת צהריים כדי להפגיש‬ ‫ביניהם שוב‪" .‬כלומר‪ ",‬הוסיף‪" .‬לפחות אנסה‪ .‬היא תסרב‪ ,‬כמובן‪ ".‬דומיניק הפתיעה אותו‬ ‫שוב‪ .‬היא נעתרה להזמנה בשמחה‪.‬‬ ‫היא פגשה אותם במסעדה וחייכה כאילו ציפתה זה זמן לפגישה המחודשת הזאת‪ .‬היא‬ ‫שוחחה בעליזות‪ ,‬וקיטינג היה מוקסם ונינוח‪ .‬הוא שוב תמה מדוע פחד מפניה בעבר‪ .‬לאחר‬ ‫כמחצית השעה הביטה בפרנקון ואמרה‪:‬‬ ‫"אבא‪ ,‬זה היה נפלא מצדך להשתחרר מהעבודה שלך ולפגוש אותי‪ .‬אתה בטח עסוק‬ ‫מאוד‪ ,‬ויש לך כל כך הרבה פגישות‪".‬‬ ‫הבעת דאגה עלתה על פניו של פרנקון‪" .‬אוי‪ ,‬אלוהים‪ ,‬דומיניק‪ ,‬טוב שהזכרת לי!"‬ ‫"יש לך פגישה ששכחת ממנה?" שאלה ברוך‪.‬‬ ‫"לעזאזל‪ ,‬כן! שכחתי לגמרי‪ .‬אנדרו קולסון הזקן טילפן הבוקר‪ ,‬שכחתי לרשום ביומן‪ .‬הוא‬ ‫התעקש להיפגש בשתיים‪ .‬את יודעת איך זה‪ .‬אני לא יכול לסרב לפגישה עם אנדרו קולסון‪.‬‬ ‫דווקא היום‪ "...‬ואז הוסיף בחשד‪" :‬איך ידעת?"‬ ‫"לא ידעתי‪ .‬הכול בסדר‪ ,‬אבא‪ .‬מר קיטינג ואני נסלח לך‪ ,‬נבלה יפה גם בלעדיך‪ .‬אין לי‬ ‫פגישות היום‪ ,‬כך שאתה לא צריך לחשוש; אני לא אנפנף אותו במהירות‪".‬‬ ‫פרנקון תהה אם ידעה שזה התירוץ שהכין לעצמו מראש כדי להשאיר אותה לבד בחברתו‬ ‫של קיטינג‪ .‬הוא לא היה משוכנע‪ .‬היא הישירה אליו מבט; עיניה נראו תמימות מדי‪ .‬הוא‬ ‫שמח להתחמק‪.‬‬ ‫דומיניק פנתה אל קיטינג במבט רך כל כך שלא היה יכול להביע אלא בוז‪.‬‬ ‫"טוב‪ ,‬אפשר להירגע‪ ",‬אמרה‪" .‬שנינו יודעים מה המטרה של אבא‪ ,‬אז הכול בסדר גמור‪.‬‬ ‫אל תהיה נבוך‪ .‬אותי זה לא מביך‪ .‬זה טוב שאתה מחזיק את אבא ברצועה‪ ,‬אבל אני יודעת‬ ‫שזה לא ממש עוזר כשהוא מושך את הרצועה קדימה‪ .‬טוב‪ ,‬בוא נשכח מזה ונמשיך לאכול‪".‬‬ ‫הוא רצה לקום וללכת וידע‪ ,‬חסר אונים וכעוס‪ ,‬שהוא לא יעשה זאת‪ .‬היא המשיכה‪:‬‬ ‫"אל תזעיף פנים‪ ,‬פיטר‪ ,‬אתה יכול לקרוא לי דומיניק‪ .‬הרי במוקדם או במאוחר נגיע גם‬ ‫לזה‪ .‬אין ספק שעוד ניפגש‪ ,‬אני פוגשת כל כך הרבה אנשים‪ ,‬ואם אבא ישמח שתהיה אחד‬ ‫מהם‪ ,‬למה לא?"‬ ‫בהמשך הארוחה שוחחה איתו כעם ידיד ותיק‪ ,‬בפתיחות ובעליצות שכמו אמרה שאין לה‬ ‫מה להסתיר‪ ,‬ועם זאת‪ ,‬שלא ינסה לחטט‪ .‬התנהגותה החביבה רמזה לו שהיחסים ביניהם‬ ‫חסרי כל חשיבות‪ ,‬ושאין בהם די כדי לעורר בה אפילו איבה‪ .‬הוא ידע שהוא סולד ממנה עד‬ ‫מאוד‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬התבונן בצורה של פיה‪ ,‬בתנועות שיצרו שפתיה כשהגתה מילים‪ ,‬בתנועה‬ ‫החלקה והמדויקת שבה שיכלה את רגליה‪ ,‬כמו קיפול של חפץ יקר ערך‪ .‬והוא לא היה יכול‬ ‫להימלט מאותה תחושת הערצה שעלתה בו כשראה אותה לראשונה‪.‬‬ ‫כשעמדו לצאת מהמסעדה אמרה‪" :‬תלווה אותי לתיאטרון הערב‪ ,‬פיטר? לא אכפת לי‬

‫לאיזה מחזה‪ .‬בוא לאסוף אותי אחרי ארוחת הערב‪ .‬תספר על זה לאבא‪ .‬הוא ישמח‪".‬‬ ‫"אף על פי שאביך צריך לדעת שאין לו סיבה לשמוח‪ ",‬אמר קיטינג‪" ,‬וכן גם אני‪ .‬אבל‬ ‫אשמח ללוות אותך‪ ,‬דומיניק‪".‬‬ ‫"איך אתה יודע שאין לך סיבה לשמוח?"‬ ‫"כי את לא באמת רוצה ללכת איתי לתיאטרון‪ .‬ואת גם לא רוצה לראות אותי הערב‪".‬‬ ‫"נכון‪ ,‬בהחלט לא‪ .‬אתה מתחיל למצוא חן בעיני‪ ,‬פיטר‪ .‬בוא לאסוף אותי בשמונה וחצי‪".‬‬ ‫מיד כשחזר פיטר למשרד‪ ,‬קרא לו פרנקון לחדרו‪.‬‬ ‫"נו?" שאל בדאגה‪.‬‬ ‫"מה קרה‪ ,‬גאי?" היתמם קיטינג‪" .‬למה אתה מתעניין כל כך?"‬ ‫"אני‪ ...‬רק‪ ...‬אומר לך את האמת‪ .‬אני מעוניין לדעת אם תסתדרו ביניכם‪ .‬לדעתי‪ ,‬תשפיע‬ ‫עליה לטובה‪ .‬מה קרה?"‬ ‫"שום דבר‪ .‬בילינו נפלא‪ .‬אתה יודע באיזו מסעדה לבחור — האוכל היה משובח‪ ...‬אה‪ ,‬כן‪,‬‬ ‫הערב אני לוקח את בתך להצגה‪".‬‬ ‫"לא!"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"איך הצלחת לעשות את זה?"‬ ‫קיטינג משך בכתפיו‪" .‬אמרתי לך שאין מה לפחד מדומיניק‪".‬‬ ‫"אני לא מפחד ממנה‪ ,‬אבל‪ ...‬אה‪ ,‬אתה כבר קורא לה דומיניק? ברכותי‪ ,‬פיטר‪ .‬אני לא‬ ‫מפחד‪ ,‬אני פשוט לא מבין אותה‪ ,‬אף אחד לא יכול להתקרב אליה‪ .‬אף פעם לא היתה לה‬ ‫חברה‪ ,‬גם לא בגן הילדים‪ .‬היא תמיד מסתובבת עם חבורה שלמה‪ ,‬אבל אין לה אף ידיד‬ ‫אחד‪ .‬אני לא יודע מה לחשוב‪ .‬גם עכשיו‪ ,‬היא גרה לבדה‪ ,‬ותמיד יש חבורת גברים‬ ‫סביבה‪"...‬‬ ‫"אבל גאי‪ ,‬אסור לך לחשוב על בתך דברים כאלה‪".‬‬ ‫"אני לא חושב! זאת הצרה‪ ,‬הלוואי שיכולתי‪ .‬אבל היא בת עשרים וארבע‪ ,‬פיטר‪ ,‬ועדיין‬ ‫בתולה — אני משוכנע בזה‪ .‬אתה לא מזהה את זה כשאתה מביט באישה? אני לא איש של‬ ‫מוסר‪ ,‬פיטר‪ ,‬לדעתי זה לא נורמלי‪ .‬זה לא טבעי‪ ,‬לא בגילה‪ ,‬לא עם המראה שלה‪ ,‬ועוד עם‬ ‫אורח החיים הנהנתני שהיא מנהלת‪ .‬אני מתפלל שהיא תתחתן‪ ...‬אני באמת רוצה‪ ,‬ושלא‬ ‫תעז לומר לה את זה‪ ,‬כמובן‪ ,‬ואל תבין אותי לא נכון‪ ,‬זאת לא היתה הזמנה‪".‬‬ ‫"בוודאי שלא‪".‬‬ ‫"דרך אגב‪ ,‬פיטר‪ ,‬בהיעדרך טילפנו מבית החולים‪ .‬אמרו שמצבו של לושס המסכן הוטב‪.‬‬ ‫הם חושבים שהוא יבריא‪ ".‬לושס נ' הייר לקה באירוע מוחי‪ ,‬וקיטינג התעניין במצבו‪ ,‬אבל‬ ‫לא הלך לבקר אותו בבית החולים‪.‬‬ ‫"אני שמח לשמוע‪ ",‬אמר קיטינג‪.‬‬ ‫"אני חושב שהוא לא יחזור לעבודה‪ .‬הוא מזדקן‪ ,‬פיטר‪ ...‬כן‪ ,‬הוא מזדקן‪ .‬אדם מגיע לגיל‬ ‫שהוא לא יכול לשאת יותר במעמסה הזאת של עולם העסקים‪ ".‬הוא שקע במחשבות ובתוך‬ ‫כך תופף על לוח השנה השולחני בסכין מכתבים שהיה תלוי בין שתי אצבעותיו‪" .‬זה קורה‬

‫לכולנו‪ ,‬פיטר‪ ,‬במוקדם או במאוחר‪ ...‬צריך לחשוב על העתיד‪"...‬‬ ‫קיטינג ישב על הרצפה‪ ,‬ליד האח המזויפת שבסלון דירתו‪ .‬ידיו חבקו את ברכיו‪ ,‬והוא האזין‬ ‫לשאלותיה של אמו‪ :‬איך נראית דומיניק‪ ,‬מה היא לבשה‪ ,‬מה אמרה לו‪ ,‬וכמה כסף הורישה‬ ‫לה אמה‪.‬‬ ‫כעת כבר נפגש עם דומיניק לעתים מזומנות‪ .‬זה עתה חזר מערב שבילה בחברתה‪ ,‬בסיבוב‬ ‫בין מועדוני לילה‪ .‬היא תמיד נעתרה להזמנותיו‪ .‬הוא תהה אם היחס הזה — העובדה שהיא‬ ‫נפגשת איתו לעתים תכופות‪ ,‬ולא מסרבת לראות אותו — מוכיח בעליל שהיא מתייחסת‬ ‫אליו בביטול‪ .‬אבל אחרי כל פגישה כבר היה מתכונן בקוצר רוח לפגישה הבאה‪ .‬את קתרין‬ ‫לא ראה זה חודש ימים‪ .‬היא היתה עסוקה בעבודת מחקר‪ ,‬שדודה הטיל עליה‪ ,‬כהכנה‬ ‫לסדרת הרצאות‪.‬‬ ‫גברת קיטינג ישבה מתחת למנורה‪ .‬היא תיקנה את הבטנה של חליפת הערב של פיטר‪,‬‬ ‫ובין שאלה לשאלה גערה בו שישב על הרצפה במכנסיו היפים ביותר ובחולצתו הרשמית‪.‬‬ ‫הוא לא האזין‪ ,‬לא לתוכחות שלה ולא לשאלותיה‪ ,‬אך מתחת למורת רוחו המשועממת היתה‬ ‫תחושה משונה של הקלה‪ :‬כאילו הזרם העיקש של דבריה דחף אותו הלאה והצדיק את‬ ‫מעשיו‪ .‬מדי פעם בפעם היה ממלמל‪" :‬כן‪ ...‬לא‪ ...‬אני לא יודע‪ ...‬אה‪ ,‬כן‪ ,‬היא נחמדה‪ ...‬היא‬ ‫מקסימה‪ ...‬השעה מאוחרת מאוד‪ ,‬אמא‪ .‬אני עייף‪ .‬אני חושב שאלך לישון‪"...‬‬ ‫פעמון הדלת צילצל‪.‬‬ ‫"מי זה יכול להיות‪ ,‬בשעה מאוחרת כל כך?" תמהה גברת קיטינג‪.‬‬ ‫קיטינג משך בכתפיו‪ ,‬קם ממקומו והשתרך אל הדלת‪.‬‬ ‫זו היתה קתרין‪ .‬היא עמדה וידיה חבקו ארנק גדול‪ ,‬ישן וחסר צורה‪ .‬היא נראתה מהוססת‬ ‫ונחושה גם יחד‪ .‬היא נרתעה לרגע‪ ,‬ואז אמרה‪" :‬ערב טוב‪ ,‬פיטר‪ .‬אני יכולה להיכנס? אני‬ ‫חייבת לדבר איתך‪".‬‬ ‫"קייטי! בטח! כמה נחמד מצדך! תיכנסי‪ .‬אמא‪ ,‬זו קייטי‪".‬‬ ‫גברת קיטינג התבוננה ברגלי הנערה שצעדו כאילו הלכה על סיפונה של ספינה מתנודדת‪.‬‬ ‫היא הציצה בבנה והבינה מיד שאירע דבר־מה המצריך טיפול זהיר מאוד‪.‬‬ ‫"ערב טוב‪ ,‬קתרין‪ ",‬אמרה ברוך‪.‬‬ ‫למרא ָה השתלטה עליו כליל‪ .‬שמחתו אמרה לו‬ ‫ֶ‬ ‫מדקרת האושר הפתאומית שחש קיטינג‬ ‫ששום דבר לא השתנה‪ ,‬שנוכחותה סילקה את כל הספקות‪ .‬הוא שכח לתהות על השעה‬ ‫המאוחרת ועל כך שביקרה לראשונה בדירתו‪ ,‬בלי כל הזמנה‪.‬‬ ‫"ערב טוב‪ ,‬גברת קיטינג‪ ",‬אמרה קתרין בקול נעים וחלול‪" .‬אני מקווה שאני לא מפריעה‪.‬‬ ‫כבר מאוחר‪ ,‬נכון?"‬ ‫"לגמרי לא‪ ,‬ילדתי‪ ",‬אמרה לה גברת קיטינג‪.‬‬ ‫קתרין הזדרזה לדבר‪ ,‬בלי כל היגיון‪ ,‬כאילו לא יכלה לעצור בעצמה‪:‬‬ ‫"אם אוכל רק להסיר את הכובע שלי‪ ...‬איפה להניח אותו‪ ,‬גברת קיטינג‪ .‬כאן‪ ,‬על‬ ‫השולחן? זה בסדר?‪ ...‬לא‪ ,‬מוטב שאניח אותו על שולחן הכתיבה‪ ,‬למרות שהוא לח קצת‬

‫מהרחוב‪ .‬הלחות עלולה לפגוע בלכה‪ .‬זה שולחן יפה‪ ,‬אני מקווה שהלחות לא תפגע‬ ‫בלכה‪"...‬‬ ‫"מה קרה‪ ,‬קייטי?" שאל קיטינג‪.‬‬ ‫היא הביטה בו‪ ,‬והוא גילה שעיניה אחוזות אימה‪ .‬שפתיה נפשקו והיא ניסתה לחייך‪.‬‬ ‫"קייטי‪ ",‬מילמל קיטינג‪.‬‬ ‫היא לא ענתה‪.‬‬ ‫"תורידי את המעיל‪ .‬בואי‪ ,‬תתחממי ליד האש‪".‬‬ ‫הוא דחף שרפרף אל האח ואילץ אותה לשבת‪ .‬היא לבשה אפודה שחורה וחצאית ישנה‬ ‫שחורה‪ ,‬בגדים של תלמידת בית ספר שלבשה בבית ולא טרחה להחליף‪ ,‬גם לא לקראת‬ ‫ביקורה‪ .‬היא ישבה שפופה‪ ,‬ברכיה לחוצות זו אל זו‪ .‬היא אמרה בקול חרישי‪ ,‬שהיה טבעי‬ ‫יותר‪ ,‬אך גם מלא כאב שהשתחרר לראשונה‪:‬‬ ‫"הדירה נחמדה כל כך‪ ...‬חמה ומרווחת‪ ...‬תוכל לפתוח את החלונות מתי שתרצה?"‬ ‫"קייטי‪ ,‬יקירתי‪ ",‬אמר בעדינות‪" .‬מה קרה?"‬ ‫"שום דבר‪ .‬לא קרה שום דבר מיוחד‪ .‬רק הייתי חייבת לדבר איתך‪ .‬הלילה‪".‬‬ ‫הוא הציץ באמו‪" .‬אם את מעדיפה‪"...‬‬ ‫"לא‪ ,‬זה בסדר גמור‪ .‬גברת קיטינג יכולה להישאר‪ .‬אולי עדיף שתשמע‪".‬‬ ‫היא פנתה אליה ואמרה בפשטות‪" :‬את מבינה‪ ,‬גברת קיטינג‪ ,‬פיטר ואני מאורסים‪ ".‬ואז‬ ‫פנתה אליו והוסיפה בקול רועד‪" :‬פיטר‪ ,‬אני רוצה להתחתן עכשיו‪ ,‬מחר‪ ,‬בהקדם האפשרי‪".‬‬ ‫ידיה של גברת קיטינג צנחו לאט לחיקה‪ .‬בעיניים חסרות הבעה התבוננה בקתרין‪,‬‬ ‫ובארשת של הדרת כבוד שקיטינג לא ציפה ממנה‪ ,‬אמרה לה חרישית‪:‬‬ ‫"לא ידעתי‪ .‬אני שמחה לשמוע‪ ,‬יקירתי‪".‬‬ ‫"את לא מתנגדת? באמת שלא?" שאלה קתרין בתסכול מיואש‪.‬‬ ‫"ילדתי‪ ,‬על דברים כאלה רק את ובני צריכים להחליט‪".‬‬ ‫"קייטי!" קיטינג התנשם בקושי והשתדל לשלוט ברוחו‪" .‬מה קרה? למה בהקדם‬ ‫האפשרי?"‬ ‫"אה‪ ,‬זה באמת נשמע כאילו‪ ...‬כאילו שהייתי באותה צרה שצעירות רבות נקלעות‬ ‫אליה‪ "...‬היא הסמיקה עד תנוכי אוזניה‪" .‬אוי‪ ,‬אלוהים אדירים‪ ,‬לא! זה לא זה! אתה יודע‬ ‫שזה לא יכול להיות! פיטר‪ ,‬לא ייתכן שחשבת שאני‪"...‬‬ ‫"לא‪ ,‬ודאי שלא‪ ",‬צחק‪ ,‬ואז התיישב על הרצפה לצדה וכרך את זרועו סביבה‪" .‬תירגעי‪ .‬מה‬ ‫קרה? את יודעת שאני מוכן לשאת אותך לאישה עוד הלילה‪ ,‬אם זה מה שאת רוצה‪ .‬אבל מה‬ ‫קרה?"‬ ‫"שום דבר‪ .‬עכשיו אני בסדר‪ .‬אם אספר לך‪ ,‬תחשוב שהשתגעתי‪ .‬פתאום היתה לי הרגשה‬ ‫שאף פעם לא נתחתן‪ ,‬שמשהו איום קרה ושאני צריכה לברוח מזה‪".‬‬ ‫"מה קרה?"‬ ‫"אני לא יודעת‪ .‬כל היום עבדתי על הרשימות במחקר‪ ,‬ושום דבר לא קרה‪ .‬לא היו שיחות‬ ‫טלפון ואף אחד לא בא לביקור‪ .‬ואז פתאום‪ ,‬בערב‪ ,‬צנחה עלי מין הרגשה כזאת‪ ,‬כמו חלום‬

‫בלהות‪ ,‬כמו סיוט שקשה לתאר‪ ,‬משהו שלא דומה לשום דבר טבעי‪ .‬רק הרגשה שאני‬ ‫נמצאת בסכנת מוות‪ ,‬שמשהו הולך וסוגר עלי‪ ,‬שלעולם לא אצליח להימלט מפניו‪ ,‬כי הוא‬ ‫לא יניח לי‪ ,‬כי מאוחר מדי‪".‬‬ ‫"שלעולם לא תצליחי להימלט מפני מה?"‬ ‫"אני לא יודעת בדיוק‪ .‬מהכול‪ ,‬מהחיים שלי‪ ,‬אתה יודע‪ ,‬הם כמו חולות נודדים‪ .‬הם חלקים‬ ‫וטבעיים‪ ,‬בלי שום סימן שתוכל לראות או לחשוש מפניו‪ .‬ואתה צועד עליהם בקלילות‪ .‬אבל‬ ‫עד שאתה מבחין במשהו‪ ,‬כבר מאוחר מדי‪ ...‬הרגשתי שזה יתפוס אותי‪ ,‬שאף פעם לא‬ ‫נתחתן‪ ,‬שאני חייבת לברוח‪ ,‬שזה עכשיו או לעולם לא‪ .‬אף פעם לא היתה לך הרגשה כזאת‪,‬‬ ‫של פחד סתום שאתה לא יכול להסביר אותו?"‬ ‫"כן‪ ",‬לחש‪.‬‬ ‫"אתה לא חושב שאני מטורפת?"‬ ‫"לא‪ ,‬קייטי‪ .‬אבל מה עורר את המחשבות האלה? משהו מיוחד?"‬ ‫"עכשיו זה נראה מטופש כל כך‪ ".‬היא גיחכה בהתנצלות‪" .‬ישבתי בחדר שלי‪ ,‬והיה קצת‬ ‫קריר‪ ,‬אז לא פתחתי חלון‪ .‬על השולחן היו הרבה ניירות וספרים‪ ,‬עד שכמעט לא היה מקום‬ ‫לכתוב‪ ,‬וכל פעם שהייתי כותבת‪ ,‬הייתי דוחפת משהו במרפק שלי‪ .‬על הרצפה מסביבי היו‬ ‫ערמות של כל מיני דברים‪ ,‬והם רישרשו קצת‪ ,‬כי השארתי את דלת הסלון חצי פתוחה‪,‬‬ ‫וכנראה נשבה רוח פרצים‪ .‬הדוד שלי עבד בסלון‪ .‬התקדמתי יפה‪ .‬עבדתי שעות‪ .‬אפילו לא‬ ‫ידעתי מה השעה‪ .‬ואז פתאום זה תקף אותי‪ .‬אני לא יודעת למה‪ .‬אולי החדר היה מחניק‪,‬‬ ‫אולי זה בגלל השקט‪ ,‬לא שמעתי כלום‪ ,‬שום קול לא עלה מהסלון‪ ,‬והניירות רישרשו‪ ,‬כאילו‬ ‫מישהו נחנק למוות‪ .‬ואז הסתכלתי מסביב‪ ...‬ולא יכולתי לראות את דודי בסלון‪ ,‬ראיתי רק‬ ‫את הצל שלו על הקיר‪ ,‬צל ענק ושפוף‪ .‬הוא לא זז‪ ,‬והוא היה ענק!"‬ ‫היא נרעדה‪ .‬הדברים שתיארה כבר לא נראו לה טיפשיים‪ .‬היא לחשה‪:‬‬ ‫"ואז זה תקף אותי‪ .‬הוא לא זז‪ ,‬הצל‪ ,‬אבל חשבתי שכל הניירות זזו‪ ,‬חשבתי שהכול מתחיל‬ ‫להתרומם לאט־לאט מעל הרצפה ומתקרב לגרון שלי‪ ,‬ושאני עומדת לטבוע‪ .‬ואז צרחתי‪.‬‬ ‫אבל פיטר‪ ,‬הוא לא שמע‪ .‬הוא לא שמע אותי צורחת! כי הצל לא זז‪ .‬אז חטפתי את המעיל‬ ‫ואת הכובע שלי וברחתי‪ .‬חציתי בריצה את הסלון‪ ,‬ונדמה לי שהוא אמר‪' :‬מה קרה‪ ,‬קתרין?‬ ‫מה השעה? לאן את הולכת?' או משהו כזה‪ ,‬אני לא בטוחה‪ .‬אבל אני לא הבטתי לעברו ולא‬ ‫עניתי לו‪ ,‬כי לא יכולתי‪ .‬פחדתי ממנו‪ .‬פחדתי מהדוד שלי אלזוורת'‪ ,‬שאף פעם לא אמר לי‬ ‫אפילו מילה אחת קשה! זה כל מה שקרה‪ ,‬פיטר‪ .‬אני לא יכולה להבין את זה‪ ,‬אבל אני‬ ‫מפחדת‪ .‬עכשיו כבר לא כל כך‪ ,‬לא כשאני פה איתך‪ ,‬אבל אני מפחדת‪"...‬‬ ‫גברת קיטינג אמרה לה כעת בקול יבש וקר‪" :‬אבל הרי זה ברור מה קרה לך‪ ,‬יקירתי‪.‬‬ ‫עבדת קשה מדי‪ ,‬זה התיש אותך ונעשית היסטרית קצת‪".‬‬ ‫"כן‪ ...‬כנראה‪"...‬‬ ‫"לא‪ ",‬אמר קיטינג בכבדות‪" ,‬לא‪ ,‬זה לא היה זה‪ "...‬באותו רגע נזכר ברמקול שהידהד‬ ‫במבואה‪ ,‬בעצרת השובתים‪ .‬ואז הוסיף במהירות‪" :‬כן‪ ,‬אמא צודקת‪ .‬קייטי‪ ,‬את הורסת את‬ ‫עצמך בעבודה‪ .‬הדוד שלך הזה‪ ,‬יום אחד אמלוק את צווארו‪".‬‬

‫"אבל זאת לא אשמתו! הוא לא רוצה שאעבוד‪ .‬לפעמים הוא לוקח ממני את הספרים‬ ‫ושולח אותי לקולנוע‪ .‬הוא בעצמו אמר שאני עובדת קשה מדי‪ ,‬אבל אני אוהבת את העבודה‬ ‫הזאת‪ .‬אני חושבת שמאות סטודנטים צעירים בכל רחבי הארץ ילמדו כל הערה שאני‬ ‫רושמת‪ ,‬כל פריט מידע שאני מוצאת‪ .‬ואני חושבת לעצמי שאני עוזרת להם לרכוש השכלה‪,‬‬ ‫אני הקטנה תורמת מעט למטרה כה נעלה — אני גאה בעצמי‪ ,‬ואני לא רוצה להפסיק‪ .‬אתה‬ ‫מבין? למעשה‪ ,‬אין לי כל סיבה להתלונן‪ .‬ואז‪ ...‬כמו הלילה‪ ...‬אני לא יודעת מה קרה לי‪".‬‬ ‫"תשמעי‪ ,‬קייטי‪ ,‬מחר בבוקר נוציא רישיון ומיד נתחתן‪ ,‬בכל מקום שתרצי‪".‬‬ ‫"בבקשה‪ ,‬פיטר‪ ",‬לחשה‪" .‬באמת שאתה לא כועס? כי אין לי סיבה אמיתית‪ ,‬אבל אני רוצה‬ ‫בזה‪ .‬אני כל כך רוצה בזה‪ .‬אז אדע שהכול בסדר‪ .‬אנחנו נסתדר‪ .‬אני יכולה ללכת לעבוד‪,‬‬ ‫אם אתה‪ ...‬אם אתה עדיין לא מוכן ל‪"...‬‬ ‫"אה‪ ,‬שטויות‪ .‬אל תדברי על זה‪ .‬נסתדר‪ .‬זה לא חשוב‪ .‬רק נתחתן‪ ,‬והכול יסתדר מעצמו‪".‬‬ ‫"יקירי‪ ,‬אז אתה מבין אותי? אתה מבין?"‬ ‫"כן‪ ,‬קייטי‪".‬‬ ‫"עכשיו‪ ,‬אחרי שהכול סודר‪ ",‬אמרה גברת קיטינג‪" ,‬אמזוג לך כוס תה חם‪ ,‬קתרין‪ .‬את‬ ‫זקוקה לזה לפני שתלכי הביתה‪".‬‬ ‫היא הכינה את התה‪ ,‬וקתרין שתתה אותו בהכרת תודה ואמרה בחיוך‪:‬‬ ‫"אני‪ ...‬תמיד חששתי שלא תסכימי‪ ,‬גברת קיטינג‪".‬‬ ‫"מי הכניס לך לראש רעיון שכזה?" מילמלה גברת קיטינג‪ ,‬אך בנימת קולה לא נשמעה‬ ‫שאלה‪" .‬כעת‪ ,‬הגיע הזמן שתחזרי הביתה‪ .‬תהיי ילדה טובה ותשכבי לישון‪ ,‬את זקוקה‬ ‫למנוחה‪".‬‬ ‫"אמא‪ ,‬אולי קייטי יכולה להישאר כאן הלילה? היא יכולה לישון איתך בחדר‪".‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬אל תתחיל גם אתה להיות היסטרי‪ .‬ומה יחשוב הדוד שלה?"‬ ‫"אה‪ ,‬לא‪ ,‬בטח שלא‪ .‬אני אהיה בסדר גמור‪ ,‬פיטר‪ .‬אני אלך הביתה‪".‬‬ ‫"לא אם‪"...‬‬ ‫"אני לא מפחדת‪ .‬כבר לא‪ .‬אני בסדר‪ .‬אתה לא באמת חושב שאני מפחדת מדוד‬ ‫אלזוורת'‪".‬‬ ‫"טוב‪ ,‬בסדר‪ ,‬אבל אל תלכי עדיין‪".‬‬ ‫"פיטר‪ ",‬אמרה בתקיפות גברת קיטינג‪" .‬הרי אתה לא רוצה שהיא תתרוצץ ברחובות‬ ‫באמצע הלילה‪".‬‬ ‫"אני אלווה אותה הביתה‪".‬‬ ‫"לא‪ ",‬אמרה קתרין‪" .‬אני לא רוצה להיראות מטופשת עוד יותר‪ .‬לא‪ ,‬לא ארשה לך‪".‬‬ ‫הוא נשק לה ליד הדלת ואמר‪" :‬מחר אבוא אלייך בעשר בבוקר ונלך להוציא רישיון‬ ‫נישואים‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬פיטר‪ ",‬לחשה‪.‬‬ ‫הוא סגר את הדלת אחריה ונשאר עומד כמה דקות‪ .‬הוא לא הרגיש שאגרופיו נקפצו‪ .‬הוא‬

‫חזר אז בהתרסה אל הסלון‪ .‬ידיו היו בכיסיו והוא הפנה את פניו אל אמו‪ .‬הוא התבונן בה‬ ‫במבט של האשמה אילמת‪ .‬גברת קיטינג ישבה והתבוננה בו בדומייה‪ .‬ואז שאלה‪:‬‬ ‫"אתה רוצה לישון‪ ,‬פיטר?"‬ ‫הוא ציפה לכול‪ ,‬רק לא לזה‪ .‬הוא חש דחף עז לנצל את ההזדמנות‪ ,‬להסתובב‪ ,‬לצאת‬ ‫מהחדר ולהימלט‪ .‬אבל הוא השתוקק לדעת מה דעתה‪ ,‬מה היא חושבת‪ .‬הוא ידע שעליו‬ ‫להצדיק זאת לעצמו‪.‬‬ ‫"אמא‪ ,‬אני לא רוצה לשמוע שום התנגדות‪".‬‬ ‫"לא השמעתי התנגדות‪ ",‬אמרה גברת קיטינג‪.‬‬ ‫"אמא‪ ,‬אני רוצה שתביני‪ .‬אני אוהב את קייטי‪ ,‬ושום דבר לא יעצור אותי כעת‪ .‬זה הכול‪".‬‬ ‫"בסדר גמור‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫"אני לא מבין למה את לא סובלת אותה‪".‬‬ ‫"מה שאני אוהבת או לא אוהבת לא חשוב לך יותר‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬אמא‪ ,‬בטח שכן! את יודעת שכן‪ .‬איך את יכולה לדבר ככה?"‬ ‫"פיטר‪ ,‬אין לי הרבה דברים שאני אוהבת או לא אוהבת‪ .‬אין לי שום מחשבה על עצמי‪ ,‬כי‬ ‫שום דבר לא חשוב לי‪ ,‬חוץ ממך‪ .‬ייתכן שאני שייכת לדור הישן‪ ,‬אבל זאת אני‪ .‬אני יודעת‬ ‫שלא הייתי צריכה להיות כזאת‪ ,‬כי בימינו הילדים לא מעריכים את זה‪ ,‬אבל אני לא שולטת‬ ‫בזה‪".‬‬ ‫"אבל אמא‪ ,‬את יודעת שאני מעריך את זה! את יודעת שלא הייתי רוצה לפגוע בך‪".‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬אתה לא יכול לפגוע בי‪ ,‬אלא אם תפגע בעצמך‪ .‬ואת זה‪ ...‬את זה יהיה לי קשה‬ ‫לשאת‪".‬‬ ‫"במה אני פוגע בעצמי?"‬ ‫"אם לא תסרב להקשיב לי‪"...‬‬ ‫"אף פעם לא סירבתי להקשיב לך!"‬ ‫"אם אתה באמת רוצה לשמוע את דעתי‪ ,‬אומר לך שבכך אתה קובר עשרים ותשע שנים‬ ‫מחיי‪ ,‬וכל תקווה שתליתי בך‪".‬‬ ‫"אבל למה? למה?"‬ ‫"לא שאני לא מחבבת את קתרין‪ ,‬פיטר‪ .‬אני מחבבת אותה מאוד‪ .‬היא נחמדה — כשהיא‬ ‫לא מתמוטטת ומדמיינת דמיונות שווא‪ .‬היא נערה הגונה‪ ,‬ואין לי ספק שהיא תהיה אישה‬ ‫טובה לכל גבר‪ .‬לכל בחור נחמד והגון שעובד קשה‪ .‬אבל לחשוב עליה בשבילך‪ ,‬פיטר!‬ ‫בשבילך!"‬ ‫"אבל‪"...‬‬ ‫"אתה צנוע‪ ,‬פיטר‪ .‬אתה יותר מדי צנוע‪ .‬זאת הבעיה שלך‪ .‬אתה לא מעריך את עצמך‬ ‫מספיק‪ .‬אתה חושב שאתה כמו כולם‪".‬‬ ‫"בהחלט לא! ואני גם לא רוצה שאחרים יחשבו כך!"‬ ‫"אז תחשוב! אתה לא רואה מה מצפה לך? אתה לא רואה עד כמה הרחקת לכת‪ ,‬ועד לאן‬ ‫תוכל להגיע? יש לך הזדמנות להיות‪ ...‬לא הראשון‪ ,‬אבל קרוב מאוד לשיא במקצוע‬

‫האדריכלות‪"...‬‬ ‫"קרוב מאוד לשיא? זה מה שאת חושבת? אם אני לא יכול להיות הראשון‪ ,‬אם אני לא‬ ‫יכול להיות ה־אדריכל בה"א הידיעה בארץ כולה‪ ,‬אין לי עניין בזה!"‬ ‫"אה‪ ,‬אבל אי אפשר להגיע לזה תוך כדי בגידה במקצוע‪ .‬אף אחד לא יגיע למקום הראשון‪,‬‬ ‫אם הוא לא מוכן להקריב כמה קורבנות‪".‬‬ ‫"אבל‪"...‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬החיים שלך לא שייכים לך‪ ,‬אם אתה באמת שואף לגדולות‪ .‬אתה לא יכול‬ ‫להתחשב בכל גחמה‪ ,‬כמו שעושים אנשים רגילים‪ .‬אצלם זה לא כל כך חשוב‪ .‬זה לא קשור‬ ‫בך‪ ,‬ולא בי‪ ,‬ולא במה שאנחנו מרגישים‪ .‬זאת שאלת העתיד שלך‪ .‬צריך הרבה כוח כדי‬ ‫להתכחש לעצמך ולזכות בכבוד מאחרים‪".‬‬ ‫"את פשוט לא אוהבת את קייטי‪ ,‬ואת מרשה לדעות הקדומות שלך‪"...‬‬ ‫"מה יש בה שלא ימצא חן בעיני? טוב‪ ,‬ברור שזה לא מוצא חן בעיני שבחורה צעירה‬ ‫בכלל לא מתחשבת בבעלה לעתיד ורצה אליו וגורמת לו בהלה על כלום ומבקשת ממנו‬ ‫לזנוח את עתידו‪ ,‬רק משום שעלה בראשה רעיון מטורף‪ .‬זה כבר מראה לך איזו עזרה תוכל‬ ‫לקבל מאישה כזאת‪ .‬אבל עד כמה שזה נוגע לי‪ ,‬אם אתה חושב שאני מודאגת בגלל עצמי‬ ‫אתה עיוור‪ ,‬פיטר‪ .‬אתה לא רואה שבשבילי זה יהיה שידוך הכי טוב? כי עם קתרין לא יהיו‬ ‫לי צרות‪ ,‬אני אסתדר איתה נפלא‪ ,‬היא תהיה צייתנית והיא תכבד את חמותה‪ .‬מיס פרנקון‪,‬‬ ‫לעומת זאת‪"...‬‬ ‫הוא עיווה את פניו‪ ,‬כי ידע שזה יגיע‪ .‬זה היה הנושא היחיד שחשש שתיגע בו‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬פיטר‪ ",‬אמרה גברת קיטינג בקול חרישי ותקיף‪" ,‬אנחנו צריכים לדבר על זה‪ .‬אני‬ ‫בטוחה שאף פעם לא אצליח להסתדר עם מיס פרנקון‪ ,‬כי אשת חברה אלגנטית שכזאת לא‬ ‫תסבול חמות רשלנית וחסרת השכלה כמוני‪ .‬היא תסלק אותי מהבית שלה‪ .‬כן‪ ,‬פיטר‪ .‬אבל‬ ‫אתה רואה? לא על עצמי אני חושבת‪".‬‬ ‫"אמא‪ ",‬השיב לה בתקיפות‪" .‬החלק הזה בחלומות שלך הוא שטות גמורה‪ .‬אין לי שום‬ ‫סיכוי להתחתן עם דומיניק‪ .‬האישה־שטן הזאת‪ ,‬אני לא בטוח שהיא אי־פעם תרצה להסתכל‬ ‫עלי‪".‬‬ ‫"אתה מתרשל‪ ,‬פיטר‪ .‬היו זמנים שבהם לא היית מודה שיש משהו שלא תוכל להשיג‪".‬‬ ‫"אבל אני לא רוצה אותה‪ ,‬אמא‪".‬‬ ‫"לא? אז הנה התשובה‪ .‬כי זה בדיוק מה שאני אומרת‪ .‬תסתכל בעצמך! פרנקון‪ ,‬האדריכל‬ ‫הטוב ביותר בעיר‪ ,‬נמצא בכיס שלך! הוא ממש מתחנן בפניך להיות שותף שלו — בגילך‪,‬‬ ‫כשיש לו כל כך הרבה מועמדים מבוגרים ממך! וזה לא שהוא מרשה לך‪ ,‬הוא ממש מבקש‬ ‫ממך שתתחתן עם הבת שלו! ומחר בבוקר תיכנס למשרד ותציג בפניו את הכלומניקית‬ ‫הזאת שהתחתנת איתה! תפסיק לחשוב על עצמך ותחשוב קצת על אחרים! מה אתה חושב‪,‬‬ ‫שזה ימצא חן בעיניו? איך הוא ירגיש‪ ,‬לדעתך‪ ,‬כשתראה לו את הילדת רחוב הזו שהעדפת‬ ‫על פני בתו?"‬ ‫"זה לא ימצא חן בעיניו‪ ",‬לחש קיטינג‪.‬‬

‫"אתה יכול להיות בטוח בזה! אתה יכול להיות בטוח שהוא יזרוק אותך מיד לרחוב! הוא‬ ‫ימצא אחרים כמותך‪ ,‬שישמחו על ההזדמנות לתפוס את מקומך‪ .‬מה עם הבחור ההוא‪,‬‬ ‫ֶּבנֶ ט?"‬ ‫"אוי‪ ,‬לא!" התפרץ קיטינג בזעם שכזה‪ ,‬שהפעם ידעה שהיא פגעה בעצב הנכון‪" .‬לא‬ ‫בנט!"‬ ‫"כן‪ ",‬היא אמרה בתרועת ניצחון‪" .‬בנט! וכך תיקרא החברה‪' ,‬פרנקון את בנט'‪ ,‬בזמן‬ ‫שאתה תסתובב ברחובות ותחפש עבודה! אבל תהיה לך אישה! כן‪ ,‬תהיה לך אישה!"‬ ‫"אמא‪ ,‬בבקשה‪ "...‬הוא לחש בייאוש שכזה‪ ,‬שאמו ידעה שהיא יכולה להמשיך בלי‬ ‫הפסקה‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬כזאת אישה תהיה לך‪ .‬בחורה קטנה ומגושמת‪ ,‬שלא יודעת איפה לשים את הרגליים‬ ‫והידיים שלה‪ .‬יצור קטן ומבויש‪ ,‬שיברח ויסתתר מפני כל אדם חשוב שתרצה להביא‬ ‫הביתה‪ .‬אתה באמת חושב שאתה כל כך מוצלח? אל תשלה את עצמך‪ ,‬פיטר קיטינג! אין‬ ‫אדם גדול שהגיע לעמדה שלו רק בכוחות עצמו‪ .‬אל תמשוך בכתפיים‪ ,‬אתה לא יודע כמה‬ ‫עזרה קיבלו הטובים ביותר מהאישה המתאימה‪ .‬פרנקון שלך לא התחתן עם חדרנית‪ ,‬אתה‬ ‫יכול להיות בטוח! תנסה לראות את הדברים אפילו לרגע מנקודת מבטם של אחרים‪ .‬מה‬ ‫יחשבו על אשתך? מה יחשבו עליך? אל תשכח שאתה לא מתפרנס מבניית לולי תרנגולות‬ ‫לכפריים בורים‪ .‬אתה יכול לשחק את המשחק של הגדולים‪ .‬אתה צריך לעלות ברמת החיים‬ ‫שלך כדי להיות ראוי להם‪ .‬מה יחשבו על אדם שנשא לאישה סמרטוט נדוש שכזה? הם‬ ‫יעריצו אותך? הם יבטחו בך? הם יכבדו אותך?"‬ ‫"תשתקי כבר!" צעק‪.‬‬ ‫אבל היא בשלה‪ .‬היא דיברה עוד שעה ארוכה‪ ,‬והוא ישב‪ ,‬פכר את אצבעותיו באכזריות‬ ‫ומדי פעם נאנח‪" :‬אבל אני אוהב אותה‪ .‬אני לא יכול‪ ,‬אני לא יכול‪ ...‬אני אוהב אותה‪"...‬‬ ‫היא שיחררה אותו כשהרחובות בחוץ האפירו לאורו הראשון של הבוקר‪ .‬היא הניחה לו‬ ‫לשרך את רגליו בחזרה אל חדרו וליוותה אותו בלכתו בצלילים אחרונים של קולה העייף‪:‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬לפחות תדחה את זה‪ .‬רק לכמה חודשים‪ .‬בקש ממנה לחכות כמה חודשים‪ .‬הייר‬ ‫עלול למות בכל רגע‪ ,‬ואז‪ ,‬אחרי שימנו אותך לשותף‪ ,‬תוכל להתחתן איתה‪ ,‬ובכל זאת‬ ‫תחזיק מעמד‪ .‬אם היא אוהבת אותך‪ ,‬היא לא תתנגד לחכות עוד קצת‪ ...‬תחשוב על זה‪,‬‬ ‫פיטר‪ ...‬וכשתחשוב על זה‪ ,‬תביא בחשבון שאם תעשה את זה עכשיו‪ ,‬תשבור את הלב של‬ ‫אמא שלך‪ .‬זה לא משנה‪ ,‬אבל בכל זאת תקדיש לזה תשומת לב קלה‪ .‬תחשוב על עצמך‬ ‫שעה שלמה‪ ,‬אבל תקדיש לפחות דקה אחת למחשבה על אחרים‪"...‬‬ ‫הוא לא ניסה להירדם‪ .‬הוא לא התפשט‪ ,‬רק ישב על מיטתו שעות על גבי שעות‪ .‬הוא רק‬ ‫השתוקק שהשנה הזאת תעבור‪ ,‬ושהכול יסתדר — לא אכפת לו איך‪.‬‬ ‫למחרת בעשר‪ ,‬כשצילצל בפעמון דירתה של קתרין‪ ,‬עדיין לא גמלה בלבו החלטה‪.‬‬ ‫בערפול חושים מסוים חש שהיא תיטול את ידו‪ ,‬תוביל אותו‪ ,‬תעמוד על שלה‪ ,‬וכך תיפול‬ ‫ההחלטה‪.‬‬ ‫קתרין פתחה את הדלת וחייכה‪ ,‬מאושרת ובטוחה‪ ,‬כאילו לא קרה דבר‪ .‬היא הובילה אותו‬

‫אל חדרה‪ ,‬ואור השמש הבהיר הציף את עמודי הספרים והניירות שעמדו על שולחנה‬ ‫בערמות מסודרות‪ .‬החדר היה נקי ומסודר‪ .‬השטיח עדיין נשא עליו את סימני שואב האבק‪.‬‬ ‫קתרין לבשה חולצת כותנה דקה‪ .‬שרוולי החולצה התפוחים הזדקרו סביב כתפיה‪ .‬סיכות‬ ‫צמריריות קטנות הבהיקו בשערה באור השמש‪ .‬לרגע חש אכזבה קלה‪ ,‬על שלא נתקל בשום‬ ‫מכשול בביתה‪.‬‬ ‫"אני מוכנה‪ ,‬פיטר‪ ",‬אמרה לו‪" .‬תושיט לי את המעיל שלי‪".‬‬ ‫"סיפרת לדוד שלך?" שאל‪.‬‬ ‫"בטח‪ .‬סיפרתי לו אתמול בלילה‪ .‬הוא עדיין עבד כשחזרתי הביתה‪".‬‬ ‫"מה הוא אמר?"‬ ‫"שום דבר‪ .‬הוא רק צחק ושאל אותי מה אני רוצה כמתנת כלולות‪ ,‬אבל הוא צחק כל כך‬ ‫הרבה!"‬ ‫"איפה הוא? האם הוא לא רוצה להכיר אותי לפחות?"‬ ‫"הוא נאלץ ללכת למערכת‪ .‬הוא אמר שעוד יראה אותך מספיק‪ .‬והוא אמר את זה כל כך‬ ‫בנועם!"‬ ‫"תקשיבי‪ ,‬קייטי‪ ,‬יש דבר אחד שאני רוצה לספר לך‪ ".‬הוא היסס ולא הישיר אליה מבט‪.‬‬ ‫קולו נשמע שטוח וחסר גוון‪" .‬אז ככה‪ .‬לושס הייר‪ ,‬שותפו של פרנקון‪ ,‬חולה אנוש וחוששים‬ ‫שלא יחיה‪ .‬פרנקון רמז לי בצורה די גלויה שאני אירש את מקומו של הייר‪ .‬אבל עלה לו גם‬ ‫רעיון מטורף‪ :‬הוא רוצה שאתחתן עם בתו‪ .‬אל תביני אותי לא נכון‪ ,‬את הרי יודעת שאין‬ ‫שום סיכוי שזה יקרה‪ ,‬אבל אני לא יכול לומר לו את זה‪ .‬אז חשבתי‪ ...‬חשבתי‪ ...‬שאם נחכה‬ ‫קצת‪ ...‬רק כמה שבועות‪ ...‬עד שאהיה מבוסס בחברה‪ .‬ואז פרנקון לא יוכל לעשות לי דבר‬ ‫כשאבוא ואספר לו שאני נשוי‪ ...‬אבל ברור שזה תלוי בך‪ ".‬הוא הביט בה‪ ,‬ובקולו נשמעה‬ ‫להיטות‪" .‬אם בכל זאת תרצי להתחתן מיד‪ ,‬אנחנו נלך ונעשה את זה‪".‬‬ ‫"אבל פיטר‪ ",‬השיבה לו חרישית‪ ,‬שלווה ומשתוממת‪" .‬בטח שנחכה‪".‬‬ ‫הוא חייך בהקלה ובשביעות רצון‪ ,‬אבל עצם את עיניו‪.‬‬ ‫"בטח שנחכה‪ ",‬אמרה בתוקף‪" .‬לא ידעתי את זה‪ ,‬וזה חשוב מאוד‪ .‬באמת שאין כל סיבה‬ ‫למהר‪".‬‬ ‫"את לא חוששת שבתו של פרנקון תחטוף אותי?"‬ ‫היא צחקה‪" .‬אה‪ ,‬פיטר‪ ,‬אני מכירה אותך טוב מדי‪".‬‬ ‫"אבל אם בכל זאת‪"...‬‬ ‫"לא‪ ,‬זה הרבה יותר טוב‪ .‬למען האמת‪ ,‬חשבתי הבוקר שיותר טוב אם נחכה‪ ,‬אבל לא‬ ‫רציתי לומר שום דבר כשכבר החלטת‪ .‬אבל אם אתה מעדיף לחכות‪ ,‬אני אשמח‪ ,‬כי הבוקר‬ ‫נודע לנו שהזמינו את דוד אלזוורת' לסדרת הרצאות בקיץ הזה במכללה חשובה בחוף‬ ‫המערבי‪ .‬הרגשתי נורא להשאיר אותו ככה בלי עזרה‪ ,‬ובלי שסיימתי את העבודה‪ .‬ואז‬ ‫חשבתי שאולי אנחנו עושים שטות‪ .‬אנחנו צעירים‪ ,‬ודוד אלזוורת' צחק כל כך‪ .‬אתה רואה‪,‬‬ ‫בעצם זה הרבה יותר חכם לחכות קצת‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬אז החלטנו‪ .‬אבל קייטי‪ ,‬אם את מרגישה כמו שהרגשת אתמול‪"...‬‬

‫"לא! אני כל כך מתביישת בעצמי‪ .‬אני לא מבינה‪ .‬אתה יודע איך זה‪ ,‬אתה מרגיש את‬ ‫עצמך כל כך מטופש אחר כך‪ .‬למחרת הכול נראה כל כך פשוט וברור‪ .‬פלטתי אתמול הרבה‬ ‫שטויות?"‬ ‫"לא נורא‪ ,‬תשכחי מזה‪ .‬את בחורה נבונה‪ ,‬שנינו נבונים‪ .‬נחכה‪ ,‬זה לא ייקח עוד זמן רב‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫פתאום אמר בתקיפות‪" :‬קייטי‪ ,‬תדרשי ממני להתחתן איתך ועכשיו!"‬ ‫אך כעבור רגע צחק בטיפשות‪ ,‬כאילו לא דיבר ברצינות‪.‬‬ ‫היא חייכה אליו בעליצות בתגובה‪" :‬אתה רואה?" ופרשה את ידיה לצדדים‪.‬‬ ‫"נו טוב‪ ",‬מילמל‪" .‬הכול בסדר‪ ,‬קייטי‪ .‬נחכה‪ .‬ככה יותר טוב‪ .‬אני‪ ...‬אני מוכרח ללכת‪ ,‬אני‬ ‫מאחר למשרד‪ ".‬הוא חש שעליו להימלט מחדרה ברגע זה! "אתקשר אלייך‪ .‬נאכל מחר יחד‬ ‫ארוחת צהריים‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬פיטר‪ ,‬זה יהיה נחמד‪".‬‬ ‫הוא הלך בתחושה של הקלה וייאוש וקילל את עצמו על אותה הרגשה עמומה ועיקשת‬ ‫שאמרה לו שהחמיץ זה עתה הזדמנות שלא תחזור עוד לעולם‪ .‬שמשהו סגר על שניהם‪,‬‬ ‫וששניהם נכנעו‪ .‬הוא קילל משום שלא ידע מהו הדבר ששניהם צריכים להילחם בו‪ .‬הוא‬ ‫רהד‪.‬‬ ‫מיהר אל משרדו‪ ,‬כי כבר איחר לפגישה עם גברת מוּ ֶ‬ ‫לאחר שיצא‪ ,‬עמדה קתרין באמצע החדר ותהתה מדוע חשה עצמה לפתע ריקה וקרה‪.‬‬ ‫למה לא ידעה עד לאותו רגע כי קיוותה שייאלץ אותה ללכת אחריו‪ .‬ואז היא משכה‬ ‫בכתפיה‪ ,‬חייכה אל עצמה בתוכחה וחזרה לעבודתה ליד שולחן הכתיבה‪.‬‬

‫‪13‬‬ ‫באחד מימי אוקטובר‪ ,‬כשבניית בית הלר עמדה לפני סיום‪ ,‬ניגש אל רורק צעיר כחוש‬ ‫בסרבל עבודה‪ ,‬שעמד על הכביש בתוך קבוצה קטנה וצפה בבניין‪.‬‬ ‫"אתה האיש שתיכנן את 'קן הקוקייה'?" שאל בביישנות‪.‬‬ ‫"אם התכוונת לבית הזה‪ ,‬אז כן‪ ",‬השיב לו רורק‪.‬‬ ‫"הו‪ ,‬סליחה‪ .‬קראתי לו כך כי כולם כאן קוראים לו בשם הזה‪ .‬אני לא הייתי קורא לו כך‪.‬‬ ‫יש לי פרויקט בשבילך‪ ...‬כלומר‪ ,‬לא בדיוק‪ ,‬אבל יש לי כוונה לבנות תחנת דלק‪ ,‬בערך‬ ‫חמישה־עשר קילומטרים מכאן‪ ,‬ליד סניף הדואר‪ .‬רציתי לשוחח איתך‪".‬‬ ‫בהמשך‪ ,‬על ספסל בפתח המוסך שבו עבד‪ ,‬הסביר לו ג'ימי גוֹ ואן את רצונו‪ .‬הוא הוסיף‪:‬‬ ‫"חשבתי עליך‪ ,‬מר רורק‪ ,‬כי זה מוצא חן בעיני‪ ,‬הבניין המוזר שלך‪ .‬קשה לי להסביר למה‪,‬‬ ‫אבל הוא מוצא חן בעיני‪ .‬ואז חשבתי על זה שכולם מדברים עליו‪ ,‬שכולם מסתכלים עליו‬ ‫בפה פעור‪ .‬אז זה לא טוב לבית‪ ,‬אבל זה בהחלט יועיל לעסק — גם אם יגחכו‪ ,‬העיקר‬ ‫שידברו עליו‪ .‬לכן חשבתי לבקש ממך לבנות אותו‪ .‬כולם יגידו שהשתגעתי‪ ,‬אבל מה אכפת‬ ‫לי?"‬ ‫ג'ימי גוואן עבד בפרך חמש־עשרה שנה וחסך כסף לעסק משלו‪ .‬רבים התמרמרו ומחו על‬ ‫האדריכל שבחר; ג'ימי לא סיפק ולו מילת הסבר אחת‪ .‬הוא גם לא ניסה להצטדק‪ ,‬רק השיב‬ ‫בנימוס‪" :‬יכול להיות‪ ,‬חברים‪ ,‬יכול להיות‪ ",‬והמשיך להעסיק את רורק בבניית התחנה שלו‪.‬‬ ‫התחנה נפתחה בשלהי דצמבר‪ .‬היא עמדה בקצה כביש הדואר לבוסטון‪ :‬שני מבנים קטנים‬ ‫מזכוכית ובטון‪ ,‬שיצרו חצי גורן בינות לעצים‪ .‬משרד בצורת גליל ומבנה סגלגל ארוך‬ ‫ונמוך‪ ,‬ששימש מסעדה‪ .‬בחצר שביניהם היו משאבות הדלק ששימשו תחליף לאכסדרת‬ ‫עמודים‪ .‬זה היה תרגיל בעיגולים‪ :‬בלי זוויות ובלי קווים ישרים — כמו צורות שנלכדו תוך‬ ‫כדי זרימה וקפאו ברגע היציקה‪ ,‬בדיוק ברגע שבו יצרו הרמוניה מושלמת מכדי שתיראה‬ ‫כאילו נעשו בכוונה תחילה‪ .‬התחנה דמתה לאשכול בועות שהיה תלוי קרוב אל פני הקרקע‪,‬‬ ‫נוגע ואינו נוגע‪ ,‬כאילו גם הרוח הקלה ביותר תפריח אותו בן רגע‪ .‬המראה שלה היה עליז‬ ‫ורענן‪ ,‬אבל זו היתה עליזות יעילה‪ ,‬נוקשה‪ ,‬כמו מנוע אדיר של מטוס‪.‬‬ ‫רורק הגיע לתחנה ביום הפתיחה‪ .‬הוא שתה קפה בספל לבן ונקי ליד הדלפק במסעדה‬ ‫והביט במכוניות שנעצרו ליד הדלת‪ .‬הוא פנה ללכת רק בשעת לילה מאוחרת‪ .‬רק פעם אחת‬ ‫הפנה את ראשו לאחור‪ ,‬כשנהג חזרה בדרך הארוכה והריקה‪ .‬אורות התחנה המבליחים‬ ‫התרחקו ממנו‪ ,‬כמו זרמו הלאה‪ .‬התחנה עמדה שם‪ ,‬בהצטלבות בין שני כבישים‪ :‬מכוניות‬

‫יעברו על פניה יומם ולילה‪ ,‬מכוניות שנוסעות בין ערים שאין בהן מקום לבניינים מסוג זה‪.‬‬ ‫הוא פנה אל הדרך שלפניו ונמנע מלהתבונן במראה‪ ,‬שעדיין שיקפה את הבזקי האור‬ ‫המרצדים ברוך‪ ,‬הבזקים שהלכו והתרחקו ממנו‪...‬‬ ‫הוא חזר העירה לחודשים של בטלה‪ .‬הוא ידע שעליו לבוא למשרד‪ ,‬ולכן מדי בוקר היה‬ ‫יושב במשרדו ומתבונן בדלת שלא נפתחה‪ .‬אצבעותיו כמו נשכחו על שפופרת הטלפון‬ ‫שמעולם לא צילצל‪ .‬המאפרות שרוקן מדי ערב לא הכילו אלא את בדלי הסיגריות שלו‪.‬‬ ‫"מה אתה מתכוון לעשות‪ ,‬הווארד?" שאל אותו אוסטן כשסעדו יחד ארוחת ערב‪.‬‬ ‫"שום דבר‪".‬‬ ‫"אתה חייב לעשות משהו‪".‬‬ ‫"אני לא יכול לעשות שום דבר‪".‬‬ ‫"אתה צריך ללמוד לתקשר עם בני אדם‪".‬‬ ‫"אני לא יכול‪".‬‬ ‫"למה לא?"‬ ‫"אני לא יודע איך‪ .‬נולדתי בלי החוש הזה‪".‬‬ ‫"אפשר לרכוש את זה‪".‬‬ ‫"אני חסר גם את הכישרון הזה‪ .‬אני לא יודע אם זה משהו שחסר בי‪ ,‬או משהו שעוצר‬ ‫בעדי‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬אני לא אוהב אנשים שצריך לדעת איך להתנהג לידם‪".‬‬ ‫"אבל אתה לא יכול לשבת בחוסר מעש‪ .‬אתה צריך לחפש עבודה‪".‬‬ ‫"ומה אספר לאנשים כדי לקבל עבודה? אוכל להראות להם רק את העבודה שלי‪ .‬אם הם‬ ‫לא יקשיבו לזה‪ ,‬הם לא יקשיבו לשום דבר שאומר‪ .‬אני כלום בשבילם‪ ,‬רק העבודה שלי היא‬ ‫המכנה המשותף בינינו‪ .‬ואין לי רצון לספר להם שום דבר נוסף‪".‬‬ ‫"אז מה אתה מתכוון לעשות? אתה לא מודאג?"‬ ‫"לא‪ .‬ידעתי מראש שכך יהיה‪ .‬אני אחכה‪".‬‬ ‫"למה?"‬ ‫ְ‬ ‫"לאנשים מהסוג שלי‪".‬‬ ‫"מאיזה סוג בדיוק?"‬ ‫"אני לא יודע‪ .‬כן‪ ,‬אני יודע‪ ,‬אבל אני לא יכול להסביר‪ .‬תמיד רציתי להיות מספיק מוכשר‬ ‫להסביר את עצמי‪ .‬אי־שם חייב להיות עיקרון מסוים שמסביר את זה‪ ,‬אבל אני לא יודע‬ ‫מהו‪".‬‬ ‫"יושר?"‬ ‫"כן‪ ...‬לא‪ ,‬רק בחלקו‪ .‬גאי פרנקון הוא אדם ישר‪ ,‬אבל זה לא זה‪ .‬אומץ לב? רלסטון‬ ‫הולקומב הוא אדם אמיץ לב‪ ,‬בדרכו שלו‪ ,‬כמובן‪ ...‬אני לא יודע‪ .‬אני פשוט לא יודע‪.‬‬ ‫בדברים אחרים אני הרבה יותר ברור‪ .‬אבל אוכל לזהות אנשים מסוגי‪ ,‬אולי בזכות משהו‬ ‫שאראה בפנים שלהם‪ .‬אלפים יעברו ליד הבית שלך וליד תחנת הדלק‪ .‬אם מתוכם יעצור‬ ‫אחד‪ ,‬זה כל מה שאני צריך‪".‬‬ ‫"אם ככה‪ ,‬בסופו של דבר אתה כן זקוק לאנשים אחרים‪ .‬נכון‪ ,‬הווארד?"‬

‫"בטח שכן‪ .‬למה אתה צוחק?"‬ ‫"כי חשבתי לעצמי שאתה היצור הכי לא־חברותי שהיה לי העונג לפגוש בימי חיי‪".‬‬ ‫"אני זקוק לאנשים כדי שייתנו לי עבודה‪ .‬אני לא בונה אנדרטאות‪ .‬אתה חושב שאני צריך‬ ‫להזדקק להם גם מבחינות נוספות‪ ,‬קרובות יותר‪ ,‬אישיות יותר?"‬ ‫"מבחינה אישית אתה לא זקוק לאף אחד‪".‬‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"ואתה לא מתגאה בזה?"‬ ‫"אני אמור להתגאות?"‬ ‫"אתה לא יכול‪ .‬אתה יהיר מכדי להתגאות‪".‬‬ ‫"באמת?"‬ ‫"אתה לא מכיר את עצמך?"‬ ‫"לא‪ .‬לא כמו שאתה ואחרים מכירים אותי‪".‬‬ ‫הלר ישב בשקט וצייר באוויר מעגלים בסיגריה שהחזיק בידו‪ .‬לבסוף צחק ואמר‪:‬‬ ‫"זה היה אופייני‪".‬‬ ‫"מה?"‬ ‫"שלא ביקשת ממני לומר לך איך אתה נראה בעיני‪ .‬כל אדם אחר היה מבקש לדעת‪".‬‬ ‫"אני מצטער‪ .‬זה לא נובע מאדישות‪ .‬אתה אחד הידידים המעטים שארצה לשמור עליהם‪.‬‬ ‫פשוט לא חשבתי על זה‪".‬‬ ‫"ידעתי‪ .‬זה בדיוק העניין‪ .‬הווארד‪ ,‬אתה מפלצת המרוכזת בעצמה‪ .‬והכי גרוע‪ ,‬שאתה‬ ‫בכלל לא מודע לזה‪".‬‬ ‫"זה נכון‪".‬‬ ‫"אתה צריך להראות שמץ של התעניינות כשאתה מודה בזה‪".‬‬ ‫"למה?"‬ ‫"אתה יודע‪ ,‬יש דבר אחד שמפליא אותי‪ .‬אף פעם לא פגשתי אדם קר רוח כמוך‪ .‬אני יודע‬ ‫שבדרכך השקטה אתה השטן בהתגלמותו‪ ,‬ומצד שני אני לא מסוגל להבין למה בכל פגישה‬ ‫איתך אני מרגיש שאתה היצור החיוני ביותר שפגשתי אי־פעם‪".‬‬ ‫"מה זה אומר?"‬ ‫"אני לא יודע‪ .‬זה אומר בדיוק את מה שאמרתי‪".‬‬ ‫השבועות חלפו‪ ,‬ורורק פתח את משרדו מדי יום ביומו‪ .‬הוא ישב שמונה שעות ליד‬ ‫והרבה בקריאה‪ .‬בשעה חמש היה נועל והולך לביתו‪ .‬הוא עבר לחדר טוב יותר‪,‬‬ ‫שולחנו ִ‬ ‫סמוך למשרדו; הוא חי בצמצום ועמד לרשותו סכום כסף שהספיק לו לתקופה ארוכה‪.‬‬ ‫בבוקר אחד‪ ,‬בפברואר‪ ,‬צילצל הטלפון במשרדו‪ .‬קול חד של אישה ביקש לקבוע פגישה‬ ‫עם מר רורק‪ ,‬האדריכל‪ .‬באותו יום אחר הצהריים נכנסה למשרד אישה תזזיתית‪ ,‬קטנת קומה‬ ‫וכהת עור‪ .‬היא לבשה פרוות חורפן‪ ,‬ובאוזניה היו זוג עגילים אקזוטיים שצילצלו כל אימת‬ ‫שטילטלה את ראשה‪ .‬היא הרבתה לטלטל את ראשה‪ ,‬בתנועות קצרות וקטועות‪ ,‬כמו ציפור‪.‬‬ ‫זו היתה גברת וֵ יין וילמוֹ ט מלונג איילנד‪ .‬היא רצתה לבנות בית בכפר‪ .‬היא בחרה במר רורק‬

‫משום שתיכנן את בית הלר‪ .‬היא העריצה את אוסטן הלר‪ ,‬שהיה לדבריה נביאם של כל‬ ‫המתיימרים להיות משכילים ומתקדמים‪ .‬זו היתה דעתה — "ומה דעתך?" — והיא הלכה‬ ‫בקנאות בעקבותיו של הלר‪" .‬כן‪ ,‬ממש בקנאות‪ ".‬מר רורק צעיר מאוד‪ ,‬נכון? אבל לה לא‬ ‫אכפת‪ ,‬כי היא ליברלית ושמחה לעזור לצעירים‪ .‬היא רוצה בית גדול‪ .‬יש לה שני ילדים‪,‬‬ ‫והיא מאמינה שיש לפתח את העצמאות שלהם — "אתה לא מסכים?" כל אחד זקוק לחדר‬ ‫משלו‪ ,‬והיא עצמה זקוקה לספרייה — "אני קוראת כמו מטורפת" — לחדר נגינה‪ ,‬לחממה —‬ ‫"אנחנו מגדלים את שושנת העמקים‪ ,‬ידידי אומרים שזה הפרח שלי" — וגם לחדר מיוחד‬ ‫לבעלה‪ ,‬שסומך עליה בכול ומניח לה לתכנן את הבית — "כי אני בעלת טעם כה משובח;‬ ‫אם לא הייתי אישה‪ ,‬אין ספק שהייתי אדריכל" — וכמובן גם לחדר משרתים וכל השאר‪ ,‬וכן‬ ‫לחניה מקורה לשלוש מכוניות‪ .‬כעבור שעה ומחצה של פירוט והסברים‪ ,‬אמרה לו‪:‬‬ ‫"בעניין הסגנון‪ ,‬ברור שעליו להיות בסגנון טיודור אנגלי‪ ,‬כי אני מעריצה את התקופה‬ ‫הזאת‪".‬‬ ‫הוא נעץ בה מבט ארוך ושאל לאיטו‪:‬‬ ‫"ראית את הבית של אוסטן הלר?"‬ ‫"לא‪ ,‬אבל רציתי לראות אותו‪ .‬איך יכולתי? מעולם לא פגשתי במר הלר‪ ,‬אני רק מעריצה‬ ‫שלו‪ ,‬מעריצה פשוטה ורגילה‪ .‬איזה מין אדם הוא? אתה חייב לספר לי‪ ,‬אני מתה לשמוע‪.‬‬ ‫לא‪ ,‬לא ראיתי את הבית שלו‪ .‬הוא נמצא איפשהו במיין‪ ,‬נכון?"‬ ‫ממגירת השולחן הוציא רורק תצלומים ומסר לה אותם‪.‬‬ ‫היא הביטה בהם‪ ,‬ומבטה החליק כמו מים על פני השטח‪ .‬היא השליכה אותם על השולחן‪.‬‬ ‫"מעניין מאוד‪ ",‬אמרה‪" .‬מאוד יוצא דופן‪ .‬מופלא‪ .‬אבל ברור שזה לא הטעם שלי‪ .‬בית כזה‬ ‫לא יבטא היטב את האישיות שלי‪ .‬ידידי אומרים לי שיש לי אישיות אליזבתנית‪".‬‬ ‫בסבלנות ובאדיבות רבה ניסה להסביר לה מדוע לא כדאי שתבנה בית בסגנון טיודור‪ .‬היא‬ ‫הפסיקה אותו באמצע המשפט‪.‬‬ ‫"שמע‪ ,‬מר רורק‪ .‬אתה לא מנסה ללמד אותי‪ ,‬נכון? כי אני בטוחה בטעמי הטוב ומבינה‬ ‫מאוד באדריכלות‪ .‬השתתפתי בקורס מיוחד במועדון‪ .‬ידידי אומרים לי שאני מתמצאת‬ ‫בנושא יותר מאדריכלים רבים‪ .‬החלטתי נחושה‪ :‬אני רוצה בית בסגנון טיודור‪ .‬אין טעם‬ ‫להתווכח על זה‪".‬‬ ‫"אם כן‪ ,‬תצטרכי לפנות לאדריכל אחר‪ ,‬גברת וילמוט‪".‬‬ ‫"אתה מסרב לקבל את העבודה?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"אתה לא רוצה בה?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"למה?"‬ ‫"כי אני לא עושה דברים מהסוג הזה‪".‬‬ ‫"אבל חשבתי שאדריכלים‪"...‬‬ ‫"כן‪ ,‬אדריכלים יבנו לך כל דבר שתרצי‪ .‬כל אדריכל אחר בעיר‪".‬‬

‫"אבל אתה הראשון שבחרתי בו‪".‬‬ ‫"תעשי לי טובה‪ ,‬גברת וילמוט‪ .‬ספרי לי מדוע בחרת דווקא בי‪ ,‬אם כל מה שרצית הוא‬ ‫בית בסגנון טיודור?"‬ ‫"הייתי בטוחה שתשמח להזדמנות‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬חשבתי שאוכל לספר לידידי שהאדריכל‬ ‫של אוסטן הלר הוא גם האדריכל שלי‪".‬‬ ‫הוא ניסה להסביר לה ולהשפיע עליה‪ ,‬ובתוך כך ידע שאין כל טעם בדבריו‪ .‬נדמה שהם‬ ‫נפלו על אוזניים ערלות‪ .‬לגברת ויין וילמוט לא היתה שום אישיות משלה; לפניו היתה‬ ‫צדפה שהכילה את דעות ידידיה‪ ,‬את התמונות בגלויות שראתה‪ ,‬את הסיפורים שקראה על‬ ‫בעלי אחוזות ובני אצולה‪ .‬אל אישה כזאת היה צריך להפנות את דבריו‪ ,‬למי שלא היתה‬ ‫מסוגלת לא לשמוע אותו ולא לענות לו‪ ,‬למי שהיתה חירשת וחסרת צורה כמו מוך‪.‬‬ ‫"מצטערת‪ ",‬אמרה גברת ויין וילמוט‪" ,‬אבל אני לא רגילה להתווכח עם אדם שאין בו‬ ‫שמץ של היגיון‪ .‬אני בטוחה שאמצא אנשים גדולים ממך‪ ,‬שישמחו לבנות לי בית‪ .‬בעלי‬ ‫התנגד שאפנה אליך‪ ,‬ואני מצטערת לגלות שהצדק היה איתו‪ .‬שלום לך‪ ,‬מר רורק‪".‬‬ ‫היא יצאה מהחדר בצעד גאה‪ ,‬אבל טרקה את הדלת מאחוריה בכוח רב‪ .‬הוא החזיר את‬ ‫התצלומים למגירת שולחנו‪.‬‬ ‫את מר רוברט ל' מוּ נדי‪ ,‬שהגיע למשרדו של רורק נמרץ ומלא התלהבות‪ ,‬שלח אליו‬ ‫אוסטן הלר‪ .‬קולו של מר מונדי ושערו היו אפורים כפלדה‪ ,‬אבל עיניו היו תכולות‪ ,‬עדינות‬ ‫ומהורהרות‪ .‬הוא רצה לבנות בית בקונטיקט ודיבר עליו בהתרגשות רבה — כמו חתן צעיר‬ ‫וכמו אדם שחותר אל שאיפתו הסודית והאחרונה‪.‬‬ ‫"זה לא סתם בית‪ ,‬מר רורק‪ ",‬אמר בביישנות ובענווה‪ ,‬כאילו שוחח עם אדם מבוגר‬ ‫ומפורסם ממנו‪" .‬זה‪ ...‬מעין סמל בשבילי‪ .‬זה הדבר שלמענו חיכיתי ועבדתי כל חיי‪ .‬שנים‬ ‫רבות חלפו מאז‪ ...‬אני צריך לספר לך כדי שתבין‪ .‬כעת יש לי הרבה כסף‪ ,‬יותר משאוכל‬ ‫לחשוב עליו‪ .‬לא תמיד היה לי כסף‪ .‬אולי הוא הגיע מאוחר מדי‪ .‬אני לא יודע‪ .‬אנשים‬ ‫צעירים חושבים שאדם שוכח את מה שאירע לו בדרך‪ ,‬לאחר שהשיג את מטרתו‪ .‬אבל זה לא‬ ‫נכון‪ .‬משהו נשאר‪ .‬תמיד אזכור את ילדותי — בכפר קטן‪ ,‬אי־שם בג'ורג'יה‪ .‬הייתי נער‬ ‫שליחויות של רצען‪ ,‬והילדים היו צוחקים כשהיתה עוברת כרכרה ומתיזה בוץ על המכנסיים‬ ‫שלי‪ .‬לכן החלטתי שבבוא היום יהיה לי בית משלי‪ ,‬כמו אותם בתים שהכרכרות היו נעצרות‬ ‫לפניהם‪ .‬אחר כך‪ ,‬גם כשהזמנים היו קשים‪ ,‬תמיד חשבתי על הבית ההוא‪ ,‬וזה עזר‪ .‬כעבור‬ ‫שנים כבר יכולתי לבנות אותו‪ ,‬אבל פחדתי‪ .‬עכשיו נראה שהגיע הזמן‪ .‬אתה מבין‪ ,‬מר רורק?‬ ‫אוסטן אמר שדווקא אתה תוכל להבין אותי‪".‬‬ ‫"כן‪ ",‬אמר לו רורק בלהט‪" .‬אני מבין אותך‪".‬‬ ‫"היה שם בית‪ ,‬ליד עיר מגורי‪ ",‬אמר מר מונדי‪" .‬זה היה הבית המפואר ביותר בכל המחוז‪.‬‬ ‫בית ֶרנדולף‪ .‬אחוזת מטעים עתיקה שכבר לא בונים כמותה בימינו‪ .‬מדי פעם הייתי נשלח‬ ‫להביא לשם דברים‪ ,‬דרך הכניסה האחורית‪ .‬זה הבית שרציתי‪ ,‬מר רורק‪ .‬בדיוק כמוהו‪ .‬אבל‬ ‫לא אי־שם בג'ורג'יה‪ .‬אני לא רוצה לחזור לשם‪ .‬כאן‪ ,‬קרוב לעיר הגדולה‪ .‬קניתי פיסת‬ ‫אדמה‪ .‬אתה צריך לעזור לי‪ .‬אני רוצה שהבית ייראה בדיוק כמו בית רנדולף‪ ,‬וגם הנוף‪.‬‬

‫ניטע עצים ושיחים‪ ,‬כמו אלה שגדלים בג'ורג'יה‪ .‬פרחים וכל השאר‪ .‬נמצא דרך לגדל אותם‬ ‫גם כאן‪ .‬לא אכפת לי כמה זה יעלה‪ .‬ברור שיהיו לנו חשמל וחניה למכוניות‪ ,‬לא לכרכרות‪.‬‬ ‫אבל הייתי רוצה שכל נורות החשמל ייראו כמו נרות‪ ,‬ושהחניה תיראה כמו אורווה‪ .‬כמו‬ ‫שהיה פעם‪ .‬יש לי תצלומים של בית רנדולף‪ .‬קניתי גם חלק מהרהיטים העתיקים‪".‬‬ ‫כשרורק החל לדבר‪ ,‬האזין לו מר מונדי בתדהמה מנומסת‪ .‬הוא לא נראה כמי שנפגע‬ ‫מהמילים; הן פשוט לא חדרו לתודעה שלו‪.‬‬ ‫"אתה לא מבין?" אמר לו רורק‪" .‬אתה רוצה לבנות אנדרטה‪ ,‬אבל לא לעצמך‪ ,‬לא לחייך‬ ‫שלך ולא להישגים שלך‪ .‬לאחרים‪ .‬לעליונות שלהם עליך‪ .‬אתה לא מתקומם כנגד אותה‬ ‫עליונות‪ .‬אתה מנציח אותה‪ .‬איך תהיה מאושר יותר — אם תכלא את עצמך לשארית חייך‬ ‫בתוך דמות שאולה‪ ,‬או אם תשתחרר מהעבר ותבנה לעצמך בית חדש‪ ,‬כרצונך? אתה לא‬ ‫רוצה בית רנדולף‪ .‬אתה רוצה במה שהוא סימל‪ ,‬אבל הרי זה בדיוק הדבר שנלחמת בו כל‬ ‫חייך‪".‬‬ ‫מר מונדי האזין לו בפנים אטומות‪ .‬ורורק שוב נמלא אין־אונים נוכח התפיסה‬ ‫הלא־מציאותית‪ .‬כי האיש שישב מולו לא היה מר מונדי; הוא היה סך כל האנשים שמתו‬ ‫מזמן ושהתגוררו בעבר בבית רנדולף‪ .‬איש אינו יכול לבוא בדין ודברים עם אנשים שמתו‬ ‫מזמן‪ ,‬גם לא לשכנע אותם‪.‬‬ ‫"לא‪ ",‬אמר לבסוף מר מונדי‪" .‬אולי הצדק איתך‪ ,‬אבל זה לא מה שרציתי‪ .‬אני לא אומר‬ ‫שאין שום היגיון בדבריך‪ ,‬דווקא יש‪ ,‬אבל אני בכל זאת רוצה בית שדומה לבית רנדולף‪".‬‬ ‫"למה?"‬ ‫"כי הוא מוצא חן בעיני‪".‬‬ ‫רורק אמר לו שייאלץ למצוא אדריכל אחר‪ ,‬אבל מר מונדי הפתיע אותו בתשובתו‪:‬‬ ‫"אבל אתה מוצא חן בעיני‪ .‬למה שלא תבנה לי את הבית? מה זה משנה לך?"‬ ‫רורק לא טרח להסביר את עצמו‪.‬‬ ‫לאחר מכן אמר לו אוסטן הלר‪" :‬חששתי שכך תגיב‪ .‬ידעתי שתסרב‪ .‬הווארד‪ ,‬אני לא‬ ‫מאשים אותך‪ .‬אבל הוא עשיר כקורח‪ .‬זה היה יכול לעזור לך מאוד! בסופו של דבר‪ ,‬אתה‬ ‫צריך להתפרנס‪".‬‬ ‫"לא כך‪ ",‬השיב לו רורק‪.‬‬ ‫באפריל הוזמן רורק למשרדו מר נתנאל ג'אנְ ס — מחברת הנדל"ן ג'אנס־סטיוארט‪ .‬מר ג'אנס‬ ‫דיבר בגילוי לב ובבוטות‪ .‬הוא סיפר שהחברה שלו מתכוונת לבנות בית משרדים קטן —‬ ‫שלושים קומות בסך הכול — בברודוויי תחתית‪ ,‬ושלמעשה אינו מתלהב במיוחד מהאדריכל‬ ‫רורק‪ .‬לאמיתו של דבר‪ ,‬הוא אפילו מתנגד לו‪ ,‬אך ידידו אוסטן הלר עמד על דעתו שעליו‬ ‫להיפגש עם רורק ולשוחח עמו‪ .‬מר ג'אנס כשלעצמו לא מעריך את עבודתו של רורק‪ ,‬אך‬ ‫הלר לא הרפה ממנו‪ ,‬ולכן הוא מוכן להקשיב לרורק לפני שיחליט למסור את העבודה‬ ‫למישהו אחר‪ .‬אם כן‪ ,‬מה יוכל מר רורק לחדש לו?‬ ‫לרורק היה הרבה לחדש לו‪ .‬הוא השמיע את דבריו בשלוות נפש‪ ,‬וזה היה קשה מאוד‪ .‬הוא‬

‫רצה בכל מאודו לבנות את הבניין‪ ,‬ובאותו רגע אף היה מוכן לחטוף את הפרויקט ממר‬ ‫ג'אנס באיומי אקדח‪ .‬אך כעבור כמה דקות נעשתה מלאכתו קלה הרבה יותר‪ ,‬וכל מחשבה‬ ‫על איומי אקדח נעלמה כלא היתה‪ .‬יחד איתה נעלמה גם תקוותו לקבל את הפרויקט‪ .‬הוא‬ ‫ידע שהפרויקט אינו שלו‪ ,‬וכי לא בא לכאן כדי להשיג אותו אלא רק לדבר על בניינים‪.‬‬ ‫"מר ג'אנס‪ ,‬כשאתה קונה מכונית‪ ,‬הרי אתה לא רוצה בזר שושנים על החלונות‪ ,‬או באריה‬ ‫על כל כנף ובמלאך שיושב על הגג‪ .‬למה לא‪ ,‬בעצם?"‬ ‫"כי זה יהיה טיפשי‪ ",‬הצהיר מר ג'אנס‪.‬‬ ‫"ולמה זה יהיה טיפשי? לדעתי זה יהיה נפלא‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬הרי ללואי הארבעה־עשר היתה‬ ‫כרכרה כזאת‪ ,‬וכל מה שהיה טוב ללואי יהיה טוב גם לנו‪ .‬אסור לנו לרדוף אחרי חידושים‬ ‫פזיזים‪ ,‬אסור לנו להרוס את ערכי המסורת‪".‬‬ ‫"לא יכול להיות שאתה באמת מאמין בזה‪ ,‬לעזאזל!"‬ ‫"בטח שלא‪ .‬אתה מאמין בזה‪ .‬קח לדוגמה את גוף האדם‪ .‬למה שלא תרצה לראות גוף‬ ‫אדם עם זנב מתפתל ונוצות של יען בקצה? או אוזניים בצורת עלי קוציץ? אתה יודע שזה‬ ‫יהיה לקישוט בלבד‪ ,‬במקום הכיעור החשוף והעירום שנפל בחלקנו‪ .‬אז למה הרעיון לא‬ ‫מוצא חן בעיניך? כי זה חסר טעם וחסר תועלת‪ .‬כי יופיו של גוף האדם בכך שאין בו גם‬ ‫שריר אחד שאינו ממלא את תפקידו; שאין בו קו מיותר אחד; שכל פרט ופרט משרת רעיון‬ ‫אחד שלם‪ ,‬את רעיון האדם‪ .‬אם כך‪ ,‬כשמדובר בבניינים‪ ,‬למה אתה לא רוצה שהבניין ייראה‬ ‫כאילו יש בו טעם ומטרה‪ ,‬למה אתה רוצה לחנוק אותו בשלל עיטורים‪ ,‬למה אתה רוצה‬ ‫להקריב את התועלתיות שבו על מזבח הקליפה — ואפילו בלי לדעת למה אתה רוצה דווקא‬ ‫בקליפה מהסוג המסוים הזה? אתה רוצה ליצור יצור כלאיים‪ ,‬הצלבה של עשרה מינים‬ ‫שונים‪ ,‬עד שתקבל יצור בלי אומץ‪ ,‬בלי לב ובלי מוח‪ ,‬יצור שכולו פרווה‪ ,‬זנב‪ ,‬טלפיים‬ ‫ונוצות? למה? אולי תאמר לי‪ ,‬כי אני אף פעם לא הבנתי את זה‪".‬‬ ‫"ובכן‪ ",‬אמר לו מר ג'אנס‪" ,‬מעולם לא חשבתי על זה במונחים האלה‪" .‬ואז‪ ,‬בלי שכנוע‬ ‫רב‪ ,‬הוסיף ואמר‪" :‬ובכל זאת‪ ,‬אנחנו רוצים בניין שיש בו אצילות והדר‪ ,‬אתה מבין‪ ,‬בניין‬ ‫שיש בו יופי אמיתי‪".‬‬ ‫"מי קובע מהו יופי?"‬ ‫"אה‪"...‬‬ ‫"תגיד לי‪ ,‬מר ג'אנס‪ ,‬אתה באמת חושב שעמודים יוֹ ניים וזרי פרחים מוסיפים יופי לבניין‬ ‫משרדים חדש שבנוי מפלדה?"‬ ‫"למען האמת‪ ,‬אף פעם לא חשבתי למה בניין נראה יפה‪ ,‬כך או אחרת‪ ",‬הודה מר ג'אנס‪,‬‬ ‫"אבל נראה שהקהל רוצה בזה‪".‬‬ ‫"ולמה לדעתך הקהל רוצה בזה?"‬ ‫"אני לא יודע‪".‬‬ ‫"אז מה אכפת לך מה הקהל רוצה?"‬ ‫"חייבים להתחשב בדעת הקהל‪".‬‬

‫"אתה לא יודע שרוב בני האדם מקבלים את הדברים כמות שהם‪ ,‬כי זה מה שנותנים להם?‬ ‫אתה לא יודע שאין להם דעה משל עצמם? אתה מעדיף שינחו אותך הציפיות שלהם ממך‪,‬‬ ‫או כוח השיפוט שלך עצמך?"‬ ‫"הרי לא תוכל לכפות עליהם את הטעם שלך‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬לא צריך לכפות עליהם‪ ,‬אתה רק צריך להיות סבלני‪ .‬כי ההיגיון עומד לצדך — אה‪,‬‬ ‫כן‪ ,‬אני יודע‪ ,‬זה משהו שאף אחד לא מעוניין בו — ונגדך עומד רק כוח האינרציה הסתמי‬ ‫והעיוור‪".‬‬ ‫"למה אתה חושב שאני לא מעוניין בהיגיון?"‬ ‫"לא התכוונתי אליך‪ ,‬מר ג'אנס‪ ,‬התכוונתי לרוב בני האדם‪ .‬הם חייבים לסכן משהו‪ ,‬כל‬ ‫מעשה שלהם יש בו סיכון מסוים‪ ,‬אבל הם מרגישים בטוחים יותר כשהם מסתכנים במה‬ ‫שהם יודעים שהוא מכוער‪ ,‬ריק ומטופש‪".‬‬ ‫"אתה יודע מה‪ ,‬זה באמת נכון‪ ",‬אמר לו מר ג'אנס‪.‬‬ ‫בסוף הפגישה אמר האיש‪ ,‬מתוך מחשבה‪:‬‬ ‫"אני מוכרח להודות שיש היגיון בדבריך‪ ,‬מר רורק‪ .‬תן לי לחשוב על זה‪ .‬אתקשר אליך‬ ‫בקרוב‪".‬‬ ‫מר ג'אנס התקשר כעבור שבוע‪" .‬מועצת המנהלים תצטרך להחליט‪ .‬אולי תרצה לנסות‪,‬‬ ‫רורק? שרטט את התוכניות וכמה רישומים מוקדמים‪ ,‬ואני אגיש אותם למועצה‪ .‬אני לא‬ ‫יכול להבטיח דבר‪ ,‬אבל אני לצדך ואלחם למענך‪".‬‬ ‫במשך שבועיים עבד רורק על תוכנית הבניין יומם ולילה‪ .‬התוכנית הוגשה‪ ,‬ולאחר מכן‬ ‫הוזמן להופיע בפני מועצת המנהלים של חברת הנדל"ן ג'אנס־סטיוארט‪ .‬הוא עמד מאחורי‬ ‫שולחן ארוך‪ ,‬דיבר ארוכות והעביר את מבטו לאיטו מפרצוף לפרצוף‪ .‬הוא ניסה לא להשפיל‬ ‫את מבטו אל השולחן‪ ,‬אך בשולי שדה הראייה שלו נותר הכתם הלבן של תוכניתו הפרושה‬ ‫על השולחן בפני תריסר הגברים‪ .‬הם שאלו שאלות רבות‪ .‬לעתים קפץ מר ג'אנס ממקומו‬ ‫כדי לענות‪ ,‬כדי להכות באגרופו על השולחן‪ ,‬כדי לנהום‪" :‬אתם לא מבינים? זה לא ברור?‪...‬‬ ‫אז מה‪ ,‬מר גרנט? ומה אם איש עדיין לא בונה דברים כאלה?‪ ...‬סגנון גותי‪ ,‬מר הוברט? למה‬ ‫לנו לבנות בסגנון גותי?‪ ...‬אם תסרבו לתוכנית הזאת‪ ,‬אני עלול להתפטר!"‬ ‫רורק דיבר בשקט‪ .‬הוא היחיד שהיה משוכנע בדבריו‪ .‬הוא הרגיש שאין כל תקווה‪.‬‬ ‫שנים־עשר הפרצופים שלפניו היו שונים זה מזה‪ ,‬אבל דבר אחד שאינו צורה ואינו צבע עור‬ ‫היה שפוך על פניהם כמכנה משותף — משהו שמיסמס את הבעות פניהם עד שלא נותרו‬ ‫פנים‪ ,‬אלא צורות עגלגלות וריקות של בשר‪ .‬הוא פנה אל כל אחד מהם‪ .‬הוא לא פנה לאף‬ ‫אחד‪ .‬הוא לא חש בשום תגובה‪ ,‬אפילו לא בהד קולו המכה על עור התוף‪ .‬דבריו הידהדו‬ ‫מטה לתוך באר חלולה‪ ,‬וכמו הכו בדרך בזיזי אבן שסירבו לעצור אותם‪ ,‬ורק דחפו אותם‬ ‫הלאה והשליכו אותם מזיז אל זיז‪ ,‬עד שצנחו אל קרקעית שלא היתה קיימת כלל‪.‬‬ ‫הם אמרו שיודיעו לו על החלטת המועצה‪ .‬הוא ידע מראש מה תהיה החלטתם‪ .‬כשקיבל‬ ‫את המכתב‪ ,‬קרא אותו בלי רגש‪ .‬את המכתב שלח לו מר ג'אנס‪ ,‬והוא נפתח במילים‪" :‬מר‬

‫רורק היקר‪ ,‬צר לי להודיע לך שמועצת המנהלים החליטה לא למסור לידיך את הפרויקט‪".‬‬ ‫ברשמיות הגסה והמעליבה נשמעה תחינה‪ :‬תחינתו של איש שלא היה מסוגל להביט בפניו‪.‬‬ ‫ג'ון פארגו החל את דרכו כרוכל שהוביל את סחורתו בעגלת יד‪ .‬כשמלאו לו חמישים שנה‬ ‫היה כבר בעל רכוש צנוע ובעל בית כולבו משגשג בתחתית השדרה השישית‪ .‬שנים התחרה‬ ‫בהצלחה בבית כולבו גדול‪ ,‬מעברו האחר של הרחוב‪ ,‬אחד מני רבים שעברו בירושה‬ ‫למשפחה מרובת נפשות‪ .‬שנה קודם לכן‪ ,‬בסתיו‪ ,‬העבירה אותה משפחה את סניפה לרובע‬ ‫אחר‪ ,‬קרוב יותר למרכז העיר‪ .‬הם היו משוכנעים שאזור המסחר הקמעונאי בעיר נע צפונה‬ ‫והחליטו לזרז את שקיעתו של הרובע הישן ולהשאיר את בית הכולבו הקודם שלהם‬ ‫בשיממונו‪ ,‬מזכרת מאיימת ואבן נגף למתחרה שמעבר לרחוב‪ .‬ג'ון פארגו ענה על כך‬ ‫בהכרזה שיבנה בית כולבו חדש משלו‪ ,‬בדיוק באותו המקום‪ ,‬מול בית הכולבו הישן שלו‪.‬‬ ‫הוא רצה לבנות בניין חדש שיהיה נאה יותר מכל דבר שראתה העיר אי־פעם‪ ,‬ובכך ישמר‬ ‫את יוקרתו של הרובע הישן‪.‬‬ ‫כשהזמין את רורק למשרדו‪ ,‬לא אמר לו שיצטרך להחליט אחר כך‪ ,‬וגם לא שעליו לשקול‬ ‫את העניין‪ .‬הוא אמר לו‪" :‬אתה האדריכל‪ ".‬רגליו היו מונחות על שולחנו‪ ,‬והוא פלט‬ ‫לסירוגין מילים ואניצי עשן ממקטרת שעישן‪" .‬אומר לך מה השטח הדרוש לי‪ ,‬ומה הסכום‬ ‫שאני מוכן להוציא‪ .‬אם דרוש לך יותר מזה‪ ,‬תגיד לי מראש‪ .‬השאר תלוי בך‪ .‬אני לא מבין‬ ‫הרבה בבניינים‪ ,‬אבל אני יודע לזהות אדם שמבין בזה‪ .‬גש למלאכה‪".‬‬ ‫פארגו בחר ברורק לאחר שעבר יום אחד במכוניתו ליד התחנה של גוֹ ואן ונכנס פנימה‬ ‫לשאול כמה שאלות‪ .‬לאחר מכן שיחד את הטבחית של הלר‪ ,‬שתראה לו את כל הבית‬ ‫בהיעדרו‪ .‬פארגו לא היה זקוק לנימוקים נוספים‪.‬‬ ‫בסוף מאי‪ ,‬כששולחן השרטוט של רורק היה עמוס בתוכניות עבור בית המסחר של פארגו‪,‬‬ ‫הוא קיבל פרויקט נוסף‪.‬‬ ‫נבוֹ רן‪ ,‬היה בעל בית משרדים שהנרי קמרון בנה עבורו שנים קודם‬ ‫הלקוח‪ ,‬מר ויטפורד ַס ּ‬ ‫לכן‪ .‬כשהחליט מר סנבורן שהוא זקוק לבית מגורים חדש בכפר‪ ,‬דחה את ההצעות של‬ ‫אשתו על אדריכלים אחרים וכתב להנרי קמרון‪ .‬קמרון ענה לו במכתב בן עשרה עמודים‪:‬‬ ‫בשלוש השורות הראשונות ציין שפרש מעבודתו‪ .‬את שאר המכתב הקדיש להווארד רורק‪.‬‬ ‫לרורק לא נודע מעולם מה נאמר עליו במכתב ההוא; סנבורן סירב להראות לו‪ ,‬וקמרון סירב‬ ‫לספר לו‪ .‬אבל סנבורן חתם איתו על חוזה לבניית בית מגורים כפרי‪ ,‬למרות מחאתה‬ ‫הקולנית של אשתו‪.‬‬ ‫גברת סנבורן היתה נשיאה באגודות צדקה רבות‪ ,‬ובמסגרת פועלה זה התמכרה קלות‬ ‫לרודנות‪ ,‬שכל תעסוקה אחרת לא היתה מסוגלת לפתח‪ .‬גברת סנבורן חלמה על שאטוֹ‬ ‫צרפתי שייבנה על אדמה שרכשו זה עתה לגדות ההדסון‪ .‬היא רצתה שהוא ייראה אצילי‬ ‫ועתיק‪ ,‬כאילו מאז ומעולם היה רכוש המשפחה‪ .‬אמנם כולם יודעים שזאת לא האמת‪,‬‬ ‫הודתה‪ ,‬אבל היא בכל זאת רוצה שהבית ייראה כך‪.‬‬

‫מר סנבורן חתם על החוזה‪ ,‬לאחר שרורק הסביר לו בפרוטרוט איך ייראה הבית‪ .‬מר‬ ‫סנבורן הסכים לכך בחפץ לב‪ ,‬ואפילו לא רצה לחכות ולראות את התוכניות‪" .‬פאני‪ ,‬הרי‬ ‫ברור לך שאני רוצה בית מודרני‪ ",‬אמר בעייפות לאשתו‪" .‬אמרתי לך מזמן‪ .‬זה מה שקמרון‬ ‫היה מתכנן‪".‬‬ ‫היא שאלה‪" :‬ומה אומר היום שמו של קמרון‪ ,‬לעזאזל?"‬ ‫"אני לא יודע‪ ,‬פאני‪ .‬אני רק יודע שבכל ניו יורק אין בניין אחד כמו זה שקמרון תיכנן‬ ‫עבורי‪".‬‬ ‫הוויכוחים נמשכו ערבים ארוכים בטרקלין משפחת סנבורן‪ ,‬טרקלין כהה ועמוס‪ ,‬מרוהט‬ ‫במהגוני מלוטש‪ ,‬בסגנון ויקטוריאני‪ .‬בלבו של מר סנבורן התעורר ספק‪ .‬רורק החווה לעבר‬ ‫הריהוט בחדר ושאל‪" :‬זה מה שאתה רוצה?"‬ ‫וגברת סנבורן החלה לומר‪" :‬אתה חצוף‪ ,‬אתה יודע‪"...‬‬ ‫אך בעלה התפרץ לעברה‪" :‬בשם אלוהים‪ ,‬פאני! הוא צודק! זה בדיוק מה שאני לא רוצה!‬ ‫זה בדיוק מה שמחליא אותי!"‬ ‫רורק לא ראה אף אחד מהם עד שנשלמו התוכניות‪ .‬הבית — מאבן פשוטה‪ ,‬עם חלונות‬ ‫גדולים ומרפסות רבות — עמד בתוך גן גדול לגדת הנהר‪ ,‬מרווח כרוחב הנהר ופתוח כמו‬ ‫הגן עצמו‪ .‬היה צורך לעקוב בתשומת לב רבה אחר קווי המתאר שלו כדי לגלות היכן בדיוק‬ ‫ובאיזה אופן הוא קשור למרחבי הגן‪ ,‬כה הדרגתית היתה התגלות מרפסותיו‪ .‬נדמה כאילו‬ ‫העצים צמחו לתוך הבית עצמו‪ ,‬כאילו הבית לא היה מחסה מפני השמש‪ ,‬אלא גביע שנועד‬ ‫לקלוט את קרניה לתוכו ולרכז אותן לברק מסמא יותר מזה של האוויר בחוץ‪.‬‬ ‫מר סנבורן ראה את השרטוטים הראשוניים‪ ,‬התבונן בהם ואז אמר‪" :‬אני‪ ...‬אני לא יודע‬ ‫איך לומר את זה‪ ,‬מר רורק‪ .‬זה מופלא בעיני‪ .‬קמרון צדק בקשר אליך‪".‬‬ ‫מר סנבורן כבר לא היה משוכנע כל כך לאחר שגם אחרים ראו את השרטוטים‪ .‬גברת‬ ‫סנבורן אמרה שהבית איום ונורא‪ .‬הוויכוחים הארוכים אל תוך הלילה נמשכו‪.‬‬ ‫"אבל למה שלא נוסיף מגדלים‪ ,‬כאן‪ ,‬בפינות?" שאלה האישה‪" .‬הרי יש שפע של מקום‬ ‫על הגג השטוח הזה‪".‬‬ ‫לאחר שהצליחו להניא אותה מדעתה בעניין המגדלים‪ ,‬תמהה‪" :‬למה שלא נבנה חלונות‬ ‫שבכה? מה זה כבר ישנה? הרי החלונות רחבים מאוד — גם אם אני לא מבינה למה הם‬ ‫גדולים כל כך‪ ,‬הרי אין בהם תחושה של פרטיות — אבל אני מוכנה לקבל את החלונות‬ ‫שלך‪ ,‬מר רורק‪ ,‬אם תתעקש‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬למה שלא נחלק את החלונות בשבכה? זה ירכך את‬ ‫המראה ויוסיף אווירה מלכותית‪ ,‬אתה יודע‪ .‬נגיעה פיאודלית‪".‬‬ ‫הבית כלל לא מצא חן בעיני ידידיה הקרובים‪ ,‬שלהם נחפזה גברת סנבורן להראות את‬ ‫השרטוטים‪ .‬גברת ווֹ לינג אמרה שהוא נראה מטופש‪ ,‬וגברת הוּ ּ ֶפר טענה שהוא גס‪ .‬מר ֶמ ַלנדר‬ ‫לבי הצהירה שהוא נראה כמו‬ ‫אמר שלא היה מסכים לקבל אותו גם בתור מתנה‪ .‬גברת ֶא ּ ֶפ ּ‬ ‫בית חרושת לנעליים‪ .‬גברת דווייט הציצה ואמרה‪" :‬אה‪ ,‬יקירתי‪ ,‬כמה אמנותי! מי תיכנן‬ ‫אותו?‪ ...‬רורק? רורק? מעולם לא שמעתי עליו‪ .‬נו‪ ,‬באמת‪ ,‬פאני‪ ,‬זה נראה מזויף‪".‬‬ ‫שני ילדי המשפחה נחלקו בדעותיהם‪ .‬ג'ואן סנבורן בת התשע־עשרה חשבה תמיד‬

‫שאדריכלות היא מקצוע רומנטי מאוד ושמחה לשמוע שיש להם אדריכל צעיר‪ .‬אבל מראהו‬ ‫של רורק ואדישותו לרמזיה לא מצאו חן בעיניה‪ .‬לכן הכריזה שהבית איום‪ ,‬ושתסרב לגור‬ ‫בו‪ .‬ריצ'רד סנבורן‪ ,‬בן עשרים וארבע‪ ,‬שהיה פעם תלמיד מכללה מזהיר‪ ,‬ועתה הלך ושתה‬ ‫את עצמו למוות‪ ,‬הפתיע את משפחתו כשיצא מאדישותו הרגילה והצהיר שהבית נפלא‪ .‬איש‬ ‫לא ידע אם תגובתו נבעה מהערכה אסתטית‪ ,‬או משנאתו לאמו‪ .‬אולי משתי הסיבות גם יחד‪.‬‬ ‫ויטפורד סנבורן נסחף בכל זרם ושינה את דעתו שוב ושוב‪ .‬הוא גימגם‪" :‬ברור שלא צריך‬ ‫חלונות שבכה‪ ,‬הרי זה מגוחך‪ .‬אבל אולי תיתן לה כרכוב‪ ,‬מר רורק? רק כדי לשמור על‬ ‫שלום בית‪ .‬רק כרכוב אחד‪ ,‬הוא לא יקלקל דבר‪ ,‬נכון?"‬ ‫הוויכוחים הסתיימו בהכרזה של רורק שלא יבנה את הבית אלא אם כן יאשר מר סנבורן‬ ‫את התוכניות כפי שהן ויחתום על כל גיליון וגיליון‪ .‬מר סנבורן חתם‪.‬‬ ‫גברת סנבורן שמחה לשמוע כעבור זמן־מה שאף קבלן בעל שם לא מוכן לקבל על עצמו‬ ‫את בניית הבית‪" .‬אתה רואה?" הכריזה בתרועת ניצחון‪ .‬מר סנבורן סירב לראות‪ .‬הוא מצא‬ ‫חברה אלמונית שקיבלה על עצמה את הפרויקט‪ ,‬גם אם בחירוק שיניים וכטובה מיוחדת‬ ‫לאיש‪ .‬גברת סנבורן גילתה בקבלן בעל ברית‪ ,‬ובניגוד לכל תקדים חברתי הזמינה אותו‬ ‫לתה‪ .‬מזמן איבדה את שיקול דעתה בכל הקשור לבית‪ :‬היא פשוט שנאה את רורק‪ ,‬והקבלן‬ ‫שלהם שנא את כל האדריכלים באשר הם‪.‬‬ ‫בניית בית סנבורן נמשכה כל חודשי הקיץ והסתיו‪ ,‬וכל יום הביא עמו מלחמות חדשות‪.‬‬ ‫"אבל ברור‪ ,‬מר רורק‪ ,‬הרי אמרתי לך שאני רוצה שלושה ארונות בחדר השינה שלי‪ .‬אני‬ ‫זוכרת בבירור‪ ,‬זה היה ביום שישי אחד‪ ,‬ישבנו בטרקלין‪ .‬מר סנבורן ישב בכיסא הגדול‪ ,‬ליד‬ ‫החלון‪ ,‬ואני‪ ...‬מה עם התוכניות? איזה תוכניות? אתה חושב שאני מבינה בקריאת תוכניות?"‬ ‫"דודה רוזלי אומרת שהיא לעולם לא תוכל לטפס במדרגות לולייניות‪ ,‬מר רורק‪ .‬מה‬ ‫נעשה? נבחר אורחים שיתאימו לבית שלך?"‬ ‫"מר הולברט אומר שתקרה כזאת לא תחזיק מעמד‪ ...‬אה כן‪ ,‬מר הולברט מבין‬ ‫באדריכלות‪ .‬הוא בילה שני קיצים בוונציה‪".‬‬ ‫"ג'ואן‪ ,‬הילדה המסכנה‪ ,‬טוענת שהחדר שלה יהיה חשוך כמו מרתף‪ ...‬בכל אופן‪ ,‬זאת‬ ‫ההרגשה שלה‪ ,‬מר רורק‪ .‬גם אם החדר לא אפל‪ ,‬היא מרגישה שכן‪ ,‬וזה בדיוק אותו דבר‪".‬‬ ‫רורק נשאר במשרדו לילות שלמים ושירטט מחדש שינויים שלא היה יכול להימנע מהם‪.‬‬ ‫עתה היה צורך לשבור מרצפות ומדרגות ולהרוס מחיצות שכבר הוקמו‪ ,‬עבודה שנמשכה‬ ‫ימים והוסיפה סכום ניכר לתקציבו של הקבלן‪ .‬הקבלן משך בכתפיו‪" :‬אמרתי לכם‪ .‬זה מה‬ ‫שקורה כשבוחרים אדריכל מטורף‪ .‬חכו ותראו כמה הוא יעלה לכם עד שתסיימו את‬ ‫הבנייה‪".‬‬ ‫ואז‪ ,‬כשהבית החל ללבוש צורה‪ ,‬החליט רורק שהוא רוצה שינוי‪ .‬האגף המזרחי אף פעם‬ ‫לא השביע את רצונו לגמרי‪ .‬תוך כדי בנייה הוא הבין את הטעות שעשה ואת הדרך לתקנה‪.‬‬ ‫הוא ידע שתיקון כזה יעניק לבניין את שלמותו‪ .‬הוא צעד את צעדיו הראשונים בבנייה‪ ,‬ואלו‬ ‫היו ניסיונותיו הראשונים‪ .‬הוא הודה בזה בגילוי לב‪ .‬אבל מר סנבורן סירב להרשות את‬ ‫התיקון‪ :‬עכשיו היה תורו‪ .‬רורק התחנן בפניו‪ ,‬שכן לאחר שתמונת האגף החדש נתקבעה‬

‫במוחו‪ ,‬הוא לא היה יכול להביט בבניין כפי שהיה‪" .‬אני מסכים איתך‪ ",‬אמר לו מר סנבורן‬ ‫בקרירות‪" ,‬ואני חושב שאתה באמת צודק‪ .‬אבל לא נוכל לעמוד בזה‪ ,‬צר לי‪".‬‬ ‫"זה יעלה הרבה פחות מכל השינויים חסרי הטעם שגברת סנבורן הכריחה אותי לעשות‪".‬‬ ‫"אבקש ממך שלא תחזור שוב לנושא‪".‬‬ ‫"מר סנבורן‪ ",‬שאל רורק בדחילו ורחימו‪" ,‬תסכים לחתום על השינוי אם הוא לא יעלה לך‬ ‫פרוטה?"‬ ‫"כמובן‪ ,‬אם תצליח לחולל פלא כזה‪".‬‬ ‫הוא חתם‪ .‬האגף המזרחי נבנה מחדש‪ .‬רורק שילם מכיסו הפרטי‪ .‬התיקון עלה לו יותר‬ ‫משהשתכר מתכנון הבית‪ .‬מר סנבורן היסס‪ :‬הוא רצה להחזיר לרורק את ההוצאות‪ .‬גברת‬ ‫סנבורן הניאה אותו מרצונו זה‪" .‬איזה תכסיס עלוב‪ ",‬היא אמרה‪" ,‬הוא מנסה לסחוט ממך‪,‬‬ ‫כי הוא מודע לטוּב לבך‪ .‬הוא מצפה שתשלם לו‪ .‬חכה ותראה‪ .‬הוא עוד יבקש את זה‪ .‬אל‬ ‫תיתן לו לעשות את זה‪ ".‬רורק לא ביקש‪ ,‬וסנבורן לא שילם‪.‬‬ ‫לאחר שהושלם הבית‪ ,‬סירבה גברת סנבורן לגור בו‪ .‬מר סנבורן התבונן בביתו החדש‪,‬‬ ‫שקוע במחשבות‪ .‬הוא היה עייף מכדי להודות שהבית מוצא חן בעיניו מאוד‪ ,‬שתמיד‬ ‫השתוקק לבית כזה‪ .‬הוא נכנע‪ .‬הבית לא רוהט‪ .‬גברת סנבורן נסעה עם בעלה ועם בתה‬ ‫לבלות את חודשי החורף בפלורידה‪" ,‬כי שם נגור‪ ,‬תודה לאל‪ ,‬בבית נורמלי בסגנון ספרדי‬ ‫שקנינו מוכן‪ .‬זה מה שקורה כשמחפשים הרפתקאות ובונים לבד‪ ,‬ואז שוכרים אדריכל בור‬ ‫ועם הארץ!"‬ ‫להפתעת כולם‪ ,‬סירב בנה בעקשנות פראית לגור במקום אחר‪ .‬שלושה מהחדרים רוהטו‬ ‫למענו‪ .‬המשפחה נסעה‪ ,‬והוא עבר להתגורר בגפו בבית שעל ההדסון‪ .‬בלילה היה אפשר‬ ‫לראות מהנהר מלבן יחיד‪ ,‬צהוב‪ ,‬קטן ואבוד‪ ,‬בין כל חלונותיו של הבניין הענק המת‪.‬‬ ‫בעלון איגוד האדריכלים של אמריקה פורסמה ידיעה קטנה‪:‬‬ ‫"דווח לנו על אירוע מוזר — שהיה עשוי להיות משעשע‪ ,‬אילולא היה עצוב כל כך — על‬ ‫בית שבנה זה לא כבר מר ויטפורד סנבורן‪ ,‬תעשיין ידוע‪ .‬הבניין תוכנן בידי אדריכל אלמוני‬ ‫בשם הווארד רורק‪ ,‬ובנייתו עלתה יותר ממאה אלף דולר‪ ,‬אלא שהמשפחה גילתה שאי‬ ‫אפשר לגור בו‪ ,‬וכעת הוא עומד עזוב‪ ,‬כעדות מחרידה לחוסר מקצועיות‪".‬‬

‫‪14‬‬ ‫לושס נ' הייר סירב בעקשנות למות‪ .‬הוא החלים מהאירוע המוחי וחזר למשרדו‪ ,‬ובכך‬ ‫התעלם מהתנגדותו של רופאו וממחאותיו החרדות של גאי פרנקון‪ .‬פרנקון הציע לקנות את‬ ‫חלקו בעסק‪ .‬הייר סירב בעקשנות והמשיך לבהות נכחו בעיניו הלחלוחיות והחיוורות‪ ,‬בלי‬ ‫לראות דבר‪ .‬הוא היה מגיע למשרד כל יומיים־שלושה‪ ,‬קורא את העתקי התכתובות שהונחו‬ ‫במגש הדואר שלו‪ ,‬יושב ליד שולחנו ומצייר פרחים על בלוק כתיבה נקי‪ ,‬ואז הולך הביתה‪.‬‬ ‫הוא שירך את רגליו באיטיות כשהלך‪ ,‬מרפקיו צמודים לצדי גופו‪ ,‬זרועותיו מושטות קדימה‪,‬‬ ‫ואצבעותיו מעוקלות כמו טפרים‪ .‬אצבעותיו רעדו‪ ,‬וידו השמאלית היתה משותקת‪ .‬אבל הוא‬ ‫לא פרש‪ .‬הוא אהב לראות את שמו על נייר המכתבים של החברה‪.‬‬ ‫במעורפל תהה מדוע כבר לא מציגים אותו בפני לקוחות חשובים‪ ,‬ומדוע כבר לא מניחים‬ ‫בפניו שרטוטים של בניינים חדשים‪ ,‬אלא רק אחרי שכבר נבנו למחצה‪ .‬כשציין זאת‪ ,‬מחה‬ ‫פרנקון במרץ‪" :‬אבל‪ ,‬לושס‪ ,‬הרי לא יכולתי להטריד אותך במצבך‪ .‬כל אחד במקומך היה‬ ‫פורש מזמן‪".‬‬ ‫פרנקון הפליא אותו‪ .‬פיטר קיטינג התמיה אותו‪ .‬קיטינג בקושי טרח לברך אותו לשלום‬ ‫כשהיו נפגשים‪ ,‬וגם אז עשה זאת כבדרך אגב; באמצע משפט שהיה אומר לו הייר‪ ,‬היה‬ ‫קיטינג מפנה לו את גבו והולך‪ .‬וכשהייר נתן לאחד השרטטים הוראה מסוימת‪ ,‬היא לא‬ ‫בוצעה‪ ,‬והשרטט הודיע לו שמר קיטינג ביטל את הוראתו‪ .‬הייר התקשה להבין זאת; הוא‬ ‫זכר את קיטינג כאותו בחור ביישן ששוחח איתו בנועם על כלי פורצלן עתיקים‪ .‬בתחילה‬ ‫היה מוצא תירוצים להתנהגותו של קיטינג; לאחר מכן ניסה לפייסו‪ ,‬בענווה ובגמלוניות;‬ ‫ולבסוף תקף אותו פחד בלתי מוסבר מפני האיש‪ .‬הוא התלונן בפני פרנקון‪ .‬הוא פנה אל‬ ‫שותפו בכעס‪ ,‬וניסה לשוות לקולו טון סמכותי שמעולם לא הצליח לסגל לעצמו‪" :‬גאי‪,‬‬ ‫הבחור שלך‪ ,‬הקיטינג הזה‪ ,‬הוא כבר בלתי נסבל‪ .‬הוא מתחצף אלי‪ .‬עדיף שתיפטר ממנו‪".‬‬ ‫"אתה רואה‪ ,‬לושס‪ ",‬ענה לו שותפו ביובש‪" ,‬בדיוק בגלל זה אתה צריך לפרוש‪ .‬העצבים‬ ‫שלך רופפים‪ ,‬והתחלת לדמיין דברים‪".‬‬ ‫ואז נפתחה התחרות לבניית בית "קוֹ זמוֹ ־סלוֹ טניק"‪.‬‬ ‫חברת "קוֹ זמוֹ ־סלוֹ טניק" מהוליווד שבקליפורניה החליטה להקים בניו יורק משרד מרשים‪,‬‬ ‫גורד שחקים שיאכלס אולם ראינוע וארבעים קומות של משרדים‪ .‬שנה מראש הוכרז על‬ ‫תחרות עולמית לבחירת האדריכל‪ .‬נמסר כי "קוזמו־סלוטניק" היא חברה מובילה לא רק‬ ‫בתחום הסרטים‪ ,‬אלא חובקת את האמנויות כולן‪ ,‬כי כולן הרי תורמות להפקת סרטים‪ .‬את‬

‫האדריכלות‪ ,‬הידועה כאמנות נשגבה‪ ,‬אבל אינה זוכה להכרה הראויה‪ ,‬היתה חברת‬ ‫"קוזמו־סלוטניק" מוכנה לשים על המפה‪.‬‬ ‫לצד הבשורה העדכנית ביותר על הליהוק בסרט "אקח לי ַמלח" ועל תחילת צילומי‬ ‫או'דאוּ ן צולמה על‬ ‫"נשים למכירה"‪ ,‬הופיעו דיווחים על הפרתנון ועל הפנתיאון‪ .‬מיס סאלי ַ‬ ‫רסל העניק ריאיון וציין כי‬ ‫מדרגות הקתדרלה בריימס בבגד ים‪ ,‬ומר פראט )"פרדנר"( ּ ֶפ ֶ‬ ‫תמיד חלם להיות בנאי אמן‪ ,‬אילולא היה שחקן קולנוע‪ .‬רלסטון הולקומב‪ ,‬גאי פרנקון‬ ‫וגורדון ל' פרסקוט צוטטו על עתידה של האדריכלות האמריקנית‪ ,‬במאמר שכתבה מיס‬ ‫דימפלס ויליאמס‪ .‬בריאיון דמיוני צוטטו דברים שהיה אומר סר כריסטופר ֶרן‪ ,‬לו היה מדבר‬ ‫ֶּ‬ ‫על סרטים‪ .‬במוספים של יום ראשון הופיעו תצלומים של כוכבניות "קוזמו־סלוטניק"‬ ‫במכנסיים קצרים ובסוודרים‪ ,‬מחזיקות בידיהן סרגלים ועומדות לפני לוח שרטוט ועליו‬ ‫הכיתוב "בית קוזמו־סלוטניק"‪ ,‬עם סימן שאלה ענק‪.‬‬ ‫התחרות היתה פתוחה לכל אדריכלי העולם; הבניין תוכנן להיבנות בברודוויי בעלות של‬ ‫עשרה מיליון דולר והיה אמור לסמל את גדולתה של הטכנולוגיה המודרנית ואת רוחו של‬ ‫העם האמריקני‪ .‬מראש כבר הוכרז שהוא "הבניין היפה ביותר בעולם"‪ .‬בחבר השופטים‬ ‫ישבו מר שוּ ּפ‪ ,‬שייצג את קוזמו‪ ,‬ומר סלוטניק‪ ,‬שייצג את סלוטניק‪ ,‬וכן פרופסור ּ ֶפ ֶטרקין‬ ‫סטנטון לטכנולוגיה‪ ,‬ראש עיריית ניו יורק‪ ,‬רלסטון הולקומב‪ ,‬נשיא איגוד‬ ‫ממכון ֶ‬ ‫האדריכלים של אמריקה‪ ,‬ומר אלזוורת' מ' טוהי‪.‬‬ ‫"גש למלאכה‪ ,‬פיטר!" אמר פרנקון לקיטינג בהתלהבות רבה‪" .‬תן את כל כולך‪ .‬עשה מה‬ ‫שאפשר‪ .‬זאת ההזדמנות הגדולה שלך‪ .‬אם תזכה‪ ,‬תתפרסם בעולם כולו‪ .‬זה מה שנעשה‪:‬‬ ‫נוסיף את שמך לתוכנית‪ ,‬לצד שם החברה‪ .‬אם נזכה‪ ,‬תקבל חמישית מהפרס‪ .‬אתה יודע‬ ‫שהפרס הגדול הוא שישים אלף דולר‪".‬‬ ‫"הייר יתנגד‪ ",‬הזהיר אותו פיטר‪.‬‬ ‫"שיתנגד‪ .‬לכן אני עושה את זה‪ .‬אולי הוא יבין סוף־סוף מה הוא אמור לעשות‪ .‬ואני‪...‬‬ ‫אתה יודע מה דעתי‪ ,‬פיטר‪ .‬אני רואה בך כבר היום שותף שלי‪ .‬אני חייב לך‪ .‬התחרות הזאת‬ ‫היא המפתח שלך להשגת המטרה‪".‬‬ ‫קיטינג שירטט‪ ,‬וחזר ושירטט את התוכנית פעם אחר פעם‪ .‬הוא שנא את כולן‪ .‬הוא שנא‬ ‫כל קורה בבניין עוד לפני שהוא נולד‪ .‬הוא עבד בידיים רועדות‪ .‬הוא לא חשב על‬ ‫השרטוטים שיֵ צאו מתחת ידיו‪ .‬הוא הירהר במתחרים האחרים‪ ,‬באיש שעלול לזכות‪ ,‬באיש‬ ‫שיזכה להכרה כאדריכל טוב יותר ממנו‪ .‬הוא תהה מה יעשה האיש הזה‪ .‬איך יפתור את‬ ‫הבעיה‪ ,‬איך יגבר עליו‪ .‬הוא ידע שעליו להביס את האיש הזה; שום דבר אחר כבר לא היה‬ ‫חשוב; פיטר קיטינג כבר לא היה קיים‪ .‬במקומו היה רק תא יניקה‪ ,‬כמו שיח טרופי ששמע‬ ‫הריק שבתוכו‪ ,‬מוצץ אותו עד תום ולוקח לעצמו את כל‬ ‫עליו‪ ,‬שיח ששואב חרק לתוך ִ‬ ‫תמצית קיומו‪.‬‬ ‫הוא לא הרגיש דבר פרט לחוסר ביטחון‪ ,‬גם כשסיים את התוכנית וראה לפניו בניין בוהק‬ ‫משיש לבן‪ ,‬מלוטש‪ .‬הוא נראה כמו ארמון רנסאנס מגומי שנמתח לגובה ארבעים קומות‪.‬‬ ‫הוא בחר בסגנון הרנסאנס‪ ,‬משום שהכיר את החוק הלא־כתוב‪ ,‬שכל אוהבי האדריכלות‬

‫באשר הם אוהבים עמודים ומשום שרלסטון הולקומב נמנה עם חבר השופטים‪ .‬הוא שאל‬ ‫מכל הארמונות האיטלקיים שהולקומב העריץ‪ .‬הבניין נראה יפה‪ ...‬אולי באמת היה יפה‪...‬‬ ‫הוא לא היה משוכנע בכך‪ .‬לא היה לו את מי לשאול‪.‬‬ ‫הוא שמע את המילים מהדהדות במוחו‪ ,‬ומיד הציף אותו זעם עיוור‪ .‬הוא חש בזה עוד‬ ‫לפני שהבין את הסיבה‪ ,‬אבל גם זו נודעה לו מהר מאוד‪ .‬היה לו את מי לשאול‪ .‬אבל הוא לא‬ ‫רצה לחשוב עליו‪ .‬הוא סירב לפנות אליו‪ .‬הזעם גאה והציף את פניו‪ ,‬והוא הרגיש בכתמים‬ ‫הלוהטים שנקוו מתחת לעיניו‪ .‬הוא ידע שהוא יפנה אליו‪.‬‬ ‫הוא דחה את המחשבה‪ .‬לא‪ ,‬הוא לא ילך לשום מקום‪ .‬כשהגיעה השעה‪ ,‬תחב את שרטוטיו‬ ‫לתיקייה ושם פעמיו אל משרדו של רורק‪.‬‬ ‫הוא מצא את רורק לבדו‪ ,‬יושב ליד שולחן בחדר גדול שלא נראו בו כל סימני פעילות‪.‬‬ ‫"שלום‪ ,‬הווארד!" אמר במאור פנים‪" .‬מה שלומך? אני מקווה שאני לא מפריע‪".‬‬ ‫"שלום‪ ,‬פיטר‪ ",‬השיב לו רורק‪" .‬לא‪ ,‬אתה לא מפריע‪".‬‬ ‫"אתה לא עסוק מדי‪ ,‬אני מקווה‪".‬‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"אתה מרשה לי לשבת איתך כמה דקות?"‬ ‫"שב‪".‬‬ ‫"נו‪ ,‬הווארד‪ ,‬אתה עושה עבודה מצוינת‪ .‬ראיתי את בית הכולבו של פארגו‪ .‬הוא נהדר‪.‬‬ ‫איחולי‪".‬‬ ‫"תודה‪".‬‬ ‫"פרצת לך דרך קדימה‪ ,‬נכון? בנית כבר שלושה בניינים‪".‬‬ ‫"ארבעה‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬כן‪ ,‬בטח‪ .‬ארבעה‪ .‬לא רע בכלל‪ .‬שמעתי שהיו לך קצת בעיות עם משפחת סנבורן‪".‬‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬אתה יודע‪ ,‬זה לא תמיד הולך חלק‪ .‬ממש לא‪ .‬אז אין לך פרויקטים חדשים?"‬ ‫"לא‪ ,‬שום דבר‪".‬‬ ‫"טוב‪ ,‬גם זה יבוא‪ .‬תמיד אמרתי שאדריכלים לא צריכים לשחוט אחד את השני‪ ,‬יש מספיק‬ ‫עבודה לכולנו‪ .‬עדיף שנטפח רוח של שיתוף פעולה‪ ,‬של סולידריות מקצועית‪ .‬התחרות‬ ‫ההיא‪ ,‬לדוגמה‪ .‬שלחת כבר הצעה משלך?"‬ ‫"איזו תחרות?"‬ ‫"נו‪ ,‬התחרות‪ .‬של 'קוזמו־סלוטניק'‪".‬‬ ‫"אני לא שולח הצעה‪".‬‬ ‫"אתה‪ ...‬לא? בכלל?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"למה לא?"‬ ‫"אני לא משתתף בתחרויות‪".‬‬ ‫"אבל למה?"‬

‫"באמת‪ ,‬פיטר‪ .‬בטח לא באת לכאן בשביל לדבר על זה‪".‬‬ ‫"האמת‪ ,‬חשבתי להראות לך את ההצעה שלי‪ .‬אני לא מבקש שתעזור לי‪ ,‬רק רציתי חוות‬ ‫דעת כללית‪".‬‬ ‫הוא מיהר לפתוח את התיקייה‪.‬‬ ‫רורק הביט בשרטוטים‪ .‬קיטינג התפרץ בקוצר רוח‪" :‬נו? זה נראה לך בסדר?"‬ ‫"זה לא שווה גרוש‪ ,‬ואתה יודע את זה‪".‬‬ ‫רורק דיבר שעות ארוכות‪ ,‬מתח קווים‪ ,‬התיר את סבך פתחי היציאה ממבוך האולם‪ ,‬הרס‬ ‫אולמות‪ ,‬ניפץ קשתות חסרות תועלת ויישר גרמי מדרגות‪ .‬קיטינג התבונן בו מהצד‪ .‬בחוץ‬ ‫התקדרו השמים ובחלונות הבתים נדלקו אורות‪.‬‬ ‫פעם אחת גימגם קיטינג‪" :‬אלוהים‪ ,‬הווארד! למה אתה לא משתתף בתחרות‪ ,‬עם כישרון‬ ‫כמו שלך?"‬ ‫ורורק ענה לו‪" :‬כי אני לא יכול‪ .‬גם לו רציתי‪ ,‬לא הייתי מסוגל‪ .‬המוח שלי נסתם‪ .‬לא‬ ‫עולה לי שום רעיון‪ .‬גם ככה לא אוכל לתת להם את מה שהם רוצים‪ .‬אז לפחות אוכל לתקן‬ ‫עבודה לקויה של מישהו אחר‪".‬‬ ‫הבוקר כבר עלה כשהדף מעליו את התוכנית‪ .‬קיטינג לחש לו‪" :‬והחזית?"‬ ‫"אוי‪ ,‬לעזאזל עם החזית שלך! אני לא רוצה להביט בחזית הרנסאנס הארורה שלך!"‬ ‫אבל הוא הסתכל‪ ,‬בכל זאת‪ .‬הוא לא היה יכול לעצור את ידו שמתחה קווים על פני‬ ‫הפרספקטיבה‪" .‬בסדר‪ ,‬לכל הרוחות‪ .‬אם כבר רנסאנס‪ ,‬תן להם משהו סביר‪ ,‬אם קיים כזה‬ ‫דבר! אבל אני לא אוכל לעשות את זה במקומך‪ .‬תפתור את זה בעצמך‪ .‬משהו כזה‪ .‬משהו‬ ‫פשוט יותר‪ ,‬פיטר‪ .‬פשוט ומדויק‪ ,‬וכמה שיותר אמיתי — אם תוכל לשוות אמת לזיוף‪ .‬לך‬ ‫הביתה ותנסה להוציא מזה משהו‪".‬‬ ‫קיטינג הלך‪ .‬הוא העתיק את תוכניתו של רורק‪ .‬הוא עיבד את הרישום החפוז של החזית‬ ‫שרשם רורק ויצר פרספקטיבה נקייה ומוגמרת‪ .‬לבסוף נשלחו השרטוטים בדואר לכתובת‬ ‫שלהלן‪:‬‬

‫תחרות הבניין היפה ביותר בעולם אולפני "קוזמו־סלוטניק" בע"מ ניו יורק‬ ‫על המעטפה שצורפה להצעה נכתבו השמות‪" :‬פרנקון את הייר‪ ,‬אדריכלים; פיטר קיטינג‪,‬‬ ‫אדריכל זוטר‪".‬‬ ‫בחורף ההוא לא קיבל רורק שום הזדמנות נוספת‪ ,‬שום הצעה‪ ,‬שום פרויקט בנייה חדש‪ .‬הוא‬ ‫ישב ליד שולחנו‪ ,‬ולפעמים היה שוכח להדליק את האור כשירד הלילה‪ .‬נדמה שכל אותן‬ ‫שעות ארוכות של חוסר תנועה שזרמו במשרדו‪ ,‬שחדרו פנימה מבעד לפתח ונתלו באוויר‬ ‫החדר‪ ,‬הסתננו גם לשרירי גופו‪ .‬לעתים היה קם ומטיח ספר על הקיר כדי לחוש בתנועת‬ ‫זרועו‪ ,‬כדי לשמוע את החבטה‪ .‬הוא חייך‪ ,‬הרים את הספר והחזירו אל השולחן‪ .‬הוא הדליק‬

‫את מנורת השולחן‪ .‬ואז נעצר‪ ,‬עוד לפני שמשך את ידו מחרוט האור שמתחת למנורה‪,‬‬ ‫והתבונן בידיו‪ .‬הוא פרש את אצבעותיו לאט־לאט‪ .‬הוא נזכר בדברים שאמר לו קמרון לפני‬ ‫זמן רב‪ ,‬ומיד הושיט את ידו למעילו‪ ,‬כיבה את האורות‪ ,‬נעל את הדלת והלך הביתה‪.‬‬ ‫עם בוא האביב‪ ,‬ידע שכספו לא יספיק לו עוד לזמן רב‪ .‬הוא הקפיד לשלם את דמי‬ ‫השכירות במשרדו בתחילת כל חודש‪ .‬הוא השתוקק להרגיש בביטחון של שלושים יום‬ ‫ששולמו מראש‪ ,‬שבהם המשרד עדיין יהיה שלו‪ .‬כל בוקר נכנס בשלווה למשרדו‪ ,‬אבל גילה‬ ‫שאינו רוצה להביט בלוח השנה בסוף היום‪ ,‬כי ידע שביזבז עוד יום מהשלושים‪ .‬כשהבחין‬ ‫בכך‪ ,‬אילץ את עצמו להציץ בלוח השנה‪ .‬כעת זו היתה תחרות‪ :‬בין שכר הדירה שעמד‬ ‫לרשותו לבין‪ ...‬הוא לא ידע את שם המתחרה האחר‪ .‬אולי זה היה כל אדם שחלף על פניו‬ ‫ברחוב‪.‬‬ ‫כשהיה עולה למשרדו‪ ,‬היה נער המעלית מביט בו במבט מוזר‪ ,‬עצל וחקרני‪ .‬כשרורק פנה‬ ‫אליו‪ ,‬היה הצעיר עונה‪ ,‬לא בחוצפה‪ ,‬כי אם באדישות שאיימה להפוך בן רגע לחוצפה‪ .‬הם‬ ‫לא הבינו מה הוא עושה ומדוע; הם רק ידעו שמעולם לא הזדמן לקוח אל משרדו‪ .‬הוא‬ ‫השתתף בכמה מסיבות שערך אוסטן הלר‪ ,‬רק משום שהלר ביקש ממנו לבוא‪ .‬האורחים היו‬ ‫שואלים אותו‪" :‬אה‪ ,‬אתה אדריכל? סלח לי‪ ,‬אני לא בקיא בתחום — אז מה בנית?" וכשהיה‬ ‫עונה‪ ,‬שמע אותם אומרים‪" :‬כן‪ ,‬בוודאי‪ ",‬והנימוס הזהיר שלהם הבהיר לו שהוא אדריכל רק‬ ‫בעיני עצמו‪ .‬איש מהם לא חזה מעולם בבנייניו; הם לא ידעו אם הם טובים או חסרי כל‬ ‫ערך‪ .‬הם רק ידעו שמעולם לא שמעו עליהם‪.‬‬ ‫זו היתה מלחמה שהוא נקרא להילחם בה נגד שום דבר‪ ,‬ובכל זאת נדחף להילחם‪ .‬הוא‬ ‫אולץ להילחם‪ .‬לא היתה לו ברירה‪ ,‬וגם לא היה לו אויב‪.‬‬ ‫הוא עבר ליד אתרי בנייה‪ .‬הוא נעצר כדי להתבונן בשלדי הפלדה‪ .‬לפעמים היה נדמה‬ ‫שהקורות והתומכות לא עיצבו צורה של בניינים‪ ,‬אלא יצרו מחסומים שנועדו לעצור בעדו‪.‬‬ ‫ואותם צעדים על המדרכה‪ ,‬שהפרידו בינו לבין גדר העץ המקיפה את אתר הבנייה‪ ,‬היו‬ ‫הצעדים שלעולם לא יוכל להשלים‪ .‬לבו נצבט‪ ,‬אבל זה היה כאב קהה שלא חדר עמוק‬ ‫פנימה‪ .‬זאת האמת‪ ,‬אמר לעצמו; זאת לא האמת‪ ,‬נהג להשיב לו גופו‪ ,‬אותה חיוניות מוזרה‬ ‫ובלתי מעורערת שהיתה בגופו‪.‬‬ ‫בית הכולבו של פארגו נפתח‪ .‬אבל בניין אחד לא היה יכול להציל רובע שלם‪ .‬מתחריו של‬ ‫פארגו צדקו; הקהל נהר צפונה‪ ,‬ולקוחות רבים החלו לזנוח אותו‪ .‬היו שהעירו בגלוי על‬ ‫הידרדרותו של ג'ון פארגו‪ ,‬על כך שאיבד את החוש המסחרי שלו כשהשקיע כסף בבניין‬ ‫מגוחך‪ .‬היו שטענו כי זו רק הוכחה נוספת לכך שהקהל אינו מוכן להשלים עם חידושים‬ ‫אדריכליים מסוג זה‪ .‬איש לא ציין שבית הכולבו של פארגו היה הנקי והמרווח ביותר בכל‬ ‫העיר; שתכנונו הקפדני והנבון איפשר להפעילו בקלות חסרת תקדים; שגורלה של השכונה‬ ‫נחרץ עוד לפני שהוקם הבניין‪ .‬כל האשמה נתלתה בבניין עצמו‪.‬‬ ‫ֶא ֶתלסטן ביזלי‪ ,‬הבדחן השנון של מקצוע האדריכלות‪ ,‬ליצן החצר הרשמי של איגוד‬ ‫האדריכלים של אמריקה‪ ,‬שמעולם לא נראה בונה משהו‪ ,‬אך תמיד אירגן את כל נשפי‬ ‫הצדקה‪ ,‬כתב בעלון של האיגוד טור בשם "עקיצות וחידודים"‪:‬‬

‫"טוב‪ ,‬בנים ובנות‪ ,‬הנה לפניכם אגדה עם מוסר השכל‪ :‬לפני שנים רבות חי לו ילד קטן עם‬ ‫שיער אדמוני כדלעת‪ ,‬שחשב שהוא יותר טוב מכל הילדים‪ .‬כדי להוכיח זאת‪ ,‬הוא בנה בית‬ ‫שהיה יפה עד מאוד‪ ,‬אך איש לא היה יכול לגור בו‪ .‬הוא בנה גם בית כולבו נחמד עד מאוד‪,‬‬ ‫אלא שעכשיו הוא על סף פשיטת רגל‪ .‬כמו כן הוא בנה בניין חשוב מאוד‪ ,‬ובמילים אחרות‪,‬‬ ‫מלונה קטנה על כביש בוצי‪ .‬וזה האחרון‪ ,‬כך מדווחים‪ ,‬מצליח עד מאוד‪ ,‬אולי כי זה הכר‬ ‫המתאים ביותר לכישוריו של הילד הקטן‪".‬‬ ‫רוג'ר ֶא ַנרייט‪ .‬איל הנפט המיליונר היה חסר‬ ‫בסוף חודש מרס קרא רורק בעיתונים על ֶ‬ ‫מעצורים‪ ,‬לכן הופיע שמו בעיתונים לעתים קרובות‪ .‬מעלליו המפתיעים וחסרי הפשר עוררו‬ ‫כלפיו ספק לגלוג ספק הערצה‪ .‬ההרפתקה האחרונה היתה הצעה לפיתוח עירוני מסוג חדש‬ ‫— בית דירות שכל יחידת דיור בו תהיה מושלמת ומבודדת‪ ,‬כמו בית פרטי יוקרתי‪ .‬הבניין‬ ‫היה אמור להיקרא "בית אנרייט"‪ .‬האיש הכריז כי הוא רוצה שהבית יהיה שונה מכל דבר‬ ‫אחר שנבנה אי־פעם‪ .‬הוא פנה לכמה מהאדריכלים הידועים בעיר ודחה את כולם‪.‬‬ ‫כשקרא את הדיווח הקצר‪ ,‬הרגיש רורק שמדובר בהזמנה אישית‪ ,‬בהזדמנות שנוצרה‬ ‫במיוחד עבורו‪ .‬לראשונה בחייו השתדל להשיג את העבודה‪ .‬הוא ביקש להיפגש עם רוג'ר‬ ‫אנרייט‪ ,‬ומזכירו של אנרייט ראיין אותו‪ .‬המזכיר היה בחור צעיר ומשועמם למראה‪ ,‬ששאל‬ ‫אותו כמה שאלות על ניסיונו בעבר‪ .‬את השאלות שאל לאט־לאט‪ ,‬כאילו נדרש לו מאמץ רק‬ ‫כדי להחליט מהי השאלה הנכונה בתנאים אלה‪ ,‬שהרי התשובה בין כה וכה לא תשנה דבר‪.‬‬ ‫הוא הציץ בכמה תצלומים של הבניינים שבנה רורק והצהיר שלמר אנרייט אין עניין בדברים‬ ‫שכאלה‪.‬‬ ‫בשבוע הראשון של אפריל‪ ,‬לאחר ששילם בפעם האחרונה את דמי השכירות לחודש נוסף‬ ‫במשרד‪ ,‬נתבקש להציג שרטוטים לבניין החדש של "בנק מנהטן"‪ .‬האיש שפנה אליו היה מר‬ ‫יילדר‪ ,‬חבר מועצת המנהלים וחברו הטוב של ריצ'רד סנבורן הצעיר‪ .‬ויילדר אמר לו‪" :‬זה‬ ‫וַ ֶ‬ ‫היה מאבק קשה‪ ,‬מר רורק‪ ,‬אבל נראה לי שניצחתי‪ .‬הובלתי אותם בכוח כדי לראות את ביתו‬ ‫של מר סנבורן‪ ,‬ודיק ואני הסברנו להם כמה דברים‪ .‬על כל פנים‪ ,‬מועצת המנהלים מבקשת‬ ‫לראות את השרטוט לפני שיחליטו סופית‪ .‬אז רק שתדע‪ ,‬במלוא הכנות‪ ,‬שזה עדיין לא סופי‬ ‫ודאי‪ .‬הם דחו שני אדריכלים ומעוניינים בך‪ .‬גש לעבודה‪ .‬בהצלחה!"‬ ‫אבל כמעט ִ‬ ‫מצב בריאותו של הנרי קמרון הורע‪ .‬הרופא הזהיר את אחותו שאין לצפות להחלמה‪ .‬היא‬ ‫לא האמינה לו‪ .‬בלבה היתה תקווה מחודשת‪ ,‬כי כששכב במיטתו בלי ניע נראה לה קמרון‬ ‫שלו — כמעט מאושר‪ ,‬מילה שמעולם לא יכלה לקשר עם אחיה‪.‬‬ ‫ֵ‬ ‫אבל ערב אחד נבהלה מאוד כשקמרון אמר לה פתאום‪" :‬תתקשרי לרורק‪ .‬תבקשי ממנו‬ ‫לקפוץ אלי‪ ".‬בשלוש השנים שמאז פרישתו‪ ,‬מעולם לא ביקש שתתקשר לרורק‪ ,‬ורק חיכה‬ ‫בסבלנות לביקוריו‪.‬‬ ‫רורק הגיע בתוך שעה‪ .‬הוא ישב ליד מיטתו של קמרון‪ ,‬וקמרון שוחח איתו כרגיל‪ .‬הוא לא‬ ‫הזכיר את ההזמנה המיוחדת‪ ,‬וגם לא הסביר את עצמו‪ .‬הלילה היה חם‪ ,‬וחלון חדרו של‬ ‫קמרון היה פתוח אל הגן החשוך‪ .‬בשתיקה שבין משפטים שמע קמרון את דומיית העצים‬

‫שבחוץ‪ ,‬את הדממה המאובנת של שעת לילה מאוחרת‪ .‬הוא קרא לאחותו‪" :‬הכיני להווארד‬ ‫את הספה שבסלון‪ .‬הוא נשאר לישון‪ ".‬רורק הביט בו והבין‪ .‬הוא הינהן בהסכמה‪ .‬הוא אישר‬ ‫את מה שקמרון הצהיר זה עתה במבטו הרציני והשקט‪.‬‬ ‫רורק התארח בביתם שלושה ימים‪ .‬דבר לא נאמר‪ ,‬לא על שהותו בבית ולא על משך‬ ‫השהות‪ .‬נוכחותו התקבלה כמובנת אליה‪ .‬מיס קמרון הבינה וידעה שאסור לה לומר מילה‪.‬‬ ‫היא התהלכה בשקט בין החדרים‪ ,‬באומץ לב של השלמה עם הגורל‪.‬‬ ‫קמרון לא רצה בנוכחותו המתמדת של רורק בחדרו‪ .‬הוא היה אומר לו‪" :‬צא החוצה‪,‬‬ ‫הווארד‪ ,‬לך לטייל בגינה‪ .‬היום יפה‪ ,‬והדשא צומח‪ ".‬הוא עצמו היה שוכב במיטתו ומתבונן‬ ‫בסיפוק מבעד לחלון הפתוח‪ ,‬בעצים שעמדו חשופים כנגד השמים התכולים‪ ,‬ובדמותו של‬ ‫רורק הנעה ביניהם‪.‬‬ ‫הוא רק ביקש שרורק יאכל את ארוחותיו בחברתו‪ .‬מיס קמרון הניחה מגש על ברכיו של‬ ‫קמרון והגישה לרורק את האוכל שלו על שולחן קטן ליד המיטה‪ .‬נדמה שקמרון מצא אושר‬ ‫במה שמעולם לא ביקש לעצמו‪ :‬בחמימות שבשגרת היומיום‪ ,‬בתחושת המשפחתיות‪.‬‬ ‫בערב היום השלישי נשען קמרון על כריתו ודיבר כהרגלו‪ ,‬אך המילים בקעו מפיו‬ ‫באיטיות‪ ,‬והוא לא הניע את ראשו כשדיבר‪ .‬רורק רק האזין והתאמץ לא להראות שידע מה‬ ‫עומד מאחורי ההפסקות האיומות שבין דבריו של קמרון‪ .‬המילים נשמעו טבעיות‪ ,‬והמאמץ‬ ‫שנדרש כדי להשמיע אותן נשאר סודו האחרון של קמרון‪ ,‬כפי שרצה מלכתחילה‪.‬‬ ‫קמרון דיבר על עתיד חומרי הבנייה‪" .‬שים לב לתעשיית המתכות הקלות‪ ,‬הווארד‪ ...‬תוך‬ ‫כמה‪ ...‬שנים‪ ...‬תראה שיקרו שם דברים מופלאים‪ ...‬שים לב לתעשיות הפלסטיק‪ ,‬הן‬ ‫יביאו‪ ...‬לעידן חדש‪ ...‬תגלה שיש כלים חדשים‪ ,‬אמצעים חדשים‪ ,‬צורות חדשות‪ ...‬תצטרך‬ ‫להראות‪ ...‬לכל השוטים הארורים‪ ...‬איזה שפע יצר עבורם המוח האנושי‪ ...‬כמה‬ ‫אפשרויות‪ ...‬בשבוע שעבר קראתי על סוג חדש של מרצפות‪ ...‬וחשבתי לעצמי שיש דרך‬ ‫לנצל אותן במקום שחומרים אחרים‪ ...‬לא יתאימו בו‪ ...‬לדוגמה‪ ,‬בבית קטן‪ ...‬חמשת אלפים‬ ‫דולר בערך‪"...‬‬ ‫כעבור זמן־מה הוא השתתק ועצם את עיניו‪ .‬ואז רורק שמע אותו לוחש‪:‬‬ ‫"גייל ויינאנד‪"...‬‬ ‫רורק המבולבל רכן לעברו‪.‬‬ ‫"אני כבר לא‪ ...‬שונא אף אחד‪ ...‬חוץ מאת גייל ויינאנד‪ ...‬לא‪ ,‬אף פעם לא פגשתי אותו‪...‬‬ ‫אבל הוא מייצג‪ ...‬את כל מה שרע בעולם הזה‪ ...‬את הניצחון‪ ...‬של ההמוניות המתנשאת‪...‬‬ ‫הווארד‪ ,‬גייל ויינאנד הוא האויב שלך‪"...‬‬ ‫הוא לא השמיע הגה שעה ארוכה‪ .‬וכשפקח שוב את עיניו חייך ואמר‪:‬‬ ‫"אני יודע‪ ...‬מה עובר עליך במשרד עכשיו‪ "...‬רורק מעולם לא סיפר לו על כך‪" .‬לא‪ ...‬אל‬ ‫תכחיש‪ ...‬אל תגיד שום דבר‪ ...‬אני יודע‪ ...‬אבל‪ ...‬זה בסדר‪ ...‬אל תפחד‪ ...‬זוכר את היום‬ ‫שניסיתי לפטר אותך?‪ ...‬תשכח ממה שאמרתי אז‪ ...‬זה לא היה כל הסיפור‪ ...‬זה‪ ...‬אל‬ ‫תפחד‪ ...‬זה היה כדאי‪"...‬‬ ‫קולו בגד בו‪ ,‬והוא התקשה לשוב ולדבר‪ .‬אבל ראייתו נותרה כשהיתה‪ ,‬והוא שכב בדממה‬

‫והתבונן ברורק בלי כל קושי‪ .‬הוא הלך לעולמו כעבור חצי שעה‪.‬‬ ‫קיטינג נפגש עם קתרין לעתים קרובות‪ .‬הוא לא הכריז על אירוסיהם‪ ,‬אבל אמו ידעה‪ ,‬והדבר‬ ‫כבר לא היה סודו הכמוס‪ .‬לפעמים היה נדמה לקתרין שהמשמעות העמוקה שבפגישותיהם‬ ‫אבדה לו‪ .‬היא נפטרה מהבדידות שבציפייה לבואו‪ ,‬אבל איבדה את תחושת הביטחון שיחזור‬ ‫אליה תמיד‪.‬‬ ‫קיטינג אמר לה‪" :‬בואי נחכה לתוצאות התחרות ההיא של אולפני ההסרטה‪ ,‬קיטי‪ .‬זה לא‬ ‫ייקח עוד הרבה זמן‪ ,‬הם יכריזו במאי על הזוכה‪ .‬אם אזכה‪ ,‬אהיה מסודר לכל החיים ונוכל‬ ‫להתחתן‪ .‬ואז אפגוש גם את דודך — והוא בטח ירצה לפגוש אותי‪ .‬אני חייב לזכות‪".‬‬ ‫"אני יודעת שתזכה‪".‬‬ ‫"וחוץ מזה‪ ,‬הייר הזקן כבר לא יאריך ימים יותר מחודש אחד‪ .‬הרופאים אמרו שאנחנו‬ ‫צריכים לצפות לאירוע מוחי נוסף בכל רגע‪ ,‬וזה יהיה הסוף‪ .‬גם אם האירוע לא יקבור אותו‪,‬‬ ‫אין ספק שהוא ירחיק אותו מהמשרד‪".‬‬ ‫"אוי‪ ,‬פיטר‪ ,‬אני לא אוהבת לשמוע אותך מדבר ככה‪ .‬אסור לך להיות כל כך‪ ...‬כל כך‪...‬‬ ‫אנוכי‪".‬‬ ‫"סלחי לי‪ ,‬יקירתי‪ .‬נו‪ ...‬כן‪ ,‬כנראה שאני אנוכי‪ .‬כמו כולם‪".‬‬ ‫הוא הרבה לבלות עם דומיניק‪ .‬היא עקבה אחריו בשאננות‪ ,‬כאילו כבר לא היה בו כל‬ ‫איום‪ .‬נדמה שמצאה בו בן לוויה סתמי לבילויים מקריים ובלתי מחייבים‪ .‬הוא חשב שהיא‬ ‫מחבבת אותו וידע שזה אינו סימן מעודד‪.‬‬ ‫לפעמים היה שוכח שהיא בתו של פרנקון; הוא שכח את הסיבות שבעטיין רצה אותה‪.‬‬ ‫הוא רצה אותה ולעת עתה לא נזקק לסיבות‪ ,‬פרט להתרגשות שבנוכחותה‪.‬‬ ‫ועם זאת‪ ,‬היה חסר אונים לידה‪ .‬הוא סירב להסתגל לרעיון שאישה מסוגלת להישאר‬ ‫אדישה כלפיו‪ .‬אך גם באדישותה הוא לא היה בטוח‪ .‬הוא חיכה וניסה לנחש את מצבי רוחה‪,‬‬ ‫להגיב כפי שחשב כי תרצה שיגיב‪ .‬הוא לא קיבל תשובה‪.‬‬ ‫באחד מלילות האביב הם יצאו יחדיו לנשף ריקודים‪ .‬הם רקדו‪ ,‬והוא הצמיד אותה אליו‬ ‫והדגיש את לחץ אצבעותיו על גופה‪ .‬הוא ידע שהרגישה‪ ,‬ואף הבינה‪ .‬היא לא נרתעה‪ .‬היא‬ ‫הביטה בו במבט קפוא שהיתה בו כמעט ציפייה‪ .‬כשעמדו לעזוב את האולם‪ ,‬הגיש לה את‬ ‫שכמייתה והניח לאצבעותיו לנוח על כתפיה‪ .‬היא לא זזה‪ ,‬וגם לא התעטפה בשכמייה‪ .‬היא‬ ‫חיכתה; היא הניחה לו להרחיק את ידיו‪ .‬ואז הם צעדו יחד אל המונית‪.‬‬ ‫היא ישבה בדממה‪ ,‬צמודה אל דלת המונית‪ .‬מעולם לא נזקקה לשקט הזה קודם לכן‪ ,‬שכן‬ ‫נוכחותו לא היתה חשובה לה מספיק‪ .‬היא ישבה ברגליים משוכלות‪ ,‬עטופה היטב‬ ‫בשכמייתה‪ ,‬וקצות אצבעותיה תופפו באיטיות על ברכה‪ .‬הוא הניח בעדינות את ידו על‬ ‫זרועה‪ .‬היא לא התנגדה‪ ,‬אבל גם לא נענתה‪ .‬היא רק חדלה לתופף באצבעותיה‪ .‬שפתיו נגעו‬ ‫בשערה‪ .‬זאת לא היתה נשיקה‪ ,‬הוא רק הניח לשפתיו להשתהות על שערה דקות ארוכות‪.‬‬ ‫כשהמונית נעצרה‪ ,‬הוא לחש‪" :‬דומיניק‪ ...‬הרשי לי לעלות‪ ...‬רק לרגע‪"...‬‬ ‫"כן‪ ",‬ענתה לו‪ .‬המילה נשמעה חלולה‪ ,‬אדישה‪ ,‬לא־מזמינה‪ .‬אבל היא מעולם לא נענתה‬

‫כך‪ .‬הוא עקב אחריה‪ ,‬ולבו הלם בעוז‪.‬‬ ‫עם כניסתה לדירה נעצרה פתאום‪ ,‬רק לשבריר השנייה‪ .‬הוא נעץ בה מבט חסר אונים‪,‬‬ ‫נבוך‪ ,‬מאושר מדי‪ .‬הוא הבחין ברגע ההיסוס רק כשהמשיכה לנוע והתרחקה אל עבר הסלון‪.‬‬ ‫היא התיישבה‪ .‬ידיה צנחו ברפיון לצדי גופה והשאירו אותה חסרת הגנה‪ .‬עיניה היו עצומות‬ ‫למחצה‪ ,‬מלבניות‪ ,‬אטומות‪.‬‬ ‫"דומיניק‪ "...‬לחש לה‪" ,‬דומיניק‪ ...‬כמה שאת יפה!‪"...‬‬ ‫ופתאום ישב לצדה ומילמל מילים חסרות פשר‪:‬‬ ‫"דומיניק‪ ...‬דומיניק‪ ...‬אני אוהב אותך‪ ...‬אל תצחקי עלי‪ ,‬בבקשה!‪ ...‬כל חיי‪ ...‬כל מה‬ ‫שתרצי‪ ...‬את לא יודעת כמה את יפה!‪ ...‬דומיניק‪ ...‬אני אוהב אותך‪"...‬‬ ‫זרועותיו היו כרוכות סביבה ופניו היו צמודות אל פניה‪ .‬הוא קפא כמבקש רמז‪ ,‬תגובה‪,‬‬ ‫אולי התנגדות; אבל הוא לא ראה דבר‪ .‬הוא משך אותה אליו בפראות ונשק לה על שפתיה‪.‬‬ ‫זרועותיו נפרשו לצדדים‪ .‬הוא הניח לגופה לצנוח על הספה ולטש בה מבט המום‪ .‬זאת לא‬ ‫היתה נשיקה‪ .‬הוא לא אחז בזרועותיו אישה‪ .‬הדבר הזה שחיבק ונישק לא היה יצור חי‪.‬‬ ‫שפתיה לא נעו בתגובה לשלו; זרועותיה לא נעו לחבקו‪ .‬זאת לא היתה דחייה — הוא היה‬ ‫יכול להבין דחייה‪ .‬נדמה שהיה יכול להחזיק אותה בזרועותיו לנצח‪ ,‬או להפיל אותה‪ ,‬או‬ ‫לנשק אותה שוב ואפילו לספק את יצריו — אבל גופה לא יֵ דע ולא יחוש בדבר‪ .‬היא‬ ‫המשיכה להתבונן בו‪ ,‬לבהות בנקודה כלשהי מעבר לכתפו‪ .‬היא ראתה בדל סיגריה שנפל‬ ‫מהמאפרה‪ ,‬על השולחן שלצדה‪ ,‬והושיטה את ידה להחזיר אותו אל המאפרה‪.‬‬ ‫"דומיניק‪ ",‬לחש לה בטיפשות‪" .‬לא רצית שאנשק אותך?"‬ ‫"כן‪ ".‬היא לא לעגה לו; היא ענתה לו תשובה כנה וחסרת אונים‪.‬‬ ‫"אף אחד לא נישק אותך קודם?"‬ ‫"כן‪ .‬הרבה פעמים‪".‬‬ ‫"ואת תמיד מגיבה ככה?"‬ ‫"תמיד‪ .‬בדיוק ככה‪".‬‬ ‫"אז למה רצית שאנשק אותך?"‬ ‫"רציתי לנסות‪".‬‬ ‫"את לא אנושית‪ ,‬דומיניק‪".‬‬ ‫היא נשאה את מבטה וקמה ממקומה‪ ,‬ובתנועתה החדה והמדויקת חזרה להיות היא עצמה‪.‬‬ ‫הוא ידע שהוא לא ישמע וידוי פשוט של אין־אונים; הוא ידע שהאינטימיות איננה עוד‪ ,‬אף‬ ‫שהדברים שהשמיעה היו אינטימיים וחושפניים יותר מכל דבר אחר שאמרה אי־פעם‪ .‬אך‬ ‫היא דיברה כאילו לא אכפת לה מה היא חושפת‪ ,‬ובפני מי‪:‬‬ ‫"אולי אני אחד מהיצורים המפלצתיים ששומעים עליהם לפעמים‪ .‬אישה פריג'ידית‬ ‫לחלוטין‪ .‬אני מצטערת‪ ,‬פיטר‪ .‬שתדע שאין לך מתחרים‪ ,‬אבל זה כולל גם אותך‪ .‬אתה‬ ‫מאוכזב‪ ,‬יקירי?"‬ ‫"זה עוד ישתנה‪ ...‬יום אחד‪"...‬‬ ‫"אני לא כל כך צעירה‪ ,‬פיטר‪ .‬בת עשרים וחמש‪ .‬זו בטח חוויה מעניינת‪ ,‬לשכב עם גבר‪.‬‬

‫הייתי רוצה להתנסות בה‪ .‬זה ודאי מרגש‪ ,‬להיות אישה פרוצה‪ .‬אתה הרי יודע שאני כזאת‪,‬‬ ‫בכל מובן פרט לזה‪ ...‬לרגע נראה שעמדת להסמיק‪ ,‬פיטר‪ ,‬וזה משעשע מאוד‪".‬‬ ‫"דומיניק! אף פעם לא היית מאוהבת? אפילו לא קצת?"‬ ‫"לא‪ .‬באמת שרציתי להתאהב בך‪ .‬חשבתי שזה יהיה נוח‪ .‬איתך לא הייתי חוששת מצרות‪.‬‬ ‫אבל אני לא מסוגלת להרגיש שום דבר‪ .‬אין שום הבדל‪ ,‬אם זה אתה או אלווה סקארט או‬ ‫לושס הייר‪".‬‬ ‫הוא קם ממקומו‪ .‬הוא לא רצה להביט בה‪ .‬הוא ניגש אל החלון ובהה החוצה‪ .‬ידיו היו‬ ‫אחוזות מאחורי גבו‪ .‬הוא שכח את תשוקתו ואת יופיה‪ ,‬אבל כעת זכר שהיא בתו של‬ ‫פרנקון‪.‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬תתחתני איתי?"‬ ‫הוא ידע שעליו לומר זאת כעת‪ ,‬כי אם ירשה לעצמו לחשוב עליה‪ ,‬לעולם לא יאמר זאת‪.‬‬ ‫מה שחש כלפיה כבר לא היה חשוב; הוא לא יכול להניח לרגש הזה לעמוד בינו לבין עתידו‪.‬‬ ‫זו היתה שנאה‪ ,‬מה שחש כלפיה‪ ,‬שהלכה וגברה‪.‬‬ ‫"אתה לא רציני!" אמרה‪.‬‬ ‫הוא פנה אליה ודיבר בשטף‪ ,‬בקלילות‪ .‬כעת זה היה שקר‪ ,‬ולכן היה בטוח בעצמו ולא‬ ‫התקשה לומר את המילים‪:‬‬ ‫"אני אוהב אותך‪ ,‬דומיניק‪ .‬תני לי הזדמנות‪ .‬אם אין לך אף אחד אחר‪ ,‬למה לא? עוד‬ ‫תלמדי לאהוב אותי — כי אני מבין אותך‪ .‬אהיה סבלני‪ .‬אני אעשה אותך מאושרת‪".‬‬ ‫היא הצטמררה פתאום‪ ,‬ואז פרצה בצחוק‪ .‬זה היה צחוק פשוט‪ ,‬אמיתי; הוא ראה את‬ ‫שמלתה החיוורת רוטטת‪ .‬היא עמדה זקופה‪ ,‬ראשה מוטה לאחור‪ ,‬ונראתה כמו מיתר שכל‬ ‫רעד שלו הוא עלבון מסנוור‪ .‬עלבון‪ ,‬משום שצחוקה לא היה מריר וגם לא לגלגני‪ .‬זה היה‬ ‫צחוק פשוט של אושר‪.‬‬ ‫ואז היא החרישה‪ .‬היא עמדה והביטה בו‪ .‬היא אמרה לו ברצינות רבה‪.‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬אם אי־פעם ארצה להעניש את עצמי על מעשה נורא‪ ,‬אם ארצה להעניש את עצמי‬ ‫על התנהגות מבחילה באמת‪ ,‬רק אז אתחתן איתך‪ ".‬ואז הוסיפה‪" :‬אתה יכול לראות בזה‬ ‫הבטחה‪".‬‬ ‫"אני מוכן לחכות‪ ,‬ולא אכפת לי מה הסיבה שתבחרי‪".‬‬ ‫ואז היא חייכה חיוך קר ועליז‪ ,‬החיוך שממנו פחד‪.‬‬ ‫"נו‪ ,‬באמת‪ ,‬פיטר‪ ,‬אתה לא חייב לעשות את זה‪ ,‬אתה יודע‪ .‬אתה תקבל את השותפות‬ ‫הזאת בכל מקרה‪ .‬ואנחנו תמיד נהיה ידידים טובים‪ .‬הגיע הזמן שתלך‪ .‬ואל תשכח‪ ,‬אתה‬ ‫לוקח אותי ביום רביעי למירוצי הסוסים‪ .‬כן‪ ,‬אנחנו הולכים יחד למירוצי הסוסים ביום‬ ‫רביעי‪ .‬אני מתה על מירוצי סוסים‪ .‬לילה טוב‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫הוא יצא מדירתה וצעד בחזרה בלילה האביבי והנעים‪ .‬צעדיו היו נמרצים‪ ,‬פראיים‪ .‬אם‬ ‫מישהו היה מציע לו באותו רגע את כל חברת "פרנקון את הייר" בתמורה לנישואיו עם‬ ‫דומיניק‪ ,‬הוא היה מסרב בתוקף‪ .‬אבל בתוך תוכו ידע שלמחרת בבוקר כבר לא יסרב‪ ,‬ומשום‬

‫כך גם שנא את עצמו‪.‬‬

‫‪15‬‬ ‫זה היה פחד‪ .‬כך מרגישים בסיוט‪ ,‬חשב לעצמו קיטינג‪ ,‬אלא שאז‪ ,‬כשהסיוט נעשה בלתי‬ ‫נסבל‪ ,‬מתעוררים‪ .‬הוא‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬לא היה יכול להתעורר‪ ,‬אבל גם לא היה יכול לשאת‬ ‫זאת יותר‪ .‬הפחד הלך והתעצם זה ימים ושבועות‪ ,‬וכעת הוא השתלט עליו‪ :‬הפחד הגס הזה‬ ‫שקשה לבטאו‪ ,‬הפחד מפני תבוסה‪ .‬הוא פחד שיפסיד בתחרות‪ ,‬הוא היה משוכנע שיפסיד‬ ‫בתחרות‪ ,‬והוודאות הזאת הלכה וקנתה לעצמה אחיזה עם כל יום שחלף‪ .‬הוא התקשה‬ ‫לעבוד; הוא קפץ כנשוך נחש בכל פעם שמישהו פנה אליו; הוא לא ישן בלילות‪.‬‬ ‫הוא צעד אל ביתו של לושס הייר‪ .‬הוא השתדל לא להביט בפניהם של העוברים ושבים‪,‬‬ ‫ובכל זאת הביט‪ .‬מאז ומעולם נהג להתבונן בבני אדם‪ ,‬וגם הם התבוננו בו‪ .‬הוא רצה לצעוק‬ ‫אליהם‪ ,‬לומר להם שיפנו את מבטם‪ ,‬שיניחו לו לנפשו‪ .‬הוא חשב שהם נועצים בו עיניים‬ ‫משום שהם יודעים שהוא עומד להיכשל‪.‬‬ ‫כעת היה בדרכו אל ביתו של הייר כדי להציל את עצמו מהאסון המתרגש עליו‪ ,‬בדרך‬ ‫היחידה שהיתה פתוחה לפניו‪ .‬אם ייכשל בתחרות — והוא ידע שייכשל — פרנקון יזדעזע‬ ‫ויתפכח‪ .‬ואם הייר ימות — וזה עשוי לקרות בכל רגע — פרנקון יהסס לקחת אותו כשותף‪,‬‬ ‫במיוחד נוכח ההשפלה הפומבית שבתבוסתו‪ .‬אם פרנקון יהסס‪ ,‬הכול אבוד‪ .‬רבים וטובים‬ ‫יעוטו על ההזדמנות‪ּ .‬בנט‪ ,‬השרטט ההוא שהוא לא הצליח לסלקו מהמשרד‪ .‬או קלוד‬ ‫סטנגל‪ ,‬שעשה חיל במשרדו העצמאי‪ ,‬וכבר הציע לפרנקון לקנות את חלקו של הייר‪.‬‬ ‫לקיטינג לא היה דבר להסתמך עליו‪ ,‬מלבד האמון המפוקפק שנתן בו פרנקון‪ .‬ברגע ששותף‬ ‫אחר ייקח את מקומו של הייר‪ ,‬יקיץ הקץ על עתידו של קיטינג‪ .‬הוא היה כל כך קרוב‪ ,‬ואז‬ ‫החמיץ את ההזדמנות‪ .‬זה היה בלתי נסלח‪.‬‬ ‫בלילות‪ ,‬כששנתו נדדה‪ ,‬נעשתה ההחלטה ברורה וקשה‪ :‬הוא חייב לגמור עם זה‪ ,‬ומיד‪.‬‬ ‫הוא חייב לנצל את האשליה שטיפח כלפיו פרנקון‪ ,‬לפני שיוכרז שמו של הזוכה בפרס‪ .‬הוא‬ ‫חייב לאלץ את הייר לפרוש לאלתר וליטול את מקומו‪ .‬נותרו לו רק ימים ספורים‪.‬‬ ‫הוא זכר את סיפוריו של פרנקון על אופיו של הייר‪ .‬הוא חיטט בתיקים של האיש ומצא‬ ‫מה שקיווה למצוא‪ .‬זה היה מכתב ששלח לו קבלן לפני חמש־עשרה שנה‪ .‬נכתב בו בפשטות‬ ‫שהקבלן מצרף המחאה על סך עשרים אלף דולר לפקודת מר הייר‪ .‬קיטינג חיטט גם‬ ‫בתיקייה של אותו בניין‪ .‬ואכן‪ ,‬נראה שהוצאות הבנייה עלו בהרבה על המתוכנן‪ .‬זו היתה גם‬ ‫השנה שהייר החל לאסוף את כלי הפורצלן שלו‪.‬‬ ‫הוא מצא את האיש בחדר העבודה שלו‪ .‬זה היה חדר קטן‪ ,‬אפלולי ומחניק‪ ,‬כאילו לא‬

‫אוּ ורר זה שנים‪ .‬ספיני הקירות מעץ מהגוני‪ ,‬שטיחי הקיר ופריטי הריהוט היקרים מפז היו‬ ‫ללא רבב‪ ,‬ובכל זאת עמד בחדר ריח של דלות וריקבון‪ .‬מנורת חשמל יחידה דלקה על‬ ‫השולחן בפינה‪ .‬חמישה ספלי פורצלן עתיקים ניצבו עליו‪ ,‬מעודנים ויקרים למראה‪ .‬הייר‬ ‫ישב שפוף ובחן את הספלים באור הקלוש‪ ,‬בהנאה מעורפלת חושים‪ .‬כשמשרתו הזקן הכניס‬ ‫את קיטינג לחדר‪ ,‬הוא נרעד קלות ועיפעף בעיניו במבוכה סתמית‪ .‬הוא ביקש מקיטינג‬ ‫לשבת‪.‬‬ ‫למשמע הצלילים הראשונים של קולו שלו‪ ,‬ידע קיטינג שהשתחרר מהפחד שליווה אותו‬ ‫ברחובות העיר‪ .‬קולו נשמע קר ויציב‪ .‬טים דיוויס‪ ,‬חשב לעצמו‪ ,‬וקלוד סטנגל‪ .‬כעת נותר לו‬ ‫רק אדם אחד להסיר מדרכו‪.‬‬ ‫הוא הסביר את מטרת ביקורו‪ ,‬ובאוויר הדומם של החדר שטח בפסקה אחת רעיון תמציתי‬ ‫ושלם‪ ,‬מושלם כמו אבן חן מלוטשת היטב‪.‬‬ ‫"ולכן‪ ,‬אם מחר בבוקר לא תודיע לפרנקון על פרישתך‪ ",‬סיים את דבריו ונופף במכתב בין‬ ‫שתי אצבעותיו‪" ,‬זה יגיע ל'איגוד האדריכלים של אמריקה'‪".‬‬ ‫הוא חיכה‪ .‬הייר ישב בלי ניע‪ .‬עיניו הבולטות והחיוורות היו חלולות‪ ,‬ופיו היה פעור‬ ‫בעיגול מושלם‪ .‬קיטינג התחלחל למחשבה שהוא יושב ומדבר מול זקן רפה שכל‪.‬‬ ‫אלא שאז נע פיו של הייר‪ ,‬ולשונו הוורדרדה ביצבצה מעל שיניו התחתונות‪.‬‬ ‫"אני לא רוצה לפרוש‪ ".‬הוא אמר זאת בפשטות‪ ,‬בכנות‪ ,‬בנימה של טרוניה כעוסה‪.‬‬ ‫"אתה חייב לפרוש‪".‬‬ ‫"אני לא רוצה‪ .‬אני לא מוכן‪ .‬אני אדריכל מפורסם‪ .‬תמיד הייתי מפורסם‪ .‬שיפסיקו כולם‬ ‫להטריד אותי‪ .‬כולם רוצים שאפרוש‪ .‬אגלה לך סוד‪ ".‬הוא רכן קדימה ולחש בערמומיות‪:‬‬ ‫"אולי אתה לא יודע‪ ,‬אבל אני יודע; הוא לא יצליח לרמות אותי‪ .‬גאי רוצה שאפרוש‪ .‬הוא‬ ‫חושב שלא שמתי לב‪ ,‬אבל אני קורא אותו כמו ספר פתוח‪ .‬צוחק מי שצוחק אחרון‪ ".‬הוא‬ ‫ציחקק חרישית‪.‬‬ ‫"נדמה לי שלא הבנת אותי‪ .‬אתה יודע מה זה?" קיטינג תחב את המכתב לתוך אגרופו‬ ‫הקפוץ למחצה של הזקן‪.‬‬ ‫הוא ראה את הנייר רועד בידו של הייר‪ .‬הנייר צנח על השולחן‪ ,‬וידו השמאלית‬ ‫והמשותקת ניסתה לאחוז בו כמו קרס‪ .‬אך לשווא‪ .‬הוא בלע את רוקו ואמר‪:‬‬ ‫"אתה לא יכול לשלוח את זה לאיגוד‪ .‬הם ישללו לי את הרישיון‪".‬‬ ‫"נכון מאוד‪ ",‬השיב לו קיטינג‪.‬‬ ‫"וזה יתפרסם בעיתון‪".‬‬ ‫"בכל העיתונים‪".‬‬ ‫"אתה לא יכול לעשות את זה‪".‬‬ ‫"אני יכול ועוד איך — אם לא תפרוש‪".‬‬ ‫כתפיו של הייר שחו מעל השולחן‪ .‬ראשו נתלה בביישנות מעל הקצה‪ ,‬כאילו ביקש‬ ‫להסתיר גם אותו‪.‬‬

‫"אתה לא תעשה את זה‪ ,‬בבקשה ממך‪ ",‬מילמל הייר בקוצר נשימה‪" .‬אתה בחור נחמד‪,‬‬ ‫בחור נחמד‪ ,‬מאוד נחמד‪ ,‬אתה לא תעשה את זה‪".‬‬ ‫הנייר הצהוב‪ ,‬המרובע נח על השולחן‪ .‬ידו המשותקת של הייר הזדחלה אליו‪ .‬קיטינג רכן‬ ‫קדימה וחטף את המכתב‪.‬‬ ‫הייר הביט בו‪ .‬ראשו היה מוטה קלות הצידה ופיו פעור‪ .‬הוא הביט בו כאילו ציפה‬ ‫שקיטינג יכה אותו‪ .‬בעיניו היה מבט מחליא ומתחנן‪ ,‬מבט שאמר שהוא ירשה לקיטינג‬ ‫להכות אותו‪.‬‬ ‫"בבקשה‪ ",‬לחש הייר‪" ,‬אתה לא תעשה את זה‪ ,‬נכון? אני לא מרגיש טוב‪ .‬אף פעם לא‬ ‫פגעתי בך‪ .‬להפך‪ ,‬זכור לי שעשיתי למענך משהו‪".‬‬ ‫"מה? התפרץ קיטינג לעברו‪" .‬מה עשית למעני?"‬ ‫"קוראים לך פיטר קיטינג‪ ...‬קיטינג‪ ...‬אני זוכר‪ ...‬עשיתי למענך משהו נחמד‪ ...‬אתה‬ ‫הבחור שגאי סומך עליו‪ .‬אל תסמוך על גאי‪ .‬אני לא סומך עליו‪ .‬אבל אני מחבב אותך‪ .‬יום‬ ‫אחד עוד נהפוך אותך לאדריכל גדול‪ ".‬פיו נותר פעור‪ ,‬וזרזיף דק של רוק נתלה לו בזווית‬ ‫הפה‪" .‬בבקשה‪ ...‬לא‪"...‬‬ ‫עיניו של קיטינג נצצו בתיעוב‪ .‬תחושת הגועל דחקה בו להמשיך‪ .‬הוא ידע שעליו‬ ‫להחמיר את המצב עוד יותר‪ ,‬משום שלא היה יכול לשאת אותו‪.‬‬ ‫"זה יפורסם‪ ",‬אמר קיטינג בקול מהדהד‪" .‬יכתבו עליך שלקחת שוחד‪ .‬אנשים יצביעו‬ ‫עליך כשתעבור ברחוב‪ .‬ידפיסו את תמונתך בעיתונים‪ .‬בעלי הבניין יתבעו אותך לדין‪ .‬יזרקו‬ ‫אותך לבית הסוהר‪".‬‬ ‫הייר לא אמר דבר‪ .‬הוא לא זז‪ .‬לפתע שמע קיטינג את ספלי הפורצלן מקרקשים על‬ ‫השולחן‪ .‬הוא לא ראה את עווית גופו של הייר‪ .‬הוא שמע קול דק של זכוכית שהצטלצל‬ ‫בדממת החדר‪ ,‬כאילו רעדו הספלים מעצמם‪.‬‬ ‫"תפרוש כבר!" קרא קיטינג והרים את קולו‪ ,‬כדי לא לשמוע את הצליל ההוא‪" .‬תעוף‬ ‫מהחברה! בשביל מה לך להישאר? אתה גם ככה לא שווה‪ .‬אף פעם לא היית שווה‪".‬‬ ‫הפרצוף הצהבהב שבקצה השולחן פער את פיו עוד יותר והשמיע קול לחלוחי ומחרחר‬ ‫שנשמע כמו אנחה‪.‬‬ ‫קיטינג ישב נינוח‪ ,‬רכן קדימה בברכיים מפושקות והניח מרפק על ברך אחת‪ .‬ידו נתלתה‬ ‫באוויר ונופפה במכתב‪.‬‬ ‫"אני‪ "...‬נשנק הייר‪" .‬אני‪"...‬‬ ‫"שתוק! אין לך מה לומר‪ ,‬רק כן או לא‪ .‬תחליט בזריזות‪ .‬לא באתי לכאן כדי להתווכח‬ ‫איתך‪".‬‬ ‫הייר הפסיק לרעוד‪ .‬פניו נחצו בצל אלכסוני‪ .‬קיטינג ראה עין אחת שלא מיצמצה‪ ,‬וגם‬ ‫חצי פה פעור‪ .‬הוא ראה את החשכה שזרמה פנימה דרך החור הפעור‪ ,‬אל תוך הפנים‪ ,‬כאילו‬ ‫טבעו‪.‬‬ ‫"ענה לי!" צרח קיטינג‪ ,‬ופתאום ניעור בו הפחד‪" .‬למה אתה לא עונה לי?"‬

‫הפנים החצויות צנחו הצידה והראש גהר קדימה‪ .‬הוא נפל על השולחן והתגלגל משם אל‬ ‫הרצפה‪ ,‬כאילו הותז מעל הגוף‪ .‬שניים מהספלים נפלו אחריו והתנפצו ברוך על השטיח‪.‬‬ ‫תחושת רווחה שטפה את קיטינג כשראה את הגוף מצטרף אל הראש ונח שלם על הרצפה‪.‬‬ ‫זה היה הדבר הראשון שהרגיש‪ .‬הוא לא שמע קול‪ ,‬פרט לצליל העמום המצטלצל של‬ ‫הפורצלן המתנפץ‪.‬‬ ‫הוא ישתגע מכעס‪ ,‬חשב לעצמו קיטינג‪ ,‬והציץ בספלים המנופצים‪ .‬הוא קפץ ממקומו‪,‬‬ ‫כרע על ברכיו והחל לאסוף את השברים‪ .‬הוא גילה שאין בזה שום טעם‪ ,‬הם נשברו לרסיסים‬ ‫קטנים‪ .‬בה־בעת עברה במוחו המחשבה שזה הגיע‪ ,‬האירוע המוחי שכולם ציפו לו‪ .‬בעוד‬ ‫רגע יצטרך לעשות משהו‪ ,‬אבל עכשיו הכול יהיה בסדר‪ ,‬כי הייר ייאלץ לפרוש‪.‬‬ ‫הוא התקרב על ברכיו אל גופו של הייר ותהה מדוע אינו רוצה לגעת בו‪" .‬מר הייר‪ ",‬קרא‪.‬‬ ‫קולו נשמע רך‪ ,‬כמעט רוחש כבוד‪ .‬הוא הרים בזהירות את ראשו של הזקן‪ ,‬ואז הניח לו‬ ‫לצנוח‪ .‬הוא לא שמע כל צליל כשהראש פגע בקרקע‪ .‬הוא שמע רק את נשימתו נעתקת‬ ‫מגרונו‪ .‬הייר מת‪.‬‬ ‫הוא ישב על עקביו לצד הגופה והניח את ידיו על ברכיו‪ .‬הוא בהה נכחו‪ .‬מבטו נח על‬ ‫קפלי הווילון שליד הדלת‪ .‬הוא תהה מהו הנצנוץ האפור שראה‪ ,‬האם זה אבק או רק קפל‬ ‫בבד הקטיפה‪ ,‬והאם זו באמת קטיפה‪ ,‬וכמה שזה מיושן לתלות וילונות מעל הדלת‪ .‬ופתאום‬ ‫הוא נרעד‪ .‬הוא רצה להקיא‪ .‬הוא קם על רגליו‪ ,‬חצה את החדר ופתח לרווחה את הדלת‪ ,‬כי‬ ‫נזכר שאי־שם השתרעה הדירה‪ ,‬ובתוכה גם משרת‪ .‬הוא קרא לו‪ ,‬הוא ניסה לזעוק לעזרה‪.‬‬ ‫קיטינג בא למשרד כרגיל‪ .‬הוא השיב על שאלות והסביר שהייר ביקש ממנו באותו יום‬ ‫לקפוץ אליו לדירתו אחרי ארוחת הערב‪ .‬הוא רצה לדון איתו בעניין פרישתו‪ .‬איש לא‬ ‫פיקפק באמיתות הסיפור‪ ,‬וקיטינג ידע שאיש גם לא יפקפק בו‪ .‬קצו של הייר היה צפוי‬ ‫וידוע מראש‪ .‬פרנקון הרגיש רק הקלה‪" .‬ידענו שימות במוקדם או במאוחר‪ ",‬אמר האיש‪.‬‬ ‫"למה להצטער שחסך מעצמו ומאיתנו גסיסה ממושכת?"‬ ‫שלו יותר מכפי שהיה זה שבועות רבים‪ .‬היתה זו שלווה של קהות חושים‪.‬‬ ‫קיטינג נראה ֵ‬ ‫המחשבה ליוותה אותו בעדינות חדגונית‪ ,‬בלי שמץ של דחיפות‪ :‬בעבודתו‪ ,‬בביתו‪ ,‬בלילות‪:‬‬ ‫הוא היה רוצח‪ ...‬כמעט רוצח‪ ...‬הוא ידע שזאת לא היתה תאונה‪ .‬הוא ידע שתלה תקוות‬ ‫בזעזוע ובאימה; הוא ידע שתלה תקוות באירוע המוחי שישלח את הייר לבית החולים עד‬ ‫יומו האחרון‪ .‬אבל האם רק לזה ציפה? האם לא ידע מה עלולה להיות משמעותו של אירוע‬ ‫נוסף? האם לא תלה בזה תקווה? הוא ניסה להיזכר‪ .‬הוא אימץ את מוחו‪ ,‬אך לשווא‪ .‬הוא לא‬ ‫הרגיש דבר‪ .‬הוא לא הבחין במה שהתרחש סביבו במשרד‪ .‬הוא שכח שנותר לו מעט מאוד‬ ‫זמן כדי לסכם עם פרנקון את תנאי השותפות‪.‬‬ ‫כמה ימים לאחר מותו של הייר קרא לו פרנקון למשרדו‪.‬‬ ‫"שב‪ ,‬פיטר‪ ",‬אמר האיש וחייך אליו חיוך עליז מתמיד‪" .‬יש בפי בשורות משמחות‪ ,‬ידידי‪.‬‬ ‫הבוקר קראו את צוואתו של לושס‪ .‬אתה יודע שלא היו לו קרובי משפחה‪ .‬האמת שנדהמתי‪,‬‬ ‫נראה שלא הערכתי אותו מספיק‪ ,‬אך מתברר שהיה מסוגל מדי פעם גם למעשים טובים‪ .‬הוא‬

‫השאיר את כל רכושו לך‪ ...‬נכון שזה נפלא? כעת לא תצטרך לשאול את עצמך מנין תביא‬ ‫כספים להשקעה‪ ,‬כשנסדר את ענייני ה‪ ...‬מה קרה‪ ,‬פיטר? פיטר‪ ,‬ידידי‪ ,‬אתה חולה?"‬ ‫פניו של פיטר צנחו על זרועו שנשענה על פינת השולחן‪ .‬הוא סירב להניח לפרנקון‬ ‫להביט בפניו‪ .‬הוא הרגיש שהוא עומד להקיא; להקיא מעצמו‪ ,‬כי בתוך כל הזוועה גילה‬ ‫שהוא תוהה איזה סכום הוריש לו הייר‪...‬‬ ‫הצוואה נכתבה חמש שנים קודם לכן‪ ,‬אולי מתוך פרץ חסר היגיון של חיבה כלפי האיש‬ ‫היחיד שהעניק להייר תשומת לב‪ .‬אולי זו היתה עקיצה כנגד שותפו‪ .‬על כל פנים‪ ,‬הצוואה‬ ‫נכתבה ונשכחה‪ .‬הרכוש נאמד במאתיים אלף דולר‪ ,‬ולכך נוסף חלקו של הייר בחברה ואוסף‬ ‫כלי הפורצלן שלו‪.‬‬ ‫באותו יום הקדים קיטינג לעזוב את המשרד והתעלם משטף הברכות והאיחולים‪ .‬הוא פנה‬ ‫לביתו‪ ,‬סיפר את החדשות לאמו והשאיר אותה פעורת פה באמצע הסלון‪ .‬הוא נעל את עצמו‬ ‫בחדרו ולפני ארוחת הערב יצא מהבית בלי לומר מילה‪ .‬אותו ערב לא אכל‪ ,‬אבל שתה‬ ‫לשוכרה במאורת השתייה האהובה עליו‪ .‬ראשו התנודד מעל כוסית המשקה‪ ,‬אבל מוחו היה‬ ‫צלול‪ ,‬ובאותו מצב רוח מרומם אמר לעצמו שאין לו על מה להתחרט‪ .‬הוא נהג כפי שכל‬ ‫אחד היה נוהג‪ .‬קתרין הרי אמרה שהוא אנוכי‪ .‬אבל הוא לא היחיד‪ .‬הוא פשוט היה בר מזל‬ ‫יותר מאחרים‪ ,‬כי הוא היה טוב מרובם‪ .‬הוא הרגיש מצוין‪ .‬הוא קיווה שהשאלות התפלות לא‬ ‫ישובו להטריד אותו עוד‪ .‬אם אין אני לי מי לי‪ ,‬מילמל לעצמו ונרדם על השולחן‪.‬‬ ‫השאלות התפלות לא שבו להטריד אותו עוד‪ .‬גם כך לא היה פנוי לזה בימים שלאחר מכן‪.‬‬ ‫הוא זכה בתחרות "קוזמו־סלוטניק"‪.‬‬ ‫פיטר קיטינג ידע שמדובר בניצחון‪ ,‬אבל הוא לא ציפה למה שקרה באמת‪ .‬הוא חלם על‬ ‫צלילי חצוצרות‪ ,‬אבל לא חזה מראש התפרצות סימפונית‪.‬‬ ‫זה החל בצלצול דקיק של טלפון‪ ,‬שהכריז על שמות הזוכים‪ .‬ואז הצטרפו אליו כל‬ ‫מכשירי הטלפון במשרד; הם צילצלו בפראות מתחת לאצבעותיה של המרכזנית‪ .‬היא‬ ‫התקשתה לעמוד בעומס‪ .‬טלפונים מכל העיתונים בעיר‪ ,‬מאדריכלים מפורסמים‪ ,‬שאלות‪,‬‬ ‫בקשות לראיונות‪ ,‬איחולים‪ .‬ופתאום פרץ זרם של אנשים מתוך המעליות‪ ,‬ומבול של ממש‬ ‫שטף את המשרד‪ .‬הודעות‪ ,‬מברקים‪ ,‬אנשים שקיטינג הכיר‪ ,‬אנשים שלא ראה מימיו‪ .‬פקידת‬ ‫הקבלה איבדה כל חוש כיוון‪ .‬היא התקשתה להחליט את מי לקבל ולמי לסרב‪ .‬קיטינג נאלץ‬ ‫ללחוץ אין־ספור ידיים‪ ,‬שרשרת אינסופית של ידיים‪ ,‬כמו גלגל של זיזים לחים ורכים‬ ‫שהתחככו בקצות אצבעותיו‪ .‬הוא לא זכר מה אמר בריאיון הראשון‪ ,‬כשמשרדו של פרנקון‬ ‫היה מלא באנשים ובמצלמות‪ .‬פרנקון פתח לרווחה את דלתות בר המשקאות שלו וגימגם‬ ‫בפני כל הנוכחים שאת בניין "קוזמו־סלוטניק" תיכנן קיטינג לבדו‪ .‬לא היה לו אכפת‪ .‬הוא‬ ‫היה נדיב ונלהב; וזה גם היה סיפור טוב‪.‬‬ ‫הסיפור היה הרבה יותר טוב מכפי שפרנקון ציפה‪ .‬מעל דפי העיתונים התנוססו פניו‬ ‫היפות‪ ,‬הבריאות והחייכניות של קיטינג‪ ,‬על תלתליו השחורים ועיניו הנוצצות‪ .‬תמונתו‬ ‫ליוותה כתבות שסיפרו על עוני‪ ,‬מאבק‪ ,‬שאפתנות ועבודה קשה שזכו לגמול הולם; על‬

‫אמונתה של אם שהקריבה הכול למען בנה; על סיפור "הסינדרלה של האדריכלות"‪.‬‬ ‫ב"קוזמו־סלוטניק" היו מרוצים‪ .‬הם לא חשבו שאדריכלים שזוכים בפרסים יכולים גם‬ ‫להיות צעירים‪ ,‬יפי תואר ועניים — כלומר‪ ,‬עניים לשעבר‪ .‬הם גילו את נער הפלא שלהם‪.‬‬ ‫ב"קוזמו־סלוטניק" העריצו נערי פלא‪ .‬מר סלוטניק עצמו היה נער פלא שכזה‪ ,‬כשהיה רק בן‬ ‫ארבעים ושלוש‪.‬‬ ‫שרטוטיו של קיטינג ל"בניין היפה ביותר בעולם" הוצגו בעיתונים‪ ,‬ומתחתם ציטוטים‬ ‫נוסח‪..." :‬תוכנית פשוטה‪ ,‬מדויקת ומזהירה‪ ...‬יעילות נקייה שאינה יודעת רחם‪ ...‬חסכנות‬ ‫גאונית בשימוש בשטח‪ ...‬שילוב מופתי בין מודרני למסורתי‪' ...‬פרנקון את הייר' ופיטר‬ ‫קיטינג‪"...‬‬ ‫קיטינג הופיע ביומני הקולנוע ונראה לוחץ את ידיהם של מר שוּ ּפ ושל מר סלוטניק‪.‬‬ ‫בכותרות המשנה סופר מה דעתם של שני האדונים על הבניין שהוא תיכנן עבורם‪ .‬קיטינג‬ ‫דימפלס ויליאמס‪ ,‬ובכותרות המשנה‬ ‫ּ‬ ‫הופיע ביומני הקולנוע ונראה לוחץ את ידה של גברת‬ ‫סופר מה הוא חושב על סרטה האחרון‪ .‬הוא הופיע בנשפי אדריכלים ובנשפי קולנוע וזכה‬ ‫למקום של כבוד בשניהם‪ .‬הוא הוזמן לשאת נאומים ושכח אם עליו לדבר על בניינים או על‬ ‫סרטים‪ .‬הוא הופיע במועדוני אדריכלים ובמועדוני מעריצים‪ .‬חברת "קוזמו־סלוטניק"‬ ‫הפיצה תצלומים של קיטינג ושל הבניין שלו; התצלום נשלח לכל אדם ששלח מעטפה‬ ‫מבוילת ובה כתובת השולח‪ ,‬וגם שני בולים של סנט אחד כתשלום‪ .‬שבוע שלם הופיע‬ ‫קיטינג בכבודו ובעצמו על בימת אולם הראינוע של "קוזמו־סלוטניק"‪ ,‬בהצגות הבכורה של‬ ‫הסרט האחרון שהפיקו האולפנים‪ .‬הוא החווה קידה מעל אורות הזרקורים‪ ,‬תמיר וחינני‬ ‫בטוקסידו שחור‪ ,‬ובמשך שתי דקות נשא נאום על חשיבותה של האדריכלות‪ .‬הוא נבחר‬ ‫לשמש שופט בתחרות יופי באטלנטיק סיטי‪ ,‬והפרס לזוכה היה מבחן בד באולפני‬ ‫"קוזמו־סלוטניק"‪ .‬הוא צולם עם מתאבק עטור תהילה‪ ,‬תחת הכותרת "אלופים"‪ .‬דגם מוקטן‬ ‫של הבניין שלו‪ ,‬שאליו צורפו תצלומים של מיטב התוכניות שהגישו מתחריו‪ ,‬הוצג לראווה‬ ‫במסדרונות בתי הראינוע של "קוזמו־סלוטניק" ברחבי המדינה‪.‬‬ ‫גברת קיטינג התייפחה תחילה‪ ,‬ואז חיבקה את פיטר בזרועותיה ומילמלה שהיא לא‬ ‫מאמינה‪ .‬היא גימגמה‪ ,‬כשהשיבה לשאלות על פיטי‪ ,‬ועמדה מול המצלמות‪ ,‬נבוכה‬ ‫ומתאמצת לשאת חן‪ .‬מהר מאוד התרגלה לכך‪ .‬היא משכה בכתפיה ואמרה לפיטר שזכייתו‬ ‫מובנת מאליה‪ ,‬ושאין מקום להשתומם על כך‪ ,‬שכן אף אחד אחר לא היה זוכה‪ .‬היא סיגלה‬ ‫לעצמה טון מתנשא וקצר רוח כלפי עיתונאים‪ .‬היא כעסה במיוחד כשלא נכללה בתצלומים‬ ‫לצד פיטי‪ .‬היא קנתה לעצמה פרוות חורפן‪.‬‬ ‫קיטינג הניח לעצמו להיסחף עם הזרם‪ .‬הוא נזקק לאנשים ולהמולה סביבו‪ .‬לא היו שאלות‬ ‫וגם לא ספקות כשעמד על הבמה מעל ים של פרצופים‪ .‬האוויר היה דחוס‪ ,‬מחניק‪ ,‬אפוף ריח‬ ‫אחד ויחיד‪ :‬הערצה‪ .‬לא היה מקום לשום רגש אחר‪ .‬הוא היה דגול; דגול כמספרם של כל‬ ‫האנשים שציינו זאת לפניו‪ .‬והוא צדק; צדק כמספרם של כל האנשים שהאמינו בכך‪ .‬הוא‬ ‫התבונן בפרצופים ובעיניים; הוא ראה את עצמו נולד בהם‪ ,‬הוא ראה את עצמו זוכה בחיים‬ ‫חדשים‪ .‬זה היה פיטר קיטינג‪ ,‬הדבר הזה שהשתקף באישונים הפעורים‪ ,‬וגופו לא היה אלא‬

‫בבואתה של אותה השתקפות‪.‬‬ ‫הוא מצא זמן ובילה שעתיים במחיצתה של קתרין‪ .‬הוא חיבק אותה בזרועותיו‪ ,‬והיא רקמה‬ ‫חלומות לעתידם המשותף‪ .‬הוא הביט בה בשביעות רצון‪ .‬הוא לא שמע את דבריה‪ .‬הוא חשב‬ ‫לעצמו איך ייראו אם יצולמו כך יחדיו‪ ,‬ובכמה עיתונים תודפס התמונה‪.‬‬ ‫פעם אחת נפגש עם דומיניק‪ .‬היא עמדה לנסוע לחופשת הקיץ שלה‪ .‬דומיניק איכזבה‬ ‫אותו‪ .‬היא בירכה אותו בקורקטיות‪ ,‬אבל מבטה היה אותו מבט‪ ,‬כאילו לא קרה דבר‪ .‬מכל‬ ‫הפרסומים בנושא אדריכלות‪ ,‬הטור שלה היה היחיד שלא הזכיר‪ ,‬ולו במילה‪ ,‬את התחרות‬ ‫של "קוזמו־סלוטניק" ואת שמו של הזוכה‪.‬‬ ‫"אני נוסעת לקונטיקט‪ ",‬אמרה לו‪" .‬קיבלתי מאבא את בית הנופש לקיץ‪ .‬הוא העמיד אותו‬ ‫לרשותי‪ .‬לא‪ ,‬פיטר‪ ,‬אתה לא יכול לבקר אותי שם‪ .‬אפילו לא פעם אחת‪ .‬אני נוסעת כדי שלא‬ ‫אצטרך לראות אף אחד‪ ".‬הוא התאכזב‪ ,‬אבל גם זה לא פגם בחדוות הניצחון המשכרת שלו‪.‬‬ ‫הוא כבר לא פחד מדומיניק‪ .‬הוא היה משוכנע שייאלץ אותה לשנות את יחסה כלפיו‪,‬‬ ‫ושיראה את השינוי כשתחזור העירה בסתיו‪.‬‬ ‫רק דבר אחד האפיל על ניצחונו‪ ,‬אם כי לא לעתים קרובות מדי‪ .‬מעולם לא התעייף‬ ‫מלשמוע את הדברים שנאמרו ונכתבו עליו‪ ,‬אבל הוא לא אהב לשמוע יותר מדי על הבניין‬ ‫שתיכנן‪ .‬הערות כמו "שילוב מופתי בין המודרני למסורתי‪ "...‬בחזית הבניין לא הטרידו‬ ‫אותו; אבל כשדיברו על התוכנית עצמה — והם דיברו עליה הרבה כל כך — וכששמע דברים‬ ‫כמו "‪...‬תוכנית פשוטה‪ ,‬מדויקת ומזהירה‪ ...‬יעילות נקייה שאינה יודעת רחם‪ ...‬חסכנות‬ ‫גאונית בשימוש בשטח‪ "...‬כששמע זאת וכשהירהר בזה‪ ...‬לא‪ ,‬הוא לא הירהר בזה‪ .‬במוחו‬ ‫לא הידהדו מילים‪ .‬הוא לא התיר זאת‪ .‬היתה רק תחושה כבדה ואפלה — והיה גם ֵשם‪.‬‬ ‫בשבועות שלאחר הזכייה בתחרות סילק את העניין ממוחו‪ ,‬כאילו היה עניין טפל‪ ,‬כאילו‬ ‫ביקש לקבור אותו כפי שקבר את עברו הצנוע והמהוסס‪ .‬כל אותו חורף שמר על שרטוטיו‬ ‫שלו‪ ,‬שקווי עיפרון חצו אותם לאורכם — קווים ששירטטה יד אחרת‪ .‬ערב קבלת הפרס‪ ,‬שרף‬ ‫אותם‪ .‬זה היה המעשה הראשון שעשה‪.‬‬ ‫ואולם‪ ,‬המחשבה לא הסתלקה ממוחו‪ .‬ופתאום הבין שזה לא איום סתמי‪ ,‬שמדובר בסכנה‬ ‫ממשית; ואז הסתלק הפחד‪ .‬כי הוא ידע להתמודד עם סכנות מוחשיות‪ ,‬הוא ידע לחסלן בלי‬ ‫שום קושי‪ .‬הוא ציחקק בהקלה‪ ,‬טילפן אל משרדו של רורק וקבע עמו פגישה‪.‬‬ ‫הוא הלך לפגישה בביטחון רב‪ .‬לראשונה בחייו הרגיש משוחרר מאי־הנוחות שליוותה‬ ‫אותו תמיד בחברתו של רורק‪ .‬כעת הרגיש מוגן‪ .‬הווארד רורק כבר לא היה נחוץ לו‪.‬‬ ‫רורק ישב ליד שולחנו במשרד וחיכה‪ .‬הטלפון צילצל פעם אחת באותו בוקר‪ ,‬אבל זה היה‬ ‫רק קיטינג שביקש להיפגש‪ .‬כעת שכח לגמרי שקיטינג היה בדרכו אליו‪ .‬הוא חיכה לצלצול‪.‬‬ ‫בשבועות האחרונים היה דבוק לטלפון‪ .‬בכל רגע ציפה לשמוע כיצד התקבלו התוכניות‬ ‫שהגיש ל"בנק מנהטן"‪.‬‬ ‫כבר עבר מזמן המועד לתשלום שכר הדירה עבור המשרד‪ ,‬וכך גם עבור החדר שהתגורר‬ ‫בו‪ .‬לחדרו לא חשש‪ ,‬הוא היה יכול לומר לבעל הבית לחכות‪ .‬ובעל הבית אכן חיכה‪ .‬אבל‬

‫עניין המשרד היה חשוב‪ .‬הוא הודיע למתווך הדירות שייאלץ לחכות; הוא לא ביקש דחייה‪,‬‬ ‫אלא אמר בפשטות שיאחר בתשלום‪ .‬הוא לא ידע דרך אחרת להתנהג‪ .‬אבל הידיעה שהוא‬ ‫זקוק לנדבה ממתווך הדירות‪ ,‬ושכל עתידו תלוי בנדבה הזאת‪ ,‬הידיעה הזאת שיוותה לדבריו‬ ‫צליל של תחינה‪ .‬זה היה עינוי‪ .‬בסדר‪ ,‬חשב לעצמו‪ ,‬אז זה עינוי‪ .‬אז מה?‬ ‫חשבון הטלפון לא שולם כבר חודשיים‪ .‬הוא קיבל כבר התראה אחרונה‪ .‬בעוד ימים מספר‬ ‫ינתקו את הקו‪ .‬הוא ידע שעליו לחכות‪ .‬כל כך הרבה יכול לקרות בימים האלה‪.‬‬ ‫תשובת הבנק שוויילדר הבטיח לו מזמן‪ ,‬נדחתה משבוע לשבוע‪ .‬מועצת המנהלים‬ ‫התקשתה להגיע להחלטה‪ .‬היו שהתנגדו‪ ,‬היו שתמכו בו בלהט‪ .‬נערכו ישיבות‪ .‬ויילדר לא‬ ‫סיפר לו הרבה‪ ,‬אך מהמעט שסיפר ניחש הרבה‪ .‬עברו עליו ימים של שתיקה‪ :‬של שתיקה‬ ‫במשרד‪ ,‬של שתיקה בעיר כולה‪ ,‬של שתיקה בתוך תוכו‪ .‬הוא חיכה‪.‬‬ ‫הוא ישב מכונס על כיסאו‪ ,‬פניו נשענו על זרועותיו ואצבעותיו נחו על שפופרת הטלפון‪.‬‬ ‫משהו בתוכו אמר לו שלא כדאי שישב כך‪ ,‬אבל הוא היה עייף מאוד היום‪ .‬הוא חשב לעצמו‬ ‫שעליו להסיר את ידו מהמכשיר‪ ,‬אבל הוא לא עשה זאת‪ .‬אכן‪ ,‬כל גורלו היה תלוי בטלפון‬ ‫הזה‪ .‬הוא יכול לנפץ אותו ברגע‪ ,‬אבל הוא עדיין יהיה תלוי בו; הוא וכל נשימה שבאפו‪ ,‬כל‬ ‫סנטימטר שבו‪ .‬אצבעותיו נחו על השפופרת ולא זזו‪ .‬זה היה הטלפון וגם הדואר; הוא שיקר‬ ‫כשהכריח את עצמו לא לזנק ממקומו כשמכתב נדיר היה מחליק לחדר מבעד לחרך שבדלת‪.‬‬ ‫לא לרוץ‪ ,‬אלא לחכות‪ .‬לעמוד ולהביט במעטפה הלבנה שעל הרצפה‪ ,‬ורק אז לגשת אליה‬ ‫ולהרים אותה‪ .‬החרך שבדלת והטלפון — מלבדם לא נשאר לו דבר בעולם‪.‬‬ ‫בתוך כך‪ ,‬הוא הרים את ראשו להתבונן בדלת וברצפה שלמרגלותיה‪ .‬לא היה שם דבר‪.‬‬ ‫השעה היתה שעת אחר צהריים מאוחרת‪ .‬מן הסתם כבר עבר זמן חלוקת המכתבים‪ .‬הוא‬ ‫הרים את זרועו והציץ בשעונו‪ .‬הוא ראה את מפרק ידו החשוף; את שעונו השאיר אצל‬ ‫המשכונאי‪ .‬הוא הפנה את פניו אל החלון; על אחד המגדלים התנוסס שעון שהיה יכול‬ ‫לראותו גם ממרחק‪ .‬השעה היתה ארבע ושלושים‪ .‬היום כבר לא יגיע דואר‪.‬‬ ‫הוא ראה את ידו מרימה את שפופרת הטלפון‪ .‬אצבעותיו חייגו את המספר‪.‬‬ ‫"לא‪ ,‬עדיין לא‪ ",‬אמר לו קולו של ויילדר‪" .‬הישיבה נקבעה לאתמול‪ ,‬אבל בסוף נאלצנו‬ ‫לדחות אותה‪ ...‬אני עוקב אחרי כל צעד שלהם‪ ,‬ממש כמו בולדוג‪ ...‬אני מבטיח לך שמחר‬ ‫תקבל תשובה סופית‪ .‬אני כמעט יכול להישבע שזה יקרה מחר‪ .‬אם לא מחר‪ ,‬אז אחרי סוף‬ ‫השבוע‪ .‬אבל ביום שני‪ ,‬זה בטוח‪ ...‬היית מאוד סבלני כלפינו‪ ,‬מר רורק‪ .‬כולנו מעריכים את‬ ‫זה‪ ".‬רורק הניח את השפופרת‪ .‬הוא עצם את עיניו‪ .‬הוא שקל לתת לעצמו לנוח כמה דקות‬ ‫בתוך הריקוּ ת לפני שיחשוב מה התאריך שהיה רשום בהתראה האחרונה מחברת הטלפונים‪,‬‬ ‫וכיצד יוכל לדחות את גזר הדין עד יום שני‪.‬‬ ‫"שלום‪ ,‬הווארד‪ ",‬אמר לו פיטר קיטינג‪.‬‬ ‫הוא פקח את עיניו‪ .‬קיטינג נכנס ועמד לפניו‪ ,‬מחייך‪ .‬הוא לבש ז'קט קיצי חום‪ ,‬לא‬ ‫מכופתר‪ ,‬שלולאות חגורתו נתלו כמו ידיות לצדי גופו‪ .‬בדש הז'קט היה נעוץ דרדר כחול‪.‬‬ ‫הוא עמד לפניו ברגליים פשוקות‪ .‬אגרופיו היו על מותניו וכובעו היה כמעט תלוי לו על‬ ‫עורפו‪ .‬תלתליו הכהים היו כה מבריקים ורעננים מעל מצחו החיוור‪ ,‬עד שמן הסתם תכף‬

‫ייראו טללי אביב בוהקים עליהם‪ ,‬כמו על פרח הדרדר‪.‬‬ ‫"שלום‪ ,‬פיטר‪ ",‬אמר לו רורק‪.‬‬ ‫קיטינג התיישב בנוחות‪ ,‬הסיר את כובעו‪ ,‬השליך אותו על השולחן והניח את ידיו על‬ ‫ברכיו בחבטה קלה‪.‬‬ ‫"נו‪ ,‬הווארד‪ ,‬קרו הרבה דברים‪ ,‬הא?"‬ ‫"איחולי‪".‬‬ ‫"תודה‪ .‬מה קרה‪ ,‬הווארד? אתה נראה נורא‪ .‬הבנתי שאתה לא ממש עובד בפרך‪".‬‬ ‫הוא לא התכוון להישמע כך‪ .‬הוא תיכנן פגישה חלקה וידידותית‪ .‬לא נורא‪ ,‬הוא החליט‬ ‫לחזור לזה אחר כך‪ .‬אבל קודם היה עליו להראות שהוא אינו מפחד מרורק‪ ,‬ושלא יפחד עוד‬ ‫לעולם‪.‬‬ ‫"לא‪ ,‬אני לא עובד בפרך‪".‬‬ ‫"שמע‪ ,‬הווארד‪ ,‬למה שלא תרד מזה?"‬ ‫הוא לא התכוון לומר את הדברים האלה‪ ,‬ולרגע נשאר פיו פעור בתדהמה‪.‬‬ ‫"לרדת ממה?"‬ ‫"מהעמדת הפנים‪ .‬מהאידיאלים‪ ,‬אם תרצה‪ .‬למה שלא תנחת בחזרה על כדור הארץ? למה‬ ‫שלא תתחיל לעבוד כמו כל אדם נורמלי? למה שלא תפסיק להיות שוטה ארור?" הוא‬ ‫הרגיש שהוא מידרדר במדרון‪ ,‬בלי מעצורים‪ .‬הוא איבד שליטה‪.‬‬ ‫"מה קרה‪ ,‬פיטר?"‬ ‫"איך אתה מצפה להצליח בחיים? אתה חייב לחיות בין בני האדם‪ .‬יש רק שתי דרכים‪:‬‬ ‫להצטרף אליהם‪ ,‬או להילחם נגדם‪ .‬נדמה לי שאתה לא עושה לא את זה ולא את זה‪".‬‬ ‫"לא‪ .‬אתה צודק‪".‬‬ ‫"ואנשים לא רוצים אותך‪ .‬הם לא רוצים אותך! אתה לא מפחד?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"כבר שנה שלא עבדת‪ .‬וגם לא תעבוד‪ .‬מי ייתן לך עבודה? אולי נשארו לך כמה מאות‬ ‫דולרים‪ ,‬ואז זה ייגמר‪".‬‬ ‫"אתה טועה‪ ,‬פיטר‪ .‬נשארו לי רק ארבעה־עשר דולר וחמישים ושבעה סנט‪".‬‬ ‫"נו? ותסתכל עלי! לא אכפת לי אם זו גסות רוח לדבר כך על עצמי‪ .‬זה לא העיקר‪ .‬אני‬ ‫לא מתרברב‪ .‬ולא משנה מי יאמר לך את זה‪ .‬אבל תסתכל עלי‪ .‬אתה זוכר איך התחלנו?‬ ‫ותסתכל עלינו עכשיו‪ .‬ואז תחשוב לעצמך שזה תלוי רק בך‪ .‬עזוב את כל האשליות‬ ‫המטופשות שלך שאתה יותר טוב מאחרים — ולך לעבוד‪ .‬תוך שנה יהיה לך משרד‪,‬‬ ‫וכשתראה אותו תסמיק מבושה כשתיזכר בחור הזה‪ .‬אנשים ירדפו אחריך‪ ,‬יהיו לך לקוחות‪,‬‬ ‫יהיו לך ידידים‪ ,‬יהיה לך צבא של שרטטים שתיתן להם הוראות!‪ ...‬לעזאזל‪ ,‬הווארד‪ ,‬לי זה‬ ‫לא משנה שום דבר‪ .‬מה אכפת לי? אבל הפעם אין לי שום אינטרס‪ .‬למעשה‪ ,‬אני יודע‬ ‫שאתה מתחרה מסוכן‪ ,‬אבל אני מוכרח לומר לך את הדברים‪ .‬תחשוב על זה‪ ,‬הווארד‪,‬‬ ‫תחשוב! אתה תהיה עשיר‪ ,‬תהיה מפורסם‪ ,‬יכבדו ויעריצו אותך — תהיה אחד מאיתנו! נו?‪...‬‬ ‫תגיד משהו! למה אתה לא עונה?"‬

‫הוא גילה שעיניו של רורק אינן אטומות וגם לא מלגלגות‪ ,‬אלא דווקא קשובות ותוהות‪.‬‬ ‫זאת היתה ההבעה הקרובה ביותר לכניעה שראה אצל רורק‪ ,‬שכן הוא לא הגיף את עיניו‬ ‫בתריסי הברזל‪ ,‬אלא הניח להן להיפתח‪ ,‬לראות‪ ,‬לתהות‪ ,‬להיות סקרניות‪ ,‬חסרות אונים‪,‬‬ ‫כמעט‪.‬‬ ‫"שמע‪ ,‬פיטר‪ ,‬אני מאמין לך‪ .‬אני יודע שאין לך שום אינטרס באמירת הדברים‪ .‬אני יודע‬ ‫יותר מזה‪ .‬אני יודע שאתה לא מעוניין בהצלחה שלי — וזה בסדר‪ ,‬אני לא מאשים אותך‪,‬‬ ‫תמיד ידעתי את זה‪ .‬אתה לא רוצה שאשיג אי־פעם את כל הדברים שאתה דוחף אותי‬ ‫להשיג‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬אתה דוחף אותי קדימה ובכנות רבה‪ .‬אתה יודע שאם אשמע לעצתך‪ ,‬גם‬ ‫אשיג אותם‪ .‬וזה לא מתוך אהבה אלי‪ ,‬כי זה לא היה מעורר בך כעס כזה‪ ...‬וגם פחד כזה‪...‬‬ ‫פיטר‪ ,‬מה כל כך מפריע לך במי שאני?"‬ ‫"אני לא יודע‪ "...‬לחש קיטינג‪.‬‬ ‫הוא הבין שתשובתו הקצרה היתה וידוי‪ ,‬וידוי מבהיל‪ .‬הוא לא ידע במה בעצם הודה והיה‬ ‫משוכנע שגם רורק לא ידע זאת‪ .‬אך הדבר נחשף‪ .‬שניהם לא יכלו לתפוס מהו‪ ,‬אבל הם חשו‬ ‫היטב בנוכחותו‪ .‬והדבר הזה הותיר אותם דוממים‪ ,‬מתבוננים זה בזה בתימהון‪ ,‬בהכנעה‪.‬‬ ‫"תתעשת‪ ,‬פיטר‪ ",‬השיב לו רורק ברוך‪ ,‬כמו לחבר טוב‪" .‬לעולם לא נדבר שוב על הנושא‬ ‫הזה‪".‬‬ ‫ואז קיטינג התפרץ פתאום‪ .‬קולו נתלה בתחושת הקלה בגסות הנוקבת שנשמעה בנימה‬ ‫החדשה של דבריו‪" :‬לעזאזל‪ ,‬הווארד‪ ,‬בסך הכול אמרתי דברים פשוטים והגיוניים‪ .‬אם רק‬ ‫היית עובד כמו כל אדם נורמלי —"‬ ‫"שתוק!" התפרץ רורק בחזרה‪.‬‬ ‫קיטינג נשען לאחור‪ ,‬מותש‪ .‬לא היה לו עוד מה לומר‪ .‬הוא שכח את העניין שלשמו בא‬ ‫לביקור‪.‬‬ ‫"נו‪ ,‬מה רצית לומר לי על התחרות?" שאל רורק‪.‬‬ ‫קיטינג רכן קדימה‪ .‬הוא תהה כיצד הצליח רורק לנחש זאת‪ .‬אבל אז זה נעשה קל יותר‪ ,‬כי‬ ‫שכח את כל השאר בהתפרצות אדירה של תרעומת‪.‬‬ ‫"אה‪ ,‬כן!" קרא קיטינג‪ ,‬ובקולו נשמע כעס‪" .‬כן‪ ,‬באמת רציתי לדבר איתך על התחרות‪.‬‬ ‫תודה שהזכרת לי‪ .‬ודאי ניחשת את זה‪ ,‬כי ידעת שאני לא חזיר כפוי טובה‪ .‬למעשה‪ ,‬באתי‬ ‫להודות לך‪ ,‬לא שכחתי שגם לך היה חלק בבניין‪ .‬הרי נתת לי כמה עצות‪ .‬אני הראשון‬ ‫שמכיר בזכותך לקבל חלק מהקרדיט‪".‬‬ ‫"אין בזה צורך‪".‬‬ ‫"לא שזה יפריע לי‪ ,‬אבל בטח לא תרצה שאספר לאף אחד‪ .‬ואני בטוח שלא תרצה גם אתה‬ ‫לדבר על זה‪ ,‬כי אתה מכיר את בני האדם‪ ,‬הם מוזרים‪ ,‬והם תמיד מפרשים לא נכון כל‬ ‫דבר‪ ...‬אבל כיוון שאני מקבל חלק מכספי הפרס‪ ,‬חשבתי שיהיה הוגן לתת גם לך נתח ממנו‪.‬‬ ‫אני שמח שזה בא בזמן‪ ,‬כי אתה זקוק כל כך לכסף הזה‪".‬‬ ‫הוא שלף המחאה שהכין מראש והניח אותה על השולחן‪ .‬על ההמחאה נכתב‪" :‬לפקודת‬

‫מר רורק — חמש מאות דולר"‪.‬‬ ‫"תודה לך‪ ,‬פיטר‪ ",‬אמר רורק ונטל את ההמחאה‪.‬‬ ‫ואז הוא הפך אותה וכתב על גבה‪" :‬להסב לפקודת פיטר קיטינג"‪ .‬הוא חתם והגיש אותה‬ ‫בחזרה לקיטינג‪.‬‬ ‫"וזה השוחד שלי אליך‪ ",‬אמר‪" .‬בדיוק לאותה מטרה‪ .‬כדי שלא תדבר‪".‬‬ ‫קיטינג נעץ בו מבט חלול‪.‬‬ ‫"זה כל מה שאוכל להציע לך כעת‪ ",‬אמר לו רורק‪" .‬כרגע לא תצליח לסחוט ממני יותר‪.‬‬ ‫אבל בעתיד‪ ,‬כשיהיה לי עוד כסף‪ ,‬אבקש ממך שלא תנסה לסחוט ממני יותר‪ .‬כי אני לא‬ ‫רוצה שאיש ידע שהיה לי איזשהו קשר לבניין ההוא‪".‬‬ ‫הוא צחק כשראה את מבט ההבנה שעלה בפניו של קיטינג‪.‬‬ ‫"לך הביתה‪ ,‬פיטר‪ .‬אתה מוגן לחלוטין‪ .‬לעולם לא אומר עוד מילה‪ .‬כולו שלך‪ ,‬כל מטר‬ ‫של צינורות וכל תצלום של הפנים שלך בעיתונים‪".‬‬ ‫קיטינג קפץ על רגליו‪ .‬כל גופו רעד‪.‬‬ ‫"לך לכל הרוחות!" צרח‪" .‬לך לכל הרוחות! מי אתה חושב שאתה? מי אמר לך שאתה‬ ‫יכול להתנהג כך אל בני אדם? לא נאה לך הבניין הזה? אתה רוצה שאתבייש בו? ממזר יהיר‬ ‫ועלוב שכמוך! מי אתה? אתה אפילו לא חכם מספיק כדי לדעת שאתה אפס גמור‪ ,‬חסר‬ ‫כישרון‪ ,‬קבצן וכישלון‪ ,‬כישלון‪ ,‬כישלון! ואתה עוד יושב כאן ושופט‪ .‬אתה‪ ,‬נגד הארץ‬ ‫כולה! למה שאקשיב לך? תמיד שנאתי אותך! לא ידעת‪ ,‬נכון? תמיד שנאתי אותך! ותמיד‬ ‫גם אשנא אותך! יום אחד עוד אשבור אותך‪ ,‬אני נשבע לך‪ ,‬גם אם זה יהיה הדבר האחרון‬ ‫שאעשה!"‬ ‫"פיטר‪ ",‬ענה לו רורק‪" .‬למה אתה חושף כל כך הרבה?"‬ ‫נשימתו של קיטינג נעתקה ביבבה חנוקה‪ .‬הוא צנח בחזרה על הכיסא וישב בלי ניע‪ .‬ידיו‬ ‫אחזו את מסעדי הכיסא שמתחתיו‪.‬‬ ‫כעבור זמן־מה הוא נשא את ראשו‪ .‬הוא שאל בקול מאובן‪:‬‬ ‫"אוי‪ ,‬אלוהים‪ ,‬הווארד‪ ,‬מה אמרתי?"‬ ‫"אתה בסדר? אתה מסוגל ללכת?"‬ ‫"הווארד‪ ,‬אני מצטער‪ .‬אני מבקש את סליחתך‪ ,‬אם תרשה לי‪ ".‬קולו היה צרוד ועמום‬ ‫ולא־משכנע‪" .‬איבדתי את הראש‪ .‬כנראה העצבים שלי חלשים‪ .‬לא התכוונתי למה שאמרתי‪.‬‬ ‫אני לא יודע למה אמרתי את זה‪ .‬בחיי שאני לא יודע‪".‬‬ ‫"סדר את הצווארון שלך‪ .‬הוא נפתח‪".‬‬ ‫"כנראה התרגזתי בגלל מה שעשית עם ההמחאה‪ .‬אני מניח שגם אתה נעלבת‪ .‬אני מצטער‪.‬‬ ‫לפעמים אני כזה טיפש‪ .‬לא התכוונתי להעליב אותך‪ .‬בוא נשמיד את ההמחאה הארורה‪".‬‬ ‫הוא נטל אותה‪ ,‬הצית גפרור והתבונן בזהירות בנייר הבוער עד שנאלץ להפילו מידו‪.‬‬ ‫"הווארד‪ ,‬נוכל לשכוח מכל זה?"‬ ‫"אולי עדיף שתלך עכשיו?"‬ ‫קיטינג התרומם בכבדות מכיסאו‪ .‬ידיו התנפנפו בכמה מחוות סתמיות‪ ,‬ואז מילמל‪:‬‬

‫"טוב‪ ...‬לילה טוב‪ ,‬הווארד‪ .‬אני‪ ...‬נתראה בקרוב‪ ...‬כל כך הרבה דברים קרו בזמן‬ ‫האחרון‪ ...‬אולי אני זקוק למנוחה‪ ...‬להתראות‪ ,‬הווארד‪"...‬‬ ‫תחושת הרווחה שחש קיטינג כשיצא אל הפרוזדור וסגר את הדלת מאחוריו היתה קרה‬ ‫כקרח‪ .‬הוא הרגיש כבד וקודר ועייף מאוד‪ ,‬אך גם בטוח בעצמו‪ .‬הוא למד מהמפגש דבר‬ ‫אחד‪ :‬שהוא שונא את הווארד רורק‪ .‬כבר לא היה לו צורך לפקפק בזה‪ ,‬לתהות ולהתפתל‬ ‫באי־נוחות‪ .‬זה היה פשוט מאוד‪ .‬הוא שונא את הווארד רורק‪ .‬מאיזו סיבה? לא היה שום‬ ‫טעם לתהות על הסיבה‪ ,‬הוא רק היה צריך לשנוא; לשנוא שנאה עיוורת‪ ,‬לשנוא בלי כעס‪.‬‬ ‫רק לשנוא‪ ,‬לא להניח לשום דבר להתערב בזה‪ ,‬ולא להרשות לעצמו לשכוח‪ ,‬לעולם‪.‬‬ ‫הטלפון צילצל ביום שני אחר הצהריים‪.‬‬ ‫"מר רורק?" נשמע קולו של מר ויילדר‪" .‬תוכל לבוא לכאן מיד? אני לא רוצה לדבר‬ ‫בטלפון‪ .‬בוא מיד‪ ".‬קולו נשמע עליז‪ ,‬קורן מאושר‪.‬‬ ‫רורק הציץ בחלון ובשעון שעל המגדל הרחוק‪ .‬הוא צחק אל השעון‪ ,‬כאילו היה יריב ותיק‬ ‫וידידותי‪ .‬שוב לא יזדקק לו‪ ,‬כי יהיה לו שעון משלו‪ .‬הוא הטיל את ראשו לאחור בהתרסה‬ ‫כלפי אותה חוגה אפורה וחיוורת שנתלתה מעל העיר‪.‬‬ ‫הוא קם ממקומו ונטל את מעילו‪ .‬הוא מתח את כתפיו כשלבש את מעילו ונהנה להרגיש‬ ‫את תנועת שריריו‪.‬‬ ‫הוא הזמין מונית‪ ,‬אף שלא היה יכול להרשות לעצמו הוצאה שכזאת‪.‬‬ ‫יושב ראש מועצת המנהלים חיכה לו במשרדו‪ .‬לצדו היה מר ויילדר וסגן הנשיא של "בנק‬ ‫מנהטן"‪ .‬בחדר עמד שולחן ישיבות ארוך‪ ,‬ושרטוטיו של רורק היו פרושים עליו‪ .‬כשנכנס‬ ‫לחדר‪ ,‬קם ויילדר ממקומו‪ ,‬צעד לעברו והושיט לו את ידו‪ .‬זה היה באוויר החדר‪ ,‬כמו‬ ‫אוברטורה למילים שאמר ויילדר‪ .‬רורק לא היה בטוח מתי בדיוק שמע אותן‪ ,‬כי היה נדמה‬ ‫לו שהן נשמעו ברגע כניסתו לחדר‪.‬‬ ‫"טוב‪ ,‬מר רורק‪ ,‬הפרויקט שלך‪ ",‬אמר לו ויילדר‪.‬‬ ‫רורק קד קלות‪ .‬הוא העדיף שלא לסמוך על קולו בדקות הקרובות‪.‬‬ ‫יושב הראש חייך אליו בנועם והזמין אותו לשבת‪ .‬רורק התיישב אל השולחן שעליו הונחו‬ ‫התוכניות‪ .‬ידיו נחו על השולחן‪ .‬הוא הרגיש את עץ המהגוני המלוטש‪ ,‬חם ומלא חיים‬ ‫מתחת לאצבעותיו‪ .‬הוא הרגיש כמעט כאילו הניח את ידו על יסודות הבניין שלו — יצירת‬ ‫המופת שלו‪ ,‬חמישים קומות שייבנו במרכז מנהטן‪.‬‬ ‫"אני חייב לומר לך‪ ",‬אמר יושב הראש‪" ,‬שהתנהלה כאן מלחמת חורמה בגללך‪ .‬תודה‬ ‫לאל שזה נגמר‪ .‬כמה מהחברים התקשו לעכל את החידושים שלך‪ .‬אתה הרי יודע שיש‬ ‫אנשים שמרנים מאוד‪ .‬אבל מצאנו דרך לפצות אותם והשגנו את הסכמתם‪ .‬מר ויילדר עשה‬ ‫עבודת שכנוע נפלאה לטובתך‪".‬‬ ‫שלושת האנשים שלפניו אמרו עוד הרבה‪ .‬רורק כמעט לא שמע את דבריהם‪ .‬הוא היה‬ ‫ערמת העפר הראשונה שינגוס הדחפור כשיחלו החפירות‪ .‬פתאום שמע‬ ‫עסוק במחשבה על ֵ‬ ‫את יושב הראש אומר‪" :‬אז העבודה שלך‪ ,‬בתנאי אחד קטן‪ ".‬הוא שמע את הדברים והפנה‬

‫את ראשו אל האיש‪.‬‬ ‫"זו פשרה קלה בלבד‪ ,‬ולאחר שתסכים לה נוכל לחתום על החוזה‪ .‬זה סתם שינוי חסר ערך‬ ‫במראה החיצוני של הבניין‪ .‬ככל שהבנתי‪ ,‬אתם המודרניסטים אינכם מייחסים חשיבות רבה‬ ‫לחזית‪ ,‬התוכנית היא שמעניינת אתכם‪ ,‬והצדק איתכם‪ .‬לא העלינו בדעתנו לשנות משהו‬ ‫בתוכנית‪ ,‬כי הרי השתכנענו מההיגיון הרב שיש בה‪ .‬ולכן אני בטוח שלא תתנגד‪".‬‬ ‫"מה אתם מבקשים?"‬ ‫"רק שינוי קל בחזית‪ .‬אראה לך‪ .‬בנו של מר פרקר שלנו‪ ,‬שלומד אדריכלות‪ ,‬שירטט‬ ‫למעננו שרטוט גס שידגים את כוונתנו‪ .‬רצינו להראות אותו לחברי מועצת המנהלים‪,‬‬ ‫שהתקשו לראות בדמיונם את הפשרה שהצענו‪ .‬הנה הרישום‪".‬‬ ‫מתחת לתוכניות שעל השולחן משך האיש והוציא שרטוט‪ .‬הוא מסר אותו לרורק‪.‬‬ ‫זה היה הבניין של רורק‪ ,‬אבל בחזיתו עמדה אכסדרת עמודים פשוטה‪ ,‬בסגנון דורי‪,‬‬ ‫ומעליה כרכוב‪ .‬העיטורים שתיכנן הוחלפו בקישוטים יווניים‪.‬‬ ‫רורק קם ממקומו‪ .‬הוא היה חייב לעמוד‪ .‬הוא ריכז בזה את כל מאמציו‪ .‬המאמץ הקל עליו‬ ‫להמשיך‪ .‬הוא נשען על זרועו האחת‪ ,‬וכף ידו נקפצה סביב קצה השולחן‪ .‬העורקים של‬ ‫מפרק ידו בלטו‪.‬‬ ‫"אתה מבין?" שאל יושב הראש בנימה מרגיעה‪" .‬השמרנים שבינינו פשוט סירבו לקבל‬ ‫בניין מוזר וחשוף כל כך‪ .‬הם טוענים שגם הקהל לא יראה את זה בעין יפה‪ .‬ולכן מצאנו את‬ ‫שביל הזהב‪ .‬ברור שזאת לא האדריכלות המסורתית‪ ,‬אבל בדרך הזאת הקהל יקבל רושם של‬ ‫משהו מוכר‪ .‬זה מוסיף לבניין אווירה מסוימת של הדרת כבוד ויציבות — והרי זה מה‬ ‫שדרוש לבנק‪ ,‬נכון? נראה לי שיש מעין חוק בלתי כתוב‪ ,‬שכל בנק צריך אכסדרת עמודים‬ ‫קלאסית — ובנק הוא לא בדיוק המוסד שימרוד וישבור את החוקים‪ .‬זה יחתור מתחת‬ ‫לתחושת הביטחון‪ ,‬כי אנשים לא בוטחים בחידושים‪ .‬אבל זו הסכמה שהיתה מקובלת על‬ ‫כולם‪ .‬אישית‪ ,‬לא הייתי מתעקש על כך‪ ,‬אבל אני לא רואה שזה מקלקל משהו‪ .‬וכך החליטה‬ ‫מועצת המנהלים‪ .‬ברור שאנחנו לא דורשים בדיוק את השרטוט הזה‪ ,‬אבל זאת הכוונה‬ ‫הכללית‪ .‬אתה תחליט בעצמך איך להתאים לחזית את המראה הקלאסי‪".‬‬ ‫רורק ענה לו‪ .‬אבל איש מהנוכחים לא ידע להחליט אם נימת דבריו העידה על שלווה‬ ‫גדולה‪ ,‬או על סערת נפש גדולה‪ .‬הם סיכמו לעצמם שזו היתה שלווה‪ ,‬שכן הקול היה מדוד‪,‬‬ ‫מאופק‪ ,‬נטול צבע‪ ,‬וכל הברה נהגתה כאילו מכונה דיברה‪ .‬רק האוויר שבחדר לא היה אוויר‬ ‫שמהדהד לצליליו של קול רגוע‪.‬‬ ‫הם הגיעו למסקנה שאין שום דבר יוצא דופן בהתנהגותו של האיש‪ ,‬מלבד האופן שבו אחז‬ ‫בידו הימנית את קצה השולחן‪ ,‬ולא הרפה ממנו גם כשרצה להזיז את התוכניות — הוא עשה‬ ‫זאת בידו השמאלית‪ ,‬כמו אדם שיד ימינו שותקה‪.‬‬ ‫הוא הסביר שמבנה כזה לא יסבול מוטיב קלאסי בחזיתו‪ .‬הוא הסביר מדוע בניין אמיתי‪,‬‬ ‫כמו אדם אמיתי‪ ,‬חייב להיות נאמן לרעיון אחד ולאמת אחת‪ .‬מה קובע את מקור החיים‪ ,‬אם‬ ‫לא המהות הרעיונית שבכל יצור חי‪ ,‬ומה יקרה אם נבגוד במהות הזאת? היצור החי יהיה‬ ‫משול למת‪ .‬כי כל מה שטוב ונעלה ואצילי על פני האדמה הוא זה שנאמן למהותו‪.‬‬

‫יושב הראש קטע את דבריו‪:‬‬ ‫"מר רורק‪ ,‬אני מסכים איתך‪ .‬אבל לרוע המזל‪ ,‬בחיים האמיתיים אי אפשר להיות כל הזמן‬ ‫עקבי‪ .‬תמיד יש משתנים לא צפויים שקשורים לרגש‪ ,‬שלא ניתן להילחם בהם באמצעות‬ ‫היגיון קר‪ .‬למעשה‪ ,‬הוויכוח מיותר‪ .‬אני מסכים איתך‪ ,‬אבל אני לא יכול לעזור לך‪ .‬הדיון‬ ‫הסתיים‪ .‬זו החלטתה הסופית של מועצת המנהלים — שהתקבלה כידוע לך‪ ,‬לאחר דיונים‬ ‫ארוכים הרבה יותר מהמקובל‪".‬‬ ‫"אולי תרשה לי להופיע בפני מועצת המנהלים ולשכנע אותם?"‬ ‫"צר לי‪ ,‬מר רורק‪ .‬ההחלטה סופית‪ .‬כעת אוכל רק לבקש ממך שתודיע לי אם אתה מוכן‬ ‫לקבל את הפרויקט בתנאים שלנו או לא‪ .‬עלי לציין שמועצת המנהלים הביאה בחשבון גם‬ ‫את הסיכוי שתסרב‪ .‬במקרה שכזה‪ ,‬וכחלופה נוספת‪ ,‬הוזכר שמו של אדריכל אחר‪ ,‬גורדון ל'‬ ‫פרסקוט‪ .‬אבל אני אמרתי לחבר המנהלים שאני משוכנע שתסכים‪".‬‬ ‫הוא חיכה‪ .‬רורק לא אמר מילה‪.‬‬ ‫"אתה מבין את המצב לאשורו‪ ,‬מר רורק?"‬ ‫"כן‪ ",‬ענה רורק‪ .‬עיניו היו מושפלות‪ .‬הוא הביט בשרטוטיו‪.‬‬ ‫"נו?"‬ ‫רורק לא ענה‪.‬‬ ‫"מר רורק‪ ,‬כן או לא?"‬ ‫רורק נשא את ראשו‪ .‬עיניו היו עצומות‪.‬‬ ‫"לא‪ ",‬ענה‪.‬‬ ‫כעבור שתיקה ארוכה שאל יושב הראש‪:‬‬ ‫"אתה מבין מה אתה עושה?"‬ ‫"בהחלט‪ ",‬אמר לו רורק‪.‬‬ ‫"אלוהים אדירים!" קרא לפתע ויילדר‪" .‬אתה לא מבין איזה פרויקט עצום זה? אדם צעיר‬ ‫כמוך‪ ,‬לא תהיה לך עוד הזדמנות שכזאת‪ ...‬לעזאזל‪ ,‬אני אומר את זה בפה מלא‪ :‬אתה זקוק‬ ‫לעבודה הזאת! אני יודע שאתה זקוק לה מאוד!"‬ ‫רורק אסף את התוכניות מהשולחן‪ ,‬גילגל והניח אותן מתחת לזרועו‪.‬‬ ‫"זה מטורף!" נאנח ויילדר‪" .‬אני רוצה אותך‪ .‬כולנו מעוניינים בבניין שלך‪ .‬אתה זקוק‬ ‫לעבודה‪ .‬אתה מוכרח להיות קנאי כל כך ונטול אנוכיות?"‬ ‫"מה?" שאל רורק בתדהמה‪.‬‬ ‫"קנאי ונטול אנוכיות‪".‬‬ ‫רורק חייך‪ .‬הוא הציץ בשרטוטים שמתחת לזרועו‪ .‬מרפקו נע קלות והצמיד אותם אל‬ ‫גופו‪ .‬הוא אמר‪:‬‬ ‫"זה היה המעשה האנוכי ביותר שראית מימיך‪".‬‬ ‫רורק חזק למשרדו‪ .‬הוא אסף את מכשירי השרטוט ואת מעט החפצים שהיו לו שם‪ .‬הכול‬ ‫הצטרף לצרור אחד שנשא מתחת לזרועו‪ .‬הוא נעל את הדלת ומסר את המפתח למתווך‬ ‫הדירות‪ .‬הוא הלך אל ביתו והשאיר בו את החבילה‪ .‬לאחר מכן פנה אל ביתו של מייק‬

‫דוניגן‪.‬‬ ‫"לא?" שאל מייק‪ ,‬לאחר שהעיף בו מבט אחד‪.‬‬ ‫"לא‪ ",‬אמר לו רורק‪.‬‬ ‫"מה קרה?"‬ ‫"אספר לך בפעם אחרת‪".‬‬ ‫"בני זונות!"‬ ‫"אין דבר‪ ,‬מייק‪".‬‬ ‫"ומה יהיה עם המשרד?"‬ ‫"סגרתי אותו‪".‬‬ ‫"לתמיד?"‬ ‫"לעת עתה‪".‬‬ ‫"שילכו כולם לעזאזל‪ ,‬ג'ינג'י! שילכו כולם לעזאזל!"‬ ‫"שתוק‪ .‬אני זקוק לעבודה‪ ,‬מייק‪ .‬תוכל לעזור לי?"‬ ‫"אני?"‬ ‫"אני לא מכיר אף אחד בתחום‪ .‬כלומר‪ ,‬אף אחד שירצה להעסיק אותי‪ .‬אתה מכיר את‬ ‫כולם‪".‬‬ ‫"מה זאת אומרת בתחום? על מה אתה מדבר?"‬ ‫"על עבודות בנייה‪ .‬קבלנות‪ .‬כמו שעשיתי בעבר‪".‬‬ ‫"מה‪ ,‬עבודה של פועל פשוט?"‬ ‫"כן‪ ,‬עבודה של פועל פשוט‪".‬‬ ‫"השתגעת! אידיוט שכמוך‪".‬‬ ‫"מספיק עם זה‪ ,‬מייק‪ .‬תשיג לי עבודה?"‬ ‫"אבל למה? אתה יכול למצוא משרה טובה במשרד של אדריכל‪ .‬אתה יודע שתוכל‪".‬‬ ‫"אני לא רוצה‪ ,‬מייק‪ .‬לעולם לא‪".‬‬ ‫"למה לא?"‬ ‫"אני לא רוצה לגעת בזה יותר‪ .‬אני לא רוצה לראות את זה יותר‪ .‬אני לא רוצה לעזור להם‬ ‫לעשות את מה שהם עושים‪".‬‬ ‫"אז תמצא עבודה נחמדה ונקייה בתחום אחר‪".‬‬ ‫"בעבודה נחמדה ונקייה אצטרך לחשוב‪ .‬אני לא רוצה לחשוב‪ .‬לא בדרך שלהם‪ .‬בכל‬ ‫מקום שאגיע אליו אצטרך לחשוב בדרך שלהם‪ .‬אני רוצה עבודה שלא אצטרך לחשוב בה‪".‬‬ ‫"אדריכלים לא עובדים בעבודה של פועלים פשוטים‪".‬‬ ‫"זה כל מה שמסוגל לעשות האדריכל הזה‪".‬‬ ‫"אתה רוצה שאני אצרף אותך לקבוצת בנייה כאן בעיר? זה מה שאתה רוצה?"‬ ‫"זה מה שאני רוצה‪".‬‬ ‫"לעזאזל איתך! אני לא יכול! אני לא מוכן!"‬ ‫"למה לא?"‬

‫"ג'ינג'י‪ ,‬אתה רוצה להציג את עצמך לראווה‪ ,‬כדי שכל הבני זונות מהעיר יסתכלו עליך?‬ ‫כדי שידעו שהצליחו להשפיל אותך עד כדי כך? כדי שיוכלו לשמוח לאידך?"‬ ‫רורק צחק‪.‬‬ ‫"מייק‪ ,‬לדעה שלהם אין שום משמעות בעיני‪ .‬למה שאתה תתחשב בה?"‬ ‫"אני לא ארשה לך‪ .‬אני לא אתן ַלבני זונות את ההנאה הזאת‪".‬‬ ‫"מייק‪ ",‬ענה לו רורק ברוך‪" ,‬אין לי דרך אחרת‪".‬‬ ‫"בטח שיש‪ .‬כבר אמרתי לך‪ .‬עכשיו תקשיב קצת לדברי היגיון‪ .‬יש לי מספיק כסף גם‬ ‫בשבילך עד ש‪"...‬‬ ‫"אני אגיד לך את מה שאמרתי גם לאוסטן הלר‪ :‬אם תנסה להציע לי כסף‪ ,‬זה יהיה הסוף‬ ‫לידידות בינינו‪".‬‬ ‫"אבל למה?"‬ ‫"אל תתווכח איתי‪ ,‬מייק‪".‬‬ ‫"אבל‪"...‬‬ ‫"אני מבקש ממך טובה גדולה יותר מכסף‪ .‬אני רוצה עבודה‪ .‬אל תרחם עלי‪ .‬אני לא מרחם‬ ‫על עצמי‪".‬‬ ‫"אבל‪ ...‬לאן אתה הולך‪ ,‬ג'ינג'י?"‬ ‫"אני לא הולך‪".‬‬ ‫"התכוונתי‪ ...‬בעתיד?"‬ ‫"אחסוך כסף ואז אחזור‪ .‬או שאולי מישהו יזמין אותי לבנות עבורו‪ ,‬עוד לפני שזה יקרה‪".‬‬ ‫מייק הביט בו‪ .‬הוא ראה בעיניו של רורק דבר־מה שרורק ודאי לא רצה שיימצא בהן‪.‬‬ ‫"בסדר‪ ,‬ג'ינג'י‪ ",‬אמר לו בחיבה‪.‬‬ ‫הוא חשב על כך ארוכות‪ ,‬ואז אמר‪:‬‬ ‫"שמע‪ ,‬ג'ינג'י‪ ,‬אני לא מוכן למצוא לך עבודה בעיר‪ .‬אני לא יכול‪ .‬הבטן שלי מתהפכת‬ ‫כשאני רק חושב על זה‪ .‬אבל אוכל למצוא לך משהו אחר‪".‬‬ ‫"בסדר‪ .‬אני מוכן לעשות הכול‪ .‬לי זה לא משנה‪".‬‬ ‫"תקופה ארוכה עבדתי אצל כל הקבלני־מחמד של הבן זונה ההוא‪ ,‬פרנקון‪ .‬אני מכיר את‬ ‫כל מי שעבד אצלו אי־פעם‪ .‬יש לו מחצבת גרניט בקונטיקט‪ .‬אחד ממנהלי העבודה הוא‬ ‫חבר טוב שלי‪ .‬הוא נמצא כרגע בעיר‪ .‬עבדת פעם במחצבה?"‬ ‫"פעם‪ .‬מזמן‪".‬‬ ‫"אתה חושב שזה ימצא חן בעיניך?"‬ ‫"בטח‪ ,‬למה לא‪".‬‬ ‫"אלך להיפגש איתו‪ .‬לא נספר לו מי אתה‪ ,‬רק שאתה חבר שלי‪".‬‬ ‫"תודה‪ ,‬מייק‪".‬‬ ‫מייק הושיט את ידו אל מעילו‪ ,‬ואז צנחו ידיו שוב‪ .‬הוא השפיל את מבטו אל הרצפה‪.‬‬ ‫"ג'ינג'י‪"...‬‬ ‫"הכול יהיה בסדר‪ ,‬מייק‪".‬‬

‫רורק חזר לביתו‪ .‬הרחוב היה אפל ונטוש‪ .‬רוח חזקה נשבה‪ .‬הוא חש בקור ששרק סביבו‬ ‫והלם בלחייו‪ .‬זאת היתה העדות היחידה לזרם שחתך באוויר‪ .‬שום דבר לא זע בפרוזדור‬ ‫האבן שמסביבו‪ .‬לא היו בו עצים שיכלו לנוע‪ ,‬גם לא וילונות וגגונים; היו רק גושי אבן‬ ‫עירומים‪ ,‬זכוכית‪ ,‬אספלט ופינות חדות‪ .‬היה מוזר לחוש בתנועה העזה על פניו‪ .‬בפח‬ ‫האשפה שבפינה רישרש לו גיליון ישן של עיתון והכה בתזזיתיות ברשת ברזל‪ .‬הרוח נעשתה‬ ‫כך מוחשית יותר‪.‬‬ ‫כעבור יומיים‪ ,‬בשעות הערב‪ ,‬נסע רורק לקונטיקט‪.‬‬ ‫פעם אחת בלבד הסב את ראשו לאחור והתבונן מבעד לחלון הרכבת בקו הרקיע שהופיע‬ ‫לנגד עיניו‪ָ ,‬תחום לכמה רגעים בחלונות הקרון‪ .‬שעות בין הערביים העלימו מהבניינים את‬ ‫הפרטים הקטנים‪ .‬הם התרוממו כמו עמודים של פורצלן רך וכחול — לא גוון של דברים‬ ‫אמיתיים‪ ,‬אלא של ערב ושל מרחק‪ .‬הם התרוממו אל על בקווי מתאר חשופים‪ ,‬כמו תבניות‬ ‫שמחכות שימלאו אותן‪ .‬המרחק היטיב עם מראה העיר‪ .‬העמודים הבודדים התנשאו אל על‪,‬‬ ‫כאילו אינם מתאימים לקנה המידה של שאר הארץ‪ .‬הם באו מתוך עולמם שלהם ונשאו אל‬ ‫השמים את ההכרזה שהאדם מסוגל לעשות הכול‪ .‬הם היו רק תבניות ריקות‪ .‬האדם השיג‬ ‫הישגים כה רבים‪ ,‬והוא יכול להמשיך הלאה‪ .‬העיר שעל קו האופק נשאה שאלה — והבטחה‪.‬‬ ‫נקודות אור דקות כראשי סיכות נצצו בחלונות של מסעדת "כוכב הגג"‪ ,‬על ראשו של‬ ‫אחד המגדלים המפורסמים‪ .‬ואז פנתה הרכבת בעיקול והעיר נעלמה מהעין‪.‬‬ ‫באותו ערב נערכה ארוחת ערב חגיגית במסעדת "כוכב הגג" לכבוד כניסתו של פיטר‬ ‫קיטינג כשותף מלא לחברה‪ ,‬שתיקרא מעתה ואילך "פרנקון את קיטינג"‪.‬‬ ‫גאי פרנקון ישב ליד השולחן הארוך‪ ,‬שנראה כמכוסה ביריעה של אור — לא במפה‪.‬‬ ‫משום־מה לא הטרידו אותו הלילה פסי הכסף שהופיעו בצדעיו המאפירים; הם ריצדו על‬ ‫רקע שערו השחור והעניקו לו מראה נקי ואלגנטי‪ ,‬כמו לובן חולצתו הצחה על רקע חליפת‬ ‫הערב השחורה שלבש‪ .‬על כיסא הכבוד ישב פיטר קיטינג‪ .‬הוא נשען לאחור בכתפיים‬ ‫זקופות וחבק בידו גביע משקה‪ .‬תלתליו השחורים הבהיקו על מצחו הלבן‪ .‬בדומייה‬ ‫שהשתררה בחדר לא חשו האורחים לא קנאה‪ ,‬לא תרעומת ולא זעם‪ .‬לא היתה בהם אלא‬ ‫תחושה של אחווה‪ ,‬אל מול הצעיר החיוור והנאה‪ ,‬שנראה רציני עד מאוד‪ ,‬כאילו עמד בפני‬ ‫המיסה הראשונה שלו בכנסייה‪ .‬רלסטון הולקומב קם כדי לדבר‪ .‬הוא החזיק בידו כוסית‪.‬‬ ‫הוא הכין נאום‪ ,‬אבל נדהם לשמוע את עצמו אומר משהו אחר לחלוטין‪ ,‬בגילוי לב מוחלט‪.‬‬ ‫הוא אמר‪:‬‬ ‫"כולנו אפוטרופוסים של מלאכה אנושית נשגבת‪ .‬אולי המלאכה הנשגבת ביותר שידע‬ ‫האדם‪ .‬השגנו רבות‪ ,‬וגם טעינו הרבה‪ .‬אבל במלוא הענווה‪ ,‬כולנו נכונים לפנות את הדרך‬ ‫ליורשינו‪ .‬כולנו בני אנוש‪ ,‬וכולנו מחפשים את דרכנו‪ .‬אבל אנחנו מחפשים אחר האמת‪,‬‬ ‫ובלבנו הכוונות הטובות ביותר‪ .‬כולנו מחפשים את כל מה שנשגב במין האנושי‪ .‬זהו המסע‬ ‫הגדול שלנו‪ .‬לחיי עתידה של האדריכלות האמריקנית!"‬

‫שער שני‬ ‫ֶאלזווֹ רת' מ' טוּ הי‬

‫‪1‬‬ ‫לקפוץ את אגרופיו בכוח‪ ,‬כאילו דבק עור ידיו אל הפלדה שאחז — לשמור על רגליים‬ ‫יציבות‪ ,‬לחוצות חזק אל הקרקע‪ ,‬והסלע השטוח משיב לו בלחץ נגדי על סוליות מגפיו —‬ ‫לא לחוש בקיומו של גופו‪ ,‬אלא רק בגושי המתיחות פה ושם‪ ,‬בברכיו‪ ,‬במפרקי ידיו‪,‬‬ ‫בכתפיו‪ ,‬בפטיש האוויר שהחזיק — לחוש את הרעד הארוך והעוויתי — לחוש את הרעד‬ ‫בבטנו ובריאותיו‪ ,‬את הקווים הישרים של מדפי הסלע שלפניו‪ ,‬שנמסו והפכו לרצועות‬ ‫מרטיטות — לחוש שהקדיחה וגופו מתלכדים יחדיו לנקודה אחת של לחץ אדיר‪ ,‬כשקדח‬ ‫הפלדה חודר עמוק לתוך הגרניט‪ .‬בזה הסתכמו כל חייו של הווארד רורק בכל יום‬ ‫מהחודשיים שחלפו‪.‬‬ ‫הוא עמד על האבן החמה בשמש הקופחת‪ .‬פניו נצרבו לגוון של ארד‪ .‬חולצתו דבקה לגבו‬ ‫בטלאים ארוכים ולחים של זיעה‪ .‬המחצבה התנשאה סביבו במדפי סלע שטוחים שנשברו זה‬ ‫אל זה‪ .‬זה היה עולם בלי קימורים‪ ,‬בלי עשב‪ ,‬בלי רגבי אדמה‪ ,‬עולם פשוט של משטחי אבן‪,‬‬ ‫של זוויות ושל קצוות חדים‪ .‬האבן לא נוצרה לאיטה במשך מאות אלפי שנים של משקעים‪,‬‬ ‫רוחות ושיטפונות‪ .‬היא נוצרה מחומר מותך שביעבע אי־שם במעמקים לא־נודעים‪ .‬היא‬ ‫נדחקה בפרץ אדיר מתוך האדמה ועדיין נשאה בצורתה סימני אלימות‪ ,‬שונים מאלה שיצרו‬ ‫כעת הגברים שעמדו על מדפי הסלע‪.‬‬ ‫המשטחים הישרים עמדו כעדות לעוצמת החיתוך; כל מהלומה הונחתה בקו ישר ובוטח‪,‬‬ ‫והאבן העיקשת נכנעה ונסדקה‪ .‬פטישי האוויר חדרו פנימה בלחץ מתמיד ועקבי‪ ,‬והצלילים‬ ‫הצורמים חדרו פנימה לתוך העצבים‪ ,‬לתוך הגולגולת‪ ,‬כאילו היו המכשירים הרוטטים‬ ‫מבקעים לאיטם גם את הסלע וגם את הגברים שהחזיקו בהם‪.‬‬ ‫הוא אהב את העבודה‪ .‬לעתים הרגיש שזו בעצם תחרות היאבקות בין שריריו לבין הגרניט‪.‬‬ ‫בלילות היה צונח עייף‪ .‬הוא אהב את הריקנות של גופו המותש‪.‬‬ ‫מדי ערב היה גומא ברגל את שלושת הקילומטרים שבין המחצבה לעיירה הקטנה‬ ‫ששימשה לפועלים כבית‪ .‬אדמת היערות שחצה היתה חמימה ורכה מתחת לרגליו‪ .‬זו היתה‬ ‫הרגשה מוזרה‪ ,‬אחרי יום ארוך על רכסי הגרניט‪ .‬מדי ערב היה מחייך אל ההנאה החדשה‬ ‫הזאת‪ .‬הוא היה משפיל את מבטו אל רגליו המוחצות פני שטח‪ ,‬שנכנעו והשלימו עם‬ ‫העקבות המטושטשים שהותיר מאחוריו‪.‬‬ ‫בעליית הגג שבה התגורר היה חדר אמבטיה‪ .‬הצבע התקלף מזמן מעל רצפת העץ‪,‬‬ ‫והלוחות החשופים היו לבנים־אפורים‪ .‬הוא שכב באמבטיה שעה ארוכה והניח למים הקרים‬

‫לספוג את אבק האבן שכיסה את עורו‪ .‬הוא הניח לראשו להישען לאחור‪ ,‬על שפת האמבט‪,‬‬ ‫ועצם את עיניו‪ .‬בעוצמת תשישותו היתה הקלה בפני עצמה‪ .‬היא לא הניחה לו לחוש דבר‪,‬‬ ‫פרט לתענוג האיטי של התפרקות המתח שהיה אצור בשריריו‪.‬‬ ‫את ארוחותיו אכל במטבח‪ ,‬עם שאר פועלי המחצבה‪ .‬הוא ישב לבדו בשולחן שבפינה‪.‬‬ ‫אדי השמן‪ ,‬שרחשו תמיד מעל כירת הגז‪ ,‬הסתירו את שאר החדר מאחורי ערפילים דביקים‪.‬‬ ‫הוא מיעט באכילה והרבה בשתיית מים‪ .‬הנוזל הקריר והנוצץ שבכוס הנקייה היה משכר‪.‬‬ ‫הוא ישן בתוך תיבת עץ קטנה מתחת לגג‪ .‬קורות התקרה נטו בשיפוע מעל מיטתו‪ .‬כשירד‬ ‫גשם‪ ,‬שמע כל טיפה מתנפצת על הרעפים‪ .‬הוא נדרש למאמץ כדי להבין מדוע אינו מרגיש‬ ‫את הגשם צונח על גופו‪.‬‬ ‫לפעמים‪ ,‬אחרי ארוחת הערב‪ ,‬היה מטייל ביערות שמאחורי הבית‪ .‬הוא היה משתרע על‬ ‫הקרקע‪ ,‬נוטע את מרפקיו ותומך את סנטרו בידיו‪ .‬הוא היה מביט בעורקים של גבעולי‬ ‫העשב הירוק שצמח מתחת לפניו‪ .‬הוא היה נושף עליהם ומביט בקצוות הרוטטים עד שעצרו‬ ‫את תנועתם‪ .‬ואז היה מתגלגל על גבו ומרגיש בחמימות של הקרקע מתחתיו‪ .‬גבוה מעליו‪,‬‬ ‫העלים עדיין היו ירוקים‪ ,‬אבל הצבע היה דחוס וכבד‪ ,‬כאילו השקיע את כוחו במאמץ אחרון‬ ‫ומרוכז‪ ,‬לפני שתרד החשכה ותמס אותו‪ .‬העלים נתלו בלי תנועה על רקע שמים בגוון לימון‬ ‫ממורק‪ .‬חיוורונם הבוהק הדגיש את דעיכת האור‪ .‬הוא לחץ את גבו ואת מותניו אל הקרקע‬ ‫שמתחתיו‪ .‬היא התנגדה‪ ,‬אך לבסוף נכנעה; זה היה ניצחון דומם‪ ,‬והוא חש בעונג עמום‬ ‫בשרירי רגליו‪.‬‬ ‫לעתים היה מתיישב ונשאר בלי ניע דקות ארוכות‪ .‬ואז היה מחייך‪ ,‬חיוך של תליין‬ ‫המתבונן בקורבנו‪ .‬הוא הירהר בימים שחלפו על פניו‪ ,‬בבניינים שהיה יכול לבנות‪ ,‬שהיה‬ ‫עליו לבנות‪ ,‬שאולי לעולם לא יבנה‪ .‬בסקרנות אדישה וקרה היה מבחין בהופעתו הבלתי‬ ‫קרואה של כאב‪ ,‬בלב נחמץ‪ .‬הוא אמר לעצמו‪ :‬הנה זה בא‪ .‬הוא חיכה לראות כמה זמן יימשך‬ ‫הכאב‪ .‬הוא נהנה הנאה מוזרה כשצפה מן הצד במלחמתו בכאב והיה מסוגל לשכוח שמדובר‬ ‫בסבלו שלו‪ .‬הוא היה מסוגל לחייך בבוז‪ ,‬בלי לחוש שהוא לועג לכאבו שלו‪ .‬רגעים שכאלה‬ ‫היו נדירים‪ .‬אבל כשהגיעו‪ ,‬הוא הרגיש בדיוק כפי שהרגיש במחצבה‪ :‬שהוא חייב לקדוח‪,‬‬ ‫לנגח את דרכו פנימה לתוך הגרניט‪ ,‬שהוא חייב לפוצץ את הדבר הזה שהיה בתוכו והתעקש‬ ‫לעורר בו רחמים עצמיים‪.‬‬ ‫דומיניק פרנקון התגוררה באותו קיץ לבדה בבית הנופש הקולוניאלי של אביה‪ ,‬כחמישה‬ ‫קילומטרים מעיירת המחצבה‪ .‬היא לא קיבלה אורחים‪ .‬איש אחזקה זקן ואשתו היו האנשים‬ ‫היחידים שראתה‪ ,‬וגם אותם לא לעתים קרובות‪ ,‬ורק מתוך הכרח‪ .‬הם גרו במרחק־מה‬ ‫מהבית‪ ,‬ליד האורווה‪ .‬איש האחזקה טיפל בקרקע ובסוסים; אשתו טיפלה בבית ובישלה‬ ‫לדומיניק ארוחות‪.‬‬ ‫את הארוחות הגישה האישה באותה רצינות אדיבה שאליה הורגלה כשאמה של דומיניק‬ ‫עדיין היתה בחיים וישבה בראש השולחן‪ ,‬בין אורחיה‪ ,‬בחדר האוכל הענק‪ .‬לעת ערב היתה‬ ‫דומיניק מוצאת את מקומה הבודד ליד השולחן‪ ,‬ערוך כמו לקראת נשף רשמי‪ .‬נרות דלקו‪,‬‬

‫ולשונות האש הצהבהבות עמדו זקופות בלי תנועה‪ ,‬כמו חניתות מתכת ממורקות של משמר‬ ‫כבוד‪ .‬האפלולית הגדילה את החדר לאולם‪ ,‬והחלונות הגדולים התנשאו מעליו כמו סטיו‬ ‫שטוח של זקיפים‪ .‬גביע רדוד מבדולח עמד בתוך בריכת אור במרכז השולחן‪ ,‬וחבצלת מים‬ ‫יחידה פרשה את עלי הכותרת הלבנים שלה סביב לבה הצהוב‪ ,‬כמו טיפה של שעוות נר‪.‬‬ ‫הזקנה הגישה את האוכל בדומייה ונעלמה מהבית מיד לאחר שסיימה את תפקידה‪.‬‬ ‫כשעלתה דומיניק לחדר השינה‪ ,‬מצאה את קפלי הכותנה העדינים של כתונת הלילה שלה‬ ‫פרושים על המיטה‪ .‬בבוקר נכנסה לחדר הרחצה וראתה שהאמבט השקוע ברצפה מלא‬ ‫במים‪ .‬באוויר נישא ריח היקינתון של מלחי האמבט שאהבה‪ .‬המרצפות הממורקות של‬ ‫חרסינה כחולה נצצו מתחת לרגליה‪ ,‬והמגבות העצומות היו פרושות כמו מפלי שלג‪ ,‬מוכנות‬ ‫לעטוף את גופה — וכל זאת‪ ,‬בלי ששמעה הלמות צעדים ובלי שהורגשה תכונה בבית‪.‬‬ ‫האישה הזקנה טיפלה בדומיניק בכפפות של משי‪ ,‬בדיוק כמו שטיפלה בכלי הזכוכית‬ ‫הוונציאנית שנחו בארונות בטרקלין‪ .‬דומיניק העבירה חורפים וקיצים רבים מוקפת באחרים‪,‬‬ ‫רק כדי לחוש בודדה‪ ,‬והניסוי הזה בבדידות של ממש הילך עליה קסם ונראה כמו בגידה‪,‬‬ ‫כאילו נכנעה לחולשה שמעולם לא הרשתה לעצמה‪ .‬חולשת ההנאה‪ .‬היא פשטה את‬ ‫זרועותיה והניחה להן ליפול בעצלתיים‪ .‬היא חשה בכבדות המתוקה והמנומנמת מעל‬ ‫למרפקיה‪ ,‬כמו אחרי כוס המשקה הראשונה‪ .‬היא היתה ערה לתחושה של שמלות הקיץ על‬ ‫גופה‪ ,‬לחיכוך הבד על ברכיה ועל ירכיה כשנעה‪ ,‬חיכוך שהגביר את המודעות‪ ,‬לא ַל ַּבד‬ ‫עצמו‪ ,‬אלא לברכיה ולירכיה‪.‬‬ ‫הבית עמד בדד בתוך שטח רחב ידיים‪ ,‬ומאחוריו היערות‪ .‬השכנים הקרובים ביותר היו‬ ‫סוסה בדרכים ארוכות ונטושות‪ ,‬במורד שבילים‬ ‫ּ‬ ‫רחוקים קילומטרים ממנה‪ .‬היא רכבה על‬ ‫חבויים שהובילו לשום מקום‪ .‬עלים נצצו בשמש‪ ,‬וזרדים התפצחו ברוח שעירבלה דהרתה‪.‬‬ ‫מדי פעם היתה נשימתה נעתקת בתחושה שמשהו נפלא וקטלני עלול לחכות לה מעבר‬ ‫לפינה‪ .‬היא לא ידעה לזהות למה בדיוק היא מצפה; היא לא ידעה אם זה מראה‪ ,‬אדם או‬ ‫אירוע‪ .‬היא זיהתה רק את טיבה של אותה ציפייה — את תחושת העונג המשחיתה‪.‬‬ ‫לפעמים היתה יוצאת מהבית וצועדת קילומטרים רבים‪ ,‬בלי להציב לעצמה מטרה או‬ ‫שעת חזרה‪ .‬מכוניות חלפו על פניה בכביש; התושבים של עיירת המחצבה זיהו אותה וקדו‬ ‫לה; היא היתה בעלת הטירה באזור‪ ,‬בדיוק כמו אמה לפני שנים רבות‪ .‬היא ירדה מהכביש‪,‬‬ ‫פנתה אל היערות והמשיכה בדרכה‪ .‬ידיה היטלטלו לצדי גופה‪ ,‬ראשה היה משוך לאחור‬ ‫ומבטה קבוע בצמרות‪ .‬היא ראתה עננים ששטו מאחורי העלים‪ ,‬ונדמה שהעץ הענק שלפניה‬ ‫נע והתכופף‪ ,‬מוכן ליפול ולמחוץ אותה תחתיו‪ .‬היא נעצרה וחיכתה‪ .‬ראשה היה מוטה‬ ‫לאחור וגרונה מתוח‪ .‬היא הרגישה שהיא רוצה להימחץ‪ ,‬ואז משכה בכתפיה והמשיכה‬ ‫הלאה‪ .‬בקוצר רוח העיפה מדרכה ענפים עבים והניחה להם לשרוט את זרועותיה החשופות‪.‬‬ ‫היא המשיכה לצעוד עוד זמן רב‪ ,‬גם אחרי שלא נשאר לה כוח‪ ,‬ודירבנה את עצמה להתעלם‬ ‫מעייפות שריריה‪ .‬ואז היא נפלה על גבה ושכבה בלי ניע‪ ,‬וזרועותיה ורגליה פשוטות על‬ ‫הקרקע לפניה כמו צלב‪ .‬היא התנשמה בתחושת הקלה‪ .‬היא הרגישה מרוקנת ושטוחה‪ ,‬היא‬ ‫חשה בכובדו של האוויר שלחץ על שדיה‪.‬‬

‫בשעות הבוקר‪ ,‬כשהקיצה משנתה בחדר השינה שלה‪ ,‬היתה שומעת לפעמים את קולות‬ ‫הפיצוץ במחצבת הגרניט‪ .‬היא התמתחה‪ ,‬העיפה את זרועותיה לאחור על כרית המשי הלבנה‬ ‫והאזינה לצלילים‪ .‬אלה היו צלילים של הרס והם מצאו חן בעיניה‪.‬‬ ‫דומיניק יצאה לטייל במחצבה‪ ,‬כי באותו בוקר השמש יקדה יותר מתמיד‪ ,‬והיא ידעה ששם‪,‬‬ ‫במחצבה‪ ,‬יהיה חם עוד יותר; היא לא רצתה לראות אף אחד וידעה ששם‪ ,‬במחצבה‪ ,‬תיאלץ‬ ‫לעמוד מול קבוצת פועלים‪ .‬עצם המחשבה על ביקור במחצבה ביום לוהט שכזה עורר בה‬ ‫בחילה; היא נהנתה מזה‪.‬‬ ‫כשיצאה מתוך היער ועמדה על שפת אגן האבן העצום‪ ,‬הרגישה שנזרקה לתוך חדר‬ ‫הוצאות להורג‪ ,‬אפוף כולו אדים צורבים‪ .‬החום לא הגיע מהשמש‪ ,‬הוא עלה מהפצע שנפער‬ ‫באדמה‪ ,‬מהשתברות הקרניים על רכסי האבן החלקים‪ .‬כתפיה‪ ,‬ראשה וגבה החשופים‬ ‫לשמים נדמו קרירים‪ ,‬אך הבל נשימתה הלוהט של האבן טיפס במעלה רגליה‪ ,‬ליחך את‬ ‫סנטרה‪ ,‬חדר לנחיריה‪ .‬האוויר מלמטה נצץ‪ ,‬וגצים של אש זינקו ממשטחי הגרניט‪ .‬היא‬ ‫דימתה לראות את האבן זעה‪ ,‬מתמוססת‪ ,‬זורמת בקילוחים לבנים של לבה‪ .‬קורנסים ופטישי‬ ‫אוויר ניפצו את דומיית האוויר הכבד‪ .‬זו היתה כמעט תועבה לראות את הגברים שעמדו על‬ ‫מדפי האבן בתוך פיו הפעור של הכבשן‪ .‬הם לא נראו כמו פועלים‪ ,‬הם נראו כמו חבורת‬ ‫אסירים שמשלמת מחיר בל־יתואר על פשע בל־יתואר‪ .‬היא לא יכלה לזוז ממקומה‪.‬‬ ‫היא עמדה‪ ,‬כאילו התגרתה בבור שנפער לרגליה‪ .‬שמלתה הירוקה־תכולה כצבע המים‪,‬‬ ‫פשוטה מדי ויקרה להחריד‪ ,‬קפליה מדויקים כמו שפתה החדה של זכוכית; עקביה הדקים‬ ‫שעמדו נטועים על הסלע; קסדת שערה החלק‪ ,‬המראה השברירי המוגזם שלה על רקע‬ ‫השמים — כל אלה הציגו לראווה את האנינות הקרירה של הגנים המטופחים ושל‬ ‫הטרקלינים שמהם הגיעה‪.‬‬ ‫היא הביטה למטה‪ .‬עיניה נעצרו על רעמת שערו האדמונית של גבר אחד שנשא את ראשו‬ ‫והביט בה‪.‬‬ ‫היא עמדה בלי ניע‪ ,‬כי התחושה הראשונה שהתעוררה בה לא היתה קשורה לראייה‪ ,‬אלא‬ ‫למגע‪ .‬לא נוכחות פיזית‪ ,‬אלא סטירת לחי‪ .‬היא שלחה הצידה יד גמלונית‪ ,‬ואצבעותיה‬ ‫נפרשו באוויר‪ ,‬כאילו ניסו לאחוז בקיר‪ .‬היא ידעה שלא תוכל לזוז‪ ,‬אלא כשירשה לה‪.‬‬ ‫היא ראתה את פיו ואת הבוז האילם שבצורתו‪ .‬היא ראתה את לחייו הכחושות‪ ,‬השקועות;‬ ‫את הברק הקר והטהור של עיניו‪ ,‬שלא היה בהן שמץ רחמים‪ .‬היא ידעה שאלו הפנים היפות‬ ‫ביותר שתראה אי־פעם‪ ,‬כי זו היתה התגלמות פשוטה של כוח‪ .‬בגופה עברה עווית של זעם‪,‬‬ ‫של מחאה‪ ,‬של התנגדות — ושל עונג‪ .‬הוא עמד והתבונן בה מלמטה; זה לא היה מבט‪ ,‬זו‬ ‫היתה הכרזת בעלות‪ .‬היא חשבה לעצמה שעליה לשוות לפניה תגובה ראויה‪ .‬במקום זאת‪,‬‬ ‫הביטה באבק האבן שכיסה את זרועותיו השזופות‪ ,‬בחולצה הלחה שנדבקה אל צלעותיו‪,‬‬ ‫בקווי רגליו הארוכות‪ .‬ואז נזכרה באותם פסלים גבריים שחיפשה תמיד‪ .‬היא תהתה איך‬ ‫ייראה בעירום‪ .‬היא ראתה אותו מתבונן בה‪ ,‬כאילו קרא את מחשבותיה‪ .‬היא חשבה שמצאה‬ ‫לעצמה מטרה בחיים‪ :‬להפנות אל האיש הזה שנאה פתאומית ויוקדת‪.‬‬

‫היא זזה ראשונה‪ .‬היא הפנתה אליו את גבה והתרחקה‪ .‬היא הבחינה על השביל שלפניה‬ ‫במנהל העבודה במחצבה ונופפה לעברו‪ .‬האיש מיהר לברך אותה‪" .‬מיס פרנקון!" קרא‪" .‬מה‬ ‫שלומך‪ ,‬מיס פרנקון!"‬ ‫היא קיוותה שדבריו הידהדו אל הגבר שלמטה‪ .‬לראשונה בחייה שמחה להיות מיס‬ ‫פרנקון‪ ,‬שמחה על מעמדו ועל רכושו של אביה‪ ,‬שתמיד תיעבה‪ .‬ופתאום נזכרה שאותו גבר‬ ‫שעומד למטה אינו אלא פועל פשוט‪ ,‬רכושו של בעל המקום הזה‪ ,‬והיא הרי כמעט בעלת‬ ‫המקום הזה‪.‬‬ ‫מנהל העבודה עמד לפניה בהדרת כבוד‪ .‬היא חייכה אליו ואמרה‪:‬‬ ‫"אני מניחה שביום מן הימים אירש את המחצבה הזאת‪ ,‬אז חשבתי שאולי הגיע הזמן‬ ‫להתעניין בה קצת‪ ".‬המנהל הוביל אותה בשביל למטה‪ ,‬פרש בפניה את ממלכתו והסביר את‬ ‫שיטת העבודה‪ .‬היא הלכה אחריו עד לקצה השני של המחצבה‪ ,‬ירדה אל העמק הירוק‬ ‫והמאובק של צריפי הציוד וצפתה במכונות לא מוכרות‪ .‬היא חיכתה שיעבור פרק הזמן‬ ‫ההולם‪ ,‬ואז חזרה בגפה אל קצה אגן הגרניט‪.‬‬ ‫היא ראתה אותו ממרחק‪ .‬הוא עבד‪ .‬היא ראתה קווצת שיער אדמונית שצנחה על פניו‬ ‫והיטלטלה עם תנודות פטיש האוויר‪ .‬היא חשבה — קיוותה — שתנודות הפטיש מכאיבות‬ ‫לו‪ ,‬מייסרות את גופו‪ ,‬מטלטלות את קרביו‪.‬‬ ‫כשעמדה על הסלעים שמעליו‪ ,‬הרים שוב את ראשו והביט בה‪ .‬היא לא שמה לב שהבחין‬ ‫בה מתקרבת‪ .‬הוא הביט למעלה כאילו ציפה לראות אותה שם‪ ,‬כאילו ידע שתחזור‪ .‬היא‬ ‫ראתה על פניו צל של חיוך‪ ,‬מעליב יותר ממילים‪ .‬והוא התמיד בחוצפתו כשהישיר אליה‬ ‫מבט‪ .‬הוא סירב לנוע‪ ,‬סירב לוותר ולפנות הצידה‪ ,‬סירב להכיר בעובדה שאין לו זכות‬ ‫להתבונן בה כך‪ .‬לא זו בלבד שנטל לעצמו את החירות לעשות כן‪ ,‬אלא אמר לה במבטו‬ ‫שהיא זו שהעניקה לו אותה‪.‬‬ ‫היא פנתה חדות‪ ,‬המשיכה לצעוד על המדרון המסולע והתרחקה מהמחצבה‪.‬‬ ‫היא לא זכרה את עיניו וגם לא את פיו‪ ,‬אלא דווקא את ידיו‪ .‬משמעותו של אותו יום כאילו‬ ‫נחרתה בזיכרונה בתמונה אחת בלבד‪ :‬באותו רגע פשוט‪ ,‬שידו נחה על הגרניט‪ .‬היא שבה‬ ‫וראתה זאת בעיני רוחה‪ ,‬את כריות האצבעות הלחוצות אל האבן‪ ,‬את האצבעות הממשיכות‬ ‫את קווי הגידים שנפרשו כמו מניפה ממפרקי ידיו ועד למפרקי אצבעותיו‪ .‬היא חשבה עליו‪,‬‬ ‫אך המראה שחזר אליה שוב ושוב היה תמונת היד המונחת על אבן הגרניט‪ .‬זה הפחיד‬ ‫אותה; היא לא הבינה זאת‪.‬‬ ‫הוא רק פועל פשוט‪ ,‬חשבה לעצמה‪ ,‬שכיר המבצע עבודה של אסיר‪ .‬היא חשבה על כך‬ ‫כשישבה מול מדף הזכוכית של שולחן האיפור שלה‪ .‬היא התבוננה בכלי הבדולח שנחו‬ ‫לפניה‪ .‬הם נראו כמו פסלים מקרח‪ .‬הם הדגישו את שבריריותה הקרה והנהנתנית‪ .‬היא‬ ‫חשבה על גופו המתאמץ‪ ,‬על בגדיו הספוגים אבק וזיעה‪ ,‬על ידיו‪ .‬היא הדגישה את הניגוד‪,‬‬ ‫כי הוא זה שהשפיל אותה‪ .‬היא נשענה לאחור ועצמה את עיניה‪ .‬היא חשבה על כל הגברים‬ ‫המצליחים שדחתה מעליה‪ .‬היא חשבה על הפועל במחצבה‪ .‬היא תהתה אם אי־פעם תישבר‪,‬‬

‫ולא על ידי גבר שהעריצה‪ ,‬אלא דווקא על ידי גבר שתיעבה‪ .‬היא הניחה לראשה לצנוח על‬ ‫זרועה; המחשבה על כך הותירה אותה חלושה מרוב עונג‪.‬‬ ‫יומיים תמימים הניחה לעצמה להאמין שתימלט מהמקום הזה‪ .‬היא מצאה בתיבת הנסיעות‬ ‫שלה כמה עלוני נסיעות‪ ,‬קראה בהם ובחרה אתר נופש‪ ,‬מלון‪ ,‬ואפילו חדר מסוים באותו‬ ‫המלון‪ .‬היא בחרה ברכבת‪ ,‬בספינת הטיולים ואפילו במספר הסוויטה‪ .‬היא מצאה בעיסוק‬ ‫הזה שעשוע מרושע‪ ,‬כי ידעה שלא תעלה על סיפונה של שום ספינה‪ .‬היא תחזור אל אותה‬ ‫מחצבה‪.‬‬ ‫כעבור שלושה ימים חזרה למחצבה‪ .‬היא נעצרה מעל מדף הסלע שעליו עבד ונעצה בו‬ ‫מבטים גלויים‪ .‬כשהרים את ראשו‪ ,‬היא לא הפנתה את מבטה‪ .‬מבטה אמר לו שהיא מבינה‬ ‫את פירוש מעשיה‪ ,‬אבל אינה מכבדת אותו מספיק כדי להסתיר זאת מפניו‪ .‬מבטו שלו אמר‬ ‫לה רק דבר אחד‪ :‬שציפה לבואה‪ .‬הוא המשיך בעבודתו‪ .‬היא חיכתה‪ .‬היא רצתה שיישא‬ ‫אליה את מבטו‪ .‬היא ידעה שגם הוא יודע זאת‪ .‬הוא לא הביט בה שוב‪.‬‬ ‫היא עמדה והתבוננה בידיו‪ ,‬חיכתה לרגע שייגע באבן‪ .‬היא שכחה לגמרי את פטיש האוויר‬ ‫ואת הדינמיט‪ .‬היא נהנתה לחשוב שהוא ניפץ את הגרניט בידיו החשופות‪.‬‬ ‫היא שמעה את מנהל העבודה קורא בשמה וממהר אליה במעלה השביל‪ .‬היא פנתה אליו‬ ‫כשקרב אליה‪.‬‬ ‫"אני אוהבת להביט בגברים בעבודתם‪ ",‬הסבירה לו‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬זה מחזה יפה‪ ,‬נכון?" הסכים האיש‪" .‬הנה רכבת המשא יוצאת לדרכה עם מטען‬ ‫חדש‪".‬‬ ‫היא לא הביטה ברכבת‪ .‬היא ראתה את הגבר שלרגליה מביט לעברה‪ ,‬וצלו של החיוך‬ ‫החצוף שעל פניו סיפר לה שהוא יודע כי אינה רוצה שיביט בה עכשיו‪ .‬היא הפנתה אליו את‬ ‫גבה‪ .‬עיניו של מנהל העבודה סרקו את הבור הפעור ונחו על הגבר שלרגליהם‪.‬‬ ‫"הי‪ ,‬אתה שם למטה!" צעק לעברו‪" .‬משלמים לך כדי שתעבוד או שתנעץ עיניים?"‬ ‫ֵ‬ ‫הוא רכן בדממה מעל פטיש האוויר‪ .‬דומיניק צחקה בקול‪.‬‬ ‫מנהל העבודה אמר‪" :‬הבחורים שם למטה קשוחים‪ ,‬מיס פרנקון‪ ...‬כמה מהם אסירים‬ ‫משוחררים‪".‬‬ ‫"גם ההוא אסיר משוחרר?" שאלה והצביעה‪.‬‬ ‫"קשה לי לומר‪ .‬אני לא מכיר את כולם לפי המראה‪".‬‬ ‫היא קיוותה שיֵ דע לומר לה‪ .‬היא תהתה אם גם היום נוהגים להלקות אסירים בשוט‪ .‬היא‬ ‫קיוותה שכן‪ .‬כשעלתה המחשבה במוחה‪ ,‬נעתקה נשימתה‪ ,‬כפי שהיה קורה לה גם בילדותה‪,‬‬ ‫כשחלמה שהיא נופלת מטה בגרם מדרגות ארוך‪ .‬הפעם הרגישה שבטנה מתהפכת‪.‬‬ ‫היא סבה על עקביה ומיהרה להתרחק‪.‬‬ ‫היא חזרה למחצבה רק כעבור ימים רבים‪ .‬היא ראתה אותו‪ ,‬באורח לא־צפוי‪ ,‬על משטח‬ ‫אבן ישר לצד השביל‪ .‬היא נעצרה במקומה‪ .‬היא לא רצתה להתקרב יותר מדי‪ .‬זה היה מוזר‬ ‫לראותו כך מולה‪ ,‬בלי ההגנה והצידוק שהעניק לה המרחק‪.‬‬

‫הוא עמד והישיר אליה מבט‪ .‬ההבנה ביניהם היתה מעליבה באינטימיות שלה‪ ,‬כי מעולם‬ ‫לא החליפו ביניהם ולו מילה אחת‪ .‬היא הרסה זאת בבת אחת כשפנתה אליו ראשונה‪.‬‬ ‫"למה אתה תמיד נועץ בי מבטים?" שאלה בחריפות‪.‬‬ ‫היא חשה קלה‪ ,‬כי ידעה שמילים הן הדרך הטובה ביותר ליצור ניכור‪ .‬בעצם דבריה‪,‬‬ ‫התכחשה לכל מה שקרה ביניהם‪ .‬לרגע עמד מולה דומם והמשיך להתבונן בה‪ .‬בלבה גאה‬ ‫הפחד שמא לא יענה לה‪ ,‬שיניח לדממה להבהיר לה שאין צורך בתשובה‪ .‬אבל הוא ענה‪:‬‬ ‫"מאותה הסיבה שאת נועצת בי מבטים‪".‬‬ ‫"אין לי מושג על מה אתה מדבר‪".‬‬ ‫"אם לא היה לך מושג‪ ,‬היית נראית המומה יותר וכעוסה פחות‪ ,‬מיס פרנקון‪".‬‬ ‫"אז אתה יודע את שמי?"‬ ‫"הכרזת עליו בקולי קולות‪".‬‬ ‫"אל תהיה חצוף‪ .‬אוכל לדאוג שיפטרו אותך ברגע‪ ,‬אתה יודע‪".‬‬ ‫הוא הפנה את ראשו וחיפש מישהו בצוות שעבד לרגליהם‪" .‬את רוצה שאקרא למנהל‬ ‫העבודה?" שאל‪.‬‬ ‫היא חייכה בבוז‪.‬‬ ‫"לא‪ ,‬ברור שלא‪ .‬זה יהיה פשוט מדי‪ .‬אבל אם אתה יודע מי אני‪ ,‬מוטב שתפסיק לנעוץ בי‬ ‫מבטים כשאני באה לכאן‪ .‬זה עלול להתפרש לא נכון‪".‬‬ ‫"לא נראה לי‪".‬‬ ‫היא הפנתה את מבטה הצידה‪ .‬היא ידעה שהיא חייבת לשלוט בקולה‪ .‬היא הביטה במדפי‬ ‫האבן ושאלה‪" :‬העבודה פה קשה?"‬ ‫"כן‪ .‬מאוד‪".‬‬ ‫"ואתה מתעייף?"‬ ‫"עד כדי תשישות‪".‬‬ ‫"איך ההרגשה?"‬ ‫"בסופו של יום עבודה אני בקושי עומד זקוף‪ .‬בלילות קשה לי להזיז את הזרועות שלי‪.‬‬ ‫אני שוכב במיטה וסופר את השרירים בגופי על פי מספר הכאבים הנפרדים והשונים זה‬ ‫מזה‪".‬‬ ‫היא ידעה פתאום שהוא לא מספר לה על עצמו; הוא דיבר עליה‪ .‬הוא אמר לה דברים‬ ‫שרצתה לשמוע — ושהוא יודע מדוע רצתה לשמוע דווקא את הדברים הללו‪.‬‬ ‫ודאי וקר‪ .‬בה־בעת‪ ,‬השתוקקה למגע בין‬ ‫הכעס גאה בלבה‪ ,‬כעס מלא סיפוק‪ ,‬שכן היה ִ‬ ‫עורה לעורו; השתוקקה שזרועה החשופה תתחכך בזרועו‪ .‬רק לזה התאוותה‪ .‬יותר מזה לא‬ ‫הרחיקה לכת בתשוקתה‪ .‬היא שאלה אותו בשלוות נפש‪:‬‬ ‫"אתה לא שייך לכאן‪ ,‬נכון? אתה לא מדבר כמו פועל‪ .‬מה עשית לפני שבאת לעבוד‬ ‫כאן?"‬ ‫"הייתי חשמלאי‪ .‬שרברב‪ .‬טייח‪ .‬ועוד הרבה דברים‪".‬‬ ‫"למה אתה עובד פה?"‬

‫"בשביל הכסף שאת משלמת לי‪ ,‬מיס פרנקון‪".‬‬ ‫היא משכה בכתפיה‪ ,‬הסתובבה ופנתה לעלות בשביל‪ .‬היא ידעה שהוא עוקב אחריה‬ ‫בלכתה‪ .‬היא לא הביטה לאחור‪ .‬היא המשיכה בדרכה‪ ,‬חצתה את שיפולי המחצבה והסתלקה‬ ‫משם במהירות האפשרית‪ .‬היא לא חזרה אל השביל שהיה עשוי לשוב ולהפגיש אותה עמו‪.‬‬

‫‪2‬‬ ‫דומיניק התעוררה בכל בוקר לאפשרות שהיום יהיה רב־משמעות ושהיא תשיג בו מטרה‬ ‫חשובה‪ :‬זה יהיה היום שבו לא תלך למחצבה‪.‬‬ ‫היא איבדה את החופש שאהבה כל כך‪ .‬היא ידעה שמלחמתה באובססיה הזאת של דחף‬ ‫אחד ויחיד היתה גם היא אובססיבית מטבעה‪ ,‬אבל עם האובססיה הזאת היתה מוכנה‬ ‫להשלים‪ .‬רק בדרך זו היתה מוכנה להניח לו לכוון את חייה‪ .‬היא מצאה סיפוק אפל בכאב —‬ ‫כי הכאב הזה הגיע ממנו‪.‬‬ ‫היא הלכה לבקר שכנים רחוקים‪ ,‬משפחה עשירה ונעימה ששיעממה אותה עד מוות בניו‬ ‫יורק; כל אותו קיץ לא ביקרה איש‪ .‬הם נדהמו ושמחו לראותה‪ .‬היא ישבה בתוך קבוצה של‬ ‫אנשים מכובדים בקצה בריכת השחייה‪ .‬היא הבחינה באווירה האלגנטית שמסביבה‪ .‬היא‬ ‫הבחינה בכבוד שרחשו לה כולם כשפנו אליה‪ .‬היא הציצה בבבואה שהשתקפה אליה מתוך‬ ‫הבריכה‪ :‬היא נראתה ענוגה וסגפנית יותר מכולם‪.‬‬ ‫בהתרגשות זדונית תהתה מה היו אומרים הסובבים אותה לו קראו את מוחה באותו רגע;‬ ‫מה היו אומרים לו ידעו שהיא חושבת על גבר אחד שעבד במחצבה ומדמיינת את גופו‬ ‫באינטימיות יוצאת דופן שאיש אינו מקדיש לגופם של אחרים אלא רק לשלו‪ .‬היא חייכה;‬ ‫רק הזַ כות הקרה שבפניה מנעה מהם לראות את טיבו האמיתי של אותו חיוך‪ .‬היא חזרה‬ ‫לבקר אותם שוב — רק כדי לחשוב אותן מחשבות אל מול הכבוד שרחשו לה‪.‬‬ ‫ערב אחד הציע אחד האורחים להסיע אותה בחזרה לביתה‪ .‬הוא היה משורר צעיר ומבטיח‪.‬‬ ‫הוא היה חיוור ורזה‪ ,‬עם פה רך ורגיש‪ ,‬ועיניים שנפגעו מהיקום כולו‪ .‬היא לא הבחינה‬ ‫במבטי הכיסופים ששלח לעברה שעה ארוכה‪ .‬הם נסעו על הכביש בשעת דמדומים‪ ,‬ופתאום‬ ‫רכן קרוב אליה‪ .‬היא שמעה את קולו לוחש תחינות חסרות כל פשר ששמעה מפי גברים‬ ‫רבים‪ .‬הוא עצר את המכונית‪ .‬היא הרגישה ששפתיו נלחצות אל כתפה‪.‬‬ ‫היא נרתעה לאחור‪ .‬לרגע ישבה בלי ניע; לו זעה‪ ,‬היתה נאלצת להתחכך בו‪ ,‬והיא לא יכלה‬ ‫לשאת את המחשבה שהוא עלול לגעת בה‪ .‬ואז פתחה את הדלת לרווחה‪ ,‬זינקה החוצה‬ ‫וטרקה אותה מאחוריה‪ ,‬כמו כדי למחוק בצליל החבטה את קיומו של הבחור הזה‪ .‬היא רצה‬ ‫כמו עיוורת‪ .‬כעבור זמן־מה הפסיקה לרוץ וצעדה רועדת על הכביש החשוך‪ ,‬עד שראתה את‬ ‫גג ביתה‪.‬‬ ‫היא נעצרה‪ ,‬וכשהביטה סביבה בתדהמה עלתה במוחה מחשבה קוהרנטית ראשונה‪.‬‬ ‫תקריות כאלה אירעו לה לעתים קרובות‪ ,‬אך בעבר היתה תמיד משועשעת‪ .‬מעולם לא‬

‫הרגישה בחילה‪ .‬מעולם לא הרגישה דבר‪.‬‬ ‫היא חצתה לאיטה את המדשאה לכיוון הבית‪ .‬היא שוב נעצרה על המדרגות שהובילו‬ ‫לחדרה‪ .‬היא הירהרה בגבר ההוא מהמחצבה‪ .‬היא חשבה לעצמה במילים ברורות ומנוסחות‬ ‫היטב‪ ,‬שהגבר ההוא מעוניין בה‪ .‬היא ידעה את זה גם קודם‪ ,‬כבר במבט הראשון שהעיף בה‪.‬‬ ‫ועם זאת‪ ,‬מעולם לא הודתה בכך בפני עצמה‪.‬‬ ‫היא צחקה‪ .‬היא הביטה סביבה בהדרו החרישי של הבית‪ .‬הבית העמיד את המילים באור‬ ‫מגוחך‪ .‬היא ידעה שזה לעולם לא יקרה לה‪ .‬והיא ידעה כמה סבל היא מסוגלת להסב לו‪.‬‬ ‫ימים רבים התהלכה בסיפוק בין חדרי ביתה‪ .‬זה היה המבצר שהגן עליה‪ .‬היא שמעה את‬ ‫הדי הפיצוצים מהמחצבה וחייכה‪.‬‬ ‫מצד שני‪ ,‬הרגישה בטוחה ומוגנת מדי‪ .‬התעורר בה הרצון לערער את ביטחונה כדי לחוש‬ ‫בו ביתר שאת‪.‬‬ ‫היא בחרה בלוח השיש שמול האח בחדר השינה שלה‪ .‬היא רצתה לשבור אותו‪ .‬היא כרעה‬ ‫על ברכיה וניסתה לנפץ את השיש‪ ,‬אוחזת פטיש בידה‪ ,‬היא הלמה בו בכוח; זרועה הדקיקה‬ ‫התנופפה גבוה מעל לראשה‪ ,‬ואז צנחה מטה בחוסר אונים פראי‪ .‬הכאב הידהד בעצמות‬ ‫זרועותיה‪ ,‬בכתפיה‪ .‬היא הצליחה לסדוק את השיש לכל אורכו‪.‬‬ ‫היא ירדה אל המחצבה‪ .‬היא ראתה אותו ממרחק וניגשה ישר אליו‪.‬‬ ‫"שלום‪ ",‬אמרה כבדרך אגב‪.‬‬ ‫הוא כיבה את פטיש האוויר‪ .‬הוא נשען על מדף אבן‪" .‬שלום‪ ",‬אמר בתגובה‪.‬‬ ‫"חשבתי עליך‪ ",‬אמרה חרישית‪ .‬היא השתתקה ואז הוסיפה‪ ,‬בנימה קולחת של הזמנה‬ ‫מפתה‪" ,‬יש איזו עבודה שצריך לעשות בבית שלי‪ .‬אתה רוצה להרוויח עוד כסף?"‬ ‫"בוודאי‪ ,‬מיס פרנקון‪".‬‬ ‫"אז תבוא הערב? הדרך לכניסת המשרתים היא מרחוב רידג'ווּ ד‪ .‬אחד מלוחות השיש שליד‬ ‫האח נשבר וצריך להחליף אותו‪ .‬אני רוצה שתוציא אותו ותזמין לוח חדש‪".‬‬ ‫היא ציפתה לכעס או לסירוב‪ .‬הוא רק שאל‪:‬‬ ‫"באיזו שעה לבוא?"‬ ‫"בשבע בערב‪ .‬כמה משלמים לך כאן?"‬ ‫"שישים ושניים סנט לשעה‪".‬‬ ‫"אני בטוחה שאתה שווה כל סנט‪ .‬אני מוכנה לשלם לך אותו תעריף‪ .‬תדע איך להגיע אל‬ ‫הבית?"‬ ‫"לא‪ ,‬מיס פרנקון‪".‬‬ ‫"כל אחד בכפר יֵ דע לומר לך‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬מיס פרנקון‪".‬‬ ‫היא הלכה לדרכה‪ ,‬מאוכזבת‪ .‬היא הרגישה שההבנה הסודית ביניהם אבדה‪ .‬הוא דיבר‬ ‫כאילו ידע שמדובר בעבודה פשוטה בלבד‪ ,‬שיכלה להציע לכל פועל‪ .‬שוב התהפכה בטנה‬ ‫בשל אותה תחושה מעורבת של עונג ובושה שעורר בה תמיד‪ :‬לפתע הבינה שההבנה ביניהם‬ ‫היא אינטימית ומבישה יותר מתמיד דווקא בשל הטבעיות שבה התקבלה הצעתה‬

‫הלא־טבעית‪ .‬העובדה שלא הביע תמיהה גילתה לה עד כמה הוא יודע‪.‬‬ ‫היא ביקשה מאיש האחזקה ומאשתו להישאר בביתה באותו ערב‪ .‬נוכחותם המבוישת‬ ‫השלימה היטב את התמונה של בית אחוזה פיאודלי‪ .‬בשעה שבע בדיוק שמעה את צלצול‬ ‫הפעמון בכניסת המשרתים‪ .‬הזקנה הובילה אותו אל המבואה הגדולה שבחזית הבית‪.‬‬ ‫דומיניק עמדה על גרם המדרגות הרחב‪.‬‬ ‫היא הביטה בו כשהתקרב והישיר אליה מבט‪ .‬היא עמדה במקומה די זמן כדי לרמוז לו‬ ‫שקבלת הפנים היתה מתוכננת ומחושבת היטב‪ .‬היא שינתה את תנוחתה בדיוק ברגע הנכון‪,‬‬ ‫לאחר שהשתכנע‪ .‬ואז אמרה לו‪" :‬ערב טוב‪ ".‬קולה היה שקט וחסכני‪.‬‬ ‫הוא לא ענה‪ ,‬רק קד קלות בראשו ופנה לעלות במדרגות‪ .‬הוא לבש בגדי עבודה‪ ,‬ובידו‬ ‫נשא ארגז כלים‪ .‬תנועותיו היו נמרצות ונינוחות; היתה בהן אנרגיה שלא התאימה לבית הזה‪,‬‬ ‫לגרם המדרגות המלוטש‪ ,‬למעקות העדינים‪ .‬היא חשבה שירגיש לא־שייך בבית‪ .‬אבל דווקא‬ ‫הבית הוא שנראה לא־שייך‪.‬‬ ‫היא החוותה בידה לעבר חדר השינה שלה‪ .‬הוא הלך אחריה בצייתנות ולא טרח להביט‬ ‫סביבו כשנכנס לחדר השינה‪ .‬הוא נכנס פנימה‪ ,‬כאילו נכנס לבית מלאכה‪ ,‬וניגש ישר אל‬ ‫האח‪.‬‬ ‫"הנה הוא‪ ",‬אמרה דומיניק והצביעה על לוח השיש‪.‬‬ ‫הוא לא הגיב‪ .‬הוא כרע ברך‪ ,‬שלף מהארגז טריז מתכת‪ ,‬כיוון את קצהו החד אל הסדק‬ ‫שבלוח‪ ,‬נטל פטיש והלם בו פעם אחת‪ .‬השיש נבקע בסדק ארוך ועמוק‪.‬‬ ‫הוא הציץ בה‪ .‬זה היה המבט שממנו חששה‪ ,‬מבט של צחוק שאינו מזמין תשובה‪ ,‬כי‬ ‫הצחוק לא נראה בו‪ ,‬אלא רק הורגש‪ .‬ואז הוא אמר‪:‬‬ ‫"עכשיו השיש באמת שבור וצריך להחליף אותו‪".‬‬ ‫היא שאלה בקור רוח‪:‬‬ ‫"אתה יודע מהו סוג השיש הזה ואיפה אפשר להזמין אותו?"‬ ‫"כן‪ ,‬מיס פרנקון‪".‬‬ ‫"אתה יכול להמשיך לעקור אותו‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬מיס פרנקון‪".‬‬ ‫היא עמדה בצד והתבוננה במעשיו‪ .‬הצורך הלא־הגיוני להתבונן בתהליך העבודה נראה‬ ‫לה מוזר‪ ,‬כאילו סייעה לו בעיניה‪ .‬רק אז הבינה שפחדה להביט בחדר שמסביבם‪ .‬היא‬ ‫אילצה את עצמה להרים את ראשה‪.‬‬ ‫היא ראתה את המדף שעל שולחן האיפור שלה‪ ,‬את שפת הזכוכית שנצצה באפלולית כמו‬ ‫סרט קטיפה ירוק; את כל כלי הבדולח; וגם זוג נעלי בית לבנות ומגבת תכולה שנחה על‬ ‫הרצפה ליד מראה; זוג גרבונים שהושלכו על מסעד כיסא; כיסוי הסאטן הלבן שעל מיטתה‪.‬‬ ‫חולצתו היתה מרובבת בכתמים לחים וטלאים אפורים של אבק גרניט‪ .‬האבק יצר פסים על‬ ‫זרועותיו‪ .‬היא הרגישה כאילו הוא נגע בכל חפץ בחדר‪ ,‬כאילו האוויר היה בריכה כבדה של‬ ‫מים ששניהם צללו לתוכה‪ ,‬והמים שלחכו את עורו נשאו את המגע עד אליה‪ ,‬ומשם אל כל‬ ‫העצמים שבחדר‪ .‬היא רצתה שיסתכל עליה‪ .‬הוא המשיך לעבוד ולא הרים את ראשו‪.‬‬

‫היא התקרבה אליו ועמדה בשקט מעליו‪ .‬מעולם לא היתה קרובה אליו כל כך‪ .‬היא הביטה‬ ‫בעור החלק של עורפו‪ ,‬הבחינה בכל שערה ושערה‪ .‬היא השפילה את מבטה אל קצה נעלה‪.‬‬ ‫היא אכן היתה שם‪ ,‬על רצפת החדר‪ ,‬רק שני סנטימטרים מגופו‪ .‬כעת נזקקה רק לתנועה‬ ‫אחת‪ ,‬לתנועה קלה מאוד של רגלה‪ ,‬כדי לגעת בו‪ .‬היא נסוגה לאחור‪.‬‬ ‫הוא הניע את ראשו‪ ,‬אבל לא כדי להביט בה‪ .‬הוא שלף כלי עבודה נוסף מהארגז ופנה‬ ‫בחזרה למלאכתו‪.‬‬ ‫היא צחקה בקול‪ .‬הוא נעצר ונשא אליה את ראשו‪.‬‬ ‫"כן?" שאל‪.‬‬ ‫פניה היו רציניות וקולה עדין כשהשיבה לו‪:‬‬ ‫"אוי‪ ,‬מצטערת‪ .‬אולי חשבת שאני צוחקת עליך‪ .‬מובן שלא התכוונתי‪ ".‬ואז הוסיפה‪:‬‬ ‫"לא רציתי להפריע לך‪ .‬אתה בטח רוצה לגמור את העבודה ולהסתלק מפה‪ .‬אתה בטח‬ ‫עייף‪ .‬אבל מצד שני‪ ,‬אני משלמת לך לפי שעה‪ ,‬כך שכדאי לך למתוח את הזמן‪ .‬אולי יש‬ ‫משהו שתרצה לשוחח עליו‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬כן‪ ,‬מיס פרנקון‪".‬‬ ‫"כן?"‬ ‫"אני חושב שהאח הזאת מכוערת מאוד‪".‬‬ ‫"באמת? אבא שלי תיכנן את הבית‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬כמובן‪ ,‬מיס פרנקון‪".‬‬ ‫"אין טעם שתנסה לבקר עבודה של אדריכל‪".‬‬ ‫"אין שום טעם‪".‬‬ ‫"בטח נוכל לבחור נושא אחר‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬מיס פרנקון‪".‬‬ ‫היא התרחקה‪ ,‬התיישבה על מיטתה ונשענה לאחור על זרועותיה המתוחות‪ .‬היא שיכלה‬ ‫את רגליה ומתחה אותן לפניה‪ .‬גופה‪ ,‬שהיה רפוי מכתפיה ומטה‪ ,‬עמד בסתירה לנוקשות של‬ ‫רגליה‪ .‬פניה הרציניות והקרות עמדו בסתירה לרפיון גופה‪.‬‬ ‫מדי פעם הציץ לעברה‪ ,‬תוך כדי עבודה‪ .‬הוא המשיך לדבר בצייתנות ואמר‪:‬‬ ‫"אני אדאג להזמין לך לוח שיש מאותו סוג בדיוק‪ ,‬מיס פרנקון‪ .‬חשוב מאוד להבחין בין‬ ‫סוגי השיש השונים‪ .‬באופן כללי‪ ,‬יש שלושה סוגים‪ .‬שיש לבן‪ ,‬שהוא אבן גיר שנהפכה‬ ‫לגביש; שיש אוֹ ניקס‪ ,‬שהוא תרכובת כימית של סידן פחמתי; ושיש ירוק‪ ,‬שמורכב בעיקר‬ ‫רפנטין‪ .‬למעשה‪ ,‬הסוג האחרון הוא לא שיש אמיתי‪ .‬שיש אמיתי הוא‬ ‫מסיליקט מגנזיום‪ ,‬או ֶס ּ ֶ‬ ‫אבן גיר שעברה התמרה בעקבות חום ולחץ אדירים‪ .‬ללחץ יש השפעה עצומה‪ .‬כשהתהליך‬ ‫מתחיל‪ ,‬קשה לשלוט בתוצאות‪".‬‬ ‫"איזה תוצאות?" שאלה ורכנה קדימה‪.‬‬ ‫"בתהליך ההפיכה של חלקיקי הגיר לגבישים‪ ,‬בהסתננות של יסודות זרים מתוך הקרקע‬ ‫שמסביב‪ .‬הם אלה שיוצרים את הפסים הצבעוניים שיש ברוב סוגי השיש‪ .‬שיש ורוד נוצר‬ ‫מנוכחות של תחמוצות מנגן‪ ,‬ושיש אפור נוצר מחומרים שמכילים פחמן‪ .‬שיש צהוב הוא‬

‫תוצר של תחמוצת ברזל מימית‪ .‬הלוח הזה ששברתי הוא שיש לבן‪ .‬יש סוגים שונים של‬ ‫שיש לבן‪ .‬את צריכה להיות זהירה מאוד‪ ,‬מיס פרנקון‪"...‬‬ ‫היא רכנה קדימה‪ ,‬מכווצת לכדור אפלולי; אור המנורה נפל על כף ידה‪ ,‬הקפוצה למחצה‪,‬‬ ‫שצנחה ברפיון על ִּברכה‪ .‬האור הקלוש שירטט את קווי המתאר של כל אצבע ואצבע‪ ,‬ועל‬ ‫רקע האריג הכהה של שמלתה נראתה היד עירומה וזוהרת מדי‪.‬‬ ‫"‪...‬ולהבטיח שהשיש החדש יהיה בדיוק מאותה איכות‪ .‬לא הייתי מייעץ‪ ,‬לדוגמה‪,‬‬ ‫להחליף אותו בשיש לבן מג'ורג'יה‪ .‬הוא לא מעודן כמו השיש של אלבמה‪ .‬השיש שיש לך‬ ‫פה הוא שיש אלבמה‪ .‬איכותי ביותר‪ .‬וגם יקר מאוד‪".‬‬ ‫הוא ראה את ידה נקפצת לאגרוף‪ ,‬צונחת ונעלמת מעיגול האור‪ .‬הוא המשיך לעבוד‬ ‫בדממה‪.‬‬ ‫כשסיים‪ ,‬קם ממקומו ושאל‪:‬‬ ‫"איפה לשים את האבן השבורה?"‬ ‫"תשאיר אותה‪ .‬אני אדאג שייקחו אותה מפה‪".‬‬ ‫"אזמין לך לוח שיש חדש‪ ,‬חתוך לפי מידה‪ .‬תשלמי במזומן כשתקבלי את הסחורה‪ .‬את‬ ‫רוצה שאני אקבע את הלוח במקומו?"‬ ‫"כן‪ ,‬בטח‪ .‬אודיע לך כשהוא יגיע‪ .‬כמה אני חייבת לך?" היא הציצה בשעון שעל שידת‬ ‫הלילה‪" .‬בוא נראה‪ ,‬היית כאן בערך שלושת רבעי השעה‪ .‬זה אומר ארבעים ושמונה סנט‪".‬‬ ‫היא הושיטה יד לתיק שלה‪ ,‬שלפה שטר של דולר ומסרה לו אותו‪" .‬שמור את העודף‪",‬‬ ‫אמרה‪.‬‬ ‫היא קיוותה שישליך את השטר בפניה‪ .‬הוא תחב אותו לכיסו ואמר‪:‬‬ ‫"תודה‪ ,‬מיס פרנקון‪".‬‬ ‫הוא ראה את קצה שרוולה השחור והארוך רועד מעל אגרופה הקפוץ‪.‬‬ ‫"לילה טוב‪ ",‬אמרה בקול חלול מכעס‪.‬‬ ‫הוא קד קלות‪" :‬לילה טוב‪ ,‬מיס פרנקון‪".‬‬ ‫הוא פנה ללכת‪ ,‬ירד במדרגות ויצא מביתה‪.‬‬ ‫היא הפסיקה לחשוב עליו‪ .‬היא חשבה על לוח השיש שהזמין‪ .‬היא חיכתה לו שיגיע‬ ‫באובססיביות שגבלה כמעט בטירוף‪ .‬היא ספרה את הימים‪ .‬היא עקבה אחר המשאיות‬ ‫שעברו לעתים רחוקות בכביש שמעבר למדשאה‪.‬‬ ‫היא אמרה לעצמה שהיא פשוט רוצה שהשיש החדש יגיע‪ .‬זה הכול‪ .‬אין לה שום סיבה‬ ‫נסתרת‪ .‬ודאי שלא‪ .‬זה רק ספיח אחרון שנשאר‪ ,‬ואז תשתחרר מכל השאר‪ .‬האבן תגיע‪ ,‬ובזה‬ ‫ייגמר הסיפור‪.‬‬ ‫כשהגיע השיש‪ ,‬בקושי הציצה בו‪ .‬משאית השליחויות עוד לא עזבה את שטח האחוזה‬ ‫כשהתיישבה ליד שולחן הכתיבה שלה ושירבטה על נייר מכתבים יוקרתי‪:‬‬ ‫"השיש הגיע‪ .‬אני רוצה שתקבע אותו הלילה‪".‬‬ ‫היא שלחה למחצבה את איש האחזקה הזקן והורתה לו למסור את הפתק ליעדו‪" :‬אני לא‬

‫יודעת איך קוראים לו‪ .‬הפועל הג'ינג'י שהיה כאן‪".‬‬ ‫איש האחזקה חזר עם פיסת נייר שנקרעה משקית נייר חומה‪ ,‬ועליה נרשם בעיפרון‪:‬‬ ‫"השיש יותקן הלילה‪".‬‬ ‫היא חיכתה ליד חלון חדר השינה שלה‪ ,‬בריקנות מחניקה של קוצר רוח‪ .‬בשעה שבע‬ ‫צילצל הפעמון בכניסת המשרתים‪ .‬היא שמעה נקישה על דלת חדרה‪" .‬היכנס‪ ",‬סיננה‬ ‫והתאמצה להסתיר את הצליל המוזר של קולה‪ .‬הדלת נפתחה ואשתו של איש האחזקה‬ ‫נכנסה פנימה‪ .‬היא סימנה למישהו לבוא אחריה‪ .‬האיש שנכנס היה איטלקי גוץ בגיל‬ ‫העמידה‪ ,‬עם רגליים עקומות‪ ,‬עגיל זהב באוזנו וכובע מרופט שהחזיק בשתי ידיו ביראת‬ ‫כבוד‪.‬‬ ‫"האיש שהזמנת מהמחצבה‪ ,‬מיס פרנקון‪ ",‬אמרה אשתו של איש האחזקה‪.‬‬ ‫דומיניק שאלה אותו בקול שהיה ספק שאלה ספק ְצרחה‪:‬‬ ‫"מי אתה?"‬ ‫"פסקוּ ַא ֶלה אוֹ רסיני‪ ",‬השיב לה האיש הנבוך בצייתנות‪.‬‬ ‫ּ‬ ‫"מה אתה רוצה?"‬ ‫"אה‪ ...‬הג'ינג'י במחצבה אמר שצריך לתקן אח‪ ,‬והוא אמר שאת רוצה אני אתקן לך‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬כן‪ ,‬כמובן‪ ",‬אמרה וקמה ממקומה‪" .‬שכחתי לגמרי‪ .‬בבקשה‪".‬‬ ‫היא היתה חייבת לצאת מהחדר‪ .‬היא היתה חייבת לברוח‪ ,‬כדי שאיש לא יראה אותה‪ ,‬כדי‬ ‫שלא תראה את עצמה‪ ,‬אם היה אפשר‪.‬‬ ‫היא נעצרה אי־שם בגן ועמדה רועדת‪ .‬אגרופיה היו לחוצים אל עיניה‪ .‬זה היה זעם‪ .‬זה‬ ‫היה רגש טהור וחד שניקה הכול; הכול‪ ,‬פרט לאימה שמאחורי אותו זעם; אימה‪ ,‬כי ידעה‬ ‫שאסור לה להתקרב כעת למחצבה‪ ,‬ובכל זאת‪ ,‬ידעה בתוך תוכה שתלך‪.‬‬ ‫כעבור ימים רבים‪ ,‬בשעת ערב מוקדמת‪ ,‬פנתה שוב אל המחצבה‪ .‬היא חזרה מרכיבה‬ ‫סוסה וראתה את הצללים המתארכים על המדשאה‪ .‬היא ידעה שלא תוכל לעמוד‬ ‫ּ‬ ‫ארוכה על‬ ‫בזה עוד לילה אחד‪ .‬היא היתה חייבת להגיע לשם לפני שהפועלים יסיימו את עבודתם‪ .‬היא‬ ‫פנתה לאחור ודהרה אל המחצבה‪ .‬הרוח הצליפה בלחייה‪.‬‬ ‫הוא לא היה שם כשהגיעה למחצבה‪ .‬היא ידעה מיד שהוא איננו‪ ,‬אף שרוב העובדים סיימו‬ ‫לעבוד זה עתה וטיפסו בשורה בשבילים שיצאו מתוך אגן האבן‪ .‬היא עמדה בצד בשפתיים‬ ‫חשוקות וחיפשה אותו‪ .‬היא ידעה שכבר הלך‪.‬‬ ‫היא רכבה לתוך היער‪ .‬דהרה בלי כל הבחנה בין קירות של עלים שנמסו לפניה באור‬ ‫הדמדומים‪ .‬היא נעצרה‪ ,‬שברה ענף ארוך מאחד העצים‪ ,‬קרעה מעליו את העלים והמשיכה‬ ‫לדהור‪ .‬הענף שימש בידה כשוט‪ ,‬והיא הצליפה בסוס שהחיש את צעדיו‪ .‬נדמה שהרגישה‬ ‫שהשעטה מחישה גם את רדת הערב‪ ,‬וכך יחלפו מהר יותר השעות שלפניה; כך תוכל לדלג‬ ‫על הזמן ולתפוס את הבוקר עוד לפני שיגיע‪ .‬ואז ראתה אותו צועד לבדו על השביל‬ ‫שלפניה‪.‬‬ ‫היא התפרצה קדימה‪ ,‬השיגה אותו ונעצרה בפתאומיות‪ .‬הטלטלה הדפה אותה קדימה‪ ,‬ואז‬ ‫לאחור‪ ,‬כמו קפיץ שלוח‪ .‬הוא קפא במקומו‪.‬‬

‫הם לא אמרו מילה‪ .‬הם רק הביטו זה בזה‪ .‬היא חשבה לעצמה שכל רגע של דממה שחלף‬ ‫ביניהם הוא בגידה; המפגש האילם היה רהוט מדי‪ ,‬כמו הכרה בעובדה שאין כל צורך בברכת‬ ‫שלום‪.‬‬ ‫היא שאלה אותו בקול חסר גוון‪:‬‬ ‫"למה לא באת לקבוע את השיש?"‬ ‫"לא חשבתי שזה ישנה לך מי יגיע‪ .‬או שאולי טעיתי‪ ,‬מיס פרנקון?"‬ ‫המילים לא היו צלילים עבורה‪ ,‬הם היו כמו אגרוף שהוטח בפניה‪ .‬הענף שהחזיקה‬ ‫התרומם אל על והצליף בפניו‪ .‬באותה תנועה סובבה את סוסה והמשיכה לדהור‪.‬‬ ‫דומיניק ישבה ליד שולחן האיפור שבחדרה‪ .‬השעה היתה מאוחרת מאוד‪ .‬בבית הענק והריק‬ ‫שמסביבה לא נשמע שום רחש‪ .‬החלונות הצרפתיים של חדר השינה נפתחו אל המרפסת‪,‬‬ ‫ולא נשמע גם רחש עלים בגן החשוך שמעבר לה‪.‬‬ ‫היא הסיטה לאחור את השמיכה שכיסתה את מיטתה‪ ,‬וכריתה הלבנה ציפתה לה על רקע‬ ‫החלונות הגבוהים והשחורים‪ .‬היא החליטה לנסות להירדם‪ .‬היא לא ראתה אותו שלושה‬ ‫ימים‪ .‬היא העבירה את ידיה על ראשה‪ ,‬וקימורי הכפות נלחצו אל שערה החלק‪ .‬היא לחצה‬ ‫את קצות אצבעותיה הלחות מבושם אל תוך שקעי צדעיה והשתהתה רק לרגע‪ .‬היתה הקלה‬ ‫בצריבה הקרה של הנוזל על עורה‪ .‬טיפת בושם זלגה על הזכוכית של שולחן האיפור‪ .‬היא‬ ‫נצצה כמו אבן חן‪ ,‬וגם היתה יקרה כמותה‪.‬‬ ‫היא לא שמעה את הלמות הצעדים בגן‪ .‬היא שמעה אותם רק כשעלו במדרגות אל‬ ‫המרפסת שבחזית הבית‪ .‬היא הזדקפה וקימטה את מצחה‪ .‬היא הביטה בחלון הצרפתי‪.‬‬ ‫הוא נכנס לחדרה‪ ,‬לבוש בבגדי העבודה שלו‪ .‬שרוולי חולצתו המלוכלכת היו מופשלים‪,‬‬ ‫ומכנסיו הוכתמו באבק גרניט‪ .‬הוא עמד והתבונן בה‪ .‬בפניו לא היה צחוק של הבנה‪ .‬פניו‬ ‫היו מתוחות‪ ,‬סגפניות באכזריותן‪ ,‬נזיריות בתשוקה שבהן‪ .‬הלחיים היו שקועות‪ ,‬השפתיים‬ ‫קפוצות‪ .‬היא זינקה ממקומה‪ ,‬זרועותיה שלוחות לאחור ואצבעותיה מפושקות‪ .‬הוא לא זז‪.‬‬ ‫היא ראתה את העורק שפועם בצווארו‪.‬‬ ‫ואז הוא ניגש אליה‪ .‬הוא חיבק אותה כאילו חתך בשרו בבשרה‪ ,‬והיא הרגישה את עצמות‬ ‫זרועותיו מתחככות בעצמות צלעותיה‪ .‬ירכיה נצמדו אליו‪ ,‬ופיו נצמד אל פיה‪.‬‬ ‫היא לא ידעה אם ברגע הראשון הזדעזע גופה באימה ומרפקיה ננעצו בגרונו‪ ,‬בניסיון‬ ‫נפתל להימלט‪ ,‬או שעמדה קפואה בזרועותיו מתוך ההלם של עורו המתחכך בעורה‪ .‬זה‬ ‫הדבר שחשבה עליו‪ ,‬שציפתה לו‪ ,‬הדבר שמעולם לא ידעה; שלא יכלה לדעת כי לא היה‬ ‫חלק מחייה‪ ,‬דבר שאי אפשר לשאתו ולו לשנייה אחת‪.‬‬ ‫היא ניסתה לקרוע את עצמה מעליו‪ ,‬אבל ניגפה לפני זרועותיו שכמעט לא חשו בכך‪.‬‬ ‫אגרופיה הלמו בכתפיו ובפניו‪ .‬הוא הזיז יד אחת‪ ,‬אחז בשני מפרקי ידיה והצמיד אותם אל‬ ‫מאחורי גופה‪ ,‬מתחת לזרועו‪ ,‬מותח את עצמות שכמותיה‪ .‬היא טילטלה את ראשה‪ .‬היא‬ ‫הרגישה את שפתיו על שדה‪ .‬היא התפתלה והשתחררה‪.‬‬ ‫היא נפלה לאחור על השידה ועמדה שם‪ .‬ידיה אחזו בשפת הזכוכית שמאחוריה‪ .‬עיניה היו‬

‫קרועות לרווחה‪ ,‬חיוורות‪ ,‬מלאות אימה‪ .‬הוא צחק‪ .‬בפניו היתה תנועה של צחוק‪ ,‬אבל קולו‬ ‫לא נשמע‪ .‬אולי שיחרר אותה בכוונה‪ .‬הוא עמד ברגליים מפושקות‪ .‬זרועותיו היו תלויות‬ ‫לצדי גופו‪ ,‬והוא הניח לה לחוש את גופו ביתר שאת‪ ,‬למרות החלל שהפריד ביניהם‪ .‬היא‬ ‫הציצה בדלת שמאחוריו‪ ,‬והוא הבחין ברמז לתנועה‪ ,‬למעשה לא יותר ממחשבה לרוץ אל‬ ‫הדלת‪ .‬הוא הושיט את זרועו בלי לגעת בה‪ ,‬וידו שוב צנחה‪ .‬כתפיה התרוממו קלות‪ .‬הוא‬ ‫פסע צעד אחד לעברה‪ ,‬וכתפיה שחו‪ .‬היא התכווצה במקומה‪ ,‬קרובה יותר אל השולחן‪ .‬הוא‬ ‫הניח לה לחכות‪ .‬ואז הוא התקרב והרים אותה בלי שום קושי‪ .‬היא נעצה את שיניה בידו‬ ‫וחשה בדמו על קצה לשונה‪ .‬הוא משך את ראשה לאחור והצמיד את פיה אל פיו‪.‬‬ ‫היא נלחמה כמו חיה‪ .‬אבל היא לא השמיעה קול‪ .‬היא לא קראה לעזרה‪ .‬היא שמעה את‬ ‫הדי החבטות שלה בגניחותיו וידעה שאלו גניחות של עונג‪ .‬היא הושיטה את ידה אל‬ ‫המנורה שעל שולחן האיפור‪ .‬הוא הפיל אותה מידה‪ .‬הבדולח התנפץ לרסיסים באפלת‬ ‫החדר‪.‬‬ ‫הוא הפיל אותה על המיטה והיא חשה בדם הפועם בגרונה‪ ,‬בעיניה; היא חשה בשנאה‪,‬‬ ‫באימה חסרת האונים של דמה‪ .‬היא חשה בשנאה וחשה בידיו; הן נעו על גופה‪ ,‬אותן ידיים‬ ‫שניפצו את הגרניט לרסיסים‪ .‬היא נאבקה והתפתלה בפעם האחרונה‪ .‬ופתאום פילח הכאב‬ ‫את גופה ועלה בגרונה‪ ,‬ואז היא צרחה‪ .‬לבסוף שכבה דוממת‪.‬‬ ‫זה היה מעשה שניתן לעשות ברוך‪ ,‬כמו חותם של אהבה; או בבוז‪ ,‬כסמל להשפלה‬ ‫ולכיבוש‪ .‬זה היה מעשה של מאהב‪ ,‬או של חייל שמחלל את אשת אויבו‪ .‬הוא עשה זאת‬ ‫בבוז‪ .‬לא מתוך אהבה‪ ,‬אלא לשם חילול‪ .‬ומשום כך שכבה דוממת וכנועה‪ .‬מחווה אחת של‬ ‫רוך מצדו — והיא היתה נשארת קרה ומאובנת‪ ,‬כאילו לא נגע לה כלל הדבר הזה שנעשה‬ ‫לגופה‪ .‬אבל הוא השתלט עליה כמו אדון שכובש אותה בבוז מחפיר‪ ,‬וזו בדיוק התעלות‬ ‫החושים שביקשה‪ .‬ופתאום הרגישה שהוא רועד מעונג שהיה קשה מנשוא אפילו עבורו‪,‬‬ ‫והיא ידעה שהעניקה לו את זה‪ ,‬שהעונג הזה בא מתוכה‪ ,‬מגופה‪ ,‬והיא נשכה את שפתיה‬ ‫וידעה את אשר ביקש שתדע‪.‬‬ ‫הוא שכב בלי ניע על מיטתה‪ ,‬הרחק ממנה‪ .‬ראשו היה שמוט מעבר לקצה המיטה‪ .‬היא‬ ‫שמעה את נשימותיו הרדודות‪ .‬היא שכבה על גבה‪ ,‬בדיוק כפי שהשאיר אותה‪ ,‬דוממת‬ ‫ופעורת פה‪ .‬היא הרגישה מרוקנת‪ ,‬קלה‪ ,‬שטוחה‪.‬‬ ‫היא ראתה אותו כשקם‪ ,‬ראתה את צלליתו על רקע החלון‪ .‬הוא יצא בלי מילה‪ ,‬בלי להביט‬ ‫לאחור‪ .‬היא הבחינה בכך‪ ,‬אבל לא היה לה אכפת‪ .‬היא האזינה במעורפל להלמות צעדיו‬ ‫כשהתרחק מביתה‪.‬‬ ‫שעה ארוכה שכבה בלי לזוז‪ .‬ואז הניעה את לשונה בפיה הפעור‪ .‬היא שמעה קול שבקע‬ ‫מאי־שם בתוכה‪ .‬זה היה קול יבש‪ ,‬קצר ומחליא של יבבה‪ ,‬אבל היא לא בכתה‪ ,‬עיניה נותרו‬ ‫יבשות ופעורות וחלולות‪ .‬הצליל הפך לתנועה‪ ,‬לרעד שצנח בגרונה ומשם אל בטנה‪ .‬הוא‬ ‫הניע אותה‪ ,‬והיא קמה בגמלוניות‪ ,‬שפופה‪ ,‬זרועותיה לחוצות אל בטנה‪ .‬היא שמעה את‬ ‫שידת הלילה רועדת בחשכה והביטה בה בתדהמה קהת חושים‪ ,‬כאילו התפלאה מדוע היא‬ ‫זזה בלי סיבה‪ .‬רק אז הבינה שהיא זו שרועדת‪ .‬היא לא פחדה; היה נדמה שזה מטופש לרעוד‬

‫כך‪ ,‬בעוויתות קצרות‪ ,‬כמו שיהוקים שתוקים‪ .‬היא חשבה לעצמה שהיא חייבת להתרחץ‪.‬‬ ‫הצורך היה קשה מנשוא‪ ,‬כאילו חלמה על זה זמן רב‪ .‬שום דבר לא היה חשוב‪ ,‬מלבד הרחצה‪.‬‬ ‫היא שירכה את רגליה באיטיות אל דלת חדר האמבטיה‪.‬‬ ‫היא הדליקה את האור בחדר האמבטיה‪ .‬היא ראתה את עצמה במראה הגדולה‪ .‬היא ראתה‬ ‫את החבלות הסגולות שהותיר פיו על גופה‪ .‬היא שמעה את הגניחה החנוקה — החרישית —‬ ‫בגרונה‪ .‬לא בגלל המראה שנגלה לעינה‪ ,‬אלא בשל ההכרה הפתאומית‪ .‬היא ידעה שאינה‬ ‫רוצה לרחוץ את גופה‪ .‬היא ידעה שהיא רוצה לשמור את תחושת הגוף שלו‪ ,‬את שרידי גופו‬ ‫על גופה‪ ,‬וגם ידעה על מה מרמזת תשוקה כזאת‪ .‬היא נפלה על ברכיה ואחזה בקצה‬ ‫האמבט‪ .‬היא התקשתה לאלץ את עצמה להתרומם מעבר לשפת האמבט‪ .‬ידיה החליקו‪ ,‬והיא‬ ‫שכבה על הרצפה‪ .‬המרצפות היו קשות וקרות למגע גופה‪ .‬היא שכבה שם עד הבוקר‪.‬‬ ‫רורק התעורר בבוקר וחשב לעצמו שהלילה הקודם היה עבורו ציון דרך שהגיע אליו‪ ,‬תחנה‬ ‫חשובה על שביל חייו‪ .‬הוא נע קדימה למען תחנות שכאלה‪ :‬כמו אותם רגעים כשצעד‬ ‫בביתו הבנוי למחצה של אוסטן הלר; כמו הלילה הקודם‪ .‬באופן שאינו מוגדר במילים היה‬ ‫הלילה הקודם עבורו בדיוק כמו בנייה — בתגובות שעורר בקרבו‪ ,‬בהכרה שהעניק לקיומו‪.‬‬ ‫הם היו מאוחדים בהבנה שמעבר לאלימות‪ ,‬שמעבר לגסות המכוונת של אותו מעשה‪.‬‬ ‫אילולא היתה חשובה לו‪ ,‬לא היה כובש אותה כפי שעשה; אילולא היה חשוב לה‪ ,‬לא היתה‬ ‫נאבקת בו בכל כוחה‪ .‬שיאו של הרגע היה בידיעה ששניהם הבינו זאת‪.‬‬ ‫הוא הלך לעבוד כרגיל באותו יום‪ .‬היא לא הגיעה למחצבה‪ ,‬והוא גם לא ציפה שתגיע‪.‬‬ ‫אבל המחשבה עליה נותרה כשהיתה‪ .‬כמה מוזר היה לחוש בקיומו של אדם אחר‪ ,‬להרגיש בו‬ ‫כאילו היה צורך דחוף; צורך שאין להגדירו‪ ,‬לא נעים ולא מכאיב‪ ,‬אלא מוחלט‪ ,‬כמו‬ ‫אולטימטום‪ .‬היה לו חשוב לדעת שהיא קיימת בעולם‪ .‬היה לו חשוב לחשוב עליה‪ ,‬לתהות‬ ‫כיצד התעוררה הבוקר‪ ,‬כיצד היא נעה כעת‪ ,‬כשגופה שייך לו לעולם‪ ,‬על מה היא חושבת‪.‬‬ ‫באותו ערב‪ ,‬במטבח המפויח‪ ,‬פתח עיתון וגילה את שמו של רוג'ר אנרייט בטור הרכילות‪.‬‬ ‫הוא קרא את הפסקה הקצרה‪:‬‬ ‫"נדמה שפרויקט גדול נוסף נמצא בדרכו אל פח האשפה‪ .‬רוג'ר אנרייט‪ ,‬איל הנפט‪ ,‬אובד‬ ‫עצות‪ .‬ייתכן שיצטרך לעצור את חלומו האחרון‪ ,‬לבנות את בית אנרייט‪ .‬צרות עם‬ ‫אדריכלים‪ ,‬כך שמענו‪ .‬נראה שחצי תריסר מחברות האדריכלות המובילות בעיר קיבלו‬ ‫בעיטה ממר אנרייט‪ .‬איש עדיין לא פיצח את החידה — כיצד להשביע את רצונו של האיש‪".‬‬ ‫רורק שוב הרגיש באותה מדקרת כאב שניסה להיאבק בה לעתים קרובות כל כך‪ :‬אותה‬ ‫תחושה של אין־אונים לנוכח החזון של מה שהיה יכול לעשות‪ ,‬של מה שהיה אפשרי אבל‬ ‫עדיין סגור ומסוגר בפניו‪ .‬ופתאום‪ ,‬בלי סיבה‪ ,‬נזכר בדומיניק פרנקון‪ .‬לא היה לה שום קשר‬ ‫לדבר שהעסיק את מחשבתו כעת‪ .‬הוא נחרד לגלות שהיא תמיד נוכחת‪ ,‬גם כשהירהר‬ ‫בדברים אחרים‪.‬‬ ‫שבוע חלף‪ .‬ערב אחד מצא מכתב שחיכה לו בביתו‪ .‬המכתב נשלח ממשרדו לשעבר‬ ‫לכתובתו האחרונה בניו יורק‪ ,‬משם למייק וממייק לקונטיקט‪ .‬הוא לא ידע דבר על חברת‬

‫הנפט שכתובתה קישטה את המעטפה‪ .‬הוא פתח את המעטפה וקרא‪:‬‬ ‫"מר רורק היקר‪,‬‬ ‫זה זמן שאני מנסה ליצור איתך קשר‪ ,‬אך לשווא‪ .‬אנא התקשר אלי בהקדם האפשרי‪.‬‬ ‫ברצוני לשוחח איתך על התוכניות שלי בעניין בית אנרייט‪ ,‬אם אתה האיש שבנה את בית‬ ‫הכולבו פארגו‪.‬‬ ‫שלך‪,‬‬ ‫רוג'ר אנרייט‪".‬‬ ‫כעבור חצי שעה כבר ישב רורק ברכבת‪ .‬רק כשזו החלה לנוע נזכר שהשאיר את דומיניק‬ ‫מאחור‪ .‬המחשבה נראתה לו כעת רחוקה וחסרת חשיבות‪ .‬הוא נדהם לגלות שהוא עדיין‬ ‫חושב עליה‪ ,‬גם כעת‪.‬‬ ‫דומיניק חשבה לעצמה שיכלה להשלים עם מה שקרה לה ולשכוח הכול במרוצת הזמן‪ ,‬פרט‬ ‫לזיכרון אחד‪ :‬שגם היא התענגה על מה שקרה‪ ,‬ושהוא ידע זאת‪ .‬יתר על כן‪ ,‬שידע זאת עוד‬ ‫לפני שבא אליה באותו לילה‪ ,‬ושלא היה בא אלמלא הידיעה‪ .‬היא לא סיפקה לו את התשובה‬ ‫שהיתה מצילה אותה — תגובה פשוטה של שאט נפש — כי היא התענגה גם על שאט הנפש‬ ‫שלה‪ ,‬על האימה שבלבה ועל חוסנו‪ .‬זאת היתה ההשפלה שבה חשקה‪ ,‬והיא שנאה אותו על‬ ‫כך‪.‬‬ ‫בוקר אחד מצאה מכתב שחיכה לה על שולחן ארוחת הבוקר‪ .‬זה היה מכתב מאלווה‬ ‫סקארט‪..." .‬מתי את חוזרת‪ ,‬דומיניק? אין מילים בפי לתאר כמה את חסרה לנו‪ .‬נכון שאת‬ ‫לא האדם הכי נוח לעבוד איתו‪ ,‬ונכון שאני גם מפחד מפנייך‪ ,‬ובכל זאת‪ ,‬אני מוכן לנפח עוד‬ ‫יותר את האגו המנופח שלך‪ ,‬גם ממרחק‪ ,‬ולהודות שכולנו מצפים לחזרתך בקוצר רוח‪.‬‬ ‫נארגן לך קבלת פנים היאה לקיסרית‪".‬‬ ‫היא קראה את המכתב וחייכה‪ .‬היא חשבה לעצמה‪ ,‬אילו רק ידעו‪ ...‬כל אותם אנשים‪...‬‬ ‫החיים הקודמים שלה‪ ,‬הכבוד הזה שרחשו לה כולם‪ ...‬נאנסתי‪ ...‬נאנסתי בידי בריון אדמוני‬ ‫שעובד במחצבה‪ ...‬אני‪ ,‬דומיניק פרנקון‪ ...‬מתוך תחושה עזה של השפלה‪ ,‬העניקו לה‬ ‫המילים את אותו העונג שחשה בזרועותיו‪.‬‬ ‫היא חשבה על זה גם כשצעדה בשדות‪ ,‬כשחלפה על פני עוברים ושבים והם הרכינו את‬ ‫ראשיהם וקדו בפני בעלת הטירה‪ .‬היא רצתה לצרוח את המילים באוזניהם‪.‬‬ ‫היא לא הרגישה בימים שחלפו‪ .‬היא שמחה על הניתוק המוזר שלה‪ ,‬על שנותרה בודדה‬ ‫עם המילים שהידהדו שוב ושוב בראשה‪ .‬ואז‪ ,‬בוקר אחד‪ ,‬כשעמדה על המדשאה בגן‪ ,‬הבינה‬ ‫שחלף שבוע מאז ראתה אותו לאחרונה‪ .‬היא סבה על עקביה ופנתה אל הכביש‪ ,‬בדרכה‬ ‫למחצבה‪.‬‬ ‫היא צעדה קילומטרים עד המחצבה‪ ,‬ולמרות השמש הקופחת ירדה בשביל בראש חשוף‪.‬‬ ‫היא לא מיהרה‪ .‬לא היתה לה סיבה למהר‪ .‬הדבר היה בלתי נמנע‪ .‬לראות אותו שוב‪ ...‬לא‬

‫היתה לה שום מטרה‪ .‬הצורך היה גדול מכל מטרה‪ ...‬אחר כך‪ ...‬היו גם דברים אחרים‪,‬‬ ‫מחרידים‪ ,‬חשובים‪ ,‬שטרדו את מוחה במעורפל‪ ,‬אבל קודם כול‪ ,‬מעל הכול‪ ,‬היה דבר אחד‪:‬‬ ‫לראות אותו שוב‪...‬‬ ‫היא הגיעה למחצבה והביטה סביבה באיטיות‪ ,‬בזהירות מטופשת‪ .‬היא היתה מטופשת‪ ,‬כי‬ ‫עוצמת המראה שנגלה לעיניה סירבה לחדור למוחה‪ .‬היא ידעה מיד שלא תמצא אותו שם‪.‬‬ ‫העבודה היתה בעיצומה‪ ,‬השמש עמדה ברום הרקיע וזו היתה השעה העמוסה ביותר‪ .‬איש‬ ‫לא עמד בחוסר מעש‪ ,‬אבל הוא לא היה ביניהם‪ .‬היא עמדה וחיכתה שעה ארוכה‪ ,‬קהת‬ ‫חושים‪.‬‬ ‫ופתאום ראתה את מנהל העבודה ואותתה לו לגשת אליה‪.‬‬ ‫"שלום‪ ,‬מיס פרנקון‪ ...‬איזה יום יפה‪ ,‬נכון? ממש כמו באמצע הקיץ‪ ,‬והסתיו כבר לא רחוק‪.‬‬ ‫כן‪ ,‬הסתיו בהחלט מתקרב‪ .‬תראי את העלים‪ ,‬מיס פרנקון‪".‬‬ ‫היא שאלה‪:‬‬ ‫"היה כאן פועל‪ ...‬עם שיער אדמוני ובהיר‪ ...‬איפה הוא?"‬ ‫"אה‪ ,‬כן‪ .‬הוא איננו‪".‬‬ ‫"איננו?"‬ ‫"הוא התפטר‪ .‬נסע לניו יורק‪ ,‬נדמה לי‪ .‬זה קרה במפתיע‪".‬‬ ‫"מתי? לפני שבוע?"‬ ‫"לא‪ ,‬לא‪ ,‬אתמול‪".‬‬ ‫"מה היה‪"...‬‬ ‫ופתאום השתתקה‪ .‬היא התכוונה לשאול‪" :‬מה היה שמו?" אבל במקום זה שאלה‪:‬‬ ‫"מי עבד כאן אתמול בשעת ערב מאוחרת? שמעתי פיצוצים‪".‬‬ ‫"זו היתה הזמנה מיוחדת לבניין של מר פרנקון‪ .‬בניין 'קוזמו־סלוטניק'‪ ,‬את יודעת‪ .‬זה היה‬ ‫דחוף‪".‬‬ ‫"כן‪ ...‬אני מבינה‪"...‬‬ ‫"צר לי שזה הפריע לך‪ ,‬מיס פרנקון‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬לא‪ ,‬אין דבר‪"...‬‬ ‫היא פנתה ללכת‪ .‬היא סירבה לשאול לשמו‪ .‬זה היה הסיכוי האחרון שלה לזכות בחופש‪.‬‬ ‫היא צעדה במהירות‪ ,‬בקלילות‪ ,‬בתחושה פתאומית של הקלה‪ .‬היא תהתה מדוע מעולם לא‬ ‫הבחינה שאינה יודעת את שמו‪ ,‬ומדוע לא שאלה אותו‪ .‬אולי כי ידעה כל מה שצריך לדעת‬ ‫עליו כבר ממבט ראשון‪ .‬היא חשבה לעצמה שלעולם לא תמצא פועל חסר שם בכרך הגדול‪.‬‬ ‫אם כך‪ ,‬היא מוגנת‪ .‬לו ידעה את שמו‪ ,‬היתה כבר בדרכה לניו יורק‪.‬‬ ‫העתיד נראה פשוט‪ .‬לא נדרש ממנה דבר‪ ,‬חוץ מלא לשאול לשמו לעולם‪ .‬היא זכתה‬ ‫בחנינה‪ .‬זאת ההזדמנות שלה להילחם‪ .‬היא תצליח להתגבר — או שתישבר‪ .‬רק אז תשאל‬ ‫לשמו‪.‬‬

‫‪3‬‬ ‫כשפיטר קיטינג נכנס למשרד‪ ,‬נשמעה פתיחת הדלת כתרועת חצוצרה‪ .‬היא נפתחה בתנופה‪,‬‬ ‫כאילו מעצמה‪ ,‬ולכבודו של האיש שכל הדלתות נפתחו לפניו‪.‬‬ ‫ערמה נאה חיכתה על שולחנו‪ ,‬מסודרת בזהירות בידי‬ ‫יומו במשרד החל בקריאת עיתונים‪ֵ .‬‬ ‫מזכירתו‪ .‬הוא אהב לקרוא את הסקירות בעיתונים על התקדמות הבנייה של בניין‬ ‫"קוזמו־סלוטניק"‪ ,‬או כל כתבה על חברת "פרנקון את קיטינג"‪.‬‬ ‫הבוקר לא הזכירו אותו כלל בעיתונים‪ ,‬והוא קימט את מצחו בדאגה‪ .‬מצד שני‪ ,‬היתה‬ ‫כתבה קצרה על אלזוורת' מ' טוהי‪ .‬הבשורה היתה מרעישה‪ .‬תומס ל' פוסטר‪ ,‬הנדבן הידוע‪,‬‬ ‫הלך לעולמו‪ ,‬ובין שאר התרומות הגדולות הוריש סכום צנוע של מאה אלף דולר לאלזוורת'‬ ‫מ' טוהי‪" ,‬ידידי ומורי הרוחני — לאות הוקרה על אצילות רוחו ועל מסירותו הכנה‬ ‫העבירה בשלמותה למעבדה‬ ‫ּ‬ ‫לאנושות"‪ .‬אלזוורת' מ' טוהי קיבל את הירושה‪ ,‬ובלי לגעת בה‬ ‫למחקר חברתי‪ ,‬מכון ללימודים מתקדמים שבו שימש מרצה בקורס "אמנות כתסמין‬ ‫חברתי"‪ .‬הוא הסביר בפשטות שאינו מאמין בירושה פרטית‪ .‬הוא סירב למסור תגובה נוספת‪.‬‬ ‫ידידי‪ ",‬אמר‪" ,‬לא בנושא הזה‪ ".‬ובכישרונו המקסים לשבור את הרצינות של רעיונותיו‬ ‫"לא‪ַ ,‬‬ ‫שלו‪ ,‬הוסיף‪" ,‬אני אוהב לפנק את עצמי במותרות ומשוחח על נושאים מעניינים בלבד‪ .‬את‬ ‫עצמי אני לא מחשיב כנושא מעניין‪".‬‬ ‫פיטר קיטינג קרא את הכתבה הקצרה והעריך את האיש עוד יותר‪ .‬הוא ידע שלעולם לא‬ ‫יהיה מסוגל לבצע מעשה שכזה‪.‬‬ ‫לאחר מכן הירהר בתחושת הכעס הרגילה שלו שעוד לא הזדמן לו לפגוש את אלזוורת' מ'‬ ‫טוהי‪ .‬האיש עזב את העיר בדרכו לסדרת הרצאות זמן קצר לאחר שקיטינג זכה בפרס‬ ‫בתחרות של "קוזמו־סלוטניק"‪ .‬כל אותן פגישות מזהירות שהיו מנת חלקו של קיטינג לאחר‬ ‫מכן רוקנו מתוכנן בשל היעדרו של האדם האחד שהשתוקק להכיר‪ .‬בטור של טוהי לא‬ ‫הוזכר כלל שמו של קיטינג‪ .‬מדי בוקר דיפדף קיטינג חדור התקווה אל הטור "קול אחד‬ ‫קטן"‪ ,‬שהתפרסם ב"באנר"‪ ,‬אבל הטור של היום נשא את כותרת המשנה "שירים ודברים"‬ ‫והוקדש להוכחת עליונותם של שירי עם על כל צורה אחרת של נגינה ועל עליונותה של‬ ‫שירת מקהלה על כל צורה אחרת של זמרה‪.‬‬ ‫קיטינג השליך מעליו את ה"באנר"‪ .‬הוא קם ממקומו והחל לפסוע אנה ואנה בחמת זעם‪,‬‬ ‫כי כעת נאלץ להפנות את לבו לבעיה מטרידה‪ .‬הוא דחה אותה כבר כמה בקרים‪ .‬זו היתה‬ ‫שאלת בחירתו של הפסל עבור בניין "קוזמו־סלוטניק"‪ .‬כמה חודשים קודם לכן זכה סטיבן‬

‫ֶמלוֹ רי בפרויקט של הכנת פסל אלגורי ענק של "התעשייה" שיעמוד באכסדרה הראשית של‬ ‫הבניין‪ .‬הבחירה במלורי הפתיעה את קיטינג‪ ,‬אבל זו היתה בחירתו של מר סלוטניק‪ ,‬וקיטינג‬ ‫נאלץ לאשר אותה‪ .‬הוא קיבל את מלורי לריאיון ואמר‪..." ,‬מתוך הכרה בכישרונך הבלתי‬ ‫רגיל‪ ...‬ברור שאתה עדיין לא מפורסם‪ ,‬אבל אחרי שתשלים את הפרויקט הזה תתפרסם‪,‬‬ ‫ועוד איך‪ ...‬לא בכל יום נבנים בניינים כמו שלי‪".‬‬ ‫מלורי לא מצא חן בעיניו‪ .‬עיניו נראו כמו חורים שחורים שהותירה אש שלא כבתה עד‬ ‫תום‪ .‬הוא לא חייך אף פעם‪ .‬הוא היה בן עשרים וארבע‪ .‬פעם אחת הציג תערוכה מיצירותיו‪,‬‬ ‫אבל לא היו בה עבודות רבות‪ .‬יצירותיו היו אלימות ומוזרות מדי‪ .‬קיטינג זכר את מה שכתב‬ ‫טוהי לפני זמן רב ב"קול אחד קטן"‪" :‬דמויותיו האנושיות של מר מלורי נאות מאוד‪ ,‬אילולא‬ ‫הנחנו שהאל ברא את העולם ואת האדם‪ .‬אילו נמסרה בריאת העולם למר מלורי‪ ,‬אולי היה‬ ‫מצליח יותר מאלוהים עצמו — אם עלינו לשפוט לפי מה שהוא מגדיר כגופי אדם עשויים‬ ‫אבן — או שמא לא?"‬ ‫בחירתו של סלוטניק הביכה את קיטינג‪ .‬אבל הוא שמע שדימפלס ויליאמס התגוררה פעם‬ ‫בגריניץ' וילג'‪ ,‬בשכנות לאחד בשם מלורי‪ ,‬וידע שמר סלוטניק לא יוכל לסרב לשום בקשה‬ ‫של דימפלס ויליאמס‪ .‬מלורי נשכר לפרויקט‪ ,‬ולבסוף הגיש את דגם הפסל שתיכנן‬ ‫ל"תעשייה"‪ .‬קיטינג הביט בו ומיד ידע שזה יהיה פצע שותת דם‪ ,‬כמו כתם שחור באולם‬ ‫הכניסה המהוגן והאלגנטי שלו‪ .‬זו היתה דמות עירומה ותמירה של גבר‪ ,‬שנראה כאילו הוא‬ ‫יכול לפרוץ מבעד למגן פלדה של אוניית מלחמה‪ ,‬או כל מחסום באשר הוא‪ .‬הגבר עמד‬ ‫כקורא תיגר‪ .‬לעומתו נראו כל האנשים שמסביבו קטנים ועצובים‪ ,‬יותר מהרגיל‪ .‬כשקיטינג‬ ‫בפסל הוא הרגיש בפעם הראשונה בחייו שהוא מבין את משמעות המילה "גבורה"‪.‬‬ ‫הביט ַ‬ ‫הוא לא אמר מילה‪ .‬אבל הדגם נשלח אל מר סלוטניק‪ ,‬ואנשים רבים התמרמרו והביעו‬ ‫בפסל אחר והשאיר את‬ ‫בקול את מה שקיטינג הרגיש בלבו‪ .‬מר סלוטניק ביקש ממנו לבחור ַ‬ ‫ההחלטה בידיו‪.‬‬ ‫קיטינג שקע לתוך כורסה‪ ,‬נשען לאחור וציקצק בלשונו‪ .‬הוא תהה אם עליו למסור את‬ ‫למר‪,‬‬ ‫לפ ֶ‬ ‫שופ‪ ,‬רעייתו של נשיא קוזמו‪ ,‬או ּ ַ‬ ‫העבודה לברונסון‪ ,‬הפסל שהיה ידידה של גברת ּ‬ ‫זבי‪ ,‬מי שהכין תוכניות להקמת בית חרושת חדש למוצרי‬ ‫שזכה להמלצה מפיו של מר הוֹ ּ‬ ‫קוסמטיקה בחמישה מיליון דולר‪ .‬קיטינג גילה שהוא אוהב את תהליך הבחירה‪ .‬הוא החזיק‬ ‫בידיו את גורלם של שני אנשים ושל עוד רבים אחרים שהיו יכולים להיבחר‪ :‬את גורלם‪ ,‬את‬ ‫עבודתם‪ ,‬את תקוותם‪ ,‬ואולי גם את כמות המזון שתיכנס לקיבתם‪ .‬הוא היה חופשי לבחור‬ ‫כאוות נפשו‪ ,‬מכל סיבה שהיא‪ ,‬או בלי שום סיבה‪ .‬הוא היה יכול להטיל מטבע‪ ,‬או למנות‬ ‫את כפתורי מעילו‪ .‬הוא אכן היה אדם גדול‪.‬‬ ‫ופתאום הבחין במעטפה‪.‬‬ ‫היא נחה מעל ערמת המכתבים שעל שולחנו‪ .‬זו היתה מעטפה רגילה‪ ,‬דקה וצרה‪ ,‬אך‬ ‫ה"באנר"‪ .‬הוא מיהר להרים אותה‪ .‬בתוכה לא מצא מכתב‪ ,‬אלא רק‬ ‫בצדה נשאה את סמל ּ‬ ‫הגהה של טור שיפורסם בגיליון ה"באנר" של מחר‪ .‬הוא מצא את הכותרת המוכרת לו‪" ,‬קול‬ ‫אחד קטן" מאת אלזוורת' מ' טוהי‪ ,‬ומתחתיה‪ ,‬מילה אחת שהתנוססה ככותרת משנה‪,‬‬

‫באותיות גדולות ומודגשות‪ .‬מילה אחת שהזדקרה בייחודיותה‪:‬‬

‫קיטינג‬ ‫הוא הפיל את פיסת הנייר מידו‪ ,‬הרים אותה שוב וכמעט נחנק בחלקי משפטים ארוכים‬ ‫וקשים לעיכול‪ .‬הנייר רעד בידו‪ .‬מצחו להט בכתמים ורודים שביצבצו עליו‪ .‬טוהי כתב‪:‬‬ ‫גדולה היא הגזמה‪ ,‬וככל ההגזמות היא רומזת על ריקנות‪ ,‬כמסקנה הכרחית‪ .‬אפשר‬ ‫לחשוב מיד על בלון מנופח‪ ,‬נכון? ובכל זאת‪ ,‬קיימים מקרים שבהם גם אנו נאלצים‬ ‫להודות בסימנים לקרבה מדהימה — ומפתיעה — למה שאנו נוהגים לקרוא‪ ,‬באורח‬ ‫לא־מוגדר‪ ,‬גדוּ לה‪ .‬הבטחה שכזאת מנצנצת היום בשמי האדריכלות בדמותו של בחור‬ ‫צעיר ועדין בשם פיטר קיטינג‪.‬‬ ‫הרבינו לשמוע לאחרונה‪ ,‬ובצדק‪ ,‬על בית "קוזמו־סלוטניק" הנשגב‪ ,‬שתיכנן קיטינג‪.‬‬ ‫הבה נציץ‪ ,‬ולו פעם אחת לפחות‪ ,‬אל מעבר לבניין‪ ,‬אל האדם שאישיותו חתומה בבניין‬ ‫זה‪.‬‬ ‫למעשה‪ ,‬אין כל אישיות החתומה בבניין — ובזאת‪ ,‬ידידי‪ ,‬טמונה גדולתה של אותה‬ ‫אישיות‪ .‬זו גדולתה של נשמה צעירה ולא־אנוכית‪ ,‬שמעכלת את כל הדברים ומחזירה‬ ‫אותם לעולם שממנו באו‪ ,‬מועשרים בשפעת הברק המעודן של כישרונה הגדול‪ .‬וכך‬ ‫קורה שאדם יחיד מייצג לא שיגעון בודד‪ ,‬אלא את כל הריבוי של כל בני האדם יחד‪,‬‬ ‫לממש את העושר שבכל השאיפות‪...‬‬ ‫מי שבורך בחוש הבחנה ישמע בוודאי את קולה של השליחות שנושא אלינו פיטר‬ ‫קיטינג בדמותו של בית "קוזמו־סלוטניק"‪ .‬הוא יראה את אותן שלוש קומות קרקע‬ ‫מוצקות ופשוטות שמייצגות את הגוש המוצק של מעמד הפועלים‪ ,‬התומך בחברה‬ ‫כולה; ואת שורת החלונות הזהים הפורשים את זגוגיותיהם אל השמש‪ ,‬כנשמות של‬ ‫המוני אנשים אלמונים‪ ,‬השווים זה לזה באחדות האחווה ושואפים לאור; ובאותם‬ ‫עמודים מלאי חן‪ ,‬המתנשאים מעל הבסיס האיתן שבקומת הקרקע ופורצים בעליצות‬ ‫מבעבעת מתוך הכותרות הקורינתיות‪ ,‬כפרחי התרבות הפורחים רק כששורשיהם‬ ‫עמוקים באדמה העשירה של ההמון‪...‬‬ ‫‪...‬ובתשובה למי שחושבים שכל המבקרים אינם אלא שדים המקדישים את עצמם רק‬ ‫להרס כישרונות צעירים‪ ,‬מבקש טור זה להודות לפיטר קיטינג על ההזדמנות הנדירה‪,‬‬ ‫כה נדירה! להוכיח את האושר שאנו חשים בשליחותנו האמיתית‪ ,‬השליחות לגלות‬ ‫כישרונות צעירים — כשהכישרון אכן קיים‪ .‬ואם יזדמן לו לפיטר קיטינג לקרוא שורות‬ ‫אלה‪ ,‬ברצוננו לומר שאיננו מחכים לתודה‪ .‬עלינו להודות לו‪.‬‬ ‫רק לאחר שקרא את המאמר בפעם השלישית‪ ,‬הבחין קיטינג בשתי שורות שנכתבו בעיפרון‬ ‫אדום בשולי הכותרת‪:‬‬

‫"מר קיטינג היקר‪,‬‬ ‫אנא היכנס למשרדי באחד הימים‪ .‬הייתי רוצה מאוד לראות אותך במו עיני‪.‬‬ ‫אמ"ט‪".‬‬ ‫הוא הניח לפיסת הנייר לנשור על שולחנו‪ ,‬ואז עמד מעליו ומולל באצבעותיו קווצת שיער‬ ‫במין שיתוק של אושר‪ .‬הוא הסתובב על עקביו אל השרטוט של בית "קוזמו־סלוטניק"‬ ‫שנתלה על הקיר‪ ,‬בין תצלום ענק של הפרתנון לתצלום של הלובר‪ .‬הוא התבונן בעמודי‬ ‫הבניין שלו‪ .‬מעולם לא חשב עליו כעל תרבות הפורחת מתוך ההמון‪ ,‬אבל הסיק שאדם‬ ‫בהחלט יכול לחשוב כך‪ ,‬וגם על שאר הדברים היפים‪.‬‬ ‫לאחר מכן חטף את שפופרת הטלפון ודיבר עם קול צורמני‪ ,‬קולה של מזכירתו של‬ ‫אלזוורת' טוהי‪ .‬הוא קבע עמו פגישה למחרת בשעה ארבע ושלושים‪.‬‬ ‫תוּבלה עבודתו בטעם חדש‪ ,‬מיוחד‪ .‬נדמה שפעלתנותו הרגילה היתה רק‬ ‫בשעות הבאות ּ‬ ‫ציור קיר בהיר ושטוח‪ ,‬וכעת נהפכה לתבליט אצילי שקיבל ממשות ושלושה ממדים בזכות‬ ‫מילותיו של אלזוורת' טוהי‪.‬‬ ‫מדי פעם‪ ,‬בלי כל סיבה מיוחדת‪ ,‬היה גאי פרנקון יורד ממשרדו‪ .‬צבעם העדין של חולצתו‬ ‫ושל גרביו הלם את האפרוריות של צדעיו‪ .‬הוא עמד מחייך בנדיבות ובדממה‪ .‬קיטינג חלף‬ ‫על פניו בחדר השרטוט והכיר בנוכחותו לא בכך שנעצר‪ ,‬אלא בכך שהאט את צעדיו במידה‬ ‫מספקת כדי לתחוב לתוך קפלי הממחטה הסגולה שבכיס הז'קט של פרנקון פיסה מרשרשת‬ ‫של נייר עיתון‪ ,‬בצירוף הערה‪:‬‬ ‫"קרא את זה כשתתפנה‪ ,‬גאי‪".‬‬ ‫צעדיו הובילו אותו כדי מחצית הדרך אל החדר השני‪ ,‬ואז הוסיף‪:‬‬ ‫"אולי נאכל היום יחד‪ ,‬גאי? חכה לי בפלאזה‪".‬‬ ‫כשחזר מארוחת הצהריים‪ ,‬עצר את קיטינג שרטט צעיר ושאל בקול גבוה מהתרגשות‪:‬‬ ‫"מר קיטינג‪ ,‬מי ירה באלזוורת' טוהי?"‬ ‫קיטינג בקושי הצליח להוציא מגרונו קול חנוק‪:‬‬ ‫"מי? מה?"‬ ‫"מישהו ירה במר טוהי‪".‬‬ ‫"מי?"‬ ‫"זה מה שרציתי לדעת‪ .‬מי?"‬ ‫"ירה‪ ...‬באלזוורת' טוהי?"‬ ‫"זה מה שקראתי בעיתון שאחז בידו אחד האנשים במסעדה‪ .‬לא הספקתי לקנות אותו‬ ‫בעצמי‪".‬‬ ‫"והוא‪ ...‬מת?"‬ ‫"אני לא יודע‪ .‬רק הספקתי לקרוא שהיתה ירייה‪".‬‬ ‫"אם הוא מת‪ ,‬האם זה אומר שלא ידפיסו מחר את הטור שלו? לך‪ ,‬קנה לי עיתון‪".‬‬

‫"אבל אני צריך‪"...‬‬ ‫"קנה לי עיתון‪ ,‬אידיוט שכמוך‪".‬‬ ‫סיפור המעשה הופיע בעיתון של אחר הצהריים‪ .‬אותו בוקר‪ ,‬כשיצא אלזוורת' טוהי‬ ‫ממכוניתו‪ ,‬בכניסה לתחנת רדיו שממנה היה עליו לשדר נאום על "חסרי הקול ונטולי‬ ‫שלו וקר רוח‪ .‬הוא‬ ‫ההגנה"‪ ,‬נורתה פתאום ירייה‪ .‬הקליע לא פגע בו‪ .‬אלזוורת' טוהי נשאר ֵ‬ ‫אמר‪" :‬אסור לתת לקהל המאזינים לחכות‪ ",‬ומיהר לעלות במדרגות‪ .‬בלי להזכיר את‬ ‫המאורע כלל‪ ,‬נשא נאום של מחצית השעה‪ ,‬מזיכרונו בלבד‪ ,‬כשם שנהג לעשות תמיד‪.‬‬ ‫היורה לא אמר דבר כשנעצר‪.‬‬ ‫קיטינג היה המום‪ .‬גרונו ניחר כשקרא את שמו של היורה‪ .‬זה היה סטיבן מלורי‪.‬‬ ‫רק הלא־מובן הפחיד את קיטינג‪ ,‬בייחוד כשאותו לא־מובן היה נעוץ לא בעובדות‬ ‫מוחשיות‪ ,‬אלא בהרגשה סתומה של פחד בנפשו פנימה‪ .‬האירוע לא הטריד אותו מלבד‬ ‫מעורבותו של סטיבן מלורי‪ .‬כל אחד אחר‪ ,‬ובלבד שזה לא יהיה סטיבן מלורי‪ .‬הוא לא ידע‬ ‫מדוע רצה בכך‪.‬‬ ‫סטיבן מלורי שתק‪ .‬הוא לא סיפק כל הסבר לפעולתו‪ .‬בתחילה חשבו שאולי הייאוש‬ ‫שלאחר אובדן הפרויקט עבור בית "קוזמו־סלוטניק" הניע אותו‪ ,‬שכן הוא חי בעוני מחפיר‪.‬‬ ‫אך התברר‪ ,‬בלי כל צל של ספק‪ ,‬שלאלזוורת' טוהי לא היתה שום יד באובדן הפרויקט‪ .‬טוהי‬ ‫מעולם לא שוחח עם מר סלוטניק על סטיבן מלורי‪ .‬טוהי אף לא ראה את פסלו‪" ,‬תעשייה"‪.‬‬ ‫בנקודה זו קטע מלורי את שתיקתו והודה שמעולם לא פגש בטוהי‪ ,‬מעולם לא ראה אותו‬ ‫פנים אל פנים וגם לא הכיר איש מידידיו של טוהי‪" .‬אתה חושב שטוהי היה אחראי באופן‬ ‫כזה או אחר לאובדן הפרויקט?" נשאל‪ .‬ומלורי השיב‪" :‬לא‪".‬‬ ‫"אז למה עשית את זה?" מלורי לא הגיב‪.‬‬ ‫טוהי לא הכיר את האיש‪ ,‬הוא ראה אותו לראשונה כשנתפס בידי השוטרים על המדרגה‬ ‫שבחזית תחנת השידור‪ .‬הוא לא שמע את שמו‪ ,‬אלא רק לאחר השידור‪ .‬כשיצא אל חדר‬ ‫ההמתנה‪ ,‬הגדוש עיתונאים‪ ,‬אמר טוהי‪" :‬לא‪ ,‬ודאי שלא אגיש תלונה‪ .‬הלוואי שישחררו‬ ‫אותו‪ ".‬כששמע את השם‪ ,‬נשאר מבטו של טוהי קבוע אי־שם בין כתפיו של אדם אחד‬ ‫שלו כשהקליע פגע רק שני סנטימטרים‬ ‫לשולי מגבעתו של אדם אחר‪ .‬ואז טוהי — שעמד ֵ‬ ‫מפניו‪ ,‬בדלת הזכוכית שבכניסה לבניין — אמר רק מילה אחת‪ ,‬שכמו צנחה לרגליו כבדה‬ ‫מפחד‪" :‬למה?"‬ ‫איש לא ידע לענות לו‪ .‬כעבור שניות הוא חייך‪ ,‬משך בכתפיו ואמר‪" :‬אם נעשה פה ניסיון‬ ‫להתפרסם חינם‪ ...‬ובכן‪ ,‬איזה טעם גרוע!" אבל איש לא האמין להסבר הזה; לכולם היתה‬ ‫תחושה שגם טוהי עצמו אינו מאמין בזה‪ .‬במהלך הראיונות השיב טוהי על השאלות‬ ‫בעליצות‪ .‬הוא אמר‪" :‬מעולם לא העליתי בדעתי שאני חשוב עד כדי כך שיתנקשו בחיי‪ .‬זאת‬ ‫המחמאה הגדולה ביותר שאדם יכול לצפות לה — אם זה לא היה דומה כל כך לאופרטה‪".‬‬ ‫כהרגלו‪ ,‬הצליח ליצור רושם ששום דבר חשוב לא קרה‪ ,‬כי שום דבר חשוב אף פעם לא קורה‬ ‫על פני האדמה‪.‬‬ ‫מלורי נשלח לבית המעצר‪ ,‬בהמתנה למשפטו‪ .‬כל הניסיונות לחקור אותו נכשלו‪.‬‬

‫המחשבה שלא הניחה לקיטינג באותו לילה‪ ,‬ושבגללה התקשה להירדם שעות ארוכות‪,‬‬ ‫היתה למעשה הוודאות חסרת היסוד‪ ,‬שגם טוהי חש בדיוק כמוהו‪ .‬הוא יודע‪ ,‬חשב קיטינג‪,‬‬ ‫וגם אני יודע‪ ,‬שבמניע של סטיבן מלורי צפונה סכנה גדולה יותר מאשר בניסיון ההתנקשות‬ ‫הרצחני‪ .‬אך לעולם לא נדע מה היה המניע למעשהו‪ ,‬או שמא כן?‪ ...‬או אז נגע באמת‬ ‫בגרעין הפחד‪ :‬זה היה רצון עז‪ ,‬פתאומי‪ ,‬שבשנים הבאות‪ ,‬ואולי עד סוף ימיו‪ ,‬תימנע ממנו‬ ‫האפשרות להבין את אותו מניע‪.‬‬ ‫מזכירתו של אלזוורת' טוהי קמה בעצלתיים כשקיטינג נכנס‪ .‬היא פתחה לפניו את הדלת‬ ‫למשרדו של טוהי‪.‬‬ ‫קיטינג כבר עבר את השלב שבו התרגש מעצם המחשבה על פגישה עם אדם מפורסם‪ ,‬אך‬ ‫הפעם נדמה ששב אליו הרגש הזה כשראה את הדלת נפתחת‪ .‬הוא תהה בינו לבינו איך נראה‬ ‫טוהי‪ .‬הוא נזכר בקול הנשגב ששמע במבואה של אולם הכנסים ותיאר לעצמו ענק עם‬ ‫רעמת שיער עבות‪ ,‬אולי מכסיף‪ ,‬עם פנים נועזות ורחבות והבעה של נדיבות שאינה יודעת‬ ‫גבולות‪ ,‬ממש כמו קלסתר פניו של אלוהים בכבודו ובעצמו‪.‬‬ ‫"מר פיטר קיטינג — מר טוהי‪ ",‬אמרה המזכירה וסגרה את הדלת מאחוריה‪.‬‬ ‫ממבט ראשון נראה אלזוורת' מ' טוהי כמי שצריך להציע לו מעיל עליון כבד‪ ,‬מרופד‬ ‫כהלכה — כה דקיק וחסר הגנה נראה גופו הקטן והצנום‪ .‬הוא נראה כמו אפרוח שזה עתה‬ ‫בקע מהביצה‪ ,‬ועצמותיו עדיין צעירות ושבריריות‪ .‬ממבט שני הוא נראה כמי שחובה להציע‬ ‫לו מעיל משובח במיוחד — כה מעודנים ומוקפדים היו הבגדים שעטפו את גופו‪ .‬קווי‬ ‫החליפה השחורה ליוו בנאמנות את הדמות שבתוכה‪ ,‬בלי כל התנצלות‪ .‬הם שקעו עם‬ ‫קיעורו של החזה הצר‪ ,‬החליקו מטה מן הצוואר הארוך והצר אל המדרון החד של הכתפיים‪.‬‬ ‫מצח גדול שלט על הגוף‪ .‬הפנים היו חדות כיתד והשתפלו מהצדעיים הרחבים אל סנטר‬ ‫קטן ומחודד‪ .‬השיער היה שחור ומבריק‪ ,‬וקו לבן ודקיק חצה אותו לשני חצאים שווים‪ .‬הדבר‬ ‫שיווה לגולגולתו מראה הדוק ומסודר‪ ,‬אך הדגיש עוד יותר את האוזניים שפרצו לצדדים‪,‬‬ ‫עירומות‪ ,‬כמו ידיות של ספל מרק‪ .‬אפו היה דק וארוך‪ ,‬ומתחתיו חוט דקיק של שפם שחור‪.‬‬ ‫העיניים היו שחורות ומבעיתות‪ .‬הן בהקו בעליצות והקרינו אינטלקט עשיר כל כך‪,‬‬ ‫שמשקפיו נועדו‪ ,‬כנראה‪ ,‬לא כדי להגן על עיניו אלא כדי להגן על עיניהם של אחרים מפני‬ ‫הברק המסמא‪.‬‬ ‫"שלום‪ ,‬פיטר קיטינג‪ ",‬אמר לו אלזוורת' מונקטון טוהי‪ ,‬בקולו המשכנע והמהפנט‪" .‬מה‬ ‫ניקה ֶא ּ ְפ ֶטרוֹ ס?"‬ ‫אתה אומר על מקדשה של ֶ‬ ‫"מה‪ ...‬מה שלומך‪ ,‬מר טוהי‪ ",‬מילמל קיטינג‪ ,‬וקפא במקומו‪ ,‬המום‪" .‬מה אני חושב על‪...‬‬ ‫מה?"‬ ‫"שב‪ ,‬ידידי‪ .‬על מקדשה של ניקה אפטרוס‪".‬‬ ‫"אני‪ ...‬טוב‪"...‬‬ ‫"אני בטוח שלא התעלמת מאותה אבן חן קטנה‪ .‬הפרתנון הוא שזכה לפרסום‪ ,‬שלא בצדק‪,‬‬ ‫כי הגדול והחזק הרי תמיד נוטל לעצמו את כל הכבוד‪ ,‬לא כן? ורק היופי הפשוט נותר‬

‫אילם‪ ,‬כפי שקרה ליצירת המופת הקטנה הזאת של הרוח היוונית החופשית והגדולה‪ .‬אני‬ ‫משוכנע שהבחנת באיזון המופלא של החומר‪ ,‬בשלמות המרהיבה של חיבוריו הצנועים —‬ ‫אה כן‪ ,‬הצניעות הזאת — ובאמנות הנפלאה שבפרטים הקטנים?"‬ ‫"כן‪ ,‬בוודאי‪ ",‬גימגם קיטינג‪" .‬מאז ומעולם הוא היה אהוב עלי במיוחד — מקדשה של‬ ‫ניקה אפטרוס‪".‬‬ ‫"באמת?" שאל אלזוורת' טוהי‪ ,‬וחייך חיוך שקיטינג התקשה לפענח‪" .‬הייתי בטוח שכך‬ ‫תאמר‪ .‬תווי פניך יפים מאוד‪ ,‬פיטר קיטינג‪ ,‬כשאתה לא נועץ עיניים בצורה כזאת — מה‬ ‫שמיותר לחלוטין‪".‬‬ ‫ופתאום פרץ טוהי בצחוק‪ .‬הוא צחק בגלוי‪ ,‬בבוז‪ ,‬לקיטינג ולעצמו גם יחד; כאילו רצה‬ ‫להדגיש את הזיוף שבכל הסיפור הזה‪ .‬לרגע ישב קיטינג המום‪ ,‬ומיד מצא את עצמו מצטרף‬ ‫גם הוא לצחוק‪ ,‬כאילו ישב בביתו של חבר ותיק‪.‬‬ ‫"כך יותר טוב‪ ",‬אמר לו טוהי‪" .‬נכון שעדיף לא לשוחח שיחה רצינית מדי ברגעים‬ ‫חשובים? ורגע כמו זה עשוי להיות חשוב עד מאוד לשנינו — מי יודע? כמובן‪ ,‬ידעתי‬ ‫שתפחד ממני קצת‪ ...‬ואני מודה שגם אני חששתי מעט מפניך‪ .‬נכון שזה כבר הרבה יותר‬ ‫טוב?"‬ ‫"כן‪ ,‬מר טוהי‪ ",‬השיב לו קיטינג באושר‪ .‬הביטחון הרגיל שחש בפגישותיו עם בני האדם‬ ‫נעלם‪ .‬אבל הוא היה נינוח‪ ,‬כאילו ניטלה ממנו כל האחריות; הוא לא היה צריך להתאמץ‬ ‫לומר את הדברים הנכונים‪ ,‬כי הובל בעדינות לומר בדיוק את מה שצריך‪ ,‬בלי כל מאמץ‪.‬‬ ‫"תמיד ידעתי שזה יהיה רגע חשוב כשיזדמן לי להכיר אותך‪ ,‬מר טוהי‪ .‬תמיד‪ .‬זה שנים‪".‬‬ ‫"באמת?" שאל אלזוורת' טוהי‪ ,‬ועיניו נראו תמהות מאחורי משקפיו‪" .‬למה?"‬ ‫"כי תמיד קיוויתי שאשביע את רצונך‪ ,‬שתקבל אותי‪ ...‬את עבודתי‪ ...‬בבוא הזמן‪...‬‬ ‫אפילו‪"...‬‬ ‫"כן?"‬ ‫"אפילו חשבתי‪ ,‬לעתים קרובות‪ ,‬כשהייתי משרטט‪ :‬האם זה בניין שאלזוורת' טוהי יאמר‬ ‫עליו שהוא טוב? ניסיתי לראות אותו בצורה כזאת‪ ,‬מבעד לעיניים שלך‪ ...‬אני‪ ...‬אני‪ "...‬טוהי‬ ‫האזין בקשב רב‪" .‬תמיד השתוקקתי להכיר אותך‪ ,‬כי אתה הוגה דעות מעמיק כל כך‪ ,‬ובעל‬ ‫חוש הבחנה חודר‪"...‬‬ ‫"נו‪ ",‬אמר לו טוהי בקול ידידותי‪ ,‬אך בשמץ של קוצר רוח‪ .‬העניין שגילה התפוגג עם‬ ‫המשפט האחרון‪" .‬די‪ .‬אני לא רוצה להישמע גס רוח‪ ,‬אבל מוטב שנוותר על זה‪ .‬מה דעתך?‬ ‫אולי זה נשמע לך לא־טבעי‪ ,‬אבל אני באמת לא אוהב לשמוע שחולקים לי שבחים‪".‬‬ ‫פיטר הרגיש שעיניו של טוהי הן שהפיסו את דעתו‪ .‬כי נצץ בהן כל כך הרבה טוּב אנין‪...‬‬ ‫לא‪ ,‬זה לא זה‪ ...‬טוּב חסר גבולות‪ .‬כאילו לא היה אפשר להסתיר מפניו דבר‪ ,‬אך גם אין צורך‬ ‫להסתיר דבר‪ ,‬כי תמיד יהיה מוכן לסלוח על הכול‪ .‬קיטינג לא ראה מימיו עיניים שהיו כל‬ ‫כך רחוקות משיפוט כמו העיניים האלה‪.‬‬ ‫"אבל מר טוהי‪ ",‬גימגם‪" .‬רק רציתי‪"...‬‬ ‫"רצית להודות לי על המאמר שלי‪ ",‬אמר לו טוהי ועיווה את פניו בתסכול עליז‪" .‬ואני‬

‫הרי עבדתי קשה כדי למנוע ממך להודות לי‪ .‬אנא‪ ,‬הנח לי להצליח במשימתי‪ ,‬בסדר? אין‬ ‫לך כל סיבה להודות לי‪ .‬אם אתה אכן ראוי לכל מה שכתבתי עליך‪ ,‬הרי שזו זכותך‪ ,‬ולא‬ ‫זכותי‪ .‬נכון?"‬ ‫"אבל הייתי מאושר כל כך שחשבת שאני‪"...‬‬ ‫"‪...‬אדריכל גדול? אבל ידידי‪ ,‬הרי ידעת זאת גם קודם‪ .‬או שאולי לא היית בטוח לגמרי?‬ ‫מעולם לא היית בטוח לגמרי?"‬ ‫"אני‪"...‬‬ ‫זו היתה הפוגה של שנייה אחת בלבד‪ ,‬אבל לקיטינג היה נדמה כאילו טוהי לא רוצה‬ ‫לשמוע מפיו אלא את זה‪ .‬כי הוא לא חיכה‪ ,‬אלא דיבר כאילו קיבל תשובה מלאה‪ ,‬תשובה‬ ‫שהשביעה את רצונו‪.‬‬ ‫"ובאשר לבית 'קוזמו־סלוטניק'‪ ,‬מי יוכל להכחיש שזה אכן הישג יוצא מגדר הרגיל? אתה‬ ‫יודע‪ ,‬התוכנית עניינה אותי מאוד‪ .‬זו תוכנית חכמה‪ .‬תוכנית נפלאה‪ .‬יוצאת דופן‪ .‬שונה‬ ‫לגמרי מכל מה שראיתי בעבודותיך הקודמות‪ ,‬נכון?"‬ ‫"בוודאי‪ ",‬אמר קיטינג‪ ,‬וקולו היה חד ונוקשה‪ ,‬בפעם הראשונה‪" .‬הדרישות היו שונות‬ ‫מכל מה שעשיתי עד אז‪ ,‬והייתי צריך לעבד את התוכנית לפיהן‪".‬‬ ‫"בוודאי‪ ",‬אמר לו טוהי בעדינות‪" .‬עבודה נפלאה‪ .‬תוכל להתגאות בה‪".‬‬ ‫קיטינג הבחין שעיניו של טוהי קבועות באמצע עדשות משקפיו‪ ,‬ועדשותיו קבועות בדיוק‬ ‫על אישוניו של האיש‪ ,‬ופתאום הוא ידע שגם טוהי יודע שלא הוא תיכנן את הבניין של‬ ‫"קוזמו־סלוטניק"‪ .‬זה לא הפחיד אותו; מה שהפחיד אותו היה האישור שראה בעיניו של‬ ‫טוהי‪.‬‬ ‫"אם אתה חייב לחוש — אז לא‪ ,‬לא הכרת תודה‪ .‬כי הכרת תודה היא צמד מילים מסובך‪.‬‬ ‫אז בוא נאמר הכרה בלבד?" המשיך טוהי‪ ,‬וקולו התרכך‪ ,‬כאילו קיטינג היה בעל ברית חשאי‬ ‫שידע כי המילים שישתמשו בהן מעתה ואילך הן מפתח לצופן הידוע רק לשניהם‪" .‬תוכל‬ ‫להודות לי על כך שהבנתי את המשמעות הסמלית של הבניין‪ ,‬על כך שהבעתי אותה‬ ‫במילים‪ ,‬בדיוק כשם שאתה הבעת אותה בשיש‪ .‬הרי אתה לא בנאי בלבד‪ ,‬אלא הוגה דעות‬ ‫באבן‪".‬‬ ‫"כן‪ ",‬השיב לו קיטינג‪" .‬זה היה הנושא המופשט שעמד לנגד עיני כשתיכננתי את הבניין‬ ‫— הציבור הרחב ופרחי התרבות‪ .‬תמיד האמנתי שתרבות אמיתית צומחת מתוך האדם‬ ‫הפשוט‪ .‬אבל לא פיללתי שמישהו יבין אותי אי־פעם‪".‬‬ ‫טוהי חייך‪ .‬שפתיו הדקות נפשקו וחשפו את שיניו‪ .‬הוא לא הביט בקיטינג‪ .‬הוא התבונן‬ ‫מטה בידו שלו‪ ,‬הארוכה‪ ,‬הדקה‪ ,‬העדינה‪ ,‬יד של פסנתרן קונצרטים‪ ,‬שהניעה גיליון נייר על‬ ‫השולחן‪" .‬אנחנו אחים לרוח‪ ,‬קיטינג‪ .‬רוח האדם‪ .‬זה כל מה שחשוב בחיים‪ ",‬אמר‪ ,‬ועדיין‬ ‫לא הביט בקיטינג‪ ,‬אלא דרכו‪ ,‬ועדשות משקפיו התרוממו בגלוי מעל לקו פניו של הצעיר‪.‬‬ ‫קיטינג ידע שטוהי יודע שמעולם לא עלה בדעתו שום נושא מופשט‪ ,‬עד שקרא את מאמר‬ ‫הביקורת שלו‪ .‬יתר על כן‪ ,‬הוא ידע שטוהי מאשר אותו שוב‪ ,‬כי מאחורי העדשות שנעו‬ ‫לאיטן על פניו של קיטינג היו העיניים מתוקות מחיבה‪ ,‬חיבה קרה וממשית מאוד‪ .‬אז הרגיש‬

‫קיטינג שכותלי החדר סוגרים עליו בעדינות‪ ,‬דוחפים אותו לאינטימיות נוראה‪ ,‬לא עם טוהי‪,‬‬ ‫אלא עם אשמה כלשהי שאין לה שם‪ .‬הוא רצה לזנק ממקומו ולברוח‪ ,‬אבל ישב דומם ופיו‬ ‫פעור למחצה‪.‬‬ ‫בלי לדעת מה הניע אותו‪ ,‬שמע קיטינג את עצמו אומר‪:‬‬ ‫"רציתי לומר לך כמה שמחתי לקרוא אתמול שניצלת מניסיון ההתנקשות של אותו‬ ‫מטורף‪ ,‬מר טוהי‪".‬‬ ‫"אה? כן‪ ,‬תודה‪ .‬אל תתרגש מזה‪ .‬זה רק אחד העונשים הפעוטים שמשלם מי שבולט‬ ‫בחיים החברתיים‪".‬‬ ‫"מלורי לא מצא חן בעיני מלכתחילה‪ .‬טיפוס מוזר‪ .‬מתוח מדי‪ .‬אני לא אוהב אנשים‬ ‫מתוחים‪ .‬גם עבודתו לא מצאה חן בעיני‪".‬‬ ‫"הוא פשוט אדם שמנסה למשוך תשומת לב‪ ,‬כי לעולם לא יהיה בעל ערך‪".‬‬ ‫"ברור שהרעיון לתת לו הזדמנות לא היה שלי‪ .‬מר סלוטניק הוא שדרש זאת‪ .‬פרוטקציה‪,‬‬ ‫אתה יודע‪ .‬אבל בסופו של דבר גם הוא הבין ששגה‪".‬‬ ‫"האם מלורי הזכיר אי־פעם את שמי בפניך?"‬ ‫"לא‪ ,‬אף פעם לא‪".‬‬ ‫"אף פעם גם לא פגשתי אותו‪ .‬אף פעם לא ראיתי אותו‪ .‬למה הוא עשה את זה?"‬ ‫ופתאום טוהי הוא שישב דומם‪ ,‬נוכח מה שראה בפניו של קיטינג‪ .‬לראשונה‪ ,‬טוהי הוא‬ ‫שנראה דרוך וחסר ביטחון‪ .‬זה המכנה המשותף בינינו‪ ,‬חשב לעצמו קיטינג‪ :‬הפחד‪ ,‬ועוד‬ ‫הרבה יותר מהפחד‪ .‬אבל פחד היתה המילה היחידה המוכרת לתחושה הזאת‪ .‬והוא ידע‬ ‫ידיעה מוחלטת שחיבב את טוהי יותר מכל אדם אחר שפגש מימיו‪.‬‬ ‫"נו‪ ,‬אתה הרי יודע איך זה‪ ",‬אמר לו קיטינג במאור פנים וקיווה שבזה ייסתם הגולל על‬ ‫הנושא הלעוס הזה‪" .‬מלורי הוא אדם חסר כל כישרון‪ ,‬ולכן החליט להתנקם בך‪ ,‬כי אתה‬ ‫דוגמה ומופת לגדולה‪".‬‬ ‫במקום לחייך ראה פתאום קיטינג את מבטו של טוהי נח עליו; לא‪ ,‬זה לא היה מבט‪ ,‬זו‬ ‫היתה קרן רנטגן שכמו נוברת בעצמותיו‪ .‬נדמה שפניו של טוהי התקשחו‪ ,‬וקיטינג ידע‬ ‫שטוהי מצא אי־שם הקלה‪ .‬שבפניו הפעורות‪ ,‬הנבוכות‪ ,‬היתה איזו עוצמה נסתרת של בורות‬ ‫שהחזירה לטוהי את ביטחונו‪ .‬הוא אמר באיטיות זרה ומלגלגת‪:‬‬ ‫"נדמה לי שנהיה ידידים טובים אתה ואני‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫רגע אחד חלף לפני שרוחו של קיטינג שבה אליו‪ ,‬והוא מיהר לומר‪:‬‬ ‫"ודאי‪ ,‬גם אני מקווה כך‪ ,‬מר טוהי‪".‬‬ ‫"באמת‪ ,‬פיטר! אני לא כל כך זקן‪ ,‬נכון? השם אלזוורת' הוא אנדרטה שמנציחה את טעמם‬ ‫המוזר של הורי בשמות‪".‬‬ ‫"כן‪ ...‬אלזוורת'‪".‬‬ ‫"טוב מאוד‪ .‬באמת לא אכפת לי השם‪ ,‬בהשוואה לכינויים מסוימים שכינו אותי בחיי‬ ‫הפרטים — וגם הציבוריים — כל השנים‪ .‬יש בזה מחמאה‪ .‬כשאדם קונה לו אויבים‪ ,‬הוא יודע‬ ‫שהוא מסוכן בדיוק במקום שהוא צריך להיות מסוכן‪ .‬יש דברים שצריך להרוס — ולא‪ ,‬הם‬

‫יהרסו אותך‪ .‬נראה לי שעוד נתראה די הרבה פיטר‪ ".‬קולו היה כעת חלק ובטוח‪ ,‬בסופיות‬ ‫של הבטחה שנבדקה והוגשה‪ ,‬בוודאות שלעולם לא ימצא עוד בקיטינג דבר שיעלה בו סימן‬ ‫שאלה‪" .‬לדוגמה‪ :‬כבר הרבה זמן שאני חושב על ארגון של כמה אדריכלים צעירים — אני‬ ‫מכיר הרבה — ארגון קטן ולא־רשמי‪ ,‬להחלפת רעיונות ולפיתוח אווירה של שיתוף‪ ,‬אתה‬ ‫יודע‪ ,‬קו פעולה משותף למען כל הטוב שבמקצוע‪ .‬לא ארגון כופה ומחניק כמו איגוד‬ ‫האדריכלים של אמריקה‪ .‬רק חבורה של כמה צעירים‪ .‬מה דעתך? זה מעניין אותך?"‬ ‫"בטח! ואתה תהיה הנשיא?"‬ ‫"אה‪ ,‬לא‪ .‬אני אף פעם לא נשיא של שום דבר‪ ,‬פיטר‪ .‬אני שונא תארים‪ .‬לא‪ ,‬אבל חשבתי‬ ‫שאתה תהיה נשיא מושלם‪ .‬אני לא יכול להעלות בדעתי מועמד מתאים יותר‪".‬‬ ‫"אני?"‬ ‫"אתה‪ ,‬פיטר‪ .‬שוב‪ ,‬זאת רק הצעה‪ ,‬לא משהו ברור‪ ,‬סתם רעיון שהשתעשעתי בו‪ .‬נשוחח‬ ‫על זה בפעם אחרת‪ .‬הייתי רוצה שתעשה משהו — וזו למעשה אחת הסיבות שרציתי‬ ‫להיפגש‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬בוודאי‪ ,‬מר טו‪ ...‬אלזוורת'‪ .‬בשבילך אעשה כל מה שאוכל‪"...‬‬ ‫"זה לא בשבילי‪ .‬אתה מכיר את לוֹ יס קוּ ק?"‬ ‫"לוֹ יס‪ ...‬מי?"‬ ‫"קוק‪ .‬אתה עוד תכיר אותה‪ .‬האישה הצעירה הזאת היא הגאון הספרותי הגדול ביותר מאז‬ ‫גתה‪ .‬אתה חייב לקרוא את הספרים שלה‪ ,‬פיטר‪ .‬אני לא מציע את זה כחובה‪ ,‬אלא רק לאניני‬ ‫טעם‪ .‬הרמה שלה כל כך הרבה יותר גבוהה מהטעם הממוצע והמובן מאליו של בני המעמד‬ ‫בבאוּ ֶארי‪ .‬זאת לויס‪ .‬היא ביקשה ממני‬ ‫הבינוני‪ .‬היא מתכננת לבנות בית‪ .‬בית מגורים קטן ָּ‬ ‫להמליץ על אדריכל‪ .‬אני בטוח שדרוש אדם כמוך כדי להבין את אישיותה של לויס‪.‬‬ ‫התכוונתי לנקוב בשמך — אם אתה מעוניין בפרויקט קטן‪ ,‬אך יוקרתי למדי‪".‬‬ ‫"בוודאי! זה‪ ...‬יפה מצדך‪ ,‬אלזוורת'! אתה יודע‪ ,‬כשאמרת‪ ...‬כשקראתי את מכתבך‪ ,‬שאתה‬ ‫רוצה משהו ממני‪ ,‬טובה תחת טובה‪ ,‬והנה‪"...‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬ידידי‪ ,‬כמה תמים אתה!"‬ ‫"אה‪ ,‬נראה לי שלא הייתי צריך לומר את זה! צר לי‪ ,‬לא התכוונתי לפגוע בך‪ ,‬אני‪"...‬‬ ‫"אין דבר‪ ,‬עוד תלמד להכיר אותי טוב יותר‪ .‬אולי זה יישמע לך מוזר‪ ,‬פיטר‪ ,‬אבל יש‬ ‫בעולמנו גם התעניינות בזולת שאין מאחוריה אינטרס אישי‪".‬‬ ‫לאחר מכן שוחחו על לויס קוק ועל שלושת הספרים שהוציאה לאור — "רומנים? לא‪,‬‬ ‫פיטר‪ ,‬לא בדיוק רומנים‪ ...‬וגם לא קובץ סיפורים‪ ...‬זה בדיוק הדבר‪ ,‬זאת לויס קוק‪ .‬זו צורה‬ ‫חדשה לגמרי של ספרות‪ — "...‬ועל ההון שירשה מדורות של סוחרים מצליחים‪ ,‬ועל הבית‬ ‫שהיא מתכוונת לבנות‪.‬‬ ‫רק לאחר שטוהי קם ממקומו כדי ללוות את קיטינג אל הדלת — וקיטינג נוכח לדעת עד‬ ‫כמה רופפת היתה עמידתו הזקופה על רגליו הקטנות — השתתק לפתע טוהי‪ ,‬ואז אמר‪:‬‬ ‫"דרך אגב‪ ,‬דומני שהייתי צריך לזכור שיש בינינו קשר אישי‪ ,‬אבל איני בטוח‪ ...‬אה‪ ,‬כן‪,‬‬ ‫בוודאי‪ .‬אחייניתי הקטנה קתרין‪".‬‬

‫פיטר הרגיש שפניו קופאות‪ .‬הוא ידע שאסור לו לפתוח פתח לשיחה בנושא הזה‪ ,‬אך‬ ‫במקום למחות חייך במבוכה‪.‬‬ ‫"אני מבין שאתם מאורסים‪".‬‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"נפלא‪ ",‬אמר טוהי‪" .‬פשוט נפלא‪ .‬אשמח להיות דוד שלך‪ .‬אתה אוהב אותה מאוד?"‬ ‫"כן‪ ",‬אמר לו קיטינג‪" .‬מאוד‪".‬‬ ‫היעדר המתח בקולו העניק לתשובה חגיגיות‪ .‬זאת היתה המנה הראשונה של כנות‬ ‫וחשיבות שהניח קיטינג לפתחו של טוהי‪.‬‬ ‫"נחמד מאוד‪ ",‬אמר לו טוהי‪" .‬אהבת צעירים‪ .‬אביב ושחר ושמים ושוקולד וגזוז במחיר‬ ‫דולר ורבע הקופסה‪ .‬זכות שנשמרת לאלים ולקולנוע‪ ...‬אה‪ ,‬אני מסכים בהחלט‪ ,‬פיטר‪.‬‬ ‫לדעתי‪ ,‬זה נחמד מאוד‪ .‬לא יכולת לבחור טוב יותר‪ .‬היא בדיוק מהסוג שבשבילו העולם‬ ‫אבוד לחלוטין — העולם עם כל הבעיות שלו והאפשרויות שלו לגדולה — כן‪ ,‬הוא אבוד‬ ‫לחלוטין‪ ,‬כי היא תמימה ומתוקה ונאה ואנמית‪".‬‬ ‫"אם אתה עומד‪ "...‬החל קיטינג לומר‪ .‬אבל טוהי חייך בטוב לב‪.‬‬ ‫"אה‪ ,‬פיטר‪ ,‬בטח שאני מבין‪ .‬ואני מסכים‪ .‬אני ריאליסט‪ .‬מאז ומעולם התעקשו בני אדם‬ ‫לעשות מעצמם טיפשים‪ ,‬אבל אסור לנו לאבד את חוש ההומור שלנו‪ .‬אין דבר קדוש יותר‬ ‫מחוש הומור‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬תמיד אהבתי את הסיפור על טריסטן ואיזולדה‪ .‬זה הסיפור היפה‬ ‫ביותר שסופר אי־פעם — אחרי הסיפור של מיקי ומיני מאוס‪".‬‬

‫‪4‬‬ ‫"‪...‬מברשת שיניים בלסתות מברשת שיניים צחצוח צחצוח שן לסת קסת תופסת ברשת‬ ‫עולה הדג ברשת תופסת בלסת קסת נכנסת צחצוח שיניים מברשת קיסם באסם‪"...‬‬ ‫פיטר קיטינג צימצם את עיניו ובהה נכחו‪ ,‬מבטו היה לא־ממוקד‪ ,‬כאילו רצה להסתכל‬ ‫למרחק רב‪ .‬הוא הניח את הספר מידו‪ .‬זה היה ספר דק שחור‪ ,‬עם אותיות סגולות שהצטרפו‬ ‫למילים "עננים ותכריכים"‪ ,‬מאת לויס קוק‪ .‬בהקדמה נכתב שזה ספר מסע המתעד את‬ ‫קורותיה של גברת קוק מסביב לעולם‪.‬‬ ‫קיטינג נשען לאחור בתחושה של חמימות ורווחה‪ .‬הספר מצא חן בעיניו‪ .‬הוא הפך את‬ ‫שגרת ארוחת הבוקר של יום ראשון לחוויה רוחנית עמוקה‪ .‬הוא היה משוכנע שזו אכן חוויה‬ ‫עמוקה‪ ,‬שכן לא הבין דבר‪.‬‬ ‫פיטר קיטינג מעולם לא הרגיש צורך לנסח עיקרי אמונה מופשטים‪ ,‬אך בנה לו תחליף‬ ‫שסיפק את צרכיו‪" :‬דבר אינו נשגב אם אדם יכול להשיגו; דבר אינו גדול אם אדם יכול לדון‬ ‫עליו; דבר אינו עמוק אם אדם יכול לראות את קרקעיתו‪ ".‬זאת היתה האמונה הלא־מנוסחת‬ ‫והלא־מעורערת שהנחתה אותו תמיד‪ .‬היא חסכה ממנו את הצורך להשיג‪ ,‬לדון ולראות‪ .‬היא‬ ‫הטילה צל נעים של בוז על כל מי שניסה לעשות זאת‪ .‬לכן הוא גם היה מסוגל ליהנות‬ ‫מהיצירה של לויס קוק‪ .‬הוא חש את עצמו מרומם מעצם היכולת שלו להגיב על המופשט‪,‬‬ ‫העמוק‪ ,‬האידיאלי‪ .‬טוהי אמר‪" :‬זהו זה‪ ,‬צליל כצליל‪ ,‬שירת המילים כמילים‪ ,‬סגנון כמרד‬ ‫בסגנון‪ .‬אבל רק אניני טעם מסוגלים להעריך את זה‪ ,‬פיטר‪ ".‬קיטינג חש שיוכל לשוחח על‬ ‫הספר עם חבריו‪ ,‬ואם הם לא יבינו אותו‪ ,‬הוא יֵ דע שהוא עולה עליהם בחוכמתו‪ .‬והוא גם לא‬ ‫יצטרך להסביר את עליונותו‪ .‬כי זה בדיוק העניין‪ ,‬עליונות כעליונות לשמה‪ ,‬שלעולם תהיה‬ ‫זרה לאוזניו של מי שזקוק להסבר‪ .‬הספר מצא חן בעיניו‪.‬‬ ‫ערמה של עיתוני יום‬ ‫הוא שלח את ידו לפרוסת טוסט נוספת‪ .‬על קצה השולחן ראה ֵ‬ ‫ראשון שהשאירה לו אמו‪ .‬באותו רגע‪ ,‬מתוך ביטחון בגדולתו הרוחנית‪ ,‬הטמירה‪ ,‬חש את‬ ‫הערמה ותוכנה‪ .‬הוא הרים‬ ‫עצמו חזק מספיק כדי לעמוד בפני העולם‪ ,‬ובכלל זה גם בפני ֵ‬ ‫עיתון ושלף מתוכו את מוסף התצלומים‪ .‬הוא קפא במקומו כשראה רפרודוקציה של‬ ‫שרטוט‪ :‬בית אנרייט מאת הווארד רורק‪.‬‬ ‫הוא לא נזקק לכותרת וגם לא לחתימה הנוקשה שבקצה השרטוט‪ .‬הוא ידע שרק אחד ולא‬ ‫השלו‪ ,‬האלים; את‬ ‫ֵ‬ ‫אחר היה יכול להעלות בדמיונו את הבניין הזה‪ .‬הוא הכיר את השרטוט‬ ‫קווי העיפרון על הנייר‪ ,‬כחוטים של מתח גבוה‪ ,‬דקים ותמימים למראה‪ ,‬אסורים במגע‪ .‬זה‬

‫היה בניין רחב ידיים‪ ,‬לגדת האיסט ריבר‪ .‬ממבט ראשון לא ראה שזה בניין‪ ,‬אלא מצבור‬ ‫בוהק ונישא של סלעים‪ .‬אכן‪ ,‬אותו סדר חמור‪ ,‬מתמטי‪ ,‬המעוצב מתוך צמיחה חופשית‪,‬‬ ‫דמיונית‪ :‬קווים ישרים וזוויות נקיות‪ ,‬המרחב חצוי בסכין‪ ,‬בהרמוניה צורנית דקה ועדינה‪,‬‬ ‫כעבודת צורף‪ .‬שוני צורני שלא ייאמן; כל יחידה מובילה בהכרח לבאה אחריה‪ ,‬ולמבנה‬ ‫כולו‪ ,‬כך שהדיירים לעתיד לא יקבלו כלובים רבועים‪ ,‬אלא כל אחד מהם יזכה לאגף נפרד‬ ‫שמקושר לאגפים האחרים כמו גביש לסלע‪.‬‬ ‫קיטינג התבונן בשרטוט‪ .‬זה זמן רב ידע שרורק נבחר לבנות את בית אנרייט‪ .‬הוא ראה את‬ ‫שמו של רורק נזכר בעיתונים כמה פעמים‪ .‬לא נכתב הרבה‪ .‬ומה שנכתב היה יכול להסתכם‬ ‫במשפט אחד‪" :‬אדריכל צעיר שבחר מר אנרייט מסיבה בלתי ברורה‪ ,‬מן הסתם אדריכל שיש‬ ‫בו עניין‪ ".‬הכותרת שמתחת לשרטוט הכריזה שהקמת הבניין תחל בקרוב‪ .‬נו‪ ,‬חשב קיטינג‪,‬‬ ‫ושמט את העיתון מידו‪ .‬אז מה? העיתון צנח ליד הספר השחור־סגול‪ .‬קיטינג התבונן‬ ‫בשניהם‪ .‬במעורפל הרגיש שלויס קוק מגוננת עליו מפני הווארד רורק‪.‬‬ ‫"מה קרה‪ ,‬פיטי?" נשמע קולה של אמו‪.‬‬ ‫הוא מסר לה את העיתון‪ .‬כעבור שנייה חזר העיתון ונפל על השולחן‪.‬‬ ‫"אבל‪ "...‬גברת קיטינג משכה בכתפיה‪" .‬הם‪"...‬‬ ‫היא עמדה לידו‪ .‬שמלת המשי הנקייה שלה היתה הדוקה מדי וחשפה את הנוקשות של‬ ‫מחוכה‪ .‬שרשרת דקה נצצה על צווארה‪ ,‬מספיק קטנה כדי להכריז ברבים שהיא עשויה‬ ‫יהלומים אמיתיים‪ .‬היא נראתה כדירתם החדשה‪ ,‬שזה עתה עברו להתגורר בה; בולטת‬ ‫ביוקרתה‪ .‬עיטורי הדירה היו עבודתו המקצועית הראשונה של קיטינג לעצמו‪ .‬הדירה היתה‬ ‫מרוהטת בסגנון ויקטוריאני ונראתה שמרנית ומפוארת‪ .‬מעל האח שבסלון נתלתה תמונה‬ ‫גדולה ועתיקה; זה לא היה דיוקן משפחתי‪ ,‬אך נראה כמו שייך לאחד מאבותיו המכובדים‬ ‫של קיטינג‪.‬‬ ‫"פיטי‪ ,‬יקירי‪ ,‬אני שונאת לזרז אותך ביום ראשון‪ ,‬אבל אולי הגיע הזמן שתתלבש? אני‬ ‫חייבת לרוץ‪ ,‬ולא הייתי רוצה שתשקע במחשבות ותאחר‪ .‬כל כך נחמד מצדו של מר טוהי‬ ‫שהוא הזמין אותך לביתו!"‬ ‫"כן‪ ,‬אמא‪".‬‬ ‫"יבואו עוד אורחים מפורסמים?"‬ ‫"לא‪ ,‬לא יהיו עוד אורחים‪ ,‬אבל יהיה שם עוד מישהו לא ממש מפורסם‪ ".‬היא הביטה בו‬ ‫בציפייה‪ .‬הוא הוסיף‪" ,‬קייטי תהיה שם‪".‬‬ ‫נדמה שהשם לא השפיע עליה בשום צורה‪ .‬לאחרונה אפף אותה ביטחון מוזר שגונן עליה‬ ‫כמו שכבת שומן‪ .‬נדמה שאותה בעיה מסוימת כבר לא יכלה לחדור פנימה ולהטריד אותה‪.‬‬ ‫"תה בחברת המשפחה‪ ",‬הדגיש בנה‪" .‬זה מה שהוא אמר‪".‬‬ ‫"יפה מצדו‪ .‬אני בטוחה שמר טוהי הוא אדם אינטליגנטי מאוד‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬אמא‪".‬‬ ‫הוא קם בקוצר רוח ופנה לחדרו‪.‬‬

‫זה היה ביקורו הראשון של קיטינג בבית הדירות המהודר שאליו עברה קתרין להתגורר עם‬ ‫דודה‪ .‬הוא רק זכר שהדירה היתה פשוטה‪ ,‬נקייה מאוד וצנועה בדרכה הגנדרנית‪ ,‬ושהכילה‬ ‫ּ‬ ‫מספר עצום של ספרים ומעט מאוד תמונות‪ ,‬אך כולן מקוריות ויקרות‪ .‬איש לא זכר מעולם‬ ‫את דירתו של אלזוורת' טוהי‪ ,‬אלא רק את המארח‪ .‬באותו יום ראשון אחר הצהריים היה‬ ‫המארח לבוש חליפה אפורה כהה‪ ,‬מחויטת כמדי טקס‪ ,‬ונעל נעלי בית מעור מלאכותי שחור‪,‬‬ ‫מקושטות באניצים אדומים‪ .‬נעלי הבית ליגלגו על האלגנטיות החמורה של החליפה‪ ,‬אך‬ ‫בו־בזמן גם השלימו אותה בניגודן הנועז‪ .‬הוא ישב על כיסא נמוך ורחב‪ ,‬ופניו נהרו טוב לב‬ ‫זהיר‪ ,‬עד כדי כך שקיטינג וקתרין הרגישו מדי פעם כמו בועות סבון חסרות ערך‪.‬‬ ‫אורח ישיבתה של קתרין על קצה הכיסא לא מצא חן בעיני קיטינג‪ .‬היא ישבה שפופה‪,‬‬ ‫ורגליה צמודות זו לזו בחוסר חן‪ .‬הוא היה מעדיף שתלבש משהו אחר‪ ,‬ולא את אותה‬ ‫החליפה שלבשה זאת העונה השלישית‪ .‬אבל כך בדיוק התלבשה‪ .‬את עיניה קבעה בנקודה‬ ‫אחת‪ ,‬אי־שם במרכז השטיח‪ .‬בקיטינג הביטה רק לעתים רחוקות‪ ,‬ובדודה‪ ,‬אף לא פעם אחת‪.‬‬ ‫קיטינג לא ראה שמץ מאותה הערצה עליזה שבה דיברה תמיד על טוהי‪ ,‬הוא קיווה לראות‬ ‫אותה מפגינה כלפיו את ההערצה הזאת‪ .‬קתרין נראתה כבדה‪ ,‬חסרת צבע ועייפה מאוד‪.‬‬ ‫משרתו של טוהי הגיש את התה‪.‬‬ ‫"את תמזגי‪ ,‬יקירתי?" שאל טוהי את קתרין‪" .‬אה‪ ,‬אין כמו תה של אחר הצהריים‪ .‬אחרי‬ ‫שתתמוטט האימפריה הבריטית‪ ,‬ימצאו ההיסטוריונים שהבריטים העניקו לתרבות בעיקר‬ ‫שני דברים יקרים לאין ערוך‪ :‬את פולחן התה ואת סיפורי הבלש‪ .‬קתרין‪ ,‬יקירתי‪ ,‬את חייבת‬ ‫לאחוז בידית הקומקום כאילו היתה סכין קצבים? אין דבר‪ ,‬זה מקסים‪ ,‬בגלל זה אנחנו‬ ‫אוהבים אותך‪ ,‬פיטר ואני‪ .‬לא היינו אוהבים אותך אילו היית אצילית כדוכסית — מי צריך‬ ‫דוכסיות בימינו?"‬ ‫קתרין מזגה את התה ושפכה מעט על לוח הזכוכית‪ ,‬דבר שמעולם לא עשתה‪.‬‬ ‫"כל כך רציתי לראות פעם את שניכם יחד‪ ",‬אמר טוהי‪ .‬הוא החזיק בידו ספל דק ואיזן‬ ‫אותו כלאחר יד‪" .‬טיפשי מצדי‪ ,‬נכון? למעשה‪ ,‬אין שום מאורע לציין‪ ,‬אבל לפעמים אני‬ ‫סתם שוטה רגשן‪ ,‬כמו כל בני האדם‪ .‬ברכותי על בחירתך‪ ,‬קתרין‪ .‬אני חייב לך התנצלות‪ ,‬אף‬ ‫פעם לא חשדתי שהטעם שלך משובח כל כך‪ .‬את ופיטר זוג נפלא‪ .‬עוד תעשי הרבה למענו‪.‬‬ ‫תבשלי לו‪ ,‬תגהצי לו‪ ,‬תלדי ילדים‪ ,‬גם אם במוקדם או במאוחר כולם יחלו בחצבת‪ ,‬כמובן‪,‬‬ ‫כך שלא חסרות טרדות‪".‬‬ ‫"אז אתה‪ ...‬מסכים?" שאל קיטינג בדאגה‪.‬‬ ‫"מסכים ְלמה? ְלמה‪ ,‬פיטר?"‬ ‫"לזה שנתחתן‪ ,‬כשיגיע הזמן‪".‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬איזו שאלה מיותרת! בוודאי שאני מסכים‪ .‬אבל איזה צעירים אתם! ככה עושים‬ ‫הצעירים‪ ,‬הם עושים עניין במקום שאין עניין‪ .‬אתה שואל את זה כאילו כל העניין היה‬ ‫חשוב עד כדי כך שיש להתנגד לו‪".‬‬ ‫"קייטי ואני נפגשנו לפני שבע שנים‪ ",‬התגונן פיטר‪.‬‬ ‫"וזו היתה אהבה ממבט ראשון‪ ,‬כמובן?"‬

‫"כן‪ ",‬השיב לו קיטינג שהרגיש מגוחך‪.‬‬ ‫"זה בטח קרה באביב‪ ",‬אמר טוהי‪" .‬תמיד יש איזה אולם קולנוע חשוך ושני צעירים‬ ‫אבודים שמחזיקים ידיים — אבל ידיים שחבוקות יותר מדי זמן מתחילות להזיע‪ ,‬לא? ובכל‬ ‫זאת‪ ,‬נפלא להיות מאוהב‪ .‬הסיפור המתוק ביותר שסופר אי־פעם‪ .‬וגם הנדוש ביותר‪ .‬קתרין‪,‬‬ ‫אל תפני ככה את הראש שלך‪ .‬אסור לנו להרשות לעצמנו לאבד את חוש ההומור שלנו‪".‬‬ ‫הוא חייך‪ .‬טוב הלב שהפגין חיוכו חיבק את שניהם‪ .‬טוב הלב הזה היה עצום וכביר‪ ,‬ולידו‬ ‫נראתה אהבתם חיוורת ועלובה‪ ,‬שכן רק דבר־מה עלוב ודל היה יכול לעורר עוצמה כזאת‬ ‫של השתתפות בצער‪ .‬הוא שאל‪:‬‬ ‫"דרך אגב‪ ,‬פיטר‪ ,‬מתי אתם מתכוונים להתחתן?"‬ ‫"כן‪ ...‬למעשה‪ ,‬לא קבענו תאריך‪ .‬אתה יודע איך זה‪ ,‬כל הדברים שקרו‪ .‬וקייטי שעסוקה‬ ‫כעת בעבודה שלה‪ ...‬ודרך אגב‪ ",‬הוסיף בחדות‪ ,‬כי עניין עבודתה של קייטי הרגיז אותו‪,‬‬ ‫"אחרי שנתחתן‪ ,‬תצטרך לוותר על העבודה שלה‪ .‬אני לא אסכים שהיא תמשיך‪".‬‬ ‫"בטח‪ ",‬אמר טוהי‪" .‬גם אני לא מסכים‪ ,‬אם העבודה לא מוצאת חן בעיני קתרין‪".‬‬ ‫קתרין עבדה כמטפלת יום במוסד בית קליפורד‪ .‬הרעיון היה שלה‪ .‬לעתים קרובות ביקרה‬ ‫שהרצה בפני דיירי המוסד על כלכלה‪ .‬היא החלה להתעניין בעבודה‪.‬‬ ‫שם בחברת דודה‪ִ ,‬‬ ‫"אבל העבודה מוצאת חן בעיני!" קראה קתרין בהתרגשות‪" .‬אני לא רואה שום סיבה‬ ‫להתנגדות שלך‪ ,‬פיטר!" בקולה נשמע צליל דק של עקשנות‪ ,‬צליל מתמרד ולא־נעים‪" .‬אף‬ ‫פעם לא נהניתי כל כך‪ .‬לעזור לאנשים חסרי ישע ואומללים‪ .‬הייתי שם הבוקר — לא הייתי‬ ‫צריכה‪ ,‬אבל רציתי ללכת — ואחרי זה מיהרתי כל כך הביתה שלא הספקתי להחליף בגדים‪.‬‬ ‫אבל זה לא משנה‪ .‬למי אכפת איך אני נראית? דוד אלזוורת'‪ ",‬הצליל הנוקשה נעלם כלא‬ ‫היה‪ ,‬והיא דיברה בלהיטות ובחופזה‪" .‬תאר לך! לבילי הנסון הקטן היה כאב גרון‪ .‬אתה זוכר‬ ‫את בילי? האחות לא היתה במקום ונאלצתי לשטוף את הגרון למסכן! היו לו כתמים לבנים‬ ‫של מוגלה‪ ,‬כתמים כל כך איומים!"‬ ‫עיניה זרחו כאילו דיברה על יופי נאצל‪ .‬היא הביטה בדודה‪ .‬בפעם הראשונה ראה קיטינג‬ ‫את החיבה שציפה לראות‪ .‬היא המשיכה לדבר על עבודתה‪ ,‬על הילדים‪ ,‬על השכונה‪ .‬טוהי‬ ‫האזין בכובד ראש‪ .‬הוא לא הוציא הגה מפיו‪ .‬תשומת הלב שבעיניו שינתה את מראהו;‬ ‫עליצותו המלגלגת נעלמה‪ ,‬הוא שכח את עוצמתו שלו והיה כעת רציני מאוד‪ .‬כשהבחין‬ ‫בצלחתה הריקה של קתרין‪ ,‬הגיש לה מיד את מגש הכריכים בתנועה פשוטה שהפכה‬ ‫איכשהו להבעת כבוד עדינה‪.‬‬ ‫קיטינג חיכה בקוצר רוח עד שהיא השתתקה לרגע‪ .‬הוא רצה לשנות את הנושא‪ .‬הוא‬ ‫הביט סביבו בחדר וראה את עיתוני יום ראשון‪ .‬זו היתה שאלה שמזמן השתוקק לשאול‪ .‬הוא‬ ‫ניצל את ההזדמנות ושאל כלאחר יד‪:‬‬ ‫"אלזוורת'‪ ...‬מה דעתך על רורק?"‬ ‫"רורק? רורק?" שאל טוהי‪" .‬מי זה רורק?"‬ ‫הצורה התמימה והמזלזלת שבה חזר על השם‪ ,‬וסימן השאלה החלש והמבזה שהדגיש‬ ‫בסופה‪ ,‬הבהירו לקיטינג שטוהי מכיר יפה את השם‪ .‬אדם לא מדגיש כך את חוסר הידיעה‬

‫שלו אם אינו יודע במה מדובר‪ .‬קיטינג אמר לו‪:‬‬ ‫"הווארד רורק‪ ,‬אתה יודע‪ ,‬האדריכל‪ .‬זה שבונה את בית אנרייט‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬כן‪ ,‬כן‪ .‬זה שבונה סוף־סוף את בית אנרייט‪ ,‬נכון‪".‬‬ ‫"ב'כרוניקל' של היום התפרסמה תמונה שלו‪".‬‬ ‫"באמת? רק ריפרפתי ב'כרוניקל'‪".‬‬ ‫"ומה דעתך על הבית?"‬ ‫"אם היתה לו איזו חשיבות‪ ,‬הייתי זוכר מן הסתם‪".‬‬ ‫"בוודאי!" ההברות של קיטינג התפרצו מבין שפתיו כאילו נעתקה נשימתו בין הברה‬ ‫להברה‪" .‬זה איום ונורא! הבניין לא דומה לשום דבר שראית או שתרצה לראות אי־פעם!"‬ ‫הוא חש הקלה‪ ,‬כאילו העביר את כל ימיו באמונה שהוא נושא בתוכו מחלת ילדות‬ ‫והתבשר על ידי המומחה הגדול ביותר בעולם שהבריא סופית‪ .‬הוא רצה לצחוק‪ ,‬בחופשיות‪,‬‬ ‫בטיפשות‪ ,‬בלי שמץ של כבוד עצמי‪ .‬הוא רצה לדבר‪.‬‬ ‫"הווארד חבר שלי‪ ",‬אמר כעת‪ ,‬באושר‪.‬‬ ‫"חבר שלך? אתה מכיר אותו?"‬ ‫"אם אני מכיר אותו! הרי למדנו יחד בבית הספר‪ ,‬בסטנטון‪ ,‬אתה יודע‪ ,‬והוא גר בבית‬ ‫שלנו שלוש שנים‪ .‬אני יכול לספר לך מה צבע התחתונים שלו ואיך הוא מתקלח — ראיתי‬ ‫אותו!"‬ ‫"הוא גר אצלכם בבית‪ ,‬בסטנטון?" חזר אחריו טוהי‪ .‬הוא דיבר במעין דקדקנות זהירה‪.‬‬ ‫נימת קולו היתה יבשה ופסקנית‪ ,‬כמו גפרורים מתפצחים‪.‬‬ ‫מוזר מאוד‪ ,‬חשב קיטינג‪ .‬טוהי שאל אותו יותר מדי שאלות על הווארד רורק‪ .‬אבל לא‬ ‫היה בהן היגיון‪ .‬הן לא היו על בניינים ולא על אדריכלות‪ .‬אלה היו שאלות אישיות חסרות‬ ‫טעם — שאלות שמוזר לשאול על אדם שמעולם לא פגשת‪.‬‬ ‫"הוא צוחק לעתים קרובות?"‬ ‫"לעתים רחוקות מאוד‪".‬‬ ‫"והוא נראה אומלל?"‬ ‫"אף פעם לא‪".‬‬ ‫"היו לו חברים בסטנטון?"‬ ‫"אף פעם לא היו לו חברים בשום מקום‪".‬‬ ‫"הסטודנטים לא חיבבו אותו?"‬ ‫"אף אחד לא יכול לחבב אותו‪".‬‬ ‫"למה?"‬ ‫"הוא מעורר בך הרגשה שזו תהיה חוצפה לחבב אותו‪".‬‬ ‫"הוא נהג לצאת לבלות? לשתות?"‬ ‫"אף פעם לא‪".‬‬ ‫"והוא אוהב כסף?"‬ ‫"לא‪".‬‬

‫"הוא רוצה להיות נערץ?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"הוא מאמין באלוהים?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"הוא מדבר הרבה?"‬ ‫"מעט מאוד‪".‬‬ ‫"הוא מאזין כשאחרים דנים בפניו ברעיון כלשהו?"‬ ‫"הוא מאזין‪ ,‬אבל היה עדיף שלא יאזין‪".‬‬ ‫"למה?"‬ ‫"זה היה פחות מעליב‪ .‬כשאדם מקשיב כמותו‪ ,‬ברור ששום דבר לא נוגע בו‪".‬‬ ‫"הוא תמיד שאף להיות אדריכל?"‬ ‫"הוא‪"...‬‬ ‫"מה קרה‪ ,‬פיטר?"‬ ‫"שום דבר‪ .‬רק עלה בדעתי שזה מוזר‪ ,‬כי אף פעם לא שאלתי את עצמי שאלה כזאת‪ .‬ועוד‬ ‫יותר מוזר‪ :‬אתה לא יכול לשאול שאלה כזאת בנוגע אליו‪ .‬הוא משוגע על אדריכלות‪ .‬נדמה‬ ‫שהיא כל כך חשובה בעיניו‪ ,‬שהוא איבד כל פרספקטיבה אנושית‪ .‬אין בו טיפת הומור‬ ‫עצמי‪ .‬אין שום טעם לשאול אותו מה הוא היה עושה אילולא רצה להיות אדריכל‪".‬‬ ‫"לא‪ ",‬השיב לו טוהי‪" .‬צריך לשאול מה הוא היה עושה אילו לא היה יכול להיות‬ ‫אדריכל‪".‬‬ ‫"הוא היה צועד על גוויות‪ ,‬רומס כל אחד ואחד — את כולנו — אבל היה מגשים את‬ ‫מטרתו‪".‬‬ ‫טוהי קיפל את המפית שלו‪ ,‬ריבוע בד שנח על ברכו‪ .‬הוא קיפל אותה בדייקנות‪ ,‬קיפול‬ ‫אחד לכל צד‪ ,‬ואז העביר את ציפורנו על הקצוות‪.‬‬ ‫"אתה זוכר את חבורת האדריכלים הצעירים שלנו‪ ,‬פיטר? אני עסוק כעת בסידורים‬ ‫לפגישה הראשונה‪ ,‬בקרוב‪ .‬שוחחתי עם הרבה מהחברים לעתיד‪ .‬היית מתגאה לו ידעת מה‬ ‫אמרו עליך‪ ,‬כנשיא לעתיד‪".‬‬ ‫הם המשיכו לשוחח בנועם עוד מחצית השעה‪ .‬כשקיטינג קם ללכת‪ ,‬הצהיר טוהי‪:‬‬ ‫"אה‪ ,‬כן‪ ,‬דיברתי עליך עם לויס קוק‪ .‬בקרוב תשמע ממנה‪".‬‬ ‫"תודה לך‪ .‬דרך אגב‪ ,‬אני קורא עכשיו את 'עננים ותכריכים'‪".‬‬ ‫"נו?"‬ ‫"אה‪ ,‬ספר אדיר‪ .‬אתה יודע‪ ,‬אלזוורת'‪ ,‬זה‪ ...‬מביא אותך לשנות את השקפותיך על כל מה‬ ‫שחשבת קודם‪".‬‬ ‫"נכון?" השיב לו טוהי‪.‬‬ ‫הוא עמד ליד החלון והתבונן בקרני השמש האחרונות של אחר צהריים קר ובהיר‪ .‬אז פנה‬ ‫ואמר‪:‬‬ ‫"יום נחמד‪ .‬בטח אחד האחרונים בשנה הזאת‪ .‬למה שלא תיקח את קתרין לטיול קצר‪,‬‬

‫פיטר?"‬ ‫"אה‪ ,‬בשמחה!" קראה קתרין בהתלהבות‪.‬‬ ‫"למה אתה מחכה?" אמר טוהי וחייך בעליצות‪" .‬מה קרה‪ ,‬קתרין‪ ,‬אתם צריכים לחכות‬ ‫לרשות ממני?"‬ ‫לאחר שיצאו יחד‪ ,‬לאחר שהיו לבדם בזוהר הקר של רחובות העיר המוצפים באור שמש‬ ‫מאוחרת‪ ,‬הרגיש קיטינג ששוב חוזרת אליו אותה תחושה מוזרה שלא היה יכול להרגיש‬ ‫בחברת אחרים; הוא שוב ידע עד כמה קתרין חשובה לו‪ ,‬ומהי בשבילו‪ .‬היא משכה את ידה‬ ‫ממנו‪ ,‬הסירה את הכפפה ושוב החליקה את אצבעותיה אל בין אצבעותיו‪ .‬ואז חשב פתאום‬ ‫שידיים אכן מזיעות כשהן אחוזות זמן רב מדי‪ .‬הוא החיש את צעדיו בכעס‪ .‬הוא חשב שהם‬ ‫צעדו כעת כמו מיקי ומיני מאוס‪ ,‬ושהם ודאי נראו מגוחכים בעיני העוברים ושבים‪ .‬כדי‬ ‫להשתחרר מהמחשבות האלה הוא הרכין את ראשו והציץ בפניה‪ .‬היא הביטה נכחה‪ ,‬באור‬ ‫הזהוב‪ ,‬והוא ראה את צדודיתה העדינה‪ ,‬וגם קמט קל של חיוך בזווית פיה‪ ,‬חיוך של אושר‬ ‫שקט‪ .‬אך בו־בזמן הבחין שקצות ריסיה חיוורים ותהה אם היא אנמית‪.‬‬ ‫רגליה היו שלובות תחתיה בסגנון טורקי‪ ,‬והן חשפו ברכיים רחבות‪ ,‬גרביים אפורים שגולגלו‬ ‫על ביריות עבות ופיסת תחתונים ורודים ודהויים‪ .‬כך ישבה לויס קוק על הרצפה‪ ,‬במרכז‬ ‫הסלון שבביתה‪ .‬פיטר קיטינג ישב על קצה דרגש סגול‪ ,‬מרופד קטיפה‪ .‬מעולם לא חש‬ ‫אי־נוחות רבה כל כך בפגישה ראשונה עם לקוח‪.‬‬ ‫לויס קוק היתה בת שלושים ושבע‪ .‬בעקשנות היתה טוענת‪ ,‬ואז חוזרת וטוענת‪ ,‬הן‬ ‫בשיחות פרטיות הן בדברי הפרסומת לספריה‪ ,‬שהיא בת שישים וארבע‪ .‬עובדה זו עברה‬ ‫מפה לאוזן כמו בדיחה שנונה ויצרה סביבה רושם מסתורי של עלומי נצח‪ .‬היא היתה גבוהת‬ ‫קומה‪ ,‬צמוקה‪ ,‬דקת כתפיים ורחבת ירכיים‪ .‬פניה היו ארוכות וחיוורות‪ ,‬ועיניה קרובות מאוד‬ ‫זו לזו‪ .‬שערה השתלשל על אוזניה בקווצות משומנות‪ .‬ציפורניה היו שבורות‪ .‬היא נראתה‬ ‫פרועה וסתורה להכעיס‪ ,‬ורשלנותה המתוכננת היתה קפדנית בגנדורה‪.‬‬ ‫היא דיברה בלי הפסקה והניעה את ירכיה מצד לצד‪.‬‬ ‫אוארי‪ .‬יש לי מגרש‪ ,‬רציתי אותו וקניתי אותו‪,‬‬ ‫בבאוּ ֶארי‪ .‬בית פרטי‪ ,‬המקדש שלי ּ‬ ‫"כן‪ּ ,‬‬ ‫בב ֶ ּ‬ ‫זה פשוט מאוד‪ .‬או שהעורך דין הטיפש שלי קנה אותו בשבילי‪ ,‬אתה מוכרח להכיר את‬ ‫העורך דין שלי‪ .‬אני עדיין לא יודעת כמה אצטרך לשלם לך‪ ,‬אבל הכסף הוא לא העיקר‪ .‬זה‬ ‫כל כך נדוש‪ .‬בבית צריכות להיות שלוש קומות‪ ,‬ובסלון אני רוצה מרצפות‪".‬‬ ‫"גברת קוק‪ ,‬קראתי את 'עננים ותכריכים'‪ ,‬וזו היתה בשבילי התגלות רוחנית‪ .‬הרשי לי‬ ‫להצטרף לאותם אנשים בודדים שמבינים את אומץ הלב שלך ואת המשמעות שאת מגיעה‬ ‫אליה במו ידייך‪"...‬‬ ‫"אוי‪ ,‬מספיק עם השטויות‪ ",‬אמרה לויס קוק וקרצה לו‪.‬‬ ‫"אבל אני מתכוון לזה!" התפרץ לעברה בכעס‪" .‬התאהבתי בספר שלך‪ .‬אני‪"...‬‬ ‫היא נראתה משועממת‪.‬‬ ‫"זה כל כך נדוש‪ ",‬מילמלה‪" ,‬להיות מובנת על ידי כל ארחי־פרחי‪".‬‬

‫"אבל מר טוהי אמר‪"...‬‬ ‫"אה‪ ,‬כן‪ ,‬מר טוהי‪ ".‬עיניה נראו כעת ערניות‪ ,‬אשמות עד עלבון‪ ,‬כעיניו של ילד שביצע‬ ‫מעשה קונדס‪" .‬אני הנשיאה של קבוצת סופרים צעירים שמר טוהי מתעניין בה מאוד‪".‬‬ ‫"באמת?" אמר לה קיטינג בשמחה‪ .‬היה נדמה שסוף כל סוף יש ביניהם מכנה משותף‪.‬‬ ‫"מעניין! מר טוהי מארגן גם קבוצה קטנה של אדריכלים צעירים‪ ,‬וכל כך נחמד מצדו‬ ‫שהציע לי להיות הנשיא‪".‬‬ ‫"מה אתה אומר?" אמרה‪ ,‬ושוב קרצה לו‪" .‬אחד מאיתנו?"‬ ‫"ממי?"‬ ‫הוא לא ידע מה עשה‪ ,‬אבל הבין שאיכזב אותה‪ ,‬בדרך זו או אחרת‪ .‬היא פרצה בצחוק‪ .‬היא‬ ‫המשיכה להתבונן בו וצחקה היישר בפניו‪ ,‬בלי כל חן ובלי שמחה‪.‬‬ ‫"מה לעזא‪ "!...‬הוא השתתק‪ ,‬ואז שאל‪" :‬מה קרה‪ ,‬גברת קוק?"‬ ‫"אוי‪ ",‬אמרה‪" .‬אתה בחור כל כך חמוד‪ ,‬מתוק ויפה!"‬ ‫"מר טוהי הוא אדם דגול‪ ",‬אמר בכעס‪" .‬הוא האישיות‪ ...‬האצילה ביותר שאי־פעם‪"...‬‬ ‫"אה‪ ,‬כן‪ ,‬מר טוהי אדם נפלא‪ ",‬קולה נשמע מוזר‪ ,‬ונעדרה ממנו כליל הדרת כבוד‪" .‬הוא‬ ‫ידידי היקר ביותר‪ .‬האדם הכי נפלא עלי אדמות‪ .‬אמא אדמה ומר טוהי — שניהם חוקי‬ ‫הטבע‪ .‬ולמרות זאת‪ ,‬הוא קדוש‪ .‬זה נדיר מאוד‪ .‬נדיר כמו גאון‪ .‬אני גאון‪ .‬אני רוצה סלון בלי‬ ‫חלונות‪ .‬לגמרי בלי חלונות‪ .‬אתה חייב לזכור את זה כשתשרטט את התוכנית‪ .‬בלי חלונות‪.‬‬ ‫רצפת אריחים ותקרה שחורה‪ .‬ובלי חשמל‪ .‬אני לא רוצה חשמל בבית שלי‪ ,‬רק עששיות‪.‬‬ ‫עששיות וארובות ונרות‪ .‬לעזאזל עם תומס אדיסון! מיהו בכלל?"‬ ‫דבריה לא הפריעו לו כפי שהפריע לו חיוכה‪ .‬זה לא היה חיוך‪ ,‬זו היתה עווית תמידית‬ ‫שהטתה את זוויות פיה הארוך כלפי מעלה ושיוותה לה מראה של שדון‪.‬‬ ‫"וחוץ מזה‪ ,‬קיטינג‪ ,‬אני רוצה שהבית יהיה מכוער‪ .‬עצום בכיעורו‪ .‬הבית הכי מכוער בניו‬ ‫יורק‪".‬‬ ‫"הכי‪ ...‬מכוער‪ ,‬גברת קוק?"‬ ‫"יקירי‪ ,‬מושג היופי נדוש מאין כמותו‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬אבל‪ ...‬אני‪ ...‬כלומר‪ ,‬אני לא מאמין שאני יכול להרשות לעצמי‪"...‬‬ ‫"קיטינג‪ ,‬איפה אומץ הלב שלך? אתה לא מוכשר מספיק למחווה נעלה? כולם עובדים‬ ‫קשה כל כך‪ ,‬נאבקים וסובלים‪ ,‬מחפשים יופי‪ ,‬מנסים להתעלות אחד על השני בחיפושים‬ ‫שלהם אחר היופי‪ .‬בוא נתעלה על כולם! בוא נזרוק להם את הזיעה שלהם בפרצוף‪ .‬בוא‬ ‫נשמיד אותם במחי יד‪ .‬בוא נהיה ֵאלים‪ .‬בוא נהיה מכוערים‪".‬‬ ‫הוא קיבל על עצמו את הפרויקט‪ .‬כעבור שבועות אחדים כבר לא הרגיש אי־נוחות בשל‬ ‫ביתה‪ .‬בכל מקום שהזכיר את הפרויקט החדש‪ ,‬התקבלו דבריו בסקרנות וביראת כבוד‪ .‬זו‬ ‫היתה סקרנות משועשעת‪ ,‬אך מלאת כבוד‪ .‬שמה של לויס קוק נישא בפי כול‪ .‬שמות ספריה‬ ‫הועלו בשיחות‪ ,‬כמו היהלום שבכתרו של האינטלקטואל‪ .‬אזכור שמם לווה תמיד בנימה של‬ ‫התגרות‪ .‬הם הוזכרו כאילו הדובר נדרש לאומץ לב בלתי נתפס מעצם העובדה שהגה אותם‪.‬‬ ‫ואומץ הלב הזה הביא את כולם על סיפוקם; הוא מעולם לא עורר התנגדות‪ .‬בעיני סופר‬

‫שספריו לא נמכרו נראה פרסומה מוזר ומכובד‪ .‬היא היתה נושאת הדגל של חלוצי המרד‬ ‫והאינטלקט‪ .‬אלא שלא היה ברור לו איזה דגל נשאה וכנגד מה‪ .‬משום־מה‪ ,‬העדיף שלא‬ ‫לדעת‪.‬‬ ‫הוא שירטט את הבית כמו שרצתה‪ .‬זה היה מבנה בן שלוש קומות‪ ,‬חלקו שיש‪ ,‬חלקו טיח‪,‬‬ ‫נראה כמו גן שעשועים‪.‬‬ ‫והוא קושט בגרגוילים ובמנורות מרכבה‪ .‬הוא ָ‬ ‫תרשימי הבניין פורסמו בכתבי עת רבים‪ ,‬יותר מכל תוכנית אחרת שתיכנן‪ ,‬מלבד בית‬ ‫"קוזמו־סלוטניק"‪ .‬אחד המבקרים כתב ש"פיטר קיטינג מבטיח להיות יותר מסתם צעיר‬ ‫פיקח שיודע לרצות אלי הון משמימים‪ .‬הוא מעז להיכנס להרפתקה גם בשדה הניסיונות‬ ‫האינטלקטואליים‪ ,‬עם לקוחה כמו לויס קוק"‪ .‬טוהי כתב על הבית שהוא "בדיחה קוסמית"‪.‬‬ ‫אבל עמוק פנימה נותרה בקיטינג תחושה מוזרה‪ :‬כמו תפלות שנשארת בפה אחרי אכילה‪.‬‬ ‫הוא חש בה כשעבד על בניינים חשובים שמצאו חן בעיניו; הוא חש בה ברגעים שהיה גאה‬ ‫בעבודתו‪ .‬הוא לא הצליח לעמוד על טיבה של אותה תחושה‪ ,‬אך ידע שיש בה גם בושה‪.‬‬ ‫פעם הוא גם התוודה על כך בפני אלזוורת' טוהי‪ .‬טוהי צחק‪" .‬זה טוב בשבילך‪ ,‬פיטר‪.‬‬ ‫אסור לאדם להחשיב את עצמו יותר מדי‪ .‬אין כל צורך שאדם יעמיס על עצמו את‬ ‫המוחלט‪".‬‬

‫‪5‬‬ ‫דומיניק חזרה לניו יורק‪ .‬לא היתה כל מטרה לחזרתה‪ .‬היא פשוט לא יכלה להישאר בביתה‬ ‫שבכפר יותר משלושה ימים לאחר ביקורה האחרון במחצבה‪ .‬היא היתה צריכה להיות בכרך‬ ‫הגדול‪ ,‬זה היה צורך פתאומי‪ ,‬בלתי נשלט‪ ,‬חסר סיבה‪ .‬לא היו לה כל ציפיות מהעיר‪ .‬אבל‬ ‫היא רצתה את התחושה של הרחובות והבניינים המחזיקים בה שם‪ .‬כשהתעוררה בבוקר‬ ‫ושמעה את הרעם העמום של התנועה הרחק למטה‪ ,‬זה היה צליל של השפלה‪ ,‬צליל שהזכיר‬ ‫לה היכן היא ומדוע‪ .‬היא עמדה ליד החלון בזרועות פשוטות לצדדים ונאחזה במסגרת משני‬ ‫צדיה‪ .‬נדמה שאחזה בפיסה מהעיר‪ ,‬בכל הרחובות ובגגות הבתים שהשתקפו בזכוכית שבין‬ ‫זרועותיה‪.‬‬ ‫היא יצאה לבדה לטיולים ארוכים‪ .‬היא צעדה במהירות‪ ,‬וידיה טמונות בכיסי המעיל הישן‬ ‫שצווארונו מורם‪ .‬היא אמרה לעצמה שאינה מקווה לפגוש אותו‪ .‬היא לא חיפשה אותו‪ .‬היא‬ ‫רק היתה צריכה להיות ברחובות‪ ,‬לצעוד מרוקנת‪ ,‬חסרת מטרה‪ ,‬שעות על גבי שעות‪.‬‬ ‫מאז ומעולם שנאה את רחובות העיר‪ .‬היא ראתה את הפרצופים שחלפו על פניה‪ ,‬את‬ ‫הפרצופים שנראו זהים זה לזה מהפחד — פחד כמכנה משותף‪ ,‬פחד מעצמם‪ ,‬פחד מהכול‬ ‫ומכל אחד‪ ,‬פחד שהוביל אותם לעוט על כל מה שהיה קדוש בעיני הסובבים אותם‪ .‬היא לא‬ ‫יכלה להגדיר את טבעו של הפחד הזה‪ ,‬גם לא את הסיבה לו‪ .‬אבל תמיד חשה בנוכחותו‪.‬‬ ‫היא שמרה על עצמה נקייה וזכה בזכות רצונה העז שלא לגעת בדבר‪ .‬היא אהבה לעמוד‬ ‫מולם ברחובות‪ ,‬היא אהבה את ִתפלות שנאתם‪ ,‬כי לא היה בה שום כאב‪.‬‬ ‫היא כבר לא היתה חופשייה‪ .‬כל צעד ברחובות הכאיב לה כעת‪ .‬היא היתה קשורה אליו‬ ‫כפי שהוא היה קשור לכל פינה בכרך‪ .‬הוא היה פועל חסר שם שביצע עבודה חסרת שם‪,‬‬ ‫אבוד בתוך ההמון‪ ,‬תלוי בהם‪ ,‬עלול להיפגע על ידי כל אחד מהם‪ .‬והיא חלקה אותו עם‬ ‫העיר כולה‪ .‬היא שנאה את עצם המחשבה עליו מהלך ברחובות שאחרים צעדו בהם‪ .‬היא‬ ‫שנאה את המחשבה על זבן שמוסר לו קופסת סיגריות מעבר לדלפק‪ .‬היא שנאה את‬ ‫המרפקים הנוגעים במרפקיו ברכבת התחתית‪ .‬היא חזרה הביתה מהטיולים הללו וכל גופה‬ ‫רועד ומצטמרר‪ .‬למחרת שוב היתה יוצאת‪.‬‬ ‫בתום חופשתה הלכה למשרד של ה"באנר" כדי להתפטר‪ .‬עבודתה והטור שלה כבר לא‬ ‫סקארט לרגל שובה‪ .‬היא‬ ‫ֶ‬ ‫שיעשעו אותה‪ .‬היא קטעה את ברכותיו המשתפכות של אלווה‬ ‫אמרה‪" :‬רק חזרתי לספר לך שאני מתפטרת‪ ,‬אלווה‪ ",‬הוא נעץ בה מבט מטופש ושאל‪:‬‬ ‫"למה?"‬

‫זה היה הצליל הראשון שהגיע אליה מהעולם החיצון זה ימים רבים‪ .‬היא פעלה תמיד‬ ‫בדחף של רגע‪ ,‬גאה בחופש שלה‪ ,‬בלי שום צורך להסביר את מעשיה‪ .‬ופתאום נאלצה‬ ‫להתמודד עם "למה?" שהכיל תשובה שהיא לא יכלה להימלט מפניה‪ .‬היא חשבה‪ :‬זה‬ ‫בגללו‪ ,‬זה מפני שהיא מניחה לו לשנות את מהלך חייה‪ .‬זה אונס נוסף‪ :‬בדמיונה ראתה אותו‬ ‫מחייך‪ ,‬כמו שחייך על השביל ביער‪ .‬אין לה ברירה‪ .‬כל מהלך ייבחר מתוך כורח‪ :‬היא יכולה‬ ‫לעזוב את עבודתה‪ ,‬כי הוא הביא אותה לרצות בכך; או שהיא יכולה להישאר ולשנוא אותה‪,‬‬ ‫רק כדי לשמור על יציבות בחייה‪ ,‬מתוך התנגדות לו‪ .‬וזה יהיה קשה עוד יותר‪.‬‬ ‫היא הרימה את ראשה ואמרה‪" :‬סתם התלוצצתי‪ ,‬אלווה‪ .‬רק רציתי לראות מה תגיד‪ .‬אני‬ ‫לא מתפטרת‪".‬‬ ‫כמה ימים לאחר חזרתה לעבודה נכנס למשרדה אלזוורת' טוהי‪.‬‬ ‫"שלום‪ ,‬דומיניק‪ ",‬אמר‪" .‬הרגע שמעתי שחזרת‪".‬‬ ‫"שלום‪ ,‬אלזוורת'‪".‬‬ ‫"אני שמח‪ .‬את יודעת‪ ,‬תמיד היתה לי הרגשה שבוקר אחד תעזבי אותנו בלי שום סיבה‪".‬‬ ‫"הרגשה‪ ,‬אלזוורת'? או תקווה?"‬ ‫הוא הביט בה בעיניים חביבות‪ ,‬בחיוך שהיה מקסים כתמיד; אבל היה שמץ של לעג עצמי‬ ‫בקסם הזה‪ ,‬כאילו ידע שחיוכו הוא למורת רוחה‪ ,‬וגם שמץ של ביטחון‪ ,‬כאילו רמז שאף על‬ ‫פי כן ימשיך להיות ידידותי ומקסים‪.‬‬ ‫"את יודעת‪ ,‬את טועה‪ ",‬אמר וחייך בשלווה‪" .‬את תמיד טועה בעניין הזה‪".‬‬ ‫"לא‪ .‬אני פשוט לא משתלבת‪ ,‬נכון‪ ,‬אלזוורת'?"‬ ‫"יכולתי‪ ,‬כמובן‪ ,‬לשאול‪ :‬במה את לא משתלבת? אבל נניח שלא שאלתי‪ .‬נניח שאומר רק‬ ‫שיש צורך גם באנשים שלא משתלבים‪ ,‬האם התשובה הזאת תמצא חן בעינייך? כמובן‪,‬‬ ‫הרבה יותר פשוט יהיה לומר שתמיד הייתי מעריץ גדול שלך ושתמיד אהיה‪".‬‬ ‫"זאת לא מחמאה‪".‬‬ ‫"את יודעת מה‪ ,‬דומיניק‪ ,‬אני לא חושב שאי־פעם נהיה אויבים‪ ,‬גם אם זה מה שאת רוצה‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬אני לא מאמינה שנהיה אויבים‪ ,‬אלזוורת'‪ .‬אתה האדם המרגיע ביותר שאני מכירה‪".‬‬ ‫"כמובן‪".‬‬ ‫"במובן שהתכוונתי אליו?"‬ ‫"בכל מובן שתרצי‪".‬‬ ‫על השולחן שלפניה נח המוסף של ה"כרוניקל" של יום ראשון‪ .‬הוא היה פתוח בעמוד‬ ‫שבו הופיע איור של בית אנרייט‪ .‬היא הרימה אותו ומסרה לו את השרטוט‪ .‬עיניה צומצמו‬ ‫בשאלה אילמת‪ .‬הוא הביט באיור‪ ,‬ואז נח מבטו על פניה וחזר שוב לאיור‪ .‬הוא הפיל מידו‬ ‫את המוסף‪.‬‬ ‫"עצמאי עד כדי עלבון‪ ,‬את לא חושבת?" שאל‪.‬‬ ‫"אתה יודע‪ ,‬אלזוורת'‪ ,‬מי שתיכנן את הדבר הזה צריך להתאבד‪ .‬אדם שיכול להעלות על‬ ‫הדעת דבר יפהפה כל כך‪ ,‬אסור לו להרשות שיבנו את זה‪ .‬אסור לו לרצות בקיומו‪ .‬אבל הוא‬

‫יניח לזה להיבנות כדי שנשים יוכלו לתלות חיתולים במרפסות וגברים יוכלו לירוק על‬ ‫המדרגות ולצייר ציורים גסים על הקירות‪ .‬הוא נתן להם את זה‪ ,‬והוא עשה את זה לחלק‬ ‫מהם‪ ,‬חלק מהכול‪ .‬הוא לא היה צריך להניח לאנשים כמוך להביט בזה ולדבר על זה‪ .‬הוא‬ ‫חילל את העבודה שלו כשהניח לך להגות את המילה הראשונה על אודותיה‪ .‬כעת הוא גרוע‬ ‫ממך‪ .‬כי המעשה שלך יהיה מרושע וחסר הגינות‪ ,‬אבל המעשה שלו היה חילול הקודש‪ .‬אדם‬ ‫שיודע את הדברים שהוא ודאי יודע כדי לבנות דבר כזה‪ ,‬אסור שימשיך לחיות‪".‬‬ ‫"את מתכוונת לכתוב על זה?" הוא שאל‪.‬‬ ‫"לא‪ .‬זו תהיה חזרה על הפשע‪".‬‬ ‫"והעובדה שאת מדברת על זה?"‬ ‫היא הביטה בו‪ .‬הוא חייך בנועם‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬בטח‪ ",‬אמרה‪" ,‬זה חלק מאותו הפשע‪".‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬בואי נצא בקרוב לארוחת ערב‪ ",‬אמר‪" .‬אנחנו באמת לא מתראים מספיק‪".‬‬ ‫"בסדר‪ ",‬אמרה‪" .‬מתי שתרצה‪".‬‬ ‫במשפטו‪ ,‬בגין תקיפתו של אלזוורת' טוהי‪ ,‬סירב סטיבן מלורי לחשוף את המניע שלו‪ .‬הוא‬ ‫לא מסר שום הצהרה‪ .‬הוא נראה אדיש לכל תוצאה אפשרית של המשפט‪ .‬אבל אלזוורת'‬ ‫טוהי חולל סנסציה קטנה כשהופיע‪ ,‬בלי שהתבקש‪ ,‬ויצא להגנתו של מלורי‪ .‬הוא התחנן‬ ‫בפני השופט לנהוג באיש במידת הרחמים‪ :‬הוא הסביר כי אינו רוצה בהרס עתידו של מלורי‪.‬‬ ‫דבריו נגעו ללבם של כל הנוכחים באולם‪ ,‬אך לא ללבו של סטיבן מלורי‪ .‬הוא הקשיב לטוהי‬ ‫ונעץ בו מבט‪ ,‬כאילו נגזר עליו לעמוד בהליך אכזרי‪ .‬השופט גזר עליו שנתיים מאסר‪ ,‬אבל‬ ‫דחה את ביצוע גזר הדין‪.‬‬ ‫רבות דובר על נדיבותו יוצאת הדופן של טוהי‪ .‬הוא דחה את השבחים בעליצות ובצניעות‪.‬‬ ‫"ידידי‪ ",‬אמר האיש — ודבריו צוטטו בכל העיתונים — "אני מסרב להיות שותף ליצירתם‬ ‫ַ‬ ‫של קדושים מעונים‪".‬‬ ‫למראה האדריכלים הצעירים שהזמין טוהי למפגש הראשון של הארגון האמור הגיע קיטינג‬ ‫למסקנה שלטוהי כישרון נפלא בהתאמת אנשים זה לזה‪ .‬אף שהתקשה להגדיר את האווירה‬ ‫שאפפה את שמונה־עשר הנוכחים‪ ,‬הוא חש תחושת נוחות וביטחון שלא חש מעודו‪ ,‬לא‬ ‫כשהיה לבדו ולא כשהיה בחברת אחרים; נראה שהנוחות נבעה גם מהידיעה שכל האחרים‬ ‫הרגישו‪ ,‬מסיבה כלשהי‪ ,‬בדיוק כמוהו‪ .‬זו היתה תחושה של אחווה‪ ,‬אך משום־מה לא היתה‬ ‫בה לא קדוּ שה ולא אצילות; ואולם דווקא זה העניק לו נחמה — כי ביניהם הרגיש שאין לו‬ ‫צורך להיות לא קדוש ולא אצילי‪.‬‬ ‫אלמלא הקרבה הזאת היה קיטינג מתאכזב מהנוכחים סביבו‪ .‬מתוך שמונה־עשר הנוכחים‬ ‫בסלון ביתו של טוהי‪ ,‬לא היה אדריכל אחד בעל שם‪ ,‬חוץ ממנו ומגורדון ל' פרסקוט שלבש‬ ‫סוודר גולף בצבע בז' ונראה יהיר במקצת‪ ,‬אך גם להוט‪ .‬קיטינג מעולם לא שמע את‬ ‫שמותיהם של האחרים‪ .‬רובם היו טירונים צעירים‪ ,‬שלבושם הגרוע היה מתריס‪ .‬מקצתם היו‬

‫שרטטים בלבד‪ .‬היתה גם אדריכלית אחת‪ ,‬בוטה וקפוצת פה‪ ,‬עם פרח פטוניה רענן בשערה‪.‬‬ ‫היא תיכננה כמה בתים פרטיים‪ ,‬בעיקר לאלמנות עשירות; והיה גם נער אחד פעור עיניים‬ ‫ותמים‪ .‬וגם קבלן אלמוני בעל פנים שמנות וחסרות הבעה‪ .‬היתה אישה גבוהה וצמוקה‪,‬‬ ‫מעצבת פנים‪ ,‬ואישה נוספת שמקצועה לא הוגדר‪.‬‬ ‫קיטינג לא הבין בדיוק מה תכליתה של הקבוצה‪ ,‬אבל במפגש נאמרו דברים רבים‪ .‬ואף‬ ‫שהדברים היו לא־רציפים ולא־עקביים‪ ,‬היה איזה חוט סמוי שקישר ביניהם‪ .‬הוא הרגיש‬ ‫שהחוט הסמוי הזה — שאיש לא דיבר עליו — היה הדבר היחיד הברור בין כל ההכללות‬ ‫המעורפלות‪ .‬הוא פשוט החזיק אותו שם‪ ,‬כפי שהחזיק את האחרים‪ ,‬ולא היה לו שום רצון‬ ‫להגדירו‪.‬‬ ‫הצעירים דיברו הרבה על חוסר צדק‪ ,‬על חוסר הגינות‪ ,‬על האכזריות של החברה כלפי‬ ‫הנוער‪ .‬הם הציעו שלכל אחד תובטח עבודה עם סיום לימודיו במכללה‪ .‬האדריכלית דיברה‬ ‫קצרות‪ ,‬בקולה הצורם‪ ,‬על העוול שגורמים העשירים‪ .‬הקבלן הזדעק וטען שהחיים קשים‪,‬‬ ‫ושכולם "צריכים לעזור זה לזה"‪ .‬הצעיר בעל העיניים התמימות קבע ש"כולנו יכולים‬ ‫לעשות כל כך הרבה טוב‪ "...‬בקולו נשמעה כנות נואשת‪ ,‬כנות מביכה שהיתה לא במקומה‪.‬‬ ‫גורדון ל' פרסקוט הכריז שאיגוד האדריכלים מורכב מחבורה של זקנים רופסים שאין להם‬ ‫כל תפיסה של אחריות חברתית‪ ,‬ושממילא הגיע הזמן לבעוט בישבניהם‪ .‬האישה שמקצועה‬ ‫לא הוגדר דיברה על אידיאלים ועל מטרות שאיש לא הבין‪.‬‬ ‫פיטר קיטינג נבחר פה אחד ליושב ראש‪ .‬גורדון ל' פרסקוט נבחר לסגן היושב ראש‬ ‫ולגזבר‪ .‬טוהי סירב לקבל על עצמו תפקיד‪ .‬הוא הצהיר כי יפעל רק כיועץ לא־רשמי‪ .‬הוחלט‬ ‫שהארגון ייקרא מעתה "מועצת הבונים של אמריקה"‪ .‬הוחלט כי החברות לא תוגבל‬ ‫לאדריכלים‪ ,‬אלא תהיה פתוחה גם ל"מקצועות קרובים" ו"לכל מי שמקצועות הבנייה‬ ‫קרובים ללבו"‪.‬‬ ‫ואז‪ ,‬טוהי דיבר‪ .‬הוא עמד‪ ,‬נשען על השולחן‪ ,‬ודיבר באריכות‪ .‬קולו המרשים היה רך‬ ‫ומשכנע‪ .‬הוא מילא את החדר‪ ,‬אך נטע בשומעיו את התחושה שיוכל למלא גם‬ ‫אמפיתיאטרון רומי; היה משהו מחמיא בהכרה שהקול האדיר הזה רוסן לטובתם‪.‬‬ ‫"‪...‬ולכן ידידי‪ ,‬מה שחסר למקצוע האדריכלות הוא הבנת חשיבותו החברתית‪ .‬והסיבה‬ ‫לכך כפולה‪ :‬האופי האנטי־חברתי של החברה שאנו חיים בה‪ ,‬וגם צניעותכם הטבעית‪.‬‬ ‫חונכתם לראות בעצמכם מפרנסים בלבד‪ ,‬כאילו אין לנגד עיניכם מטרה נעלה יותר מלבד‬ ‫סיפוק אמצעי המחיה שלכם‪ .‬האם לא הגיע הזמן‪ ,‬ידידי‪ ,‬להגדיר מחדש את מעמדכם‬ ‫בחברה? מכל האמנויות‪ ,‬שלכם היא החשובה ביותר‪ .‬היא חשובה לא בגלל סכומי הכסף‬ ‫שאתם מרוויחים‪ ,‬וגם לא בגלל הכישרון האמנותי שאתם יודעים להציג‪ ,‬אלא משום שהיא‬ ‫משרתת את בני עמכם‪ .‬אתם מי שמספקים מחסה למין האנושי‪ .‬זִ כרו את זה‪ ,‬ואז התבוננו‬ ‫בערינו‪ ,‬ברובעי העוני שלנו‪ ,‬כדי שתבינו איזו משימה אדירה מצפה לכם‪ .‬אבל כדי לענות‬ ‫על האתגר הזה עליכם להיות חמושים בחזון רחב יותר של עצמכם ושל עבודתכם‪ .‬לא‬ ‫נשכרתם להיות מלחכי פנכה של העשירים‪ .‬אתם צלבנים במלחמה למען חסרי הזכויות‬ ‫ונטולי המחסה‪ .‬בסופו של דבר ישפטו אותנו לא על פי מה שאנחנו‪ ,‬אלא על פי האנשים‬

‫שאנו משרתים‪ .‬בואו נתלכד ברוח הזאת‪ .‬בואו נהיה נאמנים לנקודת המבט החדשה הזאת‪,‬‬ ‫הרחבה והנעלה‪ .‬בואו נארגן לעצמנו — ובכן‪ ,‬ידידי‪ ,‬איך נקרא לזה? — חלום נשגב יותר‪".‬‬ ‫קיטינג האזין לדבריו בשקיקה‪ .‬תמיד ראה את עצמו כמפרנס השואף להשתכר כמיטב‬ ‫יכולתו במקצוע שאמו בחרה עבורו‪ .‬בתחושת סיפוק רבה גילה כעת שערכו רב מזה;‬ ‫שעבודתו היומיומית נושאת משמעות אצילית יותר‪ .‬זו היתה תחושה נעימה ומשכרת‪ .‬הוא‬ ‫ידע שגם שאר הנוכחים הרגישו כמותו‪.‬‬ ‫"‪...‬וכשתתפורר השיטה החברתית שלנו‪ ,‬אמנות הבנייה לא תשקע איתה‪ .‬היא תצוף על‬ ‫פני המים ותזכה לכבוד וליוקרה גדולים הרבה יותר‪"...‬‬ ‫פעמון הדלת צילצל‪ .‬משרתו של טוהי הופיע לרגע ופתח את דלת הסלון לדומיניק‬ ‫פרנקון‪.‬‬ ‫טוהי קטע את דבריו באמצע המילה‪ ,‬וקיטינג הבין שדומיניק לא הוזמנה‪ .‬היא חייכה אל‬ ‫טוהי‪ ,‬הנידה בראשה ונופפה בידה כמסמנת לו להמשיך בדבריו‪ .‬הוא החווה לעברה מין‬ ‫קידה קלה בלבד‪ ,‬מעט יותר מתנועה של גבותיו‪ ,‬והמשיך בנאומו‪ .‬קבלת הפנים הנעימה‬ ‫והלא־רשמית הזו איפשרה לאורחת הלא־קרואה להצטרף אל האחווה האינטימית שנוצרה‬ ‫באירוע‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬היה נדמה לו‪ ,‬לקיטינג‪ ,‬שהברכה הגיעה רגע אחד מאוחר מדי‪ .‬מעולם‬ ‫קודם לכן לא ראה את טוהי מחמיץ את העיתוי המושלם‪.‬‬ ‫דומיניק התיישבה בפינה‪ ,‬מאחורי כולם‪ .‬לזמן־מה שכח קיטינג להקשיב‪ .‬הוא ניסה למשוך‬ ‫את תשומת לבה‪ .‬הוא נאלץ להמתין לעיניה המהורהרות שתרו את החדר מפרצוף לפרצוף‪,‬‬ ‫עד שנעצרו על שלו‪ .‬הוא קד קלות והינהן נמרצות בחיוך שהיתה בו אדנותיות של רכוש‬ ‫פרטי‪ .‬היא הטתה את ראשה‪ ,‬וכשעצמה את עיניה ראה את ריסיה מרפרפים לרגע קצר על‬ ‫לחייה‪ .‬לאחר מכן הביטה בו שוב‪ .‬היא ישבה והביטה בו ארוכות‪ ,‬בלי לחייך‪ ,‬כאילו גילתה‬ ‫מחדש משהו בפניו‪ .‬הוא לא ראה אותה מאז האביב‪ .‬הוא חשב לעצמו שהיא נראית קצת‬ ‫עייפה‪ ,‬וגם יפה יותר משזכר‪.‬‬ ‫ואז הוא פנה שוב אל אלזוורת' טוהי והאזין לדבריו‪ .‬הדברים ששמע היו מרגשים כתמיד‪,‬‬ ‫אך כעת היה בהם גם שמץ של אי־נוחות‪ .‬הוא הציץ בדומיניק‪ .‬היא לא שייכת לחדר הזה‪,‬‬ ‫לפגישה הזאת‪ .‬הוא לא ידע לומר למה‪ ,‬אבל הוודאות שבלבו היתה עצומה ומדכאת‪ .‬זה לא‬ ‫היה היופי שלה‪ ,‬זו לא היתה האלגנטיות החצופה שלה‪ .‬אבל משהו עשה אותה לא־שייכת‪.‬‬ ‫כאילו ישבו כולם עירומים ונינוחים‪ ,‬ולפתע נכנס לחדר אדם בלבוש מלא ועורר בהם‬ ‫תחושה מביכה של חוסר צניעות‪ .‬אבל היא לא עשתה דבר‪.‬‬ ‫היא ישבה והאזינה רוב קשב‪ .‬פעם אחת נשענה לאחור‪ ,‬שילבה את רגליה והציתה סיגריה‪.‬‬ ‫היא ניערה את הגפרור בתנועת יד קלה ונוקשה ושמטה אותו לתוך מאפרה על השולחן‬ ‫שלצדה‪ .‬הוא ראה אותה משליכה את הגפרור במאפרה והרגיש שבתנועת ידה היא כמו‬ ‫השליכה את הגפרור בפניהם של כל הנוכחים‪ .‬הוא חשב לעצמו שהוא נשמע מגוחך‪ .‬אבל‬ ‫הוא שם לב שאלזוורת' טוהי לא הביט בה‪ ,‬ולו פעם אחת‪ ,‬כשדיבר‪.‬‬ ‫טוהי מיהר אליה עם סיום הפגישה‪.‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬יקירתי!" אמר לה בפנים קורנות‪" .‬שאראה בזה מחמאה?"‬

‫"אם אתה רוצה‪".‬‬ ‫"לו ידעתי שזה יעניין אותך‪ ,‬הייתי שולח לך הזמנה מיוחדת‪".‬‬ ‫"אבל לא חשבת שזה יעניין אותי?"‬ ‫"האמת שלא‪ ...‬אני‪"...‬‬ ‫"זו היתה טעות‪ ,‬אלזוורת'‪ .‬לא הבאת בחשבון את החוש העיתונאי שלי‪ .‬לעולם לא אחמיץ‬ ‫סקופ‪ .‬לא לעתים קרובות זוכים לראות איך נולד חטא כזה‪".‬‬ ‫"מה זאת אומרת‪ ,‬דומיניק?" שאל קיטינג חדות‪.‬‬ ‫היא פנתה אליו‪" .‬שלום‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫"את מכירה את פיטר קיטינג‪ ,‬כמובן?" טוהי חייך אליה‪.‬‬ ‫"אה‪ ,‬כן‪ .‬פיטר היה מאוהב בי פעם‪".‬‬ ‫"את משתמשת בתיאור זמן לא־נכון‪ ,‬דומיניק‪ ",‬אמר לה קיטינג‪.‬‬ ‫"אל תתייחס ברצינות לכל דבר שדומיניק אומרת‪ ,‬פיטר‪ .‬היא לא רוצה שנקבל את‬ ‫הדברים שלה ברצינות‪ .‬תרצי להצטרף לאגודה הקטנה שלנו‪ ,‬דומיניק? אין ספק שהכישורים‬ ‫המקצועיים שלך מדברים בעד עצמם‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬אלזוורת'‪ .‬אני לא מעוניינת להצטרף לאגודה הקטנה שלכם‪ .‬אני לא שונאת אותך‬ ‫מספיק כדי לעשות את זה‪".‬‬ ‫"אבל למה את מתנגדת לה?" סינן קיטינג‪.‬‬ ‫"נו‪ ,‬באמת‪ ,‬פיטר!" השיבה לו בעצלתיים‪" .‬מי הכניס לך את הרעיון הזה לראש? אין לי‬ ‫שום התנגדות‪ .‬נכון‪ ,‬אלזוורת'? אני חושבת שזה מעשה נכון שעונה לצרכים מובנים‬ ‫מאליהם‪ .‬זה בדיוק מה שכולנו צריכים — ובדיוק מה שמגיע לנו‪".‬‬ ‫"אם כך‪ ,‬נוכל לסמוך על נוכחותך בפגישה הבאה שלנו?" שאל טוהי‪" .‬נעים לארח מאזינה‬ ‫כל כך מבינה שלא תפריע‪ ...‬למהלכה של הפגישה‪ ,‬התכוונתי לומר‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬אלזוורת'‪ .‬תודה‪ .‬זו היתה סתם סקרנות‪ .‬אף על פי שיש לך כאן קבוצה מעניינת של‬ ‫אנשים‪ .‬בנאים צעירים‪ .‬אגב‪ ,‬למה לא הזמנת את האיש שתיכנן את בית אנרייט‪ ...‬מה שמו?‬ ‫הווארד רורק‪".‬‬ ‫קיטינג חש שלסתותיו מתהדקות בכעס‪ .‬אבל היא הביטה בשניהם בתמימות ואמרה את‬ ‫הדברים בקלילות‪ ,‬בנימה של הערת אגב‪ .‬אין ספק‪ ,‬חשב לעצמו‪ ,‬היא לא התכוונה‪ְ ...‬למה?‬ ‫שאל את עצמו והוסיף‪ :‬היא לא התכוונה למה שחשב באותו רגע‪ ,‬למה שעורר בו אימה‪.‬‬ ‫"אף פעם לא היה לי העונג לפגוש את מר רורק‪ ",‬ענה לה טוהי בכובד ראש‪.‬‬ ‫"את מכירה אותו?" שאל אותה קיטינג‪.‬‬ ‫"לא‪ ",‬היא ענתה‪" .‬ראיתי רק שרטוט של בית אנרייט‪".‬‬ ‫"כן?" קיטינג התעקש‪" .‬ומה דעתך עליו?"‬ ‫"אין לי דעה‪ ",‬ענתה‪.‬‬ ‫כשפנתה ללכת‪ ,‬קיטינג ליווה אותה‪ .‬הוא הציץ בה במעלית‪ ,‬בדרך למטה‪ .‬הוא ראה את‬ ‫ידה הנתונה בכפפה שחורה אוחזת בקצה שטוח של פנקס קטן‪ .‬האדישות הרפה של קצות‬ ‫אצבעותיה היתה חצופה ומפתה גם יחד‪ .‬הוא הרגיש שהוא נכנע לה שוב‪.‬‬

‫"דומיניק‪ ,‬למה באת לכאן?"‬ ‫"אה‪ ,‬הרבה זמן לא יצאתי‪ ,‬והחלטתי להתחיל עם זה‪ .‬אתה יודע‪ ,‬גם כשאני הולכת לשחות‪,‬‬ ‫אני לא אוהבת לענות את עצמי בכניסה הדרגתית למים הקרים‪ .‬אני קופצת פנימה‪ .‬זה זעזוע‬ ‫קשה‪ ,‬אבל זה עובר מהר מאוד‪".‬‬ ‫"מה זאת אומרת? מה כל כך מזעזע בפגישה הזאת? אחרי הכול‪ ,‬אנחנו לא מתכוונים‬ ‫לעשות שום דבר מוגדר‪ .‬אין לנו שום תוכנית ממשית‪ .‬אני אפילו לא יודע לשם מה‬ ‫התכנסנו‪".‬‬ ‫"זה בדיוק העניין‪ ,‬פיטר‪ .‬אתה אפילו לא יודע מה עשית שם‪".‬‬ ‫"זו רק קבוצה של אנשים שנפגשו לשיחה‪ .‬איזה נזק יש בזה?"‬ ‫"פיטר‪ ,‬אני עייפה‪".‬‬ ‫"ההופעה שלך הערב אומרת לפחות שיצאת מהבידוד שלך?"‬ ‫"כן‪ .‬בדיוק‪ ...‬מהבידוד שלי?"‬ ‫"ניסיתי שוב ושוב ליצור איתך קשר‪ ,‬את יודעת‪".‬‬ ‫"באמת?"‬ ‫"את רוצה שאספר לך עד כמה אני מאושר לראות אותך שוב?"‬ ‫"לא‪ ,‬נניח שכבר סיפרת לי‪".‬‬ ‫"את יודעת‪ ,‬דומיניק‪ ,‬השתנית מאוד‪ .‬אני לא יודע בדיוק באיזה אופן‪ ,‬אבל השתנית‪".‬‬ ‫"באמת?"‬ ‫"נניח שכבר אמרתי לך כמה את יפה‪ ,‬כי אני לא יכול למצוא את המילים הנכונות‪".‬‬ ‫הרחובות היו חשוכים‪ .‬הוא הזמין מונית‪ .‬הוא ישב קרוב אליה ופנה להביט בה ישירות‪,‬‬ ‫במבט שהיה בו רמז גלוי‪ ,‬בתקווה לשוות משמעות עמוקה לשתיקה ביניהם‪ .‬היא לא הפנתה‬ ‫ממנו את מבטה‪ .‬היא אמדה את פניו‪ .‬היא נראתה מהורהרת‪ ,‬קשובה לאיזו מחשבה משלה‬ ‫שהוא אינו יכול לנחש מהי‪ .‬הוא הושיט את ידו בזהירות ואחז בידה‪ .‬הוא חש מאמץ בידה‪.‬‬ ‫אצבעותיה הנוקשות אמרו לו כמה מאמץ היא משקיעה בזרועה כדי לתת לו להחזיק בה ולא‬ ‫למשוך את ידה לאחור‪ .‬הוא הרים את זרועה‪ ,‬סובב אותה והצמיד את שפתיו אל מפרק כף‬ ‫ידה‪.‬‬ ‫ואז הביט בפניה‪ .‬הוא שמט את זרועה והיא נותרה תלויה לרגע באוויר‪ ,‬האצבעות‬ ‫מאובנות‪ ,‬קפוצות‪ .‬זאת לא היתה האדישות שזכר‪ .‬זה היה מיאוס‪ .‬והוא היה כה גדול‪ ,‬עד‬ ‫גופה;‬ ‫ּ‬ ‫שהוא נעשה סתמי‪ .‬הוא כבר לא היה יכול לפגוע בו‪ .‬הוא הרגיש פתאום בקרבתו של‬ ‫לא היתה בזה תשוקה וגם לא תרעומת; זו היתה רק מודעות לקרבתו הפיזית‪ ,‬מתחת לבד‬ ‫שמלתה‪ .‬הוא לחש באי־רצון‪:‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬מי הוא היה?"‬ ‫היא פנתה אליו‪ .‬הוא ראה אותה מצמצמת את עיניה‪ .‬הוא ראה את שפתיה נינוחות‪,‬‬ ‫מתרככות‪ ,‬מתמלאות‪ .‬פיה הקפוץ התארך בחיוך קל‪ .‬היא הישירה בו מבט ואמרה‪:‬‬ ‫"פועל במחצבת גרניט‪".‬‬ ‫היא הצליחה; הוא צחק בקול רם‪.‬‬

‫"מגיע לי‪ ,‬דומיניק‪ .‬אסור לי לחשוד בבלתי אפשרי‪".‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬זה לא מוזר? פעם חשבתי שאוכל להכריח את עצמי לחשוק בך‪".‬‬ ‫"למה זה מוזר?"‬ ‫"רק לחשוב כמה מעט אנחנו יודעים על עצמנו‪ .‬יום יבוא וגם אתה תדע את האמת על‬ ‫עצמך‪ ,‬פיטר‪ ,‬ולך זה יהיה נורא יותר מלרובנו‪ .‬אבל אתה לא צריך לחשוב על זה‪ .‬זה לא‬ ‫יקרה כל כך מהר‪".‬‬ ‫"באמת רצית אותי‪ ,‬דומיניק?"‬ ‫"חשבתי שאף פעם לא אוכל לחשוק במשהו‪ ,‬ואתה התאמת לי מאוד‪".‬‬ ‫"אין לי מושג למה את מתכוונת‪ .‬אני אף פעם לא יודע למה את מתכוונת‪ .‬אני רק יודע‬ ‫שתמיד אוהב אותך‪ .‬ואני לא אתן לך להיעלם שוב‪ .‬עכשיו‪ ,‬כשחזרת‪".‬‬ ‫"עכשיו‪ ,‬כשחזרתי‪ ,‬אני לא רוצה לראות אותך יותר‪ .‬כן‪ ,‬אצטרך לראות אותך כשניתקל‬ ‫אחד בשני‪ ,‬אבל אל תבוא לבקר אותי‪ .‬אל תנסה לחפש אותי‪ .‬אני לא מנסה להעליב אותך‪,‬‬ ‫פיטר‪ .‬זה לא זה‪ .‬לא עשית שום דבר שהרגיז אותי‪ .‬זה משהו בתוכי שאני לא רוצה להתמודד‬ ‫איתו שוב‪ .‬אני מצטערת שבחרתי בך כדוגמה‪ .‬אבל אתה מתאים בדיוק‪ .‬פיטר‪ ,‬אתה כל מה‬ ‫שאני מתעבת בעולם הזה‪ ,‬ואני לא רוצה להיזכר עד כמה אני מתעבת אותו‪ .‬אם ארשה‬ ‫לעצמי לזכור — אחזור לזה‪ .‬זה לא עלבון כלפיך‪ ,‬פיטר‪ .‬תנסה להבין את זה‪ .‬אתה לא הכי‬ ‫גרוע‪ .‬אתה הרע במיעוטו‪ .‬זה מה שמפחיד‪ .‬אם אי־פעם אחזור אליך‪ ,‬אל תרשה לי‪ .‬אני‬ ‫אומרת את זה עכשיו‪ ,‬כי אני מסוגלת לחזור‪ ,‬אבל אם אחזור אליך‪ ,‬לא תוכל לעצור בעדי‪.‬‬ ‫וזאת ההזדמנות שלי להזהיר אותך‪".‬‬ ‫"אני לא יודע מה את סחה‪ ",‬אמר לה בזעם קר ובשפתיים קפוצות‪.‬‬ ‫"אל תנסה לדעת‪ .‬זה לא משנה‪ .‬פשוט נתרחק אחד מהשני‪ .‬בסדר?"‬ ‫"אני אף פעם לא אוותר עלייך‪".‬‬ ‫היא משכה בכתפיה‪" .‬בסדר‪ ,‬פיטר‪ .‬זאת הפעם היחידה שהתייחסתי אליך — או אל כל‬ ‫אדם אחר — בטוב לב‪".‬‬

‫‪6‬‬ ‫רוג'ר אנרייט החל את חייו ככורה פחם בפנסילבניה‪ .‬איש לא עזר לו בדרכו אל המיליונים‬ ‫שהיו לו כעת‪" .‬לכן גם איש לא עמד בדרכי‪ ",‬הוא הסביר‪ .‬למעשה‪ ,‬דברים רבים ואנשים‬ ‫רבים עמדו בדרכו‪ ,‬אבל הוא מעולם לא הבחין בהם‪ .‬אירועים רבים בקריירה הארוכה שלו‬ ‫לא עוררו התפעלות; אבל הם גם לא הצמיחו רכילות‪ .‬הקריירה שלו היתה בולטת ופומבית‬ ‫כמו שלט חוצות‪ .‬הוא לא היה חביב על סחטנים וגם לא על כותבי ביוגרפיות‪ .‬גם העשירים‬ ‫לא נטו לו חיבה בשל ההתעשרות הגסה שלו‪.‬‬ ‫הוא שנא בנקאים‪ ,‬איגודים מקצועיים‪ ,‬נשים‪ ,‬מטיפים אוונגליסטים ואת הבורסה‪ .‬הוא‬ ‫מעולם לא רכש מניות‪ ,‬וגם לא הנפיק מניות‪ .‬לא היו לו שותפים‪ ,‬והוא החזיק את עסקיו‬ ‫כאילו נשא את כל מזומניו בכיסו‪ .‬מלבד עסקי הנפט‪ ,‬הוא היה הבעלים של הוצאה לאור‪,‬‬ ‫של מסעדה‪ ,‬של חנות למקלטי רדיו‪ ,‬של מוסך ושל מפעל לייצור מקררים‪ .‬לפני כל מיזם‬ ‫חדש היה מקדיש זמן רב ללימוד התחום‪ ,‬ולאחר מכן היה מתנהג כאילו לא ידע עליו דבר‪,‬‬ ‫ואז משנה את הכללים מקצה אל קצה‪ .‬כמה מעסקיו הצליחו היטב‪ ,‬אחרים כשלו‪ .‬את כולם‬ ‫המשיך לנהל באותה נמרצות פראית‪ .‬הוא עבד שתים־עשרה שעות ביממה‪.‬‬ ‫כשהחליט להקים בניין‪ ,‬הקדיש שישה חודשים לחיפוש אחר אדריכל‪ .‬את רורק שכר בתום‬ ‫פגישה אחת שנמשכה חצי שעה‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬כשקיבל את התוכניות‪ ,‬נתן הוראה לגשת מיד‬ ‫לעבודה‪ .‬כשרורק ניסה לדבר על התוכניות‪ ,‬אנרייט קטע אותו‪" :‬אל תנסה להסביר‪ .‬אין לי‬ ‫צורך באידיאלים מופשטים‪ .‬מעולם לא היו לי אידיאלים‪ .‬אנשים אומרים שאני לגמרי לא‬ ‫מוסרי‪ .‬שאני עושה רק מה שאני רוצה‪ .‬אבל אני יודע מה מוצא חן בעיני‪".‬‬ ‫רורק לא הזכיר את ניסיונותיו ליצור קשר עם אנרייט‪ ,‬וגם לא את פגישתו עם המזכיר‬ ‫המשועמם‪ .‬איכשהו נודע הדבר לאנרייט‪ .‬המזכיר פוטר בתוך חמש דקות‪ ,‬ועשר דקות לאחר‬ ‫מכן יצא מהמשרד‪ ,‬באמצע יום עבודה עמוס‪ ,‬ומכתב מודפס למחצה עדיין תחוב במכונת‬ ‫הכתיבה שלו‪.‬‬ ‫רורק חזר ופתח את משרדו באותו חדר גדול שבראש הבניין הישן‪ .‬הוא צירף אליו גם את‬ ‫החדר הסמוך ושכר שרטטים כדי לעמוד בלוח הזמנים העמוס שנקבע לבנייה‪.‬‬ ‫השרטטים היו צעירים וחסרי ניסיון‪ .‬הוא מעולם לא שמע עליהם קודם לכן‪ ,‬וגם לא ביקש‬ ‫מכתבי המלצה‪ .‬הוא בחר אותם מבין מועמדים רבים‪ ,‬וזאת לאחר שהציץ לכמה דקות‬ ‫בשרטוטים שלהם‪.‬‬ ‫במתח הרוגש והעמוס של הימים הבאים הוא לא פנה אליהם אלא בענייני עבודה‪.‬‬

‫כשנכנסו למשרד בבוקר‪ ,‬הרגישו שאין להם חיים פרטיים‪ ,‬שאין כל משמעות לקיומם פרט‬ ‫למציאות המכריעה של גיליונות הנייר שנחו על שולחנות השרטוט שלהם‪ .‬המשרד נראה‬ ‫להם קר וחסר נשמה‪ ,‬כמו מפעל‪ ,‬עד שהביטו בו‪ ,‬ברורק; ואז הם הבינו שזה לא מפעל‪ ,‬אלא‬ ‫כבשן שניזון מגופותיהם‪ ,‬ובראש ובראשונה מגופו שלו‪.‬‬ ‫היו פעמים שהוא נשאר במשרד כל הלילה‪ .‬הם מצאו אותו עובד גם כשחזרו לפנות בוקר‪.‬‬ ‫הוא לא נראה עייף‪ .‬פעם אחת נשאר במשרד שתי יממות רצופות‪ .‬בשעות הצהריים של היום‬ ‫השלישי הוא נרדם‪ ,‬שרוע על השולחן שלו‪ .‬כשהתעורר כעבור שעות אחדות‪ ,‬הוא לא העיר‬ ‫דבר‪ ,‬אלא עבר משולחן לשולחן כדי לראות איך התקדמו‪ .‬הוא ביקש לתקן כמה דברים‪,‬‬ ‫ודבריו נשמעו כאילו חוט המחשבה שלו‪ ,‬שהחל כמה שעות קודם לכן‪ ,‬כלל לא נקטע‪.‬‬ ‫"אתה בלתי נסבל כשאתה עובד‪ ,‬הווארד‪ ",‬אמר לו אוסטן הלר ערב אחד‪ ,‬אף שרורק לא‬ ‫הזכיר את עבודתו ולו במילה אחת‪.‬‬ ‫"למה?" שאל בפליאה‪.‬‬ ‫"לא נוח להיות איתך באותו חדר‪ .‬המתח הזה מידבק‪ ,‬אתה יודע‪".‬‬ ‫"איזה מתח? אני מרגיש טבעי לגמרי רק כשאני עובד‪".‬‬ ‫"זה בדיוק העניין‪ .‬אתה טבעי לגמרי רק כשאתה כמעט מתפרק‪ .‬ממה לעזאזל אתה עשוי‪,‬‬ ‫הווארד? אחרי הכול‪ ,‬זה רק בניין‪ .‬זה לא טקס דתי משולב בעינויים אינדיאניים ואקסטזה‬ ‫מינית כמו שזה נראה אצלך‪".‬‬ ‫"לא?"‬ ‫הוא לא חשב על דומיניק לעתים קרובות‪ ,‬אבל המחשבה עליה‪ ,‬כשבאה‪ ,‬לא היתה היזכרות‬ ‫פתאומית‪ .‬זו היתה הכרה רציפה ויציבה בקיומה‪ .‬הוא רצה אותה‪ .‬הוא ידע היכן למצוא‬ ‫אותה‪ .‬הוא חיכה‪ .‬הציפייה שיעשעה אותו‪ ,‬שכן ידע שעבורה היא קשה מנשוא‪.‬‬ ‫הוא ידע שבנוכחותו הוא לא יוכל לעורר בה קשר כה חזק ומשפיל כמו בהיעדרותו‪ .‬הוא‬ ‫נתן לה זמן לנסות להימלט‪ ,‬כדי שתוכל להכיר בחוסר האונים שלה כשיבחר לראות אותה‬ ‫שוב‪ .‬היא תדע שהניסיון עצמו יבוא ביוזמתו‪ ,‬ושהוא רק צורה נוספת של שליטה‪ ,‬ואז היא‬ ‫תהיה מוכנה לעשות אחד משני הדברים‪ :‬להרוג אותו או לבוא אליו מרצונה‪ .‬שתי הפעולות‬ ‫יהיו שוות ערך בראשה‪ .‬הוא רצה להביא אותה לנקודה הזאת‪ .‬הוא חיכה‪.‬‬ ‫ג'ואל סאטון‪ .‬הוא היה‬ ‫בנייתו של בית אנרייט עמדה להתחיל‪ ,‬כשרורק זומן למשרדו של ֶ‬ ‫איש עסקים מצליח‪ ,‬שתיכנן לבנות בניין משרדים ענק‪ .‬ג'ואל סאטון ביסס את הצלחתו על‬ ‫כישרון ייחודי‪ :‬הוא לא הבין דבר בבני אדם‪ .‬הוא אהב את כולם‪ .‬אהבתו לא השאירה מקום‬ ‫להבחנות‪ .‬הוא היה פלס נהדר‪ ,‬כמו פני השטח של קערת מולסה — בלי פסגות ובלי‬ ‫תהומות‪.‬‬ ‫ג'ואל סאטון פגש את רורק בארוחה שערך אנרייט‪ .‬רורק מצא חן בעיניו‪ .‬הוא העריץ את‬ ‫רורק‪ .‬הוא לא ראה שום הבדל בין רורק לבין מישהו אחר‪ .‬כשרורק הגיע למשרדו‪ ,‬ג'ואל‬ ‫סאטון הכריז‪" :‬אני לא בטוח‪ ,‬אני לא בטוח בכלל‪ ,‬אבל חשבתי להביא אותך בחשבון‬

‫כשאבנה את הבניין הקטן שיש לי בראש‪ .‬בית אנרייט שלך הוא מין‪ ...‬דבר מוזר אבל יפה‪.‬‬ ‫כל הבניינים יפים‪ .‬אני אוהב בניינים‪ ,‬אתה לא? ורוג'ר אנרייט הוא איש מאוד חכם‪ ,‬איש‬ ‫חכם מאוד‪ ,‬הוא קוטף כסף במקומות שאף אחד לא מעלה בדעתו שהכסף צומח בהם‪ .‬אני‬ ‫מוכן לקבל טיפ מרוג'ר אנרייט בכל נושא שבעולם‪ .‬מה שטוב לרוג'ר אנרייט טוב גם‬ ‫בשבילי‪".‬‬ ‫רורק חיכה כמה שבועות לאחר אותה פגישה ראשונה‪ .‬ג'ואל סאטון אף פעם לא מיהר‬ ‫להחליט‪.‬‬ ‫באחד מערבי דצמבר הגיע אוסטן הלר לבקר בביתו של רורק‪ ,‬בלי הודעה מוקדמת‪ .‬הוא‬ ‫הודיע לרורק שהוא חייב להתלוות אליו ביום שישי הבא למסיבה רשמית בביתה של גברת‬ ‫רלסטון הולקומב‪.‬‬ ‫"לא‪ ,‬אוסטן‪ ",‬השיב לו רורק‪.‬‬ ‫"למה לא‪ ,‬הווארד? הו‪ ,‬אני יודע‪ ,‬אתה שונא דברים כאלה‪ ,‬אבל זאת לא סיבה מספיק‬ ‫טובה‪ .‬אני‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬יכול לתת לך הרבה מאוד סיבות מצוינות להיענות להזמנה‪ .‬הבית‬ ‫שלה הוא מעין מועדון אדריכלים‪ ,‬ואתה הרי מוכן למכור כל מה שיש לך כדי לבנות — כן‪,‬‬ ‫אני יודע‪ ,‬רק בניינים מהסוג שלך‪ ,‬ובכל זאת‪ ,‬אתה מוכן למכור את הנשמה שאין לך‪ ,‬אז‬ ‫אתה לא יכול לסבול כמה שעות של שעמום למען העתיד?"‬ ‫"בהחלט‪ .‬אני רק לא מאמין שדבר כזה יתרום במשהו לעתיד שלי‪".‬‬ ‫"אתה מוכן להצטרף אלי‪ ,‬רק הפעם?"‬ ‫"למה דווקא הפעם?"‬ ‫"קודם כול כי המכשפה הזאת‪ ,‬קיקי הולקומב‪ ,‬דורשת את זה‪ .‬אתמול היא חזרה ודרשה‬ ‫את זה שוב ושוב‪ .‬היא הקדישה לעניין שעתיים‪ ,‬ובגללה פיספסתי ארוחת צהריים‪ .‬זה‬ ‫מקלקל את המוניטין שלה‪ ,‬שבעיר נבנה בניין כמו בית אנרייט והיא לא יכולה להציג את‬ ‫האדריכל בטרקלין שלה‪ .‬זה העיסוק שלה‪ .‬היא אוספת אדריכלים‪ .‬היא התעקשה שאביא‬ ‫אותך‪ ,‬ואני הבטחתי לה‪".‬‬ ‫"בשביל מה?"‬ ‫"בעיקר משום שג'ואל סאטון יהיה שם ביום שישי הבא‪ .‬גם אם זה הורג אותך‪ ,‬תנסה‬ ‫להיות נחמד אליו‪ .‬לפי מה ששמעתי‪ ,‬הוא בעצם החליט לתת לך את הבניין שלו‪ .‬קצת‬ ‫קשרים אישיים‪ ,‬זה כל מה שדרוש כדי לסגור את הנושא‪ .‬הרבה רודפים אחריו‪ .‬כולם יהיו‬ ‫שם‪ .‬אני רוצה אותך שם‪ .‬אני רוצה שתקבל את הבניין‪ .‬אני לא רוצה לשמוע עוד מילה אחת‬ ‫על מחצבות גרניט בעשר השנים הבאות‪ .‬אני לא אוהב מחצבות גרניט‪".‬‬ ‫רורק ישב על השולחן‪ .‬ידיו לפתו את קצה השולחן כדי לשמור על יציבות‪ .‬הוא היה‬ ‫מותש לאחר ארבע־עשרה שעות שהעביר במשרדו‪ .‬הוא חשב שהוא צריך להיות מותש‪ ,‬אבל‬ ‫לא הרגיש כך‪ .‬הוא הניח לכתפיו לצנוח כדי להשיג רגיעה שלא תבוא; זרועותיו היו‬ ‫מתוחות‪ ,‬נוקשות‪ ,‬ומרפק אחד רעד בתנועה קלה‪ ,‬בלתי פוסקת‪ .‬רגליו הארוכות היו פשוקות‪.‬‬ ‫ברך אחת היתה כפופה ונחה דוממת על השולחן‪ .‬הרגל השנייה השתלשלה מטה מקצה‬ ‫השולחן והתנדנדה בחוסר סבלנות‪ .‬לאחרונה היה לו קשה מאוד לאלץ את עצמו לנוח‪.‬‬

‫ביתו החדש היה חדר אחד גדול בבית דירות קטן ומודרני ברחוב שקט‪ .‬הוא בחר את הבית‬ ‫כי מעל החלונות לא היו כרכובים ועל הקירות לא היו חיפויי גבס‪ .‬בחדר היו כמה פריטי‬ ‫ריהוט פשוטים והוא נראה נקי‪ ,‬עצום וריק; מי שנכנס לחדר ציפה לשמוע הדים מפינותיו‪.‬‬ ‫"למה שלא תבוא‪ ,‬רק הפעם?" שאל הלר‪" .‬זה לא יהיה נורא‪ .‬אולי זה אפילו ישעשע‬ ‫אותך‪ .‬תפגוש שם הרבה מהחברים הוותיקים שלך — ג'ון אריק סנייט‪ ,‬פיטר קיטינג‪ ,‬גאי‬ ‫פרנקון והבת שלו‪ .‬אתה חייב להכיר את הבת שלו‪ .‬קראת פעם את הטורים שלה?"‬ ‫"בסדר‪ ,‬אני אבוא‪ ",‬אמר רורק בפתאומיות‪.‬‬ ‫"אתה כל כך לא צפוי‪ ,‬עד שלפעמים אתה אפילו מתנהג בהיגיון‪ .‬אבוא לאסוף אותך‬ ‫בשמונה וחצי ביום שישי‪ .‬בגדי ערב‪ ,‬כמובן‪ .‬יש לך טוקסידו‪ ,‬אגב?"‬ ‫"אנרייט הכריח אותי לתפור לי חליפה‪".‬‬ ‫"אנרייט הוא אדם חכם‪".‬‬ ‫הלר יצא מביתו‪ ,‬ורורק נשאר יושב על השולחן שעה ארוכה‪ .‬הוא החליט ללכת למסיבה‪,‬‬ ‫כי ידע שזה המקום האחרון שבו תצפה דומיניק לפגוש אותו שוב‪.‬‬ ‫"קיקי יקירתי‪ ",‬אמר אלזוורת' טוהי‪" ,‬אין דבר מיותר יותר מאישה עשירה שהופכת את‬ ‫האירוח למקצוע‪ .‬מצד שני‪ ,‬גם לדברים מיותרים יש קסם משלהם‪ .‬כמו אצולה‪ ,‬למשל‪,‬‬ ‫המוסד הכי מיותר בעולם‪".‬‬ ‫קיקי הולקומב עיקמה את אפה בהעוויה חמודה של תוכחה‪ ,‬אבל ההשוואה לאצולה מצאה‬ ‫חן בעיניה‪ .‬שלוש נברשות בדולח בהקו מעל אולם הנשפים הפלורנטיני שלה‪ ,‬וכשהרימה‬ ‫את ראשה כדי להביט בטוהי ריצדו האורות בעיניה והוסיפו לחלוחית נוצצת‪ ,‬מחורזת‪,‬‬ ‫לריסיה הכבדים‪.‬‬ ‫"לפעמים אתה אומר דברים מגעילים‪ ,‬אלזוורת'‪ .‬אין לי מושג למה אני ממשיכה להזמין‬ ‫אותך‪".‬‬ ‫"זאת בדיוק הסיבה‪ ,‬יקירתי‪ .‬אני חושב שתזמיני אותי לכאן כמה שארצה‪".‬‬ ‫"מה יכולה אישה פשוטה לעשות נגד זה?"‬ ‫ספי‪ ,‬אישה גבוהה שהיהלומים שענדה‬ ‫גיל ּ‬ ‫"לעולם אל תתווכחי עם מר טוהי‪ ",‬אמרה גברת ֶ‬ ‫לצווארה היו גדולים כמו השיניים שחשפה בחיוכה‪" .‬אין בזה שום טעם‪ .‬אנחנו מובסות‬ ‫מראש‪".‬‬ ‫"ויכוחים‪ ,‬גברת גילספי‪ ",‬אמר טוהי‪" ,‬הם מאותם דברים שאין בהם לא תועלת ולא קסם‪.‬‬ ‫תשאירו את זה לגברים שיש להם שכל‪ .‬ושכל‪ ,‬כמובן‪ ,‬הוא הודאה מסוכנת בחולשה‪ ,‬כי‬ ‫אומרים שאנשים מפתחים את השכל לאחר שנכשלו בכל דבר אחר‪".‬‬ ‫"אתה לא באמת מתכוון לזה‪ ",‬אמרה גברת גילספי‪ ,‬אך חיוכה אישר את הדברים כאילו‬ ‫היו אמת נעימה‪ .‬היא ניכסה אותו לעצמה‪ ,‬כמו שלל שגזלה מגברת הולקומב‪ ,‬וכשגברת‬ ‫הולקומב פנתה הצידה רק לרגע כדי לברך את האורחים החדשים‪ ,‬היא הובילה אותו משם‬ ‫אחר כבוד‪" .‬אבל אתם‪ ,‬הגברים האינטלקטואלים‪ ,‬אתם ממש כמו תינוקות‪ .‬אתם כל כך‬ ‫רגישים‪ .‬תמיד חייבים לפנק אתכם‪".‬‬

‫"אני במקומך לא הייתי עושה את זה‪ ,‬גברת גילספי‪ .‬כי אנחנו ננצל את זה‪ .‬ולהתפאר‬ ‫בחוכמה זה וולגרי יותר מלהתפאר בעושר‪".‬‬ ‫"אוי‪ ,‬היית חייב לומר את זה? כמובן‪ ,‬שמעתי שאתה רדיקלי‪ ,‬אבל אני לא מוכנה להתייחס‬ ‫לזה ברצינות‪ .‬בכלל לא‪ .‬מה דעתך על זה?"‬ ‫"זה מוצא חן בעיני‪ ",‬אמר טוהי‪.‬‬ ‫"אתה לא יכול לשטות בי‪ .‬לא תצליח להניע אותי לחשוב שאתה טיפוס מסוכן‪ .‬כי‬ ‫המסוכנים תמיד מלוכלכים כל כך‪ ,‬והדקדוק שלהם מזעזע‪ .‬ולך יש קול נפלא!"‬ ‫"גברת גילספי‪ ,‬מי אמר לך שאני רוצה להיות מסוכן? אני רק — בואי נאמר‪ ,‬הדבר הכי‬ ‫עדין‪ .‬מצפון‪ .‬אני המצפון שלך — שהתגשם לנוחיותך בגופו של אדם אחר — שמטפל‬ ‫בדאגה שלך לחסרי המזל שבעולמנו‪ ,‬כדי שאת תישארי חופשייה מהעיסוק הזה‪".‬‬ ‫"איזה רעיון מוזר! קשה לי לומר אם הוא מחריד לגמרי או נבון במיוחד‪".‬‬ ‫"שניהם יחד‪ ,‬גברת גילספי‪ .‬כמו כל דבר חכם‪".‬‬ ‫קיקי הולקומב סקרה בסיפוק את אולם הנשפים שלה‪ .‬היא הביטה אל התקרה‪ ,‬אל האור‬ ‫הרך שנגה מהנברשות‪ ,‬וציינה לעצמה עד כמה הוא רחוק מעל האורחים‪ ,‬דומיננטי ובלתי‬ ‫מופרע‪ .‬גם הקהל הרב לא גימד את אולם הנשפים שלה‪ ,‬הוא התנשא מעליהם כמו קופסה‬ ‫רבועה‪ ,‬גרוטסקי בקנה המידה שלו; ואכן‪ ,‬אותו חלל מבוזבז של אוויר שנותר כלוא מעליהם‬ ‫הוא ששיווה לאירוע את מראהו המלכותי‪ :‬הוא נראה כמו מכסה של קופסת תכשיטים גדולה‬ ‫מדי‪ ,‬שעל תחתיתה השטוחה נחה פנינה אחת קטנה‪.‬‬ ‫האורחים נעו בשני זרמים רחבים ומשתנים שהובילו את כולם‪ ,‬במוקדם או במאוחר‪ ,‬אל‬ ‫שתי מערבולות‪ :‬במרכזה של אחת עמד אלזוורת' טוהי‪ ,‬ובמרכזה של השנייה‪ ,‬פיטר קיטינג‪.‬‬ ‫בגדי ערב לא הלמו את אלזוורת' טוהי; המלבן של חזית החולצה הלבנה האריך את פניו‪,‬‬ ‫והוא נראה כמו מחולק לשניים; כנפי עניבת הפרפר שלו שיוו לצווארו הדק מראה של עוף‬ ‫מרוט‪ ,‬חיוור‪ ,‬כחלחל‪ ,‬מוכן להתזת ראשו בתנועה אחת של אגרוף חזק‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬הוא‬ ‫התלבש טוב יותר מכל גבר אחר באולם‪ .‬הוא לבש את בגדיו בעזות מצח רשלנית ובנינוחות‬ ‫מוחלטת כלפי מה שאינו הולם‪ ,‬ועצם הגרוטסקה של הופעתו הפכה להכרזת עליונותו‪,‬‬ ‫עליונות שהיתה בולטת דיה כדי להצדיק התעלמות ממראה מגושם כל כך‪.‬‬ ‫הוא אמר לאישה צעירה‪ ,‬קודרת וממושקפת‪ ,‬בשמלת ערב עמוקת מחשוף‪" :‬יקירה‪ ,‬לעולם‬ ‫תהיי חובבת גדולה של אינטלקט‪ ,‬אלא אם כן את רוצה להטביע את עצמך ברעיון גדול‬ ‫ממך‪".‬‬ ‫בלהט הוויכוח אמר לאדון עב בשר בעל פנים סמוקות מחום‪" :‬אבל‪ ,‬ידידי‪ ,‬גם בעיני זה‬ ‫לא מוצא חן‪ .‬רק ציינתי עובדה‪ ,‬כי זה מהלך ההיסטוריה‪ ,‬ומי אנחנו — אתה או אני — שננסה‬ ‫לשנות את מהלך ההיסטוריה?"‬ ‫לאדריכל צעיר ואומלל למראה אמר‪" :‬לא‪ ,‬ידידי‪ ,‬הטינה שלי כלפיך אינה נובעת מהבניין‬ ‫הנורא שתיכננת‪ ,‬אלא מהטעם הרע שאתה מפגין כשאתה מיילל על הביקורת שלי‪ .‬אתה‬ ‫צריך להיזהר‪ .‬מישהו עוד עלול לומר שאתה לא מסוגל לא להכות ולא לספוג‪".‬‬ ‫ולאלמנתו של מיליונר אמר‪" :‬כן‪ ,‬אני חושב שזה יהיה רעיון טוב‪ ,‬אם תתרמי לסדנה של‬

‫לימודי עבודה סוציאלית‪ .‬זאת תהיה הדרך שלך לקחת חלק במסע האדיר של הישגי‬ ‫התרבות האנושית‪ ,‬בלי להפריע לשגרה או לעיכול שלך‪".‬‬ ‫הסובבים אותו היו אומרים‪" :‬נכון שהוא שנון? ואיזה אומץ לב!"‬ ‫פיטר קיטינג קרן מאושר‪ .‬הוא עמד במרכז תשומת הלב והרגיש בהערצה שזרמה אליו‬ ‫מכל פינה באולם‪ .‬הוא הביט בכל מי שהתלבשו בקפידה והתבשמו ורישרשו בבגדי המשי‬ ‫הבוהקים שלהם‪ ,‬אנשים שהאור נטף מהם‪ ,‬כמו מי המקלחת‪ ,‬כמה שעות קודם לכן‪,‬‬ ‫כשהתכוננו לבואם לכאן כדי לחלוק כבוד לאדם בשם פיטר קיטינג‪ .‬לפעמים היה שוכח‬ ‫שהוא פיטר קיטינג והיה מציץ במראה בדמותו שלו וכמעט מצטרף להתפעלות הכללית‪.‬‬ ‫בשלב מסוים העמיד אותו הזרם פנים אל פנים עם אלזוורת' טוהי‪ .‬קיטינג חייך כמו ילד‬ ‫מבריק‪ ,‬מלא מרץ‪ ,‬תזזיתי מרוב אנרגיה‪ ,‬שעולה מתוך הנחל ביום קיץ חם‪ .‬טוהי עמד והביט‬ ‫בו; ידיו של טוהי נתחבו בהיסח הדעת בכיסי מכנסיו וניפחו את מקטורנו מעל מותניו‬ ‫הצרים‪ :‬נדמה שהתנדנד קלות על רגליו הקטנות; עיניו היו קשובות במין הערכה סתומה‪.‬‬ ‫לאם שתדע להבינו‪ ,‬ומעט כמו‬ ‫"אלזוורת'‪ ...‬איזה ערב נפלא‪ ,‬הא?" אמר קיטינג‪ ,‬כמו ילד ֵ‬ ‫שיכור‪.‬‬ ‫"אתה מאושר‪ ,‬פיטר? אתה ממש מסמר הערב‪ .‬פיטר הקטן חצה את הקו והפך לאישיות‬ ‫ידועה‪ .‬ככה זה קורה‪ ,‬איש לא יכול להגיד בדיוק מתי ולמה‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬יש כאן מישהי‬ ‫שמתעלמת ממך באופן בוטה‪ ,‬לא?"‬ ‫קיטינג עיווה את פניו‪ .‬הוא תהה מתי ואיך הספיק טוהי לשים לב‪.‬‬ ‫"אה‪ ,‬טוב‪ ",‬אמר טוהי‪" ,‬היוצא מן הכלל מעיד על הכלל‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬זה מצער‪ .‬תמיד היתה‬ ‫לי תחושה אבסורדית שרק אדם יוצא דופן יצליח למשוך את דומיניק פרנקון‪ .‬חשבתי עליך‪,‬‬ ‫כמובן‪ .‬סתם מחשבה‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬לגבר שיזכה בה יהיה משהו שלעולם לא תוכל להשיג‪.‬‬ ‫לפחות בזה הוא יביס אותך‪".‬‬ ‫"אף אחד לא זכה בה‪ ",‬סינן קיטינג‪.‬‬ ‫"לא‪ ,‬אתה צודק‪ .‬עדיין לא‪ .‬זה באמת מפליא‪ .‬כן‪ ,‬נראה לי שזה יהיה אדם יוצא דופן‪".‬‬ ‫"מה אתה עושה‪ ,‬לעזאזל? דומיניק פרנקון לא מוצאת חן בעיניך‪ ,‬נכון?"‬ ‫"אף פעם לא אמרתי את זה‪".‬‬ ‫לאחר מכן שמע קיטינג את טוהי אומר בחגיגיות‪ ,‬בעיצומה של שיחה רצינית‪" :‬אושר? זה‬ ‫כל כך מתאים למעמד הבינוני! מה זה אושר? יש בחיים כל כך הרבה דברים הרבה יותר‬ ‫חשובים מאושר‪".‬‬ ‫קיטינג התקדם באיטיות לכיוון דומיניק‪ .‬היא עמדה נשענת לאחור‪ ,‬כאילו האוויר היה‬ ‫מוצק דיו כדי לתמוך בעצמות השכמה הדקות והחשופות שלה‪ .‬היא לבשה שמלת ערב‬ ‫בצבע זכוכית‪ .‬היתה לו הרגשה שהוא אמור לראות קיר מאחוריה‪ ,‬מבעד לגופה‪ .‬היא נראתה‬ ‫שברירית מכדי להיות אמיתית; אך אותה שבריריות גם העידה על כוח עצום שהחזיק אותה‬ ‫מעוגנת אל המציאות בגוף שלא נראה אמיתי דיו‪.‬‬ ‫כשהתקרב‪ ,‬היא לא עשתה שום מאמץ להתעלם ממנו; היא פנתה אליו וענתה לו; אבל‬ ‫הדיוק המונוטוני של התשובות שלה עצר אותו‪ ,‬עשה אותו חסר אונים‪ ,‬אילץ אותו להניח‬

‫לה כעבור דקות ספורות‪.‬‬ ‫קיקי הולקומב קידמה את פניהם של רורק והלר בדלת‪ ,‬כשנכנסו לאולם‪ .‬הלר הציג את‬ ‫רורק בפניה‪ ,‬והיא דיברה כפי שדיברה תמיד‪ :‬קולה היה כמו טיל צווחני שהסיט הצידה כל‬ ‫התנגדות מעצם מהירותו‪.‬‬ ‫"הו‪ ,‬מר רורק‪ ,‬כל כך רציתי לפגוש אותך! כולנו שמענו עליך רבות וטובות! אני חייבת‬ ‫להזהיר אותך שבעלי לא מסכים איתך‪ ,‬כן‪ ,‬על רקע אמנותי בלבד‪ ,‬אבל אל דאגה‪ ,‬יש לך‬ ‫בעלת ברית בבית הזה‪ ,‬בעלת ברית נלהבת!"‬ ‫"נחמד מצדך‪ ,‬גברת הולקומב‪ ",‬אמר רורק‪" .‬ואולי גם מיותר‪".‬‬ ‫"הו‪ ,‬אני מעריצה את בית אנרייט שלך! כמובן‪ ,‬לא אוכל לומר שהוא מייצג את הטעם‬ ‫האסתטי שלי‪ ,‬אבל בני תרבות חייבים לשמור על ראש פתוח לכל דבר‪ ,‬כלומר‪ ,‬כדי להיות‬ ‫פתוחים לכל נקודת מבט באמנות הכי חשוב להיות רחבי אופקים‪ ,‬אתה לא מסכים איתי?"‬ ‫"אני לא יודע‪ ",‬אמר רורק‪" .‬מעולם לא הייתי רחב אופקים‪".‬‬ ‫היא ידעה שהוא לא התכוון להתחצף; לא היתה כוונה כזאת‪ ,‬לא בקולו ולא בהתנהגותו‪,‬‬ ‫ובכל זאת‪ ,‬זה הרושם הראשון שהותיר בה‪ .‬הוא לבש בגדי ערב‪ .‬הם הלמו היטב את גופו‬ ‫הגבוה והרזה‪ ,‬אבל משום־מה נראו כאילו אינו שייך להם‪ .‬שערו האדמוני נראה מגוחך‬ ‫בלבוש הרשמי הזה; חוץ מזה‪ ,‬פניו לא מצאו חן בעיניה; אלה היו פנים של פועל פשוט‪ ,‬או‬ ‫של איש צבא‪ ,‬פנים שלא הלמו את טרקלין ביתה‪ .‬היא אמרה‪:‬‬ ‫"כולם מתעניינים בעבודה שלך‪ .‬זה הפרויקט הראשון שלך?"‬ ‫"החמישי שלי‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬באמת? כמובן‪ .‬מעניין מאוד‪".‬‬ ‫היא שילבה את ידיה ופנתה לברך אורח חדש‪ .‬הלר שאל‪:‬‬ ‫"את מי אתה רוצה לפגוש קודם? הנה דומיניק פרנקון מסתכלת עלינו‪ .‬בוא‪".‬‬ ‫רורק הסתובב‪ .‬הוא ראה את דומיניק עומדת לבדה בצד השני של החדר‪ .‬הוא לא ראה כל‬ ‫הבעה בפניה‪ ,‬גם לא מאמץ למנוע הבעה כלשהי‪ .‬זה היה מוזר לראות קלסתר שכל כולו‬ ‫מערכת עצמות ושרירים‪ ,‬אבל בלי משמעות‪ ,‬כאיבר אנטומי פשוט‪ ,‬כמו כתף או זרוע‪ ,‬ולא‬ ‫כמראה של רגשות אנושיים‪ .‬היא הביטה בהם כשהתקרבו‪ .‬תנוחת רגליה היתה מוזרה‪ .‬הן‬ ‫ָ‬ ‫נראו כמו שני משולשים קטנים ומקבילים שמצביעים נכחם‪ ,‬כאילו אין רצפה מסביבה מלבד‬ ‫הסנטימטרים הספורים שמתחת לסוליות נעליה‪ .‬נדמה שעמדה בטוחה ויציבה‪ ,‬כל עוד לא‬ ‫זזה ולא השפילה אליהן את מבטה‪ .‬בלבו היה עונג אלים‪ ,‬כי היא נראתה שברירית מכדי‬ ‫לשאת באכזריות של מעשיו; וגם כי עמדה בזה יפה כל כך‪.‬‬ ‫"מיס פרנקון‪ ,‬הרשי לי להציג את הווארד רורק‪ ",‬אמר הלר‪.‬‬ ‫הוא לא הרים את קולו כדי לבטא את השם ותהה מדוע נשמע מודגש כל כך‪ .‬ואז הוא חשב‬ ‫שהשקט לכד את השם והחזיק בו; אבל לא היה שום שקט‪ :‬פניו של רורק היו חתומות‪,‬‬ ‫ודומיניק אמרה בנימוס‪" :‬נעים מאוד‪ ,‬מר רורק‪".‬‬ ‫רורק קד קלות‪" :‬נעים מאוד‪ ,‬מיס פרנקון‪".‬‬ ‫היא אמרה‪" :‬בית אנרייט‪"...‬‬

‫היא אמרה את זה כאילו לא רצתה לבטא את שתי המילים; כאילו פירושן לא היה "בית"‪,‬‬ ‫אלא אין־ספור דברים אחרים‪.‬‬ ‫רורק ענה לה‪" :‬כן‪ ,‬מיס פרנקון‪".‬‬ ‫ואז היא חייכה חיוך שגרתי‪ ,‬קורקטי‪ ,‬חיוך שמקדמים בו את פניו של מכר חדש‪ .‬היא‬ ‫אמרה‪:‬‬ ‫"אני מכירה את רוג'ר אנרייט‪ .‬הוא כמעט ידיד של המשפחה‪".‬‬ ‫"לא היה לי העונג לפגוש הרבה חברים של מר אנרייט‪".‬‬ ‫"אני זוכרת שאבא הזמין אותו פעם לארוחת ערב‪ .‬זה היה ערב אומלל‪ .‬אבא ידוע כאיש‬ ‫שיחה מבריק‪ ,‬אבל הוא לא הצליח לחלץ אפילו שתי מילים ממר אנרייט‪ .‬רוג'ר פשוט ישב‬ ‫דומם‪ .‬צריך להכיר את אבא כדי להבין איזו תבוסה זו היתה בשבילו‪".‬‬ ‫"עבדתי אצל אבא שלך" — ידה נעה ונעצרה באוויר — "לפני כמה שנים‪ ,‬כשרטט‪".‬‬ ‫ידה צנחה לצד גופה‪" .‬אז אתה יכול להבין למה אבא לא יכול להסתדר עם רוג'ר אנרייט‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬הוא לא יכול‪".‬‬ ‫"נראה לי שרוג'ר כמעט חיבב אותי‪ ,‬אבל הוא לא היה יכול לסלוח לי שאני עובדת בעיתון‬ ‫של ויינאנד‪".‬‬ ‫הלר‪ ,‬שעמד ביניהם‪ ,‬חשב שטעה‪ :‬לא היה שום דבר מוזר בפגישה הזאת‪ .‬למעשה‪ ,‬לא היה‬ ‫בה דבר‪ .‬הוא כעס שדומיניק לא דיברה על אדריכלות‪ ,‬אף על פי שציפה ממנה לעשות זאת‪.‬‬ ‫למורת רוחו הגיע למסקנה שרורק לא מוצא חן בעיניה‪ ,‬כשם שרוב בני האדם לא מוצאים חן‬ ‫בעיניה‪.‬‬ ‫באותו רגע אחזה גברת גילספי בזרועו של הלר והובילה אותו משם‪ .‬רורק ודומיניק נשארו‬ ‫לבדם‪ .‬הוא אמר לה‪:‬‬ ‫"מר אנרייט קורא את כל העיתונים‪ .‬הוא מקבל את כולם למשרד אחרי שגוזרים מהם את‬ ‫מאמרי המערכת‪".‬‬ ‫"הוא תמיד עשה את זה‪ .‬רוג'ר החמיץ את הייעוד האמיתי שלו‪ .‬הוא היה צריך להיות‬ ‫מדען‪ .‬הוא מאוד אוהב עובדות‪ ,‬אבל מתעב פרשנויות‪".‬‬ ‫"דרך אגב‪ ,‬את מכירה את מר פלמינג?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"הוא חבר של הלר‪ .‬מר פלמינג למשל קורא רק את מאמרי המערכת‪ .‬אנשים אוהבים‬ ‫לשמוע אותו מדבר‪".‬‬ ‫היא התבוננה בו‪ .‬הוא הישיר בה מבט‪ ,‬בנימוס רב‪ ,‬כמו כל אדם שהיה מביט בה בפגישתם‬ ‫הראשונה‪ .‬היא השתוקקה למצוא איזה רמז בפניו‪ ,‬ולו רק צל של אותו חיוך לגלגני‪ .‬היא לא‬ ‫מצאה דבר‪ .‬הוא דיבר כמו אדם זר‪ .‬הוא התנהג כאילו זה עתה הוצג בפניה באולם הנשפים‬ ‫והוא מציית בלא דופי לכל כללי הנימוס‪ .‬היא עמדה בפני הרשמיות הזאת וחשבה לעצמה‬ ‫ששמלתה לא מסתירה ממנו דבר‪ ,‬שהוא השתמש בה לצורך אינטימי יותר מהמזון שאכל‪,‬‬ ‫ושעכשיו הוא עומד מטרים ספורים ממנה‪ ,‬כמו אדם שלא יכול להרשות לעצמו להתקרב‬ ‫יותר‪ .‬עלה בדעתה כי זו דרכו ללעוג לה‪ ,‬אחרי המקרה שלא שכח‪ ,‬המקרה שסירב להכיר בו‪.‬‬

‫עלה בדעתה כי הוא רוצה שהיא תהיה הראשונה שתקרא לזה בשם‪ .‬הוא יביא אותה לידי‬ ‫השפלה בכך שתסכין עם העבר‪ ,‬שתהיה הראשונה להגות את המילה ולהפוך אותה‬ ‫למציאות; כי הוא ידע שהיא לא תוכל להניח לעבר בלי להשיבו אל ההווה‪.‬‬ ‫"ובמה עוסק מר פלמינג?" שאלה‪.‬‬ ‫"הוא יצרן מחדדים‪".‬‬ ‫"באמת? חבר של אוסטן?"‬ ‫"אוסטן מכיר הרבה אנשים‪ .‬הוא טוען שזה העסק שלו‪".‬‬ ‫"והוא מצליח?"‬ ‫"מי‪ ,‬מיס פרנקון? אני לא בטוח לגבי אוסטן‪ ,‬אבל מר פלמינג מצליח מאוד‪ .‬יש לו‬ ‫מפעלים בניו ג'רזי‪ ,‬בקונטיקט וברוד איילנד‪".‬‬ ‫"אתה טועה באוסטן‪ ,‬מר רורק‪ .‬הוא מצליח מאוד‪ .‬במקצוע שלו‪ ,‬כמו במקצוע שלי‪ ,‬אתה‬ ‫מצליח אם לא פוגעים בך‪".‬‬ ‫"איך מגיעים לזה‪ ,‬מיס פרנקון?"‬ ‫"באחת משתי דרכים‪ :‬או שבכלל לא מסתכלים על אנשים‪ ,‬או שמסתכלים בכל דבר‬ ‫שקשור בהם‪".‬‬ ‫"מה הדרך הטובה ביותר‪ ,‬מיס פרנקון?"‬ ‫"הדרך הקשה יותר‪".‬‬ ‫"אבל השאיפה לבחור בדרך הקשה היא הודאה בחולשה בפני עצמה‪".‬‬ ‫"כמובן‪ ,‬מר רורק‪ .‬אבל זו הודאה פחות משפילה מאחרות‪".‬‬ ‫"אם קיימת אותה חולשה שיש להודות בה‪".‬‬ ‫ואז הגיח מישהו מתוך ההמון‪ ,‬וזרוע צנחה על כתפיו של רורק‪ .‬זה היה ג'ון אריק סנייט‪.‬‬ ‫"רורק‪ ,‬האדם האחרון שציפיתי לפגוש כאן!" קרא האיש‪" .‬אני כל כך שמח‪ ,‬כל כך שמח!‬ ‫יובלות‪ ,‬הא? תקשיב‪ ,‬אני רוצה לדבר איתך! תוותרי עליו לרגע‪ ,‬דומיניק‪".‬‬ ‫רורק קד לה‪ .‬זרועותיו היו שמוטות לצדי גופו וקווצת שיער נפלה על פניו‪ ,‬כך שלא‬ ‫הצליחה לראות אותן‪ .‬אבל הראש האדמוני קד בנימוס ופנה ללכת עם סנייט‪.‬‬ ‫סנייט אמר לו‪" :‬אלוהים‪ ,‬איך עלית בשנים האחרונות‪ .‬יש לך מושג אם אנרייט מתכוון‬ ‫להיכנס לעסקי הנדל"ן? כלומר‪ ,‬יש לו בשרוול עוד כמה בניינים?"‬ ‫הלר הוא שסילק את סנייט והוביל את רורק אל ג'ואל סאטון‪ .‬סאטון היה מאושר‪ .‬הוא חש‬ ‫שנוכחותו של רורק באולם הנשפים הסירה את הספק האחרון שהיה בלבו; זו היתה חותמת‬ ‫ביטחון על אישיותו של רורק‪ .‬ידו של ג'ואל סאטון סגרה על מרפקו של רורק‪ ,‬חמש‬ ‫אצבעות ורודות ועבות על שרוולו השחור‪ .‬סאטון לחש לו כממתיק סוד‪" :‬תשמע‪ ,‬בחור‪,‬‬ ‫הכול מסודר‪ .‬אתה האיש שלי‪ .‬אבל אל תסחט אותי עד הפרוטה האחרונה‪ .‬אתם האדריכלים‬ ‫גזלנים ופושטי עור‪ ,‬אבל אני מוכן לקחת את הסיכון‪ ,‬אתה בחור פיקח‪ .‬הרי הצלחת לעבוד‬ ‫על רוג' הזקן‪ .‬אז הנה‪ ,‬השחלת גם אותי‪ .‬הכול גמור‪ ,‬כמעט‪ ,‬כלומר‪ ,‬תוך כמה ימים אתקשר‬ ‫אליך‪ ,‬ואז נתחיל במלחמה על החוזה!"‬ ‫הלר הביט בהם וחשב לעצמו שזה כמעט מגונה לראות אותם יחד‪ :‬דמותו הסגפנית‬

‫והגבוהה של רורק‪ ,‬עם קווי המתאר הנקיים והגאים של גוף ארוך־גפיים‪ ,‬ולצדו כדור הבשר‬ ‫המחייך שלהחלטתו נודעת חשיבות רבה כל כך‪.‬‬ ‫ואז התחיל רורק לדבר על הבניין‪ ,‬וג'ואל סאטון נשא אליו מבט המום ופגוע‪ .‬סאטון לא‬ ‫בא לכאן כדי לדבר על בניינים; מסיבות נועדו להנאה‪ ,‬ומה מהנה יותר מלשכוח את הדברים‬ ‫החשובים בחייו של אדם? אז ג'ואל סאטון דיבר על בדמינטון; זה היה התחביב שלו‪ ,‬תחביב‬ ‫אצילי מאין כמותו‪ ,‬הסביר‪ ,‬שכן הוא לא יבזבז את זמנו‪ ,‬כמו האנשים הפשוטים‪ ,‬על גולף‪.‬‬ ‫רורק האזין בנימוס‪ .‬הוא לא ידע מה לומר‪.‬‬ ‫"אתה משחק בדמינטון‪ ,‬כן?" שאל לפתע ג'ואל סאטון‪.‬‬ ‫"לא‪ ",‬אמר רורק‪.‬‬ ‫"לא?" סאטון בלע את רוקו‪" .‬לא? כמה חבל‪ ,‬אוי כמה חבל‪ ,‬לעזאזל! הייתי בטוח שכן‪,‬‬ ‫בחור גבוה ורזה כמוך — היית יכול להיות טוב בזה‪ .‬היית יכול להיות מצוין‪ .‬אני בטוח‬ ‫שנוכל להשאיר את טומפקינס הזקן בלי מכנסיים‪ ,‬בזמן שנבנה את הבניין‪".‬‬ ‫"בזמן הבנייה לא יהיה לי זמן למשחקים‪ ,‬מר סאטון‪".‬‬ ‫"מה זאת אומרת‪ ,‬לא יהיה לך זמן? בשביל מה יש לך שרטטים? קח עוד שניים‪ ,‬תן להם‬ ‫לדאוג‪ ,‬אני אשלם לך מספיק‪ ,‬לא? אבל אתה לא משחק‪ ,‬כמה חבל‪ ,‬הייתי בטוח שכן‪...‬‬ ‫האדריכל שבנה את הבניין שלי ברחוב קאנאל היה מעולה בבדמינטון‪ ,‬אבל הוא נפטר בשנה‬ ‫שעברה‪ .‬הלך בתאונת דרכים‪ ,‬לעזאזל איתו‪ .‬הוא גם היה אדריכל לא רע‪ .‬והנה אתה לא‬ ‫משחק‪".‬‬ ‫"מר סאטון‪ ,‬אתה לא באמת כועס על זה‪ ,‬נכון?"‬ ‫"אני מאוד מאוכזב‪ ,‬בחורצ'יק‪".‬‬ ‫"בשביל מה אתה שוכר אותי?"‬ ‫"סליחה?"‬ ‫"בשביל מה אתה שוכר אותי?"‬ ‫"כדי לבנות בניין‪ ,‬כמובן‪".‬‬ ‫"אתה באמת חושב שהבניין יהיה טוב יותר אם אדע לשחק בדמינטון?"‬ ‫"טוב‪ ,‬יש עסקים ויש בילויים‪ ,‬לכל דבר יש צד מעשי וצד אנושי‪ .‬אה‪ ,‬לא אכפת לי‪ ,‬אבל‬ ‫חשבתי שבחור גבוה ורזה כמוך בטח משחק‪ ...‬אין דבר‪ ,‬אין דבר‪ ,‬אף אחד לא מושלם‪".‬‬ ‫לאחר שג'ואל סאטון פנה לדרכו‪ ,‬שמע רורק קול עליז שבירך אותו‪" :‬מזל טוב‪ ,‬הווארד‪".‬‬ ‫הוא פנה לאחור והביט בפיטר קיטינג שחייך אליו חיוך קורן ומלגלג‪.‬‬ ‫"שלום‪ ,‬פיטר‪ .‬מה אמרת?"‬ ‫"אמרתי‪ ,‬מזל טוב שהצלחת לדוג את ג'ואל סאטון‪ .‬אבל אתה יודע שלא דיברת איתו כמו‬ ‫שצריך‪".‬‬ ‫"מה?"‬ ‫"ג'ואל הזקן‪ .‬שמעתי את רוב השיחה — איך אפשר שלא? — זה היה מאוד משעשע‪ .‬זאת‬ ‫לא הדרך‪ ,‬הווארד‪ .‬אתה יודע מה הייתי עושה? הייתי נשבע שאני משחק בדמינטון מגיל‬ ‫שנתיים‪ ,‬שזה משחק של מלכים ושל רוזנים‪ ,‬ושרק נשמה אצילה יכולה להעריך משחק‬

‫שכזה‪ .‬ועד שהוא היה מעמיד אותי במבחן‪ ,‬הייתי לומד לשחק כאילו אני רוזן‪ .‬מה היה קורה‬ ‫אם היית מנסה?"‬ ‫"לא חשבתי על זה‪".‬‬ ‫"זה סוד‪ ,‬הווארד‪ .‬זה סוד נדיר‪ .‬והנה אני נותן לך אותו חינם ומאחל לך שתהיה תמיד מה‬ ‫שאנשים רוצים שתהיה‪ ,‬ואז הם יהיו בכיס הקטן שלך‪ .‬נתתי לך את הסוד שלי חינם‪ ,‬כי אתה‬ ‫אף פעם לא תשתמש בו‪ .‬אף פעם לא תדע איך לעשות את זה‪ .‬במובנים רבים אתה מבריק‪,‬‬ ‫הווארד‪ ,‬תמיד אמרתי את זה‪ .‬ובמובנים אחרים‪ ,‬אתה טיפש גמור‪".‬‬ ‫"אולי‪".‬‬ ‫"אתה צריך לנסות ללמוד כמה דברים‪ ,‬אם אתה רוצה לשחק במגרש של הגדולים‬ ‫ולהצליח דרך הסלון של קיקי הולקומב‪ .‬מה דעתך? אתה רוצה לגדול‪ ,‬הווארד? אני מודה‬ ‫שאני די המום לראות אותך כאן‪ .‬אה‪ ,‬כן‪ ,‬מזל טוב על הפרויקט של אנרייט‪ .‬עבודה יפה‪,‬‬ ‫כרגיל — איפה היית כל הקיץ? — ותזכיר לי ללמד אותך איך לובשים טוקסידו‪ .‬אלוהים‬ ‫אדירים‪ ,‬אתה נראה ממש מטופש בחליפה! זה מה שאני אוהב‪ .‬אני אוהב לראות אותך‬ ‫מטופש‪ .‬אנחנו חברים ותיקים‪ ,‬נכון‪ ,‬הווארד?"‬ ‫"אתה שיכור‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫"בטח שאני שיכור‪ ,‬אבל הלילה לא שתיתי אף טיפה‪ ,‬אפילו לא טיפה אחת‪ .‬ממה אני‬ ‫שיכור — אף פעם לא תדע‪ ,‬זה לא בשבילך‪ .‬וזו גם אחת הסיבות שאני שיכור‪ ,‬העובדה שזה‬ ‫לא בשבילך‪ .‬הווארד‪ ,‬אתה יודע שאני אוהב אותך‪ .‬באמת שכן — הלילה‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬פיטר‪ .‬וגם תמיד תאהב אותי‪".‬‬ ‫רורק הוצג בפני אנשים רבים‪ ,‬ואנשים רבים שוחחו עמו‪ .‬הם חייכו ונראו כנים במאמציהם‬ ‫לראות בו חבר‪ ,‬להביע את הערכתם‪ ,‬להפגין רצון טוב‪ .‬אבל כל מה ששמע היה‪" :‬בית‬ ‫אנרייט מרשים ביותר‪ .‬כמעט כמו בניין 'קוזמו־סלוטניק'‪".‬‬ ‫"אני בטוח שמצפה לך עתיד גדול‪ ,‬מר רורק‪ ,‬תאמין לי‪ ,‬אני מכיר את הסימנים‪ ,‬עוד תהיה‬ ‫רלסטון הולקומב החדש‪ ".‬הוא היה רגיל לעוינות; הנדיבות הזאת היתה מעליבה הרבה יותר‬ ‫מעוינות‪ .‬הוא משך בכתפיו וחשב לעצמו שבקרוב יֵ צא מכאן בחזרה למציאות הנקייה‬ ‫והפשוטה של משרדו‪.‬‬ ‫הוא לא ראה שוב את דומיניק עד סוף הערב‪ .‬היא התבוננה בו מתוך הקהל‪ .‬היא ראתה מי‬ ‫עצר אותו ומי פנה אליו בדברים‪ .‬היא הביטה בכתפיו השמוטות בנימוס‪ ,‬כשהאזין לדבריהם‪.‬‬ ‫היא חשבה שזו היתה עוד דרך ללגלג עליה‪ :‬הוא הניח לה לראות אותו מתמסר לקהל לנגד‬ ‫עיניה‪ ,‬נכנע לכל אדם שביקש להתקרב אליו‪ ,‬ולו לכמה רגעים‪ .‬הוא ידע שזה קשה לה יותר‬ ‫מלראות את השמש והמקדחה במחצבה‪ .‬היא עמדה והביטה בצייתנות‪ .‬היא לא ציפתה‬ ‫שיבחין בה שוב‪ ,‬אבל ידעה שעליה להישאר כל עוד הוא באולם‪.‬‬ ‫באותו ערב היה בחדר אדם נוסף שחש באופן חריג בנוכחותו של רורק‪ ,‬מרגע שנכנס‬ ‫לאולם‪ .‬אלזוורת' טוהי הבחין בו כשנכנס‪ .‬טוהי לא ראה אותו מעודו‪ ,‬וגם לא הכיר אותו‪...‬‬ ‫אבל הוא עמד והביט בו דקות ארוכות‪.‬‬ ‫ואז החל טוהי לפלס את דרכו בקהל ולחייך אל ידידיו‪ ,‬אבל בין חיוך למשפט חזרו עיניו‬

‫אל האיש עם השיער האדמוני‪ .‬הוא הביט בו כפי שהיה מתבונן מדי פעם במרצפות המדרכה‬ ‫מחלונו שבקומה השלושים‪ ,‬תוהה מה יקרה לגופו אם יוטל מטה ויפגע במדרכה‪ .‬הוא לא‬ ‫ידע את שמו של האיש‪ ,‬לא ידע מה מקצועו‪ ,‬לא ידע דבר על עברו‪ :‬לא היה לו כל צורך‬ ‫לדעת; עבורו הוא לא היה אדם‪ ,‬אלא רק כוח‪ .‬טוהי אף פעם לא ראה אנשים‪ .‬ואולי משום‬ ‫כך הוקסם כשראה את הכוח הזה מתגלם בדמות אנושית‪.‬‬ ‫לאחר זמן־מה הצביע לעברו ושאל את ג'ון אריק סנייט‪:‬‬ ‫"מי האיש הזה?"‬ ‫"זה?" אמר סנייט‪" .‬הווארד רורק‪ .‬אתה יודע‪ ,‬בית אנרייט‪".‬‬ ‫"אה‪ ",‬אמר טוהי‪.‬‬ ‫"מה?"‬ ‫"כמובן‪ .‬זה חייב להיות הוא‪".‬‬ ‫"רוצה לפגוש אותו?"‬ ‫"לא‪ ",‬אמר טוהי‪" .‬לא‪ ,‬אני לא רוצה לפגוש אותו‪".‬‬ ‫כל אותו הערב‪ ,‬כל אימת שדמות כזו או אחרת חסמה מפניו את האולם‪ ,‬היה ראשו של‬ ‫טוהי מזדקף בקוצר רוח ומחפש שוב את רורק‪ .‬הוא לא רצה להביט ברורק‪ ,‬אך נאלץ לעשות‬ ‫זאת בעל כורחו; בדיוק כשם שתמיד נאלץ להביט למטה אל אותה מדרכה רחוקה‪ ,‬אף‬ ‫שחשש מפניה‪.‬‬ ‫רק נוכחותו של רורק העסיקה את אלזוורת' טוהי באותו ערב‪ .‬רורק‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬כלל לא‬ ‫ידע שטוהי נמצא באולם‪.‬‬ ‫כשרורק עזב את המקום‪ ,‬עמדה דומיניק וספרה את השניות‪ .‬היא רצתה להיות בטוחה‬ ‫שיתרחק מהעין ומהרחובות הסמוכים‪ ,‬לפני שתוכל לבטוח בעצמה די הצורך לצאת‪ .‬לבסוף‬ ‫פנתה ללכת‪.‬‬ ‫אצבעותיה הדקיקות והלחות של קיקי הולקומב חבקו את ידה בשעת פרידה‪ ,‬אחזו בה‬ ‫בחוסר ביטחון והחליקו מטה כדי לאחוז לרגע במפרק ידה‪.‬‬ ‫"נו‪ ,‬יקירתי‪ ",‬שאלה קיקי הולקומב‪" ,‬מה דעתך על הבחור החדש? ראיתי אותך משוחחת‬ ‫איתו‪ ,‬עם הווארד רורק‪".‬‬ ‫"אני חושבת שהוא האדם הכי מבחיל שפגשתי‪ ",‬אמרה דומיניק בנחישות‪.‬‬ ‫"באמת?"‬ ‫"את אוהבת סוג כזה של שחצנות פרועה? אני לא יודעת מה אפשר לומר לזכותו‪ ,‬חוץ‬ ‫מהעובדה שהוא נאה מאוד‪ ,‬אם זה בכלל חשוב‪".‬‬ ‫"נאה מאוד! את צוחקת‪ ,‬דומיניק?"‬ ‫זאת הפעם הראשונה שקיקי הולקומב ראתה את דומיניק נבוכה‪ .‬דומיניק הבינה שהאחרים‬ ‫לאל בעיניה‪ .‬הם נותרו אדישים למראהו‪.‬‬ ‫לא ראו את מה שראתה בפניו‪ ,‬את מה שהפך אותו ֵ‬ ‫ומה שהיה בעיניה הערת אגב היה למעשה הודאה במשהו שקיים בתוך תוכה‪ ,‬בתכונה שאיש‬ ‫לא חלק עמה‪.‬‬ ‫"יקירתי‪ ",‬אמרה קיקי‪" ,‬הוא בכלל לא נאה‪ ,‬אבל הוא גברי מאוד‪".‬‬

‫"אל תתפלאי‪ ,‬דומיניק‪ ",‬אמר לפתע קול מאחוריה‪" .‬החוש האסתטי של קיקי שונה מאוד‬ ‫משלך — וגם משלי‪".‬‬ ‫דומיניק פנתה לאחור‪ .‬אלזוורת' טוהי עמד מחייך והתבונן בפניה בתשומת לב‪.‬‬ ‫"אתה‪ "...‬החלה לומר‪ ,‬ומיד השתתקה‪.‬‬ ‫"כמובן‪ ",‬אמר טוהי וקד קלות‪ ,‬כמבקש לומר שהבין את מה שלא אמרה‪" .‬תני לי קרדיט‬ ‫על יכולת ההבחנה שלי‪ ,‬דומיניק‪ ,‬היא שווה כמעט לשלך‪ .‬גם אם לא לשם ההנאה‬ ‫האסתטית‪ .‬את החלק הזה אשאיר לך‪ .‬אך לפעמים אנחנו רואים דברים שאינם גלויים לעיני‬ ‫אחרים‪ ,‬נכון?"‬ ‫"איזה דברים?"‬ ‫"יקירתי‪ ,‬כמה ארוך יהיה הדיון הפילוסופי הזה‪ ,‬כמה מסובך וכמה — מיותר‪ .‬תמיד אמרתי‬ ‫לך שאנחנו צריכים להיות חברים טובים‪ .‬יש לנו כל כך הרבה מן המשותף‪ ,‬אינטלקטואלית‪.‬‬ ‫אנחנו שני קטבים‪ ,‬אבל זה לא משנה‪ ,‬כי כמו שאת רואה אנחנו נפגשים בנקודה אחת‪ .‬זה‬ ‫היה ערב מעניין מאוד‪ ,‬דומיניק‪".‬‬ ‫"למה אתה חותר?"‬ ‫"למשל‪ ,‬זה היה מעניין לגלות מה נראה בעינייך נאה‪ .‬זה נחמד לסווג אותך בצורה‬ ‫מוחשית וברורה שכזאת‪ .‬בלי מילים — רק בעזרת קלסתר מסוים‪".‬‬ ‫"אם‪ ...‬אם אתה מסוגל לראות את מה שאתה אומר‪ ,‬אתה לא יכול להיות מי שאתה‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬יקירתי‪ .‬אני חייב להיות מי שאני‪ ,‬דווקא בגלל מה שאני רואה‪".‬‬ ‫"אתה יודע מה‪ ,‬אלזוורת'‪ ,‬אני חושבת שאתה הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי‪".‬‬ ‫"ואולי אני עוד הרבה יותר גרוע ממה שאת מעלה בדעתך‪ .‬אבל אני מועיל‪ .‬כולנו‬ ‫מועילים זה לזה‪ .‬בדיוק כמו שאת תועילי לי‪ .‬בדיוק כמו שאת רוצה להועיל לי‪".‬‬ ‫"על מה אתה מדבר?"‬ ‫"זה רע‪ ,‬דומיניק‪ ,‬זה רע מאוד‪ .‬זה כל כך חסר טעם‪ .‬אם את לא יודעת על מה אני מדבר‪,‬‬ ‫לא אוכל להסביר לך‪ .‬ואם את מבינה‪ ,‬את לצדי כבר עכשיו‪ ,‬בלי דיבורים מיותרים‪".‬‬ ‫"איזה מין שיחה זאת?" שאלה קיקי‪ ,‬מבולבלת‪.‬‬ ‫"זאת הדרך שלנו לצחוק אחד על השני‪ ",‬אמר טוהי בעליצות‪" .‬אל תיתני לזה להטריד‬ ‫אותך‪ ,‬קיקי‪ .‬דומיניק ואני תמיד צוחקים אחד על השני‪ .‬אם כי לא בהצלחה גדולה‪ ,‬כמו‬ ‫שאת רואה‪".‬‬ ‫"יום אחד עוד תעשה טעות‪ ,‬אלזוורת'‪ ",‬אמרה דומיניק‪.‬‬ ‫"יכול להיות‪ .‬אבל את‪ ,‬יקירתי‪ ,‬כבר עשית את הטעות‪".‬‬ ‫"לילה טוב‪ ,‬אלזוורת'‪".‬‬ ‫"לילה טוב‪ ,‬דומיניק‪".‬‬ ‫קיקי פנתה אליו כשדומיניק יצאה מביתה‪.‬‬ ‫"מה קורה לכם‪ ,‬אלזוורת'? מה כל הדיבורים האלה? אי אפשר לדעת שום דבר על בני‬ ‫אדם רק לפי המראה שלהם ולפי הרושם הראשוני‪".‬‬ ‫"זו אחת מהטעויות השכיחות של כולנו‪ ,‬קיקי היקרה‪ ",‬ענה לה‪ ,‬וקולו רך ומרוחק‪ ,‬כאילו‬

‫ענה למחשבתו שלו‪" .‬כי אין דבר משמעותי ומשכנע יותר מפנים של אדם‪ .‬אף פעם לא נוכל‬ ‫להכיר באמת אדם אחר‪ ,‬אלא ממבט ראשון‪ .‬כי באותו מבט אנחנו יודעים הכול‪ .‬גם אם לא‬ ‫תמיד אנחנו חכמים מספיק כדי לפענח את הידע הזה‪ .‬חשבת פעם על סגנון הנשמה‪ ,‬קיקי?"‬ ‫"מה?"‬ ‫"על סגנון של נשמה‪ .‬את זוכרת את הפילוסוף הידוע שדיבר על סגנון של תרבות? הוא‬ ‫קרא לזה 'סגנון'‪ .‬הוא אמר שזאת המילה הקרובה ביותר שמצא‪ .‬הוא אמר שכל ציוויליזציה‬ ‫מושתתת על עיקרון בסיסי משלה‪ ,‬עיקרון אחד נעלה וקובע‪ ,‬שכל ההישגים של האנשים‬ ‫בתוך אותה ציוויליזציה נאמנים לו‪ ,‬גם אם הם לא מודעים לזה‪ .‬אני מאמין‪ ,‬קיקי‪ ,‬שגם‬ ‫לנשמה יש סגנון משלה‪ .‬יסוד משלה‪ .‬וזה בא לידי ביטוי בכל מחשבה‪ ,‬בכל מעשה‪ ,‬בכל‬ ‫משאלה של אותה נשמה‪ .‬האחד המוחלט‪ ,‬הציווי היחיד של אותו יצור חי‪ .‬שנים של חקר‬ ‫האדם לא יגלו לך את הסגנון שלו‪ .‬הפנים שלו‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬יגלו לך מיד‪ .‬כדי לתאר אדם‬ ‫תצטרכי לכתוב כרכים על גבי כרכים‪ .‬אבל אם תחשבי על הפנים שלו‪ ,‬לא תזדקקי עוד‬ ‫לשום דבר‪".‬‬ ‫"זה נשמע דמיוני‪ ,‬אלזוורת'‪ .‬וזה גם לא הוגן‪ .‬אם זה נכון‪ ,‬אז כל בני האדם עומדים לפניך‬ ‫עירומים‪".‬‬ ‫"גרוע מזה‪ .‬גם את עומדת עירומה לפניהם‪ .‬את מסגירה את עצמך בתגובה שלך לקלסתר‬ ‫מסוים‪ .‬לסוג מסוים של פנים‪ .‬הסגנון של הנשמה שלך‪ ...‬אין דבר חשוב על פני האדמה יותר‬ ‫מבני האדם‪ .‬ואין דבר חשוב יותר לבני האדם מהקשרים שלהם אחד עם השני‪".‬‬ ‫"ומה אתה רואה בפנים שלי?"‬ ‫הוא הביט בה‪ ,‬כאילו רק אז הרגיש בנוכחותה‪.‬‬ ‫"מה אמרת?"‬ ‫"שאלתי מה אתה רואה בפנים שלי?"‬ ‫"אה‪...‬כן‪ ...‬טוב‪ ,‬אמרי לי מי כוכב הקולנוע האהוב עלייך ואומר לך מי את‪".‬‬ ‫"אתה יודע‪ ,‬אני אוהבת שמנתחים אותי‪ .‬בוא נראה‪ ...‬הכוכב שתמיד אהבתי הוא‪"...‬‬ ‫אבל הוא לא הקשיב לה‪ .‬הוא הפנה לה את גבו והתרחק בלי מילה של התנצלות‪ .‬הוא‬ ‫נראה עייף‪ .‬מעולם לא ראתה אותו מתנהג בגסות רוח שכזאת‪ ,‬אלא אם כן עשה זאת בכוונה‬ ‫תחילה‪.‬‬ ‫כעבור זמן קצר שמעה את קולו העשיר מהדהד מתוך קבוצה של כמה מידידיו‪ .‬הוא אמר‪:‬‬ ‫"ולכן‪ ,‬התפיסה הנעלה ביותר על פני האדמה היא השוויון המוחלט בין בני האדם‪".‬‬

‫‪7‬‬ ‫"והוא יעמוד כאנדרטה לשום דבר‪ ,‬פרט לאגואיזם של מר אנרייט ושל מר רורק‪ .‬הוא יעמוד‬ ‫מלבנים‪ ,‬בצד אחד‪ ,‬לבין מכלים של מפעל גז‪ ,‬בצד השני‪ .‬אולי אין‬ ‫בין שורה של בתי דירות ֵ‬ ‫פה מקריות‪ ,‬אלא עדות לחוש ההתאמה של הגורל‪ .‬אין הגדרה שיכולה לתאר בבהירות רבה‬ ‫יותר את עזות המצח שביסוד קיומו של הבניין הזה‪ .‬ממרום גובהו הוא ילגלג על כל הבתים‬ ‫האחרים בעיר ועל בני האדם שבנו אותם‪ .‬בתינו הם חסרי משמעות‪ ,‬מזויפים; הבניין הזה‬ ‫ידגיש זאת יותר‪ .‬אבל ביצירת הניגוד הזה הוא רק יחבור לחוסר הכישרון המשווע הזה‪,‬‬ ‫להיבט המגוחך ביותר שלו‪ .‬אם קרן אור חודרת לדיר חזירים‪ ,‬היא מאירה רק את הרפש ואת‬ ‫הזוהמה‪ .‬והקרן היא שמרגיזה אותנו‪ .‬לבניינים האחרים שלנו יש יתרונות גדולים‪ :‬סתמיות‬ ‫וענווה‪ .‬הם הולמים אותנו‪ .‬בית אנרייט נוצץ ונועז‪ ,‬ממש כמו צעיף נוצות‪ .‬הוא מושך‬ ‫תשומת לב — אבל רק אל החוצפה הבלתי נתפסת של מר רורק ואל יהירותו‪ .‬כשהבניין הזה‬ ‫יוקם‪ ,‬הוא יהיה פצע בפניה של עירנו‪ .‬פצע ססגוני‪ ,‬ובכל זאת פצע‪".‬‬ ‫דברים אלה הופיעו בטור "ביתך" מאת דומיניק פרנקון‪ ,‬שבוע אחרי המסיבה בביתה של‬ ‫קיקי הולקומב‪.‬‬ ‫בבוקר פרסומו של הטור נכנס אלזוורת' טוהי למשרדה של דומיניק‪ .‬בידו החזיק עותק של‬ ‫ה"באנר"‪ ,‬פתוח בעמוד שבו פורסם הטור ומופנה אליה‪ .‬הוא עמד בשקט והתנדנד קלות על‬ ‫רגליו הקטנות‪ .‬אם היה אפשר לשמוע את המבט שבעיניו במקום לראותו‪ ,‬היתה נשמעת‬ ‫שאגת צחוק‪ .‬שפתיו נותרו מהודקות‪ ,‬תמימות‪.‬‬ ‫"נו?" שאלה‪.‬‬ ‫"איפה פגשת את רורק לפני המסיבה?"‬ ‫היא ישבה והביטה בו‪ .‬זרועה היתה שמוטה על מסעד הכיסא שלה‪ ,‬ועיפרון התנדנד בין‬ ‫קצות אצבעותיה‪ .‬נדמה שחייכה‪ .‬היא אמרה‪:‬‬ ‫"אף פעם לא פגשתי את רורק לפני המסיבה‪".‬‬ ‫"טעות שלי‪ .‬סתם תהיתי‪ "...‬העיתון שבידו רישרש‪" ,‬מהי הסיבה לשינוי ַּבטון‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬טוב‪ ,‬הוא לא מצא חן בעיני מהרגע שראיתי אותו‪ ,‬במסיבה‪".‬‬ ‫"שמתי לב‪".‬‬ ‫"שב‪ ,‬אלזוורת'‪ .‬לא מתאים לך לעמוד כך סתם‪".‬‬ ‫"את לא עסוקה?"‬ ‫"לא במיוחד‪".‬‬

‫הוא התיישב על פינת השולחן שלה‪ .‬הוא ישב מהורהר וטפח על ברכו בעיתון המקופל‪.‬‬ ‫"את יודעת‪ ,‬דומיניק‪ ",‬אמר לה‪" ,‬זה לא טוב‪ .‬זה לא טוב בכלל‪".‬‬ ‫"למה לא?"‬ ‫"את לא רואה מה אפשר לקרוא בין השורות? מובן שהרוב לא יבחינו בזה‪ .‬אבל הוא‬ ‫יבחין‪ .‬וגם אני הבחנתי‪".‬‬ ‫"לא כתבתי את זה בשבילו וגם לא בשבילך‪".‬‬ ‫"אז בשביל אחרים?"‬ ‫"כן‪ ,‬בשביל אחרים‪".‬‬ ‫"אז זו בדיחה נבזית על חשבונו‪ ,‬או על חשבוני‪".‬‬ ‫"אתה רואה? ידעתי שעשיתי את זה כמו שצריך‪".‬‬ ‫"כל אחד והשיטה שלו‪".‬‬ ‫"מה אתה מתכוון לכתוב על זה?"‬ ‫"על מה?"‬ ‫"על בית אנרייט‪".‬‬ ‫"שום דבר‪".‬‬ ‫"שום דבר?"‬ ‫"שום דבר‪".‬‬ ‫הוא לא זז כשזרק את העיתון על השולחן‪ ,‬אלא רק הניע קלות את מפרק כף ידו‪ .‬הוא‬ ‫אמר‪:‬‬ ‫"אם מדברים על אדריכלות‪ ,‬דומיניק‪ ,‬למה לא כתבת שום דבר על 'בית קוזמו־סלוטניק'?"‬ ‫"שווה לכתוב עליו?"‬ ‫"אה‪ ,‬בהחלט‪ .‬יש אנשים שזה ירגיז אותם מאוד‪".‬‬ ‫"ושווה להרגיז אותם?"‬ ‫"נראה לי שכן‪".‬‬ ‫"איזה אנשים?"‬ ‫"אני לא יודע‪ .‬איך אנחנו יכולים לדעת מי קורא את הטורים שלנו? לכן זה כל כך מעניין‪.‬‬ ‫כל אותם זרים שאף פעם לא ראינו‪ ,‬שאף פעם לא דיברנו איתם‪ ,‬שאף פעם לא נוכל לדבר‬ ‫איתם‪ ,‬והנה העיתון מונח לפניהם‪ ,‬והם יכולים לקרוא בו את דעתנו‪ ,‬כשאנו בוחרים להביע‬ ‫אותה‪ .‬אני באמת חושב שאת צריכה לכתוב כמה מילים טובות על בית 'קוזמו־סלוטניק'‪".‬‬ ‫"נראה שאתה מחבב מאוד את פיטר קיטינג‪".‬‬ ‫"אני מחבב אותו מאוד‪ ,‬וגם את תחבבי אותו‪ ,‬בסופו של דבר‪ ,‬כשתלמדי להכיר אותו‪.‬‬ ‫פיטר הוא אדם שכדאי מאוד להכיר‪ .‬למה שלא תפני לך קצת זמן בימים הקרובים ותבקשי‬ ‫ממנו לספר לך את סיפור חייו? תלמדי הרבה דברים מעניינים‪".‬‬ ‫"כמו מה?"‬ ‫"למשל‪ ,‬שהוא למד בסטנטון‪".‬‬ ‫"אני יודעת‪".‬‬

‫"את לא חושבת שזה מעניין? מקום נפלא‪ ,‬סטנטון‪ .‬דוגמה מופלאה לאדריכלות הגותית‪.‬‬ ‫הוויטראז' בכנסייה הוא באמת אחד היפים בארץ‪ .‬תחשבי על זה‪ ,‬צעירים רבים כל כך‪,‬‬ ‫שונים כל כך אחד מהשני‪ .‬יש כאלה שמסיימים בהצטיינות‪ .‬ויש כאלה שמסולקים‪".‬‬ ‫"נו?"‬ ‫"ידעת שפיטר קיטינג הוא ידיד ותיק של הווארד רורק?"‬ ‫"באמת?"‬ ‫"אכן‪".‬‬ ‫"פיטר קיטינג הוא ידיד ותיק של כולם‪".‬‬ ‫"נכון‪ .‬הוא בחור לעניין‪ .‬אבל זה שונה‪ .‬ידעת שרורק למד בסטנטון?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"נראה שאת לא יודעת יותר מדי על מר רורק‪".‬‬ ‫"אני לא יודעת שום דבר על מר רורק‪ .‬לא שוחחנו על מר רורק‪".‬‬ ‫"לא? כן‪ ,‬בטח שלא‪ ,‬שוחחנו על פיטר קיטינג‪ .‬את רואה‪ ,‬הדרך הטובה ביותר להבהיר‬ ‫רעיון היא באמצעות ניגוד‪ ,‬או השוואה‪ .‬כפי שעשית היום בטור הקטן והיפה שלך‪ .‬כדי‬ ‫להעריך את פיטר כראוי‪ ,‬בואי נעשה השוואה‪ .‬ניקח שני קווים מקבילים‪ .‬אני נוטה להסכים‬ ‫עם אאוּ קלידס‪ ,‬אני לא חושב ששני הקווים המקבילים הללו ייפגשו אי־פעם‪ .‬טוב‪ ,‬שניהם‬ ‫למדו בסטנטון‪ .‬אמו של פיטר ניהלה מעין פנסיון‪ ,‬ורורק גר איתם שלוש שנים‪ .‬זה לא ממש‬ ‫חשוב‪ ,‬אבל הניגוד נעשה ברור יותר — ובהמשך גם אישי יותר‪ .‬פיטר סיים בהצטיינות‬ ‫יתרה‪ ,‬הוא היה התלמיד הטוב ביותר במחזור שלו‪ .‬רורק סולק‪ .‬אל תסתכלי עלי ככה‪ .‬אני‬ ‫לא צריך להסביר מדוע הוא גורש‪ ,‬אנחנו מבינים‪ ,‬את ואני‪ .‬פיטר המשיך לעבוד אצל אביך‪,‬‬ ‫והיום הוא שותף מלא‪ .‬רורק עבד אצל אביך ונבעט החוצה‪ .‬כן‪ ,‬כן‪ .‬זה לא מצחיק‪ ,‬אגב? הוא‬ ‫נבעט החוצה בלי שום עזרה מצדך — לפחות אז‪ .‬לזכותו של פיטר נזקף בניין‬ ‫'קוזמו־סלוטניק'‪ ,‬ולזכותו של רורק נזקף דוכן נקניקיות בקונטיקט‪ .‬פיטר מחלק חתימות —‬ ‫ואת רורק לא מכירים אפילו בחוגי היצרנים של אביזרים לאמבטיה‪ .‬והנה רורק נשכר לבנות‬ ‫בית דירות‪ ,‬והוא יקר לו כאילו היה בנו‪ .‬פיטר‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬אפילו לא היה שם לב לו היה‬ ‫מקבל את בית אנרייט‪ .‬הוא מקבל בתים כאלה יום־יום‪ .‬אני חושב שרורק לא מעריך במיוחד‬ ‫את העבודה של פיטר‪ .‬הוא אף פעם לא העריך וגם לא יעריך‪ ,‬ולא משנה מה יקרה‪ .‬המשיכי‬ ‫איתי עוד צעד אחד קדימה‪ .‬אף אחד לא אוהב להיות מובס‪ .‬אבל להפסיד לאדם שהיה תמיד‬ ‫דוגמה מובהקת לבינוניות‪ ,‬להתחיל את הקריירה לצד אותה בינוניות ולצפות בה נוסקת‬ ‫בזמן שאתה נאבק וזוכה רק לבעיטות בפרצוף‪ ,‬לראות את הבינוניות הזאת גוזלת ממך‬ ‫הזדמנויות‪ ,‬אחת אחרי השנייה‪ ,‬הזדמנויות שהיית מוכן להקריב את החיים שלך למענן‪,‬‬ ‫לראות את הבינוניות נערצת‪ ,‬לאבד את המעמד שחשקת בו ולראות שכולם סוגדים לאותה‬ ‫בינוניות‪ ,‬להפסיד‪ ,‬להיות קורבן‪ ,‬להישכח‪ ,‬לנחול תבוסה אחר תבוסה — ולא מידי גאון‬ ‫גדול‪ ,‬לא מידי אלוהים‪ ,‬מידי פיטר קיטינג‪ .‬נו‪ ,‬יקירתי‪ ,‬את חושבת שהאינקוויזיציה‬ ‫הספרדית היתה מסוגלת להמציא עינויים כאלה?"‬ ‫"אלזוורת'!" היא צרחה‪" .‬תסתלק מפה!"‬

‫היא זינקה ממקומה‪ .‬היא עמדה זקופה לרגע‪ ,‬ואז צנחה קדימה‪ ,‬שתי כפות ידיה שטוחות‬ ‫על השולחן‪ .‬כך עמדה כפופה מעליו‪ .‬הוא ראה את שפעת שערה החלק מכה גלים‪ ,‬ואז תלוי‬ ‫דומם ומסתיר את פניה‪.‬‬ ‫"אבל‪ ,‬דומיניק‪ ",‬אמר בנועם‪" ,‬רק סיפרתי לך למה פיטר קיטינג הוא כזה אדם מעניין‪".‬‬ ‫שערה נזרק לאחור כמו סחבה‪ ,‬והיא צנחה על כיסאה והביטה בו‪ .‬פיה היה רפוי ומכוער‪.‬‬ ‫"דומיניק‪ ",‬אמר חרישית‪" ,‬את שקופה‪ .‬את יותר מדי שקופה‪".‬‬ ‫"תסתלק מכאן‪".‬‬ ‫"תמיד אמרתי שאת ממעיטה בערכי‪ .‬תתקשרי אלי בפעם הבאה שתצטרכי קצת עזרה‪".‬‬ ‫ליד הדלת פנה והוסיף‪:‬‬ ‫"אני‪ ,‬כמובן‪ ,‬מאמין שפיטר קיטינג הוא גדול האדריכלים שלנו‪".‬‬ ‫באותו ערב‪ ,‬כשחזרה הביתה‪ ,‬צילצל הטלפון‪.‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬יקירתי‪ ",‬הקול מצדו השני של הקו נשמע מודאג‪" ,‬באמת התכוונת לזה?"‬ ‫"מי זה?"‬ ‫"ג'ואל סאטון‪"...‬‬ ‫"שלום‪ ,‬ג'ואל‪ .‬באמת התכוונתי למה?"‬ ‫"שלום‪ ,‬יקירתי‪ ,‬מה שלומך? מה שלום אביך המקסים? שאלתי אם התכוונת למה שכתבת‬ ‫על בית אנרייט ועל הבחור ההוא‪ ,‬רורק? למה שכתבת היום בטור שלך‪ .‬אני קצת מוטרד‪,‬‬ ‫אפשר לומר‪ .‬שמעת על הבניין שלי? אנחנו מוכנים להתחיל‪ ,‬ומדובר בסכום כסף רציני‪,‬‬ ‫וחשבתי שאני מקפיד מאוד בבחירתי‪ ,‬אבל אני סומך עלייך יותר מאשר על אחרים‪ ,‬תמיד‬ ‫סמכתי עלייך‪ ,‬את בחורה פיקחית מאוד‪ .‬אם את עובדת עבור בחור כמו ויינאנד‪ ,‬את בטח‬ ‫מתמצאת בנושא‪ .‬ויינאנד מבין בבנייה‪ ,‬הרי האיש הזה הרוויח בנדל"ן יותר מאשר בכל‬ ‫העיתונים שלו‪ .‬אני מוכן להתערב על זה‪ .‬אנשים לא אמורים לדעת את זה‪ ,‬אבל אני יודע‪.‬‬ ‫ואת עובדת בשבילו‪ ,‬ועכשיו אני לא יודע מה לחשוב‪ .‬את מבינה‪ ,‬החלטתי‪ ,‬כן‪ ,‬החלטתי‬ ‫החלטה סופית לגמרי — כמעט — לשכור את הבחור הזה‪ ,‬רורק‪ .‬למעשה אמרתי לו לבוא אלי‬ ‫מחר אחר הצהריים כדי לחתום על החוזה‪ ,‬ועכשיו‪ ...‬את באמת חושבת שהבניין ייראה כמו‬ ‫צעיף נוצות?"‬ ‫"תשמע‪ ,‬ג'ואל‪ ",‬אמרה בשיניים חשוקות‪" ,‬בוא נאכל ארוחת צהריים מחר‪".‬‬ ‫היא פגשה את ג'ואל סאטון בחדר האוכל הענק והעזוב של מלון פאר‪ .‬כמה אורחים‬ ‫בודדים ישבו ליד השולחנות הלבנים‪ .‬כל אחד בלט בבדידותו‪ ,‬והשולחנות הריקים שימשו‬ ‫תפאורת רקע אלגנטית שכמו הכריזה על ייחודם‪ .‬ג'ואל סאטון חייך חיוך רחב‪ .‬מעולם לא‬ ‫סעד בחברתה של אישה נאה כמו דומיניק‪.‬‬ ‫"אתה יודע‪ ,‬ג'ואל‪ ",‬היא אמרה לו מעבר לשולחן‪ ,‬בקול שקט ויציב ובלי חיוך‪" ,‬זה היה‬ ‫רעיון מבריק‪ ,‬הבחירה שלך ברורק‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬באמת?"‬ ‫"אני חושבת שכן‪ .‬יהיה לך בניין יפהפה‪ ,‬יפה כמו המנון‪ .‬בניין שיעתיק את נשימתך —‬

‫וגם את הדיירים שלך למקום אחר‪ .‬עוד מאה שנים יכתבו עליך בספרי ההיסטוריה ויחפשו‬ ‫את הקבר שלך בבית הקברות לעניים‪".‬‬ ‫"אלוהים אדירים‪ ,‬דומיניק‪ ,‬על מה את מדברת?"‬ ‫"על הבניין שלך‪ .‬על הבניין שרורק יתכנן בשבילך‪ .‬זה יהיה בניין נאצל‪ ,‬ג'ואל‪".‬‬ ‫"כלומר‪ ,‬יפה?"‬ ‫"לא יפה‪ ,‬נאצל‪".‬‬ ‫"זה אותו דבר‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬ג'ואל‪ ,‬זה לא אותו דבר‪".‬‬ ‫"אני לא אוהב דברים נאצלים‪".‬‬ ‫"נכון מאוד‪ .‬זה מה שחשבתי‪ .‬אז בשביל מה אתה צריך את רורק? אתה רוצה בניין שלא‬ ‫יזעזע איש‪ .‬בניין שיהיה עממי ונוח ובטוח‪ ,‬כמו טרקלין ישן בבית עתיק‪ ,‬ספוג ריחות של‬ ‫מרק צדפות‪ .‬בניין שכולם יאהבו‪ ,‬כולם יחד וכל אחד לחוד‪ .‬זה מאוד לא נוח להיות גיבור‪,‬‬ ‫ג'ואל‪ ,‬ואתה לא בנוי לתפקיד הזה‪".‬‬ ‫"ודאי שאני רוצה בניין שאנשים יאהבו‪ .‬בשביל מה את חושבת שאני בונה אותו‪ ,‬בשביל‬ ‫הבריאות שלי?"‬ ‫"לא‪ ,‬ג'ואל‪ .‬גם לא בשביל הנשמה שלך‪".‬‬ ‫"אז את חושבת שרורק הוא לא האיש בשבילי?"‬ ‫היא ישבה זקופה ונוקשה‪ ,‬כמו מתחה את כל שריריה כדי לעמוד בכאב‪ .‬אבל עיניה היו‬ ‫כבדות‪ ,‬עצומות למחצה‪ ,‬כאילו יד ליטפה את גופה‪ .‬היא אמרה‪:‬‬ ‫"ראית בניינים אחרים שבנה? ראית הרבה אנשים שמעסיקים אותו? בניו יורק חיים שישה‬ ‫מיליון איש‪ .‬שישה מיליון איש לא טועים‪ ,‬נכון?"‬ ‫"בטח שלא‪".‬‬ ‫"בטח שלא‪".‬‬ ‫"אבל חשבתי שאנרייט‪"...‬‬ ‫"אתה לא אנרייט‪ ,‬ג'ואל‪ .‬קודם כול‪ ,‬הוא לא מחייך כל כך הרבה‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬אנרייט לא‬ ‫היה שואל בעצתי‪ .‬אתה שאלת‪ .‬בגלל זה אני אוהבת אותך‪".‬‬ ‫"את באמת אוהבת אותי‪ ,‬דומיניק?"‬ ‫"לא ידעת שתמיד היית אחד הגברים החביבים עלי?"‬ ‫"אני‪ ...‬אני תמיד סמכתי עלייך‪ .‬תמיד סמכתי על עצתך‪ .‬אז מה את חושבת שאני צריך‬ ‫לעשות?"‬ ‫"זה פשוט מאוד‪ .‬אתה רוצה תמורה הכי טובה עבור הכסף שלך‪ .‬אתה רוצה בניין כמו‬ ‫שצריך‪ .‬אתה רוצה אדריכל שגם אחרים העסיקו אותו‪ ,‬כדי שתוכל להראות להם שאתה טוב‬ ‫לפחות כמוהם‪".‬‬ ‫"זה נכון‪ .‬בדיוק‪ ...‬דומיניק‪ ,‬כמעט לא נגעת באוכל שלך‪".‬‬ ‫"אני לא רעבה‪".‬‬ ‫"על איזה אדריכל את ממליצה?"‬

‫"תחשוב‪ ,‬ג'ואל‪ .‬על מי כולם מדברים היום? מי מקבל את כל הפרויקטים הכי טובים? מי‬ ‫מרוויח הכי הרבה עבור עצמו ועבור הלקוחות שלו? מי צעיר ומפורסם ופופולרי ובטוח?"‬ ‫"אה‪ ,‬אני מניח‪ ...‬אני מניח שזה פיטר קיטינג‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬ג'ואל‪ .‬פיטר קיטינג‪".‬‬ ‫"אני נורא מצטער‪ ,‬מר רורק‪ ,‬נורא מצטער‪ ,‬תאמין לי‪ ,‬אבל אחרי הכול‪ ,‬אני לא עושה את זה‬ ‫בשביל הבריאות שלי‪ ...‬וגם לא בשביל הנשמה שלי‪ ...‬כלומר‪ ,‬טוב‪ ,‬אתה בטח מבין את‬ ‫העמדה שלי‪ .‬זה לא שיש לי משהו נגדך‪ ,‬להפך‪ ,‬אני חושב שאתה אדריכל גדול‪ .‬אבל זאת‬ ‫בדיוק הבעיה‪ ,‬כי גדוּ לה היא דבר יפה אבל לא מעשי‪ .‬זאת הבעיה‪ ,‬מר רורק‪ ,‬זה לא מעשי‪,‬‬ ‫ואתה חייב להודות שמר קיטינג מפורסם הרבה יותר‪ ,‬ויש לו את אותו‪ ...‬גוון עממי שאתה‬ ‫לא הצלחת להשיג‪".‬‬ ‫מר סאטון הופתע לראות שרורק לא מוחה‪ .‬הוא קיווה שרורק ינסה להתווכח‪ ,‬ואז יוכל‬ ‫לשלוף את כל הצידוקים הנחרצים שדומיניק לימדה אותו כמה שעות קודם לכן‪ .‬אבל רורק‬ ‫לא אמר דבר‪ :‬הוא רק הטה את ראשו לאחור כששמע את ההחלטה‪ .‬מר סאטון השתוקק‬ ‫נואשות לשטוח את צידוקיו‪ ,‬אבל לא היה שום טעם לנסות ולשכנע אדם שנראה משוכנע‪.‬‬ ‫ובכל זאת‪ ,‬מר סאטון אהב את כל בני האדם‪ ,‬ולא רצה לפגוע באיש‪.‬‬ ‫"למעשה‪ ,‬מר רורק‪ ,‬אני לא לבד בהחלטה הזאת‪ .‬האמת היא שרציתי אותך‪ ,‬החלטתי‬ ‫לבחור בך‪ ,‬במלוא הכנות‪ ,‬אבל מיס דומיניק פרנקון — שאת כושר השיפוט שלה אני מעריך‬ ‫מאוד — היא ששיכנעה אותי שאתה לא הבחירה נכונה‪ .‬והיא גם היתה הוגנת מספיק כדי‬ ‫להרשות לי לגלות לך שהיא השפיעה עלי‪".‬‬ ‫הוא ראה פתאום שרורק נועץ בו מבט‪ .‬ואז ראה את השקעים בלחייו של רורק מתעוותים‪,‬‬ ‫כאילו נמשכו עמוק יותר פנימה‪ ,‬ואת פיו נפער‪ :‬הוא צחק‪ ,‬בלי קול‪ ,‬רק בשאיפה חדה של‬ ‫אוויר‪.‬‬ ‫"על מה אתה צוחק‪ ,‬מר רורק?"‬ ‫"אז מיס פרנקון רצתה שתגיד לי את זה?"‬ ‫"היא לא רצתה בזה‪ ,‬למה שתרצה? היא רק אמרה שאם אני רוצה‪ ,‬אני רשאי לגלות לך‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬כמובן‪".‬‬ ‫"זה רק מוכיח את הכנות שלה‪ .‬זה מוכיח שהיא משוכנעת במה שהיא אומרת‪ ,‬ושהיא‬ ‫מוכנה להגן על הנימוקים שלה בפומבי‪".‬‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"אז מה קרה?"‬ ‫"שום דבר‪ ,‬מר סאטון‪".‬‬ ‫"שמע‪ ,‬זה לא יפה לצחוק ככה‪".‬‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫חדרו היה חשוך למחצה‪ .‬שרטוט של בית הלר הודבק‪ ,‬בלי מסגרת‪ ,‬על קיר ארוך וחשוף‪.‬‬

‫הוא שיווה לחדר מראה ריק‪ ,‬ולקיר מראה ארוך עוד יותר‪ .‬הוא לא הרגיש שהדקות נקפו‪,‬‬ ‫הוא הרגיש שהזמן הוא דבר מוצק‪ ,‬תחום ונפרד בתוך החדר; זמן שמשוחרר מכל משמעות‪,‬‬ ‫פרט למציאות המאובנת של גופו‪.‬‬ ‫כששמע דפיקה בדלת‪ ,‬אמר‪" ,‬יבוא" בלי לקום‪.‬‬ ‫דומיניק נכנסה‪ ,‬כאילו כבר ביקרה בחדר הזה בעבר‪ .‬החליפה היתה שחורה מבד כבד‪,‬‬ ‫פשוט‪ ,‬כמו בגד של ילד‪ ,‬והיא לבשה אותה כאילו שימשה לה הגנה בלבד‪ ,‬ולא קישוט;‬ ‫הצווארון הגברי היה מורם אל לחייה‪ ,‬וכובעה הסתיר מחצית פניה‪ .‬הוא ישב והביט בה‪ .‬היא‬ ‫חיכתה לראות את החיוך המלגלג‪ ,‬אבל הוא לא בא‪ .‬החיוך נראה כמו נרמז מהחדר עצמו‪,‬‬ ‫מהעמידה שלה כך באמצע הדרך‪ .‬היא הסירה את כובעה‪ ,‬כמו גבר שנכנס לבית‪ ,‬משכה‬ ‫אותו בשוליו בקצות אצבעותיה הנוקשות והחזיקה אותו ברפיון‪ .‬היא חיכתה‪ ,‬בפנים קרות‪,‬‬ ‫רציניות; אך שערה החיוור נראה צנוע‪ ,‬חסר הגנה‪ .‬היא אמרה‪:‬‬ ‫"אתה לא מופתע לראות אותי‪".‬‬ ‫"ציפיתי לך הערב‪".‬‬ ‫היא הרימה את ידה במרפק כפוף‪ ,‬כמו כדי לחסוך בתנועה ולבצע רק את המינימום‬ ‫הדרוש‪ ,‬ואז השליכה את הכובע על השולחן‪ .‬טיסתו הארוכה של הכובע חשפה את האלימות‬ ‫המרוסנת שהיתה אצורה במפרק כף ידה‪.‬‬ ‫הוא שאל‪" :‬מה את רוצה?"‬ ‫והיא ענתה‪" :‬אתה יודע מה אני רוצה‪ ",‬קולה נשמע כבד וחדגוני‪.‬‬ ‫"כן‪ .‬אבל אני רוצה לשמוע אותך אומרת את זה‪ .‬את הכול‪".‬‬ ‫"אם אתה רוצה‪ ".‬בקולה היתה נימה של יעילות‪ ,‬דיוק מתכתי של ציות לפקודה‪" .‬אני‬ ‫רוצה לשכב איתך עכשיו‪ ,‬הלילה‪ ,‬ובכל זמן שתרצה‪ .‬אני רוצה את הגוף העירום שלך‪ ,‬את‬ ‫העור שלך‪ ,‬את הפה שלך‪ ,‬את הידיים שלך‪ .‬אני רוצה אותך — בדיוק כך — לא היסטרי‬ ‫מתשוקה‪ ,‬אלא קריר ומודע‪ ,‬בלי כבוד ובלי חרטות‪ .‬אני רוצה אותך‪ .‬אין בי שום כבוד עצמי‬ ‫להסתתר מאחוריו‪ .‬אני רוצה אותך‪ .‬אני רוצה אותך כמו חיה‪ ,‬כמו חתולה על גדר‪ ,‬כמו‬ ‫זונה‪".‬‬ ‫היא דיברה בטון אחיד וחדגוני‪ ,‬כאילו דיקלמה את עיקרי האמונה‪ .‬היא עמדה בלי ניע‪,‬‬ ‫רגליה מפושקות בנעליה השטוחות‪ ,‬כתפיה משוכות לאחור‪ ,‬זרועותיה תלויות ישרות בצדי‬ ‫גופה‪ .‬היא נראתה אדישה‪ ,‬כאילו הדברים שאמרה לא נגעו בה; היא נראתה תמימה כמו ילד‪.‬‬ ‫"אתה יודע שאני שונאת אותך‪ ,‬רורק‪ .‬אני שונאת אותך על מה שאתה‪ ,‬על זה שאני רוצה‬ ‫אותך ונאלצת לחשוק בך‪ .‬אני אלחם בך‪ ,‬ואני אהרוס אותך‪ .‬ואני אומרת את זה באותה נימה‬ ‫של שלווה שבה התחננתי בפניך כאילו הייתי חיה‪ .‬אני אתפלל לכך שלא יהיה אפשר להרוס‬ ‫אותך — גם את זה אני אומרת לך — למרות שאני לא מאמינה בכלום‪ ,‬ואין לי ְלמה‬ ‫להתפלל‪ .‬אבל אני אלחם ואנסה לחסום כל צעד שלך‪ .‬אלחם כדי לחטוף ממך כל הזדמנות‪.‬‬ ‫אני אפגע בך בדרך היחידה שיכולה לפגוע בך — דרך העבודה שלך‪ .‬אלחם כדי שתגווע‬ ‫ברעב‪ ,‬כדי לחנוק אותך באותם דברים שלא תוכל להשיג‪ .‬כבר עשיתי את זה היום‪ ,‬ולכן גם‬ ‫אשכב איתך הלילה‪".‬‬

‫הוא ישב עמוק בכיסאו‪ ,‬שרוע למחצה‪ ,‬גופו נינוח‪ ,‬מתוח ונרפה כאחד‪ ,‬והדממה שביניהם‬ ‫הלכה והתמלאה באלימות של התנועה הבאה‪.‬‬ ‫"עשיתי לך נזק היום‪ .‬אני אעשה את זה שוב‪ .‬אבוא אליך בכל פעם שאכה בך‪ ,‬בכל פעם‬ ‫שאדע כי פגעתי בך‪ ,‬ואז ארשה לך לשלוט בי‪ .‬אני רוצה להיות שלך‪ ,‬לא כמאהבת‪ ,‬אלא‬ ‫כאויבת‪ ,‬אני רוצה שתשמיד את הניצחונות שלי עליך‪ ,‬לא במהלומות כבדות‪ ,‬אלא במגע‬ ‫הגוף שלך על הגוף שלי‪ .‬זה מה שאני רוצה ממך‪ ,‬רורק‪ .‬זאת אני‪ .‬רצית לשמוע הכול‪ .‬אז‬ ‫הנה שמעת‪ .‬מה אתה רוצה לומר?"‬ ‫"תתפשטי‪".‬‬ ‫לרגע עמדה מאובנת במקומה; שני כתמים קשים תפחו והחווירו בזוויות פיה‪ .‬ואז ראתה‬ ‫תנועה מתחת לבד חולצתו‪ ,‬טלטלה אחת של נשימה מרוסנת‪ ,‬ואז היה תורה לחייך בלעג‪,‬‬ ‫בדיוק כפי שהוא חייך אליה תמיד‪.‬‬ ‫היא הרימה את שתי ידיה אל צווארונה ופרמה את כפתורי מעילה בפשטות‪ ,‬בדייקנות‪,‬‬ ‫אחד אחרי השני‪ .‬היא זרקה את המעיל על הרצפה‪ ,‬הסירה את חולצתה הלבנה הדקה‪ ,‬ואז‬ ‫הבחינה בכפפות השחורות שהיו מהודקות לזרועותיה העירומות‪ .‬היא הסירה גם אותן‪,‬‬ ‫משכה בכל אצבע לחוד‪ .‬היא התפשטה באדישות‪ ,‬כאילו עמדה לבדה בחדר השינה שלה‪.‬‬ ‫ואז היא הביטה בו‪ .‬היא עמדה עירומה‪ ,‬מצפה‪ ,‬חשה את החלל שביניהם כלחץ על בטנה‪.‬‬ ‫היא ידעה שגם עבורו זה עינוי‪ ,‬כי שניהם רצו את זה‪ .‬ואז הוא קם‪ ,‬ניגש אליה‪ ,‬וכשחיבק‬ ‫אותה‪ ,‬נמשכו זרועותיה מעצמן כלפי מעלה‪ ,‬והיא חשה את צורת גופו מוטבעת על העור‬ ‫בצד הפנימי של זרועותיה‪ ,‬כשכיתרה אותו בצלעותיו‪ ,‬בבתי השחי שלו‪ ,‬בגבו‪ ,‬בשכמותיו‬ ‫מתחת לאצבעותיה‪ ,‬כשפיה נח על פיו בהתמסרות אלימה‪.‬‬ ‫אחר כך שכבה במיטה לצדו‪ ,‬מתחת לשמיכה שלו‪ ,‬התבוננה בחדר ושאלה‪:‬‬ ‫"רורק‪ ,‬למה עבדת במחצבה?"‬ ‫"את יודעת‪".‬‬ ‫"כן‪ .‬מישהו אחר היה בוחר לעבוד במשרד של אדריכל‪".‬‬ ‫"ואז לא היתה לך כל שאיפה להרוס אותי‪".‬‬ ‫"אתה מבין אותי?"‬ ‫"כן‪ .‬אל תזוזי‪ .‬זה לא משנה עכשיו‪".‬‬ ‫"אתה יודע שבית אנרייט הוא הבניין היפה ביותר בניו יורק?"‬ ‫"אני יודע שאת יודעת את זה‪".‬‬ ‫"רורק‪ ,‬אתה עבדת במחצבה בזמן שבית אנרייט היה בתוכך‪ ,‬ועוד בתים רבים כמותו‪,‬‬ ‫וקדחת גרניט כמו‪"...‬‬ ‫"את הולכת ונחלשת‪ ,‬דומיניק‪ ,‬ומחר עוד תתחרטי על זה‪".‬‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"את יפה מאוד‪ ,‬דומיניק‪".‬‬ ‫"די‪".‬‬ ‫"את יפה‪".‬‬

‫"רורק‪ ,‬אני‪ ...‬עדיין רוצה להרוס אותך‪".‬‬ ‫"את חושבת שהייתי רוצה אותך אחרת?"‬ ‫"רורק‪"...‬‬ ‫"את רוצה לשמוע את זה שוב? חלק מזה? אני רוצה אותך‪ ,‬דומיניק‪ .‬אני רוצה אותך‪ .‬אני‬ ‫רוצה אותך‪"...‬‬ ‫"אני‪ "...‬היא השתתקה‪ ,‬והמילים שקטעה כמעט הידהדו בהבל נשימתה‪.‬‬ ‫"לא‪ ",‬אמר‪" .‬עדיין לא‪ .‬עדיין אל תאמרי את זה‪ .‬לכי לישון‪".‬‬ ‫"כאן? איתך?"‬ ‫"כאן‪ .‬איתי‪ .‬אכין לך ארוחת בוקר‪ .‬ידעת שאני מכין לעצמי ארוחת בוקר? את תאהבי‬ ‫לראות את זה‪ .‬כמו העבודה במחצבה‪ .‬ואז תוכלי ללכת הביתה ולחשוב איך להרוס אותי‪.‬‬ ‫לילה טוב‪ ,‬דומיניק‪".‬‬

‫‪8‬‬ ‫התריסים היו מורמים מעל החלונות בסלון ביתה‪ ,‬ואורות הכרך התרוממו עד לקו האופק‬ ‫השחור‪ ,‬באמצע הזגוגית‪ .‬כששמעה את פעמון הדלת‪ ,‬ישבה דומיניק אל שולחן העבודה‬ ‫ועשתה תיקונים אחרונים בטור שלה‪ .‬איש לא נהג לבקר אותה בלי הודעה מראש‪ ,‬והיא‬ ‫נשאה את מבטה‪ .‬העיפרון נותר תלוי באוויר‪ ,‬כועס וסקרן‪ .‬היא שמעה את צעדיה של‬ ‫המשרתת בפרוזדור‪ ,‬ואז היא באה ואמרה‪" :‬אדון אחד מבקש לפגוש אותך‪ ,‬גברתי‪ ".‬העוינות‬ ‫הקלה בקולה גילתה לדומיניק שהאיש סירב למסור את שמו‪.‬‬ ‫גבר אדמוני? רצתה דומיניק לשאול‪ ,‬אבל היא לא שאלה‪ .‬העיפרון נע בנוקשות בחלל‬ ‫האוויר‪ ,‬והיא אמרה‪" :‬הכניסי אותו‪".‬‬ ‫ואז הדלת נפתחה‪ ,‬ועל רקע האור שעלה בפרוזדור ראתה צוואר ארוך וכתפיים נטויות‪,‬‬ ‫כמו צללית של בקבוק; קול עשיר וקטיפתי אמר‪" ,‬ערב טוב‪ ,‬דומיניק‪ ".‬היא מיד זיהתה את‬ ‫אלזוורת' טוהי‪ ,‬שמעולם לא הזמינה לביתה‪.‬‬ ‫היא חייכה ואמרה‪" :‬ערב טוב‪ ,‬אלזוורת'‪ .‬מזמן לא התראינו‪".‬‬ ‫"היית צריכה לצפות לבואי‪ ,‬את לא חושבת?" הוא פנה אל המשרתת‪" :‬קואנטרו‪ ,‬בבקשה‪,‬‬ ‫אם יש לכם‪ ,‬ואני בטוח שיש‪".‬‬ ‫המשרתת הציצה בדומיניק‪ ,‬עיניה פקוחות לרווחה‪ ,‬ודומיניק הינהנה חרישית‪ .‬המשרתת‬ ‫יצאה וסגרה את הדלת אחריה‪.‬‬ ‫"את עסוקה‪ ,‬כמובן‪ ",‬אמר טוהי והציץ בשולחן העמוס ניירות‪" .‬זה הולם אותך מאוד‪,‬‬ ‫דומיניק‪ .‬וגם התוצאות יפות‪ .‬הטורים האחרונים שלך מצוינים‪".‬‬ ‫היא שמטה את העיפרון‪ ,‬הטילה את זרועה על מסעד הכיסא שלה‪ ,‬פנתה אליו חלקית‬ ‫והתבוננה בו בנחת‪" .‬מה אתה רוצה‪ ,‬אלזוורת'?"‬ ‫הוא לא התיישב; הוא עמד וסרק את החדר בסקרנות של מומחה שאין לו מה למהר‪.‬‬ ‫"לא רע‪ ,‬דומיניק‪ .‬כמעט כמו שציפיתי ממך‪ .‬קצת קר‪ .‬את יודעת‪ ,‬אני לא הייתי בוחר‬ ‫בכיסא ההוא בצבע כחול־קרח‪ .‬זה בולט מדי‪ .‬משתלב יותר מדי טוב‪ .‬בדיוק מה שמצפים‬ ‫למצוא בפינה הזאת‪ .‬במקומך הייתי מעדיף אדום־גזר‪ .‬צבע מכוער‪ ,‬בולט‪ ,‬שערורייתי‪.‬‬ ‫בדיוק כמו השיער של מר הווארד רורק‪ .‬זו סתם הערת אגב — צורת ביטוי נוחה — ולא‬ ‫התכוונתי לשום דבר אישי‪ .‬מגע אחד של הצבע הלא־נכון היה משפר מאוד את החדר‪ .‬זה‬ ‫מסוג הדברים שמשווים אלגנטיות‪ .‬סידורי הפרחים שלך נחמדים‪ .‬גם התמונות לא רעות‬ ‫בכלל‪".‬‬

‫"בסדר‪ ,‬אלזוורת'‪ ,‬בסדר‪ .‬מה רצית?"‬ ‫"את יודעת שאף פעם לא הייתי כאן? משום־מה‪ ,‬אף פעם לא הזמנת אותי‪ .‬אני לא יודע‬ ‫למה‪ ".‬הוא התיישב בנוחות‪ ,‬הניח קרסול על ברכו השנייה‪ ,‬רגל אחת דקיקה שנמתחה‬ ‫אופקית על השנייה וחשפה גרב בצבע מתכת מתחת לשולי מכנסיו‪ ,‬וגם את פיסת העור‬ ‫שמעל הגרב‪ ,‬כחלחלה־לבנה עם שערות שחורות‪" .‬אבל הרי היית כל כך לא־חברותית‪.‬‬ ‫בלשון עבר‪ ,‬יקירתי‪ ,‬בלשון עבר‪ .‬אמרת שמזמן לא התראינו? היית עסוקה מאוד‪ ,‬באורח‬ ‫יוצא דופן‪ .‬ביקורים‪ ,‬ארוחות ערב‪ ,‬מסבאות ואירוח מסיבות תה‪ .‬נכון?"‬ ‫"נכון‪".‬‬ ‫"מסיבות תה הן לדעתי הדובדבן שבקצפת‪ .‬זה חדר שמתאים למסיבות — גדולות — יש‬ ‫שפע של מקום לדחוס בו אנשים‪ ,‬במיוחד אם את לא בררנית מדי‪ .‬ואת לא‪ .‬כבר לא‪ .‬מה את‬ ‫מגישה להם? ממרח אנשובי וביצים בצורת לבבות?"‬ ‫"קוויאר‪ .‬ובצל קצוץ בצורת כוכבים‪".‬‬ ‫"ומה עם הגבירות הזקנות?"‬ ‫"גבינת שמנת ואגוזים קצוצים בצורת שבלולים‪".‬‬ ‫"הייתי רוצה לראות אותך מתעסקת בדברים כאלה‪ .‬זה נפלא איך שאת מתחשבת גם‬ ‫בזקנות‪ .‬במיוחד בעשירות — אלו שיש להן חתנים בתחום הנדל"ן‪ .‬למרות שזה פחות גרוע‬ ‫היגבי‪ ,‬זה שיש לו שיניים תותבות ומגרש‬ ‫ִּ‬ ‫מלצפות בהצגה 'תפיל אותי לרצפה' עם קוֹ מוֹ דוֹ ר‬ ‫צ'יימברז‪".‬‬ ‫ֶּ‬ ‫ריק בברודוויי פינת‬ ‫המשרתת נכנסה לסלון ובידה המגש‪ .‬טוהי לקח כוסית והחזיק אותה בעדינות‪ .‬הוא שאף‬ ‫לתוכו את ריח המשקה‪ ,‬עד שהמשרתת יצאה שוב מהחדר‪.‬‬ ‫"אתה מוכן לומר לי מה פירוש איסוף המודיעין הזה — אני לא אשאל מי — ולמה הדוחות‬ ‫המפורטים בעניין הפעילות שלי?" שאלה דומיניק באדישות‪.‬‬ ‫"את יכולה לשאול מי‪ .‬כל אחד מהם וכולם יחד‪ .‬את בטח יודעת שכולם מדברים על מיס‬ ‫דומיניק פרנקון בתפקיד המארחת המפורסמת‪ ,‬מיס דומיניק פרנקון שנהפכה פתאום לקיקי‬ ‫הולקומב השנייה‪ ,‬אבל הרבה יותר טובה ממנה‪ ,‬הרבה יותר חריפה ומוכשרת‪ ,‬וגם הרבה‬ ‫יותר יפה! באמת הגיע הזמן שתנצלי את המראה המרהיב שלך‪ ,‬שכל אישה היתה מוכנה‬ ‫להרוג בשבילו‪ .‬את עדיין מתבזבזת‪ ,‬כמובן‪ ,‬בהינתן צורתך החיצונית‪ .‬אבל לפחות יש כמה‬ ‫אנשים שנהנים מזה‪ .‬כמו אבא שלך‪ ,‬למשל‪ .‬הוא בטח קורן מאושר על אורח החיים החדש‬ ‫שלך‪ .‬סוף כל סוף דומיניק הקטנה ידידותית ולבבית‪ .‬סוף כל סוף דומיניק הקטנה נורמלית‪.‬‬ ‫מובן שהוא טועה‪ ,‬אבל נחמד מצדך שאת מסיבה לו אושר‪ .‬וגם לאחרים‪ ,‬כמוני‪ .‬אני יודע‬ ‫שאף פעם לא תעשי משהו רק כדי לשמח אותי‪ ,‬אבל למזלי יש לי כישרון לרוות נחת גם‬ ‫ממה שלא היה מיועד לי מלכתחילה‪ ,‬בדרכי הטהורה והלא־אנוכית‪".‬‬ ‫"לא ענית על השאלה שלי‪".‬‬ ‫"דווקא כן‪ .‬שאלת אותי למה אני מתעניין במה שאת עושה‪ ,‬ואני עונה לך‪ :‬כי זה גורם לי‬ ‫אושר‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬אם הייתי אוסף מידע על האויבים שלי זה היה מוביל להרמת גבה — גם אם‬ ‫מקוצר רואי — אבל לא להכיר בפעולות של הצד שלי? נו‪ ,‬באמת‪ ,‬את באמת לא חושבת‬

‫שאני יכול להיות כל כך חסר כישרון? את יכולה לחשוב עלי הרבה דברים‪ ,‬אבל אי אפשר‬ ‫לומר עלי שאני חסר כישרון‪".‬‬ ‫"הצד שלך‪ ,‬אלזוורת'?"‬ ‫"תשמעי‪ ,‬דומיניק‪ ,‬זאת הבעיה עם הסגנון שלך‪ ,‬גם בכתב וגם בעל פה‪ :‬את משתמשת‬ ‫יותר מדי בסימני שאלה‪ .‬זה לא טוב‪ ,‬במיוחד כשזה מיותר‪ .‬אז בואי נניח לחידות ונדבר כמו‬ ‫בני אדם‪ .‬כי שנינו הרי מבינים‪ ,‬ואין בינינו עוד שאלות‪ .‬לו היו שאלות‪ ,‬כבר היית זורקת‬ ‫אותי מהבית שלך‪ .‬במקום זה‪ ,‬כיבדת אותי בליקר יקר‪".‬‬ ‫הוא החזיק את שפת הכוס מתחת לאפו ושאף לתוכו את הריח בהנאה חושנית ומשולחת‬ ‫רסן‪ ,‬כזאת שליד שולחן ארוחת הערב היתה משתווה לצקצוק שפתיים וולגרי‪ ,‬אבל כאן —‬ ‫עם כוס הבדולח המוצמדת לשפם הקטן‪ ,‬המוקפד — היא נראתה אלגנטית להפליא‪.‬‬ ‫"בסדר‪ ",‬אמרה‪" .‬דבר‪".‬‬ ‫"זה מה שאני עושה‪ .‬וזה די מתחשב מצדי‪ ,‬נוכח הסירוב שלך לדבר‪ .‬עדיין לא‪ ,‬בכל אופן‪.‬‬ ‫אז בואי נדבר — תיאורטית בלבד — ונאמר כמה זה מעניין לראות אנשים מזמינים אותך‬ ‫אליהם בלהיטות כזאת‪ ,‬מקבלים אותך‪ ,‬הולכים אחרייך‪ .‬למה זה קורה‪ ,‬לדעתך? הם עצמם‬ ‫הרי בזים לכולם‪ ,‬אבל כשמישהו שהתעלם מהם כל החיים שלו שובר פתאום את הקרח‬ ‫והופך להיות חברותי‪ ,‬כולם מיד מתגלגלים על הגב‪ ,‬מכשכשים בזנב ומבקשים שתגרדי‬ ‫להם את הבטן‪ .‬למה? ייתכנו שני הסברים‪ ,‬לדעתי‪ .‬ההסבר הראשון והנעים יהיה שהם פשוט‬ ‫נדיבים ורוצים לכבד אותך בידידות הכנה שלהם‪ .‬אלא שההסברים הנעימים אף פעם לא‬ ‫נכונים‪ .‬ההסבר השני הוא שהם יודעים שאת מבזה את עצמך בהזדקקות הזאת‪ ,‬שאת יורדת‬ ‫ממגדל השן שלך — וכל בדידות היא מגדל שן — ואז הם שמחים לגרור אותך למטה‪,‬‬ ‫באמצעות הידידות שלהם‪ .‬מובן שהם עצמם לא מודעים לזה‪ ,‬רק את יודעת את זה‪ .‬ולכן את‬ ‫גם מתייסרת; אף פעם לא היית עושה את זה למען מטרה אצילית‪ ,‬היית עושה את זה רק‬ ‫למען מטרה נבחרת‪ ,‬מטרה נבזית כל כך שהיא מקדשת את האמצעים והופכת אותם‬ ‫לנסבלים‪".‬‬ ‫"אתה יודע‪ ,‬אלזוורת'‪ ,‬אמרת פה משפט אחד שלעולם לא היית מזכיר בטורים שלך‪".‬‬ ‫"באמת? אין ספק‪ .‬אני יכול לומר הרבה דברים שלעולם לא אשתמש בהם בטורים שלי‪.‬‬ ‫איזה מהם?"‬ ‫"כל בדידות היא מגדל שן‪".‬‬ ‫"זה? כן‪ ,‬בהחלט לא הייתי כותב את זה‪ .‬אבל זה לא משפט מבריק במיוחד‪ .‬הוא די‬ ‫גולמני‪ .‬אני יכול לתת לך משפטים טובים יותר‪ ,‬אם תרצי לשמוע‪ .‬אבל חבל מאוד שזה כל‬ ‫מה שהפנמת מהנאום הקצר שלי‪".‬‬ ‫"מה רצית שאפנים?"‬ ‫"את שני ההסברים שלי‪ ,‬לדוגמה‪ .‬יש כאן שאלה מעניינת‪ :‬מה עדיף — להאמין בטוב‬ ‫שבלבם של בני האדם‪ ,‬להעמיס עליהם נטל של אצילות נפש שהוא מעבר ליכולתם‪ ,‬או‬ ‫לראות אותם כמו שהם ולהשלים עם זה‪ ,‬פשוט כי זה נוח יותר? ויש להוסיף ולומר שטוב לב‬ ‫חשוב יותר מצדק‪ ,‬כמובן‪".‬‬

‫"אני לא שמה קצוץ‪ ,‬אלזוורת'‪".‬‬ ‫"אין לך מצב רוח לדיונים מופשטים? את מעוניינת רק בתוצאות מוחשיות? זכותך‪ .‬כמה‬ ‫פרויקטים השגת לפיטר קיטינג בשלושת החודשים האחרונים?"‬ ‫היא קמה‪ ,‬ניגשה אל המגש שהניחה המשרתת‪ ,‬מזגה לעצמה משקה ואמרה‪" :‬ארבעה‪".‬‬ ‫היא קירבה את הכוס אל פיה‪ .‬ואז הסתובבה להביט בו‪ ,‬עם הכוס ביד‪ ,‬והוסיפה‪" :‬וזאת‬ ‫הטכניקה המפורסמת של טוהי‪ .‬לעולם לא להכניס את המהלומה בתחילת הטור‪ ,‬אלא רק‬ ‫בסופו‪ .‬להגניב אותה למקום הכי לא־צפוי‪ .‬למלא טור שלם בשטויות‪ ,‬רק כדי להשמיע‬ ‫משפט אחד חשוב‪".‬‬ ‫הוא קד בנימוס‪" .‬אכן כן‪ .‬בגלל זה אני אוהב לדבר איתך‪ .‬זה פשוט בזבוז זמן להיות שנון‬ ‫כל כך‪ ,‬ואפילו מרושע‪ ,‬ליד אנשים שבכלל לא מודעים לזה‪ .‬אבל גם השטויות הן אף פעם‬ ‫לא מקריות‪ ,‬דומיניק‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬לא ידעתי שהטכניקה שלי נעשתה שקופה כל כך‪ .‬אצטרך‬ ‫למצוא לי שיטה חדשה‪".‬‬ ‫"אל תטרח‪ .‬הם אוהבים את השיטה הזאת‪".‬‬ ‫"כמובן‪ .‬הם יאהבו כל מה שאכתוב‪ .‬אז ארבעה? פיספסתי אחד‪ ,‬כי ספרתי שלושה‪".‬‬ ‫"אני לא מבינה למה היית צריך לבוא לכאן אם זה כל מה שרצית לדעת‪ .‬אתה כל כך‬ ‫מחבב את פיטר קיטינג‪ ,‬ואני עוזרת לו יפה כל כך‪ ,‬יותר ממה שיכולת אתה לעשות‪ ,‬אז אם‬ ‫כל המטרה שלך היא לעשות לי שיחת עידוד על פיטי — זה מיותר‪ ,‬אתה לא חושב?"‬ ‫"טעית פעמיים במשפט אחד‪ ,‬דומיניק‪ .‬טעות אחת כנה‪ ,‬והשנייה היא שקר‪ .‬טעותך הכנה‬ ‫היא ההנחה שאני רוצה לעזור לפיטר קיטינג‪ .‬ואגב‪ ,‬אני יכול לעזור לו הרבה יותר ממך‪.‬‬ ‫כבר עשיתי את זה ועוד אעשה‪ ,‬אבל זה עוד יתברר בטווח הרחוק‪ .‬השקר הוא שבאתי לכאן‬ ‫כדי לדבר על פיטר קיטינג‪ .‬הרי ידעת על מה באתי לדבר‪ ,‬מיד כשראית אותי נכנס‪ .‬וחוץ‬ ‫מזה — אוי! — היית מניחה גם לאדם מבחיל יותר ממני להתפרץ כך לדירה שלך כדי לדבר‬ ‫על הנושא הזה‪ .‬אף על פי שקשה לי לנחש מי יכול להיות מבחיל יותר ממני‪ ,‬ברגע זה‪".‬‬ ‫"פיטר קיטינג‪ ",‬אמרה‪.‬‬ ‫הוא עיקם את אפו‪" :‬אה‪ ,‬לא‪ ,‬הוא לא מספיק גדול לזה‪ .‬אבל בואי נדבר על פיטר קיטינג‪.‬‬ ‫זה צירוף מקרים נוח כל כך שהוא שותף של אבא שלך‪ .‬את בסך הכול עובדת קשה כדי‬ ‫להשיג פרויקטים עבור אביך‪ ,‬כמו כל בת מסורה‪ .‬אין טבעי מזה‪ .‬בשלושת החודשים‬ ‫האחרונים עשית נסים ונפלאות למען 'פרנקון את קיטינג'‪ .‬ובסך הכול חייכת קצת לכמה‬ ‫אלמנות עשירות ולבשת כמה שמלות מהממות בכמה קבלות פנים‪ .‬מעניין מה היית משיגה‬ ‫לו החלטת ללכת עד הסוף ולמכור את הגוף שלך‪ ,‬לא למען השקפה אסתטית‪ ...‬למשל‪ ,‬כדי‬ ‫להשיג עוד פרויקטים לפיטר קיטינג‪ ".‬הוא השתתק‪ ,‬אבל היא לא אמרה דבר‪ .‬הוא הוסיף‪:‬‬ ‫"כל הכבוד‪ ,‬דומיניק‪ .‬הצלחת לשמר יפה את הדעה הטובה שלי עלייך‪ ,‬מעצם העובדה שלא‬ ‫הזדעזעת מדברי‪".‬‬ ‫"מה היתה מטרת הדברים‪ ,‬אלזוורת'? לזעזע אותי או לרמוז לי משהו?"‬ ‫"המטרה יכולה להיות מגוונת‪ :‬ניסיון גישוש‪ ,‬למשל‪ .‬אבל האמת‪ ,‬לא היתה לי שום מטרה‬ ‫חוץ מקצת גסות רוח‪ .‬גם זו טכניקה של טוהי‪ ,‬את יודעת‪ ,‬אני אוהב לעשות משהו לא־נכון‬

‫בזמן הנכון‪ .‬בתוך תוכי אני כל כך שמרן‪ ,‬כל כך פוריטני‪ ,‬שמדי פעם בפעם אני חייב‬ ‫להרשות לעצמי גוון אחר כדי לשבור את השגרה‪".‬‬ ‫"באמת‪ ,‬אלזוורת'? כי אני תוהה באמת מה אתה‪ ,‬בתוך תוכך‪ .‬אני לא יודעת‪".‬‬ ‫"אני מעז לומר שאף אחד לא יודע‪ ",‬אמר לה בפנים קורנות‪" .‬אף על פי שאין פה שום‬ ‫תעלומה‪ .‬זה מאוד פשוט‪ .‬כל דבר ייראה לך פשוט אם תרדי לשורשם של דברים‪ .‬תתפלאי‬ ‫לדעת כמה מעטים הם השורשים‪ .‬למעשה‪ ,‬יש אולי רק שניים‪ .‬והם מסבירים את כולנו‪.‬‬ ‫הקושי הוא למצוא אותם‪ ,‬לחשוף אותם — אנשים מעדיפים לא לטרוח‪ .‬אני מאמין‬ ‫שהתוצאות גם לא ימצאו חן בעיניהם‪".‬‬ ‫"לי לא אכפת‪ .‬אני מכירה את עצמי‪ .‬קדימה‪ ,‬תגיד את זה‪ .‬אני פשוט כלבה‪".‬‬ ‫"אל תשלי את עצמך‪ ,‬יקירתי‪ .‬את הרבה יותר גרועה מכלבה‪ .‬את קדושה‪ .‬מה שמראה למה‬ ‫הקדושים הם אנשים מסוכנים ולא־רצויים‪".‬‬ ‫"ואתה?"‬ ‫"למעשה‪ ,‬אני יודע מה אני‪ .‬וזה בלבד‪ ,‬יכול להסביר הרבה‪ .‬ארמוז לך רמז חשוב‪ ,‬אם תרצי‬ ‫להשתמש בו‪ .‬כמובן‪ ,‬את לא רוצה‪ .‬אבל אולי תתענייני בו בעתיד‪".‬‬ ‫"למה לי?"‬ ‫"את זקוקה לי‪ ,‬דומיניק‪ .‬אז כדאי לך להתאמץ להבין אותי קצת‪ .‬את רואה‪ ,‬אני לא מפחד‬ ‫להיות מובן‪ .‬לא כשמדובר בך‪".‬‬ ‫"אני זקוקה לך?"‬ ‫"נו‪ ,‬באמת‪ ,‬תגלי קצת אומץ לב‪".‬‬ ‫היא התיישבה וחיכתה בקרירות‪ ,‬בשקט‪ .‬הוא חייך בהנאה גלויה‪ ,‬בלי שום ניסיון להסתיר‬ ‫את הנאתו‪.‬‬ ‫"בואי נראה‪ ",‬אמר והביט בתקרה בתשומת לב‪" ,‬איזה פרויקטים השגת לפיטר קיטינג‪.‬‬ ‫לבניין המשרדים ְק ִריון לא היה שום ערך מוסף — להווארד רורק לא היה סיכוי לקבל אותו‪.‬‬ ‫בית לינדזי היה טוב יותר — רורק הובא בחשבון‪ ,‬בלי ספק‪ ,‬אני חושב שהוא היה מקבל‬ ‫נברוק‪ ...‬גם כאן היה לו סיכוי‪ ,‬שהרסת‪ ".‬הוא הביט בה‬ ‫אותו‪ ,‬אילולא התערבת‪ .‬מועדון סטוֹ ּ‬ ‫וגיחך חרש‪" .‬אין לך הערות על טכניקת המהלומות‪ ,‬דומיניק?" החיוך היה כמו שמן קר‬ ‫שצף על מי המנוחות של קולו הנוזלי‪" .‬נכשלת בבית הכפר של הזוג נוריס — הוא קיבל את‬ ‫הפרויקט בשבוע שעבר‪ ,‬את יודעת‪ .‬טוב‪ ,‬אי אפשר לצפות להצלחה של מאה אחוזים‪ .‬אחרי‬ ‫הכול‪ ,‬בית אנרייט הוא פרויקט גדול‪ ,‬הוא מעורר הרבה דיבורים‪ ,‬ולא מעט אנשים מתחילים‬ ‫לגלות עניין במר הווארד רורק‪ .‬אבל עשית עבודה מצוינת‪ .‬כל הכבוד‪ .‬את לא חושבת שזה‬ ‫יפה מצדי להחמיא לך? כל אמן זקוק לתשואות‪ ,‬ואין אף אחד שיחמיא לך‪ ,‬כי אף אחד לא‬ ‫יודע מה את עושה‪ ,‬חוץ מרורק וממני‪ ,‬והוא הרי לא יודה לך‪ .‬במחשבה שנייה‪ ,‬אני לא‬ ‫משוכנע שרורק יודע מה את עושה‪ ,‬וזה מקלקל את ההנאה‪ ,‬את לא חושבת?"‬ ‫היא שאלה‪" :‬איך אתה יודע מה אני עושה?" קולה נשמע עייף‪.‬‬ ‫"יקירתי‪ ,‬הרי לא שכחת מי נתן לך את הרעיון מלכתחילה?"‬ ‫"אה‪ ,‬כן‪ ",‬היא אמרה בהיסח הדעת‪" .‬בטח‪".‬‬

‫"ועכשיו את יודעת למה באתי לכאן‪ .‬עכשיו את יודעת ְלמה התכוונתי כשדיברתי על הצד‬ ‫שלי‪".‬‬ ‫"כן‪ ",‬אמרה‪" .‬כמובן‪".‬‬ ‫"זה הסכם‪ ,‬יקירתי‪ .‬זאת ברית‪ .‬ובעלי ברית אף פעם לא בוטחים זה בזה‪ ,‬אבל זה לא‬ ‫מקלקל את האפקטיביות שלהם‪ .‬המניעים שלנו עשויים להיות הפוכים לגמרי‪ .‬למעשה‪ ,‬הם‬ ‫באמת הפוכים‪ .‬אבל זה לא משנה‪ .‬התוצאה תהיה זהה‪ .‬אין שום צורך במטרה אצילית‬ ‫משותפת‪ .‬מספיק שיש לנו אויב משותף‪".‬‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"בגלל זה את צריכה אותי‪ .‬כבר עזרתי לך פעם אחת‪".‬‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"אני יכול לפגוע במר רורק שלך הרבה יותר מכל מסיבת תה שתערכי‪".‬‬ ‫"למה לך?"‬ ‫"מספיק עם השאלות האלה‪ .‬אני לא חוקר את המניעים שלך‪".‬‬ ‫"בסדר‪".‬‬ ‫"אז‪ ,‬הגענו להבנה? אנחנו בעלי ברית בעניין הזה?"‬ ‫היא רכנה קדימה והביטה בו‪ ,‬קשובה‪ ,‬פניה חתומות‪ .‬ואז היא אמרה‪" :‬אנחנו בעלי ברית‪".‬‬ ‫"מצוין‪ ,‬יקירתי‪ .‬עכשיו תקשיבי‪ .‬תפסיקי להזכיר אותו בטור שלך כל יומיים‪ .‬אני יודע‪,‬‬ ‫את מצליפה בו בארסיות רבה‪ ,‬אבל זה יותר מדי‪ .‬את מפרסמת את השם שלו בעיתון‪ ,‬ואת‬ ‫לא רוצה לעשות את זה‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬כדאי שתזמיני גם אותי למסיבות שלך‪ .‬יש דברים שאני‬ ‫יכול לעשות‪ ,‬ואת לא‪ .‬והנה לך טיפ נוסף‪ :‬מר גילברט קולטון — את יודעת‪ ,‬ממפעל‬ ‫הפורצלן בקליפורניה — הוא מתכנן לבנות עוד מפעל במזרח‪ .‬הוא מחפש אדריכל טוב‪,‬‬ ‫מודרניסט‪ .‬למעשה‪ ,‬הוא שוקל לשכור את מר רורק‪ .‬אל תיתני לרורק לקבל את הפרויקט‪.‬‬ ‫זאת עבודה ענקית — עם הרבה פרסום‪ .‬תדאגי להמציא איזה מתכון חדש למסיבת התה‬ ‫שתערכי לכבוד גברת קולטון‪ .‬תעשי מה שצריך‪ .‬אבל אל תיתני לרורק להשיג אותו‪".‬‬ ‫היא קמה ושירכה את רגליה אל השולחן‪ .‬זרועותיה התנודדו ברפיון לצדי גופה‪ .‬היא‬ ‫שלפה סיגריה‪ ,‬הדליקה אותה‪ ,‬פנתה אליו ואמרה בשוויון נפש‪" :‬אתה יודע לדבר בקיצור‬ ‫ולעניין‪ ,‬כשאתה רוצה‪".‬‬ ‫"כשזה הכרחי‪".‬‬ ‫היא עמדה ליד החלון המשקיף על העיר‪ .‬היא אמרה לו‪" :‬אף פעם לא עשית באמת שום‬ ‫דבר נגד רורק‪ .‬לא ידעתי שזה כל כך חשוב לך‪".‬‬ ‫"באמת? לא עשיתי שום דבר?"‬ ‫"אף פעם לא הזכרת את השם שלו בעיתון‪".‬‬ ‫"וזה בדיוק מה שעשיתי נגד מר רורק‪ .‬עד עכשיו‪".‬‬ ‫"מתי שמעת עליו לראשונה?"‬ ‫"כשראיתי את השרטוטים של בית הלר‪ .‬הרי לא עלה בדעתך שפיספסתי את זה‪ ,‬נכון?‬ ‫ואת?"‬

‫"כשראיתי את השרטוטים של בית אנרייט‪".‬‬ ‫"לא לפני כן?"‬ ‫"לא לפני כן‪".‬‬ ‫היא עישנה בשקט‪ ,‬ואז אמרה לו‪ ,‬בלי לפנות אליו‪:‬‬ ‫"אלזוורת'‪ ,‬אם אחד מאיתנו יחזור על מה שאמרנו כאן הערב‪ ,‬השני יכחיש את זה מיד‪ ,‬כך‬ ‫שלא יהיה אפשר להוכיח שום דבר‪ .‬לכן‪ ,‬זה גם לא משנה אם נהיה כנים אחד עם השני‪ .‬מה‬ ‫דעתך? ככה זה די בטוח‪ .‬אז למה אתה שונא אותו?"‬ ‫"אף פעם לא אמרתי שאני שונא אותו‪".‬‬ ‫היא משכה בכתפיה‪.‬‬ ‫"לגבי כל השאר‪ ",‬הוא הוסיף‪" ,‬אני חושב שאת יכולה לענות על זה בעצמך‪".‬‬ ‫היא הינהנה באיטיות אל נקודת האש הקטנה של הסיגריה שלה שהשתקפה בזגוגית‬ ‫החלון‪.‬‬ ‫הוא קם‪ ,‬ניגש אליה והביט על אורות הכרך שלרגליהם‪ ,‬על הבניינים הזוויתיים‪ ,‬על‬ ‫הקירות הכהים שנראו שקופים לאור החלונות‪ ,‬כאילו היו רק צעיף משובץ של מלמלה‬ ‫שחורה מעל מסה מוצקה של זוהר‪ .‬אלזוורת' טוהי אמר חרש‪:‬‬ ‫"תסתכלי על זה‪ .‬הישג נשגב‪ ,‬לא? הישג הרואי‪ .‬תחשבי על האלפים שעבדו כדי לבנות‬ ‫את זה‪ ,‬על המיליונים שנהנים מזה‪ .‬הרי אומרים כי אלמלא הרוח של שנים־עשר אנשים‪ ,‬פה‬ ‫ושם לאורך הדורות‪ ,‬רק שנים־עשר אנשים — אולי פחות — שום דבר מכל זה לא היה‬ ‫אפשרי‪ .‬ואולי זה נכון‪ .‬אם כך‪ ,‬שוב יש שתי גישות שאפשר לחשוב עליהן‪ .‬אפשר לומר‬ ‫ששנים־עשר האנשים האלה היו נדבנים גדולים‪ ,‬ושאנחנו ניזונים מעושרה של רוחם הכבירה‬ ‫ושמחים לקבל את המתנה הזאת בהכרת תודה‪ .‬אבל אפשר גם לומר שההישג הכביר של‬ ‫אותם שנים־עשר רק גילה לנו שאף פעם לא נוכל להשתוות אליהם‪ ,‬כך שהם למעשה הראו‬ ‫לנו מי אנחנו ומה אנחנו‪ .‬הם הראו לנו שאנחנו לא רוצים את מתנות החינם הגרנדיוזיות‬ ‫האלה‪ ,‬שאנחנו מעדיפים מערה ליד ביצה מצחינה ואש שמדליקים משני מקלות‬ ‫משתפשפים‪ ,‬על פני גורדי השחקים ואורות הניאון — אם אותה מערה ואותם מקלות הם‬ ‫קצה גבול היצירה שלנו‪ .‬מבין שתי הגישות‪ ,‬דומיניק‪ ,‬איזו אנושית יותר? איזו הומניטרית?‬ ‫כי אני הרי הומניטר גדול‪ ,‬את יודעת‪".‬‬ ‫כעבור זמן־מה גילתה דומיניק שקל לה יותר להימצא בחברה‪ .‬היא למדה לקבל את‬ ‫העינויים שעברה כאילו היו מבחן לכוח הסבולת שלה‪ ,‬וסבלנותה דחקה בה לגלות כמה עוד‬ ‫היא מסוגלת לסבול‪ .‬היא הסתובבה אדיבה וחייכנית בקבלות פנים רשמיות‪ ,‬במסיבות‬ ‫תיאטרון‪ ,‬בארוחות ערב‪ ,‬במסיבות ריקודים‪ .‬חיוכה האיר את פניה ועשה אותן קרירות יותר‬ ‫— כמו שמש ביום חורף‪ .‬היא האזינה למילים ריקות מתוכן שנשמעו כאילו הנואם היה נעלב‬ ‫אם היה מקבל ממאזיניו סימן כלשהו של עניין‪ ,‬של התלהבות‪ ,‬כאילו השעמום היה הקשר‬ ‫האפשרי היחיד בין בני אדם‪ ,‬הדרך היחידה לשמר את כבודם הרעוע‪ .‬היא הינהנה לכל‬ ‫אמירה‪ ,‬השלימה עם כל אמירה‪.‬‬

‫"כן‪ ,‬מר הולט‪ ,‬אני חושבת שפיטר קיטינג הוא איש המאה — המאה שלנו‪".‬‬ ‫אינסקיפ‪ ,‬לא הווארד רורק‪ ,‬אתה לא רוצה את הווארד רורק‪ ...‬מזויף? בוודאי‬ ‫ּ‬ ‫"לא‪ ,‬מר‬ ‫שהוא מזויף‪ .‬צריך כנות ורגישות כדי להעריך את היושרה של אדם‪ ...‬לא שווה הרבה? לא‪,‬‬ ‫אינסקיפ‪ ,‬הווארד רורק לא שווה הרבה‪ .‬הכול עניין של גודל ומרחק — והמרחק‪ ...‬לא‪,‬‬ ‫ּ‬ ‫מר‬ ‫אינסקיפ — אני שמחה שהעיניים שלי מוצאות חן בעיניך — כן‪ ,‬כך‬ ‫ּ‬ ‫אני לא שותה הרבה‪ ,‬מר‬ ‫הן נראות תמיד כשאני נהנית — ואני כל כך נהנית לשמוע אותך אומר שהווארד רורק לא‬ ‫שווה הרבה‪".‬‬ ‫"פגשת את מר רורק‪ ,‬גברת ג'ונס? הוא לא מצא חן בעינייך?‪ ...‬אה‪ ,‬הוא מסוג האנשים‬ ‫שאי אפשר להרגיש כלפיהם רחמים? זה כל כך נכון‪ .‬רחמים הם רגש נפלא‪ .‬זה מה שמרגיש‬ ‫אדם כשהוא רואה זחל מעוך‪ .‬זו תחושה מרוממת‪ .‬כי אז האדם מרגיש שהוא יכול להירגע‪,‬‬ ‫להרפות‪ ,‬את יודעת‪ ,‬זה כמו להוריד מחוך‪ .‬כבר לא צריך להכניס את הבטן‪ ,‬ולא צריך‬ ‫להסתיר את הלב ואת הנשמה‪ ,‬לא כשיש לך רחמים בלב‪ .‬צריך רק להסתכל למטה‪ .‬זה הרבה‬ ‫יותר קל‪ .‬כשאת מביטה למעלה‪ ,‬את יכולה לנקוע את הצוואר‪ .‬רגש הרחמים הוא נעלה‪ .‬הוא‬ ‫מצדיק את הייסורים ואת הסבל‪ .‬חייב להיות סבל בעולם‪ ,‬אחרת איך נדע שיש בנו רחמים‪...‬‬ ‫אה‪ ,‬יש גם אנטיתזה‪ ,‬אבל היא קשה ותובענית מאוד‪ ...‬הערצה‪ ,‬גברת ג'ונס‪ ,‬הערצה‪ .‬אבל זה‬ ‫דורש כבר יותר ממחוך‪ ...‬לכן אני אומרת שכל מי שאנחנו לא יכולים לחוש כלפיו רחמים‬ ‫הוא אדם אכזרי‪ .‬כמו הווארד רורק‪".‬‬ ‫לפעמים‪ ,‬בשעת לילה מאוחרת‪ ,‬היתה מגיעה לחדרו של רורק‪ .‬היא באה בלי הודעה‬ ‫מוקדמת‪ ,‬בטוחה שתמצא אותו שם לבדו‪ .‬בחדר שלו לא היה לה צורך לוותר‪ ,‬לשקר‪,‬‬ ‫להסכים עם הכול‪ ,‬למחוק את עצמה‪ .‬כאן היתה חופשייה להתנגד‪ ,‬לראות את ההתנגדות‬ ‫שלה מתקבלת בברכה אצל יריב שהיה חזק מכדי לפחד מתחרות‪ ,‬חזק דיו להזדקק לתחרות‪.‬‬ ‫אצלו היא מצאה הכרה בקיומה‪ ,‬קיום שלא נגעו בו ושאין לנגוע בו אלא במלחמה — לנצח‬ ‫או להפסיד‪ ,‬אבל להתקיים בניצחון או בתבוסה‪ ,‬ולא להיטחן לעיסה אדישה וחסרת‬ ‫משמעות‪.‬‬ ‫כששכבו יחד במיטה זה היה גדוש באלימות‪ .‬כמו שצריך להיות‪ ,‬כפי שדרש טבעו של‬ ‫המעשה‪ .‬זו היתה כניעה‪ ,‬והיא נעשתה מושלמת מכוח ההתנגדות‪ .‬זה היה מעשה של מתח‪,‬‬ ‫כמו שכל הדברים הנפלאים בעולם הם עניין של מתח‪ .‬זה היה כמו מתח החשמל שכוחו‬ ‫ניזון מהתנגדות והוא זורם בתוך חוטי מתכת נוקשים; זה היה כמו המתח של המים‬ ‫שהופכים לכוח אדיר בזכות אלימותו המרסנת של הסכר‪ .‬מגע עורו בעורה לא היה ליטוף‪,‬‬ ‫אלא גל של כאב; הוא הפך לכאב בשל התשוקה העזה‪ ,‬בשל השחרור המספק של כל אותן‬ ‫שעות ארוכות של תשוקה והימנעות‪ .‬זה היה מעשה של שיניים חשוקות ושל שנאה‪ ,‬זה היה‬ ‫הבלתי נסבל‪ ,‬זה היה עינוי‪ .‬זה היה רגע שנוצר מתוך שנאה‪ ,‬מתח‪ ,‬כאב‪ ,‬רגע שפרץ את‬ ‫יסודותיו שלו‪ ,‬שהפך אותם על פיהם‪ ,‬שניצח‪ ,‬שנסחף אל תוך שלילה של כל הייסורים‪ ,‬אל‬ ‫תוך ניגודם המוחלט‪ ,‬אל האקסטזה‪.‬‬ ‫היא היתה באה אליו אחרי מסיבה‪ ,‬לבושה בשמלת ערב יקרה ושברירית‪ ,‬כמו ציפוי של‬ ‫קרח על גופה‪ .‬היא נשענה על הקיר וחשה בטיח המחוספס מתחת לעורה‪ .‬היא הביטה‬

‫לאיטה בחפצים שמסביבה‪ :‬בשולחן המטבח הגס ובגיליונות הנייר שנערמו עליו‪ ,‬בסרגלי‬ ‫הפלדה‪ ,‬במגבות מזוהמות שהיו מרוחות בחמש אצבעות‪ ,‬בלוחות הרצפה החשופים‪ .‬ואז‬ ‫הניחה למבטה לגלוש מטה על שמלת הסאטן‪ ,‬ומשם אל המשולש הקטן של סנדלי הכסף‬ ‫שלרגליה‪ ,‬ובמוחה כבר דמיינה איך הוא מפשיט אותה‪ .‬היא אהבה להסתובב בחדר‪ ,‬להשליך‬ ‫את הכפפות שלה בין כל העפרונות‪ ,‬המחקים והסמרטוטים‪ ,‬להניח את ארנק הכסף הקטן‬ ‫שלה על חולצה מוכתמת‪ ,‬לפתוח את סוגר צמיד היהלומים שלה ולשחרר אותו על צלחת‬ ‫עם שאריות של כריך‪ ,‬ליד שרטוט לא גמור‪.‬‬ ‫"רורק‪ ",‬אמרה ועמדה מאחורי כיסאו‪ ,‬זרועותיה על כתפיו‪ ,‬ידה מתחת לחולצתו‪,‬‬ ‫אצבעותיה המפושקות צמודות אל חזהו‪" ,‬היום שיכנעתי את מר סימונס למסור את הבניין‬ ‫שלו לפיטר קיטינג‪ .‬שלושים וחמש קומות‪ ,‬בכל מחיר שיידרש‪ .‬הכסף לא חשוב‪ ,‬הוא רק‬ ‫רוצה אמנות‪ ,‬אמנות חופשית‪".‬‬ ‫היא שמעה את גיחוכו הקל‪ ,‬אבל הוא לא הסתובב להביט בה‪ ,‬אבל אצבעותיו סגרו על‬ ‫מפרק כף ידה‪ ,‬והוא דחף את ידה עמוק יותר מתחת לחולצתו‪ ,‬לחץ אותה אל העור‪ .‬ואז היא‬ ‫משכה את ראשו לאחור והתכופפה להצמיד את פיה אל פיו‪.‬‬ ‫היא נכנסה ומצאה עותק של ה"באנר" פרוש על שולחנו‪ ,‬פתוח בעמוד המכיל את הטור‬ ‫"ביתך"‪ ,‬מאת דומיניק פרנקון‪ .‬בטור הופיע המשפט הבא‪" :‬הווארד רורק הוא המרקיז דה‬ ‫סאד של האדריכלות‪ .‬הוא מאוהב בבניינים שלו — תסתכלו עליהם‪ ".‬היא ידעה שהוא לא‬ ‫אוהב את ה"באנר"‪ ,‬שהניח אותו שם רק למענה‪ ,‬שהתבונן בה כשהבחינה בעיתון‪ ,‬עם אותו‬ ‫חצי חיוך שכל כך פחדה ממנו‪ .‬היא כעסה; היא רצתה שיקרא את כל מה שכתבה‪ ,‬ובכל‬ ‫זאת‪ ,‬היתה מעדיפה לחשוב שזה כואב לו מספיק כדי להימנע מקריאה‪ .‬לאחר מכן‪,‬‬ ‫כששכבה במיטתו ושפתיו על שדיה‪ ,‬הציצה מעבר לסבך שערו האדמוני על גיליון העיתון‬ ‫שעל השולחן‪ ,‬והוא הרגיש אותה רועדת מעונג‪.‬‬ ‫היא ישבה על הרצפה לרגליו‪ ,‬וראשה נלחץ על ברכיו‪ .‬היא אחזה בידו וסגרה את אגרופה‬ ‫על כל אצבע בנפרד‪ ,‬סגרה את האגרוף חזק והניחה לו להחליק לאיטו לאורך האצבעות‪,‬‬ ‫מרגישה במעצור הקטן והנוקשה של המפרקים‪" :‬רורק‪ ,‬רצית לקבל את המפעל של‬ ‫קולטון?"‬ ‫"כן‪ ,‬רציתי מאוד‪ ",‬ענה לה‪ ,‬בלי חיוך ובלי כאב‪ .‬ואז היא הרימה את ידו אל שפתיה‬ ‫והחזיקה אותה שם זמן רב‪.‬‬ ‫היא קמה מהמיטה בחושך וניגשה עירומה לקחת סיגריה מהשולחן שבקצה השני של‬ ‫החדר‪ .‬היא התכופפה אל האש הקטנה של הגפרור‪ ,‬ובטנה השטוחה התעגלה קלות‬ ‫בתנועתה‪ .‬הוא אמר‪" :‬תציתי גם לי אחת‪ ",‬והיא הניחה סיגריה בין שפתיו‪ ,‬ואז טיילה בחדר‬ ‫מעשנת‪ ,‬בעוד הוא שוכב במיטה‪ ,‬נשען על מרפקו ומתבונן בה‪.‬‬ ‫פעם אחת נכנסה לחדר ומצאה אותו עובד ליד השולחן שלו‪ .‬הוא אמר‪" :‬אני חייב לסיים‬ ‫את זה‪ .‬שבי‪ .‬חכי‪ ".‬הוא לא הביט בה שוב‪ .‬היא חיכתה בדממה‪ ,‬מכווצת בכיסא‪ ,‬בפינה‬ ‫הרחוקה של החדר‪ .‬היא התבוננה בקווים הישרים של גבותיו שהיו משוכות בריכוז‪ ,‬בפיו‬ ‫הקפוץ‪ ,‬בווריד שפעם מתחת לעור ההדוק של צווארו‪ ,‬בביטחון החד של ידו‪ ,‬כמו היה‬

‫מנתח‪ .‬הוא לא נראה כמו אמן‪ ,‬הוא נראה כמו עובד מחצבה‪ ,‬כמו פועל שהורס קירות‬ ‫למחייתו‪ ,‬כמו נזיר‪ .‬היא לא רצתה שיפסיק ויביט בה‪ ,‬היא רצתה להתבונן בטוהר הסגפני‬ ‫שלו‪ ,‬הנעדר חושניות; להתבונן בו — ולחשוב על מה שזכרה‪.‬‬ ‫היו לילות שבא אל דירתה‪ ,‬כפי שהיא באה אליו‪ ,‬בלי כל אזהרה מוקדמת‪ .‬אם היו לה‬ ‫אורחים‪ ,‬הוא היה אומר לה‪" :‬תיפטרי מהם‪ ",‬ועד שעשתה כדבריו חיכה לה בחדר השינה‪.‬‬ ‫היתה ביניהם הסכמה שבשתיקה‪ ,‬מובנת גם בלי לומר מילה‪ ,‬שלעולם לא ייראו יחד‪ .‬חדר‬ ‫השינה שלה היה מקום מרהיב ביופיו‪ ,‬כולו זכוכית חיוורת‪ ,‬כמו קרח ירוק‪ .‬הוא אהב לבוא‬ ‫לבוש בבגדים המוכתמים מיום עבודה באתר הבנייה‪ .‬הוא אהב להשליך הצידה את כיסוי‬ ‫המיטה‪ ,‬ואז לשבת ולדבר בשקט שעה או שעתים‪ ,‬בלי להביט במיטה‪ ,‬בלי להזכיר את הטור‬ ‫שלה‪ ,‬את הבניינים שלו‪ ,‬או את הפרויקטים שהשיגה עבור פיטר קיטינג‪ .‬והפשטות הנינוחה‬ ‫הזאת‪ ,‬שם‪ ,‬באותו רגע‪ ,‬עשתה את השעות חושניות יותר מהרגעים שנדחו‪.‬‬ ‫לפעמים היו יושבים בערב בסלון שלה‪ ,‬ליד החלון הענקי‪ ,‬גבוה מעל העיר‪ .‬היא אהבה‬ ‫לראות אותו ליד החלון‪ .‬הוא עמד ועישן‪ ,‬מפנה אליה את צדודיתו ומביט בעיר שלרגליו‪.‬‬ ‫היא היתה מתרחקת ממנו‪ ,‬יושבת על הרצפה במרכז החדר ומתבוננת בו‪.‬‬ ‫פעם‪ ,‬כשקם מהמיטה‪ ,‬היא הדליקה את האור וראתה אותו שם‪ ,‬עירום‪ .‬היא הביטה בו‪ ,‬ואז‬ ‫אמרה בקול שקט ונואש‪ ,‬ובפשטות של כנות מוחלטת‪" :‬רורק‪ ,‬את כל הדברים שעשיתי בימי‬ ‫חיי‪ ,‬עשיתי בגלל העולם הזה שהביא אותך לעבוד במחצבה בקיץ שעבר‪".‬‬ ‫"אני יודע‪".‬‬ ‫הוא התיישב למרגלות המיטה‪ .‬היא קרבה אליו‪ ,‬לחצה את פניה אל ירכו והתכרבלה‪.‬‬ ‫רגליה היו מונחות על הכרית‪ ,‬זרועה שמוטה‪ ,‬וכף ידה מחליקה לאיטה על שוקו‪ ,‬מהקרסול‬ ‫ועד הברך‪ ,‬וחוזר חלילה‪ .‬היא הוסיפה‪" :‬אבל‪ ,‬כמובן‪ ,‬אם זה היה תלוי בי‪ ,‬באביב האחרון‪,‬‬ ‫כשהיית מובטל וחסר פרוטה‪ ,‬הייתי שולחת אותך לעשות בדיוק את אותה עבודה‪ ,‬בדיוק‬ ‫באותה מחצבה‪".‬‬ ‫"גם את זה אני יודע‪ .‬אבל אולי לא‪ .‬אולי היית שולחת אותי לעבוד כפועל ניקיון בבריכה‬ ‫של מועדון איגוד האדריכלים של אמריקה‪".‬‬ ‫"כן‪ .‬אולי‪ .‬שים את היד שלך על הגב שלי‪ ,‬רורק‪ .‬תשאיר אותה שם‪ .‬אני אוהבת את זה‪".‬‬ ‫היא שכבה בלי ניע‪ ,‬פניה קבורות בין ברכיו‪ ,‬זרועה שמוטה לצד המיטה‪ .‬היא לא נעה‪,‬‬ ‫כאילו לא נותר בה שום דבר חי מלבד העור שבין כתפיה‪ ,‬מתחת לידו‪.‬‬ ‫בטרקלינים‪ ,‬במסעדות‪ ,‬במשרדים של איגוד האדריכלים של אמריקה‪ ,‬כולם דיברו על‬ ‫סלידתה של מיס דומיניק פרנקון‪ ,‬כתבת ה"באנר"‪ ,‬מהווארד רורק‪ ,‬האדריכל המוזר של‬ ‫רוג'ר אנרייט‪ .‬הידיעה הזאת העניקה לו פרסום שערורייתי‪ .‬הם היו אומרים‪" :‬רורק‪ ,‬אתם‬ ‫יודעים‪ ,‬הבחור שדומיניק פרנקון מתעבת‪".‬‬ ‫"פרנקון הזאת מבינה באדריכלות‪ ,‬ואם היא אומרת שהוא לא טוב‪ ,‬הוא בטח גרוע יותר‬ ‫ממה שחשבתי‪".‬‬ ‫"אלוהים אדירים‪ ,‬השניים האלה שונאים אחד את השני שנאת מוות! אבל שמעתי שהם‬ ‫אף פעם לא נפגשו‪ ".‬היא אהבה לשמוע את הדברים האלה‪ .‬היא נהנתה לקרוא את דבריו של‬

‫ַא ֶתלסטן ּביזלי בטור שלו בעלון של איגוד האדריכלים של אמריקה‪ ,‬כשהוא דן באדריכלות‬ ‫של טירות מימי הביניים‪" :‬כדי להבין את האכזריות הקודרת של המבנים הללו‪ ,‬יש לזכור‬ ‫שמלחמות הפיאודלים היו פראיות מאין כמותן — ממש כמו האיבה בין מיס דומיניק פרנקון‬ ‫למר הווארד רורק‪".‬‬ ‫אוסטן הלר‪ ,‬שהיה ידיד שלה‪ ,‬שוחח עמה בנושא‪ .‬מעולם לא ראתה אותו נזעם כל כך;‬ ‫השלו והסרקסטי‪.‬‬ ‫ֵ‬ ‫פניו איבדו את כל קסמן‬ ‫"מה את חושבת שאת עושה‪ ,‬דומיניק?" נבח לעומתה‪" .‬מעולם לא ראיתי הפגנה מוחצנת‬ ‫כזאת של בריונות עיתונאית‪ .‬למה שלא תשאירי את זה לאלזוורת' טוהי?"‬ ‫"אלזוורת' מוצלח‪ ,‬נכון?" שאלה בתגובה‪.‬‬ ‫"לפחות הוא הוגן מספיק לסתום את הפה בעניינו של רורק — למרות שגם זה לא הוגן‪.‬‬ ‫אבל מה קרה לך? את בכלל מכירה את האיש הזה שאת כותבת עליו? זה לא הזיק לאף אחד‬ ‫כשהשתעשעת במחמאות שלך לסבא הולקומב על השטויות שלו‪ ,‬או כשירדת על אבא שלך‬ ‫ועל נער השעשועים הזה שלקח לעצמו כשותף‪ .‬כי זה לא היה חשוב כל כך‪ .‬אבל לכתוב‬ ‫מתוך אותה תפיסה אינטלקטואלית גם על אדם כמו רורק‪ ...‬את יודעת מה‪ ,‬באמת חשבתי‬ ‫שיש לך יושרה וכושר שיפוט‪ ,‬כשתקבלי הזדמנות להשתמש בהם‪ .‬למעשה‪ ,‬חשבתי שאת‬ ‫מתנהגת כמו זונה רק כדי להדגיש את הבינוניות של הגלמים האלה שנאלצת לבקר‪ .‬לא‬ ‫האמנתי שאת סתם כלבה חסרת אחריות‪".‬‬ ‫"אז טעית‪ ",‬אמרה‪.‬‬ ‫רוג'ר אנרייט נכנס למשרדה בוקר אחד‪ ,‬ובלי ברכת שלום אמר‪:‬‬ ‫"קחי את הכובע שלך‪ ,‬את באה איתי‪".‬‬ ‫"בוקר טוב‪ ,‬רוג'ר‪ ",‬ענתה לו‪" .‬לאן אנחנו הולכים?"‬ ‫"לראות את בית אנרייט‪ .‬את מה שהספקנו לבנות בינתיים‪".‬‬ ‫"בשמחה‪ ,‬רוג'ר‪ ",‬היא חייכה וקמה ממקומה‪" ,‬אשמח לראות את בית אנרייט‪".‬‬ ‫בדרכם לשם שאלה אותו‪" :‬מה קרה‪ ,‬רוג'ר‪ ,‬אתה מנסה לשחד אותי?"‬ ‫הוא ישב נוקשה על הריפוד האפור בלימוזינה שלו‪ ,‬ולא טרח להפנות אליה את מבטו‬ ‫כשענה‪" :‬אני יכול להבין רשעות שנובעת מטיפשות‪ .‬אני יכול להבין זדון שנובע מבורות‪.‬‬ ‫אבל אני לא יכול להבין נבזות שנעשית בכוונה תחילה‪ .‬את חופשייה לכתוב מה שאת רוצה‪,‬‬ ‫כמובן‪ ,‬אחרי שתראי את הבניין‪ .‬אבל זו כבר לא תהיה טיפשות וגם לא בורות‪".‬‬ ‫"אתה מעריך אותי יותר מדי‪ ,‬רוג'ר‪ ",‬היא משכה בכתפיה‪ ,‬ולא הוציאה עוד הגה במשך כל‬ ‫הנסיעה‪.‬‬ ‫הם עברו יחד את גדר העץ ונכנסו לג'ונגל של פלדה עירומה ושל קורות שעמדו להיות‬ ‫בית אנרייט‪ .‬עקביה הגבוהים דילגו בקלילות מעל קרשים שכוסו בנתזי סיד‪ ,‬והיא עקבה‬ ‫אחריו באלגנטיות מעליבה שהיתה בה אדישות‪ .‬היא עצרה והביטה בשמים שנתחמו‬ ‫במסגרת של פלדה‪ .‬השמים נראו רחוקים מתמיד‪ ,‬כאילו נהדפו לאחור באורכן המסחרר של‬ ‫הקורות‪ .‬היא הביטה בכלובי הפלדה של מרפסות לעתיד‪ ,‬בזוויות החצופות‪ ,‬במורכבות‬ ‫המדהימה של הצורה הזאת שניעורה לחיים בפשטות הגיונית‪ ,‬בשלד העירום עם האוויר‬

‫הריק במקום קירות‪ ,‬בשלד העירום על רקע היום הקר והחורפי‪ ,‬בשלד שהיתה בו הבטחה‬ ‫ללידה‪ ,‬כמו עץ חשוף שהחל זה עתה ללבלב‪.‬‬ ‫"וואו‪ ,‬רוג'ר!"‬ ‫הוא הביט בה וראה את אותה הבעה שמצפים לראות בכנסייה בחג הפסחא‪.‬‬ ‫"לא המעטתי בערכו של אף אחד‪ ",‬אמר לה ביובש‪" .‬לא בך ולא בבניין‪".‬‬ ‫"בוקר טוב‪ ",‬אמר מאחוריהם קול נמוך ונוקשה‪.‬‬ ‫היא לא הופתעה לראות את רורק‪ .‬היא לא שמעה אותו מתקרב‪ ,‬אבל היה קשה לחשוב על‬ ‫הבניין הזה בלעדיו‪ .‬היא הרגישה שזה מקומו הטבעי‪ ,‬שהיה שם מרגע שחצתה את גדר העץ‪,‬‬ ‫שהמבנה הזה היה הוא‪ ,‬עוד יותר מאשר גופו‪ .‬הוא עמד לפניהם‪ ,‬וידיו תחובות בכיסי מעילו‬ ‫הרפוי‪ .‬ראשו היה גלוי למרות הקור‪.‬‬ ‫"מיס פרנקון — מר רורק‪ ",‬אמר אנרייט‪.‬‬ ‫"נפגשנו פעם‪ ",‬היא אמרה‪" ,‬אצל הזוג הולקומב‪ .‬אם מר רורק זוכר‪".‬‬ ‫"כמובן‪ ,‬מיס פרנקון‪ ",‬אמר רורק‪.‬‬ ‫"רציתי שמיס פרנקון תראה את הבניין‪ ",‬אמר אנרייט‪.‬‬ ‫"רוצים שאערוך לכם סיור?" שאל אותו רורק‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬בבקשה‪ ",‬ענתה דומיניק ראשונה‪.‬‬ ‫שלושתם עברו יחד בתוך המבנה‪ ,‬והפועלים הביטו בסקרנות בדומיניק‪ .‬רורק הסביר את‬ ‫פריסת החדרים‪ ,‬את מערכת המעליות‪ ,‬את מערכת החימום‪ ,‬את סידור החלונות — בדיוק‬ ‫כפי שהיה מסביר לעוזרו של קבלן‪ .‬היא שאלה שאלות והוא ענה‪" .‬כמה מטרים מעוקבים‬ ‫של מרחב‪ ,‬מר רורק?"‬ ‫"כמה טונות של פלדה?"‬ ‫"תיזהרי מהצינורות‪ ,‬מיס פרנקון‪ .‬מכאן‪ ".‬אנרייט צעד אחריהם‪ ,‬עיניו קבועות בקרקע בלי‬ ‫להביט בדבר‪ .‬ולפתע שאל‪" :‬איך מתקדמת העבודה‪ ,‬הווארד?" רורק חייך והשיב‪" :‬יומיים‬ ‫לפני המועד המתוכנן‪ ",‬והם עמדו ושוחחו על הפרויקט‪ ,‬כמו אחים‪ ,‬ושכחו לרגע מנוכחותה‪.‬‬ ‫שאגת המכונות שמסביב הטביעה את קולותיהם‪.‬‬ ‫היא עמדה בלב הבניין וחשבה לעצמה שאם לא היה לה ממנו דבר‪ ,‬דבר פרט לגוף שלו‪,‬‬ ‫הרי שכאן הציע לה את כל כולו‪ ,‬את שאריתו הניתנת לראייה ולמישוש‪ ,‬פתוחה לכול;‬ ‫הקורות והתעלות היו שלו‪ ,‬ולא יכלו להיות של אף אחד אחר בעולם כולו; הם היו שלו‪ ,‬כמו‬ ‫פניו‪ ,‬כמו נשמתו‪ .‬כאן היתה הדמות שעיצב‪ ,‬כאן היה טמון מה שהניע אותו לעצב את‬ ‫הדמות הזאת‪ ,‬הסיבה והמסובב גם יחד‪ ,‬הכוח המניע שמאחורי כל קורת פלדה‪ ,‬עצמיותו של‬ ‫האיש‪ ,‬שהיה כרגע שלה‪ ,‬משום שהניח לה לראות אותו ולהבין אותו‪.‬‬ ‫"את עייפה‪ ,‬מיס פרנקון?" שאל רורק והביט בפניה‪.‬‬ ‫"לא‪ ",‬אמרה‪" ,‬לא‪ ,‬בכלל לא — תהיתי איזו אינסטלציה אתה מתכוון להתקין כאן‪ ,‬מר‬ ‫רורק‪".‬‬ ‫כעבור ימים מספר‪ ,‬בחדר שלו‪ ,‬היא ישבה על קצה שולחן השרטוט שלו והביטה בעיתון‪,‬‬ ‫בטור שלה‪ ,‬בשורות הבאות‪" :‬ביקרתי באתר הבנייה של בית אנרייט‪ .‬אני מקווה שהפצצה‬

‫אווירית כלשהי‪ ,‬בעתיד‪ ,‬תמחה את הבניין הזה מעל פני האדמה‪ .‬זה הסוף הראוי לו‪ .‬עדיף‬ ‫בהרבה מאשר לראות אותו מזקין ומפויח‪ ,‬מושפל על ידי צילומים משפחתיים‪ ,‬גרביים‬ ‫מלוכלכים‪ ,‬שייקרים להכנת קוקטיילים וקליפות האשכולית של דיירי הבניין‪ .‬בכל ניו יורק‬ ‫אין איש שראוי לגור בבניין הזה‪".‬‬ ‫רורק ניגש לעמוד לצדה‪ ,‬רגליו נלחצו אל ברכיה והוא השפיל את מבטו אל העיתון‪,‬‬ ‫מחייך‪.‬‬ ‫"בילבלת מאוד את רוג'ר עם הטור הזה‪ ",‬אמר‪.‬‬ ‫"הוא קרא אותו?"‬ ‫"הייתי במשרד שלו הבוקר‪ ,‬כשקרא אותו‪ .‬בהתחלה‪ ,‬הוא כינה אותך בכינויים שאף פעם‬ ‫לא שמעתי קודם‪ .‬ואז הוא אמר‪ ,‬חכה רגע‪ ,‬וקרא אותו שוב‪ .‬הוא הרים את העיניים‪ ,‬נבוך‬ ‫מאוד‪ ,‬אבל לא כועס בכלל‪ ,‬ואמר‪ :‬אפשר לקרוא את זה בדרך אחת‪ ...‬ומצד שני‪"...‬‬ ‫"ומה אמרת אתה?"‬ ‫"שום דבר‪ .‬את יודעת‪ ,‬דומיניק‪ ,‬אני מודה לך מאוד‪ ,‬אבל מתי תפסיקי עם השבחים‬ ‫המוגזמים האלה? גם אחרים עלולים להבחין בזה‪ .‬וזה לא ימצא חן בעיניהם‪".‬‬ ‫"אחרים כמו מי?"‬ ‫"את יודעת שהבנתי‪ .‬הבנתי עוד בטור הראשון שלך על בית אנרייט‪ .‬רצית שאבין‪ .‬אבל‬ ‫את לא חושבת שמישהו אחר עלול להבין את השיטה שלך?"‬ ‫"אה‪ ,‬כן‪ ,‬אבל בשבילך התוצאה תהיה גרועה יותר מאשר אם הם לא יבינו‪ .‬כי אז תמצא חן‬ ‫בעיניהם עוד פחות‪ .‬אני לא יודעת מי בכלל ירצה להבין‪ ,‬אלא אם כן‪ ...‬רורק‪ ,‬מה אתה‬ ‫חושב על אלזוורת' טוהי?"‬ ‫"אלוהים אדירים‪ ,‬מי בכלל רוצה לחשוב על אלזוורת' טוהי?"‬ ‫היא אהבה לפגוש את רורק במסיבה כזאת או אחרת‪ ,‬במקרים הנדירים שנתלווה להלר או‬ ‫לאנרייט‪ .‬היא אהבה את הפנייה הרשמית והאדישה‪" ,‬מיס פרנקון"‪ .‬היא נהנתה לראות את‬ ‫הדאגה בפניה של המארחת ואת מאמציה שלא להפגיש ביניהם‪ .‬היא ידעה שאנשים מסביבם‬ ‫מצפים להתפרצות‪ ,‬לסימן מזעזע של עוינות שמעולם לא הגיע‪ .‬היא לא חיפשה את רורק‬ ‫אבל גם לא התחמקה ממנו‪ .‬אם במקרה הזדמנו לאותה חבורה‪ ,‬הם היו משוחחים ביניהם‬ ‫כשם ששוחחו עם כל אדם אחר‪ .‬זה לא דרש מאמץ ניכר; זה היה מציאותי וכן‪ .‬זה הפך את‬ ‫הכול לאמיתי‪ ,‬גם את המסיבה עצמה‪ .‬היא מצאה משמעות עמוקה בעובדה שדווקא כאן‪ ,‬בין‬ ‫כל האנשים‪ ,‬הם נדרשו להיות זרים — זרים ואויבים‪ .‬היא חשבה לעצמה שכולם מסביבה‬ ‫יכולים לחשוב הרבה דברים על היחסים ביניהם‪ ,‬חוץ ממה שהם באמת‪ .‬המחשבה הזאת‬ ‫העצימה עוד יותר את הרגעים שזכרה‪ ,‬את אותם רגעים שהיו נקיים ממבטם של אחרים‪,‬‬ ‫ממגעם‪ ,‬מדבריהם‪ ,‬אפילו מידיעתם‪ .‬היא חשבה לעצמה‪ :‬אין כאן כל קיום‪ ,‬חוץ משלי ושלו‪.‬‬ ‫היא חשה תחושת בעלות שלא יכלה לחוש כמותה בשום מקום אחר‪ .‬היא ידעה שהוא‬ ‫לעולם לא יהיה שלה‪ ,‬כפי שבאמת היה שלה‪ ,‬בחדר מלא זרים‪ ,‬כשמדי פעם הביטה בו‪ .‬אם‬ ‫הציצה בו וראתה אותו משוחח עם פרצופים ריקים ואדישים‪ ,‬היא היתה מפנה ממנו את‬ ‫ראשה בלי שהדבר נגע לה‪ .‬אם היתה רואה בפרצופים סימני איבה‪ ,‬היא היתה צופה בהנאה‬

‫כמה דקות; וכשראתה חיוך‪ ,‬או שמץ של חמימות או הסכמה בפנים שהיו נשואות אליו‪,‬‬ ‫היתה נמלאת כעס‪ .‬לא מקנאה‪ .‬לא היה לה אכפת אם היו אלה פני אישה או גבר‪ .‬היא פשוט‬ ‫התרעמה על כל הסכמה וראתה בכך סימן לחוצפה‪.‬‬ ‫דברים מוזרים גרמו לה סבל‪ :‬הרחוב שגר בו‪ ,‬מפתן ביתו‪ ,‬המכוניות שחנו בקרן הרחוב‪.‬‬ ‫במיוחד שנאה את המכוניות‪ .‬היא היתה רוצה שיהיה לה כוח לאלץ אותן להמשיך לרחוב‬ ‫הבא‪ .‬היא התבוננה בפח האשפה שלפני הבית השכן ותהתה אם הוא ניצב שם בבוקר‬ ‫כשרורק עבר על פני הבית בדרכו למשרד‪ ,‬אם הוא הסתכל באותה קופסת סיגריות מעוכה‬ ‫שבפח‪ .‬פעם אחת‪ ,‬במבואה של ביתו‪ ,‬ראתה אדם יוצא מהמעלית‪ ,‬ולרגע נדהמה‪ .‬תמיד‬ ‫הרגישה שהוא הדייר היחיד בבניין‪ .‬וכשעלתה במעלית הקטנה‪ ,‬המופעלת מעצמה‪ ,‬היתה‬ ‫עומדת ונשענת על הקיר‪ ,‬זרועותיה שלובות על שדיה וידיה חובקות את כתפיה‪ .‬היא‬ ‫הרגישה את עצמה מכווצת ואינטימית‪ ,‬כמו מתחת למקלחת חמה‪.‬‬ ‫היא חשבה על זה גם כשמישהו סיפר לה על ההצגה האחרונה בברודוויי‪ ,‬שעה שרורק‬ ‫לגם מקוקטייל בצד השני של החדר‪ ,‬ואחרי ששמעה את בעלת הבית לוחשת למישהו‪:‬‬ ‫"אלוהים אדירים‪ ,‬לא חשבתי שגורדון יביא איתו את דומיניק‪ .‬אני יודעת שאוסטן לא יסלח‬ ‫לי בגלל החבר שלו רורק שנמצא כאן‪ ,‬אתה יודע‪".‬‬ ‫לאחר מכן‪ ,‬כששכבה על מיטתו בעיניים עצומות‪ ,‬לחייה סמוקות ושפתיה לחות‪ ,‬היתה‬ ‫שוכחת לגמרי מהחוקים שקבעה לעצמה‪ ,‬שוכחת את משמעות דבריה ולוחשת לו‪" :‬רורק‪,‬‬ ‫היה שם איש אחד שדיבר איתך‪ .‬הוא לא הפסיק לחייך אליך‪ ,‬האידיוט‪ .‬רק לפני שבוע הוא‬ ‫הסתכל ככה על זוג מוקיונים בקולנוע ונהנה‪ .‬רציתי לומר לו‪ :‬אל תסתכל עליו‪ ,‬כי אז לא‬ ‫תהיה לך שום זכות להתבונן במשהו אחר‪ ,‬שום דבר לא ימצא עוד חן בעיניך‪ ,‬תצטרך‬ ‫לשנוא את שאר העולם‪ ,‬ככה זה‪ ,‬מטומטם‪ .‬תוכל לבחור באחד מהשניים‪ ,‬אבל לא בשניהם‬ ‫יחד‪ ,‬לא עם אותן עיניים; אז אל תסתכל עליו‪ ,‬אל תסכים איתו‪ ,‬שלא ימצא חן בעיניך‪ .‬זה‬ ‫מה שרציתי לומר לו‪ .‬אני לא יכולה לשאת את זה‪ ,‬אני לא יכולה לעמוד בזה‪ ,‬אני אעשה‬ ‫הכול כדי להרחיק אותך מזה‪ ,‬מהעולם שלהם‪ ,‬מכולם‪ ,‬אעשה הכול‪ ,‬רורק‪ "...‬היא לא שמעה‬ ‫את עצמה אומרת את זה‪ ,‬היא לא ראתה אותו מחייך‪ ,‬היא לא הבחינה בהבנה שעלתה על‬ ‫פניו; היא ראתה רק את פניו הקרובות אליה‪ ,‬ולא היה דבר שרצתה להסתיר ממנו‪ ,‬שום דבר‬ ‫שרצתה לשמור לעצמה‪ .‬הכול היה ברור‪ .‬הכול נענה‪ .‬הכול נמצא‪.‬‬ ‫פיטר קיטינג היה מבולבל‪ .‬מסירותה הפתאומית של דומיניק לקריירה שלו נראתה לו‬ ‫מסחררת‪ ,‬מחמיאה‪ ,‬רווחית מאין כמותה‪ .‬כולם אמרו זאת; אבל מדי פעם גם הרגיש‬ ‫לא־מסוחרר ולא־מוחמא‪ .‬הוא הרגיש שלא בנוח‪.‬‬ ‫הוא ניסה להתחמק מגאי פרנקון‪" .‬איך עשית את זה‪ ,‬פיטר? איך עשית את זה?" היה‬ ‫פרנקון שואל‪" .‬נראה לי שהיא משתגעת עליך! מי היה מאמין שדווקא דומיניק‪ ,‬מכולם‪?...‬‬ ‫ומי היה מאמין שהיא תצליח? היא היתה הופכת אותי למיליונר‪ ,‬אם היתה עושה את זה לפני‬ ‫חמש שנים‪ .‬כמובן‪ ,‬ברור לי שאבא לא מעורר אותה השראה כמו‪ "...‬הוא ראה מבט מאיים‬ ‫בפניו של קיטינג ושינה את סוף המשפט‪" :‬הגבר שלה‪ ,‬נאמר?"‬

‫"שמע‪ ,‬גאי‪ ",‬אמר לו קיטינג‪ ,‬ומיד נעצר ונאנח‪" :‬בבקשה‪ ,‬גאי‪ ,‬בוא לא‪"...‬‬ ‫"אני יודע‪ ,‬אני יודע‪ .‬אסור לנו להקדים את המאוחר‪ .‬אבל לעזאזל‪ ,‬פיטר‪ ,‬בינינו‪ ,‬זה לא‬ ‫נראה לכולם כמו אירוסים? זה הרי ברור לעין‪ ".‬ופתאום נעלם החיוך מפניו של פרנקון‪,‬‬ ‫ושלו‪ ,‬מבוגר מכפי גילו‪ ,‬באחד מגילויי הכנות הנדירים שלו‪" .‬אני שמח‪,‬‬ ‫והוא נראה רציני ֵ‬ ‫פיטר‪ ",‬אמר בפשטות‪" .‬זה מה שרציתי‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬אני אוהב את דומיניק‪ .‬אני מאושר‪.‬‬ ‫אני יודע שאשאיר אותה בידיים טובות‪ .‬וכשיגיע הזמן גם את כל השאר‪"...‬‬ ‫"שמע‪ ,‬ידידי‪ ,‬תצטרך לסלוח לי‪ .‬אני עמוס בעבודה‪ .‬ישנתי רק שעתיים הלילה‪ ,‬בגלל‬ ‫המפעל של קולטון‪ ,‬אתה יודע‪ .‬איזה פרויקט! בזכות דומיניק‪ .‬איזה עומס! אבל חכה עד‬ ‫שתראה את הבניין! ואת הצ'ק!"‬ ‫"נכון שהיא נהדרת? אולי תגיד לי למה היא עושה את זה? שאלתי אותה‪ ,‬אבל לא יכולתי‬ ‫למצוא את הידיים והרגליים במה שאמרה‪ .‬היא גיבבה כל מיני דברים בטירוף‪ ,‬אתה יודע‬ ‫איך היא מדברת‪".‬‬ ‫"נו‪ ,‬טוב‪ ,‬אבל אין מה לדאוג‪ ,‬כל עוד היא ממשיכה!"‬ ‫הוא לא היה יכול לומר לפרנקון שאין לו מושג; הוא לא היה יכול להודות שלא ראה את‬ ‫דומיניק ביחידות זה חודשים רבים‪ ,‬שהיא לא רוצה לראות אותו‪.‬‬ ‫מהאספה בביתו של טוהי‪ .‬הוא זכר‬ ‫ֵ‬ ‫הוא נזכר בשיחתם האחרונה ביחידות‪ ,‬במונית‪ ,‬בדרכם‬ ‫את אותה שלווה אדישה של לעג שהטיחה בו‪ ,‬את הבוז המוחלט של עלבונות שנאמרו בלי‬ ‫שום כעס‪ .‬מאז ציפה לכול — רק לא שתצא למענו למסע צלב‪ ,‬שתהפוך לאשת יחסי הציבור‬ ‫שלו‪ ,‬כמעט סרסורית שלו‪ .‬זאת בדיוק הבעיה‪ ,‬חשב לעצמו‪ ,‬שמילים כאלה עולות במוחי‬ ‫כשאני חושב עליה‪.‬‬ ‫הוא ראה אותה לעתים מזומנות מאז התחילה לקדם אותו‪ ,‬בלי שהתבקשה‪ .‬הוא הוזמן‬ ‫למסיבות שלה והוצג בפני לקוחותיו לעתיד‪ .‬אבל היא מעולם לא הרשתה לו להישאר איתה‬ ‫ביחידות‪ ,‬ולו לרגע אחד‪ .‬הוא ניסה להודות לה‪ ,‬וגם לחקור אותה‪ .‬אבל הוא לא היה יכול‬ ‫לכפות עליה שיחה שלא רצתה להמשיך בה בנוכחות חבורה של אורחים סקרנים שצבאו‬ ‫עליהם‪ .‬לכן המשיך לחייך חיוך ריקני‪ ,‬כשחש בידה המונחת ברישול על שרוול חליפת‬ ‫הערב שלו‪ ,‬ובירכה הנלחצת אל ירכו בתנוחה של בעלות ושל אינטימיות — אינטימיות‬ ‫שהיתה בוטה יותר בשל העמדת הפנים שלה‪ ,‬כאילו לא הרגישה בדבר — וכשהקשיב‬ ‫לדברים שאמרה לקהל המעריצים על בניין "קוזמו־סלוטניק"‪ .‬הוא שמע הערות של קנאה‬ ‫מצד חבריו וחשב במרירות שהוא האדם היחיד בניו יורק שלא חשב שדומיניק פרנקון‬ ‫מאוהבת בו‪.‬‬ ‫אבל הוא הכיר את ההפכפכות המסוכנת של גחמותיה‪ ,‬וזו היתה גחמה יקרה מכדי לפגוע‬ ‫בה‪ .‬הוא התרחק מעליה ושלח לה פרחים‪ .‬הוא המשיך בשגרת יומו והשתדל לא לחשוב על‬ ‫זה‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬נותר בלבו זיק של אי־נוחות‪.‬‬ ‫יום אחד פגש אותה במקרה במסעדה‪ .‬הוא ראה אותה סועדת לבדה וניצל את ההזדמנות‪.‬‬ ‫הוא צעד היישר אל שולחנה והחליט לנהוג כידיד ותיק שאינו זוכר דבר פרט לנדיבות לבה‪.‬‬

‫לאחר כמה הערות על מזלו הטוב‪ ,‬שאל אותה‪" :‬דומיניק‪ ,‬את לא רוצה לראות אותי?"‬ ‫"למה שארצה לראות אותך?"‬ ‫"אלוהים אדירים!" הקריאה נפלטה מפיו בעל כורחו ונשמע בה צליל חד של כעס מודחק‪.‬‬ ‫הוא מיהר לתקן את הרושם וחייך‪" :‬את לא חושבת שמגיעה לי הזדמנות להודות לך?"‬ ‫"כבר הודית לי הרבה פעמים‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬אבל את לא חושבת שאנחנו באמת צריכים להיפגש לבד? לא עלה על דעתך שאני‬ ‫אהיה קצת‪ ...‬מבולבל?"‬ ‫"לא חשבתי על זה‪ .‬כן‪ ,‬זה בהחלט אפשרי‪".‬‬ ‫"נו?"‬ ‫"נו מה?"‬ ‫"על מה כל העניין?"‬ ‫"נדמה לי שזה מסתכם ב‪ ...‬חמישים אלף דולר‪ ,‬עד עכשיו‪".‬‬ ‫"עכשיו את סתם מגעילה‪".‬‬ ‫"אתה רוצה שאפסיק?"‬ ‫"אה‪ ,‬לא! כלומר‪ ,‬לא‪"...‬‬ ‫"לא את הפרויקטים שאני מביאה לך‪ .‬בסדר גמור‪ ,‬אני לא אפסיק‪ .‬אתה רואה? בשביל מה‬ ‫היינו צריכים לדבר? אני עושה בשבילך דברים‪ ,‬ואתה מרוצה — אז יש בינינו הסכמה‬ ‫מלאה‪".‬‬ ‫"את ממש מצחיקה! הסכמה מלאה‪ .‬יש פה גם הגזמה וגם לשון המעטה‪ ,‬את לא חושבת?‬ ‫כי מה יכולנו לעשות בנסיבות האלה? הרי לא ציפית שאתנגד למה שאת עושה‪ ,‬נכון?"‬ ‫"לא‪ ,‬לא ציפיתי‪".‬‬ ‫"אבל 'הסכמה' היא לא המילה המתאימה למה שאני מרגיש‪ .‬אני אסיר תודה לך עד כדי‬ ‫כך שאני פשוט מסוחרר — אני המום — אל תיתני לי להרגיש טיפש‪ .‬אני יודע שאת לא‬ ‫אוהבת אותי‪ ,‬אבל אני כל כך אסיר תודה‪ ,‬שאני לא יודע מה לעשות עם עצמי‪"...‬‬ ‫"טוב‪ ,‬פיטר‪ ,‬הנה הודית לי מספיק‪".‬‬ ‫"את רואה‪ ,‬אף פעם לא השליתי את עצמי שהעבודה שלי חשובה בעינייך‪ ,‬או שהקדשת‬ ‫לה תשומת לב‪ .‬ופתאום את‪ ...‬זה עושה אותי כל כך מאושר‪ ...‬וחוץ מזה‪ ,‬דומיניק‪ "...‬קולו‬ ‫רעד קלות‪ ,‬כי השאלה היתה כמו וו שמושך איזה מיתר ארוך ונסתר‪ ,‬והוא ידע שזאת הליבה‬ ‫של אי־הנחת שלו‪" :‬את באמת חושבת שאני אדריכל גדול?"‬ ‫היא חייכה לאיטה ואז אמרה‪" :‬פיטר‪ ,‬אם אנשים היו שומעים אותך שואל את זה‪ ,‬הם היו‬ ‫פורצים בצחוק‪ .‬במיוחד כשאתה שואל אותי‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬אני יודע‪ ,‬אבל‪ ...‬באמת‪ ...‬זאת דעתך האמיתית והכנה?"‬ ‫"האם זה עובד?"‬ ‫"כן‪ ,‬אבל למה בחרת דווקא בי? כי את חושבת שאני טוב?"‬ ‫"אתה נחטף כמו לחמניות חמות‪ .‬זאת לא הוכחה מספקת?"‬ ‫"כן‪ ...‬לא‪ ...‬כלומר‪ ...‬במובן מסוים‪ ...‬דומיניק‪ ,‬אני רוצה לשמוע אותך אומרת את זה פעם‬

‫אחת‪ ,‬רק פעם אחת‪ ,‬שאני‪"...‬‬ ‫"שמע‪ ,‬פיטר‪ ,‬אני תכף צריכה ללכת‪ ,‬אבל לפני שאלך אני מוכרחה להגיד לך שבימים‬ ‫נסדייל‪ ,‬מחר או מחרתיים‪ .‬תזכור שהיא מתנגדת חריפה‬ ‫הקרובים תתקשר אליך גברת לוֹ ֵ‬ ‫למכירת אלכוהול‪ ,‬שהיא אוהבת כלבים‪ ,‬שהיא שונאת נשים מעשנות ומאמינה בגלגול‬ ‫נשמות‪ .‬היא רוצה שהבית שלה יהיה יפה יותר מהבית של גברת ּ ֶפרדי — הולקומב תיכנן את‬ ‫הבית של משפחת ּ ֶפרדי — ואם תאמר לה שהבית של גברת פרדי ראוותני מדי‪ ,‬ושפשטות‬ ‫אמיתית עולה הרבה כסף‪ ,‬נראה לי שתצליח‪ .‬אתה יכול לדבר איתה גם על רקמה‪ .‬היא‬ ‫רוקמת‪".‬‬ ‫הוא פנה לדרכו‪ ,‬מהרהר בשמחה בביתה של גברת לונסדייל‪ .‬הוא שכח לגמרי את שאלתו‪.‬‬ ‫לאחר מכן נזכר בה בתרעומת‪ ,‬אבל משך בכתפיו ואמר לעצמו שהיתרון בעזרתה של‬ ‫דומיניק הוא בעובדה שאינה רוצה לראות אותו‪.‬‬ ‫כפיצוי‪ ,‬נהנה מביקוריו באספות של מועצת הבונים של אמריקה‪ ,‬שייסד טוהי‪ .‬הוא לא‬ ‫ידע מדוע עליו לראות בכך פיצוי‪ ,‬אבל כך חשב‪ ,‬והוא מצא בזה נחמה‪ .‬הוא האזין בעניין רב‬ ‫לנאומו של גורדון ל' פרסקוט על משמעותה של האדריכלות‪.‬‬ ‫"ולכן‪ ,‬המשמעות הפנימית של מלאכתנו נעוצה בעובדה הפילוסופית שאנו מתעסקים‬ ‫בלא־כלום‪ .‬אנו יוצרים את הריק שבתוכו נעים גופים פיזיקליים — לשם הנוחות‪ ,‬נקרא להם‬ ‫בני אדם‪ .‬ובמילה 'ריק' אני מתכוון למה שמוכר בשם הכולל 'חדרים'‪ .‬ובכן‪ ,‬רק הדיוטות‬ ‫ובורים סבורים שאנו מקימים קירות אבן‪ .‬זה רחוק מאוד מן האמת‪ .‬אנחנו מקימים את הריק‪,‬‬ ‫כפי שכבר אמרתי‪ .‬הדבר מוביל אותנו למסקנה בעלת חשיבות עצומה‪ :‬לקבלה בלא תנאי‬ ‫של הנחת היסוד ש'היעדר' עדיף על 'קיום'‪ .‬ובמילים אחרות‪ ,‬לקבל את אי־הקבלה‪ .‬הרשו לי‬ ‫להסביר במונחים פשוטים יותר‪' :‬שום דבר' עדיף על 'משהו'‪ .‬ומכאן ברור שאדריכל הוא‬ ‫הלבנים היא אשליה נוספת‪ .‬האדריכל הוא כומר‬ ‫לבנים; מה עוד‪ ,‬שהנחת ֵ‬ ‫הרבה יותר ממניח ֵ‬ ‫מטאפיזי שדן בעקרונות יסוד‪ ,‬אדם שיש בלבו האומץ לעמוד בפני התפיסה הראשונית של‬ ‫הממשי כלא־ממשי‪ ,‬שכן יש 'כלום' והוא יוצר את ה'כלום' הזה‪ .‬אם דברי נשמעים סותרים‪,‬‬ ‫הרי שאין זה סימן לחוסר היגיון אלא להיגיון נעלה יותר‪ ,‬לדיאלקטיקה של החיים ושל‬ ‫האמנות‪ .‬אם תרצו להקיש את ההיקשים הבלתי נמנעים מתפיסת היסוד הזאת‪ ,‬תוכלו להגיע‬ ‫למסקנה בעלת חשיבות סוציולוגית מכרעת‪ .‬תגלו שאישה יפה נחותה הרבה יותר מאישה‬ ‫שאינה יפה‪ ,‬שהמשכיל נחות מהבור‪ ,‬שהעשיר נחות מהעני‪ ,‬ושהמוכשר נחות מחסר‬ ‫הכישרון‪ .‬האדריכל הוא אילוסטרציה מוחשית לפרדוקס הקוסמי הזה‪ .‬בואו ננהג בצניעות‬ ‫לנוכח הגאווה העצומה שמביאה לנו הידיעה הזאת‪ .‬כל השאר‪ ,‬שטויות‪".‬‬ ‫איש לא היה צריך לחשוש מפגיעה בגדולתו או בערכו לשמע הדברים האלה‪ .‬הם ייתרו‬ ‫את הצורך בשמירה על הכבוד‪.‬‬ ‫קיטינג האזין לו בסיפוק רב‪ .‬הוא הציץ סביבו באחרים‪ .‬הם ישבו בדומייה קשובה‪ .‬הנאום‬ ‫מצא חן בעיניהם‪ ,‬בדיוק כפי שמצא חן בעיניו‪ .‬הוא ראה את הצעיר לועס מסטיק‪ ,‬הביט‬ ‫בגבר שניקה את ציפורניו בקצה גפרור‪ ,‬בצעיר נוסף שהיה שרוע על מושבו בגסות רוח‪ .‬גם‬ ‫המראה הזה הסב לקיטינג עונג‪ ,‬כאילו אמרו כולם‪ :‬אנחנו שמחים להאזין לדברים הנשגבים‪,‬‬

‫אבל זה לא אומר שעלינו לכבד את הנשגב יותר מדי‪.‬‬ ‫חברי מועצת הבונים של אמריקה נפגשו אחת לחודש‪ ,‬אבל חוץ מהאזנה לכמה נאומים‬ ‫ומלגימת בירה גרועה במיוחד‪ ,‬לא היו מעורבים בשום פעילות ממשית‪ .‬מספר החברים לא‬ ‫גדל מהר מדי‪ ,‬לא בכמות וגם לא באיכות‪ .‬הם לא השיגו שום הישג ראוי לציון‪.‬‬ ‫פגישות המועצה נערכו באולם מרווח וריק‪ ,‬מעל מוסך בווסט סייד של העיר‪ .‬גרם מדרגות‬ ‫ארוך‪ ,‬צר ולא מאוורר הוביל לדלת שעליה התנוסס שם המועצה‪ .‬בפנים היו כמה כיסאות‬ ‫מתקפלים‪ ,‬שולחן ופח קטן‪ .‬באיגוד האדריכלים של אמריקה ראו במועצה בדיחה מטופשת‪.‬‬ ‫"בשביל מה אתה מבזבז זמן על חבורת התימהונים הזאת?" שאל פרנקון את קיטינג ועיקם‬ ‫את אפו בהתנשאות של אנין טעם‪ .‬הם ישבו באולם של איגוד האדריכלים של אמריקה‪,‬‬ ‫אולם מרופד בסאטן ומואר בנורות ורודות‪.‬‬ ‫"בחיי שאני לא יודע‪ ",‬אמר לו קיטינג בעליצות‪" .‬אני מחבב אותם‪".‬‬ ‫אלזוורת' טוהי השתתף בכל אחת מפגישות המועצה‪ ,‬אך לא דיבר‪ .‬הוא רק ישב בפינה‬ ‫והאזין‪.‬‬ ‫לילה אחד‪ ,‬בסיומה של הפגישה‪ ,‬צעדו קיטינג וטוהי הביתה ברחובות השקטים‬ ‫והאפלוליים של הווסט סייד‪ .‬הם עצרו לשתות קפה בדיינר עלוב‪" .‬למה לא בדיינר?" שאל‬ ‫טוהי וצחק‪ ,‬כשקיטינג הזכיר לו את כל אותן מסעדות מכובדות שהתפרסמו בזכות‬ ‫הפטרונות של טוהי‪" .‬לפחות כאן אף אחד לא יכיר אותנו‪".‬‬ ‫הוא הפריח טבעת עשן מהסיגריה המצרית שלו אל עבר מודעת פרסומת דהויה של קוקה‬ ‫קולה שהיתה תלויה מעל מושבו‪ ,‬ואז הזמין כריך‪ .‬הוא נגס באנינות בפרוסת מלפפון חמוץ‬ ‫שאמנם לא הרקיבה‪ ,‬אך נראתה קרובה לזה‪ ,‬ואז פנה אל קיטינג‪ .‬בהתחלה לא היתה כל‬ ‫חשיבות לדברים שאמר; זה היה קולו של אלזוורת' טוהי‪ ,‬קול שאין שני לו‪ .‬קיטינג הרגיש‬ ‫שהוא עומד במרכזו של מישור רחב ידיים‪ ,‬תחת כוכבי השמים‪ ,‬מעוגן ושייך‪ ,‬בטוח עצמו‪,‬‬ ‫שלו‪.‬‬ ‫ֵ‬ ‫"טוּב לב‪ ,‬פיטר‪ ",‬לחש לו הקול‪" .‬טוּב לב‪ .‬זה הדיבר הראשון‪ ,‬ואולי גם היחיד‪ .‬בגלל זה‬ ‫נאלצתי לקטול אתמול את המחזה החדש בטור שלי‪ .‬כי חסר בו טוב לב‪ .‬אנחנו צריכים‬ ‫להיות טובי לב‪ ,‬פיטר‪ ,‬אל כל מי שמסביבנו‪ .‬אנחנו צריכים לקבל ולסלוח; כל אחד מאיתנו‬ ‫זקוק להרבה מחילה‪ .‬אם תלמד לאהוב את כולם‪ ,‬את הענווים ואת השפלים‪ ,‬יאהבו כולם גם‬ ‫את השפל שבך‪ .‬ואז נמצא באמת את השוויון האוניברסלי‪ ,‬את השלום ואת האחווה‪ .‬עולם‬ ‫חדש‪ ,‬פיטר‪ ...‬עולם חדש ונפלא‪"...‬‬

‫‪9‬‬ ‫אלזוורת' מונקטון טוהי היה בן שבע כשכיוון את צינור המים אל ג'וני סטוקס שעבר ליד‬ ‫המדשאה של משפחת טוהי‪ ,‬לבוש בחליפה היפה ביותר שלו‪ .‬אמו של ג'וני היתה ענייה‬ ‫מאוד‪ ,‬וג'וני חיכה לחליפה הזאת שנה וחצי‪ .‬אלזוורת' לא התחבא ולא התגנב‪ ,‬הוא פעל‬ ‫בגלוי ובכוונה תחילה‪ :‬הוא ניגש אל הברז‪ ,‬פתח אותו‪ ,‬עמד במרכז המדשאה וכיוון את‬ ‫הצינור אל ג'וני במיומנות ובדיוק רב‪ .‬אמו של ג'וני צעדה רק כמה צעדים מאחורי בנה‪,‬‬ ‫ואילו אמו ואביו שלו‪ ,‬וגם הכומר האורח‪ ,‬עמדו בטווח ראייה‪ ,‬על המרפסת של משפחת‬ ‫טוהי‪ .‬ג'וני סטוקס היה ילד פיקח עם גומות חן ותלתלים זהובים; אנשים תמיד היו מפנים‬ ‫את ראשיהם להביט בג'וני סטוקס‪ .‬איש לא פנה מעולם להביט באלזוורת' טוהי‪.‬‬ ‫המבוגרים היו כל כך המומים שרגעים ארוכים איש לא עצר בעדו‪ .‬אלזוורת' השעין את‬ ‫גופו הקטן והרזה על הרטט האלים של הצינור שבידיו‪ ,‬ולא הניח לו לנטוש את מטרתו עד‬ ‫שהשביע את רצונו; רק אז הפיל אותו מידיו ופסע שני צעדים לכיוון המרפסת‪ .‬המים שרקו‬ ‫בעשב‪ .‬הוא עמד בציפייה‪ ,‬בראש מורם‪ ,‬ונכנע לעונש‪ .‬העונש היה בא מידיו של ג'וני‪,‬‬ ‫אילולא תפסה גברת סטוקס את בנה והחזיקה אותו‪ .‬אלזוורת' לא פנה אל בני משפחת‬ ‫סטוקס מאחוריו‪ ,‬אבל הישיר מבט אל אמו ואל הכומר ואמר לאיטו ובקול ברור‪" :‬ג'וני הוא‬ ‫בריון מלוכלך שמרביץ לכל הילדים בבית הספר‪ ".‬זה היה נכון‪.‬‬ ‫סוגיית העונש עוררה שאלות מוסריות‪ .‬היה קשה להעניש את אלזוורת'‪ ,‬בשל גופו‬ ‫השברירי ובריאותו הלקויה; חוץ מזה‪ ,‬היה בכך טעם לפגם‪ :‬הילד הקריב את עצמו כדי‬ ‫לנקום על עוול ועשה זאת באומץ‪ ,‬קבל עם ועדה‪ ,‬תוך התעלמות מחולשתו הפיזית;‬ ‫משום־מה‪ ,‬הוא הצטייר כקדוש מעונה‪ .‬אלזוורת' לא אמר זאת‪ :‬הוא לא אמר מילה נוספת‪,‬‬ ‫אבל אמו אמרה זאת במקומו‪ .‬הכומר נטה להסכים איתה‪ .‬אלזוורת' נשלח לחדרו בלי ארוחת‬ ‫ערב‪ .‬הוא לא התלונן‪ .‬הוא נשאר בחדר בהכנעה וסירב לאכול את האוכל שאמו הגניבה לו‬ ‫מאוחר בלילה‪ ,‬בניגוד להוראה של בעלה‪ .‬מר טוהי התעקש לשלם לגברת סטוקס עבור‬ ‫החליפה של ג'וני‪ .‬גברת טוהי הניחה לו לעשות את זה‪ ,‬אבל חרקה שיניים; היא לא חיבבה‬ ‫את גברת סטוקס‪.‬‬ ‫אביו של אלזוורת' ניהל את הסניף הבוסטוני של רשת ארצית של חנויות נעליים‪ .‬הוא‬ ‫הרוויח משכורת צנועה ונוחה והיה בעליו של בית צנוע ונוח בפרוור חסר ייחוד של בוסטון‪.‬‬ ‫כל חייו הצטער‪ ,‬בלבו פנימה‪ ,‬על שלא היה לו עסק משלו‪ .‬אבל הוא היה אדם שקט‪ ,‬בעל‬

‫מצפון וחסר דמיון‪ ,‬ונישואיו בגיל צעיר חיסלו את כל שאיפותיו‪ .‬אמו של אלזוורת' היתה‬ ‫אישה רזה וחסרת מנוחה‪ .‬במשך תשע שנים אימצה וזנחה חמש דתות‪ .‬תווי פניה העדינים‬ ‫שיוו לה יופי‪ ,‬אבל רק לכמה שנים מחייה‪ ,‬כשהיתה בשיא פריחתה‪ ,‬לא לפני כן וגם לא‬ ‫אחרי כן‪ .‬אלזוורת' היה האליל שלה‪ .‬אחותו הלן‪ ,‬המבוגרת ממנו בחמש שנים‪ ,‬היתה ילדה‬ ‫נוחת מזג אבל חסרת ייחוד‪ .‬היא לא ניחנה ביופי‪ ,‬אבל היתה בריאה ונעימה לבריות‪.‬‬ ‫אלזוורת'‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬נולד חולני‪ .‬אמו העריצה אותו מהרגע שהרופא קבע שהתינוק לא‬ ‫יאריך ימים; ההכרה בגדלות הנפש שלה‪ ,‬על האהבה שרחשה ליצור חלש ונחות כל כך‪,‬‬ ‫העצימה את שיעור קומתה הרוחנית בעיני עצמה‪ .‬ככל שהתכער התינוק אלזוורת'‪ ,‬כן גדלה‬ ‫אהבתה אליו‪ .‬היא היתה כמעט מאוכזבת כשנשאר בחיים ואפילו לא הפך לנכה של ממש‪.‬‬ ‫היא מצאה עניין מועט בלבד בהלן‪ ,‬שכן לא היתה שום הקרבה באהבה להלן‪ .‬הילדה היתה‬ ‫כל כך הרבה יותר ראויה לאהבה‪ ,‬עד שהיה נדמה כי מן הראוי לשלול אותה ממנה‪.‬‬ ‫מר טוהי‪ ,‬מסיבות שלא היה יכול להסביר‪ ,‬לא ממש אהב את בנו‪ .‬אבל אלזוורת' היה‬ ‫למעשה השליט בבית‪ ,‬וזאת מתוך הסכמה שבשתיקה מצד שני ההורים — אף שאביו מעולם‬ ‫לא הבין את הסיבה להסכמתו שלו‪.‬‬ ‫בערבים‪ ,‬לאור המנורה שבסלון ביתם‪ ,‬היתה גברת טוהי פותחת ואומרת בקול מתוח‬ ‫וקורא תיגר‪ ,‬כועס ומובס מראש‪" :‬הוראס‪ ,‬אני רוצה אופניים‪ .‬אלזוורת' צריך אופניים‪ .‬לכל‬ ‫הילדים בגילו יש אופניים‪ .‬וילי לוֹ ֶבט קיבל זוג חדש לפני כמה ימים‪ .‬הוראס‪ ,‬אני רוצה‬ ‫אופניים בשביל אלזוורת'‪".‬‬ ‫"לא עכשיו‪ ,‬מרי‪ ",‬היה מר טוהי עונה בעייפות‪" .‬אולי בקיץ הבא‪ ...‬כרגע אנחנו לא‬ ‫יכולים להרשות לעצמנו‪"...‬‬ ‫גברת טוהי היתה מתווכחת‪ ,‬עד שקולה היה מתגבר לצווחה‪.‬‬ ‫"אמא‪ ,‬בשביל מה?" היה שואל אלזוורת' בקול רך‪ ,‬עשיר וצלול‪ ,‬נמוך יותר מקולותיהם‬ ‫של הוריו‪ ,‬ובכל זאת‪ ,‬מאפיל עליהם‪ ,‬מצווה‪ ,‬ובאורח מוזר גם משכנע‪" .‬יש הרבה דברים‬ ‫שאנחנו צריכים יותר מאופניים‪ .‬מה אכפת לך מווילי לובט? אני לא אוהב את וילי‪ .‬וילי‬ ‫טיפש‪ .‬וילי יכול להרשות לעצמו‪ ,‬כי לאבא שלו יש חנות‪ .‬אבא שלו רברבן‪ .‬אני לא רוצה‬ ‫אופניים‪".‬‬ ‫כל מילה היתה אמת‪ ,‬אלזוורת' באמת לא רצה אופניים‪ .‬אבל מר טוהי נעץ בו מבט מוזר‬ ‫ותהה מה דירבן אותו לומר את הדברים‪ .‬הוא ראה את עיניו של בנו מביטות בו חלולות‬ ‫מאחורי משקפיו הקטנים‪ .‬הן לא הפגינו מתיקות ראוותנית‪ .‬הן לא היו נוזפות וגם לא‬ ‫שונאות; הן היו חלולות‪ .‬מר טוהי הרגיש שהוא צריך להיות אסיר תודה על ההבנה שגילה‬ ‫בנו‪ ,‬ובסתר לבו כעס על שהילד העיר את אותה הערה על החנות הפרטית‪.‬‬ ‫אלזוורת' לא קיבל אופניים‪ .‬אבל בבית התייחסו אליו בתשומת לב אדיבה וביראת כבוד —‬ ‫אפופות רכוּ ת ורגשות אשמה מצד אמו‪ ,‬ואי־נוחות וחשדנות מצד אביו‪ .‬מר טוהי היה מוכן‬ ‫לעשות הכול ובלבד שלא ייאלץ לשוחח עם אלזוורת'‪ ,‬אף שבה־בעת הרגיש מטופש וכעס‬ ‫על עצמו בגלל פחדיו‪.‬‬ ‫"הוראס‪ ,‬אני רוצה חליפה חדשה‪ .‬חליפה חדשה לאלזוורת'‪ .‬ראיתי היום חליפה בחנות‬

‫וחשבתי‪"...‬‬ ‫"אמא‪ ,‬יש לי ארבע חליפות‪ .‬בשביל מה אני צריך עוד אחת? אני לא רוצה להיראות‬ ‫טיפשי כמו פאט נוּ נאן‪ ,‬שמחליף בגדים כל יום‪ .‬זה בגלל שלאבא שלו יש גלידרייה‪ .‬פאט‬ ‫מתגנדר כמו ילדה‪ .‬אני לא רוצה להיות ילדה מפונקת‪".‬‬ ‫אלזוורת' עוד יהיה קדוש‪ ,‬היתה גברת טוהי אומרת לעצמה‪ ,‬מאושרת ומפוחדת גם יחד‪:‬‬ ‫הוא לא מתעניין בדברים חומריים; ממש לא‪ .‬וזה היה נכון‪ .‬אלזוורת' לא התעניין בכלל‬ ‫בדברים חומריים‪.‬‬ ‫הוא היה נער רזה וחיוור‪ ,‬עם מערכת עיכול בעייתית‪ .‬אמו נאלצה להשגיח תמיד על‬ ‫התזונה שלו‪ ,‬וכן על ההצטננויות הרבות שתקפו אותו‪ .‬הקול המהדהד שהפיק גופו החלש‬ ‫עורר תדהמה‪ .‬הוא שר במקהלה‪ ,‬שבה לא היו לו מתחרים‪ .‬בבית הספר היה תלמיד למופת‪.‬‬ ‫הוא תמיד הכין שיעורים‪ ,‬מחברותיו היו מסודרות מאין כמותן וציפורניו נקיות‪ .‬הוא אהב‬ ‫את לימודי הדת ביום ראשון והעדיף קריאה על ספורט‪ ,‬שבו לא היה לו שום סיכוי להצליח‪.‬‬ ‫הוא לא הצטיין במתמטיקה — מקצוע ששנא — אבל הצטיין בהיסטוריה‪ ,‬באנגלית באזרחות‬ ‫ובכתיבה תמה‪ .‬ולאחר מכן גם בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה‪.‬‬ ‫הוא למד בשקידה ובקפדנות‪ .‬הוא לא היה כמו ג'וני סטוקס‪ ,‬שמעולם לא הקשיב בכיתה‪,‬‬ ‫ולעתים רחוקות פתח ספר בבית‪ ,‬אבל ידע כמעט כל דבר לפני שהמורה הסבירה אותו‪.‬‬ ‫הלימודים היו כמעט טבעיים לג'וני‪ ,‬כמו כל דבר אחר אצלו‪ :‬כמו אגרופיו הקטנים וגופו‬ ‫הבריא ויפי מראהו וחיוניותו השופעת‪ .‬אבל ג'וני תמיד עשה את המזעזע והבלתי צפוי;‬ ‫ואלזוורת' עשה תמיד את הצפוי‪ ,‬טוב יותר מכל אדם אחר‪ .‬כשהגיעו לכתיבת חיבורים‪ ,‬היה‬ ‫ג'וני מדהים את כולם ומציג מהפכנות מבריקה‪ .‬כשנתבקשו לכתוב בנושא "בית הספר —‬ ‫תור הזהב"‪ ,‬הגיש ג'וני חיבור למופת‪ ,‬ובו שטח את הסיבות לשנאתו העזה לבית הספר‪.‬‬ ‫אלזוורת' הגיש פרוזה חרוזה על ימי תהילתו של בית הספר‪ ,‬והשיר שלו הודפס בעיתון‬ ‫המקומי‪.‬‬ ‫חוץ מזה‪ ,‬הביס אלזוורת' את ג'וני בכל מה שקשור לשמות ולתאריכים; זיכרונו של‬ ‫אלזוורת' היה כמו בטון נוזלי‪ :‬הוא שמר בתוכו כל דבר שנפל פנימה‪ .‬ג'וני היה כמו גייזר‬ ‫מתפרץ; ואילו אלזוורת' היה ספוג‪.‬‬ ‫הילדים קראו לו "אלזי טוהי"‪ .‬בדרך כלל הניחו לו לעשות כרצונו ונמנעו מלבוא עמו‬ ‫במגע‪ ,‬אם כי לא בגלוי‪ .‬הם פשוט לא יכלו לעמוד על טיבו‪ .‬הוא שמח לעזור כשהיו זקוקים‬ ‫לעזרה עם השיעורים שלהם; לשונו היתה חדה ושנונה‪ ,‬והוא היה יכול להרוס כל ילד בכינוי‬ ‫פוגעני שהיה מדביק לו; הוא צייר קריקטורות הרסניות על גדרות; היו בו כל הסימנים של‬ ‫ילד מפונק ורכרוכי‪ ,‬אבל משום־מה איש לא סיווג אותו ככזה‪ .‬הביטחון העצמי שלו היה‬ ‫מופרז‪ ,‬והוא רחש לכולם בוז מתוחכם ושקט‪ .‬הוא לא פחד משום דבר‪.‬‬ ‫הוא היה מסוגל לגשת אל הנערים החזקים ביותר‪ ,‬באמצע הרחוב‪ ,‬ולהצהיר קבל עם ועדה‪,‬‬ ‫בקול צלול ובלי כעס — אף אחד לא ראה מעודו את אלזוורת' טוהי כועס — "לג'וני סטוקס‬ ‫יש טלאי על התחת‪ .‬ג'וני סטוקס גר בדירה שכורה‪ .‬וילי לובט אידיוט‪ .‬פאט נונאן אוכל‬ ‫דגים‪ ".‬כיוון שאלזוורת' הרכיב משקפיים‪ ,‬אף אחד מהילדים לא הכה אותו‪ ,‬לא ג'וני ולא אף‬

‫אחד אחר‪.‬‬ ‫הוא לא היה יכול להשתתף במשחקי כדור‪ ,‬אבל במקום להרגיש מתוסכל או מבויש כמו‬ ‫שאר הילדים החולניים‪ ,‬התפאר בכך‪ .‬ספורט היה בעיניו וולגרי‪ ,‬והוא לא התבייש לומר‬ ‫זאת‪ :‬המוח חזק הרבה יותר מהשריר‪ ,‬אמר‪ .‬והוא האמין בזה‪.‬‬ ‫לא היו לו חברים קרובים‪ .‬הוא נחשב חסר פניות ונקי כפיים‪ .‬אמו היתה גאה מאוד בשני‬ ‫מקרים שאירעו בילדותו‪:‬‬ ‫דריפי מוּ ן‪,‬‬ ‫ּ‬ ‫וילי לובט הפופולרי והעשיר ערך מסיבת יום הולדת בדיוק ביום ההולדת של‬ ‫דריפי‪ ,‬למעט‬ ‫ּ‬ ‫בנה של תופרת אלמנה וילד בכיין וזב חוטם‪ .‬אף אחד לא נענה להזמנה של‬ ‫ילדים שמעולם לא הוזמנו לשום מקום‪ .‬מבין אלה שהוזמנו לשתי המסיבות‪ ,‬היה אלזוורת'‬ ‫דריפי מוּ ן — מסיבה‬ ‫ּ‬ ‫טוהי היחיד שדחה את הזמנתו של וילי לובט והלך למסיבה של‬ ‫אומללה שכלל לא ציפה ליהנות בה‪ .‬אויביו של וילי לובט התגרו בו ולעגו לו חודשים‬ ‫דריפי מוּ ן על פניו‪.‬‬ ‫ּ‬ ‫רבים‪ ,‬רק משום שאלזי טוהי העדיף את‬ ‫אשר לתקרית השנייה‪ ,‬פאט נונאן הציע לאלזוורת' שקית של סוכריות ג'לי בתמורה‬ ‫להצצה חשאית במבחן שלו‪ .‬אלזוורת' לקח את הסוכריות והרשה לפאט להעתיק מהמבחן‬ ‫שלו‪ .‬שבוע לאחר מכן ניגש אלזוורת' אל המורה‪ ,‬הניח על שולחנו את כל הסוכריות שקיבל‬ ‫— הוא לא נגע אפילו באחת — והודה בפשע בלי לנקוב בשמו של שותפו למעשה‪ .‬כל‬ ‫מאמצי המורה לחלץ את השם מפיו עלו בתוהו‪ .‬אלזוורת' שתק‪ ,‬ורק הסביר כי שותפו‬ ‫למעשה הוא אחד התלמידים הטובים ביותר‪ ,‬כך שאינו יכול להקריב את הישגיו של הילד‬ ‫על מזבח מצפונו‪ .‬הוא היה היחיד שנענש — הוא נאלץ לשבת בריתוק שעתיים אחרי סיום‬ ‫הלימודים‪ .‬ואז המורה ויתרה והשאירה את הציונים כמות שהם‪ .‬אך מאותו רגע הוטל חשד‬ ‫על ג'וני סטוקס‪ ,‬פאט נונאן וכל התלמידים הטובים בכיתה‪ ,‬פרט לאלזוורת' טוהי‪.‬‬ ‫אלזוורת' היה בן אחת־עשרה כשאמו הלכה לעולמה‪ .‬דודה אדליין‪ ,‬אחותו הרווקה של‬ ‫אביו‪ ,‬באה לגור איתם ולנהל את בית משפחת טוהי‪ .‬דודה אדליין היתה אישה גבוהה ויעילה‬ ‫מאוד‪ ,‬שהיה אפשר להצמיד לה את המילה "סוסה" לצד מילים כמו "שכל ישר" ו"פרצוף"‪.‬‬ ‫כל חייה הצטערה‪ ,‬צער כבוש‪ ,‬שמעולם לא הצליחה לעורר רגשות רומנטיים‪ .‬הלן הפכה‬ ‫כשד שנשלח מן התופת‪ .‬אבל אלזוורת' לא‬ ‫מיד לילדה האהובה עליה‪ .‬את אלזוורת' ראתה ֵ‬ ‫סטה‪ ,‬אף לא לרגע‪ ,‬מיחסו האדיב כלפי דודה אדליין‪ .‬הוא זינק להרים כל ממחטה שהפילה‬ ‫והציע לה כיסא כשקיבלה אורחים — במיוחד גברים‪ .‬ביום ולנטיין היה שולח לה פרחים‬ ‫עטופים בנייר תחרה‪ ,‬ניצני ורדים ושירי אהבה‪ .‬הוא שר לה את "אדליין המתוקה" בקולו‬ ‫המתנגן‪" .‬אתה תולעת‪ ,‬אלזי‪ ",‬אמרה לו פעם‪" .‬אתה ניזון מפצעים של אחרים‪".‬‬ ‫"אז אף פעם לא אגווע ברעב‪ ",‬ענה לה‪ .‬כעבור זמן־מה הגיעו שניהם להסכמה על הפרדת‬ ‫כוחות‪ .‬היא הניחה לאלזוורת' להתבגר כראות עיניו‪.‬‬ ‫בתיכון נעשה אלזוורת' יקיר העיר — הנואם הכוכב‪ .‬במשך שנים‪ ,‬כשרצו להתייחס בבית‬ ‫הספר לנואם מחונן‪ ,‬היו אומרים עליו שהוא "טוהי"‪ .‬הוא זכה בכל תחרות‪ .‬אחר כך היה‬ ‫הקהל מדבר רבות על "הילד היפה"‪ ,‬ואיש לא זכר את הדמות הקטנה והאומללה‪ ,‬עם החזה‬

‫השקוע‪ ,‬הרגליים העקומות והמשקפיים; הם זכרו רק את קולו‪ .‬הוא זכה בכל ויכוח‪ .‬הוא ידע‬ ‫להוכיח כל טענה‪ .‬פעם‪ ,‬אחרי שהביס את וילי לובט בוויכוח על "העט חזק מהחרב"‪ ,‬איתגר‬ ‫את וילי להפוך את עמדותיהם‪ ,‬תקף את העמדה שהציג קודם לכן וזכה בשנית‪.‬‬ ‫עד שמלאו לו שש־עשרה שנה חש אלזוורת' שהוא רוצה להיות כומר‪ .‬הוא הרבה לחשוב‬ ‫על הדת‪ .‬הוא דיבר על אלוהים ועל הרוח וקרא בהרחבה על הנושא‪ .‬הוא קרא יותר על דברי‬ ‫ימי הכנסייה מאשר על עיקרי האמונה‪ .‬באחד מנאומיו הגדולים ביותר הוא הביא את הקהל‬ ‫י־ה ָּמה י ְִיר ׁשוּ ָא ֶרץ"‪.‬‬ ‫"א ׁ ְש ֵרי ָה ֲענָ וִ ים ִּכ ֵ‬ ‫לדמעות כשדיבר על ַ‬ ‫בתקופה זו החל לרכוש חברים‪ .‬הוא אהב לדבר על אמונה ומצא את מי שאהבו להקשיב‪.‬‬ ‫ועם זאת גילה שהבחורים החזקים‪ ,‬הפיקחים והמוכשרים ביותר בכיתתו אינם רואים כל‬ ‫צורך להקשיב‪ ,‬אינם רואים כל צורך בו עצמו‪ .‬רק הסובלים והאומללים היו באים אליו‪.‬‬ ‫דריפי מוּ ן החל לעקוב אחריו במסירות‪ ,‬כמו כלב אחר בעליו‪ .‬בילי וילסון איבד את אמו‬ ‫ּ‬ ‫והיה בא בערבים לבית טוהי כדי לשבת עם אלזוורת' על המרפסת‪ .‬הוא היה מקשיב בלי‬ ‫לומר דבר‪ ,‬רועד מדי פעם‪ ,‬ועיניו פקוחות לרווחה‪ ,‬יבשות ומתחננות‪ .‬סקיני דיקס לקה‬ ‫בשיתוק ילדים והיה שוכב במיטה‪ ,‬צופה בפינת הרחוב מבעד לחלון‪ ,‬מחכה לאלזוורת'‪.‬‬ ‫ראסטי ֵהייזלטון נכשל בבחינות‪ .‬הוא ישב ובכה שעות ארוכות‪ ,‬וידו הקרירה והיציבה של‬ ‫אלזוורת' על כתפו‪ .‬לא ברור אם הם שגילו את אלזוורת' או שאלזוורת' הוא שגילה אותם‪.‬‬ ‫התופעה נראתה כאחד מחוקי הטבע‪ :‬כשם שהטבע אינו מרשה ריקנות‪ ,‬כך נמשכו זה אל זה‬ ‫הכאב ואלזוורת' טוהי‪ .‬קולו היפה והעשיר היה מהדהד באוזניהם‪" :‬זה טוב לסבול‪ .‬אל‬ ‫תתלוננו‪ .‬תסבלו‪ ,‬תרכינו ראש‪ ,‬תשלימו עם המציאות ותודו לאלוהים שהוא בחר בכם‬ ‫לסבול‪ .‬כי הסבל יעשה אתכם טובים יותר מכל אותם צוחקים ומאושרים‪ .‬אם אתם לא‬ ‫מבינים את זה‪ ,‬גם אל תנסו להבין‪ .‬כל דבר רע בא מן השכל‪ ,‬כי השכל שואל יותר מדי‬ ‫שאלות‪ .‬הברכה היא באמונה‪ ,‬לא בהבנה‪ .‬אז אם קיבלתם ציונים טובים‪ ,‬תשמחו‪ .‬זה אומר‬ ‫שאתם טובים יותר מכל הנערים החכמים שחושבים יותר מדי‪".‬‬ ‫אנשים אמרו שזה נוגע ללב לראות איך חבריו של אלזוורת' דבקים בו‪ .‬לאחר שהתרגלו‬ ‫אליו‪ ,‬כבר לא יכלו להתקיים בלעדיו‪ .‬ממש כמו התמכרות לסמים‪.‬‬ ‫אלזוורת' היה בן חמש־עשרה כשהפתיע את המורה ללימודי קודש בשאלה מוזרה‪ .‬המורה‬ ‫ל־העוֹ ָלם ו ְִה ׁ ְש ִחית ֶאת־נַ ְפ ׁשוֹ ‪".‬‬ ‫ת־כ ָ‬ ‫"כי מַה־ ּיוֹ ִעיל ָה ָא ָדם ׁ ֶש ּי ְִקנֶ ה ֶא ָּ‬ ‫התעמק בהסבר הפסוק‪ִּ ,‬‬ ‫אלזוורת' שאל‪" ,‬אז כדי להיות עשיר באמת‪ ,‬אדם צריך לאסוף נשמות?" המורה רצה לשאול‬ ‫אותו למה הוא מתכוון‪ ,‬לכל הרוחות‪ ,‬אבל שלט ברוחו ושאל למה הוא מתכוון‪ .‬אלזוורת'‬ ‫סירב להסביר‪.‬‬ ‫בגיל שש־עשרה איבד אלזוורת' עניין בדת‪ .‬הוא גילה את הסוציאליזם‪ .‬המעבר הזה הכה‬ ‫בהלם את דודה אדליין‪" .‬קודם כול‪ ,‬זה חילול הקודש‪ ,‬וזה שטויות‪ ",‬היא אמרה‪" .‬וחוץ מזה‪,‬‬ ‫אלזי‪ ,‬אני מתפלאת עליך‪ֲ .‬ענִ ֵ ּיי ָהרוּ ַח‪ ,‬כן‪ ,‬זה בהחלט יפה‪ ,‬אבל סתם עניים? זה לא מעורר‬ ‫כבוד‪ ,‬ממש לא‪ .‬זה לא הולם אותך‪ .‬אתה לא נוצרת כדי לעשות צרות גדולות; אולי רק‬ ‫צרות קטנות‪ .‬משהו פה לא בסדר‪ ,‬אלזי‪ .‬זה פשוט לא מתאים‪ .‬זה לא מתאים לך בכלל‪".‬‬

‫"קודם כול‪ ,‬דודה יקרה‪ ,‬לא קוראים לי אלזי‪ ",‬ענה לה‪" .‬וחוץ מזה את טועה‪".‬‬ ‫נדמה שהשינוי הזה היטיב עם אלזוורת'‪ .‬הוא לא נעשה קנאי‪ .‬להפך‪ ,‬הוא נעשה עדין‬ ‫יותר‪ ,‬מתון ושקט‪ .‬הוא החל להתחשב יותר באחרים‪ .‬נדמה שמישהו נטל את העוקץ‬ ‫מאישיותו והעניק לו ביטחון חדש‪ .‬הסובבים אותו החלו לחבב אותו‪ .‬דודה אדליין הפסיקה‬ ‫לדאוג‪ .‬שום דבר מוחשי לא צמח לכאורה מהעיסוק שלו בתיאוריות מהפכניות‪ .‬הוא לא‬ ‫הצטרף למפלגה פוליטית‪ .‬הוא קרא הרבה מאוד והשתתף בכמה מפגשים מפוקפקים‪ ,‬שבהם‬ ‫גם נאם פעם או פעמיים‪ ,‬לא בהצלחה יתרה‪ .‬אבל רוב הזמן ישב בפינה‪ ,‬הקשיב‪ ,‬התבונן‬ ‫וחשב‪.‬‬ ‫אלזוורת' התקבל להרווארד‪ .‬אמו הורישה לו בצוואתה את דמי ביטוח החיים שלה במיוחד‬ ‫למטרה הזו‪ .‬גם בהרווארד זכה לשבחים מפליגים‪ .‬הוא למד היסטוריה כמקצוע ראשי‪ .‬דודה‬ ‫אדליין ציפתה לראות אותו מתמחה בכלכלה או בסוציולוגיה‪ .‬בתוך תוכה חששה שיבחר‬ ‫להיות עובד סוציאלי‪ .‬אבל לא כך היה‪ .‬הוא שקע כל כולו בספרות ובאמנות‪ .‬העיסוק החדש‬ ‫הזה בילבל אותה‪ :‬הוא מעולם לא נטה לכיוון הזה‪" .‬אתה לא אמן‪ ,‬אלזי‪ ",‬אמרה‪" .‬זה לא‬ ‫מתאים לך‪".‬‬ ‫"את טועה‪ ,‬דודה‪ ",‬השיב לה‪.‬‬ ‫היחסים של אלזוורת' עם חבריו הסטודנטים היו מהישגיו החריגים ביותר בהרווארד‪ .‬הם‬ ‫קיבלו אותו‪ .‬כשהיה בחברת היורשים הצעירים של המשפחות המיוחסות ביותר‪ ,‬הוא לא‬ ‫הסתיר את הרקע הצנוע שלו‪ ,‬אלא הגזים בו‪ .‬הוא לא סיפר להם שאביו היה מנהל חנות‬ ‫נעליים; הוא אמר שאביו היה סנדלר‪ ,‬ובדבריו לא היו לא מרירות ולא התרסה‪ ,‬וגם לא‬ ‫שחצנות פרולטרית; הוא אמר את הדברים כאילו התבדח על חשבונו‪ ,‬ואם היו מביטים עמוק‬ ‫לתוך חיוכו — גם על חשבונם‪ .‬הוא התנהג כמו סנוב‪ ,‬אבל לא בוטה מדי‪ ,‬אלא סנוב טבעי‪,‬‬ ‫תמים‪ ,‬שמשתדל להמעיט בסנוביות שלו‪ .‬הוא היה מנומס‪ ,‬לא כאחד שמבקש טובות‪ ,‬אלא‬ ‫כמי שמחלק אותן‪ .‬הגישה שלו היתה מידבקת‪ .‬אנשים לא תמהו על הסיבות לעליונות שלו;‬ ‫הם ראו בה דבר מובן מאליו‪ .‬בתחילה זה היה משעשע‪ ,‬לקבל לחברתם את "מונק" טוהי;‬ ‫אלא שאז זה נהפך לסמל מעמד‪ ,‬לסימן לקדמה‪ .‬אם היה בכך ניצחון‪ ,‬אלזוורת' לא נראה‬ ‫כמי שחש בזה; הוא לא נראה כמי שאכפת לו‪ .‬בין כל הצעירים הבוסריים הוא היה מתהלך‬ ‫בביטחון של אדם שכל עתידו מתוכנן‪ ,‬עד לפרטי פרטים‪ ,‬כאילו לא נותר לו אלא לשעשע‬ ‫את עצמו בכל התקריות הקטנות שאירעו לו בדרכו אל המטרה‪ .‬חיוכו היה טמיר‪ ,‬נעול‪ ,‬כמו‬ ‫חיוך של חנווני שסופר את רווחיו — אף שלכאורה לא קרה שום דבר מיוחד‪.‬‬ ‫הוא לא דיבר על אלוהים ועל האצילות שבסבל‪ .‬הוא דיבר על ההמונים‪ .‬הוא היה מוכיח‬ ‫לקהל המרותק‪ ,‬במפגשים שנמשכו עד אור הבוקר‪ ,‬שהדת מולידה אנוכיות‪ ,‬שהדת מדגישה‬ ‫יתר על המידה את חשיבותה של רוח האדם; שהדת מטיפה רק לדבר אחד‪ :‬לגאולת נשמתו‬ ‫של הפרט‪.‬‬ ‫"כדי להתעלות על כל אלה‪ ",‬אמר אלזוורת' טוהי‪" ,‬חייב האדם להיות נכון לבצע את‬ ‫הפשעים הגרועים ביותר למען אחיו‪ .‬עינוי הבשר הוא לא־כלום‪ .‬עינוי הנפש הוא המעלה‬ ‫היחידה‪ .‬אתם חושבים שאתם אוהבים את כל האנושות? אתם לא יודעים דבר על אהבה‪.‬‬

‫אתם תורמים שני דולר לקרן שביתה וחושבים שיצאתם ידי חובתכם? טיפשים שכמותכם!‬ ‫המתנות שלכם לא שוות אגורה‪ ,‬אלא אם כן הן המתנות היקרות ביותר שתוכלו להעניק‪.‬‬ ‫הקריבו את נשמתכם‪ַ .‬לשקר? כן‪ ,‬אם אחרים מאמינים בו‪ .‬למרמה? כן‪ ,‬אם אחרים זקוקים‬ ‫לה‪ .‬לנוכלות ולפשע? כן! לכל השפל והנקלה ביותר בעיניכם‪ .‬כי רק כשתבוזו לאגו הקטן‬ ‫והיקר שלכם‪ ,‬רק אז תשיגו את שלום האמת שבחוסר האנוכיות‪ ,‬את התמזגות הנפש שלכם‬ ‫ברוח הקולקטיבית של האנושות‪ .‬אין מקום לאהבת הזולת בתוך החור הצר‪ ,‬הקמצן והצפוף‬ ‫של האגו הפרטי‪ .‬כדי להתמלא‪ ,‬עליכם להתרוקן‪'ָ .‬הא ֵֹהב ֶאת־נַ ְפ ׁשוֹ יְ ַא ְּב ֶד ָּנה וְ ַה ּשׂ נֵ א ֶאת־נַ ְפ ׁשוֹ‬ ‫ָּבעוֹ ָלם ַה ֶ ּזה יִ נְ ְצ ֶר ָה ְל ַח ֵ ּיי נֶ ַצח‪ '.‬סוחרי האופיום של הכנסייה עלו כאן על משהו‪ ,‬אבל הם לא‬ ‫יודעים על מה‪ .‬הקרבה עצמית? כן‪ ,‬ידידי‪ ,‬בהחלט‪ .‬אבל איש אינו מוותר על דבר כשהוא‬ ‫שומר על עצמו טהור וזך‪ .‬הקורבן מצריך גם את הרס הנשמה — אה‪ ,‬אבל מה אני מדבר? כי‬ ‫דברים שכאלה רק גיבורים יכולים להבין — ולהשיג‪".‬‬ ‫הוא לא זכה להצלחה רבה בקרב הנערים העניים שפילסו את דרכם באוניברסיטה בעבודה‬ ‫קשה‪ .‬הוא קנה לעצמו קהל חסידים בקרב היורשים הצעירים‪ ,‬המיליונרים דור שני ושלישי‪.‬‬ ‫הוא הציע להם משימה שחשו עצמם מוכשרים לבצע‪.‬‬ ‫הוא סיים את לימודיו בהצטיינות‪ .‬כשהגיע לניו יורק‪ ,‬כבר רכש לעצמו מוניטין‪ .‬השמועות‬ ‫שדלפו במהירות מהרווארד סיפרו על אדם יוצא דופן בשם אלזוורת' טוהי‪ .‬כמה מן‬ ‫האינטלקטואלים הבולטים וכמה מן העשירים המופלגים שמעו את השמועות אבל שכחו את‬ ‫מה ששמעו‪ .‬עם זאת‪ ,‬הם זכרו את השם‪ .‬הוא נותר חקוק במוחם‪ ,‬ולצדו מילים סתומות כמו‬ ‫שכל חריף‪ ,‬אומץ לב ואידיאלים‪.‬‬ ‫אנשים החלו נמשכים לאלזוורת' טוהי; אנשים מהסוג הנכון‪ ,‬שמצאו בו מענה רוחני‪.‬‬ ‫אנשים מהסוג האחר לא באו; נדמה שחוש פנימי הנחה אליו את מי שצריך‪ .‬וכשמישהו ציין‬ ‫את נאמנותם של חסידי טוהי — חוג נאמנים שלא היו לו לא תואר‪ ,‬לא תוכנית ולא ארגון‪,‬‬ ‫ושבכל זאת נקרא חוג "חסידים" למן ההתחלה — מיד היה יריב קנאי מעיר‪" :‬טוהי מושך‬ ‫אליו את הנדבקים‪ .‬אתם יודעים מהם שני הדברים שנדבקים הכי טוב לסוליות הנעליים‪ :‬בוץ‬ ‫ודבק‪ ".‬טוהי שמע את ההערה‪ ,‬משך בכתפיו‪ ,‬חייך ואמר‪" :‬אה‪ ,‬זה לא מדויק‪ ,‬יש עוד דברים‬ ‫דביקים‪ :‬גבס‪ ,‬עלוקות‪ ,‬סוכריות טופי‪ ,‬גרביים לחים‪ ,‬גומי וטפיוקה‪ ".‬וכשהתרחק‪ ,‬הוסיף‬ ‫מעבר לכתפו‪ ,‬בלי חיוך‪" :‬וגם מלט‪".‬‬ ‫את התואר השני השלים באוניברסיטת ניו יורק‪ .‬הוא כתב תזה על "דפוסים קולקטיביים‬ ‫באדריכלות העירונית של המאה הארבע־עשרה"‪ .‬הוא התפרנס בדרכים שונות ומגוונות‬ ‫מאוד‪ :‬איש לא הצליח לעקוב אחר פעילותו הענֵ פה‪ .‬הוא היה יועץ תעסוקתי באוניברסיטה‪,‬‬ ‫כתב מאמרי ביקורת על ספרים‪ ,‬מחזות‪ ,‬תערוכות אמנות‪ ,‬וגם סתם מאמרים‪ ,‬והרצה הרצאות‬ ‫בפני קהל שומעים קטן ונידח‪ .‬בעבודתו בלטו נטיות מסוימות‪ .‬כשביקר ספרים‪ ,‬הוא נטה‬ ‫לרומנים שעסקו בחיי הכפר‪ ,‬ולא בחיי העיר‪ .‬בממוצעים‪ ,‬ולא במחוננים‪ .‬בחולים‪ ,‬ולא‬ ‫בבריאים‪ .‬להט מיוחד היה שמור אצלו לסיפורים שנכתבו על "האיש הקטן"; "אנושי" היה‬ ‫שם התואר האהוב עליו‪ .‬הוא העדיף תיאורי אופי על פני עלילה ותיאורי נוף על פני תיאורי‬ ‫אופי‪ .‬הוא המליץ על רומנים בלי כל עלילה‪ ,‬ובעיקר בלי גיבור‪.‬‬

‫כיועץ תעסוקתי הוא נחשב הטוב מכולם‪ .‬משרדו הזעיר שבאוניברסיטה הפך למעין תא‬ ‫וידויים לא־רשמי‪ ,‬שבו שטחו בפניו הסטודנטים את הבעיות האקדמיות והאישיות שלהם גם‬ ‫יחד‪ .‬הוא שמח לדון באותה מידה של רצינות ותשומת לב בבחירת המגמה‪ ,‬בפרשיות‬ ‫אהבים‪ ,‬או בבחירת מקצוע לעתיד‪.‬‬ ‫כשנועצו בו בענייני אהבה‪ ,‬המליץ טוהי על כניעה‪ ,‬כשמושא התשוקה היה סמרטוט חביב‪,‬‬ ‫מהסוג שטוב לכמה מסיבות שיכורים — "בוא נהיה מודרנים" — אבל תמך בוויתור‪,‬‬ ‫כשהובעה בפניו תשוקה עמוקה ומלאת רגש — "בוא נהיה בוגרים‪ ".‬כשבא צעיר להתוודות‬ ‫בפניו על הבושה שלאחר חוויה מינית‪ ,‬המליץ לו טוהי להתגבר על זה‪" :‬זה היה טוב‪ ,‬וטוב‬ ‫שהיה‪ .‬יש שני דברים שחובה עלינו להיפטר מהם בשלב מוקדם בחיים‪ :‬מתחושת העליונות‬ ‫האישית ומכבוד מוגזם לאקט המיני‪".‬‬ ‫אנשים שמו לב שרק לעתים רחוקות ייעץ טוהי לסטודנטים ללכת בדרך שבחרו‪" .‬אילו‬ ‫הייתי במקומך‪ ,‬לא הייתי הולך ללמוד משפטים‪ .‬אתה מתוח מדי ומלא להט‪ .‬התמסרות‬ ‫היסטרית לקריירה לא מביאה להצלחה‪ ,‬וגם לא לאושר‪ .‬זה יהיה חכם הרבה יותר לבחור‬ ‫במקצוע שהיחס שלך אליו שקט‪ ,‬מפוקח‪ ,‬ענייני‪ .‬כן‪ ,‬גם אם אתה שונא את זה‪ .‬לפחות זה‬ ‫ישאיר אותך על קרקע המציאות‪" "...‬לא‪ ,‬לא הייתי מייעץ לך להמשיך במוזיקה‪ .‬העובדה‬ ‫שזכית להצלחה בקלות כזאת היא סימן מובהק לכך שהכישרון שלך שטחי בלבד‪ .‬זאת‬ ‫בדיוק הבעיה‪ :‬אתה אוהב את זה‪ .‬אתה לא חושב שזה נימוק ילדותי? ותר על זה‪ .‬כן‪ ,‬גם אם‬ ‫זה כואב"‪" ...‬לא‪ ,‬אני מצטער‪ ,‬הייתי שמח לומר שאני מסכים איתך‪ ,‬אבל זה לא נכון‪.‬‬ ‫כשחשבת על אדריכלות‪ ,‬זו היתה בחירה אנוכית בלבד‪ ,‬נכון? האם חשבת על משהו אחר‬ ‫חוץ מהסיפוק האנוכי שלך? קריירה של אדם חשובה לחברה בכללותה‪ .‬השאלה החשובה‬ ‫היא איפה תביא תועלת רבה יותר לחבריך; לא מה תוכל לקבל מהחברה‪ ,‬אלא מה תוכל‬ ‫להעניק לה‪ .‬ואם אנחנו מדברים על שירות לחברה‪ ,‬אין מקצוע נעלה יותר ממנתח‪ .‬תחשוב‬ ‫על זה‪".‬‬ ‫היו כמה מבני חסותו שהצליחו יפה‪ ,‬לאחר סיום לימודיהם‪ .‬היו גם מי שנכשלו‪ .‬רק אחד‬ ‫התאבד‪ .‬כולם אמרו שאלזוורת' טוהי השפיע עליהם השפעה מבורכת — כי הם מעולם לא‬ ‫שכחו אותו‪ :‬גם כעבור שנים באו לשאול בעצתו בכל בעיה שהטרידה אותם‪ ,‬כתבו לו‪ ,‬דבקו‬ ‫בו‪ .‬הם היו כמו מכונות בלי הנעה עצמית שזקוקות להפעלה של יד חיצונית‪ .‬טוהי מעולם‬ ‫לא היה עסוק מכדי להקדיש להם את תשומת לבו‪.‬‬ ‫חייו היו עמוסים‪ ,‬ציבוריים וחסרי פרטיות‪ ,‬כמו כיכר העיר‪ .‬הוא היה ידיד האנושות‪ ,‬ולא‬ ‫היה לו כל ידיד פרטי משלו‪ .‬אנשים באו אליו; הוא לא התקרב לאיש‪ .‬הוא קיבל את כולם‪.‬‬ ‫מפלה שתיצור‬ ‫חיבתו היתה זהובה‪ ,‬חלקה‪ ,‬כמו משטח ענק של חול‪ .‬לא היתה שום רוח ְ‬ ‫גבעות; החולות נחו דוממים‪ ,‬והשמש זרחה ברום הרקיע‪.‬‬ ‫מתוך הכנסתו הדלה תרם למוסדות רבים‪ .‬מעולם לא הלווה‪ ,‬ולו דולר אחד‪ ,‬לאדם פרטי‪.‬‬ ‫מעולם לא ביקש מחבריו העשירים לסייע לאדם נזקק‪ ,‬אבל קיבל מהם סכומי כסף גדולים‬ ‫שנתרמו למוסדות צדקה‪ ,‬לשיכוני עוני‪ ,‬למרכזי נופש‪ ,‬לבתי מחסה לבנות במצוקה‪ ,‬לבתי‬ ‫ספר לילדים מפגרים‪ .‬הוא היה חבר במועצות המנהלים של כל המוסדות הללו —‬

‫בהתנדבות‪ .‬מוסדות פילנתרופיים ועיתונים רדיקליים נוהלו בידי מגוון של אנשים‪ ,‬אך בין‬ ‫כולם היתה רק חוליה מקשרת אחת‪ ,‬מכנה משותף אחד‪ :‬שמו של אלזוורת' מ' טוהי התנוסס‬ ‫על נייר המכתבים שלהם כמו חברה אלטרואיסטית של אדם אחד‪.‬‬ ‫לנשים לא היה מקום בחייו‪ .‬מין מעולם לא עניין אותו‪ .‬את צרכיו החטופים והנדירים‬ ‫מילא בעזרת נערות צעירות‪ ,‬דקות גזרה‪ ,‬עתירות שדיים וחסרות שכל — מלצריות‬ ‫מצחקקות‪ ,‬מניקוריסטיות עילגות‪ ,‬קצרניות איטיות‪ ,‬נערות שנוהגות ללבוש שמלות בגוון‬ ‫ורוד או סגלגל‪ ,‬עם כובעים קטנים שקווצות של תלתלים בלונדיניים מבצבצות מתחתם‪ ,‬הוא‬ ‫היה אדיש לגמרי לנשים אינטלקטואליות‪.‬‬ ‫הוא טען שהמשפחה היא מוסד בורגני‪ ,‬אך לא התעקש להפיץ את טענתו ולא יצא להגן‬ ‫על אהבה חופשית‪ .‬נושא המין שיעמם אותו‪ .‬הוא חשב שעושים מהומה רבה מדי סביב‬ ‫הנושא המטופש וחסר החשיבות; היו בעולם בעיות כבדות משקל הרבה יותר‪.‬‬ ‫השנים חלפו‪ ,‬וכל יום מלא פעילות בחייו נראה כמו מטבע קטן ונקי ששולשל לבלי שוב‬ ‫לתוך מכונת משחק ענקית‪ ,‬בלי להעיף מבט בשילובי הסמלים‪ .‬בהדרגה החלה מתבלטת‬ ‫פעילות אחת על פני האחרות‪ :‬הוא התפרסם כמבקר דגול של תחום האדריכלות‪ .‬הוא כתב‬ ‫על בניינים בשלושה עיתונים שהופיעו ברעש וצלצולים‪ ,‬עיתונים שיצאו לאור כמה שנים‬ ‫ולבסוף נסגרו בזה אחר זה‪" :‬קולות חדשים"‪" ,‬שבילים חדשים"‪" ,‬אופקים חדשים"‪ .‬הרביעי‪,‬‬ ‫"גבולות חדשים"‪ ,‬החזיק מעמד‪ .‬אלזוורת' טוהי היה הדבר היחיד שחולץ בשלום מתוך‬ ‫ההריסות‪ .‬ביקורת האדריכלות היתה תחום זנוח; מעטים טרחו לכתוב על בניינים‪ ,‬ועוד‬ ‫פחות מהם לקרוא עליהם‪ .‬טוהי רכש לעצמו מונופול לא־רשמי על התחום‪ .‬מגזינים בעלי‬ ‫שם החלו לפנות אליו כל אימת שנזקקו למאמר בנושא‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1921‬חל שינוי קל בחייו הפרטיים של טוהי; אחייניתו קתרין הלסי‪ ,‬בתה של‬ ‫אחותו הלן‪ ,‬עברה לגור איתו‪ .‬אביו מת זה מכבר‪ ,‬ודודה אדליין נעלמה לתוך חיי עוני‬ ‫אלמוניים‪ ,‬באיזו עיירה נידחת‪ .‬עם מות הוריה של קתרין לא היה עוד איש שיוכל לדאוג לה‪.‬‬ ‫לטוהי לא היתה שום כוונה לקבל אותה אל ביתו‪ .‬אבל כשירדה מהרכבת בניו יורק‪ ,‬היו‬ ‫פניה הקטנות והפשוטות יפות לרגע‪ ,‬כאילו העתיד נפתח לפניה וקרן על מצחה‪ ,‬כאילו‬ ‫היתה להוטה וגאה ומוכנה לקדם את פניו‪ .‬זה היה אחד מאותם רגעים נדירים שבהם גם‬ ‫הצנוע שבאנשים יודע פתאום כיצד מרגישים כשנמצאים במרכז היקום‪ ,‬ובזכות אותה‬ ‫הרגשה הוא קורן גם בעיני אחרים‪ ,‬ופתאום העולם נראה מקום טוב יותר‪ .‬אלזוורת' טוהי‬ ‫הבחין בזה והחליט שקתרין תישאר בביתו‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1925‬הופיע הספר "דרשות באבן"‪ ,‬ועמו הגיעה התהילה‪.‬‬ ‫אלזוורת' טוהי הפך לצו האופנה‪ .‬מארחות אינטלקטואליות נלחמו עליו‪ .‬היו אנשים שלא‬ ‫חיבבו אותו ולעגו לו‪ .‬אבל היה מעט מאוד סיפוק בלגלוג על אלזוורת' טוהי‪ ,‬כי הוא תמיד‬ ‫היה הראשון לומר על עצמו את הדברים השערורייתיים ביותר‪ .‬פעם‪ ,‬במסיבה‪ ,‬האזין איש‬ ‫עסקים זחוח וקרתני לתיאוריות החברתיות הרציניות של טוהי‪ ,‬ואז אמר בנחת‪" :‬טוב‪ ,‬אני לא‬ ‫מבין בעניינים האינטלקטואליים האלה‪ .‬אני משחק בבורסה‪".‬‬ ‫"אני‪ ,‬לעומת זאת‪ ",‬אמר לו טוהי‪" ,‬משחק בבורסה של הרוח‪ .‬ואני מוכר בחסר‪".‬‬

‫התוצאה החשובה ביותר של "דרשות באבן" היתה החוזה שחתם טוהי לטור יומי חדש‬ ‫ב"באנר" של גייל ויינאנד‪.‬‬ ‫החוזה הפתיע את חסידיהם של שני הצדדים המעורבים‪ ,‬ובתחילה גם הרגיז את כולם‪.‬‬ ‫טוהי הזכיר את ויינאנד לעתים קרובות‪ ,‬ולא מתוך כבוד; בעיתוני ויינאנד כינו את טוהי בכל‬ ‫כינוי שניתן להעלות על הדעת‪ .‬אבל לעיתונים של ויינאנד לא היתה מדיניות מוצהרת‪ ,‬חוץ‬ ‫מלשקף את הדעות הקדומות הרבות ביותר של מספר הקוראים הגדול ביותר; הדבר הוביל‬ ‫לחוסר עקביות‪ ,‬ובכל זאת‪ ,‬לנטייה ברורה אל ההפכפכות‪ ,‬אל חוסר האחריות‪ ,‬אל הבנאליות‬ ‫והרגשנות‪ .‬בעיתוני ויינאנד נלחמו נגד זכויות היתר של העשירים ולמען האדם הפשוט‪ ,‬אך‬ ‫באופן מכובד שלא היה בו כדי לזעזע איש; הם הוקיעו את המונופולים‪ ,‬כשרצו בכך‪ :‬הם‬ ‫תמכו בשביתות‪ ,‬כשרצו בכך; ולפעמים גם להפך‪ .‬הם גינו את וול סטריט ואת הסוציאליזם‬ ‫וקראו להפקת סרטים נקיים‪ ,‬והכול באותה נימה של התלהבות‪ .‬הם היו צורמניים ובוטים —‬ ‫ובעצם‪ ,‬מתונים וחסרי חיוניות‪ .‬אלזוורת' טוהי היה תופעה קיצונית מכדי להתאים לעמוד‬ ‫הראשי של ה"באנר"‪.‬‬ ‫אבל עובדי ה"באנר" היו הפכפכים ובלתי יציבים בדיוק כמו העיתון‪ .‬במערכת עבדו כל‬ ‫מי שידעו לרצות את הקהל‪ ,‬או לפחות את רובו‪ .‬היו שאמרו‪" :‬גייל ויינאנד הוא לא חזיר‪.‬‬ ‫הוא מוכן לאכול הכול‪ ".‬אלזוורת' טוהי היה להצלחה כבירה‪ ,‬ופתאום החל הקהל להתעניין‬ ‫באדריכלות‪ .‬ל"באנר" לא היה שום בר סמכא בנושא‪ ,‬ולכן השיג את אלזוורת' טוהי‪ .‬היקש‬ ‫הגיוני ופשוט‪.‬‬ ‫וכך נולד "קול אחד קטן"‪.‬‬ ‫ב"באנר" הסבירו את הופעתו במילים אלה‪" :‬ביום שני יוצג לכם ידידו החדשה של‬ ‫ה'באנר'‪ ,‬מר אלזוורת' מ' טוהי‪ ,‬שאת ספרו המבריק 'דרשות באבן' קראתם כולכם ואהבתם‬ ‫ּ‬ ‫מאוד‪ .‬שמו של מר טוהי הוא שם נרדף למקצוע האדריכלות‪ .‬הוא יעזור לכם להבין כל דבר‬ ‫שיש לדעת על נפלאות הבנייה המודרנית‪ִ .‬עקבו אחר 'קול אחד קטן' ביום שני‪ .‬הוא יופיע‬ ‫ה'באנר' של ניו יורק‪ ".‬כל שאר הדברים שייצגו את מר טוהי זכו‬ ‫אך ורק במהדורת ּ‬ ‫להתעלמות‪.‬‬ ‫אלזוורת' טוהי לא יצא בשום הכרזה ולא הסביר דבר לאיש‪ .‬הוא התעלם מחברים שמחו‬ ‫בקול על שמכר את עצמו‪ .‬הוא פשוט המשיך לעבוד‪ .‬הוא הקדיש את "קול אחד קטן"‬ ‫לאדריכלות‪ ,‬אחת לחודש‪ .‬בכל שאר הימים אמר בקולו של אלזוורת' טוהי את מה שרצה‬ ‫לומר — למיליוני קוראים בסינדיקציה‪.‬‬ ‫טוהי היה העובד היחיד של ויינאנד שהחוזה התיר לו לכתוב ככל העולה על רוחו‪ .‬הוא‬ ‫עמד על כך‪ .‬כולם ראו בזה ניצחון גדול‪ ,‬כולם פרט לאלזוורת' טוהי‪ .‬הוא הבין שניתן לפרש‬ ‫זאת לשתי פנים‪ :‬או שוויינאנד נכנע בכבוד ליוקרה של שמו‪ ,‬או שוויינאנד ראה בו יצור‬ ‫בזוי שאין כל טעם להגביל אותו‪.‬‬ ‫ב"קול אחד קטן" מעולם לא נאמר‪ ,‬לכאורה‪ ,‬שום דבר מהפכני או מסוכן‪ ,‬ורק לעתים‬ ‫רחוקות הוא נגע בנושאים פוליטיים‪ .‬בדרך כלל הטיף לרגשות שהיו מוסכמים על רוב‬ ‫הציבור‪ :‬חוסר אנוכיות‪ ,‬אחווה‪ ,‬שוויון‪.‬‬

‫"אני מעדיף להיות טוב לב‪ ,‬מאשר צודק‪".‬‬ ‫"החסד עדיף על הצדק‪ ,‬הצנועים — על היוצאים חוצץ‪".‬‬ ‫"מבחינה אנטומית — ואולי מכל בחינה אחרת — הלב הוא האיבר החשוב ביותר בגופנו‪.‬‬ ‫המוח הוא אמונה טפלה‪".‬‬ ‫"בעניינים שברוח יש אבן בוחן אחת פשוטה‪ ,‬שלעולם אינה מטעה‪ :‬כל הנובע מהאגו הוא‬ ‫רע‪ ,‬כל הנובע מאהבת הזולת הוא טוב‪".‬‬ ‫"השירות הוא סמל האצולה היחיד‪ .‬איני רואה שום דבר מעליב בתפיסה שהדשן הוא סמלו‬ ‫הנעלה ביותר של גורל האדם; דשן הוא שמצמיח חיטה וּ ורדים‪".‬‬ ‫"שיר העם הגרוע ביותר עולה על הסימפוניה הטובה ביותר‪".‬‬ ‫"אדם שבאומץ לבו עולה על ֶאחיו מעליב אותם במובלע‪ .‬בואו נשאף לכך שלא תהיה‬ ‫לאיש מעלה שאי אפשר לחלוק בה‪".‬‬ ‫"עדיין לא מצאתי את הגאון או את הגיבור שיקבל כווייה מגפרור בוער וירגיש פחות כאב‬ ‫מאחיו הממוצע וחסר הייחוד‪".‬‬ ‫"גאונות היא הגזמה בממדים‪ .‬וכך גם אלפנטיאזיס‪ .‬שתיהן יכולות להיות רק מחלה‪".‬‬ ‫"כולנו אחים מתחת לעורנו — ואני מוכן לפשוט את עורה של האנושות כדי להוכיח‬ ‫זאת‪".‬‬ ‫במערכת ה"באנר" התייחסו לאלזוורת' טוהי בכבוד והניחו לו לנפשו‪ .‬היו שלחשו שגייל‬ ‫ויינאנד אינו מחבב אותו‪ ,‬כי ויינאנד נהג בו תמיד בנימוס‪ .‬אלווה סקארט הרשה לעצמו‬ ‫לנהוג באיש בחביבות‪ ,‬אך שמר על מרחק חשדני‪ .‬איזון שקט וזהיר נשמר בין טוהי‬ ‫לסקארט‪ :‬הם הבינו זה את זה‪.‬‬ ‫טוהי לא עשה כל ניסיון להתקרב אל ויינאנד‪ .‬טוהי נראה אדיש לכל האנשים בעלי הערך‬ ‫ב"באנר"‪ .‬הוא התרכז דווקא באחרים‪.‬‬ ‫הוא אירגן מועדון של עובדי ויינאנד‪ .‬זה לא היה איגוד עובדים; זה היה רק מועדון‪ .‬חבריו‬ ‫נפגשו אחת לחודש בספריית ה"באנר"‪ .‬הם לא התעסקו לא בבעיות שכר‪ ,‬לא בשעות‬ ‫העבודה ולא בתנאים; לא היתה להם שום תוכנית מעשית‪ .‬הם רק הכירו זה את זה‪ ,‬שוחחו‬ ‫והקשיבו לנאומים‪ .‬אלזוורת' טוהי היה הנואם העיקרי‪ .‬הוא דיבר על אופקים חדשים ועל‬ ‫העיתונות כקולו של ההמון‪ .‬גייל ויינאנד הופיע באחת הישיבות‪ .‬הוא נכנס במפתיע בלי‬ ‫שציפו לו‪ .‬טוהי חייך‪ ,‬הזמין אותו להצטרף למועדון והצהיר שגם הוא זכאי להיות חבר בו‪,‬‬ ‫כמו כולם‪ .‬ויינאנד לא הצטרף‪ .‬הוא ישב והאזין כמחצית השעה‪ ,‬ואז פיהק‪ ,‬קם ויצא‬ ‫מהפגישה עוד לפני שהסתיימה‪.‬‬ ‫אלווה סקארט העריך את העובדה שטוהי לא ניסה לחדור לתחום פעילותו ולבחוש בענייני‬ ‫מדיניות העיתון‪ .‬הוא השיב על כך במחווה משלו והניח לטוהי להמליץ על עובדים חדשים‪,‬‬ ‫כשהתפנתה משרה‪ ,‬במיוחד אם היתה חסרת חשיבות‪ .‬סקארט לא התעניין בזה‪ ,‬בדרך כלל‪,‬‬ ‫ואילו טוהי התעניין תמיד‪ ,‬גם אם זו היתה משרה של נער שליחויות‪ .‬המומלצים של טוהי‬ ‫זכו תמיד במשרה‪ .‬רובם היו צעירים‪ ,‬נועזים‪ ,‬מוכשרים‪ ,‬ערמומיים למראה‪ ,‬ובשעת היכרות‬

‫הושיטו את ידם ברפיון ובחוסר ביטחון‪ .‬היו להם עוד תכונות משותפות‪ ,‬אבל הן לא בלטו‬ ‫לעין‪.‬‬ ‫טוהי השתתף בקביעות בכמה אספות חודשיות‪ :‬פגישות של מועצת הבונים של אמריקה‪,‬‬ ‫של מועצת הסופרים של אמריקה‪ ,‬של מועצת האמנים של אמריקה‪ .‬הוא ייסד את כולן‪.‬‬ ‫לויס קוק היתה יושבת הראש של מועצת הסופרים של אמריקה‪ .‬חברי המועצה נפגשו‬ ‫שבבאוּ ֶארי‪ .‬היא היתה החברה היחידה שזכתה לפרסום‪ .‬בין שאר החברים‬ ‫ּ‬ ‫בטרקלין ביתה‬ ‫היו אישה‪ ,‬שבספריה לא הופיעו אותיות רישיות‪ ,‬וגבר‪ ,‬שמעולם לא השתמש בפסיקים‪ .‬עוד‬ ‫היו צעיר שכתב רומן בן אלף עמודים‪ ,‬בלי האות וי"ו‪ ,‬ואחד שכתב שירים בלי חרוזים ובלי‬ ‫משקל; היה ביניהם גבר מזוקן שהוכיח את תחכומו הרב בשתילת מילה גסה בת ארבע‬ ‫אותיות בכל עמוד עשירי של כתב היד שלו‪ ,‬והיתה אישה שחיקתה את לויס קוק‪ ,‬אלא‬ ‫שסגנונה היה פחות ברור‪ :‬כשנתבקשה לתת הסברים‪ ,‬טענה שכך נראים לה החיים כשהם‬ ‫נשברים בפריזמה של תת־הכרתה‪" :‬אתם יודעים מה עושה הפריזמה לקרן אור‪ ,‬נכון?"‬ ‫שאלה‪ .‬היה גם צעיר נועז שזכה לכינוי אייק הגאון‪ ,‬אם כי מלבד הדיבורים שלו על אהבה‬ ‫לכל היצורים החיים‪ ,‬איש לא ידע בדיוק מה הוא עשה‪.‬‬ ‫חברי המועצה חתמו על הצהרה ולפיה הם משרתי הפרולטריון‪ .‬אבל ההצהרה לא‬ ‫הסתכמה בזה‪ :‬היא היתה ארוכה ומסובכת הרבה יותר ונשלחה לכל עיתון במדינה‪ .‬היא לא‬ ‫פורסמה בשום מקום‪ ,‬מלבד בעמוד ‪ 32‬של "גבולות חדשים"‪.‬‬ ‫בראש מועצת האמנים של אמריקה עמד היושב ראש‪ ,‬בחור צעיר שצייר את מה שראה‬ ‫בחלומותיו‪ .‬היה בחור שלא השתמש בבד‪ ,‬אך עשה משהו עם כלובי ציפורים ומטרונומים‪.‬‬ ‫אחר גילה טכניקה חדשה של ציור‪ :‬הוא היה משחיר גיליון נייר‪ ,‬ואז מצייר עליו בעזרת‬ ‫המחק‪ .‬היתה גברת חסונה‪ ,‬בגיל העמידה‪ ,‬שציירה מתוך הלא־מודע שלה וטענה שמעולם‬ ‫לא הביטה בידה ולא היה לה מושג מה היא עושה‪ .‬את היד‪ ,‬כך אמרה‪ ,‬הובילה רוחו של‬ ‫מאהב מת‪ ,‬שמעולם לא פגשה בו על פני האדמה‪ .‬כאן לא דיברו הרבה על הפרולטריון‪ ,‬אבל‬ ‫התמרדו כנגד עריצותה של המציאות האובייקטיבית‪.‬‬ ‫כמה חברים ביקשו לציין בפני אלזוורת' טוהי שהוא לא עקבי‪ :‬מצד אחד‪ ,‬הוא התנגד‬ ‫נחרצות לאינדיבידואליזם‪ ,‬טענו‪ ,‬ומצד שני כינס יחדיו סופרים ואמנים‪ ,‬שכל אחד מהם‬ ‫אינדיבידואליסט קנאי מאין כמותו‪" .‬אתם באמת חושבים כך?" השיב טוהי וחייך בנועם‪.‬‬ ‫אף אחד לא התייחס ברצינות למועצות הללו‪ .‬אנשים דיברו עליהן‪ ,‬כי חשבו שזה נושא‬ ‫נחמד לשיחה‪ :‬זו סתם בדיחה‪ ,‬אמרו‪ ,‬זה ודאי לא מזיק‪" .‬אתם באמת חושבים כך?" השיב‬ ‫טוהי‪.‬‬ ‫אלזוורת' טוהי היה כעת בן ארבעים ואחת‪ .‬הוא חי בדירה נאה שנראתה צנועה ביחס‬ ‫להכנסות שהיה יכול להשתכר לו רצה בכך‪ .‬הוא אהב לקרוא לעצמו "שמרן"‪ ,‬אך מבחינה‬ ‫אחת בלבד‪ :‬טעמו הטוב בלבוש‪ .‬איש מעולם לא ראה אותו יוצא מכליו‪ .‬התנהגותו היתה‬ ‫שווה בטרקלינים המפוארים ביותר‪ ,‬באספות פועלים‪ ,‬על בימת הרצאה‪ ,‬בחדר האמבטיה או‬ ‫בזמן קיום יחסי מין‪ :‬הוא היה קריר‪ ,‬שווה נפש‪ ,‬משועשע ומעט מתנשא‪.‬‬ ‫אנשים העריצו את חוש ההומור שלו‪ .‬הוא היה אדם שיודע לצחוק על עצמו‪ ,‬כך אמרו‪.‬‬

‫"אני אדם מסוכן‪ .‬מישהו היה צריך להזהיר אתכם מפני‪ ",‬נהג לומר לאנשים‪ ,‬כאילו השמיע‬ ‫זה עתה את השטות הגדולה בעולם‪.‬‬ ‫מכל התארים שהורעפו עליו‪ ,‬העדיף אחד‪ :‬אלזוורת' טוהי‪ ,‬הומניטר‪.‬‬

‫‪10‬‬ ‫בית אנרייט נפתח ביוני ‪.1929‬‬ ‫לא היה שום טקס רשמי‪ .‬אבל רוג'ר אנרייט רצה לציין את הרגע למען סיפוקו האישי‪ .‬הוא‬ ‫הזמין כמה אנשים שאהב ופתח לאוויר שטוף השמש את דלת הכניסה הגדולה מזכוכית‪.‬‬ ‫כיוון שהאירוע היה קשור ברוג'ר אנרייט באו גם עיתונאים וצלמים‪ ,‬אבל אנרייט לא רצה‬ ‫בנוכחותם‪ .‬הוא התעלם מהם‪ .‬הוא עמד באמצע הרחוב והתבונן בבניין‪ ,‬ואז חצה את הלובי‪,‬‬ ‫נעצר בלי סיבה ומיד המשיך לצעוד‪ .‬הוא לא אמר מילה‪ ,‬אבל קימט את מצחו בזעף‪ ,‬כאילו‬ ‫עמד לצרוח‪ .‬חבריו הקרובים של רוג'ר אנרייט ידעו שהוא מאושר‪.‬‬ ‫הבניין עמד לגדת האיסט ריבר‪ ,‬וכמו פרש את זרועותיו אל השמים בציפייה לגאולה‪.‬‬ ‫תצורות הסלע הגבישי הונחו האחת על גבי האחרת ברהיטות שכזאת‪ ,‬שלרגע היה נדמה‬ ‫שהבניין אינו נייח‪ ,‬אלא נע כלפי מעלה בזרימה בלתי פוסקת — עד שהיה מתחוור שזו רק‬ ‫תנועת המבט שאולץ לנוע בקצב מסוים‪ .‬קירות אבן הגיר האפורה נראו כסופים על רקע‬ ‫השמים‪ ,‬בוהקים בברק נקי ועמום של מתכת שהפכה לחומר חם‪ ,‬חי‪ ,‬מחושל בידי המכשיר‬ ‫היעיל ביותר — הרצון האנושי‪ .‬הדבר שיווה לבניין חיוניות מוזרה‪ ,‬אישית וייחודית רק לו‪,‬‬ ‫כך שבמוחו של הצופה התרוצצו במעורפל רק שתי מילים‪ ,‬שלא היה להן קשר ברור לעניין‪:‬‬ ‫"‪...‬בצלמו כדמותו‪"...‬‬ ‫צלם צעיר מה"באנר" הבחין בהווארד רורק שעמד לבדו מעברו האחר של הרחוב‪ ,‬ליד‬ ‫המעקה שמעל הנהר‪ .‬ידיו סגרו על המעקה‪ ,‬והוא עמד בלי מגבעת והתבונן מעלה‪ ,‬אל‬ ‫הבניין‪ .‬זה היה רגע מקרי‪ ,‬חד־פעמי‪ .‬הצלם הצעיר הציץ בפניו של רורק והירהר במחשבה‬ ‫שהביכה אותו זה זמן רב‪ :‬תמיד שאל את עצמו מדוע התחושות שאדם חש בחלומו עזות‬ ‫הרבה יותר מהתחושות במציאות‪ :‬מדוע הזוועה כה מוחלטת‪ ,‬מדוע האקסטזה כה מושלמת‪.‬‬ ‫וגם‪ ,‬מהי אותה איכות מיוחדת שאי אפשר לשחזרה לאחר מכן; התחושה המיוחדת שחש‬ ‫כשהילך בחלומו על שביל סבוך‪ ,‬בין עלים ירוקים‪ ,‬כשהאוויר היה מלא ציפייה והתלהבות‬ ‫עילאית‪ ,‬בלי כל סיבה נראית לעין‪ ,‬תחושה שלא ידע להסבירה לאחר שהתעורר — זה הרי‬ ‫היה רק שביל ביער‪ .‬כעת נדמה שראה את אותה תכונה מיוחדת‪ ,‬לראשונה במציאות‪,‬‬ ‫כשהביט בפניו של רורק המורמות אל הבניין‪ .‬הצלם היה בחור צעיר‪ ,‬חדש בתפקידו‪ ,‬הוא‬ ‫לא ידע הרבה‪ ,‬אבל אהב את עבודתו‪ .‬מאז ילדותו היה צלם חובב‪ ,‬ולכן צילם את רורק‬ ‫באותו רגע נדיר‪.‬‬ ‫עורך ה"באנר" ראה את התמונה לאחר מכן ונבח‪" :‬מי זה‪ ,‬לעזאזל?"‬

‫"הווארד רורק‪ ",‬אמר הצלם‪.‬‬ ‫"מי זה הווארד רורק?"‬ ‫"האדריכל‪".‬‬ ‫"מי רוצה תמונה של האדריכל‪ ,‬לכל הרוחות?"‬ ‫"אבל חשבתי‪"...‬‬ ‫"חוץ מזה‪ ,‬הוא נראה מטורף‪ .‬מה נכנס בו?" והתמונה נזרקה מיד לפח‪.‬‬ ‫בית אנרייט נשכר מיד‪ .‬הדיירים שעברו להתגורר בו היו אנשים שרצו לחיות חיי נוחות‪,‬‬ ‫ולא עניין אותם שום דבר אחר‪ .‬הם לא דנו בערכו האסתטי של הבניין; הם פשוט אהבו‬ ‫להתגורר בו‪ .‬הם היו אנשים מהסוג שמנהל חיים פעלתניים ויעילים בדממה רועמת‪.‬‬ ‫אבל היו אחרים שבמשך כשלושה שבועות הרבו לדבר על בית אנרייט‪ .‬הם אמרו שהבניין‬ ‫מגוחך‪ ,‬ראוותני ומזויף‪ .‬הם אמרו‪" :‬יקירתי‪ ,‬תארי לעצמך שאת גרה בבניין כזה ומזמינה את‬ ‫גברת מורלנד! והרי הבית שלה בנוי בטוב טעם!" מעטים אמרו‪" :‬אתם יודעים מה‪ ,‬אני די‬ ‫אוהב אדריכלות מודרנית‪ ,‬יש כמה דברים מעניינים שנעשים בתחום‪ ,‬ובגרמניה התפתחה‬ ‫אסכולה מודרנית רצינית ביותר — אבל זה בכלל לא דומה‪ .‬זאת מפלצת‪".‬‬ ‫אלזוורת' טוהי אף פעם לא הזכיר את בית אנרייט בטור שלו‪ .‬אחד מקוראי ה"באנר" כתב‬ ‫לו‪" :‬מר טוהי‪ ,‬מה דעתך על הבניין שנקרא בית אנרייט? יש לי חבר‪ ,‬מעצב פנים‪ ,‬והוא‬ ‫מדבר הרבה על הבניין ואומר שהוא איום‪ .‬אדריכלות ואמנות בכלל מעניינות אותי מאוד‪,‬‬ ‫אבל אני לא יודע מה לחשוב‪ .‬אולי תואיל לכתוב על כך בטור שלך?" אלזוורת' טוהי ענה‬ ‫לו במכתב פרטי‪" :‬ידידי היקר‪ ,‬בעולם נבנים בניינים חשובים ומתרחשים אירועים הרי־גורל‪,‬‬ ‫כך שלא אוכל להקדיש את הטור שלי לזוטות‪".‬‬ ‫אך היו אנשים שבאו אל רורק — המעטים שרצה בהם‪ .‬באותו חורף הוזמן לבנות את בית‬ ‫נוריס‪ ,‬בית אחוזה צנוע בכפר‪ .‬במאי חתם על חוזה נוסף‪ :‬בניין המשרדים הראשון שלו‪ ,‬גורד‬ ‫שחקים בן חמישים קומות במרכז מנהטן‪ .‬אנתוני קורד‪ ,‬הבעלים‪ ,‬הגיע מאי־שם וקנה את‬ ‫הונו בוול סטריט תוך כמה שנים מבריקות ואלימות‪ .‬הוא רצה בניין משלו ופנה אל רורק‪.‬‬ ‫משרדו של רורק גדל לארבעה חדרים‪ .‬צוות העובדים אהב אותו‪ .‬הם לא הכירו בזה ובוודאי‬ ‫היו מתקשים לקשר מושג כמו "אהבה" עם הבוס הקר והבלתי נגיש‪ .‬אלה היו המילים‬ ‫ששימשו אותם כדי לתאר את רורק‪ ,‬אלה היו המושגים שאומנו להחזיק בהם על פי המקובל‬ ‫בתפיסת העולם של עברם; אבל הם גם עבדו איתו וידעו שהוא אינו כזה‪ ,‬גם אם התקשו‬ ‫להסביר מהו באמת ומה הם מרגישים כלפיו‪.‬‬ ‫הוא לא חייך אל העובדים שלו‪ ,‬הוא לא הזמין אותם למשקה‪ ,‬מעולם לא שאל על‬ ‫המשפחות שלהם‪ ,‬על חיי האהבה שלהם או על נוכחותם בכנסייה‪ .‬הוא הגיב רק לתמצית‬ ‫הווייתו של האדם‪ :‬ליכולת היצירתית שלו‪ .‬מי שעבד במשרד הזה היה חייב להיות מוכשר‪.‬‬ ‫לא היו חלופות אחרות‪ ,‬וגם לא נסיבות מקילות‪ .‬אבל עובד טוב לא נזקק לשום דבר נוסף‬ ‫כדי לזכות ביחס טוב מצד מעבידו‪ :‬היחס הזה לא הוענק לו במתנה‪ ,‬אלא כחוב‪ .‬היחס ניתן‬ ‫לא כמתנה‪ ,‬אלא כהכרה ביכולת‪ .‬ועובדה זו הולידה תחושה עצומה של כבוד עצמי בלבו‬ ‫של כל אחד מעובדיו‪.‬‬

‫"אבל זה לא אנושי‪ ",‬אמר מישהו‪ ,‬כשאחד השרטטים של רורק ניסה להסביר את הדבר‬ ‫בביתו‪" ,‬גישה קרה כל כך ושכלתנית!" בחור אחד במשרדו של רורק‪ ,‬מין פיטר קיטינג‬ ‫בגרסה צעירה‪ ,‬ניסה להדגיש את האנושי ולהעדיף אותו על פני האינטלקטואלי‪ :‬הוא לא‬ ‫החזיק מעמד אפילו שבועיים‪ .‬לפעמים‪ ,‬אם כי לא לעתים קרובות‪ ,‬טעה רורק בבחירת‬ ‫העובדים שלו; אבל מי שהחזיקו מעמד יותר מחודש נעשו חבריו לכל החיים‪ .‬הם לא ראו‬ ‫בעצמם חברים; הם לא שיבחו אותו בפני זרים‪ ,‬הם לא שוחחו עליו‪ .‬הם רק ידעו במעורפל‬ ‫שזו לא היתה נאמנות ָלאיש‪ ,‬אלא למיטב שבאופיים שלהם‪.‬‬ ‫דומיניק נשארה בעיר כל הקיץ‪ .‬היא זכרה‪ ,‬בהנאה מרירה‪ ,‬את ההרגל שלה לצאת לחופשה;‬ ‫המחשבה שאינה יכולה לנסוע‪ ,‬או שאינה רוצה לנסוע‪ ,‬הכעיסה אותה‪ .‬היא נהנתה מהכעס;‬ ‫הוא הוביל אותה אל חדרו‪ .‬בלילות שלא בילתה איתו היתה מתהלכת ברחובות העיר‪ .‬היא‬ ‫הלכה אל בית אנרייט‪ ,‬או אל בית הכולבו של פארגו‪ ,‬והביטה בבניינים שעה ארוכה‪ .‬היא‬ ‫נבוֹ רן‪ ,‬או את תחנת הדלק‬ ‫נהגה לבדה אל מחוץ לעיר כדי לראות את בית הלר‪ ,‬או את בית ַס ּ‬ ‫של גוֹ ואן‪ .‬היא מעולם לא ציינה זאת בפניו‪.‬‬ ‫לסט ְטן איילנד בשתיים לפנות בוקר‪ .‬היא הפליגה אל האי ועמדה‬ ‫ֶ‬ ‫פעם עלתה למעבורת‬ ‫לבדה ליד מעקה הסיפון הריק‪ .‬היא צפתה בעיר המתרחקת ממנה‪ .‬בריקנות רחבת הידיים‬ ‫של שמים וים נראתה העיר משוננת וקטנטנה‪ .‬היא נראתה דחוסה‪ ,‬צפופה‪ ,‬לא כמו מקום‬ ‫שיש בו רחובות ובניינים נפרדים‪ ,‬אלא כצורה מפוסלת יחידה‪ ,‬צורה לא רצופה שכולה‬ ‫עליות ארוכות ומורדות פתאומיים‪ ,‬כמו עקומה במאבק עיקש‪ .‬אבל היא בכל זאת טיפסה‬ ‫מעלה‪ ,‬אל כמה תרנים עטורי ניצחון של גורדי השחקים שהתרוממו מתוך המאבק‪.‬‬ ‫הספינה חלפה על פני פסל החירות — דמות טבולה באור ירוק‪ ,‬עם זרוע שהתרוממה‬ ‫מעלה‪ ,‬בדיוק כמו גורדי השחקים שמאחוריה‪.‬‬ ‫היא עמדה ליד המעקה‪ ,‬בעוד הכרך הולך ומצטמק‪ ,‬והרגישה שהמרחק הולך וגדל כמו‬ ‫המתח שגואה בתוכה‪ ,‬כמו מיתר חי שאסור למתוח יותר מדי‪ .‬היא עמדה בהתרגשות שקטה‬ ‫כשהספינה הפליגה בחזרה‪ ,‬ושוב ראתה את העיר גדלה והולכת לקראתה‪ .‬היא פשטה את‬ ‫זרועותיה לצדדים‪ .‬העיר התרחבה אל מרפקיה‪ ,‬אל ידיה‪ ,‬מעבר לקצות אצבעותיה‪ .‬ואז גורדי‬ ‫שחקים טיפסו מעל לראשה‪ ,‬והיא חזרה‪.‬‬ ‫היא עלתה אל החוף‪ .‬היא ידעה לאן עליה ללכת ורצתה להגיע במהירות‪ ,‬אבל הרגישה‬ ‫שהיא חייבת להגיע לשם בעצמה‪ ,‬ממש כך‪ ,‬בכוח רגליה‪ .‬וכך חצתה מחצית מנהטן‪,‬‬ ‫ברחובות ריקים ומהדהדים‪ .‬השעה היתה ארבע ושלושים לפנות בוקר כשהתדפקה על דלתו‪.‬‬ ‫הוא ישן‪ .‬היא הנידה את ראשה‪" .‬לא‪ ",‬אמרה‪" .‬תחזור לישון‪ .‬אני רק רוצה להיות כאן‪ ".‬היא‬ ‫לא נגעה בו‪ .‬היא הסירה את כובעה ונעליה‪ ,‬התכרבלה בכורסה ונרדמה‪ .‬זרועה נתלתה מעל‬ ‫מסעד הכורסה‪ ,‬וראשה היה שעון על זרועה‪ .‬בבוקר הוא לא שאל שאלות‪ .‬הם הכינו יחד‬ ‫ארוחת בוקר‪ ,‬ואז הוא מיהר אל משרדו‪ .‬לפני שעזב‪ ,‬הוא לקח אותה בזרועותיו ונשק לה‪.‬‬ ‫הוא יצא‪ ,‬והיא עמדה כמה רגעים‪ ,‬ואז פנתה לדרכה‪ .‬הם לא החליפו ביניהם יותר מעשרים‬ ‫מילים‪.‬‬

‫לפעמים היו יוצאים מהעיר בסופי שבוע ונוסעים במכונית לנקודה נידחת על החוף‪ .‬הם‬ ‫היו משתרעים בשמש על החול‪ ,‬בחוף נטוש כלשהו‪ ,‬שוחים בים‪ .‬היא אהבה לראות את גופו‬ ‫בתוך המים‪ .‬היא היתה נשארת מאחור ומתבוננת בו‪ ,‬והגלים מכים בברכיה‪ .‬היתה מביטה בו‬ ‫חותך את הגלים‪ .‬היא אהבה לשכב איתו על שפת המים; היא היתה שוכבת על בטנה‪,‬‬ ‫במרחק־מה ממנו‪ ,‬פניה אל החוף‪ ,‬אצבעות רגליה פשוטות אל הגלים‪ :‬היא לא נגעה בו‪ ,‬אבל‬ ‫הרגישה בגלים שהגיעו מאחור והתנפצו אל גופם והתבוננה במים הזורמים בחזרה מגופה‬ ‫ומגופו‪.‬‬ ‫את הלילות בילו בפונדק כפרי שבו שכרו חדר אחד‪ .‬מעולם לא דיברו על מה שהשאירו‬ ‫מאחור‪ ,‬בעיר‪ .‬אבל הבלתי מוצהר הוא שהעניק משמעות לפשטות הנינוחה של אותן שעות;‬ ‫עיניהם צחקו בלי אומר אל נוכח הניגוד המגוחך כשהביטו זה בזה‪.‬‬ ‫היא ניסתה להפגין את שליטתה בו‪ .‬היא לא באה אל ביתו‪ ,‬היא חיכתה שיבוא אליה‪ .‬הוא‬ ‫סיכל את תוכניתה כשבא מהר מדי; כשסירב לתת לה את הסיפוק בידיעה שחיכה ונאבק‬ ‫בתשוקתו; כשנכנע לה בבת אחת‪ .‬היא היתה אומרת‪" :‬נשק את ידי‪ ,‬רורק‪ ".‬והוא היה כורע‬ ‫ברך ומנשק את קרסולה‪ .‬הוא הביס אותה כשהודה בכוחה‪ ,‬שכן היא לא באה על סיפוקה‬ ‫כשאכפה את מרותה עליו‪ .‬הוא היה שוכב לרגליה ואומר‪" :‬בטח שאני זקוק לך‪ .‬אני משתגע‬ ‫כשאני רואה אותך‪ .‬את יכולה לעשות בי כמעט כל מה שאת רוצה‪ .‬זה מה שאת רוצה‬ ‫לשמוע? כמעט‪ ,‬דומיניק‪ .‬אבל יש דברים שלא תוכלי להכריח אותי לעשות‪ .‬את יכולה‬ ‫לענות אותי כמו בגיהינום‪ ,‬אם תדרשי אותם‪ ,‬ובכל זאת אאלץ לסרב לך‪ ,‬כי זה מה שיקרה‪.‬‬ ‫שבעה מדורי גיהינום‪ ,‬דומיניק‪ .‬זה מספק אותך? למה את רוצה לדעת אם אני שייך לך? זה‬ ‫נורא פשוט‪ .‬כמובן שכן‪ .‬כל מה שיש בי ויכול להיות של אחר‪ .‬את לא יכולה לדרוש שום‬ ‫דבר אחר‪ .‬את רוצה לדעת אם תוכלי לענות אותי‪ .‬התשובה היא כן‪ .‬אז מה?" המילים לא‬ ‫נשמעו כמו כניעה‪ ,‬משום שלא נקרעו מתוכו‪ ,‬אבל היתה בזה הודאה פשוטה מרצון‪ .‬היא לא‬ ‫נהנתה מהעונג שבכיבוש; היא הרגישה את עצמה שייכת לו יותר מתמיד‪ ,‬לגבר שיכול לומר‬ ‫את הדברים ולדעת שהם נכונים‪ ,‬ובכל זאת להישאר נשלט ושולט — כפי שרצתה שיישאר‪.‬‬ ‫בסוף יוני בא אדם בשם ֶקנט ֶלנסינג לראות את רורק‪ .‬הוא היה כבן ארבעים‪ ,‬לבוש על פי צו‬ ‫האופנה האחרונה‪ ,‬הוא נראה כמתגושש מקצועי אף שלא היה גברתן שרירי וקשוח‪ ,‬אלא‬ ‫דווקא כחוש וגרמי‪ .‬הוא רק עורר תחושה כאילו הוא מתאגרף‪ ,‬או משהו אחר שלא תאם‬ ‫כלל את הופעתו‪ :‬איל ברזל‪ ,‬טנק‪ ,‬טורפדו שנורה מצוללת‪ .‬הוא היה חבר בתאגיד שהוקם‬ ‫לצורך בניית מלון מפואר מדרום לסנטרל פארק‪ .‬אילי הון רבים היו מעורבים‪ ,‬ובראש‬ ‫התאגיד עמד חבר מנהלים גדול‪ .‬הם רכשו את המגרש‪ ,‬אבל עדיין לא בחרו אדריכל‪ .‬קנט‬ ‫לנסינג היה נחוש בדעתו לבחור את רורק‪.‬‬ ‫"אין צורך שאומר לך עד כמה אני רוצה את הפרויקט הזה‪ ",‬אמר לו רורק בסוף פגישתם‬ ‫הראשונה‪" .‬אבל אין סיכוי שאקבל אותו‪ .‬אני יודע להסתדר עם אנשים כשהם לבדם‪ .‬כשהם‬ ‫בחבורה‪ ,‬אני לא יכול לעשות שום דבר‪ .‬אף פעם לא חתמתי על חוזה מול מועצת מנהלים‪,‬‬ ‫ואני חושב שזה לא יקרה אף פעם‪".‬‬

‫קנט לנסינג חייך‪" .‬שמעת פעם על מועצת מנהלים שעשתה משהו?"‬ ‫"למה אתה מתכוון?"‬ ‫"בדיוק למה שאמרתי‪ :‬שמעת על מועצת מנהלים שעשתה משהו?"‬ ‫"נראה לי שהן קיימות ומתפקדות‪".‬‬ ‫"באמת? אתה יודע שפעם זה היה מובן מאליו שכדור הארץ שטוח‪ .‬זה יכול להיות‬ ‫משעשע לחקור אשליות של בני אדם‪ ,‬לבדוק מה מעורר אותן‪ .‬אולי יום אחד אכתוב על זה‬ ‫ספר‪ .‬הוא לא יהיה פופולרי‪ .‬יהיה בו גם פרק על מועצות מנהלים‪ .‬אתה צריך להבין‪ :‬הן לא‬ ‫קיימות‪".‬‬ ‫"הייתי רוצה להאמין לך‪ ,‬אבל איפה פה הבדיחה?"‬ ‫"לא‪ ,‬אתה לא רוצה להאמין לי‪ .‬אף פעם לא נעים לגלות את הסיבות לאשליות‪ .‬הן תמיד‬ ‫אכזריות או טרגיות‪ .‬במקרה הזה‪ ,‬מדובר בשתיהן‪ .‬בעיקר באכזריות‪ .‬וזאת לא בדיחה‪ .‬אבל‬ ‫לא ניכנס לזה עכשיו‪ .‬התכוונתי רק לומר שמועצת מנהלים היא בסך הכול גבר שאפתן אחד‬ ‫או שניים — ועוד קבוצה של אפסים‪ .‬התכוונתי לומר שחבורות של גברים הן תמיד ואקום‬ ‫הריק המוחלט‪ ,‬את‬ ‫אחד גדול‪ִ .‬ריק אחד גדול‪ .‬אומרים שאנחנו לא יכולים לדמיין את ִ‬ ‫הכלום‪ .‬לעזאזל‪ ,‬תנסה לשבת באיזו אספת מועצה‪ .‬השאלה היא רק מי ירצה למלא את‬ ‫הכלום הזה‪ .‬זה קרב קשה‪ .‬הקשה ביותר‪ .‬זה די פשוט להילחם באויב‪ ,‬כל עוד הוא נוכח‪.‬‬ ‫אבל כשהוא איננו‪ ...‬אל תסתכל עלי ככה‪ ,‬כאילו אני משוגע‪ .‬אתה צריך לדעת‪ .‬אתה נלחם‬ ‫בוואקום כל החיים שלך‪".‬‬ ‫"אני מסתכל עליך ככה כי אתה מוצא חן בעיני‪".‬‬ ‫"בטח שאני מוצא חן בעיניך‪ ,‬כמו שידעתי שגם אתה תמצא חן בעיני‪ .‬בני אדם הם אחים‪,‬‬ ‫אתה יודע‪ ,‬יש להם תחושה נפלאה של אחווה — חוץ מאשר במועצות‪ ,‬באיגודים‪ ,‬בתאגידים‬ ‫ובשאר כנופיות מאורגנות‪ .‬אבל אני מדבר יותר מדי‪ ...‬זאת הסיבה שאני איש מכירות‬ ‫מצליח‪ .‬על כל פנים‪ ,‬אין לי מה למכור לך‪ ,‬אתה הרי יודע‪ .‬לכן‪ ,‬נאמר בפשטות שאתה עומד‬ ‫קוויטניה — זה שמו של המלון שלנו — ונסתפק בזה‪".‬‬ ‫ָ‬ ‫הא‬ ‫לבנות את ֶ‬ ‫לו ניתן למדוד באמצעים סטטיסטיים את עוצמתם של קרבות שבני אדם מעולם לא שמעו‬ ‫עליהם‪ ,‬אזי הקרב של קנט לנסינג נגד מועצת המנהלים של תאגיד אקוויטניה היה נמנה עם‬ ‫אחד ממעשי הטבח הגדולים בהיסטוריה‪ .‬אך הדברים שהוא לחם למענם לא היו מוצקים‬ ‫מספיק כדי להשאיר סימנים ממשיים — כמו גוויות — בשדה הקרב‪.‬‬ ‫הוא נאלץ להילחם בתופעות כמו‪" :‬שמע‪ ,‬פאלמר‪ ,‬לנסינג מדבר על מישהו בשם רורק‪,‬‬ ‫איך אתה מתכוון להצביע? הגדולים מאשרים אותו או לא?"‬ ‫"אני לא מתכוון להחליט עד שאדע מי הצביע בעד או נגד‪".‬‬ ‫רפ אומר‪"...‬‬ ‫"לנסינג אומר‪ ...‬אבל מצד שני‪ ,‬תוֹ ּ‬ ‫"טלבוט מקים מלון פאר בשדרה החמישית פינת רחוב שישים — והוא שכר את 'פרנקון‬ ‫את קיטינג'‪".‬‬ ‫"הארפר סומך על האדריכל הצעיר ההוא‪ ...‬גורדון פרסקוט‪".‬‬ ‫"תקשיב‪ ,‬בטסי אומרת שאנחנו משוגעים‪".‬‬

‫"לא אהבתי את הפרצוף של רורק — הוא לא נראה כמו מישהו שישתף פעולה‪".‬‬ ‫"אני יודע‪ ,‬אני מרגיש את זה‪ ,‬רורק הוא לא בחור רגיל‪".‬‬ ‫"מה זאת אומרת‪ ,‬בחור רגיל?"‬ ‫"נו‪ ,‬לעזאזל‪ ,‬אתה יודע למה אני מתכוון‪ :‬בחור רגיל‪".‬‬ ‫פריצ'ט אומרת שהיא יודעת בוודאות‪ ,‬כי מר מייסי סיפר לה‪"...‬‬ ‫ֶ‬ ‫"תומפסון אומר שגברת‬ ‫"טוב‪ ,‬חברים‪ ,‬לא אכפת לי מה אומרים אחרים‪ ,‬אני מחליט בעצמי‪ ,‬ואני רוצה לומר לכם‬ ‫שרורק הזה לא שווה כלום‪ .‬אני לא אוהב את בית אנרייט‪".‬‬ ‫"למה לא?"‬ ‫"אני לא יודע למה‪ .‬אני פשוט לא אוהב אותו‪ ,‬וזהו זה‪ .‬אלוהים‪ ,‬אין לי זכות לדעה‬ ‫משלי?"‬ ‫המלחמה נמשכה שבועות‪ .‬כל אחד אמר את דעתו‪ ,‬למעט רורק‪ .‬לנסינג אמר לו‪" :‬זה‬ ‫בסדר‪ ,‬אל תתערב‪ .‬אל תעשה כלום‪ .‬תן לי לדבר‪ .‬אתה לא יכול לעשות שום דבר‪.‬‬ ‫כשעומדים בפני תאגיד‪ ,‬האיש שהדבר הכי נוגע לו‪ ,‬זה שצריך לעשות את העיקר ולתרום‬ ‫הכי הרבה‪ ,‬הוא היחיד שאין לו זכות דיבור‪ .‬זה מוסכם מראש‪ ,‬וכל נימוק שייתן יידחה‬ ‫מראש כדעה קדומה‪ .‬אף אחד לא מתחשב אף פעם בנאום עצמו אלא רק בנואם‪ ,‬כי קל‬ ‫הרבה יותר לחרוץ משפט על אדם מאשר על רעיון‪ .‬למרות שאיך‪ ,‬לעזאזל‪ ,‬אפשר לחרוץ‬ ‫משפט על אדם בלי להביא בחשבון את הרעיונות שמסתובבים לו בראש? את זה אני אף‬ ‫פעם לא אצליח להבין‪ .‬אבל ככה נעשים הדברים‪ .‬אתה מבין‪ ,‬הנימוקים דורשים מאזניים‬ ‫כדי לשקול אותם‪ .‬המאזניים לא עשויים מצמר גפן‪ ,‬אבל רוח האדם כן‪ .‬היא מורכבת‬ ‫מהחומר הזה שאין לו צורה ואין לו כוח התנגדות‪ ,‬ושאפשר לפתל אותו ולסובב אותו כאילו‬ ‫היה כעך‪ .‬אתה היית מסביר להם הרבה יותר טוב ממני למה הם צריכים לשכור אותך‪ .‬אבל‬ ‫הם לא יקשיבו לך‪ ,‬הם יקשיבו לי‪ .‬כי אני המתווך‪ .‬המרחק הקצר ביותר בין שתי נקודות הוא‬ ‫לא הקו הישר‪ ,‬אלא המתווך‪ .‬ככל שיהיו יותר מתווכים‪ ,‬כך יתקצר המרחק‪ .‬זאת‬ ‫הפסיכולוגיה של הכעך‪".‬‬ ‫"למה אתה כל כך נלחם למעני?" שאל רורק‪.‬‬ ‫"למה אתה אדריכל טוב? כי יש לך אמות מידה מסוימות של 'טוב'‪ ,‬והן שלך‪ ,‬ואתה נלחם‬ ‫עליהן‪ .‬אני רוצה מלון טוב‪ ,‬יש לי אמות מידה מסוימות של 'טוב'‪ .‬הן שלי‪ ,‬ואתה האדם‬ ‫שיכול לתת לי מה שאני רוצה‪ .‬כשאני נלחם למענך‪ ,‬אני עושה‪ ,‬מבחינתי‪ ,‬בדיוק את מה‬ ‫אתה עושה כשאתה מתכנן בניין‪ .‬אתה חושב שיושרה היא מונופול של האמן? ומה היא‪,‬‬ ‫אגב‪ ,‬יושרה בעיניך? היכולת לא לגנוב שעון מהכיס של השכן שלך? לא‪ ,‬זה יותר מדי קל‪.‬‬ ‫אם זה היה כל הסיפור‪ ,‬הייתי אומר לך שתשעים וחמישה אחוז מבני האדם הם ישרים‬ ‫והגונים‪ .‬אבל כמו שאתה יודע‪ ,‬זה לא ממש נכון‪ .‬יושרה היא היכולת לשמור אמונים‬ ‫לרעיון‪ .‬ותנאי מוקדם הוא היכולת לחשוב‪ .‬חשיבה היא דבר שאי אפשר להשאיל לאחרים‬ ‫ואי אפשר למשכן‪ .‬אם היו מבקשים ממני לבחור בסמל לאנושות‪ ,‬כפי שאנו מכירים אותה‪,‬‬ ‫לא הייתי בוחר לא בצלב‪ ,‬לא בעיט‪ ,‬לא באריה וגם לא בחד־קרן‪ .‬הייתי בוחר בשלושה‬ ‫כדורים מוזהבים‪".‬‬

‫רורק נעץ בו מבט‪ ,‬והוא הוסיף‪" :‬אל תדאג‪ .‬כולם נגדי‪ .‬אבל יש לי יתרון אחד‪ :‬הם לא‬ ‫יודעים מה הם רוצים‪ .‬אני יודע‪".‬‬ ‫בסוף יולי חתם רורק על חוזה לבניית מלון אקוויטניה‪.‬‬ ‫אלזוורת' טוהי ישב במשרדו והתבונן בעיתון שהיה פרוש על שולחנו‪ ,‬בידיעה על החוזה‬ ‫לבניית אקוויטניה‪ .‬הסיגריה שעישן היתה שמוטה לו בזווית הפה ונתמכה בשתי אצבעות‬ ‫ישרות‪ .‬אחת מהן תופפה על הסיגריה שעה ארוכה‪ ,‬לאט ובקצב‪.‬‬ ‫הוא שמע את הדלת נפתחת לרווחה‪ ,‬הרים את מבטו וראה את דומיניק עומדת‪ ,‬שעונה על‬ ‫המשקוף‪ ,‬וזרועותיה שלובות על חזה‪ .‬פניה נראו מלאות עניין‪ ,‬לא יותר‪ ,‬אבל משום־מה זה‬ ‫היה מפחיד לראות הבעה אמיתית של עניין בפניה‪.‬‬ ‫"יקירתי‪ ",‬אמר והתרומם‪" ,‬זאת הפעם הראשונה שטרחת להיכנס למשרד שלי בארבע‬ ‫השנים שאנחנו עובדים באותו בניין‪ .‬זה באמת מאורע יוצא דופן‪".‬‬ ‫היא לא אמרה דבר‪ ,‬רק חייכה בעדינות‪ ,‬וזה היה מדאיג עוד יותר‪ .‬הוא הוסיף‪ ,‬בקולו‬ ‫הנעים‪" :‬ברור שהנאום הקצר שלי הוא בעצם שאלה‪ .‬או שאולי אנחנו כבר לא מבינים אחד‬ ‫את השני?"‬ ‫"נראה שלא — אם תמצא לנכון לשאול מה הביא אותי לכאן‪ .‬אבל אתה הרי יודע‪,‬‬ ‫אלזוורת'; זה שם על השולחן שלך‪ ".‬היא ניגשה אל השולחן ותופפה על פינת העיתון‪ .‬היא‬ ‫צחקה‪" .‬היית רוצה לראות אותי מתחבאת איפשהו? ברור שלא ציפית ממני לבוא לכאן‪ .‬לא‬ ‫שזה משנה משהו‪ .‬אבל אני נהנית פעם אחת לראות אותך צפוי כל כך‪ .‬ועוד על השולחן‬ ‫שלך‪ .‬ופתוח בעמוד הנדל"ן‪".‬‬ ‫"את נשמעת כאילו הידיעה הקטנה הזאת גורמת לך אושר‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬אלזוורת'‪ .‬בהחלט‪".‬‬ ‫"חשבתי שעבדת קשה כדי למנוע את חתימת החוזה‪".‬‬ ‫"נכון‪".‬‬ ‫"אם נדמה לך שאת מעמידה פנים‪ ,‬דומיניק‪ ,‬את מרמה את עצמך‪ .‬זאת לא העמדת פנים‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬אלזוורת'‪ .‬זאת לא העמדת פנים‪".‬‬ ‫"את שמחה שרורק קיבל את הפרויקט?"‬ ‫"אני כל כך מאושרת שהייתי יכולה לשכב עם קנט לנסינג הזה‪ ,‬מי שזה לא יהיה‪ ,‬לו פגש‬ ‫אותי וביקש ממני‪".‬‬ ‫"אז ההסכם בינינו מבוטל?"‬ ‫"בשום פנים ואופן לא‪ .‬אני אנסה לטרפד לו כל עבודה‪ .‬אמשיך לנסות‪ ,‬אבל זה כבר לא‬ ‫יהיה קל‪ .‬בית אנרייט‪ ,‬בניין קורד‪ ,‬ועכשיו גם זה‪ .‬לא‪ ,‬זה לגמרי לא יהיה קל בשבילי‪ .‬וגם‬ ‫לא בשבילך‪ .‬הוא מביס אותך‪ ,‬אלזוורת'‪ .‬ואולי בכלל טעינו בדעתנו על העולם‪ ,‬אתה ואני?"‬ ‫"את טעית‪ ,‬יקירתי‪ .‬בבקשה תסלחי לי‪ .‬הייתי צריך להכיר אותך טוב יותר ולא להתפלא‪.‬‬ ‫ברור שאת מאושרת שהוא קיבל את החוזה‪ .‬לי לא אכפת להודות שזה לא משמח אותי‬ ‫בכלל‪ .‬הנה‪ ,‬את רואה? עכשיו הביקור שלך במשרד שלי הוא הצלחה מסחררת‪ .‬נצטרך‬

‫להתייחס לאקוויטניה כאל תבוסה גדולה‪ ,‬לשכוח מזה ולהמשיך הלאה‪".‬‬ ‫"בהחלט‪ ,‬אלזוורת'‪ .‬להמשיך הלאה‪ .‬עוד הערב אסגור חוזה לבניית בית חולים חדש ויפה‬ ‫שיימסר לפיטר קיטינג בארוחה חגיגית‪".‬‬ ‫אלזוורת' טוהי הלך הביתה‪ ,‬ואת שארית הערב העביר במחשבות על הוֹ ּפטוֹ ן סטוֹ דארד‪.‬‬ ‫הוֹ ּפטוֹ ן סטוֹ דארד היה גבר קטן קומה ששוויו הוערך בעשרים מיליון דולר‪ .‬שלוש ירושות‬ ‫תרמו את חלקן לסכום הזה‪ ,‬וגם שבעים ושתיים שנים של חיי עמל שהוקדשו לצבירת הון‪.‬‬ ‫הופטון סטודארד היה משקיע גאון‪ :‬הוא השקיע בכל דבר — בבניינים ששמם נודע לשמצה‪,‬‬ ‫בהצגות בברודוויי‪ ,‬בעיקר בעלות אופי דתי‪ ,‬במפעלים‪ ,‬במשכנתאות לחקלאים‪ ,‬באמצעי‬ ‫מניעה‪ .‬הוא היה קטן וכפוף‪ .‬פניו לא היו מכוערות; אנשים פשוט חשבו שהן כאלה‪ ,‬כי היתה‬ ‫עליהן הבעה אחת בלבד‪ :‬הוא תמיד חייך‪ .‬פיו הקטן היה קפוא לעד בצורת האות ‪,V‬‬ ‫וגבותיו‪ ,‬מעל זוג עיניים עגולות וכחולות‪ ,‬הזכירו את אותה האות‪ ,‬רק במהופך‪ .‬שערו היה‬ ‫שופע‪ ,‬לבן ומתנופף; הוא נראה כמו פאה‪ ,‬אבל היה אמיתי‪.‬‬ ‫טוהי הכיר את הופטון סטודארד שנים רבות ונודעה לו השפעה רבה על האיש‪ .‬הופטון‬ ‫סטודארד לא נשא אישה ולא היו לו קרובי משפחה‪ .‬גם חברים לא היו לו‪ .‬הוא לא האמין‬ ‫בבני האדם‪ ,‬כי חשד שהם רודפים אחר כספו‪ .‬אבל לאלזוורת' טוהי הוא רחש כבוד רב‪ ,‬שכן‬ ‫טוהי ייצג את ההפך הגמור מחייו; טוהי לא התעניין לא בנכסים ולא בכסף; די היה לו‬ ‫בניגוד הזה כדי לראות בטוהי את התגלמות המידות הטובות; מה לימדה ההערצה הזאת‬ ‫לטוהי על חייו שלו — המחשבה הזאת מעולם לא עלתה על דעתו‪ .‬הוא מעולם לא היה שלם‬ ‫עם דרכו בחיים‪ ,‬והמועקה התעצמה עם השנים וחברה לוודאות על קצו הקרב‪ .‬הוא מצא‬ ‫נחמה בדת — כשוחד‪ .‬הוא ניסה כמה דתות‪ ,‬השתתף בתפילות‪ ,‬תרם סכומים גדולים‪ ,‬ואז‬ ‫עבר לדת אחרת‪ .‬השנים חלפו‪ ,‬ותכיפות חיפושיו הלכה וגברה‪ .‬היה בה חוט של חרדה‪.‬‬ ‫האדישות של טוהי לדת היתה הפגם היחיד שהפריע לו בדמותו של ידידו ומורו‪ .‬אבל כל‬ ‫מה שטוהי הטיף לו עלה בקנה אחד עם דברי אלוהים‪ :‬צדקה‪ ,‬קורבן עצמי‪ ,‬עזרה לעניים‪.‬‬ ‫הופטון סטודארד הרגיש בטוח כל אימת שנשמע לעצתו של טוהי‪ .‬הוא תרם ביד רחבה‬ ‫למוסדות שטוהי המליץ עליהם‪ ,‬כמעט בלי לחשוב פעמיים‪ .‬בעניינים שברוח הוא העריץ‬ ‫את טוהי על פני האדמה כמו שהעריץ את אלוהים בשמים‪.‬‬ ‫אבל בקיץ הזה נחל טוהי את מפלתו הראשונה אצל הופטון סטודארד‪.‬‬ ‫הופטון סטודארד החליט לממש חלום שטיפח שנים בעורמה ובזהירות‪ ,‬כמו כל השקעה‬ ‫אחרת שלו‪ :‬הוא החליט לבנות מקדש‪ .‬זה לא היה אמור להיות מקדש לאמונה מסוימת‪ ,‬אלא‬ ‫מקדש לכל הזרמים באשר הם‪ ,‬אנדרטה לכל הדתות‪ ,‬קתדרלה של אמונה הפתוחה לכול‪.‬‬ ‫הופטון סטודארד לא רצה לקחת סיכונים‪.‬‬ ‫כשאלזוורת' טוהי יעץ לו לזנוח את הפרויקט‪ ,‬נפלה רוחו‪ .‬טוהי העדיף לבנות בית חדש‬ ‫לילדים מפגרים‪ .‬לשם כך הקים ארגון‪ ,‬ועדה מכובדת של נדבנים‪ ,‬קרן להוצאות שוטפות —‬ ‫אבל לא היה לו בניין‪ ,‬וגם לא המימון הדרוש להקמתו‪ .‬טוהי האיר את עיני הופטון‬ ‫סטודארד ואמר לו שאם הוא רוצה להנציח את שמו‪ ,‬להעפיל לשיאי נדיבותו‪ ,‬לא יהיה‬

‫מעשה נדיב יותר מלבנות את "בית הופטון סטודארד לילדים מפגרים"‪ ,‬לאותם עניים‬ ‫נדכאים שאיש אינו דאג להם‪ .‬אך בלבו של הופטון סטודארד לא היה שום להט לבניית‬ ‫מוסד‪ ,‬ולשום בניין אחר שמטרתו חילונית‪ .‬הוא רצה לבנות אך ורק את "מקדש הופטון‬ ‫סטודארד לרוח האדם"‪.‬‬ ‫הוא לא היה מסוגל להביס את מערך הטיעונים המבריק של טוהי‪ .‬הוא לא היה יכול לומר‬ ‫אלא דבר אחד‪" :‬לא‪ ,‬אלזוורת'‪ ,‬זה לא בסדר‪ ,‬זה לא בסדר‪ ".‬הנושא נשאר פתוח‪ .‬הופטון‬ ‫סטודארד סירב להיכנע‪ ,‬אבל הסתייגותו של טוהי עוררה בו אי־נוחות‪ ,‬והוא דחה את‬ ‫החלטתו מיום ליום‪ .‬הוא ידע רק שיצטרך להחליט עד סוף הקיץ‪ ,‬כי בסתיו היה אמור לצאת‬ ‫למסע ארוך‪ ,‬לסיור במקומות הקדושים לכל הדתות‪ ,‬מלוּ רד ועד ירושלים‪ ,‬ממכה ועד‬ ‫נארס‪.‬‬ ‫ֶּב ֶ‬ ‫כמה ימים לאחר ההודעה על החוזה לבניית אקוויטניה‪ ,‬בא טוהי לבקר את הופטון‬ ‫סטודארד‪ ,‬בדירתו רחבת הידיים והעמוסה להחריד שבריברסייד דרייב‪.‬‬ ‫"הופטון‪ ",‬אמר בעליצות‪" ,‬טעיתי‪ .‬צדקת בעניין המקדש‪".‬‬ ‫"לא!" השיב לו הופטון סטודארד ההמום‪.‬‬ ‫"כן‪ ",‬אמר טוהי‪" ,‬צדקת‪ .‬אין דבר הולם יותר מזה‪ .‬אתה חייב לבנות מקדש‪ .‬מקדש לרוח‬ ‫האדם‪".‬‬ ‫הופטון סטודארד בלע את רוקו‪ ,‬ועיניו הכחולות התלחלחו‪ .‬הוא הרגיש שכנראה עלה‬ ‫הרבה בסולם המעלות‪ ,‬אם כעת הוא מסוגל ללמד את מורו ורבו שיעור חשוב‪ .‬יתר על כן‪,‬‬ ‫שום דבר כבר לא היה חשוב‪ :‬הוא ישב כמו תינוק כנוע‪ ,‬האזין לאלזוורת' טוהי‪ ,‬הינהן במרץ‬ ‫והסכים לכל דבר‪.‬‬ ‫"זו משימה שאפתנית‪ ,‬הופטון‪ ,‬ואם אתה לוקח על עצמך לבצע אותה‪ ,‬אתה חייב לעשות‬ ‫את זה בדרך הנכונה‪ .‬כל העניין קצת יומרני‪ ,‬אתה יודע — להציע מתנה לאלוהים — אז אם‬ ‫לא תעשה את הדבר הנכון‪ ,‬זה יהיה עלבון ולא כבוד‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬כמובן‪ ,‬חייבים לעשות את זה נכון‪ ,‬הכי נכון שאפשר‪ .‬אתה תעזור לי‪ ,‬נכון‪ ,‬אלזוורת'?‬ ‫אתה הרי מבין בבניינים ובאמנות‪ .‬חייבים לעשות את זה נכון‪"...‬‬ ‫"אשמח לעזור לך‪ ,‬אם אתה באמת רוצה‪".‬‬ ‫"אם אני רוצה! מה זאת אומרת‪ ,‬אם אני רוצה?!‪ ...‬אלוהים‪ ,‬מה אני בכלל יכול לעשות‬ ‫בלעדיך! אני לא יודע שום דבר על‪ ...‬הדבר הזה‪ ,‬וחייבים לעשות את זה נכון‪".‬‬ ‫"אם אתה רוצה לעשות את זה נכון‪ ,‬תעשה בדיוק מה שאומר לך?"‬ ‫"כן‪ .‬כן‪ .‬כן‪ ,‬בטח‪".‬‬ ‫"קודם כול‪ ,‬האדריכל‪ .‬זה חשוב מאוד‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬בהחלט‪".‬‬ ‫"אתה לא רוצה אחד מהאדריכלים המסחריים החלקלקים האלה שמצויר להם דולר על כל‬ ‫הפרצוף‪ .‬אתה רוצה אדם שמאמין בעבודה שלו כמו שאתה מאמין באלוהים‪".‬‬ ‫"זה נכון‪ .‬זה לגמרי נכון‪".‬‬

‫"אם כך‪ ,‬אתה חייב לבחור באדריכל שאציע לך‪".‬‬ ‫"בטח‪ .‬מי זה?"‬ ‫"הווארד רורק‪".‬‬ ‫"הא?" הופטון סטודארד נעץ בו מבט חלול‪" .‬מי זה?"‬ ‫"הוא האיש שיבנה את המקדש לרוח האדם‪".‬‬ ‫"הוא טוב?"‬ ‫אלזוורת' טוהי פנה והישיר בו מבט‪.‬‬ ‫"אני נשבע בנשמה בת־האלמוות שלי‪ ,‬הופטון‪ ",‬ענה באיטיות‪" ,‬הוא הכי טוב שיש‪".‬‬ ‫"אה!"‬ ‫"אבל קשה להשיג אותו‪ .‬הוא לא מקבל עבודה‪ ,‬אלא בתנאים מסוימים‪ .‬אתה צריך למלא‬ ‫את הדרישות שלו בקפדנות‪ .‬אתה חייב לתת לו חופש פעולה מוחלט‪ .‬תגיד לו מה אתה‬ ‫רוצה וכמה אתה רוצה להוציא‪ ,‬ואת השאר תשאיר לו‪ .‬תן לו לתכנן ולבנות את המקדש כמו‬ ‫שהוא רוצה‪ .‬אחרת‪ ,‬הוא לא יקבל את העבודה‪ .‬תגיד לו בכנות שאתה לא מבין שום דבר‬ ‫באדריכלות‪ ,‬ושבחרת בו כי הוא האדם היחיד שאפשר לסמוך עליו שיבנה נכון‪ ,‬בלי ייעוץ‬ ‫ובלי שום התערבות‪".‬‬ ‫"אוקיי‪ ,‬אם אתה מוכן לערוב לו‪".‬‬ ‫"אני מוכן לערוב לו‪".‬‬ ‫"זה בסדר‪ .‬ולא אכפת לי כמה זה יעלה‪".‬‬ ‫"אבל אתה צריך להיות זהיר‪ .‬נראה לי שבהתחלה הוא יסרב לעשות את זה‪ .‬הוא יאמר לך‬ ‫שהוא לא מאמין באלוהים‪".‬‬ ‫"מה?!"‬ ‫"אל תאמין לו‪ .‬הוא אדם בעל אמונה עמוקה — בדרכו שלו‪ .‬זה ניכר בבניינים שלו‪".‬‬ ‫"אה‪".‬‬ ‫"הוא לא משתייך לאף כנסייה‪ ,‬כך שאתה לא תיראה לו משוחד‪ ,‬וגם לא כמו מישהו‬ ‫שירצה לפגוע באחרים‪".‬‬ ‫"זה טוב‪".‬‬ ‫"כעת‪ ,‬אם אנחנו מדברים על אמונה‪ ,‬אתה חייב להיות הראשון שמאמין‪ .‬אתה מסכים‬ ‫איתי?"‬ ‫"בהחלט‪".‬‬ ‫"אל תחכה לראות את התוכניות שלו‪ ,‬זה יגזול הרבה זמן‪ .‬ואל תדחה את המסע שלך‪.‬‬ ‫שכור אותו — אל תחתום על חוזה‪ ,‬אין כל צורך — תן לבנק שלך הוראה לטפל בענייני‬ ‫הכספים‪ ,‬ואת כל השאר תשאיר לו‪ .‬אתה לא חייב לשלם לו עד שתחזור‪ .‬ובעוד שנה‪,‬‬ ‫כשתחזור אלינו‪ ,‬אחרי שראית את כל המקדשים הגדולים בעולם‪ ,‬יחכה לך כאן אחד משלך‪,‬‬ ‫טוב יותר מכולם‪".‬‬ ‫"זה בדיוק מה שרציתי‪".‬‬ ‫"אבל אתה צריך לחשוב על טקס ראוי של הסרת הלוט‪ ,‬טקס הקדשה מתאים‪ ,‬פרסום‬

‫נכון‪".‬‬ ‫"כמובן‪ ...‬צריך פרסום?"‬ ‫"בהחלט‪ .‬האם אתה מכיר אירוע חשוב אחד שלא היה לו מסע פרסום טוב? אירוע שאין לו‬ ‫פרסום‪ ,‬לא נחשב‪ .‬אם תחסוך בתחום הזה‪ ,‬זו תהיה בושה וחרפה‪".‬‬ ‫"צודק‪".‬‬ ‫"אם אתם רוצה פרסום נכון‪ ,‬אתה צריך לתכנן את זה לפרטים‪ ,‬מראש‪ .‬בזמן הסרת הלוט‪,‬‬ ‫תרצה בטח תרועת חצוצרות‪ ,‬כמו האוברטורה באופרה‪ ,‬כמו תקיעה בשופר של גבריאל‪".‬‬ ‫"יפה ניסחת את זה‪".‬‬ ‫"כדי להשיג את הרושם הנכון‪ ,‬אסור לך להרשות לכל מיני עיתונאים להדליף פרטים‬ ‫מקדימים וכך להרוס את כל הרושם‪ .‬אל תרשה לאף אחד לפרסם את תוכניות המקדש‪.‬‬ ‫שמור אותן בסוד‪ .‬תגיד לרורק שאתה רוצה לשמור אותן בסוד‪ .‬הוא לא יתנגד‪ .‬תוודא‬ ‫שהקבלן יבנה גדר מוצקה מסביב למגרש בזמן הבנייה‪ .‬אסור שאיש יֵ דע איך נראה המקדש‬ ‫עד שתחזור ותסיר את הלוט‪ .‬ואז יתפרסמו תמונות בכל עיתון מחורבן בארץ!"‬ ‫"אלזוורת'!"‬ ‫"אני מתנצל‪".‬‬ ‫"רעיון מצוין‪ .‬ככה עשינו גם כשהעלינו את 'אגדת הבתולה'‪ ,‬לפני עשר שנים‪ ,‬זה היה עם‬ ‫להקת תיאטרון של תשעים ושבעה איש‪".‬‬ ‫"כן‪ .‬אבל בינתיים תעורר סקרנות בציבור‪ .‬תבחר לך איש יחסי ציבור‪ ,‬תגיד לו איך אתה‬ ‫רוצה שיטפל בנושא‪ .‬אני אתן לך שם של אדם מצוין‪ .‬תוודא שכל שבועיים תתפרסם ידיעה‬ ‫על המקדש המסתורי של סטודארד‪ .‬תבטיח שהם לא יפסיקו להתלחשש‪ ,‬תבטיח שהם‬ ‫ימשיכו לחכות‪ .‬וכשיגיע הזמן‪ ,‬כולם יהיו מוכנים‪".‬‬ ‫"נכון‪".‬‬ ‫"אבל‪ ,‬יותר מכול‪ ,‬אסור לך לספר לרורק שהמלצתי עליו‪ .‬אל תגיד לאף אחד שיש לי‬ ‫קשר למקדש‪ .‬לאף אחד‪ .‬תישבע לי‪".‬‬ ‫"אבל למה?"‬ ‫"כי יש לי יותר מדי חברים אדריכלים‪ ,‬וזה פרויקט חשוב כל כך‪ .‬אני לא רוצה לפגוע‬ ‫ברגשות של אף אחד‪".‬‬ ‫"אתה צודק‪".‬‬ ‫"תישבע‪".‬‬ ‫"אוי‪ ,‬אלזוורת'!"‬ ‫"תישבע‪ ,‬בגאולה של נשמתך‪".‬‬ ‫"אני נשבע‪ ...‬בזה‪".‬‬ ‫"בסדר‪ .‬תדע לך‪ ,‬אף פעם לא התעסקת עם אדריכלים‪ ,‬והוא אדריכל מיוחד במינו‪ .‬אם‬ ‫אתה לא רוצה להרוס את זה‪ ,‬אני אגיד לך בדיוק מה שאתה צריך להגיד לו‪".‬‬ ‫למחרת נכנס טוהי למשרדה של דומיניק‪ .‬הוא עמד ליד שולחנה‪ ,‬חייך ואמר‪:‬‬ ‫"את זוכרת את הופטון סטודארד ואת אותו מקדש לכל הדתות שהוא מדבר עליו כבר שש‬

‫שנים?"‬ ‫"במעורפל‪".‬‬ ‫"הוא הולך לבנות אותו‪".‬‬ ‫"באמת?"‬ ‫"והוא ישכור את הווארד רורק‪".‬‬ ‫"לא נכון!"‬ ‫"כן נכון‪".‬‬ ‫"לא ייאמן‪ ...‬דווקא הופטון!"‬ ‫"הופטון‪".‬‬ ‫"טוב‪ ,‬בסדר‪ .‬אני אלך לנסות לשכנע אותו‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬אל תתערבי‪ .‬אמרתי לו לתת את הפרויקט לרורק‪".‬‬ ‫היא ישבה בלי ניע‪ ,‬בדיוק בתנוחה שישבה בה כשדבריו תפסו אותה‪ .‬הבעת השעשוע‬ ‫נעלמה מפניה‪ .‬הוא הוסיף‪:‬‬ ‫"אני רוצה שתדעי שאני עשיתי את זה‪ ,‬כדי שלא נבצע מהלכים סותרים‪ .‬אף אחד לא יודע‬ ‫את זה‪ ,‬ואף אחד גם לא יֵ דע‪ .‬אני סומך עלייך שתזכרי את זה‪".‬‬ ‫היא שאלה אותו בשפתיים קפוצות‪" :‬מה אתה מנסה להשיג?"‬ ‫הוא חייך ואמר‪:‬‬ ‫"אני הולך לעשות אותו מפורסם‪".‬‬ ‫רורק ישב המום במשרדו של הופטון סטודארד והקשיב‪ .‬הופטון סטודארד דיבר לאט; דבריו‬ ‫נשמעו רציניים ומשכנעים‪ ,‬בעיקר משום ששינן את נאומו בעל פה‪ .‬עיני התינוק שלו הביטו‬ ‫ברורק בתחינה מתרפסת‪ .‬הפעם‪ ,‬לשם שינוי‪ ,‬רורק כמעט שכח את האדריכלות והציב את‬ ‫המרכיב האנושי לפניו; הוא רצה לקום ולצאת מהמשרד‪ .‬הוא לא סבל את האיש‪ .‬אך‬ ‫המילים מיסמרו אותו למקומו; המילים לא הלמו את פניו של האיש ואת קולו‪.‬‬ ‫"אם כן‪ ,‬אתה מבין‪ ,‬מר רורק‪ ,‬זה צריך להיות בניין דתי‪ ,‬אבל הרבה יותר מזה‪ .‬שמת לב‬ ‫שאנחנו קוראים לו מקדש לרוח האדם‪ .‬אנחנו רוצים ללכוד באבן — כמו שאחרים לוכדים‬ ‫במנגינה — לא איזו אמונה צרת אופק‪ ,‬אלא את התמצית של כל הדת‪ .‬ומה התמצית של‬ ‫הדת? השאיפה של הרוח האנושית לנעלה ביותר‪ ,‬לאצילי ביותר‪ ,‬לטוב ביותר‪ .‬את רוח‬ ‫האדם כיוצרת וכובשת את האידיאל‪ .‬את הגדוּ לה שמעניקה חיים ליקום כולו‪ .‬את רוח האדם‬ ‫ההרואית‪ .‬זאת המשימה שלך‪ ,‬מר רורק‪".‬‬ ‫רורק שיפשף את עיניו בגב ידו בחוסר אונים‪ .‬זה לא יכול להיות‪ .‬זה פשוט לא יכול‬ ‫להיות‪ .‬לא ייתכן שזה רצונו של האיש; לא של האיש הזה‪ .‬זה היה נורא לשמוע אותו אומר‬ ‫את הדברים‪.‬‬ ‫"מר סטודארד‪ ,‬אני חושש שעשית טעות‪ ",‬אמר רורק בקול איטי ועייף‪" .‬אני לא חושב‬ ‫שאני האיש בשבילך‪ .‬נראה לי שזה לא יהיה הוגן לקחת על עצמי את המשימה‪ .‬אני לא‬ ‫מאמין באלוהים‪".‬‬

‫הוא נדהם לראות שמחה וניצחון בפניו של הופטון סטודארד‪ .‬פניו של הופטון סטודארד‬ ‫נהרו בהתפעמות נוכח חוכמתו הנבואית של אלזוורת' טוהי‪ ,‬שתמיד צדק בכול‪ .‬הוא הזדקף‬ ‫בתחושת ביטחון ואמר בתקיפות‪ ,‬בפעם הראשונה בקול חכם ומתנשא‪ ,‬קול של איש זקן‬ ‫הפונה לצעיר ממנו‪:‬‬ ‫"זה לא משנה‪ .‬אתה אדם בעל אמונה עמוקה — בדרכך שלך — מר רורק‪ .‬זה ניכר היטב‬ ‫בבניינים שלך‪".‬‬ ‫הוא תהה מדוע רורק נעץ בו מבט ארוך שכזה ולא זז ממקומו דקות ארוכות‪.‬‬ ‫"נכון‪ ",‬אמר רורק‪ .‬זה היה כמעט בלחישה‪.‬‬ ‫העובדה שהוא היה צריך ללמוד משהו על עצמו‪ ,‬על המבנים שלו‪ ,‬מהאיש הזה‪ ,‬שהבין‬ ‫אותו עוד לפני שהוא הבין את עצמו‪ ,‬העובדה שהאיש אמר את הדברים בנימה של סובלנות‬ ‫ושל אמון ורמז בכך שהוא מבין היטב‪ ,‬כל אלה הסירו ספק מלבו של רורק‪ .‬הוא אמר לעצמו‬ ‫שהוא בעצם אינו מבין בני אדם; שרושם ראשוני עלול להטעות‪ ,‬שהופטון סטודארד גם כך‬ ‫יהיה רחוק מכאן‪ ,‬ביבשת אחרת; ששום דבר אינו חשוב נוכח משימה כזאת; ששום דבר אחר‬ ‫כבר לא משנה כשקול אנושי — גם אם זה קולו של הופטון סטודארד — מוסיף ואומר לו‪:‬‬ ‫"הייתי רוצה לקרוא לזה אלוהים‪ .‬אתה יכול לבחור בכל שם אחר‪ .‬אבל אני רוצה בבניין‬ ‫שלי את הרוח שלך‪ .‬את הרוח שלך‪ ,‬מר רורק‪ .‬תן לי את כל הטוב שבך‪ ,‬ובזה תשלים את‬ ‫התפקיד שלך‪ ,‬כמו שגם אני אשלים את שלי‪ .‬אל תחשוש מהמשמעות שאני מנסה להביע‪.‬‬ ‫תן לרוח שלך לקבל את הצורה של הבניין‪ ,‬וזו תהיה המשמעות שיישא הבניין‪ ,‬בין שאתה‬ ‫מודע לזה ובין שלא‪".‬‬ ‫וכך הסכים רורק לבנות את "המקדש של סטודארד לרוח האדם"‪.‬‬

‫‪11‬‬ ‫בדצמבר נפתח בניין "קוזמו־סלוטניק" בטקס רב־רושם‪ .‬באירוע היו אישים ידועים‪ ,‬סידורי‬ ‫פרחים‪ ,‬צלמים של יומני חדשות‪ ,‬זרקורים מסתובבים‪ ,‬וגם שלוש שעות של נאומים‪ ,‬כולם‬ ‫דומים זה לזה‪.‬‬ ‫אני צריך להיות מאושר‪ ,‬אמר לעצמו פיטר קיטינג‪ .‬אבל הוא לא הרגיש כך‪ .‬הוא הביט‬ ‫מהחלון בים הפרצופים שגדש את ברודוויי כמו מרבד‪ ,‬ממדרכה למדרכה‪ .‬הוא ניסה לשכנע‬ ‫את עצמו שהוא מאושר אבל לא הרגיש כלום‪ .‬הוא נאלץ להודות שהוא משועמם‪ .‬אבל הוא‬ ‫חייך ולחץ ידיים והרשה לצלמים לצלם אותו‪" .‬קוזמו־סלוטניק" התרומם בכבדות מעל‬ ‫הרחוב‪ ,‬כמו קלישאה גדולה ולבנה‪.‬‬ ‫לאחר הטקסים הוביל אותו אלזוורת' טוהי לתא פרטי בגוון סגלגל במסעדה יוקרתית‬ ‫מאוד‪ .‬מסיבות פאר רבות ליוו את הפתיחה‪ ,‬אבל קיטינג קיבל את הצעתו של טוהי וסירב‬ ‫להזמנות האחרות‪ .‬טוהי התבונן בו כשאחז את כוס המשקה שלו וצנח על מושבו‪.‬‬ ‫"נכון שזה היה נפלא?" אמר טוהי‪" .‬פיטר‪ ,‬זה היה שיאו של מה שתוכל לצפות לו בחיים‪".‬‬ ‫הוא הרים את כוסו בעדינות‪" .‬לחיי התקווה שתנחל עוד ניצחונות רבים כמו זה‪ .‬כמו‬ ‫הלילה‪".‬‬ ‫"תודה‪ ",‬אמר קיטינג ונטל את כוסו בחופזה‪ ,‬בלי להסתכל‪ .‬הוא הרים אותה אל פיו וגילה‬ ‫שהיא ריקה‪.‬‬ ‫"אתה לא גאה בעצמך‪ ,‬פיטר?"‬ ‫"כן‪ .‬כן‪ ,‬כמובן‪".‬‬ ‫"טוב מאוד‪ .‬ככה אני רוצה לראות אותך‪ .‬אתה נאה במיוחד הערב‪ .‬תיראה נפלא ביומני‬ ‫החדשות‪".‬‬ ‫זיק של עניין ניצת בעיניו של קיטינג‪" .‬אני בהחלט מקווה‪".‬‬ ‫"חבל שאתה לא נשוי‪ ,‬פיטר‪ .‬אישה היתה משמשת לך קישוט נהדר הלילה‪ .‬הקהל אוהב‬ ‫את זה‪ ,‬וכך גם קהל צופי הקולנוע‪".‬‬ ‫"קייטי לא פוטוגנית‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬נכון‪ ,‬אתה מאורס לקייטי‪ .‬טיפשי מצדי‪ .‬אני כל הזמן שוכח‪ .‬לא‪ ,‬קייטי לא פוטוגנית‬ ‫בכלל‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬אני לא יכול לדמיין את קייטי משאירה רושם באירוע חברתי‪ .‬אפשר‬ ‫להצמיד לקייטי הרבה תארים נחמדים‪ ,‬אבל היא לא 'מסעירה' וגם לא 'מלאת ביטחון'‪ .‬אתה‬ ‫חייב לסלוח לי‪ ,‬פיטר‪ .‬נתתי לדמיון שלי לתעתע בי‪ .‬כמו באמנות‪ ,‬כך גם בחיים‪ ,‬אני נוטה‬

‫לראות דברים אך ורק מנקודת מבט אמנותית‪ .‬וכשאני מביט בך הלילה‪ ,‬אני לא יכול‬ ‫להימנע מלדמיין את האישה המושלמת שתעמוד לצדך‪".‬‬ ‫"מי?"‬ ‫"אוי‪ ,‬אל תשים לב אלי‪ .‬זאת רק אשליה אסתטית‪ .‬החיים לא מושלמים עד כדי כך‪ .‬גם‬ ‫ככה יש לאנשים יותר מדי סיבות לקנא בך‪ .‬אתה לא תוכל להוסיף גם את זה לרשימת‬ ‫ההישגים שלך‪".‬‬ ‫"מי?"‬ ‫"עזוב את זה‪ ,‬פיטר‪ .‬אתה לא יכול להשיג אותה‪ .‬אף אחד לא יכול‪ .‬אתה טוב‪ ,‬אבל לא‬ ‫מספיק טוב בשביל זה‪".‬‬ ‫"מי?"‬ ‫"דומיניק פרנקון‪ ,‬כמובן‪".‬‬ ‫קיטינג הזדקף‪ ,‬וטוהי ראה בעיניו חשדנות‪ ,‬מרד‪ ,‬איבה של ממש‪ .‬טוהי עמד במבטו‬ ‫בשלווה‪ .‬קיטינג הוא שנכנע ראשון‪ .‬הוא צנח לאחור ואמר בתחינה‪:‬‬ ‫"אלוהים‪ ,‬אלזוורת'‪ ,‬אני לא אוהב אותה‪".‬‬ ‫"אף פעם לא חשבתי שאתה אוהב אותה‪ ,‬אבל אני כל הזמן שוכח את החשיבות המוגזמת‬ ‫שהאדם הממוצע מייחס לאהבה — לתשוקה המינית‪".‬‬ ‫"אני לא האדם הממוצע‪ ",‬אמר קיטינג בלאות; זו היתה מחאה אוטומטית‪ ,‬בלי כל להט‪.‬‬ ‫"תזדקף‪ ,‬פיטר‪ .‬אתה לא נראה כמו גיבור כשאתה שרוע כך‪".‬‬ ‫קיטינג התרומם‪ ,‬חרד וכועס‪ .‬הוא אמר‪:‬‬ ‫"תמיד הרגשתי שאתה רוצה שאתחתן עם דומיניק‪ .‬למה? מה אכפת לך?"‬ ‫"כבר ענית על השאלה שלך בעצמך‪ ,‬פיטר‪ .‬מה אכפת לי‪ ,‬באמת? אבל דיברנו על אהבה‪.‬‬ ‫תשוקה מינית‪ ,‬פיטר‪ ,‬היא רגש אנוכי במהותו‪ .‬ולא רגשות אנוכיים יובילו אותנו אל האושר‪.‬‬ ‫קח לדוגמה את הערב‪ .‬זה היה ערב שיכול להרחיב לאדם אנוכי את הלב‪ .‬היית מאושר‪,‬‬ ‫פיטר? אל תטרח‪ ,‬בחור יקר‪ ,‬אתה לא צריך לענות‪ .‬רק רציתי להדגיש את העובדה שאנחנו‬ ‫צריכים להתייחס בחשדנות לדחפים האישיים שלנו‪ .‬הרצונות שלנו כל כך לא חשובים!‬ ‫אדם לעולם לא ימצא את האושר אם הוא לא יבין את זה‪ .‬תחשוב לרגע על הערב הזה‪ .‬אתה‪,‬‬ ‫פיטר יקירי‪ ,‬היית האדם הכי פחות חשוב‪ .‬וכך צריך להיות‪ .‬כי לא העושה הוא חשוב‪ ,‬אלא‬ ‫מי שהדברים נעשים עבורם‪ .‬אתה לא היית מסוגל לקבל את זה‪ ,‬ולכן לא הרגשת‬ ‫בהתרוממות הרוח הגדולה שהיתה צריכה לשטוף אותך‪".‬‬ ‫"זה נכון‪ ",‬לחש קיטינג‪ .‬הוא לא היה מודה בזה בפני אחרים‪.‬‬ ‫"החמצת את הגאווה הנפלאה שבחוסר אנוכיות מוחלט‪ .‬רק כשתלמד להתכחש לאגו‬ ‫שלך‪ ,‬לגמרי‪ ,‬רק כשתלמד להיות משועשע מהתרגשויות חסרות ערך‪ ,‬כמו התשוקות‬ ‫המיניות שלך‪ ,‬רק אז תגיע לגדולה שתמיד ציפיתי למצוא בך‪".‬‬ ‫"אתה‪ ...‬אתה מאמין בי‪ ,‬אלזוורת'? באמת?"‬ ‫"אחרת לא הייתי יושב כאן‪ ,‬אבל בוא נחזור לאהבה‪ .‬אהבה אישית‪ ,‬פיטר‪ ,‬היא הרע‬ ‫בהתגלמותו‪ ,‬כמו כל דבר אישי‪ .‬והיא תמיד מובילה לאומללות‪ .‬אתה לא מבין למה? אהבה‬

‫אישית היא מעשה של אפליה‪ ,‬של העדפה‪ .‬זה מעשה של אי־צדק כלפי כל יצור על פני‬ ‫האדמה‪ ,‬שממנו גזלת חיבה כדי להעניק אותה באופן שרירותי ליצור אחר‪ .‬אתה חייב לאהוב‬ ‫את כולם במידה שווה‪ ,‬אבל לא תוכל לנהוג באצילות נפש כזאת אם לא תחסל לגמרי את‬ ‫האנוכיות שבך‪ .‬היא מרושעת וחסרת טעם‪ ,‬כי היא סותרת את החוק הקוסמי הראשון‪ ,‬את‬ ‫עקרון השוויון בין בני האדם‪".‬‬ ‫"אתה רוצה לומר‪ ...‬שמבחינה פילוסופית‪ ,‬עמוק בפנים‪ ,‬כולנו שווים‪ ,‬בלי יוצא מן‬ ‫הכלל?" תמה קיטינג‪ ,‬שגילה לפתע עניין מחודש בשיחה‪.‬‬ ‫"כמובן‪ ",‬אמר טוהי‪.‬‬ ‫קיטינג תהה מדוע המחשבה הזאת קוסמת לו כל כך‪ .‬לא הפריע לו שהיא מעמידה אותו‬ ‫בשוויון מוחלט לצד הכייס שהסתובב הערב בהמון שנאסף לחגוג את הבניין שלו‪ .‬השאלה‬ ‫אמנם עלתה במוחו‪ ,‬במעורפל‪ ,‬אבל היא לא הפריעה לו‪ ,‬אף שהרעיון סתר את שאיפתו‬ ‫העזה לעליונות‪ ,‬השאיפה שדירבנה אותו כל חייו‪ .‬זה לא משנה‪ ,‬חשב לעצמו‪ .‬הוא לא חשב‬ ‫על הערב הזה וגם לא על הקהל; הוא חשב רק על האיש שלא היה שם הערב‪.‬‬ ‫"אתה יודע‪ ,‬אלזוורת'‪ ",‬אמר ורכן קדימה בתחושת אושר מוזרה וטורדנית‪" ,‬אני‪ ...‬מעדיף‬ ‫לדבר איתך מאשר לעשות כל דבר אחר‪ .‬יכולתי ללכת הערב לכל כך הרבה מקומות‪ ,‬ובכל‬ ‫זאת‪ ,‬אני מאושר הרבה יותר מעצם הישיבה כאן איתך‪ .‬לפעמים אני תוהה איך הייתי ממשיך‬ ‫בלעדיך‪".‬‬ ‫"זהו‪ ",‬אמר טוהי‪" ,‬ככה זה צריך להיות‪ .‬אחרת‪ ,‬בשביל מה יש חברים?"‬ ‫נשף המסכות השנתי של איגוד האדריכלים‪ ,‬שנערך מדי חורף‪ ,‬היה אירוע זוהר ומקורי עוד‬ ‫יותר מהרגיל‪ֶ .‬א ֶתלסטן ּביזלי‪ ,‬הרוח החיה של הארגון‪ ,‬הגה רעיון גאוני‪ ,‬כפי שהוא עצמו‬ ‫קרא לזה‪ :‬כל האדריכלים הוזמנו להתחפש לבניינים הכי יפים שלהם‪ .‬זו היתה הצלחה‬ ‫מסחררת‪.‬‬ ‫פיטר קיטינג היה מסמר הערב‪ .‬הוא נראה נפלא כבניין "קוזמו־סלוטניק"‪ .‬העתק מדויק‬ ‫של הבניין המפורסם‪ ,‬עשוי עיסת נייר‪ ,‬עטף אותו מברכיים ועד ראש; פניו הוסתרו‪ ,‬אך עיניו‬ ‫הנוצצות הציצו מאחורי החלונות של הקומה העליונה‪ ,‬ומעל לראשו התנשאה הפירמידה‬ ‫הנשגבת של גג הבניין‪ .‬אכסדרת העמודים כיסתה את גופו אי־שם באזור הסרעפת‪ ,‬והוא‬ ‫נופף באצבעו דרך דלת הכניסה הראשית‪ .‬רגליו הנעולות נעלי לכה היו חופשיות לנוע‬ ‫באלגנטיות הרגילה שלהן‪ ,‬עטויות מכנסיים ללא רבב‪.‬‬ ‫גאי פרנקון היה מרשים מאוד כבניין הבנק הלאומי פרינק‪ ,‬אם כי ההעתק היה גוץ יותר‬ ‫מהמקור‪ ,‬בגלל כרסו הבולטת; בלפיד אדריאנוס שמעל ראשו היתה נורית חשמל אמיתית‬ ‫שהופעלה באמצעות סוללה זעירה‪ .‬רלסטון הולקומב היה גם הוא מרשים מאוד בתחפושת‬ ‫הקפיטול‪ ,‬וגורדון ל' פרסקוט נראה גברי מאוד בתחפושת של ממגורה‪ .‬יוג'ין ּ ֶפטינגיל דידה‬ ‫באולם על רגליו הצנומות והעתיקות‪ ,‬קטן קומה וכפוף ומחופש למלון פאר בפארק אווניו‪.‬‬ ‫משקפי הקרן שלו הציצו מתחת למגדל המלכותי‪ .‬שניים מהמשתתפים פתחו בדו־קרב‬ ‫היתולי ונגחו זה בזה בבטן בצריחי המגדלים המפורסמים שקידמו את פני הספינות הקרבות‬

‫מהאוקיינוס‪ ,‬צריחים שהיו ציוני דרך חשובים בעיר‪ .‬כולם נהנו מאוד‪.‬‬ ‫רבים מהנוכחים‪ ,‬ובראשם אתלסטן ביזלי‪ ,‬הזכירו באיבה את שמו של הווארד רורק‪,‬‬ ‫שהוזמן אך לא טרח לבוא‪ .‬הם ציפו לראותו מחופש לבית אנרייט‪.‬‬ ‫דומיניק נעצרה בפרוזדור ועמדה ליד הדלת‪ .‬היא התבוננה בשלט‪" :‬הווארד רורק‪ ,‬אדריכל"‪.‬‬ ‫מעולם לא ביקרה במשרדו‪ .‬זמן רב נלחמה בדחף לעשות זאת‪ .‬היא היתה חייבת לראות‬ ‫את המקום שעבד בו‪.‬‬ ‫הפקידה בקבלה נדהמה כשדומיניק מסרה את שמה‪ ,‬אבל הודיעה מיד לרורק על האורחת‪.‬‬ ‫"היכנסי‪ ,‬מיס פרנקון‪ ",‬אמרה לה‪.‬‬ ‫רורק חייך כשנכנסה למשרדו; זה היה חיוך קלוש‪ ,‬לא־מופתע‪.‬‬ ‫"ידעתי שיום אחד תבואי לפה‪ ",‬אמר‪" .‬רוצה שאראה לך את המקום?"‬ ‫"מה זה?" שאלה‪.‬‬ ‫החמר‬ ‫בחמר; על שולחן ארוך‪ ,‬בין הרבה רישומים לא־גמורים‪ ,‬עמד דגם ֵ‬ ‫ידיו היו מרוחות ֵ‬ ‫של בניין‪ ,‬יצירה גולמית שכולה זוויות ומרפסות‪.‬‬ ‫"האקוויטניה?" שאלה‪ .‬הוא הינהן‪.‬‬ ‫"אתה תמיד עושה את זה?"‬ ‫"לא‪ ,‬לא תמיד‪ .‬הפעם יש לי קושי לא קטן‪ ,‬ואני אוהב לשחק עם זה קצת‪ .‬זה יהיה כנראה‬ ‫הבניין האהוב עלי — כי זה כל כך קשה‪".‬‬ ‫"תמשיך‪ .‬אני רוצה לראות אותך עושה את זה‪ .‬אכפת לך?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫כעבור רגע‪ ,‬שכח את נוכחותה‪ .‬היא ישבה בפינה והביטה בידיו‪ .‬היא ראתה אותן מקימות‬ ‫קומות‪ .‬ואז מרסקות חלק מהמבנה ומתחילות מחדש‪ ,‬לאט‪ ,‬בסבלנות‪ ,‬בביטחון מוזר שניכר‬ ‫גם ברגעי ההיסוס שלהן‪ .‬היא ראתה את כף ידו מחליקה על משטח ארוך וישר‪ ,‬היא ראתה‬ ‫זווית שצצה מתוך תנועת ידו‪ ,‬עוד לפני שראתה אותה בחמר‪.‬‬ ‫היא קמה וניגשה אל החלון‪ .‬בנייני העיר‪ ,‬הרחק מתחתיה‪ ,‬נראו לא גדולים מהדגם שעל‬ ‫משוות צורה לתבניות‪ ,‬לפינות‪ ,‬לגגות הבניינים‬ ‫השולחן‪ .‬היא דימתה לראות את ידיו ַ‬ ‫שלמטה‪ ,‬מנפצות אותם ובונות אותם שוב‪ .‬ידה נעה בהיסח הדעת והתחקתה אחר קווי‬ ‫המתאר של בניין מרוחק‪ .‬היא חשה תחושה חזקה של בעלות‪ ,‬חשה בזה למענו‪.‬‬ ‫היא פנתה בחזרה אל השולחן‪ .‬קווצת שיער נתלתה על פניו ונטתה לעבר הדגם‪ :‬הוא לא‬ ‫התבונן בדומיניק‪ ,‬הוא התבונן רק בצורה שהתהוותה תחת אצבעותיו‪ .‬זה היה כמעט כאילו‬ ‫צפתה בידיו נעות על גופה של אישה אחרת‪ .‬היא נשענה על הקיר בחולשה‪ ,‬כשגל אלים של‬ ‫עונג שטף את גופה‪.‬‬ ‫בתחילת ינואר‪ ,‬כשעמודי הפלדה הראשונים החלו להתרומם מתוך החפירות והפכו בהדרגה‬ ‫לבניין קורד ולמלון אקוויטניה‪ ,‬החל רורק להשלים את שרטוטי המקדש‪.‬‬ ‫כשסיים את השרטוט הראשוני‪ ,‬פנה אל מזכירתו‪:‬‬

‫"תשיגי לי את סטיב מלורי‪".‬‬ ‫"מלורי‪ ,‬מר רורק? מי‪ ...‬אה‪ ,‬כן‪ ,‬הפסל המתנקש‪".‬‬ ‫"מה?"‬ ‫"הוא ניסה להתנקש באלזוורת' טוהי‪ ,‬לא?"‬ ‫"באמת? כן‪ ,‬זה נכון‪".‬‬ ‫"זה האיש‪ ,‬מר רורק?"‬ ‫"זה האיש‪".‬‬ ‫יומיים תמימים התקשרה המזכירה לסוחרי אמנות‪ ,‬לגלריות‪ ,‬לאדריכלים‪ ,‬למערכות‬ ‫עיתונים‪ .‬איש לא ידע לומר היכן נמצא סטיב מלורי‪ ,‬ומה עלה בגורלו‪ .‬ביום השלישי היא‬ ‫דיווחה לרורק‪" :‬מצאתי כתובת בכפר‪ ,‬אמרו לי שאולי זאת הכתובת שלו‪ .‬אין שם טלפון‪".‬‬ ‫רורק הכתיב לה מכתב‪ ,‬ובו ביקש ממלורי לטלפן למשרדו‪.‬‬ ‫המכתב לא הוחזר לשולח‪ ,‬אבל עבר שבוע בלא מענה‪ .‬ואז סטיבן מלורי התקשר‪.‬‬ ‫"הלו?" אמר רורק‪ ,‬כשמזכירתו העבירה לו את השיחה‪.‬‬ ‫"מדבר סטיבן מלורי‪ ",‬אמר קול צעיר ותקיף‪ ,‬במין נימה שהותירה אחריה שתיקה קצרת‬ ‫רוח‪ ,‬ששה אלי קרב‪.‬‬ ‫"הייתי רוצה לראות אותך‪ ,‬מר מלורי‪ .‬האם נוכל לקבוע פגישה אצלי במשרד?"‬ ‫"בשביל מה אתה רוצה שניפגש?"‬ ‫"כדי לדבר על עבודה‪ ,‬כמובן‪ .‬אני רוצה שתעשה איזו עבודה באחד מהבניינים שלי‪".‬‬ ‫שתיקה ארוכה השתררה מעברו האחר של הקו‪.‬‬ ‫"בסדר‪ ",‬אמר מלורי‪ ,‬וקולו נשמע מת‪ .‬הוא הוסיף‪" :‬איזה בניין?"‬ ‫"המקדש של סטודארד‪ .‬אולי שמעת עליו‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬שמעתי‪ .‬אתה עושה את זה‪ .‬מי לא שמע עליו? תשלם לי כמו שאתה משלם לאיש‬ ‫יחסי הציבור שלך?"‬ ‫"אני לא משלם לאיש יחסי ציבור‪ .‬אשלם לך כמה שתבקש‪".‬‬ ‫"אתה בטח יודע שזה לא יהיה הרבה‪".‬‬ ‫"מתי נוח לך לבוא לכאן?"‬ ‫"אה‪ ,‬לעזאזל‪ ,‬תגיד לי אתה‪ .‬אתה יודע שאני לא עסוק‪".‬‬ ‫"מחר בשתיים?"‬ ‫"בסדר‪ .‬הקול שלך לא מוצא חן בעיני‪ ",‬הוא הוסיף‪.‬‬ ‫רורק צחק‪" .‬שלך דווקא כן מוצא חן בעיני‪ .‬תהיה כאן מחר בשתיים‪".‬‬ ‫"בסדר‪ ".‬מלורי ניתק‪.‬‬ ‫רורק הניח את האפרכסת‪ ,‬מגחך‪ .‬אבל החיוך נמוג פתאום‪ ,‬והוא ישב והתבונן בטלפון‬ ‫בפנים רציניות‪.‬‬ ‫מלורי לא הגיע לפגישה‪ .‬שלושה ימים חלפו‪ ,‬ולא היה סימן לאיש‪ .‬ואז הלך רורק לחפש‬ ‫אותו‪.‬‬ ‫האכסניה שבה התגורר מלורי היתה בית אבן מוזנח ברחוב בלי פנסים שהדיף ריח של שוק‬

‫דגים‪ .‬בקומת הקרקע‪ ,‬משני עברי הכניסה הצרה‪ ,‬שכנו מכבסה וסנדלרייה‪ .‬בעלת הבית‬ ‫המרושלת אמרה‪" :‬מלורי? קומה חמישית מאחור‪ ",‬ופנתה באדישות לדרכה‪.‬‬ ‫רורק טיפס במדרגות העץ הרקובות‪ .‬הן הוארו בנורות שהיו קבועות בתוך סבך של‬ ‫צינורות‪ .‬הוא נקש על דלת מזוהמת‪.‬‬ ‫הדלת נפתחה‪ .‬צעיר כחוש עמד בפתח; שערו היה פרוע‪ ,‬שפתו התחתונה הרבועה שיוותה‬ ‫לפיו מראה קשוח‪ .‬רורק מעולם לא ראה עיניים שמבען כה עשיר‪.‬‬ ‫"מה אתה רוצה?" נבח הבחור‪.‬‬ ‫"מר מלורי?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"אני הווארד רורק‪".‬‬ ‫מלורי צחק ונשען על המשקוף‪ .‬זרועו היתה מתוחה על פני הדלת‪ ,‬ולא היתה לו שום‬ ‫כוונה לסור הצידה‪ .‬הוא היה שיכור בעליל‪" .‬יפה!" אמר‪" .‬בכבודו ובעצמו‪".‬‬ ‫"אפשר להיכנס?"‬ ‫"בשביל מה?"‬ ‫רורק התיישב על מעקה המדרגות‪" .‬למה לא באת לפגישה?"‬ ‫"אה‪ ,‬לפגישה? כן‪ ,‬טוב‪ ,‬אני אגיד לך‪ ",‬אמר מלורי בכובד ראש‪" .‬זה היה ככה‪ :‬באמת‬ ‫שרציתי לבוא‪ ,‬באמת‪ .‬יצאתי לכיוון המשרד שלך‪ ,‬אבל בדרך עברתי ליד בית קולנוע שהציג‬ ‫את 'שני ראשים על הכר'‪ ,‬אז נכנסתי פנימה‪ .‬הייתי מוכרח לראות את 'שני ראשים על‬ ‫הכר'‪ ".‬הוא גיחך וכמעט נפל על זרועו המושטת‪.‬‬ ‫"אולי כדאי שתיתן לי להיכנס‪ ",‬אמר לו רורק חרישית‪.‬‬ ‫"טוב‪ ,‬בסדר‪ ,‬תיכנס‪".‬‬ ‫החדר היה חור צר‪ .‬בפינה עמדה מיטה סתורה‪ ,‬ולצדה ערמה של עיתונים‪ ,‬בגדים ישנים‪,‬‬ ‫כירת גז ותמונת נוף זולה וממוסגרת שהציגה שדות מרעה חומים‪ ,‬זרועי כבשים; לא היו‬ ‫בחדר לא ציורים ולא פסלים‪ .‬לא היה כל רמז לעיסוקו של הדייר‪.‬‬ ‫רורק דחף כמה ספרים ומחבת מהכיסא היחיד בחדר והתיישב‪ .‬מלורי עמד לפניו‪ ,‬מחייך‪,‬‬ ‫מתנודד קלות‪.‬‬ ‫"אתה לא עושה את זה כמו שצריך‪ ",‬אמר לו מלורי‪" .‬ככה לא עושים‪ .‬אתה כנראה במצב‬ ‫די קשה אם אתה רץ אחרי פסל‪ .‬אני אסביר לך איך צריך לעשות את זה‪ :‬אתה אמור להכריח‬ ‫אותי לבוא למשרד שלך‪ ,‬ובפעם הראשונה שאני בא‪ ,‬אסור לך להיות שם‪ .‬בפעם השנייה‪,‬‬ ‫אתה חייב לתת לי לחכות חצי שעה‪ ,‬ואז לצאת לחדר הקבלה‪ ,‬ללחוץ את ידי ולשאול אותי‬ ‫מפוֹ דאנק‪ ,‬ולומר כמה נחמד שיש לנו חברים משותפים‪,‬‬ ‫אם אני מכיר את משפחת וילסון ּ‬ ‫ולהוסיף שהיום אתה נורא ממהר‪ ,‬אבל בקרוב תזמין אותי לארוחת צהריים‪ ,‬ואז נדבר‪ .‬אחר‬ ‫כך אתה צריך לתת לי להתבשל במיץ של עצמי חודשיים‪ ,‬ורק אז לתת לי את העבודה‪ .‬אחר‬ ‫כך אתה צריך לומר לי שאני לא שווה פרוטה‪ ,‬ושאף פעם לא הייתי טוב‪ ,‬ולזרוק את העבודה‬ ‫שלי לפח‪ .‬ואז אתה צריך לשכור את וָ ֶלריאן ברונסון‪ ,‬והוא כבר יפסל לך פסל‪ .‬ככה עושים‬ ‫את זה‪ .‬אלא שלא הפעם‪".‬‬

‫אבל הוא אמד את רורק בריכוז‪ ,‬ובעיניו ניכרה הידיעה שמדובר באיש מקצוע‪ .‬תוך כדי‬ ‫דיבור‪ ,‬דעכה בקולו העליצות השחצנית‪ ,‬ובמשפטים האחרונים נעשה הקול שטוח וחסר גוון‪.‬‬ ‫"לא‪ ",‬אמר רורק‪" ,‬לא הפעם‪".‬‬ ‫הבחור עמד והביט בו בדממה‪.‬‬ ‫"אתה הווארד רורק?" הוא שאל‪" .‬אני אוהב את הבניינים שלך‪ .‬בגלל זה לא רציתי לפגוש‬ ‫אותך‪ .‬כדי שלא אצטרך להרגיש בחילה בכל פעם שאביט בהם‪ .‬רציתי להמשיך ולדמיין‬ ‫שבנה אותם מישהו שמתאים להם‪".‬‬ ‫"אולי אני מתאים להם?"‬ ‫"זה לא קורה‪".‬‬ ‫אבל הוא התיישב על קצה המיטה הסתורה ורכן קדימה‪ .‬מבטו היה כמו מאזניים רגישים‬ ‫ששקלו את פניו של רורק — מבט גלוי שאמד את רורק בעזות מצח‪.‬‬ ‫"תשמע‪ ",‬אמר רורק‪ ,‬שדיבר בזהירות רבה‪" ,‬אני רוצה שתבנה פסל בשביל המקדש של‬ ‫סטודארד‪ .‬תן לי פיסת נייר ואחתום איתך על חוזה כאן ועכשיו‪ ,‬ואפילו אצהיר שאני אהיה‬ ‫חייב לך מיליון דולר פיצויים אם אשכור פסל אחר‪ ,‬או אם לא אשתמש ביצירה שלך‪".‬‬ ‫"אתה יכול לדבר בצורה נורמלית‪ .‬אני לא שיכור‪ .‬לא לגמרי‪ .‬אני עדיין מבין‪".‬‬ ‫"נו?"‬ ‫"למה בחרת בי?"‬ ‫"כי אתה פסל מצוין‪".‬‬ ‫"לא נכון‪".‬‬ ‫"מה‪ ,‬שאתה מצוין?"‬ ‫"לא‪ ,‬שזאת הסיבה שלך‪ .‬מי ביקש ממך להעסיק אותי?"‬ ‫"אף אחד‪".‬‬ ‫"איזו אישה שזיינתי?"‬ ‫"אני לא מכיר אף אישה שזיינת‪".‬‬ ‫"התקציב שלך תקוע?"‬ ‫"התקציב שלי בלתי מוגבל‪".‬‬ ‫"אתה מרחם עלי?"‬ ‫"לא‪ ,‬למה לי?"‬ ‫"אתה רוצה לזכות בפרסום מסיפור הירי בטוהי?"‬ ‫"אלוהים אדירים‪ ,‬לא!"‬ ‫"אז מה העניין?"‬ ‫"למה אתה מחפש סיבות מטופשות‪ ,‬במקום להבין שזה הרבה יותר פשוט?"‬ ‫"מה?"‬ ‫"אני אוהב את העבודה שלך‪".‬‬ ‫"בטח‪ .‬זה מה שכולם אומרים‪ .‬זה מה שמצפים מכולנו להאמין‪ .‬תאר לעצמך מה יקרה אם‬ ‫מישהו יחשוף את דעתו האמיתית! טוב‪ ,‬בסדר‪ ,‬אז אתה אוהב את העבודה שלי‪ .‬מה הסיבה‬

‫האמיתית?"‬ ‫"אני אוהב את העבודה שלך‪".‬‬ ‫מלורי דיבר ברצינות‪ ,‬קולו מפוכח‪.‬‬ ‫"אתה מתכוון לומר שראית את הדברים שעשיתי‪ ,‬והם מוצאים חן בעיניך — בעיניך שלך‬ ‫— בלי שאף אחד אמר לך שאתה צריך לאהוב אותם‪ ,‬ובלי שאף אחד הסביר לך למה כדאי‬ ‫לך לאהוב אותם — ואתה החלטת שאתה רוצה אותי‪ ,‬ומהסיבה הזאת — רק מהסיבה הזאת —‬ ‫בלי לדעת עלי כלום‪ ,‬או בלי שאכפת לך — רק בגלל הדברים שעשיתי‪ ...‬ומה שראית — רק‬ ‫בגלל זה‪ ,‬החלטת להעסיק אותי‪ ,‬ואתה בא וטורח למצוא אותי‪ ,‬וסופג עלבונות — רק בגלל‬ ‫שראית‪ ...‬ומה שראית מצא חן בעיניך? זה מה שאתה רוצה לומר?"‬ ‫"בדיוק כך‪ ",‬אמר רורק‪.‬‬ ‫עיניו של מלורי היו קרועות לרווחה‪ ,‬והדברים שאמר היו מפחידים‪ .‬אבל אז הוא הניד את‬ ‫ראשו‪ ,‬ואמר בפשטות‪ ,‬כמנסה לפייס את עצמו‪" :‬לא‪".‬‬ ‫הוא רכן קדימה‪ .‬קולו נשמע מת ומתחנן‪.‬‬ ‫"תשמע‪ ,‬מר רורק‪ .‬אני לא אכעס עליך‪ .‬אני רק רוצה לדעת‪ .‬בסדר‪ ,‬אני רואה שאתה נחוש‬ ‫לתת לי עבודה‪ ,‬ואתה יודע שאתה יכול להשיג אותי‪ ,‬תמורת כל סכום‪ ,‬אתה לא צריך‬ ‫לחתום על חוזה של מיליון דולר‪ .‬רק תביט בחדר הזה ותדע מיד שאני בכיס שלך‪ ,‬אז למה‬ ‫שלא תספר לי את האמת? זה לא ישנה לך דבר — ולי זה מאוד חשוב‪".‬‬ ‫"למה זה מאוד חשוב לך?"‬ ‫"לא‪ ...‬לא‪ ...‬שמע‪ .‬לא חשבתי שמישהו אי־פעם ירצה אותי שוב‪ .‬והנה אתה פה‪ .‬בסדר‪.‬‬ ‫אני מוכן לעבור את זה שוב‪ .‬אבל אני לא רוצה לחשוב שוב שאני עובד אצל מישהו‪...‬‬ ‫שאוהב את העבודה שלי‪ .‬את זה אני לא מוכן לסבול יותר‪ .‬אני ארגיש טוב יותר אם תאמר‬ ‫לי‪ .‬אני‪ ...‬אני ארגיש רגוע יותר‪ .‬בשביל מה לך להעמיד פנים? אני אפס‪ .‬דעתי עליך לא‬ ‫תשתנה לרעה‪ ,‬אם מזה אתה חושש‪ .‬אתה לא מבין? זה הרבה יותר הגון לומר לי את האמת‪.‬‬ ‫ואז זה יהיה פשוט‪ .‬אני אכבד אותך יותר‪ .‬באמת‪".‬‬ ‫"מה קרה לך‪ ,‬תגיד? מה עשו לך? למה שתאמר דברים כאלה?"‬ ‫"כי‪ "...‬מלורי שאג לפתע‪ ,‬ואז קולו נשבר‪ ,‬ראשו צנח‪ ,‬והוא סיים בקול ענות חלושה‪" :‬כי‬ ‫כבר שנתיים אני חי" — ידו הצביעה על החדר — "ככה אני חי‪ ,‬בניסיון להשלים עם העובדה‬ ‫שמה שאתה מנסה לומר לי לא קיים‪".‬‬ ‫רורק ניגש אליו‪ ,‬הרים את סנטרו ואמר‪:‬‬ ‫"אתה אידיוט מושלם‪ .‬דעתי על העבודה שלך לא צריכה לעניין אותך‪ ,‬אתה לא צריך‬ ‫לדעת מה אני עושה כאן ולמה‪ .‬אתה טוב מדי בשביל זה‪ .‬אבל אם אתה רוצה לדעת — אני‬ ‫חושב שאתה הפסל הטוב ביותר שלנו‪ .‬זו דעתי‪ ,‬כי הפסלים שלך לא מתארים את האדם כמו‬ ‫שהוא‪ ,‬אלא כמו שהוא יכול להיות — וצריך להיות‪ .‬כי אתה עברת את גבול הסביר ואילצת‬ ‫אותנו לראות את האפשרי‪ ,‬את מה שאפשרי רק בזכותך‪ .‬כי בפסלים שלך‪ ,‬יותר מבכל‬ ‫עבודה שראיתי אי־פעם‪ ,‬אין בוז לאנושות‪ .‬כי הכבוד שלך למין האנושי הוא נפלא‪ .‬כי‬ ‫הפסלים שלך מגלמים את הגבורה שבאדם‪ .‬לא באתי לכאן לא בשביל לעשות לך טובה‪ ,‬ולא‬

‫מפני שריחמתי עליך‪ ,‬ולא מפני שאתה זקוק לעבודה‪ .‬באתי מסיבה פשוטה ואנוכית‪ ,‬מאותה‬ ‫סיבה שמניעה אדם לבחור את המזון הנקי ביותר שהוא יוכל למצוא‪ .‬זה חוק ההישרדות‪,‬‬ ‫לא? לחפש את הטוב ביותר‪ .‬לא באתי בשבילך‪ .‬באתי בשבילי‪".‬‬ ‫מלורי נסוג לאחור וצנח על המיטה עם פניו מטה‪ .‬שתי זרועותיו היו מתוחות משני צדי‬ ‫ראשו‪ ,‬וידיו קפוצות לאגרופים‪ .‬הרעד הקל של החולצה שעל גבו העיד שהוא מתייפח; בד‬ ‫החולצה והאגרופים שהתפתלו לאט והתחפרו בכרית‪ .‬רורק ידע שהוא מסתכל על אדם שלא‬ ‫בכה מעולם‪ .‬הוא התיישב על קצה המיטה והתקשה להסיר את מבטו ממפרקי כפות ידיו‬ ‫הרועדים‪ ,‬אף שהמראה היה קשה מנשוא‪.‬‬ ‫לאחר זמן־מה התיישב מלורי‪ .‬הוא הביט ברורק וראה את פניו השלוות‪ ,‬הטובות — פנים‬ ‫בלי שמץ של רחמים‪ .‬זו לא היתה ארשת של גברים שצופים בייסוריו של אחר בהנאה‬ ‫נסתרת ומרגישים נעלים למראה קבצן שזקוק לרחמים‪ .‬פניו לא נשאו שמץ מהרעב‬ ‫שמוצאים אצל נשמות הניזונות מהשפלתם של אחרים‪ .‬פניו של רורק נראו עייפות‪ ,‬מכווצות‬ ‫באזור הרקות‪ ,‬כאילו זה עתה ספג מכות‪ .‬אבל עיניו היו שלווות והביטו במלורי בשקט‪,‬‬ ‫במבט נוקב וטהור של הבנה — ושל כבוד‪.‬‬ ‫"תמשיך לשכב‪ ",‬אמר רורק‪" .‬תשכב כמה דקות‪".‬‬ ‫"איך הם נתנו לך לשרוד?"‬ ‫"תשכב‪ .‬תנוח‪ .‬נדבר אחר כך‪".‬‬ ‫מלורי קם‪ .‬רורק אחז בכתפיו‪ ,‬אילץ אותו לשכב‪ ,‬הרים את רגליו מהרצפה‪ ,‬השעין את‬ ‫ראשו אל הכר‪ .‬הצעיר לא התנגד‪.‬‬ ‫רורק נסוג לאחור ונתקל בשולחן עמוס גרוטאות‪ .‬משהו נפל על הרצפה ברעש גדול‪.‬‬ ‫מלורי זינק קדימה‪ .‬הוא ניסה להגיע אליו ראשון‪ .‬רורק דחף את זרועו הצידה והרים את‬ ‫החפץ‪.‬‬ ‫זה היה פסל גבס קטן‪ ,‬מהסוג הנמכר בחנויות למתנות זולות‪ .‬פסל של תינוק שרוע על‬ ‫בטנו‪ ,‬ישבנו מורם והוא מציץ בשובבות מעבר לכתפו‪ .‬מבנה השרירים העיד על כישרון‬ ‫נפלא שאי אפשר להסתיר‪ ,‬כישרון שהתפרץ בעזות מתוך כל השאר; כל השאר היה ניסיון‬ ‫מכוון להיות וולגרי ונדוש‪ ,‬ניסיון מגושם‪ ,‬לא משכנע‪ ,‬מעונה‪ .‬זה היה פסל שמקומו בחדר‬ ‫זוועות‪.‬‬ ‫מלורי ראה את ידו של רורק מתחילה לרעוד‪ .‬ואז זרועו נעה לאחור ולמעלה‪ ,‬לאיטה‪,‬‬ ‫כאילו אסף את משקלו של האוויר בעיקול מרפקו; זה נמשך כהרף עין‪ ,‬אבל נדמה שעברו‬ ‫דקות‪ .‬הזרוע נותרה דוממת ומורמת — ופתאום הצליפה לפנים‪ ,‬והפסל הוטח אל צדו האחר‬ ‫של החדר והתנפץ לרסיסים על הקיר‪ .‬זאת היתה הפעם היחידה שמישהו ראה אי־פעם כעס‬ ‫רצחני בפניו של רורק‪.‬‬ ‫"רורק‪".‬‬ ‫"כן?"‬ ‫"רורק‪ ,‬הלוואי שהייתי פוגש אותך לפני שהיתה לך עבודה בשבילי‪ ".‬הוא דיבר בלי‬ ‫הבעה‪ .‬ראשו היה מונח על הכרית ועיניו היו עצומות‪" .‬כי אז לא היתה מעורבת בזה שום‬

‫סיבה אחרת‪ .‬אתה מבין‪ ,‬אני מאוד מודה לך‪ .‬לא בגלל שאתה נותן לי עבודה‪ .‬לא מפני‬ ‫שבאת לכאן‪ .‬לא בגלל מה שאתה עשוי לעשות בשבילי‪ .‬פשוט בגלל מה שאתה‪".‬‬ ‫הוא שכב בלי ניע‪ ,‬ישר ורפוי‪ ,‬כמו גבר שעבר מזמן את שלב הייסורים‪ .‬רורק עמד ליד‬ ‫החלון והביט בחדר העלוב ובצעיר שעל המיטה‪ .‬הוא תהה מדוע נדמה לו שהוא מחכה‪ .‬הוא‬ ‫חיכה לפיצוץ מעל ראשיהם‪ .‬זה נראה מופרך‪ .‬אבל אז הוא הבין‪ .‬כך מרגישים אנשים‬ ‫הלכודים בבור של פגז‪ .‬החדר הזה אינו תוצאה של עוני‪ ,‬לא‪ ,‬הוא תוצאה של מלחמה‪ .‬זה‬ ‫ההרס שיצרו חומרי נפץ אכזריים יותר מכל אלה שמאוחסנים במחסני הנשק של העולם‪.‬‬ ‫מלחמה‪ ...‬נגד‪ ?...‬לאויב לא היה שם‪ .‬גם לא פנים‪ .‬אבל הבחור הזה היה חבר לנשק‪ ,‬פצוע‬ ‫מלחמה‪ .‬רורק עמד מעליו והרגיש צורך חדש ומוזר‪ ,‬רצון להרים אותו בזרועותיו ולשאת‬ ‫אותו לנמל מבטחים‪ ...‬אלא שלגיהינום ולנמל המבטחים לא היו כתובות‪ ...‬כל העת הוא‬ ‫הירהר בקנט לנסינג‪ ,‬ניסה לזכור משהו שאמר האיש‪.‬‬ ‫מלורי פקח את עיניו והתרומם על מרפק אחד‪ .‬רורק משך את הכיסא אל המיטה והתיישב‪.‬‬ ‫"טוב‪ ",‬אמר‪" ,‬דבר‪ .‬תגיד כל מה שאתה רוצה לומר‪ .‬אל תספר לי על המשפחה שלך‪ ,‬על‬ ‫הילדות שלך‪ ,‬על החברים שלך או על הרגשות שלך‪ .‬ספר לי מה אתה חושב‪".‬‬ ‫מלורי הביט בו בתדהמה ולחש‪" :‬איך ידעת?"‬ ‫רורק חייך ולא אמר דבר‪.‬‬ ‫"איך ידעת מה לא נותן לי מנוח? לאט־לאט‪ ,‬במשך שנים‪ ,‬דחפו אותי לשנוא אנשים‪ ,‬אף‬ ‫על פי שלא רציתי לשנוא‪ ...‬גם אתה הרגשת ככה? גם אתה ראית את החברים שלך אוהבים‬ ‫בך הכול‪ ,‬חוץ מאשר את הדברים החשובים באמת? גם אתה גילית שהדבר החשוב לך ביותר‬ ‫הוא חסר חשיבות בעיניהם‪ ,‬אפילו אם זה משהו שהם יכולים להבין? אתה באמת רוצה‬ ‫לשמוע? אתה רוצה לדעת מה אני עושה ולמה אני עושה את זה‪ ,‬אתה רוצה לדעת מה אני‬ ‫חושב? זה לא משעמם אותך? זה חשוב בעיניך?"‬ ‫"דבר‪ ",‬אמר לו רורק‪.‬‬ ‫הוא ישב והקשיב למלורי שעות‪ ,‬כשהוא דיבר על העבודה שלו‪ ,‬על המחשבות שמאחורי‬ ‫העבודה שלו‪ ,‬על המחשבות שעיצבו את חייו‪ .‬הוא דיבר ברעבתנות‪ ,‬כמו טובע שנזרק אל‬ ‫החוף ומשתכר מנשימות עמוקות של אוויר צח‪.‬‬ ‫מלורי הגיע למשרדו של רורק למחרת בבוקר‪ ,‬ורורק הראה לו את שרטוטי המקדש‪ .‬כשעמד‬ ‫ליד שולחן השרטוט והתמקד בהחלטות שהיה עליו לקבל‪ ,‬הוא השתנה‪ .‬לא היה בו שמץ‬ ‫של חוסר ביטחון‪ ,‬וגם לא זיכרון של כאב‪ .‬הוא נטל את השרטוט בתנועת יד חדה ובוטחת‪,‬‬ ‫כמו חייל בתפקיד‪ .‬המחווה הבטיחה שהדברים שקרו לו בעבר לא ישנו את מהלך העניינים‪,‬‬ ‫כעת משנקרא בחזרה אל תפקידו‪ .‬הוא היה עיקש‪ ,‬בטוח בעצמו; הוא עמד לפני רורק כשווה‬ ‫בין שווים‪.‬‬ ‫שעה ארוכה עיין בשרטוטים‪ ,‬ואז הרים את ראשו‪ .‬פניו היו שלוות‪ ,‬בשליטה; חוץ מעיניו‪.‬‬ ‫"מוצא חן בעיניך?" שאל רורק‪.‬‬ ‫"אל תשתמש במילים מטופשות‪".‬‬

‫הוא החזיק את אחד השרטוטים‪ ,‬ניגש אל החלון‪ ,‬עמד והביט בו‪ ,‬ואז ברחוב‪ ,‬ואז בפניו של‬ ‫רורק ובחזרה‪.‬‬ ‫"זה לא נראה אפשרי‪ ",‬אמר‪" .‬זה לצד זה‪ ".‬הוא נופף בשרטוט לעומת הרחוב‪.‬‬ ‫בפינת הרחוב ניצב אולם ביליארד; לצדו בית דירות עם אכסדרת עמודים קורינתיים‪ ,‬וגם‬ ‫לוח מודעות שפירסם מחזמר בברודוויי; על הגג נמתח חבל כביסה‪ ,‬ועליו התנופפו‬ ‫תחתונים ורודים־אפורים‪.‬‬ ‫"לא באותה עיר‪ .‬לא על אותו כוכב‪ ",‬אמר מלורי‪" .‬אבל אתה הפכת את זה לאפשרי‪ .‬זה‬ ‫אפשרי‪ .‬אף פעם לא אפחד שוב‪".‬‬ ‫"ממה?"‬ ‫מלורי הניח את השרטוט על השולחן‪ ,‬בזהירות‪ .‬הוא ענה‪:‬‬ ‫"אמרת משהו אתמול על החוק הראשון‪ .‬החוק שדורש מן האדם לחפש את הטוב ביותר‪...‬‬ ‫זה נשמע לי מוזר‪ ...‬הגאון שאינו זוכה להכרה — זה סיפור ישן‪ .‬חשבת פעם על אפשרות‬ ‫גרועה בהרבה‪ ,‬על הגאון המוּ ּכר יותר מדי? העובדה שרוב האנשים הם טיפשים אומללים‬ ‫שלא יודעים לזהות את הטוב ביותר‪ ,‬זה כלום‪ .‬אי אפשר לכעוס עליהם‪ .‬אבל אתה יכול‬ ‫להבין אנשים שרואים את הטוב ביותר‪ ,‬ובכל זאת אינם רוצים בו?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬ידעתי‪ .‬כל הלילה חשבתי עליך‪ .‬לא עצמתי עין‪ .‬אתה יודע מה הסוד שלך? התמימות‬ ‫הנוראה שלך‪".‬‬ ‫רורק צחק בקול והתבונן בפנים הצעירות‪.‬‬ ‫"לא‪ ",‬אמר מלורי‪" ,‬זה לא מצחיק‪ .‬אני יודע על מה אני מדבר‪ ,‬ואתה לא יודע‪ .‬אתה לא‬ ‫מסוגל לדעת‪ .‬זה בגלל החוסן המוחלט שלך‪ .‬אתה כל כך בריא‪ ,‬שאתה לא מסוגל להבין‬ ‫חולי‪ .‬אתה יודע שהוא קיים‪ ,‬אבל אתה לא באמת מאמין בקיומו‪ .‬אני כן‪ .‬לכן אני יותר חכם‬ ‫ממך בדברים מסוימים‪ ,‬כי אני חלש יותר‪ .‬אני מבין את הצד השני‪ .‬זה מה שהרס אותי‪ ...‬מה‬ ‫שראית אתמול‪".‬‬ ‫"זה נגמר‪".‬‬ ‫"אולי‪ .‬אבל לא לגמרי‪ .‬אני לא מפחד יותר‪ .‬אבל אני יודע שהאימה קיימת‪ .‬אני מכיר את‬ ‫האימה הזאת‪ .‬אתה לא מסוגל להבין אותה‪ .‬מה החוויה הנוראה ביותר שאתה יכול לדמיין?‬ ‫עבורי‪ ,‬זה להיות נעול בלי הגנה בתא אטום עם חיית טרף שמזילה ריר‪ ,‬או להיות משוגע‬ ‫שנתקף במחלה שמאכלת את המוח‪ .‬כי אז לא נשאר לך שום דבר‪ ,‬רק הקול שלך‪ .‬הקול‬ ‫שלך והמחשבות שלך‪ .‬אתה תצרח על החיה שאסור לה לגעת בך‪ ,‬תשתמש במילים הברורות‬ ‫ביותר‪ ,‬בקללות האיומות ביותר‪ ,‬תהפוך לכלי של האמת המוחלטת‪ .‬אבל אז תראה את‬ ‫העיניים החיות צופות בך‪ ,‬ותדע שהמפלצת לא יכולה לשמוע אותך‪ ,‬שאי אפשר להגיע‬ ‫אליה‪ ,‬בשום אופן‪ ,‬אף על פי שהיא ממשיכה לנשום ולנוע מולך ויש לה מטרה משלה‪ .‬זאת‬ ‫אימה אמיתית‪ .‬וזה בדיוק מה שתלוי מעל האנושות כולה‪ ,‬משוטט אי־שם בין בני האדם‪,‬‬ ‫משהו דומה‪ ,‬סגור‪ ,‬אדיש‪ ,‬מופקר לחלוטין‪ ,‬אבל משהו שיש לו מטרה וערמומיות משלו‪ .‬אני‬ ‫לא חושב שאני פחדן‪ ,‬אבל מזה אני מפחד‪ .‬וזה כל מה שאני יודע‪ ,‬שזה קיים‪ .‬אני לא יודע‬

‫מה המטרה שלו‪ ,‬ואני לא מכיר אותו‪".‬‬ ‫"העיקרון שעומד מאחורי הדיקן‪ ",‬אמר רורק‪.‬‬ ‫"מה?"‬ ‫"זה משהו שאני חושב עליו מדי פעם‪ ...‬מלורי‪ ,‬למה ירית באלזוורת' טוהי?" הוא ראה את‬ ‫עיניו של הצעיר ומיהר להוסיף‪" :‬אתה לא צריך לספר לי אם לא נעים לך לדבר על זה‪".‬‬ ‫"אני לא אוהב לדבר על זה‪ ",‬אמר מלורי‪ ,‬קולו סדוק‪" .‬אבל זו היתה השאלה הנכונה‬ ‫לשאול‪".‬‬ ‫"שב‪ ",‬אמר רורק‪" .‬נדבר על המשימה שלך‪".‬‬ ‫הפ ָסל‪ .‬רורק סיכם‪:‬‬ ‫מלורי האזין רוב קשב בשעה שרורק דיבר על הבניין ועל תפקידו של ּ ַ‬ ‫"רק ּ ֶפ ֶסל אחד‪ .‬הוא יעמוד פה‪ ".‬הוא הצביע על השרטוט‪" .‬הבניין ייבנה סביבו‪ .‬פסל של‬ ‫אישה עירומה‪ .‬אם אתה מבין את הבניין‪ ,‬תבין מה צריך להביע הפסל‪ .‬את רוח האדם‪ .‬את‬ ‫הגבורה שבאדם‪ .‬את השאיפה ואת ההגשמה שמגיעות לשיאים בחיפוש ומרוממות את הנפש‬ ‫מעצם קיומן‪ .‬האדם המחפש את אלוהים ומוצא את עצמו ומוכיח בכך שאין דבר נעלה יותר‬ ‫מהווייתו שלו‪ ...‬אתה היחיד שיכול לעשות את זה בשבילי‪".‬‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"אתה תעבוד כמו שאני עובד עבור הלקוחות שלי‪ .‬אתה יודע מה אני רוצה — השאר תלוי‬ ‫בך‪ .‬עשה זאת בכל דרך שתרצה‪ .‬הייתי רוצה להציע לך את הדוגמנית‪ ,‬אבל אם היא אינה‬ ‫מתאימה בעיניך‪ ,‬תבחר בכל מי שתרצה‪".‬‬ ‫"מי הבחירה שלך?"‬ ‫"דומיניק פרנקון‪".‬‬ ‫"אוי‪ ,‬אלוהים!"‬ ‫"מכיר אותה?"‬ ‫"ראיתי אותה‪ .‬אם הייתי יכול להשיג אותה‪ ...‬אין אישה שמתאימה יותר ממנה‪ .‬היא‪"...‬‬ ‫הוא השתתק‪ ,‬ואז הוסיף‪ ,‬מובס‪" :‬היא לא תסכים‪ .‬בטח שלא בשבילך‪".‬‬ ‫"היא תסכים‪".‬‬ ‫גאי פרנקון ניסה להתנגד כששמע על כך‪.‬‬ ‫"תשמעי‪ ,‬דומיניק‪ ",‬אמר בכעס‪" ,‬יש גבול‪ .‬באמת שיש גבול‪ ,‬אפילו בשבילך‪ .‬למה את‬ ‫עושה את זה? ועוד בשביל בניין של רורק? אחרי כל מה שאמרת ועשית נגדו — את‬ ‫מתפלאת שאנשים מדברים? אף אחד לא היה שם לב‪ ,‬ולאף אחד גם לא היה אכפת‪ ,‬אם זה‬ ‫היה אדריכל אחר‪ .‬אבל את ורורק! אני לא יכול ללכת לשום מקום בלי שישאלו אותי על זה‪.‬‬ ‫מה אני אמור לעשות?"‬ ‫"תזמין לעצמך העתק של הפסל‪ ,‬אבא‪ .‬זה הולך להיות פסל יפהפה‪".‬‬ ‫פיטר קיטינג סירב לדון בכך‪ .‬אבל הוא פגש את דומיניק במסיבה ושאל‪ ,‬אף שנשבע‬ ‫לעצמו לא לשאול אותה‪" :‬זה נכון שאת מדגמנת לפסל שיוצב בבניין של רורק?"‬ ‫"כן‪".‬‬

‫"דומיניק‪ ,‬זה לא מוצא חן בעיני‪".‬‬ ‫"לא?"‬ ‫"סליחה‪ .‬אני יודע שאין לי זכות‪ ...‬זה רק‪ ...‬רק בגלל שזה הוא‪ .‬אני לא רוצה לראות אותך‬ ‫מיודדת עם רורק‪ .‬לא עם רורק‪ .‬עם כל אחד אחר חוץ מרורק‪".‬‬ ‫היא הביטה בו בסקרנות‪" :‬למה?"‬ ‫"אני לא יודע‪".‬‬ ‫מבטה החקרן והמוזר הביך אותו‪.‬‬ ‫"אולי‪ ",‬מילמל‪" ,‬אולי כי אף פעם לא נראה לי בסדר שאת בזה כל כך לעבודות שלו‪ .‬זה‬ ‫שימח אותי מאוד‪ ,‬אבל‪ ...‬אבל זה אף פעם לא נראה לי נכון — לגבייך‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬פיטר?"‬ ‫"לא‪ ,‬אבל הוא לא מוצא חן בעינייך כאדם‪ ,‬נכון?"‬ ‫"לא‪ ,‬הוא לא מוצא חן בעיני כאדם‪".‬‬ ‫גם אלזוורת' טוהי לא היה מרוצה‪" .‬זה לא היה נבון מצדך‪ ,‬דומיניק‪ ",‬אמר לה בפרטיות‬ ‫משרדה‪ .‬קולו היה סדוק‪.‬‬ ‫"אני יודעת שלא‪".‬‬ ‫"את לא יכול לשנות את דעתך ולסרב?"‬ ‫"אני לא אשנה את דעתי‪ ,‬אלזוורת'‪".‬‬ ‫הוא התיישב‪ ,‬משך בכתפיו‪ ,‬וכעבור זמן־מה חייך‪" .‬בסדר‪ ,‬יקירתי‪ ,‬תעשי מה שבא לך‪".‬‬ ‫היא מתחה בעיפרון קו על שורה מודפסת ולא אמרה דבר‪.‬‬ ‫טוהי הצית סיגריה‪" .‬אז הוא בחר בסטיבן מלורי לתפקיד‪".‬‬ ‫"כן‪ .‬צירוף מקרים מוזר‪ ,‬לא?"‬ ‫"זה בכלל לא צירוף מקרים‪ ,‬יקירתי‪ .‬אלה אף פעם לא צירופי מקרים‪ .‬יש חוק בסיסי‬ ‫שעומד מאחורי הדברים‪ .‬אף על פי שאני בטוח שהוא לא מודע לזה‪ ,‬ושאף אחד לא עזר לו‬ ‫בבחירתו‪".‬‬ ‫"אני מבינה שאתה מסכים עם הבחירה?"‬ ‫"בלב שלם‪ .‬כך בדיוק זה צריך להיות‪ .‬זה טוב יותר ממה שציפיתי‪".‬‬ ‫"אלזוורת'‪ ,‬למה מלורי ניסה להרוג אותך?"‬ ‫"אין לי שמץ של מושג‪ .‬אני לא יודע‪ .‬אני חושב שמר רורק יודע‪ .‬או צריך לדעת‪ .‬אגב‪ ,‬מי‬ ‫בחר בך לדגמן עבור הפסל? רורק או מלורי?"‬ ‫"זה לא עניינך‪ ,‬אלזוורת'‪".‬‬ ‫"אני מבין‪ .‬זה רורק‪".‬‬ ‫"אגב‪ ,‬סיפרתי לרורק שאתה המלצת להופטון סטודארד לשכור אותו‪".‬‬ ‫הסיגריה שלו נעצרה לרגע באוויר‪ ,‬ומיד הניח אותה בפיו‪.‬‬ ‫"באמת‪ ,‬למה?"‬ ‫"ראיתי את שרטוטי המקדש‪".‬‬ ‫"הם עד כדי כך טובים?"‬

‫"ועוד יותר מזה‪ ,‬אלזוורת'‪".‬‬ ‫"מה הוא אמר כשסיפרת לו?"‬ ‫"שום דבר‪ .‬הוא צחק‪".‬‬ ‫"מה את אומרת? יפה מצדו‪ .‬אני חושב שהרבה אנשים יצטרפו לצחוק שלו בקרוב‪".‬‬ ‫באותו חורף ישן רורק רק לעתים נדירות יותר משלוש שעות בלילה‪ .‬בתנועותיו היתה מין‬ ‫חדות משוחררת‪ ,‬כאילו גופו הזין את כל הסובבים אותו באנרגיה‪ .‬האנרגיה זרמה דרך קירות‬ ‫משרדו לשלוש נקודות בכרך הגדול‪ :‬אל בניין קורד‪ ,‬במרכז מנהטן‪ ,‬מגדל של נחושת‬ ‫וזכוכית; למלון אקוויטניה שבסנטרל פארק דרום‪ ,‬וגם הלאה צפונה‪ ,‬אל המקדש שעל‬ ‫הסלע‪ ,‬מעל נהר ההדסון‪ ,‬על הריברסייד דרייב‪.‬‬ ‫כאשר היה להם זמן להיפגש‪ ,‬התבונן בו אוסטן הלר משועשע ומרוצה‪" .‬כששלושת אלה‬ ‫יושלמו‪ ,‬הווארד‪ ",‬אמר‪" ,‬אף אחד לא יוכל לעצור אותך‪ .‬לא עוד‪ .‬אני תוהה מדי פעם עד‬ ‫כמה רחוק תגיע‪ .‬תמיד היתה לי חולשה לאסטרונומיה‪".‬‬ ‫בערב אחד של מרס עמד רורק במתחם המוקף גדר גבוהה‪ ,‬מתחם שנבנה סביב אתר‬ ‫הבנייה של המקדש‪ ,‬על פי הוראותיו של סטודארד‪ .‬גושי האבן הראשונים‪ ,‬הבסיס לקירות‬ ‫בעתיד‪ ,‬התרוממו מעל פני הקרקע‪ .‬השעה היתה מאוחרת וכל הפועלים עזבו‪ .‬המקום היה‬ ‫נטוש‪ ,‬מנותק מן העולם‪ ,‬נספג באפלה; אך השמים זהרו‪ ,‬בוהקים מדי‪ ,‬כאילו האור נשאר‬ ‫יותר מהזמן הרגיל‪ ,‬כהכרזה על בוא האביב‪ .‬אי־שם בנהר נשמע צופר של ספינה‪ ,‬והצליל‬ ‫כמו בא משדות רחוקים‪ ,‬כאילו חצה קילומטרים רבים של דממה‪ .‬מנורה עדיין דלקה בצריף‬ ‫עץ שנבנה כסטודיו עבור סטיבן מלורי‪ ,‬הצריף שבו דיגמנה עבורו דומיניק‪.‬‬ ‫המקדש יהיה מבנה קטן מאבן גיר אפורה‪ .‬קוויו לא יתנשאו אל השמים‪ ,‬אלא יהיו‬ ‫אופקיים כקוויה של האדמה‪ .‬הוא ייראה כאילו הושיט את זרועותיו ופרש אותן על פני‬ ‫הארץ‪ ,‬בגובה הכתפיים‪ ,‬בכפות ידיים מופנות מטה‪ ,‬בהסכמה גדולה ושקטה‪ .‬הוא לא ייאחז‬ ‫בקרקע וגם לא יכרע תחת כיפת השמים‪ .‬הוא ייראה כאילו הוא מרים את כדור הארץ‪,‬‬ ‫וכאילו קוויו האנכיים המעטים מושכים את השמים מטה‪ .‬הוא יתאים למידותיו של האדם‬ ‫בדרך שלא תגמד אותו‪ .‬הוא ישמש רקע שיבליט את ייחודיותו של האדם‪ ,‬את שלמותו‪ ,‬את‬ ‫היותו אמת המידה היחידה לקביעת שאר הממדים‪ .‬כשאדם ייכנס למקדש‪ ,‬הוא ירגיש בחלל‬ ‫המעוצב סביבו‪ ,‬למענו‪ ,‬כאילו חיכה רק לו כדי להיות מושלם‪ .‬זה יהיה מקום של שמחה‬ ‫ושל התרוממות רוח התובעת דומייה‪ .‬זה יהיה מקום שהאדם יבוא אליו כדי להרגיש נקי‬ ‫מחטאים‪ ,‬חזק‪ ,‬כדי למצוא את שלוות הנפש שלא יוכל למצוא אלא מתוך תחושת ההתעלות‬ ‫שלו עצמו‪.‬‬ ‫החלל יהיה חף מקישוטים‪ ,‬פרט לבליטות המדורגות של הקירות והחלונות העצומים‪.‬‬ ‫המקום לא יהיה נעול תחת קמרונות‪ ,‬אלא פתוח לרווחה אל האדמה סביבו‪ ,‬אל העצים‪ ,‬אל‬ ‫הנהר‪ ,‬אל השמש — ואל קו הרקיע של העיר‪ ,‬אל גורדי השחקים‪ ,‬אל הצורות הגשמיות של‬ ‫הישגי האדם על פני האדמה‪ .‬בקצה האולם‪ ,‬מול הכניסה‪ ,‬על רקע העיר‪ ,‬תעמוד הדמות של‬ ‫הגוף האנושי העירום‪.‬‬

‫כעת‪ ,‬בחושך‪ ,‬לא היה לפניו דבר פרט לגושי האבן הראשונים‪ ,‬אך רורק הירהר בבניין‬ ‫המוגמר‪ ,‬חש בו במפרקי אצבעותיו שזכרו עדיין את תנועות העיפרון כששירטט‪ .‬הוא עמד‬ ‫והירהר בבניין‪ .‬ואז צעד על הקרקע המחוספסת והמבוקעת לכיוון הסטודיו‪.‬‬ ‫"רק רגע‪ ",‬אמר קולו של מלורי כשנקש בדלת‪.‬‬ ‫בתוך הצריף ירדה דומיניק מהבמה והתעטפה בחלוק‪ .‬מלורי פתח את הדלת‪.‬‬ ‫"אה‪ ,‬זה אתה?" אמר‪" .‬חשבנו שזה השומר‪ .‬מה אתה עושה כאן מאוחר כל כך?"‬ ‫"ערב טוב‪ ,‬מיס פרנקון‪ ",‬אמר רורק‪ ,‬והיא הינהנה קצרות‪" .‬מצטער להפריע‪ ,‬סטיב‪".‬‬ ‫"זה בסדר‪ .‬לא התקדמנו היום‪ .‬דומיניק מתקשה להראות לי הלילה את מה שביקשתי‬ ‫ממנה‪ .‬שב‪ ,‬הווארד‪ .‬מה השעה לעזאזל?"‬ ‫"תשע וחצי‪ .‬אם אתם מתכוונים להישאר עוד קצת‪ ,‬תרצו שאשלח לכם ארוחת ערב?"‬ ‫"אני לא יודע‪ .‬בוא נעשן‪".‬‬ ‫רצפת הצריף וקורות הגג היו עשויים עץ חשוף‪ .‬תנור של ברזל יצוק להט בפינה‪ .‬מלורי‬ ‫הסתובב בחדר כמו מארח פיאודלי‪ ,‬כתמים של חמר על מצחו‪ .‬הוא עישן בעצבנות ופסע‬ ‫אנה ואנה‪.‬‬ ‫"רוצה להתלבש‪ ,‬דומיניק?" הוא שאל‪" .‬אני לא חושב שנצליח לעשות הלילה משהו‪ ".‬היא‬ ‫לא ענתה‪ .‬היא עמדה והביטה ברורק‪ .‬מלורי הגיע אל קצה החדר‪ ,‬הסתובב‪ ,‬חייך אל רורק‬ ‫ואמר‪" :‬למה לא באת לכאן עד היום‪ ,‬הווארד? כמובן‪ ,‬אם הייתי עסוק באמת‪ ,‬הייתי זורק‬ ‫אותך החוצה‪ .‬דרך אגב‪ ,‬מה אתה עושה כאן בשעה כזאת?"‬ ‫"רק רציתי לראות את המקום בלילה‪ .‬לא יכולתי לבוא מוקדם יותר‪".‬‬ ‫"סטיב‪ ,‬זה מה שרצית שנעשה?" שאלה לפתע דומיניק‪ .‬היא הסירה את החלוק ופסעה‬ ‫עירומה אל הבמה‪ .‬מלורי הסיע את מבטו ממנה אל רורק ובחזרה‪ .‬ואז הוא ראה את מה‬ ‫שנאבק לראות כל היום‪ .‬הוא ראה את גופה עומד לפניו‪ ,‬ישר ומתוח‪ ,‬ראשה מוטה לאחור‪,‬‬ ‫זרועותיה לצדי גופה‪ ,‬הכפות מופנות החוצה‪ ,‬בדיוק כמו שעמדה ימים רבים‪ .‬אלא שכעת‬ ‫היה גופה הדומם כה מלא חיים‪ ,‬עד שכמעט רעד‪ .‬כעת הביע את מה שביקש לראות‪ :‬כניעה‬ ‫גאה‪ ,‬מוקסמת ומלאת חיוניות לחזון משלה‪ ,‬הרגע הנכון‪ ,‬רגע לפני שהדמות תתנודד‬ ‫ותישבר‪ ,‬רגע שנגעה בו בבואת החזון שראתה מולה‪.‬‬ ‫הסיגריה של מלורי עפה מידו‪.‬‬ ‫"אל תזוזי‪ ,‬דומיניק!" צעק לה‪" .‬רגע! אל תזוזי!"‬ ‫הוא עמד לפני כן הפיסול עוד לפני שהסיגריה פגעה בקרקע‪ .‬הוא עבד‪ ,‬ודומיניק עמדה‬ ‫בלי ניע‪ .‬רורק עמד מולה‪ ,‬נשען על הקיר‪.‬‬ ‫באפריל התרוממו קירות המקדש בקווים שבורים מן האדמה‪ .‬בלילות ירח הם היו זוהרים‬ ‫בזוהר רך‪ ,‬כאילו מתחת למים‪ .‬הגדר הגבוהה הקיפה אותם ושמרה עליהם‪.‬‬ ‫לעתים קרובות היו ארבעה אנשים נשארים באתר לאחר יום העבודה — רורק‪ ,‬מלורי‪ ,‬מייק‬ ‫דוניגן ודומיניק‪ .‬מייק לא החמיץ עבודה בבנייניו של רורק‪ ,‬אף לא בבניין אחד‪.‬‬ ‫ארבעתם ישבו יחד בצריף של מלורי אחרי שכל האחרים עזבו‪ .‬יריעת בד לחה כיסתה את‬

‫הפסל הלא־גמור‪ .‬דלת הצריף היתה פתוחה וקידמה את החמימות הראשונה של לילה‬ ‫אביבי‪ .‬ענף עץ נתלה בחוץ‪ .‬שלושה עלים חדשים הזדקרו בו על רקע השמים השחורים‪.‬‬ ‫הכוכבים רעדו כמו טיפות מים בקצות העלים‪ .‬לא היו כיסאות בתוך הצריף‪ .‬מלורי עמד ליד‬ ‫תנור הברזל והכין נקניקיות וקפה‪ .‬מייק ישב על הבמה ועישן מקטרת‪ .‬רורק היה שרוע על‬ ‫הרצפה‪ ,‬שעון על מרפקו‪ ,‬ודומיניק ישבה על שרפרף מטבח‪ .‬חלוק משי דק עטף את גופה‬ ‫ורגליה היחפות נחו על לוחות הרצפה‪.‬‬ ‫הם לא דיברו על העבודה‪ .‬מלורי סיפר סיפורי זימה ודומיניק ציחקקה כמו ילדה‪ .‬הם לא‬ ‫דיברו על שום דבר מיוחד‪ .‬הם אמרו משפטים שכל משמעותם היתה בצליל קולם‪ ,‬בעליצות‬ ‫החמה‪ ,‬בפשטותה של הרגיעה המוחלטת‪ .‬הם היו רק ארבעה אנשים שאהבו לבלות יחד‪.‬‬ ‫הקירות שעלו מתוך החשכה‪ ,‬מעבר לדלת הפתוחה‪ ,‬קירות הבניין שעבדו בו יחדיו ושענו‬ ‫כהד בקולות הרמוניים שקטים למשמע קולותיהם‪ ,‬אישרו את מנוחתם‪ ,‬העניקו להם את‬ ‫הזכות להיות קלילים‪ .‬דומיניק מעולם לא ראתה את רורק צוחק כך‪ ,‬משוחרר וצעיר‪ ,‬באף‬ ‫מקום אחר‪.‬‬ ‫הם נשארו שם עד שעה מאוחרת‪ .‬מלורי מזג קפה לתוך ערב־רב של ספלים סדוקים‪ .‬ריח‬ ‫הקפה פגש את ריחם של העלים החדשים שבחוץ‪.‬‬ ‫בחודש מאי נעצרה בנייתו של מלון אקוויטניה‪.‬‬ ‫שניים מהבעלים הפסידו את כל הונם בבורסה; השלישי הסתבך כשעיקלו את כספו בגלל‬ ‫תביעת ירושה שנויה במחלוקת; הרביעי מעל במניות של מישהו אחר‪ .‬התאגיד התרסק‬ ‫בסבך של תביעות שהתרתן היתה עתידה להימשך שנים‪ .‬הבניין יצטרך לחכות‪ ,‬לא־גמור‪.‬‬ ‫"אני אטפל בזה‪ ,‬גם אם אצטרך לרצוח כמה מהם‪ ",‬אמר קנט לנסינג לרורק‪" .‬אני אוציא‬ ‫אותו מהידיים שלהם‪ .‬יום אחד נסיים את זה‪ ,‬אתה ואני‪ ,‬אבל זה ייקח זמן‪ .‬כנראה הרבה זמן‪.‬‬ ‫אני לא אגיד לך להיות סבלני‪ .‬גברים כמוך וכמוני לא היו שורדים יותר מחמש־עשרה‬ ‫השנים הראשונות שלהם‪ ,‬אילולא סיגלו לעצמם סבלנות של תליין סיני‪ .‬וגם שריון עבה של‬ ‫ספינת מלחמה‪".‬‬ ‫אלזוורת' טוהי ישב על קצה השולחן של דומיניק וצחק‪" .‬הסימפוניה הבלתי גמורה —‬ ‫תודה לאל‪ ",‬אמר‪.‬‬ ‫דומיניק השתמשה בביטוי הזה בטור שלה‪" .‬הסימפוניה הבלתי גמורה על סנטרל פארק‬ ‫דרום‪ ",‬היא כתבה‪ .‬אך לא הוסיפה "תודה לאל"‪ .‬אנשים חזרו והשתמשו בביטוי הזה כשענו‬ ‫לזרים ששאלו על מראהו המוזר של הבניין‪ ,‬אנשים שמעולם לא שמעו על רורק‪ ,‬וגם לא‬ ‫ידעו דבר על קורותיו של הבניין‪" .‬אה‪ ,‬זאת הסימפוניה הבלתי גמורה‪ ",‬היו מגחכים‪.‬‬ ‫בשעת לילה מאוחרת היה רורק עומד בצדו השני של הרחוב‪ ,‬מתחת לעצי הפארק‪,‬‬ ‫ומתבונן בצללית השחורה‪ ,‬המתה‪ ,‬בין המבנים הזוהרים שכיסו את קו הרקיע של העיר‪ .‬ידיו‬ ‫התנועעו כמו שנעו על דגם החמר; מהמרחק הזה יכלה כף ידו לכסות את הבניין הלא־שלם‪,‬‬ ‫אך התנועה האינסטינקטיבית לא ליטפה דבר פרט לאוויר‪.‬‬ ‫לפעמים הכריח את עצמו להיכנס לבניין‪ .‬הוא צעד על קורות שנתלו על בלימה‪ ,‬מעל‬

‫תהום פעורה‪ ,‬עבר בחדרים נטולי תקרות ובחדרים בלי רצפות‪ ,‬הגיע עד לקצוות הפעורים‬ ‫שבהם בלטו קורות הפלדה כמו עצמות שבורות שקרעו את העור‪.‬‬ ‫שומר זקן חי בכוך שבירכתי קומת הקרקע‪ .‬הוא הכיר את רורק והניח לו להסתובב בבניין‪.‬‬ ‫פעם עצר את רורק בדרך החוצה ואמר פתאום‪" :‬פעם היה לי בן‪ .‬כמעט‪ .‬הוא נולד מת‪".‬‬ ‫משהו הניע אותו לומר את זה‪ ,‬והוא הביט ברורק‪ ,‬בלי שהיה בטוח לגמרי מה רצה לומר‪.‬‬ ‫אבל רורק חייך‪ ,‬עיניו נעצמו וידו צנחה על כתפו של הזקן‪ ,‬כמו לחיצת יד‪ .‬ואז הוא הלך‬ ‫לדרכו‪.‬‬ ‫זה קרה בשבועות הראשונים‪ .‬כעבור זמן־מה‪ ,‬הכריח את עצמו לשכוח את האקוויטניה‪.‬‬ ‫באחד מערבי אוקטובר צעדו רורק ודומיניק יחדיו במקדש הבנוי‪ .‬הפתיחה החגיגית נקבעה‬ ‫לשבוע לאחר מכן‪ ,‬יום לאחר שובו של סטודארד‪ .‬איש לא ראה את הבניין מלבד האנשים‬ ‫שעמלו על בנייתו‪.‬‬ ‫זה היה ערב בהיר ושקט‪ .‬אתר הבנייה של המקדש היה ריק ודומם‪ .‬אודם השקיעה על‬ ‫קירות הגיר נראה כמו קרני האור הראשונות של הזריחה‪.‬‬ ‫הם עמדו מתבוננים במקדש‪ ,‬ולאחר מכן עמדו בפנים‪ ,‬לפני דמות השיש‪ ,‬בלי לומר מילה‪.‬‬ ‫הצללים בחלל שמסביבם נראו כאילו עוצבו באותן ידיים ששירטטו את הקירות‪ .‬האור‬ ‫הגווע פיעפע פנימה בצייתנות מבוקרת‪ ,‬כמו משפטים בנאום שתיאר את פניהם המשתנות‬ ‫של הקירות‪" .‬רורק‪"...‬‬ ‫"כן‪ ,‬יקירה?"‬ ‫"שום דבר‪".‬‬ ‫ידו לפתה את מפרק כף ידה ויחד חזרו למכונית‪.‬‬

‫‪12‬‬ ‫פתיחתו של מקדש סטודארד נקבעה לשעות אחר הצהריים של אחד בנובמבר‪.‬‬ ‫איש יחסי הציבור עשה את עבודתו נאמנה‪ .‬אנשים דיברו על האירוע‪ ,‬על הווארד רורק‪,‬‬ ‫על יצירת המופת האדריכלית שכולם בעיר ציפו לה בכיליון עיניים‪.‬‬ ‫בשלושים ואחד באוקטובר‪ ,‬בבוקר‪ ,‬חזר הופטון סטודארד ממסעו ברחבי העולם‪ .‬אלזוורת'‬ ‫טוהי פגש אותו ברציף‪.‬‬ ‫באחד בנובמבר פירסם הופטון סטודארד הודעה קצרה שהפתיחה החגיגית מבוטלת‪ .‬הוא‬ ‫לא סיפק הסברים‪.‬‬ ‫בשניים בנובמבר התפרסם ב"באנר" של ניו יורק הטור "קול אחד קטן" מאת אלזוורת' מ'‬ ‫טוהי‪ ,‬ומתחת לכותרת המשנה‪" ,‬חילול הקודש"‪ ,‬נכתב כך‪:‬‬ ‫הגיע הזמן‪ ,‬סח סוס הים‪,‬‬ ‫לשיח על דברים‪:‬‬ ‫על נעליים‪ ,‬על ספינות וכן על הווארד רורק‪.‬‬ ‫על כרוב‪ ,‬על מלכים‬ ‫ומה מרתיח את הים‬ ‫ועל כנפיו של הווארד רורק‪6‬‬ ‫‪ 6‬פרפראזה על השיר "סוס הים והנגר"‪ ,‬בתוך מבעד למראה ומה אליס מצאה שם‪ ,‬לואיס קרול‪ ,‬מאנגלית רנה ליטוין‪,‬‬ ‫הקיבוץ המאוחד‪.1999 ,‬‬

‫בפרפראזה על דבריו של פילוסוף שאינו אהוב עלינו במיוחד‪ ,‬אין זה מתפקידנו להיות‬ ‫חובט זבובים‪ ,‬אבל כשזבוב אחד מפתח שיגעון גדלות‪ ,‬גם הטובים שבינינו נאלצים‬ ‫להשפיל את עצמם ולעסוק בקטילת חרקים‪.‬‬ ‫לאחרונה דובר רבות על אדם בשם הווארד רורק‪ .‬מאחר שחופש הביטוי‪ ,‬מורשתנו‬ ‫הקדושה‪ ,‬מאפשר לנו גם לבזבז את זמנו של אדם‪ ,‬לא יהיה בדיבורים האלה משום נזק‪,‬‬ ‫פרט לעובדה שאפשר למצוא נושאי שיחה חשובים הרבה יותר מהעיסוק באדם שלא‬ ‫נזקף לזכותו שום דבר פרט לבניין אחד שלא הושלם‪ .‬לא היה בזה שום נזק‪ ,‬אילולא‬ ‫נהפך המגוחך לטרגי — וגם להונאה‪.‬‬ ‫הווארד רורק — רובכם ודאי לא שמעתם עליו וגם אינכם צפויים לשמוע שוב — הוא‬

‫אדריכל‪ .‬לפני שנה הוטלה עליו משימה שאחריות עצומה בצדה‪ .‬הוא הוזמן להקים‬ ‫אנדרטה אדירה בהיעדרו של המזמין‪ ,‬שהאמין בו ונתן לו חופש פעולה מלא‪ .‬אילו היינו‬ ‫יכולים להחיל את מונחי החוק הפלילי על תחום האמנות‪ ,‬היה עלינו לומר שהווארד‬ ‫רורק ביצע פשע המקביל למעילה רוחנית‪.‬‬ ‫מר הופטון סטודארד‪ ,‬הנדבן הידוע‪ ,‬התכוון להגיש לעירו מתנה‪ ,‬מקדש לאמונה‪,‬‬ ‫קתדרלה על־עדתית שתסמל את רוח האדם‪ .‬מה שבנה עבורו מר רורק יכול לשמש‬ ‫כמחסן‪ ,‬גם אם הוא נראה לא־שימושי‪ .‬ואולי הוא יכול להיות בית בושת — אפשרות‬ ‫סבירה הרבה יותר — אם נביא בחשבון כמה מהפסלים שמקשטים אותו‪ .‬מקדש הוא‬ ‫בטוח לא‪.‬‬ ‫נדמה שרשעות מכוונת הפכה בבניין הזה על פיהן את כל התפיסות ההולמות מבנה‬ ‫דתי‪ .‬במקום שהמקדש יהיה סגור וצנוע‪ ,‬הוא פתוח לרווחה‪ ,‬כמו בית מרזח במערב‪.‬‬ ‫במקום הדרת הכבוד‪ ,‬ההולמת מקום שאדם יושב בו והוגה בחיי הנצח ובאפסותו שלו‪,‬‬ ‫מתאפיין הבניין בהתרוממות רוח מופקרת היאה כמעט לאורגיה‪ .‬במקום צלעות הדואות‬ ‫השמימה‪ ,‬כיאה למקום המתקרא מקדש ומסמל את שאיפתו של האדם למשהו נעלה‬ ‫יותר מהאגו הקטן שלו‪ ,‬מתהדר הבניין הזה באופקיותו ובכרסו המתפלשת בבוץ‪ ,‬ובכך‬ ‫מצהיר על מחויבותו לגשמי‪ ,‬לתענוגות הבשרים‪ ,‬ומטיף להעדפת תענוגות הגוף על פני‬ ‫הרוח‪ .‬פסל האישה העירומה הניצב במקום שאליו מגיעים אנשים כדי לזכות בהתעלות‬ ‫מדבר בעד עצמו ואינו זקוק לפרשנות נוספת‪.‬‬ ‫אדם שנכנס למקדש מבקש שחרור‪ .‬הוא מבקש להשפיל את גאוותו‪ ,‬להודות‬ ‫באפסיותו‪ ,‬כדי לבקש מחילה‪ .‬הוא מוצא סיפוק ברחשי הענווה הממלאים את לבו‪.‬‬ ‫עמידתו הנכונה של אדם בבית האלוהים היא על ברכיו‪ .‬אדם שפוי לעולם לא יכרע ברך‬ ‫במקדש של מר רורק‪ .‬המקום אוסר על כך‪ .‬הרגשות שהוא מעורר שונים בתכלית‪:‬‬ ‫יהירות‪ ,‬חוצפה‪ ,‬התרסה‪ ,‬הערצה עצמית‪ .‬זה אינו בית אלוהים‪ ,‬אלא תאו של מטורף‬ ‫אחוז שיגעון גדלות‪ .‬זה אינו מקדש‪ ,‬אלא ניגודו המושלם — לעג חצוף לדת באשר היא‪.‬‬ ‫היינו קוראים לו פגאני‪ ,‬אלא שהפגאנים הידועים לשמצה נודעו כאדריכלים טובים‪.‬‬ ‫הטור הזה אינו תומך באמונה מסוימת‪ ,‬אבל ההגינות האנושית דורשת מאיתנו לכבד‬ ‫את אמונתו הדתית של כל אדם‪ .‬הרגשנו אפוא כי מחובתנו להסביר לציבור את טבעה‬ ‫של ההתקפה המכוונת הזאת על הדת‪ .‬לא נוכל לסלוח על חילול הקודש המזעזע הזה‪.‬‬ ‫אם נדמה ששכחנו את תפקידנו כמבקרים של ערכים אדריכליים גרידא‪ ,‬נוכל רק‬ ‫לומר שאין כאן מקום לביקורת מהסוג הזה‪ .‬תהיה זו טעות גסה להלל את הבינוניות‪,‬‬ ‫בניסיון להביא כאן ביקורת רצינית‪ .‬אנו נזכרים במעורפל בבניין נוסף שבנה הווארד‬ ‫רורק בעבר‪ ,‬שגם בו ניכרו חוסר הכישרון והבינוניות של חובבן בעל שאיפות מוגזמות‪.‬‬ ‫אולי לכל ילדי האלוהים יש כנפיים‪ ,‬אך למרבה הצער‪ ,‬אין זה נכון לכל הגאונים‪.‬‬ ‫זהו זה‪ ,‬ידידי‪ .‬אנו שמחים להניח מאחורינו את המטלה הזאת‪ .‬באמת שאיננו אוהבים‬ ‫לכתוב הספדים‪.‬‬

‫בשלושה בנובמבר הגיש הופטון סטודארד תביעה נגד הווארד רורק‪ ,‬בגין הפרת חוזה‬ ‫ורשלנות‪ .‬הוא תבע פיצויים בסכום שיספיק לבניית מקדש אחר במקומו‪.‬‬ ‫לא היה קשה לשכנע את הופטון סטודארד‪ .‬הוא חזר ממסעו‪ ,‬מזועזע ממפגן הראווה העולמי‬ ‫של הדת‪ ,‬ובעיקר מהצורות השונות של הבטחה לגיהינום שנתקל בהן על פני הארץ כולה‪.‬‬ ‫הוא הגיע למסקנה כי אורח חייו מייעד אותו לתופת האיום ביותר‪ ,‬ותהיה אשר תהיה‬ ‫אמונתו‪ .‬המחשבה על כך ריסקה את שארית שכלו‪ .‬במסעו הביתה היו דיילי הספינה‬ ‫סמוכים ובטוחים שהג'נטלמן הזקן סנילי‪.‬‬ ‫בשעות הצהריים‪ ,‬ביום שובו הביתה‪ ,‬לקח אותו אלזוורת' טוהי לראות את המקדש‪ .‬טוהי‬ ‫לא אמר דבר‪ .‬הופטון סטודארד בהה בבניין‪ ,‬וטוהי שמע את שיניו התותבות של סטודארד‬ ‫נחשקות‪ .‬סטודארד לא ציפה לדבר הזה‪ .‬הוא גם לא ראה בשום מקום בעולם משהו כדוגמת‬ ‫הדבר הזה‪ .‬הוא לא ידע מה לחשוב‪ .‬הוא הפנה אל טוהי מבט מיואש ומלא תחינה‪ .‬עיניו‬ ‫רטטו כג'לי‪ .‬הוא חיכה‪ .‬באותו רגע היה טוהי יכול לשכנע אותו בכל דבר‪ .‬הוא אמר לו‬ ‫בדיוק את מה שכתב לאחר מכן גם בטור שלו‪.‬‬ ‫"אבל אמרת לי שרורק הזה הוא אדריכל טוב!" נאנק סטודארד בבהלה‪.‬‬ ‫"ציפיתי שיהיה טוב‪ ",‬ענה טוהי בקרירות‪.‬‬ ‫"אז למה?"‬ ‫"אני לא יודע‪ ",‬אמר טוהי‪ ,‬ובמבט המאשים שנעץ בסטודארד רמז לו שבבסיס הדברים‬ ‫והאשמה היא של סטודארד‪.‬‬ ‫ְ‬ ‫מוטלת אשמה‪,‬‬ ‫טוהי לא אמר דבר בלימוזינה‪ ,‬בדרכם חזרה לדירתו של סטודארד‪ ,‬אף שזה התחנן לפניו‬ ‫לדבר‪ .‬טוהי סירב‪ .‬השתיקה הטילה אימה על סטודארד‪ .‬בדירה הוביל אותו טוהי אל כורסה‬ ‫ועמד לפניו‪ ,‬קודר כשופט‪.‬‬ ‫"הופטון‪ ,‬אני יודע למה זה קרה‪".‬‬ ‫"למה?"‬ ‫"אתה יכול לחשוב על סיבה שאשקר לך?"‬ ‫"לא‪ ,‬מובן שלא‪ ,‬אתה המומחה הגדול ביותר ואדם הגון ביותר‪ ,‬ואני לא מבין‪ ,‬אני פשוט‬ ‫לא מבין!"‬ ‫"אני דווקא כן‪ .‬כשהמלצתי על רורק‪ ,‬היו לי כל הסיבות לצפות — על פי שיקול דעתי —‬ ‫שהוא יעניק לך יצירת מופת‪ .‬אבל זה לא קרה‪ .‬הופטון‪ ,‬אתה יודע מהו הכוח שיכול לקלקל‬ ‫גם את התוכניות הטובות ביותר של בני האדם?"‬ ‫"מהו?"‬ ‫"כנראה אלוהים בחר בדרך הזאת כדי לדחות את ההצעה שלך‪ .‬הוא לא ראה בך אדם ראוי‬ ‫להעניק לו מקדש‪ .‬אולי אתה יכול לרמות אותי‪ ,‬הופטון‪ ,‬ואת כל בני האדם‪ ,‬אבל אתה לא‬ ‫יכול לשטות באלוהים‪ .‬הוא יודע שהעבר שלך אפל יותר מכפי שחשדתי‪".‬‬ ‫הוא המשיך לדבר עוד זמן רב‪ ,‬בשלווה‪ ,‬בקשיחות‪ ,‬אל הדמות שישבה מולו מכווצת‬ ‫מאימה‪ .‬בסוף אמר‪:‬‬

‫"זה נראה לי מובן מאליו‪ ,‬הופטון‪ ,‬שלא תוכל לקנות מחילה אם תתחיל ישר מלמעלה‪ .‬רק‬ ‫הטהורים ביותר יכולים להקים מקדש‪ .‬אתה חייב לעבור הרבה שלבים של כפרה‪ ,‬צנועים‬ ‫הרבה יותר‪ ,‬לפני שתגיע לזה‪ .‬אתה צריך לזכות בכפרה מאחיך בני האדם‪ ,‬לפני שתוכל‬ ‫לזכות בכפרה מאלוהים‪ .‬הבניין הזה לא נועד להיות מקדש‪ ,‬אלא מוסד צדקה‪ .‬משהו כמו‬ ‫בית מחסה לילדים מפגרים‪".‬‬ ‫הופטון סטודארד לא היה מוכן להתחייב‪" .‬אחר כך‪ ,‬אלזוורת'‪ ,‬אחר כך‪ ",‬הוא גנח‪" .‬תן לי‬ ‫זמן‪ ".‬הוא הסכים לתבוע את רורק‪ ,‬על פי עצתו של טוהי‪ ,‬כדי לקבל את הוצאות התיקונים‪,‬‬ ‫ולאחר מכן להחליט מה יהיו התיקונים הללו‪.‬‬ ‫"אל תהיה המום מכל דבר שאומר או אכתוב בנושא‪ ",‬אמר טוהי כשנפרד ממנו‪" .‬אני‬ ‫אאלץ לומר כמה דברים לא־מדויקים‪ .‬אני חייב להגן על המוניטין שלי מהחרפה הזאת‪,‬‬ ‫שבאה באשמתך‪ ,‬ולא באשמתי‪ .‬תזכור שנשבעת כי לעולם לא תגלה מי יעץ לך לשכור את‬ ‫רורק‪".‬‬ ‫ביום המחרת הופיע "חילול הקודש" ב"באנר" והניח את הפתיל‪ .‬ההכרזה על התביעה של‬ ‫סטודארד הציתה אותו‪.‬‬ ‫איש לא היה טורח לצאת למסע צלב בגלל בניין; אלא שכאן הותקפה הדת; איש יחסי‬ ‫הציבור הכין את הקרקע היטב ועורר את תשומת הלב הציבורית לעניין‪ .‬רבים עמדו בתור‬ ‫כדי לנצל זאת‪.‬‬ ‫הזעם וההתמרמרות שקמו נגד הווארד רורק והמקדש שלו הדהימו את כולם‪ ,‬אך לא את‬ ‫אלזוורת' טוהי‪ .‬כמרים קיללו את הבניין בדרשותיהם‪ .‬מועדוני נשים העבירו החלטות של‬ ‫מחאה‪" .‬ועד האמהות" פירסם מודעה צעקנית בעמוד שמונה‪ ,‬בדבר הצורך בהגנה על‬ ‫ילדיהן‪ .‬שחקנית מפורסמת כתבה מאמר על אחדותן של כל האמנויות‪ .‬היא הסבירה‬ ‫שבמקדש של סטודארד אין שום היגיון מבני וסיפרה על התקופה שבה גילמה את תפקיד‬ ‫מרים המגדלית בדרמה היסטורית‪ .‬אישה מחוגי החברה הגבוהה כתבה מאמר על המקדשים‬ ‫האקזוטיים שראתה במסעותיה המסוכנים בג'ונגל‪ .‬היא שיבחה את אמונתם הנוגעת ללב של‬ ‫הפראים וגינתה את הציניות של האדם המודרני; המקדש של סטודארד‪ ,‬אמרה‪ ,‬מעיד על‬ ‫רכרוכיות ועל ניוון‪ .‬בתמונה שליוותה את המאמר נראתה האישה במכנסיים‪ ,‬ורגלה הדקיקה‬ ‫מונחת על צווארו של אריה מת‪ .‬פרופסור במכללה כתב מכתב למערכת ובו סיפר על‬ ‫החוויות הרוחניות שלו‪ .‬הוא ציין שלא היה יכול לחוות אותן במקום כמו המקדש של‬ ‫סטודארד‪ .‬קיקי הולקומב כתבה מכתב לעורך ובו פירטה את אמונתה על החיים ועל המוות‪.‬‬ ‫איגוד האדריכלים של אמריקה פירסם הצהרת גינוי ובה נטען שהמקדש של סטודארד הוא‬ ‫זיוף אמנותי ורוחני כאחד‪ .‬הצהרות דומות‪ ,‬אך בשפה המונית הרבה יותר‪ ,‬פירסמו מועצת‬ ‫הבונים של אמריקה‪ ,‬וגם מועצות הסופרים והאמנים‪ .‬איש לא שמע מעולם על המועצות‬ ‫הללו‪ ,‬אך הן היו מועצות‪ ,‬והדבר העניק משקל לקולן‪ .‬אנשים אמרו לחבריהם‪" :‬אתה יודע‪,‬‬ ‫במועצת הבונים של אמריקה חושבים שהמקדש הוא זבל אדריכלי‪ ",‬בנימה שהעידה על‬ ‫היכרות אינטימית עם השמות הגדולים ביותר בעולם האמנות‪ .‬אחרים‪ ,‬שלא רצו לענות‬ ‫שמעולם לא שמעו על המועצות הללו‪ ,‬בכל זאת אמרו‪" :‬ידעתי שזה מה שיגידו‪ ,‬זה ברור‬

‫מאליו‪".‬‬ ‫הופטון סטודארד קיבל אין־ספור מכתבי אהדה‪ ,‬עד ששוב היה מאושר למדי‪ .‬מעולם לא‬ ‫היה פופולרי כל כך‪ .‬אלזוורת' צדק‪ ,‬חשב לעצמו‪ :‬בני אדם סולחים לי‪ .‬אלזוורת' תמיד צדק‪.‬‬ ‫העיתונים המכובדים ביותר שכחו את הסיפור מהר מאוד‪ .‬אבל ב"באנר" לא הרפו‪ .‬עבור‬ ‫ה"באנר" זו היתה ברכה‪ .‬גייל ויינאנד נעדר באותה תקופה‪ ,‬הוא שט ביאכטה שלו באוקיינוס‬ ‫ההודי‪ ,‬ואלווה סקארט לא מצא נושא טוב יותר למסע צלב‪ .‬זה התאים לו מאוד‪ .‬אלזוורת'‬ ‫טוהי לא נדרש כלל לבוא אליו בהצעות; סקארט קפץ על המציאה בעצמו‪.‬‬ ‫הוא כתב על שקיעת התרבות וביכה את אובדן האמונה הפשוטה‪ .‬הוא הכריז על תחרות‬ ‫חיבור בין תלמידי תיכון בנושא‪" :‬למה אני הולך לכנסייה"‪ .‬הוא פירסם סדרת מאמרים‪ ,‬בהם‬ ‫תמונות‪ ,‬בנושא "הכנסיות של ילדותנו"‪ .‬הוא הציג תצלומי פסלים דתיים כפי שפוסלו‬ ‫במהלך הדורות — הספינקס‪ ,‬גרגוילים‪ ,‬עמודי טוטם — והבליט במקביל גם את תצלומי‬ ‫פסלה של דומיניק‪ ,‬מלווה בכותרת נזעמת‪ ,‬אך בלי שמה של הדוגמנית‪ .‬הוא פירסם‬ ‫קריקטורות של רורק כברברי בפרוות דוב‪ ,‬מחזיק אלה בידו‪ .‬הוא כתב דברי חוכמה רבים על‬ ‫מגדל בבל שלא הצליח להגיע לשמים‪ ,‬וכן על איקרוס שצנח מהשמים עם כנפי השעווה‬ ‫שלו‪.‬‬ ‫אלזוורת' טוהי נשען לאחור על כיסאו וצפה במתרחש‪ .‬הוא הציע רק שתי הצעות קטנות‪:‬‬ ‫הוא מצא בארכיון של ה"באנר" תצלום של רורק בטקס הפתיחה של בית אנרייט‪ ,‬תמונת‬ ‫פניו של אדם ברגע של התעלות‪ ,‬ופירסם אותו ב"באנר"‪ ,‬מעל הכותרת‪" :‬האם אתה מאושר‪,‬‬ ‫האדם העליון?" הוא שיכנע את סטודארד לפתוח את המקדש לקהל הרחב בזמן שחיכה‬ ‫למשפט‪ .‬המקדש משך תשומת לב רבה‪ ,‬ואנשים כיסו את הכן שעליו ניצב פסלה של‬ ‫דומיניק בציורי זימה ובכתובות נאצה‪.‬‬ ‫היו גם מעטים שבאו‪ ,‬ראו את הבניין והעריצו אותו בלבם‪ .‬אך הם היו אנשים מהסוג‬ ‫שאינו מתערב בנושאים ציבוריים‪ .‬אוסטן הלר כתב מאמר נזעם ויצא להגנת רורק והמקדש‪.‬‬ ‫אבל הוא לא נחשב סמכות בנושא אדריכלות וגם לא בנושאי דת‪ .‬המאמר טבע בסערה‬ ‫שנוצרה סביבו‪.‬‬ ‫הווארד רורק לא עשה דבר‪.‬‬ ‫הוא נתבקש לצאת בהצהרה והסכים לקבל במשרדו קבוצה של עיתונאים‪ .‬הוא דיבר בלי‬ ‫כעס‪ .‬הוא אמר‪" :‬לא אוכל לומר לאף אחד דבר על הבניין שלי‪ .‬אם אכין בליל של מילים‬ ‫כדי לדחוף אותן לתוך מוחם של אחרים‪ ,‬זה יהיה עלבון להם ולי‪ .‬אבל אני שמח שבאתם‪.‬‬ ‫כן‪ ,‬יש לי משהו לומר‪ .‬אני רוצה לבקש מכל אדם ללכת לראות את הבניין‪ ,‬להביט בו באמת‪,‬‬ ‫ולאחר מכן לתאר אותו במילותיו שלו‪ ,‬אם הוא מעוניין בזה‪".‬‬ ‫ב"באנר" דיווחו על מסיבת העיתונאים כך‪" :‬מר רורק‪ ,‬שנראה תאב פרסום‪ ,‬קיבל את‬ ‫הכתבים בארשת של חוצפה מתרברבת והצהיר שדעת הקהל היא בליל של מילים‪ .‬הוא לא‬ ‫טרח לדבר הרבה‪ ,‬אבל נראה כמי שמבין היטב את אפשרויות הפרסום שנקרו בדרכו‪ .‬הוא‬ ‫הסביר כי כל מה שמעניין אותו הוא שאנשים רבים ככל האפשר יראו את הבניין שתיכנן‪".‬‬ ‫רורק סירב לשכור עורך דין כדי לייצג אותו במשפט הקרב‪ .‬הוא אמר שיטפל בהגנה שלו‬

‫בעצמו‪ .‬הוא סירב להסביר כיצד הוא מתכוון לעשות זאת‪ ,‬למרות מחאותיו הקולניות של‬ ‫אוסטן הלר‪.‬‬ ‫"אוסטן‪ ,‬יש חוקים שאני בהחלט מוכן לציית להם‪ .‬אני מוכן ללבוש את הבגדים שכולם‬ ‫לובשים‪ ,‬לאכול את אותו אוכל ולהשתמש באותה רכבת תחתית‪ .‬אבל יש דברים שאני לא‬ ‫יכול לעשות בדרכם‪ ,‬וזה אחד מהם‪".‬‬ ‫"מה אתה יודע על חוק ומשפט? הוא עוד יזכה‪".‬‬ ‫"במה?"‬ ‫"בתביעה‪".‬‬ ‫"האם יש איזה ערך לתביעה שלו? הרי לא אוכל לעשות דבר כדי למנוע ממנו לגעת‬ ‫בבניין‪ .‬הוא שייך לו‪ .‬הוא יכול למחוק אותו מעל פני האדמה‪ ,‬או להפוך אותו לבית חרושת‬ ‫לדבק‪ .‬הוא יכול לעשות את זה‪ ,‬אם אזכה במשפט ואם לאו‪".‬‬ ‫"אבל הוא ייקח את הכסף שלך כדי לעשות את זה‪".‬‬ ‫"כן‪ .‬הוא עלול לקחת את הכסף שלי‪".‬‬ ‫סטיבן מלורי לא הגיב כלל‪ .‬אבל פניו נראו כמו בליל פגישתו הראשונה עם רורק‪.‬‬ ‫"סטיב‪ ,‬דבר על זה‪ ,‬אם זה יעזור לך‪ ",‬אמר לו רורק‪ ,‬ערב אחד‪.‬‬ ‫"אין על מה לדבר‪ ",‬ענה מלורי באדישות‪" .‬אמרתי לך שלא יניחו לך לשרוד‪".‬‬ ‫"שטויות‪ .‬אין לך זכות לפחד בשבילי‪".‬‬ ‫"אני לא מפחד בשבילך‪ .‬מה הטעם? זה משהו אחר‪".‬‬ ‫כעבור כמה ימים‪ ,‬כשישב על אדן החלון בחדרו של רורק והסתכל החוצה אל רחוב‪ ,‬אמר‬ ‫מלורי פתאום‪:‬‬ ‫"הווארד‪ ,‬אתה זוכר מה אמרתי לך על המפלצת שאני מפחד ממנה? אני לא יודע כלום על‬ ‫אלזוורת' טוהי‪ .‬אף פעם לא ראיתי אותו לפני שיריתי בו‪ .‬רק קראתי את מה שהוא כותב‪.‬‬ ‫הווארד‪ ,‬יריתי בו כי לדעתי הוא יודע הכול על המפלצת‪".‬‬ ‫דומיניק באה לחדרו של רורק בערב שבו הודיע סטודארד על התביעה שלו‪ .‬היא לא‬ ‫אמרה דבר‪ .‬היא הניחה את ארנקה על השולחן והסירה את הכפפות שלה‪ ,‬לאט‪ ,‬כאילו‬ ‫ביקשה להאריך את האינטימיות של אותה מחווה שגרתית‪ ,‬כאן‪ ,‬בחדרו‪ :‬היא השפילה את‬ ‫מבטה אל אצבעותיה‪ .‬ואז הרימה את ראשה‪ .‬פניה נראו כאילו ידעה עד כמה הוא סובל‪,‬‬ ‫כאילו הסבל הוא סבלה שלה‪ ,‬והיא רוצה לשאת אותו כך‪ ,‬בקור‪ ,‬בלי להציע נחמה‪.‬‬ ‫"את טועה‪ ",‬הוא אמר‪ .‬כך דיברו תמיד זה אל זה‪ ,‬כאילו המשיכו שיחה שמעולם לא‬ ‫התחילו‪ .‬קולו היה עדין‪" .‬אני לא מרגיש את זה‪".‬‬ ‫"אני לא רוצה לדעת‪".‬‬ ‫"אני רוצה שתדעי‪ .‬מה שאת חושבת הוא הרבה יותר גרוע מהאמת‪ .‬אני חושב שלא אכפת‬ ‫לי שהם הולכים להרוס אותו‪ .‬אולי הכאב הוא גדול כל כך שאני לא מרגיש בו‪ .‬אבל אני לא‬ ‫חושב כך‪ .‬אם את רוצה לשאת אותו למעני‪ ,‬אל תישאי יותר ממני‪ .‬אני לא מסוגל להתייסר‬ ‫יותר מדי‪ .‬אף פעם לא יכולתי‪ .‬זה מגיע רק עד נקודה מסוימת‪ ,‬ואז מפסיק‪ .‬כל עוד קיימת‬ ‫כאב‪ .‬אסור שתיראי כך‪".‬‬ ‫אותה נקודה שלא נפגעה‪ ,‬זה לא ממש ֵ‬

‫"ואיפה זה נפסק?"‬ ‫"במקום שאני לא מסוגל לחשוב על שום דבר‪ ,‬וגם לא להרגיש שום דבר‪ ,‬חוץ מהעובדה‬ ‫שאני תיכננתי את המקדש‪ .‬בניתי אותו‪ .‬שום דבר אחר לא נראה חשוב יותר מזה‪".‬‬ ‫"לא היית צריך לבנות אותו‪ .‬לא היית צריך להפקיר אותו למה שהם עושים בו עכשיו‪".‬‬ ‫"זה לא משנה‪ ,‬גם אם יהרסו אותו‪ .‬העיקר שהוא היה קיים‪".‬‬ ‫היא הנידה בראשה‪" .‬אתה רואה ממה הגנתי עליך כשמנעתי ממך עבודות?‪ ...‬כדי שלא‬ ‫תהיה להם שום זכות לעשות לך את זה‪ ...‬לגור באחד מהבניינים שלך‪ ...‬לגעת בך‪ ...‬בשום‬ ‫צורה‪".‬‬ ‫כשדומיניק נכנסה למשרדו של טוהי‪ ,‬הוא חייך חיוך לבבי‪ ,‬מפתיע בכנותו‪ .‬הוא שכח‬ ‫לשלוט בו גם כשגבותיו נעו לתוך קמט של אכזבה; הזעף‪ ,‬מצד אחד‪ ,‬והחיוך‪ ,‬מצד שני‪,‬‬ ‫נראו לרגע מגוחכים יחד‪ .‬הוא היה מאוכזב‪ ,‬כי היא לא נכנסה בדרמטיות‪ ,‬כפי שנכנסה‬ ‫תמיד‪ :‬הוא לא ראה שום כעס‪ ,‬שום לעג; היא נכנסה כמו מנהל חשבונות בשליחות עסקית‪.‬‬ ‫היא שאלה‪:‬‬ ‫"מה אתה מתכוון להשיג בזה?"‬ ‫הוא ניסה לשחזר את התרוממות הרוח של ההתנצחות הרגילה ביניהם‪ .‬הוא אמר לה‪:‬‬ ‫"שבי‪ ,‬יקירתי‪ .‬אני שמח לראות אותך‪ .‬כל כולי נרגש מרוב אושר‪ .‬זה באמת לקח לך יותר‬ ‫מדי זמן‪ .‬ציפיתי לך כאן הרבה יותר מוקדם‪ .‬קיבלתי הרבה מחמאות על הטור הקטן שלי‪,‬‬ ‫אבל במלוא הכנות‪ ,‬לא נהניתי בכלל‪ ,‬כי רציתי לשמוע מה תאמרי את‪".‬‬ ‫"מה אתה מתכוון להשיג בזה?"‬ ‫"תקשיבי‪ ,‬יקירתי‪ ,‬אני מקווה שהדברים שאמרתי על הפסל הנפלא שלך לא מפריעים לך‪.‬‬ ‫חשבתי שתביני שלא יכולתי להבליג‪".‬‬ ‫"מה המטרה של התביעה הזאת?"‬ ‫"נו טוב‪ ,‬את מאלצת אותי לדבר‪ .‬ואני השתוקקתי כל כך לשמוע אותך‪ .‬אבל חצי תענוג‬ ‫עדיף על כלום‪ .‬אני רוצה לדבר‪ .‬חיכיתי לך בקוצר רוח‪ .‬אבל אשמח אם תשבי‪ ,‬ארגיש הרבה‬ ‫יותר בנוח‪ ...‬לא? איך שאת רוצה‪ ,‬כל עוד לא תברחי‪ .‬התביעה? זה לא ברור?"‬ ‫"איך זה יעצור אותו?" היא שאלה בטון של אדם שמדקלם רשימה של נתונים‬ ‫סטטיסטיים‪" .‬זה לא יוכיח שום דבר‪ ,‬לא אם יזכה ולא אם יפסיד‪ .‬כל העניין הוא רק הילולה‬ ‫שנועדה לרצות כמה מטומטמים‪ .‬מהומה מטונפת‪ ,‬אבל חסרת טעם‪ .‬לא חשבתי שאתה‬ ‫מבזבז את הזמן שלך על פצצות סירחון‪ .‬כל זה יישכח לפני חג המולד‪".‬‬ ‫"אלוהים אדירים‪ ,‬נראה שאני כישלון! אף פעם לא חשבתי שאני מורה עלוב כל כך‪,‬‬ ‫שתלמדי מעט כל כך אחרי שנתיים במחיצתי! זה באמת מאכזב‪ .‬כיוון שאת האישה הכי‬ ‫אינטליגנטית שאני מכיר‪ ,‬האשמה חייבת להיות שלי‪ .‬בואי נראה‪ ,‬דבר אחד למדת‪ :‬שאני לא‬ ‫מבזבז את הזמן שלי‪ .‬מדויק לגמרי‪ .‬אני לא מבזבז את הזמן שלי‪ .‬נכון‪ ,‬יקירתי‪ ,‬הכול יישכח‬ ‫עד חג המולד הבא‪ .‬וזה יהיה הישג‪ ,‬את מבינה‪ .‬אתה יכול להילחם בסוגיה חיה ונושמת‪.‬‬ ‫אתה לא יכול להילחם בסוגיה מתה‪ .‬כמו כל דבר שמת‪ ,‬גם סוגיה שכזאת לא מתאדה‪ ,‬היא‬

‫משאירה אחריה ריח של ריקבון; משהו מאוד לא נעים לשאת על שמך‪ .‬מר הופטון‬ ‫סטודארד יישכח לחלוטין‪ .‬המקדש יישכח‪ .‬התביעה תישכח‪ .‬אבל דבר אחד יישאר‪' :‬הווארד‬ ‫רורק? איך אתה יכול לסמוך על אדם כזה? הוא אויב הדת‪ .‬הוא חסר מצפון‪ .‬עוד לפני‬ ‫שתבין מה קורה‪ ,‬הוא ירמה אותך בהוצאות הבנייה‪'.‬‬ ‫"'רורק? הוא לא טוב‪ .‬היה לקוח שתבע אותו כי הוא הרס לו את הבניין‪'.‬‬ ‫"'רורק? רורק? רגע‪ ,‬זה לא הבחור שהופיע בכל העיתונים בגלל איזה סקנדל? מה זה היה?‬ ‫איזה סקנדל נורא‪ ,‬הבעלים של הבניין — אני חושב שזה היה בית בושת — נאלץ לתבוע‬ ‫אותו למשפט‪ .‬אתה לא רוצה להסתבך עם טיפוס כזה‪ ,‬ידוע לשמצה‪ .‬בשביל מה‪ ,‬כשיש לך‬ ‫מבחר גדול כל כך של אדריכלים הגונים?'‬ ‫"נראה אותך נלחמת בזה‪ ,‬יקירתי‪ .‬נראה אותך מוצאת דרך‪ .‬במיוחד שאין לך נשק כלשהו‬ ‫פרט לגאונות שלך‪ .‬וגאונות אינה נשק‪ ,‬היא רק נטל כבד‪".‬‬ ‫עיניה היו מאכזבות‪ :‬הן הקשיבו בסבלנות‪ ,‬קפואות‪ ,‬מסרבות לכעוס‪ .‬היא עמדה לפני‬ ‫מכתבתו‪ ,‬זקופה ומרוסנת‪ ,‬כמו זקיף שעומד בסערה ויודע שהוא צריך להישאר במקומו‪ ,‬גם‬ ‫אם אינו מסוגל לעמוד בזה‪.‬‬ ‫"נדמה לי שאת רוצה שאמשיך‪ ",‬אמר טוהי‪" .‬עכשיו את מבינה את הההשפעה הייחודית‬ ‫של סוגיה מתה‪ .‬את לא יכולה להשתחרר ממנה‪ ,‬את לא יכולה להסביר ולתרץ‪ ,‬את לא‬ ‫יכולה להתגונן‪ .‬אף אחד לא ירצה להקשיב‪ .‬קשה לרכוש מוניטין‪ .‬ואחרי שרכשת אותו‪ ,‬אי‬ ‫אפשר לשנותו‪ .‬לא‪ ,‬לעולם לא תצליחי להרוס אדריכל אם תנסי להוכיח שהוא איום ונורא‪.‬‬ ‫אבל תוכלי להרוס אותו בגלל שהוא אתיאיסט‪ ,‬או כי מישהו תבע אותו‪ ,‬או בגלל ששכב עם‬ ‫אישה כלשהי‪ ,‬או בגלל שהוא תולש כנפיים לפרפרים‪ .‬את תגידי שזה לא הגיוני‪ .‬בטח שזה‬ ‫לא הגיוני‪ .‬לכן זה עובד‪ .‬בהיגיון אפשר להילחם באמצעות היגיון‪ .‬אבל איך תילחמי בחוסר‬ ‫היגיון? הבעיה אצלך‪ ,‬יקירתי‪ ,‬ואצל רוב האנשים‪ ,‬שאתם לא מעריכים מספיק את חוסר‬ ‫ההיגיון‪ .‬זה אחד הגורמים המכריעים בחיינו‪ .‬אם זה האויב שלך‪ ,‬אין לך שום סיכוי‪ .‬אבל אם‬ ‫תהפכי אותו לבעל הברית שלך — הו‪ ,‬יקירתי!‪ ...‬תשמעי‪ ,‬דומיניק‪ ,‬אני אפסיק לדבר ברגע‬ ‫שתראי לי סימן ראשון לפחד‪".‬‬ ‫"תמשיך‪ ",‬היא אמרה‪.‬‬ ‫"אולי הגיע הזמן שאת תשאלי אותי שאלה‪ .‬או שאולי את לא רוצה להיות גלויה‪ ,‬ואני‬ ‫צריך לנחש את השאלה בעצמי? אני חושב שהצדק איתך‪ .‬השאלה היא למה בחרתי בהווארד‬ ‫רורק? כי — אם יורשה לי לצטט מהטור שלי — אין זה מתפקידי להיות חובט זבובים‪ .‬הפעם‬ ‫אני מצטט את זה במשמעות שונה מעט‪ ,‬אבל לא משנה‪ .‬זה עזר לי להשיג משהו שרציתי‬ ‫מהופטון סטודארד‪ ,‬אבל זה רק פרט שולי‪ ,‬זו רק התוספת‪ .‬בעיקרו של דבר‪ ,‬כל הסיפור היה‬ ‫ּ‬ ‫ניסוי‪ .‬מעין מבחן‪ ,‬אפשר לומר‪ .‬והתוצאות משביעות רצון‪ .‬אילולא היית מעורבת‪ ,‬היית‬ ‫הראשונה שתדע להעריך את החיזיון‪ .‬האמת שעשיתי מעט מאוד יחסית לתוצאה‪ .‬את לא‬ ‫נהנית לראות מכונה ענקית ומורכבת כמו החברה שלנו‪ ,‬שכולה מנופים ומסועים והילוכים‪,‬‬ ‫מכונה שנראית כאילו דרוש צבא שלם כדי להפעיל אותה‪ ,‬שפתאום את מגלה שבלחיצת‬ ‫כפתור אחת את יכולה להביא אותה לקריסה‪ ,‬להפוך אותה לערמה של גרוטאות חסרות‬

‫ערך? כן‪ ,‬יקירתי‪ ,‬זה בהחלט אפשרי‪ ,‬אבל זה גוזל הרבה מאוד זמן‪ .‬זה דורש מאות שנים‪.‬‬ ‫למזלי‪ ,‬יש הרבה מומחים שבאו לפני‪ .‬אני חושב שאני אהיה האחרון והמוצלח ביותר‬ ‫בשושלת הזאת‪ ,‬כי גם אם אני לא מוכשר יותר מהם‪ ,‬אני רואה יותר בבהירות את מה‬ ‫שאנחנו מחפשים‪ .‬אבל זה מופשט‪ .‬אם נדבר במונחים קונקרטיים‪ ,‬את לא מוצאת שהניסוי‬ ‫הקטן שלי משעשע? אני כן‪ .‬למשל‪ ,‬שמת לב שכל האנשים הלא־נכונים נמצאים בצד‬ ‫הלא־נכון? מר אלווה סקארט‪ ,‬הפרופסורים במכללות‪ ,‬עורכי העיתונים‪ ,‬האמהות המכובדות‬ ‫ולשכות והמסחר‪ ,‬כולם היו צריכים לחוש מיד להגנתו של הווארד רורק‪ ,‬לו ידעו להעריך‬ ‫בהופטון סטודארד‪ .‬מצד שני‪ ,‬שמעתי‬ ‫ּ‬ ‫את החיים שלהם‪ .‬אבל ההפך הוא הנכון‪ .‬הם תומכים‬ ‫שכמה רדיקלים מטורפים הקימו קבוצה בשם 'הליגה החדשה לאמנות פרולטרית' וניסו‬ ‫לתמוך בהווארד רורק‪ .‬הם אמרו שהוא נפל קורבן לקפיטליזם; אבל הם היו צריכים לדעת‬ ‫הופטון סטודארד הוא זה שנלחם למענם‪ .‬רורק‪ ,‬אגב‪ ,‬היה חכם מספיק כדי להתרחק‬ ‫שדווקא ּ‬ ‫מהם‪ .‬הוא מבין‪ .‬גם את‪ .‬גם אני‪ .‬אבל אין הרבה כמונו שמבינים‪ .‬נו‪ ,‬טוב‪ ,‬גם לערמה של‬ ‫גרוטאות יש שימוש משלה‪".‬‬ ‫היא פנתה לצאת מהחדר‪.‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬את לא הולכת‪ ,‬נכון?" הוא נשמע פגוע‪" .‬את לא מתכוונת לומר משהו? אפילו‬ ‫לא מילה?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬את מאכזבת אותי‪ .‬ואני חיכיתי לך! בדרך כלל אני עצמאי מאוד‪ ,‬אבל מדי פעם‬ ‫אני זקוק לקהל מאזינים‪ .‬את האדם היחיד שבחברתו אני יכול להיות עצמי‪ .‬אולי זה מפני‬ ‫שאת כל כך בזה לי ששום דבר שאומר לא ישנה‪ .‬את רואה‪ ,‬אני מבין את זה‪ ,‬אבל לא אכפת‬ ‫לי‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬השיטות שאני משתמש בהן לא יעבדו עלייך‪ .‬אולי זה נשמע מוזר‪ ,‬אבל רק‬ ‫כנות יעילה אצלך‪ .‬לעזאזל‪ ,‬מה הטעם לבצע עבודה מושלמת כל כך‪ ,‬אם איש לא יודע‬ ‫שביצעת אותה? אם היית עצמך‪ ,‬היית אומרת לי עכשיו שזאת הפסיכולוגיה של רוצח‬ ‫שביצע את הפשע המושלם‪ ,‬ואז הוא מודה בו‪ ,‬כי הוא לא יכול לשאת את הרעיון שאף אחד‬ ‫לא יכיר ביצירת המופת שלו‪ .‬ואני הייתי אומר לך שאת צודקת‪ .‬אני זקוק לקהל‪ .‬זאת הבעיה‬ ‫עם קורבנות; הם אפילו לא יודעים שנפלו קורבן — וכך זה צריך להיות — אבל אז זה‬ ‫מקלקל את ההנאה‪ .‬ואת הרי עונג מיוחד ונדיר כל כך‪ ,‬את קורבן שיודע להעריך את‬ ‫האמנות שבהוצאה עצמית להורג‪ ...‬אלוהים אדירים‪ ,‬דומיניק‪ ,‬את הולכת‪ ,‬למרות שאני‬ ‫מתחנן בפנייך שתישארי?"‬ ‫היא הניחה את ידה על ידית הדלת‪ .‬הוא משך בכתפיו והתיישב בכיסאו‪.‬‬ ‫"טוב‪ ",‬אמר‪" .‬דרך אגב‪ ,‬אל תנסי לשחד את הופטון סטודארד‪ .‬הוא יאכל כעת רק מהיד‬ ‫שלי‪ .‬לא תצליחי לקנות אותו‪ ".‬היא הספיקה לפתוח את הדלת‪ ,‬אבל מיד עצרה וסגרה אותה‬ ‫שוב‪" .‬אה‪ ,‬כן‪ ,‬אני יודע שניסית‪ .‬אין טעם בזה‪ .‬את לא מספיק עשירה‪ .‬איך לך מספיק כסף‬ ‫הופטון לא יסכים לקבל‬ ‫כדי לקנות את המקדש‪ ,‬וגם לא תצליחי לגייס את הסכום הדרוש‪ּ .‬‬ ‫ממך אפילו פרוטה עבור הוצאות התיקונים‪ .‬אני יודע שגם את זה הצעת לו‪ .‬הוא רוצה את‬

‫הכסף מרורק‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬אני חושב שזה לא ימצא חן גם בעיני רורק‪ ,‬אם אגלה לו שניסית‪".‬‬ ‫החיוך שלו דרש מחאה‪ .‬הוא לא מצא בפניה שום תגובה‪ .‬היא פנתה שוב אל הדלת‪.‬‬ ‫"רק עוד שאלה אחת‪ ,‬דומיניק‪ .‬עורך הדין של מר סטודארד רוצה לדעת אם הוא יוכל‬ ‫להזמין אותך כעדה מומחית לאדריכלות‪ .‬תעידי לטובת התובע‪ ,‬מן הסתם?"‬ ‫"כן‪ ,‬אעיד לטובת התובע‪".‬‬ ‫משפטו של הופטון סטודארד נגד הווארד רורק נפתח בפברואר ‪.1931‬‬ ‫האולם היה דחוס כל כך‪ ,‬שתגובת ההמון לא יכלה למצוא את ביטויה אלא בתנועתו‬ ‫האיטית והזורמת של מרבד הראשים שהיה כמו אדווה עדינה מתחת לעורו המתוח של ארי‬ ‫ים‪.‬‬ ‫הקהל‪ ,‬חום ומפוספס בצבעים מאופקים‪ ,‬נראה כמו עוגת פירות של כל האמנויות‪,‬‬ ‫ובראשה‪ ,‬כמו שכבה עבה ועשירה של קצפת‪ ,‬אנשי איגוד האדריכלים של אמריקה‪ .‬במקום‬ ‫נכחו אישים ידועים ונשותיהם קפוצות השפתיים‪ ,‬שהתלבשו בהידור‪ .‬נדמה שכל אחת‬ ‫הרגישה בלעדיות על אמנותו של בעלה‪ ,‬מונופול שנשמר בקנאות רבה בזכות מבטי האיבה‬ ‫ששלחו באחרות‪ .‬כולם הכירו כמעט את כולם‪ .‬באולם שררה אווירה של ערב בכורה‪ ,‬או של‬ ‫פיקניק משפחתי‪ .‬היתה תחושה של "החברה שלנו"‪ ,‬של "הבנים שלנו"‪ ,‬של "המופע שלנו"‪.‬‬ ‫סטיבן מלורי‪ ,‬אוסטן הלר‪ ,‬רוג'ר אנרייט‪ ,‬קנט לנסינג ומייק ישבו יחד באחת מפינות‬ ‫האולם‪ .‬הם השתדלו לא להביט סביבם‪ .‬מייק היה מודאג בגלל סטיבן מלורי והשתדל להיות‬ ‫בקרבתו‪ .‬הוא עמד על כך שמלורי יֵ שב לצדו‪ ,‬ובכל פעם שגונבה לאוזניהם איזו שיחה‬ ‫מעליבה היה שולח בו מבט‪ .‬מלורי שם לב ואמר לו‪:‬‬ ‫"אל תדאג‪ ,‬מייק‪ .‬אני לא אצעק‪ ,‬וגם לא אירה באיש‪".‬‬ ‫"תשגיח על הקיבה שלך‪ ,‬ילד‪ ,‬תשגיח על הקיבה שלך‪ .‬אסור לאדם להקיא רק בגלל שהוא‬ ‫צריך‪".‬‬ ‫"מייק‪ ,‬אתה זוכר את הלילה ההוא שנשארנו עד שעה מאוחרת‪ ,‬עד שכמעט האיר היום‪,‬‬ ‫והמכונית של דומיניק נשארה בלי דלק‪ ,‬ולא היו אוטובוסים? אתה זוכר שכולנו החלטנו‬ ‫ללכת הביתה ברגל‪ ,‬וכשהראשון בינינו הגיע‪ ,‬השמש כבר זרחה על הגגות?"‬ ‫"בדיוק‪ .‬תחשוב על זה‪ ,‬ואני אחשוב על מחצבת הגרניט‪".‬‬ ‫"איזו מחצבת גרניט?"‬ ‫"אה‪ ,‬זה משהו שהבחיל אותי פעם‪ ,‬אבל בסוף התברר שזה לא משנה בכלל‪ ,‬בטווח‬ ‫הארוך‪".‬‬ ‫מחוץ לחלונות‪ ,‬השמים היו לבנים ושטוחים כמו זכוכית חלבית‪ .‬האור נראה כאילו הוא‬ ‫מערמות השלג שעל הגגות ועל אדני החלונות‪ ,‬אור לא־טבעי ששיווה לכל דבר בחדר‬ ‫נובע ֵ‬ ‫מראה עירום‪.‬‬ ‫השופט ישב שפוף מאחורי הדוכן הגבוה שלו ונראה כמקנן על מוט‪ .‬פניו היו קטנות‪,‬‬ ‫מצומקות בהבעה קבועה של הגינות‪ .‬הוא החזיק את ידיו מול חזהו וקצות אצבעותיו‬ ‫לחוצות זו אל זו‪ .‬הופטון סטודארד לא נכח באולם‪ .‬פרקליטו‪ ,‬גבר נאה וגבה קומה‪ ,‬מרשים‬

‫כמו שגריר‪ ,‬הוא שייצג אותו‪.‬‬ ‫רורק ישב לבדו ליד שולחן ההגנה‪ .‬אנשים נעצו בו מבטים‪ ,‬ומשלא באו על סיפוקם‪ ,‬ויתרו‬ ‫שלו‪ .‬הוא לא נראה כמו‬ ‫בכעס‪ .‬האיש לא נראה שבור‪ ,‬וגם לא מתריס‪ .‬הוא נראה אדיש‪ֵ ,‬‬ ‫דמות ציבורית במקום ציבורי‪ ,‬הוא נראה כאילו ישב לבדו בחדרו והאזין לרדיו‪.‬‬ ‫הוא לא רשם הערות‪ ,‬ולא היו ניירות על שולחנו‪ ,‬פרט למעטפה חומה‪ .‬ההמון היה מוכן‬ ‫לסלוח על הכול‪ ,‬אבל לא לאדם שנשאר נורמלי לנוכח גל אדיר של לעג קולקטיבי‪ .‬היו גם‬ ‫מי שבאו מוכנים לרחם עליו; כעבור דקות ספורות‪ ,‬כולם שנאו אותו‪.‬‬ ‫עורך דינו של התובע ניסח את התביעה בנאום הפתיחה בפשטות רבה‪ .‬הוא הודה שהופטון‬ ‫סטודארד העניק לרורק חופש פעולה מלא בבניין המקדש; אבל הנקודה היא שמר סטודארד‬ ‫ביקש מפורשות מקדש‪ ,‬ולזה הוא גם ציפה‪ .‬הבניין שקיבל אינו יכול להיחשב מקדש‪ ,‬על פי‬ ‫שום אמת מידה מקובלת‪ .‬ואת זה בדיוק הוא התכוון להוכיח בעזרת המומחים הטובים‬ ‫ביותר בתחום‪.‬‬ ‫רורק ויתר על זכותו לנאום נאום פתיחה בפני המושבעים‪.‬‬ ‫אלזוורת' מונקטון טוהי היה העד הראשון שזימן פרקליט התביעה‪ .‬הוא ישב על קצה‬ ‫כיסא העדים ונשען לאחור על גבו‪ .‬הוא הרים את רגלו והניח אותה אופקית על השנייה‪ .‬הוא‬ ‫נראה משועשע‪ ,‬אבל ניכר בו שהוא סיגל לעצמו הבעה כזאת כמגננה מפני שעמום‪.‬‬ ‫פרקליט התביעה שאל אותו שאלות רבות על הכשרתו המקצועית‪ ,‬וכן על כמות העותקים‬ ‫שמכר מספרו "דרשות באבן"‪ .‬לאחר מכן קרא בקול את הטור של טוהי‪" ,‬חילול הקודש"‪,‬‬ ‫וביקש ממנו להצהיר אם אכן כתב את המאמר הזה‪ .‬טוהי השיב לו בחיוב‪ ,‬ואז באה רשימה‬ ‫ארוכה של שאלות מנוסחות בבקיאות רבה על מעלותיו האדריכליות של המקדש‪ .‬טוהי‬ ‫הוכיח שאין במקדש ולו מעלה אחת‪ .‬לאחר מכן באה סקירה היסטורית‪ .‬טוהי דיבר בקלילות‬ ‫ובאגביות וסקר את כל התרבויות הנודעות ואת מבני הדת החשובים שלהן‪ ,‬החל בבני‬ ‫האינקה והפיניקים ועד תושבי איי הפסחא‪ .‬הוא הוסיף וציין‪ ,‬במידת האפשר‪ ,‬את התאריכים‬ ‫שבהם הושלמו האנדרטאות הללו‪ ,‬את מספר הפועלים שהועסקו בעבודה ואת שוויים‬ ‫המשוער של אותם מבנים‪ ,‬בדולרים של ימינו‪ .‬הקהל שתה את דבריו בצמא‪.‬‬ ‫לבנה ולכל חוק‬ ‫טוהי הוכיח שהמקדש של סטודארד עמד בסתירה לכל אבן‪ ,‬לכל ֵ‬ ‫בתולדות האדריכלות‪" .‬השתדלתי להראות‪ ",‬אמר לסיכום‪" ,‬ששני העיקרים בתפיסת המושג‬ ‫מקדש הם תחושת היראה ורגע הענווה של האדם‪ .‬עמדנו על גודלם העצום של בנייני הדת‪,‬‬ ‫על הקווים האנכיים שדואים אל על‪ ,‬על הגרוטסקות האיומות של ֵאלים שתוארו כמפלצות‪,‬‬ ‫ולימים הוחלפו בגרגוילים‪ .‬כל אלה נועדו לעורר באדם תחושה של אפסות‪ ,‬לגמד אותו‬ ‫מעצם גודלו של הבניין‪ ,‬לעורר בו יראת קודש שמובילה לענווה‪ .‬המקדש של סטודארד‬ ‫מתכחש בחוצפה לעבר שלנו‪ ,‬בועט בהיסטוריה בעזות מצח‪ .‬ארשה לעצמי לנחש מדוע‬ ‫עורר המשפט הזה עניין ציבורי נרחב שכזה‪ .‬כי כולנו הרגשנו באופן אינסטינקטיבי שמדובר‬ ‫בבעיה מוסרית‪ ,‬הרבה מעבר לעניין המשפטי‪ .‬הבניין הזה הוא גלעד לשנאה עמוקה‬ ‫לאנושות‪ .‬זה בניין שמונע מהאגו האנושי ומתריס נגד כל רחשי הלב הקדושים לאדם באשר‬

‫הוא‪ ,‬לכל איש ואישה ברחוב‪ ,‬לכל אדם באולם הזה!"‬ ‫זה לא היה עד בבית משפט‪ ,‬זה היה אלזוורת' טוהי נושא נאום בפני אספה‪ .‬והתגובה היתה‬ ‫בלתי נמנעת‪ :‬הקהל פרץ בתשואות אדירות‪ .‬השופט הכה בפטיש ואיים להוציא את הקהל‬ ‫מהאולם‪ .‬הסדר הושב על כנו‪ ,‬אבל פניהם של הנוכחים נשארו כשהיו‪ :‬הן נשארו שטופות‬ ‫תאוותנות צדקנית‪ .‬הם שאבו הנאה מהאופן שבו צוין כל אחד מהם וצורף למשפט כצד‬ ‫הנפגע‪ .‬שלושה רבעים מהנוכחים באולם לא ראו כלל את מקדש סטודארד‪.‬‬ ‫"תודה לך‪ ,‬מר טוהי‪ ",‬אמר פרקליט התביעה וקד קלות‪ .‬אז פנה אל רורק‪ ,‬ואמר לו‬ ‫בנימוס‪" :‬העד לרשותך‪".‬‬ ‫"אין לי שאלות‪ ",‬אמר רורק‪.‬‬ ‫אלזוורת' טוהי הרים גבה וירד בצער מדוכן העדים‪.‬‬ ‫"מר פיטר קיטינג!" קרא פרקליט התביעה‪.‬‬ ‫פניו של קיטינג היו רעננות ומושכות — כמו מישהו שישן היטב בלילה‪ .‬הוא עלה על דוכן‬ ‫העדים בלהט של סטודנט מכללה‪ ,‬בהנפת זרועות ובתנועות כתפיים שלא לצורך‪ .‬הוא נשבע‬ ‫וענה בעליצות לשאלות הראשונות‪ .‬ישיבתו על כיסא העדים היתה מוזרה‪ :‬פלג גופו העליון‬ ‫היה שרוע הצידה בשחצנות‪ ,‬ומרפקו נח על מסעד הכיסא‪ .‬רגליו‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬היו פשוטות‬ ‫לפניו בגמלוניות‪ ,‬וברכיו היו הדוקות זו אל זו‪ .‬הוא לא הביט ברורק‪.‬‬ ‫"אתה יכול למנות כמה מהבניינים המפורסמים שתיכננת‪ ,‬מר קיטינג?" ביקש פרקליט‬ ‫התביעה‪.‬‬ ‫קיטינג החל למנות את בנייניו המרשימים; את הראשונים פלט במהירות‪ ,‬את השאר‬ ‫באיטיות‪ ,‬כאילו רצה שיעצרו אותו; השם האחרון גווע על שפתיו בלי שסיים את המשפט‪.‬‬ ‫"האם לא שכחת את הבניין החשוב מכולם‪ ,‬מר קיטינג?" שאל אותו פרקליט התביעה‪.‬‬ ‫"האם לא תיכננת את בית 'קוזמו־סלוטניק'?"‬ ‫"כן‪ ",‬לחש לו קיטינג‪.‬‬ ‫"ובכן‪ ,‬מר קיטינג‪ ,‬האם למדת במכון הטכנולוגי של סטנטון בתקופה שמר רורק למד‬ ‫שם?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"מה תוכל לספר לנו על הישגיו האקדמיים של מר רורק?"‬ ‫"הוא סולק מבית הספר‪".‬‬ ‫"הוא סולק‪ ,‬משום שלא עמד בדרישותיו הגבוהות של המכון?"‬ ‫"כן‪ ,‬בדיוק‪ ,‬זאת הסיבה‪".‬‬ ‫השופט הציץ ברורק‪ .‬עורך דין היה מתנגד נחרצות לעדות‪ ,‬הוא היה מוחה על השאלה‬ ‫וטוען שהיא אינה רלוונטית‪ .‬רורק לא הציג כל התנגדות‪.‬‬ ‫"האם סברת אז שיש לו כישרון כאדריכל?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"מר קיטינג‪ ,‬אתה מוכן להרים את קולך‪ ,‬בבקשה?"‬ ‫"אני לא‪ ...‬חשבתי שיש לו כישרון‪".‬‬

‫משהו מוזר קרה לפיסוק בדבריו של קיטינג‪ :‬מילים מסוימות יצאו מודגשות‪ ,‬כאילו הוסיף‬ ‫לכל אחת מהן סימן קריאה; אחרות נפלטו בשטף‪ ,‬כאילו לא רצה להפסיק ולהניח לעצמו‬ ‫לשמוע אותן‪ .‬הוא לא הביט בפרקליט שממולו‪ ,‬עיניו היו נשואות אל הקהל‪ .‬פעמים הוא‬ ‫נראה כמו ילד קונדסי שצייר שפם על פניה של בחורה יפה במודעת פרסומת למשחת‬ ‫שיניים‪ .‬ופעמים נראה כמתחנן בפני הקהל שיתמוך בו‪ ,‬כאילו הוא עצמו עמד למשפט‬ ‫בפניהם‪.‬‬ ‫"האם במשך תקופה מסוימת העסקת את רורק במשרדך?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"ולבסוף נאלצת לפטר אותו?"‬ ‫"כן‪ ...‬נאלצנו לפטר אותו‪".‬‬ ‫"כי הוא לא היה כשיר?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"ומה תוכל לספר לנו על הקריירה שלו לאחר מכן?"‬ ‫"אתה יודע‪ ,‬קריירה זה מושג יחסי‪ .‬מבחינת נפח העבודה‪ ,‬כל שרטט במשרד שלנו עשה‬ ‫יותר מרורק‪ .‬קשה לקרוא לבניין אחד או שניים קריירה‪ .‬אנחנו מתכננים יותר בחודש אחד‪".‬‬ ‫"האם תוכל לחוות את דעתך המקצועית על עבודתו?"‬ ‫"לדעתי היא ילדותית‪ .‬לפעמים היא מפתיעה‪ ,‬אפילו מעניינת‪ ,‬אבל ביסודה היא חסרת‬ ‫בגרות‪".‬‬ ‫"אם כן‪ ,‬מר רורק אינו ראוי להיקרא אדריכל מן המניין?"‬ ‫"לא באותם מונחים שאנחנו מגדירים את מר רלסטון הולקומב‪ ,‬את מר גאי פרנקון‪ ,‬את‬ ‫מר גורדון פרסקוט‪ ...‬לא‪ .‬אבל אני אהיה הוגן‪ .‬לדעתי‪ ,‬מר רורק מוכשר מאוד‪ ,‬בעיקר‬ ‫בפתרון בעיות הנדסיות‪ .‬הוא היה יכול להתפתח בכיוון הזה‪ .‬ניסיתי לדבר איתו‪ .‬באמת‬ ‫שניסיתי לעזור לו‪ .‬אבל זה כמו לדבר אל קיר מבטון מזוין שהוא אוהב כל כך‪ .‬ידעתי‬ ‫שמשהו כזה יקרה לו‪ ,‬בכלל לא התפלאתי כששמעתי שלקוח תבע אותו לדין‪".‬‬ ‫"מה תוכל לספר לנו על יחסו של מר רורק ללקוחותיו?"‬ ‫"זה בדיוק העניין‪ .‬זה כל העניין‪ .‬לא אכפת לו מה רוצה הלקוח‪ ,‬או מה דעתו של כל אדם‬ ‫אחר בעולם‪ .‬הוא בכלל לא מבין איך אדריכלים אחרים יכולים להתחשב בדעתו של הקהל‪.‬‬ ‫אפילו את זה הוא לא נותן‪ ,‬גם לא הבנה‪ ...‬אפילו לא מספיק כדי‪ ...‬לכבד אותך מעט‪ .‬אני‬ ‫לא מבין מה רע בניסיון לרצות אחרים‪ .‬אני לא מבין מה רע בניסיון להיות חברותי‪ ,‬אהוד‬ ‫ופופולרי‪ .‬למה זה פשע? למה שמישהו ילעג לך כל הזמן‪ ,‬כל הזמן‪ ,‬יום ולילה ולא ייתן לך‬ ‫מנוחה‪ ,‬כמו עינוי סיני‪ ...‬אתה יודע‪ ,‬כשמטפטפים לך על הראש טיפה אחר טיפה?"‬ ‫רבים בקהל החלו להבין שקיטינג שיכור‪ .‬פרקליט התביעה קימט את מצחו בזעף‪ .‬הם‬ ‫ערכו חזרות על העדות‪ ,‬אך נדמה שזו ירדה מהפסים‪.‬‬ ‫"טוב‪ ,‬מר קיטינג‪ ,‬אולי מוטב שתספר לנו על השקפתו המיוחדת של מר רורק בנושא‬ ‫האדריכלות‪".‬‬ ‫"אני אגיד לך‪ ,‬אם זה מה שאתה רוצה לדעת‪ .‬הוא מאמין שאתה צריך לחלוץ נעליים‬

‫ולכרוע ברך כשאתה מדבר על האדריכלות‪ .‬זו דעתו‪ .‬אבל למה לנו לעשות את זה? למה?‬ ‫הרי זה עסק‪ ,‬כמו כל עסק אחר‪ ,‬לא? מה לעזאזל כל כך קדוש בזה? למה אנחנו צריכים‬ ‫להרגיש כאילו אנחנו בכלא? כולנו בני אדם‪ .‬כולנו רק רוצים להתפרנס‪ .‬למה שדברים לא‬ ‫יהיו פשוטים וקלים? בשביל מה אנחנו צריכים להיות גיבורים‪ ,‬לעזאזל?"‬ ‫"תירגע‪ ,‬מר קיטינג‪ ,‬נדמה לי שסטינו קצת מהנושא‪ .‬אולי‪"...‬‬ ‫"לא‪ ,‬לא סטינו‪ .‬אני יודע על מה אני מדבר‪ .‬וגם אתה יודע‪ .‬כולם יודעים‪ .‬כל אחד‬ ‫בשד כדי לבנות‬ ‫מהנוכחים באולם‪ .‬אני מדבר על המקדש‪ .‬אתה לא מבין? למה לבחור ֵ‬ ‫מקדש? צריך לבחור בבן אדם‪ .‬כי אדם מבין‪ ...‬וסולח‪ .‬אדם שסולח‪ ...‬בשביל זה הולכים‬ ‫לכנסייה‪ ...‬כדי לקבל מחילה‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬מר קיטינג‪ ,‬אבל בוא נחזור אל מר רורק‪"...‬‬ ‫"מה איתו? הוא לא אדריכל‪ .‬הוא לא שווה פרוטה‪ .‬למה לי לפחד לומר את זה? למה‬ ‫כולכם מפחדים ממנו?"‬ ‫"מר קיטינג‪ ,‬אם אתה לא מרגיש טוב ומעדיף לרדת מהדוכן‪"...‬‬ ‫קיטינג נעץ בו מבט‪ ,‬כאילו ניעור משנתו‪ .‬הוא ניסה להתעשת‪ .‬לאחר שתיקה קצרה‪ ,‬אמר‬ ‫בקול חלול‪:‬‬ ‫"לא‪ ,‬אני בסדר‪ .‬אספר לך כל מה שתרצה לדעת‪ .‬מה אתה רוצה שאומר?"‬ ‫"תוכל לומר לנו‪ ,‬במונחים מקצועיים‪ ,‬מה דעתך על הבניין הידוע כמקדש של סטודארד?"‬ ‫"כן‪ ,‬בטח‪ .‬המקדש של סטודארד‪ .‬למקדש הזה יש תוכנית אדריכלית חסרת כל היגיון‪ ,‬וזה‬ ‫מוביל לבלבול במרחב‪ .‬אין שם איזון‪ .‬אין שם סימטריה‪ .‬הפרופורציות לא מתאימות בכלל‪".‬‬ ‫קיטינג דיבר בקול חדגוני‪ .‬צווארו היה נוקשה‪ ,‬כאילו התאמץ להחזיק את ראשו שלא יצנח‬ ‫קדימה‪" .‬הוא חסר קנה מידה‪ .‬הוא סותר את עקרון הקומפוזיציה‪ .‬הרושם הכללי הוא‪"...‬‬ ‫"בקול רם‪ ,‬בבקשה‪ ,‬מר קיטינג‪".‬‬ ‫"הרושם הכללי הוא של בורות אדריכלית‪ .‬הוא מעיד‪ ...‬הוא מעיד שלמתכנן אין שום חוש‬ ‫בנייה‪ ,‬שום חוש אסתטי‪ ,‬שום דמיון יצירתי‪ "...‬הוא עצם את עיניו‪..." .‬שום יושרה‬ ‫אמנותית‪"...‬‬ ‫"תודה לך‪ ,‬מר קיטינג‪ .‬אין לי יותר שאלות‪".‬‬ ‫פרקליט התביעה פנה אל רורק ואמר בעצבנות‪" :‬העד שלך‪".‬‬ ‫"אין לי שאלות‪ ",‬השיב לו רורק‪.‬‬ ‫כך הסתיים היום הראשון של המשפט‪.‬‬ ‫באותו ערב התכנסו בחדרו של רורק מלורי‪ ,‬הלר‪ ,‬מייק‪ ,‬אנרייט ולנסינג‪ .‬הם לא קבעו‬ ‫להיפגש שם‪ ,‬ובכל זאת הגיעו כולם‪ ,‬כאילו מתוך אותו הדחף‪ .‬הם לא שוחחו על המשפט‪,‬‬ ‫אבל לא הורגש שום מתח וגם לא היה שום ניסיון מודע להתחמק מהנושא‪ .‬רורק ישב ליד‬ ‫שולחן השרטוט שלו ודיבר על עתידה של תעשיית הפלסטיק‪ .‬ולפתע‪ ,‬בלי שום סיבה נראית‬ ‫לעין‪ ,‬פרץ מלורי בצחוק‪" .‬מה קרה‪ ,‬סטיב?" שאל אותו רורק‪" .‬סתם חשבתי על זה‪...‬‬ ‫הווארד‪ ,‬כולנו באנו לכאן כדי לעודד אותך‪ ,‬כדי לעזור לך‪ .‬אבל אתה זה שמעודד אותנו‪.‬‬ ‫הווארד‪ ,‬אתה תומך בתומכים שלך‪".‬‬

‫באותו ערב היה פיטר קיטינג שרוע למחצה על שולחן במאורת שתייה‪ .‬זרועו היתה‬ ‫פשוטה על השולחן‪ ,‬ופניו היו מונחות עליה‪.‬‬ ‫ביומיים הבאים עלתה שורה של עדים נוספים לטובת התביעה‪ .‬חקירתו של כל עד נפתחה‬ ‫בשאלות על הישגיו המקצועיים של העד‪ .‬פרקליט התביעה הנחה אותם כמו מומחה ליחסי‬ ‫ציבור‪ .‬אוסטן הלר ציין שהאדריכלים נלחמו מן הסתם על זכותם להעיד‪ .‬זו היתה הזדמנות‬ ‫נפלאה לפרסם את עצמם במקצוע שאינו זוכה בדרך כלל להכרה‪.‬‬ ‫אף אחד מהעדים לא הביט ברורק‪ .‬הוא הביט בהם‪ .‬הוא האזין לדעותיהם‪ .‬לכל אחד מהם‬ ‫אמר‪" ,‬אין לי שאלות‪".‬‬ ‫רלסטון הולקומב עלה על דוכן העדים בעניבה מתנופפת‪ .‬בידו החזיק מקל הליכה עם‬ ‫גולת זהב‪ .‬הוא נראה כמו ארכידוכס‪ .‬עדותו היתה ארוכה ומלומדת‪ ,‬אך הסתכמה בזה‪:‬‬ ‫"הכול שטויות‪ .‬גיבוב ילדותי של שטויות‪ .‬קשה לי לומר שאני מרחם על מר הופטון‬ ‫סטודארד‪ .‬הוא היה צריך לדעת שזה לא ילך‪ .‬הרי הוכח שסגנון הרנסאנס הוא הסגנון‬ ‫המתאים ביותר לתקופתנו‪ .‬אם מיטב אנשינו‪ ,‬בהם מר סטודארד‪ ,‬מסרבים להכיר בזה‪ ,‬למה‬ ‫אפשר לצפות מכל מיני מתעשרים חדשים‪ ,‬מהאדריכלים לעתיד או מסתם אספסוף? הרי‬ ‫הוכח שסגנון הרנסאנס הוא היחיד שמתאים לכנסיות‪ ,‬למקדשים ולקתדרלות‪ .‬מה עם סר‬ ‫כריסטופר ֶרן? כן‪ ,‬כן‪ ,‬תצחקו‪ .‬ואל תשכחו את היכל הדת הגדול ביותר בכל הזמנים‪ ,‬סן‬ ‫פייטרו שברומא‪ .‬האם תרצו לשפר את היצירה הזאת? ואם מר סטודארד לא דרש מפורשות‬ ‫בניין בסגנון הרנסאנס‪ ,‬הוא קיבל את מה שמגיע לו‪ .‬בהחלט מגיע לו‪".‬‬ ‫גורדון ל' פרסקוט לבש סריג גולף מתחת למעיל משובץ‪ ,‬מכנסי טוויד ונעלי גולף כבדות‪.‬‬ ‫"הקשר בין הטרנסצנדטלי לחלל של הבניין האמור דפוק לגמרי‪ ",‬אמר‪" .‬אם נראה באופקי‬ ‫ממד אחד‪ ,‬באנכי ממד שני‪ ,‬באלכסון ממד שלישי ובשטחים המשתלבים זה בזה ממד רביעי‬ ‫— ואדריכלות היא אמנות של ארבעה ממדים — הרי שנוכל לראות בפשטות רבה שהבניין‬ ‫הזה הומלואידי‪ ,‬ובשפת ההדיוטות‪ ,‬שטוח‪ .‬חסרה כאן זרימת החיים הנובעת מחוש הסדר‬ ‫הגובר על התוהו ובוהו‪ ,‬או אם אתם מעדיפים‪ ,‬הנובעת מהשוני שבאחדות‪ ,‬שאינו אלא‬ ‫התגלמות הסתירה הטבועה באדריכלות‪ .‬אני משתדל לדבר במילים פשוטות‪ ,‬אבל קשה‬ ‫להציג את הדיאלקטיקה על ידי כיסויה בעלה התאנה הישן של ההיגיון למען עצלות מוחו‬ ‫של ההדיוט‪".‬‬ ‫ג'ון אריק סנייט הצהיר בצניעות‪ ,‬ובלי שיפריעו לו‪ ,‬שהוא אכן העסיק את רורק במשרדו‪,‬‬ ‫שהאיש היה עובד לא־אמין וחסר מצפון‪ ,‬ושהוא החל קריירה עצמאית לאחר שגנב ממנו‬ ‫לקוח‪.‬‬ ‫ביום הרביעי למשפט קרא פרקליט התביעה לעד האחרון שלו‪.‬‬ ‫"מיס דומיניק פרנקון‪ ",‬הכריז בחגיגיות‪.‬‬ ‫מלורי נשנק‪ ,‬אבל איש לא שמע אותו‪ .‬ידו של מייק אחזה בכוח במפרק ידו ולא הניחה לו‬ ‫לזוז‪.‬‬ ‫הפרקליט שמר את דומיניק לסוף‪ ,‬גם משום שציפה ממנה לגדולות ונצורות‪ ,‬וגם משום‬ ‫שהיה מודאג‪ :‬היא היתה העדה היחידה שלא ערכה חזרות במשרדו‪ .‬היא סירבה לקבל‬

‫הדרכה‪ .‬בטור שלה מעולם לא הזכירה את המקדש של סטודארד‪ ,‬אבל הוא קרא את מה‬ ‫שכתבה קודם לכן על רורק‪ ,‬ואלזוורת' טוהי המליץ לו לזמן אותה‪.‬‬ ‫דומיניק עמדה לרגע על דוכן העדים והתבוננה לאיטה בקהל‪ .‬יופיה עורר השתאות‪ ,‬אבל‬ ‫לא היה אישי מדי‪ ,‬כאילו לא היה שייך לה‪ ,‬כאילו נכח באולם כישות נפרדת‪ .‬היו שהירהרו‬ ‫בחיזיון שלא נתגלה במלואו‪ ,‬היו שהירהרו בקורבן שעומד על גרדום‪ ,‬היו שהירהרו באדם‬ ‫שעומד בלילה ליד מעקה של ספינה השטה באוקיינוס‪.‬‬ ‫"מה שמך?"‬ ‫"דומיניק פרנקון‪".‬‬ ‫"ומקצועך‪ ,‬מיס פרנקון?"‬ ‫"עיתונאית‪".‬‬ ‫"את כותבת את הטור המבריק 'ביתך' שמופיע ב'באנר' של ניו יורק?"‬ ‫"אכן‪ ,‬אני כותבת את 'ביתך'‪".‬‬ ‫"אבא שלך הוא גאי פרנקון‪ ,‬האדריכל הנודע?"‬ ‫"כן‪ .‬אבי התבקש לבוא לכאן כדי להעיד‪ .‬הוא סירב‪ .‬הוא אמר שבניין כמו המקדש של‬ ‫סטודארד לא מעניין אותו‪ ,‬אף שלדעתו אנחנו לא נוהגים בהגינות‪".‬‬ ‫"טוב‪ ,‬מיס פרנקון‪ ,‬אם לא אכפת לך‪ ,‬בואי נתמקד בשאלות שלי? באמת התמזל מזלנו‬ ‫שהצלחנו להביא אותך לכאן‪ .‬כי את האישה היחידה בין כל העדים‪ ,‬ונשים הרי תמיד נודעו‬ ‫בטוהר אמונתן הדתית‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬את מומחית ידועה בנושא אדריכלות‪ ,‬ובהחלט מוסמכת‬ ‫להביע בפנינו — אם יורשה לי — את הזווית הנשית שלך על המקרה הזה‪ .‬אולי תספרי לנו‬ ‫במילים שלך מה דעתך על המקדש של סטודארד?"‬ ‫"אני חושבת שמר סטודארד עשה טעות‪ .‬לא היה ספק לגבי צדקת תביעתו‪ ,‬אילו תבע‬ ‫הוצאות הריסה במקום הוצאות תיקונים‪".‬‬ ‫עורך הדין נראה כמי שהוקל לו‪" .‬את מוכנה להסביר את עצמך‪ ,‬מיס פרנקון?"‬ ‫"שמעת הסברים מכל העדים במשפט הזה‪".‬‬ ‫"אם כן‪ ,‬אני מבין שאת מסכימה עם העדויות הקודמות?"‬ ‫"לגמרי‪ .‬ואפילו יותר מהעדים עצמם‪ .‬הם היו משכנעים מאוד‪".‬‬ ‫"את יכולה‪ ...‬להבהיר את דברייך‪ ,‬מיס פרנקון? למה בדיוק את מתכוונת?"‬ ‫"מר טוהי אמר שיש במקדש משום איום על כולנו‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬כן‪ ,‬הבנתי‪".‬‬ ‫"מר טוהי הבהיר את הבעיה יפה מאוד‪ .‬אתה רוצה שאוסיף על כך גם במילים שלי?"‬ ‫"בוודאי‪".‬‬ ‫"הווארד רורק בנה מקדש לרוח האדם‪ .‬הוא רואה באדם את כל החזק‪ ,‬הגאה‪ ,‬הטהור‪,‬‬ ‫הנבון‪ ,‬העשוי לבלי חת‪ .‬הוא רואה את האדם כיצור הרואי‪ .‬וכך הוא בנה את המקדש‪.‬‬ ‫המקדש הוא מקום שאדם חווה בו התעלות‪ .‬הוא חשב שהתעלות באה מתוך הכרה של האדם‬ ‫שהוא נקי מאשמה‪ ,‬מתוך ראיית האמת והשגתה‪ ,‬מתוך החיים הנעלים ביותר שאדם יכול‬ ‫להשיג לעצמו‪ ,‬בלי שום בושה ובלי סיבה לבושה‪ ,‬בהיותו מסוגל לעמוד באור השמש ולעיני‬

‫כול‪ ,‬עירום ועריה‪ .‬הוא חשב שהתעלות פירושה אושר‪ ,‬והאושר הוא זכותו של האדם‬ ‫מלידה‪ .‬הוא חשב שמקום שנבנה כתפאורת רקע לאדם הוא מקום קדוש‪ .‬זה מה שחשב‬ ‫הווארד רורק על האדם ועל התעלות הנפש שלו‪ .‬אבל אלזוורת' טוהי אמר שהמקדש הזה‬ ‫הוא גלעד לשנאה עמוקה לאנושות‪ .‬אלזוורת' טוהי אמר שתמציתה של התעלות הנפש היא‬ ‫למות מפחד‪ ,‬ליפול אפיים ארצה ולהתרפס‪ .‬אלזוורת' טוהי אמר שפועלו הגדול ביותר של‬ ‫האדם הוא להכיר באפסותו ולבקש מחילה‪ .‬אלזוורת' טוהי אמר שזו רשעות לא להביא‬ ‫בחשבון שהאדם הוא משהו שזקוק למחילה‪ .‬אלזוורת' טוהי ראה שהבניין הזה הוא בניינו‬ ‫של האדם ובניינה של האדמה‪ ,‬והוא טען שכרסו מתפלשת בבוץ‪ .‬להאדיר את האדם‪,‬‬ ‫מבחינתו של אלזוורת' טוהי‪ ,‬פירושו להאדיר את תאוות הבשרים‪ ,‬כי מלכות השמים היא‬ ‫מעבר לתפיסתו‪ .‬כדי להיכנס אל הממלכה הזאת‪ ,‬אמר אלזוורת' טוהי‪ ,‬צריך האדם להיות‬ ‫קבצן‪ ,‬לבוא על ברכיו‪ .‬אלזוורת' טוהי הוא הומניטר גדול‪".‬‬ ‫"מיס פרנקון‪ ,‬הרי איננו דנים באלזוורת' טוהי‪ ,‬אז אם תואילי להגביל את עצמך‪"...‬‬ ‫"אני לא מגנה את אלזוורת' טוהי‪ .‬אני מגנה את הווארד רורק‪ .‬כי הבניין‪ ,‬כך אומרים‪,‬‬ ‫צריך להיות חלק מסביבתו‪ .‬באיזה מין עולם בנה הווארד רורק את המקדש שלו? ולאיזה‬ ‫אנשים? הבט סביבך‪ .‬האם תוכל לתאר לעצמך מקום מקודש שישמש תפאורה הולמת למר‬ ‫הופטון סטודארד? למר פיטר קיטינג? כשאתה מתבונן בכולם‪ ,‬האם אתה שונא את אלזוורת'‬ ‫טוהי‪ ,‬או שאולי אתה מקלל את הווארד רורק על העלבון הבלתי נסלח שלו? אלזוורת' טוהי‬ ‫צדק‪ :‬המקדש הזה הוא באמת חילול הקודש‪ ,‬אם כי לא במובן שהתכוון אליו‪ .‬אני חושבת‬ ‫שמר טוהי מבין זאת‪ .‬כשאתה רואה אדם משליך פנינים לפני החזירים בלי לקבל אפילו צלע‬ ‫חזיר בתמורה‪ ,‬אתה לא מתמרמר נגד החזיר‪ ,‬אלא נגד האיש שפיזר את הפנינים‪ ,‬שזילזל‬ ‫בערכן עד כדי כך שהיה מוכן להשליך אותן לבוץ‪ ,‬כדי שיספקו הזדמנות לקונצרט שלם של‬ ‫נחירות‪ ,‬שאותן מתעדת קצרנית בית המשפט‪".‬‬ ‫"מיס פרנקון‪ ,‬אני לא חושב שעדות מסוג זה היא רלוונטית‪ ,‬או אפילו קבילה‪"...‬‬ ‫"העדה צריכה למסור את עדותה‪ ",‬הכריז לפתע השופט‪ .‬הוא היה משועמם ונהנה להביט‬ ‫בפניה היפות של דומיניק‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬הוא ידע שקהל המאזינים נהנה מההתרגשות שבסקנדל‪,‬‬ ‫אף שאהדתם עדיין היתה נתונה להופטון סטודארד‪.‬‬ ‫"כבוד השופט‪ ,‬נראה לי שמדובר באי־הבנה‪ ",‬אמר פרקליט התביעה‪" .‬מיס פרנקון‪ ,‬בשם‬ ‫מי את מופיעה כאן כעדה? בשם מר רורק או בשמו של מר סטודארד?"‬ ‫"בשמו של מר סטודארד‪ ,‬כמובן‪ .‬אני רק מנמקת מדוע הוא צריך לזכות במשפט‪ .‬נשבעתי‬ ‫לומר את האמת‪".‬‬ ‫"המשיכי‪ ",‬אמר לה השופט‪.‬‬ ‫"כל העדים אמרו את האמת‪ ,‬אבל לא את כל האמת‪ .‬אני רק משלימה את החסר‪ .‬הם דיברו‬ ‫על איום ועל שנאה‪ .‬הם צדקו‪ .‬המקדש של סטודארד מאיים על רבים‪ .‬אם ירשו לו‬ ‫להתקיים‪ ,‬איש לא יעז להביט בעצמו במראה‪ .‬וזו הרי אכזריות לשמה‪ .‬אתה יכול לדרוש‬ ‫הכול מבני האדם‪ :‬דרוש מהם להשיג עושר‪ ,‬תהילה‪ ,‬אהבה‪ ,‬אלימות‪ ,‬רצח‪ ,‬הקרבה עצמית‪.‬‬ ‫אבל אל תדרוש מהם להשיג כבוד עצמי‪ .‬הם ישנאו אותך עד עמקי נשמתך‪ .‬והם הרי יודעים‬

‫למה‪ .‬הם כמובן לא יאמרו שהם שונאים אותך‪ .‬הם יאמרו שאתה שונא אותם‪ .‬הם מכירים‬ ‫את הרגש הזה היטב‪ .‬כאלה הם בני האדם‪ .‬אז מה הטעם להיות קדוש מעונה למען הבלתי‬ ‫אפשרי? מה הטעם לבנות בניין לעולם שלא קיים?"‬ ‫"כבוד השופט‪ ,‬מה הקשר בין זה‪"...‬‬ ‫"אני מוכיחה למענך את התביעה שלך‪ .‬אני מוכיחה למה אתה צריך לצדד באלזוורת'‬ ‫טוהי‪ .‬למה צריך להרוס את המקדש של סטודארד‪ .‬לא כדי להציל את האנשים מפניו‪ ,‬אלא‬ ‫כדי להציל אותו מפני האנשים‪ .‬מה ההבדל? מר סטודארד יזכה‪ .‬אני מסכימה לגמרי עם מה‬ ‫שנעשה כאן‪ ,‬חוץ מעניין אחד‪ .‬וחשבתי שאסור לנו להתעלם מהעניין הזה‪ .‬בואו נשמיד‪ ,‬אבל‬ ‫בל נעמיד פנים שאנחנו עושים מעשה כביר‪ .‬בואו נודה שאנחנו חפרפרות‪ ,‬שאנחנו לא‬ ‫סובלים פסגות הרים‪ .‬ואולי מוטב שנודה שאנחנו למינגים‪ ,‬חיה שאינה יכולה לעצור‬ ‫בעצמה מלשחות אל מותה‪ .‬אני מבינה היטב שברגע זה אני חסרת תועלת ממש כמו הווארד‬ ‫רורק‪ .‬זה מקדש סטודארד שלי‪ ,‬הראשון והאחרון שלי‪ ".‬היא הפנתה את מבטה אל השופט‪.‬‬ ‫"זה הכול‪ ,‬כבודו‪".‬‬ ‫"העדה שלך‪ ",‬סינן עורך הדין אל הווארד רורק‪.‬‬ ‫"אין לי שאלות‪ ",‬אמר רורק‪.‬‬ ‫דומיניק קמה ממקומה‪.‬‬ ‫פרקליט התביעה קד אל השופט ואמר‪" :‬התביעה סיימה את טיעוניה‪".‬‬ ‫השופט פנה אל רורק‪ ,‬ובתנועת יד קלה הזמין אותו לשטוח את טענותיו‪.‬‬ ‫רורק קם ממקומו וניגש אל דוכן השופט‪ .‬בידו החזיק באותה מעטפה חומה‪ .‬הוא הוציא‬ ‫מתוכה עשרה תצלומים של מקדש סטודארד והניח אותם על דוכן השופט‪ .‬ואז אמר‪:‬‬ ‫"ההגנה סיימה את טיעוניה‪".‬‬

‫‪13‬‬ ‫הופטון סטודארד זכה בתביעה‪.‬‬ ‫אלזוורת' טוהי כתב בטור שלו‪" :‬מר רורק ניסה לעשות מעשה ּ ְפרינָ ה‪ 7‬בבית המשפט‪ ,‬אך‬ ‫הדבר לא עלה בידו‪ .‬בעצם‪ ,‬לא האמנו לו מלכתחילה‪".‬‬ ‫‪ְ ּ 7‬פרינָ ה היתה קורטיזנה מפורסמת ביוון העתיקה‪ .‬כשהובאה פעם למשפט‪ ,‬חששה שתורשע‪ ,‬ואז התפשטה לעיני השופטים‬ ‫וזוכתה‪.‬‬

‫רורק נדרש לשלם את הוצאות התיקונים במקדש‪ .‬הוא אמר שלא יערער על פסק הדין‪.‬‬ ‫הופטון סטודארד הכריז שהמקדש ישופץ ויוסב ל"בית הופטון סטודארד לילדים מפגרים"‪.‬‬ ‫ביום שלאחר תום המשפט גנח אלווה סקארט כשהציץ בהגהות אחרונות של "ביתך"‪,‬‬ ‫שהונחו על שולחנו‪ :‬הטור הכיל חלקים נרחבים מעדותה של דומיניק בבית המשפט‪.‬‬ ‫ציטוטים מדבריה פורסמו עוד קודם לכן בעיתונים‪ ,‬אבל רק קטעים קצרים ולא־מזיקים‪.‬‬ ‫"יקירתי‪ ,‬יקירתי‪ ,‬יקירתי‪ ",‬אמר לה‪" .‬אנחנו לא יכולים להדפיס את זה‪".‬‬ ‫היא הציצה בו ולא אמרה מילה‪.‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬יקירתי‪ ,‬תחשבי בהיגיון‪ .‬גם אם נתעלם מהשפה שהשתמשת בה ומכמה רעיונות‬ ‫שאינם ראויים להדפסה בעיתון מכובד‪ ,‬את יודעת טוב מאוד מהי העמדה שנקט עיתוננו‬ ‫במשפט זה‪ .‬את הרי מודעת לקמפיין שניהלנו‪ .‬קראת הבוקר את מאמר המערכת שלי‪,‬‬ ‫'ניצחון ההגינות'‪ .‬לא נוכל להרשות לעיתונאי אחר לצאת נגד מדיניות העיתון‪".‬‬ ‫"אתה מוכרח להדפיס את זה‪".‬‬ ‫"אבל יקירתי‪"...‬‬ ‫"אחרת‪ ,‬אני אתפטר‪".‬‬ ‫"די‪ ,‬די‪ ,‬אל תהיי טיפשה‪ .‬אל תעשי צחוק מעצמך‪ .‬את חכמה מדי בשביל זה‪ .‬וחוץ מזה‪,‬‬ ‫לא נוכל להסתדר בלעדייך‪ .‬לא נוכל‪"...‬‬ ‫"אלווה‪ ,‬אתה צריך לבחור‪".‬‬ ‫הוא ידע שגייל יהפוך את חייו לגיהינום אם ידפיס את הטור; אבל מצד שני‪ ,‬ידע שחייו‬ ‫יהפכו לגיהינום אם יאבד את דומיניק‪ ,‬שכן הטור שלה היה פופולרי מאוד‪ .‬ויינאנד עדיין לא‬ ‫לבאלי והסביר את המצב לאשורו‪.‬‬ ‫חזר ממסעו‪ .‬סקארט שלח לו מברק ּ‬ ‫תוך כמה שעות קיבל תשובה שנוסחה בצופן הסודי של ויינאנד‪ .‬תרגום הדברים היה‬ ‫כדלקמן‪ :‬פטר את הכלבה‪ .‬ג"ו‪.‬‬

‫סקארט בהה במברק במבט המום‪ .‬זו היתה הוראה שלא השאירה לו ברירה‪ ,‬גם אם‬ ‫דומיניק היתה נכנעת כעת‪ .‬הוא קיווה שתתפטר‪ .‬הוא לא היה יכול לשאת את המחשבה‬ ‫שייאלץ לפטר אותה‪.‬‬ ‫טוהי השיג את העותק המפוענח של המברק ששלח ויינאנד באמצעות נער שליחויות‬ ‫שעליו המליץ לעבודה בעיתון‪ .‬הוא תחב אותו לכיסו ופנה אל משרדה של דומיניק‪ .‬מאז‬ ‫המשפט לא ראה אותה‪ .‬הוא מצא אותה מרוקנת את מגירות המכתבה שלה‪.‬‬ ‫"שלום‪ ",‬אמר לה קצרות‪" .‬מה את עושה?"‬ ‫"מחכה לתשובתו של אלווה סקארט‪".‬‬ ‫"כלומר?"‬ ‫"מחכה לשמוע אם אני צריכה להתפטר‪".‬‬ ‫"את רוצה לשוחח על המשפט?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"אני דווקא כן‪ .‬אני חייב להודות שעשית מעשה שאף אחד לא עשה לפנייך‪ :‬הוכחת אותי‬ ‫בטעותי‪ ".‬הוא אמר את הדברים בקרירות; פניו נותרו אטומות ובעיניו לא נראה אף שמץ של‬ ‫טוב לב‪" .‬לא האמנתי שתעשי את מה שעשית על דוכן העדים‪ .‬זה היה תכסיס שפל‪ ,‬גם אם‬ ‫הוא מתאים לרמה הרגילה שלך‪ .‬פשוט לא הערכתי לאן מכוונת האיבה שלך‪ .‬בכל אופן‪ ,‬היה‬ ‫לך האומץ להודות שלא היה שום טעם במעשה שלך‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬הבהרת את עמדתך‪.‬‬ ‫וגם את שלי‪ .‬ולאות תודה‪ ,‬הבאתי לך מתנה‪ ".‬הוא הניח את המברק על שולחנה‪ .‬היא קראה‬ ‫אותו ונשארה עומדת במקומה‪ ,‬מחזיקה את המברק בידה‪" .‬יקירתי‪ ,‬לא תוכלי אפילו‬ ‫להתפטר‪ ",‬אמר לה‪" .‬גם את הקורבן הזה לא תוכלי להקריב למען גיבורך מפזר הפנינים‪.‬‬ ‫כיוון שזכרתי שאת שונאת להיות מובסת‪ ,‬אלא אם כן זה נעשה בתנאים שלך‪ ,‬חשבתי‬ ‫שתיהני לקרוא את המברק‪".‬‬ ‫היא קיפלה את המברק ותחבה אותו לארנקה‪.‬‬ ‫"תודה‪ ,‬אלזוורת'‪".‬‬ ‫"אם את רוצה להילחם בי‪ ,‬יקירתי‪ ,‬תהיי זקוקה ליותר מנאומים‪".‬‬ ‫"הרי תמיד נלחמתי בך‪ ,‬לא?"‬ ‫"כן‪ ,‬זה נכון‪ .‬שוב את מוכיחה אותי על טעותי‪ .‬את צודקת‪ .‬תמיד נלחמת נגדי‪ ,‬והפעם‬ ‫היחידה שנשברת וזעקת לרחמים היתה על דוכן העדים‪".‬‬ ‫"נכון‪".‬‬ ‫"זאת בדיוק היתה הטעות שלי‪".‬‬ ‫"נכון‪".‬‬ ‫הוא קד לה קידה רשמית ויצא מהחדר‪.‬‬ ‫היא אספה בקופסה את החפצים שרצתה לקחת הביתה‪ .‬לאחר מכן פנתה אל משרדו של‬ ‫סקארט‪ .‬היא הראתה לו את המברק שבידה‪ ,‬אך לא נתנה לו אותו‪.‬‬ ‫"בסדר‪ ,‬אלווה‪ ",‬אמרה‪.‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬לא יכולתי לעשות כלום‪ .‬זה לא תלוי בי‪ ...‬איפה מצאת את זה‪ ,‬לעזאזל?"‬

‫"זה בסדר‪ ,‬אלווה‪ .‬לא‪ ,‬אני לא אחזיר לך את המברק‪ .‬אני רוצה לשמור אותו‪ ".‬היא תחבה‬ ‫אותו בחזרה לארנקה‪" .‬שלח לי בדואר את ההמחאה האחרונה שלי וכל דבר נוסף שתרצה‬ ‫לדון בו‪".‬‬ ‫"אם כן‪ ...‬התכוונת להתפטר בכל מקרה‪ ,‬נכון?"‬ ‫"כן‪ .‬אבל זה מוצא חן בעיני יותר — להיות מפוטרת‪".‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬אם היית יודעת עד כמה זה קשה לי‪ .‬אני לא מאמין‪ .‬אני פשוט לא מאמין‪".‬‬ ‫"אז הפכתם אותי לקדושה מעונה‪ ,‬בסופו של דבר‪ .‬וזה הדבר היחיד שכל החיים נזהרתי‬ ‫ממנו‪ .‬כי זה כל כך חסר חן להיות קדושה מעונה‪ .‬זה מוסיף כבוד גדול מדי ליריבים שלך‪.‬‬ ‫אני אגיד לך דבר אחד‪ ,‬אלווה‪ ,‬ורק כי לא מצאתי מישהו פחות מתאים ממך לשמוע את זה‪:‬‬ ‫מה שלא תעשה לי — או לו — לא יהיה גרוע יותר ממה שאעשה בעצמי‪ .‬ואם אתה חושב‬ ‫שאני לא אוכל להתמודד עם פרשת המקדש של סטודארד‪ ,‬חכה עד שתראה עם מה אני‬ ‫מסוגלת להתמודד‪".‬‬ ‫ערב אחד‪ ,‬שלושה ימים אחרי המשפט‪ ,‬ישב אלזוורת' טוהי בחדרו והאזין לרדיו‪ .‬הוא לא‬ ‫רצה לעבוד‪ .‬הוא הרשה לעצמו לנוח קמעה והתרווח בכורסתו‪ .‬אצבעותיו התנועעו באוויר‬ ‫לקצב הסימפוניה המסובכת‪ .‬לפתע שמע נקישה בדלת‪" .‬פתוח‪ ",‬נהם‪.‬‬ ‫קתרין נכנסה לחדר‪ .‬היא הציצה ברדיו כאילו ביקשה להתנצל על כניסתה‪.‬‬ ‫"ידעתי שאתה לא עובד‪ ,‬דוד אלזוורת'‪ .‬אני רוצה לדבר איתך‪".‬‬ ‫היא עמדה שפופה‪ ,‬גופה צנום ונטול חמוקיים‪ .‬היא לבשה חצאית מצמר טוויד יקר‪,‬‬ ‫לא־מגוהץ‪ .‬היא מרחה איפור על פניה‪ ,‬אבל העור נראה חסר חיים מתחת לכתמי אבקת‬ ‫הפודרה‪ .‬היא היתה רק בת עשרים ושש‪ ,‬אבל נראתה כמו אישה שעברה את גיל השלושים‬ ‫ומתאמצת להסתיר זאת‪.‬‬ ‫בשנים האחרונות‪ ,‬בעזרת דודה‪ ,‬נעשתה עובדת סוציאלית מוכשרת מאוד‪ .‬היתה לה‬ ‫משרה באחד המוסדות‪ ,‬היה לה חשבון בנק משלה‪ .‬היא היתה מזמינה את חברותיה‬ ‫לארוחות צהריים — נשים מבוגרות יותר‪ ,‬חברות למקצוע‪ ,‬ששוחחו על קשיים של אמהות‬ ‫לא נשואות‪ ,‬על דרכים להבעה עצמית עבור ילדי עניים ועל החוליים של מפעלי התעשייה‬ ‫הגדולים‪.‬‬ ‫בשנים האחרונות נדמה שטוהי שכח את קיומה‪ ,‬אבל ידע שהיא מודעת מאוד לקיומו‪,‬‬ ‫בדרכה השקטה והנחבאת אל הכלים‪ .‬לעתים רחוקות היה פונה אליה‪ .‬אבל היא נהגה לפנות‬ ‫אליו בכל עניין פעוט‪ .‬היא היתה כמו מנוע קטן שפועל על אנרגיה משלו‪ ,‬ומדי פעם נעצר‬ ‫כדי למלא דלק‪ .‬היא לא היתה הולכת לתיאטרון בלי להיוועץ בו בנוגע למחזה‪ .‬היא לא‬ ‫היתה משתתפת בסדרת הרצאות בלי לשמוע את חוות דעתו‪ .‬פעם התיידדה עם נערה‬ ‫משכילה‪ ,‬מוכשרת ותאבת חיים‪ ,‬שאהבה את העניים‪ ,‬אף שהיתה עובדת סוציאלית‪ .‬הנערה‬ ‫לא מצאה חן בעיני טוהי‪ ,‬וקתרין ניתקה את קשריה עמה‪.‬‬ ‫כשהיתה זקוקה לעצה‪ ,‬ביקשה אותה בקצרה‪ ,‬כאילו בדרך אגב‪ ,‬כדי לא לגזול מזמנו‪ :‬בין‬ ‫מנה למנה בשעת הארוחה‪ ,‬ליד דלת המעלית‪ ,‬כשפנה לצאת‪ ,‬או בסלון‪ ,‬כשנפסק השידור‬

‫מעת לעת כדי למסור הודעה שמזהה את תחנת הרדיו‪ .‬היא הציבה לעצמה למטרה להוכיח‬ ‫לו שאינה מתיימרת לדרוש דבר‪ ,‬אלא את שאריות זמנו‪.‬‬ ‫לכן הביט בה טוהי בתימהון כשנכנסה למשרדו‪ .‬הוא אמר לה‪:‬‬ ‫"בטח‪ ,‬חביבתי‪ ,‬אני לא עסוק בכלל‪ .‬אני אף פעם לא עסוק מדי בשבילך‪ .‬תוכלי להנמיך‬ ‫מעט את הרדיו?"‬ ‫היא הורידה את עוצמת הקול‪ ,‬ובפנים נשואות אליו צנחה על כורסה‪ .‬תנועותיה היו‬ ‫מגושמות‪ ,‬חסרות תיאום‪ ,‬כמו תנועות של ילדה‪ .‬היא איבדה את היכולת לנוע בביטחון‪,‬‬ ‫ובכל זאת‪ ,‬מדי פעם היתה תנועת ראש קלה‪ ,‬או מחווה אחרת‪ ,‬מעידה על קוצר הרוח היבש‬ ‫והמתנשא שהחלה לפתח‪.‬‬ ‫בדודה‪ .‬מאחורי משקפיה נראו עיניה שקטות ומתוחות‪ ,‬אבל לא גילו לו דבר‪.‬‬ ‫ּ‬ ‫היא הביטה‬ ‫היא אמרה‪:‬‬ ‫"מה שלומך‪ ,‬דוד אלזוורת'? קראתי בעיתונים שזכית בתביעה גדולה שהיית קשור בה‪.‬‬ ‫שמחתי מאוד‪ .‬לא קראתי עיתונים חודשים‪ .‬אני כל כך עסוקה‪ ...‬לא‪ ,‬זה לא לגמרי נכון‪ .‬יש‬ ‫לי זמן‪ ,‬אבל כשאני באה הביתה אני לא יכולה להכריח את עצמי לעשות משהו‪ ,‬אני מיד‬ ‫נופלת על המיטה ונרדמת‪ .‬דוד אלזוורת'‪ ,‬אנשים ישנים הרבה כי הם עייפים‪ ,‬או כי רוצים‬ ‫לברוח ממשהו?"‬ ‫"אוי‪ ,‬יקירתי‪ ,‬את לא נשמעת כרגיל‪ .‬רחוק מזה‪".‬‬ ‫היא הנידה את ראשה אין־אונים‪" :‬אני יודעת‪".‬‬ ‫"מה קרה?"‬ ‫היא השפילה את מבטה אל קצות נעליה‪ ,‬ושפתיה נעו במאמץ‪:‬‬ ‫"כנראה אני לא שווה‪ ,‬דוד אלזוורת'‪ ".‬היא נשאה את מבטה ופגשה את מבטו‪" .‬אני כל כך‬ ‫אומללה‪".‬‬ ‫הוא הביט בה בדומייה‪ ,‬בפנים רציניות ובעיניים רכות‪ .‬היא לחשה‪:‬‬ ‫"אתה מבין?" הוא הינהן‪" .‬ואתה לא כועס עלי? אתה לא בז לי?"‬ ‫"יקירתי‪ ,‬איך אני יכול לבוז לך?"‬ ‫"לא רציתי לומר את זה‪ .‬גם לא לעצמי‪ .‬זה לא קרה רק הערב‪ ,‬זה נמשך כבר הרבה זמן‪ .‬תן‬ ‫לי לומר את כל מה שרציתי לומר‪ ,‬אל תהיה המום‪ ,‬אני חייבת לספר לך‪ .‬אני מרגישה כמו‬ ‫בווידוי שנהגתי לעשות — אה‪ ,‬אל תחשוב שאני חוזרת לזה‪ ,‬אני יודעת שהדת היא רק‪ ...‬רק‬ ‫אמצעי לניצול ולהפרדת מעמדות‪ .‬אל תחשוש שאכזיב אותך אחרי שהסברת לי יפה כל כך‪.‬‬ ‫אני לא מתגעגעת לכנסייה‪ .‬אני פשוט — אני זקוקה למישהו שיקשיב לי‪".‬‬ ‫"קייטי‪ ,‬יקירתי‪ ,‬קודם כול‪ ,‬למה את כל כך מפוחדת? אל תפחדי‪ .‬ברור שאת לא צריכה‬ ‫לפחד לשוחח איתי‪ .‬תירגעי‪ ,‬חזרי לעצמך וספרי לי מה קרה‪".‬‬ ‫היא הביטה בו בהכרת תודה‪" .‬אתה‪ ...‬כל כך רגיש‪ ,‬דוד אלזוורת'‪ .‬זה אחד הדברים שלא‬ ‫רציתי לחשוף‪ ,‬אבל אתה ניחשת‪ .‬אני מפחדת‪ ,‬והרגע אמרת לי‪ ,‬תחזרי לעצמך‪ .‬ויותר מכל‬ ‫דבר אחר‪ ,‬אני מפחדת לחזור לעצמי‪ .‬כי אני מרושעת‪".‬‬

‫הוא פרץ בצחוק‪ ,‬אך לא היה בו עלבון; היתה בו רק חמימות‪ ,‬ניסיון לערער על הצהרתה‪.‬‬ ‫אבל היא לא חייכה‪.‬‬ ‫"לא‪ ,‬דוד אלזוורת'‪ .‬זאת האמת‪ .‬אנסה להסביר‪ .‬אתה מבין‪ ,‬מאז ילדותי השתדלתי תמיד‬ ‫להיות טובה‪ .‬חשבתי שכך עושים כולם‪ ,‬אבל עכשיו אני כבר לא מאמינה בזה‪ .‬יש אנשים‬ ‫שמשתדלים‪ ,‬גם אם הם טועים לפעמים‪ ,‬ויש גם כאלה שלא אכפת להם‪ .‬לי תמיד היה‬ ‫אכפת‪ .‬התייחסתי לזה מאוד ברצינות‪ .‬ידעתי שאני לא אישה מבריקה וידעתי שזה נושא רחב‬ ‫מאוד‪ ,‬הטוב והרע‪ .‬אבל ידעתי גם שאשתדל לעשות את הטוב ביותר‪ ,‬עד כמה שאוכל‪ .‬וזה‬ ‫הרי כל מה שאדם יכול לעשות‪ ,‬לנסות‪ ,‬נכון? זה בטח נשמע לך ילדותי‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬קייטי‪ .‬להפך‪ .‬המשיכי‪ ,‬יקירתי‪".‬‬ ‫"ידעתי שזה רע להיות אנוכית‪ .‬זה היה ברור לי לחלוטין‪ .‬ולכן השתדלתי שלא לבקש דבר‬ ‫למען עצמי‪ .‬כשפיטר היה נעלם לחודשים‪ ...‬לא‪ ,‬נראה לי שזה לא ימצא חן בעיניך‪".‬‬ ‫"מה‪ ,‬יקירתי?"‬ ‫"הקשר ביני לבין פיטר‪ .‬טוב‪ ,‬אני לא אדבר על זה‪ .‬זה לא חשוב‪ .‬אז אתה בטח מבין למה‬ ‫שמחתי כל כך לגור איתך‪ .‬אתה קרוב יותר מכל אדם אחר לאידיאל הזה של חוסר אנוכיות‪.‬‬ ‫ניסיתי כמיטב יכולתי ללכת בדרכך‪ .‬לכן גם בחרתי במקצוע שבחרתי‪ .‬אף פעם לא אמרת לי‬ ‫לבחור את זה‪ ,‬אבל הרגשתי שזה מה שייעדת לי‪ .‬אל תשאל אותי איך הרגשתי — זה לא היה‬ ‫מוחשי; אלה היו דברים שאמרת מדי פעם‪ .‬הייתי בטוחה בעצמי כשהתחלתי את דרכי‪.‬‬ ‫ידעתי שאומללות באה מאנוכיות‪ ,‬ושהדרך היחידה למצוא אושר היא להקדיש את עצמי‬ ‫לאחרים‪ .‬אתה בעצמך אמרת את זה‪ .‬הרבה אמרו את זה‪ .‬הרי כל האנשים הגדולים‬ ‫בהיסטוריה אמרו את זה לאורך מאות שנים‪".‬‬ ‫"נו‪ ,‬ו —?"‬ ‫"תסתכל עלי‪".‬‬ ‫פניו נותרו חתומות לרגע‪ ,‬ופתאום הוא חייך בעליצות ואמר‪:‬‬ ‫"מה לא בסדר? חוץ מהגרביים שלך שאולי לא מתאימים‪ ,‬ומהאיפור שלך שיכולת‬ ‫להקפיד בו קצת יותר?"‬ ‫"דוד אלזוורת'‪ ,‬אל תצחק‪ .‬בבקשה‪ ,‬אל תצחק‪ .‬אני יודעת שאנחנו צריכים להיות מסוגלים‬ ‫לצחוק על הכול‪ ,‬במיוחד על עצמנו‪ .‬אבל אני לא מסוגלת‪".‬‬ ‫"לא אצחק‪ ,‬קייטי‪ .‬אבל מה קרה?"‬ ‫"אני אומללה‪ .‬אני אומללה באופן מחריד‪ ,‬נורא ולא־מכובד‪ .‬זה נראה לי כמעט‪ ...‬טמא‪.‬‬ ‫וחסר יושרה‪ .‬ימים שלמים אני מסתובבת ומפחדת להביט בעצמי‪ .‬וזה רע‪ .‬אני מרגישה‪...‬‬ ‫שנעשיתי צבועה‪ .‬תמיד רציתי להיות כנה עם עצמי‪ ,‬ואני לא כזאת‪ ,‬אני לא כזאת!"‬ ‫"תירגעי‪ ,‬יקירתי‪ .‬אל תצעקי‪ .‬השכנים ישמעו אותך‪".‬‬ ‫היא ניגבה את מצחה בגב יד‪ ,‬הנידה את ראשה ולחשה‪:‬‬ ‫"אני מצטערת‪ ...‬אני אהיה בסדר‪"...‬‬ ‫"אבל למה את אומללה כל כך‪ ,‬יקירתי?"‬ ‫"אני לא יודעת‪ .‬קשה לי להבין את זה‪ .‬למשל‪ ,‬הרעיון לקיים בבית קליפורד סדרת‬

‫הרצאות על הורות היה שלי‪ ,‬אני השגתי את המימון‪ ,‬אני מצאתי את המרצה‪ .‬זו היתה‬ ‫הצלחה גדולה‪ .‬אני אומרת לעצמי שאני צריכה להיות מאושרת‪ ,‬אבל אני לא מאושרת‪ :‬לא‬ ‫אכפת לי מכל זה‪ .‬אני מתיישבת ואומרת לעצמי‪ :‬את זאת שמסרת את תינוקה של מרי‬ ‫גונזאלס לאימוץ במשפחה טובה‪ ,‬את צריכה להיות מאושרת‪ .‬אבל זה לא משמח אותי‪ ,‬זה‬ ‫לא מביא לי סיפוק‪ .‬כשאני ישרה עם עצמי‪ ,‬אני מודה רק בדבר אחד שהרגשתי בשנים‬ ‫האחרונות — עייפות‪ .‬וזאת לא עייפות פיזית‪ ,‬זאת סתם עייפות‪ .‬כאילו כבר אין בפנים מי‬ ‫שירגיש משהו‪"...‬‬ ‫היא הסירה את משקפיה‪ ,‬כאילו המחסום הכפול של משקפיה ומשקפיו מנע בעדה‬ ‫להישיר בו מבט‪ .‬קולה היה נמוך‪ ,‬והיא דיברה במאמץ רב‪:‬‬ ‫"אבל זה לא הכול‪ .‬יש משהו גרוע מזה‪ .‬דוד אלזוורת'‪ ,‬אני מתחילה לשנוא‪ .‬אני מתחילה‬ ‫להיות אכזרית וקמצנית וקטנונית‪ ,‬כמו שאף פעם לא הייתי‪ .‬אני מצפה מאנשים שיהיו‬ ‫אסירי תודה‪ .‬אני‪ ...‬חולמת על הכרת תודה‪ .‬אני נהנית כשאנשים עניים מתרפסים בפני‬ ‫ומכרכרים סביבי ומתחנפים אלי‪ .‬פתאום אני מחבבת רק את המתרפסים‪ .‬פעם‪ ...‬פעם אפילו‬ ‫אמרתי לאישה אחת שהיא לא מעריכה את מה שאנשים כמונו עושים בשביל זבל כמוה‪.‬‬ ‫אחרי זה בכיתי שעות‪ ,‬התביישתי‪ .‬אני מתחילה לכעוס כשאנשים מתווכחים איתי‪ .‬אני‬ ‫מרגישה שאין להם זכות למחשבה משלהם‪ ,‬שאני יודעת טוב יותר מהם מה נכון ומה לא‪.‬‬ ‫היתה נערה אחת שהדאיגה אותנו‪ ,‬כי היא התרועעה עם בחור יפה שהמוניטין שלו היה‬ ‫גרוע‪ .‬שבועות הצקתי לה בעניין הזה‪ ,‬אמרתי לה שתיפרד ממנו כי הוא יכניס אותה לצרה‪.‬‬ ‫והנה הם התחתנו‪ ,‬ועכשיו הם הזוג הכי מאושר בשכונה‪ .‬אתה חושב שאני שמחה בשבילם?‬ ‫לא‪ .‬אני רותחת‪ ,‬ואני בקושי מתייחסת לנערה כשהיא עוברת על ידי ברחוב‪ .‬והיתה גם‬ ‫צעירה שהיתה זקוקה מאוד לעבודה‪ ,‬כי המצב בבית שלה היה נורא‪ ,‬והבטחתי שאמצא לה‬ ‫עבודה‪ .‬אבל לפני שהספקתי‪ ,‬היא מצאה עבודה בעצמה‪ ,‬עבודה טובה‪ .‬לא שמחתי‪ .‬התרגזתי‬ ‫שמישהי הצליחה להסתדר בלי שום עזרה ממני‪ .‬אתמול שוחחתי עם בחור שרצה ללמוד‬ ‫באוניברסיטה‪ .‬ניסיתי לרפות את ידיו ואמרתי לו שימצא לעצמו עבודה במקום לחלום על‬ ‫לימודים‪ .‬ממש כעסתי‪ .‬ופתאום נזכרתי שגם אני רציתי ללמוד באוניברסיטה — אתה זוכר‪,‬‬ ‫ואתה לא הרשית לי — ולכן גם לא רציתי שהוא ילמד‪ ...‬דוד אלזוורת'‪ ,‬אתה לא מבין?‬ ‫נעשיתי אנוכית‪ ,‬כל כך אנוכית‪ ,‬שאני יותר גרועה מאיזו נוכלת קטנונית שמנסה לגזול כסף‬ ‫מאנשים שמרוויחים פרוטות באיזה מפעל נצלני!"‬ ‫הוא שאל חרישית‪" :‬זה הכול?"‬ ‫היא עצמה את עיניה‪ ,‬ואז התבוננה בידיה ואמרה‪:‬‬ ‫"כן‪ ,‬רק שאני לא היחידה‪ .‬הרוב כאלה‪ .‬רוב הנשים שאני עובדת איתן‪ ...‬ואני לא יודעת‬ ‫איך זה קרה לי‪ ...‬פעם הייתי כל כך מאושרת אחרי שעזרתי למישהו‪ .‬אני זוכרת שפעם אחת‬ ‫— באותו יום אכלתי עם פיטר ארוחת צהריים — בדרך הביתה‪ ,‬ראיתי אדם זקן שניגן בתיבת‬ ‫נגינה ונתתי לו את כל חמשת הדולרים שהיו לי בארנק‪ .‬זה היה כל הכסף שלי‪ :‬חסכתי אותו‬ ‫כדי לקנות לעצמי בקבוק של 'ליל חג המולד'‪ ,‬רציתי כל כך את הבקבוק הזה‪ .‬אבל אחר כך‪,‬‬ ‫כשהייתי נזכרת בזקן ההוא‪ ,‬הרגשתי אושר עצום‪ ...‬באותה תקופה הייתי נפגשת עם פיטר‬

‫לעתים קרובות‪ ...‬הייתי באה הביתה אחרי פגישה עם פיטר ורוצה לנשק כל פרחח מטונף‬ ‫בשכונה‪ ...‬ועכשיו אני שונאת את העניים‪ .‬אבל העניים‪ ,‬הם לא שונאים אותנו‪ ,‬למרות שהם‬ ‫צריכים לשנוא‪ .‬הם רק בזים לנו‪ ...‬זה מוזר‪ ,‬אתה יודע‪ :‬כי האדונים הם שבזים לעבדים‪,‬‬ ‫והעבדים הם ששונאים את האדונים‪ .‬אני כבר לא יודעת מי הוא מי‪ .‬אולי זה לא מתאים‪.‬‬ ‫אולי כן‪ .‬אני לא יודעת‪"...‬‬ ‫היא נשאה את ראשה בפרץ אחרון של מרדנות‪:‬‬ ‫"אתה מבין מה אני צריכה להפנים? איך ייתכן שהתחלתי בכנות לעשות את מה שנראה לי‬ ‫טוב וראוי‪ ,‬וכעת זה הופך אותי לרקובה מבפנים? אולי בגלל שאני מושחתת מטבעי‪ ,‬ואני‬ ‫לא מסוגלת לחיות חיים הגונים‪ .‬נראה לי שזה ההסבר היחיד‪ .‬אבל‪ ...‬לפעמים אני חושבת‬ ‫שזה לא הגיוני שאדם שמנסה לנהוג בהגינות וביושר ולעשות רק את הטוב‪ ,‬לא מסוגל‬ ‫להשיג את הטוב‪ .‬לא ייתכן שאני רקובה עד כדי כך‪ .‬אבל‪ ...‬אבל ויתרתי על הכול‪ ,‬אין בי‬ ‫שום שאיפה אנוכית‪ ,‬אין לי שום דבר משלי‪ ...‬ובכל זאת‪ ,‬אני אומללה‪ .‬וכך גם שאר הנשים‬ ‫מהסוג שלי‪ .‬ואני לא מכירה אפילו אדם אחד לא־אנוכי בעולם הזה שמרגיש מאושר‪ ,‬חוץ‬ ‫ממך‪".‬‬ ‫ראשה צנח‪ ,‬והיא לא הרימה אותו שוב‪ .‬נדמה שנותרה אדישה לתשובה שחיפשה‪.‬‬ ‫"קייטי‪ ",‬אמר לה ברוך‪ ,‬ובנימה של תוכחה‪" .‬קייטי היקרה‪".‬‬ ‫היא חיכתה בדומייה‪.‬‬ ‫"את באמת רוצה תשובה?" היא הינהנה‪" .‬הרי את בעצמך ענית לשאלה שלך‪ ,‬בדברים‬ ‫שאמרת‪ ".‬היא נשאה אליו עיניים חלולות‪" .‬על מה דיברת‪ ,‬על מה התלוננת? על העובדה‬ ‫שאת לא מאושרת‪ .‬על קייטי הלסי ולא על שום דבר אחר‪ .‬זה היה הנאום הכי אנוכי‬ ‫ששמעתי‪".‬‬ ‫היא מיצמצה בעיניה‪ ,‬כמו תלמיד בית ספר שנתקל בבעיה קשה לפתרון‪.‬‬ ‫"את לא מבינה עד כמה את אנוכית? בחרת בעיסוק אצילי לא בגלל הטוב שתוכלי‬ ‫לעשות‪ ,‬אלא בגלל האושר הפרטי שקיווית למצוא בו‪".‬‬ ‫"אבל רציתי באמת לעזור לאנשים‪".‬‬ ‫"כי חשבת שזה יהפוך אותך לאישה טובה ומוסרית‪".‬‬ ‫"כן‪ .‬כי חשבתי שכך נכון לעשות‪ .‬האם זאת רשעות מצדי?"‬ ‫"כן‪ ,‬אם זו היתה השאיפה העיקרית שלך‪ .‬את לא רואה כמה אנוכית השאיפה הזאת?‬ ‫לעזאזל עם כולם‪ ,‬כל עוד אני בעצמי טובה ומוסרית‪".‬‬ ‫"אבל אם אין לאדם‪ ...‬כבוד עצמי‪ ,‬מה הוא שווה?"‬ ‫"למה את צריכה להיות שווה משהו?"‬ ‫היא פשטה את ידיה לצדדים‪ ,‬מבולבלת‪.‬‬ ‫"אם כל מה שמעניין אותך הוא מה את שווה‪ ,‬מה את חושבת‪ ,‬או איך את מרגישה‪ ,‬ומה יש‬ ‫לך או אין לך‪ ,‬אז גם את אנוכית כמו כל אחד אחר‪".‬‬ ‫"אבל לא אוכל לקפוץ מתוך הגוף שלי‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬אבל את יכולה לקפוץ מתוך הנשמה הצרה שלך‪".‬‬

‫"כלומר‪ ,‬להיות אומללה?"‬ ‫"לא‪ .‬את צריכה להפסיק לרצות‪ ,‬ולא משנה מה‪ .‬את צריכה לשכוח כמה חשובה מיס‬ ‫קתרין הלסי‪ .‬כי היא בכלל לא חשובה‪ .‬החשיבות של האנשים נמדדת רק ביחס לאנשים‬ ‫אחרים‪ ,‬רק בתועלת שהם מביאים‪ ,‬בשירות שהם מספקים‪ .‬אם לא תביני את זה‪ ,‬את יכולה‬ ‫לצפות רק לצער ולאומללות‪ .‬למה לעשות טרגדיה קוסמית מהעובדה שגילית בתוך עצמך‬ ‫אכזריות כלפי אנשים אחרים? אז מה? אלה רק ייסורי גדילה‪ .‬האדם איננו יכול להתפתח‬ ‫מבהמיות גסה לדרגת חיים רוחנית בלי לעבור שלבי ביניים‪ .‬וכמה מהם עלולים להיראות‬ ‫מרושעים‪ .‬גם האישה היפה ביותר היתה פעם ילדה מגושמת‪ .‬כל גדילה מחייבת גם הרס‪.‬‬ ‫הרי לא תוכלי לטגן חביתה בלי לשבור ביצים‪ .‬את צריכה להסכים ואפילו לרצות להיות‬ ‫אכזרית‪ ,‬לסבול‪ ,‬לנהוג בחוסר יושרה‪ ,‬להיות אפילו טמאה‪ .‬את צריכה להיות מוכנה לכול‪,‬‬ ‫יקירתי‪ ...‬כדי לעקור מלבך את השורש העיקש ביותר‪ ,‬את האגו‪ .‬רק לאחר מותו‪ ,‬כשכבר לא‬ ‫יעניין אותך‪ ,‬רק לאחר שתאבדי את זהותך ותשכחי את נשמתך‪ ,‬רק אז תדעי את האושר‬ ‫שדיברתי‪ ,‬עליו‪ ,‬ואז ייפתחו לפנייך שערי הגדולה הרוחנית‪".‬‬ ‫"אבל דוד אלזוורת'‪ ",‬לחשה‪" ,‬כשייפתחו השערים‪ ,‬מי תהיה זו שתיכנס בהם?"‬ ‫הוא צחק צחוק קולני‪ ,‬רענן‪ .‬נדמה שזה היה צחוק של הערכה‪" .‬יקירתי‪ ",‬אמר‪" ,‬לא‬ ‫חשבתי שאי־פעם תצליחי להפתיע אותי‪".‬‬ ‫ואז שוב הרצינו פניו‪.‬‬ ‫"זו היתה בדיחה שנונה‪ ,‬יקירה‪ .‬אבל אני גם מקווה שזו היתה רק בדיחה‪".‬‬ ‫"כן‪ ",‬השיבה בהיסוס‪" ,‬כן‪ ,‬אני מניחה שכן‪ .‬ובכל זאת‪"...‬‬ ‫"הרי לא נוכל להיות מילוליים מדי כשאנחנו דנים במושגים מופשטים‪ .‬ברור שאת תיכנסי‬ ‫בשער הפתוח‪ .‬לא תאבדי את זהותך‪ ,‬פשוט תרכשי לך זהות רחבה יותר‪ ,‬זהות שתהיה חלק‬ ‫מכל שאר בני האדם ומהיקום כולו‪".‬‬ ‫"איך? באיזה אופן? חלק ממה?"‬ ‫"את רואה עכשיו כמה קשה לשוחח על הדברים האלה? כי השפה שלנו היא שפת‬ ‫האינדיבידואליזם‪ ,‬על כל המונחים והדעות הקדומות שלה‪' .‬זהות' היא אשליה‪ ,‬ואת יודעת‬ ‫את זה‪ .‬הרי לא תוכלי לבנות בניין חדש מלבנים ישנות ומתפוררות‪ .‬את לא יכולה לצפות‬ ‫להבין אותי לגמרי באמצעות המושגים של ימינו‪ .‬הדעות הקדומות של האגו מרעילות‬ ‫אותנו‪ .‬אין לנו שום יכולת לדעת מה יהיה טוב ורע בחברה שאין בה אנוכיות‪ ,‬וגם לא איך‬ ‫נרגיש או באיזה אופן‪ .‬קודם אנחנו צריכים להשמיד את האגו‪ .‬לכן גם השכל שלנו לא אמין‪.‬‬ ‫אסור לנו לחשוב‪ .‬אנחנו צריכים להאמין‪ .‬תאמיני‪ ,‬קייטי‪ ,‬גם אם השכל שלך מתנגד‪ .‬אל‬ ‫תחשבי‪ .‬תאמיני‪ .‬תסמכי על הלב שלך‪ ,‬לא על השכל שלך‪ .‬אל תחשבי‪ .‬תרגישי‪ .‬תאמיני‪".‬‬ ‫היא ישבה דוממת‪ ,‬מהורהרת‪ .‬היא נראתה כאילו טנק דרס אותה‪ .‬היא לחשה בצייתנות‪:‬‬ ‫"כן‪ ,‬דוד אלזוורת'‪ ...‬לא חשבתי על זה ככה‪ .‬כלומר‪ ,‬תמיד חשבתי שאני צריכה לחשוב‪...‬‬ ‫אבל אתה צודק‪ ,‬אם צודק זאת המילה שהתכוונתי אליה‪ ,‬אם בכלל יש מילה כזאת‪ ...‬כן‪ ,‬אני‬ ‫אאמין‪ ...‬אני אנסה להבין‪ ...‬לא‪ ,‬לא להבין‪ .‬להרגיש‪ .‬כלומר‪ ,‬להאמין‪ ...‬אבל אני חלשה כל‬ ‫כך‪ ...‬תמיד אחרי שאני מדברת איתך אני מרגישה קטנה כל כך‪ ...‬כנראה במובן מסוים‬

‫צדקתי‪ ...‬אני לא שווה הרבה‪ ...‬אבל זה לא משנה‪ ...‬זה לא משנה‪"...‬‬ ‫כשצילצל הפעמון למחרת בערב‪ ,‬טוהי ניגש בעצמו לפתוח את הדלת‪.‬‬ ‫הוא חייך כשראה בפתח את פיטר קיטינג‪ .‬לאחר המשפט חיכה לבואו‪ .‬הוא ידע שקיטינג‬ ‫ייאלץ לבוא‪ .‬אבל ציפה לו מוקדם יותר‪.‬‬ ‫קיטינג נכנס פנימה בהיסוס‪ .‬כפות ידיו נראו כבדות מדי למפרקיו‪ .‬עיניו היו נפוחות‪,‬‬ ‫והעור בפניו נראה רפוי‪.‬‬ ‫"שלום‪ ,‬פיטר‪ ",‬אמר לו טוהי בפנים קורנות‪" .‬באת לבקר אותי? תיכנס‪ ,‬תיכנס‪ .‬יש לך‬ ‫מזל‪ ,‬אני פנוי הערב‪".‬‬ ‫"לא‪ ",‬אמר לו קיטינג‪" .‬באתי לראות את קייטי‪".‬‬ ‫הוא לא הביט בפניו של טוהי ולא ראה את הבעת הפנים שמאחורי משקפיו‪.‬‬ ‫"קייטי? אה‪ ,‬כמובן!" קרא טוהי בעליצות‪" .‬אף פעם לא באת לכאן כדי לבקר את קייטי‪,‬‬ ‫זה אפילו לא עלה על דעתי‪ ...‬תיכנס‪ ,‬נדמה לי שהיא בבית‪ .‬מכאן‪ .‬אתה לא מכיר את החדר‬ ‫שלה? הדלת השנייה‪".‬‬ ‫קיטינג השתרך בכבדות במסדרון‪ ,‬נקש על דלת חדרה של קתרין ונכנס כשהשיבה‪ .‬טוהי‬ ‫נעץ בגבו מבט מהורהר‪.‬‬ ‫קתרין קפצה ממקומה כשראתה מי האורח שלה‪ .‬לרגע עמדה והביטה בו כמתקשה‬ ‫להאמין‪ ,‬ואז רצה אל המיטה‪ ,‬חטפה את המחוך שהשאירה שם בהיסח הדעת ומיהרה‬ ‫להסתיר אותו מתחת לכרית‪ .‬היא הסירה בחטף את משקפיה‪ ,‬כיסתה אותם באגרופה ומיהרה‬ ‫לתחוב אותם לכיסה‪ .‬היא שאלה את עצמה מה גרוע יותר‪ :‬להישאר כמות שהיא‪ ,‬או‬ ‫להתיישב ליד שולחן האיפור ולהתייפות מעט בנוכחותו‪.‬‬ ‫היא לא ראתה את קיטינג שישה חודשים‪ .‬בשלוש השנים האחרונות נפגשו מדי פעם‪ ,‬לא‬ ‫בתדירות גבוהה‪ .‬לפעמים אכלו ארוחת צהריים‪ ,‬פה ושם גם כמה ארוחות ערב‪ ,‬ופעמיים‬ ‫אפילו הלכו לקולנוע‪ .‬הם נפגשו תמיד במקומות ציבוריים‪ .‬מאז הכיר את טוהי‪ ,‬סירב‬ ‫קיטינג לבקר אותה בביתה‪ .‬וכשנפגשו‪ ,‬היו משוחחים כאילו שום דבר לא השתנה‪ .‬אבל זה‬ ‫זמן רב לא דיברו על חתונה‪.‬‬ ‫"שלום‪ ,‬קייטי‪ ",‬אמר לה ברוך‪" .‬לא ידעתי שאת מרכיבה משקפיים עכשיו‪".‬‬ ‫"זה רק‪ ...‬לקריאה‪ ...‬אני‪ ...‬היי‪ ,‬פיטר‪ ...‬אני נראית נורא הערב‪ ...‬אני שמחה לראות‬ ‫אותך‪"...‬‬ ‫הוא התיישב בכבדות‪ ,‬עדיין במעילו‪ ,‬ובידו המגבעת‪ .‬היא עמדה וחייכה בחוסר אונים‪ .‬ואז‬ ‫היא נופפה בידיה ושאלה‪:‬‬ ‫"האם קפצת לביקור קצר‪ ...‬או שאולי תרצה להוריד את המעיל?"‬ ‫"לא‪ ,‬לא לביקור קצר‪ ".‬הוא קם‪ ,‬השליך את מעילו ואת מגבעתו על המיטה וחייך‬ ‫לראשונה מאז נכנס לחדרה‪ .‬הוא שאל‪:‬‬ ‫"או שאולי את עסוקה ורוצה לגרש אותי?"‬ ‫היא לחצה את כפות ידיה אל עיניה ושמטה את ידיה במהירות לצדי גופה‪ .‬היא ידעה‬

‫שהיא חייבת לפגוש אותו כמו תמיד‪ ,‬להישמע עליזה ורגילה‪" :‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬אני לא עסוקה‬ ‫בכלל‪".‬‬ ‫הוא התיישב ופשט את זרועותיו בהזמנה אילמת‪ .‬היא מיהרה לציית‪ ,‬הניחה את ידה בידו‪,‬‬ ‫והוא משך אותה אליו והושיב אותה על מסעד הכיסא‪.‬‬ ‫אור המנורה נפל עליו‪ ,‬והיא התאוששה דיה כדי לבחון את פניו‪.‬‬ ‫"פיטר‪ ",‬נאנקה‪" ,‬מה עשית לעצמך? אתה נראה נורא‪".‬‬ ‫"שתיתי‪".‬‬ ‫"עד כדי כך?"‬ ‫"עד כדי כך‪ .‬אבל זה עבר‪".‬‬ ‫"מה קרה?"‬ ‫"רציתי לראות אותך‪ ,‬קייטי‪ .‬רציתי לראות אותך‪".‬‬ ‫"יקירי‪ ...‬מה הם עשו לך?"‬ ‫"אף אחד לא עשה לי כלום‪ .‬אני בסדר עכשיו‪ .‬אני בסדר‪ ,‬בגלל שבאתי לכאן‪ ...‬קייטי‪,‬‬ ‫שמעת פעם על הופטון סטודארד?"‬ ‫"סטודארד?‪ ...‬אני לא יודעת‪ .‬השם נשמע לי מוכר‪".‬‬ ‫"לא משנה‪ .‬חשבתי לעצמי שזה מוזר‪ .‬את מבינה‪ ,‬סטודארד הזה הוא ממזר זקן שלא היה‬ ‫מסוגל לסבול יותר את הריקבון של עצמו‪ ,‬וכדי לחפות על מעשיו הרעים החליט לתת מתנה‬ ‫גדולה לעיר‪ .‬אבל אני‪ ...‬כשלא יכולתי לשאת את זה יותר‪ ,‬הרגשתי שהדרך היחידה היא‬ ‫לעשות משהו שאני רוצה יותר מכל דבר אחר‪ ...‬לבוא לכאן‪".‬‬ ‫"כשלא יכולת לשאת‪ ...‬את מה‪ ,‬פיטר?"‬ ‫"עשיתי מעשה מלוכלך מאוד‪ ,‬קייטי‪ .‬בפעם אחרת אספר לך‪ ,‬אבל לא עכשיו‪ ...‬את מוכנה‬ ‫לסלוח לי‪ ,‬גם בלי לשאול מה עשיתי? אני אחשוב‪ ...‬אחשוב שקיבלתי מחילה מאדם‬ ‫שלעולם לא יוכל לסלוח לי‪ ,‬אדם שאי אפשר לפגוע בו‪ ,‬ולכן הוא גם לא יכול לסלוח‪ .‬ולכן‬ ‫זה גרוע עוד יותר‪".‬‬ ‫היא לא נראתה נבוכה‪ .‬היא ענתה לו בכנות‪:‬‬ ‫"אני סולחת לך‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫הוא הניד את ראשו לאט כמה פעמים ואמר‪:‬‬ ‫"תודה‪".‬‬ ‫היא לחצה את ראשה אל ראשו ולחשה‪:‬‬ ‫"עברת גיהינום‪ ,‬נכון?"‬ ‫"כן‪ .‬אבל עכשיו הכול בסדר‪".‬‬ ‫הוא משך אותה אל בין זרועותיו ונשק לה‪ .‬הוא הפסיק אז לחשוב על המקדש של‬ ‫סטודארד‪ ,‬והיא הפסיקה לחשוב על טוב ועל רע‪ .‬הם כבר לא נזקקו לזה; שניהם הרגישו‬ ‫טהורים מדי‪.‬‬ ‫"קייטי‪ ,‬למה אנחנו לא נשואים?"‬ ‫"אני לא יודעת‪ ",‬היא השיבה לו‪ ,‬ומיד הוסיפה בחיפזון‪ ,‬רק משום שלבה הלם בעוצמה‪ ,‬רק‬

‫משום שלא יכלה לשמור על שתיקה וחשה שאסור לה לנצל את הרגע הזה‪" :‬אני חושבת‬ ‫ששנינו ידענו שאין לנו מה למהר‪".‬‬ ‫"אבל אנחנו מוכרחים למהר‪ .‬אולי כבר מאוחר מדי‪".‬‬ ‫"פיטר‪ ...‬אתה לא מציע לי שוב נישואים‪ ,‬נכון?"‬ ‫"אל תיראי המומה כל כך‪ ,‬קייטי‪ .‬אחרת אדע שכל השנים הטלת בזה ספק‪ .‬ודווקא עכשיו‬ ‫לא אוכל לשאת את המחשבה הזאת‪ .‬בשביל זה באתי לכאן הערב‪ :‬אנחנו מתחתנים‪ .‬ומיד‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫"אין צורך בהכרזות‪ ,‬בתאריכים‪ ,‬בהכנות ובאורחים‪ .‬אין צורך בשום דבר‪ .‬תמיד הרשינו‬ ‫לדבר כזה או אחר להפריע לנו‪ .‬באמת שאני לא מבין איך ייתכן שהנחנו לעצמנו להיסחף‬ ‫בזרם כל כך הרבה זמן‪ ...‬לא נאמר מילה לאיש‪ .‬נסתלק מהעיר ונתחתן‪ .‬רק אחרי זה נכריז‬ ‫ונסביר‪ ,‬אם מישהו ירצה הסברים‪ .‬כלומר‪ ,‬דוד שלך‪ ,‬ואמא שלי‪ ,‬וכל השאר‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫"תתפטרי מחר מהעבודה המחורבנת שלך‪ .‬אני אדאג לקבל חופשה של חודש‪ .‬גאי יכעס‬ ‫עלי‪ ,‬וזה ישמח אותי‪ .‬תכיני את הדברים שלך‪ .‬לא תזדקקי להרבה‪ .‬ואל תטרחי לארוז איפור‪.‬‬ ‫אגב‪ ,‬אמרת שאת נראית נורא הערב? אף פעם לא היית מקסימה יותר‪ .‬אני אבוא לאסוף‬ ‫אותך מחרתיים‪ ,‬בתשע בבוקר‪ .‬תהיי מוכנה‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫אחרי שהלך נשכבה קתרין במיטתה והתייפחה בקול‪ ,‬בלי מעצורים‪ ,‬בלי כבוד עצמי‪ ,‬בלי‬ ‫שום דאגה בעולם‪.‬‬ ‫אלזוורת' טוהי השאיר את דלת חדרו פתוחה‪ .‬הוא ראה את קיטינג עובר ליד דלתו‪ ,‬בלי‬ ‫להבחין בו‪ ,‬ויוצא מביתו‪ .‬ואז שמע את קתרין בוכה‪ .‬הוא לא טרח לנקוש בדלת ונכנס‬ ‫לחדרה‪ .‬הוא שאל‪:‬‬ ‫"מה קרה‪ ,‬יקירתי? פיטר פגע בך?"‬ ‫היא התרוממה מהמיטה‪ ,‬הביטה בו‪ ,‬הסיטה לאחור קווצת שיער שצנחה על פניה‬ ‫והמשיכה להתייפח באושר‪ .‬בלי לחשוב פעמיים אמרה את הדבר הראשון שעלה במוחה‪.‬‬ ‫היא אמרה לו משפט שהיא עצמה לא הבינה‪ ,‬אבל הוא הבין היטב‪" :‬אני לא מפחדת ממך‪,‬‬ ‫דוד אלזוורת'!"‬

‫‪14‬‬ ‫"מי?" השתנק קיטינג‪.‬‬ ‫"מיס דומיניק פרנקון‪ ",‬חזרה המשרתת ואמרה‪.‬‬ ‫"את כנראה שיכורה‪ ,‬טיפשה!"‬ ‫"מר קיטינג‪"!...‬‬ ‫הוא קם על רגליו‪ ,‬דחף אותה הצידה‪ ,‬טס אל הסלון וראה את דומיניק פרנקון עומדת‬ ‫מולו‪ ,‬בדירתו‪.‬‬ ‫"שלום‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫"דומיניק!‪ ...‬דומיניק‪ ,‬מה קרה?" כעסו נמהל בחשש ובסקרנות‪ .‬הוא חש מוחמא ומאושר‪,‬‬ ‫המחשבה הראשונה שעלתה במוחו היתה הכרת תודה לאלוהים שאמו לא בבית‪.‬‬ ‫"התקשרתי למשרד שלך‪ .‬הם אמרו שכבר הלכת הביתה‪".‬‬ ‫"אני מאושר‪ ,‬כל כך מאושר לראות‪ ...‬אוף‪ ,‬לעזאזל‪ ,‬דומיניק‪ ,‬מה הטעם? אני תמיד מנסה‬ ‫לעשות את המעשה הנכון‪ ,‬ואת תמיד רואה לתוך תוכי‪ ,‬כך שזה חסר טעם לחלוטין‪ .‬אז אני‬ ‫לא אגלם את תפקיד המארח האדיב‪ .‬את יודעת שאני המום שבאת לכאן‪ ,‬כי זה לא טבעי‪,‬‬ ‫וכל דבר שאומר יֵ צא מטופש‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬עדיף שלא תדבר‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫הוא שם לב שעדיין החזיק מפתח בידו והחליק אותו מיד לכיסו; הוא ארז מזוודה לקראת‬ ‫החתונה שלו מחר‪ .‬הוא העיף מבט בחדר וציין לעצמו בכעס כמה וולגרי נראה הריהוט‬ ‫הוויקטוריאני בהשוואה לאלגנטיות של דומיניק‪ .‬היא לבשה חליפה אפורה‪ ,‬מעיל פרווה‬ ‫שחור‪ ,‬עם צווארון מורם אל לחייה‪ ,‬וכובע מלוכסן כלפי מטה‪ .‬היא לא נראתה כפי שנראתה‬ ‫על דוכן העדים‪ ,‬ולא כפי שזכר אותה בארוחות ערב חגיגיות‪ .‬לפתע נזכר ביום ההוא‪ ,‬לפני‬ ‫שנים‪ ,‬כשעמד במדרגות מחוץ למשרדו של גאי פרנקון וחש שהוא לא רוצה לראות אותה‬ ‫עוד לעולם‪ .‬היא היתה כעת מה שהיתה אז‪ :‬אישה זרה שהפחידה אותו בריקנות הקרה‬ ‫כבדולח של פניה‪.‬‬ ‫"שבי‪ ,‬דומיניק‪ .‬תורידי את המעיל שלך‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬אני לא אשאר פה הרבה זמן‪ .‬כיוון שהחלטנו שלא נעמיד פנים היום‪ ,‬תרשה לי לומר‬ ‫לך מדוע באתי לכאן היום — או שתרצה להתחיל בשיחת חולין?"‬ ‫"לא‪ ,‬אני לא רוצה שיחת חולין‪".‬‬ ‫"בסדר‪ .‬תתחתן איתי‪ ,‬פיטר?"‬

‫הוא עמד דומם; ואז התיישב בכבדות — כי ידע שהיא מתכוונת לזה‪.‬‬ ‫"אם אתה רוצה להתחתן איתי‪ ",‬המשיכה באותו קול‪ ,‬מדויק ואדיש‪" ,‬אתה חייב לעשות‬ ‫את זה עכשיו‪ .‬המכונית שלי נמצאת למטה‪ .‬ניסע לקונטיקט ונחזור‪ .‬זה ייקח בערך שלוש‬ ‫שעות‪".‬‬ ‫"דומיניק‪ "...‬הוא לא רצה להניע את שפתיו מעבר למאמץ שבהיגוי שמה‪ .‬הוא רצה‬ ‫לחשוב שהוא משותק‪ .‬הוא ידע שכל כולו מלא חיים‪ ,‬עד כדי אלימות ממש‪ ,‬הוא ידע שהוא‬ ‫כופה על שריריו ועל מוחו את קהות החושים הזאת‪ ,‬מפני שביקש להימלט מאחריות‬ ‫התודעה‪.‬‬ ‫"אנחנו לא מעמידים פנים‪ ,‬פיטר‪ .‬אנשים נוהגים‪ ,‬בדרך כלל‪ ,‬לדון בסיבות וברגשות‬ ‫שלהם‪ ,‬ורק אז עושים את הסידורים עצמם‪ .‬אצלנו‪ ,‬זאת הדרך היחידה‪ .‬אם הייתי מציעה את‬ ‫עצמי בדרך אחרת‪ ,‬הייתי מרמה אותך‪ .‬זה חייב להיות ככה‪ .‬בלי שאלות‪ ,‬בלי תנאים‪ ,‬בלי‬ ‫הסברים‪ .‬מה שלא נאמר ייענה מעצמו בכך שלא ידובר‪ .‬אין על מה לחשוב‪ .‬רק תגיד לי אם‬ ‫אתה רוצה לעשות את זה או לא‪".‬‬ ‫"דומיניק‪ ",‬הוא דיבר בריכוז‪ ,‬אותו ריכוז שבו הלך על הקורות החשופות של בניין‬ ‫לא־גמור‪" ,‬אני מבין רק דבר אחד‪ :‬שאני צריך לעשות כמוך‪ ,‬לא לדבר על זה‪ ,‬לא לחשוב על‬ ‫זה‪ ,‬רק לענות‪".‬‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"אבל — אני לא יכול‪".‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬זאת הפעם היחידה שאין שום הגנות‪ .‬אין איפה להסתתר‪ .‬גם לא מאחורי מילים‪".‬‬ ‫"אם היית אומרת רק דבר אחד‪"...‬‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"אם היית נותנת לי זמן‪"...‬‬ ‫"לא‪ .‬אנחנו יורדים יחד עכשיו‪ ,‬או שנשכח מזה‪".‬‬ ‫"אל תנטרי לי טינה על ש‪ ...‬אף פעם לא הנחת לי לקוות ש‪ ...‬שאת‪ ...‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬אני לא‬ ‫אגיד את זה‪ ...‬אבל מה אני אמור לחשוב? אני פה‪ ,‬לבדי‪ ,‬ופתאום‪"...‬‬ ‫"ואני היחידה שנמצאת פה כדי לייעץ לך‪ .‬אני מייעצת לך לסרב‪ .‬אני כנה איתך‪ ,‬פיטר‪.‬‬ ‫אבל אני לא אעזור בזה שאמשוך את ההצעה‪ .‬היית מעדיף שלא יהיה לך סיכוי להינשא לי‪.‬‬ ‫אבל יש לך סיכוי‪ .‬ברגע זה‪ .‬הבחירה בידיך‪".‬‬ ‫ופתאום הוא כבר לא היה מסוגל לעמוד גאה מולה‪ :‬הוא שמט את ראשו והצמיד את‬ ‫אגרופו אל מצחו‪" .‬דומיניק — למה?"‬ ‫"אתה יודע מה הסיבות‪ .‬סיפרתי לך פעם‪ ,‬לפני הרבה זמן‪ .‬אם אין לך אומץ לחשוב על זה‪,‬‬ ‫אל תצפה ממני לחזור עליהן‪".‬‬ ‫הוא ישב בשקט‪ ,‬בראש מורכן‪ .‬ואז אמר‪" :‬דומיניק‪ ,‬שני אנשים כמוני וכמוך שמתחתנים‪,‬‬ ‫זה אירוע שיופיע בעמוד הראשון‪".‬‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"לא עדיף לעשות את זה כמו שצריך‪ ,‬עם הכרזה וחתונה אמיתית?"‬

‫"אני חזקה‪ ,‬פיטר‪ ,‬אבל אני לא עד כדי כך חזקה‪ .‬תוכל לקבל את קבלות הפנים שלך ואת‬ ‫הפרסום שלך אחר כך‪".‬‬ ‫"ואת לא רוצה שאומר משהו‪ ,‬פרט לכן או לא?"‬ ‫"זה הכול‪".‬‬ ‫הוא ישב והביט בה זמן רב‪ .‬מבטה היה נעוץ בעיניו‪ ,‬אבל לא היתה בו כל חיוניות‪ .‬הוא‬ ‫הרגיש לבדו בחדר‪ .‬היא עמדה מולו וחיכתה בסבלנות‪ ,‬אבל לא העניקה לו דבר‪ ,‬גם לא את‬ ‫החסד שבניסיון לדחוק בו‪.‬‬ ‫"בסדר‪ ,‬דומיניק‪ .‬כן‪ ",‬אמר לבסוף‪.‬‬ ‫היא הטתה את ראשה בכובד ראש‪ ,‬בהסכמה‪ .‬הוא קם על רגליו‪.‬‬ ‫"אני אביא את המעיל שלי‪ ",‬אמר‪" .‬את רוצה שניסע במכונית שלך?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"זאת מכונית פתוחה‪ ,‬לא? אולי עדיף שאלבש מעיל פרווה?"‬ ‫"אין צורך‪ ,‬אבל תביא צעיף חם‪ .‬יש רוח קלה‪".‬‬ ‫"בלי שום מטען? אנחנו חוזרים מיד העירה?"‬ ‫"אנחנו חוזרים מיד העירה‪".‬‬ ‫הוא השאיר את הדלת לפרוזדור פתוחה‪ ,‬והיא ראתה אותו לובש את המעיל שלו‪ ,‬עוטף‬ ‫את צווארו בצעיף ומשליך את קצהו מעבר לכתפו‪ .‬הוא פסע אל דלת הסלון‪ ,‬מחזיק את‬ ‫כובעו בידו‪ ,‬והזמין אותה לבוא עמו בתנועה שקטה של ראשו‪ .‬בחוץ‪ ,‬בפרוזדור‪ ,‬לחץ על‬ ‫הכפתור של המעלית ונסוג לאחור כדי לתת לה להיכנס ראשונה‪ .‬הוא היה מדויק‪ ,‬בטוח‬ ‫בעצמו‪ ,‬נטול שמחה‪ ,‬בלי רגש‪ .‬הוא נראה גברי וקר יותר משהיה אי־פעם‪.‬‬ ‫הוא נטל את מרפקה בתקיפות מגוננת כדי לחצות את הרחוב אל המקום שבו חנתה‬ ‫מכוניתה‪ .‬הוא פתח את הדלת‪ ,‬הניח לה להחליק מאחורי ההגה והתיישב בשקט לצדה‪ .‬היא‬ ‫רכנה מעליו והרימה את השמשה הקדמית בצד שלו כדי שזו תגן עליו מפני הרוח‪ .‬היא‬ ‫אמרה‪" :‬אם זה לא בסדר‪ ,‬תקן את הזווית כשנתחיל לנסוע‪ ,‬אחרת יהיה לך קר‪ ".‬הוא אמר‬ ‫לה‪" :‬סעי בשדרה הראשית‪ ,‬יש שם פחות רמזורים‪ ".‬היא הניחה את ארנקה על ברכיו‪ ,‬אחזה‬ ‫בהגה והתניעה את המכונית‪ .‬פתאום לא נותרה ביניהם עוינות‪ ,‬אלא מעין רעות שקטה‬ ‫ונטולת תקווה‪ ,‬כאילו היו קורבנות של אסון משותף שמנסים לסייע זה לזה‪.‬‬ ‫היא נסעה מהר‪ ,‬מתוך הרגל‪ ,‬במהירות קבועה‪ ,‬לא בתחושה של חיפזון‪ .‬הם ישבו בדממה‬ ‫והאזינו לזמזום הקולני של המנוע‪ .‬הם ישבו בסבלנות‪ ,‬בלי לזוז‪ ,‬גם כשעצרו ברמזור‪ .‬נדמה‬ ‫שהיו לכודים בפס אחד של תנועה‪ ,‬בכיוון מחייב‪ ,‬כמו קליע שאי אפשר לעצור את מהלכו‪.‬‬ ‫ברחובות העיר נראה רמז ראשון לשעת דמדומים‪ .‬המדרכות טבלו בצהוב‪ .‬החנויות עדיין‬ ‫היו פתוחות‪ .‬מעל בית קולנוע נדלק השלט‪ ,‬והנורות האדומות הבליחו בעצבנות‪ ,‬מוצצות‬ ‫את שארית היום מן האוויר‪ ,‬מאפילות את הרחוב‪.‬‬ ‫פיטר קיטינג לא חש צורך לדבר‪ .‬נדמה שכבר לא היה פיטר קיטינג‪ .‬הוא לא ביקש חום‬ ‫והוא לא ביקש רחמים‪ .‬הוא לא ביקש דבר‪ .‬היא חשבה על זה פעם‪ ,‬והיא הביטה בו במבט‬ ‫של הערכה שהיה כמעט עדין‪ .‬הוא פגש את מבטה בלי היסוס; היא ראתה הבנה‪ ,‬אבל לא‬

‫תגובה‪ .‬נדמה שהמבט שלו אמר‪" :‬כמובן‪ ",‬ולא יותר‪.‬‬ ‫הם נסעו אל מחוץ לעיר‪ ,‬וכביש חום וקר טס מתחת לגלגלי המכונית‪ .‬הוא אמר לה‪:‬‬ ‫"יש באזור הרבה שוטרי תנועה‪ .‬אני מקווה שהבאת איתך את תעודת העיתונאי שלך‪".‬‬ ‫"אני כבר לא עיתונאית‪".‬‬ ‫"מה?"‬ ‫"אני כבר לא עיתונאית‪".‬‬ ‫"התפטרת?"‬ ‫"לא‪ ,‬פוטרתי‪".‬‬ ‫"על מה את מדברת?"‬ ‫"איפה היית בימים האחרונים? חשבתי שכולם יודעים את זה‪".‬‬ ‫"אני מצטער‪ .‬לא ממש עקבתי אחרי המתרחש בימים האחרונים‪".‬‬ ‫אחרי קילומטרים רבים של נסיעה‪ ,‬אמרה לו‪" :‬תוציא לי סיגריה מהארנק שלי‪ ".‬הוא פתח‬ ‫את הארנק וראה את קופסת הסיגריות שלה‪ ,‬פודרייה‪ ,‬שפתון‪ ,‬מסרק‪ ,‬ממחטה מקופלת‪ ,‬לבנה‬ ‫מכדי לגעת בה‪ ,‬עם ריח קלוש של הבושם שלה‪ .‬בתוך תוכו חשב לעצמו שזה כמעט כמו‬ ‫לפתוח את כפתורי חולצתה‪ .‬אבל בעיקרו הוא לא היה מודע למחשבה הזאת שחלפה במוחו‪,‬‬ ‫וגם לא למחוות הבעלות האינטימית של פתיחת ארנקה‪ .‬הוא הוציא סיגריה מתוך הנרתיק‪,‬‬ ‫הדליק אותה והעביר אותה משפתיו אל שפתיה‪" .‬תודה‪ ",‬היא אמרה‪ .‬הוא הדליק אחת גם‬ ‫לעצמו וסגר את הארנק‪.‬‬ ‫כשהגיעו לגריניץ' הוא שביצע את הבירורים הדרושים‪ ,‬אמר לה לאן לנסוע‪ ,‬היכן לפנות‪.‬‬ ‫הוא אמר‪" ,‬הנה‪ ",‬כשנעצרו מול ביתו של השופט‪ .‬הוא יצא ראשון ועזר לה לצאת‬ ‫מהמכונית‪ .‬הוא לחץ על פעמון הדלת‪.‬‬ ‫הם נישאו בסלון שהיו בו כורסאות מרופדות בשטיח קיר דהוי‪ ,‬כחול־סגול‪ ,‬ומנורה‬ ‫שקושטה בשוליה בחרוזי זכוכית‪ .‬העדים היו אשתו של השופט ושכן בשם צ'אק‪ ,‬שהדיף‬ ‫ריח של חומר ניקוי‪ ,‬שכן הובהל אל בית השופט מתיקונים כלשהם שביצע בביתו‪.‬‬ ‫בסוף הטקס‪ ,‬חזרו למכוניתם וקיטינג שאל‪" :‬את עייפה? רוצה שאנהג?"‬ ‫והיא ענתה‪" :‬לא‪ ,‬אני אנהג‪".‬‬ ‫הדרך חזָ רה העירה עברה בין שדות חומים‪ ,‬שכל גבעה קטנה בהם נצבעה בגוון של אדום‬ ‫מהוה‪ ,‬בצד שפנה מערבה‪ .‬ערפל סגול נגס בשיפולי השדות‪ ,‬ופס קבוע של אש הצית את‬ ‫השמים‪ .‬כמה מכוניות חלפו על פניהם כצלליות חומות שעדיין נראו לעין; אחרות הדליקו‬ ‫את הפנסים‪ ,‬כמו שני כתמים מטרידים של צהוב‪.‬‬ ‫קיטינג נעץ את מבטו בכביש; הוא נראה צר כמו מקף‪ ,‬באמצע השמשה הקדמית‪ ,‬והיה‬ ‫מוקף אדמה וגבעות שנתחמו במלבן הזכוכית שלפניו‪ .‬אבל הדרך מילאה את השמשה‬ ‫הקדמית‪ ,‬פרצה ועברה את שולי המסגרת‪ ,‬נקרעה לשניים‪ ,‬כדי לאפשר להם לחצות במרכזה‪,‬‬ ‫ודהרה בשני זרמים אפורים משני צדי המכונית‪ .‬זה נראה לו כמו מירוץ‪ ,‬והוא ציפה לראות‬ ‫את השמשה הקדמית מנצחת‪ ,‬ציפה לראות את המכונית מזנקת מעל אותו מקף עוד לפני‬ ‫שיספיק להתרחב דיו‪.‬‬

‫"איפה נגור עכשיו‪ ,‬אצלי או אצלך?" שאל‪.‬‬ ‫"אצלך‪ ,‬כמובן‪".‬‬ ‫"הייתי מעדיף לגור אצלך‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬אני נועלת את הדירה שלי‪".‬‬ ‫"לא ייתכן שהדירה שלי מוצאת חן בעינייך‪".‬‬ ‫"למה לא?"‬ ‫"אני לא יודע‪ ,‬היא לא מתאימה לך‪".‬‬ ‫"היא תמצא חן בעיני‪".‬‬ ‫שוב השתררה דממה‪ ,‬ואז שאל‪" :‬איך נכריז על נישואינו?"‬ ‫"איך שתרצה‪ .‬אני משאירה את העניין בידיך‪".‬‬ ‫החשכה העמיקה סביבם‪ ,‬ודומיניק הדליקה את הפנסים הקדמיים‪ .‬הוא התבונן בתמרורים‬ ‫הקטנים שחלפו על פניהם ביעף‪ .‬לרגע היו רחוקים ופתאום זינקו לחיים‪ ,‬עם התקרבם‪,‬‬ ‫והכריזו‪" :‬פנייה חדה שמאלה"‪" ,‬הצטלבות לפניך"‪ ,‬בשני כתמים קטנים של אור שנראו לו‬ ‫מודעים לעצמם‪ ,‬זדוניים‪ ,‬קורצים‪.‬‬ ‫הם המשיכו לנסוע בדומייה‪ ,‬אך כעת כבר לא היה שום שיתוף בשתיקה ששררה ביניהם‪.‬‬ ‫הם כבר לא צעדו יחד אל אותו אסון; האסון בא וחלף‪ ,‬וכעת כבר לא היתה חשיבות לאומץ‬ ‫לבם‪.‬‬ ‫הוא ישב מודאג ומהוסס‪ ,‬כפי שהרגיש תמיד בחברתה של דומיניק פרנקון‪.‬‬ ‫שלווה ברוח‬ ‫הוא פנה להביט בה‪ .‬היא לא הסיטה את עיניה מהכביש‪ .‬צדודיתה היתה ֵ‬ ‫שלווה ומרוחקת ויפה באופן בלתי נסבל כמעט‪ .‬הוא הביט בידיה העטויות כפפות‪,‬‬ ‫הקרה‪ֵ ,‬‬ ‫שנחו איתנות על ההגה‪ .‬הוא התבונן ברגלה העדינה על הדוושה‪ ,‬ואז התרוממו עיניו וסרקו‬ ‫את מתאר רגלה‪ .‬מבטו נותר קבוע במשולש הצר שיצרה חצאיתה האפורה ההדוקה‪ .‬ופתאום‬ ‫עלה בדעתו שזכותו המלאה לחשוב את מה שהוא חושב כעת‪.‬‬ ‫בפעם הראשונה התחוורה לו כליל המשמעות המלאה של נישואיו‪ .‬הוא הבין שמאז‬ ‫ומעולם חשק באישה הזאת‪ ,‬בדיוק כמו שאדם חושק בזונה‪ :‬מלא תאווה‪ ,‬חסר אונים‬ ‫ומושחת‪ .‬אשתי‪ .‬המילה עלתה על דעתו לראשונה‪ ,‬ולא היה בה שמץ של כבוד‪ .‬התשוקה‬ ‫גאתה בתוכו עד כדי כך‪ ,‬שהוא חש שאם היה קיץ‪ ,‬הוא היה מצווה עליה לחנות במשעול‬ ‫צדדי ובועל אותה בו־במקום‪.‬‬ ‫הוא החליק את זרועו מאחורי המושב וחיבק את כתפיה‪ ,‬אצבעותיו נוגעות־לא־נוגעות בה‪.‬‬ ‫היא לא נעה ולא התנגדה וגם לא הביטה בו‪ .‬הוא משך את זרועו ונעץ את מבטו בכביש‬ ‫שלפניו‪.‬‬ ‫"גברת קיטינג‪ ",‬אמר ביובש‪ ,‬אך לא הפנה זאת אליה‪ .‬זו היתה סתם הערת אגב‪.‬‬ ‫"גברת פיטר קיטינג‪ ",‬אמרה‪.‬‬ ‫כשנעצרו בחזית בניין מגוריו יצא ופתח את דלת מכוניתה לפניה‪ ,‬אבל היא נותרה מאחורי‬ ‫ההגה בלי תנועה‪.‬‬ ‫"לילה טוב‪ ,‬פיטר‪ ",‬אמרה‪" .‬נתראה מחר‪".‬‬

‫לפני שהתדהמה שבפניו הומרה בקללה גסה במיוחד‪ ,‬היא מיהרה להוסיף‪" :‬אשלח אליך‬ ‫את כל החפצים שלי מחר בבוקר‪ ,‬ואז נשוחח על הכול‪ .‬נתחיל מחר בבוקר‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫"לאן את הולכת?"‬ ‫"יש לי כמה עניינים לסגור‪".‬‬ ‫"ומה אומר לאנשים הלילה?"‬ ‫"כל מה שתרצה‪ ,‬אם בכלל‪".‬‬ ‫היא פנתה לחזור אל התנועה ומיהרה לדרכה‪.‬‬ ‫כשנכנסה באותו לילה לחדרו של רורק‪ ,‬הוא חייך לקראתה‪ .‬אבל זה לא היה החיוך הקליל‬ ‫שלו‪ ,‬המצפה לבואה‪ ,‬אלא חיוך שהעיד על המתנה ועל כאב‪.‬‬ ‫הוא לא ראה אותה מאז המשפט‪ .‬מיד לאחר עדותה יצאה מבית המשפט‪ ,‬ומאז לא שמע‬ ‫ממנה דבר‪ .‬הוא בא אל ביתה‪ ,‬אך העוזרת אמרה שמיס פרנקון לא תוכל לראותו‪.‬‬ ‫כעת הביטה בו וחייכה‪ .‬לראשונה אי־פעם נדמה שזו היתה מחווה של קבלה מוחלטת‪,‬‬ ‫כאילו יישב בעצם מראהו את כל הבעיות‪ ,‬כאילו ענה לה על כל השאלות‪ ,‬כאילו כל‬ ‫משמעות קיומה היתה להיות האישה שמביטה בו‪.‬‬ ‫לרגע עמדו דוממים זה מול זה‪ ,‬ואז ידעה שהמילים היפות ביותר הן אלה שאין בהן צורך‪.‬‬ ‫כשנע‪ ,‬אמרה לו‪" :‬אל תגיד מילה על המשפט‪ .‬אחר כך‪".‬‬ ‫וכשנטל אותה בזרועותיו‪ ,‬היא הפנתה לעברו את גופה כדי לפגוש את מלוא גופו‪ ,‬כדי‬ ‫חזה את מלוא רוחב חזהו‪ ,‬במלוא אורכן של רגליה את מלוא אורכן של‬ ‫לחוש במלוא רוחב ּ‬ ‫רגליו‪ ,‬כאילו היתה שעונה עליו בלי להפעיל משקל על רגליה שלה‪ ,‬אלא עמדה זקופה רק‬ ‫מעצם לחץ גופו‪.‬‬ ‫באותו לילה שכבו זה לצד זה‪ ,‬ולא ידעו כלל מתי ישנו‪ .‬ההפסקות המותשות של חוסר‬ ‫ההכרה היו עזות לא פחות מהאיחוד המטלטל של גופם‪.‬‬ ‫המרוקן של‬ ‫ָ‬ ‫בבוקר‪ ,‬לאחר שהתלבשו‪ ,‬הביטה בו כשנע בחדר‪ .‬היא ראתה את הרוגע‬ ‫תנועותיו; היא הירהרה במה שגזלה ממנו‪ ,‬והכבדות במפרקי ידיה גילתה לה שכל עוצמתה‬ ‫נספגה בעצביו‪ ,‬כאילו היו ביניהם חילופי אנרגיה‪.‬‬ ‫הוא עמד בקצה האחר של החדר‪ ,‬בגבו אליה‪ ,‬כשאמרה לו לפתע‪" ,‬רורק‪ ",‬וקולה שקט‬ ‫ונמוך‪.‬‬ ‫הוא פנה אליה כאילו ציפה לכך‪ ,‬ואולי אף ניחש את השאר‪.‬‬ ‫היא עמדה באמצע החדר‪ ,‬בדיוק כמו שעמדה בלילה הראשון שביקרה בחדרו‪ ,‬רצינית‬ ‫ושקולה ומוכנה אלי טקס‪.‬‬ ‫"אני אוהבת אותך‪ ,‬רורק‪".‬‬ ‫היא אמרה זאת לראשונה‪.‬‬ ‫היא ראתה בפניו את השתקפות המשפט הבא שלה‪ ,‬עוד לפני שעלה על שפתיה‪.‬‬ ‫"אתמול בלילה התחתנתי‪ .‬עם פיטר קיטינג‪".‬‬ ‫היה קל הרבה יותר לו ראתה מולה אדם שמעווה את פיו כדי לנשוך את הצלילים‬

‫המתפרצים מתוכו‪ ,‬שמאגרף את ידיו לאגרופים בניסיון להגן על עצמו‪ .‬אבל זה לא היה קל‪,‬‬ ‫שכן לא ראתה אותו עושה זאת‪ ,‬ובכל זאת ידעה שזה מתחולל בתוכו בלי ההקלה שיש‬ ‫במחווה הפיזית‪.‬‬ ‫"רורק‪ "...‬לחשה לו ברוך‪ ,‬מפוחדת‪.‬‬ ‫הוא אמר לה‪" :‬אני בסדר‪ ".‬ואז אמר‪" :‬חכי רגע‪ ...‬בסדר‪ ,‬תמשיכי‪".‬‬ ‫"רורק‪ ,‬לפני שפגשתי אותך‪ ,‬פחדתי תמיד שאפגוש גבר כמוך‪ ,‬כי ידעתי שאצטרך לראות‬ ‫את מה שראיתי על דוכן העדים ולעשות את מה שעשיתי בבית המשפט‪ .‬שנאתי כל רגע‪ ,‬כי‬ ‫בהגנה עליך היה עלבון לך‪ ,‬וגם לי‪ ,‬מעצם העובדה שנזקקת להגנה‪ ...‬רורק‪ ,‬אני מוכנה‬ ‫לקבל כל דין‪ ,‬חוץ ממה שנראה לרוב האנשים כמוצא הקל ביותר‪ :‬אמצע הדרך‪ ,‬הכמעט‪,‬‬ ‫הבערך‪ ,‬הבין־לבין‪ .‬להם יש צידוקים משלהם‪ .‬אני לא יודעת‪ .‬וזה לא מעניין אותי‪ .‬אני‬ ‫יודעת שזה הדבר היחיד שאני לא מסוגלת להבין‪ .‬כשאני חושבת על מי שאתה‪ ,‬אני לא‬ ‫מסוגלת להשלים עם שום מציאות‪ ,‬אלא עם עולם שבו כולם כמוך‪ .‬או לפחות עולם שבו‬ ‫תקבל הזדמנות להיאבק בתנאים שלך‪ .‬אבל זה לא קיים‪ .‬ואני לא יכולה לשאת חיים שאהיה‬ ‫קרועה בהם בין מה שקיים לבינך‪ .‬כי חיים כאלה יהיו תמיד מלחמה ומאבק באנשים‬ ‫ובדברים שלא ראויים להיות יריבים שלך‪ .‬ללחום את המלחמה שלך‪ ,‬ולהשתמש בשיטות‬ ‫שלהם‪ ,‬זה חילול הקודש — או שאצטרך לעשות למענך את מה שעשיתי למען פיטר קיטינג‪:‬‬ ‫לשקר‪ ,‬להחניף‪ ,‬להתחמק‪ ,‬להתפשר‪ ,‬להאדיר כל חוסר כישרון כדי להתחנן שייתנו לך‬ ‫הזדמנות‪ ,‬להתחנן שיניחו לך לחיות ולפעול‪ .‬רורק‪ ,‬להתחנן בפניהם‪ ,‬לא ללעוג להם‪ ,‬לרעוד‬ ‫מפניהם כי יש להם כוח לפגוע בך‪ .‬האם אני חלשה מדי‪ ,‬אם אני לא מסוגלת לעשות את זה?‬ ‫אני לא יודעת מהו כוח אמיתי‪ :‬להשלים עם כל זה למענך‪ ,‬או לאהוב אותך עד כדי כך שכל‬ ‫השאר פשוט לא מתקבל על הדעת‪ .‬אני לא יודעת‪ .‬אני אוהבת אותך יותר מדי‪".‬‬ ‫הוא הביט בה וחיכה‪ .‬היא ידעה שהבין זאת מזמן‪ ,‬אך הדברים היו חייבים להיאמר‪.‬‬ ‫"אתה לא מודע להם‪ .‬אני כן‪ .‬אני לא עומדת בזה‪ ,‬אני אוהבת אותך‪ .‬הניגוד גדול מדי‪.‬‬ ‫רורק‪ ,‬אתה לא תנצח‪ ,‬הם יהרסו אותך‪ ,‬אבל אני לא רוצה להיות נוכחת‪ .‬אני מעדיפה להרוס‬ ‫את עצמי קודם‪ .‬זאת המחאה היחידה שפתוחה בפני‪ .‬מה עוד אוכל להציע לך? הדברים‬ ‫שבני האדם מקריבים קטנים כל כך‪ .‬אתן לך את נישואי לפיטר קיטינג‪ .‬אני אסרב להיות‬ ‫מאושרת בעולם שלהם‪ .‬אקבל על עצמי את הסבל הזה‪ .‬זאת תהיה התשובה שלי להם —‬ ‫והמתנה שלי לך‪ .‬כנראה לא נתראה שוב‪ .‬אני לא אנסה לרדוף אחריך‪ .‬אבל אחיה למענך‪.‬‬ ‫כל דקה וכל פעולה מבישה שאעשה‪ ,‬הכול יהיה למענך‪ .‬אחיה למענך בדרך שלי‪ ,‬בדרך‬ ‫היחידה שפתוחה בפני‪".‬‬ ‫הוא ניסה לומר משהו‪ ,‬אבל היא הפסיקה אותו‪:‬‬ ‫"חכה‪ ,‬תן לי לסיים‪ .‬אולי אתה שואל את עצמך למה אני לא מתאבדת‪ .‬כי אני אוהבת‬ ‫אותך‪ .‬כי אתה קיים‪ .‬זה כשלעצמו לא יאפשר לי למות‪ .‬ומאחר שאני צריכה לחיות כדי‬ ‫לדעת שאתה חי‪ ,‬אחיה בעולם כמות שהוא‪ ,‬ובדרך שהוא דורש ממני‪ .‬לא בערך‪ ,‬אלא‬ ‫בשלמות‪ .‬לא אתחנן ולא אברח ממנו‪ ,‬אלא אביט בו בגובה העיניים‪ ,‬אקדים אותו בכאב‬

‫ובכיעור‪ ,‬אבחר בגרוע ביותר‪ .‬לא כאשתו של גבר נחמד והגון‪ ,‬אלא כאשתו של פיטר‬ ‫קיטינג‪ .‬ורק בתוך תוכי‪ ,‬במקום שאף אחד לא יוכל לפגוע בי‪ ,‬מאחורי חומת ההשפלה שלי‪,‬‬ ‫תישמר בקדושתה המחשבה עליך‪ ,‬הידיעה שאתה קיים‪ .‬ואני אומר לעצמי‪' ,‬פעם הווארד‬ ‫רורק היה שלי‪ ',‬וארגיש שאני ראויה לומר זאת‪ ".‬פניה היו נשואות אליו כשעמדה כך לפניו‪.‬‬ ‫שפתיה לא היו קפוצות אלא סגורות בעדינות‪ ,‬ובכל זאת‪ ,‬היתה צורתו של פיה מודגשת מדי‬ ‫על פניה‪ ,‬צורה של כאב ורוך והשלמה עם הגורל‪.‬‬ ‫על פניו ראתה ייסורים שנראו כמעט ישנים‪ ,‬כאילו היו חלק ממנו זה שנים רבות‪ ,‬כאילו‬ ‫השלים איתם‪ ,‬וכבר לא היו פצע‪ ,‬אלא צלקת‪.‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬אילו הייתי אומר לך עכשיו לבטל מיד את הנישואים שלך‪ ,‬לשכוח את העולם‬ ‫ואת המאבק שלי‪ ,‬לנטוש את הזעם‪ ,‬את הדאגה‪ ,‬את התקווה‪ ,‬להתקיים רק למעני‪ ,‬למען‬ ‫הצורך שלי‪ ,‬כאשתי‪ ,‬כרכושי‪"?...‬‬ ‫הוא ראה בפניה את מה שראתה גם היא בפניו כשסיפרה לו על נישואיה‪ .‬אבל הוא לא‬ ‫נבהל‪ .‬הוא צפה בה בנחת‪ .‬היא ענתה לו בסופה של שתיקה ארוכה‪ ,‬ונדמה שדבריה לא בקעו‬ ‫מגרונה‪ ,‬כאילו אולצו שפתיה ללקט אותם מבחוץ‪:‬‬ ‫"הייתי מצייתת לך‪".‬‬ ‫"אז עכשיו את מבינה מדוע לא אוכל לעשות את זה‪ .‬לא אנסה לעצור אותך‪ .‬אני אוהב‬ ‫אותך‪ ,‬דומיניק‪".‬‬ ‫היא עצמה את עיניה‪ ,‬והוא אמר‪:‬‬ ‫"את מעדיפה לא לשמוע את זה עכשיו? אבל אני רוצה שתשמעי‪ .‬אנחנו לא זקוקים‬ ‫למילים כשאנחנו יחד‪ .‬את זה אני אומר לקראת הימים שבהם לא נהיה יחד‪ .‬דומיניק‪ ,‬אני‬ ‫אוהב אותך‪ .‬אני אומר את זה באותה מידת אנוכיות שבה אני מתייחס לקיום שלי‪ .‬באותה‬ ‫מידת אנוכיות שבה אני מתייחס לאוויר שנושמות הריאות שלי‪ .‬אני נושם מתוך צורך אישי‪,‬‬ ‫כדי להניע את הגוף שלי‪ ,‬כדי להתקיים‪ .‬נתתי לך לא את הקורבן שלי וגם לא את הרחמים‬ ‫שלי‪ ,‬אלא את האגו שלי‪ ,‬את הצורך הקיומי שלי‪ .‬זאת הדרך היחידה שבה תרצי להיות‬ ‫נאהבת‪ .‬זאת הדרך היחידה שבה אני מסכים שתאהבי אותי‪ .‬אם תתחתני איתי כעת‪ ,‬אני‬ ‫אהפוך למרכז הקיום שלך‪ .‬אבל אז כבר לא ארצה בך‪ .‬ואת לא תרצי את עצמך‪ .‬ולכן גם לא‬ ‫תאהבי אותי לאורך זמן‪ .‬כדי לומר 'אני אוהב אותך'‪ ,‬אדם צריך ללמוד קודם כול לומר‬ ‫'אני'‪ .‬הכניעה שאוכל להשיג ממך כעת תשאיר בתוכי רק חלל ריק‪ .‬אילו דרשתי זאת‪ ,‬הייתי‬ ‫הורס אותך‪ .‬לכן לא אעצור אותך כעת‪ .‬אני אניח לך ללכת אל בעלך‪ .‬אני לא יודע איך‬ ‫אוכל לחיות עוד יום אחד‪ ,‬אבל אחיה‪ .‬אני רוצה את כל כולך‪ ,‬שלמה כמו שאני שלם‪ ,‬שלמה‬ ‫כמו שתישארי גם בקרב שבחרת לנהל‪ .‬וקרב הוא אף פעם לא נטול אנוכיות‪".‬‬ ‫במתיחות המדודה של דבריו שמעה שקשה לו יותר לדבר משקשה לה להקשיב‪ .‬אז היא‬ ‫הקשיבה‪.‬‬ ‫"את חייבת ללמוד לא לפחד מהעולם‪ .‬לא לייחס לו חשיבות כפי שאת מייחסת לו‪ .‬לא‬ ‫להיפגע כפי שנפגעת בבית המשפט‪ .‬אני חייב להניח לך ללמוד את זה‪ .‬אני לא אוכל לעזור‬ ‫לך‪ .‬את חייבת למצוא את הדרך בעצמך‪ .‬ואחרי שתמצאי אותה‪ ,‬תחזרי אלי‪ .‬הם לא יהרסו‬

‫אותי‪ ,‬דומיניק‪ .‬והם לא יהרסו גם אותך‪ .‬את תנצחי‪ ,‬כי בחרת בדרך הקשה ביותר להיאבק‬ ‫על חירותך‪ .‬אני אחכה לך‪ .‬אני אוהב אותך‪ .‬אני אומר את זה כעת לקראת השנים שניאלץ‬ ‫לחכות‪ .‬אני אוהב אותך‪ ,‬דומיניק‪".‬‬ ‫ואז הוא נישק אותה והניח לה ללכת‪.‬‬

‫‪15‬‬ ‫באותו בוקר‪ ,‬בשעה תשע‪ ,‬צעד פיטר קיטינג אנה ואנה בחדרו‪ ,‬מאחורי דלת נעולה‪ .‬הוא‬ ‫שכח שהשעה תשע‪ ,‬ושקתרין מחכה לו ברגע זה ממש‪ .‬הוא הכריח את עצמו לשכוח אותה‬ ‫ואת כל הקשור בה‪.‬‬ ‫דלת חדרו היתה נעולה כדי לגונן עליו מפני אמו‪ .‬בלילה‪ ,‬כשהבחינה בזעמו ובקוצר רוחו‪,‬‬ ‫אילצה אותו לספר לה את האמת‪ .‬הוא התפרץ לעומתה וסיפר לה שנשא לאישה את דומיניק‬ ‫פרנקון‪ ,‬וכי היא החליטה לנסוע אל מחוץ לעיר כדי לבשר את הבשורה לקרובי משפחה‪.‬‬ ‫אמו היתה כה שקועה באנחות עונג ובשאלות‪ ,‬שהוא הצליח לא לענות לה ולהסתיר את‬ ‫הבהלה הגואה בלבו; הוא כלל לא היה משוכנע שיש לו רעיה שתחזור אליו בבוקר‪.‬‬ ‫הוא אסר על אמו לפרסם את הידיעה‪ ,‬אבל בלילה שמע שהיא מטלפנת לכמה אנשים‪ ,‬וגם‬ ‫הבוקר המשיכה‪ .‬כעת צילצל הטלפון בלי הפסקה‪ :‬קולות להוטים שאלו בתדהמה‪" :‬האם זה‬ ‫נכון?" והרעיפו איחולים‪ .‬קיטינג היה יכול לראות איך התפשטה השמועה במעגלים‬ ‫החברתיים לפי שמות המטלפנים ומעמדם‪ .‬הוא סירב לענות לטלפון‪ .‬נדמה שבכל פינה בניו‬ ‫יורק פרצו לכבודם חגיגות‪ ,‬ושרק הוא נותר לבדו‪ ,‬חבוי בתא האטום של חדרו‪ ,‬קר ואבוד‬ ‫ומבועת‪.‬‬ ‫השעה היתה קרובה לצהרי היום כשצילצל פעמון הדלת‪ .‬הוא לחץ את ידיו אל אוזניו‪ ,‬ולא‬ ‫רצה לדעת מי הבא ומה רצונו‪ .‬ופתאום שמע את קולה של אמו‪ ,‬צווחני מאושר ומביך‬ ‫להחריד‪" :‬פיטי‪ ,‬יקירי‪ ,‬אתה לא מתכוון לצאת ולנשק את אשתך?" הוא מיהר אל הכניסה‪,‬‬ ‫ואכן דומיניק עמדה שם‪ .‬היא הסירה את פרוות החורפן הרכה שלה‪ ,‬שהעלתה באפו ריח קר‬ ‫של הרחוב‪ ,‬וגם שמץ מניחוח הבושם שלה‪ .‬היא חייכה בנימוס‪ ,‬הישירה בו מבט ואמרה‪:‬‬ ‫"בוקר טוב‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫לרגע עמד מאובן‪ ,‬ומיד נזכר בכל המטלפנים וחש שהם זיכו אותו בניצחון‪ .‬הוא פסע‬ ‫קדימה כמו נואם באצטדיון הומה אדם‪ ,‬חייך כאילו זרקור של אור ליווה אותו בחיוכו‪ ,‬ואז‬ ‫אמר‪" :‬דומיניק‪ ,‬יקירתי‪ ,‬אני מרגיש שחלומי התגשם!"‬ ‫הדרת הכבוד שאפפה את ההבנה ביניהם נעלמה כלא היתה‪ ,‬והנישואים היו מה שנועדו‬ ‫להיות‪.‬‬ ‫נדמה שהיא שמחה על כך‪ .‬היא אמרה‪" :‬צר לי שלא נשאת אותי על כפיים מעבר למפתן‬ ‫הדלת‪ ,‬פיטר‪ ".‬הוא לא נשק לה‪ ,‬אך נטל את ידה ונשק לזרועה במחווה של רוך אינטימי‪.‬‬

‫הוא ראה את אמו שעמדה בצד‪ ,‬ואז אמר בתרועת ניצחון‪" :‬אמא — דומיניק קיטינג‪".‬‬ ‫הוא הביט באמו כשנשקה לכלתה‪ .‬וגם בדומיניק שהשיבה לה בנשיקה רצינית משלה‪.‬‬ ‫גברת קיטינג גימגמה‪" :‬יקירתי‪ ,‬אני כל כך מאושרת‪ ,‬כל כך מאושרת‪ .‬שאלוהים יברך אותך‪.‬‬ ‫לא ידעתי שאת כל כך יפה!"‬ ‫הוא לא ידע מה לעשות כעת‪ ,‬אך דומיניק לא השאירה מקום לתהיות‪ .‬היא נטלה את‬ ‫העניינים לידיה‪ .‬היא נכנסה לסלון ואמרה‪" :‬בואו נאכל צהריים‪ ,‬ואחר כך תראה לי את‬ ‫הדירה‪ ,‬פיטר‪ .‬החפצים שלי יגיעו לכאן בעוד שעה בערך‪".‬‬ ‫גברת קיטינג קרנה מאושר‪" :‬ארוחת הצהריים מוכנה‪ ,‬מיס פרנק‪ "...‬היא השתתקה‪" .‬אוי‪,‬‬ ‫יקירתי‪ ,‬איך לקרוא לך? גברת קיטינג או‪"...‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬כמובן‪ ",‬היא השיבה לה‪ ,‬בלי לחייך‪.‬‬ ‫"לא נכריז על זה‪ ,‬לא נזמין אף אחד‪ "?...‬ניסה קיטינג את כוחו‪ ,‬אבל דומיניק קטעה אותו‪:‬‬ ‫"אחר כך‪ ,‬פיטר‪ .‬הבשורה תכריז על עצמה‪".‬‬ ‫כעבור זמן־מה‪ ,‬כשהגיע המטען שלה‪ ,‬הביט בה כשפנתה בלי היסוס אל חדר השינה שלו‪.‬‬ ‫היא הורתה למשרתת לתלות את בגדיה וביקשה את עזרתו בסידור המגירות‪.‬‬ ‫גברת קיטינג נראתה מבולבלת‪" .‬ילדים‪ ,‬אתם לא מתכוונים לנסוע לחופשה? זה נורא‬ ‫רומנטי ופתאומי‪ ,‬אבל‪ ...‬מה עם ירח הדבש?"‬ ‫"לא‪ ",‬אמרה דומיניק‪" .‬אני לא רוצה להרחיק את פיטר מהעבודה שלו‪".‬‬ ‫הוא אמר‪" :‬מובן שזה זמני‪ ,‬דומיניק‪ .‬נצטרך לעבור לדירה אחרת‪ ,‬גדולה יותר‪ .‬אני רוצה‬ ‫שאת תבחרי אותה‪".‬‬ ‫"לא‪ ",‬אמרה‪" .‬אין צורך‪ .‬נישאר לגור כאן‪".‬‬ ‫"אם כך‪ ,‬אני אעבור לדירה אחרת‪ ",‬הציעה גברת קיטינג בלי היסוס‪ ,‬בשל פחד פתאומי‬ ‫מדומיניק‪" .‬אני אשכור לי דירה קטנה‪".‬‬ ‫"לא‪ ",‬השיבה כלתה‪" ,‬אני מעדיפה שתישארי כאן‪ .‬אני לא רוצה לשנות שום דבר‪ .‬אני‬ ‫רוצה להתאים את עצמי לחיים של פיטר‪ ,‬כמו שהיו קודם‪".‬‬ ‫"כמה נחמד מצדך!" גברת קיטינג חייכה‪ ,‬אבל קיטינג חשב בלבו שאין בזה שום דבר‬ ‫נחמד‪.‬‬ ‫גברת קיטינג ידעה בלבה כי לאחר שתתאושש תשנא את כלתה הטרייה‪ .‬עם זלזול מתנשא‬ ‫עוד יכלה להתמודד‪ ,‬אך היא התקשתה לסלוח לדומיניק על הנימוס האדיש הזה‪.‬‬ ‫הטלפון צילצל‪ .‬השרטט הראשי במשרד של קיטינג מסר את איחוליו והוסיף‪" :‬הרגע‬ ‫שמענו‪ ,‬פיטר‪ ,‬וגאי פשוט המום‪ .‬אני חושב שאתה צריך להתקשר אליו‪ ,‬או לבוא לכאן‪ ,‬או‬ ‫משהו‪".‬‬ ‫קיטינג מיהר אל המשרד‪ .‬הוא שמח להימלט מהבית‪ ,‬ולו לשעה קלה‪ .‬הוא נכנס למשרד‬ ‫קורן מאושר‪ ,‬דמותו המושלמת של חתן צעיר‪ .‬הוא צחק ולחץ את ידיהם של העובדים בחדר‬ ‫השרטוט‪ ,‬קיבל בחיוך איחולים קולניים‪ ,‬כמה צעקות קנאה עליצות ואפילו כמה הערות‬ ‫גסות‪ .‬משם המשיך אל משרדו של פרנקון‪.‬‬ ‫לרגע הרגיש אשם‪ ,‬כשנכנס למשרד וראה את החיוך על פניו של פרנקון‪ ,‬חיוך שהיתה בו‬

‫ברכה‪ .‬הוא טפח בלבביות על כתפו של פרנקון ומילמל‪" :‬אני כל כך מאושר‪ ,‬גאי‪ ,‬אני כל כך‬ ‫מאושר‪"...‬‬ ‫"תמיד ציפיתי לזה‪ ",‬השיב לו פרנקון חרישית‪" ,‬ועכשיו אני מרגיש שככה זה צריך להיות‪.‬‬ ‫עכשיו אני מרגיש שכל זה צריך להיות שלך‪ ,‬פיטר‪ ,‬החדר הזה‪ ,‬הכול‪ ...‬בקרוב‪".‬‬ ‫"על מה אתה מדבר?"‬ ‫"נו‪ ,‬באמת‪ ,‬אתה הרי מבין אותי תמיד‪ .‬אני עייף‪ ,‬פיטר‪ .‬אתה הרי יודע‪ ,‬מגיע הרגע שבו‬ ‫אדם מרגיש בעייפות תמידית‪ ,‬ואז‪ ...‬לא‪ ,‬איך תוכל להבין את זה? אתה הרי צעיר‪ .‬אבל‬ ‫לעזאזל‪ ,‬פיטר‪ ,‬איזו תועלת אני כבר מביא כאן? ומה שהכי מוזר‪ :‬כבר לא אכפת לי‪ ,‬ואני לא‬ ‫טורח להעמיד פנים שאני מביא תועלת‪ ...‬לפעמים אני אפילו אוהב להיות ישר‪ .‬זו תחושה‬ ‫נעימה‪ ...‬בכל מקרה‪ ,‬אולי יעברו עוד שנה־שנתיים עד שאפרוש‪ ,‬ואז הכול יהיה שלך‪ .‬אולי‬ ‫ישעשע אותי להישאר כאן עוד קצת‪ ,‬אתה הרי יודע שאני אוהב את המקום‪ ,‬יש בו הרבה‬ ‫פעילות‪ ,‬הכול מתנהל כמו מכונה משומנת‪ ,‬וכולם רוחשים לנו כבוד‪ .‬זו היתה חברה טובה‪,‬‬ ‫'פרנקון את הייר'‪ ,‬נכון? מה אני אומר‪ ,‬לעזאזל? 'פרנקון את קיטינג'‪ .‬ואז יישאר רק‬ ‫קיטינג‪ ...‬פיטר‪ ",‬הוא שאל אותו ברוך‪" ,‬למה אתה לא נראה מאושר?"‬ ‫"בטח שאני מאושר‪ .‬ואני אסיר תודה לך‪ ,‬כמובן‪ .‬אבל למה שתרצה לפרוש עכשיו?"‬ ‫"לא התכוונתי לזה‪ .‬התכוונתי לשאול למה אתה לא נראה מאושר כשאני אומר לך שכל זה‬ ‫יהיה שלך? אני רוצה שזה ישמח אותך‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫"אלוהים‪ ,‬גאי‪ ,‬אתה ממש מדכא‪"...‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬חשוב לי מאוד שתהיה מאושר נוכח כל מה שאני משאיר לך‪ .‬אתה צריך להתגאות‬ ‫בזה‪ .‬אתה גאה בזה‪ ,‬נכון‪ ,‬פיטר? נכון?"‬ ‫"איך אפשר לא להיות גאה?" הוא לא הישיר את מבטו בפרנקון‪ .‬הוא התקשה לשאת את‬ ‫התחינה ששמע בקולו של פרנקון‪.‬‬ ‫"נכון‪ ,‬איך אפשר לא להיות גאה?‪ ...‬אבל האם אתה גאה‪ ,‬פיטר?"‬ ‫"מה אתה רוצה ממני?" התפרץ קיטינג בכעס‪.‬‬ ‫"אני רוצה שתהיה גאה בי‪ ,‬פיטר‪ ",‬השיב לו פרנקון בפשטות‪ ,‬בצניעות‪ ,‬בייאוש‪" .‬אני‬ ‫רוצה להרגיש שהשגתי משהו‪ .‬אני רוצה להרגיש שהיתה לזה משמעות‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬אני‬ ‫רוצה להיות בטוח שזה לא היה לחינם‪".‬‬ ‫"אתה לא בטוח בזה? אתה לא בטוח?" קיטינג נעץ בו מבט רצחני‪ ,‬כאילו ראה פתאום‬ ‫שיש בפרנקון איזו סכנה לקיומו‪.‬‬ ‫"מה קרה‪ ,‬פיטר?" שאל אותו פרנקון ברוך‪ ,‬כמעט באדישות‪.‬‬ ‫"לעזאזל איתך‪ ,‬אין לך שום זכות — לא להיות בטוח! בגילך‪ ,‬עם השם שלך‪ ,‬עם המוניטין‬ ‫שלך‪ ,‬עם‪"...‬‬ ‫"אני רוצה להיות בטוח‪ ,‬פיטר‪ .‬עבדתי קשה מאוד‪".‬‬ ‫"אבל אתה לא בטוח!" הוא רתח מזעם והיה מבועת בעת ובעונה אחת‪ ,‬ולכן רצה להכאיב;‬ ‫לכן פלט את המילים היחידות שהכאיבו באמת‪ ,‬גם אם שכח שהוא מכאיב לעצמו‪ ,‬ולא‬ ‫לפרנקון‪ ,‬גם אם שכח שפרנקון לעולם לא יֵ דע‪ ,‬וגם לא ינחש‪" .‬אני מכיר מישהו שיהיה‬

‫בטוח בסוף ימיו‪ .‬שיהיה בטוח כל כך‪ ,‬לעזאזל‪ ,‬עד שהייתי מוכן למלוק לו את הצוואר!"‬ ‫"מי?" שאל פרנקון חרישית‪ ,‬בלי שום עניין‪.‬‬ ‫"גאי! גאי‪ ,‬מה קרה לנו? על מה אנחנו מדברים?"‬ ‫"אין לי מושג‪ ",‬ענה לו פרנקון‪ .‬הוא נראה עייף‪.‬‬ ‫באותו ערב הגיע פרנקון אל ביתו של קיטינג לארוחת ערב‪ .‬הוא היה לבוש בהידור קליל‪,‬‬ ‫ופניו קרנו באבירות הרגילה שלו כשנשק לידה של גברת קיטינג‪ .‬ועם זאת‪ ,‬הוא נראה חמור‬ ‫סבר כשבירך את בתו; נדמה שלא ידע מה לומר לה‪ .‬מבט של תחינה עלה בעיניו כשהציץ‬ ‫בפניה‪ .‬במקום לגלות את אותה לגלגנות יהירה וחדה כתער שהכיר בעבר‪ ,‬גילה פתאום‬ ‫הבנה‪ .‬היא לא אמרה מילה‪ ,‬היא רק התכופפה ונשקה לו על מצחו והצמידה את שפתיה‬ ‫לשנייה אחת יותר מהדרוש‪ .‬הכרת תודה חמימה הציפה אותו‪ ,‬ואז‪ ,‬פתאום‪ ,‬נמלא לבו פחד‪.‬‬ ‫"דומיניק‪ ",‬לחש באוזנה — האחרים לא שמעו אותו — "את כנראה אומללה מאוד‪ "...‬אבל‬ ‫היא צחקה בעליצות ואחזה בזרועו‪:‬‬ ‫"לא‪ ,‬אבא‪ ,‬איך אתה יכול לומר דבר כזה!"‬ ‫"תסלחי לי‪ ",‬גימגם בתגובה‪" .‬אני סתם טיפש‪ ...‬זה באמת נפלא‪"...‬‬ ‫אורחים נוספים זרמו אל הבית כל אותו הערב; כל מי ששמע את הבשורה והרגיש מקורב‬ ‫דיו‪ .‬הם לא הוזמנו ולא הודיעו מראש על בואם‪ ,‬וקיטינג לא ידע אם שמח לראותם או לא‪.‬‬ ‫נדמה שזה לא הפריע לו‪ ,‬כל עוד נמשכה המהומה העליזה‪ .‬דומיניק התנהגה למופת‪ .‬הוא‬ ‫לא הבחין בשמץ של עוקצנות בהתנהלותה‪.‬‬ ‫האורח האחרון עזב את דירתם בשעת לילה מאוחרת‪ ,‬והם נותרו לבדם בין המאפרות‬ ‫המלאות והכוסות הריקות‪ .‬הם ישבו זה מול זה משני צדי הסלון‪ ,‬וקיטינג ניסה לדחות את‬ ‫הרגע שבו ייאלץ לחשוב על מה שעומד לפניו‪.‬‬ ‫"טוב‪ ,‬פיטר‪ ",‬אמרה לו דומיניק וקמה ממקומה‪" ,‬בוא נגמור עם זה‪".‬‬ ‫הוא שכב בחושך לצדה ותאוותו מסופקת‪ ,‬אך רעבה מתמיד‪ ,‬בשל גופה המאובן שלא‬ ‫הגיב‪ ,‬אפילו לא בתיעוב‪ .‬הוא הרגיש מובס בתחום היחיד שבו קיווה להוכיח את אדנותו‬ ‫עליה‪ ,‬והמילים הראשונות שלחש לה היו‪" :‬לעזאזל איתך!"‬ ‫הוא לא שמע שום תזוזה מצדה‪.‬‬ ‫ופתאום נזכר ַּבגילוי שמחק ממוחו את רגעי התשוקה‪.‬‬ ‫"מי הוא היה?" שאל‪.‬‬ ‫"הווארד רורק‪ ",‬ענתה לו‪.‬‬ ‫"טוב‪ ,‬בסדר‪ ",‬התפרץ לעברה‪" ,‬את לא חייבת לגלות לי‪ ,‬אם את לא רוצה!"‬ ‫הוא הדליק את האור וראה אותה שוכבת עירומה ודוממת‪ ,‬ראשה שמוט לאחור‪ .‬פניה נראו‬ ‫שלוות‪ ,‬תמימות‪ ,‬טהורות‪ .‬היא אמרה אל התקרה‪ ,‬וקולה עדין‪" :‬פיטר‪ ,‬אם הצלחתי לעשות‬ ‫את זה‪ ...‬אוכל לעשות הכול‪"...‬‬ ‫"אם את חושבת שאטריד אותך לעתים קרובות‪ ,‬אם ככה את רוצה‪"...‬‬ ‫"לעתים קרובות או רחוקות‪ ,‬זה תלוי רק בך‪ ,‬פיטר‪".‬‬

‫למחרת בבוקר‪ ,‬כשנכנסה לחדר האוכל‪ ,‬מצאה דומיניק קופסה ארוכה ולבנה שנחה על‬ ‫צלחתה‪.‬‬ ‫"מי הביא את זה?" שאלה את המשרתת‪.‬‬ ‫"שליח הביא את זה הבוקר‪ ,‬גברתי‪ ,‬בצירוף ההוראה להניח את הקופסה על שולחן ארוחת‬ ‫הבוקר‪".‬‬ ‫הקופסה נשלחה אל גברת פיטר קיטינג‪ .‬דומיניק פתחה אותה‪ .‬היו בה כמה פרחי לילך‬ ‫לבנים‪ ,‬שבעונה זו של השנה היו יקרים אף יותר מסחלבים‪ .‬אל הפרחים הוצמד כרטיס קטן‬ ‫ועליו רק שם‪ ,‬באותיות גדולות‪ ,‬שעדיין דבקה בהם תנועת ידו של הכותב‪ ,‬כאילו צחקו‬ ‫האותיות על הקרטון‪ :‬אלזוורת' מ' טוהי‪.‬‬ ‫"כמה נחמד!" אמר קיטינג‪" .‬תהיתי באמת מדוע לא שמענו ממנו אתמול‪".‬‬ ‫"שימי אותם במים‪ ,‬מרי‪ ",‬אמרה דומיניק ומסרה את הקופסה למשרתת‪.‬‬ ‫אחר הצהריים התקשרה דומיניק לטוהי והזמינה אותו לארוחת ערב‪.‬‬ ‫ארוחת הערב התקיימה כעבור ימים אחדים‪ .‬אמו של קיטינג המציאה איזו פגישה אחרת‬ ‫שנקבעה לה מזמן ונמלטה מהבית‪ .‬לעצמה תירצה את התנהגותה בעובדה שהיא צריכה‬ ‫להסתגל למצב החדש‪ .‬משום כך נערך השולחן לשלושה סועדים בלבד‪ ,‬ובמרכז הוצבו‬ ‫פמוטות בדולח ואגרטל מלא פרחים כחולים‪.‬‬ ‫טוהי נכנס אל דירתם וקד קידה שלא היתה מביישת חצר מלוכה‪ .‬דומיניק נראתה כמי‬ ‫שכל חייה עסקה באירוח‪ ,‬בלי שתעלה בדעתה אפשרות אחרת‪.‬‬ ‫"נו‪ ,‬אלזוורת'? נו?" שאל קיטינג והחווה בידו במחווה שהקיפה את הפרוזדור‪ ,‬את האוויר‬ ‫שמסביבם וגם את דומיניק‪.‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬יקירי‪ ",‬אמר טוהי‪" ,‬בוא נוותר על הברור מאליו‪".‬‬ ‫דומיניק הובילה אותם אל הסלון‪ .‬היא היתה לבושה‪ ,‬כיאה לארוחת ערב‪ ,‬בחולצת סאטן‬ ‫גברית‪ ,‬לבנה‪ ,‬ובחצאית שחורה וארוכה‪ ,‬שהיתה ישרה ופשוטה כמו מישורי שערה הבוהקים‪.‬‬ ‫החגורה הצרה שהקיפה את מותניה נראתה כמבקשת להצהיר שניתן להקיף את גזרתה בשתי‬ ‫ידיים‪ ,‬או לשבור את גופה לשניים‪ ,‬בלי כל מאמץ‪ .‬שרווליה הקצרים השאירו את זרועותיה‬ ‫חשופות‪ ,‬והיא ענדה צמיד זהב פשוט‪ ,‬שנראה גדול וכבד מדי על מפרק ידה הדקיק‪.‬‬ ‫הופעתה היתה אלגנטית להחליא‪ ,‬הופעה בוגרת‪ ,‬מתוחכמת ומסוכנת שהושגה בעיקר בזכות‬ ‫מראה הנערה השברירית‪.‬‬ ‫"אלזוורת'‪ ,‬נכון שזה נפלא?" אמר קיטינג והביט בדומיניק כמו אדם שמביט בחשבון‬ ‫הבנק השמן שלו‪.‬‬ ‫"לא שציפיתי לפחות מזה‪ ",‬אמר לו טוהי‪.‬‬ ‫ליד שולחן האוכל‪ ,‬קיטינג דיבר יותר מכולם‪ .‬נדמה שאחז בו בולמוס‪ ,‬והוא פלט דברים‬ ‫בהפקרות חושנית של חתלתול המשחק בכדור צמר‪.‬‬ ‫"אלזוורת'‪ ,‬האמת היא שדומיניק הזמינה אותך‪ .‬לא ביקשתי ממנה לעשות זאת‪ .‬אתה‬ ‫ראשון האורחים שלנו‪ ,‬לפחות רשמית‪ .‬אני חושב שזה נפלא‪ .‬אשתי וידידי הטוב ביותר‪.‬‬ ‫תמיד היתה לי מין תחושה מוזרה שאתם לא מחבבים אחד את השני‪ .‬אין לי מושג מאיפה‬

‫הבאתי את הרעיון המטופש הזה‪ .‬אבל הערב הזה אני מרגיש מאושר‪ ,‬כששלושתנו יושבים‬ ‫כך ביחד‪".‬‬ ‫"אז אתה לא מאמין במתמטיקה‪ ,‬פיטר?" שאל אותו טוהי‪" .‬למה אתה מופתע? הרי‬ ‫קומבינציה של ספרות מסוימות נותנת תמיד אותה תוצאה‪ .‬וכשמדובר בדומיניק‪ ,‬בך ובי‪,‬‬ ‫התוצאה לא יכולה להיות אחרת‪".‬‬ ‫"אומרים ששלושה זה כבר 'עדר'‪ ",‬צחק קיטינג‪" .‬אבל אלה שטויות במיץ‪ .‬שניים טובים‬ ‫מהאחד‪ ,‬ולפעמים שלושה טובים מהשניים‪ .‬זה תלוי‪".‬‬ ‫"הבעיה המרכזית בקלישאה הזאת‪ ",‬השיב לו טוהי‪" ,‬היא הטעות המשתמעת ש'עדר' הוא‬ ‫עלבון‪ .‬למעשה‪ ,‬ההפך הוא הנכון‪ .‬שלוש‪ ,‬אני חייב לומר‪ ,‬הוא מספר מיסטי‪ .‬כמו בשילוש‬ ‫הקדוש‪ ,‬לדוגמה‪ .‬או במשולש‪ ,‬כי בלעדיו לא היתה לנו תעשיית קולנוע‪ .‬יש כל כך הרבה‬ ‫וריאציות למשולש‪ ,‬ולא כולן שליליות‪ .‬ניקח לדוגמה את שלושתנו‪ ,‬ואני בתפקיד המחליף‪,‬‬ ‫או היתר במשולש‪ .‬נראה לי שזה בהחלט מתאים‪ ,‬כי אני הרי מחליף את הצד הקוטבי שלי‪,‬‬ ‫נכון‪ ,‬דומיניק?"‬ ‫הם בדיוק סיימו את הקינוח כשקיטינג נקרא לטלפון‪ .‬מהחדר הסמוך הם שמעו את קולו‬ ‫קצר הרוח נוהם הוראות לשרטט שעמל שעות נוספות על עבודה דחופה ונזקק לעזרה‪ .‬טוהי‬ ‫הסתובב‪ ,‬הביט בדומיניק וחייך‪ .‬בחיוכו היה כל מה שלא יכול לומר קודם לכן‪ .‬פניה נותרו‬ ‫חתומות‪ ,‬והיא הישירה בו מבט‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬היה מעין שינוי בהבעתה‪ ,‬כאילו הכירה בכוונתו‪,‬‬ ‫במקום לדחות אותה‪ .‬הוא היה מעדיף דחייה מוחלטת‪ .‬בהכרה היה בוז עמוק לאין שיעור‪.‬‬ ‫"אז סוף־סוף הצליחו לאלף אותך‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬אלזוורת'‪".‬‬ ‫"אין יותר תחינה לרחמים?"‬ ‫"נראה לך שיהיה בה צורך?"‬ ‫"לא‪ .‬אני מעריץ אותך‪ ,‬דומיניק‪ ...‬אז איך זה מוצא חן בעינייך? נראה לי שפיטר בחור לא‬ ‫רע‪ ,‬גם אם הוא לא משתווה לגבר ששנינו חושבים עליו ברגע זה‪ ,‬ושבטח עולה עליו‬ ‫בהרבה‪ .‬אבל לך כבר לא תהיה הזדמנות לגלות את זה‪".‬‬ ‫היא לא הביטה בו בשאט נפש; היא נראתה מהורהרת‪ ,‬באמת ובתמים‪.‬‬ ‫"על מה אתה מדבר‪ ,‬אלזוורת'?"‬ ‫"אוי‪ ,‬באמת‪ ,‬יקירתי‪ ,‬נראה לי שכבר עברנו את שלב העמדת הפנים‪ ,‬את לא חושבת? את‬ ‫מאוהבת ברורק מהרגע הראשון שראית אותו בסלון של קיקי הולקומב — או שאולי אומר‬ ‫את הדברים כמות שהם‪ :‬רצית לשכב איתו‪ ,‬אבל הוא אפילו לא ירק לעברך‪ ,‬ומכאן‬ ‫ההתנהגות שלך‪".‬‬ ‫"זה מה שאתה חושב?" שאלה חרישית‪.‬‬ ‫"זה לא מובן מאליו? האישה הדחויה‪ .‬זה ברור לעין כמו העובדה שרורק הוא הגבר היחיד‬ ‫שיכולת לחשוק בו‪ .‬הגבר היחיד שיכולת לרצות בדרך הפרימיטיבית ביותר שלעולם לא‬ ‫יכיר בקיומך‪".‬‬

‫"אלזוורת'‪ ,‬כנראה הערכתי אותך יותר מדי‪ ",‬אמרה‪ .‬היא איבדה עניין בנוכחותו‪ ,‬וגם‬ ‫בצורך לשמור על דיסקרטיות‪ .‬היא נראתה משועממת‪ .‬הוא קימט את מצחו‪ ,‬מבולבל‪.‬‬ ‫קיטינג חזר לחדר‪ .‬טוהי טפח על כתפו כשחלף על פניו בדרכו אל כיסאו‪.‬‬ ‫"לפני שאלך‪ ,‬פיטר‪ ,‬כדאי שנדבר על בנייתו מחדש של מקדש סטודארד‪ .‬אני רוצה‬ ‫שתדפוק את כולם‪".‬‬ ‫"אלזוורת'‪ "!...‬נאנק קיטינג‪.‬‬ ‫טוהי צחק‪" .‬אל תהיה כזה מעונב‪ ,‬פיטר‪ .‬זאת סתם וולגריות מקצועית‪ .‬לדומיניק זה לא‬ ‫מפריע‪ .‬היא עיתונאית לשעבר‪".‬‬ ‫"מה קרה‪ ,‬אלזוורת'?" שאלה דומיניק‪" .‬אתה כל כך נואש? כלי הנשק שלך כבר לא‬ ‫עומדים באמת המידה הרגילה שלך‪ ".‬היא קמה ממקומה‪" .‬נלך לסלון לשתות קפה?"‬ ‫הופטון סטודארד הוסיף סכום כסף נדיב על הפיצויים שקיבל מרורק‪ ,‬והמקדש של סטודארד‬ ‫נבנה במתכונתו החדשה בידי קבוצת אדריכלים שבחר אלזוורת' טוהי‪ :‬פיטר קיטינג‪ ,‬גורדון‬ ‫ל' פרסקוט‪ ,‬ג'ון אריק סנייט ואדם בשם גאס וֶ ּב‪ ,‬בחור בן עשרים וארבע שאהב להטיח‬ ‫גסויות בנשים מכובדות שעברו על פניו ברחוב‪ ,‬ושמעולם לא ניהל פרויקט משלו‪ .‬לשלושה‬ ‫מהאדריכלים היה מעמד חברתי ומקצועי; לגאס וֶ ּב לא היה כלום‪ .‬ומסיבה זו ממש צירף‬ ‫אותו טוהי לצוות‪ .‬מכל הארבעה‪ ,‬גאס היה הקולני והרברבן ביותר‪ .‬גאס טען שהוא אינו‬ ‫מפחד מכלום; והוא גם התכוון לזה‪ .‬כולם היו חברים במועצת הבונים של אמריקה‪.‬‬ ‫מועצת הבונים של אמריקה התרחבה‪ .‬אחרי המשפט של סטודארד התקיימו דיונים‬ ‫לא־רשמיים בחדרי המועדון של איגוד האדריכלים של אמריקה‪ .‬יחסו של האיגוד‬ ‫לאלזוורת' טוהי לא היה לבבי‪ ,‬במיוחד לאחר שייסד את מועצת הבונים‪ .‬אך המשפט הביא‬ ‫לשינוי קל; רבים טענו שאותו מאמר ב"קול אחד קטן" הוא שהוביל למעשה לתביעתו של‬ ‫סטודארד‪ ,‬ואם אדם יכול לאלץ לקוחות לתבוע אדריכלים למשפט‪ ,‬הרי שיש לנהוג בו‬ ‫בזהירות רבה‪ .‬וכך הוצע שאלזוורת' טוהי יוזמן להרצות בפני האיגוד באחת מארוחות‬ ‫הצהריים שערך לחבריו‪ .‬כמה חברים התנגדו לכך‪ ,‬בהם גם גאי פרנקון‪ .‬המתנגד החריף‬ ‫ביותר היה אדריכל צעיר שנאם נאום נמלץ‪ .‬קולו רעד מהתרגשות שכן דיבר בציבור‬ ‫לראשונה בחייו‪ .‬הוא אמר שהוא מעריץ את אלזוורת' טוהי ושתמיד הסכים עם האידיאלים‬ ‫החברתיים שלו‪ ,‬אבל אם קבוצת אנשים מרגישה שאדם מסוים מחזיק בידיו הרבה כוח ומזיק‬ ‫להם‪ ,‬זה הזמן להילחם בו‪ .‬הרוב התנגד לדבריו‪ .‬אלזוורת' טוהי הוזמן להרצות בארוחת‬ ‫הצהריים שלהם‪ ,‬והאולם היה מלא מפה לפה‪ .‬טוהי נאם נאום נהדר ושנון‪ .‬רבים מחברי‬ ‫האיגוד הצטרפו למועצת הבונים של אמריקה‪ ,‬בהם גם ג'ון אריק סנייט‪.‬‬ ‫ארבעת האדריכלים שהיו ממונים על תיקון המקדש של סטודארד נפגשו במשרדו של‬ ‫קיטינג‪ ,‬סביב שולחן שעליו הניחו את שרטוטי המקדש — העתקים של התוכנית המקורית‬ ‫של רורק שקבלן הפרויקט מסר להם — וגם דגם חמר שקיטינג הורה ליצור עבורם‪ .‬הם‬ ‫דיברו על השפל הכלכלי ועל השלכותיו ההרסניות על תעשיית הבניין‪ .‬הם דיברו על נשים‪,‬‬ ‫וגורדון ל' פרסקוט סיפר כמה בדיחות שאין להעלותן על הנייר‪ .‬גאס וֶ ּב הרים פתאום את‬

‫אגרופו והטיח אותו על גג הדגם‪ ,‬שלא היה יבש לגמרי ונמעך כליל‪" .‬נו‪ ,‬חברים‪ ",‬אמר‪.‬‬ ‫"בואו ניגש למלאכה‪".‬‬ ‫"בן זונה‪ ",‬אמר לו קיטינג‪" ,‬הדבר הזה עלה כסף‪".‬‬ ‫"שטויות!" קרא גאס‪" .‬לא אנחנו משלמים על זה‪".‬‬ ‫לכל אחד מהם היו העתקים של השרטוטים המקוריים‪ ,‬שחתימתו של הווארד רורק‬ ‫התנוססה עליהם‪ .‬הם העבירו ערבים רבים ושבועות רבים בשרטוט גרסאות משלהם על‬ ‫אותם העתקים‪ .‬הם שינו‪ ,‬ושוב תיקנו‪ ,‬והדבר נמשך יותר מהנחוץ‪ .‬הם גם שינו יותר‬ ‫מהנחוץ‪ .‬נדמה שנהנו לעשות זאת‪ .‬לאחר מכן השוו בין ארבע הגרסאות ויצרו תוכנית‬ ‫משותפת‪ .‬הם נהנו מהמיזם הזה כפי שלא נהנו מעולם מעבודתם‪ .‬הם נפגשו לשיחות‬ ‫ארוכות וידידותיות‪ .‬היו ביניהם גם חילוקי דעות פעוטים‪ ,‬כגון אמירתו של גאס לגורדון‪:‬‬ ‫"לעזאזל‪ ,‬גורדון‪ ,‬אם המטבח יהיה לפי התוכנית שלך‪ ,‬השירותים יהיו לפי התוכנית שלי‪",‬‬ ‫אבל אלה היו רק אדוות קטנות וחסרות חשיבות‪ .‬היתה להם תחושת אחדות וחיבה הדדית‪,‬‬ ‫אחווה גברית מהסוג שמאפשר לאדם לעמוד גם בעינויים קשים ולא להלשין על חבריו‪.‬‬ ‫המקדש של סטודארד לא נהרס עד היסוד‪ ,‬אך בגבולותיו צמח בניין של חמש קומות‬ ‫שהכיל חדרי שינה‪ ,‬חדרי לימוד‪ ,‬מרפאה‪ ,‬מטבח ומכבסה‪ .‬אולם הכניסה צופה בשיש לבן‪,‬‬ ‫למדרגות הוצמדו מעקות מאלומיניום מחושל‪ ,‬התאים במקלחת נתחמו בזכוכית‪ ,‬ובחדרי‬ ‫המנוחה התנשאו עמודים קורינתיים‪ ,‬מקושטים בעלי זהב‪ .‬החלונות הענקיים נותרו כשהיו‪,‬‬ ‫אבל כעת נחצו בקווי רצפה‪.‬‬ ‫ארבעת האדריכלים החליטו ליצור תחושת הרמוניה‪ ,‬ולכן לא הציגו שום סגנון בצורתו‬ ‫הטהורה‪ .‬פיטר קיטינג תיכנן אכסדרת עמודים דורית למחצה משיש לבן שהתנשאה מעל‬ ‫הכניסה הראשית‪ ,‬וכן מרפסות ונציאניות שלמענן נפערו בקירות דלתות חדשות‪ .‬ג'ון אריק‬ ‫סנייט תיכנן צריח גותי למחצה ומעליו צלב‪ ,‬וגם רצועה נאה של עלי קוציץ שנחצבה‬ ‫בקירות האבן‪ .‬גורדון ל' פרסקוט תיכנן כרכוב רנסאנסי למחצה‪ ,‬וגם מרפסת מוקפת זכוכית‬ ‫שבלטה מתוך הקומה השלישית‪ .‬גאס וב תיכנן קישוט קוביסטי שתחם את החלונות‬ ‫המקוריים ואת שלט הניאון המודרני שעל הגג‪ ,‬שעליו נכתב‪" :‬בית הופטון סטודארד‬ ‫לילדים מפגרים"‪.‬‬ ‫"כשתבוא המהפכה‪ ",‬אמר גאס‪ ,‬כשהביט במבנה המושלם‪" ,‬לכל ילד במדינה יהיה בית‬ ‫כזה!"‬ ‫עדיין היה אפשר להבחין בצורתו המקורית של הבניין‪ .‬הוא לא נראה כמו גווייה שאיבריה‬ ‫נפוצו לכל עבר; הוא נראה כמו גווייה שבותרה לגזרים והודבקה מחדש‪.‬‬ ‫בספטמבר עברו הדיירים לבניין החדש‪ .‬את צוות העובדים המצומצם בחר טוהי‪ .‬את‬ ‫הילדים שהתאימו לחסות בו היה קשה יותר למצוא‪ .‬רובם הוצאו ממוסדות אחרים‪ .‬שישים‬ ‫וחמישה ילדים מגיל שלוש ועד חמש־עשרה נבחרו בידי נשים שביצעו את עבודתן בקנאות‬ ‫רבה ובחמלה שאין כדוגמתה‪ .‬לכן גם דחו את הילדים שניתן לרפא בקלות ובחרו רק במי‬ ‫שנראו חסרי תקנה‪ .‬היה ביניהם ילד בן חמש־עשרה שמעולם לא למד לדבר; וגם ילד שחייך‬ ‫כל הזמן‪ ,‬אבל לא היה אפשר ללמדו קרוא וכתוב; ילדה שנולדה בלי אף‪ ,‬שאביה היה גם‬

‫סבא שלה; ועוד אחד בשם "ג'קי"‪ ,‬שאיש לא ידע מה גילו ומה מינו‪ .‬כולם הובאו אל ביתם‬ ‫החדש ונעצו בו מבט ריק‪ ,‬מבט של מוות שהעולם לא מתקיים בתוכו‪.‬‬ ‫בערבי הקיץ החמימים היו ילדי שכונות העוני שמסביב מתגנבים אל הפארק שהקיף את‬ ‫בית סטודארד ומתבוננים בכמיהה בחדרי המשחקים‪ ,‬באולם ההתעמלות‪ ,‬במטבח שמאחורי‬ ‫חלונות הענק‪ .‬הם לבשו בלויי סחבות‪ ,‬ופניהם היו מטונפות; גופם הקטן היה קל תנועה‬ ‫וחיוכם חצוף‪ .‬בעיניהם הנוצצות היתה תבונה תובענית ותקיפה‪ .‬הנשים שעבדו בבית‬ ‫המחסה גירשו אותם בקריאות נזעמות וכינו אותם "גנגסטרים קטנים"‪.‬‬ ‫פעם בחודש הגיעה משלחת של נותני החסות לבקר במוסד‪ .‬זו היתה חבורה של נכבדים‬ ‫ששמותיהם התנוססו בכל מיני רשימות נבחרות‪ ,‬גם אם לא בזכות מעשיהם והישגיהם‪ .‬זו‬ ‫היתה קבוצה של נכבדים במעילי חורפן ובסיכות יהלומים; פה ושם נראו גם סיגרים יקרים‬ ‫דרבי שנקנו בחנויות היוקרה של בריטניה‪ .‬אלזוורת' טוהי הצטרף אליהם תמיד‬ ‫ומגבעות ּ‬ ‫כדי להציג בפניהם את המוסד‪ .‬בעקבות הביקור היה נדמה שמעילי החורפן חמימים מתמיד‪,‬‬ ‫ושאין עוד עוררין על זכותן של הנשים ללבוש אותם — שהרי הביקור הוכיח את עליונותן‬ ‫ואת מעלותיהן כנדבניות מן השורה הראשונה‪ ,‬כפי שלא יוכל להוכיח אפילו ביקור בחדר‬ ‫המתים‪ .‬בדרכו חזרה מביקור שכזה היה אלזוורת' טוהי מקבל מחמאות רבות על העבודה‬ ‫הנפלאה שעשה‪ ,‬ובאותה הזדמנות‪ ,‬גם על שאר פעילותו ההומניטרית‪ :‬הפרסומים‪,‬‬ ‫ההרצאות‪ ,‬ההופעות ברדיו והסדנה למחקר חברתי‪.‬‬ ‫קתרין הלסי הופקדה על שיעור הריפוי בעיסוק של ילדי המוסד ועברה להתגורר בו דרך‬ ‫קבע‪ .‬היא התייחסה לעבודתה בקנאות עזה‪ .‬היא שוחחה עליה בלהט רב עם כל אדם‬ ‫שהסכים להאזין לה‪ .‬קולה נעשה יבש ותקיף‪ .‬כשדיברה‪ ,‬היו תנועות פיה מסתירות את שני‬ ‫הקמטים שנחרשו לאחרונה מנחיריה ועד לסנטרה‪ .‬אנשים העדיפו שלא תסיר את משקפיה;‬ ‫עיניה לא היו נעימות למראה‪ .‬היא דיברה בלוחמנות רבה וטענה שתפקידה אינו מעשה של‬ ‫חסד‪ ,‬אלא של "תיקון"‪.‬‬ ‫החלק החשוב ביותר ביומה היה השעה שהוקדשה לפעילות אמנותית של הילדים‪ ,‬או מה‬ ‫שנקרא "שעת היצירה"‪ .‬חדר מיוחד הוקדש למטרה זו‪ ,‬חדר עם נוף אל קו הרקיע הרחוק של‬ ‫העיר‪ ,‬ובו קיבלו הילדים חומרים כדי ליצור מהם בחופשיות ככל העולה על רוחם‪,‬‬ ‫בהשגחתה של קתרין‪ .‬היא פיקחה עליהם כמו מלאך המפקח על לידה‪.‬‬ ‫היא יצאה מגדרה מרוב אושר ביום שבו השלים ג'קי‪ ,‬הפחות מבטיח מבין החוסים‪ ,‬יצירת‬ ‫אמנות משלו‪ .‬הוא נטל מלוא החופן שרידי לבד צבעוניים וקופסת דבק ולקח אותם איתו אל‬ ‫פינת החדר‪ .‬בפינה היה מין מדף אלכסוני שבלט מתוך הקיר המטויח והצבוע ירוק‪ .‬זה היה‬ ‫שריד מהבניין של רורק‪ ,‬מרכיב שנועד לשלוט בחדירת האור אל המקדש בשקיעה‪ .‬קתרין‬ ‫ניגשה אל ג'קי וזיהתה על המדף צורה של כלב חום‪ ,‬עם כתמים כחולים וחמש רגליים‪ .‬ג'קי‬ ‫הביט בה בגאווה‪" .‬אתם רואים?" אמרה קתרין לחברותיה לעבודה‪" .‬נכון שזה מרגש‬ ‫ונפלא?! מי יודע עד לאן יכול להתקדם ילד אם מעודדים אותו‪ .‬תארו לעצמכם מה קורה‬ ‫בנשמתם הקטנה כשרוח היצירה שלהם מתוסכלת! אסור למנוע מהם את ההזדמנות לביטוי‬ ‫עצמי‪ .‬ראיתן את פניו של ג'קי?"‬

‫הפסל של דומיניק נמכר‪ .‬איש לא ידע מי קנה אותו‪ .‬זה היה אלזוורת' טוהי‪.‬‬ ‫משרדו של רורק חזר והתכווץ לחדר אחד‪ .‬לאחר שהשלים את בניין קוֹ רד לא קיבל הצעות‬ ‫עבודה נוספות‪ .‬השפל הכלכלי עשה שמות בתעשיית הבניין; כמעט לא נותרה עבודה לאיש‪.‬‬ ‫היו שטענו שגורדי השחקים עשו את שלהם‪ .‬אדריכלים רבים נאלצו לסגור את המשרדים‬ ‫שלהם‪.‬‬ ‫פה ושם צצו עבודות קטנות‪ ,‬והאדריכלים התחרו זה בזה בהדרת כבוד של רעבים‬ ‫שעומדים בתור ללחם‪ .‬גם אנשים כרלסטון הולקומב היו ביניהם‪ ,‬אנשים שמעולם לא‬ ‫התחננו לעבודה‪ ,‬אלא דרשו המלצות לפני שהסכימו לקבל לקוח חדש‪ .‬כשרורק ניסה את‬ ‫כוחו בקבלת עבודה‪ ,‬הוא נדחה באופן שרמז לו כי אם אין לו די שכל בקודקודו‪ ,‬איש גם לא‬ ‫יטרח לנהוג בו בנימוס‪" .‬רורק?" אמרו אנשי עסקים זהירים‪" ,‬ההוא מהצהובונים? אין היום‬ ‫מספיק כסף לבזבז על תביעות עתידיות‪".‬‬ ‫הוא השיג פה ושם עבודות קטנות‪ :‬שיפוץ של בתי הארחה‪ ,‬עבודות שדרשו הקמת מחיצה‬ ‫או הנחת צנרת חדשה‪" .‬אל תיקח את זה‪ ,‬הווארד‪ ",‬אמר לו אוסטן הלר בכעס‪" .‬זאת חוצפה‬ ‫להציע לך עבודות מהסוג הזה! ועוד אחרי שבנית את בניין קורד ואת בית אנרייט‪".‬‬ ‫"אני מוכן לעשות הכול‪ ",‬אמר לו רורק‪.‬‬ ‫הפיצויים שנאלץ לשלם לסטודארד כילו יותר מכפי שקיבל עבור בניית בית קורד‪ .‬ובכל‬ ‫זאת‪ ,‬חסך מספיק כדי להתקיים תקופה מסוימת‪ .‬הוא שילם את שכרו של מלורי‪ ,‬וגם מימן‬ ‫את רוב הארוחות שאכלו יחד לעתים מזומנות‪.‬‬ ‫מלורי ניסה להתנגד‪" .‬שתוק‪ ,‬סטיב‪ ",‬אמר לו רורק‪" .‬אני לא עושה את זה למענך‪ .‬בזמנים‬ ‫קשים כל כך אני חייב לעצמי קצת מותרות‪ .‬אז אני קונה ממך את המצרך היקר ביותר‬ ‫שתוכל למכור לי — את הזמן שלך‪ .‬אני מתחרה במדינה כולה‪ ,‬ואלה ממש מותרות‪ ,‬לא? הם‬ ‫רוצים שתחרוט תוויות ליילודים‪ ,‬ואני מעדיף שלא‪ .‬אני שמח שלפחות בזה אני מביס‬ ‫אותם‪".‬‬ ‫"הווארד‪ ,‬מה אתה רוצה שאעשה?"‬ ‫"אני רוצה שתעבוד בלי להתחשב ברצונות של אנשים אחרים‪".‬‬ ‫אוסטן הלר שמע על כך ממלורי ושוחח עם רורק שיחה אישית‪.‬‬ ‫"אם אתה עוזר לו‪ ,‬למה אתה לא מרשה לי לעזור לך?"‬ ‫"הייתי מרשה לך‪ ,‬לו יכולת לעזור לי‪ ",‬אמר לו רורק‪" .‬אבל אתה לא יכול‪ .‬הוא רק זקוק‬ ‫לזמן‪ .‬הוא יכול לעבוד גם בלי לקוחות‪ ,‬אבל אני זקוק ללקוחות‪".‬‬ ‫"הווארד‪ ,‬זה מאוד משעשע לראות אותך בתפקיד האלטרואיסט‪".‬‬ ‫אומר לך דבר אחד‪ :‬רוב בני האדם טוענים‬ ‫"אל תעליב אותי‪ ,‬זה לא אלטרואיזם‪ .‬אבל אני ַ‬ ‫שהם מתעניינים בסבל של הזולת‪ .‬אני לא‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬יש דבר אחד שאני לא מבין‪ .‬רובם לא‬ ‫יטרחו לעצור‪ ,‬גם אם יראו אדם שוכב מדמם לצד הכביש אחרי שנדרס בתאונת פגע־וברח‪.‬‬ ‫רובם גם לא יפנו את הראש כדי להעיף מבט בסטיבן מלורי‪ .‬הם לא מבינים שאם היה אפשר‬ ‫למדוד סבל‪ ,‬גם ייסורי הקטל של שדה קרב שלם לא יכולים להשתוות לייסורים שעוברים‬

‫על מלורי‪ ,‬כשהוא לא יכול ליצור כראות עיניו‪ .‬אם הם כל כך רוצים להקל על סבלם של‬ ‫בני האדם‪ ,‬לא עדיף שיתחילו במלורי?‪ ...‬אבל לא בגלל זה ניסיתי לעזור לו‪".‬‬ ‫רורק מעולם לא ראה את המקדש של סטודארד בצורתו החדשה‪ .‬באחד מערבי נובמבר הוא‬ ‫הלך לראות אותו‪ .‬הוא לא ידע אם זו היתה כניעה לכאב‪ ,‬או ניצחון על הפחד‪.‬‬ ‫השעה היתה מאוחרת‪ ,‬והפארק שמסביב למקדש היה נטוש‪ .‬הבניין עצמו היה אפל; אור‬ ‫בקע רק מחלון אחורי אחד‪ ,‬בקומה העליונה‪ .‬רורק עמד שעה ארוכה והביט בבניין‪.‬‬ ‫הדלת שמתחת לאכסדרת העמודים היוונית נפתחה‪ ,‬ודמות צנומה של גבר יצאה מהבניין‪.‬‬ ‫היא ירדה במדרגות ופתאום נעצרה‪.‬‬ ‫"שלום‪ ,‬מר רורק‪ ",‬אמר אלזוורת' טוהי חרישית‪.‬‬ ‫רורק הביט בו באדישות‪" .‬שלום‪ ",‬אמר‪.‬‬ ‫"בבקשה‪ ,‬אל תברח‪ ".‬דבריו נאמרו ברצינות‪ ,‬בלי שום לעג‪.‬‬ ‫"לא התכוונתי לברוח‪".‬‬ ‫"ידעתי שיום אחד תבוא לכאן‪ ,‬ואני חושב שרציתי להיות כאן כשתבוא‪ .‬כל הזמן מצאתי‬ ‫תירוצים לבוא לכאן‪ ".‬לא היתה שמחה לאיד בקול הזה‪ .‬הוא נשמע מרוקן ויבש‪.‬‬ ‫"נו?"‬ ‫"אל תחשוש לדבר איתי‪ .‬כי אני מבין את העבודה‪ .‬מה שאני בוחר לומר עליה — זה כבר‬ ‫עניין אחר‪".‬‬ ‫"אתה חופשי לעשות מה שאתה רוצה‪".‬‬ ‫"אני מבין את העבודה שלך יותר מכל אחד‪ ,‬אולי חוץ מדומיניק פרנקון‪ .‬אולי אפילו יותר‬ ‫ממנה‪ .‬וזה בדיוק העניין‪ ,‬מר רורק‪ ,‬לא? אין מסביבך הרבה אנשים שיכולים לומר את זה‪ .‬זו‬ ‫ברית חזקה יותר‪ ,‬ואולי גם עדיפה על תמיכה נלהבת‪ ...‬ועיוורת‪".‬‬ ‫"ידעתי שאתה מבין‪".‬‬ ‫"אם כך‪ ,‬לא מפריע לך לדבר איתי?"‬ ‫"על מה?"‬ ‫בחשכה‪ .‬כעבור זמן־מה הצביע על הבניין ושאל‪:‬‬ ‫ֵ‬ ‫נדמה שטוהי כמעט נאנח‬ ‫"אתה מבין את זה?"‬ ‫רורק לא ענה‪.‬‬ ‫טוהי המשיך חרישית‪" :‬כמו מה זה נראה לך? כמו גיבוב של ערמת אשפה חסרת טעם?‬ ‫כמו אנדרלמוסיה של חבורת שוטים? האם זה באמת נכון? האם אתה לא רואה פה שיטה?‬ ‫אתה הרי מכיר את שפת הבנייה ואת המשמעות של הצורה‪ .‬אתה לא רואה כאן מטרה?"‬ ‫"אני לא רואה שום טעם לדבר על זה‪".‬‬ ‫"מר רורק‪ ,‬אנחנו פה לבד‪ .‬למה שלא תגיד לי מה אתה חושב עלי? בכל דרך שתרצה‪ .‬אף‬ ‫אחד לא ישמע אותנו‪".‬‬ ‫"אבל אני לא חושב עליך‪".‬‬ ‫על פניו של טוהי היתה ארשת של הקשבה‪ ,‬כאילו האזין בשקט למשהו פשוט כמו הגורל‪.‬‬

‫הוא שתק‪ ,‬ורורק שאל‪:‬‬ ‫"מה רצית להגיד לי?"‬ ‫טוהי הביט בו‪ ,‬ולאחר מכן בעצים החשופים סביבם‪ ,‬בנהר שזרם אי־שם למטה‪ ,‬בשמים‬ ‫העצומים שנפרשו מעבר לנהר‪.‬‬ ‫"שום דבר‪ ",‬אמר טוהי‪.‬‬ ‫הוא התרחק‪ ,‬וצעדיו שחרקו על החצץ בשקט היו חדים וקצובים כפעולת בוכנה‪.‬‬ ‫רורק עמד לבדו על השביל הריק והתבונן בבניין‪.‬‬

‫שער שלישי‬ ‫ֵגייל וֵ יינאנד‬

‫‪1‬‬ ‫גייל ויינאנד הצמיד אקדח לרקתו‪.‬‬ ‫הוא הרגיש את הלחץ של טבעת המתכת על עורו — ורק את זה‪ .‬באותה מידה היה יכול‬ ‫להחזיק צינור עופרת או תכשיט‪ ,‬זה היה רק עיגול קטן‪ ,‬חסר משמעות‪" .‬אני הולך למות‪",‬‬ ‫אמר בקול רם ופיהק‪.‬‬ ‫הוא לא חש לא הקלה‪ ,‬לא ייאוש ולא פחד‪ִ .‬קצו לא העניק לו אפילו לא הדרת כבוד של‬ ‫רצינות‪ .‬זה היה רגע עלוּ ם; לפני כמה דקות החזיק את מברשת השיניים; עכשיו החזיק בידו‬ ‫אקדח‪ ,‬באותה אדישות סתמית‪.‬‬ ‫לא‪ ,‬אי אפשר למות ככה‪ ,‬הוא חשב‪ .‬צריך להרגיש שמחה גדולה או אימה מצמיתה‪ .‬מי‬ ‫שעומד למות צריך להצדיע לקצו שלו‪ .‬הלוואי שארגיש חרדה כשאני לוחץ על ההדק‪ .‬אבל‬ ‫הוא לא הרגיש דבר‪.‬‬ ‫הוא משך בכתפיו והוריד את האקדח‪ .‬הוא תופף על כלי הנשק שהחזיק בכף ידו‬ ‫השמאלית‪ .‬אנשים תמיד מדברים על מוות שחור או על מוות אדום‪ ,‬חשב לעצמו; אבל מותך‬ ‫שלך‪ ,‬גייל ויינאנד‪ ,‬יהיה מוות אפור‪ .‬מדוע לא קם האיש שאמר שזה שיאה של האימה? בלי‬ ‫צרחות‪ ,‬בלי תחינות ובלי פרכוסים‪ .‬בלי האדישות של ריקנות מזוככת שחוטאה בלהבה של‬ ‫אסון גדול‪ .‬שום דבר פרט לזה — זוועה קטנה וקטנונית שלא מסוגלת אפילו להפחיד‪ .‬אתה‬ ‫לא יכול לגמור את זה ככה‪ ,‬אמר לעצמו וחייך בקרירות; זה פשוט חסר טעם‪.‬‬ ‫הוא ניגש אל קיר חדר השינה‪ .‬הפנטהאוז שלו נבנה על הגג‪ ,‬מעל הקומה החמישים ושבע‬ ‫של מלון דירות גדול במרכז מנהטן‪ ,‬שהיה בבעלותו‪ :‬הוא ראה את העיר כולה לרגליו‪ .‬חדר‬ ‫השינה היה כלוב זכוכית מעל גג דירתו‪ .‬קירותיו ותקרתו היו עשויים לוחות זכוכית ענקיים‪.‬‬ ‫וילונות זמש בגוון תכלכל ומאובק עמדו לרשותו כדי לכסות את הקירות לכשירצה בכך‪ ,‬אך‬ ‫שום דבר לא כיסה את התקרה‪ .‬כששכב במיטתו‪ ,‬היה יכול ללמוד את גרמי השמים‬ ‫שמעליו‪ ,‬להתבונן בברקים‪ ,‬או להביט בגשם שהתנפץ בזעם ובפרצי ניצוצות בוהקים על פני‬ ‫אותו משטח זכוכית בלתי נראה‪ .‬הוא אהב לכבות את האורות ולהסיט את כל הווילונות‬ ‫כששכב במיטה עם אישה‪" .‬אנחנו נואפים לעיני שישה מיליון בני אדם‪ ",‬היה אומר לה‪.‬‬ ‫כעת היה בחדר לבדו‪ .‬הווילונות הוסטו לאחור‪ .‬הוא עמד והביט בכרך הגדול‪ .‬השעה‬ ‫היתה מאוחרת‪ ,‬ושלל האורות שהבזיקו מתחתיו החלו לגווע אט־אט‪ .‬הוא חשב שלא אכפת‬ ‫לו להוסיף ולהביט באורות הכרך עוד שנים רבות‪ ,‬אבל גם לא אכפת לו לעולם לא לראות‬ ‫אותם שוב‪.‬‬

‫הוא נשען על הקיר וחש בקרירות של הזכוכית שחדרה מבעד לפיג'מת המשי הדקה שלו‪.‬‬ ‫על כיס החזה נרקמה מונוגרמה‪ :‬ג"ו‪ ,‬בדיוק כפי שהיה חותם על מסמכים — בראשי תיבות‬ ‫ובתנועת יד קיסרית‪.‬‬ ‫אנשים נהגו לומר שהופעתו של גייל ויינאנד היא תרמיתו הגדולה ביותר‪ ,‬תרמית אחת‬ ‫מני רבות‪ .‬הוא נראה כמו התוצר הסופי‪ ,‬הדקדנטי והמושלם עד זרא של גזע מיוחס — וכולם‬ ‫הרי ידעו שהוא בא מהביבים‪ .‬הוא היה גבוה‪ ,‬רזה מכדי להיחשב נאה‪ ,‬כאילו כל בשרו‬ ‫ושריריו נעלמו עם השתבחות גזעו‪ .‬הוא לא היה צריך לעמוד זקוף כדי להעניק רושם של‬ ‫קשיחות‪ .‬הוא היה מתכופף ומשתוחח כמו קורת פלדה יקרה ומעניק לסובבים אותו את‬ ‫התחושה שהוא קפיץ ענק שיכול להימתח בן רגע‪ .‬הרמז הזה הוא כל מה שהיה צריך‪ ,‬ורק‬ ‫לעתים רחוקות עמד זקוף לגמרי; רוב הזמן היה שרוע‪ .‬בכל בגד שלבש נראה אלגנטי‬ ‫להפליא‪.‬‬ ‫פניו לא נראו כפנים של אדם בן זמננו‪ ,‬אלא כפניו של אציל ברומא העתיקה‪ ,‬כפניו של‬ ‫אציל נצחי‪ .‬בשערו זרקה שיבה‪ ,‬והוא סירק אותו לאחור מעל מצחו הגבוה‪ .‬עורו היה מתוח‬ ‫על העצמות החדות של פניו‪ ,‬פיו היה ארוך ודק; עיני התכלת שלו תחת גבותיו המלוכסנות‪,‬‬ ‫נראו בתצלומים כמו שתי אליפסות לבנות ולעגניות‪ .‬צייר אחד ביקש ממנו פעם לשמש‬ ‫דוגמן לציור של מפיסטו; ויינאנד צחק‪ ,‬אבל סירב‪ ,‬והצייר הביט בו בעצב‪ ,‬כי הצחוק עשה‬ ‫את פניו מושלמות לאותה מטרה‪.‬‬ ‫הוא נשען באדישות על קיר הזכוכית של חדר השינה שלו‪ ,‬ומשקלו של האקדח כבד בכף‬ ‫ידו‪ .‬היום‪ ,‬חשב‪ ,‬מה קרה היום? האם קרה משהו שיעזור לי לתת משמעות לרגע הזה?‬ ‫היום היה דומה לכל כך הרבה ימים אחרים שהותיר מאחוריו‪ ,‬עד שהיה לו קשה להבחין‬ ‫ביניהם‪ .‬הוא היה בן חמישים ואחת; התאריך היה אוקטובר ‪ .1932‬בזה הוא היה משוכנע; כל‬ ‫השאר דרש נבירה בזיכרון‪.‬‬ ‫בשש בבוקר התעורר והתלבש‪ .‬בכל חייו הבוגרים מעולם לא ישן יותר מארבע שעות‬ ‫בלילה‪ .‬הוא ירד אל חדר האוכל‪ ,‬וארוחת הבוקר הוגשה לו‪ .‬הפנטהאוז שלו היה מבנה קטן‬ ‫שעמד בקצה גג ענק ומטופח כמו גינה‪ .‬החדרים היו הישג אמנותי מופלא; פשטותם ויופיים‬ ‫היו מעוררים קריאות התפעלות‪ ,‬לו היו של מישהו אחר; אך אנשים נדהמו ונאלמו דום‪,‬‬ ‫כשהבינו שזה ביתו של המו"ל של ה"ניו יורק באנר"‪ ,‬העיתון הוולגרי ביותר במדינה‪.‬‬ ‫לאחר ארוחת הבוקר פנה אל חדר העבודה שלו‪ .‬השולחן היה עמוס בכל העיתונים‪ ,‬בכל‬ ‫הספרים ובכל כתבי העת החשובים שהגיעו באותו בוקר מכל רחבי הארץ‪ .‬הוא ישב לשולחן‬ ‫לבדו ועבד שלוש שעות‪ .‬הוא קרא ורשם הערות קצרות בעיפרון כחול על פני הדפים‬ ‫המודפסים‪ .‬ההערות נראו כמו כתב סתרים של מרגל‪ .‬איש לא היה יכול לפענח אותם מלבד‬ ‫המזכירה‪ ,‬אישה מצומקת בגיל העמידה שהיתה נכנסת לחדר העבודה שלו לאחר שהיה‬ ‫יוצא‪ .‬הוא לא שמע את קולה זה חמש שנים‪ ,‬אבל גם לא היה כל צורך בתקשורת ביניהם‪.‬‬ ‫כשחזר בערב לחדר העבודה נעלמה המזכירה ואיתה ערמות העיתונים והספרים‪ .‬במקומם‬ ‫נערמו על השולחן דפים מודפסים בקפידה‪ ,‬במכונת כתיבה‪ ,‬ובהם כל המידע שביקש לתעד‬ ‫מעבודת הבוקר שלו‪.‬‬

‫בעשר הגיע לבניין ה"באנר"‪ ,‬מבנה פשוט ואפרפר ששכן באחת מהשכונות חסרות הייחוד‬ ‫שבלוֹ ֶאר מנהטן‪ .‬כשפסע במסדרונות הצרים של הבניין‪ ,‬היו העובדים מברכים אותו בבוקר‬ ‫טוב‪ .‬הברכות היו קורקטיות‪ ,‬והוא ענה תמיד בנימוס‪ ,‬אבל לעצם הופעתו ביניהם היתה‬ ‫השפעה של קרן מוות שעוצרת את פעילותו של אורגניזם חי‪.‬‬ ‫הוא הטיל על עובדיו כללים נוקשים‪ ,‬אבל הקשה ביותר היה הדרישה שאיש לא יפסיק את‬ ‫עבודתו כשהוא נכנס לחדר‪ .‬הוא גם דרש שלא יביטו בו כשהוא נכנס‪ .‬איש לא ידע לנבא‬ ‫באיזו מחלקה יבחר לבקר‪ ,‬ומתי יעשה זאת‪ .‬הוא היה יכול להופיע בכל רגע ורגע‪ ,‬בכל קומה‬ ‫של הבניין‪ ,‬ונוכחותו היתה שקטה ונעימה כמו הלם חשמלי‪ .‬העובדים ניסו לציית לכללים‬ ‫כמיטב יכולתם‪ ,‬אך העדיפו שלוש שעות של עבודה נוספת על פני עשר דקות של עבודה‬ ‫תחת עינו הפקוחה‪.‬‬ ‫הבוקר‪ ,‬במשרדו‪ ,‬עבר על ההגהות של מאמרי יום ראשון של ה"באנר"‪ .‬הוא מתח קווים‬ ‫כחולים על השורות שביקש למחוק‪ .‬הוא לא חתם את שמו בראשי תיבות‪ ,‬כולם ידעו שרק‬ ‫גייל ויינאנד יכול למתוח קווים כאלה‪ ,‬קווים שנראו כאילו מחקו לגמרי את עצם קיומו של‬ ‫כותב המאמר‪.‬‬ ‫ה"הראלד"‪ ,‬בספרינגפילד‬ ‫הוא סיים לעבור על ההגהות וביקש שיקשרו אותו עם עורך ֶ‬ ‫שבקנזס‪ .‬כשהיה מטלפן לפרובינציות שלו‪ ,‬שמו מעולם לא צוין בפני הקורבן‪ .‬הוא ציפה‬ ‫שקולו יהיה מוכר לכל איש מפתח באימפריה שלו‪.‬‬ ‫"בוקר טוב‪ ,‬קאמינגס‪ ",‬אמר כשענה לו העורך‪.‬‬ ‫"אלוהים אדירים!" השתנק העורך‪" .‬זה לא‪"...‬‬ ‫"זה כן‪ ",‬אמר ויינאנד‪" .‬שמע‪ ,‬קאמינגס‪ ,‬אם עוד פעם אחת תפרסם גיבוב של שטויות כמו‬ ‫הזבל הזה על שושנת הקיץ האחרונה‪ ,‬תחזור מהר מאוד לערוך את עיתון בית הספר‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬מר ויינאנד‪".‬‬ ‫ויינאנד ניתק את השיחה‪ .‬כעת ביקש לקשר אותו עם סנטור בעל שם בוושינגטון‪.‬‬ ‫"בוקר טוב‪ ,‬סנטור‪ ",‬אמר כעבור שתי דקות‪ ,‬כשנשמע באפרכסת קולו של האיש‪" .‬נחמד‬ ‫מצדך לענות לשיחה הזאת‪ .‬אני מעריך את זה‪ .‬אני לא רוצה לגזול מזמנך‪ ,‬אבל הרגשתי‬ ‫שאני חייב לך הכרת תודה עמוקה‪ .‬התקשרתי להודות לך על שהצלחת להעביר את הצעת‬ ‫ייז־לנגטוֹ ן‪".‬‬ ‫החוק ֵה ַ‬ ‫"אבל מר ויינאנד!" נשמע קולו של הסנטור הנבוך‪" .‬תודה רבה‪ ,‬אבל‪ ...‬אבל החוק עדיין‬ ‫לא עבר‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬נכון‪ .‬טעות שלי‪ .‬הוא יעבור מחר‪".‬‬ ‫אספה של מועצת המנהלים של תאגיד ויינאנד בע"מ‪ ,‬נקבעה באותו בוקר‪ ,‬לשעה ‪.11:30‬‬ ‫בתאגיד היו עשרים ושניים עיתונים‪ ,‬שבעה שבועונים‪ ,‬שלוש סוכנויות ידיעות ושני יומני‬ ‫קולנוע‪ .‬שבעים וחמישה אחוזים מהמניות היו שייכים לוויינאנד‪ .‬המנהלים אף פעם לא ידעו‬ ‫מהו תפקידם ומהי מטרת האספות‪ .‬ויינאנד קבע שייפתחו תמיד בזמן‪ ,‬בין שהוא נוכח ובין‬ ‫שלא‪ .‬היום הוא נכנס לחדר הישיבות בשעה ‪ .12:25‬אדון זקן ונכבד למראה נאם באותה‬ ‫שעה‪ .‬נאסר על המנהלים להפסיק‪ ,‬או להראות שהבחינו בנוכחותו של ויינאנד‪ .‬הוא ניגש‬

‫לכיסא הריק שעמד בראש שולחן מהגוני והתיישב‪ .‬איש לא פנה אליו; כאילו היה רוח‬ ‫שהתיישבה זה עתה בכיסא‪ ,‬רוח שלא העזו להודות בקיומה‪ .‬חמש־עשרה דקות האזין‬ ‫בשקט‪ ,‬ואז קם באמצע משפט ויצא מהחדר באותה דרך שבה נכנס‪.‬‬ ‫על שולחן גדול במשרדו שטח את מפת סטוֹ נרידג'‪ ,‬המיזם החדש שלו בתחום הנדל"ן‪.‬‬ ‫חצי שעה שוחח עליו עם שניים מעובדיו‪ .‬הוא קנה שטח אדמה עצום בלונג איילנד ותיכנן‬ ‫לבנות בו שכונה חדשה של בתים פרטיים קטנים‪ .‬כל מדרכה‪ ,‬כל רחוב וכל בית היו אמורים‬ ‫להיבנות בידי גייל ויינאנד‪ .‬היחידים שידעו על פעילותו בתחום הנדל"ן אמרו לו שהשתגע‪.‬‬ ‫באותה שנה איש לא חשב על בנייה‪ .‬אבל גייל ויינאנד קנה את הונו באמצעות החלטות‬ ‫שכונו משוגעות‪.‬‬ ‫עדיין לא נבחר האדריכל שהיה אמור לבנות את סטוֹ נרידג'‪ .‬השמועות על התוכנית הגיעו‬ ‫אל חוגי האדריכלים הצמאים לעבודה‪ .‬שבועות רבים סירב ויינאנד לקרוא מכתבים ולענות‬ ‫לשיחות טלפון שהגיעו אליו מטובי האדריכלים במדינה ומחבריהם‪ .‬הוא שוב סירב‬ ‫כשבסיומו של דיון הודיעה לו מזכירתו שמר רלסטון הולקומב מבקש לגזול שתי דקות‬ ‫מזמנו‪.‬‬ ‫לאחר שיצאו עובדיו‪ ,‬לחץ ויינאנד על הכפתור שעל שולחן העבודה וזימן אליו את אלווה‬ ‫סקארט‪ .‬סקארט נכנס למשרדו מחייך מאוזן לאוזן‪ .‬הוא תמיד נענה לצלצול בלהיטות של‬ ‫נער שליחויות‪.‬‬ ‫"אלווה‪ ,‬מה זה‪ ,‬לכל הרוחות‪' ,‬אבן המרה האצילית'?"‬ ‫סקארט צחק‪" .‬אה‪ ,‬זה שם הספר של לויס קוק‪".‬‬ ‫"איזה מין ספר זה?"‬ ‫"קשקוש אחד גדול‪ .‬זו אמורה להיות שירה בפרוזה‪ .‬פואמה על אבן מרה שחושבת את‬ ‫עצמה עצמאית לחלוטין‪ ,‬אינדיבידואליסטית גסה שיושבת לה בכיס המרה‪ ,‬אם אתה מבין‬ ‫אותי‪ .‬ואז לוקח האדם מנה גדולה של שמן קיק‪ ...‬יש שם גם תיאור גרפי מאוד של‬ ‫התוצאות‪ .‬אני לא יודע אם העובדות נכונות רפואית‪ ,‬אבל זה סופה של אבן המרה האצילית‪.‬‬ ‫וכל זה בא להוכיח שאין למעשה רצון חופשי‪".‬‬ ‫"כמה עותקים נמכרו מהדבר הזה?"‬ ‫"אני לא יודע‪ ,‬אבל נדמה לי שלא הרבה‪ ,‬אולי רק אינטלקטואלים קנו‪ .‬אבל שמעתי‬ ‫שבימים האחרונים השתפרה התפוצה‪"...‬‬ ‫"בדיוק‪ .‬אלווה‪ ,‬מה קורה כאן?"‬ ‫"מה? אולי שמת לב שהזכירו את הספר כמה פעמים‪"...‬‬ ‫"הבחנתי בזה בשבועות האחרונים בכל פינה ב'באנר'‪ .‬וזה גם נעשה בצורה מתוחכמת‬ ‫מאוד‪ ,‬אם רק אחרי כמה שבועות שמתי לב שאין פה מקריות‪".‬‬ ‫"למה אתה מתכוון?"‬ ‫"למה אתה חושב שאני מתכוון? למה מזכירים את הספר הזה בכל פינה — גם במקומות‬ ‫שלא מתאימים לו? יום אחד הוא מופיע בכתבה על הוצאה להורג של רוצח מסוים‪' ,‬שמת‬ ‫בגבורה כמו אבן המרה האצילית‪ ',‬ואחרי יומיים הוא מופיע בעמוד שש־עשרה‪ ,‬באיזו ידיעה‬

‫מאולבאני‪' :‬הסנטור ֵהייזלטון חושב את עצמו עצמאי לחלוטין‪ ,‬אבל ייתכן שסופו יהיה‬ ‫ּ‬ ‫כסופה של אבן המרה האצילית‪ '.‬ואז מופיע השם גם בעמוד ההספדים‪ .‬אתמול הוא הופיע‬ ‫במדור הנשים‪ .‬היום הוא בעמוד הקומיקס‪ְ .‬סנוּ קסי קורא לבעל הבית העשיר שלו 'אבן מרה‬ ‫אצילית‪"'.‬‬ ‫סקארט גיחך בשלווה‪" .‬נכון שזה טיפשי?"‬ ‫"בהתחלה חשבתי שזה טיפשי‪ ,‬אבל עכשיו אני חושב שלא‪".‬‬ ‫"אבל גייל‪ ,‬זה הרי לא הנושא המרכזי אצל העיתונאים החשובים‪ .‬מי שמזכירים אותו הם‬ ‫העיתונאים הקטנים‪ ,‬הלא־חשובים‪ ,‬אלה שמקבלים משכורת של ארבעים דולר בשבוע‪".‬‬ ‫"זאת בדיוק הנקודה‪ .‬והספר גם אפילו לא רב־מכר‪ .‬אילו היה נפוץ כל כך‪ ,‬יכולתי להבין‬ ‫שהם נזכרים בו פה ושם‪ .‬אבל זה לא מה שקורה כאן‪ .‬מישהו מזכיר להם‪ .‬למה?"‬ ‫"נו‪ ,‬באמת‪ ,‬גייל! למה שמישהו יטרח כל כך? ומה אכפת לנו? אם זה היה עניין פוליטי‪,‬‬ ‫מילא‪ ...‬אבל איזו תועלת אפשר להפיק מקשקושים על רצון חופשי?"‬ ‫"מישהו דיבר איתך בעניין הזה?"‬ ‫"לא‪ ,‬אני אומר לך שאף אחד לא מושך בחוטים מאחורי הקלעים‪ .‬זו תגובה ספונטנית‪ .‬יש‬ ‫אנשים שחשבו שזה משעשע‪".‬‬ ‫"מי היה הראשון שסיפר לך על זה?"‬ ‫"אני לא יודע‪ ...‬רגע‪ ...‬זה היה‪ ...‬כן‪ ,‬נדמה לי שזה היה אלזוורת' טוהי‪".‬‬ ‫"תוודא שזה ייפסק‪ .‬אל תשכח לומר את זה לטוהי‪".‬‬ ‫"בסדר‪ ,‬אם זה מה שאתה רוצה‪ .‬אבל זה שום דבר‪ .‬סתם חבורה של אנשים שמשעשעת את‬ ‫עצמה‪".‬‬ ‫"אני לא רוצה שמישהו ישעשע את עצמו מעל דפי העיתונים שלי‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬גייל‪".‬‬ ‫בשעה שתיים הגיע ויינאנד‪ ,‬כאורח הכבוד‪ ,‬לארוחת צהריים בכינוס ארצי של מועדוני‬ ‫נשים‪ .‬הושיבו אותו לימינה של יושבת הראש באולם גדול ומלא בניחוחות של זרי פרחים‪,‬‬ ‫גרדיניות ואפונה ריחנית‪ ,‬וגם ריח של עוף מטוגן‪ .‬בתום הארוחה נשא נאום‪ .‬הוועידה צידדה‬ ‫בזכותן של נשים נשואות לקריירה‪ .‬במשך שנים יצאו העיתונים של ויינאנד נגד העסקת‬ ‫נשים נשואות‪ .‬ויינאנד דיבר עשרים דקות ולא אמר דבר‪ ,‬אך נוצר הרושם שהוא תומך בכל‬ ‫החלטה שתתקבל באותה ועידה‪ .‬איש מעולם לא הצליח להסביר את סוד השפעתו של‬ ‫ויינאנד על קהל מאזיניו‪ ,‬ובעיקר מאזינותיו‪ .‬למעשה‪ ,‬הוא לא עשה שום דבר יוצא דופן‪:‬‬ ‫קולו היה נמוך‪ ,‬מתכתי‪ ,‬כמעט יבש‪ .‬הוא היה קורקטי כל כך‪ ,‬עד שנשמע כמו סאטירה על‬ ‫הקורקטיות‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬כבש את לבם של שומעיו‪ .‬אנשים אמרו שמיניותו הגברית המרומזת‬ ‫היא הסיבה‪ .‬כשדיבר בקולו המנומס על בתי ספר ועל חיי משפחה הוא נשמע כאילו תינה‬ ‫אהבים אפילו עם הזקנה הבלה ביותר באולם‪.‬‬ ‫הוא חזר למשרדו והתעכב בחדר המערכת‪ .‬הוא עמד ליד שולחן גבוה‪ ,‬ובידו עיפרון כחול‪,‬‬ ‫גדול‪ .‬באותיות גדולות כתב על נייר הדפסה רגיל מאמר מבריק שכולו דעה שלילית ונחרצת‬

‫על נשים נשואות שמפתחות קריירה‪ .‬ראשי התיבות שהתנוססו בתחתית המאמר‪ ,‬ג"ו‪ ,‬נראו‬ ‫כלהבה כחולה‪ .‬הוא לא עבר שוב על המאמר שלו — מעולם לא עשה זאת — ומיד השליך‬ ‫אותו על שולחנו של העורך ויצא מהחדר‪.‬‬ ‫בשעות אחר הצהריים המאוחרות‪ ,‬כשהתכונן לצאת מהמשרד‪ ,‬הודיעה לו מזכירתו‬ ‫שאלזוורת' טוהי מבקש שיקדיש לו כמה דקות‪" .‬תכניסי אותו‪ ",‬אמר ויינאנד‪.‬‬ ‫טוהי נכנס‪ ,‬ועל פניו חצי חיוך זהיר‪ ,‬חיוך שהיה בו לעג לעצמו ולבוס שלו‪ ,‬ועם זאת היתה‬ ‫בו גם תחושת איזון מעודנת — שישים אחוזים מהלעג הפנה כלפי עצמו‪ .‬הוא ידע שוויינאנד‬ ‫לא רוצה לראות אותו‪ ,‬שעצם הסכמתו לקבל אותו לשיחה קצרה אינה לטובתו‪.‬‬ ‫ויינאנד ישב מאחורי שולחנו‪ ,‬פניו מנומסות וחתומות‪ .‬שני קמטים אלכסוניים נחרשו‬ ‫במצחו‪ ,‬מקבילים לגבותיו המלוכסנות‪ .‬זו היתה הבעה מיוחדת שעטה על פניו מדי פעם‪,‬‬ ‫הבעה שהיתה בה הדגשה מבשרת רעות‪.‬‬ ‫"שב‪ ,‬מר טוהי‪ .‬במה אוכל לעזור לך?"‬ ‫"או‪ ,‬לא‪ ,‬אני הרבה יותר יומרני מזה‪ ,‬מר ויינאנד‪ ",‬השיב לו טוהי בעליצות‪" .‬לא באתי‬ ‫לבקש ממך עזרה‪ ,‬אלא להציע לך את עזרתי‪".‬‬ ‫"במה?"‬ ‫"בעניין סטונרידג'‪".‬‬ ‫הקמטים האלכסוניים במצחו של ויינאנד הלכו והעמיקו‪.‬‬ ‫"איזה עזרה יכול לתת עיתונאי לפרויקט כמו סטונרידג'?"‬ ‫"כעיתונאי — לא אוכל לעזור לך‪ ,‬מר ויינאנד‪ .‬אבל כמומחה לאדריכלות‪"...‬‬ ‫טוהי הניח לדבריו לגווע במעין סימן שאלה מלגלג‪.‬‬ ‫אילולא היו עיניו נעוצות בחוצפה שכזאת במר ויינאנד‪ ,‬הוא היה מתבקש לצאת מיד‬ ‫מהמשרד‪ .‬אך מבטו של טוהי אמר לוויינאנד שהוא יודע עד כמה מטרידים אותו אנשים‬ ‫שמנסים להמליץ על אדריכלים‪ ,‬וכמה התאמץ להיפטר מהם‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬טוהי הצליח להוליך‬ ‫אותו שולל ולבקש פגישה בנושא שוויינאנד כלל לא העלה בדעתו‪ .‬עזות המצח הזאת‬ ‫שיעשעה את ויינאנד‪ ,‬כפי שחזה גם טוהי מראש‪.‬‬ ‫"בסדר‪ ,‬מר טוהי‪ ,‬את מי אתה מציע?"‬ ‫"את פיטר קיטינג‪".‬‬ ‫"נו?"‬ ‫"סליחה?"‬ ‫"בסדר‪ ,‬נסה לשווק לי אותו‪".‬‬ ‫טוהי שתק‪ ,‬משך בכתפיו ולבסוף פתח ואמר‪:‬‬ ‫"אתה צריך להבין שאני לא קשור לקיטינג בשום צורה ואופן‪ ,‬אני פועל למענו כידידו‬ ‫בלבד — וכידידך‪ ".‬קולו נעדר רשמיות‪ ,‬אך ניכר שאיבד שמץ מביטחונו העצמי‪" .‬אני יודע‬ ‫שזה נשמע נדוש‪ ,‬אבל מה עוד אוכל לומר? במקרה הזה‪ ,‬זאת פשוט האמת‪ ".‬ויינאנד לא‬ ‫טרח לחלץ אותו ממבוכתו‪" .‬החלטתי להעז לבוא אליך כי הרגשתי שמחובתי לומר לך את‬

‫דעתי בנושא הזה‪ .‬לא חובתי המוסרית‪ .‬קרא לזה חובה אסתטית‪ .‬אני יודע שאתה דורש את‬ ‫הטוב ביותר בכל מה שאתה עושה‪ .‬כשמדובר בפרויקט עצום שכזה‪ ,‬הרי שאין אדריכל‬ ‫שישווה לפיטר קיטינג ביעילות שלו‪ ,‬בטעמו הטוב‪ ,‬במקוריות ובדמיון שלו‪ .‬זו דעתי הכנה‪,‬‬ ‫מר ויינאנד‪".‬‬ ‫"אני מאמין לך‪".‬‬ ‫"באמת?"‬ ‫"בוודאי‪ .‬אבל אמור לי‪ ,‬מר טוהי‪ .‬למה לי להתחשב בדעתך?"‬ ‫"למה לא? אני המומחה שלך לענייני אדריכלות!" הוא התקשה להסוות את הזעם‬ ‫שהשתרבב לקולו‪.‬‬ ‫"מר טוהי‪ ,‬יקירי‪ ,‬אל תתבלבל ביני לבין קהל הקוראים שלי‪".‬‬ ‫טוהי שתק לרגע‪ ,‬ואז נשען לאחור‪ .‬הוא פרש את ידיו לצדדים וצחק באין־אונים‪.‬‬ ‫"האמת‪ ,‬מר ויינאנד‪ ,‬לא האמנתי אפילו לרגע שתייחס חשיבות גדולה לדברים שאומר‪.‬‬ ‫ולכן גם לא ניסיתי לשווק לך את פיטר קיטינג‪".‬‬ ‫"לא? אז מה התכוונת לעשות?"‬ ‫"רק לבקש ממך שתקדיש חצי שעה מזמנך למישהי שתדע הרבה יותר טוב ממני לתאר‬ ‫בפניך את מעלותיו של פיטר קיטינג‪".‬‬ ‫"מי?"‬ ‫"גברת פיטר קיטינג‪".‬‬ ‫"למה לי לשוחח על זה עם גברת קיטינג?"‬ ‫"כי היא יפהפייה וגם אישה קשה לפיצוח‪".‬‬ ‫ויינאנד הטה את ראשו לאחור ופרץ בצחוק‪.‬‬ ‫"אלוהים אדירים‪ ,‬טוהי‪ ,‬אני כל כך שקוף?"‬ ‫טוהי‪ ,‬שלא היה מוכן לשאלה הזאת‪ ,‬מיצמץ ולא ענה‪.‬‬ ‫"באמת‪ ,‬מר טוהי‪ ,‬אני חייב לך התנצלות‪ .‬קודם כול‪ ,‬על שהרשיתי לעצמי להיות שקוף כל‬ ‫כך; ושנית‪ ,‬כי בכך גרמתי לך לנהוג בגסות רוח שכזאת‪ .‬לא ידעתי שבין שאר פעולותיך‬ ‫ההומניטריות אתה גם סרסור‪".‬‬ ‫טוהי קם ממקומו‪.‬‬ ‫"צר לי לאכזב אותך‪ ,‬מר טוהי‪ ,‬אבל אין לי שום רצון לפגוש את גברת פיטר קיטינג‪".‬‬ ‫"מר ויינאנד‪ ,‬לא ציפיתי שתיענה בחיוב — לא להצעה הראשונית שלי‪ .‬הבאתי בחשבון גם‬ ‫את זה‪ ,‬ולכן הרשיתי לעצמי עוד הבוקר ליצור הזדמנות נוספת שתאפשר לי לשוחח איתך‬ ‫בנושא‪ .‬הרשיתי לעצמי לשלוח לך מתנה‪ .‬כשתגיע הלילה הביתה‪ ,‬תמצא שם את המתנה‬ ‫שלי‪ .‬ואז‪ ,‬אם תחשוב שצדקתי בשיקולים שלי‪ ,‬תוכל לטלפן אלי ואבוא מיד כדי לשמוע‬ ‫שוב אם אתה רוצה לפגוש את גברת קיטינג‪ ,‬או שלא‪".‬‬ ‫"טוהי‪ ,‬אמנם קשה לי להאמין‪ ,‬אבל נדמה לי שאתה מנסה לשחד אותי‪".‬‬ ‫"נכון‪".‬‬

‫"אתה מבין שתעלול כזה עשוי להצליח מאוד — או להביא לאובדן מקום עבודתך‪".‬‬ ‫"אחכה לחוות הדעת שלך על המתנה שלי‪".‬‬ ‫"בסדר‪ ,‬מר טוהי‪ ,‬אציץ במתנה שלך‪".‬‬ ‫טוהי קד ופנה ללכת‪ .‬רגע לפני שפתח את הדלת‪ ,‬הוסיף ויינאנד‪" :‬אתה יודע‪ ,‬טוהי‪ ,‬ביום‬ ‫מן הימים תתחיל לשעמם אותי‪".‬‬ ‫"אשתדל לעשות את זה רק כשיגיע המועד המתאים‪ ",‬השיב לו טוהי‪ ,‬קד שנית ויצא‬ ‫מהחדר‪.‬‬ ‫כשחזר ויינאנד לביתו באותו ערב‪ ,‬שכח כליל מטוהי וממתנתו‪.‬‬ ‫הוא אכל ארוחת ערב בדירתו‪ ,‬בחברתה של אישה חיוורת פנים‪ ,‬ששערה חום ורך‪,‬‬ ‫ומאחוריה שלוש מאות שנה של אבות ואחים שהיו מוכנים להרוג כל אדם שהיה רק רומז‬ ‫על הדברים שגייל ויינאנד חווה איתה‪.‬‬ ‫תווי זרועה‪ ,‬כשהרימה גביע בדולח אל שפתיה‪ ,‬היו מושלמים כקווי המתאר של פמוטות‬ ‫כסף מעשה ידי אמן‪ ,‬וגייל ויינאנד התייחס לאלה ולאלה באותה מידה של הערכה‪ .‬אור‬ ‫הנרות ריצד על משטחי פניה והקרין יופי נדיר כל כך שוויינאנד היה שמח אילולא היתה‬ ‫יצור חי והוא היה יכול להביט בה‪ ,‬בלי לומר מילה‪ ,‬ולהרהר בה כאוות נפשו‪.‬‬ ‫"גייל‪ ,‬בעוד חודש או חודשיים‪ ",‬אמרה האישה וחייכה בעצלתיים‪" ,‬כשיהיה קר ואפור‪,‬‬ ‫בוא נפליג על 'אני מסכים' ונשוט למקום שטוף שמש‪ ,‬כמו שעשינו בחורף שעבר‪".‬‬ ‫"אני מסכים" היתה היאכטה של ויינאנד‪ .‬הוא מעולם לא ניסה להסביר לאיש את‬ ‫משמעות השם‪ .‬נשים רבות חקרו אותו בעניין זה‪ .‬גם זו שישבה מולו שאלה אותו פעמים‬ ‫רבות‪ .‬כעת‪ ,‬כיוון שלא הוציא הגה‪ ,‬שאלה אותו שוב‪:‬‬ ‫"דרך אגב‪ ,‬יקירי‪ ,‬מה פירוש השם הזה שנתת ליאכטה המדהימה שלך?"‬ ‫"זו שאלה שאין לי שום כוונה לענות עליה‪ ",‬אמר‪ ,‬ואז תיקן‪" :‬אחת מהשאלות שאין לי‬ ‫שום כוונה לענות עליהן‪".‬‬ ‫"אז מה‪ ,‬לקנות מלתחה לקראת ההפלגה?"‬ ‫"ירוק הוא הצבע שהכי הולם אותך‪ .‬הוא נראה יפה בים‪ .‬מסקרן אותי לראות איך ישפיע‬ ‫הצבע על השיער והזרועות שלך‪ .‬אני אתגעגע לזרועות העירומות שלך על רקע משי ירוק‪,‬‬ ‫כי זה הלילה האחרון שלנו‪".‬‬ ‫אצבעותיה נחו דוממות על גבעול הגביע‪ .‬עד לאותו רגע לא נרמז כלל שזהו הלילה‬ ‫האחרון‪ .‬אבל היא ידעה כי אלה המילים היחידות שהוא נדרש לומר כדי לסיים את הקשר‬ ‫איתה‪ .‬כל נשותיו של ויינאנד ידעו לצפות לסוף שכזה‪ ,‬וגם ידעו שאסור להן להתווכח‪.‬‬ ‫בסופה של שתיקה קצרה‪ ,‬היא שאלה‪:‬‬ ‫"למה‪ ,‬גייל?"‬ ‫"מהסיבה המובנת מאליה‪".‬‬ ‫הוא תחב את ידו לכיסו ושלף צמיד יהלומים שניצנץ באש קרה לאורם של הנרות‬ ‫המבליחים‪ .‬חוליותיו הכבדות נתלו ברפיון בין אצבעותיו‪ .‬הצמיד לא נח בתוך קופסה‬ ‫מהודרת‪ ,‬וגם לא היה עטוף‪ .‬הוא השליך אותו על השולחן‪.‬‬

‫הוא אמר לה‪" :‬מזכרת‪ ,‬יקירתי‪ ,‬יקרה הרבה יותר מהזיכרון שהיא אמורה להנציח‪".‬‬ ‫הצמיד פגע בגביע שלה והשמיע צליל חד‪ ,‬צווחני‪ ,‬כאילו זעק במקום האישה‪ .‬היא לא‬ ‫הוציאה הגה‪ .‬הוא ידע שהרגע הזה נורא‪ ,‬גם כי היא לא היתה מאותן נשים שמציעים להן‬ ‫מתנות יקרות ברגעים כמו זה‪ ,‬וגם כי היתה מאותן נשים שלא יסרבו להן‪.‬‬ ‫"תודה‪ ,‬גייל‪ ",‬אמרה וענדה את הצמיד למפרק כף ידה בלי להביט באיש שישב מולה‬ ‫מעבר לנרות‪.‬‬ ‫לאחר מכן‪ ,‬כשפנו אל הסלון‪ ,‬נעצרה והעיפה מבט באפלולית המדרגות שהובילו לחדר‬ ‫השינה‪.‬‬ ‫"תרשה לי להרוויח את המזכרת הזאת‪ ,‬גייל?" שאלה חרישית‪.‬‬ ‫הוא הניד את ראשו‪.‬‬ ‫"רציתי‪ ",‬אמר‪" .‬אבל אני עייף‪".‬‬ ‫כשהלכה‪ ,‬עמד במסדרון וחשב לעצמו שהיא סבלה‪ ,‬והסבל שלה היה אמיתי‪ ,‬אך כעבור‬ ‫זמן־מה לא יישאר ממנו דבר פרט לצמיד‪ .‬כבר מזמן לא הצליח להיזכר בימים שמחשבות‬ ‫כאלה עוד היו צובטות את לבו‪ .‬כשנזכר שגם הוא קשור למה שקרה כאן הערב‪ ,‬לא הרגיש‬ ‫דבר‪ .‬הוא רק שאל את עצמו מדוע לא עשה את זה מוקדם יותר‪.‬‬ ‫הוא נכנס לספרייה והתיישב לקרוא כמה שעות‪ .‬ואז הוא נעצר‪ .‬הוא נעצר פתאום‪ ,‬בלי‬ ‫סיבה‪ ,‬באמצע משפט חשוב‪ .‬הוא לא הרגיש צורך להמשיך בקריאה‪ .‬הוא לא הרגיש צורך‬ ‫להתאמץ יותר‪.‬‬ ‫שום דבר לא קרה לו; אירוע הוא דבר ממשי‪ ,‬מציאותי‪ ,‬ושום מציאות מעולם לא השאירה‬ ‫אותו חסר אונים‪ .‬אבל זה היה משהו שלילי להחריד‪ ,‬כאילו הכול נמחה מעל פני האדמה‬ ‫ונותרה רק ריקנות חסרת תכלית‪ ,‬לא הוגנת‪ ,‬דווקא משום שנראתה שגרתית כל כך‬ ‫ולא־מרגשת‪ ,‬כמו מעשה רצח בארשת ידידותית‪.‬‬ ‫שום דבר לא נעלם‪ ,‬חוץ מהרצון‪ .‬לא‪ .‬יותר מזה‪ ,‬חוץ מהשורש‪ ,‬מהרצון לרצות‪ .‬הוא תהה‬ ‫בינו לבינו‪ :‬כשאדם מאבד את חוש הראייה‪ ,‬נשארת לו לפחות הבנת הראייה‪ .‬אבל הוא שמע‬ ‫על עיוורון מזעזע יותר‪ :‬כשמרכזי המוח השולטים בראייה נפגעים‪ ,‬והאדם מאבד גם את‬ ‫זיכרון הראייה‪ ,‬את התפיסה החזותית‪.‬‬ ‫הוא שמט את הספר מידו וקם‪ .‬לא היה בו שום רצון להישאר במקום שעמד בו‪ ,‬וגם לא‬ ‫צורך לזוז ממקומו‪ .‬הוא חשב לעצמו כי מוטב שילך לישון‪ .‬השעה היתה מוקדמת‪ ,‬אבל מחר‬ ‫בבוקר יוכל לקום מוקדם יותר‪ .‬הוא עלה לחדר השינה‪ ,‬התקלח ולבש פיג'מה‪ .‬ואז פתח את‬ ‫המגירה וראה את האקדח שהיה מונח שם תמיד‪ ,‬ופתאום עלתה במוחו ההכרה‪ ,‬מעין דקירה‬ ‫של סקרנות שהניעה אותו להרים את האקדח‪.‬‬ ‫הוא לא הזדעזע כלל למחשבה שייטול את חייו‪ ,‬וחוסר הזעזוע הוא ששיכנע אותו לעשות‬ ‫את זה‪ .‬המחשבה על כך נראתה כה פשוטה‪ ,‬כמו ויכוח שאין טעם להמשיך אותו‪ ,‬כמו פתגם‬ ‫נדוש‪.‬‬ ‫כעת עמד ליד קיר הזכוכית‪ ,‬ואותה פשטות היא שעצרה אותו‪ .‬כי אדם יכול להפוך את‬ ‫חייו לפתגם נדוש‪ ,‬חשב לעצמו; אבל לא את מותו‪.‬‬

‫הוא ניגש למיטתו והתיישב‪ ,‬והאקדח עדיין בידו‪ .‬אדם שעומד למות‪ ,‬הירהר‪ ,‬צריך לראות‬ ‫את כל חייו חולפים לנגד עיניו‪ .‬אני לא רואה דבר‪ .‬אבל אוכל לכפות על עצמי לראות‪.‬‬ ‫אוכל לעבור על הכול בכוח‪ .‬אני צריך למצוא בזה אחד מהשניים‪ :‬את הרצון לחיות‪ ,‬או את‬ ‫הסיבה שתצדיק את הקץ‪.‬‬ ‫גייל ויינאנד בן השתים־עשרה עמד באפלולית‪ ,‬מאחורי קיר שבור על גדת ההדסון‪ .‬זרועו‬ ‫היתה פשוטה לאחור ואגרופו מוכן להכות‪.‬‬ ‫האבנים שמתחת לרגליו התנשאו עד לשריד של פינה; צד אחד הסתיר אותו מהרחוב‪,‬‬ ‫והצד השני היה מדרון תלול שירד אל הנהר‪ .‬לפניו השתרעו קו המים החשוך‪ ,‬הלא־סלול‪,‬‬ ‫בניינים מטים לנפול ופיסות רקיע חשופות‪ ,‬מחסנים‪ ,‬כרכוב עקום שנתלה אי־שם‪ ,‬מעל חלון‬ ‫שהואר באור חולני‪.‬‬ ‫בעוד רגע יהיה עליו להילחם‪ ,‬והוא ידע שיילחם על חייו‪ .‬הוא עמד בלי ניע‪ .‬אגרופו‬ ‫הקפוץ נראה כאילו הוא אחוז בחוטים בלתי נראים‪ ,‬שקצותיהם חוברו לנקודות מפתח בגוף‬ ‫הכחוש‪ ,‬מתחת למכנסיים והחולצה המרופטים‪ ,‬אל הגיד הארוך והמתוח של זרועו החשופה‪,‬‬ ‫ואל עורק צווארו התפוח‪ .‬החוטים רטטו‪ ,‬כך נדמה; הגוף נותר חסר תנועה‪ .‬הוא היה כמו‬ ‫כלי נשק מיוחד במינו‪ .‬נגיעת אצבע‪ ,‬בכל נקודה שהיא‪ ,‬היתה משחררת את ההדק‪.‬‬ ‫הוא ידע שמנהיג כנופיית הנערים מחפש אותו וידע שהוא לא יבוא לבדו‪ .‬שניים מהנערים‬ ‫שלבואם ציפה נהגו להילחם בסכינים; אחד כבר זקף לזכותו הריגה‪ .‬הוא חיכה להם בכיסים‬ ‫ריקים‪ .‬הוא היה הצעיר שבחבורה‪ ,‬והאחרון שהצטרף אליה‪ .‬המנהיג אמר שצריך ללמד אותו‬ ‫לקח‪.‬‬ ‫זה התחיל בוויכוח על התוכנית לשדוד את הדוברות שבנהר‪ .‬המנהיג החליט שהפעולה‬ ‫תתבצע בלילה‪ .‬כולם הסכימו‪ ,‬מלבד גייל ויינאנד‪ .‬הוא הסביר בקול נמוך ומזלזל שהכנופיה‬ ‫שפעלה במורד הנהר‪" ,‬המכוערים הקטנים"‪ ,‬ניסתה תרגיל כזה לפני שבוע והשאירה שישה‬ ‫מחבריה בידי המשטרה — ושניים בבית הקברות‪ .‬הוא טען שיש לבצע את הפעולה עם עלות‬ ‫השחר‪ ,‬כשאיש לא יצפה לכך‪ .‬חבריו קראו לו קריאות בוז‪ ,‬אבל זה לא הפריע לו‪ .‬גייל‬ ‫ויינאנד לא היה ילד שנשמע לפקודות‪ .‬הוא בטח רק ביכולת השיפוט שלו עצמו‪ .‬מנהיג‬ ‫החבורה החליט ליישב את הסכסוך אחת ולתמיד‪.‬‬ ‫שלושת הנערים פסעו כל כך בשקט‪ ,‬שאנשים שהלכו מעברו השני של הקיר לא שמעו‬ ‫דבר‪ .‬גייל שמע אותם עוד כשהיו בפינת הרחוב‪ .‬מפרקי ידיו התאבנו קלות‪ ,‬אך הוא לא זז‬ ‫מהפינה שלו‪.‬‬ ‫ברגע המתאים קפץ‪ .‬הוא זינק היישר אל תוך החלל‪ ,‬בלי לחשוב על הנחיתה‪ ,‬כמו‬ ‫בליסטרה שהעיפה אותו למרחק של קילומטרים‪ .‬חזהו פגע באחד מאויביו‪ ,‬ובטנו בראשו‬ ‫של האויב השני‪ .‬רגליו ננעצו בחזהו של השלישי‪ .‬ארבעתם נפלו ארצה‪ ,‬וכשנשאו השלושה‬ ‫את ראשיהם לא זיהו כלל את גייל ויינאנד; הוא נראה כמו מערבולת צורבת‪.‬‬ ‫לא היה לו כלי נשק פרט לאגרופיו‪ .‬לאויביו היו חמישה אגרופים וסכין; אבל זה לא עזר‬ ‫להם‪ .‬הנערים שמעו את מהלומותיהם ניתכות על עצם קשה‪ ,‬כמו גומי חזק; הם הרגישו‬

‫שדקירות הסכין נהדפות לאחור‪ ,‬כאילו משהו עצר בעדם‪ .‬אך היצור הזה שנלחמו בו היה‬ ‫בלתי פגיע‪ .‬הוא לא הספיק לחוש דבר; הוא היה מהיר מדי בתנועותיו‪ .‬הכאב לא השיג אותו;‬ ‫כאילו השאיר אותו במקום שכבר לא עמד בו כעבור שבריר שנייה‪.‬‬ ‫נדמה שמנוע היה חבוי בין שכמותיו‪ ,‬מנוע שהפעיל את זרועותיו כמו שני עיגולים‪ :‬רק‬ ‫העיגולים נראו לעין; הזרועות נעלמו כחישורי אופן שמסתובב במהירות‪ .‬מדי פעם פגע‬ ‫הגלגל באויבו ועצר אותו‪ ,‬בלי להפסיק את סיבובו‪ .‬אחד הנערים ראה את הסכין נעלם‬ ‫בכתפו של ויינאנד; הוא ראה את עווית הכאב שהדפה את הסכין‪ ,‬ואז חתכה בצדו של הילד‬ ‫עד שנעצרה ליד החגורה‪ .‬זה הדבר האחרון שראה‪ .‬משהו פגע בסנטרו‪ ,‬והוא אפילו לא‬ ‫הרגיש כשעורפו נהדף אל ערמת לבנים ישנות‪.‬‬ ‫שעה ארוכה לחמו שני הנערים האחרים בכוח הצנטריפוגלי‪ ,‬עד שטיפות אדומות החלו‬ ‫לרסס את הקירות סביבם‪ .‬אך לשווא‪ .‬הם לא נלחמו בבן אנוש‪ .‬הם נלחמו ברצון אנושי חסר‬ ‫כל גוף‪.‬‬ ‫הלבנים‪ ,‬אמר להם גייל ויינאנד בקולו השגרתי‪:‬‬ ‫ֵ‬ ‫כשנכנעו‪ ,‬נאנקים וגונחים בין ערמות‬ ‫"נבצע את הפעולה מוקדם בבוקר‪ ".‬ואז הלך‪ .‬באותו רגע נהפך למנהיג הכנופיה‪.‬‬ ‫שוד הדוברה בוצע כעבור יומיים‪ ,‬עם עלות השחר‪ ,‬והוכתר בהצלחה‪.‬‬ ‫גייל ויינאנד התגורר עם אביו במרתף של בניין ישן בלב הל'ז קיטשן‪ ,‬אביו היה סוור גבה‬ ‫קומה‪ ,‬שקט‪ ,‬אנאלפבית מוחלט שמעולם לא ביקר בבית הספר‪ .‬אביו של האב וסבו היו גם‬ ‫הם כמוהו‪ .‬הם לא ידעו דבר פרט לעוני משווע‪ .‬אבל אי־שם‪ ,‬בין ענפיו של אילן היוחסין‪,‬‬ ‫הסתתר לו חוטר אחד של אצולה‪ :‬על אחד מאבות המשפחה סופר שהיה אציל‪ ,‬ושטרגדיה‬ ‫נשכחת שנקשרה בשמו היא שהביאה את משפחת ויינאנד אל הביבים‪ .‬היה משהו מיוחד‬ ‫בוויינאנדים — בשיכוני העוני‪ ,‬בבית המרזח או בבית הסוהר — שלא התאים לסביבתם‪ .‬אביו‬ ‫של גייל זכה בין עובדי הנמל לכינוי "הדוכס"‪.‬‬ ‫כשהיה בן שנתיים מתה אמו של גייל משחפת‪ .‬הוא היה בן יחיד‪ .‬הוא ידע במעורפל‬ ‫שבנישואי אביו היתה מעורבת איזו דרמה גדולה‪ .‬הוא ראה את תמונת אמו‪ .‬היא לא דמתה‬ ‫לנשות השכונה‪ ,‬לא במראה ולא בלבוש‪ .‬היא היתה יפהפייה‪ ,‬ובמותה נסחטה שארית החיים‬ ‫מנשמתו של אביו‪ .‬האיש אמנם אהב את בנו והיה מסור לו‪ ,‬אבל זו היתה מסירות שלא‬ ‫דרשה יותר משני משפטים בשבוע‪.‬‬ ‫גייל לא היה דומה לא לאמו ולא לאביו‪ .‬הוא היה מעין מורשת קדומים שאיש מעולם לא‬ ‫הצליח להבין; את החוטר המשפחתי שממנו יצא היה צריך לחפש לא בדורות הקודמים אלא‬ ‫כמה מאות שנים קודם לכן‪ .‬תמיד היה גבוה ורזה מדי לגילו‪ .‬הילדים קראו לו ויינאנד‬ ‫"הארוך"‪ .‬איש לא ידע איך נראו שריריו; הם רק ידעו שהשתמש בהם‪.‬‬ ‫כבר בילדותו עבד בכל מיני עבודות‪ .‬תקופה ארוכה מכר עיתונים בקרנות רחוב‪ .‬יום אחד‬ ‫נכנס אל מנהל בית הדפוס והסביר לו שכדאי להם ליזום שירות חדש — להביא את העיתון‬ ‫אל דלתו של הקורא בשעת בוקר מוקדמת‪ .‬הוא הסביר לו איך ולמה זה ירחיב את התפוצה‪.‬‬ ‫"כן?" סינן מנהל בית הדפוס‪.‬‬ ‫"אני בטוח שזה יצליח‪ ",‬השיב לו ויינאנד‪.‬‬

‫"אבל מה לעשות‪ ,‬אתה לא מנהל פה את העניינים‪ ",‬השיב לו מנהל העבודה‪.‬‬ ‫"אתה טיפש‪ ",‬אמר לו ויינאנד ואיבד את מקום עבודתו‪.‬‬ ‫הוא עבד בחנות מכולת‪ .‬הוא ביצע שליחויות‪ ,‬טיאטא את רצפת העץ ספוגת המים‪ ,‬מיין‬ ‫את החביות ואת ארגזי הירקות המרקיבים‪ ,‬עזר לשרת את לקוחות החנות והיה שוקל‬ ‫בסבלנות קילוגרם קמח או יוצק חלב לתוך קנקן מתוך חבית פח ענקית‪ .‬הוא נראה כמי‬ ‫שמפעיל מכבש כדי לגהץ ממחטה‪ ,‬ובכל זאת חרק שיניים והתמיד בעבודתו‪ .‬יום אחד‬ ‫הסביר למעסיקו שכדאי למלא בקבוקים בחלב ולמכור אותם כמו בקבוקי ויסקי‪" .‬שתוק ותן‬ ‫לגברת סאליבן את מה שביקשה‪ ",‬אמר החנווני‪" .‬ותפסיק להתנהג כאילו אתה מבין את‬ ‫העסק יותר טוב ממני‪ .‬אתה לא מנהל פה את העניינים‪ ".‬הוא הגיש לגברת סאליבן את מה‬ ‫שביקשה ולא אמר מילה נוספת‪.‬‬ ‫הוא עבד באולם ביליארד‪ .‬הוא ניקה מרקקות ושטף רצפות מקיא של שיכורים‪ .‬הוא ראה‬ ‫ושמע דברים שהעניקו לו חסינות מתימהון עד סוף חייו‪ .‬הוא התאמץ בכל כוחו ולמד‬ ‫לשתוק‪ ,‬לא לחרוג מהתפקיד שניתן לו‪ ,‬לקבל על עצמו את טיפשותו של הבוס — ולחכות‪.‬‬ ‫מעולם לא שמעו אותו מדבר על רגשותיו‪ .‬היו לו רגשות רבים כלפי הסובבים אותו‪ ,‬אבל‬ ‫כבוד לא היה אחד מהם‪.‬‬ ‫הוא עבד כמצחצח נעליים במעבורת‪ .‬כל סוחר סוסים מזוהם היה מתעמר בו‪ ,‬וכל שיכור‬ ‫עלוב היה מעליב אותו‪ .‬וכשפתח את פיו‪ ,‬היה שומע קול גס שענה לו‪" :‬אתה לא מנהל פה‬ ‫את העניינים‪ ".‬אבל העבודה מצאה חן בעיניו‪ ,‬כי כשלא היו לו לקוחות הוא היה יכול‬ ‫לעמוד ליד המעקה ולצפות במנהטן‪ .‬הוא הביט בקירות הצהובים של הבתים החדשים‪,‬‬ ‫במגרשים הריקים‪ ,‬במנופים ובעגורנים‪ ,‬במגדלים הבודדים שהתנשאו אל על‪ .‬והוא חשב‬ ‫לעצמו מה צריך עוד לבנות ומה צריך להרוס‪ .‬הוא חשב על המרחב‪ ,‬על ההזדמנויות שהיו‬ ‫"הי‪ ,‬ילד!" — והוא‬ ‫טמונות בו‪ .‬ופתאום היתה קריאה צרודה מנתקת את חוט מחשבותיו — ֵ‬ ‫היה חוזר אל השרפרף שלו ורוכן בצייתנות אל זוג נעליים מכוסות בוץ‪ .‬הלקוח ראה רק את‬ ‫הראש הקטן והחום וזוג ידיים צנומות ומיומנות‪.‬‬ ‫בערבים מעורפלים‪ ,‬תחת מנורת הגז שבפינת הרחוב‪ ,‬איש לא הבחין בדמות התמירה‬ ‫שנשענה על עמוד הפנס‪ ,‬באותו אציל ימי־ביניימי‪ ,‬שליט אל־זמני‪ ,‬שכל הווייתו אמרה לו‬ ‫שהוא צריך לצוות ולפקד‪ ,‬ששכלו החריף אמר לו מדוע זו זכותו — זכות של ברון פיאודלי‬ ‫שנוצר כדי לשלוט — ושלרוע המזל הוא נולד לטאטא ולציית לפקודות‪.‬‬ ‫הוא לימד את עצמו קרוא וכתוב כשהיה בין חמש‪ ,‬בעזרת אין־ספור שאלות ששאל‪ .‬הוא‬ ‫קרא כל מה שנפל לידיו‪ .‬הוא לא סבל שאלות שנותרו בלא מענה‪ .‬הוא ידע שהוא חייב‬ ‫להבין את מה שהיה ידוע לכולם‪ .‬סמל ילדותו‪ ,‬הסמל שאימץ לעצמו במקום זה שאבד לו‬ ‫לפני מאות שנים‪ ,‬היה סימן השאלה‪ .‬אף פעם לא היה צריך להסביר לו דבר פעמיים‪ .‬את‬ ‫שיעוריו הראשונים בחשבון למד ממהנדסים שהתקינו צינורות ביוב‪ .‬גיאוגרפיה למד מפי‬ ‫המלחים בנמל‪ .‬מדעי החברה למד מפי העסקנים במטה המפלגה המקומי‪ ,‬ששימש גם מקום‬ ‫מפגש לגנגסטרים‪ .‬הוא לא הלך לבית הספר‪ ,‬וגם לא לכנסייה‪ .‬הוא היה בן שתים־עשרה‬ ‫כשנכנס לכנסייה‪ .‬הוא האזין לדרשה על סובלנות ועל שפלות רוח‪ .‬הוא יצא משם ולא חזר‬

‫עוד לעולם‪ .‬הוא היה בן שלוש־עשרה כשהחליט לדעת מהי משמעותה של השכלה‪ .‬הוא‬ ‫נרשם לבית ספר ללימודי ערב‪ .‬אביו לא הגיב על החלטתו זו‪ ,‬בדיוק כמו שלא הגיב כשהילד‬ ‫היה חוזר הביתה מוכה וחבול מאיזו קטטה בין כנופיות‪.‬‬ ‫בשבוע הראשון ללימודיו נהגה המורה לפנות אל גייל ויינאנד בלי הרף‪ .‬זה היה תענוג‬ ‫צרוף עבורה‪ ,‬כי הוא תמיד ידע את התשובה‪ .‬כשבטח בגדולים ממנו ונתן בהם אמון‪ ,‬הוא‬ ‫ציית להם כמו ספרטני והטיל על עצמו את אותה משמעת שתבע מחבריו לכנופיה‪ .‬אבל‬ ‫כוח הרצון שלו בוזבז‪ :‬כעבור שבוע גילה שאין לו צורך להתאמץ כדי להיות התלמיד הטוב‬ ‫ביותר‪ .‬אחרי חודש הפסיקה המורה לחוש בנוכחותו; לא היה שום טעם לפנות אליו‪ ,‬הוא‬ ‫ידע להשיב על כל שאלה‪ ,‬והיא היתה צריכה להקדיש מזמנה לתלמידים האחרים‪ ,‬האיטיים‬ ‫יותר‪ .‬הוא ישב במקומו‪ ,‬בלי להניד עפעף‪ ,‬במשך שעות ארוכות שנמתחו כמו גומי‪ ,‬שעה‬ ‫שהמורה חזרה על דבריה פעם אחר פעם‪ ,‬מזיעה ומתאמצת להפיק ניצוץ קטן של הבנה‬ ‫מעיניים חלולות ומקולות מגומגמים‪ .‬כעבור חודשיים‪ ,‬כשחזרה על חומר בהיסטוריה‬ ‫וניסתה להחדיר אותו במאמץ רב לתוך ראשיהם של תלמידיה‪ ,‬היא שאלה‪" :‬כמה מדינות‬ ‫היו במקור באיחוד?" אף יד לא התרוממה‪ .‬ואז התרוממה לאיטה זרועו של גייל ויינאנד‪.‬‬ ‫המורה הינהנה אליו‪ .‬הוא קם ממקומו ושאל‪:‬‬ ‫"למה אני צריך ללעוס את החומר הזה עשר פעמים? אני כבר יודע אותו‪".‬‬ ‫"אתה לא היחיד בכיתה‪ ",‬ענתה לו המורה‪ .‬הוא פלט איזה ביטוי‪ ,‬והמורה החווירה; רק‬ ‫לאחר חמש־עשרה דקות‪ ,‬כשהבינה את מלוא משמעותו של הביטוי‪ ,‬הסמיקה כסלק‪.‬‬ ‫בינתיים ניגש ויינאנד אל הדלת‪ ,‬פנה אליה ואמר‪" :‬אה‪ ,‬כן‪ .‬היו שלוש־עשרה מדינות‬ ‫באיחוד המקורי‪".‬‬ ‫וכך הסתיים הפרק הרשמי של לימודיו‪.‬‬ ‫בהל'ז קיטשן היו תושבים שמעולם לא יצאו מתחומי השכונה‪ ,‬והיו גם כאלה שרק לעתים‬ ‫רחוקות יצאו מהשיכון שנולדו בו‪ .‬אבל גייל ויינאנד היה יוצא לעתים קרובות ומטייל‬ ‫ברחובות היפים ביותר בעיר‪ .‬הוא לא הרגיש לא מרירות ולא קנאה כלפי עולמם של עשירי‬ ‫העיר‪ .‬גם לא פחד‪ .‬הוא היה פשוט סקרן‪ ,‬וכשטייל בשדרה החמישית הרגיש בבית‪ ,‬כמו בכל‬ ‫מקום אחר‪ .‬הוא היה חולף על פני בניינים מפוארים‪ ,‬ידיו תחובות בכיסיו ואצבעות רגליו‬ ‫מבצבצות מתוך נעליו הקרועות‪ .‬אנשים נעצו בו עיניים זועמות‪ ,‬אבל זה לא הפריע לו‪ .‬הוא‬ ‫צעד בלי היסוס ונתן להם תחושה שהרחובות שייכים לו יותר משהם שייכים להם‪ .‬באותם‬ ‫ימים הוא לא רצה אלא להבין‪.‬‬ ‫הוא רצה לדעת מדוע האנשים האלה שונים כל כך מתושבי השכונה שלו‪ .‬לא המלבושים‪,‬‬ ‫ולא הכרכרות וגם לא הבנקים הם שמשכו את תשומת לבו‪ ,‬אלא הספרים‪ .‬כי גם בין שכניו‬ ‫לרובע היו בעלי בגדים נאים וכרכרות וכסף‪ .‬אבל הם לא קראו ספרים‪ .‬הוא החליט שעליו‬ ‫להבין מה קוראים דיירי השדרה החמישית‪ .‬יום אחד ראה גבירה שחיכתה בכרכרה ליד‬ ‫המדרכה‪ .‬הוא ידע שהיא גבירה; כושר השיפוט שלו בנושאים כאלה היה חד יותר מרשימות‬ ‫המי־ומי‪ .‬היא היתה שקועה בקריאת ספר‪ ,‬והוא קפץ על מדרגות הכרכרה‪ ,‬חטף את הספר‬ ‫מידיה וברח‪ .‬אנשים גמישים וזריזים יותר מהשוטרים נדרשו כדי לתפוס אותו‪.‬‬

‫זה היה כרך מכתביו של הרברט ספנסר‪ .‬הוא התענה מאוד בניסיון לקרוא את הספר עד‬ ‫תום‪ .‬הוא קרא אותו עד תום‪ .‬הוא הבין פחות מרבע ממה שקרא‪ .‬אבל הספר הזה דחף אותו‬ ‫למעשה שבו התמיד בעקשנות שיטתית וקפוצת אגרופים‪ .‬בלי שום עזרה‪ ,‬בלי הדרכה ובלי‬ ‫תוכנית מובנית‪ ,‬הוא החל לקרוא ספרים מכל הבא ליד‪ .‬כשהיה מוצא פסקאות שלא הבין‪,‬‬ ‫היה פונה מיד לקרוא עוד סדרה של ספרים באותו נושא‪ .‬קריאתו היתה אקראית והסתעפה‬ ‫לכל עבר‪ .‬הוא קרא כרכים של ספרי מדע‪ ,‬ולאחר מכן ספרי לימוד לבתי הספר היסודיים‪.‬‬ ‫לא היה שום סדר בקריאתו‪ ,‬אבל היה סדר במה שנשאר במוחו‪.‬‬ ‫הוא גילה את חדר הקריאה בספרייה הציבורית‪ ,‬וזמן־מה הלך לשם כדי ללמוד את פריסת‬ ‫הספרים‪ .‬באחד הימים נכנסה לחדר הקריאה חבורה של נערים שנראו כאילו עמלו קשות על‬ ‫סירוק השיער ורחיצת הפנים‪ .‬הם נכנסו דקים וצנומים‪ ,‬אך לא כך נראו כשיצאו‪ .‬מאותו ערב‬ ‫היתה לגייל ויינאנד ספרייה פרטית משלו בפינה שלו שבמרתף‪ .‬חברי כנופייתו מילאו אחר‬ ‫הוראותיו בלא עוררין‪ .‬זו היתה שליחות מבישה‪ ,‬שכן שום כנופיה שמכבדת את עצמה‬ ‫מעולם לא שדדה זוטות כמו ספרים‪ .‬אבל ויינאנד "הארוך" נתן הוראה‪ ,‬ועם ויינאנד‬ ‫"הארוך" איש לא העז להתווכח‪.‬‬ ‫הוא היה בן חמש־עשרה כשנמצא בוקר אחד‪ ,‬זרוק בביוב‪ ,‬מוכה וחבול‪ ,‬ושתי רגליו‬ ‫שבורות‪ .‬סוור שיכור הכה אותו‪ ,‬וכשמצאו אותו היה חסר הכרה‪ .‬אך באותו לילה‪ ,‬אחרי‬ ‫שהוכה‪ ,‬היה בהכרה מלאה‪ .‬הוא הושלך לתוך סמטה חשוכה והבחין באור שהבליח מעבר‬ ‫לפינה‪ .‬איש לא הבין כיצד הצליח לזחול ולגרור את עצמו עד לאותה פינה‪ ,‬אך הוא עשה‬ ‫זאת‪ .‬הם ראו את מריחות הדם הארוכות שנשארו על המדרכה‪ .‬הוא הצליח לזחול בלי‬ ‫שהניע אף איבר‪ ,‬חוץ מזרועותיו‪ .‬הוא התדפק על חלקה התחתון של דלת‪ .‬זו היתה מסבאה‬ ‫שטרם נסגרה‪ .‬בעל המסבאה יצא החוצה‪ .‬זאת הפעם היחידה בחייו של ויינאנד שביקש‬ ‫עזרה‪ .‬האיש הביט בו בשוויון נפש‪ ,‬במבט שהעיד על הכרת הסבל וחוסר הצדק‪ ,‬אבל גם על‬ ‫אדישות בהמית‪ ,‬ואז נכנס בחזרה למסבאה וטרק את הדלת‪ .‬הוא לא רצה להסתבך בקרבות‬ ‫בין כנופיות העיר‪.‬‬ ‫לאחר שנים רבות‪ ,‬כשנעשה מו"ל של ה"באנר"‪ ,‬הוא עדיין זכר את שמותיהם של אותו‬ ‫סוור ושל בעל המסבאה וידע היכן למצוא אותם‪ .‬הוא לא עשה דבר לימאי‪ ,‬אך הרס את‬ ‫עסקיו של בעל המסבאה‪ ,‬גזל ממנו את ביתו ואת חסכונותיו ודחף אותו להתאבד‪.‬‬ ‫גייל ויינאנד היה בן שש־עשרה כשאביו הלך לעולמו‪ .‬הוא נשאר לבדו‪ ,‬מובטל‪ .‬היו לו‬ ‫שישים וחמישה סנט בכיסו‪ ,‬שכר דירה שלא שולם ויֶ דע שלא היה בו לא סדר ולא שיטה‪.‬‬ ‫הוא הגיע למסקנה שעליו להחליט מה לעשות בחייו‪ .‬באותו לילה עלה על גג בניין מגוריו‬ ‫והביט באורות הכרך‪ ,‬בעיר שבה לא הוא ניהל את העניינים‪ .‬הוא הסיע את עיניו מחלונות‬ ‫המאורות החשוכות שמסביבו אל הבניינים המפוארים שבמרחק‪ .‬הוא ראה רק משבצות‬ ‫מוארות שנתלו בחלל‪ ,‬אך אלה לא גילו לו לאיזה מבנה הן שייכות‪ :‬האורות שמסביבו נראו‬ ‫מלוכלכים‪ ,‬מייאשים; אלה שבמרחק היו נקיים ויפים‪ .‬הוא שאל את עצמו שאלה אחת‬ ‫בלבד‪ :‬מהו הדבר שחודר לכל אותם בתים‪ ,‬עלובים וזוהרים גם יחד‪ ,‬מה חודר לכל חדר‬ ‫וללבו של כל אדם? כולם הרי אוכלים לחם‪ .‬האם אדם יכול לשלוט באנשים באמצעות‬

‫הלחם שהם קונים? כולם גם נועלים נעליים‪ ,‬שותים קפה ו‪ ...‬ואז נקבע מהלך חייו‪.‬‬ ‫למחרת נכנס אל משרדו של עורך ה"גאזֶ ט"‪ ,‬עיתון מדרגה רביעית ששכן בבניין מוזנח‪,‬‬ ‫וביקש עבודה במערכת‪ .‬העורך הציץ בבגדיו ושאל‪" ,‬אתה יכול לאיית את המילה חתול?"‬ ‫"אתה יכול לאיית את המילה אנתרופומורפולוגיה?" השיב לו ויינאנד‪.‬‬ ‫"אין לנו עבודה בשבילך‪ ",‬אמר לו האיש‪.‬‬ ‫"אני נשאר כאן‪ ",‬ענה לו ויינאנד‪" .‬תשתמש בי‪ ,‬אם תרצה‪ .‬אתה לא צריך לשלם לי‪.‬‬ ‫תכניס אותי לרשימת מקבלי השכר כשתרגיש שהגיעה השעה‪".‬‬ ‫הוא נשאר בבניין וישב על המדרגות מחוץ לחדר המערכת‪ .‬שבוע שלם ישב שם מדי יום‬ ‫ביומו‪ .‬איש לא העיף בו מבט‪ .‬בלילות ישן בחדרי מדרגות‪ .‬לאחר שאזל כספו‪ ,‬גנב את מזונו‬ ‫מדוכני רוכלים או חיטט ומצא אותו בפחי אשפה‪ ,‬אך מיד חזר לעמדתו על המדרגות‪.‬‬ ‫יום אחד ריחם עליו אחד העיתונאים‪ ,‬הטיל לעברו מטבע ואמר‪" :‬קח‪ ,‬בחור‪ ,‬לך תקנה לך‬ ‫צלחת מרק‪ ".‬לוויינאנד היה מטבע בכיסו‪ .‬הוא הטיל אותו אל האיש ואמר‪" :‬לך תקנה לך‬ ‫בורג‪ ".‬האיש פלט קללה עסיסית והסתלק‪ .‬שני המטבעות נשארו מונחים על המדרגות‪.‬‬ ‫ויינאנד סירב לגעת בהם‪ .‬אנשים דיברו על כך בחדר המערכת‪ .‬פקיד מחוטט פנים משך‬ ‫בכתפיו והרים את שני המטבעות‪.‬‬ ‫בסוף השבוע‪ ,‬בשעות העבודה הקדחתניות ביותר‪ ,‬קרא אחד מעובדי המערכת לוויינאנד‬ ‫והטיל עליו שליחות קטנה‪ .‬אחר כך הגיעו עוד כמה שליחויות קטנות‪ .‬הוא ציית בדייקנות‬ ‫של משמעת צבאית‪ .‬לאחר עשרה ימים כבר עבד תמורת משכורת‪ .‬כעבור שישה חודשים‬ ‫כבר היה עיתונאי‪ .‬כעבור שנתיים היה עורך משנה‪.‬‬ ‫גייל ויינאנד היה בן עשרים כשהתאהב‪ .‬מאז שהיה בן שלוש־עשרה‪ ,‬ידע כל מה שצריך‬ ‫לדעת על סקס‪ .‬היו לו נערות רבות‪ .‬מעולם לא דיבר על אהבה‪ .‬גם לא על פנטזיות‬ ‫רומנטיות‪ .‬הוא התייחס לנושא כאילו היה רק מעשה חייתי‪ ,‬אבל הוא היה מומחה‪ ,‬ונשים‬ ‫ידעו לזהות זאת גם כשהעיפו בו מבט אחד‪ .‬הנערה שהתאהב בה ניחנה ביופי נדיר‪ ,‬נערץ‪,‬‬ ‫אך לא נחשק‪ .‬היא היתה נערה שקטה ושברירית‪ .‬פניה סיפרו לו על הקסם החבוי בתוכה‪,‬‬ ‫קסם שלא מצא לו ביטוי‪.‬‬ ‫היא נעשתה פילגשו של גייל‪ .‬הוא הרשה לעצמו להפגין חולשה ולהיות מאושר‪ .‬אילו‬ ‫היתה דורשת זאת‪ ,‬הוא היה נושא אותה מיד לאישה‪ .‬אבל הם כמעט לא דיברו‪ .‬נדמה‬ ‫שהבינו זה את זה גם בלי לדבר‪.‬‬ ‫ערב אחד התחיל לדבר‪ .‬הוא ישב לרגליה‪ ,‬הרים אליה את פניו וחשף את נשמתו בפניה‪.‬‬ ‫"יקירתי‪ ,‬כל מה שתרצי‪ ,‬כל מה שאני‪ ,‬כל מה שאצליח להיות אי־פעם‪ ...‬זה מה שאני רוצה‬ ‫להציע לך‪ .‬לא את הדברים שאשיג למענך‪ ,‬אלא את הדברים שבתוכי‪ ,‬את ההוויה שלי‪ ,‬את‬ ‫הכוח שיאפשר לי להשיג את כל השאר‪ .‬את הדבר שאסור לאדם להתכחש לו‪ ,‬ושאני מוכן‬ ‫לוותר עליו כדי שהכול יהיה שלך‪ ,‬כדי שאוכל לעמוד לשירותך‪ .‬הכול למענך‪".‬‬ ‫ממגי ֶקלי?"‬ ‫הנערה חייכה‪ ,‬ופתאום שאלה‪" :‬אתה חושב שאני יפה יותר ֶ‬ ‫הוא קם ממקומו בלי להוסיף מילה ויצא מהבית‪ .‬לעולם לא ראה אותה שוב‪ .‬גייל ויינאנד‪,‬‬

‫שטען בגאווה שהוא לא צריך ללמוד פעמיים את אותו הלקח‪ ,‬לא הרשה לעצמו להתאהב‬ ‫שנית בכל השנים שחלפו מאז‪.‬‬ ‫הוא היה בן עשרים ואחת כשהקריירה שלו ב"גאזֶ ט" עמדה בפני איום‪ ,‬בפעם הראשונה‬ ‫והיחידה בחייו‪ .‬פוליטיקה ושחיתויות מעולם לא הדאיגו אותו‪ .‬הוא ידע כל מה שצריך‬ ‫לדעת בנושא‪ .‬הכנופיה שלו קיבלה תשלום כדי לעזור בהכאות ליד הקלפי בימי בחירות‪.‬‬ ‫מאליגן‪ ,‬מפקד המשטרה ברובע‪ ,‬הוא לא היה יכול‬ ‫ֶ‬ ‫אבל כשטפלו עלילת שקר על פאט‬ ‫לעמוד מנגד‪ :‬פאט מאליגן היה האדם ההגון היחיד שפגש מימיו‪.‬‬ ‫ה"גאזט" היה בשליטתם של אותם גורמים שהעלילו על מאליגן‪ .‬ויינאנד לא אמר מילה‪.‬‬ ‫במוחו סידר לעצמו את כל המידע שהיה עשוי להרוס את העיתון‪ .‬גם העבודה שלו היתה‬ ‫עלולה להתרסק עם העיתון‪ ,‬אבל הדבר לא הטריד אותו כהוא זה‪ .‬החלטתו סתרה הפעם את‬ ‫כל הכללים שקבע לעצמו‪ .‬אבל הוא לא חשב פעמיים‪ .‬זו היתה אחת מאותן התפרצויות‬ ‫נדירות שתקפו אותו וגברו בסערה על כל אמצעי הזהירות והפכו אותו ליצור שהדחף‬ ‫לעשות את הדברים על פי דרכו‪ ,‬על פי צדקת דרכו‪ ,‬כפי שראה זאת‪ ,‬עיוור את עיניו‬ ‫לחלוטין‪ .‬הוא גם ידע שהרס ה"גאזט" יהיה רק הצעד הראשון‪ ,‬שכן זה לבדו לא יציל את‬ ‫מאליגן‪.‬‬ ‫שלוש שנים שמר ויינאנד גזיר עיתון‪ ,‬ובו מאמר מערכת על שחיתויות שכתב עורך‬ ‫מפורסם באחד העיתונים הגדולים‪ .‬הוא שמר את גזיר העיתון משום שראה בו את התרומה‬ ‫החשובה ביותר לנושא היושר והצדק‪ .‬הוא לקח עמו את גזיר העיתון ופנה להיפגש עם‬ ‫העורך הגדול שכתב את המאמר‪ .‬הוא גמר אומר לספר לו על מאליגן‪ ,‬כך ששניהם יחד‬ ‫יוכלו למוטט את המערכת‪.‬‬ ‫הוא צעד ברגל‪ ,‬עד לצד האחר של העיר‪ ,‬אל בניין העיתון המפורסם‪ .‬הוא הרגיש הוא חייב‬ ‫ללכת‪ .‬ההליכה עזרה לו להתגבר על הזעם שחילחל לתוכו‪ .‬הוא נכנס למשרדו של העורך‪.‬‬ ‫הוא ידע לשכנע אנשים להכניס אותו גם למקומות שהיו אסורים לכניסה‪ .‬הוא ראה אדם‬ ‫שמן שישב מאחורי מכתבה‪ .‬עיניו היו כסדקים צרים‪ ,‬קרובות מאוד זו לזו‪ .‬הוא לא הציג את‬ ‫עצמו‪ ,‬אלא הניח את גזיר העיתון על המכתבה ושאל‪" :‬אתה זוכר את זה?" העורך הציץ‬ ‫במאמר‪ ,‬ולאחר מכן בוויינאנד‪ .‬זה היה מבט שוויינאנד ראה כבר בעבר בפניו של בעל‬ ‫המסבאה שטרק לו את הדלת בפרצוף‪" .‬אתה מצפה ממני לזכור כל שטות שאני כותב?"‬ ‫שאל העורך‪.‬‬ ‫אחרי רגע של שתיקה אמר לו ויינאנד‪" :‬תודה‪ ".‬זאת היתה הפעם היחידה בחייו שהרגיש‬ ‫אסיר תודה למישהו‪ .‬הכרת התודה היתה כנה‪ :‬זה היה התשלום תמורת לקח שלמד ושלעולם‬ ‫לא יצטרך ללמוד שוב‪ .‬אבל גם העורך הבין שמשהו אחר — ומפחיד — טמון באותה תודה‪.‬‬ ‫הוא פשוט לא ידע שזה ההספד על גייל ויינאנד‪.‬‬ ‫הוא חזר למערכת ה"גאזט"‪ .‬בלבו לא נותר כעס כלפי אותו עורך‪ ,‬וגם לא כלפי המכונה‬ ‫הפוליטית‪ .‬הוא הרגיש רק בוז וזעם כלפי עצמו‪ ,‬כלפי פאט מאליגן‪ ,‬כלפי מושג היושרה;‬ ‫הוא נמלא בושה מעצם המחשבה על כל מי שהוא ומאליגן היו מוכנים להפוך לקורבנותיהם‪.‬‬ ‫ולא המילה "קורבנות" היא שעלתה במחשבתו‪ ,‬אלא "פראיירים"‪ .‬הוא חזר למערכת וכתב‬

‫מאמר מבריק שבו השמיץ את מאליגן‪" .‬חשבתי שאתה מרחם על המסכן‪ ",‬אמר לו העורך‪,‬‬ ‫שבע רצון מהשינוי שחל בוויינאנד‪" .‬אני לא מרחם על אף אחד‪ ",‬הוא השיב לו‪.‬‬ ‫חנוונים ודומיהם לא העריכו את גייל ויינאנד‪ ,‬אבל פוליטיקאים ידעו להעריך אותו‪ .‬תוך‬ ‫כדי עבודתו בעיתון למד להסתדר עם בני האדם‪ .‬פניו לבשו את הארשת שילבשו עד סוף‬ ‫ימיו‪ :‬לא בדיוק חיוך‪ ,‬אלא מבט אירוני ודומם שהיה מכוון כלפי העולם כולו‪ .‬רבים השלו‬ ‫את עצמם שהלגלוג שלו מכוון כלפי אותם דברים מסוימים שהם עצמם השתוקקו ללגלג‬ ‫עליהם‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬היה נעים לשתף פעולה עם אדם שאינו מושפע מרגשות‪.‬‬ ‫הוא היה בן עשרים ושלוש כשה"גאזט" נקנה בידי כנופיה פוליטית יריבה‪ .‬אנשיה היו‬ ‫נחושים בדעתם לזכות בבחירות לראשות העיר ונזקקו לעיתון שיעזור להם לנהל את מסע‬ ‫התעמולה שלה‪ .‬למעשה‪ ,‬הם קנו את העיתון בשמו של גייל ויינאנד‪ ,‬שהיה אמור לשמש‬ ‫להם כיסוי מכובד‪ .‬גייל ויינאנד מונה לעורך ראשי‪ .‬הוא הפיץ את הרעיונות הרצויים וזכה‬ ‫בבחירות למען הבוסים שלו‪ .‬כעבור שנתיים ניפץ לרסיסים את הכנופיה‪ ,‬שלח את מנהיגיה‬ ‫לכלא ונותר הבעלים הבלעדי של ה"גאזט"‪.‬‬ ‫פעולתו הראשונה היתה פירוק השלט שהתנוסס מעל דלת הכניסה ושינוי שמו של‬ ‫העיתון‪ .‬ה"גאזט" הפך ל"ניו יורק באנר"‪ .‬ידידיו התנגדו‪" .‬מו"לים אינם משנים את שם‬ ‫העיתון‪ ",‬אמרו לו‪" .‬אבל אני כן‪ ",‬השיב להם‪.‬‬ ‫פעולתו הראשונה של ה"באנר" היתה פנייה לגיוס כספים למטרות צדקה‪ .‬שני סיפורים‬ ‫הודפסו בעיתון זה לצד זה‪ :‬הראשון על מדען צעיר שעובד על שכלולה של המצאה גאונית‪,‬‬ ‫אך גווע ברעב בעליית גג עלובה; והשני על נערה שעבדה במשק בית‪ ,‬התאהבה ברוצח‬ ‫שהוצא להורג וציפתה ללדת את בנו הלא־חוקי‪ .‬סיפור אחד לווה בתרשימים מדעיים‪ ,‬בשני‬ ‫התפרסמה תמונת הנערה הלהגנית בבגדים מרושלים‪ ,‬כשעל פניה הבעה טרגית‪ .‬ה"באנר"‬ ‫ביקש מקוראיו לעזור לשני מוכי הגורל‪ .‬העיתון גייס תשעה דולרים למען המדען הצעיר‪,‬‬ ‫ואלף שבעים ושבעה דולרים למען האם הלא־נשואה‪ .‬גייל ויינאנד כינס את חברי המערכת‪.‬‬ ‫על השולחן הניח את הגיליון ובו שני הסיפורים‪ ,‬וכן את הכסף שגויס למען כל אחד מהם‪.‬‬ ‫"יש מישהו שאינו מבין את הלקח שיש ללמוד מהסיפור הזה?" איש לא ענה‪ .‬ואז הוסיף‪:‬‬ ‫"עכשיו אתם יודעים איזה מין עיתון יהיה ה'באנר'‪".‬‬ ‫המו"לים של אותם ימים התגאו בחותם האישי שהטביעו על עיתוניהם‪ .‬גייל ויינאנד‬ ‫העביר את עיתונו — בחומר וברוח — לידי ההמון‪ .‬ה"באנר" קיבל צורה של מודעת קרקס‪,‬‬ ‫וגם ברוחו היה קרקס‪ .‬הוא נטל לעצמו את תכלית קיומו של הקרקס‪ :‬להדהים‪ ,‬לשעשע‬ ‫ולצבור רווחים‪ .‬הוא נשא חותם — לא של אדם אחד — כי אם של מיליונים‪" .‬בני האדם‬ ‫נבדלים זה בזה במעלותיהם‪ ,‬אם בכלל יש להם מעלות‪ ",‬נהג לומר כשהסביר את השקפת‬ ‫עולמו‪" ,‬אבל כולם זהים במגרעות שלהם‪ ".‬ואז היה מביט בעיניו של בן שיחו ואומר‪" :‬אני‬ ‫משרת את מה שקיים בארץ בכמויות‪ .‬אני מייצג את הרוב‪ .‬זו בוודאי מעלה‪".‬‬ ‫הקהל דרש פשעים‪ ,‬סקנדלים ורגשנויות‪ .‬גייל ויינאנד סיפק להם את מבוקשם‪ .‬הוא הגיש‬ ‫לקהל את מה שרצה‪ ,‬ואף הוסיף לזה הצדקה לטעם הרע שהם התביישו בו כל כך‪ .‬ב"באנר"‬

‫סופר על רציחות‪ ,‬בגידות‪ ,‬אונס‪ ,‬שחיתויות‪ ,‬אך בתוספת מוסר השכל מתאים‪ .‬לכל אמירה‬ ‫של מוסר השכל הוקדשו שלושה טורים‪" .‬אם תנסה להשפיע על אנשים שיעשו מעשה‬ ‫אצילי‪ ,‬תשעמם אותם‪ ",‬אמר ויינאנד‪" .‬אם תאפשר להם לנהות אחר היצרים שלהם‪ ,‬הם‬ ‫יתביישו בעצמם‪ .‬אבל אם תחבר בין השניים‪ ,‬קנית את לב ההמון‪ ".‬הוא פירסם סיפורים על‬ ‫נערות שסרחו‪ ,‬על גירושים בחברה הגבוהה‪ ,‬על מוסדות לילדים נטושים‪ ,‬על אזורי האורות‬ ‫האדומים ועל מוסדות צדקה‪" .‬קודם כול‪ ,‬סקס‪ ",‬אמר ויינאנד‪" .‬אחר כך‪ ,‬דמעות‪ .‬גרה אותם‬ ‫וסחט מהם דמעות‪ ,‬ואז הם שלך‪".‬‬ ‫ה"באנר" יצא למסעי צלב רבים ואמיצים — גם בנושאים שלא היו להם שום מתנגדים‪.‬‬ ‫ה"באנר" הוקיע פוליטיקאים‪ ,‬שעה אחת לפני שהופיעו בפני חבר המושבעים הגדול; הוא‬ ‫תקף מונופולים‪ ,‬בשמם של המדוכאים; הוא לעג לעשירים ולמצליחים‪ ,‬לשמחתם של מי‬ ‫שלעולם לא ישיגו את אותם הישגים‪ .‬הוא הבליט את חיי הזוהר של החברה הגבוהה ופירסם‬ ‫רכילות בנימה קלה של לעג‪ .‬כך העניק לאיש הקטן סיפוק כפול‪ :‬הצצה לאולמות הפאר‬ ‫ולחיי הזוהר‪ ,‬בלי שיצטרך לנקות את רגליו בפתח‪.‬‬ ‫ה"באנר" הורשה למתוח את גבולות האמת והטעם הטוב‪ ,‬אבל לא את גבולות המחשבה‬ ‫של קוראיו‪ .‬הכותרות השערורייתיות‪ ,‬התמונות הנועזות והתוכן הפשוט הממו את החושים‬ ‫וחדרו למוחו של האדם בלי כל צורך בתהליך ביניים של הנעת גלגלי המוח‪ ,‬בדיוק כמו‬ ‫אוכל שמגיע ישירות אל פי הטבעת‪ ,‬בלי שהוא נדרש להתעכל‪.‬‬ ‫"חדשות‪ ",‬אמר גייל ויינאנד לעובדיו‪" ,‬ילהיבו הכי הרבה קוראים‪ .‬זה הדבר שהכי ילהיב‬ ‫אותם והכי יטמטם אותם‪ .‬וככל שהם מטומטמים יותר‪ ,‬כך טוב יותר‪ .‬כל זה בתנאי שיש‬ ‫מספיק קוראים‪".‬‬ ‫יום אחד הביא למשרדו אדם שמצא ברחוב‪ .‬זה היה אדם רגיל‪ .‬הוא לא היה לבוש בהידור‬ ‫מיוחד וגם לא בבלויי סחבות‪ .‬הוא לא היה גבוה ולא נמוך‪ ,‬לא כהה מדי ולא בהיר; היו לו‬ ‫פנים כה שכיחות שלא היה אפשר לזכור אותן גם בזמן שמביטים בהן‪ .‬הוא היה מפחיד‬ ‫ברגילוּ ת שלו; לא היה בו אפילו טמטום שיבדיל אותו מאחרים‪ .‬ויינאנד הציג אותו בפני‬ ‫עובדיו‪ ,‬ולאחר מכן שלח אותו לדרכו‪ .‬אז כינס את אנשיו ואמר‪" :‬בכל פעם שיתעורר בכם‬ ‫ספק בנוגע לעבודה שלכם‪ ,‬תזכרו את הפרצוף של האיש שהצגתי בפניכם‪ .‬אתם כותבים‬ ‫למענו‪".‬‬ ‫"אבל מר ויינאנד‪ ",‬התלונן עורך צעיר‪" ,‬הרי לא נוכל לזכור את פניו‪".‬‬ ‫"זאת בדיוק הנקודה‪ ",‬ציין ויינאנד‪.‬‬ ‫כשהפך ויינאנד לאיום על שאר המו"לים‪ ,‬הזמינה אותו קבוצה של בעלי עיתונים לשיחה‬ ‫מאספות הצדקה שכולם חויבו להשתתף בהן‪ .‬הם גערו בו בטענה שקילקל את‬ ‫ֵ‬ ‫קצרה באחת‬ ‫טעמו של הקהל‪" .‬זה לא מתפקידי לעזור לאנשים לשמור על הכבוד העצמי שאין להם‪",‬‬ ‫ענה להם ויינאנד‪" .‬אתם נותנים להם את מה שהם מתיימרים לאהוב‪ ,‬ואילו אני נותן להם‬ ‫את מה שהם אוהבים באמת‪ .‬רבותי‪ ,‬כנות היא המדיניות הטובה ביותר‪ ,‬אם כי לא במובן‬ ‫שחינכו אתכם להאמין בו‪".‬‬ ‫כל דבר שעשה ויינאנד נעשה בצורה מושלמת; הוא לא הכיר דרך אחרת‪ .‬תהיה מטרתו‬

‫אשר תהיה — הוא הקדיש לה את כל האמצעים‪ .‬כל הלהט והמרץ שלא יכלו למצוא ביטוי‬ ‫מעל דפי עיתון כמו שלו הושקעו בעצם עשייתו של העיתון‪ .‬כישרון בלתי רגיל פעל בלי‬ ‫הרף כדי ליצור את התוצר השגרתי ביותר‪ .‬דת חדשה היתה יכולה להיווסד מכוח אותה‬ ‫אנרגיה רוחנית שהוציא על ליקוט סיפורים מפוקפקים ומריחתם על עמודי העיתון‪.‬‬ ‫ה"באנר" היה תמיד ראשון לפרסם את החדשות‪ .‬כשאירעה רעידת אדמה בדרום אמריקה‪,‬‬ ‫ולא התאפשר שום קשר עם אזור האסון‪ ,‬היה גייל ויינאנד שוכר ספינה‪ ,‬שולח כתבים‬ ‫למקום האירוע ומוציא לרחובות ניו יורק‪ ,‬כמה ימים לפני מתחריו‪ ,‬מהדורות מיוחדות‪,‬‬ ‫מלוות בתמונות של הרס ושל גופות‪ .‬כשהתקבלה קריאה לעזרה מספינה טובעת לחופי‬ ‫האוקיינוס האטלנטי‪ ,‬היה ויינאנד ממהר בחברת אנשיו אל הזירה ומגיע לשם עוד לפני‬ ‫משמר החופים‪ .‬הוא עצמו ניהל את עבודות ההצלה‪ ,‬וכשחזר היה מביא עמו כתבה גדולה‪,‬‬ ‫מלווה בצילומים שלו עצמו מטפס על סולם מעל הגלים הרוגשים עם תינוק בזרועותיו‪.‬‬ ‫כשכפר קנדי נותק מן העולם במפולת שלגים‪ ,‬שלח ה"באנר" כדור פורח שהטיל מן האוויר‬ ‫מזון וספרי קודש עבור התושבים‪ .‬וכשכפר כורים שותק בגלל שביתה‪ ,‬פתח ה"באנר" בתי‬ ‫תמחוי ופירסם סיפורים טרגיים על הסכנות הצפויות לבנות הכורים היפות בשל עוניין‬ ‫המשווע‪ .‬כשחתולה נלכדה בראש עץ גבוה‪ ,‬היה צלם של ה"באנר" נשלח להצילה‪.‬‬ ‫"כשאין חדשות‪ ,‬יש לייצר אותן‪ ",‬נהג ויינאנד לומר‪ .‬מטורף נמלט מבית משוגעים‪ .‬אחרי‬ ‫ימים רבים של חששות שהתפשטו בסביבה‪ ,‬חששות שליבה ה"באנר" כשפירסם סיפורי‬ ‫זוועה ותלונות על אוזלת ידה של המשטרה המקומית‪ ,‬נלכד המטורף בידי עיתונאי‬ ‫מה"באנר"‪ .‬באורח פלא‪ ,‬הבריא האיש‪ ,‬כשבועיים לאחר שנתפס‪ ,‬שוחרר ומכר ל"באנר"‬ ‫כתבה גדולה שחשפה את הטיפול הגרוע שזכה לו ואת הסבל שעבר במוסד‪ .‬החשיפה‬ ‫הובילה לרפורמות מרחיקות לכת‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬היו שטענו שהמטורף עבד בעיתון לפני‬ ‫שאושפז‪ ,‬אבל איש לא הצליח להוכיח זאת‪.‬‬ ‫שרפה פרצה במפעל נצלני שהעסיק שלושים נערות‪ .‬שתיים מהן נספו באסון‪ .‬מרי ווֹ טסוֹ ן‪,‬‬ ‫ֵ‬ ‫אחת הניצולות‪ ,‬מכרה ל"באנר" סיפור בלעדי על הניצול המחפיר במפעל שבו עבדו‪ .‬הדבר‬ ‫הוביל למסע צלב נגד מפעלים נצלניים‪ .‬בראש המסע עמדו כמה מהנשים הבולטות בעיר‪.‬‬ ‫סיבת השרפה מעולם לא נתגלתה‪ .‬מפה לאוזן נלחשה השמועה שמרי ווטסון היתה פעם‬ ‫דרייק‪ ,‬שעבדה במערכת ה"באנר"‪ .‬לא היה אפשר להוכיח את הטענה‪.‬‬ ‫אוולין ֵ‬ ‫בשנים הראשונות לקיומו של ה"באנר" העביר גייל ויינאנד את לילותיו על ספה בחדר‬ ‫המערכת‪ .‬המאמץ שדרש מעובדיו היה רב; המאמץ שדרש מעצמו היה קשה פי כמה‪ .‬הוא‬ ‫האיץ בהם כמו רס"ר בצבא‪ ,‬ולעצמו התייחס כמו לעבד נרצע‪ .‬את שכרם שילם בעין יפה‪,‬‬ ‫ולו עצמו לא לקח דבר פרט לשכר דירה ולארוחות‪ .‬כשעובדיו העיתונאים היו לנים‬ ‫בסוויטות במלונות יוקרה‪ ,‬התגורר הוא בחדר מרוהט וצנוע‪ .‬את כל כספו הוציא על‬ ‫ה"באנר"‪ ,‬והוציא יותר מכפי שנכנס‪ .‬העיתון היה עבורו פילגש יקרה‪ ,‬שאת כל רצונותיה‬ ‫מילא בלא עוררין‪ ,‬בלי להתחשב במחיר‪.‬‬ ‫ה"באנר" היה הראשון שקיבל את הציוד הטיפוגרפי החדיש ביותר‪ .‬ה"באנר" היה האחרון‬ ‫שקיבל את העיתונאים הטובים ביותר — האחרון‪ ,‬כי הם התמידו בו‪ .‬הוא הסתער על‬

‫מערכות העיתונים של מתחריו; איש לא היה יכול לעמוד בפני המשכורות שהציע‪ .‬הנוסחה‬ ‫שלו היתה פשוטה‪ .‬כשעיתונאי הוזמן למשרדו של ויינאנד‪ ,‬הוא היה רואה בזה עלבון‬ ‫ליושרה המקצועית שלו‪ ,‬ובכל זאת בא לפגישה‪ ,‬בעיקר כדי להציג סדרה של תנאים‬ ‫מעליבים‪ ,‬שרק על פיהם יהיה מוכן לקבל את העבודה‪ ,‬אם בכלל יסכים לקבלה‪ .‬ויינאנד‬ ‫היה פותח את השיחה במשכורת שהוא מוכן לשלם‪ ,‬ואז היה מוסיף‪" :‬אתה בטח רוצה לדבר‬ ‫גם על שאר התנאים‪ ".‬וכשראה שבן שיחו בולע רוק מרוב התרגשות‪ ,‬היה מסכם‪" :‬זהו? יופי‪.‬‬ ‫אז תתייצב לעבודה ביום שני‪".‬‬ ‫כשוויינאנד ייסד את העיתון השני בפילדלפיה קיבלו אותו המו"לים המקומיים כמו‬ ‫שקיבלו מצביאי אירופה את צבאו של אטילה ההוני‪ .‬המלחמה שהתנהלה בין העיתונים‬ ‫היתה פראית‪ ,‬לא פחות‪ .‬ויינאנד צחק‪ .‬הוא היה יכול ללמד את כולם איך שוכרים כנופיות‬ ‫שישחיתו את דוכני העיתונים של המתחרים וירביצו למוכרים‪ .‬שניים ממתנגדיו חוסלו‬ ‫באותה מלחמה‪ ,‬ה"פילדלפיה סטאר" פרח‪.‬‬ ‫מגפה‪ .‬כשהגיע לשנתו השלושים וחמש‪ ,‬הקיפה רשת‬ ‫ההתפשטות היתה מהירה כמו ֵ‬ ‫עיתוניו של ויינאנד את כל הערים הגדולות בארצות הברית‪ .‬כשהיה בן ארבעים כבר היו‬ ‫לוויינאנד כתבי עת‪ ,‬יומני קולנוע ומפעלים רבים אחרים‪.‬‬ ‫פעולות שונות‪ ,‬שלא זכו לפרסום‪ ,‬עזרו לו לקנות את הונו‪ .‬הוא לא שכח את ימי ילדותו‪.‬‬ ‫הוא זכר את כל הדברים שחשב עליהם כשעמד ליד מעקה המעבורת‪ ,‬את ההזדמנויות‬ ‫שהציע הכרך ההולך וגדל‪ .‬הוא קנה נדל"ן במקומות שאיש לא חשב להשקיע בהם‪ ,‬בנה‬ ‫בניגוד לעצת הרוב והפך מאות לאלפים‪ .‬בזכות כספו נדחק לכל מיני מיזמים שאפתניים‪,‬‬ ‫בהם גם מפעלים שקרסו ומוטטו עמם את כל מי שהשקיע בהם‪ .‬אך לא את גיל ויינאנד‪ .‬הוא‬ ‫ביים מסע צלב נגד שירות חשמליות שנוהל כמונופול בידי כנופיה מפוקפקת והביא‬ ‫לסגירתו‪ .‬הזיכיון נמסר אחר כך לכנופיה מפוקפקת עוד יותר‪ ,‬אלא שזו היתה שייכת לגייל‬ ‫ויינאנד‪ .‬הוא חשף את פרצופה של חברה שניסתה להשתלט על שוק הבשר במערב התיכון‬ ‫והשאיר את השטח נקי לחברה אחרת‪ ,‬שפעלה תחת חסותו‪.‬‬ ‫הוא נעזר באנשים רבים שגילו כי ויינאנד הצעיר הוא בחור מבריק ושכדאי לנצלו‪.‬‬ ‫ויינאנד גילה נכונות רבה להיות מנוצל‪ ,‬אלא שבסופו של דבר התברר למנצלים שהם‬ ‫בעצמם נוצלו‪ ,‬בדיוק כאותם אנשים שקנו עבורו את ה"גאזט"‪.‬‬ ‫לפעמים היה מפסיד כספים בכוונה תחילה‪ .‬באמצעות סדרה של צעדים חסויים הצליח‬ ‫להרוס אנשים רבים בעלי השפעה‪ :‬נשיא בנק‪ ,‬מנהל חברת ביטוח‪ ,‬בעל חברת ספנות‬ ‫ואחרים‪ .‬איש לא הבין את מניעיו‪ .‬הם לא היו מתחריו‪ ,‬והוא לא הרוויח דבר מנפילתם‪.‬‬ ‫"מי יודע מה רוצה הממזר הזה‪ ,‬ויינאנד‪ ",‬לחשו אנשים‪" .‬אבל זה לא רק כסף‪".‬‬ ‫מי שמתחו עליו ביקורת עיקשת מדי פוטרו מעבודתם‪ .‬כמה מהם תוך שבועות‪ ,‬אחרים‬ ‫כעבור שנים רבות‪ .‬במקרים מסוימים הוא לא הגיב על עלבונות‪ ,‬ולפעמים היה הורס אדם‬ ‫רק בגלל הערה של מה בכך‪ .‬איש לא ידע לנחש על מה ינקום ועל מה יסלח‪.‬‬ ‫יום אחד נתקל בעבודה מבריקה של עיתונאי צעיר במערכת של אחד העיתונים ומיהר‬ ‫לזמן אותו‪ .‬הבחור הגיע‪ ,‬אך המשכורת הנדיבה שהציע לו ויינאנד לא השפיעה עליו‪" .‬אני‬

‫לא יכול לעבוד למענך‪ ,‬מר ויינאנד‪ ",‬אמר הצעיר בייאוש‪" ,‬כי‪ ...‬אין לך אידיאלים‪ ".‬שפתיו‬ ‫הדקות של ויינאנד חייכו‪" .‬לא תוכל להתחמק מהשחיתות האנושית‪ ,‬בחור‪ ",‬השיב לו ברוך‪.‬‬ ‫"לבוס שלך יש אידיאלים‪ ,‬אבל הוא נאלץ לקבץ נדבות ולקבל הוראות מאנשים בזויים‪ .‬לי‬ ‫אין אידיאלים‪ ,‬אבל אני לא מקבץ נדבות‪ .‬הבחירה שלך‪ .‬אין אחרת‪ ".‬הבחור חזר למערכת‬ ‫העיתון שלו‪ .‬כעבור שנה חזר אל ויינאנד ושאל אותו אם ההצעה עודה בעינה‪ .‬ויינאנד‬ ‫השיב לו בחיוב‪ .‬מאז נשאר הבחור לעבוד ב"באנר"‪ .‬הוא היה היחיד מכל סגל העובדים‬ ‫שאהב את גייל ויינאנד באמת ובתמים‪.‬‬ ‫אלווה סקארט‪ ,‬היחיד שנשאר מה"גאזט" המקורי‪ ,‬צמח ועלה עם ויינאנד‪ .‬קשה לומר‬ ‫שהוא אוהב את ויינאנד‪ ,‬הוא פשוט דבק בבוס שלו במסירות של אסקופה נדרסת‪ .‬אלווה‬ ‫סקארט מעולם לא שנא דבר‪ ,‬ולכן גם לא היה מסוגל לאהוב‪ .‬הוא היה ערמומי‪ ,‬יעיל וחסר‬ ‫מצפון‪ ,‬כפי שיכול להיות אדם שאינו מסוגל להבין מהו מצפון‪ .‬הוא האמין בלב שלם בכל‬ ‫מה שכתב בעצמו ובכל מה שנכתב ב"באנר"‪ .‬לפעמים היה מחזיק באותה עמדה שבועיים‬ ‫ימים‪ .‬הוא היה משאב יקר מאוד עבור ויינאנד‪ :‬ברומטר לדעת הקהל‪.‬‬ ‫איש לא ידע לומר אם לגייל ויינאנד היו חיים פרטיים‪ .‬חייו שמחוץ למשרד התנהלו‪,‬‬ ‫כביכול‪ ,‬בסגנון העמוד הראשון של ה"באנר"‪ ,‬אך בהיקף רחב הרבה יותר‪ .‬הוא היה כמו‬ ‫שחקן בקרקס‪ ,‬אבל קרקס של מלכים‪ .‬הוא היה קונה את כל הכרטיסים למופע אופרה ויושב‬ ‫לבדו באולם הריק‪ ,‬ולצדו רק פילגשו באותו רגע‪ .‬הוא גילה מחזה נפלא שכתב מחזאי‬ ‫אלמוני‪ ,‬ושילם לו סכום אגדי כדי שהמחזה יועלה רק פעם אחת ויחידה‪ ,‬בפניו‪ .‬ויינאנד היה‬ ‫הצופה היחיד בהצגה‪ ,‬ולמחרת שרף את המחזה‪ .‬כשאישה מחוגי החברה הגבוהה ביקשה‬ ‫ממנו לתרום לצדקה‪ ,‬הגיש לה ויינאנד המחאה ריקה וחתומה‪ ,‬ואז צחק והודה שכל סכום‬ ‫שתעז האישה לרשום יהיה בלי ספק קטן יותר מהסכום שהיה רושם בעצמו‪ .‬הוא קנה כס‬ ‫בלקני עבור טוען לכתר שהיה חסר פרוטה‪ ,‬אדם שפגש במאורת שתייה‪ ,‬ומאז לא טרח‬ ‫לראותו שנית‪ .‬לעתים קרובות היה פונה אל "המשרת שלי‪ ,‬הנהג שלי והמלך שלי‪".‬‬ ‫בלילות היה לובש חליפה זולה שקנה בתשעה דולרים‪ ,‬נוסע ברכבת התחתית‪ ,‬מתהלך‬ ‫בשכונות העוני של העיר ומאזין לקהל קוראיו‪ .‬פעם אחת‪ ,‬במרתף בירה עלוב‪ ,‬שמע נהג‬ ‫משאית שיכור משמיץ את ויינאנד בשפה עסיסית וציורית‪ ,‬כדוגמה הגרועה ביותר‬ ‫לקפיטליזם החזירי‪ .‬ויינאנד הסכים איתו והוסיף לו עוד כמה גידופים משלו‪ ,‬מאוצר המילים‬ ‫שלמד בילדותו בהל'ז קיטשן‪ .‬לאחר מכן נטל ויינאנד גיליון של ה"באנר" שהשאיר אלמוני‬ ‫על שולחן‪ ,‬קרע מעליו את התמונה שלו שהופיעה בעמוד השלישי‪ ,‬צירף לה שטר של מאה‬ ‫דולר‪ ,‬מסר אותם לנהג השיכור ויצא מהמסבאה עוד לפני שמישהו הספיק לפצות את פיו‪.‬‬ ‫הוא החליף את פילגשיו במהירות שהשתיקה את הרכילות‪ .‬נאמר עליו שמעולם לא נהנה‬ ‫מחברתה של אישה‪ ,‬אלא אם כן קנה אותה בכסף מלא‪ ,‬ורק אם היתה מאותן נשים שאינן‬ ‫מציעות את עצמן למכירה‪.‬‬ ‫הוא שמר על חייו כסוד כמוס בכך שהפך אותם גלויים לכול‪ .‬הוא מסר את עצמו‬ ‫להמונים; הוא היה רכושו של כל אחד מהם‪ ,‬כמו אנדרטה בגן ציבורי‪ ,‬כמו שלט בתחנת‬ ‫אוטובוסים‪ ,‬כמו עמודי ה"באנר"‪ .‬תצלומיו הופיעו בעיתונו בתדירות גדולה יותר‬

‫מתצלומיהם של כוכבי קולנוע‪ .‬הוא צולם בכל מיני בגדים‪ ,‬בכל הזדמנות אפשרית‪ .‬מעולם‬ ‫לא צולם בעירום‪ ,‬אך לקוראיו נדמה שעמד לפניהם עירום כביום היוולדו‪ .‬לא היה בלבו‬ ‫תענוג על הפרסום שקנה לעצמו; זו היתה רק מדיניות שנכנע לה‪ .‬כל פינה בדירתו צולמה‬ ‫בעיתוניו‪" .‬כל ממזר במדינה יודע מה נמצא בארון הקרח שלי ואיך נראים השירותים שלי‪",‬‬ ‫היה אומר‪.‬‬ ‫אבל היה חלק אחד בחייו שאיש כמעט לא הכיר ושלא הוזכר מעולם‪ .‬הקומה העליונה‬ ‫בבניין‪ ,‬מתחת לפנטהאוז שלו‪ ,‬היתה גלריה פרטית לאמנות‪ .‬הקומה היתה נעולה‪ .‬מעולם לא‬ ‫הכניס אליה איש‪ ,‬פרט לאיש התחזוקה‪ .‬מעטים ידעו על קיומה‪ .‬פעם רצה השגריר הצרפתי‬ ‫לבקר בה‪ ,‬אך ויינאנד סירב‪.‬‬ ‫לפעמים‪ ,‬אך לא לעתים קרובות‪ ,‬היה יורד אל הגלריה ושוהה בה שעות ארוכות‪ .‬את‬ ‫היצירות שאסף בחר על פי אמות המידה שלו בלבד‪ .‬היו לו יצירות מופת רבות ומפורסמות‪,‬‬ ‫וגם ציורים שציירו ציירים אלמונים‪ .‬הוא דחה עבודות של רבי־האמנים‪ ,‬אם לא מצאו חן‬ ‫בעיניו‪ .‬הוא לא התחשב כלל בדעתם של אספנים‪ ,‬ושמות גדולים לא עניינו אותו‪ .‬סוחרי‬ ‫האמנות שאצלם נהג לבקר אמרו שהשיפוט האמנותי שלו הוא כשל רב־אמן‪.‬‬ ‫לילה אחד ראה המשרת את גייל ויינאנד חוזר מהגלריה שמתחת לפנטהאוז ונדהם‬ ‫למראהו‪ :‬פניו הביעו סבל‪ ,‬אבל בכל זאת נראו צעירות בעשר שנים מכפי גילן‪" .‬אתה חולה‪,‬‬ ‫אדוני?" שאל‪ .‬ויינאנד הציץ בו באדישות ואמר‪" :‬לך לישון‪".‬‬ ‫"נוכל להקפיץ בהרבה את התפוצה של יום ראשון‪ ,‬אם נכניס תמונות של הגלריה הפרטית‬ ‫שלך‪ ",‬אמר לו פעם אלווה סקארט‪.‬‬ ‫"לא‪ ",‬השיב לו ויינאנד‪.‬‬ ‫"אבל למה לא‪ ,‬גייל?"‬ ‫"שמע‪ ,‬אלווה‪ ,‬לכל אדם בעולם יש בנשמה פינה אחת שלאיש אסור להסתכל בה‪ .‬גם‬ ‫לנידונים למוות בבתי הסוהר וגם ליצורים המפלצתיים שמופיעים בקרקסים‪ .‬לכולם‪ ,‬חוץ‬ ‫ממני‪ .‬הנשמה שלי מרוחה בכל יום ראשון במדור הרכילות בשלושה צבעים‪ .‬ולכן אני צריך‬ ‫תחליף‪ ,‬גם אם זה רק חדר נעול ובו כמה חפצים שלאף אחד אסור לגעת בהם‪".‬‬ ‫זה היה תהליך ארוך‪ .‬היו אמנם כמה סימנים מקדימים‪ ,‬אבל סקארט לא הבחין בשינוי‬ ‫שחל באופיו של ויינאנד עד שמלאו לו ארבעים וחמש‪ .‬ופתאום זה היה גלוי לכול‪ .‬ויינאנד‬ ‫איבד עניין בהרס תעשיינים ואילי הון‪ .‬הוא מצא לעצמו סוג חדש של קורבנות‪ .‬איש לא ידע‬ ‫אם זה ספורט‪ ,‬שיגעון או ציד שיטתי‪ .‬אבל כולם חשבו שזה נורא‪ ,‬שזה אכזרי וחסר טעם‪.‬‬ ‫זה התחיל עם דווייט קרסון‪ .‬קרסון היה סופר צעיר שקנה לעצמו שם כאדם שהקדיש את‬ ‫עצמו לרעיון‪ .‬הוא תמך ברעיון של הפרט נגד ההמון‪ .‬הוא כתב בירחונים בעלי שם‪ ,‬אך בלי‬ ‫תפוצה‪ ,‬שלא היה בהם כל איום על ה"באנר"‪ .‬ויינאנד קנה את דווייט קרסון‪ .‬הוא אילץ‬ ‫אותו לכתוב ב"באנר" טור שהיה למעשה הטפה לעליונות ההמונים על הגאון היחיד‪ .‬הטור‬ ‫היה גרוע‪ ,‬משעמם ובלתי משכנע‪ .‬הוא הכעיס רבים‪ .‬זה היה בזבוז מקום ובזבוז משכורת‪.‬‬ ‫אבל ויינאנד התעקש והורה להמשיך לכתוב אותו‪.‬‬ ‫אפילו אלווה סקארט הזדעזע נוכח בגידתו של קרסון באמונתו‪" .‬כל אדם אחר‪ ,‬אולי‪ ,‬אבל‬

‫לא ציפיתי לזה מקרסון‪ ".‬ויינאנד צחק‪ ,‬נדמה שהתקשה להתאפק; בצחוק שלו היתה נימה‬ ‫של היסטריה‪ .‬סקארט קימט את מצחו‪ .‬הוא לא אהב לראות את ויינאנד מתקשה לרסן את‬ ‫עצמו‪ .‬נדמה שהדבר עמד בסתירה לכל מה שידע על ויינאנד‪ .‬התקרית עוררה בסקארט‬ ‫הרגשה מוזרה של חשש‪ ,‬כאילו סדק קטן נפער פתאום בקיר מוצק‪ ,‬סדק שלא יכול אמנם‬ ‫למוטט את הקיר‪ ,‬אבל גם לא אמור להיות בו‪.‬‬ ‫כעבור חודשים מספר קנה ויינאנד סופר צעיר מירחון רדיקלי‪ ,‬אדם שנודע ביושרו הרב‪,‬‬ ‫והכריח אותו לכתוב מאמרים המהללים את הפרט ומשמיצים את ההמון‪ .‬גם זה הכעיס רבים‬ ‫מקוראיו‪ ,‬אבל הוא לא חדל‪ .‬נדמה שהוא חדל להתעניין בדקויות המשפיעות על תפוצת‬ ‫העיתון‪.‬‬ ‫ויינאנד שכר משורר רגיש והטיל עליו לכתוב על משחקי בייסבול‪ .‬הוא שכר מומחה‬ ‫לאמנות והטיל עליו את הטיפול במדור הכלכלי‪ .‬הוא שכר סוציאליסט ואילץ אותו להגן על‬ ‫בעלי המפעלים‪ .‬הוא העסיק שמרן וציווה עליו להלל את מעמד הפועלים‪ .‬הוא הכריח‬ ‫אתיאיסט לשבח את הדת‪ ,‬ודרש מאיש מדע לטעון לעליונותה של המיסטיקה על השיטה‬ ‫המדעית‪ .‬למנצח מפורסם נתן משכורת ענקית רק כדי שלא ינצח שוב על תזמורת‪.‬‬ ‫בתחילה סירבו כמה מאותם אנשים לקבל את הצעותיו‪ .‬אך בסופו של דבר נאלצו להיכנע‪,‬‬ ‫כי תוך שנים ספורות הגיעו אל סף חורבן כלכלי‪ ,‬ומסיבות שלא היה ניתן לעמוד על טיבן‪.‬‬ ‫כמה מקורבנותיו היו אנשים מפורסמים; אחרים היו אלמונים‪ .‬ויינאנד לא מצא עניין‬ ‫במעמדם הקודם של קורבנותיו‪ .‬הוא לא מצא עניין באנשים שזכו להצלחה מסחררת לאחר‬ ‫שמיסחרו את הקריירה שלהם‪ ,‬וגם לא באנשים שלא היתה להם שום השקפה מוצקה‪ .‬לכל‬ ‫קורבנותיו היה מכנה משותף אחד‪ :‬יושרה ללא דופי‪.‬‬ ‫לאחר שנשברו‪ ,‬המשיך ויינאנד לשלם להם בקפדנות‪ ,‬אבל הוא לא הוסיף להתעניין בהם‪,‬‬ ‫ושוב לא רצה לראותם‪ .‬דווייט קרסון נעשה אלכוהוליסט‪ .‬שניים משכיריו האחרים התמכרו‬ ‫לסמים‪ .‬אחד התאבד‪ .‬המקרה האחרון הגדיש את הסאה גם בעיני סקארט‪" .‬גייל‪ ,‬אתה לא‬ ‫חושב שעברת את הגבול?" שאל אותו‪" .‬זה כמעט כמו רצח‪".‬‬ ‫"ממש לא‪ ",‬השיב לו ויינאנד‪" .‬אני בסך הכול מגלם את הנסיבות החיצוניות‪ .‬הסיבה‬ ‫האמיתית נעוצה בו‪ .‬אם ברק מכה בעץ רקוב והעץ נופל‪ ,‬זאת לא אשמתו של הברק‪".‬‬ ‫"ואם העץ בריא?"‬ ‫"עצים כאלה אינם קיימים‪ ,‬אלווה‪ ",‬השיב לו ויינאנד בעליצות‪.‬‬ ‫אלווה סקארט מעולם לא ביקש הסברים מוויינאנד‪ .‬הוא ניחש מעט ממה שמסתתר‬ ‫מאחורי הרדיפה הזאת‪ ,‬אבל משך בכתפיו וצחק‪ .‬הוא אמר לאנשים שאין להם ממה לחשוש‪:‬‬ ‫"זה רק שסתום ביטחון‪ ".‬רק שני אנשים הבינו את גייל ויינאנד‪ :‬אלווה סקארט‪ ,‬חלקית‪,‬‬ ‫ואלזוורת' טוהי‪ ,‬לחלוטין‪.‬‬ ‫אלזוורת' טוהי‪ ,‬שבאותם ימים עשה כמיטב יכולתו להימנע מריב עם גייל ויינאנד‪ ,‬לא‬ ‫היה יכול להימנע מתרעומת מסוימת על שוויינאנד לא בחר בו כקורבן‪ .‬הוא כמעט שאף‬ ‫שוויינאנד ינסה להשחיתו‪ ,‬בלי כל התחשבות בתוצאות‪ .‬אבל ויינאנד הבחין בקיומו רק‬ ‫לעתים נדירות‪.‬‬

‫ויינאנד מעולם לא פחד מהמוות‪ .‬במרוצת השנים עלתה בדעתו המחשבה להתאבד‪ ,‬לא‬ ‫בכוונה‪ ,‬אלא רק כאחת מהאפשרויות שעמדו לרשותו‪ .‬הוא בחן את האפשרות הזאת‬ ‫באדישות‪ ,‬מתוך נימוס‪ ,‬כפי שהיה בוחן כל אפשרות אחרת — ואז היה שוכח את הדבר‪.‬‬ ‫כשהגיע לידי תשישות‪ ,‬היה מרפא את עצמו בביקור של כמה שעות בגלריה הפרטית שלו‪.‬‬ ‫כך הגיע לגיל חמישים ואחת‪ ,‬ליום שבו לא אירע לו שום דבר מיוחד‪ ,‬ובכל זאת הרגיש‬ ‫באותו ערב שאין לו שמץ של רצון לצעוד‪ ,‬ולו צעד אחד נוסף‪ ,‬בנתיב חייו‪.‬‬ ‫גייל ויינאנד ישב על מיטתו‪ ,‬מרפקיו מונחים על ברכיו והאקדח בידו‪.‬‬ ‫כן‪ ,‬אמר לעצמו‪ ,‬אי־שם מסתתרת תשובה לכל השאלות‪ .‬אבל אני לא רוצה לדעת‪ .‬אני לא‬ ‫רוצה לדעת‪.‬‬ ‫ומאחר שהרגיש שמץ של פחד בבסיס השאיפה שלא לבחון את חייו מכאן ואילך‪ ,‬הוא ידע‬ ‫שלא ימות הלילה‪ .‬כל עוד פחד ממשהו‪ ,‬היתה לו אחיזה בארצם של החיים; גם אם פירוש‬ ‫הדבר התקדמות לקראת אסון לא ידוע‪ .‬המחשבה על המוות לא הוסיפה לו דבר‪ .‬המחשבה‬ ‫על החיים העניקה לו שיירי נדבות‪ ,‬שמץ של פחד‪.‬‬ ‫הוא שקל את האקדח בידו‪ .‬הוא חייך חיוך קלוש של לעג‪ .‬לא‪ ,‬חשב לעצמו‪ ,‬זה לא‬ ‫בשבילך‪ .‬עדיין לא‪ .‬עדיין קיים בך הרצון לא למות מוות חסר תוחלת‪ .‬זה מה שעוצר אותך‪.‬‬ ‫גם אלה שיירים של משהו‪.‬‬ ‫הוא השליך את האקדח על המיטה‪ ,‬כי ידע שהרגע המכריע עבר‪ ,‬ושאין עוד סכנה בכלי‬ ‫הנשק‪ .‬הוא קם ממקומו‪ .‬הוא לא הרגיש התעלות‪ .‬הוא היה עייף‪ ,‬אך נדמה שחזר אל נתיב‬ ‫חייו הרגיל‪ .‬לא היו לו בעיות מיוחדות; הוא רק רצה לסיים את היום בהקדם וללכת לישון‪.‬‬ ‫הוא ירד לחדר עבודתו כדי למזוג לעצמו כוסית משקה‪ .‬כשהדליק את האור ראה את מתנתו‬ ‫של טוהי‪ .‬זה היה ארגז עץ גדול שהושאר ליד שולחן העבודה שלו‪ .‬הוא ראה אותו קודם לכן‬ ‫וחשב לעצמו‪" :‬מה זה‪ ,‬לכל הרוחות?" אבל מיד שכח את קיומו‪.‬‬ ‫הוא מזג לעצמו כוסית ולגם באיטיות‪ .‬הארגז היה גדול מכדי שיתעלם ממנו‪ .‬תוך כדי‬ ‫שתייה ניסה ויינאנד לנחש מה יש בתוכו‪ .‬הארגז היה גבוה וצר מכדי להכיל פריט ריהוט‪.‬‬ ‫ויינאנד לא היה יכול להעלות בדעתו מה עשוי טוהי לשלוח לו; הוא ציפה למשהו בולט‬ ‫הרבה פחות — מעטפה קטנה וניסיון לסחיטה‪ .‬רבים ניסו לסחוט ממנו כספים‪ ,‬אך לשווא‪.‬‬ ‫הוא חשב שטוהי חכם מכדי לעשות טעות כזאת‪.‬‬ ‫גם לאחר שסיים את המשקה‪ ,‬לא עלה בדעתו שום הסבר הגיוני לארגז‪ .‬זה הטריד אותו‪,‬‬ ‫כמו שאלה בלתי פתירה בתשבץ עיקש‪ .‬אי־שם באחת ממגירות שולחנו היתה ערכה של כלי‬ ‫עבודה‪ .‬הוא שלף אותה ופתח את התיבה‪.‬‬ ‫היא הכילה את פסלה של דומיניק פרנקון‪ ,‬פרי יצירתו של סטיבן מלורי‪ .‬גייל ויינאנד חזר‬ ‫אל מכתבתו והניח את הצבת מידו‪ ,‬כאילו היתה בדולח שביר‪ .‬הוא פנה והביט שוב בפסל‪.‬‬ ‫הוא הביט בו שעה שלמה‪ .‬ואז ניגש אל הטלפון וחייג‪.‬‬ ‫"הלו‪ ",‬נשמע קולו של טוהי‪ ,‬וצרידותו קצרת הרוח העידה על כך שהתעורר משינה‬ ‫עמוקה‪.‬‬

‫"בסדר‪ ,‬אני מחכה לך‪ ",‬אמר לו ויינאנד והחזיר את השפופרת למקומה‪.‬‬ ‫טוהי הגיע כעבור חצי שעה‪ .‬זה היה ביקורו הראשון בביתו של ויינאנד‪ .‬ויינאנד פתח לו‬ ‫את הדלת בעצמו‪ ,‬עדיין לבוש בפיג'מה‪ .‬הוא לא אמר מילה‪ .‬הוא צעד אל חדר עבודתו‪,‬‬ ‫וטוהי בעקבותיו‪.‬‬ ‫גוף השיש העירום‪ ,‬עם הראש המוטה לאחור בתנוחה של התעלות‪ ,‬הפך את החדר למקום‬ ‫שכבר לא היה קיים‪ :‬כמו מקדש סטודארד‪ .‬מבטו הכבד של ויינאנד נח על טוהי בציפייה‪,‬‬ ‫ובעיניו היה זעם עצור‪.‬‬ ‫"אתה רוצה לדעת מה שמה של הדוגמנית‪ ",‬אמר לו טוהי‪ ,‬ולקולו התגנבה נימה של‬ ‫תרועת ניצחון‪.‬‬ ‫הפסל‪".‬‬ ‫"מה פתאום?" ענה לו ויינאנד‪" .‬אני רוצה לדעת מה שמו של ּ ַ‬ ‫הוא תהה מדוע דבריו לא מצאו חן בעיני טוהי; נדמה שראה אכזבה בפניו של האיש‪.‬‬ ‫"הפסל?" השיב לו טוהי‪" .‬רגע‪ ,‬תן לי להיזכר‪ .‬נדמה לי שאני יודע מה שמו‪ ...‬סטיבן‪ ,‬או‬ ‫ַּ‬ ‫סטנלי‪ ...‬סטנלי‪ ,‬או משהו כזה‪ ...‬בחיי שאני לא זוכר‪".‬‬ ‫הפסל‬ ‫"אם היית חכם מספיק כדי לקנות את הפסל‪ ,‬אין לי ספק שידעת לשאול לשמו של ּ ַ‬ ‫ולעולם לא לשכוח אותו‪".‬‬ ‫"אבדוק את זה למענך‪ ,‬מר ויינאנד‪".‬‬ ‫"איפה השגת אותו?"‬ ‫"באחת הגלריות לאמנות‪ .‬אתה יודע‪ ,‬בשדרה השנייה‪".‬‬ ‫"מאיפה הגיע הפסל?"‬ ‫"אני לא יודע‪ .‬לא שאלתי‪ .‬קניתי אותו כי אני מכיר את הגברת ששימשה לו דוגמנית‪".‬‬ ‫"אתה משקר‪ .‬אם זה כל מה שראית בו‪ ,‬לא היית מרשה לעצמך להסתכן בצורה כזאת‪.‬‬ ‫אתה יודע שאף פעם לא הרשיתי לאיש לראות את הגלריה שלי‪ .‬איך העלית בדעתך שהייתי‬ ‫מרשה לך לתרום לה משהו? אף אחד לא העז לשלוח לי מתנה כזאת‪ .‬לא היית מסתכן‪,‬‬ ‫אילולא ידעת‪ ,‬מעל לכל ספק‪ ,‬עד כמה גדולה היצירה הזאת‪ ,‬אילולא היית בטוח שאיאלץ‬ ‫לקבל אותה ושאתה תנצח‪ .‬ואכן‪ ,‬ניצחת‪".‬‬ ‫"אני שמח לשמוע‪ ,‬מר ויינאנד‪".‬‬ ‫"אם אתה רוצה ליהנות מהניצחון‪ ,‬אני גם מוכן לומר לך שאני שונא לקבל את זה ממך‪.‬‬ ‫אני שונא לחשוב שיכולת להעריך יצירה כזאת‪ ...‬זה לא מתאים לך‪ .‬כנראה לא הערכתי‬ ‫אותך מספיק‪ .‬אתה מומחה גדול לענייני אמנות‪ ,‬יותר מששיערתי לעצמי‪".‬‬ ‫"אני אראה בדבריך מחמאה‪ .‬תודה לך‪ ,‬מר ויינאנד‪".‬‬ ‫"נו‪ ,‬אז מה רצית? רצית שאבין שלא אקבל את הפסל הזה‪ ,‬אלא אם כן אסכים להיפגש עם‬ ‫גברת קיטינג?"‬ ‫"לא‪ ,‬מר ויינאנד‪ .‬הפסל הוא שלך‪ ,‬מתנה ממני‪ .‬רציתי שתדע שזאת גברת קיטינג‪".‬‬ ‫ויינאנד הציץ בפסל‪ ,‬ואז הפנה את מבטו בחזרה אל טוהי‪.‬‬ ‫"מטורף שכמותך!" אמר לו ויינאנד חרישית‪.‬‬ ‫טוהי הנבוך נעץ בו מבט‪.‬‬

‫"אז מה‪ ,‬השתמשת בפסל כמנורה אדומה בחלון?" שאל ויינאנד בהקלה‪ .‬הוא לא מצא‬ ‫כעת שום צורך לרתק אליו את טוהי במבטו‪" .‬אני שמח לשמוע‪ .‬אתה לא פיקח כמו‬ ‫שחשבתי לרגע‪".‬‬ ‫"אבל מר ויינאנד‪"...‬‬ ‫"אתה לא מבין שהפסל הזה הוא הדרך הבטוחה ביותר לחסל כל תיאבון שעשוי להתעורר‬ ‫בי כלפי אותה גברת שלך?"‬ ‫"מר ויינאנד‪ ,‬עדיין לא ראית אותה‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬אין לי ספק שהיא יפהפייה‪ .‬אולי אפילו יותר מהפסל‪ .‬אבל לא ייתכן שיש בה את‬ ‫הפסל‪ .‬ולראות את הפנים עצמן‪ ,‬בלי כל הבעה‪ ,‬כמו קריקטורה מתה — אתה‬ ‫מה שהעניק לה ּ ַ‬ ‫לא חושב שזה לבד ישניא עלי את האישה הזאת?"‬ ‫"עדיין לא ראית אותה‪".‬‬ ‫"טוב‪ ,‬בסדר‪ ,‬אני אראה אותה‪ .‬אמרתי לך‪ :‬או שתצליח במזימה שלך‪ ,‬או שתנחל כישלון‬ ‫חרוץ‪ .‬אני לא מבטיח לך לשכב איתה‪ ,‬כן? רק להיפגש‪".‬‬ ‫"זה כל מה שביקשתי‪ ,‬מר ויינאנד‪".‬‬ ‫"תדאג שהיא תתקשר אלי למשרד ותקבע איתי פגישה‪".‬‬ ‫"תודה לך‪ ,‬מר ויינאנד‪".‬‬ ‫הפסל‪ .‬אבל לא אטרח לכפות עליך‬ ‫"חוץ מזה‪ ,‬ברור לי שאתה משקר בנוגע לשמו של ּ ַ‬ ‫שתגלה לי את שמו‪ .‬היא כבר תגלה לי בעצמה‪".‬‬ ‫"אני בטוח שהיא תגלה לך‪ .‬אבל למה לי לשקר?"‬ ‫הפסל הזה היה פחות מוכשר‪ ,‬היית נשאר בלי עבודה‪".‬‬ ‫"אלוהים יודע‪ .‬ודרך אגב‪ ,‬אם ּ ַ‬ ‫"אבל יש לי חוזה‪ ,‬מר ויינאנד‪".‬‬ ‫"תשמור אותו לאיגוד המקצועי שלך‪ ,‬אלזי! טוב‪ ,‬הגיע הזמן שתאחל לי לילה טוב‬ ‫ותסתלק מכאן‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬מר ויינאנד‪ .‬אני מאחל לך לילה טוב‪".‬‬ ‫ויינאנד ליווה אותו למסדרון‪ .‬בפתח דירתו אמר‪:‬‬ ‫"טוהי‪ ,‬אתה איש עסקים גרוע‪ .‬אני לא יודע למה אתה כל כך להוט להפגיש אותי עם‬ ‫גברת קיטינג‪ .‬אני לא יודע מה אתה רוצה להשיג בזה שתסדר עבודה לקיטינג הזה‪ .‬אבל כל‬ ‫סיבה שלא תהיה‪ ,‬היא לא מספיק טובה כדי שתסכים להיפרד מיצירת מופת שכזאת‪".‬‬

‫‪2‬‬ ‫"למה לא ענדת את צמיד האזמרגד שלך?" שאל פיטר קיטינג‪" .‬כולם התפעלו מכוכב‬ ‫הספיר בשיער של ההיא שמתיימרת להיות ארוסתו של גורדון פרסקוט‪".‬‬ ‫"מצטערת‪ ,‬פיטר‪ .‬אענוד אותו בפעם הבאה‪ ",‬אמרה דומיניק‪.‬‬ ‫"המסיבה היתה נחמדה‪ .‬נהנית?"‬ ‫"אני תמיד נהנית‪".‬‬ ‫"גם אני‪ ...‬אבל‪ ...‬אלוהים‪ ,‬את רוצה לדעת את האמת?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬השתעממתי עד מוות‪ .‬וינסנט נוֹ לטוֹ ן הוא סנוב אטום‪ .‬אני לא סובל אותו‪ ".‬ואז‬ ‫הוסיף בזהירות‪" :‬אבל לא ראו עלי‪ ,‬נכון?"‬ ‫"לא‪ .‬התנהגת יפה מאוד‪ .‬צחקת מכל הבדיחות שלו‪ ,‬גם כשאחרים לא צחקו‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬שמת לב‪ .‬זה תמיד עובד‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬שמתי לב‪".‬‬ ‫"את חושבת שלא הייתי צריך לעשות את זה‪ ,‬נכון?"‬ ‫"זה לא מה שאמרתי‪".‬‬ ‫"אבל זה מה שאת חושבת‪ ...‬שזה נמוך מדי‪ ,‬נכון?"‬ ‫"אני חושבת שאין דבר כזה‪ ,‬נמוך מדי‪".‬‬ ‫הוא צנח עמוק לתוך הכורסה‪ .‬סנטרו נלחץ באי־נוחות אל חזהו‪ ,‬אבל הוא לא טרח לזוז‪.‬‬ ‫אש התפצחה באח שבסלון‪ .‬הוא כיבה את כל האורות‪ ,‬פרט למנורה אחת שכוסתה באהיל‬ ‫של משי צהוב‪ .‬אבל המנורה לא יצרה אווירה אינטימית ונינוחה; נהפוך הוא‪ ,‬החדר נראה‬ ‫עזוב‪ ,‬כמו דירה ריקה שנותקה מרשת החשמל‪ .‬דומיניק ישבה בקצה השני של החדר‪ ,‬וגווה‬ ‫הצנום התאים את עצמו בצייתנות למסעד הכיסא הישר‪ .‬היא לא נראתה מאובנת‪ ,‬היא פשוט‬ ‫נראתה זקופה מכדי לשבת בנינוחות‪ .‬הם היו לבדם‪ ,‬ובכל זאת הרגישה שהיא משתתפת‬ ‫באירוע חברתי — או שהיא בובה בחלון ראווה‪ ,‬בצומת רחובות סואן‪.‬‬ ‫הם חזרו זה עתה ממסיבת תה בביתו של וינסנט נולטון‪ ,‬איש חברה צעיר ומצליח‪ ,‬חברו‬ ‫החדש של פיטר קיטינג‪ .‬הם אכלו יחד ארוחת ערב שקטה‪ ,‬וכעת עמד הערב כולו לרשותם‪.‬‬ ‫עד למחרת לא היו להם התחייבויות חברתיות כלשהן‪.‬‬ ‫"לא היית צריכה ללעוג לתיאוסופיה כשדיברת עם גברת מארש‪ ",‬אמר לה‪" .‬היא מאמינה‬

‫בזה‪".‬‬ ‫"מצטערת‪ .‬להבא אהיה זהירה יותר‪".‬‬ ‫הוא חיכה שתעלה נושא לשיחה‪ .‬היא לא פצתה פה‪ .‬לפתע עלה בדעתו שמעולם לא פנתה‬ ‫אליו מרצונה בכל עשרים חודשי נישואיהם‪ .‬הוא חשב לעצמו שזה טיפשי‪ ,‬שזה לא ייתכן‪.‬‬ ‫הוא ניסה להיזכר ולו גם במקרה אחד שבו פנתה אליו ראשונה‪ .‬ברור שפנתה‪ .‬הוא זכר‬ ‫ששאלה אותו‪" :‬באיזו שעה תחזור הערב?" או "תרצה להזמין גם את בני הזוג דיקסון‬ ‫למסיבה ביום שלישי?" ועוד כל מיני שאלות מסוג זה‪.‬‬ ‫הוא הציץ בה‪ .‬היא לא נראתה משועממת‪ ,‬וגם לא נראתה להוטה להתעלם מקיומו‪ .‬היא‬ ‫ישבה במקומה‪ ,‬דרוכה ומוכנה‪ ,‬כאילו מצאה עניין רב בנוכחותו‪ .‬היא לא לקחה לידיה ספר‪,‬‬ ‫היא לא בהתה בחלל‪ .‬היא הישירה בו מבט‪ ,‬כאילו ציפתה לשיחה‪ .‬פתאום התחוור לו‬ ‫שתמיד הישירה בו מבט‪ .‬כעת תהה אם הדבר מוצא חן בעיניו‪ .‬כן‪ ,‬כי זה לא נתן לו עילה‬ ‫לקנא‪ ,‬גם לא במחשבותיה הכמוסות ביותר‪ .‬בעצם לא‪ ,‬זה לא מצא חן בעיניו‪ ,‬ממש לא‪ .‬כי‬ ‫המבט הישיר הזה לא איפשר לאף אחד מהם לברוח‪.‬‬ ‫"סיימתי לקרוא את 'אבן המרה האצילית'‪ ",‬ציין‪" .‬ספר מצוין‪ ,‬יצירה שהגה מוח מבריק‪,‬‬ ‫כמו ּפאק‪ 8‬שדמעות זולגות מעיניו‪ ,‬כמו ליצן עם לב זהב שעומד לרגע מול כס מלכות‬ ‫שמים‪".‬‬ ‫‪ 8‬שד‪ ,‬דמון‪.‬‬

‫"קראתי את אותו מאמר ביקורת שהתפרסם על הספר ב'באנר' ביום ראשון‪".‬‬ ‫"אני קראתי את הספר עצמו‪ .‬את יודעת שקראתי‪".‬‬ ‫"נחמד מצדך‪".‬‬ ‫"אה?" הוא שמע את האישור בקולה‪ ,‬וזה שימח אותו‪.‬‬ ‫"זו התחשבות בסופרת‪ .‬אני בטוחה שהיא שמחה לשמוע שאנשים קוראים את היצירות‬ ‫שלה‪ .‬נחמד מצדך שהקדשת לזה זמן — גם אם ידעת מראש מה תהיה דעתך על הספר‪".‬‬ ‫"לא ידעתי‪ ,‬אך במקרה הזה אני מסכים עם הביקורת‪".‬‬ ‫"המבקרים הטובים ביותר כותבים ב'באנר'‪".‬‬ ‫"זה נכון‪ .‬כמובן‪ .‬ולכן זה גם לא פסול שאני מסכים איתם‪ ,‬נכון?"‬ ‫"בהחלט‪ .‬אני מסכימה תמיד‪".‬‬ ‫"עם מי?"‬ ‫"עם כולם‪".‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬את לועגת לי?"‬ ‫"נתת לי סיבה ללעוג לך?"‬ ‫"לא‪ ,‬אני לא מוצא סיבה לזה‪ .‬בטח שלא‪".‬‬ ‫"אז אני לא לועגת לך‪".‬‬ ‫הוא חיכה‪ .‬הוא שמע מכונית שחלפה ברחוב‪ ,‬ושאגת המנוע מילאה כמה שניות‪ .‬אבל‬

‫כשזו דעכה‪ ,‬הוא נאלץ לשוב ולדבר‪:‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬הייתי רוצה לדעת מה דעתך‪".‬‬ ‫"על מה?"‬ ‫"על‪ ...‬על‪ "...‬הוא חיפש נושא בעל ערך ואמר‪" :‬וינסנט נולטון‪".‬‬ ‫"אני חושבת שהוא אדם שכדאי ללקק לו את התחת‪".‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬באמת!"‬ ‫"מצטערת‪ .‬זה משפט לא יפה‪ ,‬וגם לא מנומס‪ .‬לא הייתי צריכה לדבר כך‪ .‬טוב‪ ,‬תן לי‬ ‫לחשוב‪ .‬וינסנט נולטון הוא אדם שנעים להכיר‪ .‬משפחות ותיקות ומיוחסות ראויות לתשומת‬ ‫לב‪ ,‬ואנחנו צריכים להתייחס בסובלנות גם לדעות של אחרים‪ ,‬כי סובלנות היא אחת‬ ‫מהתכונות הנעלות ביותר‪ .‬לכן‪ ,‬זה לא יהיה הוגן לאלץ את וינסנט נולטון להסכים איתך‬ ‫בכל נושא‪ .‬ואם תאפשר לו להאמין במה שהוא רוצה‪ ,‬הוא ישמח גם לעזור לך‪ ,‬כי הוא אדם‬ ‫אנושי מאוד‪".‬‬ ‫"יפה‪ .‬סוף־סוף דיברת בהיגיון‪ ",‬אמר לה קיטינג‪ .‬כעת הרגיש שחזר לטריטוריה מוכרת‪.‬‬ ‫"לדעתי‪ ,‬סובלנות היא תכונה חשובה מאוד‪ ,‬כי‪ "...‬ופתאום השתתק‪ .‬הוא לחש ביובש‪:‬‬ ‫"אמרת בדיוק את אותו הדבר‪ ,‬רק בדרך אחרת‪".‬‬ ‫"שמת לב‪ ",‬ענתה‪ .‬היא אמרה את זה בלי סימן שאלה‪ ,‬באדישות‪ ,‬כעובדה מוגמרת‪ .‬זאת‬ ‫לא היתה עוקצנות; הוא ייחל לעוקצנות‪ .‬עוקצנות היתה מעניקה לו איזו הכרה‪ ,‬שאיפה‬ ‫להכאיב לו‪ .‬אך בקולה לא היתה שום התייחסות אישית אליו‪ .‬לא כעת‪ ,‬וגם לא בעשרים‬ ‫החודשים האחרונים‪.‬‬ ‫הוא הביט לתוך האש‪ .‬זה מה שמסב לאדם אושר‪ ,‬לשבת ולהביט בחולמנות באח‬ ‫המבוערת שבסלון ביתו; זה מה שתמיד שמע‪ .‬וקרא‪ .‬הוא נעץ את מבטו בלהבה בלי להניד‬ ‫עפעף‪ ,‬כפה על עצמו ציות מוחלט לאמת המוסכמת‪ .‬עוד שנייה וארגיש מאושר‪ ,‬חשב‬ ‫והתרכז‪ .‬שום דבר לא קרה‪.‬‬ ‫הוא חשב לעצמו באיזו צורה משכנעת יתאר באוזני ידידיו את המראה הזה ויעורר בהם‬ ‫קנאה בחייו המושלמים‪ .‬אבל מדוע אינו מסוגל לשכנע את עצמו? הוא השיג את כל מה‬ ‫שרצה אי־פעם‪ .‬הוא שאף לעליונות‪ ,‬ובשנה האחרונה היה מנהיג בלתי מעורער בתחומו‪.‬‬ ‫הוא שאף לפרסום‪ ,‬והיו לו חמישה אלבומים עבי כרס‪ ,‬מלאים בגזירי עיתונים‪ .‬הוא שאף‬ ‫לעושר‪ ,‬והיה לו מספיק כדי להבטיח לעצמו חיי פאר עד סוף ימיו‪ .‬הוא השיג כל מה שאדם‬ ‫יכול לחשוק בו‪ .‬כמה אנשים נאבקים ונלחמים כדי להשיג את מה שהוא השיג? כמה‬ ‫חולמים‪ ,‬מתבוססים בדמם ומתים למען הדברים האלה בלי שהשיגו אותם? "פיטר קיטינג‬ ‫הוא הבחור הכי בר מזל בעולם‪ ".‬כמה פעמים שמע את המשפט הזה?‬ ‫השנה האחרונה היתה הטובה בחייו‪ .‬הוא צירף לנכסיו את הבלתי אפשרי — את דומיניק‬ ‫פרנקון‪ .‬הוא היה כל כך מאושר לצחוק מדי פעם כשחבריו היו שואלים אותו‪" :‬פיטר‪ ,‬איך‬ ‫עשית את זה?" כל כך נהנה כשהציג אותה בפני זרים ואמר בקלילות‪" :‬אשתי‪ ",‬ואז הביט‬ ‫בקנאה הבלתי מסותרת שעלתה על פניהם‪ .‬פעם אחת‪ ,‬בנשף גדול‪ ,‬שאל אותו גבר אלגנטי‪,‬‬ ‫שיכור‪ ,‬תוך כדי קריצה שאינה משתמעת לשתי פנים‪" :‬שמע‪ ,‬אתה מכיר את היצור השמימי‬

‫הזה שעומד שם בפינה?"‬ ‫"אפשר לומר‪ ",‬השיב לו קיטינג‪ ,‬מדושן עונג‪" .‬זאת אשתי‪".‬‬ ‫לא פעם אמר לעצמו בשביעות רצון שנישואיהם הרבה יותר מוצלחים משציפה‪ .‬דומיניק‬ ‫היתה הרעיה האידיאלית‪ .‬היא הקדישה את עצמה לחלוטין לענייניו; היא השביעה את רצון‬ ‫לקוחותיו‪ ,‬היא אירחה את ידידיו‪ ,‬היא ניהלה את משק ביתו‪ .‬היא לא שינתה דבר באורח‬ ‫חייו‪ :‬לא את שעות עבודתו‪ ,‬לא את המאכלים האהובים עליו‪ ,‬לא את עיצוב הבית‪ .‬היא לא‬ ‫הביאה איתה דבר‪ ,‬פרט לבגדיה‪ .‬היא לא הוסיפה‪ ,‬ולו ספר אחד‪ ,‬אפילו לא מאפרה‪ .‬כשהיה‬ ‫מביע את השקפתו בנושא מסוים‪ ,‬היא לא התווכחה — היא הסכימה איתו תמיד‪ .‬היא נטלה‬ ‫לעצמה את המקום השני בחן רב‪ ,‬כדבר מובן מאליו‪ ,‬ונמוגה לתוך תפאורת הרקע‪.‬‬ ‫הוא ציפה למבול שיטלטל אותו וינפץ אותו אל אי מסולע‪ ,‬אל טריטוריה לא־מוכרת‪ .‬אבל‬ ‫השלו של חייו‪ .‬למעשה‪ ,‬נדמה‬ ‫ֵ‬ ‫למעשה‪ ,‬הוא אפילו לא נתקל בפלג קטן שיצטרף לנחל‬ ‫שמישהו רק נכנס לשחות בנחל‪ ,‬שזרם לאיטו; לא‪ ,‬אפילו לא לשחות — כי שחייה היא‬ ‫פעולה שדורשת כוח — אלא לצוף אחריו בזרם‪ .‬לו היה יכול לבחור את יחסה של דומיניק‬ ‫אליו לאחר נישואיהם‪ ,‬הוא היה מבקש שתנהג בדיוק כפי שנהגה‪.‬‬ ‫רק לילותיהם הותירו אותו נרגן ולא מסופק‪ .‬היא נכנעה לו כל אימת שחשק בה‪ .‬אך זה‬ ‫תמיד היה בדיוק כמו בלילה הראשון‪ :‬גוף אדיש ששכב רופס בזרועותיו ולא הגיב‪ ,‬אפילו‬ ‫לא בסלידה‪ .‬בעיניו עדיין היתה בתולה‪ ,‬כי נדמה שמעולם לא העניק לה חוויה אחרת‪ .‬בכל‬ ‫פעם היה מחליט‪ ,‬פגוע ומושפל‪ ,‬שלעולם לא ייגע בה שוב‪ .‬אבל תשוקתו היתה מתגברת‬ ‫עליו נוכח יופיה‪ .‬הוא נכנע ליצר כשלא יכול עוד לעמוד בפיתוי‪ ,‬אבל זה לא קרה לעתים‬ ‫מזומנות‪.‬‬ ‫אמו היא שהעזה לומר את הדברים שהוא לא הודה בהם בפני עצמו‪" .‬אני לא יכולה לסבול‬ ‫את זה‪ ",‬היא אמרה כשישה חודשים לאחר נישואיו‪" .‬אם רק היתה כועסת עלי‪ ,‬אם היתה‬ ‫מתרגזת‪ ,‬מקללת אותי; אם היתה משליכה עלי צלחת‪ ,‬הכול היה בסדר‪ .‬אבל את זה אני לא‬ ‫יכולה לסבול‪".‬‬ ‫"מה קרה‪ ,‬אמא?" שאל אותה והרגיש בחרדה המוזרה שהתגנבה שוב אל לבו‪.‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬זה לא יעזור‪ ",‬ענתה לו אמו‪ .‬את טענותיה‪ ,‬דעותיה ונזיפותיה מעולם לא חסכה‬ ‫ממנו‪ ,‬אך בעניין נישואיו לא הוסיפה מילה‪ .‬היא שכרה לעצמה דירה קטנה ועזבה את ביתו‪.‬‬ ‫לעתים היתה באה לביקור‪ ,‬ותמיד נהגה בדומיניק בנימוס‪ ,‬מתוך כניעות משונה של השלמה‬ ‫עם הגורל‪ .‬הוא אמר לעצמו שהוא צריך להיות שמח שהצליח לבסוף להשתחרר מאמו‪ ,‬אבל‬ ‫הוא לא שמח על כך‪ .‬עם זאת‪ ,‬התקשה להבין מה עשתה דומיניק כדי לטעת בו את הפחד‬ ‫שהתעצם בלבו‪ .‬לא היתה לו כל עילה לנזוף בה‪ ,‬לא בדבריה ולא בהתנהגותה‪ .‬אבל עשרים‬ ‫החודשים האחרונים עברו עליהם בדיוק כמו הערב הזה‪ :‬הוא לא היה יכול לשאת את‬ ‫השהייה ביחידות במחיצתה‪ .‬אף על פי כן‪ ,‬הוא לא רצה להתרחק ממנה‪ ,‬והיא לא רצתה‬ ‫להתחמק ממנו‪.‬‬ ‫"אף אחד לא יבוא הערב?" שאל בקול תפל ופנה שוב אל האש‪.‬‬

‫"לא‪ ",‬ענתה לו וחייכה‪ ,‬ונדמה שחיוכה רמז להמשך דבריה‪" :‬אתה רוצה שאשאיר אותך‬ ‫לבד‪ ,‬פיטר?"‬ ‫"לא!" זו היתה כמעט זעקה‪ .‬אסור לי להיות מיואש כל כך‪ ,‬חשב לעצמו‪ ,‬ואז הוסיף בקול‪:‬‬ ‫"ברור שלא‪ .‬אני שמח לבלות את הערב ביחידות עם אשתי‪".‬‬ ‫בתוך תוכו הרגיש שהוא חייב לפתור את הבעיה הזאת‪ ,‬ללמוד להפוך את הרגעים‬ ‫המשותפים שלהם למשהו שאפשר לשאת‪ .‬הוא ידע שאסור לו להתחמק מזה — לטובתו‪,‬‬ ‫יותר מאשר לטובתה‪.‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬מה תרצי לעשות הערב?"‬ ‫"מה שתרצה‪".‬‬ ‫"רוצה ללכת לקולנוע?"‬ ‫"זה מה שאתה רוצה?"‬ ‫"אני יודע? זה מעביר את הזמן‪".‬‬ ‫"בסדר‪ ,‬אז בוא נעביר את הזמן‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬למה שנעשה את זה? זה נשמע נורא‪".‬‬ ‫"באמת?"‬ ‫"למה שנברח מהבית שלנו? בואי נישאר כאן‪".‬‬ ‫"בסדר‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫הוא חיכה‪ .‬אבל הדומייה‪ ,‬חשב‪ ,‬גם היא בריחה‪ ,‬ומהסוג הגרוע ביותר‪.‬‬ ‫"רוצה לשחק קלפים?" שאל‪.‬‬ ‫"אתה אוהב לשחק קלפים?"‬ ‫"אני יודע? זה מעביר את הז—" הוא השתתק‪ ,‬והיא חייכה‪.‬‬ ‫"דומיניק‪ ",‬אמר והישיר בה מבט‪" .‬את כל כך יפה‪ .‬את תמיד כל כך‪ ...‬מושלמת‪ .‬תמיד‬ ‫רציתי לספר לך מה אני מרגיש כלפייך‪".‬‬ ‫"ואני משתוקקת לשמוע מה אתה מרגיש כלפי‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫"אני אוהב להביט בך‪ .‬אני תמיד נזכר במה שגורדון פרסקוט אמר עלייך‪ ,‬שאת תרגיל‬ ‫מושלם של אלוהים במתמטיקה של הצורה‪ .‬וינסנט נולטון אמר שאת בוקר אביבי‪,‬‬ ‫ואלזוורת'‪ ,‬הוא אמר שאת אצבע מאשימה המופנית כלפי כל אישה אחרת על פני האדמה‪".‬‬ ‫"ורלסטון הולקומב?" שאלה‪.‬‬ ‫"אה‪ ,‬לא חשוב‪ ",‬סינן בזעף והפנה את מבטו אל האש‪.‬‬ ‫אני יודע מדוע קשה לי כל כך לשאת את השתיקה‪ ,‬חשב‪ .‬כי בכלל לא חשוב לה אם אדבר‬ ‫או לא; כאילו אני לא קיים‪ ,‬כאילו מעולם לא הייתי קיים‪ ...‬זה יותר נורא ממוות‪ ,‬לא‬ ‫להיוולד לעולם‪ ...‬פתאום חש תשוקה נואשת‪ ,‬ברורה‪ ,‬להיות ממשי בעיניה‪.‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬את יודעת על מה חשבתי?" שאל בלהט‪.‬‬ ‫"לא‪ .‬על מה חשבת?"‬ ‫"כבר מזמן אני חושב על זה — לא סיפרתי על זה לאף אחד‪ .‬אף אחד גם לא הציע לי‪ .‬זה‬

‫רעיון שלי‪".‬‬ ‫"יופי‪ .‬מה הרעיון?"‬ ‫"אני חושב שהייתי רוצה לעבור לגור בכפר‪ .‬לבנות לנו שם בית‪ .‬היית רוצה שנעשה את‬ ‫זה?"‬ ‫"מאוד‪ .‬לא פחות ממך‪ .‬ותתכנן את הבית בעצמך?"‬ ‫"אה‪ ,‬לא‪ ,‬בנט ישרטט אותו בשבילי‪ .‬הוא משרטט את כל הבתים הכפריים שלנו‪ .‬הוא גאון‬ ‫בתחום הזה‪".‬‬ ‫"והנסיעות לעיר ימצאו חן בעיניך?" שאלה‪.‬‬ ‫"לא‪ ...‬לדעתי‪ ,‬זו תהיה טרחה די איומה‪ .‬אבל את הרי יודעת‪ ,‬כל מי שהוא משהו נוסע כל‬ ‫יום מהכפר אל העיר‪ .‬אני מרגיש כמו איזה פועל מחורבן כשאני אומר שאני גר בעיר‪".‬‬ ‫"אתה רוצה לראות סביבך עצים‪ ,‬גנים ואדמה?"‬ ‫"אוי‪ ,‬שטויות‪ .‬מתי יהיה לי זמן להביט בהם? עץ הוא עץ‪ ,‬ואחרי שאתה רואה ביומן‬ ‫הקולנוע את היערות המלבלבים באביב‪ ,‬ראית הכול‪".‬‬ ‫"אז אולי תרצה לעבוד בגינה? אנשים אומרים שזה מאוד נחמד‪ ,‬לעבד את האדמה במו‬ ‫ידיך‪".‬‬ ‫"אלוהים אדירים‪ ,‬לא! אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לשכור גנן‪ ,‬אפילו גנן מצוין‪ ,‬כדי‬ ‫שכל השכנים יתפעלו מהגינה שלנו‪".‬‬ ‫"אז אולי תרצה לעשות ספורט?"‬ ‫"כן‪ ,‬זה מוצא בעיני‪".‬‬ ‫"איזה ספורט?"‬ ‫"אני חושב שאני אהיה הכי טוב בגולף‪ .‬את יודעת‪ ,‬אני אוכל להירשם לקאנטרי קלאב‬ ‫ולהיות אחד מהמובילים בקהילה‪ ,‬זה שונה מטיולים אקראיים של סוף שבוע‪ .‬גם פוגשים‬ ‫אנשים אחרים‪ ,‬יותר על רמה‪ .‬והקשרים שיהיו לי‪ "...‬הוא השתתק‪ ,‬ואז הוסיף בזעם‪" :‬וגם‬ ‫ארכב על סוס‪".‬‬ ‫"אני אוהבת לרכוב‪ .‬ואתה?"‬ ‫"אין לי זמן לזה‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬זה מטלטל לך את כל הגוף מבפנים‪ .‬אבל מה לעזאזל חושב‬ ‫הגורדון פרסקוט הזה‪ ,‬שהוא תולה ככה את התמונה שלו בבגדי רכיבה בסלון? מה הוא‬ ‫חושב‪ ,‬שהוא גבר?"‬ ‫"אני מניחה שאתה תרצה מעט פרטיות‪".‬‬ ‫"האמת‪ ,‬אני לא מאמין בשטויות האלה‪ .‬מבחינתי‪ ,‬הבית צריך לעמוד על כביש ראשי‪ ,‬כדי‬ ‫שאנשים יוכלו להצביע עליו ולומר‪ ,‬הנה‪ ,‬זאת האחוזה של קיטינג‪ .‬ומי זה לעזאזל קלוד‬ ‫סט ֶנגל‪ ,‬שיש לו בית כפרי משלו‪ ,‬בזמן שאני גר בדירה שכורה בעיר? הוא התחיל בערך‬ ‫ֶ‬ ‫בתקופה שאני התחלתי‪ ,‬ותראי איפה הוא ואיפה אני‪ .‬אני לא בטוח שיותר משניים וחצי‬ ‫אנשים מכירים את השם שלו‪ ,‬ובכל זאת הוא הצליח להשתחל לווסטצ'סטר‪"...‬‬ ‫הוא השתתק‪ .‬היא הביטה בו בפנים שלוות‪.‬‬ ‫"אוי‪ ,‬לעזאזל עם זה!" התפרץ לעברה‪" .‬אם את לא רוצה לעבור לכפר‪ ,‬למה שלא תגידי‬

‫וזהו?"‬ ‫"אני רוצה כל דבר שאתה רוצה‪ ,‬פיטר‪ .‬אני רוצה לממש כל רעיון שעולה בדעתך‪".‬‬ ‫הוא שתק שעה ארוכה‪.‬‬ ‫"ומה נעשה מחר בערב?" פלט פתאום‪ ,‬בלי שהתכוון‪.‬‬ ‫היא קמה‪ ,‬ניגשה אל שולחן הכתיבה ונטלה את לוח השנה‪.‬‬ ‫הפאלמרים לארוחת ערב‪ ",‬אמרה‪.‬‬ ‫ֶ‬ ‫"מחר באים אלינו‬ ‫"אוי‪ ,‬אלוהים!" הוא גנח‪" .‬הם כל כך משעממים! למה היינו חייבים להזמין אותם?"‬ ‫היא עמדה והחזיקה את הלוח לפניה בקצות אצבעותיה‪ .‬היא נראתה כאילו היתה בתוך‬ ‫תצלום שבו שימשה תפאורת רקע מטושטשת ללוח שנה‪.‬‬ ‫"היינו חייבים להזמין את הפאלמרים‪ ",‬אמרה‪" ,‬כדי שנקבל את הפרויקט לבית הכולבו‬ ‫האדינגטוֹ נים‬ ‫החדש שלהם‪ .‬אנחנו חייבים לקבל את העבודה הזאת‪ ,‬כדי שנוכל לארח את ֶ‬ ‫בשבת‪ .‬להם אין שום פרויקט בנייה‪ ,‬אבל הם מופיעים במדריך המי־ומי‪ .‬הפאלמרים‬ ‫משעממים אותך‪ ,‬והאדינגטונים מתנשאים עליך‪ .‬אבל אתה צריך להחניף לאנשים שאתה‬ ‫מתעב כדי לעשות רושם על אנשים שמתעבים אותך‪".‬‬ ‫"למה את תמיד חייבת לדבר ככה?"‬ ‫"פיטר‪ ,‬אתה רוצה להביט בלוח השנה?"‬ ‫"זה מה שכולם עושים‪ .‬כולם הרי חיים בשביל זה‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬פיטר‪ ,‬כמעט כולם‪".‬‬ ‫"אם את לא מסכימה איתי‪ ,‬אולי תגידי את זה?"‬ ‫"אמרתי שאני לא מסכימה איתך?"‬ ‫הוא ניסה להיזכר בקפדנות בכל מילה שאמרה‪" .‬לא‪ ",‬הודה‪" .‬לא אמרת‪ ...‬אבל ככה זה‬ ‫נשמע‪".‬‬ ‫"היית מעדיף שאפרט יותר‪ ,‬כמו שעשיתי בנוגע לווינסנט נולטון?"‬ ‫"הייתי מעדיף‪ "...‬ולפתע התפרץ וסינן לעברה‪" :‬הייתי מעדיף שתגידי את דעתך‪ ,‬לשם‬ ‫שינוי‪ ,‬לעזאזל איתך!"‬ ‫היא שמרה על אותה נימה חדגונית כששאלה‪" :‬איזו דעה‪ ,‬פיטר? את דעתו של גורדון‬ ‫פרסקוט? או של רלסטון הולקומב? או של אלזוורת' טוהי?"‬ ‫הוא פנה אליה‪ ,‬נשען על מסעד הכיסא שלו כמתכונן לזנק‪ .‬הדבר שחצץ ביניהם החל‬ ‫מתגבש ולובש צורה‪ .‬פתאום קלט רמזים ראשונים שהעניקו שם לדבר הזה‪.‬‬ ‫"דומיניק‪ ",‬אמר לה ברוך וניסה לפנות אל ההיגיון שלה‪" ,‬זה בדיוק העניין‪ .‬עכשיו אני‬ ‫מבין‪ .‬אני יודע מה היתה הבעיה כל הזמן‪".‬‬ ‫"היתה איזו בעיה?"‬ ‫"רגע‪ .‬זה חשוב‪ .‬אף פעם לא אמרת לי — אפילו לא פעם אחת — מה את באמת חושבת‪.‬‬ ‫לא הבעת את דעתך בשום עניין‪ .‬לא הבעת שום משאלה‪ .‬כלום‪".‬‬ ‫"ומה רע בזה?"‬ ‫"אבל זה‪ ...‬כמו מוות‪ .‬את לא ממשית‪ .‬את רק גוף‪ .‬תראי‪ ,‬דומיניק‪ ,‬את לא מכירה את זה‪,‬‬

‫אני אנסה להסביר‪ .‬את מבינה מה זה מוות? כשהגוף לא יכול לנוע יותר‪ ,‬כשאין לו שום‬ ‫רצון‪ ,‬כשאין לו משמעות‪ .‬את מבינה אותי? כשלא נשאר ממנו כלום‪ .‬כלום מוחלט‪ .‬את‬ ‫אמנם זזה‪ ,‬אבל זה הכול‪ .‬כל השאר בתוכך‪ ...‬ואל תביני אותי לא נכון‪ ,‬אין לי שום כוונה‬ ‫דתית‪ ,‬אבל אין לזה מילה אחרת‪ ,‬ולכן אומר‪ :‬הנשמה שלך‪ ,‬הנשמה שלך לא קיימת‪ .‬אין‬ ‫רצון‪ ,‬אין משמעות‪ .‬את כבר לא קיימת שם‪ .‬את לא אמיתית‪".‬‬ ‫"איך אני אמורה להיות אמיתית?" שאלה‪ .‬לראשונה נראתה קשובה; לא רחומה‪ ,‬אבל‬ ‫לפחות קשובה‪.‬‬ ‫"מהי המציאות אצל כל אדם?" שאל‪ ,‬ונדמה שהתעודד קמעה‪" .‬זה לא רק הגוף‪ .‬זו‪ ...‬זו‬ ‫הנשמה‪".‬‬ ‫"ומה זה נשמה?"‬ ‫"זו‪ ...‬את‪ .‬מה שיש בתוך תוכך‪".‬‬ ‫"הדבר שחושב‪ ,‬שמעריך‪ ,‬שמקבל החלטות?"‬ ‫"כן! כן‪ ,‬בדיוק‪ .‬והדבר שמרגיש‪ .‬את‪ ...‬את ויתרת עליו‪".‬‬ ‫"אז‪ ,‬יש שני דברים שאדם לא יכול לוותר עליהם‪ ,‬מחשבות ורצונות?"‬ ‫"כן! בדיוק‪ ,‬את מבינה! את כמו גוף מת לאנשים סביבך‪ .‬כמו מת מהלך‪ .‬וזה גרוע יותר‬ ‫מכל פשע‪ ,‬כי זה‪"...‬‬ ‫"ביטול העצמי?"‬ ‫"כן‪ ,‬זה ביטול העצמי‪ .‬כי את לא פה‪ .‬את לא פה‪ .‬אם היית אומרת לי שהווילונות בחדר‬ ‫הזה איומים‪ ,‬אם היית קורעת אותם ותולה במקומם משהו שמוצא חן בעינייך‪ ,‬אז היה‬ ‫מתגלה בך משהו אמיתי‪ ,‬כאן‪ ,‬בחדר הזה‪ .‬אבל אף פעם לא עשית את זה‪ .‬אף פעם לא אמרת‬ ‫לטבחית מה להכין לארוחת צהריים‪ .‬דומיניק‪ ,‬את לא פה‪ .‬את לא חיה‪ .‬איפה האני האמיתי‬ ‫שלך?"‬ ‫"איפה האני האמיתי שלך‪ ,‬פיטר?" שאלה חרישית‪.‬‬ ‫הוא ישב דומם‪ ,‬ועיניו קרועות לרווחה‪ .‬היא ידעה שברגע זה מחשבותיו בהירות מתמיד‪.‬‬ ‫היא ידעה שמחשבותיו נעות לנגד עיניו כמו תהלוכה של כל השנים שהותיר מאחור‪.‬‬ ‫"זה לא נכון‪ ",‬אמר לבסוף בקול חלול‪" .‬זה לא נכון‪".‬‬ ‫"מה לא נכון?"‬ ‫"מה שאמרת‪".‬‬ ‫"לא אמרתי כלום‪ .‬רק שאלתי שאלה‪".‬‬ ‫עיניו התחננו שתדבר‪ ,‬שתכחיש‪ .‬היא קמה ממקומה‪ ,‬התייצבה בפניו‪ ,‬וזקיפות גופה היתה‬ ‫הסימן הראשון לחיים‪ ,‬אותם חיים שחסרו לו כל כך‪ ,‬אלה שהחמיץ והתחנן לראות‪ .‬נדמה‬ ‫שהיתה בה ראייה ברורה של מטרה‪ .‬פתאום נראתה כמו שופטת‪.‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬נראה לי שאתה מתחיל לראות את האמת‪ ,‬נכון? אני צריכה להבהיר את דברי? אף‬ ‫פעם לא רצית שאהיה אמיתית‪ .‬אף פעם לא רצית שמשהו מסביבך יהיה אמיתי‪ .‬אבל לא‬ ‫רצית להראות את זה‪ .‬רצית העמדת פנים — העמדת פנים יפה ומסובכת‪ ,‬שכולה נפתולים‪,‬‬ ‫קישוטים ומילים‪ .‬מילים נבובות‪ .‬מה שאמרתי על וינסנט נולטון לא מצא חן בעיניך‪ .‬ובכל‬

‫זאת‪ ,‬נהנית כשאמרתי את אותם הדברים בצורה אחרת‪ ,‬במסווה של איזה רגש‪ .‬הרי לא רצית‬ ‫שאאמין בזה‪ .‬רצית רק שאשכנע אותך שאני מאמינה בזה‪ .‬איפה הנשמה שלי‪ ,‬פיטר? היא‬ ‫אמיתית רק כשהיא עצמאית‪ .‬הבנת את זה‪ ,‬נכון? היא אמיתית רק כשהיא בוחרת וילונות‬ ‫וקינוחים‪ .‬אכן צדקת‪ ,‬וילונות וקינוחים ודת‪ ,‬פיטר‪ ,‬וגם צורות של בניינים‪ .‬אבל אתה אף‬ ‫פעם לא רצית את זה‪ .‬אתה רצית שתעמוד לפניך מראה‪ .‬אנשים לא רוצים שום דבר סביבם‪,‬‬ ‫רק מראות‪ .‬מראות שישקפו אותם בזמן שהם משקפים אחרים‪ .‬ממש כמו האינסוף הטיפשי‬ ‫שמתקבל כשמציבים שתי מראות אחת מול השנייה‪ ,‬משני צדי מעבר צר‪ ,‬כמו בבתי המלון‬ ‫הזולים‪ .‬השתקפויות של השתקפויות והדים של הדים‪ .‬בלי התחלה ובלי סוף‪ .‬בלי מרכז‬ ‫ובלי תכלית‪ .‬נתתי לך את מה שרצית‪ ,‬נהייתי כמוך‪ ,‬כמו החברים שלך‪ ,‬כמו רוב האנושות‪.‬‬ ‫אבל רק בנושאים התפלים ביותר‪ .‬לא דיקלמתי ביקורות של ספרים כדי להסתיר את‬ ‫אי־היכולת שלי לשפוט; פשוט אמרתי שאין לי דעה‪ .‬לא שאלתי תוכניות מאנשים אחרים‬ ‫כדי להסוות את חוסר הכישרון שלי בתחום הזה; פשוט לא תיכננתי‪ .‬לא אמרתי שהשוויון‬ ‫הוא מושג נעלה ושהאחדות היא תכליתו היחידה של המין האנושי; פשוט הסכמתי עם‬ ‫כולם‪ .‬לזה אתה קורא מוות‪ ,‬פיטר? כפיתי אותו עליך‪ ,‬ועל כולם סביבי‪ .‬אבל אתה‪ ,‬פיטר‪ ,‬לא‬ ‫עשית את זה‪ .‬אנשים מרגישים בנוח בחברתך‪ ,‬הם מחבבים אותך‪ ,‬הם נהנים לבלות איתך‪.‬‬ ‫חסכת מהם את המוות הרוחני כי כפית אותו על עצמך‪".‬‬ ‫הוא לא אמר מילה‪ .‬היא חזרה אל הכיסא שלה והתיישבה בציפייה‪.‬‬ ‫הוא קם ממקומו‪ ,‬צעד לעברה כמה צעדים ואמר‪" :‬דומיניק‪ "...‬ואז כרע על ברכיו לפניה‬ ‫וטמן את ראשו בחיקה‪.‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬זה לא נכון שאף פעם לא אהבתי אותך‪ .‬אני אוהב אותך‪ .‬תמיד אהבתי‪ ,‬זה לא‬ ‫היה‪ ...‬רק כדי להראות לאחרים‪ ...‬זה לא היה ככה‪ ...‬אהבתי אותך‪ .‬היו רק שני אנשים‬ ‫בעולם הזה‪ ,‬את ועוד איש אחד‪ ,‬שתמיד עוררו בי את אותה תחושה‪ ,‬לא בדיוק של פחד‪,‬‬ ‫אלא כמו אדם שעומד מול קיר‪ ,‬קיר גבוה שצריך לטפס עליו‪ .‬כמו פקודה להתרומם‪ ...‬אני‬ ‫לא יודע לאן‪ ...‬אבל נדמה שאין לי ברירה‪ .‬תמיד שנאתי את האיש ההוא‪ .‬אבל את‪ ,‬אותך‬ ‫רציתי‪ ...‬תמיד‪ ...‬לכן התחתנתי איתך‪ ,‬למרות שידעתי שאת בזה לי‪ ...‬היית צריכה לסלוח לי‬ ‫על הנישואים האלה‪ ...‬לא היית צריכה לנקום בי בצורה שכזאת‪ ...‬לא בצורה כזאת‪ ,‬דומיניק‪.‬‬ ‫אני לא אוכל להילחם בך‪ ,‬אני‪"...‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬מיהו האיש שאתה שונא?"‬ ‫"לא משנה‪".‬‬ ‫"מיהו?"‬ ‫"אף אחד‪ .‬אני‪"...‬‬ ‫"תגיד לי את השם שלו‪".‬‬ ‫"הווארד רורק‪".‬‬ ‫שעה ארוכה לא אמרה דבר‪ ,‬ואז הניחה את ידה על שערו‪ ,‬בתנועה שהיה בה כמעט רוך‪.‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬אף פעם לא רציתי לנקום בך‪ ",‬אמרה לו חרישית‪.‬‬ ‫"אז למה?"‬

‫"היו לי סיבות משלי להתחתן איתך‪ .‬פעלתי כמו שהעולם תובע מכל אדם לפעול‪ .‬אבל‬ ‫אני לא מסוגלת לעשות חצי עבודה‪ .‬מי שמסתגלים לזה נסדקים עמוק בתוכם‪ .‬לרוב‬ ‫האנשים יש הרבה סדקים בנשמה‪ .‬כדי לא להבין את זה‪ ,‬הם משקרים לעצמם‪ .‬אני לא‬ ‫שיקרתי לעצמי אף פעם‪ .‬לכן הייתי צריכה לעשות את מה שאתם עושים‪ ,‬אבל בעקביות‬ ‫ובשלמות‪ .‬כנראה הרסתי אותך‪ .‬אילו יכולתי להפגין אכפתיות‪ ,‬הייתי אומרת‪ ,‬סליחה‪ .‬זאת‬ ‫לא היתה הכוונה שלי‪".‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬אני אוהב אותך‪ .‬אבל אני מפחד‪ .‬כי את שינית משהו בתוכי‪ ,‬מאז הנישואים‬ ‫שלנו‪ ,‬מאז שאמרתי לך כן‪ .‬אני לא אוכל לחזור למה שהייתי‪ .‬לקחת ממני משהו שהיה‬ ‫בי‪"...‬‬ ‫"לא‪ .‬לקחתי ממך משהו שלא היה בך‪ .‬וזה הרבה יותר גרוע‪ ,‬אני מודה‪".‬‬ ‫"מה?"‬ ‫"אומרים שהדבר הכי גרוע שאדם יכול לעשות לאדם אחר הוא להרוג את כבודו העצמי‪.‬‬ ‫אבל זה לא נכון‪ .‬אי אפשר להרוג את הכבוד העצמי‪ .‬אפשר להרוג את היומרה לכבוד עצמי‪.‬‬ ‫וזה הדבר הגרוע ביותר‪".‬‬ ‫"דומיניק‪ ...‬אני לא רוצה לדבר‪".‬‬ ‫היא הרכינה את ראשה והביטה בפניו שנחו בחיקה‪ .‬הוא ראה בעיניה רחמים‪ ,‬ולשנייה‬ ‫אחת הבין מה איום הוא הדבר הזה — הרחמים‪ .‬אבל הוא דחה את המחשבה על כך; הוא‬ ‫מיהר לנעול את מוחו בפני אותן מילים שישמרו בו את התחושה‪.‬‬ ‫היא התכופפה ונשקה לו על מצחו‪ .‬זאת היתה הנשיקה הראשונה שנשקה לו אי־פעם‪.‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬אני לא רוצה שתסבול‪ ",‬אמרה לו ברוך‪" .‬הפעם זה אמיתי‪ ...‬זו אני‪ ...‬אלה המילים‬ ‫שלי‪ .‬אני לא רוצה שתסבול‪ .‬אני לא מסוגלת להרגיש כלפיך יותר מזה‪ ,‬אבל את זה אני‬ ‫בהחלט מרגישה‪".‬‬ ‫הוא לחץ את שפתיו אל ידה‪.‬‬ ‫כשהרים את ראשו‪ ,‬היא הביטה בו לרגע‪ ,‬כאילו היה בעלה‪ .‬היא אמרה‪" :‬פיטר‪ ,‬אם רק‬ ‫תוכל להחזיק בזה‪ ...‬במה שאתה עכשיו‪"...‬‬ ‫"אני אוהב אותך‪ ",‬אמר‪.‬‬ ‫שעה ארוכה ישבו ללא אומר‪ .‬כעת כבר לא היתה מועקה בדומייה שמסביבם‪.‬‬ ‫ופתאום צילצל הטלפון‪.‬‬ ‫לא הצליל הוא שהרס את אווירת הרגע; זו היתה הלהיטות שבה זינק על רגליו ומיהר אל‬ ‫הטלפון‪ .‬היא שמעה את קולו מבעד לדלת הפתוחה‪ ,‬וההקלה ששמעה בקולו היתה מגונה‪.‬‬ ‫"הלו? אה‪ ,‬שלום‪ ,‬אלזוורת'‪ ...‬לא‪ ,‬שום דבר‪ ...‬אני חופשי כציפור‪ ...‬בטח‪ ,‬בוא‪ ,‬בוא מיד!‬ ‫מצוין!"‬ ‫"זה אלזוורת'‪ ",‬אמר לה כשחזר אל הסלון‪ .‬קולו נשמע עליז‪ ,‬אולי אפילו מעט חצוף‪" .‬הוא‬ ‫רוצה לקפוץ לביקור‪".‬‬ ‫היא לא ענתה‪.‬‬ ‫הוא העסיק את עצמו בריקון המאפרות‪ ,‬גם אלה שהכילו רק גפרור או בדל סיגריה אחד‪.‬‬

‫הוא ליקט את העיתונים‪ ,‬הוסיף בול עץ לאח‪ ,‬הדליק מנורות נוספות ושרק לעצמו נעימה‬ ‫מתוך אופרטה‪.‬‬ ‫כשצילצל הפעמון‪ ,‬רץ לפתוח את הדלת‪.‬‬ ‫"איזה יופי‪ ",‬אמר טוהי כשנכנס לחדר‪" .‬שלום‪ ,‬דומיניק‪ ,‬אני מקווה שאני לא מפריע‪".‬‬ ‫"שלום‪ ,‬אלזוורת'‪ ",‬ענתה‪.‬‬ ‫"אתה אף פעם לא מפריע‪ ",‬השיב לו קיטינג‪" .‬אין לך מושג כמה אני שמח לראות אותך‪".‬‬ ‫הוא דחף כיסא אל האח‪" .‬אלזוורת'‪ ,‬שב כאן‪ .‬מה תשתה? אתה יודע‪ ,‬כששמעתי את הקול‬ ‫שלך בטלפון‪ ...‬התחשק לי לקפוץ מרוב שמחה‪".‬‬ ‫"אל תכשכש בזנב‪ ",‬אמר לו טוהי‪" .‬לא‪ ,‬תודה‪ ,‬אני לא רוצה לשתות‪ .‬מה שלומך‪,‬‬ ‫דומיניק?"‬ ‫"בדיוק כמו לפני שנה‪ ",‬אמרה לו‪.‬‬ ‫"אבל לא כמו לפני שנתיים?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"מה עשינו בזמן הזה לפני שנתיים?" שאל קיטינג בעצלתיים‪.‬‬ ‫"לא הייתם נשואים‪ ",‬אמר טוהי‪" .‬פרהיסטוריה‪ .‬רגע‪ ,‬אני צריך להיזכר‪ ...‬מה קרה אז?‬ ‫נדמה לי שאז בדיוק נגמרה בניית המקדש של סטודארד‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬זה‪ ",‬פלט קיטינג‪.‬‬ ‫"שמעת משהו על חבר שלך רורק‪ ...‬פיטר?" שאל טוהי‪.‬‬ ‫"לא‪ ,‬אני חושב שהוא לא עבד בכלל בשנה האחרונה‪ .‬הוא מחוסל סופית‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬גם אני חושב ככה‪ .‬מה עשיתם הערב‪ ,‬פיטר?"‬ ‫"שום דבר‪ ...‬אה‪ ,‬ממש עכשיו סיימתי לקרוא את 'אבן המרה האצילית'‪".‬‬ ‫"מצא חן בעיניך הספר?"‬ ‫"כן! לדעתי‪ ,‬זה ספר חשוב‪ .‬זה באמת נכון שאין דבר כזה רצון חופשי‪ .‬אנחנו לא יכולים‬ ‫לשלוט במי שאנחנו‪ ,‬או במה שאנחנו עושים‪ .‬זאת לא אשמתנו‪ .‬אי אפשר להאשים אותנו‬ ‫בשום דבר‪ .‬הכול תלוי ברקע שלך‪ ...‬ובגנים‪ .‬אם אתה טוב‪ ,‬זה לא הישג שלך עצמך‪ ,‬יש לך‬ ‫פשוט מזל שהגנים שלך טובים‪ .‬אם אתה לא טוב‪ ,‬אי אפשר להעניש אותך‪ .‬פשוט לא היה‬ ‫לך מזל‪ ".‬את דבריו השמיע כקורא תיגר‪ ,‬במין אלימות שלא הלמה ויכוח ספרותי‪ .‬הוא לא‬ ‫הביט בטוהי וגם לא בדומיניק; נדמה שדיבר אל החדר עצמו ולמה שהחדר היה לו ֵעד עתה‪.‬‬ ‫"צודק בהחלט‪ ",‬השיב לו טוהי‪" .‬אם נחשוב בהיגיון‪ ,‬אסור לנו להעניש את‬ ‫הלא־מוצלחים‪ .‬הם סובלים שלא באשמתם‪ .‬הם פשוט חסרי מזל ומוכי גורל‪ ,‬ולמעשה‬ ‫ראויים לפיצוי‪ ,‬אפילו לפרס‪".‬‬ ‫"בהחלט!" קרא קיטינג‪" .‬זה‪ ...‬הגיוני מאוד‪".‬‬ ‫"וצודק‪ ",‬הוסיף טוהי‪.‬‬ ‫"אלזוורת'‪ ,‬אני מבינה שהבאת את ה'באנר' בדיוק לאן שרצית‪ ",‬אמרה דומיניק‪.‬‬ ‫"למה את מתכוונת?"‬

‫"ל'אבן המרה האצילית'‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬לא‪ .‬לצערי לא‪ .‬לא במידה שרציתי‪ .‬את הרי יודעת שתמיד יש בלתי צפויים‪".‬‬ ‫"על מה אתם מדברים?" שאל קיטינג‪.‬‬ ‫"סתם רכילות מקצועית‪ ",‬אמר לו טוהי‪ .‬הוא הושיט את ידיו אל האש ופכר את אצבעותיו‬ ‫בשובבות‪" .‬אגב‪ ,‬פיטר‪ ,‬עשית משהו בקשר לסטונרידג'?"‬ ‫"לעזאזל עם סטונרידג'‪ ",‬השיב לו פיטר‪.‬‬ ‫"מה קרה?"‬ ‫"אתה יודע מה קרה‪ .‬אתה מכיר את הממזר יותר טוב ממני‪ .‬להקים פרויקט כזה בתקופה‬ ‫כזאת‪ ,‬זה ממש כמו מן במדבר! אבל מה לעשות שוויינאנד‪ ,‬הבן זונה‪ ,‬הוא שיוזם את זה!"‬ ‫"מה רע במר ויינאנד?"‬ ‫"אלזוורת'‪ ,‬אל תיתמם‪ .‬אתה יודע יפה מאוד שאם זה היה מישהו אחר‪ ,‬הייתי מקבל את‬ ‫הפרויקט‪ ".‬הוא הכה באצבע צרדה‪" .‬אפילו לא הייתי צריך לבקש‪ ,‬הוא היה בא אלי‬ ‫מיוזמתו‪ .‬במיוחד שהוא יודע שאדריכל כמוני סתם יושב על התחת עכשיו‪ ,‬בהשוואה לנפח‬ ‫העבודה הרגיל של המשרד שלנו‪ .‬אבל מר ויינאנד‪ ,‬אפשר לחשוב שהוא הדלאי למה‪ ,‬ושהוא‬ ‫אלרגי לאוויר שנושמים אדריכלים!"‬ ‫"אני מבין שניסית לקבל את הפרויקט?"‬ ‫"אוי‪ ,‬אל תדבר על זה‪ .‬נמאס לי מכל הסיפור הזה‪ .‬נראה לי שביזבזתי שלוש מאות דולר‬ ‫בהזמנות לארוחות צהריים ובמשקאות שקניתי לכל מיני טיפשים שהבטיחו לארגן פגישה‬ ‫עם ויינאנד‪ .‬אני חושב שקל יותר להיפגש עם האפיפיור‪".‬‬ ‫"אני מבין שאתה בכל זאת מעוניין לקבל את הפרויקט?"‬ ‫"אלזוורת'‪ ,‬אתה מנסה לפתות אותי? הייתי מקריב את היד הימנית שלי כדי לקבל פרויקט‬ ‫כזה‪".‬‬ ‫"לא הייתי מייעץ לך להיפטר מהיד שלך‪ ,‬כי אז לא היית יכול לשרטט‪ ,‬או לפחות‬ ‫להעמיד פנים שאתה משרטט‪ .‬עדיף שתקריב איבר חיוני פחות‪".‬‬ ‫"אני מוכן למכור את הנשמה שלי‪".‬‬ ‫"באמת‪ ,‬פיטר?" שאלה דומיניק‪.‬‬ ‫"מה אתה זומם‪ ,‬אלזוורת'?" סינן קיטינג‪.‬‬ ‫"יש לי הצעה‪ ",‬אמר לו טוהי‪" .‬מי היה הסוכן הכי מוצלח שפעל למענך בעבר? מי השיג‬ ‫עבורך את הפרויקטים הכי מוצלחים?"‬ ‫"דומיניק‪ ,‬כמובן‪".‬‬ ‫"נכון מאוד‪ .‬ומאחר שאתה לא יכול להגיע אל ויינאנד‪ ,‬וגם לא היית משיג שום דבר אילו‬ ‫היית נפגש איתו‪ ,‬אולי דומיניק תצליח לשכנע אותו?"‬ ‫"אלזוורת'‪ ,‬השתגעת?" קיטינג נעץ בו מבט‪.‬‬ ‫דומיניק רכנה קדימה בעניין‪" .‬עד כמה שאני יודעת‪ ",‬אמרה‪" ,‬גייל ויינאנד לא יעשה שום‬ ‫דבר למען אישה‪ ,‬אלא אם כן היא יפה‪ .‬ואם היא יפה‪ ,‬הוא לא יעשה שום דבר בלי תמורה‪".‬‬ ‫טוהי התבונן בה ולא הכחיש את דבריה‪.‬‬

‫"זה טיפשי‪ ",‬התפרץ קיטינג בזעם‪" .‬איך דומיניק תצליח להיפגש איתו?"‬ ‫"היא תטלפן למשרד שלו ותקבע פגישה‪ ",‬אמר טוהי‪.‬‬ ‫"ומי אמר שהוא יסכים להיפגש איתה?"‬ ‫"הוא עצמו‪".‬‬ ‫"מתי?"‬ ‫"אתמול מאוחר בלילה‪ .‬ליתר דיוק‪ ,‬לפנות בוקר‪".‬‬ ‫"אלזוורת'!" אמר קיטינג המופתע‪ .‬ואז הוסיף‪" :‬אני לא מאמין לך‪".‬‬ ‫"אני כן‪ ",‬אמרה דומיניק‪" .‬אחרת‪ ,‬אלזוורת' לא היה מעלה את הנושא‪ ".‬היא חייכה אל‬ ‫טוהי‪" .‬אז ויינאנד הבטיח לך להיפגש איתי?"‬ ‫"כן‪ ,‬יקירתי‪".‬‬ ‫"איך הצלחת להשפיע עליו?"‬ ‫"אה‪ ,‬הצגתי לפניו טיעון משכנע‪ .‬על כל פנים‪ ,‬לא כדאי לדחות את הפגישה‪ .‬מוטב‬ ‫שתתקשרי אליו כבר מחר‪ ,‬אם את רוצה להיפגש איתו‪".‬‬ ‫"למה שהיא לא תתקשר עכשיו?" שאל קיטינג‪" .‬אה‪ ,‬נדמה לי שהשעה מאוחרת מדי‪.‬‬ ‫תטלפני מחר‪ ,‬מוקדם בבוקר‪".‬‬ ‫היא צימצמה את עיניה‪ ,‬הביטה בו ולא אמרה דבר‪.‬‬ ‫"כבר הרבה זמן לא לקחת חלק פעיל בעבודה של פיטר‪ ",‬אמר לה טוהי‪" .‬לא תרצי לקחת‬ ‫על עצמך תפקיד שכזה‪ ,‬למען פיטר?"‬ ‫"אם פיטר רוצה‪".‬‬ ‫"אם אני רוצה?" קרא קיטינג‪" .‬השתגעתם‪ ,‬שניכם? זאת הזדמנות של פעם בחיים!" הוא‬ ‫ראה את שניהם מביטים בו בסקרנות וסינן‪" :‬אוי‪ ,‬שטויות!"‬ ‫"מה שטויות‪ ,‬פיטר?" שאלה דומיניק‪.‬‬ ‫"אולי תפסיקי להירתע מכל מיני רכילויות מרושעות? הרי אשתו של כל אדריכל אחר‬ ‫היתה זוחלת על ארבע למען הזדמנות כזאת‪"...‬‬ ‫"לאף אחת מהנשים האלה לא תהיה הזדמנות כזאת‪ ",‬אמר טוהי‪" .‬כי לאף אחד‬ ‫מהאדריכלים אין אישה כמו דומיניק‪ .‬תמיד התגאית בזה‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫"דומיניק יכולה לדאוג לעצמה בכל מצב‪ ",‬אמר קיטינג‪.‬‬ ‫"אין לי ספק בכך‪".‬‬ ‫"בסדר‪ ,‬אלזוורת'‪ ",‬אמרה דומיניק‪" .‬מחר אטלפן לוויינאנד‪".‬‬ ‫"אלזוורת'‪ ,‬אתה נפלא!" אמר קיטינג ולא העיף מבט בדומיניק‪.‬‬ ‫"כעת‪ ,‬נדמה לי שאני מוכן לשתות איזה משקה‪ ",‬הצהיר טוהי‪" .‬יש לנו סיבה לחגוג‪".‬‬ ‫קיטינג מיהר אל המטבח‪ ,‬ודומיניק וטוהי הביטו זה בזה‪ .‬הוא חייך‪ .‬הוא הציץ בדלת‬ ‫המטבח‪ ,‬ואז הינהן קלות בראשו‪ ,‬משועשע‪.‬‬ ‫"ציפית שכך יהיה‪ ",‬אמרה דומיניק‪.‬‬ ‫"בוודאי‪".‬‬ ‫"אלזוורת'‪ ,‬למה אתה חותר?"‬

‫"אני פשוט רוצה לעזור לך להשיג את סטונרידג' למען פיטר‪ .‬זה באמת פרויקט כביר‪".‬‬ ‫"ולמה אתה מעוניין כל כך שאשכב עם ויינאנד?"‬ ‫"את לא חושבת שזו תהיה חוויה מעניינת לכל הנוגעים בדבר?"‬ ‫"אתה לא שבע רצון מהאופן שבו מתנהלים נישואי‪ ,‬אלזוורת'?"‬ ‫"לא לגמרי‪ .‬אולי בחמישים אחוז‪ .‬טוב‪ ,‬אין דבר מושלם בעולם‪ .‬אדם מנסה להשיג את כל‬ ‫מה שאפשר‪ ,‬ואז הוא מנסה להשיג עוד‪".‬‬ ‫"רצית שפיטר יתחתן איתי‪ .‬ידעת יפה מה יהיו התוצאות‪ ,‬עוד יותר מפיטר וממני‪".‬‬ ‫"פיטר לא ידע שום דבר‪".‬‬ ‫"אז הצלחת — לפחות בחמישים אחוז‪ .‬הבאת את פיטר קיטינג למעמד שייעדת לו‪:‬‬ ‫אדריכל מהשורה הראשונה‪ .‬וכעת הוא כמו בוץ שנדבק לערדליים שלך‪".‬‬ ‫"אף פעם לא אהבתי את הניסוחים שלך‪ ,‬גם אם הם מדויקים מאוד‪ .‬במקומך הייתי אומר‪:‬‬ ‫כעת הוא נשמה שמכשכשת בזנב‪ .‬הסגנון שלך עדין יותר‪".‬‬ ‫"אבל מה עם יתר חמישים האחוזים‪ ,‬אלזוורת'? זה כישלון?"‬ ‫"מוחלט‪ .‬באשמתי‪ .‬הייתי חייב לדעת מראש שאדם כמו פיטר קיטינג לא יצליח להרוס‬ ‫אותך‪ ,‬גם לא בתפקיד הבעל‪".‬‬ ‫"לפחות אתה גלוי‪".‬‬ ‫"כבר אמרתי לך שזאת השיטה היחידה להצליח איתך‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬בטח לא נזקקת לשנתיים‬ ‫כדי להבין מה רציתי להשיג בנישואים האלה‪".‬‬ ‫"ואתה חושב שגייל ויינאנד יסיים את המלאכה?"‬ ‫"אולי‪ .‬מה דעתך?"‬ ‫"לדעתי‪ ,‬אני רק פרט שולי‪ .‬לא קראת לי פעם 'תוספת'? מה יש לך נגד ויינאנד?"‬ ‫הוא צחק‪ ,‬והצחוק הסגירו‪ .‬ניכר בו שהוא לא ציפה לשאלה‪.‬‬ ‫היא הוסיפה בתיעוב‪" :‬אלזוורת'‪ ,‬אל תיראה המום כל כך‪".‬‬ ‫"בסדר‪ ,‬החלטנו לדבר גלויות‪ .‬אין לי שום דבר נגד מר גייל ויינאנד‪ .‬כבר הרבה זמן אני‬ ‫מתכנן פגישה ביניכם‪ .‬אם את חייבת לדעת‪ ,‬אתמול בבוקר הוא עשה משהו שהכעיס אותי‪.‬‬ ‫הוא בעל כושר הבחנה‪ ,‬והוא חד כתער‪ .‬לכן החלטתי שהגיע הזמן‪".‬‬ ‫"וניצלת את סטונרידג'‪".‬‬ ‫"נכון‪ ,‬ניצלתי את סטונרידג'‪ .‬ידעתי שהחלק הזה בפרשה ימצא חן בעינייך‪ .‬אף פעם לא‬ ‫תמכרי את עצמך כדי להציל את ארצך‪ ,‬את נשמתך‪ ,‬או את חייו של האיש שאת אוהבת‪.‬‬ ‫אבל תמכרי את הגוף שלך כדי להשיג פרויקט גדול לפיטר קיטינג‪ ,‬גם אם הוא לא ראוי‬ ‫לזה‪ .‬תראי מה יישאר ממך בסופה של פרשה‪ .‬ממך או מגייל ויינאנד‪ .‬גם את זה אני רוצה‬ ‫לראות‪".‬‬ ‫"אתה צודק‪ ,‬אלזוורת'‪".‬‬ ‫"בכל מה שאמרתי? גם במה שאמרתי על האיש שאת אוהבת — אם את אכן אוהבת?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"לא היית מוכרת את עצמך למען רורק? אה‪ ,‬כמובן‪ ,‬את לא סובלת שמזכירים את שמו‪".‬‬

‫"הווארד רורק‪ ",‬אמרה חרישית‪.‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬יש בך הרבה מאוד אומץ‪".‬‬ ‫קיטינג חזר‪ ,‬ובידו מגש קוקטיילים‪ .‬עיניו נצצו‪ ,‬ומחוותיו היו תיאטרליות מתמיד‪.‬‬ ‫טוהי הרים את הכוס ואמר‪" :‬לחיי גייל ויינאנד וה'ניו יורק באנר'!"‬

‫‪3‬‬ ‫גייל ויינאנד קם ממקומו כדי לפגוש אותה באמצע החדר‪.‬‬ ‫"נעים מאוד‪ ,‬גברת קיטינג‪ ",‬אמר‪.‬‬ ‫"נעים מאוד‪ ,‬מר ויינאנד‪ ",‬השיבה דומיניק‪.‬‬ ‫הוא הסיט למענה כיסא‪ ,‬וכשהתיישבה לא חזר למקומו מאחורי השולחן אלא עמד והביט‬ ‫בה בעיניים מקצועיות‪ ,‬כאילו העריך אותה‪ .‬נוהגו העיד על כך שזה מובן מאליו‪ ,‬כאילו‬ ‫סיבותיו היו ידועות לה‪ ,‬כאילו לא היה שום פסול בהתנהגות הזאת‪.‬‬ ‫"את נראית כמו גרסה מסוגננת של הגרסה המסוגננת שלך‪ ",‬אמר‪" .‬בדרך כלל‪ ,‬ההיכרות‬ ‫עם דוגמנים של יצירות אמנות עלולה להפוך אדם לאתיאיסט‪ .‬אבל במקרה שלך‪ ,‬המרחק‬ ‫הפסל לבין אלוהים‪ ,‬קטן‪".‬‬ ‫בין ּ ַ‬ ‫"איזה ּ ַפסל?"‬ ‫"האיש שפיסל אותך‪".‬‬ ‫הוא הרגיש שמאחורי אותו ּ ַפסל מסתתר סיפור‪ .‬כעת היה משוכנע בכך‪ ,‬בגלל משהו‬ ‫שראה בפניה‪ ,‬בגלל שבריר של מתיחות שעמד בסתירה מוחלטת למעטה האדישות של‬ ‫שליטתה העצמית‪.‬‬ ‫הפסל‪ ,‬מר ויינאנד?"‬ ‫"איפה ומתי ראית את ּ ֶ‬ ‫"הבוקר‪ ,‬בגלריית האמנות הפרטית שלי‪".‬‬ ‫"ואיפה קנית אותו?"‬ ‫הפעם היה זה תורו לגלות מבוכה‪" .‬את לא יודעת?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"ידידך אלזוורת' טוהי שלח לי אותו כמתנה‪".‬‬ ‫"בתמורה לתיאום הפגישה הזאת איתי?"‬ ‫"לא מתוך אותו מניע ישיר שאת חושבת עליו‪ ,‬אבל כן‪".‬‬ ‫"הוא לא סיפר לי‪".‬‬ ‫"מפריע לך שהפסל ברשותי?"‬ ‫"לא ממש‪".‬‬ ‫"ציפיתי שתאמרי שזה משמח אותך‪".‬‬ ‫"זה לא‪".‬‬ ‫הוא התיישב על קצה שולחן הכתיבה שלו‪ ,‬בלי גינוני רשמיות‪ ,‬פשט את רגליו לפניו‪,‬‬

‫שיכל את קרסוליו‪ .‬ואז שאל‪:‬‬ ‫הפסל אבדו‪ ,‬ושחיפשת אותו?"‬ ‫"אני מבין שעקבות ּ ֶ‬ ‫"בשנתיים האחרונות‪".‬‬ ‫"לא תוכלי לקבל אותו‪ ".‬הוא הביט בה והוסיף‪" :‬אבל אולי תקבלי את סטונרידג'‪".‬‬ ‫הפסל‪".‬‬ ‫"אם כך‪ ,‬אשנה את דעתי; אני שמחה שטוהי נתן לך את ּ ֶ‬ ‫הוא חש דקירה קלה ומרירה של ניצחון‪ ,‬וגם של אכזבה‪ .‬הוא הבין שהצליח לקרוא את‬ ‫מחשבותיה‪ ,‬ושאין בהן ייחוד‪ ,‬אחרי הכול‪ .‬הוא שאל‪:‬‬ ‫"כי בזכותו יכולת להיפגש איתי?"‬ ‫"לא‪ ,‬כי אתה לא האדם האחרון שהייתי רוצה שהפסל יהיה אצלו‪ .‬טוהי הוא האחרון‪".‬‬ ‫הוא איבד את תחושת הניצחון; אישה שמעוניינת בסטונרידג' לא אמורה לומר דבר כזה‪.‬‬ ‫הוא הוסיף ושאל‪:‬‬ ‫"ולא ידעת שהפסל אצל טוהי?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"כדאי שנבין טוב אחד את השני בעניין ידידנו המשותף‪ ,‬מר אלזוורת' טוהי‪ .‬אני לא אוהב‬ ‫להיות כלי שרת בידי אחרים‪ ,‬ואני מאמין שגם את אף פעם לא תהיי כזאת‪ .‬יש יותר מדי‬ ‫דברים שמר טוהי מעדיף לשמור בסוד‪ .‬למשל את שמו של אותו ּ ַפסל‪".‬‬ ‫"הוא לא גילה לך במי מדובר?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"סטיבן מלורי‪".‬‬ ‫"מלורי?‪ ...‬זה לא הבחור שניסה‪ "...‬הוא צחק בקול‪.‬‬ ‫"מה קרה?"‬ ‫"טוהי אמר לי שהוא לא זוכר את שמו‪ .‬את השם הזה!"‬ ‫"אתה רוצה לומר לי שמר טוהי עדיין מפתיע אותך?"‬ ‫"אכן‪ ,‬הוא הפתיע אותי כמה וכמה פעמים בימים האחרונים‪ .‬יש תחכום מיוחד בבוטות‬ ‫שלו‪ .‬תחכום מהסוג הקשה לפיצוח‪ .‬התחבלנות שלו כמעט מוצאת חן בעיני‪".‬‬ ‫"אז הטעם שלנו לא זהה‪".‬‬ ‫"בשום תחום? גם לא בפיסול — או באדריכלות?"‬ ‫"אני בטוחה שלא באדריכלות‪".‬‬ ‫"האם זה לא הדבר הגרוע ביותר שיכולת לומר כרגע?"‬ ‫"אולי‪".‬‬ ‫הוא הביט בה ואמר‪" ,‬את מעניינת‪".‬‬ ‫"לא התכוונתי להיות כזאת‪".‬‬ ‫"זאת הטעות השלישית שלך‪".‬‬ ‫"השלישית?"‬ ‫"הראשונה היתה בעניינו של מר טוהי‪ .‬בנסיבות הקיימות‪ ,‬ציפיתי שתהללי אותו‪.‬‬ ‫שתצטטי אותו‪ .‬שתישעני על היוקרה שלו בתחום האדריכלות‪".‬‬

‫"ואני ציפיתי ממך להכיר טוב יותר את אלזוורת' טוהי‪ .‬זה פוסל כל ציטוט מדבריו של‬ ‫האיש‪".‬‬ ‫"זה בדיוק מה שהתכוונתי לומר‪ ,‬לו נתת לי הזדמנות‪".‬‬ ‫"זה היה יכול להיות משעשע‪".‬‬ ‫"ציפית להיות משועשעת?"‬ ‫"אני כבר משועשעת‪".‬‬ ‫הפסל?" זאת היתה החולשה היחידה שהעז להפגין בפניה‪.‬‬ ‫"בעניין ּ ֶ‬ ‫הפסל‪".‬‬ ‫"לא‪ ".‬קולה היה נוקשה‪" .‬לא בעניין ּ ֶ‬ ‫"ספרי לי מתי הוא נוצר ועבור מי‪".‬‬ ‫"זה עוד דבר שטוהי שכח לספר לך?"‬ ‫"כנראה‪".‬‬ ‫"אתה זוכר את השערורייה סביב הבנייה של מקדש סטודארד? זה היה לפני שנתיים‪ .‬לא‬ ‫היית בעיר בזמן ההוא‪".‬‬ ‫"מקדש סטודארד‪ ...‬איך את יודעת איפה הייתי לפני שנתיים?‪ ...‬רגע‪ ,‬מקדש סטודארד‪.‬‬ ‫אני זוכר שכל צבא התנ"ך נעמד על רגליו וזעק חילול הקודש‪".‬‬ ‫"אכן‪".‬‬ ‫"היה שם‪ "...‬הוא השתתק‪ .‬קולו נשמע נוקשה ומסויג‪ ,‬בדיוק כמו שלה‪" .‬היה שם סיפור‬ ‫עם פסל של אישה עירומה‪".‬‬ ‫"נכון‪".‬‬ ‫"אני מבין‪".‬‬ ‫הוא שתק כמה רגעים‪ ,‬ואז אמר חדות‪ ,‬כמנסה להתגבר על זעם שאת סיבותיו התקשתה‬ ‫לנחש‪:‬‬ ‫בבאלי‪ .‬חבל שכל ניו יורק ראתה את הפסל הזה לפני‪ .‬אבל אני לא קורא‬ ‫"הייתי אז אי־שם ּ‬ ‫עיתונים כשאני יוצא להפלגה‪ .‬נתתי הוראה לירות בכל אדם שיביא עיתון של ויינאנד‬ ‫ליאכטה שלי‪".‬‬ ‫"ראית את תמונות המקדש עצמו?"‬ ‫"לא‪ .‬האם הוא היה ראוי לפסל כזה?"‬ ‫"הפסל היה כמעט ראוי לבניין עצמו‪".‬‬ ‫"הרסו אותו‪ ,‬נכון?"‬ ‫"כן‪ ,‬בעזרתם האדיבה של עיתוני ויינאנד‪".‬‬ ‫הוא משך בכתפיו‪" .‬אני זוכר שאלווה סקארט נהנה מכל רגע‪ .‬זה היה סיפור ענק‪ .‬אני‬ ‫מצטער שהחמצתי אותו‪ .‬אבל אלווה מילא את תפקידו מצוין‪ .‬אגב‪ ,‬איך ידעת שלא הייתי‬ ‫כאן באותו זמן‪ ,‬ואיך ייתכן שאת זוכרת את זה?"‬ ‫"זה היה הסיפור שעלה לי במחיר העבודה שלי בעיתון שלך‪".‬‬ ‫"העבודה שלך? אצלי?"‬

‫"לא ידעת שאני דומיניק פרנקון?"‬ ‫כתפיו שחו לפתע‪ ,‬מתחת לז'קט המחויט שלו; זו היתה הפתעה ותחושת אין־אונים‪ .‬הוא‬ ‫בהה בה ארוכות‪ ,‬ולבסוף אמר‪" :‬לא‪".‬‬ ‫היא חייכה באדישות ואמרה‪" :‬טוהי רצה כנראה להקשות על שנינו עד כמה שאפשר‪".‬‬ ‫"לעזאזל עם טוהי‪ .‬אני מוכרח להבין‪ .‬אין בזה שום היגיון‪ .‬את דומיניק פרנקון?"‬ ‫"הייתי‪".‬‬ ‫"ועבדת כאן‪ ,‬בבניין הזה‪ ,‬במשך שנים?"‬ ‫"שש שנים‪".‬‬ ‫"איך ייתכן שלא נפגשנו בעבר?"‬ ‫"אני בטוחה שאתה לא פוגש כל אחד מהעובדים שלך‪".‬‬ ‫"את בטח מבינה למה התכוונתי‪".‬‬ ‫"אתה רוצה שאומר את זה במקומך?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"מדוע לא ניסיתי להיפגש איתך בעבר?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"לא היה בי שום רצון לפגוש אותך‪".‬‬ ‫"וזה בדיוק מה שלא הגיוני‪".‬‬ ‫"אתה רוצה שאתעלם מזה‪ ,‬או שאנסה להבין את הכוונה שלך?"‬ ‫"אני אחסוך ממך את הבחירה‪ .‬אישה יפהפייה כמוך‪ ,‬שיודעת איזה מוניטין יש לי‪ ,‬כביכול‬ ‫— למה לא ניסית ליצור לעצמך קריירה של ממש ב'באנר'?"‬ ‫"אף פעם לא רציתי קריירה של ממש ב'באנר'‪".‬‬ ‫"למה לא?"‬ ‫"אולי מאותה סיבה שאתה אוסר על אנשים להעלות את העיתונים שלך ליאכטה‪".‬‬ ‫"זו סיבה טובה‪ ",‬אמר חרישית‪ .‬ואז שאל‪ ,‬שוב בקולו הרגיל‪" :‬בואי נראה‪ .‬מה הסיבה‬ ‫שפוטרת? נדמה לי שיצאת נגד המדיניות שלנו?"‬ ‫"ניסיתי להגן על מקדש סטודארד‪".‬‬ ‫"לא ידעת שאסור לכפות גילוי לב על ה'באנר'?"‬ ‫"זה בדיוק מה שהתכוונתי לומר‪ ,‬לו נתת לי הזדמנות‪".‬‬ ‫"את עדיין משועשעת?"‬ ‫"באותם ימים לא הייתי משועשעת‪ .‬אהבתי לעבוד כאן‪".‬‬ ‫"את היחידה שהעזה לומר את זה כאן‪ ,‬בבניין הזה‪".‬‬ ‫"כנראה שאני אחת משניים‪".‬‬ ‫"ומי השני?"‬ ‫"אתה‪ ,‬מר ויינאנד‪".‬‬ ‫"אל תהיי כל כך בטוחה‪ ".‬הוא הרים את ראשו וראה בעיניה שביב של שעשוע‪" .‬אמרת‬ ‫את זה רק כדי לחלץ ממני את ההצהרה הזאת?" שאל‪.‬‬

‫"אני חושבת שכן‪ ",‬השיבה בנחת‪.‬‬ ‫"דומיניק פרנקון‪ "...‬חזר ואמר‪ ,‬בלי לפנות אליה ישירות‪" .‬אהבתי לקרוא את הטור שלך‪.‬‬ ‫אני כמעט מצטער שלא באת לכאן היום כדי לבקש בחזרה את המשרה שלך‪".‬‬ ‫"באתי לכאן כדי לדבר על סטונרידג'‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬כן‪ ,‬כמובן‪ ".‬הוא נשען לאחור‪ ,‬כמצפה לשיחת שכנוע ארוכה‪ .‬הוא חשב לעצמו‬ ‫שיהיה מעניין לשמוע את הטיעונים שלה ולראות איך תמלא את תפקידה כעותרת‪" .‬אז מה‬ ‫רצית לומר לי בעניין הזה?"‬ ‫"הייתי רוצה שתיתן את הפרויקט לבעלי‪ .‬אני יודעת שאין בעצם שום סיבה שתעשה את‬ ‫זה‪ ,‬אלא אם כן אסכים לשכב איתך בתמורה‪ .‬אם זה מספק אותך‪ ,‬אני מוכנה לעשות את‬ ‫זה‪".‬‬ ‫הוא הביט בה ללא אומר‪ ,‬במבט שלא היה בו ולו רמז קל לתגובה‪ .‬היא ישבה מולו‬ ‫והביטה בו‪ ,‬תמהה קלות לנוכח מבטו הבוחן‪ ,‬כאילו המילים שאמרה לא היו ראויות‬ ‫לתשומת לב מיוחדת‪ .‬הוא לא הצליח למצוא בפניה‪ ,‬אף שחיפש זאת במפגיע‪ ,‬שום הבעה‬ ‫שלו שנראה‪ ,‬משום־מה‪ ,‬לא מתאים לנסיבות‪.‬‬ ‫פרט לטוהר ֵ‬ ‫הוא אמר לה‪" :‬זה בדיוק מה שהתכוונתי להציע‪ .‬אבל לא בבוטות כזאת‪ ,‬וגם לא בפגישה‬ ‫הראשונה‪".‬‬ ‫"חסכתי ממך זמן ושקרים‪".‬‬ ‫"את אוהבת מאוד את בעלך?"‬ ‫"אני מתעבת אותו‪".‬‬ ‫"את מאמינה ביכולתו האמנותית?"‬ ‫"לדעתי‪ ,‬הוא אדריכל סוג גימ"ל‪".‬‬ ‫"אז למה את עושה את זה?"‬ ‫"כי זה משעשע אותי‪".‬‬ ‫"חשבתי שרק אני פועל ממניעים כאלה‪".‬‬ ‫"אל תיעלב‪ .‬לא נראה לי שאי־פעם ראית במקוריות תכונה נעלה‪ ,‬מר ויינאנד‪".‬‬ ‫"אם כן‪ ,‬לא אכפת לך אם בעלך יקבל את סטונרידג' או לא?"‬ ‫"לא ממש‪".‬‬ ‫"ואין בך שום רצון לשכב איתי?"‬ ‫"ממש לא‪".‬‬ ‫"יכולתי להתפעל מאישה שיודעת להעמיד פנים בצורה כה מושלמת‪ .‬אבל אצלך זאת לא‬ ‫העמדת פנים‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬זאת לא העמדת פנים‪ .‬בבקשה‪ ,‬אל תתחיל להתפעל ממני‪ .‬השתדלתי להימנע מזה‪".‬‬ ‫גם כשחייך‪ ,‬לא חלה תנועה כלשהי בשרירי פניו; רמז ללעג היה שם תמיד‪ ,‬והוא פשוט‬ ‫התחדד לרגע קצר‪ ,‬ומיד שב והיטשטש‪ .‬כעת הוא היה חד מתמיד‪.‬‬ ‫"למעשה‪ ",‬אמר‪" ,‬המניע העיקרי שלך הוא אני‪ ,‬אחרי הכול‪ .‬הרצון שלך להתמסר לי‪".‬‬ ‫הוא ראה מבט שהתקשתה להסתיר‪ ,‬ומיד הוסיף‪" :‬לא‪ ,‬אל תניחי לעצמך ליהנות מהמחשבה‬

‫שנפלתי בפח‪ .‬לא התכוונתי לזה במובן הרגיל של המילה‪ .‬התכוונתי להפך הגמור‪ .‬לא אמרת‬ ‫לפני רגע שיש מבחינתך רק אדם אחד בזוי יותר ממני בעולם כולו? את לא רוצה את‬ ‫סטונרידג'‪ .‬המניע האמיתי שלך הוא למכור את עצמך מהסיבה הבזויה ביותר‪ ,‬לאדם הבזוי‬ ‫ביותר‪".‬‬ ‫"לא ציפיתי ממך להבין את זה‪ ",‬השיבה בכנות‪.‬‬ ‫"בדרך כלל גברים עושים את זה‪ ,‬לא נשים‪ .‬אבל את רוצה להביע באמצעות האקט המיני‬ ‫את התיעוב המוחלט שלך כלפי‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬מר ויינאנד‪ .‬את התיעוב כלפי עצמי‪".‬‬ ‫הפס הדקיק של פיו נע קלות‪ ,‬כאילו קלטו שפתיו את הרמז הראשון לחשיפה אישית‪,‬‬ ‫שנעשתה באי־רצון‪ ,‬ומשום כך העידה על חולשה‪ .‬שפתיו החשוקות אחזו ברמז הזה בכל‬ ‫כוחן כשדיבר‪:‬‬ ‫"רוב האנשים יעשו הכול כדי לשכנע את עצמם שיש להם כבוד עצמי‪".‬‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"והחיפוש אחר כבוד עצמי הוא כמובן הוכחה להיעדרו‪".‬‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"את מבינה מה המשמעות של חיפוש אחר תיעוב עצמי?"‬ ‫"היעדרו?"‬ ‫"וגם העובדה שלעולם לא תשיגי את מה שאת רוצה‪".‬‬ ‫"לא ציפיתי שתבין גם את זה‪".‬‬ ‫"לא אומר עוד מילה בנושא‪ ,‬אחרת אפסיק להיות האדם הלפני אחרון‪ ,‬ואז כבר לא אתאים‬ ‫למטרות שלך‪ ".‬הוא קם‪" .‬את רוצה שאגיד לך רשמית שאני מקבל את הצעתך?"‬ ‫היא הטתה את ראשה בהסכמה‪.‬‬ ‫"למעשה‪ ",‬אמר‪" ,‬לא אכפת לי בכלל מי יבנה עבורי את סטונרידג'‪ .‬אף פעם לא שכרתי‬ ‫אדריכל טוב כדי לבנות את הבניינים שלי‪ .‬אני נותן להמון את מה שהוא רוצה‪ .‬הפעם אני‬ ‫נאלץ לבחור‪ ,‬כי נמאסו עלי הפרצופים שעבדו אצלי בעבר‪ ,‬וקשה לי להחליט בלי שום אמת‬ ‫מידה ובלי סיבה‪ .‬אני בטוח שלא מפריע לך שאני אומר את הדברים האלה‪ .‬אני מודה לך‬ ‫שנתת לי סיבה טובה הרבה יותר ממה שציפיתי למצוא‪".‬‬ ‫"אני שמחה שלא אמרת שתמיד התפעלת מהעבודה של פיטר קיטינג‪".‬‬ ‫"ואת לא אמרת לי שאת שמחה להצטרף לרשימת הפילגשים המכובדת של גייל ויינאנד‪".‬‬ ‫"אתה יכול ליהנות מהודאה כזאת‪ ,‬אם זה מה שאתה רוצה‪ ,‬אבל נדמה לי שאתה ואני‬ ‫נסתדר יפה יחד‪".‬‬ ‫"סביר להניח‪ .‬לפחות הענקת לי חוויה חדשה‪ :‬האפשרות לעשות את מה שתמיד עשיתי‪,‬‬ ‫אבל באופן גלוי‪ .‬את רוצה שאתחיל לתת לך כעת את ההוראות שלי? אני לא אעמיד פנים‬ ‫שהן משהו אחר‪".‬‬ ‫"אם זה מה שאתה רוצה‪".‬‬

‫"את תצטרפי אלי לשיט של חודשיים על היאכטה שלי‪ .‬נפליג בתוך עשרה ימים‪ .‬אחרי‬ ‫שנחזור‪ ,‬תהיי חופשייה לחזור אל בעלך — עם החוזה לבניית סטונרידג'‪".‬‬ ‫"בסדר גמור‪".‬‬ ‫"אני רוצה לפגוש את בעלך‪ .‬האם תבואו אלי לארוחת ערב ביום שני?"‬ ‫"ודאי‪ ,‬אם זה מה שאתה רוצה‪".‬‬ ‫היא קמה ללכת‪ ,‬והוא שאל‪:‬‬ ‫"את רוצה שאומר לך מה ההבדל בינך לבין הפסל שלך?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"אבל אני רוצה לומר לך‪ .‬זה מפתיע לראות שאותם אלמנטים משמשים בשתי‬ ‫קומפוזיציות מנוגדות כל כך‪ .‬בפסל‪ ,‬את כל כולך התעלות‪ .‬אבל במציאות‪ ,‬את כל כולך‬ ‫סבל‪".‬‬ ‫"סבל? לא ידעתי שאני מראה את זה‪".‬‬ ‫"את לא מראה את זה‪ .‬לזה התכוונתי‪ .‬אדם מאושר לעולם לא יכול להיות אטום כל כך‬ ‫לכאב‪".‬‬ ‫ויינאנד טילפן לסוחר האמנות שלו וביקש לארגן לו תערוכה פרטית מיצירותיו של סטיבן‬ ‫מלורי‪ .‬הוא סירב להיפגש פנים אל פנים עם האמן; מעולם לא נפגש עם אמנים שאת‬ ‫יצירותיהם אהב‪ .‬הסוחר ביצע את ההוראה בזריזות רבה‪ .‬ויינאנד קנה חמישה מהפריטים‬ ‫בתערוכה ושילם יותר מכפי שהסוחר קיווה לבקש‪" .‬מר מלורי מבקש לדעת איך שמעת‬ ‫עליו‪ ",‬אמר הסוחר‪.‬‬ ‫"ראיתי אחת מיצירותיו‪".‬‬ ‫"איזו מהן?"‬ ‫"לא משנה‪".‬‬ ‫טוהי ציפה שוויינאנד יזעיק אותו אליו לאחר פגישתו עם דומיניק‪ .‬ויינאנד לא טרח‬ ‫לעשות זאת‪ .‬כעבור ימים מספר‪ ,‬כשפגש את טוהי באקראי בחדר המערכת‪ ,‬שאל אותו‬ ‫ויינאנד בקולי קולות‪:‬‬ ‫"מר טוהי‪ ,‬האם ייתכן שכל כך הרבה אנשים ניסו להתנקש בך עד שאתה לא זוכר את‬ ‫השמות שלהם?"‬ ‫טוהי חייך ואמר‪" :‬אני בטוח שהרבה חולמים לעשות את זה‪".‬‬ ‫"אתה מחמיא לבני אדם יותר מדי‪ ",‬אמר לו ויינאנד ופנה לדרכו‪.‬‬ ‫פיטר קיטינג בהה בחלל המפואר‪ .‬זאת היתה המסעדה המפוארת ביותר בעיר‪ .‬המחשבה‬ ‫שהוא אורחו של גייל ויינאנד מילאה אותו עליצות‪.‬‬ ‫הוא השתדל לא לנעוץ מבטים בדמותו האלגנטית של ויינאנד‪ ,‬מעבר לשולחן‪ .‬בתוך תוכו‬ ‫בירך את ויינאנד על שבחר להיפגש איתם במקום ציבורי‪ .‬כולם לטשו מבט בוויינאנד —‬ ‫בדיסקרטיות רבה ועתירת ניסיון‪ ,‬ובכל זאת לטשו מבט — ותשומת לבם הופנתה כמובן גם‬

‫אל שני אורחיו של האיש‪.‬‬ ‫דומיניק ישבה בין שני הגברים‪ .‬היא לבשה שמלת משי לבנה‪ ,‬עם שרוולים ארוכים וברדס‪,‬‬ ‫לבוש נזירי שיצר רושם של שמלת ערב רק משום שבלט לעיני כול כלבוש שאינו הולם את‬ ‫המעמד‪ .‬היא לא ענדה תכשיטים‪ .‬שערה הזהוב נראה גם הוא כמו ברדס‪ .‬המשי הלבן‬ ‫והעמום נע בזוויתיות עם כל תנועה של גופה‪ ,‬וחשף אותו בתמימות קרה כאילו הועלה‬ ‫לקורבן קבל עם ועדה‪ ,‬כאילו היה חפץ לא־נחשק שאין עוד צורך להסתירו‪ .‬קיטינג חשב‬ ‫שהמראה אינו מושך‪ .‬הוא שם לב שוויינאנד מתפעל ממנו‪.‬‬ ‫איש גבוה ומסורבל‪ ,‬שישב בשולחן מרוחק‪ ,‬נעץ בהם מבטים עיקשים‪ .‬פתאום קמה‬ ‫הדמות הגדולה ממקומה‪ ,‬וקיטינג זיהה את רלסטון הולקומב שמיהר לעברם‪.‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬ידידי‪ ,‬אני שמח לראות אותך‪ ",‬רעם קולו של הולקומב‪ .‬הוא לחץ את ידו וקד‬ ‫לדומיניק‪ .‬הוא התעלם בבוטות מוויינאנד‪" .‬איפה הסתתרת? למה אנחנו לא רואים אותך‬ ‫בזמן האחרון?" הם אכלו יחד ארוחת צהריים רק לפני שלושה ימים‪.‬‬ ‫ויינאנד קם ממקומו ונטה קלות קדימה בנימוס‪ .‬קיטינג היסס‪ ,‬ואז אמר באי־רצון מופגן‪:‬‬ ‫"מר ויינאנד — מר הולקומב‪".‬‬ ‫"לא מר גייל ויינאנד?" שאל הולקומב במפגן מושלם של תמימות מעושה‪.‬‬ ‫"מר הולקומב‪ ,‬אם היית רואה מולך את האחים סמית‪ ,‬שמייצרים את הסירופ נגד שיעול‪,‬‬ ‫לא היית מזהה אותם?" שאל ויינאנד‪.‬‬ ‫"אה‪ ...‬נראה לי שכן‪ ",‬אמר לו הולקומב ומיצמץ‪.‬‬ ‫"הפנים שלי מוכרות לא פחות משלהם‪ ,‬מר הולקומב‪".‬‬ ‫הולקומב גימגם כמה מילות נימוס ונמלט מן המקום‪.‬‬ ‫ויינאנד חייך בחביבות‪" .‬לא היית צריך לחשוש להציג בפני את מר הולקומב‪ ,‬מר קיטינג‪,‬‬ ‫גם אם מדובר באדריכל‪".‬‬ ‫"לחשוש‪ ,‬מר ויינאנד?"‬ ‫"זה מיותר‪ ,‬כי הכול כבר מוסכם‪ .‬גברת קיטינג לא סיפרה לך שסטונרידג' שלך?"‬ ‫"אני‪ ...‬לא‪ ,‬היא לא סיפרה לי‪ ...‬לא ידעתי‪ "...‬ויינאנד חייך‪ ,‬אך חיוכו נותר קפוא‪ ,‬וקיטינג‬ ‫חש מחויב לדבר עד שיקבל סימן לשתוק‪" .‬לא העזתי לקוות‪ ...‬לא כל כך מהר‪ ...‬כמובן‪,‬‬ ‫חשבתי שארוחת הערב הזאת היא סימן מעודד‪ ...‬שיעזור לך להחליט‪ "...‬הוא פלט מבלי‬ ‫משים‪" :‬אתה תמיד נוהג לשלוף הפתעות שכאלה‪ ,‬בקור רוח שכזה?"‬ ‫"אני משתדל‪ ",‬השיב לו ויינאנד ברצינות‪.‬‬ ‫"אני אעשה כמיטב יכולתי להיות ראוי לכבוד הזה ולעמוד בציפיות שלך‪ ,‬מר ויינאנד‪".‬‬ ‫"אין לי ספק‪ ",‬אמר ויינאנד‪.‬‬ ‫הוא כמעט לא פנה אל דומיניק‪ .‬נדמה שכל תשומת לבו היתה ממוקדת בקיטינג‪.‬‬ ‫"הקהל אוהב את העבודה שלי‪ ",‬אמר קיטינג‪" ,‬אבל אני מבטיח שסטונרידג' תהיה יצירת‬ ‫המופת שלי‪".‬‬ ‫"זו באמת הבטחה כבירה‪ ,‬בהתחשב ברשימה המכובדת של עבודותיך‪".‬‬ ‫"לא חשבתי שהעבודות שלי ראויות מספיק כדי למשוך את תשומת הלב שלך‪ ,‬מר‬

‫ויינאנד‪".‬‬ ‫"אבל אני מכיר אותן מצוין‪ .‬בית 'קוזמו־סלוטניק' הוא מיכלאנג'לו טהור‪ ".‬על פניו של‬ ‫קיטינג עלתה הבעה של עונג‪ ,‬מהולה באי־אמון; הוא ידע שוויינאנד הוא בר סמכא בנושא‬ ‫אמנות‪ ,‬ושהוא לא יעז לבצע השוואות שכאלו כעניין של מה בכך‪" .‬הבניין של ּ ְפרוּ דנשל‬ ‫בנק הוא ּפאלאדיוֹ אותנטי‪ .‬ובית הכולבו של סלוֹ ֶט ְרן הוא בלי ספק כריסטופר ֶרן‪ ".‬פניו של‬ ‫קיטינג שינו את הבעתן‪" .‬תראה באיזו חברה מהוללת אני יושב; שלושה במחיר אחד‪ .‬זאת‬ ‫לא מציאה?"‬ ‫קיטינג חייך בפנים מתוחות‪ ,‬ואז אמר‪:‬‬ ‫"שמעתי על חוש ההומור המבריק שלך‪ ,‬מר ויינאנד‪".‬‬ ‫"שמעת גם על כישרון התיאור שלי?"‬ ‫"מה זאת אומרת?"‬ ‫ויינאנד פנה קמעה אל דומיניק והתבונן בה ארוכות כמו אדם שבוחן חפץ דומם‪.‬‬ ‫"מר קיטינג‪ ,‬לאשתך יש גוף נפלא‪ .‬כתפיה אמנם צרות מדי‪ ,‬אבל כל השאר בנוי לתפארה‪.‬‬ ‫רגליה אמנם ארוכות מדי‪ ,‬אבל זה מוסיף לה אלגנטיות שמוצאים ביאכטה טובה‪ .‬השדיים‬ ‫שלה מושלמים‪ ,‬אתה לא חושב?"‬ ‫"אדריכלות היא מלאכה גסה‪ ,‬מר ויינאנד‪ ",‬ניסה קיטינג להתלוצץ‪" .‬היא לא מכינה אותך‬ ‫לתיאורים מתוחכמים שכאלה‪".‬‬ ‫"אתה לא מבין אותי‪ ,‬מר קיטינג?"‬ ‫"אילולא ידעתי שאתה ג'נטלמן מושלם‪ ,‬אולי הייתי מבין אותך לא נכון‪ ,‬אבל אתה לא‬ ‫תצליח לסדר אותי‪".‬‬ ‫"זה בדיוק מה שניסיתי לא לעשות‪".‬‬ ‫"אני אוהב מחמאות‪ ,‬מר ויינאנד‪ ,‬אבל אני לא יהיר מספיק כדי לחשוב שאנחנו צריכים‬ ‫לדבר על אשתי‪".‬‬ ‫"למה לא‪ ,‬מר קיטינג? הרי זה מקובל לשוחח על דברים שיש לאנשים — או שיהיו להם —‬ ‫במשותף‪".‬‬ ‫"מר ויינאנד‪ ...‬אני לא מבין אותך‪".‬‬ ‫"תרצה שאדבר גלויות?"‬ ‫"לא‪ ,‬אני‪"...‬‬ ‫"לא? אולי מוטב שנשכח מהשיחה על סטונרידג'?"‬ ‫"אה‪ ,‬לא‪ ,‬בוא נדבר על סטונרידג'!"‬ ‫"אבל על זה בדיוק דיברנו‪ ,‬מר קיטינג‪".‬‬ ‫קיטינג הביט באולם שמסביבם‪ .‬הוא לא האמין שדברים כאלה יכולים להתרחש במקום‬ ‫שכזה; פארו של המקום הפך אותו פתאום למפלצתי יותר‪ .‬באותו רגע היה מעדיף לשבת‬ ‫במרתף טחוב‪ .‬הוא חשב לעצמו‪ :‬מילא‪ ,‬דם על אבני ריצוף‪ ,‬אבל לא על מרבד מפואר‪...‬‬ ‫"עכשיו אני מבין שזאת בדיחה‪ ,‬מר ויינאנד‪ ",‬אמר‪.‬‬ ‫"הגיע תורי להתפעל מחוש ההומור שלך‪ ,‬מר קיטינג‪".‬‬

‫"לא עושים‪ ...‬דברים כאלה‪".‬‬ ‫"זה לא מה שרצית לומר‪ ,‬מר קיטינג‪ .‬התכוונת לומר שדברים כאלה נעשים כל הזמן‪ ,‬אבל‬ ‫לא מדברים עליהם‪".‬‬ ‫"לא חשבתי‪"...‬‬ ‫"חשבת על זה עוד לפני שהגעת לכאן‪ .‬זה לא הפריע לך‪ .‬אני מוכן להודות שההתנהגות‬ ‫שלי מתועבת‪ .‬אני מפר את כל כללי החסד‪ .‬כנות היא דבר אכזרי מאוד‪".‬‬ ‫"בבקשה‪ ,‬מר ויינאנד‪ ,‬בוא‪ ...‬נפסיק לדבר על זה‪ .‬אני לא יודע‪ ...‬מה אני אמור לעשות‪".‬‬ ‫"זה פשוט מאוד‪ .‬אתה אמור לסטור לי בפנים‪ ".‬קיטינג ציחקק‪" .‬היית צריך לעשות את זה‬ ‫כבר לפני כמה דקות‪".‬‬ ‫קיטינג גילה שכפות ידיו לחות‪ .‬הוא נאחז בחוזקה במפית שנחה בחיקו והבין שבכך הוא‬ ‫מנסה לתמוך במשקלו‪ .‬ויינאנד ודומיניק המשיכו לאכול‪ ,‬לאט ובחינניות‪ ,‬כאילו ישבו ליד‬ ‫שולחן אחר‪ .‬קיטינג חשב שהם לא אנושיים‪ ,‬לא הוא ולא היא‪ .‬משהו נעלם‪ .‬קרני האור‬ ‫שהפיצו בחדר נברשות הבדולח נראו פתאום כמו קרני רנטגן שאיכלו הכול וחדרו פנימה —‬ ‫לא לתוך העצמות‪ ,‬אלא עמוק יותר‪ .‬הם נראו כמו נשמות שישבו לשולחן בבגדי ערב‪,‬‬ ‫נשמות בלי בשר ובלי צורה‪ ,‬מבעיתות במערומיהן הגלויים לעין‪ ,‬מבעיתות‪ ,‬כי ציפה לראות‬ ‫עינויים‪ ,‬אבל ראה תמימות גדולה‪ .‬הוא תהה מה הם רואים‪ ,‬מה היו מכילים בגדיו לו נעלמה‬ ‫צורתו הגשמית‪.‬‬ ‫"לא?" שאל ויינאנד‪" .‬אתה לא רוצה לעשות את זה‪ ,‬מר קיטינג? אתה לא חייב‪ .‬רק תגיד‬ ‫שאתה לא רוצה שום קשר לזה‪ .‬אני לא אכעס‪ .‬רלסטון הולקומב הרי יושב בצד השני של‬ ‫החדר‪ .‬הוא יכול לבנות את סטונרידג' לא פחות יפה ממך‪".‬‬ ‫"אין לי מושג על מה אתה מדבר‪ ,‬מר ויינאנד‪ ",‬לחש קיטינג‪ .‬עיניו היו נעוצות במקפא‬ ‫העגבניות שנח בצלחתו‪ .‬הוא נראה רך ורוטט ועורר בו בחילה‪.‬‬ ‫ויינאנד פנה לדומיניק‪.‬‬ ‫"את זוכרת את השיחה שניהלנו בעניין מסע חיפושים כלשהו‪ ,‬גברת קיטינג? אני אמרתי‬ ‫לך שאף פעם לא תצליחי במסע החיפושים שלך‪ .‬תסתכלי על בעלך‪ .‬הוא הרי מומחה‪ ,‬ובלי‬ ‫להתאמץ‪ .‬זאת הדרך הנכונה‪ .‬נראה אותך משתווה אליו‪ .‬אל תנסי לומר לי שאת לא יכולה‪.‬‬ ‫אני יודע את זה‪ .‬את חובבנית‪ ,‬יקירתי‪".‬‬ ‫קיטינג חשב לעצמו שהוא חייב לומר משהו‪ ,‬אך נדמה שלא היה מסוגל לפצות את פיו‪,‬‬ ‫כל עוד נח מולו אותו מקפא‪ .‬האימה שבלבו נבעה מאותה צלחת‪ ,‬ולא מהמפלצת האלגנטית‬ ‫שישבה מולו‪ .‬כל מקום אחר באולם היה חמים ובטוח‪ .‬הוא רכן קדימה‪ ,‬ומרפקו הפיל את‬ ‫הצלחת מהשולחן‪.‬‬ ‫הוא השמיע איזה צליל של הבעת צער‪ .‬מישהו הופיע לצדו‪ ,‬הוא שמע דברי התנצלות‪,‬‬ ‫וכל העיסה נעלמה מהשטיח‪.‬‬ ‫פיטר קיטינג שמע קול אומר‪" :‬למה אתה עושה את זה?" וכשראה את שני הפרצופים‬ ‫שנפנו אליו‪ ,‬ידע שהוא אמר זאת‪.‬‬

‫"מר ויינאנד לא עושה את זה כדי לענות אותך‪ ,‬פיטר‪ ",‬אמרה דומיניק חרש‪" .‬הוא עושה‬ ‫את זה בגללי‪ .‬כדי לראות עד כמה אני מוכנה לסבול‪".‬‬ ‫"זה נכון‪ ,‬גברת קיטינג‪ ",‬אמר לה ויינאנד‪" .‬אבל רק חלקית‪ .‬אני עושה את זה גם כדי‬ ‫להצדיק את עצמי‪".‬‬ ‫"בעיני מי?"‬ ‫"בעינייך‪ .‬ואולי גם בעיני‪".‬‬ ‫"אתה זקוק לצידוק?"‬ ‫"לפעמים‪ .‬ה'באנר' הוא עיתון זבלי‪ ,‬לא? נדמה לי ששילמתי בכבודי כשהרווחתי את‬ ‫הזכות להגיע למעמד שבו אוכל לשעשע את עצמי בתצפיות על האופן שבו פועל הכבוד‬ ‫אצל אחרים‪".‬‬ ‫קיטינג חשב לעצמו שבגדיו כנראה אינם מכילים דבר‪ ,‬כי שני הפרצופים כבר לא הבחינו‬ ‫בו‪ .‬הוא היה מוגן מסכנה; מקומו שליד השולחן היה ריק‪ .‬הוא תהה‪ ,‬ממרחק עצום ואדיש‪,‬‬ ‫למה מביטים שני אלה בשלווה כזאת זה בזה‪ ,‬לא כאויבים וגם לא כצמד תליינים‪ ,‬אלא‬ ‫כחברים‪.‬‬ ‫יומיים לפני שהפליגו‪ ,‬טילפן ויינאנד אל דומיניק בשעת ערב מאוחרת‪.‬‬ ‫"את יכולה לבוא אלי עכשיו?" שאל‪ ,‬ולאחר שתיקה רגעית הוסיף‪" :‬אה‪ ,‬זה לא בשביל מה‬ ‫שאת חושבת‪ .‬אני עומד במילה שלי‪ .‬את מוגנת לחלוטין‪ .‬אני פשוט רוצה לראות אותך‬ ‫הלילה‪".‬‬ ‫"בסדר‪ ",‬אמרה ונדהמה לשמוע את עצמה מוסיפה חרישית‪" :‬תודה‪".‬‬ ‫כשדלת המעלית נפתחה אל המבואה הפרטית של הפנטהאוז‪ ,‬הוא עמד וחיכה לה‪ ,‬אך לא‬ ‫הניח לה לצאת‪ .‬הוא הצטרף אליה ונכנס למעלית‪.‬‬ ‫"אני לא רוצה שתיכנסי לבית שלי‪ ",‬אמר‪" .‬אנחנו יורדים לקומה שמתחת‪".‬‬ ‫המעלית נעצרה ונפתחה בפני דלת נעולה‪ .‬ויינאנד פתח את הדלת‪ ,‬זז הצידה והניח לה‬ ‫להיכנס לגלריית האמנות שלו‪ .‬היא זכרה שזה המקום היחיד שאיש מעולם לא הורשה‬ ‫להיכנס אליו‪ .‬היא לא אמרה מילה‪ .‬הוא לא הציע הסברים‪.‬‬ ‫במשך ארבע שעות צעדה בדממה בחדרים הגדולים והביטה בשכיות חמדה עוצרות‬ ‫נשימה‪ .‬שטיחים עבים ספגו את הלמות צעדיהם‪ .‬כיוון שלא היו חלונות‪ ,‬גם לא חדר פנימה‬ ‫רעש העיר‪ .‬הוא עקב אחריה ועצר בכל מקום שעצרה בו‪ .‬עיניו עקבו אחריה כשעברה‬ ‫מפריט לפריט‪ .‬לפעמים היה מבטו נע אל פניה‪ .‬היא עברה ליד פסלה מהמקדש של‬ ‫סטודארד ולא טרחה לעצור‪.‬‬ ‫הוא לא דחק בה‪ ,‬לא להשתהות ולא להזדרז‪ ,‬כאילו העביר את המקום לרשותה‪ .‬היא‬ ‫החליטה מתי הגיעה השעה ללכת‪ ,‬והוא ליווה אותה אל הדלת‪ .‬ואז היא שאלה‪:‬‬ ‫"למה רצית שאראה את הגלריה? זה לא ישפר את דעתי עליך‪ .‬אולי להפך‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬הייתי מצפה לזה‪ ,‬אילו חשבתי בכיוון הזה‪ ",‬ענה לה חרישית‪" .‬אבל לא חשבתי‪ .‬רק‬ ‫רציתי שתראי אותה‪".‬‬

‫‪4‬‬ ‫השמש שקעה כשיצאו מהמכונית‪ .‬על רקע יריעת השמים הירוקה‪ ,‬מעל מרבד הים הכספיתי‪,‬‬ ‫נתלו שרידים אחרונים של אש בשולי העננים ובמשטחי הפליז של היאכטה‪ .‬היאכטה‬ ‫נראתה כמו פס לבן של תנועה‪ ,‬כמו גוף רגיש שנמתח על תפאורת רקע דוממת‪.‬‬ ‫דומיניק התבוננה באותיות הזהובות‪" ,‬אני מסכים"‪ ,‬על החרטום הלבן והעדין‪.‬‬ ‫"מה פירוש השם?"‬ ‫"זו תשובה לאנשים שמתו מזמן‪ ",‬אמר לה ויינאנד‪" .‬אם כי‪ ,‬אולי הם בני האלמוות‬ ‫היחידים‪ .‬המשפט ששמעתי בילדותי יותר מכל משפט אחר היה‪' :‬אתה לא מנהל פה את‬ ‫העניינים'‪".‬‬ ‫היא נזכרה ששמעה כי תמיד סירב לענות על השאלה הזאת‪ .‬הוא ענה לה מיד‪ ,‬כאילו לא‬ ‫שם לב שחרג ממנהגו‪ .‬היא מצאה בו שלווה יוצאת דופן‪ ,‬תחושה שהיתה חדשה וזרה לו‪ ,‬מין‬ ‫פסקנות שקטה‪.‬‬ ‫כשעלו על הסיפון‪ ,‬החלה היאכטה לנוע‪ ,‬כאילו צעדיו של ויינאנד התניעו את המנוע‪ .‬הוא‬ ‫עמד ליד המעקה‪ ,‬בלי לגעת בה‪ ,‬והביט בחוף הארוך והחום שהתרומם אל הרקיע והתרחק‬ ‫מהם‪ .‬ואז פנה אליה‪ .‬היא לא ראתה בעיניו הכרה חדשה‪ ,‬גם לא התחלה‪ ,‬אלא המשכו של‬ ‫מבט; כאילו הביט בה כל הזמן‪.‬‬ ‫כשירדו למטה‪ ,‬ליווה אותה אל תאה ואמר‪" :‬תודיעי לי אם את זקוקה למשהו‪ ",‬ואז יצא‬ ‫מהתא מבעד לדלת פנימית‪ .‬היא ראתה שהדלת מובילה אל חדר השינה שלו‪ .‬הוא סגר אותה‬ ‫ונעלם‪.‬‬ ‫היא צעדה בתא אנה ואנה‪ .‬כתם של בבואה השתקף אליה מהמשטחים הבוהקים של‬ ‫לוחות העץ הממורקים‪ .‬היא השתרעה על כורסה נמוכה‪ ,‬שיכלה את קרסוליה והניפה את‬ ‫זרועותיה מעל ראשה‪ ,‬וכך צפתה בצוהר העגול הירקרק שהלך והכחיל‪ .‬היא הרימה את ידה‬ ‫והדליקה את האור; הכחול נעלם ובמקומו באה זגוגית עגולה שחורה‪.‬‬ ‫אחד מאנשי הצוות הודיע שארוחת הערב מוכנה‪ .‬ויינאנד נקש על דלת תאה וליווה אותה‬ ‫לחדר האוכל‪ .‬התנהגותו עוררה בה תמיהה‪ :‬היא היתה מלאת עליצות‪ ,‬אבל היתה בה גם‬ ‫שלווה שהעידה על כובד ראש מוזר‪.‬‬ ‫ליד השולחן שאלה אותו‪:‬‬ ‫"למה השארת אותי לבד?"‬ ‫"חשבתי שזה מה שאת רוצה‪".‬‬

‫"כדי להתרגל לרעיון?"‬ ‫"אם את מעדיפה לנסח את זה ככה‪".‬‬ ‫"התרגלתי לרעיון עוד לפני שהגעתי לפגישה במשרדך‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬כמובן‪ .‬תסלחי לי על החולשה שייחסתי לך‪ .‬הייתי צריך לדעת‪ .‬דרך אגב‪ ,‬לא שאלת‬ ‫אותי לאן אנחנו מפליגים‪".‬‬ ‫"כי גם זאת תהיה הודאה בחולשה‪".‬‬ ‫"נכון‪ .‬אני שמח שלא אכפת לך‪ ,‬כי אין לי אף פעם יעד ברור‪ .‬היאכטה לא נועדה לשוט‬ ‫ליעד ספציפי‪ ,‬אלא להתרחק מיעד ספציפי‪ .‬וכשאני עוגן בנמל מסוים‪ ,‬אני עושה את זה רק‬ ‫כדי שאוכל להתענג על העזיבה שלו‪ .‬אני תמיד חושב לעצמי‪ :‬הנה עוד מקום שלא יוכל‬ ‫לרתק אותי אליו‪".‬‬ ‫"פעם טיילתי הרבה‪ .‬גם אני הרגשתי בדיוק כך‪ .‬היו שאמרו לי שזה בגלל השנאה שלי‬ ‫לאנשים‪".‬‬ ‫"את לא טיפשה עד כדי כך שתאמיני בזה‪ ,‬נכון?"‬ ‫"אני לא יודעת‪".‬‬ ‫"לא ייתכן שלא חשפת את השטות הזאת במערומיה‪ .‬הכוונה לטענה שהחזיר הוא סמל‬ ‫לאהבת האנושות‪ ,‬כי הוא היחיד שמשלים עם הכול‪ .‬למעשה‪ ,‬היצור שאוהב את כולם‬ ‫ומרגיש בבית בכל מקום הוא זה שבאמת שונא את המין האנושי‪ .‬יצור כזה לא מצפה לדבר‬ ‫מבני האדם‪ ,‬ולכן סטייה גם לא מזעזעת אותו‪".‬‬ ‫"אתה מתכוון לאדם שטוען שגם אצל האנשים הגרועים ביותר יש קצת טוב?"‬ ‫"אני מתכוון לאדם שטוען בחוצפתו שהוא אוהב באותה מידה את האיש שפיסל את הפסל‬ ‫שלך ואת האיש שמייצר בלונים של מיקי מאוס כדי למכור אותם בפינת הרחוב‪ .‬אני מתכוון‬ ‫הפ ֶסל שלך‪ .‬ויש הרבה כאלה‪ .‬אני‬ ‫לאדם שמעדיף את קוני הבלונים של מיקי מאוס על פני ּ ֶ‬ ‫מתכוון לאדם שאוהב באותה מידה של להט את ז'אן ד'ארק ואת הזבניות שעובדות‬ ‫בבוטיקים של ברודוויי‪ .‬אני מתכוון לאדם שמרגיש את אותה התעלות כשהוא מביט ביופי‬ ‫שלך‪ ,‬וכשהוא נתקל בנשים ברכבת התחתית‪ ,‬הנשים שלא מסוגלות לשלב רגליים בלי‬ ‫לחשוף את קפלי השומן שתלויים להן מהביריות‪ .‬אני מתכוון לאדם שאוהב באותה מידה‬ ‫את העיניים הצלולות‪ ,‬היציבות וחסרות הפחד של אדם שמביט מבעד לטלסקופ ואת המבט‬ ‫האטום של המפגר‪ .‬וכמו שאמרתי‪ ,‬יש הרבה כאלה‪ .‬האם את שונאת את המין האנושי‪ ,‬גברת‬ ‫קיטינג?"‬ ‫"אמרת בדיוק את מה שהטריד אותי מאז שאני זוכרת את עצמי‪ ,‬מאז שהתחלתי לראות‬ ‫ולחשוב‪ ,‬את הדבר‪ "...‬היא השתתקה‪.‬‬ ‫"שמענה אותך‪ .‬בטח‪ .‬כי אדם לא יכול לאהוב את המין האנושי בלי לשנוא את היצורים‬ ‫ְ‬ ‫האלה שמעמידים פנים של בני אנוש‪ .‬זה תמיד האחד על חשבון האחר‪ .‬אי אפשר לאהוב את‬ ‫אלוהים ואת חילול הקודש במידה שווה‪ .‬אלא אם כן אתה לא מכיר את אלוהים ולא יודע‬ ‫שאכן בוצע חילול קודש‪".‬‬ ‫"מה תגיד אם אענה לך את התשובה שתמיד עונים לי — שהאהבה היא מחילה?"‬

‫"אני אגיד לך שאת לא מסוגלת להתנהג בחוסר הגינות כזה‪ ,‬גם אם את חושבת שאת‬ ‫מומחית בנושא‪".‬‬ ‫"ואולי אהבה היא רחמים‪".‬‬ ‫"אוי‪ ,‬תשתקי‪ .‬גם ככה קשה לי לשמוע דברים כאלה‪ ,‬ולשמוע אותם ממך‪ ,‬זה ממש‬ ‫מבחיל‪ ,‬אפילו בתור בדיחה‪".‬‬ ‫"ומה התשובה שלך?"‬ ‫"שהאהבה היא יראת כבוד‪ ,‬הערצה‪ ,‬תהילה ומבט כלפי מעלה‪ .‬זאת לא תחבושת על פצע‬ ‫מוגלתי‪ .‬אבל הם לא יודעים את זה‪ .‬אלה שמדברים על אהבה בלי שום הבחנה הם אלה‬ ‫שמעולם לא אהבו‪ .‬הם רק יוצרים מין מרק תפל שמורכב מאהדה‪ ,‬מחמלה‪ ,‬מבוז ומאדישות‪,‬‬ ‫והם קוראים לזה אהבה‪ .‬אבל מי שיודע מהי אהבה אמיתית‪ ,‬כמו שאת ואני מכירים אותה‪,‬‬ ‫התשוקה המוחלטת הזאת להתרומם אל השיא המוחלט‪ ,‬אף פעם לא יסתפק בפחות מזה‪".‬‬ ‫"כמו שאתה ואני מכירים אותה?"‬ ‫הפ ֶסל שלך‪ .‬אין בזה שום‬ ‫"זה מה שאנחנו מרגישים כשאנחנו מביטים ביצירות כמו ּ ֶ‬ ‫מחילה וגם לא רחמים‪ .‬הייתי מוכן לרצוח את האדם שיטען שכך זה צריך להיות‪ .‬אבל‪ ,‬את‬ ‫מבינה‪ ,‬כשאותו אדם מביט בפסל שלך‪ ,‬הוא לא מרגיש דבר‪ .‬בשבילו‪ ,‬הפסל‪ ,‬או כלב‬ ‫שהכפה שלו נשברה‪ ,‬הם היינו הך‪ .‬וכשהוא חובש את הכפה השבורה של הכלב‪ ,‬הוא אפילו‬ ‫מרגיש שהוא עושה מעשה אצילי יותר מלהביט בפסל שלך‪ .‬אז אם את מחפשת רמז‬ ‫לגדוּ לה‪ ,‬אם את מחפשת התרוממות רוח‪ ,‬אם את מחפשת את אלוהים ומסרבת לחבוש‬ ‫פצעים כתחליף‪ ,‬יגידו שאת שונאת את המין האנושי‪ ,‬גברת קיטינג‪ ,‬כי את חוטאת ברצון‬ ‫שלך לדעת אהבה מהסוג שהאנושות לא למדה להיות ראויה לה‪".‬‬ ‫"מר ויינאנד‪ ,‬האם קראת את הטור שבגללו פוטרתי?"‬ ‫"לא קראתי אותו אז‪ .‬ועכשיו אני לא מעז‪".‬‬ ‫"למה?"‬ ‫הוא התעלם משאלתה ואמר‪" :‬וכך באת אלי ואמרת‪' ,‬אתה האדם השפל ביותר על פני‬ ‫האדמה‪ .‬קח אותי‪ ,‬כדי שאוכל ללמוד מהו תיעוב עצמי‪ .‬חסרה בי התכונה שמאפיינת את‬ ‫רוב בני האדם‪ .‬עבורם‪ ,‬החיים הם נסבלים‪ ,‬אך לא עבורי‪ '.‬את מבינה כעת איך הצטיירת?"‬ ‫"לא ציפיתי שיראו את זה‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬בטח שלא על ידי המו"ל של ה'ניו יורק באנר'‪ .‬זה בסדר גמור‪ .‬גם אני ציפיתי לזונה‬ ‫יפהפייה‪ ,‬שהיא ידידתו של אלזוורת' טוהי‪".‬‬ ‫שניהם צחקו‪ .‬נראה לה מוזר ששניהם יכולים לשבת כך ולשוחח ביניהם בלי מתח‪ ,‬כאילו‬ ‫שכחו את מטרת ההפלגה‪ .‬נדמה ששלוותו הדביקה גם אותה‪.‬‬ ‫היא התבוננה בתשומת לב בצורת ההגשה החיננית של ארוחת הערב‪ ,‬במפה הצחורה על‬ ‫רקע האדום העמוק של קירות המהגוני‪ .‬כל דבר ביאכטה הזאת העניק לה תחושה שנכנסה‬ ‫לראשונה בחייה למקום מפואר באמת‪ .‬אבל המותרות היו זוטות בלבד‪ ,‬כמו תפאורת רקע‬ ‫שהלמה כל כך את האיש הזה‪ ,‬תפאורה שהיה אפשר להתעלם ממנה‪ .‬האיש הצניע את‬ ‫עושרו שלו‪ .‬היא ראתה בחייה אנשים עשירים שעמדו גאים וחדורי כבוד אל מול אותו עושר‬

‫שסימל את תכלית חייהם‪ .‬אבל הדרת הכבוד של המקום הזה לא סימלה את תכלית חייו של‬ ‫האיש שישב מולה‪ .‬היא תהתה מהי בעצם תכלית חייו‪.‬‬ ‫"היאכטה הזאת הולמת אותך‪ ",‬אמרה‪.‬‬ ‫היא ראתה בעיניו הנאה — והכרת תודה‪.‬‬ ‫"תודה‪ ...‬ומה עם גלריית האמנות?"‬ ‫"גם‪ .‬אבל היא פחות נסלחת‪".‬‬ ‫"אני לא רוצה שתמצאי לי צידוקים‪ ".‬הוא אמר זאת בפשטות‪ ,‬בלי נימה של תוכחה‪.‬‬ ‫הם סיימו לאכול‪ .‬היא חיכתה להזמנה הבלתי נמנעת‪ ,‬אבל ההזמנה לא הגיעה‪ .‬הוא ישב‬ ‫מולה ועישן ודיבר על היאכטה ועל הים‪.‬‬ ‫ידה צנחה באקראי על מפת השולחן‪ ,‬קרובה לידו‪ .‬היא ראתה אותו מביט בה‪ .‬לרגע רצתה‬ ‫למשוך את ידה לאחור‪ ,‬אבל הכריחה את עצמה להשאיר אותה במקומה‪ .‬זה הזמן‪ ,‬חשבה‪.‬‬ ‫הוא קם‪" .‬בואי נצא אל הסיפון‪ ",‬אמר‪.‬‬ ‫בריק השחור שנפרש מולם‪ .‬הם לא ראו את המרחב‪ ,‬רק‬ ‫הם עמדו ליד המעקה והביטו ִ‬ ‫הרוח שטפחה על פניהם העידה על קיומו‪ .‬כוכבים בודדים העניקו ממשות לשמים הריקים‪.‬‬ ‫גצים יחידים של אש לבנה ריצדו בתוך המים והעניקו לים חיים‪.‬‬ ‫הוא עמד לצדה שחוח מעט‪ ,‬זרועו מורמת ואוחזת בעמוד‪ .‬היא ראתה את הגצים עפים‪,‬‬ ‫רוכבים על הגלים‪ ,‬תחומים בין קימורי גופו‪ .‬גם זה הלם אותו היטב‪ .‬היא אמרה לו‪:‬‬ ‫"אתה מרשה לי להזכיר עוד ִאמרה נדושה שאף פעם לא עלתה בדעתך?"‬ ‫"כן?"‬ ‫"אף פעם לא הרגשת קטן מול הים העצום‪".‬‬ ‫הוא צחק‪" .‬אף פעם לא‪ .‬גם לא כשהסתכלתי בכוכבים ובפסגות ההרים‪ .‬גם לא לנוכח‬ ‫הגרנד קניון‪ .‬למה שארגיש קטן? כשאני מביט בים אני מרגיש את גדולתו של האדם‪ ,‬אני‬ ‫חושב על היכולת המופלאה שלו ליצור יאכטה כזאת שתכבוש עוד טריטוריה לא מוכרת‪.‬‬ ‫אני מביט בפסגות ההרים וחושב על מנהרות ודינמיט‪ .‬אני מביט בשמים וחושב על‬ ‫מטוסים‪".‬‬ ‫"כן‪ .‬והלהט הקדוש הזה שאנשים חווים כשהם חושבים על הטבע‪ ,‬אני אף פעם לא‬ ‫הרגשתי ככה כלפי הטבע‪ ,‬רק כלפי‪ "...‬היא השתתקה‪.‬‬ ‫"כלפי מה?"‬ ‫"בניינים‪ ",‬לחשה‪" .‬גורדי שחקים‪".‬‬ ‫"למה לא רצית לומר את זה?"‬ ‫"אני לא יודעת‪".‬‬ ‫"ואני מוכן לוותר על השקיעה היפה ביותר בעולם תמורת קו הרקיע של ניו יורק‪ .‬במיוחד‬ ‫כשלא רואים את הפרטים הקטנים‪ ,‬אלא רק את הצורות‪ .‬את הצורות‪ ,‬ואת המחשבה שיצרה‬ ‫אותן‪ .‬קו הרקיע של ניו יורק כהשתקפות של רצון האדם‪ .‬איזו דת אנחנו צריכים עוד? ואז‬ ‫באים אנשים ומספרים לי שעלו לרגל למקומות נידחים באיזה ג'ונגל טחוב‪ ,‬ביקרו במקדש‬

‫מתפורר או עמדו מול מפלצת אבן פוזלת וכרסתנית‪ ,‬שיצר איזה פרא מצורע‪ .‬האם הם‬ ‫מחפשים יופי וגאונות? האם הם מבקשים להציץ בנשגב? עדיף שיבואו לניו יורק‪ ,‬יעמדו‬ ‫לגדת ההדסון‪ ,‬יסתכלו ויכרעו ברך‪ .‬כי כשאני מביט בעיר מחלון הדירה שלי — לא‪ ,‬אני לא‬ ‫מרגיש קטן‪ ,‬אבל אם תפרוץ מלחמה ותאיים על העיר‪ ,‬הייתי רוצה לזרוק את עצמי עליה‬ ‫ולגונן על הבניינים שלה בגופי‪".‬‬ ‫"גייל‪ ,‬אין לי מושג אם אני מאזינה לך או לעצמי‪".‬‬ ‫"שמעת את עצמך בדברים שלי?"‬ ‫היא חייכה‪" .‬האמת היא שלא‪ .‬אבל אני לא אחזור בי‪".‬‬ ‫"תודה‪ ,‬דומיניק‪ ".‬קולו נשמע רך ומשועשע‪" .‬אבל לא דיברנו עלייך או עלי‪ .‬דיברנו על‬ ‫אנשים אחרים‪ ".‬הוא השעין את זרועותיו על המעקה‪ ,‬ותוך כדי דיבורו הביט במים‬ ‫המרצדים‪" .‬מעניין לחשוב על הסיבות שמניעות בני אדם להשפיל את עצמם‪ .‬כמו המחשבה‬ ‫על אפסות האדם מול הטבע‪ .‬זאת לא ִאמרה נדושה; זאת השקפת עולם ממוסדת‪ .‬שמת לב‬ ‫כמה צדקני נשמע אדם שמדבר על זה? כאילו הוא אומר‪ :‬אני שמח להיות גמד‪ ,‬זה רק מוכיח‬ ‫שאני צדיק‪ .‬שמת לב באיזו שמחה אנשים מצטטים איזה ידוען שמכריז שהוא לא מרגיש‬ ‫גדול כשהוא רואה את מפלי הניאגרה? נדמה שהם מצקצקים בהנאה מעצם המחשבה שהם‬ ‫רק אפר ועפר אל מול הכוח ההרסני של רעידת אדמה‪ .‬שישמחו להשתטח על הקרקע‬ ‫ולהתפלש בבוץ אל מול העוצמה של הוריקן‪ .‬אבל לא הרוח ריסנה את האש ואת הקיטור‬ ‫ואת החשמל‪ ,‬ולא הרוח חצתה אוקיינוסים בסירת מפרש ולא הרוח בנתה מטוסים וסכרים‪...‬‬ ‫וגורדי שחקים‪ .‬ממה הם חוששים? מה הם שונאים כל כך‪ ,‬שהם מעדיפים להתרפס? ולמה?"‬ ‫"כשאמצא את התשובה‪ ,‬אמצא גם שלווה‪ ",‬אמרה לו‪.‬‬ ‫הוא המשיך לדבר — על מסעותיו ועל היבשות שמשתרעות מעבר לאפלה שמסביבם‪,‬‬ ‫מעבר לחושך שהפך את המרחב למסך עדין המונח על עיניהם‪ .‬היא חיכתה‪ .‬היא הפסיקה‬ ‫לענות‪ .‬היא נתנה לו הזדמנות לנצל את רגעי השתיקה הקצרים‪ ,‬לסיים את דבריו ולומר את‬ ‫המילים שציפתה לשמוע‪ .‬זה לא קרה‪.‬‬ ‫"את עייפה‪ ,‬יקירתי?" שאל אותה‪.‬‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"אביא לך כיסא נוח‪ ,‬אם את רוצה לשבת‪".‬‬ ‫"לא‪ .‬אני אוהבת לעמוד כאן‪".‬‬ ‫"קצת קריר‪ .‬אבל מחר נהיה כבר מדרום לכאן‪ ,‬ואז תראי את האוקיינוס בוער‪ ,‬בלילה‪ .‬זה‬ ‫מראה נהדר‪".‬‬ ‫הוא שתק‪ .‬ברחש הגלים שמעה את מהירותה של היאכטה‪ ,‬כמו גניחה חרישית של מחאה‬ ‫אל מול העצם הזה שפער פצע ארוך על פני המים‪.‬‬ ‫"מתי נרד למטה?" שאלה‪.‬‬ ‫"לא נרד למטה‪".‬‬ ‫הוא אמר זאת חרישית‪ ,‬במין פשטות מוזרה‪ ,‬כאילו עמד חסר אונים מול עובדה שלא היה‬ ‫בכוחו לשנות‪.‬‬

‫"תתחתני איתי?" שאל‪.‬‬ ‫היא התקשתה להסתיר את ההלם‪ .‬נדמה שציפה לכך‪ ,‬כי הוא עמד מולה וחייך קלות‪,‬‬ ‫בהבנה‪.‬‬ ‫"מוטב שלא נאמר מילה נוספת‪ ",‬אמר בזהירות‪" .‬אבל את הרי מעדיפה לשמוע את זה‪ ,‬כי‬ ‫השתיקה הזאת שבינינו היא הרבה יותר מכל מה שיכולתי לקוות לו‪ .‬את לא רוצה לומר לי‬ ‫הלילה הרבה‪ ,‬אז אני דיברתי למענך‪ .‬הרשי לי להמשיך ולדבר בשמך‪ .‬בחרת בי כסמל‬ ‫לתיעוב שלך כלפי בני האדם‪ .‬את לא אוהבת אותי‪ .‬את לא רוצה לתת לי שום דבר‪ .‬עבורך‪,‬‬ ‫אני רק אמצעי להרס עצמי‪ .‬אני מודע לזה‪ ,‬אני משלים עם המציאות‪ ,‬ואני רוצה שתתחתני‬ ‫איתי‪ .‬אם את רוצה לבצע מהלך שפל במיוחד‪ ,‬כנקמה בעולם כולו‪ ,‬זה לא יהיה למכור את‬ ‫עצמך לאויב שלך‪ ,‬אלא להתחתן איתו‪ .‬לא להשוות את הגרוע שבך לגרוע שבו‪ ,‬אלא את‬ ‫הגרוע שבך לטוב שבו‪ .‬ניסית את זה פעם‪ ,‬אבל הקורבן שלך לא היה ראוי‪ .‬את רואה‪ ,‬אני‬ ‫מציג לפנייך את הטיעונים שלי במונחים שלך‪ .‬המניעים שלי‪ ,‬ומה שאני רוצה להשיג‬ ‫בנישואים האלה‪ ,‬כל זה חסר חשיבות מבחינתך‪ ,‬וכך גם מבחינתי‪ .‬את לא צריכה לדעת את‬ ‫זה‪ .‬את לא צריכה לשקול את זה‪ .‬אני לא אבטיח לך הבטחות‪ ,‬ולא אכפה עלייך שום‬ ‫מחויבות‪ .‬את חופשייה לעזוב אותי מתי שתרצי‪ .‬ודרך אגב‪ ,‬כיוון שזה לא מטריד אותך‪ ,‬אני‬ ‫אוהב אותך‪".‬‬ ‫היא עמדה מולו‪ ,‬זרועה מתוחה מאחורי גבה ואצבעותיה לחוצות בחוזקה למעקה‪ .‬היא‬ ‫ענתה לו‪:‬‬ ‫"זה לא מה שרציתי‪".‬‬ ‫"אני יודע‪ .‬אבל אם זה מעניין אותך‪ ,‬אומר לך שעשית טעות‪ .‬הנחת לי לראות את האדם‬ ‫הכי טהור שפגשתי בימי חיי‪".‬‬ ‫"זה לא נשמע מגוחך‪ ,‬בהתחשב בנסיבות שבהן נפגשנו?"‬ ‫"דומיניק‪ ,‬כל החיים שלי משכתי בחוטים של העולם‪ .‬ראיתי כבר הכול‪ .‬את באמת חושבת‬ ‫שהייתי מאמין בקיומו של הטוהר‪ ,‬אילולא הופיע בפני בצורה המעוותת והאיומה שבחרת‬ ‫להציג בפני? אבל אל תניחי לרגשות שלי להשפיע עלייך‪".‬‬ ‫היא עמדה והביטה בו‪ ,‬כמו הטילה ספק בכל השעות שחלפו‪ .‬זוויות פיה התרככו‪ ,‬והוא‬ ‫הבחין בכך‪ .‬עלה בדעתה שכל מילה שאמר לה היום היתה לקוחה משפתה שלה‪ ,‬שהצעת‬ ‫הנישואים בצורתה זו לקוחה גם היא מעולמה שלה‪ ,‬ושבכך הרס את המטרה שלו‪ ,‬כי נטל‬ ‫ממנה את אותו מניע שהציע לה‪ ,‬ולא איפשר לה למצוא השפלה עצמית בחברתו של אדם‬ ‫שמדבר כך‪ .‬פתאום רצתה להיפתח בפניו‪ ,‬לספר לו הכול‪ ,‬למצוא פורקן רגעי בהבנה שלו‪,‬‬ ‫ואז לבקש ממנו שלא ישוב לראותה לעולם‪.‬‬ ‫אלא שאז נזכרה‪.‬‬ ‫הוא הבחין בתנועת ידה‪ .‬אצבעותיה לא נלחצו בכוח אל המעקה‪ ,‬הן לא חשפו את הצורך‬ ‫שלה בתמיכה‪ ,‬הן לא העניקו משנה תוקף לרגע; הן נחו על המעקה בנינוחות‪ ,‬כאילו אחזה‬ ‫במושכות בלתי נראות‪ ,‬כאילו כבר לא נדרש ממנה מאמץ‪.‬‬ ‫היא נזכרה במקדש סטודארד‪ .‬היא חשבה על האדם שעמד לפניה‪ ,‬האדם שדיבר על‬

‫התשוקה המוחלטת להתרומם אל השיא המוחלט‪ ,‬על הרצון להגן בגופו על גורדי השחקים‪,‬‬ ‫ופתאום ראתה מולה תמונה מאחד מעמודי ה"ניו יורק באנר"‪ ,‬את תמונתו של הווארד רורק‬ ‫נושא מבטו אל בית אנרייט‪ ,‬וגם את הכותרת שמתחת לאותה תמונה‪" :‬האם אתה מאושר‪,‬‬ ‫האדם העליון?"‬ ‫היא הפנתה אליו את מבטה ושאלה‪:‬‬ ‫"להתחתן איתך? ולהיות גברת עיתוני ויינאנד?"‬ ‫היא שמעה את המאמץ בקולו כשהשיב‪" :‬אם כך את רוצה לקרוא לזה‪ ,‬אז כן‪".‬‬ ‫"בסדר‪ ,‬אתחתן איתך‪".‬‬ ‫"תודה‪ ,‬דומיניק‪".‬‬ ‫היא חיכתה באדישות‪.‬‬ ‫כשפנה אליה‪ ,‬הוא שב ודיבר באותה נימה שאפיינה אותו כל אותו היום‪ ,‬נימה של שלווה‬ ‫הנגועה בקורטוב של עליצות‪.‬‬ ‫"נקצר את השיט לשבוע בלבד‪ .‬אני רוצה שתהיי איתי קצת‪ .‬יום אחרי שנחזור תיסעי‬ ‫לרינו‪ .‬אני אטפל בבעלך‪ .‬הוא יכול לקבל את סטונרידג' וכל דבר אחר שירצה‪ ,‬ושילך לכל‬ ‫הרוחות‪ .‬נתחתן מיד כשתחזרי מרינו‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬גייל‪ .‬קדימה‪ ,‬בוא נרד למטה‪".‬‬ ‫"זה מה שאת רוצה?"‬ ‫"לא‪ .‬אבל אני גם לא רוצה שלנישואים שלנו יהיה איזה ערך‪".‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬אני רוצה שיהיה להם ערך‪ .‬ולכן גם לא אגע בך הלילה‪ .‬לא עד שנתחתן‪ .‬אני‬ ‫יודע שזאת מחווה טיפשית‪ .‬אני יודע שלטקס נישואים אין שום משמעות בעינינו‪ .‬אבל‬ ‫לנהוג לפי המוסכמות‪ ,‬זאת הסטייה היחידה שנראית כרגע אפשרית לשנינו‪ .‬בגלל זה אני‬ ‫משלים איתה‪ .‬אין לי דרך אחרת להיות שונה‪".‬‬ ‫"כרצונך‪ ,‬גייל‪".‬‬ ‫הוא משך אותה אליו ונשק לה על פיה‪ .‬זאת היתה הנקודה שבסוף דבריו‪ ,‬זו היתה סיומה‬ ‫של הצהרה שהיתה בה עוצמה אדירה כל כך שהיא ניסתה בכל כוחה להתאבן‪ ,‬לא להגיב‪,‬‬ ‫אבל הרגישה שגופה נענה ונאלץ לשכוח הכול‪ ,‬פרט לקיומו הפיזי של גבר שמחבק אותה‪.‬‬ ‫הוא הניח לה‪ .‬היא ידעה שהרגיש‪ .‬הוא חייך ואמר‪:‬‬ ‫"את עייפה‪ ,‬דומיניק‪ .‬נגיד לילה טוב? אני רוצה להישאר כאן עוד קצת‪".‬‬ ‫היא פנתה בצייתנות וירדה לבדה לתאה‪.‬‬

‫‪5‬‬ ‫"מה קרה? אני לא מקבל את סטונרידג'?" סינן פיטר קיטינג‪.‬‬ ‫דומיניק פנתה אל הסלון‪ .‬הוא עקב אחריה והמתין בפתח‪ .‬נער המעלית הכניס את מטענה‬ ‫לדירה ופנה לצאת‪ .‬היא הסירה את כפפותיה ואמרה‪:‬‬ ‫"אתה תקבל את סטונרידג'‪ ,‬פיטר‪ .‬מר ויינאנד יספר לך את כל השאר בעצמו‪ .‬הוא רוצה‬ ‫לראות אותך הערב‪ .‬בשמונה ושלושים‪ .‬בדירה שלו‪".‬‬ ‫"בשביל מה‪ ,‬לעזאזל?"‬ ‫"הוא יגיד לך‪".‬‬ ‫היא טפחה בעדינות בכפפות על כף ידה‪ ,‬כמחווה קטנה של סוף פסוק‪ ,‬כמו נקודה בסוף‬ ‫משפט‪ .‬ואז פנתה לצאת מהחדר‪ .‬הוא עמד בדרכה‪.‬‬ ‫"לא אכפת לי‪ ",‬אמר‪" .‬שילך לעזאזל‪ .‬גם אני יכול לשחק את המשחק שלך‪ .‬את חושבת‬ ‫שאת כזאת גדולה? רק בגלל שהתנהגתם כמו זוג נהגי משאיות‪ ,‬את ומר גייל ויינאנד?‬ ‫לעזאזל עם ההגינות‪ ,‬לעזאזל עם הרגשות של האחר? טוב‪ ,‬אז גם אני יכול לעשות את זה‪.‬‬ ‫אנצל את שניכם ואסחט את ההזדמנות הזאת כמה שאפשר‪ ,‬וזה כל מה שמעניין אותי‪ .‬מה‬ ‫דעתך על זה? כבר אין שום טעם כשהתולעת מסרבת להיפגע‪ ,‬נכון? זה הורס את כל הכיף?"‬ ‫"אני חושבת שזה הרבה יותר טוב‪ ,‬פיטר‪ .‬אני שמחה לשמוע‪".‬‬ ‫כשנכנס לחדר העבודה של ויינאנד באותו ערב‪ ,‬התקשה לשמור על אותה נימה של‬ ‫התרסה‪ .‬הוא לא היה יכול שלא לחוש יראת כבוד מעצם העובדה שהורשה לבקר בביתו של‬ ‫גייל ויינאנד‪ .‬כשחצה את החדר וניגש אל הכיסא שממול לשולחן הכתיבה כבר לא הרגיש‬ ‫דבר פרט לכובד משקלו‪ .‬הוא תהה אם כפות רגליו השאירו עקבות על השטיח העבה והרך‪,‬‬ ‫כמו כפות רגליו הכבדות של צוללן‪.‬‬ ‫"מה שיש לי לומר לך‪ ,‬מר קיטינג‪ ,‬לעולם לא היה צריך לקרות‪ ,‬ולעולם גם לא להיאמר‪",‬‬ ‫אמר לו ויינאנד‪ .‬קיטינג מעולם לא שמע אדם מדבר בנימה מאופקת שכזאת‪ .‬מחשבה מוזרה‬ ‫עלתה במוחו‪ :‬ויינאנד נראה כאילו החזיק את אגרופו הקפוץ על פיו וכיוון כל הברה והברה‬ ‫שבקעה ממנו‪" .‬כל מילה נוספת שאומר תהיה עלבון‪ ,‬ולכן אקצר‪ .‬אני עומד להתחתן עם‬ ‫אשתך‪ .‬היא תיסע מחר לרינו‪ .‬הנה החוזה לבניית סטונרידג'‪ .‬כבר חתמתי עליו‪ .‬מצורפת‬ ‫אליו המחאה על סך מאתיים וחמישים אלף דולר‪ .‬וזה נוסף על השכר שתקבל תמורת‬ ‫העבודה שלך‪ ,‬בדיוק כפי שכתוב בחוזה‪ .‬אשמח מאוד אם לא תגיב כרגע‪ .‬אני יודע שהייתי‬ ‫יכול לקבל את ההסכמה שלך גם תמורת סכום קטן בהרבה‪ ,‬אבל אני לא מעוניין בוויכוח‪ .‬זה‬

‫יהיה בלתי נסבל אם נתחיל להתמקח‪ .‬לכן‪ ,‬האם תואיל בטובך לקחת את ההמחאה ובזה‬ ‫נסגור את העניין?"‬ ‫הוא הושיט את החוזה לקיטינג‪ .‬קיטינג ראה את המלבן התכלכל של ההמחאה שהוצמדה‬ ‫לחוזה באטב‪ .‬האטב הכסוף נצץ לאורה של מנורת השולחן‪.‬‬ ‫ידו של קיטינג לא נשלחה אל המסמך‪ .‬סנטרו נע בתנועות מגושמות וצר את המילים‪:‬‬ ‫"אני לא מעוניין בכסף‪ .‬תקבל את הסכמתי גם בלי תמורה‪".‬‬ ‫הוא ראה הפתעה‪ ,‬ואפילו כבוד‪ ,‬בעיניו של ויינאנד‪.‬‬ ‫"לא? אתה גם לא רוצה את סטונרידג'?"‬ ‫"אני רוצה את סטונרידג'!" קיטינג הושיט את ידו וחטף את החוזה‪" .‬אני רוצה הכול! למה‬ ‫שתנצח? למה שזה יטריד אותי?"‬ ‫ויינאנד קם ממקומו‪ .‬בקולו נשמעה הקלה וחרטה כשאמר‪" :‬נכון‪ ,‬מר קיטינג‪ .‬לרגע קצרצר‬ ‫כמעט הצדקת את הנישואים שלך‪ .‬אבל בוא נשאיר את הדברים כמות שהם‪ .‬לילה טוב‪".‬‬ ‫קיטינג לא הלך הביתה‪ .‬הוא פנה אל דירתו של ניל דוּ מוֹ נט‪ ,‬האדריכל החדש שלו וחברו‬ ‫הטוב‪ .‬ניל דומונט היה בחור צנום ואנמי‪ ,‬איש החברה הגבוהה‪ ,‬שכתפיו שחו מכובד משקלם‬ ‫של אבות אבותיו המהוללים‪ .‬הוא לא היה אדריכל מוצלח במיוחד‪ ,‬אבל היו לו קשרים‪ .‬הוא‬ ‫היה כפוף לקיטינג במשרד‪ ,‬וקיטינג היה כפוף לו מחוץ למשרד‪.‬‬ ‫הוא מצא את דומונט בביתו‪ .‬יחד אספו את גורדון פרסקוט ואת וינסנט נולטון ויצאו‬ ‫לבלות לילה פרוע בעיר‪ .‬קיטינג לא שתה הרבה‪ .‬הוא הזמין את כולם‪ .‬הוא שילם יותר‬ ‫מהדרוש‪ .‬נדמה שהיה להוט למצוא סיבות לשלם‪ .‬הוא השאיר טיפים נדיבים עד כדי הגזמה‪.‬‬ ‫הוא שאל שוב ושוב‪" :‬אנחנו חברים‪ ,‬נכון? נכון שאנחנו חברים?" הוא הביט בכוסות‬ ‫שמסביבו ובאורות שריצדו בתוך הנוזל‪ .‬הוא הביט בשלושת זוגות העיניים שהביטו בו‬ ‫בחזרה; העיניים נראו מטושטשות‪ ,‬אבל מדי פעם הביטו בו בחיבה‪ .‬הן היו רכות ומנחמות‪.‬‬ ‫באותו ערב‪ ,‬לאחר שארזה מזוודה והיתה מוכנה לנסיעה‪ ,‬הלכה דומיניק לפגוש את סטיבן‬ ‫מלורי‪.‬‬ ‫היא לא ראתה את רורק בעשרים החודשים האחרונים‪ .‬מדי פעם היתה מבקרת את מלורי‪.‬‬ ‫הוא ידע שביקוריה הם רגעי משבר במאבק שסירבה לנקוב בשמו; הוא ידע שהיא לא רצתה‬ ‫לבוא‪ ,‬הוא ידע שהערבים הנדירים שבילתה בחברתו נקרעו ממהלך חייה הרגילים‪ .‬הוא לא‬ ‫שאל שאלות ותמיד שמח לראותה‪ .‬הם שוחחו בשקט‪ ,‬באווירה אינטימית שמאפיינת זוג‬ ‫שכבר נשוי שנים רבות‪ .‬כאילו כבש את גופה‪ ,‬כאילו כבר לא עוררה בו פליאה‪ ,‬ולא נותר לו‬ ‫אלא ליהנות מאינטימיות רגועה‪ .‬למעשה‪ ,‬מעולם לא נגע בה‪ ,‬אבל כבש את גופה במובן‬ ‫העמוק ביותר כשפיסל אותה; שום דבר לא היה יכול לנתק את הקשר המיוחד שנוצר‬ ‫ביניהם‪.‬‬ ‫הוא חייך כשפתח את הדלת וראה אותה‪.‬‬ ‫"שלום‪ ,‬דומיניק‪".‬‬ ‫"שלום‪ ,‬סטיב‪ .‬אני מפריעה?"‬

‫"לא‪ ,‬תיכנסי‪".‬‬ ‫כעת התגורר בדירת סטודיו ענקית ומוזנחת בבניין ישן‪ .‬היא הבחינה בשינוי שהתחולל‬ ‫מאז ביקורה האחרון‪ .‬האווירה בחדר היתה ספוגת צחוק‪ ,‬כמו נשימה שנעצרה זמן רב מדי‬ ‫ושוחררה זה עתה‪ .‬היא ראתה ריהוט משומש‪ ,‬שטיח אוריינטלי בצבעים עזים ובמרקם נדיר‪,‬‬ ‫מאפרות בצבע ירקן‪ ,‬חלקי פסלים שנתגלו בחפירות ארכיאולוגיות — כל דבר שהצליח‬ ‫לרכוש בזכות הפטרונות הנדיבה של גייל ויינאנד‪ .‬מעל הערב־רב הזה נראו הקירות מוזרים‬ ‫בעירומם‪ .‬הוא לא קנה ציורים‪ .‬שרטוט יחיד נתלה על הקיר‪ ,‬השרטוט המקורי ששירטט‬ ‫רורק כשתיכנן את המקדש של סטודארד‪.‬‬ ‫היא הביטה סביבה לאט‪ ,‬כאילו בחנה כל חפץ‪ ,‬כאילו רצתה לדעת מדוע הוא נמצא בחדר‪.‬‬ ‫הוא בעט בשני כיסאות לעבר האח המבוערת‪ ,‬והם ישבו זה מול זה משני צדי האח‪.‬‬ ‫הוא אמר לה בלי גינוני טקס‪:‬‬ ‫"קלייטון‪ ,‬אוהיו‪".‬‬ ‫"מה הוא עושה שם?"‬ ‫"הוא בונה בניין חדש לבית הכולבו של ג'אנֶ ר‪ .‬חמש קומות‪ .‬ברחוב הראשי‪".‬‬ ‫"כמה זמן הוא שם?"‬ ‫"בערך חודש‪".‬‬ ‫זאת השאלה הראשונה שענה עליה תמיד כשבאה לבקר‪ ,‬גם בלי שתידרש לשאול‪ .‬כך חסך‬ ‫ממנה את הצורך בהסברים ובהעמדת פנים; הוא גם הוא לא הוסיף הסברים משלו‪.‬‬ ‫"מחר אני נוסעת‪ ,‬סטיב‪".‬‬ ‫"לכמה זמן?"‬ ‫"לשישה שבועות‪ .‬לרינו‪".‬‬ ‫"אני שמח לשמוע‪".‬‬ ‫"עדיף שלא אגלה לך מה אעשה כשאחזור‪ .‬זה לא ישמח אותך‪".‬‬ ‫"אשתדל לשמוח‪ ,‬אם זה מה שאת רוצה לעשות‪".‬‬ ‫"זה מה שאני רוצה לעשות‪".‬‬ ‫בול עץ אחד עדיין שמר על צורתו מעל ערמת הפחמים שבאח‪ .‬נדמה שהיה מחולק‬ ‫למשבצות קטנות וזהר בלי להבה‪ ,‬כמו שורה יציבה של חלונות מוארים‪ .‬הוא הושיט את ידו‬ ‫והשליך בול עץ נוסף על הפחמים‪ .‬הוא חצה את שורת החלונות לשניים‪ ,‬וגצים נשלחו‬ ‫הלבנים המפויחות‪.‬‬ ‫מעלה‪ ,‬אל בין ֵ‬ ‫הוא דיבר על עבודתו‪ .‬היא האזינה לו כמו מהגרת ששומעת את שפת אמה לראשונה זה‬ ‫זמן רב‪.‬‬ ‫כשהשתתק‪ ,‬שאלה‪:‬‬ ‫"מה שלומו‪ ,‬סטיב?"‬ ‫"כמו תמיד‪ .‬הוא לא משתנה‪ ,‬את יודעת‪".‬‬ ‫הוא בעט בבול העץ‪ .‬כמה פחמים התגלגלו החוצה‪ .‬הוא דחף אותם בחזרה לתוך האח‬ ‫ואמר‪:‬‬

‫"לפעמים אני חושב לעצמי שהוא היחיד שיזכה בחיי נצח‪ .‬ולא במובן של פרסום‪ ,‬גם לא‬ ‫מפני שלא ימות לעולם‪ .‬אבל הוא חי חיי נצח‪ .‬אני חושב שהמונח הזה נוצר למענו‪ .‬את הרי‬ ‫יודעת שכל בני האדם רוצים לחיות לנצח‪ .‬אבל כולם מתים עם כל יום שחולף‪ .‬וכשאת‬ ‫פוגשת אותם‪ ,‬הם לא אותם אנשים שפגשת בעבר‪ .‬בכל שעה הם הורגים עוד קצת מעצמם‪.‬‬ ‫הם משתנים‪ ,‬הם מכחישים‪ ,‬הם סותרים את עצמם‪ ,‬והם קוראים לזה התבגרות‪ .‬בסופו של‬ ‫דבר לא נשאר כלום‪ ,‬לא נשאר שום דבר שהם לא בגדו בו או נטשו אותו‪ .‬כאילו אף פעם לא‬ ‫היו ישות שלמה‪ ,‬אלא רק סדרה של מילות תואר שנמוגות ושבות בתוך מסה חסרת צורה‪.‬‬ ‫איך הם יכולים לצפות לחיי נצח‪ ,‬כשאף פעם לא היתה להם אחיזה קבועה בשום דבר? אבל‬ ‫הווארד — אותו אפשר לדמיין כאדם שיחיה לנצח‪".‬‬ ‫היא הביטה באש ששיוותה לפניה חיוניות מטעה‪ .‬בסופה של שתיקה קצרה שאל אותה‪:‬‬ ‫"מה דעתך על הדברים שקניתי?"‬ ‫"הם מוצאים חן בעיני‪ .‬אני שמחה שקנית אותם‪".‬‬ ‫"לא סיפרתי לך מה קרה לי מאז הפגישה האחרונה שלנו‪ .‬זה לא ייאמן‪ .‬גייל ויינאנד‪"...‬‬ ‫"כן‪ ,‬אני יודעת‪".‬‬ ‫"את יודעת? דווקא ויינאנד‪ ,‬מכולם‪ .‬איך הוא גילה אותי‪ ,‬לעזאזל?"‬ ‫"גם את זה אני יודעת‪ .‬אגלה לך כשאחזור‪".‬‬ ‫"יש לו טעם מופלא‪ .‬יחסית אליו‪ .‬הוא קנה את העבודות הכי טובות‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬מתאים לו‪".‬‬ ‫ואז שאלה‪ ,‬בלי לטרוח ולומר על מי היא מדברת‪ ,‬אף שהוא ידע שהיא לא מתכוונת‬ ‫לוויינאנד‪:‬‬ ‫"סטיב‪ ,‬הוא שאל אותך עלי?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"סיפרת לו שאני מבקרת אותך?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"זה בגלל שאתה דואג לי?"‬ ‫"לא‪ .‬אני דואג לו‪".‬‬ ‫הוא ידע שסיפר לה את כל מה שרצתה לדעת‪.‬‬ ‫היא קמה ממקומה ואמרה‪:‬‬ ‫"בוא נשתה תה‪ .‬תראה לי איפה נמצא כל דבר‪ ,‬ואני אכין‪".‬‬ ‫דומיניק נסעה לרינו בשעת בוקר מוקדמת‪ .‬קיטינג עדיין ישן‪ ,‬והיא לא העירה אותו כדי‬ ‫להיפרד‪.‬‬ ‫הוא פקח את עיניו וידע שנסעה‪ ,‬עוד לפני שהציץ בשעון‪ .‬הוא ידע בגלל הדומייה‬ ‫ששררה בבית‪ .‬הוא שקל לומר "ברוך שפטרנו"‪ ,‬אבל לא אמר זאת‪ .‬הוא גם לא הרגיש כך‪.‬‬ ‫הוא הרגיש צורך לומר משפט אחר — "אין שום טעם" — משפט גדול ושטוח‪ ,‬בלי נושא‪,‬‬ ‫שאינו מתייחס בהכרח לעצמו או לדומיניק‪ .‬הוא נותר לבדו‪ ,‬וכבר לא היה צורך להעמיד‬

‫פנים‪ .‬הוא שכב במיטה‪ ,‬זרועותיו פשוטות לצדדים אין־אונים‪ .‬בפניו נראתה ענווה‪ ,‬בעיניו‬ ‫נראה בלבול‪ .‬הוא הרגיש שזה הסוף‪ ,‬שזה המוות‪ ,‬אבל לא בגלל אובדנה של דומיניק‪.‬‬ ‫הוא קם והתלבש‪ .‬במקלחת מצא מגבת שניגבה בה את ידיה והשליכה הצידה‪ .‬הוא הרים‬ ‫אותה‪ ,‬לחץ את המגבת אל פניו והחזיק אותה שעה ארוכה‪ ,‬לא מתוך צער‪ ,‬מתוך רגש בלתי‬ ‫מובן‪ .‬הוא לא הבין זאת‪ ,‬הוא רק ידע שהוא אהב אותה פעמיים‪ ,‬בערב שבו טוהי התקשר‬ ‫וכעת‪ .‬הוא פרש את אצבעותיו והניח למגבת לצנוח על הרצפה‪ ,‬כמו נוזל שנשפך לו בין‬ ‫האצבעות‪.‬‬ ‫הוא נסע למשרד ועבד כרגיל‪ .‬איש לא ידע על הגירושים‪ ,‬והוא גם לא חש צורך לספר‬ ‫לאף אחד‪ .‬ניל דומונט קרץ לו ואמר‪" :‬פיטר‪ ,‬נראה לי שלא ישנת טוב בלילה‪ ".‬הוא משך‬ ‫בכתפיו והפנה לו את גבו‪ .‬מראהו של דומונט עורר בו בחילה הבוקר‪.‬‬ ‫הוא יצא מהמשרד מוקדם‪ .‬תחושה מעורפלת ליוותה אותו‪ ,‬מעין רעב בלתי מוסבר‬ ‫שהתגבש ולבש צורה‪ .‬הוא ידע שהוא חייב לראות את אלזוורת' טוהי‪ .‬הוא חייב לראות‬ ‫אותו‪ .‬הוא הרגיש כמו ניצול מספינה טרופה ששוחה אל אור המנצנץ לו במרחק‪.‬‬ ‫באותו ערב גרר את עצמו אל דירתו של טוהי‪ .‬כשנכנס‪ ,‬שמח לרגע על שליטתו העצמית‪,‬‬ ‫כי נדמה שטוהי לא ראה בפניו דבר‪.‬‬ ‫"אה‪ ,‬שלום פיטר‪ ",‬אמר לו טוהי בעליצות‪" .‬חוש התזמון שלך טעון שיפור‪ .‬תפסת אותי‬ ‫בערב הכי גרוע שיכולת לבחור‪ .‬אני עסוק מאוד‪ .‬אבל אל תניח לזה להפריע לך‪ .‬בשביל מה‬ ‫יש חברים‪ ,‬אם לא כדי להטריד אותם? שב‪ ,‬שב‪ ,‬אני מיד מצטרף אליך‪".‬‬ ‫"צר לי‪ ,‬אלזוורת'‪ .‬אני‪ ...‬הייתי חייב לבוא‪".‬‬ ‫"תרגיש כמו בבית‪ .‬תתעלם ממני רק לרגע‪ ,‬בסדר?"‬ ‫קיטינג התיישב וחיכה‪ .‬טוהי עבד‪ .‬הוא רשם הערות על ניירות מודפסים‪ .‬הוא חידד‬ ‫עיפרון‪ ,‬וצליל החידוד חרק כמו מסור על עצביו של קיטינג‪ .‬הוא רכן שוב מעל הניירות‬ ‫ועילעל בהם שעה ארוכה‪.‬‬ ‫כעבור מחצית השעה הניח את הניירות בצד ופנה אל קיטינג בחיוך‪" .‬זהו‪ ",‬אמר‪ .‬קיטינג‬ ‫רכן קדימה‪" .‬אל תזוז‪ ",‬אמר לו טוהי‪" ,‬אני רק צריך לטלפן למישהו‪".‬‬ ‫וב‪" .‬שלום‪ ,‬גאס‪ ",‬אמר בקולו העליז‪" .‬מה שלומך‪ ,‬פרסומת‬ ‫הוא חייג את מספרו של גאס ּ‬ ‫מהלכת שכמוך לאמצעי מניעה!" קיטינג מעולם לא שמע את טוהי מדבר באינטימיות‬ ‫שכזאת‪ ,‬בנימה כה מרושלת של אחווה‪ .‬הוא שמע את קולו הנוקב של וב אומר דבר־מה‬ ‫ופורץ בצחוק‪ .‬צלילים מוזרים של כחכוח גרון בקעו מתוך האפרכסת‪ .‬הוא לא שמע את‬ ‫הדברים‪ ,‬אלא רק את הנימה; נימה של בדחנות משולחת רסן‪ ,‬וגם כמה צווחות צחוק‪.‬‬ ‫טוהי נשען לאחור בכיסאו‪ ,‬האזין ברוב קשב וחייך קלות‪" .‬כן‪ ",‬אמר מדי פעם‪" .‬אה־הה‪...‬‬ ‫בטח שאתה צודק‪ ...‬מאה אחוז‪ "...‬הוא נשען לאחור והניח את כף רגלו ואת נעלו המחודדת‬ ‫והמבריקה על שולי שולחן הכתיבה שלו‪" .‬שמע‪ ,‬חבר‪ ,‬רציתי לומר לך שתהיה עדין עם‬ ‫אסט הזקן‪ .‬בטח שמצאת חן בעיניו‪ ,‬אז אל תזעזע אותו‪ ,‬לפחות לא בינתיים‪ .‬בלי גסויות‪,‬‬ ‫ּב ֶ‬ ‫כן? תסתום את החור הזה שפעור לך באמצע הפרצוף‪ ...‬אתה יודע טוב מאוד מי אני ומאיפה‬ ‫יש לי זכות‪ ...‬נכון מאוד‪ ,‬בדיוק‪ ...‬אה‪ ,‬הוא הסכים? יופי‪ ,‬יפיוף‪ .‬טוב‪ ,‬ביי‪ ...‬אה‪ ,‬גאס‪ ,‬שמעת‬

‫את הבדיחה על הליידי הבריטית והשרברב?" הוא סיפר את הבדיחה‪ ,‬וצחוק פרוע עלה מצדו‬ ‫האחר של הקו‪" .‬טוב‪ ,‬שמור על עצמך וגם על הדיאטה שלך‪ ,‬יפיוף‪ .‬לילה טוב‪".‬‬ ‫טוהי הניח את השפופרת‪ ,‬התמתח‪ ,‬ניגש אל קיטינג ועמד לפניו‪ ,‬מתנודד קלות על קצות‬ ‫אצבעותיו‪ .‬עיניו נצצו ברוך‪.‬‬ ‫"נו‪ ,‬פיטר‪ ,‬מה קרה? העולם התמוטט סביבך?"‬ ‫קיטינג הושיט את ידו לכיסו ושלף מתוכו המחאה צהובה ומעוכה שעברה ידיים רבות‪.‬‬ ‫חתימתו התנוססה בתחתיתה‪ ,‬וסכום של עשרת אלפים דולר נרשם לפקודתו של אלזוורת'‬ ‫מ' טוהי‪ .‬הוא הגיש אותה לטוהי‪ ,‬לא כמו נדבן‪ ,‬אלא כמו קבצן‪.‬‬ ‫"בבקשה‪ ,‬אלזוורת'‪ ...‬בבקשה‪ ,‬קח אותה‪ ...‬זה למטרה טובה‪ ...‬למעבדה למחקר חברתי‪...‬‬ ‫או לכל מטרה אחרת שתרצה‪ ...‬אתה יודע יותר טוב ממני‪ ...‬למטרה טובה‪"...‬‬ ‫טוהי החזיק את ההמחאה בקצות אצבעותיו‪ ,‬כאילו היתה מטבע מטונף‪ .‬הוא הטה את‬ ‫ראשו הצידה‪ ,‬הידק את שפתיו בהערכה‪ ,‬ואז השליך את ההמחאה על שולחנו‪.‬‬ ‫"יפה מצדך‪ ,‬פיטר‪ .‬יפה מאוד אפילו‪ .‬לכבוד מה זה?"‬ ‫"אלזוורת'‪ ,‬זוכר מה אמרת לי פעם? שלא משנה מי אנחנו או מה עשינו‪ ,‬העיקר שנעזור‬ ‫לזולת? שזה הדבר היחיד שחשוב? זה טוב‪ ,‬נכון? זה טהור?"‬ ‫"לא אמרתי את זה פעם‪ .‬אמרתי את זה מיליון פעמים‪".‬‬ ‫"וזה נכון?"‬ ‫"בטח שזה נכון‪ .‬אם יש לך אומץ להכיר בזה‪".‬‬ ‫"אתה חבר שלי‪ ,‬נכון? אתה החבר היחיד שלי‪ ...‬אפילו אני לא חבר של עצמי‪ ,‬אבל אתה‬ ‫כן‪ ...‬כלומר‪ ,‬אתה חבר שלי‪ ,‬נכון‪ ,‬אלזוורת'?"‬ ‫"בטח‪ .‬וזה הרבה יותר משמעותי מחברות שלך עם עצמך‪ .‬זאת הערה מוזרה מעט‪ ,‬ובכל‬ ‫זאת נכונה‪".‬‬ ‫"אתה מבין אותי‪ .‬אף אחד אחר לא מבין אותי‪ .‬ואתה גם מחבב אותי‪".‬‬ ‫"עם כל הלב‪ .‬כשיש לי זמן‪".‬‬ ‫"אה‪".‬‬ ‫"חוש הומור‪ ,‬פיטר‪ .‬איפה חוש ההומור שלך? מה קרה? כואבת לך הבטן? או שאולי‬ ‫כואבת לך הנשמה?"‬ ‫"אלזוורת'‪ ,‬אני‪"...‬‬ ‫"כן?"‬ ‫"אני לא יכול לומר לך‪ .‬גם לא לך‪".‬‬ ‫"אז אתה פחדן‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫קיטינג נעץ בו עיניים בחוסר אונים‪ :‬קולו של טוהי היה חמור סבר ועדין בעת ובעונה‬ ‫אחת‪ ,‬והוא לא ידע אם עליו לכאוב‪ ,‬להיפגע או לחוש ביטחון‪.‬‬ ‫"באת לכאן כדי לומר לי שזה לא משנה מה עשית‪ ,‬ואז אתה קורס בגלל איזו שטות‬ ‫שעשית‪ .‬נו‪ ,‬באמת‪ ,‬תהיה גבר ותגיד שזה לא משנה‪ .‬תגיד שאתה לא חשוב‪ .‬תתכוון לזה‪.‬‬

‫תראה לי שיש לך קצת אומץ‪ .‬תשכח מהאגו הקטן שלך‪".‬‬ ‫"אני לא חשוב‪ ,‬אלזוורת'‪ .‬אני לא חשוב‪ .‬אוי‪ ,‬אלוהים‪ ,‬אם כולם רק היו אומרים את זה‬ ‫כמוך! אני לא חשוב‪ .‬אני לא רוצה להיות חשוב‪".‬‬ ‫"מאיפה בא הכסף?"‬ ‫"מכרתי את דומיניק‪".‬‬ ‫"על מה אתה מדבר? על השיט?"‬ ‫"אבל משום־מה נדמה לי שלא את דומיניק מכרתי‪".‬‬ ‫"מה אכפת לך אם‪"...‬‬ ‫"היא נסעה לרינו‪".‬‬ ‫"מה?!"‬ ‫הוא התקשה להבין את תגובתו האלימה של טוהי‪ ,‬אך גם היה עייף מכדי לתהות‪ .‬הוא‬ ‫סיפר לטוהי על השתלשלות האירועים‪ .‬זה היה סיפור קצר מאוד גם בעת שקרה‪ ,‬וגם כעת‬ ‫כשסיפר אותו‪.‬‬ ‫"אידיוט שכמוך! אסור היה לך להרשות לו!"‬ ‫"מה יכולתי לעשות? לצאת נגד ויינאנד?"‬ ‫"אבל לתת לו להתחתן איתה!"‬ ‫"למה לא‪ ,‬אלזוורת'? זה עדיף על‪"...‬‬ ‫"אבל לא חשבתי שהוא‪ ...‬לעזאזל‪ ,‬אני אידיוט גדול יותר ממך!"‬ ‫"אבל עדיף לדומיניק ש‪"...‬‬ ‫"לעזאזל עם דומיניק שלך! אני חושב על ויינאנד!"‬ ‫"אלזוורת'‪ ,‬מה קרה לך?‪ ...‬למה שזה יפריע לך?"‬ ‫"שתוק‪ ,‬בסדר? תן לי לחשוב‪".‬‬ ‫כעבור רגע משך טוהי בכתפיו‪ ,‬התיישב ליד קיטינג וכרך את זרועו סביב כתפו‪.‬‬ ‫"צר לי פיטר‪ ",‬אמר‪" .‬אני מתנצל‪ .‬נהגתי בגסות רוח‪ .‬אני פשוט בהלם‪ .‬אני מבין אותך‪.‬‬ ‫אבל אסור לך להתייחס לזה ברצינות שכזאת‪ .‬זה לא משנה‪ ".‬הוא דיבר כמעט מוכנית‪.‬‬ ‫מחשבתו נדדה אי־שם‪ .‬קיטינג לא הבחין בזה‪ .‬הוא שמע את המילים בלבד‪ .‬הן היו עבורו‬ ‫כמו מעיין שנובע במדבר‪" .‬זה לא משנה‪ .‬אתה רק בן אדם‪ .‬זה כל מה שאתה רוצה להיות‪.‬‬ ‫ומי טוב יותר ממך? למי יש זכות ליידות את האבן הראשונה? כולנו הרי בני אדם‪ .‬זה לא‬ ‫משנה‪".‬‬ ‫"אלוהים אדירים!" קרא אלווה סקארט‪" .‬הוא לא יכול! לא עם דומיניק פרנקון!"‬ ‫"הוא יכול והוא יעשה את זה‪ ",‬אמר לו טוהי‪" ,‬מיד כשהיא תחזור מרינו‪".‬‬ ‫סקארט הופתע מאוד כשטוהי הזמין אותו לארוחת צהריים‪ ,‬אבל ההפתעה החדשה‬ ‫והכואבת הזאת מחתה כל זכר להפתעה ההיא‪.‬‬ ‫"אני מחבב את דומיניק‪ ",‬אמר סקארט והדף מעליו את הצלחת‪ .‬התיאבון שלו אבד‪.‬‬ ‫"תמיד חיבבתי אותה‪ .‬אבל לחשוב שהיא תהיה גברת גייל ויינאנד!"‬

‫"ככה בדיוק גם אני מרגיש‪ ",‬ציין טוהי‪.‬‬ ‫"תמיד יעצתי לו להתחתן‪ .‬זה עוזר‪ .‬זה מוסיף לאדם מכובדות‪ ,‬והוא הרי זקוק לזה‪ .‬הוא‬ ‫תמיד הלך על קרח דק‪ ,‬ובכל זאת הצליח להתחמק מזה‪ .‬אבל עם דומיניק!"‬ ‫"למה אתה חושב שהם לא מתאימים?"‬ ‫"אה‪ ...‬אה‪ ...‬לעזאזל‪ ,‬אתה יודע שזה לא בסדר!"‬ ‫"אני יודע‪ .‬ומה איתך?"‬ ‫"שמע‪ ,‬היא אישה מסוכנת‪".‬‬ ‫"נכון‪ .‬אבל זה פרט שולי‪ .‬הוא אדם מסוכן‪ ,‬וזה העניין העיקרי‪".‬‬ ‫"טוב‪ ...‬במובנים מסוימים‪ ...‬אתה צודק‪".‬‬ ‫"עורך נכבד שלי‪ ,‬אתה מבין אותי מצוין‪ .‬אבל לפעמים צריך לנסח את הדברים בצורה‬ ‫ברורה יותר‪ .‬זה יתרום הרבה לשיתוף הפעולה העתידי בינינו‪ .‬יש לנו הרבה מאוד מן‬ ‫המשותף — גם אם אתה לא שש להודות בזה‪ .‬אתה ואני‪ ,‬אנחנו שתי וריאציות על נושא‬ ‫אחד‪ ,‬אם יורשה לי לומר‪ .‬במילים אחרות‪ ,‬אנחנו נאבקים משני הקצוות באויב משותף‪ ,‬אם‬ ‫תעדיף לנסח את זה ככה‪ .‬אבל הבוס היקר שלך הוא כבר סיפור אחר‪ .‬נושא מרכזי שונה‬ ‫לגמרי‪ .‬אתה לא מסכים איתי‪ ,‬אלווה? הבוס היקר שלנו הוא מקרה יוצא דופן בקרבנו‪ .‬ואי‬ ‫אפשר לסמוך על מקרים יוצאי דופן‪ .‬אתה הרי יושב מתוח על קצה הכיסא שלך כבר שנים‪,‬‬ ‫נכון? יושב ומסתכל במר גייל ויינאנד‪ .‬אז אתה יודע על מה אני מדבר‪ .‬ועוד יותר מזה‪ ,‬אתה‬ ‫יודע שגם מיס דומיניק פרנקון לא רוקדת לצלילי החליל שלנו‪ .‬והרי לא תרצה לראות איך‬ ‫ההשפעה המסוימת הזאת חודרת לתוך החיים של הבוס‪ ,‬נכון? אתה רוצה שאני אסביר את‬ ‫עצמי עוד יותר?"‬ ‫"אתה איש חכם‪ ,‬אלזוורת'‪ ",‬השיב לו סקארט בכבדות‪.‬‬ ‫"זה ידוע כבר שנים רבות‪".‬‬ ‫"אני אדבר איתו‪ .‬אבל כדאי לך מאוד שלא תפנה אליו‪ .‬הוא מתעב אותך‪ ,‬וסלח לי על‬ ‫הישירות‪ .‬אבל אני חושש שגם אני לא אשפיע עליו‪ .‬לא אם הוא החליט להתחתן‪".‬‬ ‫"לא ציפיתי שתשפיע עליו‪ .‬אתה מוזמן לנסות‪ ,‬אם אתה רוצה‪ ,‬אבל אין בזה שום טעם‪.‬‬ ‫לא נוכל למנוע את הנישואים האלה‪ .‬אחד מהיתרונות שלי היא היכולת להודות בתבוסה‪".‬‬ ‫"אז למה —"‬ ‫"סיפרתי לך? בשביל הסקופ‪ ,‬אלווה‪ .‬מידע מוקדם‪".‬‬ ‫"אני מודה לך‪ ,‬אלזוורת'‪ .‬באמת‪".‬‬ ‫"וזה יהיה נבון מצדך אם תמשיך להודות לי‪ ,‬אלווה‪ .‬כי אסור לוותר בקלות על עיתוני‬ ‫ויינאנד‪ .‬יש כוח באחדות‪ .‬ובסגנון שלך‪".‬‬ ‫"מה זאת אומרת?"‬ ‫"זאת אומרת שמחכים לנו ימים קשים‪ ,‬ידידי‪ .‬וכדאי מאוד שנדבק אחד בשני‪".‬‬ ‫"אני איתך‪ ,‬אלזוורת'‪ .‬תמיד הייתי‪".‬‬ ‫"לא ממש‪ ,‬אבל נשכח מזה‪ .‬נתרכז רק בהווה‪ .‬ובעתיד‪ .‬וכדי לציין את ההבנה בינינו‪ ,‬מה‬ ‫קירנְ ז בהזדמנות הראשונה?"‬ ‫דעתך שניפטר מג'ימי ְ‬

‫"ידעתי שניסית לעשות את זה בחודשים האחרונים! מה רע בג'ימי קירנז? הוא בחור‬ ‫מבריק‪ .‬הוא מבקר התיאטרון החריף ביותר בעיר‪ .‬יש לו דעה‪ .‬הוא חד כתער‪ .‬הוא מבטיח‬ ‫מאוד‪".‬‬ ‫"יש לו דעה — עצמאית‪ .‬ואתה בטח לא זקוק לתער חד בחדר המערכת‪ ,‬אלא אם כן אתה‬ ‫מחזיק אותו‪ .‬אולי כדאי שתבדוק טוב־טוב מה מבטיחה ההבטחה הזאת‪".‬‬ ‫"אז את מי נכניס במקומו?"‬ ‫פוּגלר‪".‬‬ ‫ֶ‬ ‫"את ג'וּ לז‬ ‫"לעזאזל‪ ,‬אלזוורת'!"‬ ‫"למה לא?"‬ ‫"הבן זו‪ ...‬אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשלם לו‪".‬‬ ‫"אתה יכול‪ ,‬אם אתה רוצה‪ .‬ואל תשכח איזה שם יש לו‪".‬‬ ‫"אבל הוא בלתי אפשרי‪ ,‬הבן‪"...‬‬ ‫"טוב‪ ,‬אתה לא חייב‪ .‬נדבר על זה בפעם אחרת‪ .‬רק אל תשכח להיפטר מג'ימי קירנז‪".‬‬ ‫"שמע‪ ,‬אלזוורת'‪ .‬אין לי העדפות; מבחינתי כולם אותו הדבר‪ .‬אני מוכן לפטר את ג'ימי‪,‬‬ ‫אם זה מה שאתה רוצה‪ .‬אבל אין לי מושג מה נשיג בזה‪ ,‬ואיך זה קשור לנושא שדיברנו‬ ‫עליו‪".‬‬ ‫"אין לך מושג‪ ",‬אמר לו טוהי‪" .‬עוד יהיה לך‪".‬‬ ‫"גייל‪ ,‬אני רוצה שתהיה מאושר‪ ",‬אמר לו אלווה סקארט ערב אחד‪ ,‬כשישב מולו בכורסה‬ ‫שבחדר העבודה שלו‪" .‬אתה הרי יודע‪ .‬שום דבר אחר לא מעניין אותי‪".‬‬ ‫ויינאנד היה שכוב על הספה‪ .‬רגל אחת היתה כפופה‪ ,‬וכף רגלו נחה על ברכו השנייה‪ .‬הוא‬ ‫עישן והאזין לסקארט בדממה‪.‬‬ ‫"אני מכיר את דומיניק שנים‪ ",‬המשיך האיש‪" .‬הרבה לפני ששמעת עליה‪ .‬אני אוהב‬ ‫אותה‪ .‬אני אוהב אותה כמו אבא שאוהב את הבת שלו‪ .‬אבל אתה חייב להודות‪ :‬היא לא‬ ‫מסוג הנשים שהקהל שלך יצפה לראות כגברת גייל ויינאנד‪".‬‬ ‫ויינאנד לא השיב‪.‬‬ ‫"גייל‪ ,‬אשתך היא דמות ציבורית‪ .‬באופן אוטומטי‪ .‬רכוש הציבור‪ .‬לקוראים שלך יש זכות‬ ‫לדרוש ממנה דברים מסוימים ולצפות ממנה לדברים מסוימים‪ .‬היא סמל‪ ,‬אם אתה יורד‬ ‫לסוף דעתי‪ .‬כמו מלכת אנגליה‪ ,‬אפשר לומר‪ .‬אתה באמת מאמין שדומיניק תעמוד בציפיות?‬ ‫אתה באמת חושב שהיא תדע להעמיד פנים? היא האישה הפרועה ביותר שהכרתי‪ .‬יש לה‬ ‫מוניטין איום‪ .‬אבל גרוע מכול — תחשוב על זה‪ ,‬גייל — היא גרושה! ואנחנו הרי כותבים‬ ‫הררי מילים על קדושת המשפחה וטוהר האישה! איך תוכל לבקש מהקוראים שלך להסכים‬ ‫עם זה? איך תשווק להם את אשתך?"‬ ‫"אתה לא חושב שהגיע הזמן לגמור את השיחה הזאת‪ ,‬אלווה?"‬ ‫"כן‪ ,‬גייל‪ ",‬השיב לו סקארט בצייתנות‪.‬‬ ‫סקארט חיכה בלב כבד‪ ,‬כמו לאחר מריבה איומה‪ ,‬להוט להתפייס‪.‬‬

‫"אני יודע‪ ,‬גייל!" קרא פתאום בשמחה‪" .‬אני יודע מה נוכל לעשות‪ .‬נחזיר את דומיניק‬ ‫לעבודה בעיתון ונבקש שתכתוב טור — שונה לגמרי — על הבית‪ .‬אתה יודע‪ :‬עצות לעקרת‬ ‫הבית‪ ,‬המלצות בנושא המטבח‪ ,‬תינוקות וכל מיני דברים כאלה‪ .‬זה יסיר מעליה את הקללה‪.‬‬ ‫כולם יראו איזו עקרת בית טובה היא‪ ,‬וכל הטעויות שעשתה בצעירותה יישכחו מיד‪ .‬הנשים‬ ‫יסלחו לה‪ .‬נוסיף מדור מיוחד‪' :‬המתכונים של גברת גייל ויינאנד'‪ .‬כמה תמונות שלה בטח‬ ‫יעזרו‪ .‬אתה יודע‪ ,‬בשמלות כותנה ובסינרים‪ ,‬עם שיער אסוף בתסרוקת מקובלת‪".‬‬ ‫"אולי תשתוק כבר‪ ,‬אלווה‪ ,‬לפני שתקבל סטירה?" אמר לו ויינאנד בקול חדגוני‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬גייל‪".‬‬ ‫סקארט פנה לקום‪.‬‬ ‫"שב‪ .‬עדיין לא סיימתי‪".‬‬ ‫סקארט חיכה בצייתנות‪.‬‬ ‫"מחר בבוקר תשלח מזכר לכל אחד מהעיתונים שלנו‪ ",‬אמר לו ויינאנד‪" .‬תגיד להם‬ ‫לחפש בארכיון כל תמונה של דומיניק פרנקון שיכולה להיות קשורה לטור הקודם שלה‪.‬‬ ‫תגיד להם להשמיד את כל התמונות‪ .‬תגיד להם שמהיום והלאה‪ ,‬כל אזכור של שמה‬ ‫בעיתונים וכל שימוש בתמונה שלה יובילו מיד לפיטורים של כל עובדי הצוות האחראי‪.‬‬ ‫בזמן המתאים‪ ,‬תפרסם הודעה קצרה על הנישואים שלי‪ .‬אי אפשר להתחמק מזה‪ .‬ההודעה‬ ‫צריכה להיות תמציתית ביותר‪ .‬בלי שום הערות‪ .‬בלי שום סיפורים‪ .‬בלי תמונות‪ .‬תעביר‬ ‫לכולם את מה שאמרתי ותוודא שיבינו הכול‪ .‬מי שלא יציית יפוטר‪ .‬גם אתה‪".‬‬ ‫"בלי שום סיפורים?"‬ ‫"בלי שום סיפורים‪ ,‬אלווה‪".‬‬ ‫"אבל גייל! מדובר בחדשות חמות! בכל העיתונים האחרים‪"...‬‬ ‫"לא אכפת לי מה יעשו בשאר העיתונים‪".‬‬ ‫"אבל למה‪ ,‬גייל?"‬ ‫"אתה לא תבין‪".‬‬ ‫דומיניק ישבה ליד החלון והקשיבה לקרקוש גלגלי הרכבת מתחת לרצפה‪ .‬היא הביטה בנוף‬ ‫של אוהיו שחלף על פניה ביעף‪ ,‬באור היום הדועך‪ .‬ראשה היה מוטה לאחור על המושב‪,‬‬ ‫וידיה נחו ברפיון משני צדי גופה‪ .‬היא והקרון היו אחד‪ .‬היא נישאה קדימה ממש כמו‬ ‫מסגרת החלון‪ ,‬כמו הרצפה וכמו הקירות של תאה‪ .‬הפינות היטשטשו בחשכה המתעבה;‬ ‫החלון נותר מואר לאור הדמדומים שעלה מן האדמה‪ .‬היא הניחה לעצמה לנוח‪ ,‬מוארת‬ ‫באותו אור קלוש‪ ,‬האור שחדר לתא והשתלט עליו‪ ,‬כל עוד לא הדליקה את נורת החשמל‬ ‫וסילקה אותו החוצה‪.‬‬ ‫לא היתה לה תחושת תכלית‪ ,‬כאילו לא היתה מטרה מוגדרת למסע הזה‪ ,‬פרט למסע‬ ‫עצמו‪ ,‬פרט לתנועה ולצליל המתכתי של התנועה שמסביבה‪ .‬היא הרגישה רופסת‪ ,‬מרוקנת‪,‬‬ ‫ונדמה שאיבדה את זהותה ברגע של שפל נטול כאב‪ ,‬כאילו שמחה להיעלם ולא להשאיר‬ ‫מאחוריה שום דבר מוגדר פרט לאור שחדר פנימה מבעד לחלון‪.‬‬

‫הרכבת האטה את מהלכה‪ ,‬ומבעד לזגוגית ראתה את השם קלייטון על לוח עץ דהוי‪,‬‬ ‫מתחת למרזב של בניין התחנה‪ .‬כעת ידעה למה ציפתה; מדוע בחרה ברכבת הזאת‪ ,‬ולא‬ ‫ברכבת מהירה יותר; מדוע קראה בעיון רב את המסלול‪ ,‬אף על פי שהוא היה רק טור אחד‬ ‫של שמות חסרי כל משמעות‪ .‬היא מיהרה לאחוז במזוודה שלה‪ ,‬במעילה‪ ,‬בכובעה‪ .‬היא‬ ‫רצה‪ .‬היא לא טרחה לעצור לרגע כדי להתלבש‪ ,‬כאילו חששה שהרצפה שלרגליה תתחיל‬ ‫לנוע ותישא אותה הרחק משם‪ .‬היא רצה בפרוזדור הצר של הקרון‪ ,‬רצה במורד המדרגות‪.‬‬ ‫היא קפצה אל הרציף וחשה מיד בקור החורפי שהצליף בצווארה החשוף‪ .‬היא עמדה והביטה‬ ‫בבניין התחנה‪ .‬היא שמעה את הרכבת נעה מאחוריה‪ ,‬מקרקשת וממשיכה בדרכה‪.‬‬ ‫רק אז לבשה את מעילה וחבשה את כובעה‪ .‬היא צעדה על הרציף ונכנסה אל אולם‬ ‫הנוסעים‪ .‬היא צעדה על רצפת העץ שהיתה מנוקדת בגושי מסטיק יבשים שדבקו בה‪ .‬היא‬ ‫חלפה על פני גלי החום שעלו מתנור הברזל ויצאה אל הכיכר שמאחורי התחנה‪.‬‬ ‫היא ראתה פס אחרון של צהוב שנתלה מעל הגגות הנמוכים‪ .‬היא ראתה את רצועות‬ ‫האספלט‪ ,‬את הבתים הקטנים שנשענו זה על זה; עץ חשוף שענפיו מעוותים‪ ,‬שלדי עשבים‬ ‫אפלות של חנויות‪ ,‬בית מרקחת שעמד פתוח בפינה‪,‬‬ ‫בפתחו הפעור של מוסך נטוש‪ ,‬חזיתות ֵ‬ ‫חלונו המואר והמעומעם נמוך מעל הקרקע‪.‬‬ ‫מעולם לא ביקרה כאן‪ ,‬ובכל זאת הרגישה שהמקום טוען לבעלות עליה‪ ,‬שהוא סוגר עליה‬ ‫באינטימיות מבהילה‪ .‬כאילו כל מסה שחורה שואבת אותה אליה בכוח משיכה קוסמי‬ ‫וקובעת את מסלולה‪ .‬היא הניחה את ידה על צינור כיבוי והרגישה שהקור חודר מבעד‬ ‫לכפפה‪ ,‬עמוק אל תוך עורה‪ .‬זו היתה דרכה של העיירה לספר לה זאת‪ ,‬בחדירה ישירה‪ ,‬שגם‬ ‫שלווה‪ ,‬שלמה עם הבלתי‬ ‫בגדיה‪ ,‬ואפילו מוחה‪ ,‬לא יוכלו להגן מפניה‪ .‬בתוך תוכה נותרה ֵ‬ ‫נמנע‪ .‬אבל עכשיו ידעה שעליה לפעול‪ ,‬ופעולותיה היו פשוטות מאוד וגזורות מראש‪ .‬היא‬ ‫שאלה עובר אורח‪" :‬היכן אתר הבנייה החדש של בית הכולבו ג'אנֶ ר?"‬ ‫היא צעדה בסבלנות ברחובות החשוכים‪ .‬היא עברה על פני מדשאות שנותרו שוממות‬ ‫בחורף ועל פני מרפסות מטות לנפול; היא עברה ליד מגרשים ריקים‪ ,‬עם עשבים שוטים‬ ‫שצמחו בין קופסאות שימורים ריקות; היא עברה ליד חנויות מכולת סגורות ומכבסה שעלה‬ ‫מתוכה קיטור; היא עברה ליד חלון נקי מווילונות וראתה גבר שישב בחולצה מופשלת ליד‬ ‫האח וקרא עיתון‪ .‬היא פנתה בקרנות רחוב וחצתה רחובות והרגישה היטב באבני הריצוף‬ ‫מתחת לסוליות נעליה הדקות‪ .‬פה ושם הציצו בה עוברי אורח נדירים שתמהו למראה‬ ‫האלגנטי הזר‪ .‬היא הבחינה בהם והשיבה להם במבט תמה משלה‪ .‬היא רצתה לשאול‪ :‬אתם‬ ‫לא מבינים? אני שייכת לכאן יותר מכם‪ .‬מדי פעם נעצרה ועצמה את עיניה; היא התקשתה‬ ‫לנשום‪.‬‬ ‫היא הגיעה לרחוב הראשי והאטה את צעדיה‪ .‬אורות בודדים הבליחו פה ושם‪ ,‬מכוניות חנו‬ ‫באלכסון ליד המדרכה‪ .‬היא ראתה בית קולנוע‪ ,‬חלון ראווה ובו כלי מטבח ותחתונים‬ ‫ורודים‪ .‬היא צעדה מאובנת‪ ,‬מביטה נכחה‪.‬‬ ‫לבנים צהובות שנראו בו קווי הרצפה המפויחים של‬ ‫בצדו של בניין ישן‪ ,‬על קיר אטום של ֵ‬ ‫מבנה צמוד שנהרס‪ ,‬ראתה אלומה של אור‪ .‬האור עלה מתוך הבור הענק שנפער בקרקע‪.‬‬

‫היא ידעה שזה אתר הבנייה‪ .‬היא קיוותה שלא‪ .‬אם הם עובדים מאוחר‪ ,‬הוא כאן‪ .‬היא לא‬ ‫רצתה לראות אותו הלילה‪ .‬היא רק רצתה לראות את המקום‪ ,‬את הבניין‪ .‬היא לא היתה‬ ‫מוכנה ליותר מזה‪ .‬היא רצתה לראות אותו מחר‪ ,‬ובכל זאת‪ ,‬התקשתה לעצור כעת‪ .‬היא‬ ‫צעדה אל הבור שנפער בפינה ונפתח אל הרחוב‪ ,‬בלי גדר‪ .‬היא שמעה חריקה מתכתית‪ ,‬היא‬ ‫ראתה זרוע של עגורן וצלליות של גברים על המדרון המשופע‪ ,‬שנראה צהוב לאור הזרקור‪.‬‬ ‫היא לא ראתה את לוחות העץ שהובילו אל המדרכה‪ ,‬אבל שמעה צעדים‪ ,‬ופתאום ראתה את‬ ‫רורק מטפס בחזרה אל הרחוב‪ .‬הוא לא חבש כובע‪ ,‬והמעיל שלגופו היה פתוח‪.‬‬ ‫הוא נעצר‪ .‬הוא הסתכל עליה‪ .‬היא חשבה שהיא עומדת זקופה; שזה נורמלי ופשוט;‬ ‫שעיניו האפורות ושערו האדמוני נותרו כשהיו תמיד‪ .‬היא התפלאה לראותו נע לעברה כמו‬ ‫חץ מקשת‪ ,‬התפלאה לחוש את ידו נסגרת בעוצמה על מרפקה‪ .‬ואז אמר לה‪" :‬כדאי‬ ‫שתשבי‪".‬‬ ‫ופתאום הבינה שלא היתה מסוגלת לעמוד אלמלא אותה יד שאחזה במרפקה‪ .‬הוא נטל‬ ‫את המזוודה מידה‪ .‬הוא הוביל אותה אל צדו החשוך של הרחוב והושיב אותה על מדרגות‬ ‫של בית נטוש‪ .‬היא נשענה על הדלת הסגורה‪ .‬הוא התיישב לצדה‪ .‬ידו הוסיפה ללפות את‬ ‫מרפקה — לא בליטוף עדין‪ ,‬אלא במחווה מרוחקת של שליטה על שניהם‪.‬‬ ‫כעבור כמה רגעים שמט את ידו‪ .‬היא ידעה שעכשיו היא בטוחה‪ .‬שתוכל לדבר‪.‬‬ ‫"זה הבניין החדש שלך?"‬ ‫"כן‪ .‬הגעת לכאן ברגל מהתחנה?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"זאת דרך ארוכה‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬כנראה‪".‬‬ ‫היא חשבה לעצמה שלא בירכו זה את זה לשלום‪ ,‬ושכך צריך להיות‪ .‬כי לא היה כאן‬ ‫איחוד מחדש‪ ,‬זה היה רק רגע אחד ממשהו שמעולם לא נקטע‪ .‬היא חשבה לעצמה כמה מוזר‬ ‫היה לוּ אמרה לו "שלום"‪ ,‬כי איש אינו מברך את עצמו לשלום מדי בוקר‪.‬‬ ‫"באיזו שעה קמת הבוקר?" שאלה‪.‬‬ ‫"בשבע‪".‬‬ ‫"הייתי אז בניו יורק‪ ,‬בדרך לגרנד סנטרל‪ .‬ואיפה אכלת ארוחת בוקר?"‬ ‫"בדיינר‪".‬‬ ‫"כזה שפתוח כל הלילה?"‬ ‫"כן‪ .‬בעיקר לנהגי משאיות‪".‬‬ ‫"אתה נמצא שם לעתים קרובות?"‬ ‫"כשמתחשק לי לשתות קפה‪".‬‬ ‫"אתה יושב ליד הדלפק? ויש סביבך אנשים שמסתכלים עליך?"‬ ‫"אני יושב ליד השולחן כשיש לי זמן‪ .‬ויש אנשים סביבי‪ .‬אני לא בטוח שהם מסתכלים‬ ‫עלי‪".‬‬ ‫"ואז? אתה הולך לעבודה?"‬

‫"כן‪".‬‬ ‫"אתה צועד ברגל? ברחובות האלה? ליד החלונות האלה? אז אם מישהו רוצה לפתוח‬ ‫חלון‪"...‬‬ ‫"אנשים לא מסתכלים כאן מהחלונות בעוברים ושבים‪".‬‬ ‫ממקום שבתה על המדרגה הגבוהה ראתה את אתר הבנייה שמעבר לרחוב; את האדמה‬ ‫הפעורה‪ ,‬את הפועלים‪ ,‬את עמודי הפלדה שהזדקרו מתוך הבור לאורו האכזרי של הזרקור‪.‬‬ ‫היא חשבה שזה מוזר לראות אדמה טרייה בין כל האספלט ואבני הריצוף; כאילו נקרע פריט‬ ‫לבוש אחד מעל העיירה וגילה טפח חשוף‪ .‬היא אמרה לו‪:‬‬ ‫"בשנתיים האחרונות בנית שני בתים בכפר‪".‬‬ ‫"כן‪ .‬אחד בפנסילבניה ואחד ליד בוסטון‪".‬‬ ‫"הם לא היו בתים חשובים‪".‬‬ ‫"התכוונת לומר שהם לא היו יקרים‪ .‬אבל היה מעניין לבנות אותם‪".‬‬ ‫"כמה זמן תישאר כאן?"‬ ‫"עוד חודש‪".‬‬ ‫"למה אתה עובד בלילה?"‬ ‫"הפרויקט דחוף‪".‬‬ ‫מעברו השני של הרחוב התנועע העגורן והניף באוויר קורת פלדה ארוכה‪ .‬היא ראתה‬ ‫אותו צופה בנעשה וידעה שלא חשב על הקורה; זו היתה תגובה אינסטינקטיבית של עיניו‪,‬‬ ‫תגובה אישית ואינטימית לכל פעולה שבוצעה באתר הבנייה‪.‬‬ ‫"רורק‪"...‬‬ ‫הם לא ביטאו זה את שמו של זה‪ .‬היה בכך עונג חושני של התמסרות שלא סופקה זה‬ ‫תקופה ארוכה — להגות את השם באוזניו של האחר‪.‬‬ ‫"רורק‪ ,‬זאת שוב עבודה במחצבה‪".‬‬ ‫הוא חייך‪" .‬אם זה מה שאת חושבת‪ .‬אבל זה לא אותו דבר‪".‬‬ ‫"אחרי בית אנרייט? אחרי בניין קורד?"‬ ‫"אני רואה את זה אחרת‪".‬‬ ‫"איך אתה רואה את זה?"‬ ‫"אני אוהב לבנות‪ .‬כל בניין הוא כמו אדם‪ .‬יחיד ובלתי ניתן לחיקוי‪".‬‬ ‫הוא הביט מעבר לרחוב‪ .‬הוא לא השתנה‪ .‬היתה בו אותה תחושה של קלילות‪ ,‬של קלות‬ ‫תנועה במעשה‪ ,‬במחשבה‪ .‬היא אמרה לו משפט בלי התחלה ובלי סוף‪:‬‬ ‫"‪...‬לבנות בניינים של חמש קומות עד סוף ימיך‪"...‬‬ ‫"אם זה מה שיש‪ .‬אבל אני לא חושב שזה יהיה כך‪".‬‬ ‫"למה אתה מחכה?"‬ ‫"אני לא מחכה‪".‬‬ ‫היא עצמה את עיניה‪ ,‬אבל לא יכלה להסתיר את פיה; הוא ראה בפיה מרירות‪ ,‬כעס וכאב‪.‬‬ ‫"רורק‪ ,‬גם אם היית נשאר בעיר‪ ,‬לא הייתי נפגשת איתך‪".‬‬

‫"אני יודע‪".‬‬ ‫"אבל אז עברת למקום אחר‪ ,‬לאיזה חור נידח בלי שם‪ .‬הייתי חייבת לראות את זה‪ .‬הייתי‬ ‫חייבת לראות את המקום‪".‬‬ ‫"מתי את חוזרת?"‬ ‫"אתה יודע שלא באתי כדי להישאר?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"למה?"‬ ‫"כי את עדיין מפחדת מדיינרים ומחלונות פתוחים‪".‬‬ ‫"אני לא חוזרת לניו יורק‪ .‬לא כרגע‪".‬‬ ‫"לא?"‬ ‫"רורק‪ ,‬לא שאלת אותי שום דבר‪ .‬רק אם באתי ברגל מהתחנה‪".‬‬ ‫"מה את רוצה שאשאל?"‬ ‫"ירדתי מהרכבת כשראיתי את שם התחנה‪ ",‬אמרה ביובש‪" .‬לא התכוונתי לבוא לכאן‪.‬‬ ‫הייתי בדרך לרינו‪".‬‬ ‫"ואחרי זה?"‬ ‫"אני שוב מתחתנת‪".‬‬ ‫"אני מכיר את הארוס שלך?"‬ ‫"שמעת עליו‪ .‬קוראים לו גייל ויינאנד‪".‬‬ ‫היא ראתה את עיניו וחשבה לעצמה שהיתה צריכה לפרוץ בצחוק‪ .‬סוף כל סוף הביאה‬ ‫אותו לידי זעזוע שמעולם לא ציפתה לו‪ .‬אבל היא לא צחקה‪ .‬הוא חשב על הנרי קמרון‬ ‫שאמר לו‪ :‬אין לי תשובה שאוכל לתת להם‪ ,‬הווארד‪ .‬אני משאיר אותך לעמוד מולם‪ .‬אתה‬ ‫תענה להם‪ .‬לכולם באשר הם‪ ,‬לעיתוני ויינאנד‪ ,‬לכל מי שמאפשר את קיומם‪ ,‬לכל מה‬ ‫שמסתתר מאחוריהם‪.‬‬ ‫"רורק‪".‬‬ ‫הוא לא ענה‪.‬‬ ‫"זה גרוע יותר מפיטר קיטינג‪ ,‬נכון?"‬ ‫"הרבה יותר‪".‬‬ ‫"אתה רוצה לעצור אותי?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫הוא לא נגע בה מאז שיחרר את מרפקה‪ ,‬וגם המגע הזה היה קליני בלבד‪ ,‬כמו באמבולנס‪.‬‬ ‫היא הניעה את ידה והניחה אותה על ידו‪ .‬הוא לא הרחיק את ידו וגם לא העמיד פנים‬ ‫אדישות‪ .‬היא המשיכה לאחוז בידו‪ ,‬בלי להרימה מברכו‪ ,‬ואז רכנה קדימה והצמידה את‬ ‫שפתיה אל היד‪ .‬כובעה נשמט מראשה‪ ,‬והוא ראה את ראשה הבלונדיני מעל ברכיו‪ ,‬חש‬ ‫בשפתיה הנושקות שוב ושוב לידו‪ .‬אצבעותיו ליטפו את שלה‪ ,‬נענו לה‪ ,‬אבל זו היתה‬ ‫תגובתו היחידה‪.‬‬ ‫היא נשאה את מבטה והביטה ברחוב‪ .‬חלון מואר אחד נתלה אי־שם מאחורי שבכה של‬

‫החשכה‪ ,‬ועצים עמדו ליד המדרכות הצרות‪.‬‬ ‫ֵ‬ ‫ענפים חשופים‪ .‬בתים קטנים נמתחו אל תוך‬ ‫היא שמה לב לכובעה שנח על מדרגה והתכופפה להרים אותו‪ .‬ידה החשופה נשענה על‬ ‫המדרגות‪ .‬האבן היתה ישנה‪ ,‬קפואה‪ ,‬שחוקה וחלקה‪ .‬היתה נחמה במגע הזה‪ .‬היא ישבה כך‬ ‫לרגע‪ ,‬כפופה‪ ,‬כף ידה לחוצה אל האבן‪ .‬היא רצתה לחוש במדרגות האלה‪ ,‬ולא משנה כמה‬ ‫רגליים דרכו עליהן‪ ,‬רק לחוש אותן כמו שחשה במגעו של צינור הכיבוי‪.‬‬ ‫"רורק‪ ,‬איפה אתה גר?"‬ ‫"בבית הארחה‪".‬‬ ‫"איך נראה החדר?"‬ ‫"סתם חדר‪".‬‬ ‫"ומה יש בו? איך נראים הקירות?"‬ ‫"טפט כלשהו‪ .‬דהוי‪".‬‬ ‫"איזה מין ריהוט?"‬ ‫"שולחן‪ ,‬כיסאות‪ ,‬מיטה‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬ספר לי בפרוטרוט‪".‬‬ ‫"יש ארון ושידת מגירות‪ .‬המיטה עומדת ליד החלון‪ ,‬ובצד השני יש שולחן גדול —"‬ ‫"ליד הקיר?"‬ ‫"לא‪ ,‬העמדתי אותו באלכסון בפינה‪ ,‬ליד החלון — שם אני עובד‪ .‬ויש כיסא אחד רגיל וגם‬ ‫כורסה עם מנורה עומדת וסלסילת עיתונים שאני לא משתמש בה‪ .‬נדמה לי שזה הכול‪".‬‬ ‫"אין שטיחים? או וילונות?"‬ ‫"נדמה לי שיש משהו ליד החלון‪ ,‬ואולי גם שטיח‪ .‬רצפת העץ מטופלת יפה‪ ,‬זה עץ ישן‪,‬‬ ‫מקסים‪".‬‬ ‫"אני רוצה לחשוב על החדר שלך‪ ,‬הלילה‪ ,‬ברכבת‪".‬‬ ‫הוא ישב והביט במתרחש מצדו השני של הרחוב‪ .‬היא אמרה‪:‬‬ ‫"רורק‪ ,‬תן לי להישאר איתך הלילה‪".‬‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫היא עקבה אחר מבטו אל הדחפור שבאתר הבנייה‪ .‬כעבור זמן־מה שאלה‪:‬‬ ‫"איך קיבלת את הפרויקט הזה?"‬ ‫"הבעלים ראה את הבניינים שלי בניו יורק‪ .‬הם מצאו חן בעיניו‪".‬‬ ‫גבר לבוש סרבל יצא מתוך הבור הפעור‪ ,‬הציץ לעברם בחשכה וקרא‪" :‬זה אתה שיושב‬ ‫שם‪ ,‬בוס?"‬ ‫"כן‪ ",‬קרא לו רורק בחזרה‪.‬‬ ‫"אתה יכול לבוא שנייה?"‬ ‫רורק חצה את הכביש וניגש אליו‪ .‬היא לא שמעה את שיחתם‪ ,‬אבל שמעה את רורק משיב‬ ‫בעליצות‪" :‬אה‪ ,‬זה קל‪ ",‬ואז שניהם צעדו על לוחות העץ וירדו אל תחתית הבור‪ .‬האיש‬ ‫המשיך לדבר‪ ,‬להצביע‪ ,‬להסביר‪ .‬רורק הרים את ראשו להביט בקורות הפלדה המתרוממות‪.‬‬ ‫אור הזרקור נפל על פניו‪ ,‬והיא ראתה את הריכוז שהיה טבוע בהן‪ .‬לא היה בהן חיוך‪ ,‬אבל‬

‫הבעתן הסבה לה אושר‪ ,‬תחושה של מיומנות‪ ,‬של היגיון בפעולה‪ .‬הוא התכופף‪ ,‬הרים פיסת‬ ‫עץ ושלף עיפרון מכיסו‪ .‬הוא עמד עם רגל אחת על ערמת לוחות עץ‪ .‬פיסת העץ היתה‬ ‫מונחת על ברכו‪ ,‬והוא שירטט במהירות‪ .‬הוא הסביר דבר־מה לאיש שהינהן בשביעות רצון‪.‬‬ ‫היא לא שמעה את המילים‪ ,‬אבל היטיבה להבין את הקשר בין רורק לאותו אדם ולשאר‬ ‫העובדים בתוך הבור‪ .‬היתה שם תחושה מוזרה של אחווה‪ ,‬של נאמנות‪ ,‬אבל לא מהסוג‬ ‫שמבטאים במילים כאלה בדרך כלל‪ .‬הוא סיים‪ ,‬מסר את פיסת העץ לפועל‪ ,‬ושניהם צחקו‬ ‫על משהו‪ .‬ואז הוא טיפס בחזרה החוצה והתיישב שוב לצדה על מדרגות האבן‪.‬‬ ‫"רורק‪ ",‬אמרה‪" .‬אני רוצה להישאר כאן איתך עד סוף ימינו‪".‬‬ ‫הוא הביט בה‪ ,‬קשוב‪ ,‬מצפה‪.‬‬ ‫"אני רוצה לחיות כאן‪ ".‬בקולה נשמע לחץ‪ ,‬כמו של מים שמנסים לפרוץ סכר‪" .‬אני רוצה‬ ‫לחיות כמוך‪ .‬בלי לגעת בכסף שלי‪ .‬אני אתרום אותו‪ ,‬לכל מי שירצה‪ .‬לסטיבן מלורי‪ ,‬אם‬ ‫תרצה‪ ,‬או לאחד ממוסדות הצדקה של טוהי‪ ,‬זה לא משנה‪ .‬נשכור לנו בית‪ ,‬ממש כמו הבתים‬ ‫האלה‪ ,‬ואני אטפח אותו למענך‪ .‬אל תצחק‪ ,‬אני יכולה‪ .‬אבשל לך‪ ,‬אכבס את בגדיך‪ ,‬אשטוף‬ ‫את הרצפה‪ .‬ואתה תוותר על האדריכלות‪".‬‬ ‫הוא לא צחק‪ .‬היא לא ראתה בפניו דבר פרט לנכונות להקשיב‪.‬‬ ‫"רורק‪ ,‬נסה להבין‪ ,‬בבקשה ממך‪ ,‬נסה להבין‪ .‬אני לא מסוגלת לשאת את מה שהם עושים‬ ‫לך‪ ,‬את מה שהם עומדים לעשות‪ .‬זה קשה מדי‪ ,‬אתה והבנייה והיחס שלך כלפיה‪ .‬אתה לא‬ ‫יכול להמשיך כך‪ .‬זה לא יחזיק מעמד‪ .‬הם לא ירשו לך‪ .‬אתה הולך לקראת אסון גדול‪ .‬זה‬ ‫לא יכול להסתיים בשום דרך אחרת‪ .‬ותר על זה‪ .‬תמצא לך איזו עבודה סתמית‪ ,‬כמו‬ ‫במחצבה‪ .‬נוכל לגור כאן‪ .‬יהיה לנו מעט מאוד‪ ,‬ולא ניתן דבר ממה שיש‪ .‬נחיה רק למען‬ ‫עצמנו‪ ,‬למען מה שאנחנו יודעים‪".‬‬ ‫הוא צחק‪ .‬ולהפתעתה שמעה בצליל צחוקו ניסיון להתחשב בה‪ ,‬להתאפק ולא לצחוק‪.‬‬ ‫אבל זה היה למעלה מכוחו‪.‬‬ ‫"דומיניק‪ ".‬האופן שבו ביטא את שמה נחרת בה והקל עליה לשמוע את המשך דבריו‪:‬‬ ‫"הלוואי שיכולתי לומר לך שזה מפתה אותי‪ ,‬אפילו קצת‪ ..‬אבל זה לא נכון‪ ".‬ואז הוסיף‪:‬‬ ‫"אם הייתי אכזרי מאוד‪ ,‬הייתי מקבל את ההצעה שלך‪ .‬רק כדי לראות תוך כמה זמן תתחנני‬ ‫בפני שאחזור לבנות‪".‬‬ ‫"כן‪ ...‬מן הסתם‪"...‬‬ ‫"תתחתני עם ויינאנד ותישארי איתו‪ .‬זה עדיף על מה שאת עושה לעצמך כרגע‪".‬‬ ‫"אכפת לך‪ ...‬אם נשב כאן עוד קצת‪ ...‬ולא נדבר על זה‪ ...‬אלא סתם נדבר‪ ,‬כאילו הכול‬ ‫בסדר‪ ...‬שביתת נשק של חצי שעה מתוך כל כך הרבה שנים‪ ...‬ספר לי מה עשית כל יום מאז‬ ‫הגעת לכאן‪ ,‬כל פרט שאתה זוכר‪"...‬‬ ‫הם שוחחו‪ ,‬ונדמה שלא ישבו על מדרגות של בית נטוש אלא בתוך מטוס‪ ,‬תלוי בחלל‪,‬‬ ‫בלי שום סימן לשמים או לקרקע‪ .‬הוא לא הביט אל צדו האחר של הרחוב‪.‬‬ ‫ואז הציץ בשעונו ואמר‪:‬‬ ‫"הרכבת למערב תצא עוד שעה‪ .‬את רוצה שאלווה אותך לתחנה?"‬

‫"אכפת לך אם נלך לשם ברגל?"‬ ‫"בסדר‪".‬‬ ‫היא קמה ושאלה‪:‬‬ ‫"עד‪ ...‬מתי‪ ,‬רורק?"‬ ‫ידו החוותה אל הרחוב‪" .‬עד שתפסיקי לשנוא את כל זה‪ ,‬עד שתפסיקי לפחד‪ ,‬עד שתלמדי‬ ‫להתעלם מזה‪".‬‬ ‫הם צעדו יחד אל התחנה‪ .‬היא האזינה להלמות צעדיהם ברחובות הריקים‪ .‬היא העבירה‬ ‫את מבטה על הקירות שחלפו על פניהם‪ ,‬כמו ליטוף אחרון‪ .‬היא אהבה את המקום הזה‪ ,‬את‬ ‫העיירה הזאת ואת כל מה שהיה בה‪.‬‬ ‫הם עברו ליד מגרש ריק‪ .‬הרוח העיפה עיתון ישן שנצמד אל רגלה‪ .‬הוא דבק בה בעקשנות‬ ‫כמעט מודעת‪ ,‬כמו חתול שמתחכך ברגלה‪ .‬היא חשבה לעצמה‪ :‬לכל דבר בעיירה הזאת יש‬ ‫זכות לאינטימיות איתה‪ .‬היא התכופפה‪ ,‬הרימה את העיתון וקיפלה אותו כדי לשמור אותו‪.‬‬ ‫"מה את עושה?" שאל‪.‬‬ ‫"שיהיה לי משהו לקרוא ברכבת‪ ",‬תירצה בטיפשות‪.‬‬ ‫הוא חטף את העיתון מידה‪ ,‬קימט אותו לכדור והשליך אותו אל בין עשבים שוטים‪ .‬היא‬ ‫לא אמרה מילה‪ ,‬והם המשיכו בדרכם‪.‬‬ ‫נורה אחת יחידה דלקה מעל רציף התחנה הריק‪ .‬הם חיכו‪ .‬הוא עמד והביט בפסי הרכבת‪,‬‬ ‫ואז העיף מבט בכיוון שממנו היתה צריכה להופיע‪ .‬הוא לא הסתובב אליה‪ ,‬גם לא כשהפסים‬ ‫רטטו‪ ,‬גם לא כשהופיע העיגול הלבן של זרקור הקטר‪ ,‬אי־שם במרחק‪ ,‬כאילו נתלה בשמים‬ ‫קבוע‪ ,‬אך גדל והתרחב במהירות מאיימת‪ .‬קרן האור הטילה את צלו על הרציף‪ ,‬גררה אותה‬ ‫על לוחות העץ ומיד העלימה אותה‪ .‬לשבריר שנייה ראתה את קווי המתאר הגבוהים‬ ‫והזקופים של גופו‪ ,‬על רקע האור הבוהק‪ .‬הקטר חלף על פניהם‪ ,‬הקרונות שיקשקו‪ ,‬והרכבת‬ ‫האטה‪ .‬הוא הציץ בחלונות שחלפו בסך‪ .‬היא לא ראתה את פניו‪ ,‬אלא רק את מתאר עצם‬ ‫הלחי שלו‪.‬‬ ‫הרכבת נעצרה‪ ,‬והוא פנה אליה‪ .‬הם לא לחצו ידיים‪ .‬הם לא דיברו‪ .‬הם עמדו זקופים‬ ‫והביטו ארוכות זה בזה‪ ,‬כמו חיילים שעומדים דום ומצדיעים‪ .‬ואז הרימה את מזוודתה‬ ‫ופנתה לעלות לרכבת‪ .‬כעבור דקה החלה הרכבת לנוע‪.‬‬

‫‪6‬‬ ‫"צ'אק‪ :‬למה לא עכבר מושק? למה האדם חושב שהוא נעלה על עכבר המושק? החיים‬ ‫פועמים גם ביצורי השדה והיער‪ .‬החיים שרים את הצער הנצחי‪ .‬את הצער עתיק היומין‪ .‬את‬ ‫שיר השירים‪ .‬אנחנו לא מבינים — אבל מי בכלל רוצה להבין? רק רואי חשבון‬ ‫וכירופרקטים‪ .‬וגם דוורים‪ .‬אנחנו רק אוהבים‪ .‬המסתורין המתוק של האהבה‪ .‬זה כל מה‬ ‫שיש‪ .‬תן לי אהבה ודחף את כל הפילוסופים שלך לתחת‪ .‬כשמרי אספה אליה את עכבר‬ ‫המושק חסר הבית‪ ,‬נפתח לבה‪ ,‬וחיים ואהבה זרמו פנימה‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬הם גם תחליף מוצלח‬ ‫לפרוות חורפן‪ ,‬אבל זה לא העיקר‪ .‬החיים הם העיקר‪.‬‬ ‫"ג'ייק )מתפרץ פנימה(‪ :‬היי‪ ,‬חברים‪ ,‬למי יש בול עם תמונה של ג'ורג' וושינגטון?‬ ‫"מסך‪".‬‬ ‫אייק סגר בטפיחה את כתב היד ונשם עמוקות‪ .‬קולו הצטרד אחרי כשעתיים של קריאה‪,‬‬ ‫ואת רגעי השיא של מחזהו קרא בנשימה עצורה‪ .‬הוא הביט בקהל שומעיו‪ ,‬ושפתיו התעקלו‬ ‫לחיוך שהיה בו לעג עצמי‪ .‬גבותיו התרוממו בחוצפה‪ ,‬אבל עיניו נראו מתחננות‪.‬‬ ‫וב שכב‬ ‫אלזוורת' טוהי‪ ,‬שישב על הרצפה‪ ,‬חיכך את גבו ברגל של כיסא ופיהק‪ .‬גאס ּ‬ ‫נסלוֹ ט קלוֹ קי‪ ,‬כתב החוץ‪,‬‬ ‫בפישוט איברים על בטנו באמצע החדר‪ ,‬וכעת התהפך על גבו‪ַ .‬ל ֶ‬ ‫פוּגלר‪ ,‬מבקר התיאטרון החדש‬ ‫ֶ‬ ‫שלח את ידו אל הכוס שלו ורוקן אותה בלגימה אחת‪ .‬ג'וּ לז‬ ‫של ה"באנר"‪ ,‬ישב בלי ניע‪ .‬הוא ישב כך שעתיים תמימות‪ .‬לויס קוק‪ ,‬המארחת‪ ,‬פשטה את‬ ‫זרועותיה מעלה‪ ,‬התמתחה ואמרה‪:‬‬ ‫"אלוהים‪ ,‬אייק‪ ,‬זה איום ונורא‪".‬‬ ‫לנסלוט קלוקי שאל בעצלתיים‪" :‬לויס‪ ,‬חביבתי‪ ,‬איפה את מחזיקה את הג'ין? אל תהיי‬ ‫קמצנית‪ .‬את המארחת הכי גרועה שפגשתי בחיי‪".‬‬ ‫גאס וב הוסיף‪" :‬אני לא מבין בספרות‪ .‬אין בזה שום יצירתיות‪ ,‬וזה סתם בזבוז זמן‪ .‬צריך‬ ‫לחסל את כל הסופרים‪".‬‬ ‫אייק צחק חדות‪" :‬מסריח‪ ,‬הא?" הוא נופף בידו במחזה‪" .‬ממש מסריח‪ .‬למה לדעתכם‬ ‫כתבתי את המחזה הזה? תראו לי אחד שיכול לכתוב כישלון גדול יותר‪ .‬זה המחזה הכי גרוע‬ ‫שתשמעו בחיים‪".‬‬ ‫זאת לא היתה אספה רשמית של מועצת הסופרים של אמריקה‪ ,‬אלא פגישה לא מחייבת‪.‬‬ ‫אייק ביקש מכמה חברים להאזין ליצירתו האחרונה‪ .‬עד שמלאו לו עשרים ושש הספיק‬ ‫לכתוב אחד־עשר מחזות‪ ,‬אבל אף אחד מהם לא הועלה על במה‪.‬‬

‫"אייק‪ ,‬עדיף שתוותר על התיאטרון‪ ",‬אמר לו לנסלוט קלוקי‪" .‬הכתיבה היא עסק רציני‪.‬‬ ‫היא לא מתאימה לכל ממזר שרוצה לנסות‪ ".‬ספרו הראשון של קלוקי — תיאור הרפתקאותיו‬ ‫בארצות נכר — כיכב ברשימת רבי־המכר זה עשרה שבועות‪.‬‬ ‫"למה לא‪ ,‬לנס?" מילמל טוהי במתק שפתיים‪.‬‬ ‫"בסדר‪ ",‬סינן קלוקי‪" .‬בסדר‪ .‬תנו לי כוסית משקה‪".‬‬ ‫"זה פשוט איום ונורא‪ ",‬אמרה לויס קוק‪" .‬איום ונורא‪ .‬זה כל כך נורא שזה פשוט נפלא‪".‬‬ ‫"שטויות במיץ‪ ",‬אמר גאס וב‪" .‬למה אני בא לכאן‪ ,‬לעזאזל?"‬ ‫אייק השליך את המחזה אל האח‪ ,‬אבל הוא פגע בשבכה ונפל אל הרצפה‪ ,‬פתוח‪ .‬הדפים‬ ‫הדקים התקמטו‪.‬‬ ‫"אם איבסן יכול לכתוב מחזות‪ ,‬למה אני לא?" שאל‪" .‬הוא מצוין‪ ,‬ואני גרוע‪ ,‬אבל זאת לא‬ ‫סיבה מספיק טובה‪".‬‬ ‫"לא במובן הקוסמי‪ ",‬השיב לו לנסלוט קלוקי‪" .‬ובכל זאת — אתה באמת גרוע‪".‬‬ ‫"לא היית צריך לומר את זה‪ .‬אני אמרתי את זה קודם‪".‬‬ ‫"זה מחזה גדול‪ ",‬נשמע לפתע קול‪.‬‬ ‫הקול היה איטי‪ ,‬מאנפף‪ ,‬משועמם‪ .‬הוא נשמע לראשונה באותו ערב‪ ,‬וכולם פנו אל ג'ולז‬ ‫פוגלר‪ .‬מישהו צייר פעם קריקטורה מפורסמת שלו‪ :‬רק שני מעגלים‪ ,‬האחד גדול והשני‬ ‫קטן‪ .‬הגדול היה כרסו‪ ,‬והקטן‪ ,‬שפתו התחתונה‪ .‬הוא לבש חליפה מחויטת‪ ,‬שאת צבעה נהג‬ ‫כ"מרד ד'אוֹ י"‪ 9.‬על ידיו עטה תמיד כפפות והחזיק מקל הליכה‪ .‬הוא היה מבקר‬ ‫להגדיר ֶ‬ ‫תיאטרון בעל שם‪.‬‬ ‫‪ 9‬צרפתית — לשלשת אווזים‪.‬‬

‫ג'ולז שלח את מקלו לפנים‪ .‬הוא תפס את המחזה בידית הכפופה של המקל ומשך אותו‬ ‫אליו‪ .‬הוא לא הרים אותו‪ ,‬רק הביט בו ושוב אמר‪:‬‬ ‫"זה מחזה גדול‪".‬‬ ‫"למה?" שאל לנסלוט קלוקי‪.‬‬ ‫"כי ככה אמרתי‪ ",‬השיב לו ג'ולז פוגלר‪.‬‬ ‫"זאת בדיחה‪ ,‬ג'ולז?" שאלה לויס קוק‪.‬‬ ‫"אני לא מתבדח‪ ",‬השיב לה פוגלר‪" .‬זה וולגרי‪".‬‬ ‫"שלח לי שני כרטיסים להצגת הבכורה‪ ",‬לעג לנסלוט קלוקי‪.‬‬ ‫"שמונה דולרים ושמונים סנט‪ .‬זה יהיה מחירם של זוג כרטיסים להצגת הבכורה‪ ",‬אמר‬ ‫ג'ולז פוגלר‪" .‬וזה יהיה המחזה הגדול של העונה‪".‬‬ ‫ג'ולז פוגלר הסתובב וראה את אלזוורת' טוהי מביט בו‪ .‬טוהי חייך‪ ,‬אבל החיוך לא היה‬ ‫קליל וגם לא סתמי‪ .‬זה היה חיוך של הבנה לנושא שטוהי התייחס אליו ברצינות רבה‪ .‬מבטו‬ ‫של פוגלר הביע בדרך כלל בוז‪ ,‬אבל כשנח לרגע על טוהי‪ ,‬היתה בו אותה הבנה‪.‬‬ ‫"ג'ולז‪ ,‬למה אתה לא מצטרף למועצת הסופרים של אמריקה?" שאל טוהי‪.‬‬

‫"אני אינדיבידואליסט‪ ",‬השיב לו פוגלר‪" .‬אני לא מאמין בארגונים‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬זה הכרחי?"‬ ‫"לא‪ ,‬זה לא הכרחי‪ ",‬השיב לו טוהי בעליצות‪" .‬לא לך‪ ,‬ג'ולז‪ .‬מה כבר אוכל ללמד אותך‬ ‫שאתה לא יודע?"‬ ‫"זה מה שאני אוהב בך‪ ,‬אלזוורת'‪ ,‬שאני לא צריך להסביר את עצמי בפניך‪".‬‬ ‫"לעזאזל‪ ,‬מה יש להסביר? אנחנו שישה אנשים דומים מאוד‪".‬‬ ‫"חמישה‪ ",‬אמר לו פוגלר‪" .‬אני לא מחבב את גאס וב‪".‬‬ ‫"למה לא?" שאל גאס‪ .‬הוא לא נעלב‪.‬‬ ‫"כי הוא לא רוחץ את האוזניים‪ ",‬ענה לו פוגלר בגוף שלישי‪ ,‬כאילו נשאל בידי מישהו‬ ‫אחר‪.‬‬ ‫"אה‪ ,‬בגלל זה‪ ",‬ענה לו גאס‪.‬‬ ‫אייק התרומם והביט בפוגלר ונדמה שהתקשה להחליט אם מותר לו לנשום‪.‬‬ ‫"מר פוגלר‪ ,‬אז המחזה שלי מוצא חן בעיניך?" שאל לבסוף בקול חרישי‪.‬‬ ‫"זה לא מה שאמרתי‪ ",‬השיב לו פוגלר בניחותא‪" .‬לדעתי הוא מחריד‪ ,‬ולכן הוא גם גדול‪".‬‬ ‫"אה‪ ",‬אמר לו אייק‪ .‬הוא צחק‪ .‬נדמה שהוקל לו‪ .‬מבטו חלף על פני הנוכחים‪ .‬זה היה מבט‬ ‫של ניצחון ערמומי‪.‬‬ ‫"כן‪ ",‬אמר פוגלר‪" .‬הגישה שלי לביקורת תיאטרון דומה מאוד לגישה שלך בכתיבה‪.‬‬ ‫הגורמים המניעים אותנו זהים‪".‬‬ ‫"ג'ולז‪ ,‬אתה גדול‪".‬‬ ‫"קרא לי מר פוגלר‪ ,‬בבקשה‪".‬‬ ‫"אתה גדול והממזר הכי גדול על פני האדמה‪ ,‬מר פוגלר‪".‬‬ ‫פוגלר עילעל בקצה מקלו במחזה שנח לרגליו‪.‬‬ ‫"אייק‪ ,‬ההקלדה שלך איומה‪ ",‬אמר‪.‬‬ ‫"לעזאזל‪ ,‬אני לא קצרן‪ .‬אני אמן יוצר‪".‬‬ ‫"אחרי שהמחזה יועלה‪ ,‬תוכל לשכור קצרנית‪ .‬נראה שאני אצטרך לשבח אותו רק כדי‬ ‫למנוע ממך להמשיך להתעלל במכונת הכתיבה‪ .‬כי מכונת הכתיבה היא מכשיר נפלא‪,‬‬ ‫ואסור להרגיז אותה‪".‬‬ ‫"בסדר‪ ,‬ג'ולז‪ ",‬אמר לנסלוט קלוקי‪" .‬זה מאוד מתוחכם ושנון מצדך‪ ,‬ואתה הרי אדם חריף‬ ‫ומבריק‪ ,‬אבל למה לך לשבח את הזבל הזה?"‬ ‫"דווקא בגלל שהוא כמו שאמרת — זבל‪".‬‬ ‫"אתה לא חושב בהיגיון‪ ,‬לנס‪ ",‬אמר לו אייק‪" .‬לא במובן הקוסמי‪ .‬לכתוב מחזה טוב‬ ‫שיזכה לשבחים‪ ,‬זאת לא חוכמה‪ .‬כל אחד יכול לעשות את זה‪ .‬כל אדם שיש לו כישרון‪.‬‬ ‫וכישרון הוא תאונה גנטית‪ .‬אבל לכתוב זבל שיזכה לתהילה — נראה אותך עושה את זה‪".‬‬ ‫"הוא כבר עשה את זה‪ ",‬אמר טוהי‪.‬‬ ‫"זה עניין של השקפה‪ ",‬השיב לו לנסלוט קלוקי‪ .‬הוא הפך את הכוס הריקה וינק מתוכה‬ ‫את שארית הקרח‪.‬‬

‫"לנס‪ ,‬אני חייב לומר שאייק מבין בזה יותר ממך‪ ",‬אמר ג'ולז פוגלר‪" .‬ממש לפני רגע הוא‬ ‫הוכיח‪ ,‬בנאום הקטן שלו‪ ,‬שהוא הוגה דעות‪ .‬ואגב‪ ,‬זה היה מוצלח הרבה יותר מכל שורה‬ ‫במחזה‪".‬‬ ‫"את המחזה הבא שלי אכתוב על הנושא הזה‪ ",‬אמר אייק‪.‬‬ ‫"אייק שטח בפניך את הנימוקים שלו‪ ",‬המשיך פוגלר‪" .‬וגם את הנימוקים שלי‪ .‬אפילו את‬ ‫הנימוקים שלך‪ ,‬לנס‪ .‬תבחן את המקרה שלי‪ ,‬אם אתה רוצה‪ .‬מה משיג המבקר כשהוא משבח‬ ‫מחזה מצוין? שום דבר‪ .‬המבקר‪ ,‬במקרה הזה‪ ,‬הוא רק נער שליחויות שמתווך בין הקהל‬ ‫למחזאי‪ .‬אבל מה יוצא לי מזה? זה מאוס בעיני‪ .‬זכותי המלאה להשפיע על הקהל מהאישיות‬ ‫שלי‪ .‬אחרת‪ ,‬אהיה מתוסכל מאוד — ואני לא מאמין שתסכול הוא דבר טוב‪ .‬אבל אם המבקר‬ ‫מצליח להפוך מחזה עלוב וחסר ערך להצלחה מסחררת‪ ,‬אה‪ ,‬אתה מבין את ההבדל! אז‬ ‫החלטתי להפוך את המחזה של אייק ללהיט‪ .‬אגב‪ ,‬מה שם המחזה‪ ,‬אייק?"‬ ‫"לא שׂ ם עליך‪ ",‬השיב לו אייק‪.‬‬ ‫"סליחה?"‬ ‫"זה שם המחזה‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬הבנתי‪ .‬לכן אני אעשה להיט מ'לא שם עליך'‪".‬‬ ‫לויס קוק צחקה בקול‪.‬‬ ‫"אתם עושים כזה עניין גדול מכל דבר‪ ",‬נהם גאס וב ששכב פרקדן וידיו שלובות מתחת‬ ‫לראשו‪.‬‬ ‫"בוא נתמקד בבעיה שלך‪ ,‬לנס‪ ",‬המשיך פוגלר‪" .‬נשאלת השאלה‪ :‬איזה טעם מוצא‬ ‫עיתונאי מפרסום אירועים שקורים בעולם? הקהל קורא על כל מיני משברים בינלאומיים‪,‬‬ ‫ואתה בר מזל אם הם בכלל שמים לב לשורה שמזכירה את השם שלך‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬בעיני‬ ‫עצמך אתה גיבור לאומי לא פחות ממצביא‪ ,‬מאדמירל או משגריר‪ .‬זכותך המלאה לעורר‬ ‫אנשים לחוש בנוכחותך‪ .‬אז עשית את הדבר הנכון‪ .‬כתבת אוסף מרשים של שטויות — כן‪,‬‬ ‫שטויות — אבל עם הצדקה מוסרית‪ .‬ספר מתוחכם‪ ,‬הספר שלך‪ .‬השתמשת באסונות עולמיים‬ ‫כרקע לאישיות הקטנה והעלובה שלך‪ .‬תיארת איך לנסלוט קלוקי השתכר בוועידה‬ ‫בינלאומית‪ ,‬ומי היפהפיות ששכבו איתו בזמן פלישה‪ ,‬ואיך לקה בדיזנטריה בארץ מוכת‬ ‫רעב‪ .‬למה לא‪ ,‬לנס? זכית להצלחה מסחררת‪ ,‬לא? בזכות אלזוורת'‪ ,‬כן?"‬ ‫"הקהל מעריך ספרים שיש בהם פן אנושי‪ ",‬אמר לו קלוקי והביט בכעס בכוס שבידו‪.‬‬ ‫"אוי‪ ,‬לנס‪ ,‬תחסוך מאיתנו את זיבולי השכל!" קראה לויס קוק‪" .‬על מי אתה מנסה לעבוד?‬ ‫אתה יודע שלא היה בספר שום פן אנושי‪ .‬היה בו רק אלזוורת' טוהי‪".‬‬ ‫"אני לא שוכח את החוב שלי לאלזוורת'‪ ",‬אמר לה קלוקי בפנים חמוצות‪" .‬אלזוורת' הוא‬ ‫החבר הכי טוב שלי‪ .‬אבל הוא לא היה מצליח לעשות את מה שעשה‪ ,‬אם הספר לא היה‬ ‫טוב‪".‬‬ ‫שמונה חודשים קודם לכן עמד לנסלוט בפני טוהי‪ ,‬בדיוק כמו שאייק עמד כעת בפני‬ ‫פוגלר והתקשה להאמין לטוהי שהבטיח לו להפוך את ספרו לרב־מכר‪ .‬אבל מאתיים אלף‬ ‫עותקים נמכרו‪ ,‬וקלוקי הפסיק להאמין לכל אמת מכל צורה שהיא‪.‬‬

‫"טוב‪ ,‬הוא עשה את אותו הדבר גם עם 'אבן המרה האצילית'‪ ",‬אמרה לויס קוק בענווה‪.‬‬ ‫"והרי אין זבל גדול יותר מזה‪ .‬מי כמוני יודעת‪ .‬אבל הוא עשה את זה‪".‬‬ ‫"וכמעט איבדתי את מקום העבודה שלי בגלל זה‪ ",‬אמר טוהי באדישות‪.‬‬ ‫"לויס‪ ,‬מה את עושה עם המשקאות שלך?" סינן קלוקי‪" .‬את אוגרת אותם כדי להכין‬ ‫לעצמך אמבטיה?"‬ ‫"טוב‪ ,‬בסדר‪ ,‬חתיכת ספוג‪ .‬תכף תקבל משקה‪ ",‬אמרה לויס קוק וקמה בעצלתיים‪.‬‬ ‫היא חצתה את החדר‪ ,‬הרימה כוס משקה ריקה למחצה מהרצפה‪ ,‬לגמה את שאריתה‪ ,‬יצאה‬ ‫מהחדר וחזרה ובידה אוסף בקבוקים יקרים‪ .‬קלוקי ואייק מיהרו למזוג לעצמם משקה‪.‬‬ ‫"לויס‪ ,‬את לא הוגנת כלפי לנס‪ ",‬אמר לה טוהי‪" .‬למה אסור לו לכתוב אוטוביוגרפיה?"‬ ‫"כי החיים שלו לא ראויים מספיק כדי לחיות אותם‪ ,‬שלא לדבר על לתעד אותם‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬וזאת בדיוק הסיבה שהפכתי אותם לרב־מכר‪".‬‬ ‫"אתה מספר לי?"‬ ‫"נעים לי לספר למישהו‪".‬‬ ‫טוהי העדיף להישאר על הרצפה אף שהיו מסביבו הרבה כיסאות נוחים‪ .‬הוא התגלגל על‬ ‫בטנו‪ ,‬השעין את פלג גופו העליון על מרפקיו והתנודד בהנאה כשהעביר את משקלו ממרפק‬ ‫שהתענג על התרת הרסן‪.‬‬ ‫למרפק‪ .‬רגליו היו פשוטות לפניו על השטיח‪ .‬נדמה ִ‬ ‫"נעים לי לספר למישהו‪ .‬בחודש הבא אמליץ על האוטוביוגרפיה של רופא שיניים מעיירה‬ ‫קטנה שהוא באמת אדם מיוחד במינו — ודווקא מפני שלא היה לו בחייו יום אחד שראוי‬ ‫לציון‪ .‬בספר גם לא תהיה אפילו שורה אחת ראויה לציון‪ .‬לויס‪ ,‬הספר הזה ימצא חן‬ ‫בעינייך‪ .‬תדמייני לעצמך יצירה נדושה לחלוטין‪ ,‬שמערטלת את נפשו כאילו מדובר באיזו‪...‬‬ ‫התגלות‪".‬‬ ‫"האנשים הקטנים‪ ",‬אמר אייק ברוך‪" .‬אני אוהב את האנשים הקטנים‪ .‬צריך לאהוב את כל‬ ‫האנשים הקטנים על פני האדמה‪".‬‬ ‫"שמור את זה למחזה הבא שלך‪ ",‬אמר לו טוהי‪.‬‬ ‫"אני לא יכול‪ ,‬כבר הכנסתי את זה למחזה הזה‪ ",‬השיב לו אייק‪.‬‬ ‫"מה הרעיון‪ ,‬אלזוורת'?" שאל קלוקי‪.‬‬ ‫"פשוט מאוד‪ ,‬לנס‪ .‬העובדה שאדם מסוים הוא אפס מאופס‪ ,‬שלא עשה בחיים שלו שום‬ ‫דבר יוצא דופן‪ ,‬אלא רק אכל ושתה ופיטפט עם השכנים‪ ,‬העובדה הזאת היא לפעמים סיבה‬ ‫לגאווה‪ ,‬משהו שראוי להכריז עליו בעולם כולו‪ ,‬שראוי להשתמש בו כחומר קריאה למיליוני‬ ‫קוראים‪ .‬ואז‪ ,‬העובדה שמישהו בנה קתדרלה נעשית חסרת חשיבות ובלתי ראויה לציון‪.‬‬ ‫הכול עניין של פרספקטיבה‪ ,‬הכול יחסי‪ .‬המרחק המותר בין שני קצוות מוגבל מטבעו‪.‬‬ ‫נמלה‪ ,‬לדוגמה איננה מסוגלת לשמוע את הרעם‪".‬‬ ‫"אלזוורת'‪ ,‬אתה מדבר כמו בורגני רקוב‪ ",‬אמר לו גאס וב‪.‬‬ ‫"בלום את פיך‪ ,‬יפיוף‪ ",‬אמר לו טוהי בלי כעס‪.‬‬ ‫"הכול טוב ויפה‪ ",‬אמרה לויס קוק‪" ,‬אבל הבעיה היא שהצלחת מעל ומעבר‪ ,‬אלזוורת'‪.‬‬

‫אתה עלול להביא אותו לפשיטת רגל‪ ,‬כי עוד מעט אני אאלץ לכתוב משהו טוב באמת‪ ,‬אם‬ ‫ארצה שיקדישו לי תשומת לב‪".‬‬ ‫"לא במאה הנוכחית‪ ,‬לויס‪ ",‬אמר לה טוהי‪" .‬ואולי גם לא במאה הבאה‪ .‬זה יקרה מאוחר‬ ‫מאוד‪ ,‬הרבה יותר משתוכלי להעלות בדעתך‪".‬‬ ‫"אבל לא אמרת‪ "...‬אמר פתאום אייק בדאגה‪.‬‬ ‫"מה לא אמרתי?"‬ ‫"לא אמרת מי יציג את המחזה שלי‪".‬‬ ‫"את זה תשאיר לי‪ ",‬אמר לו ג'ולז פוגלר‪.‬‬ ‫"שכחתי להודות לך‪ ,‬אלזוורת'‪ ",‬אמר אייק ברצינות רבה‪" ,‬אז הנה אני מודה לך‪ .‬לא‬ ‫חסרים מחזות איומים‪ ,‬אבל אתה בחרת בשלי‪ .‬אתה ומר פוגלר‪".‬‬ ‫"הגועל נפש שלך יהיה קל מאוד לעיכול‪ ,‬אייק‪".‬‬ ‫"גם זה משהו‪".‬‬ ‫"זה הרבה מאוד‪".‬‬ ‫"מה זאת אומרת?"‬ ‫"אלזוורת'‪ ,‬אל תדבר יותר מדי‪ ",‬אמר גאס וב‪" .‬נתקפת בשלשול ורבלי‪".‬‬ ‫"סתום את הפה‪ ,‬בונבון‪ .‬אני אוהב לדבר‪ .‬אתה שואל למה התכוונתי‪ ,‬אייק? נניח למשל‬ ‫שאני לא אוהב את איבסן —"‬ ‫"איבסן מצוין‪ ",‬אמר אייק‪.‬‬ ‫"בטח שהוא מצוין‪ ,‬אבל נניח שאני לא אוהב אותו‪ .‬נניח שהייתי מעדיף שאנשים לא ירצו‬ ‫לצפות במחזות שלו‪ .‬אילו הייתי אומר את זה באופן ישיר‪ ,‬זה לא היה עוזר לי‪ .‬אבל אם‬ ‫אצליח לשכנע אותם שאתה לא פחות טוב מאיבסן‪ ,‬תוך זמן קצר הם לא היו מבחינים‬ ‫בהבדל‪".‬‬ ‫"וואו‪ ,‬אתה יכול לעשות את זה?"‬ ‫"אייק‪ ,‬זאת היתה רק דוגמה‪".‬‬ ‫"אבל זה יהיה נפלא!"‬ ‫"כן‪ .‬זה יהיה נפלא‪ .‬ואז כבר לא יהיה חשוב מה אנשים הולכים לראות‪ .‬בסוף‪ ,‬שום דבר‬ ‫כבר לא יהיה חשוב‪ ,‬לא לסופרים ולא לקהל הקוראים‪".‬‬ ‫"למה לא‪ ,‬אלזוורת'?"‬ ‫"שמע‪ ,‬אייק‪ ,‬בתיאטרון אין מקום לשניכם‪ ,‬לך ולאיבסן‪ .‬אתה הרי מבין את זה‪ ,‬נכון?"‬ ‫"במובן מסוים‪ ,‬כן‪".‬‬ ‫"והיית רוצה שאפנה לך מקום על הבמה‪ ,‬נכון?"‬ ‫"כל הדיבורים האלה לעוסים‪ .‬הכול נאמר כבר קודם‪ ,‬והרבה יותר טוב‪ ",‬אמר גאס וב‪.‬‬ ‫"אפילו בתמציתיות‪ .‬אני מאמין בחסכנות‪".‬‬ ‫"איפה זה נאמר קודם‪ ,‬גאס?" שאלה לויס קוק‪.‬‬ ‫"'הוא שהיה לא־כלום‪ ,‬יהיה הכול‪ ',‬אחותי‪".‬‬ ‫"גאס בוטה‪ ,‬אבל עמוק‪ ",‬אמר אייק‪" .‬אני מחבב אותו‪".‬‬

‫"לך לעזאזל‪ ",‬אמר גאס‪.‬‬ ‫המשרת של לויס קוק‪ ,‬גבר מזדקן‪ ,‬זקוף קומה‪ ,‬בחליפת ערב‪ ,‬נכנס לחדר‪ .‬הוא הכריז על‬ ‫בואו של פיטר קיטינג‪.‬‬ ‫"פיט?" שאלה לויס קוק בעליצות‪" .‬בטח‪ ,‬תכניס אותו‪ ,‬דחוף אותו פנימה‪".‬‬ ‫קיטינג נכנס והביט בתדהמה בנוכחים‪.‬‬ ‫"אה‪ ...‬שלום לכולם‪ ",‬אמר בקול רפה‪" .‬לויס‪ ,‬לא ידעתי שיש לך אורחים‪".‬‬ ‫"הם לא אורחים‪ .‬תיכנס‪ ,‬פיטר‪ .‬שב‪ .‬קח לך משהו לשתות‪ .‬אתה מכיר את כולם‪".‬‬ ‫"שלום אלזוורת'‪ ",‬אמר קיטינג‪ ,‬ועיניו נחו על טוהי כאילו מצא בו משענת‪.‬‬ ‫טוהי נופף לו בידו‪ ,‬התרומם והתיישב בכורסה‪ ,‬ואז שיכל את רגליו בחינניות‪ .‬כל הנוכחים‬ ‫התיישרו‪ ,‬כאילו התעשתו פתאום‪ :‬הם הזדקפו‪ ,‬שיכלו את רגליהם ולבשו ארשת רצינית‪ .‬רק‬ ‫גאס וב נותר שרוע כמקודם‪.‬‬ ‫קיטינג נראה קריר ונאה‪ .‬הוא הכניס לחדר הדחוס רעננות של הליכה ברחובות הקרים‪.‬‬ ‫אבל פניו היו חיוורות ותנועותיו איטיות ונרפות‪.‬‬ ‫"לויס‪ ,‬סליחה אם הפרעתי לך‪ ",‬אמר‪" .‬לא ידעתי מה לעשות‪ ,‬הרגשתי כל כך בודד‬ ‫וחשבתי לקפוץ לביקור‪ ".‬הוא גימגם כשאמר את המילה 'בודד'‪ ,‬ואז הדף אותה מעליו בחיוך‬ ‫של לעג עצמי‪" .‬התעייפתי מניל דומונט ומכל החבורה‪ .‬רציתי חברה מרוממת יותר‪ ,‬מזון‬ ‫לנפש‪ ,‬הא?"‬ ‫"אני גאון‪ ",‬אמר לו אייק‪" .‬מחזה שלי יועלה בברודוויי‪ .‬ממש כמו איבסן‪ .‬זה מה‬ ‫שאלזוורת' אמר‪".‬‬ ‫"אייק קרא לנו את המחזה החדש שלו‪ ",‬אמר טוהי‪" .‬יצירה נפלאה‪".‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬המחזה ימצא חן בעיניך‪ ",‬הוסיף לנסלוט קלוקי‪" .‬הוא נהדר‪".‬‬ ‫"זאת יצירת מופת‪ ",‬אמר ג'ולז פוגלר‪" .‬פיטר‪ ,‬אני מאוד מקווה שתוכיח שאתה ראוי לו‪.‬‬ ‫זה מסוג המחזות שתלויים במה שהקהל יכול להביא איתו לתיאטרון‪ .‬אם גם אתה מהאנשים‬ ‫שתופסים הכול כפשוטו‪ ,‬אנשים שהנשמה שלהם יבשה והדמיון שלהם מוגבל‪ ,‬זה לא‬ ‫בשבילך‪ .‬אבל אם יש לך לב רחב ומלא צחוק‪ ,‬ואם שמרת על היכולת הטהורה של הילדות‬ ‫לחוש רגשות אמיתיים‪ ,‬תגלה שמדובר במחזה בלתי נשכח‪".‬‬ ‫ל־מ ְלכוּ ת ַה ׁ ּ ָש ָמיִ ם‪ 10",‬אמר אלזוורת' טוהי‪.‬‬ ‫"אם־לֹא ָת ׁשוּבוּ ִל ְהיוֹ ת ַּכיְ ָל ִדים לֹא ָתבֹאוּ ֶא ַ‬ ‫ִ‬ ‫‪ 10‬הבשורה על פי מתי‪ ,‬יח ‪.3‬‬

‫"תודה‪ ,‬אלזוורת'‪ ",‬ענה לו פוגלר‪" .‬כך אפתח את הביקורת שלי‪".‬‬ ‫קיטינג הביט באייק ובכל השאר בעיניים להוטות‪ .‬כולם נראו לו רחוקים וטהורים כל כך‪,‬‬ ‫בטוחים הרבה יותר ממנו בידע שלהם‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬היה בעיניהם רמז לחיוך חמים שנשלח‬ ‫מטה בנדיבות‪.‬‬ ‫קיטינג שתה בצמא את גדולתם‪ ,‬בלע בתאוותנות מאותו מזון לנפש שגילה בחדר וחש‬ ‫שגם הוא מתעלה על עצמו‪ ,‬בזכותם‪ .‬הם ראו את גדולתם ממשית‪ ,‬בזכותו‪ .‬כך נוצר בחדר‬ ‫מעגל סגור‪ ,‬שכולם הרגישו בו‪ ,‬חוץ ממנו עצמו‪.‬‬

‫אלזוורת' טוהי פירסם מאמר תמיכה באדריכלות המודרנית‪.‬‬ ‫בעשר השנים האחרונות‪ ,‬מרבית בתי המגורים עדיין נבנו כהעתק מדויק של סגנון‬ ‫היסטורי‪ ,‬כזה או אחר‪ ,‬אבל עקרונותיו של הנרי קמרון ניצחו במרחב המסחרי‪ :‬בבתי‬ ‫החרושת‪ ,‬בבנייני המשרדים‪ ,‬בגורדי השחקים‪ .‬זה היה ניצחון חיוור ומעוות‪ ,‬פשרה חלקית‬ ‫שבזכותה בוטלו העמודים והגמלונים והושארו כמה קירות חשופים‪ ,‬מתנצלים — על עיצוב‬ ‫נכון‪ ,‬אם כי מקרי — שהוסיפו להם גימור של פסים מחורצים‪ ,‬כמו בעמודים יווניים‪ .‬רבים‬ ‫גנבו רעיונות מקמרון; רק אחדים הבינו את תורתו‪ .‬טיעונו היחיד שקנה אחיזה בקרב בעלי‬ ‫הבתים‪ ,‬טיעון שלא יכלו לעמוד בפניו‪ ,‬היה החיסכון הכספי‪ .‬לפחות בזה ניצח בגדול‪.‬‬ ‫בארצות אירופה‪ ,‬ובעיקר בגרמניה‪ ,‬צמחה בהדרגה זה שנים מספר אסכולה חדשה‪ :‬היא‬ ‫גילתה שמספיק להקים ארבעה קירות‪ ,‬עם כמה פתחים‪ ,‬ומעליהם גג שטוח‪ .‬לזה קראו‬ ‫אדריכלות חדשה‪ .‬החופש המוחלט מחוקים שרירותיים‪ ,‬העיקרון שעליו נלחם קמרון‪,‬‬ ‫החופש הזה שהטיל אחריות חדשה על כישרון היצירה של כל אדריכל‪ ,‬תורגם למעשה‬ ‫להימנעות ממאמץ‪ ,‬ובכלל זה המאמץ ללמוד את הסגנונות ההיסטוריים‪ .‬במקום זה נוצרה‬ ‫סדרה נוקדנית של חוקים חדשים — תורה שכולה בורות מודעת‪ ,‬אפסות יצירתית שהפכה‬ ‫לשיטה‪ ,‬בינוניות שנחרתה על דגל‪.‬‬ ‫"הבניין יוצר את יופיו שלו‪ ,‬וקישוטיו נולדים מתוך הנושא עצמו ומתוך המבנה‪ ",‬אמר‬ ‫קמרון‪" .‬בניין אינו זקוק לא ליופי‪ ,‬לא לקישוט‪ ,‬ולא לנושא כלשהו‪ ",‬אמרו האדריכלים‬ ‫החדשים‪ .‬היה נוח לומר זאת‪ .‬קמרון‪ ,‬ועוד מתי מעט‪ ,‬פרצו את הדרך וסללו אותה בגופם‪.‬‬ ‫אחרים‪ ,‬שעלו עליהם במספרם‪ ,‬אלה שנצמדו אל הנוחות שבהעתקת הפרתנון‪ ,‬הבחינו‬ ‫בסכנה ומצאו דרך חדשה ליצור בנוחות‪ :‬הם צעדו בדרכו של קמרון אל עבר פרתנון חדש‪,‬‬ ‫קל יותר לבנייה‪ ,‬פרתנון שלא היה אלא ארגז זכוכית ובטון‪ .‬עץ הדקל צמח זקוף וגאה‪ ,‬אך‬ ‫פטריות החלו ניזונות ממנו‪ ,‬מעוותות את צורתו ומסתירות את יופיו‪ ...‬מושכות אותו בחזרה‬ ‫אל הג'ונגל החדגוני‪.‬‬ ‫הג'ונגל מצא לעצמו דובר‪.‬‬ ‫ב"קול אחד קטן" כתב אלזוורת' טוהי את הדברים הבאים‪ ,‬מתחת לכותרת "גם אני שוחה‬ ‫עם הזרם"‪:‬‬ ‫היססנו ארוכות אם לתת גושפנקה לאותה תופעה רבת־השפעה הידועה בשם אדריכלות‬ ‫מודרנית‪ .‬זהירות שכזאת הכרחית למי שממלא את תפקידו של מורה דרך המעצב את‬ ‫דעת הקהל‪ .‬לעתים קרובות מדי עלולות תופעות בודדות וחריגות להיחשב בטעות‬ ‫תנועה עממית רחבה; משום כך‪ ,‬יש להיזהר שלא לייחס להן משמעות שאין בהן‪ .‬ואולם‬ ‫האדריכלות המודרנית עמדה במבחן הזמן‪ ,‬הזדהתה עם דרישות ההמון‪ ,‬ואנו שמחים‬ ‫להצדיע לה‪.‬‬ ‫ראשית‪ ,‬עלינו להביע תודה לחלוצי התנועה‪ ,‬כמו הנרי קמרון המנוח‪ .‬הדים נבואיים‬ ‫לסגנון החדש ניתן למצוא בכמה מיצירותיו‪ .‬אבל כמו כל החלוצים גם הוא היה כבול‬ ‫למורשת הדעות הקדומות של העבר‪ ,‬לרגשנות של מעמד הביניים שמתוכו צמח‪ .‬הוא‬

‫נכנע לדעה הקדומה של האסתטיקה והקישוט‪ ,‬אך בחר קישוטים לטעמו‪ ,‬קישוטים‬ ‫שהיו‪ ,‬בסופו של דבר‪ ,‬נחותים הרבה יותר מהתבניות ההיסטוריות המוכרות לנו‪.‬‬ ‫שנית‪ ,‬תפקידה של התנועה ההמונית הרחבה הוא לאפשר לאדריכלות המודרנית את‬ ‫מלוא ביטויה האמנותי‪ .‬כעת ניתן לראות זאת‪ ,‬בכל קצווי תבל‪ ,‬לא כאנדרלמוסיה של‬ ‫גחמות אינדיבידואליות‪ ,‬אלא כתורה סדורה המציבה דרישות אמיתיות מהאמן‪ ,‬בהן‬ ‫הדרישה להתאים את עצמו לאופי הקולקטיבי של מלאכתו‪.‬‬ ‫את חוקי האדריכלות החדשה ניסחו התהליכים הרחבים של היצירה העממית‪ .‬חוקים‬ ‫אלה קפדניים לא פחות מחוקי הקלאסיציזם‪ .‬הם תובעים פשטות חפה מקישוטים‪ ,‬ממש‬ ‫כמו יושרו של האדם הפשוט שאי אפשר להשחיתו‪ .‬כמו שבתקופת הבנקאים הגדולים‬ ‫היה נהוג להתקין בכל בניין כרכובים מפוארים‪ ,‬וכמו שבתקופה האימפריאליסטית היה‬ ‫נהוג לבנות חלונות פינתיים‪ ,‬סמל לקרני השמש המחממות את כולם באופן שווה‪ ,‬כך‬ ‫תובעת תקופתנו שכל גג יהיה שטוח‪.‬‬ ‫חדי ההבחנה יעמדו על המשמעות החברתית הברורה של צורות האדריכלות החדשה‪.‬‬ ‫במשטר הישן הנצלני לא הורשו לממש את מלוא ערכם של היסודות החברתיים‬ ‫היעילים ביותר — הפועלים‪ .‬תפקידם המעשי הוסתר וסולף; לכן‪ ,‬נהג האדון להלביש‬ ‫את משרתיו במדי פאר רקומים בזהב‪ .‬גישה זו התבלטה גם באדריכלות של אותה‬ ‫תקופה‪ .‬יסודותיו המעשיים של בניין — דלתותיו‪ ,‬חלונותיו‪ ,‬גרמי המדרגות שלו — היו‬ ‫מוסווים מאחורי ערמות של קישוטים חסרי טעם‪ .‬ועם זאת‪ ,‬בבנייה החדשה‪ ,‬מתגלים‬ ‫במלוא ערכם היסודות החשובים הללו‪ ,‬סמלי העבודה הקשה‪ .‬האם איננו שומעים כאן‬ ‫את קולו של העולם החדש‪ ,‬שבו יתפוס הפועל את מקומו הטבעי?‬ ‫אסט‪ ,‬מבנה‬ ‫ברצוננו להפנות את תשומת לבכם למפעל החדש של חברת המברשות ּב ֶ‬ ‫שיושלם בקרוב ומייצג את האדריכלות האמריקנית החדשה‪ .‬זהו בניין קטן בממדיו‪,‬‬ ‫שגלומה בו הפשטות חמורת הסבר של התורה החדשה‪ ,‬והוא דוגמה חיונית לתפארתו‬ ‫וב‪ ,‬אדריכל צעיר ומבטיח‪.‬‬ ‫של האדם הקטן‪ .‬את הבניין תיכנן אוגוסטוס ּ‬ ‫קיטינג נפגש עם טוהי כעבור כמה ימים ושאל אותו בדאגה‪:‬‬ ‫"תגיד לי‪ ,‬אלזוורת'‪ ,‬זאת דעתך האמיתית?"‬ ‫"באיזה עניין?"‬ ‫"ביחס לאדריכלות המודרנית‪".‬‬ ‫"בטח שזאת דעתי‪ .‬המאמר שלי מצא חן בעיניך?"‬ ‫"אה‪ ,‬הוא יפה מאוד‪ .‬משכנע מאוד‪ .‬אבל תגיד לי‪ ,‬אלזוורת'‪ ,‬למה‪ ...‬למה בחרת בגאס וב?‬ ‫גם אני בניתי כמה בניינים מודרניים בשנים האחרונות‪ .‬בבניין פאלמר אין קישוטים‪ ,‬ובבניין‬ ‫מאוּ רי יש רק גג וחלונות‪ .‬וגם מחסני שלדון‪"...‬‬ ‫"אוי‪ ,‬פיטר‪ ,‬אל תהיה חזיר‪ .‬נתתי לך דחיפת עידוד לא פעם ולא פעמיים‪ .‬תן לי לדחוף‬ ‫קדימה מישהו אחר לשם שינוי‪".‬‬ ‫בארוחת צהריים חגיגית נאם פיטר קיטינג על אדריכלות‪ .‬הוא אמר‪:‬‬

‫"כשאני מביט לאחור על הקריירה שלי‪ ,‬אני מגיע למסקנה שעבדתי בהתאם לעקרונות‬ ‫הנכונים‪ :‬העיקרון שהחיים משתנים בלי הרף‪ .‬ומאחר שבניינים הם חלק בלתי נפרד מהחיים‪,‬‬ ‫האדריכלות גם היא נתונה בשינוי מתמיד‪ .‬מעולם לא פיתחתי דעות קדומות בנושא זה‪ ,‬אלא‬ ‫הקפדתי שהמחשבה שלי תהיה פתוחה גם לקולות אחרים‪ .‬אותם קנאים שטענו בלי הרף‬ ‫שכל הבניינים החדשים חייבים להיות מודרניים‪ ,‬לא היו אלא צרי מוח בדיוק כמו אותם‬ ‫שמרנים קנאים שדרשו שנבנה אך ורק על פי סגנון היסטורי כזה או אחר‪ .‬אני לא מתנצל על‬ ‫בניינים שתיכננתי בהתאם למסורת הקלאסית‪ .‬הם ענו על צורכי הזמן‪ .‬על אותו משקל‪,‬‬ ‫אינני מתנצל גם על בניינים שתיכננתי בהתאם לסגנון המודרניסטי‪ .‬אלה מייצגים עולם טוב‬ ‫יותר‪ .‬אני מאמין כי בהגשמתו הצנועה של עיקרון זה טמונים הגמול והשמחה של היות‬ ‫אדריכל‪".‬‬ ‫כשנודעה ברבים בחירתו של פיטר קיטינג לבנות את סטונרידג' הוא זכה בקרב החוגים‬ ‫המקצועיים לפרסום רב ולמחמאות מתובלות בקנאה‪ .‬לשווא ניסה לשחזר את השמחה של‬ ‫ימים עברו‪ .‬אמנם הרגיש קורטוב של הנאה מקצועית‪ ,‬אבל זה היה רגש חיוור ודהוי‪.‬‬ ‫נדמה שתכנונו של פרויקט סטונרידג' היה כרחיים על צווארו‪ .‬הוא כבר לא ייחס חשיבות‬ ‫לתנאים שבהם קיבל את העבודה; גם אלה החווירו ואיבדו ממשקלם במוחו‪ .‬הוא השלים‬ ‫איתם‪ ,‬ואולי אף שכח‪ .‬הוא פשוט התקשה לעמוד בפרויקט אדיר שכזה — תכנון בתים רבים‬ ‫כל כך‪ .‬הוא היה עייף‪ .‬הוא הרגיש עייף גם כשהתעורר בבוקר וגילה שהוא רק מחכה לערב‪,‬‬ ‫כדי שיוכל לחזור לישון‪.‬‬ ‫ולבנֶ ט‪" .‬תמשיכו אתם‪ ",‬אמר להם בעייפות‪,‬‬ ‫הוא מסר את תכנון סטונרידג' לניל דומונט ֶּ‬ ‫"תעשו מה שאתם רוצים‪".‬‬ ‫"באיזה סגנון‪ ,‬פיטר?" שאל דומונט‪.‬‬ ‫"תבחרו לכם איזשהו סגנון‪ ,‬אחרת בעלי הבתים יתקשו לעכל את זה‪ .‬אבל תנקו אותו‬ ‫מקישוטים מוגזמים‪ ,‬בשביל מאמרי הביקורת‪ .‬תנו לו אופי היסטורי ואווירה מודרנית‪ .‬בכל‬ ‫צורה שתבחרו‪ .‬לא אכפת לי‪".‬‬ ‫דומונט ובנט ניגשו למלאכה‪ .‬קיטינג שינה כמה קווים בגג והוסיף כמה חלונות‪ .‬משרדו‬ ‫של ויינאנד אישר את השרטוטים הראשוניים‪ .‬קיטינג לא ידע אם ויינאנד עצמו הוא שאישר‬ ‫אותם‪ .‬הוא לא נפגש עם ויינאנד שוב‪.‬‬ ‫כשפרנקון הכריז על פרישתו‪ ,‬דומיניק כבר שהתה ברינו זה חודש ימים‪ .‬קיטינג סיפר לו‬ ‫על הגירושים‪ ,‬אך לא נתן לו הסבר‪ .‬פרנקון קיבל את הידיעה בשלווה‪ .‬הוא אמר‪" :‬חששתי‬ ‫מזה‪ .‬בסדר‪ ,‬פיטר‪ .‬זאת כנראה לא אשמתך‪ ,‬ומן הסתם גם לא אשמתה‪ ".‬מאז לא הזכיר את‬ ‫הנושא‪ .‬הוא לא הסביר גם את סיבת פרישתו‪ ,‬הוא רק אמר‪" :‬אמרתי לך שזה קרוב‪ .‬אמרתי‬ ‫לך מזמן‪ .‬אני עייף‪ .‬בהצלחה‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫המחשבה שכל האחריות רובצת כעת על כתפיו בלבד‪ ,‬וששמו יופיע לבדו על דלת‬ ‫המשרד‪ ,‬עוררה בקיטינג אי־נוחות‪ .‬הוא נזקק לשותף‪ .‬הוא בחר בניל דומונט‪ ,‬שהיה נעים‬ ‫הליכות ובעל ייחוס‪ .‬הוא היה לושס הייר השני‪ .‬החברה שינתה את שמה ל"פיטר קיטינג את‬ ‫קורניליוּ ס דומונט"‪ .‬כמה חברים ציינו את האירוע בהרמת כוסית‪ ,‬אבל קיטינג לא השתתף‪.‬‬

‫אמנם הבטיח לבוא‪ ,‬אבל שכח לגמרי ונסע לבלות את סוף השבוע לבדו‪ ,‬אי־שם באזור‬ ‫מושלג‪ .‬הוא נזכר במסיבה רק בבוקר שלמחרת‪ ,‬כשטייל לבדו על דרך כפרית קפואה‪.‬‬ ‫סטונרידג' היה החוזה האחרון שעליו חתמה חברת "פרנקון את קיטינג‪ ,‬אדריכלים"‪.‬‬

‫‪7‬‬ ‫כשדומיניק ירדה מהרכבת בניו יורק‪ ,‬ויינאנד בא לקבל את פניה‪ .‬היא לא כתבה לו כל‬ ‫תקופת שהותה ברינו‪ ,‬וגם לא הודיעה לאיש על חזרתה‪ .‬אבל למראה דמותו השלווה‬ ‫וההחלטית על הרציף הבינה שעמד בקשר עם עורכי הדין שלה ועקב אחר כל צעד מתהליך‬ ‫הגירושים‪ .‬הוא ידע מתי בדיוק קיבלה את תעודת הגירושים‪ ,‬ידע באיזו שעה עלתה לרכבת‪,‬‬ ‫ומה היה מספר תאה‪.‬‬ ‫הוא לא זז גם כשהבחין בה‪ .‬היא זו שהתקרבה אליו‪ .‬היא ידעה שהוא רוצה לראות אותה‬ ‫צועדת‪ ,‬ולו רק חוצה את כברת הדרך הקצרה שהפרידה ביניהם‪ .‬היא לא חייכה‪ ,‬אך על פניה‬ ‫היתה ארשת רגועה וקסומה שיכלה להפוך לחיוך כהרף עין‪.‬‬ ‫"שלום‪ ,‬גייל‪".‬‬ ‫"שלום‪ ,‬דומיניק‪".‬‬ ‫היא לא חשבה עליו בהיעדרו‪ ,‬בוודאי לא מחשבות שמעניקות תחושה של ממשות‬ ‫לאישיותו‪ ,‬ואף על פי כן היתה לה כעת תחושה של היכרות מיידית‪ ,‬של איחוד מחדש עם‬ ‫אדם מוכר ונחוץ‪.‬‬ ‫הוא אמר לה‪" :‬תני לי את הקבלות על המטען שלך‪ .‬אדאג שישלחו לנו אותו‪ .‬המכונית‬ ‫שלי מחכה בחוץ‪".‬‬ ‫היא מסרה לו את הקבלות והוא תחב אותן לכיסו‪ .‬שניהם ידעו שעליהם להסתובב ולצעוד‬ ‫במעלה הרציף לכיוון היציאה‪ ,‬אבל ההחלטה שהחליט כל אחד מהם‪ ,‬מבעוד מועד‪ ,‬נמחקה‬ ‫באותו שבריר שנייה; הם לא פנו אל היציאה‪ ,‬אלא עמדו והביטו זה בזה‪.‬‬ ‫הוא ניסה לגשר על השתיקה‪ ,‬ראשון‪ .‬הוא חייך חיוך קליל‪.‬‬ ‫"אילו ידעתי שתיראי כמו שאת נראית עכשיו‪ ,‬ואילו היתה לי הזכות‪ ,‬הייתי אומר לך שלא‬ ‫הייתי יכול לעמוד בציפייה‪ .‬אבל כיוון שאין לי זכות לומר את זה‪ ,‬מוטב שאשתוק‪".‬‬ ‫היא צחקה‪" .‬בסדר‪ ,‬גייל‪ .‬גם זאת העמדת פנים‪ ,‬העובדה ששנינו עומדים כאן בשוויון נפש‬ ‫כזה‪ .‬זה מוסיף נופך של חשיבות‪ ,‬לא? אז בוא נאמר מה שאנחנו באמת רוצים לומר‪".‬‬ ‫"אני אוהב אותך‪ ",‬אמר לה בקול חדגוני‪ ,‬כאילו היתה זו הכרזת כאב שלא הופנתה דווקא‬ ‫אליה‪.‬‬ ‫"אני שמחה שחזרתי אליך‪ ,‬גייל‪ .‬לא ידעתי שאשמח‪ ,‬אבל אני שמחה‪".‬‬ ‫"מאיזו בחינה‪ ,‬דומיניק?"‬ ‫"אני לא יודעת‪ .‬אני חושבת שנדבקתי ממך‪ .‬אני מרגישה יציבות‪ ,‬שלווה‪".‬‬

‫רק אז שמה לב שאמרה את הדברים על רציף הומה אדם‪ ,‬ושסביבם מתרוצצים אנשים‬ ‫וסבלים עם פריטי כבודה‪.‬‬ ‫הם יצאו אל הרחוב‪ ,‬אל המכונית שלו‪ .‬היא לא שאלה לאן הם נוסעים‪ .‬זה לא עניין אותה‪.‬‬ ‫היא ישבה דוממת לצדו‪ .‬היא הרגישה חצויה‪ :‬היא נכבשה ברצון לא להתנגד‪ ,‬אבל חלק קטן‬ ‫במוחה תהה על הרצון הזה‪ .‬התעורר בה רצון עז להניח לו לשאת אותה לאן שירצה; היתה‬ ‫בה תחושת ביטחון שלא עמדה על טיבה‪ ,‬לא ביטחון שיש בו שמחה‪ ,‬ובכל זאת ביטחון‪.‬‬ ‫כעבור זמן־מה גילתה שכף ידה נחה בכף ידו‪ .‬אצבעותיה העטויות כפפות נצמדו אל‬ ‫אצבעותיו‪ ,‬ורק החלק החשוף של מפרק כף ידה היה לחוץ אל עורו‪ .‬היא לא הרגישה כשנטל‬ ‫את ידה‪ .‬הדבר נראה טבעי‪ ,‬כאילו זה היה רצונה מרגע שראתה אותו‪ .‬אבל היא לא הרשתה‬ ‫לעצמה לרצות‪.‬‬ ‫"גייל‪ ,‬לאן אנחנו נוסעים?" שאלה‪.‬‬ ‫"לקבל את הרישיון‪ ,‬ואחר כך ללשכת השופט כדי להתחתן‪".‬‬ ‫היא הזדקפה לאיטה במושבה ופנתה אליו‪ .‬היא לא משכה את ידה לאחור‪ ,‬אבל אצבעותיה‬ ‫התאבנו‪ ,‬כאילו היתה להן תודעה משלהן‪ ,‬כאילו התרחקו ממנו‪.‬‬ ‫"לא‪ ",‬אמרה‪.‬‬ ‫היא חייכה‪ ,‬וחיוכה שרה על פניה זמן רב מדי‪ ,‬מדויק ומתוכנן‪ .‬הוא הביט בה בשלווה‪.‬‬ ‫"גייל‪ ,‬אני רוצה חתונה אמיתית‪ .‬אני רוצה שנתחתן במלון הכי מפואר בעיר‪ .‬אני רוצה‬ ‫הזמנות מעודנות וגם הרבה אורחים‪ ,‬המוני אורחים‪ ,‬אישים מפורסמים‪ ,‬פרחים‪ ,‬הבזקים של‬ ‫מצלמות‪ ,‬מסרטות של יומני קולנוע‪ .‬אני רוצה את החתונה שהקהל מצפה לה מגייל‬ ‫ויינאנד‪".‬‬ ‫הוא הניח לאצבעותיה בפשטות‪ ,‬בלי תרעומת‪ .‬לרגע נדמה שקוע בהרהורים‪ ,‬כאילו עסק‬ ‫בפתרון בעיה מתמטית לא קשה במיוחד‪ .‬ואז אמר‪:‬‬ ‫"בסדר‪ .‬ייקח שבוע לארגן את זה‪ .‬הייתי יכול לארגן את הכול עוד הערב‪ ,‬אבל אם את‬ ‫רוצה הזמנות ֶּבלט‪ ,‬נצטרך לתת לאורחים הודעה של שבוע מראש‪ .‬אחרת זה עלול להיראות‬ ‫תמוה‪ ,‬ואת הרי רוצה חתונה נורמלית לחלוטין‪ ,‬נוסח גייל ויינאנד‪ .‬טוב‪ ,‬אקח אותך למלון‬ ‫שתגורי בו השבוע‪ .‬לא התכוננתי לזה‪ ,‬כך שלא הזמנתי חדר מראש‪ .‬איפה תרצי ללון?"‬ ‫"בפנטהאוז שלך‪".‬‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"אז ב'נורלנד'‪".‬‬ ‫הוא רכן לפנים ואמר לנהג‪" :‬ג'ון‪ ,‬ל'נורלנד'‪".‬‬ ‫בלובי של המלון אמר לה‪:‬‬ ‫יז־בלמוֹ נט‪ ,‬בארבע אחר הצהריים‪ .‬ההזמנות יישלחו‬ ‫"נתראה בעוד שבוע‪ ,‬ביום שלישי‪ ,‬בנוֹ ֶּ‬ ‫בשם אביך‪ .‬תודיעי לו שאהיה איתו בקשר‪ .‬אני אטפל בכל השאר‪".‬‬ ‫הוא קד לה קידה‪ .‬שום דבר לא השתנה בו‪ ,‬נדמה שקור רוחו היה מורכב משני יסודות‬ ‫קבועים‪ :‬שליטה עצמית בוגרת של אדם שבוטח כל כך ביכולת שלו לשלוט‪ ,‬עד שאינו יכול‬ ‫להיראות אלא בשליטה; וגם פשטות ילדותית של קבלת העובדות כמות שהן‪ ,‬כאילו היו‬

‫סופיות ובלתי ניתנות לערעור‪.‬‬ ‫כל אותו שבוע לא ראתה אותו‪ .‬התחוור לה שהיא מחכה לזה בקוצר רוח‪.‬‬ ‫היא ראתה אותו שוב באולם המפואר של מלון נויז־בלמונט‪ ,‬כשעמדה לצדו מול שופט‬ ‫שהכריז על נישואיהם בהס שהושלך בקהל שש מאות המוזמנים‪.‬‬ ‫תפאורת הרקע שביקשה הוכנה בדייקנות שכזאת עד שנעשתה קריקטורה של עצמה‪:‬‬ ‫כאילו לא היתה חתונה מסוימת של אנשי החברה הגבוהה‪ ,‬אלא אבטיפוס של וולגריות‬ ‫מפוארת וסרת טעם‪ .‬הוא הבין את רצונה ומילא אחר הדרישות מאל"ף ועד תי"ו‪ .‬הוא מנע‬ ‫מעצמו את ההקלה שהיה יכול להשיג בהפרזה גדולה עוד יותר; הוא לא עשה את האירוע‬ ‫להמוני‪ .‬הוא עשה אותו בדיוק בסגנון שהיה בוחר כגייל ויינאנד המו"ל‪ ,‬לו רצה לקיים את‬ ‫נישואיו קבל עם ועדה‪ .‬אבל גייל ויינאנד לא רצה לשאת אישה קבל עם ועדה‪.‬‬ ‫הוא התאים את עצמו לתפאורת הרקע‪ ,‬כאילו היה חלק מהעסקה‪ .‬כשנכנס‪ ,‬ראתה אותו‬ ‫מביט בקהל האורחים‪ ,‬כאילו לא תפס שההמון הזה מתאים להצגת בכורה באופרה‪ ,‬או‬ ‫למכירת חיסול בחצר של ארמון מלוכה‪ ,‬ולא לשיאם החגיגי של חייו‪ .‬הוא נראה קורקטי‪,‬‬ ‫רשמי ומהודר‪.‬‬ ‫ואז היא נעמדה לצדו‪ ,‬ושניהם פנו אל השופט‪ .‬הקהל השתתק ונעץ בהם מבט רעבתני‪.‬‬ ‫היא לבשה שמלה שחורה‪ ,‬ארוכה‪ ,‬ועל מפרק כף ידה ענדה זר יסמין רענן‪ ,‬מתנה ממנו‪ .‬את‬ ‫פניה העטויות בתחרה שחורה נשאה אל השופט‪ ,‬שהשמיע את דבריו לאט־לאט והניח‬ ‫למילים להיתלות באוויר‪.‬‬ ‫היא הציצה בוויינאנד‪ .‬הוא לא הביט בה וגם לא בשופט‪ .‬היא ידעה שהוא בודד לחלוטין‬ ‫באולם הענק‪ .‬הוא אצר את הרגע והפך את המבטים הרעבים‪ ,‬את הוולגריות‪ ,‬למשהו שקט‬ ‫משלו‪ .‬הוא לא רצה בטקס דתי שלא יוכל לכבד‪ ,‬ואת עובד המדינה הזה שקישקש לפניו את‬ ‫הנוסחה המוכרת כיבד אף פחות‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬הפך את הטקס לאקט דתי טהור‪ .‬היא חשבה‬ ‫לעצמה שאם היתה נישאת לרורק בנסיבות דומות‪ ,‬גם רורק היה עומד לצדה בדיוק באותה‬ ‫הדרך‪.‬‬ ‫מפני קבלת הפנים המפלצתית‪ ,‬שבאה בעקבות הטקס‪ ,‬כבר היה חסין‪ .‬הוא עמד לצדה מול‬ ‫סוללה שלמה של צלמי עיתונות‪ ,‬ובחן רב סיפק את דרישות הכתבים — המון רעשני‬ ‫במיוחד בתוך ההמון הגדול יותר‪ .‬הוא עמד לצדה כשקידמו את פני המוזמנים‪ ,‬ואף נאלץ‬ ‫ללחוץ שורה ארוכה של ידיים שבעליהן עברו על פניו בסך שעה ארוכה‪ .‬נדמה שלא הושפע‬ ‫מהאורות‪ ,‬מזרי החבצלות‪ ,‬מנגינת התזמורת‪ ,‬מנהר האורחים שזרם והפך לדלתא כשהגיע‬ ‫אל בר השמפניה‪ .‬נדמה שלא הטרידה אותו העובדה שרבים מהאורחים באו באי־רצון‪ ,‬מתוך‬ ‫שעמום‪ ,‬מתוך שנאה־קנאה‪ ,‬מתוך רעב לסקנדלים שנשא שמו המסוכן‪ .‬הוא נראה כאילו לא‬ ‫ידע שרוב האורחים חשו זכאים לקבל את הקורבן שהקריב למענם‪ ,‬שנוכחותם בחתונה‬ ‫נחשבה בעיניהם חותם רשמי לקדושת האירוע‪ ,‬שרק הוא וכלתו היו היחידים בתוך קהל‬ ‫המאות שחשבו כי הטקס היה מחריד‪.‬‬ ‫היא לא הסירה את מבטה ממנו‪ .‬היא רצתה לראות אותו נהנה מכל זה‪ ,‬ולו לרגע‪ .‬היא‬ ‫רצתה שישלים ויצטרף‪ ,‬ולו פעם אחת‪ .‬שיחשוף את נשמתו של ה"באנר" במעמד ההולם‬

‫אותו‪ .‬אבל היא לא ראתה שום השלמה‪ .‬פה ושם ראתה רמז לכאב; אבל אפילו הכאב לא‬ ‫חדר פנימה בשלמותו‪ .‬ואז נזכרה בגבר אחר שדיבר על ייסורים שחודרים פנימה רק עד‬ ‫נקודה מסוימת‪.‬‬ ‫לאחר שאחרוני המאחלים עברו על פניהם‪ ,‬הם היו חופשיים לעזוב את המקום‪ ,‬כמקובל‬ ‫בטקסים שכאלה‪ .‬אבל הוא לא הראה שום סימן לרצונו ללכת‪ .‬היא ידעה שהוא מחכה רק‬ ‫לה‪ .‬היא התרחקה ממנו אל תוך זרם האורחים‪ .‬היא חייכה‪ ,‬קדה והאזינה לדברי הבל‪ .‬בידה‬ ‫החזיקה כוס שמפניה‪.‬‬ ‫היא ראתה את אביה בין האורחים‪ .‬הוא נראה גאה ועגמומי בעת ובעונה אחת‪ .‬את הכרזת‬ ‫נישואיה קיבל בשקט‪ .‬הוא אמר‪" :‬אני רק רוצה שתהיי מאושרת‪ ,‬דומיניק‪ .‬זה מה שאני רוצה‪.‬‬ ‫אני מקווה שהוא האדם הנכון‪ ".‬צליל קולו רימז שהוא איננו משוכנע‪.‬‬ ‫היא ראתה בקהל את אלזוורת' טוהי‪ .‬הוא הבחין בה כשהביטה בו ומיהר להפנות את‬ ‫מבטו‪ .‬היא רצתה לצחוק בקול; אבל לצחוק על אלזוורת' טוהי שנתפס בקלקלתו‪ ,‬כל העניין‬ ‫הזה נראה לה עכשיו לא חשוב מספיק‪.‬‬ ‫אלווה סקארט פילס את דרכו אליה‪ .‬הוא ניסה להעלות על פניו ארשת הולמת‪ ,‬אך פניו‬ ‫נראו פגועות וזועפות‪ .‬הוא מילמל משהו מהיר על איחולי אושר‪ ,‬אך כעבור רגע הוסיף‬ ‫בזעם‪:‬‬ ‫"אבל למה‪ ,‬דומיניק? למה?"‬ ‫היא התקשתה להאמין שאלווה ירשה לעצמו לנהוג בגסות רוח שכאת‪ .‬היא שאלה‬ ‫בקרירות‪:‬‬ ‫"על מה אתה מדבר‪ ,‬אלווה?"‬ ‫"נו‪ ,‬ברור‪ .‬על הווטו‪".‬‬ ‫"איזה וטו?"‬ ‫"את יודעת טוב מאוד איזה וטו‪ .‬כל עיתוני העיר מיוצגים כאן‪ ,‬עד אחרון העלובים שבהם‪,‬‬ ‫וגם עיתונים מערים אחרות‪ ,‬ואפילו סוכנויות הידיעות‪ .‬כולם‪ ,‬חוץ מה'באנר'! כולם‪ ,‬חוץ‬ ‫מהעיתונים של ויינאנד! ואני שואל אותך‪ :‬מה אני אמור לומר לאנשים? ככה את עושה‬ ‫לחברים לעבודה לשעבר?"‬ ‫"אלווה‪ ,‬אתה מוכן לחזור על דבריך?"‬ ‫"את רוצה לומר שלא ידעת שגייל לא הרשה לאף אחד מהכתבים שלנו לבוא לכאן?‬ ‫שמחר לא תהיה לנו שום כתבה‪ ,‬אפילו לא טור עלוב אחד‪ ,‬אפילו לא תמונה אחת‪ ,‬חוץ‬ ‫משתי שורות בעמוד שמונה־עשרה?"‬ ‫"לא‪ ",‬אמרה‪" .‬לא ידעתי‪".‬‬ ‫הוא התפלא לראות את תנועותיה החדות כשהפנתה לו פתאום את גבה‪ .‬היא מסרה את‬ ‫כוס השמפניה שבידה לזר הראשון שנקרה בדרכה‪ ,‬אולי חשבה שהוא מלצר‪ ,‬ואז פילסה את‬ ‫דרכה אל ויינאנד‪.‬‬ ‫"גייל‪ ,‬בוא נלך‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬יקירתי‪".‬‬

‫היא עמדה בסלון דירתו‪ ,‬ממאנת להאמין שמעתה ואילך הבית הזה הוא גם ביתה; אכן‪,‬‬ ‫הוא נראה מתאים להיות ביתה‪.‬‬ ‫הוא הביט בה‪ .‬הוא לא הראה שום רצון לגעת בה או לשוחח איתה‪ .‬הוא רצה רק להתבונן‬ ‫בה‪ ,‬כאן‪ ,‬בביתו‪ ,‬גבוה מעל הכרך; כאילו הרגיש שלא יוכל לשתף איש במשמעות העמוקה‬ ‫של הרגע‪ ,‬גם לא אותה‪.‬‬ ‫היא חצתה לאיטה את החדר‪ ,‬הסירה את כובעה ונשענה על קצה השולחן‪ .‬היא התפלאה‬ ‫לגלות ששאיפתה הרגילה להמעיט בדיבור ולשמור את רגשותיה לעצמה נעלמה כלא היתה‪.‬‬ ‫היא חשה שהיא חייבת להיות גלויה ולנהוג בכנות שמעולם לא יכלה להציע לאיש‪.‬‬ ‫"גייל‪ ,‬הכול נעשה כמו שרצית‪ .‬התחתנת בדיוק בדרך שרצית להתחתן‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬כך זה נראה‪".‬‬ ‫"לא היה טעם לנסות לענות אותך‪".‬‬ ‫"נכון‪ ,‬אבל זה לא הפריע לי יותר מדי‪".‬‬ ‫"לא?"‬ ‫"לא‪ .‬אם זה מה שרצית‪ ,‬הרגשתי צורך לעמוד בהבטחה שלי‪".‬‬ ‫"אבל שנאת כל רגע‪ ,‬גייל‪".‬‬ ‫"לחלוטין‪ .‬אז מה? רק הרגע הראשון היה קשה‪ ,‬כשאמרת את זה במכונית‪ .‬אחר כך‪ ,‬כמעט‬ ‫שמחתי בזה‪ ".‬הוא דיבר בשקט‪ ,‬השיב על כנותה באותה המטבע‪ .‬היא ידעה שהוא ינהג‬ ‫כמוה‪ ,‬ישאיר בידה את הבחירה — ישתוק או יודה בכל מה שתרצה‪.‬‬ ‫"למה?"‬ ‫"לא שמת לב לטעות שעשית‪ ,‬אם אכן זו היתה טעות? הרי לא היית רוצה לגרום לי סבל‪,‬‬ ‫אם באמת היית אדישה כלפי לחלוטין‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬זאת לא היתה טעות‪".‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬את יודעת להפסיד בכבוד‪".‬‬ ‫"גייל‪ ,‬נראה לי שגם בזה נדבקתי ממך‪ .‬ורציתי להודות לך על משהו נוסף‪".‬‬ ‫"על מה?"‬ ‫"שאסרת על עיתוני ויינאנד לסקר את האירוע‪".‬‬ ‫הוא הביט בה‪ .‬לרגע היתה בעיניו מין דריכות‪ .‬לבסוף הוא חייך‪.‬‬ ‫"זה לא מתאים לך — להודות לי‪".‬‬ ‫"זה לא מתאים לך — לנהוג כך‪".‬‬ ‫"הייתי מוכרח‪ .‬אבל חשבתי שתכעסי‪".‬‬ ‫"למעשה‪ ,‬הייתי צריכה לכעוס‪ .‬אבל לא כעסתי‪ .‬אני מודה לך‪".‬‬ ‫"אני יכול לחוש הכרת תודה בתמורה להכרת תודה? קצת קשה להסביר את זה‪ ,‬דומיניק‪,‬‬ ‫אבל זאת ההרגשה שלי‪".‬‬ ‫היא הביטה באורות הרכים שעל הקירות‪ .‬התאורה היתה חלק מהחדר‪ .‬היא הוסיפה‬ ‫לקירות מרקם מיוחד שהיה בו יותר מחומר או צבע‪ .‬פתאום חשבה על החדרים האחרים‬ ‫שמאחורי הקירות הללו‪ ,‬חדרים שלא ראתה אף פעם ושכעת היו שלה‪ .‬התחוור לה שהיא‬

‫רוצה אותם‪.‬‬ ‫"גייל‪ ,‬לא שאלתי אותך מה נעשה עכשיו‪ .‬האם ניסע? נצא לירח דבש? מוזר‪ ,‬אבל אפילו‬ ‫לא חשבתי על זה‪ .‬חשבתי על החתונה וזהו‪ .‬כאילו בזה מסתכם הכול‪ ,‬ומאותו רגע אתה‬ ‫האחראי‪ .‬גם זה לא מתאים לי‪ ,‬גייל‪".‬‬ ‫"אבל הפעם‪ ,‬זה לא לטובתי‪ .‬פסיביות היא לא סימן טוב‪ .‬לא אצלך‪ ,‬בכל אופן‪".‬‬ ‫"זה עשוי להיות סימן טוב‪ ,‬אם אני שמחה להיות פסיבית‪".‬‬ ‫"אולי‪ .‬אבל לא לאורך זמן‪ .‬אנחנו לא נוסעים לשום מקום‪ ,‬אלא אם כן את רוצה לנסוע‪".‬‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"אז נישאר כאן‪ .‬גם זה יהיה מעשה יוצא דופן‪ .‬לשנינו‪ .‬נסיעות היו תמיד בריחה‪ .‬הפעם‬ ‫אנחנו לא בורחים‪".‬‬ ‫"נכון‪ ,‬גייל‪".‬‬ ‫הוא נטל אותה בזרועותיו ונשק לה‪ .‬זרועה נחה כפופה‪ ,‬לחוצה בין גופה לגופו‪ ,‬וידה נגעה‬ ‫בכתפה‪ .‬היא הרגישה שלחיה נוגעת בזר היסמין שעל מפרק ידה‪ .‬הניחוח נשמר‪ ,‬כמו רמז דק‬ ‫לאביב‪.‬‬ ‫כשנכנסה לחדר השינה‪ ,‬גילתה שזה לא היה המקום שצולם באין־ספור כתבי עת‪ .‬כלוב‬ ‫הזכוכית חוסל‪ .‬החדר שנבנה במקומו היה מעין כספת‪ ,‬בלי חלון‪ .‬החדר היה מואר וממוזג‪,‬‬ ‫אף שהאור והאוויר לא באו מבחוץ‪.‬‬ ‫היא שכבה במיטתו‪ ,‬וכדי למנוע מזרועותיה לנוע ולגעת בו‪ ,‬הצמידה את כפות ידיה לסדין‬ ‫הקריר והחלק שמשני צדיה‪ .‬אבל אדישותה המאובנת לא הכעיסה אותו‪ .‬הוא הבין אותה‪.‬‬ ‫הוא צחק‪ .‬היא שמעה אותו אומר‪ ,‬בקול מחוספס‪ ,‬חסר התחשבות‪ ,‬משועשע‪" ,‬דומיניק‪ ,‬זה‬ ‫לא ילך‪ ".‬ואז ידעה שהמחסום הזה שביניהם לא יחזיק מעמד‪ .‬שאין לה כוח להחזיק בו‪ .‬היא‬ ‫הרגישה שגופה נענה לו‪ ,‬מתוך רעב‪ ,‬מתוך הסכמה ועונג‪ .‬היא חשבה לעצמה שלא התשוקה‬ ‫היא שעמדה בשורש העניין‪ .‬גם לא המעשה המיני‪ ,‬אלא תגובתה הבלתי נמנעת של האישה‬ ‫אל כוח החיים של הגבר‪ .‬שבגבר הזה היו חיוניות וכוח ראשוני‪ ,‬שהאקט לא היה אלא‬ ‫ביטויָ ם הפשוט‪ .‬היא לא נענתה לא לאקט וגם לא לגבר‪ ,‬אלא לכוח שהיה טמון בו‪.‬‬ ‫"נו?" שאל אלזוורת' טוהי‪" .‬עכשיו אתה מבין את העניין?"‬ ‫הוא עמד ונשען בניחותא על מסעד כיסאו של סקארט‪ .‬סקארט ישב ונעץ מבטו מטה‪ ,‬אל‬ ‫סל ענק של מכתבים שנח ליד שולחנו‪.‬‬ ‫"אלפים‪ ",‬נאנח סקארט‪" .‬אלפים‪ ,‬אלזוורת'‪ .‬היית צריך לקרוא את הטענות שלהם‪ .‬למה‬ ‫הוא לא פירסם כתבה על הנישואים שלו? במה הוא מתבייש? מה יש לו להסתיר? למה הוא‬ ‫לא התחתן בכנסייה‪ ,‬כמו כל אדם הגון? איך הוא יכול לשאת גרושה? זה מה שכולם‬ ‫שואלים‪ .‬אלפים‪ .‬והוא אפילו לא מוכן להציץ במכתבים‪ .‬גייל ויינאנד‪ ,‬האיש שכולם‬ ‫קוראים לו הסייסמוגרף של דעת הקהל‪".‬‬ ‫"זה נכון‪ ",‬אמר טוהי‪" .‬הוא באמת כזה‪".‬‬ ‫"הנה דוגמה‪ ".‬סקארט נטל מכתב משולחנו וקרא בקול‪'" :‬אני אישה מכובדת‪ ,‬אם לחמישה‬

‫ילדים‪ ,‬ואינני רוצה לחנך את ילדי על הערכים של העיתון שלך‪ .‬אני קוראת אותו באדיקות‬ ‫זה ארבע־עשרה שנה‪ ,‬אבל עכשיו‪ ,‬אחרי שגילית את פרצופך האמיתי‪ ,‬אחרי שהוכחת שאין‬ ‫בך שמץ של הגינות‪ ,‬אחרי שלעגת למוסד הנישואים המקודש והתחלת לנאוף עם אישה‬ ‫מופקרת שגם היתה אשתו של גבר אחר ומתחתנת בשמלה שחורה‪ ,‬כפי שמגיע לה באמת‪,‬‬ ‫אחרי כל זה לא אקרא שוב אף אחד מהעיתונים שלך‪ .‬אתה אינך האדם המתאים להשפיע על‬ ‫ילדי‪ ,‬ואני מאוד מאוכזבת ממך‪ .‬בכבוד רב‪ ,‬גברת תומס פרקר‪ '.‬קראתי בפניו את המכתב‬ ‫והוא צחק‪".‬‬ ‫"אהה‪ ",‬אמר טוהי‪.‬‬ ‫"מה נכנס בו‪ ,‬תגיד לי?"‬ ‫"אלווה‪ ,‬לא נכנס בו כלום‪ .‬זה משהו שסוף־סוף יצא ממנו‪".‬‬ ‫"דרך אגב‪ ,‬אתה יודע שהרבה עיתונים חיטטו ומצאו את תצלומי הפסל של דומיניק‬ ‫בעירום‪ ,‬מהמקדש הארור ההוא‪ ,‬והדפיסו אותם לצד הכתבה על הנישואים שלה כדי‬ ‫להראות שגברת ויינאנד מתעניינת כביכול באמנות‪ .‬בני זונות! הם כל כך נהנים מההזדמנות‬ ‫הזאת להתנקם בגייל! הם מנסים להכניס לו בכל דרך‪ ,‬האפסים! מעניין מי הזכיר להם את‬ ‫העניין‪".‬‬ ‫"אין לי מושג‪".‬‬ ‫"ברור שזאת רק סערה בכוס מים‪ .‬עוד כמה שבועות הכול יישכח‪ .‬אני לא חושב שנגרם‬ ‫כאן נזק רציני‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬לא מהתקרית הזאת לבדה‪".‬‬ ‫"אה? אתה רוצה לנבא משהו?"‬ ‫"המכתבים האלה מנבאים במקומי‪ .‬לא המכתבים עצמם‪ ,‬אלא העובדה שהוא מסרב לקרוא‬ ‫אותם‪".‬‬ ‫"טוב‪ ,‬אין טעם להיכנס לחרדה‪ .‬גייל יודע איפה ומתי להפסיק‪ .‬אסור לנו להפוך עכבר‬ ‫ל‪ "...‬הוא הציץ בטוהי ופתאום השתנה סגנון דיבורו‪" :‬כן‪ ,‬אלזוורת'‪ ,‬אתה צודק‪ .‬מה אנחנו‬ ‫צריכים לעשות?"‬ ‫"כלום‪ ,‬ידידי‪ .‬כלום‪".‬‬ ‫טוהי התיישב על קצה השולחן של סקארט ונבר בחוד נעלו במכתבים שבסל‪ .‬הוא העיף‬ ‫אותם מצד לצד‪ ,‬והם רישרשו‪ .‬הוא עשה לעצמו מנהג נחמד‪ ,‬להיכנס למשרדו של סקארט‬ ‫בכל שעה משעות היום‪ .‬נדמה שסקארט פיתח בו תלות מסוימת‪.‬‬ ‫"תגיד לי‪ ,‬אלזוורת'‪ ",‬שאל לפתע סקארט‪" .‬אתה באמת נאמן ל'באנר'?"‬ ‫"אלווה‪ ,‬אל תדבר בלשון סתרים‪ .‬תפסיק להיות כזה מנופח‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬התכוונתי ל‪ ...‬אתה יודע למה התכוונתי‪".‬‬ ‫"אין לי מושג‪ .‬מי לא נאמן למקור הפרנסה שלו?"‬ ‫"כן‪ ,‬נכון‪ ...‬ובכל זאת‪ ...‬אתה יודע‪ ,‬אלזוורת'‪ ,‬אני מחבב אותך מאוד‪ .‬אבל אני לא יודע‬ ‫מתי אתה מדבר איתי בשפה שלי ומתי אתה מדבר בשפה שלך‪".‬‬ ‫"אל תיכנס איתי לפסיכולוגיה‪ .‬אתה עלול להסתבך‪ .‬מה מטריד אותך?"‬

‫"למה אתה ממשיך לכתוב ב'גבולות חדשים'?"‬ ‫"בשביל הכסף‪".‬‬ ‫"אבל התשלום בטח עלוב‪".‬‬ ‫"זה ירחון נחשב‪ .‬למה שלא אכתוב בו? הרי אין לנו חוזה בלעדי‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬וגם לא אכפת לי למי אתה כותב‪ ,‬כעבודה צדדית‪ .‬אבל ב'גבולות חדשים' מתנהגים‬ ‫לאחרונה באופן מוזר‪".‬‬ ‫"באיזה עניין?"‬ ‫"ביחס שלהם לגייל ויינאנד‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬שטויות‪ ,‬אלווה!"‬ ‫"לא‪ ,‬אדוני‪ ,‬אלה לא שטויות‪ .‬לא שמת לב‪ ,‬אתה כנראה קורא אותו בתשומת לב‪ ,‬אבל אני‬ ‫יודע להריח דברים כאלה‪ ,‬ואני מבין מה קורה‪ .‬אני יודע מתי עיתונאי צעיר מנסה להתחכם‪,‬‬ ‫ומתי המערכת כולה יוצאת למלחמה‪".‬‬ ‫"אלווה‪ ,‬אתה סתם מתוח‪ ,‬ואתה גם מגזים‪' .‬גבולות חדשים' הוא ירחון ליברלי‪ ,‬והוא תמיד‬ ‫ניסה לפגוע בגייל ויינאנד‪ .‬כולם ניסו‪ .‬אתה יודע שוויינאנד אף פעם לא היה פופולרי בענף‪.‬‬ ‫אבל זה לא פגע בו‪ ,‬נכון?"‬ ‫"זה שונה‪ .‬זה לא מוצא חן בעיני שמאחורי הכתיבה הזאת מסתתרת שיטה‪ ,‬מטרה ברורה‪.‬‬ ‫זה כמו הרבה טיפות שמטפטפות וזורמות להן בתמימות‪ ,‬ופתאום נוצר נחל קטן‪ ,‬ומהר‬ ‫מאוד‪"...‬‬ ‫"אלווה‪ ,‬התחלת לפתח תסביך רדיפה?"‬ ‫"זה לא מוצא חן בעיני‪ .‬זה היה בסדר כשירדו עליו בעניין היאכטה והנשים והסקנדלים‬ ‫בבחירות העירוניות — שאף פעם לא הוכחו‪ ",‬הוסיף בחיפזון‪" .‬אבל זה לא מוצא חן בעיני‬ ‫שהאינטלקטואלים החדשים האלה מתחילים להפוך את זה למוטו‪ :‬גייל ויינאנד הנצלן‪ ,‬גייל‬ ‫ויינאנד השודד הקפיטליסטי‪ ,‬גייל ויינאנד המגפה של דורנו‪ .‬אולי זה זבל‪ ,‬אבל זו גם חבית‬ ‫חומר נפץ‪".‬‬ ‫"זאת בסך הכול הדרך העכשווית לומר את אותם דברים ישנים‪ ,‬זה הכול‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬נראה‬ ‫לך שאני אחראי לקו של הירחון אם אני מוכר לו מאמר פה ושם?"‬ ‫"כן‪ ,‬אבל‪ ...‬זה לא מה ששמעתי‪".‬‬ ‫"מה שמעת?"‬ ‫"שמעתי שאתה מממן את הדבר המעצבן הזה‪".‬‬ ‫"מי? אני? באיזה כסף?"‬ ‫"לא ממש אתה‪ .‬אבל שמעתי שאתה האיש שהשפיע על רוני ּפ ֶיקרינג הצעיר —‬ ‫והאלכוהוליסט — לתת ל'גבולות חדשים' זריקת עידוד בסך מאה אלף דולר‪ ,‬רגע לפני שהם‬ ‫התפגרו‪".‬‬ ‫"לעזאזל‪ ,‬עשיתי את זה רק כדי להציל את רוני מביבים אחרים‪ ,‬יקרים יותר‪ .‬הבחור עמד‬ ‫ליפול חזק‪ .‬נתתי לו מטרה בחיים‪ ,‬וגם דאגתי שהמאה אלף דולר האלה יגיעו למקום טוב‬ ‫יותר מלרקדניות המקהלה שממילא יסחטו את זה ממנו‪".‬‬

‫"כן‪ ,‬אבל יכולת לצרף למתנה איזה תנאי קטן‪ ,‬לרמוז לעורכים שיניחו לגייל ויינאנד‪ ,‬או‬ ‫משהו כזה‪".‬‬ ‫"אלווה‪' ,‬גבולות חדשים' הוא לא ה'באנר'‪ .‬זה כתב עת עם עקרונות‪ .‬אף אחד לא מציב‬ ‫תנאים לעורכים שלהם‪ ,‬ואף אחד לא אומר להם‪' ,‬תעשו את זה‪ ,‬אחרת‪"'...‬‬ ‫"אלזוורת'‪ ,‬אתה צוחק? על מי אתה מנסה לעבוד?"‬ ‫"רק כדי להרגיע אותך‪ ,‬אני אגלה לך משהו שעדיין לא שמעת‪ .‬זה עדיין לא לפרסום‪ ,‬זה‬ ‫נעשה בעקיפין‪ ,‬באמצעות באי־כוח‪ .‬האם ידעת שהצלחתי לשכנע את מיצ'ל לייטון לקנות‬ ‫נתח שמן מה'באנר'?"‬ ‫"לא!"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"אלוהים‪ ,‬אלזוורת'‪ ,‬זה נפלא! מיצ'ל לייטון! הון כזה לא הולך ברגל‪ ...‬רגע אחד‪ ,‬מיצ'ל‬ ‫לייטון?"‬ ‫"כן‪ ,‬מה רע במיצ'ל לייטון?"‬ ‫"זה לא הבחור הקטן ההוא שלא הצליח לעכל את הירושה של סבא שלו?"‬ ‫"הסבא שלו השאיר לו הון עתק‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬אבל הוא מטורף‪ .‬זה הבחור שהיה משוגע ליוגה‪ ,‬אחר כך היה צמחוני‪ ,‬אחר כך‬ ‫ניטרי ואז נודיסט‪ .‬עכשיו הוא מתכוון לבנות במוסקבה ארמון לפרולטריון‪".‬‬ ‫אוּ ָ‬ ‫"ומה רע בזה?"‬ ‫"אלוהים אדירים! שיהיה לנו 'אדום' בין בעלי המניות?"‬ ‫"מיץ' לא 'אדום'‪ .‬איך אפשר שאדם שיש לו רבע מיליארד דולר יהיה 'אדום'? אולי הוא‬ ‫ורוד בהיר‪ .‬בעיקר צהוב‪ .‬אבל יש לו לב זהב‪".‬‬ ‫"אבל ב'באנר'?!"‬ ‫"אלווה‪ ,‬אתה חמור‪ .‬אתה לא מבין? שיכנעתי אותו להשקיע כסף בעיתון שמרני‪ .‬זה ירפא‬ ‫אותו מהנטיות הוורודות שלו ויכוון אותו בכיוון הנכון‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬מה הוא כבר יכול‬ ‫לעשות? גייל יקירך הרי שולט בעיתון‪ ,‬לא?"‬ ‫"גייל שמע על זה?"‬ ‫"לא‪ .‬גייל היקר כבר לא עומד על המשמר בחמש השנים האחרונות‪ ,‬לא כמו פעם‪ .‬וחסר‬ ‫לך שתגלה לו‪ .‬אתה רואה איך גייל מידרדר לאט־לאט‪ .‬יהיה צורך להפעיל עליו קצת לחץ‪.‬‬ ‫ואתה תהיה זקוק למימון‪ .‬אז תתייחס יפה למיץ' לייטון‪ .‬הוא עשוי להביא תועלת‪".‬‬ ‫"מה אתה אומר?"‬ ‫"מה שאתה שומע‪ .‬אתה רואה? גם לי יש לב‪ .‬עזרתי לירחון אומלל וליברלי כמו 'גבולות‬ ‫חדשים'‪ ,‬וגם הבאתי סכום כסף רציני למעוז השמרנות‪ ,‬כמו ה'באנר' של ניו יורק‪".‬‬ ‫"בהחלט‪ .‬וזה ממש יפה מצדך‪ ,‬אם נביא בחשבון את העובדה שגם אתה בעצמך רדיקל‪".‬‬ ‫"אתה שוב חוזר לעניין הנאמנות שלי?"‬ ‫"לא נראה לי‪ .‬יש לי תחושה שתמשיך לעמוד לצדו של ה'באנר'‪".‬‬ ‫"בטח שכן‪ .‬אני אוהב את ה'באנר'‪ .‬אעשה למענו הכול‪ .‬את חיי אני מוכן להקריב למען‬

‫ה'ניו יורק באנר'‪".‬‬

‫‪8‬‬ ‫גם על אי נידח‪ ,‬הרגליים נשארות על הקרקע‪ .‬אבל בדירת הפנטהאוז‪ ,‬אחרי שניתקו את‬ ‫הטלפון‪ ,‬לא הרגישו ויינאנד ודומיניק בחמישים ושבע הקומות שמתחתם‪ ,‬בקורות הפלדה‬ ‫שתמכו בגרניט‪ .‬ביתם נראה להם כאילו היה קבוע בחלל‪ ,‬לא אי‪ ,‬אלא כוכב לכת‪ .‬העיר‬ ‫נראתה כמו נוף ידידותי‪ ,‬כמו השמים‪ ,‬כמו חיזיון שהוא מושא להערצה שאין לו נגיעה‬ ‫ישירה לחייהם‪.‬‬ ‫שבועיים אחרי החתונה לא יצאו מדירתם‪ .‬בכל רגע נתון‪ ,‬יכלה דומיניק ללחוץ על כפתור‬ ‫המעלית ולשים קץ לשהייה הזאת‪ .‬אבל היא לא רצתה בכך‪ .‬לא היה בה שום רצון להתנגד‪,‬‬ ‫לתהות‪ ,‬להטיל ספק‪ .‬היה בזה קסם‪ ,‬היתה בזה שלווה‪.‬‬ ‫כשרצתה‪ ,‬הוא היה יושב ומדבר אליה שעות‪ .‬כשרצתה‪ ,‬היה יושב בדממה ומתבונן בה‬ ‫כשם שהתבונן בחפצי האמנות בגלריה שלו‪ ,‬באותו מבט רחוק ולא פולשני‪ .‬הוא השיב לכל‬ ‫שאלה שהציגה בפניו‪ .‬הוא עצמו לא שאל שאלות מעולם‪ .‬גם לא דיבר על רגשותיו‪.‬‬ ‫כשרצתה להתבודד‪ ,‬הוא לא הטריד אותה‪ .‬ערב אחד כשישבה בחדרה וקראה‪ ,‬ראתה אותו‬ ‫עומד ליד המעקה הקפוא של גינת הגג האפלה שבחוץ‪ .‬הוא לא התבונן פנימה‪ ,‬רק עמד‬ ‫בתוך אלומת האור שהטיל החוצה חלונה‪.‬‬ ‫בתום השבועיים חזר לעבודתו במשרדו ב"באנר"‪ .‬אבל תחושת הבידוד נותרה בעינה‪,‬‬ ‫כאילו הכריזו הכרזה והחליטו לדבוק בה עד תום‪ .‬בערב היה חוזר הביתה‪ ,‬והכרך הגדול‬ ‫חדל מלהתקיים‪ .‬הוא לא הביע שום רצון לצאת‪ .‬הוא לא הזמין אורחים‪.‬‬ ‫מעולם לא אמר זאת במילים מפורשות‪ ,‬אבל היא ידעה שאינו רוצה שתצא מהבית‪ ,‬לא‬ ‫בחברתו וגם לא לבדה‪ .‬זו היתה מין אובססיה‪ ,‬אף שלא התכוון לאכוף אותה‪ .‬כשחזר הביתה‪,‬‬ ‫היה שואל‪" :‬היית בחוץ?" מעולם לא שאל‪" :‬איפה היית?" זאת לא היתה קנאה‪ .‬ה"איפה"‬ ‫לא היה חשוב‪ .‬כשרצתה זוג נעליים חדשות‪ ,‬אירגן שישלחו לה דוגמאות משלוש חנויות‪ ,‬רק‬ ‫כדי למנוע ממנה את הצורך לבקר בחנות‪ .‬כשרצתה לראות סרט‪ ,‬בנה חדר הקרנה על גג‬ ‫הבניין‪.‬‬ ‫בחודשים הראשונים צייתה לו‪ ,‬אך כשהבינה שהבדידות הזאת מוצאת חן בעיניה‪ ,‬שברה‬ ‫אותה מיד‪ .‬היא אילצה אותו להיענות להזמנות והזמינה אורחים לביתם‪ .‬הוא ציית בלי‬ ‫מחאה‪.‬‬ ‫ובכל זאת‪ ,‬בנה קיר אחד שלא יכלה לפרוץ‪ :‬החומה שבין אשתו לעיתוניו‪ .‬שמה לא הופיע‬ ‫מעל דפי העיתונים‪ .‬הוא קטע בעודו באבו כל ניסיון למשוך את גברת ויינאנד אל החיים‬

‫הציבוריים — לשבת בראש ועדות‪ ,‬להתנדב לצדקה‪ ,‬לתמוך במסעי צלב‪ .‬הוא לא היסס‬ ‫לפתוח את מכתביה‪ .‬אם הם נשאו חותמת רשמית שחשפה מיד את מטרתם היה משמיד‬ ‫אותם ורק אחר כך מספר לה‪ .‬היא רק משכה בכתפיה ולא אמרה דבר‪.‬‬ ‫ועם זאת‪ ,‬הוא לא היה שותף לסלידתה מעיתוניו‪ .‬הוא לא הרשה לה לדבר עליהם‪ .‬לא‬ ‫היתה לה דרך לגלות מה חשב עליהם באמת‪ ,‬כיצד הרגיש‪ .‬פעם אחת‪ ,‬כשהעירה הערה על‬ ‫מאמר מערכת שעורר בה שאט נפש‪ ,‬אמר לה בקרירות‪:‬‬ ‫"אף פעם לא התנצלתי על ה'באנר'‪ ,‬וגם לא אתנצל‪".‬‬ ‫"אבל גייל‪ ,‬זה היה מגעיל‪".‬‬ ‫"אם אני זוכר טוב‪ ,‬התחתנת איתי‪ ,‬המו"ל של ה'באנר'‪".‬‬ ‫"חשבתי שזה לא מוצא חן בעיניך לחשוב כך‪".‬‬ ‫"מה שמוצא חן בעיני או לא מוצא חן בעיני‪ ,‬הוא לא עניינך‪ .‬אל תצפי ממני לשנות את‬ ‫ה'באנר' או להקריב אותו‪ .‬אני לא אעשה את זה למען אף אחד‪".‬‬ ‫היא צחקה‪" .‬נו‪ ,‬באמת‪ ,‬גייל‪ .‬לא הייתי מבקשת ממך לעשות את זה‪".‬‬ ‫הוא לא צחק בתגובה‪.‬‬ ‫הוא עבד במרץ‪ ,‬במעין התלהבות פראית ומרוממת שהפתיעה את האנשים שהכירו אותו‬ ‫בתחילת דרכו‪ ,‬בתקופה שהיה שאפתן מאין כמוהו‪ .‬כשנדרש לכך‪ ,‬היה נשאר במשרד כל‬ ‫הלילה‪ ,‬אף שלא עשה זאת שנים‪ .‬שיטותיו ומדיניותו נותרו כשהיו‪ .‬אלווה סקארט עקב‬ ‫אחריו בסיפוק‪" .‬טעינו לגביו‪ ,‬אלזוורת'‪ ",‬אמר סקארט לבן לווייתו הקבוע‪" .‬זה אותו גייל‬ ‫הזקן‪ ,‬שאלוהים יברך אותו‪ .‬הוא טוב יותר מתמיד‪".‬‬ ‫"אלווה‪ ,‬יקירי‪ ",‬אמר לו טוהי‪" ,‬הדברים אף פעם לא פשוטים כמו שאתה חושב‪ ,‬גם לא‬ ‫מהירים כל כך‪".‬‬ ‫"אבל הוא מאושר‪ .‬אתה לא רואה שהוא מאושר?"‬ ‫"בשבילו‪ ,‬זה יכול להיות הדבר הכי מסוכן‪ ,‬להיות מאושר‪ .‬ואני אומר את זה לטובתו‪,‬‬ ‫כאוהב אדם‪".‬‬ ‫סאלי ּב ֶרנט ניסתה להערים על הבוס שלה‪ .‬סאלי היתה מנכסיו החשובים של ה"באנר"‬ ‫וממקורות גאוותו‪ :‬היא היתה אישה גדולה‪ ,‬בגיל העמידה‪ ,‬שנהגה להתלבש כמו דוגמנית‬ ‫בתצוגת אופנה של המאה העשרים ואחת‪ .‬היא כתבה כמו חדרנית‪ ,‬ובין קוראי ה"באנר" היה‬ ‫לה קהל מעריצים גדול‪ .‬הפופולריות שלה נטעה בה ביטחון מופרז‪.‬‬ ‫סאלי ּב ֶרנט החליטה לכתוב על גברת גייל ויינאנד‪ .‬זו היתה כתבה לרוחה‪ ,‬והיא לא רצתה‬ ‫שהחומר העסיסי יֵ רד לטמיון‪ .‬היא הצליחה לפלוש אל דירתו של ויינאנד באמצעות‬ ‫תחבולות שאיפשרו לה להיכנס גם למקומות שלא היתה רצויה בהם‪ .‬זו היתה שיטה נלמדת‪,‬‬ ‫כמו כל הכשרה שזכו לה עובדי ויינאנד המוצלחים‪ .‬היא נכנסה לדירה בשמלה שחורה‪,‬‬ ‫וחמנית טרייה על הדש — הקישוט הקבוע שלה‪ ,‬שנעשה סמלה המסחרי — ובקוצר נשימה‬ ‫אמרה לדומיניק‪" :‬גברת ויינאנד‪ ,‬באתי לכאן כדי לעזור לך לרמות את בעלך!"‬ ‫היא קרצה לה בשובבות והסבירה‪" :‬מר ויינאנד לא היה הוגן כלפייך‪ ,‬יקירתי‪ .‬הוא גזל‬ ‫ממך את הפרסום שמגיע לך‪ ,‬מסיבות שאינן ברורות לי‪ .‬אבל את ואני נסדר אותו‪ .‬מה יוכל‬

‫לעשות לנו גבר אחד‪ ,‬אם נחתור תחתיו יחד‪ ,‬שתי נשים? הוא לא מבין איזו מציאה את‬ ‫בשביל העיתון‪ .‬אז ספרי לי את הסיפור שלך‪ ,‬ואני אכתוב כל מילה‪ .‬זה יהיה כל כך נפלא‪,‬‬ ‫שהוא פשוט לא יוכל שלא להדפיס את זה‪".‬‬ ‫דומיניק חייכה אליה חיוך שסאלי ברנט מעולם לא ראתה כמותו‪ ,‬ולכן היא גם לא עמדה‬ ‫על משמעותו‪ ,‬אף שהיתה חדת הבחנה בדרך כלל‪ .‬דומיניק סיפרה לה את סיפורה‪ .‬היא‬ ‫העניקה לסאלי את הסיפור שעליו חלמה כל חייה‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬בוודאי‪ .‬אני מכינה לו את ארוחת הבוקר שלו‪ ",‬אמרה דומיניק‪" .‬בייקון וביצים‪ ,‬זה‬ ‫המאכל האהוב עליו‪ ...‬כן‪ ,‬גברת ברנט‪ ,‬אני מאושרת מאוד‪ .‬אני פוקחת את העיניים בבוקר‬ ‫ואומרת לעצמי שזה חלום‪ .‬איך יכול להיות שאישה קטנה כמוני נהפכה לאשתו של גייל‬ ‫ויינאנד הדגול‪ ,‬האיש שהיה יכול לבחור אישה מבין כל הנשים הזוהרות ביותר בעולם‪ .‬את‬ ‫מבינה‪ ,‬אני מאוהבת בו כבר שנים‪ .‬הוא היה עבורי חלום יפה‪ ,‬בלתי מושג‪ .‬וכעת החלום‬ ‫התגשם‪ ...‬בבקשה‪ ,‬גברת ברנט‪ ,‬מסרי בשמי את הבשורה הזאת לכל נשות אמריקה‪:‬‬ ‫הסבלנות משתלמת‪ ,‬האהבה נמצאת מעבר לפינה‪ .‬אני חושבת שזה מוסר השכל נפלא‪ ,‬ואולי‬ ‫הוא יעזור לצעירות אחרות‪ ,‬כשם שעזר גם לי‪ ...‬נכון‪ ,‬כי אין לי שום רצון בחיים אלא להסב‬ ‫אושר לגייל‪ ,‬לחלוק עמו את הצער ואת השמחה שלו‪ ,‬להיות אישה טובה ואמא טובה‪".‬‬ ‫אלווה סקארט קרא את הכתבה‪ ,‬והיא מצאה חן בעיניו עד כדי כך שלרגע איבד את הראש‪.‬‬ ‫לסדר‪ ,‬אלווה‪ ",‬דירבנה אותו סאלי ברנט‪" .‬תשאיר עותק להגהה על השולחן‬ ‫"שלח אותו ְ‬ ‫שלו‪ .‬הוא יאשר אותו‪ ,‬אתה עוד תראה‪".‬‬ ‫סאלי ברנט פוטרה באותו ערב‪ .‬החוזה היקר שלה עלה לוויינאנד בפיצויים — כי היה‬ ‫בתוקף לשלוש שנים נוספות — אך מאותו רגע ואילך נאסרה עליה הכניסה ל"באנר"‪ ,‬מכול‬ ‫וכול‪.‬‬ ‫סקארט מחה נמרצות‪" :‬גייל‪ ,‬אתה לא יכול לפטר את סאלי! לא את סאלי!"‬ ‫"כשלא אוכל לפטר את מי שארצה‪ ,‬אסגור את העסק ואפוצץ את הבניין המחורבן‪ ",‬השיב‬ ‫לו ויינאנד בקרירות‪.‬‬ ‫"אבל קהל הקוראים שלה‪ ,‬עוד נאבד אותו!"‬ ‫"שילך לעזאזל קהל הקוראים שלה!"‬ ‫באותו ערב‪ ,‬בשעת הארוחה‪ ,‬הוציא ויינאנד מכיסו כדור נייר מעוך — העתק ההגהה‬ ‫מהכתבה של סאלי — ובלי אומר ודברים זרק אותו בפניה של דומיניק‪ ,‬שישבה מעברו השני‬ ‫של השולחן‪ .‬הכדור פגע בלחיה ונפל אל הקרקע‪ .‬היא הרימה אותו‪ ,‬ראתה במה מדובר‬ ‫ופרצה בצחוק‪.‬‬ ‫סאלי ברנט כתבה על חיי האהבה של גייל ויינאנד‪ .‬הכתבה היתה אינטלקטואלית‪ ,‬כמעט‬ ‫סוציולוגית בטיבה‪ ,‬והכילה פרטים שלא היו מתפרסמים אפילו בצהובונים‪ .‬הכתבה פורסמה‬ ‫ב"גבולות חדשים"‪.‬‬ ‫ויינאנד העניק לדומיניק תכשיט שיוצר בהזמנה אישית‪ .‬זה היה ענק יהלומים בשיבוץ סמוי‪.‬‬ ‫היהלומים נזרעו בחוסר סימטריה מופגן‪ ,‬באקראיות‪ ,‬וביניהם שרשרות פלטינה דקיקות‪,‬‬

‫כמעט בלתי נראות‪ ,‬שיוצרו מתחת למיקרוסקופ‪ .‬כשענד את הענק לצווארה נראו היהלומים‬ ‫כמו טיפות גשם שצנחו באקראי‪.‬‬ ‫היא עמדה מול המראה והניחה לחלוקה לצנוח מכתפיה‪ .‬טיפות הגשם נצצו על עורה‬ ‫כשאמרה‪:‬‬ ‫"סיפור חייה של האישה מברונקס‪ ,‬שרצחה את פילגשו הצעירה של בעלה‪ ,‬הוא סיפור‬ ‫מלוכלך‪ ,‬גייל‪ .‬אבל יש משהו מלוכלך עוד יותר‪ :‬הסקרנות של האנשים שאוהבים לקרוא‬ ‫סיפורים כאלה‪ .‬ויש משהו מלוכלך אפילו יותר מכל אלה‪ :‬אנשים שממלאים את הסקרנות‬ ‫החולנית הזאת‪ .‬למעשה‪ ,‬עקרת הבית הזאת‪ ,‬שבתמונה רואים את רגלי הפסנתר שלה‬ ‫והעורף הבצקי‪ ,‬היא שאיפשרה את הענק הזה‪ .‬הוא יפהפה‪ .‬אענוד אותו בגאווה‪".‬‬ ‫הוא חייך‪ .‬בנצנוץ הפתאומי שבעיניו היה מין אומץ מוזר‪.‬‬ ‫"גם זו דרך להסתכל על זה‪ ",‬אמר‪" .‬אבל יש דרך אחרת‪ .‬בעיני מוצא חן הרעיון שלקחתי‬ ‫את הזבל הכי גרוע של רוח האדם — את המחשבות של עקרת הבית וגם של האנשים‬ ‫שנהנים לקרוא עליה — ויצרתי מהם את הענק הזה שלצווארך‪ .‬אני אוהב לראות בעצמי‬ ‫אלכימאי שמסוגל לזקק מרפש דבר טהור כל כך‪".‬‬ ‫היא לא ראתה במבטו לא התנצלות ולא חרטה‪ .‬גם לא טינה‪ .‬זה היה מבט לא רגיל; היא‬ ‫הבחינה בו עוד קודם‪ .‬מבט של הערצה פשוטה‪ .‬ופתאום חשבה לעצמה שיש סוג של הערצה‬ ‫שבה המעריץ עצמו הופך מושא ליראת כבוד‪.‬‬ ‫היא ישבה מול המראה גם למחרת בערב‪ ,‬כשנכנס לחדר השינה שלה‪ .‬הוא התכופף‪,‬‬ ‫הצמיד את שפתיו אל עורפה והבחין בריבוע נייר שהוצמד אל פינת המראה‪ .‬זה היה המברק‬ ‫ששם קץ לקריירה שלה ב"באנר"‪ :‬פטר את הכלבה‪ .‬ג"ו‪.‬‬ ‫הוא מתח את כתפיו ועמד זקוף מאחוריה‪ .‬הוא שאל‪:‬‬ ‫"מאיפה הבאת את זה?"‬ ‫"אלזוורת' טוהי נתן לי אותו‪ .‬חשבתי שכדאי לשמור את זה‪ .‬ברור שאז עוד לא ידעתי עד‬ ‫כמה זה הולם‪".‬‬ ‫הוא הטה את ראשו ברצינות רבה‪ ,‬כמשלים עם סמכותה‪ ,‬ולא הוסיף מילה‪.‬‬ ‫למחרת‪ ,‬ציפתה שהמברק ייעלם‪ .‬אבל הוא לא נגע בו‪ .‬גם היא לא‪ .‬המברק נשאר גלוי‬ ‫לעין בפינת המראה‪ .‬וכשחיבק אותה בזרועותיו‪ ,‬ראתה לעתים קרובות את עיניו נחות על‬ ‫ריבוע הנייר‪ .‬היא לא ידעה לנחש את מחשבותיו‪.‬‬ ‫באביב אילץ אותו כנס של מו"לים לעזוב את ניו יורק לשבוע‪ .‬זו היתה פרידתם הראשונה‪.‬‬ ‫דומיניק הפתיעה אותו כשבאה לקבל את פניו בנמל התעופה‪ ,‬עם שובו העירה‪ .‬היא היתה‬ ‫נעימה ועליזה‪ .‬התנהגותה הביעה הבטחה שמעולם לא היה מעז לקוות לה‪ ,‬שלא היה יכול‬ ‫להאמין בה‪ ,‬ובכל זאת גילה שהוא מאמין בה באמונה שלמה‪.‬‬ ‫כשנכנס לסלון דירתם וצנח פרקדן על ספה‪ ,‬ידעה שהוא רוצה לשכב בלי ניע‪ ,‬לחוש שוב‬ ‫ביטחון בעולם שיצר לעצמו‪ .‬היא ראתה את עיניו פקוחות‪ ,‬חסרות הגנה‪ .‬היא עמדה מולו‬ ‫זקופה ואמרה‪:‬‬

‫"גייל‪ ,‬לך תחליף בגדים‪ .‬אנחנו הולכים לתיאטרון‪".‬‬ ‫הוא התיישב‪ .‬הוא חייך‪ ,‬והתלמים האלכסוניים בלטו על מצחו‪ .‬בלבה גאתה הערצה קרה‬ ‫כלפיו; שליטתו העצמית היתה מושלמת‪ .‬הוא אמר לה‪:‬‬ ‫"בסדר גמור‪ .‬פראק או טוקסידו?"‬ ‫"פראק‪ .‬יש לי כרטיסים ל'לא שֹם כלום'‪ .‬היה לי קשה מאוד להשיג אותם‪".‬‬ ‫זה כבר היה מוגזם‪ .‬הצעתה היתה מגוחכת מכדי להיכלל בהתמודדות הנוכחית ביניהם‪.‬‬ ‫הוא נשבר ופרץ בצחוק רועם שכולו תיעוב חסר אונים‪.‬‬ ‫"אוי‪ ,‬דומיניק‪ ,‬רק לא ההצגה הזאת!"‬ ‫"למה לא‪ ,‬גייל? זה הלהיט הגדול בעיר‪ .‬המבקר שלך‪ ,‬ג'ולז פוגלר" — הוא השתתק‪ ,‬כי‬ ‫פתאום הבין — "הוא אמר שזה המחזה הגדול של דורנו‪ .‬אלזוורת' טוהי אמר שזה קולו‬ ‫בחלב של טוּב‬ ‫הרענן של העולם החדש‪ .‬אלווה סקארט אמר שהמחזה נכתב לא בדיו‪ ,‬כי אם ֵ‬ ‫הלב האנושי‪ .‬סאלי ברנט — לפני שפיטרת אותה — אמרה שכמעט נחנקה מרוב צחוק‪ .‬זה בן‬ ‫הסנדקות של ה'באנר'‪ ,‬אז חשבתי שתרצה לראות אותו‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬כמובן‪ ",‬אמר לה‪.‬‬ ‫הוא קם ופנה להתלבש‪.‬‬ ‫"לא שם כלום" רץ על הבימות זה חודשים‪ .‬אלזוורת' טוהי הזכיר בצער בטור שלו ששמו‬ ‫של המחזה שוּ נָ ה‪" ,‬כוויתור להתחסדות של בני המעמד הבינוני‪ ,‬השולטים גם היום‬ ‫בתיאטרון שלנו‪ .‬זו דוגמה מובהקת להתערבות גסה ביצירתו של האמן‪ .‬אז בואו נפסיק‬ ‫להשמיע את המליצה הנבובה שהחברה שלנו היא חברה חופשית‪ .‬כי במקור נלקח שמו של‬ ‫המחזה הנפלא הזה מתוך שפת הרחוב‪ ,‬מתוך צחות הלשון הפשוטה והאמיצה של הסלנג‬ ‫העממי‪".‬‬ ‫ויינאנד ודומיניק ישבו באמצע השורה הרביעית‪ .‬הם לא הביטו זה בזה‪ ,‬אלא רק צפו‬ ‫במחזה‪ .‬הדברים שנעשו על הבמה היו גסים ונדושים‪ ,‬אבל המשמעות החבויה היתה‬ ‫מפחידה‪ .‬הדברים הריקים שנאמרו ברצינות תהומית היו אפופים אווירה שהשחקנים ספגו‬ ‫לתוכם כמו זיהום‪ .‬הדבר ניכר בפניהם המגחכות בשביעות רצון עצמית‪ ,‬בקולם הנכלולי‪,‬‬ ‫במחוות המוגזמות‪ .‬זו היתה אווירה של דברים ריקים מתוכן שנאמרים כאמת צרופה‬ ‫ותובעים במפגיע להתקבל כאמת צרופה‪ .‬זו היתה אווירה‪ ,‬לא של תמימות‪ ,‬אלא של גסות‬ ‫רוח מודעת‪ ,‬כאילו ידע המחזאי מה טיבה של יצירתו והתרברב ביכולתו לכפות אותה על‬ ‫קהל הצופים כאמת נשגבת‪ ,‬ובכך להרוס את יכולתם האמיתית להגיע אל הנשגב‪ .‬היצירה‬ ‫הצדיקה את הקביעה של נותני חסותה‪ :‬היא באמת עוררה צחוק‪ ,‬כמו בדיחה גסה על חשבון‬ ‫הקהל‪ .‬זה היה ַּכן שפסל האל נותץ מעליו‪ ,‬ובמקומו הוצב לא השטן המנופף בידו בחרב‬ ‫שלופה‪ ,‬אלא פרחח רחוב שלוגם קוקה קולה‪.‬‬ ‫בקהל שררה דממה של בלבול ויראה‪ .‬מישהו פרץ בצחוק‪ ,‬ומיד הצטרפו אליו כולם‬ ‫בתחושת הקלה‪ ,‬כאילו שמחו לגלות שהם נהנים‪ .‬ג'ולז פוגלר לא ניסה להשפיע על איש;‬ ‫הוא רק הבהיר בפשטות — מבעוד מועד ובערוצים שונים — שכל מי שאינו מסוגל ליהנות‬ ‫מהמחזה הזה הוא יצור חסר ערך‪" .‬אין טעם לדרוש הסברים‪ ",‬אמר‪" .‬או שאתה מתוחכם‬

‫מספיק כדי לאהוב את ההצגה‪ ,‬או שלא‪".‬‬ ‫בהפסקה שמע ויינאנד אישה כבדת בשר אומרת‪" :‬זה היה נפלא‪ .‬לא הבנתי כל כך‪ ,‬אבל‬ ‫יש לי תחושה שהמסר היה חשוב מאוד‪".‬‬ ‫דומיניק שאלה אותו‪" :‬גייל‪ ,‬אתה רוצה ללכת?"‬ ‫והוא ענה לה‪" :‬לא‪ ,‬נישאר עד הסוף‪".‬‬ ‫בדרכם הביתה ישב בדממה במכונית‪ .‬כשנכנסו לסלון‪ ,‬עמד מצפה‪ ,‬נכון לשמוע ולקבל‬ ‫הכול‪ .‬לרגע רצתה לחוס עליו‪ .‬היא חשה מרוקנת ועייפה מאוד‪ .‬היא לא רצתה לפגוע בו;‬ ‫היא רק רצתה לבקש את עזרתו‪.‬‬ ‫אבל אז נזכרה שוב במה שחשבה בתיאטרון‪ .‬היא חשבה לעצמה שהמחזה כולו הוא יציר‬ ‫כפיו של ה"באנר"‪ .‬ה"באנר" הוא שכפה אותו על חייהם‪ ,‬רומם אותו‪ ,‬הביא לניצחונו‪.‬‬ ‫ה"באנר" הוא שהביא גם להריסת המקדש של סטודארד‪ ...‬כי ה"ניו יורק באנר" הוא‬ ‫שפירסם ב־‪ 2‬בנובמבר ‪ 1930‬את "חילול הקודש" מאת אלזוורת' מ' טוהי‪ ,‬בטור השבועי‬ ‫"קול אחד קטן"; וכן את "כנסיות מימי ילדותנו"‪ ,‬מאת אלווה סקארט; וגם את הכיתוב‬ ‫"האם אתה מאושר‪ ,‬האדם העליון?"‪ ...‬וכעת‪ ,‬ההרס כבר לא היה מאורע שחלף מזמן; כאן‬ ‫כבר לא היתה השוואה בין שתי ישויות — בניין ומחזה — שאין ביניהן שום בסיס להשוואה‪.‬‬ ‫זו כבר לא היתה שאלה אישית‪ .‬לא אייק עמד פה לדיון‪ ,‬גם לא פוגלר‪ ,‬לא טוהי‪ ,‬לא היא‬ ‫עצמה ולא רורק‪ .‬זו היתה תחרות על־זמנית‪ ,‬מאבק בין שני דברים מופשטים‪ ,‬בין הכוח‬ ‫שיצר את הבניין לבין הכוח שאיפשר את עליית המחזה‪ .‬שני כוחות שעמדו לפתע עירומים‬ ‫לפניה בהכרזתם הפשוטה‪ ,‬שני כוחות שלחמו זה בזה מאז שחר ההיסטוריה‪ ,‬וכל דת ידעה‬ ‫האל והשטן היו קיימים מאז ומעולם‪ .‬אלא שבני אדם טעו טעות מרה בעניין‬ ‫על קיומם‪ .‬כי ֵ‬ ‫דמותו של השטן‪ .‬הוא לא היה יחיד וגדול; הוא היה רבים‪ ,‬הוא היה מזוהם‪ ,‬והוא היה קטן‬ ‫מאוד‪ .‬ה"באנר" הרס את המקדש של סטודארד כדי לפנות מקום למחזה הזה‪ .‬לא היתה שום‬ ‫אפשרות אחרת‪ ,‬לא היה כל שביל ביניים‪ ,‬לא היתה שום אפשרות לפשרה‪ ,‬לניטרליות‪ .‬זו‬ ‫היתה שאלה של זה מול זה‪ ,‬וכך היה תמיד‪ .‬למאבק היו סמלים רבים‪ ,‬אבל לא היה לו שם‬ ‫ולא היתה לו הצהרה‪ .‬רורק‪ ...‬היא שמעה את עצמה צורחת בעמקי נפשה‪ ...‬רורק‪ ...‬רורק‪...‬‬ ‫רורק‪...‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬מה קרה?"‬ ‫היא שמעה את קולו של ויינאנד‪ .‬הקול היה רך ומודאג‪ .‬מעולם לא הרשה לעצמו להפגין‬ ‫דאגה‪ .‬היא הבינה שהצליל הוא בבואת פניה‪ ,‬השתקפות של מה שראה בעיניה‪.‬‬ ‫היא עמדה זקופה‪ ,‬בטוחה בעצמה‪ ,‬דוממת בתוך תוכה‪.‬‬ ‫"אני חושבת עליך‪ ,‬גייל‪ ",‬אמרה‪.‬‬ ‫הוא חיכה‪.‬‬ ‫"אז מה‪ ,‬גייל‪ ,‬התשוקה המוחלטת להתרומם אל השיא המוחלט?" היא צחקה והניחה‬ ‫לזרועותיה להתנופף לכל עבר‪ ,‬כמו תנועותיהם המגוחכות של השחקנים שראו‪" .‬תגיד לי‪,‬‬ ‫גייל‪ ,‬יש לך בול עם תמונה של ג'ורג' וושינגטון?‪ ...‬בן כמה אתה‪ ,‬גייל? כמה קשה עבדת?‬ ‫מאחוריך כבר מחצית חייך‪ ,‬אבל הלילה ראית את הגמול שלך‪ .‬את שיא הישגיך‪ .‬כמובן‪ ,‬אף‬

‫אחד לא יכול להשתוות לתשוקה המוחלטת שלו‪ ...‬ובכל זאת‪ ,‬אם תשאף ותתאמץ מאוד‪,‬‬ ‫ביום מן הימים אולי תגיע לרמה של אותו מחזה!"‬ ‫הוא עמד חרישי‪ ,‬מאזין‪ ,‬מקבל‪.‬‬ ‫"לדעתי‪ ,‬אתה צריך לקחת את כתב היד של המחזה הזה ולהציב אותו על כן במרכז‬ ‫הגלריה שלך שמתחתינו‪ .‬אתה צריך לשנות את שם ספינתך ל'לא שם כלום'‪ .‬אתה צריך‬ ‫לקחת אותי —"‬ ‫"די‪".‬‬ ‫"— ולצרף אותי ללהקת תיאטרון ולהכריח אותי לגלם את תפקידה של מרי‪ ,‬מדי ערב‪ .‬את‬ ‫תפקידה של מרי‪ ,‬שמאמצת את עכבר המושק חסר הבית‪"...‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬די‪".‬‬ ‫"אז דבר אתה‪ .‬אני רוצה לשמוע אותך מדבר‪".‬‬ ‫"אף פעם לא הצדקתי את עצמי‪".‬‬ ‫"אז תתפאר‪ .‬זה יהיה לא פחות טוב‪".‬‬ ‫"אם זה מה שאת רוצה לשמוע‪ ,‬המחזה מעורר בי גועל‪ .‬ואת ידעת טוב מאוד שכך יהיה‪.‬‬ ‫זה היה גרוע מעקרת הבית ההיא בברונקס‪".‬‬ ‫"הרבה יותר גרוע‪".‬‬ ‫"אבל יש דברים יותר גרועים‪ ,‬כמו לכתוב מחזה משובח ולהציע אותו לקהל הצופים כדי‬ ‫שיצחקו עליו‪ .‬להקריב אותו על המזבח למען אנשים מהסוג שראינו הלילה‪".‬‬ ‫הוא שם לב שמשהו בדבריו נגע בה; הוא לא ידע אם תשובתו הפתיעה אותה‪ ,‬או שאולי‬ ‫הכעיסה אותה‪ .‬הוא לא ידע עד כמה הכירה את המילים הללו‪ .‬הוא המשיך ואמר‪:‬‬ ‫"זה עורר בי גועל‪ ,‬אבל באותה מידה עוררו בי גועל גם דברים אחרים שעשה ה'באנר'‪.‬‬ ‫הלילה היה גרוע מתמיד‪ ,‬כי זה פשוט עבר כל גבול‪ .‬זה היה זדון מיוחד במינו‪ .‬אבל אם‬ ‫האידיוטים אוהבים את זה‪ ,‬אז ה'באנר' רשאי לעסוק בזה‪ .‬כי העיתון מיועד לאידיוטים‪ .‬מה‬ ‫עוד תרצי שאומר?"‬ ‫"מה הרגשת הלילה‪".‬‬ ‫"גיהינום קטן‪ .‬כי ישבת שם לצדי‪ .‬זה מה שרצית‪ ,‬לא? רצית שארגיש את הניגוד‪ .‬ובכל‬ ‫זאת‪ ,‬טעית בחישובים שלך‪ .‬כי הסתכלתי על הבמה וחשבתי‪ :‬כאלה הם בני האדם‪ ,‬זוהי‬ ‫רוחם האמיתית‪ .‬אבל אני‪ ,‬אני מצאתי אותך‪ ,‬ויש לי אותך‪ ,‬והניגוד הזה שווה את הכאב‪.‬‬ ‫נכון‪ ,‬סבלתי הלילה‪ ,‬כמו שרצית‪ ,‬אבל הכאב הזה חדר לתוכי רק עד נקודה מסוימת‪"...‬‬ ‫"שתוק!" צרחה עליו‪" .‬סתום את הפה‪ ,‬לעזאזל!"‬ ‫הם נשארו עומדים לרגע‪ ,‬שניהם המומים‪ .‬הוא נע ראשון; הוא ידע שהיא זקוקה לעזרתו‪.‬‬ ‫הוא אחז בכתפיה‪ ,‬אבל היא קרעה את עצמה מעליו‪ .‬היא ניגשה אל החלון והביטה אל העיר‪,‬‬ ‫אל הבניינים הגדולים הפרושים מתחת‪ ,‬טבולים בשחור ובאש‪.‬‬ ‫כעבור דקה ארוכה אמרה בקול חדגוני‪:‬‬ ‫"מצטערת‪ ,‬גייל‪".‬‬ ‫הוא לא ענה‪.‬‬

‫"לא היתה לי הזכות לומר לך את מה שאמרתי‪ ".‬היא לא פנתה אליו‪ .‬זרועותיה נותרו‬ ‫מורמות‪ ,‬שעונות על מסגרת החלון‪" .‬השתווינו‪ ,‬גייל‪ .‬קיבלתי את המנה שלי‪ ,‬אם זה מקל‬ ‫עליך‪ .‬אני נשברתי ראשונה‪".‬‬ ‫"אני לא רוצה שתקבלי את המנה שלך‪ ",‬אמר לה חרישית‪" .‬דומיניק‪ ,‬מה זה היה?"‬ ‫"שום דבר‪".‬‬ ‫"מה הזכרתי לך? זה לא מה שאמרתי‪ ,‬זה משהו אחר‪ .‬מה אמרו לך המילים ההן?"‬ ‫"שום דבר‪".‬‬ ‫"דיברתי על כאב שחודר רק עד נקודה מסוימת‪ .‬זה היה המשפט שאמרתי‪ .‬למה?" היא‬ ‫עמדה והביטה בעיר הגדולה‪ .‬ממרחק הבחינה בצלליתו של בית קורד‪" .‬דומיניק‪ ,‬ראיתי כבר‬ ‫מה את מסוגלת לשאת‪ .‬זה בטח היה נורא‪ ,‬אם כך הגבת‪ .‬אני חייב לדעת‪ .‬אין דבר שהוא‬ ‫בלתי אפשרי‪ .‬אני יכול לעזור‪ ,‬מה שזה לא יהיה‪ ".‬היא לא ענתה‪" .‬זה לא רק המחזה הטיפשי‬ ‫ההוא‪ .‬היה שם משהו אחר‪ ,‬בתיאטרון ההוא‪ .‬ראיתי את הפנים שלך‪ .‬ואז זה חזר גם כאן‪ .‬מה‬ ‫זה היה?"‬ ‫"גייל‪ ",‬אמרה לו ברוך‪" .‬תסלח לי?"‬ ‫הוא השתהה לרגע ארוך; הוא לא התכונן לשאלה הזאת‪.‬‬ ‫"על מה?"‬ ‫"על הכול‪ .‬על הלילה‪".‬‬ ‫"זו היתה זכותך‪ .‬זה היה התנאי לנישואים שלנו‪ .‬הבטחת שתאלצי אותי לשלם מחיר על‬ ‫ה'באנר'‪".‬‬ ‫"אני לא רוצה שתשלם עליו מחיר‪".‬‬ ‫"למה לא?"‬ ‫"כי אי אפשר לשלם עליו מספיק‪".‬‬ ‫היא האזינה בדממה לקול צעדיו כשפסע אנה ואנה מאחוריה‪.‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬מה זה היה?"‬ ‫"הכאב שחודר רק עד נקודה מסוימת? שום דבר‪ .‬אבל לא היתה לך שום זכות לומר את‬ ‫זה‪ .‬כי מי שזכאים לזה משלמים בעד הזכות הזאת מחיר שאתה לעולם לא תוכל לעמוד בו‪.‬‬ ‫אבל זה לא משנה‪ .‬אתה יכול לומר את זה‪ .‬תגיד לי שגם לי אין זכות לומר את זה‪".‬‬ ‫"לא סיפרת לי הכול‪".‬‬ ‫"אני חושבת שיש לנו הרבה דברים משותפים‪ ,‬לך ולי‪ .‬איפשהו בגדנו את אותה הבגידה‪.‬‬ ‫לא‪ ,‬זאת לא המילה הנכונה‪ ...‬בעצם‪ ,‬כן‪ ,‬נראה לי שזאת המילה הנכונה‪ .‬היא היחידה‬ ‫שמבטאת את התחושה שלי‪".‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬לא יכול להיות שכך את מרגישה‪ ".‬קולו נשמע מוזר‪ .‬היא פנתה אליו‪.‬‬ ‫"למה לא?"‬ ‫"כי גם אני הרגשתי כך הלילה‪ .‬בגידה‪".‬‬ ‫"במי?"‬

‫"אני לא יודע‪ .‬אם הייתי אדם מאמין‪ ,‬הייתי אומר באלוהים‪ .‬אבל אני לא מאמין‪".‬‬ ‫"לזה בדיוק התכוונתי‪ ,‬גייל‪".‬‬ ‫"למה שאת תרגישי כך? לא את יצרת את ה'באנר'‪".‬‬ ‫"קיימות גם צורות אחרות של אשמה‪".‬‬ ‫הוא חצה את החדר הארוך‪ ,‬נטל אותה בזרועותיו ואמר‪:‬‬ ‫"את לא מבינה את משמעות המילים שלך‪ .‬יש לנו הרבה מהמשותף‪ ,‬אבל לא זה‪ .‬הייתי‬ ‫מעדיף שתמשיכי לירוק עלי‪ ,‬ולא שתנסי לחלוק איתי בנטל הכבד‪".‬‬ ‫היא הניחה את ידה על לחיו‪ ,‬ואת קצות אצבעותיה על רקתו‪.‬‬ ‫הוא שאל אותה‪:‬‬ ‫"תרצי לומר לי עכשיו מה זה היה?"‬ ‫"זה שום דבר‪ .‬לקחתי על עצמי יותר ממה שיכולתי לשאת‪ .‬אתה עייף‪ ,‬גייל‪ .‬למה שלא‬ ‫תעלה למעלה? תן לי להישאר כאן לבד עוד קצת‪ .‬אני רק רוצה להביט בעיר‪ .‬אחר כך אבוא‬ ‫אליך‪ ,‬ואהיה בסדר גמור‪".‬‬

‫‪9‬‬ ‫דומיניק עמדה ליד מעקה היאכטה‪ .‬הסיפון היה חם מתחת לסנדליה השטוחים‪ .‬השמש‬ ‫ליטפה את רגליה החשופות‪ ,‬והרוח בידרה את שולי שמלתה הלבנה‪ ,‬הדקה‪ .‬היא עמדה‬ ‫והביטה בוויינאנד שהיה שכוב על כיסא נוח‪.‬‬ ‫היא הירהרה בשינוי שחל בו על סיפון היאכטה‪ .‬היא התבוננה בו כל אותו קיץ‪ ,‬בחודשים‬ ‫ארוכים של הפלגה‪ .‬פעם אחת ראתה אותו רץ למטה בסולם‪ .‬המראה נשאר חקוק בזיכרונה‪:‬‬ ‫דמות גבוהה בלבן‪ ,‬שועטת קדימה במהירות וביטחון‪ .‬ידו אחזה במעקה‪ ,‬הוא הסתכן ביודעין‬ ‫בנפילה פתאומית‪ ,‬ובכל זאת דחף את עצמו קדימה‪ .‬הוא לא היה המו"ל המושחת של‬ ‫אימפריה עממית‪ .‬הוא היה אציל על סיפונה של היאכטה שלו‪ .‬הוא נראה כמו שנראית‬ ‫האצולה בעיניו של כל אדם צעיר ותמים‪ :‬עליזה וזוהרת ונטולת אשמה‪.‬‬ ‫היא התבוננה בו ארוכות כששכב בכיסא הנוח על הסיפון‪ .‬היא חשבה לעצמה שנינוחות‬ ‫היא מראה משובב נפש רק אצל אנשים שאין זה מצבם הטבעי‪ .‬כי אז אפילו לרפיון יש‬ ‫תכלית‪ .‬היא הירהרה בו‪ ,‬בגייל ויינאנד שהתפרסם ביכולתו היוצאת מן הכלל‪ .‬אבל תאגיד‬ ‫העיתונים לא הוקם רק בכוחה של הרפתקנות שאפתנית‪ .‬זה — האיכות שראתה בו כאן‪,‬‬ ‫הדבר הפרוש באור השמש — היה גדול הרבה יותר‪ ,‬זאת היתה הסיבה הראשונית‪ ,‬זה היה‬ ‫כישרון שלקוח מתוך דינמיקה אוניברסלית‪.‬‬ ‫"גייל‪ ",‬אמרה פתאום‪ ,‬כמעט באי־רצון‪.‬‬ ‫הוא פקח את עיניו והביט בה‪.‬‬ ‫"חבל שלא הקלטתי את זה‪ ",‬אמר בעצלתיים‪" .‬היית נדהמת לשמוע את הקול שלך‪ .‬כאן‬ ‫הוא סתם מתבזבז‪ .‬הייתי רוצה להשמיע אותו שוב בחדר המיטות‪".‬‬ ‫"אם זה מה שאתה רוצה‪ ,‬אחזור עליו גם שם‪".‬‬ ‫"תודה לך‪ ,‬יקירתי‪ .‬אני מבטיח לך לא להגזים‪ ,‬ולא להעז יותר מדי‪ .‬את הרי לא מאוהבת‬ ‫בי‪ .‬מעולם לא היית מאוהבת באיש‪".‬‬ ‫"מנין לך?"‬ ‫"לו אהבת גבר‪ ,‬זו לא היתה רק שאלה של טקס נישואים קרקסי ושל ערב איום בתיאטרון‪.‬‬ ‫היית מייסרת אותי ייסורי תופת‪".‬‬ ‫"גייל‪ ,‬מנין לך?"‬ ‫"למה לא הפסקת ללטוש בי מבטים מאז שנפגשנו? כי אני לא אותו גייל ויינאנד ששמעת‬ ‫עליו‪ .‬אני אוהב אותך‪ .‬והאהבה הזאת יצרה יוצא מהכלל‪ .‬אם היית מאוהבת‪ ,‬היית רוצה‬

‫שישברו אותך‪ ,‬שירמסו אותך‪ ,‬שיצוו עלייך‪ ,‬שישלטו בך‪ ,‬כי זה הבלתי אפשרי‪ ,‬זה‬ ‫הלא־יתואר ביחסים שלך עם בני האדם‪ .‬זו היתה המתנה האחת‪ ,‬זה היה היוצא מן הכלל‬ ‫הגדול שהיית רוצה להגיש לגבר שתאהבי‪ .‬אבל זה לא היה לך קל‪".‬‬ ‫"אם זה נכון‪ ,‬אז אתה‪"...‬‬ ‫"נעשיתי עדין וצנוע‪ ,‬לתדהמתך הרבה‪ ,‬כי אני הרי האיש הנבזי ביותר עלי אדמות‪".‬‬ ‫"אני לא מאמינה בזה‪ ,‬גייל‪".‬‬ ‫"לא? אז מה‪ ,‬אני כבר לא האדם הלפני אחרון?"‬ ‫"כבר לא‪".‬‬ ‫"יקירתי‪ ,‬אבל עובדה שאני עדיין כזה‪".‬‬ ‫"למה אתה רוצה כל כך שאחשוב כך?"‬ ‫"אני לא רוצה‪ .‬אבל אני אוהב כנות‪ .‬כנות היתה המותרות היחידים שהרשיתי לעצמי בחיי‬ ‫הפרטיים‪ .‬אל תשני את דעתך עלי‪ .‬המשיכי לראות אותי כפי שהייתי לפני שנפגשנו‪".‬‬ ‫"גייל‪ ,‬זה לא מה שאתה רוצה‪".‬‬ ‫"לא חשוב מה אני רוצה‪ .‬אני לא רוצה שום דבר‪ ,‬אלא רק שתהיי שלי‪ .‬בלי שום תשובה‬ ‫מצדך‪ .‬זה חייב להיות בלי תשובה‪ .‬אם תתחילי להסתכל עלי יותר מקרוב‪ ,‬תראי דברים שלא‬ ‫ימצאו חן בעינייך‪".‬‬ ‫"איזה דברים?"‬ ‫"דומיניק‪ ,‬את כל כך יפה‪ .‬זו תאונה מופלאה של אלוהים ליצור אדם שהפנימיות שלו כל‬ ‫כך תואמת את החיצוניות שלו‪".‬‬ ‫"איזה דברים‪ ,‬גייל?"‬ ‫"את יודעת במה את מאוהבת באמת? ביושרה‪ .‬בבלתי אפשרי‪ .‬בטהור‪ ,‬ביציב‪ ,‬בהגיוני‪,‬‬ ‫בנאמן לעצמו ולסגנון אחד ויחיד‪ ,‬כמו ביצירת אמנות‪ .‬זה התחום היחיד שבו אפשר למצוא‬ ‫את זה — באמנות‪ .‬אבל את רוצה למצוא את זה בבשר‪ .‬בזה את מאוהבת‪ .‬אבל כמו שאת‬ ‫רואה‪ ,‬בי אף פעם לא היתה יושרה‪".‬‬ ‫"אתה בטוח בזה‪ ,‬גייל?"‬ ‫"שכחת את ה'באנר'?"‬ ‫"לעזאזל ה'באנר'‪".‬‬ ‫"בסדר‪ ,‬לעזאזל ה'באנר'‪ .‬נעים לשמוע אותך אומרת את זה‪ .‬אבל ה'באנר' הוא לא התסמין‬ ‫העיקרי‪ .‬גם לא העובדה שאף פעם לא הפגנתי יושרה‪ .‬הדבר החשוב הוא שאף פעם לא‬ ‫חשתי צורך ביושרה‪ .‬אני שונא את התפיסה הזאת‪ .‬אני שונא את היוהרה שברעיון‪".‬‬ ‫"דווייט ַק ְרסוֹ ן‪ "...‬אמרה‪ .‬הוא שמע את התיעוב בקולה‪.‬‬ ‫הוא צחק‪" .‬כן‪ ,‬דווייט קרסון‪ .‬האיש שקניתי‪ .‬האינדיבידואליסט שהפך לשופר ההמון‪,‬‬ ‫ודרך אגב גם לאלכוהוליסט‪ .‬אני עשיתי את זה‪ .‬זה היה גרוע יותר מה'באנר'‪ ,‬נכון? את לא‬ ‫רוצה שיזכירו לך את זה?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"אין לי ספק ששמעת מספיק ביקורת כלפי גם בעניין הזה‪ .‬כל אותם ענקי רוח ששברתי‪.‬‬

‫אני חושב שאף אחד לא הבין עד כמה נהניתי לעשות את זה‪ .‬זה דומה לתאווה מינית‪ .‬אני‬ ‫אדיש לגמרי לרכיכות כמו אלזוורת' טוהי‪ ,‬או כמו ידידי אלווה סקארט‪ .‬אני מוכן להניח‬ ‫להם לנפשם‪ .‬אבל אם רק תראי לי אדם בעל שיעור קומה‪ ,‬אני חייב להפוך אותו לסוג של‬ ‫טוהי‪ .‬אני מוכרח‪ .‬זה כמו תשוקה מינית‪".‬‬ ‫"אבל למה?"‬ ‫"אני לא יודע‪".‬‬ ‫"אגב‪ ,‬אתה לא מבין את אלזוורת' טוהי‪".‬‬ ‫"אולי‪ .‬אבל את לא מצפה שאשקיע מאמץ כדי להתיר את הפקעת של הגולם המסוים הזה‪,‬‬ ‫נכון?"‬ ‫"וחוץ מזה‪ ,‬אתה סותר את עצמך‪".‬‬ ‫"במה?"‬ ‫"למה לא רצית להרוס גם אותי?"‬ ‫"את היוצא מן הכלל‪ ,‬דומיניק‪ .‬אני אוהב אותך‪ .‬הייתי מוכרח לאהוב אותך‪ .‬לו היית גבר‪,‬‬ ‫אלוהים ישמור‪".‬‬ ‫"אבל למה‪ ,‬גייל?"‬ ‫"למה עשיתי את כל זה?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"כוח‪ ,‬דומיניק‪ .‬זה הדבר היחיד שרציתי אי־פעם‪ .‬לדעת שלא קיים אדם אחר שלא אוכל‬ ‫לכפות עליו לעשות הכול‪ .‬כל מה שארצה‪ .‬כי האדם שלא אוכל לשבור — ישבור אותי‪ .‬אבל‬ ‫הקדשתי מספיק שנים בחיפושים כדי לדעת שאני מוגן‪ .‬אומרים שאין לי חוש כבוד‪ ,‬שחסר‬ ‫לי משהו בחיים‪ .‬אני חושב שלא חסר לי הרבה‪ ,‬מה את אומרת? כי מה שחסר בי‪ ,‬פשוט לא‬ ‫קיים‪".‬‬ ‫הוא דיבר בנימה הרגילה שלו‪ ,‬ופתאום שם לב שהיא מאזינה לו בריכוז הדרוש כדי‬ ‫לשמוע לחישה‪ ,‬כאילו אינה יכולה להרשות לעצמה להחמיץ הברה‪.‬‬ ‫"מה קרה‪ ,‬דומיניק? על מה את חושבת?"‬ ‫"אני מקשיבה לך‪ ,‬גייל‪".‬‬ ‫היא לא אמרה לו שהאזינה לדבריו ולהיגיון שמסתתר מאחוריהם‪ .‬ההיגיון נעשה כה ברור‬ ‫שהיא שמעה אותו כמאמר מוסגר בכל משפט‪ ,‬גם כשהוא עצמו לא הבין במה הוא מודה‪.‬‬ ‫"הדבר הגרוע ביותר באנשים לא ישרים הוא מה שהם חושבים על יושר‪ ",‬אמר‪" .‬אני מכיר‬ ‫אישה שאף פעם לא החזיקה בעמדה אחת יותר משלושה ימים רצופים‪ .‬אבל כשאמרתי לה‬ ‫שאין בה יושרה‪ ,‬היא חשקה שפתיים ואמרה שמושג היושרה שלה לא זהה לשלי — נראה‬ ‫שהיא אף פעם לא גנבה כסף‪ .‬טוב‪ ,‬היא מהאנשים שלא צפויה להם שום סכנה מצדי‪ .‬אני לא‬ ‫שונא אותה‪ .‬אני שונא את התפיסה הבלתי אפשרית שאת מאוהבת בה בקנאות שכזאת‪,‬‬ ‫דומיניק‪".‬‬ ‫"באמת?"‬

‫"הייתי נהנה מאוד להוכיח לך את זה‪".‬‬ ‫היא ניגשה אליו וישבה לצדו על הסיפון‪ .‬הקרשים היו חלקים וחמימים תחת רגליה‬ ‫החשופות‪ .‬הוא תהה מדוע התבוננה בו ברוך שכזה‪ .‬הוא קימט את מצחו‪ ,‬והיא הבינה‬ ‫שעיניה משקפות מעט ממה שהבינה‪ .‬מיד הפנתה את מבטה הצידה‪.‬‬ ‫"גייל‪ ,‬למה אתה מספר לי את כל זה? הרי זה לא מה שאתה רוצה שאחשוב עליך‪".‬‬ ‫"לא‪ .‬למה אני מספר לך דווקא עכשיו? את רוצה את האמת? כי זה צריך להיאמר‪ .‬כי אני‬ ‫רוצה להיות גלוי איתך‪ .‬רק איתך ועם עצמי‪ .‬אבל לא הייתי מוצא את האומץ לומר לך את‬ ‫זה בשום מקום אחר‪ .‬לא בבית‪ .‬לא על החוף‪ .‬רק כאן‪ ,‬כי כאן זאת לא ממש המציאות‪,‬‬ ‫נכון?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"אולי קיוויתי שכאן תוכלי לקבל אותי‪ ,‬ובכל זאת לחשוב עלי מה שחשבת עלי כשלחשת‬ ‫את שמי באותה צורה שרציתי להקליט‪".‬‬ ‫היא השעינה את ראשה על הכיסא‪ ,‬פניה צמודות לברכיו‪ ,‬ידיה רפויות‪ ,‬אצבעותיה קפוצות‬ ‫למחצה על רצפת העץ המלוטשת‪ .‬היא לא רצתה שיבין עד כמה הוא נחשף לפניה היום‪.‬‬ ‫באחד הלילות של סוף הסתיו עמדו שניהם ליד המעקה של גינת הגג והתבוננו בעיר‬ ‫הגדולה‪ .‬הפסים הארוכים של חלונות מוארים נראו כמו מפלים שפורצים מתוך שמים‬ ‫שחורים‪ ,‬זורמים מטה בטיפות בודדות ומזינים את ברכת האש הגדולה שמתחת‪.‬‬ ‫"הנה הם‪ ,‬דומיניק‪ ,‬הבניינים הגדולים‪ .‬גורדי השחקים‪ .‬את זוכרת? הם היו הקשר הראשון‬ ‫שחיבר בינינו‪ .‬שנינו מאוהבים בהם‪ ,‬את ואני‪".‬‬ ‫היא חשבה לעצמה שעליה לנטור לו טינה על הזכות לומר זאת‪ .‬אבל לא היתה בלבה‬ ‫טינה‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬גייל‪ ,‬אני מאוהבת בהם‪".‬‬ ‫היא הביטה בחוטי האור האנכיים שהיו בית קורד‪ .‬היא הרימה את אצבעותיה מהמעקה‬ ‫בתנועה כמעט בלתי מורגשת‪ ,‬רק כדי ללטף את דמותו הבלתי נראית בשמים הרחוקים‪ .‬היא‬ ‫לא חשה בהתנגדות מצדו‪.‬‬ ‫"אני אוהב לראות אדם עומד למרגלות גורד שחקים‪ ",‬אמר‪" .‬הוא נראה כמו נמלה — זאת‬ ‫לא השטות הנדושה שנהוג לפלוט במקרה שכזה? איזה מטומטמים! הלוא האדם בנה את זה‪,‬‬ ‫את כל המסה הזאת של פלדה ואבן‪ .‬הבניין לא מגמד אותו‪ ,‬הוא הופך אותו ליצור ענק יותר‬ ‫מכל בניין בעולם‪ .‬הוא מגלה לעולם את הממדים האמיתיים שלו‪ .‬דומיניק‪ ,‬את ואני אוהבים‬ ‫בבניינים הללו את כישרון היצירה‪ ,‬את ההרואי שבאדם‪".‬‬ ‫"אתה אוהב את ההרואי שבאדם‪ ,‬גייל?"‬ ‫"אני אוהב לחשוב על זה‪ .‬אני לא מאמין שזה קיים‪".‬‬ ‫היא נשענה על המעקה והביטה באורות הירוקים שהשתרעו בקו ארוך וישר מתחתיה‪ .‬היא‬ ‫אמרה לו‪:‬‬ ‫"הייתי רוצה להבין אותך‪".‬‬

‫"חשבתי שאני גלוי‪ .‬לא הסתרתי ממך שום דבר‪".‬‬ ‫הוא התבונן בשלטי הניאון שהבזיקו בעוויתות ממושמעות מעל הנהר השחור‪ .‬ואז הצביע‬ ‫על אור מטושטש‪ ,‬הרחק בדרום‪ ,‬השתקפות דהויה של כחול‪.‬‬ ‫"זה בניין ה'באנר'‪ .‬את רואה אותו‪ ,‬שם? האור הכחול‪ .‬עשיתי הרבה מאוד דברים‪ ,‬אבל‬ ‫דבר אחד החמצתי‪ ,‬דווקא את הדבר הכי חשוב‪ .‬לא קיים בניו יורק בית ויינאנד‪ .‬באחד‬ ‫הימים אבנה אותו‪ ,‬כבית ל'באנר'‪ .‬זה יהיה הבניין הגדול ביותר‪ ,‬והוא יישא את שמי‪.‬‬ ‫התחלתי בחור עלוב‪ ,‬בעיתון שנקרא 'גאזט'‪ .‬הייתי בובה בידיים של אנשים מלוכלכים‬ ‫מאוד‪ .‬אבל אז חשבתי על בית ויינאנד שייבנה ביום מן הימים‪ .‬חשבתי עליו כל השנים‬ ‫מאז‪".‬‬ ‫"למה לא בנית אותו?"‬ ‫"לא הייתי מוכן לזה‪".‬‬ ‫"למה לא?"‬ ‫"גם עכשיו אני לא מוכן‪ .‬אני לא יודע למה‪ .‬אני רק יודע שזה חשוב לי‪ .‬זה יהיה הסמל‬ ‫הסופי‪ .‬זה יבוא בעיתוי הנכון‪".‬‬ ‫הוא פנה והביט מערבה‪ ,‬אל שביל של אורות עמומים‪ ,‬פזורים‪ .‬הוא הצביע‪:‬‬ ‫"שם נולדתי‪ .‬בהל'ז קיטשן‪ ".‬היא האזינה לו ברוב קשב‪ .‬רק לעתים רחוקות דיבר על שנות‬ ‫ילדותו‪" .‬הייתי בן שש־עשרה כשעמדתי על גג של בניין והסתכלתי על העיר‪ ,‬כמו הלילה‪.‬‬ ‫אז החלטתי מה אהיה‪".‬‬ ‫נימת דבריו נעשתה קו שהדגיש את הרגע‪ ,‬כאילו אמר לה‪ :‬שימי לב‪ ,‬זה חשוב‪ .‬בלי להביט‬ ‫בו חשבה כי זה הדבר שחיכתה לו‪ ,‬זה ייתן לה את התשובה‪ ,‬את המפתח שיפתח את סגור‬ ‫לבו‪ .‬לפני שנים רבות‪ ,‬כשחשבה על גייל ויינאנד‪ ,‬תהתה איך עומד אדם כזה אל מול חייו‬ ‫ופועלו‪ .‬היא ציפתה ליהירות ולרגש נסתר של בושה‪ ,‬או לעזות מצח המתהדרת באשמה של‬ ‫עצמה‪ .‬היא הביטה בו‪ ,‬בראשו המורם‪ ,‬בעיניו הנשואות אל השמים‪ .‬הוא לא הראה דבר ממה‬ ‫שציפתה לראות‪ .‬הוא הפגין רק תכונה בלתי מתקבלת על הדעת בהקשר הזה‪ :‬אבירות‪.‬‬ ‫היא ידעה שזה המפתח‪ ,‬אך נדמה שהמפתח העצים את החידה במקום לפתור אותה‪ .‬ובכל‬ ‫זאת‪ ,‬משהו בתוכה הבין וידע איך לעשות שימוש במפתח‪ .‬הוא הניע אותה לדבר‪.‬‬ ‫"גייל‪ ,‬תפטר את אלזוורת' טוהי‪".‬‬ ‫הוא פנה אליה‪ ,‬מבולבל‪.‬‬ ‫"למה?"‬ ‫"שמע לי‪ ,‬גייל‪ ".‬בקולה נשמעה דחיפות שמעולם לא חשפה בפניו‪" .‬אף פעם לא רציתי‬ ‫לעצור את טוהי‪ .‬אפילו עזרתי לו‪ .‬חשבתי שהוא בדיוק מה שהעולם ראוי לו‪ .‬לא ניסיתי‬ ‫להציל מפניו שום דבר‪ ...‬ואף אחד‪ .‬לא העליתי בדעתי שארצה להציל מפניו דווקא את‬ ‫ה'באנר'‪ ...‬את העיתון שראוי לו ביותר‪".‬‬ ‫"על מה את מדברת‪ ,‬לעזאזל?"‬ ‫"גייל‪ ,‬כשהתחתנתי איתך לא היה לי מושג שארגיש כלפיך נאמנות כזאת‪ .‬זה עומד בניגוד‬ ‫לכל מה שעשיתי אי־פעם‪ ,‬בניגוד להרבה מאוד דברים שלא אוכל לספר לך‪ .‬בשבילי זה‬

‫אסון‪ ,‬זאת נקודת מפנה‪ .‬אל תשאל אותי למה — יעברו עוד שנים לפני שאני עצמי אצליח‬ ‫להבין‪ .‬אני רק יודעת שאני חייבת לך לפחות את זה‪ .‬תפטר את אלזוורת' טוהי‪ .‬לפני‬ ‫שתאחר את המועד‪ .‬הרסת אנשים הרבה פחות אכזריים ממנו‪ ,‬הרבה פחות מסוכנים‪ .‬תפטר‬ ‫את טוהי‪ ,‬תרדוף אותו‪ .‬אל תנוח עד שתהרוס אותו לגמרי‪".‬‬ ‫"אבל למה? למה נזכרת בו דווקא עכשיו?"‬ ‫"כי אני יודעת מה המטרה שלו‪".‬‬ ‫"מה המטרה שלו?"‬ ‫"הוא רוצה להשתלט על עיתוני ויינאנד‪".‬‬ ‫הוא פרץ בצחוק‪ .‬לא היה לעג בצחוקו‪ .‬גם לא כעס‪ .‬היתה בו עליצות טהורה‪ ,‬כאילו שמע‬ ‫בדיחה מטופשת‪.‬‬ ‫"גייל‪ "...‬אמרה בחוסר אונים‪.‬‬ ‫"נו‪ ,‬באמת‪ ,‬דומיניק! ואני כיבדתי תמיד את כושר השיפוט שלך‪".‬‬ ‫"אף פעם לא הבנת את טוהי‪".‬‬ ‫"לא אכפת לי ממנו‪ .‬את מדמיינת אותי רודף אחרי אלזוורת' טוהי? כמו טנק שיוצא לחסל‬ ‫פשפש? למה לי לפטר את אלזי? הוא אחד האנשים שבזכותם אני מרוויח כסף‪ .‬כולם‬ ‫אוהבים לקרוא את הלהג המטופש שלו‪ .‬אני לא מתכוון לפטר מלכודת דבש כמוהו‪ .‬יש לו‬ ‫ערך עבורי‪ .‬הוא כמו נייר דבק שזבובים נדבקים אליו‪".‬‬ ‫"זאת בדיוק הסכנה‪ .‬לפחות בחלקה‪".‬‬ ‫"המעריצים הנפלאים שלו? כבר שילמתי משכורות לסוחטי דמעות גדולים וטובים ממנו‪,‬‬ ‫שעבדו במערכת‪ .‬כמה מהם נאלצתי לפטר‪ ,‬וזה היה הסוף שלהם‪ .‬האהדה אליהם נעצרה‬ ‫בדלת ה'באנר'‪ ,‬אבל ה'באנר' ממשיך להתקיים‪".‬‬ ‫"זאת לא הפופולריות שלו‪ ,‬זה סוג הפופולריות שלו‪ .‬אתה לא יכול להילחם בו בתנאים‬ ‫שלו‪ .‬אתה רק טנק‪ ,‬כלי נשק נקי ותמים‪ ,‬כזה שעומד בחוד החנית וקוצר כל מה שנקרה‬ ‫בדרכו‪ ,‬או סופג את המהלומות‪ .‬אבל הוא כמו גז חרדל‪ .‬כזה שמאכל את הריאות‪ .‬אני‬ ‫מאמינה שבאמת קיים הסוד למקור הרשע בעולם‪ ,‬והסוד נמצא בידיו‪ .‬אני לא יודעת מה‬ ‫הסוד‪ ,‬אני רק יודעת שהוא מנצל אותו‪ ,‬ואני יודעת מה המטרה האמיתית שלו‪".‬‬ ‫"שליטה על עיתוני ויינאנד?"‬ ‫"שליטה על עיתוני ויינאנד — כאמצעי להשגת המטרה הסופית‪".‬‬ ‫"ומהי?"‬ ‫"שליטה על העולם‪".‬‬ ‫הוא אמר לה בטון מזלזל וסבלני‪" :‬מה זה‪ ,‬דומיניק? למה את סתם מדברת שטויות?"‬ ‫"אני רצינית‪ ,‬גייל‪ .‬אני נורא רצינית‪".‬‬ ‫"שליטה על העולם‪ ,‬יקירתי‪ ,‬שייכת רק לאנשים מהסוג שלי‪ .‬הטוהים בעולם הזה לא‬ ‫יודעים אפילו איך לחלום עליה‪".‬‬ ‫"אנסה להסביר את עצמי‪ .‬זה קשה‪ .‬הדבר הקשה ביותר להסביר הוא העדות החותכת‬ ‫שכולם החליטו לא לראות‪ .‬אבל אם תקשיב לי‪"...‬‬

‫"לא‪ ,‬אני לא מוכן להקשיב‪ .‬תסלחי לי‪ ,‬אבל לדבר על טוהי כאילו היה איום ממשי זה‬ ‫פשוט מגוחך‪ .‬ולדבר עליו ברצינות שכזאת‪ ,‬זה אפילו מעליב‪".‬‬ ‫"גייל‪ ,‬אני‪"...‬‬ ‫"לא‪ ,‬יקירתי‪ .‬אני לא חושב שאת מבינה בענייני ה'באנר'‪ .‬אני גם לא רוצה שתביני‪ .‬אני לא‬ ‫רוצה שיהיה לך שום חלק בזה‪ .‬תשכחי מזה‪ .‬תשאירי לי את העיתון‪".‬‬ ‫"גייל‪ ,‬האם זו דרישה?"‬ ‫"זה אולטימטום‪".‬‬ ‫"בסדר‪".‬‬ ‫"תשכחי מזה‪ .‬אל תפתחי תסריטי אימה סביב אדם בשיעור קומתו של אלזוורת' טוהי‪ .‬זה‬ ‫לא מתאים לך‪".‬‬ ‫"בסדר‪ ,‬גייל‪ .‬בוא ניכנס פנימה‪ .‬קר מדי‪ ,‬אתה לא יכול לעמוד כאן בלי מעיל‪".‬‬ ‫הוא ציחקק ברוך — מעולם לא הפגינה כלפיו דאגה שכזאת‪ .‬הוא נטל את ידה‪ ,‬הצמיד את‬ ‫כפתה אל פניו ונשק לה‪.‬‬ ‫הם לא הרבו לדבר‪ ,‬כל אותם שבועות רבים שנשארו לבדם‪ .‬ומעולם לא דיברו על עצמם‪.‬‬ ‫אבל לא היתה טינה בשתיקה ששררה ביניהם; היתה בה הבנה — עדינה מכדי שיגבילו אותה‬ ‫במילים‪ .‬הם היו יושבים יחד בחדר‪ ,‬ערבים שלמים‪ ,‬בלי אומר‪ ,‬ומסתפקים זה בנוכחותו של‬ ‫זה‪ .‬פתאום היו מתבוננים זה בזה‪ ,‬ואז היו מחייכים‪ .‬החיוך היה כמו לחיצת יד אוהבת‪.‬‬ ‫ערב אחד ידעה שהוא עומד לדבר‪ .‬היא ישבה ליד שולחן האיפור שלה‪ .‬הוא נכנס ועמד‬ ‫שעון על הקיר שלידה‪ .‬הוא הביט בידיה‪ ,‬בכתפיה החשופות‪ ,‬אבל היא חשה שאינו רואה‬ ‫אותה‪ .‬הוא הביט במשהו שהיה גדול מיופיה‪ ,‬גדול מאהבתו אליה‪ .‬הוא התבונן בעצמו‪ ,‬והיא‬ ‫ידעה שבזה אי אפשר להתחרות‪.‬‬ ‫"אני נושם מתוך צורך אישי‪ ,‬כדי להניע את גופי‪ ,‬כדי להתקיים‪ .‬נתתי לך לא את הקורבן‬ ‫שלי וגם לא את רחמי‪ ,‬אלא את האגו שלי ואת הצורך הקיומי שלי‪ "...‬היא שמעה את רורק‪,‬‬ ‫את גייל ויינאנד מדבר בקולו של רורק‪ ,‬והיא לא חשה בגידה ברורק כשהשתמשה במילותיו‬ ‫כדי לתאר את אהבתו של גבר אחר‪.‬‬ ‫"גייל‪ ",‬אמרה לו ברוך‪" .‬יום אחד אצטרך לבקש ממך סליחה על שהתחתנתי איתך‪".‬‬ ‫הוא הניד את ראשו לאט וחייך‪ .‬היא אמרה לו‪:‬‬ ‫"רציתי שאתה תהיה העורק שלי לעולם‪ .‬אבל במקום זה הפכת למגן שלי‪ .‬וזה הופך את‬ ‫הנישואים שלי לתרמית‪".‬‬ ‫"לא‪ .‬אמרתי לך שאקבל כל סיבה שתבחרי‪".‬‬ ‫"אבל למעני שינית הכול‪ .‬או שאולי אני שיניתי למענך? אני לא יודעת‪ .‬עשינו משהו מוזר‬ ‫אחד לשני‪ .‬אני נתתי לך את מה שרציתי לאבד‪ .‬את אותו טעם לחיים שהתכוונתי להרוס‬ ‫בעצם הנישואים שלי לך‪ .‬טעם החיים כהתעלות הנפש‪ .‬ואתה — אתה עשית את כל אותם‬ ‫דברים שאני הייתי עושה‪ .‬אתה יודע כמה אנחנו דומים?"‬ ‫"ידעתי את זה מלכתחילה‪".‬‬

‫"אבל זה היה אמור להיות בלתי אפשרי‪ .‬גייל‪ ,‬עכשיו אני רוצה להישאר איתך מסיבה‬ ‫אחרת‪ .‬כדי לחכות לתשובה‪ .‬כי כשאבין מה אתה‪ ,‬אבין גם את עצמי‪ .‬התשובה קיימת‪ .‬יש‬ ‫שם לדבר הזה שמשותף לשנינו‪ .‬אני לא יודעת מהו‪ ,‬אבל אני יודעת שזה חשוב‪".‬‬ ‫"מן הסתם‪ .‬גם אני הייתי רוצה להבין‪ ,‬אבל אני לא מבין‪ .‬שום דבר לא מדאיג אותי‪ .‬אני‬ ‫אפילו לא מסוגל לפחד‪".‬‬ ‫היא נשאה אליו את פניה ואמרה בשלווה‪:‬‬ ‫"גייל‪ ,‬אני מפחדת‪".‬‬ ‫"ממה‪ ,‬יקירתי?"‬ ‫"ממה שאני עושה לך‪".‬‬ ‫"למה?"‬ ‫"כי אני לא אוהבת אותך‪".‬‬ ‫"גם זה לא מדאיג אותי‪".‬‬ ‫היא השפילה את ראשה‪ .‬הוא התבונן בשערה‪ ,‬שנראה כמו קובע פלדה מלוטש ובוהק‪.‬‬ ‫"דומיניק‪".‬‬ ‫היא נשאה אליו את מבטה בצייתנות‪.‬‬ ‫"אני אוהב אותך‪ ,‬דומיניק‪ .‬אני אוהב אותך כל כך ששום דבר לא חשוב לי‪ ,‬אפילו לא את‪.‬‬ ‫את יכולה להבין את זה? רק אהבתי‪ ,‬ולא התשובה שלך‪ .‬גם לא האדישות שלך‪ .‬אף פעם לא‬ ‫לקחתי הרבה מהעולם‪ .‬לא רציתי הרבה‪ .‬אף פעם לא באמת רציתי משהו‪ .‬לא באופן מוחלט‬ ‫ושלם‪ ,‬לא מתוך אותה תשוקה שמעמידה אולטימטום‪' ,‬כן' או 'לא'‪ ,‬ואז האדם מגלה שהוא‬ ‫לא מסוגל לשמוע את ה'לא' בלי להפסיק להתקיים‪ .‬זה מה שאת בשבילי‪ .‬אבל כשמגיעים‬ ‫לדרגה כזאת‪ ,‬המושא כבר לא חשוב‪ ,‬אלא רק התשוקה‪ .‬לא את‪ ,‬אלא אני‪ .‬היכולת שלי‬ ‫לחשוק כל כך‪ .‬כל מה שפחות מזה אינו מכבודי‪ .‬אף פעם לא הרגשתי כך קודם‪ .‬דומיניק‪,‬‬ ‫אפילו לא ידעתי לומר 'זה שלי'‪ .‬לא באותה משמעות שבה אני אומר את זה עלייך‪ .‬את שלי‪.‬‬ ‫קראת לזה טעם החיים כהתעלות הנפש? כן‪ ,‬זה מה שאמרת‪ .‬את מבינה אותי‪ .‬אני לא יכול‬ ‫לפחד‪ .‬אני אוהב אותך‪ ,‬דומיניק‪ ,‬אני אוהב אותך‪ ,‬את מרשה לי לומר את זה עכשיו‪ ,‬אני‬ ‫אוהב אותך‪".‬‬ ‫היא שלחה את ידה ונטלה את פיסת הנייר מהמראה‪ .‬היא קימטה אותה‪ ,‬ואצבעותיה‬ ‫התעוותו לאיטן בתנועה של מעיכה בכף ידה‪ .‬הוא עמד והאזין לרשרוש הנייר‪ .‬היא רכנה‬ ‫קדימה‪ ,‬פתחה את כף ידה מעל לסלסילת הניירות והניחה לכדור לצנוח מטה‪ .‬לרגע נותרה‬ ‫ידה דוממת ואצבעותיה פשוטות ומלוכסנות כלפי מטה‪ ,‬כמו שנפתחו‪.‬‬

‫שער רביעי‬ ‫הווארד רוֹ ְרק‬

‫‪1‬‬ ‫עלים צנחו‪ ,‬רוטטים באור השמש‪ .‬הם לא היו ירוקים; רק כמה מהם‪ ,‬שהיו פזורים בתוך‬ ‫הזרם‪ ,‬בלטו כמו טיפות יחידות של ירוק‪ ,‬ירוק כה בהיר וזך עד שהכאיב לעין; השאר לא היו‬ ‫צבע אלא אור‪ ,‬כמו האש שבמתכת‪ ,‬כמו גצים חיים בלי קצוות‪ .‬ונדמה שהיער היה משטח‬ ‫של אור שרתח לאיטו עד שנוצר הצבע הזה‪ ,‬הירוק הזה שעלה בבועות קטנות‪ ,‬תמציתו‬ ‫המרוכזת של האביב‪ .‬העצים נפגשו וגהרו מעל השביל‪ ,‬וכתמי השמש שעל הקרקע נעו עם‬ ‫הענפים‪ ,‬כמו ליטוף‪ .‬הצעיר קיווה שלעולם לא יהיה עליו למות‪.‬‬ ‫לא אם הארץ נראית כך‪ ,‬חשב לעצמו‪ .‬לא אם יש ביכולתו לשמוע את צלילי ההבטחה‬ ‫והתקווה‪ ,‬את העלים‪ ,‬את גזעי העצים‪ ,‬את הסלעים במקום מילים‪ .‬אך הוא ידע שהארץ‬ ‫נראית כך רק משום שזה שעות לא ראה זכר לבני אדם; הוא רכב לבדו על אופניו על שביל‬ ‫נשכח בגבעות פנסילבניה‪ ,‬במקום שמעולם לא ראה‪ ,‬מקום שהיה יכול להרגיש בו את קסמו‬ ‫של עולם בתולי‪.‬‬ ‫הוא היה צעיר מאוד‪ .‬זה עתה סיים את לימודיו במכללה‪ ,‬באביב הזה של שנת ‪,1935‬‬ ‫וניסה להחליט אם שווה לחיות את החיים‪ .‬הוא לא ידע שזאת השאלה שמטרידה אותו‪ .‬הוא‬ ‫לא חשב על המוות‪ .‬הוא רק חשב שהוא רוצה למצוא טעם לחיים‪ ,‬משמעות אמיתית‪ ,‬ושלא‬ ‫מצא את זה בשום מקום‪.‬‬ ‫הוא לא אהב את הדברים שלימדו אותו במכללה‪ .‬לימדו אותו הרבה על אחריות חברתית‪,‬‬ ‫על חיים של נתינה והקרבה עצמית‪ .‬כולם אמרו שזה יפה ומלא השראה‪ .‬אבל הוא לא הרגיש‬ ‫שום השראה‪ .‬הוא לא הרגיש דבר‪.‬‬ ‫הוא התקשה לקרוא בשם לדבר הזה שרצה מהחיים‪ .‬הוא הרגיש אותו כאן‪ ,‬בבדידות‬ ‫הפראית הזאת‪ .‬אבל הוא לא התייצב מול הטבע בעליצות של בעל חיים בריא‪ ,‬כיאה‬ ‫לתפאורת רקע מתאימה‪ .‬הוא התייצב מול הטבע בעליצות של אדם בריא — כקריאת תיגר;‬ ‫ככלי‪ ,‬כאמצעי‪ ,‬כחומר ביד היוצר‪ .‬לכן היה בלבו גם זעם על שהצליח למצוא את אותה‬ ‫השראה רק בשממה הזאת‪ ,‬ושתחושת התקווה הגדולה הזאת תאבד לו כשיחזור לחיות בין‬ ‫בני האדם ולעבוד איתם‪ .‬הוא חשב לעצמו שזה לא טוב‪ .‬שפועלו של האדם אמור להיות‬ ‫מוּ רם מהטבע‪ ,‬שיפור הטבע‪ ,‬ולא התנוונות‪ .‬הוא לא רצה לבוז לבני האדם; הוא רצה לאהוב‬ ‫אותם ולהעריץ אותם‪ .‬ועם זאת‪ ,‬בלבו נבט כבר הפחד מהבית הראשון‪ ,‬מאולם הביליארד‬ ‫הראשון וממודעת הקולנוע הראשונה שייקרו בדרכו‪.‬‬ ‫מאז ומעולם רצה לכתוב מוזיקה‪ ,‬וכבר לא ידע להעניק זהות אחרת לדבר הזה שחיפש‪ .‬אם‬

‫אתה רוצה לדעת מה זה‪ ,‬אמר לעצמו‪ ,‬תקשיב לפראזות הראשונות של הקונצ'רטו מספר‬ ‫אחת של צ'ייקובסקי‪ ,‬או לצלילים האחרונים בקונצ'רטו מספר שתיים של רחמנינוב‪ .‬בני‬ ‫האדם לא מצאו את המילים הנכונות‪ ,‬גם לא את המעשה ולא את המחשבה‪ ,‬אבל הם מצאו‬ ‫את המוזיקה‪ .‬הלוואי שאזכה לראות זאת במעשה אחד ויחיד של האדם על פני האדמה‪.‬‬ ‫הלוואי שאזכה לראות את הדבר מתממש‪ .‬הלוואי שאזכה לראות את התשובה להבטחתה‬ ‫של אותה מוזיקה‪ .‬לא משרתים ולא אלה שאותם הם משרתים; לא מזבחות‪ ,‬ולא קורבנות;‬ ‫רק הסופי‪ ,‬המושלם‪ ,‬המשוחרר מכל כאב‪ .‬אל תעזרו לי ואל תשרתו אותי; הניחו לי רק‬ ‫לראות זאת פעם אחת‪ ,‬כי אני זקוק לזה‪ .‬אל תתאמצו למען האושר שלי‪ ,‬אחי‪ ,‬הראו לי את‬ ‫האושר שלכם‪ ,‬הראו לי שזה אפשרי‪ ,‬הראו לי את ההישגים שלכם‪ ,‬והידיעה תיתן לי אומץ‬ ‫לפעול למען הישגי שלי‪.‬‬ ‫הוא ראה מולו חור כחול‪ ,‬במקום שבו הסתיים השביל על פסגת הרכס‪ .‬הכחול נראה נקי‬ ‫וקריר‪ ,‬כמו מסך של מים בתוך מסגרת של ענפים ירוקים‪ .‬כמה מוזר יהיה‪ ,‬חשב לעצמו‪ ,‬אם‬ ‫אגיע לקצה ולא אמצא שם דבר‪ ,‬פרט לאותו כחול שלפני; פרט לאותם שמים שלפני‪,‬‬ ‫שמעלי‪ ,‬שמתחתי‪ .‬הוא עצם את עיניו והמשיך בדרכו‪ .‬הוא דחה לרגע את האפשרי והעניק‬ ‫לעצמו חלום‪ .‬לכמה דקות‪ ,‬הניח לעצמו להאמין שיגיע לפסגה ויפקח את עיניו ויראה את‬ ‫הזוהר הכחול של השמים מתחתיו‪.‬‬ ‫רגלו נגעה בקרקע ועצרה את תנופתו‪ .‬הוא נעצר ופקח את עיניו‪ .‬הוא נשאר עומד בלי‬ ‫ניע‪.‬‬ ‫בעמק הרחב‪ ,‬הרחק מתחתיו‪ ,‬לאורן של קרני השמש הראשונות‪ ,‬ראה עיירה‪ .‬אבל זאת לא‬ ‫היתה עיירה‪ .‬כך לא נראות עיירות‪ .‬הוא ידע שעליו לדחות את האפשרי‪ ,‬לפחות לעוד כמה‬ ‫רגעים‪ ,‬לא לחפש שאלות וגם לא הסברים‪ ,‬רק להסתכל‪.‬‬ ‫על מדרון הגבעה שממולו עמדו בתים קטנים שזרמו מטה אל תוך העמק‪ .‬הוא ידע שיד‬ ‫אדם לא נגעה במדרון‪ ,‬ששום אמצעי מלאכותי לא שינה את יופיין הטבעי של מדרגות‬ ‫האבן‪ .‬אבל כוח כלשהו ידע איך לבנות על המדרון כך שהבתים נראו כמעט בלתי נמנעים‪,‬‬ ‫כאילו איש לא יוכל עוד לתאר לעצמו את הגבעות יפות כל כך בלעדיהם‪ ,‬כאילו מאות‬ ‫השנים שיצרו את מדפי הסלע במאבק איתנים של כוחות עצומים ועיוורים וציפו לביטוי‬ ‫הסופי הזה היו רק שלב בדרך אל המטרה‪ ,‬והמטרה היתה הבניינים הללו‪ ,‬שהשתלבו‬ ‫בגבעות‪ ,‬שעוצבו בהתאם לצורת הגבעות‪ ,‬ובו־בזמן גם שלטו בהן והעניקו להן משמעות‪.‬‬ ‫הבתים נבנו מאבן פשוטה — כמו סלעים המזדקרים מתוך הצלעות של הגבעות הירוקות‬ ‫— ומזכוכית‪ ,‬לוחות זכוכית גדולים שכמו הזמינו את השמש להשלים את המבנים כאחד‬ ‫מחומרי הבנייה‪ .‬הבתים היו רבים‪ ,‬קטנים‪ ,‬מופרדים זה מזה‪ ,‬אך לא זהים‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬נראו‬ ‫כמו וריאציות על אותו נושא‪ ,‬כמו סימפוניה של דמיון בלתי נדלה‪ ,‬שעדיין מהדהדת את‬ ‫צחוקו של הכוח ששוחרר להשלמת המשימה‪ ,‬כוח שדהר משולח רסן‪ ,‬שהתגרה בעצמו עד‬ ‫כלות‪ ,‬אך לעולם לא נגמר‪ .‬המוזיקה‪ ,‬חשב בינו לבינו‪ ,‬הבטחת המוזיקה שאליה התפלל‪ ,‬הוא‬ ‫חש אותה כאילו היתה ממשית‪ ,‬כאן‪ ,‬לנגד עיניו‪ .‬הוא לא ראה אותה‪ ,‬הוא שמע אותה‬ ‫באקורדים‪ ,‬והוא חשב לעצמו שיש שפה משותפת למחשבה‪ ,‬לראייה ולקול‪ .‬האם זו‬

‫מתמטיקה? — שיטת ההיגיון — מוזיקה היא מתמטיקה — ואדריכלות היא מוזיקה החקוקה‬ ‫באבן‪ .‬הוא ידע שהוא מסוחרר‪ ,‬כי המקום הזה שלרגליו אינו יכול להיות מציאותי‪.‬‬ ‫הוא ראה עצים‪ ,‬מדשאות‪ ,‬שבילים שהתפתלו על צלעות הגבעה‪ ,‬מדרגות שנחצבו באבן‪.‬‬ ‫הוא ראה מזרקות‪ ,‬בריכות שחייה‪ ,‬מגרשי טניס‪ .‬אבל הוא לא ראה סימן לחיים‪ .‬המקום לא‬ ‫היה מיושב‪.‬‬ ‫זה לא זיעזע אותו‪ ,‬לא כפי שהמראה זיעזע אותו‪ .‬במובן מסוים זה נראה לו נכון‪ .‬כי‬ ‫המקום לא נראה לו שייך למציאות המוכרת‪ .‬לרגע לא היה בו שום רצון לדעת מהו המקום‬ ‫הזה‪.‬‬ ‫כעבור שעה ארוכה הביט סביבו‪ ,‬ופתאום גילה שאינו לבדו‪ .‬במרחק כמה צעדים ממנו‬ ‫ישב אדם על גוש סלע והתבונן מטה אל העמק‪ .‬האדם נראה שקוע במראה שלנגד עיניו‪,‬‬ ‫ולא שמע אותו כשהתקרב‪ .‬זה היה גבר גבוה וצנום‪ ,‬עם שפעת שיער כתום‪.‬‬ ‫הוא ניגש אל האיש שהפנה אליו עיניים אפורות ושלוות‪ .‬ולפתע ידע הצעיר ששניהם חשו‬ ‫את אותו הדבר‪ ,‬והוא העז לדבר כפי שלעולם לא יעז לדבר עם זר בשום מקום אחר‪.‬‬ ‫"זה לא מציאותי‪ ,‬נכון?" שאל הצעיר והצביע מטה‪.‬‬ ‫"זה מציאותי ועוד איך‪ ",‬אמר האיש‪.‬‬ ‫"זאת לא תפאורה של אתר הסרטה‪ ,‬זאת לא אחיזת עיניים?"‬ ‫"לא‪ .‬זה מלון נופש‪ .‬רק עכשיו סיימו לבנות אותו‪ .‬הוא ייפתח עוד כמה שבועות‪".‬‬ ‫"ומי בנה אותו?"‬ ‫"אני‪".‬‬ ‫"איך קוראים לך?"‬ ‫"הווארד רורק‪".‬‬ ‫"תודה‪ ".‬הוא ידע שהעיניים היציבות שהביטו בו הבינו מה היה טמון באותה מילה קטנה‪,‬‬ ‫יחידה‪ .‬הווארד רורק הרכין את ראשו לאות תודה‪.‬‬ ‫הצעיר גרר את אופניו לצדו וצעד על השביל הצר שירד במדרון הגבעה אל העמק ואל‬ ‫הבתים שלמטה‪ .‬רורק ליווה אותו במבטו‪ .‬מעולם לא ראה את הבחור קודם‪ ,‬ולעולם גם לא‬ ‫יראה אותו שוב‪ .‬הוא לא ידע שהוא העניק למישהו אומץ להתייצב בגאון מול החיים‪.‬‬ ‫רורק לא הבין מדוע נבחר לבנות את אתר הנופש בעמק מוֹ נאדנוֹ ק‪.‬‬ ‫זה קרה שנה וחצי קודם לכן‪ ,‬בסתיו ‪ .1933‬הוא שמע על הפרויקט והלך להיפגש עם‬ ‫כיילב בראדלי‪ ,‬מנהלה של חברה גדולה שקנתה את העמק והרבתה לקדם את הפרויקט‬ ‫ּ‬ ‫בפרסומות קולניות‪ .‬הוא פנה אל בראדלי כדי לצאת ידי חובה‪ ,‬בלי לקוות למשהו‪ ,‬רק כדי‬ ‫להוסיף סירוב נוסף לרשימת הסירובים הארוכה שלו‪ .‬מאז המקדש של סטודארד‪ ,‬הוא לא‬ ‫בנה דבר באזור ניו יורק‪.‬‬ ‫כשנכנס למשרדו של בראדלי ידע שכדאי לו לשכוח מעמק מונאדנוק‪ ,‬כי האיש לא ייתן‬ ‫לו פרויקט שכזה‪ .‬כיילב בראדלי היה גבר נמוך קומה ושמנמן‪ ,‬ופניו הנאות ישבו בין‬ ‫כתפיים עגולות‪ .‬הפנים נראו פיקחיות‪ ,‬אך מראן הנערי‪ ,‬חסר הגיל‪ ,‬היה לא נעים למראה‪.‬‬

‫נדמה שהיה יכול להיחשב בן חמישים‪ ,‬כמו גם בן עשרים‪ .‬עיניו היו כחולות וריקות‪,‬‬ ‫ערמומיות ומשועממות גם יחד‪.‬‬ ‫אבל רורק התקשה לשכוח את עמק מונאדנוק ולכן הוא דיבר עליו ושכח שאין שום טעם‬ ‫בדיבורים‪ .‬מר בראדלי האזין בעניין גלוי‪ ,‬אבל לא לדברים שאמר לו רורק‪ .‬לרורק היתה‬ ‫תחושה כאילו יש אדם שלישי בחדר‪ .‬מר בראדלי כמעט לא הוציא הגה‪ ,‬אבל הבטיח‬ ‫שיחשוב על כך ויתקשר אליו‪ .‬אבל אז אמר משהו מוזר‪ .‬הוא שאל בטון חסר גוון‪ ,‬בלי‬ ‫לחשוף ולו ברמז את מטרת השאלה‪ ,‬לא בהסכמה וגם לא בנזיפה‪" :‬אתה האדריכל שבנה את‬ ‫המקדש של סטודארד‪ ,‬מר רורק?"‬ ‫"כן‪ ",‬השיב לו רורק‪.‬‬ ‫"מוזר שלא חשבתי עליך בעצמי‪ ",‬אמר מר בראדלי‪.‬‬ ‫רורק פנה ללכת וחשב לעצמו שהיה מוזר עוד יותר אם מר בראדלי היה חושב עליו‪.‬‬ ‫כעבור שלושה ימים טילפן אליו האיש והזמין אותו למשרדו‪ .‬רורק הגיע למשרד והתייצב‬ ‫מול ארבעה גברים נוספים — מועצת המנהלים של חברת "מונאדנוק ואלי"‪ .‬הגברים היו‬ ‫לבושים יפה‪ ,‬ופניהם נותרו חתומות כפניו של מר בראדלי‪" .‬בבקשה‪ ,‬מר רורק‪ ,‬ספר‬ ‫לאדונים האלה את מה שסיפרת לי באותו יום‪ ",‬אמר בראדלי בנועם‪.‬‬ ‫רורק הסביר את תוכניתו‪ .‬אם הם רוצים לבנות מקום קיט לאנשים בעלי הכנסה צנועה‪,‬‬ ‫כפי שהכריזו‪ ,‬עליהם להבין כי הקללה הנוראה ביותר של העוני היא היעדר הפרטיות‪ :‬רק‬ ‫העשירים מאוד‪ ,‬או העניים מאוד מתושבי הכרך יכולים ליהנות מחופשת הקיץ שלהם‪.‬‬ ‫העשירים מאוד‪ ,‬כי יש להם אחוזות ענק פרטיות; העניים מאוד‪ ,‬כי לא אכפת להם לחוש‬ ‫ולהריח זה את זה על חופי רחצה ציבוריים‪ ,‬או על רחבות ריקודים צפופות‪ .‬אבל לאנשים‬ ‫בעלי טעם טוב והכנסה צנועה‪ ,‬שלא מוצאים הנאה או מרגוע בעדריות‪ ,‬אין לאן ללכת‪ .‬מי‬ ‫קבע שהעוני נותן לאדם אינסטינקטים של בקר? למה שלא נציע לאנשים הללו מקום שהם‬ ‫רוצים בו וזקוקים לו‪ ,‬לשבוע או לחודש‪ ,‬תמורת תשלום צנוע? הוא ראה את עמק מונאדנוק‪.‬‬ ‫זה בהחלט אפשרי‪ .‬אסור לגעת בצלעות הגבעות‪ ,‬אסור לפוצץ אותן ואסור ליישרן‪ .‬אסור‬ ‫לבנות עליהן מלון ענק כמו תל נמלים‪ ,‬אלא בתים קטנים‪ ,‬נסתרים זה מזה‪ ,‬כל אחד ואחד‬ ‫כאחוזה פרטית‪ ,‬מקום שיוכלו להיפגש בו‪ ,‬או לא להיפגש בו‪ ,‬כראות עיניהם‪ .‬לא תהיה כאן‬ ‫בריכת שחייה כמו אקוואריום גדול בשוק הדגים‪ ,‬אלא בריכות קטנות ופרטיות‪ ,‬ככל‬ ‫שתרשה לעצמה החברה לבנות‪ .‬הוא יכול להראות להם‪ ,‬אם ירצו‪ ,‬אבל זה בהחלט אפשרי‪,‬‬ ‫ולא יקר‪ .‬לא יהיו כאן מגרשי טניס‪ ,‬כמו מכלאות בקר‪ ,‬אלא מגרשים פרטיים שפזורים‬ ‫בשטח‪ .‬זה לא יהיה מקום שבאים אליו כדי לפגוש חברה נוצצת יותר‪ ,‬או לתפוס בעל תוך‬ ‫שבועיים‪ ,‬אלא מקום לאנשים שאוהבים לבלות בחברת עצמם ומחפשים מקום שבו יניחו‬ ‫להם לנפשם ליהנות מזה‪.‬‬ ‫כולם הקשיבו לו בדממה‪ .‬הוא ראה אותם מחליפים מבטים‪ .‬הוא היה משוכנע שאלה שוב‬ ‫אותם מבטים שאנשים נוהגים להחליף ביניהם כשאינם יכולים ללעוג לאדם בפניו‪ .‬אבל הוא‬ ‫כנראה טעה — כי כעבור יומיים חתם על החוזה לבנות את כפר הנופש במונאדנוק ואלי‪.‬‬ ‫הוא דרש את חתימתו של מר בראדלי על כל שרטוט שיצא ממשרדו; הוא לא שכח את‬

‫הלקח שלימד אותו המקדש של סטודארד‪ .‬מר בראדלי חתם ואישר כל גיליון נייר‪ .‬הוא‬ ‫הסכים לכול‪ ,‬הוא אישר הכול‪ .‬נדמה שהיה מאושר להניח לרורק לבנות את המקום כרצונו‪.‬‬ ‫אבל נדמה שלהסכמה הזאת נלווה גוון מוזר‪ ,‬כאילו ביקש מר בראדלי לרצות ילד קטן‪.‬‬ ‫הוא ידע אך מעט על מר בראדלי‪ .‬סיפרו שהתעשר מנדל"ן בתקופת הגאות בפלורידה‪.‬‬ ‫לרשות החברה עמדו כנראה סכומי עתק‪ ,‬ושמותיהם של תומכים רבים ועשירים הוזכרו‬ ‫כבעלי מניות‪ .‬רורק לא פגש אותם מעולם‪ ,‬את ארבעת המנהלים שעמם נפגש ראה רק‬ ‫בביקוריהם החטופים באתר הבנייה‪ ,‬שבו גילו עניין מועט בלבד‪ .‬מר בראדלי הוא שהיה‬ ‫אחראי על הפרויקט‪ ,‬אבל חוץ משמירה קפדנית על התקציב‪ ,‬נדמה ששמח מאוד להשאיר‬ ‫את הכול בידיו של רורק‪.‬‬ ‫בשמונה־עשר החודשים שחלפו מאז לא היה לרורק רגע פנוי כדי לתהות על קנקנו של‬ ‫מר בראדלי‪ .‬רורק בנה את פרויקט חייו‪.‬‬ ‫בשנה האחרונה התגורר באתר הבנייה‪ .‬זה היה צריף שהוקם בחיפזון על צלע חשופה של‬ ‫הגבעה‪ ,‬ובו חדר עץ עם מיטה‪ ,‬תנור ושולחן גדול‪ .‬השרטטים שאיתם עבד בעבר חזרו‬ ‫לעבוד אצלו‪ ,‬כמה מהם אף ויתרו על משכורות טובות יותר בעיר הגדולה והסכימו לגור‬ ‫באוהלים ולעבוד בתוך צריפי עץ ריקים ששימשו משרד האדריכל‪ .‬העבודה היתה רבה‪,‬‬ ‫ואיש לא הרשה לעצמו לבזבז זמן ומאמץ על בניית מגורים הולמים עבור עצמו‪ .‬הם לא‬ ‫הרגישו שחסרה להם נוחיות‪ ,‬אלא רק כעבור זמן רב‪ .‬ואז הם לא האמינו בזה‪ ,‬שכן השנה‬ ‫הזאת בעמק מונאדנוק נחרתה בזיכרונם כתקופה מוזרה‪ ,‬שבה כדור הארץ כמו חדל‬ ‫מהסיבוב על צירו‪ ,‬תקופה שבה הם חוו תריסר חודשים של אביב‪ .‬הם לא חשבו על השלגים‪,‬‬ ‫ולא על רגבי האדמה הקפואים‪ ,‬ולא על הרוח שייללה בין חורי הצריפים‪ ,‬ולא על השמיכות‬ ‫הדקות שמעל למיטות הצבאיות‪ ,‬ולא על האצבעות הקפואות שמתחו כל בוקר מעל לתנורי‬ ‫הפחמים לפני שיוכלו להחזיק בעיפרון‪ .‬הם זכרו רק את התחושה שהיא משמעות האביב‪,‬‬ ‫את תשובת האדם לגבעולי העשב הראשונים‪ ,‬לפקעות הראשונות על ענפי העצים‪ ,‬לתכלת‬ ‫הראשונה בשמים — את התשובה המזמרת לא לעשב‪ ,‬לעצים ולשמים‪ ,‬כי אם לתחושה‬ ‫ענקית של התחלה‪ ,‬של התקדמות מנצחת‪ ,‬של ודאות שבהישג‪ ,‬של דבר שאי אפשר לעצור‬ ‫אותו‪ .‬את תחושת התנועה‪ ,‬התכלית‪ ,‬הנעורים וההגשמה הם קיבלו לא מהעלים והפרחים‪,‬‬ ‫אלא מפיגומי העץ‪ ,‬מהדחפורים‪ ,‬מגושי האבן ומלוחות הזכוכית שהתרוממו מהקרקע‪.‬‬ ‫הם היו צבא‪ ,‬וזה היה מסע צלב‪ .‬אבל אף אחד מהם לא חשב במושגים כאלה‪ ,‬חוץ מסטיבן‬ ‫מלורי‪ .‬הוא בנה את המזרקות ואת כל עבודות הפיסול בעמק מונאדנוק‪ .‬הוא עבר לגור שם‬ ‫עוד הרבה לפני שנדרש לכך‪ .‬קרב הוא מושג אכזרי‪ ,‬חשב לעצמו‪ .‬אין שום תהילה במלחמה‪,‬‬ ‫ואין יופי במסע צלב אנושי‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬זה היה קרב‪ ,‬זה היה צבא וזו היתה מלחמה — וגם‬ ‫החוויה הנעלה ביותר בחיי האנשים שנטלו בה חלק‪ .‬למה? היכן היה טמון ההבדל ומהו‬ ‫החוק שהסביר אותו?‬ ‫הוא לא דיבר על כך עם איש‪ ,‬אבל ראה את אותה התחושה גם בפניו של מייק‪ ,‬כשהוא בא‬ ‫למקום עם צוות החשמלאים‪ .‬מייק לא אמר דבר‪ ,‬הוא רק קרץ למלורי בהבנה עליזה‪.‬‬ ‫"אמרתי לך לא לדאוג‪ ",‬אמר לו פעם מייק‪ ,‬בלי כל הקדמה‪" :‬אז‪ ,‬בבית המשפט‪ .‬הוא לא‬

‫מסוגל להפסיד‪ ,‬עם או בלי מחצבות‪ ,‬עם או בלי משפט‪ .‬הם לא מסוגלים לנצח אותו‪ ,‬סטיב‪,‬‬ ‫הם פשוט לא מסוגלים‪ ,‬כל העולם הארור הזה לא מסוגל לנצח אותו‪".‬‬ ‫אבל הם באמת שכחו מהעולם‪ ,‬חשב מלורי בינו לבינו‪ .‬זו היתה ארץ חדשה‪ ,‬ארצם שלהם‪.‬‬ ‫הגבעות התנשאו אל השמים שמסביבם כמו חומת מגן‪ .‬והיה להם מגן נוסף‪ :‬האדריכל‬ ‫שהסתובב ביניהם‪ ,‬שדילג איתם על מדרונות מושלגים‪ ,‬או מוריקים‪ ,‬על סלעים ועל קורות‪,‬‬ ‫האיש שישב איתם ליד שולחנות השרטוט‪ ,‬ליד עגורנים‪ ,‬ליד קירות נישאים‪ ,‬האיש שהפך‬ ‫את כל זה לאפשרי; המחשבה שבמוחו של אותו אדם; לא תוכנה של אותה מחשבה‪ ,‬גם לא‬ ‫התוצאות וגם לא החזון שברא את עמק מונאדנוק‪ ,‬אפילו לא הרצון להגשים את החזון‪ ,‬כי‬ ‫אם השיטה שבמחשבה‪ ,‬החוק שהפעיל אותה; השיטה והחוק שהיו שונים כל כך מהעולם‬ ‫שמעבר לגבעות‪ .‬הם עמדו על המשמר להגנת העמק והצלבנים שבתוכו‪.‬‬ ‫ואז הוא הבחין במר בראדלי שבא לבקר באתר‪ ,‬מר בראדלי שחייך בסתמיות ופנה מיד‬ ‫לדרכו‪ .‬מלורי שוב נמלא כעס — ופחד‪" .‬הווארד‪ ",‬אמר לו מלורי לילה אחד‪ ,‬כשישבו ליד‬ ‫מדורה של זרדים יבשים‪ ,‬על מדרון הגבעה שמעל המחנה‪" ,‬זה שוב המקדש של סטודארד‪".‬‬ ‫"כן‪ ",‬אמר לו רורק‪" .‬אני חושב שאתה צודק‪ .‬אבל קשה לי להבין איך בדיוק‪ ,‬או מה הם‬ ‫רוצים להשיג‪".‬‬ ‫בחשכה לרגליהם‪.‬‬ ‫ֵ‬ ‫הוא התגלגל על בטנו והביט מטה בלוחות הזכוכית שהיו מפוזרים‬ ‫הזכוכית החזירה השתקפויות של אור‪ .‬היא נצצה כמו מעיינות אור המופעלים בכוח עצמם‬ ‫ופורצים מתוך הקרקע‪ .‬הוא אמר‪:‬‬ ‫"סטיב‪ ,‬זה לא חשוב‪ ,‬נכון? לא מה שיעשו עם זה‪ ,‬וגם לא מי שיבוא לנפוש כאן‪ .‬מה‬ ‫שחשוב הוא שעשינו את זה‪ .‬הרי לא היית רוצה להחמיץ את ההזדמנות‪ ,‬גם לא תמורת‬ ‫המחיר שיאלצו אותך לשלם אחר כך‪ ,‬לא?"‬ ‫"לא‪ ",‬השיב לו מלורי‪.‬‬ ‫רורק רצה לשכור את אחד הבתים לעצמו ולבלות שם את הקיץ הראשון לקיומו של‬ ‫מונאדנוק ואלי‪ .‬אבל עוד לפני הפתיחה החגיגית קיבל מברק מניו יורק‪:‬‬ ‫"אמרתי לך שאצליח‪ ,‬נכון? לקח לי חמש שנים להיפטר מהחברים שלי ומהאחים שלי‪,‬‬ ‫אבל סוף כל סוף אקוויטניה שלי — ושלך‪ .‬בוא לסיים אותו‪ .‬קנט לנסינג‪".‬‬ ‫הוא חזר לניו יורק והתבונן בפועלים שניקו את הלכלוך ואת אבק הבטון מעל לשלד‬ ‫"הסימפוניה הבלתי גמורה"‪ .‬הוא התבונן בקורות ובמנופים שהתנשאו גבוה מעל סנטרל‬ ‫פארק‪ ,‬הוא הביט בפתחי החלונות שמולאו‪ ,‬במרפסות הרחבות שהתפשטו מעל גגות הכרך‪,‬‬ ‫במלון אקוויטניה שהלך ונבנה‪ ,‬בוהק בלילה על קו הרקיע של הפארק‪.‬‬ ‫הוא היה עסוק מאוד בשנתיים האחרונות‪ .‬מונאדנוק ואלי לא היה הפרויקט היחיד שלו‪.‬‬ ‫הפניות הגיעו מכל רחבי המדינה‪ ,‬מהפינות הכי לא־צפויות‪ :‬בתים פרטיים‪ ,‬בנייני משרדים‬ ‫קטנים‪ ,‬חנויות צנועות‪ .‬הוא בנה את כולם — וחטף לעצמו כמה שעות של שינה ברכבות‬ ‫ובמטוסים שהובילו אותו ממונאדנוק ואלי לעיירות קטנות ורחוקות‪ .‬עם כל עבודה שקיבל‬ ‫שמע את אותו המשפט‪" :‬הייתי בניו יורק ובית אנרייט מצא חן בעיני‪ ".‬או "ראיתי את בניין‬

‫קורד‪ ".‬או "ראיתי את תצלום המקדש ההוא שנהרס‪ ".‬נדמה שזרם תת־קרקעי התפשט בכל‬ ‫קצות הארץ והתפרץ מדי פעם במעיינות קטנים‪ ,‬במקומות שהיה קשה לחזותם מראש‪.‬‬ ‫הפרויקטים היו קטנים ולא יקרים‪ ,‬אבל הוא לא הפסיק לעבוד‪.‬‬ ‫באותו קיץ‪ ,‬לאחר שהשלים את מונאדנוק ואלי‪ ,‬לא היה לו זמן לחשוב על עתידו של‬ ‫הפרויקט‪ .‬אבל סטיבן מלורי היה מודאג‪" .‬למה הם לא מפרסמים אותו‪ ,‬הווארד? מה‬ ‫השתיקה הפתאומית הזאת? הרגשת את זה? הם דיברו הרבה על המיזם הגדול ופירסמו המון‬ ‫עוד לפני שהתחילו לבנות‪ .‬הפרסומות פחתו ככל שהתקדמה הבנייה‪ .‬ועכשיו? מר בראדלי‬ ‫והחבורה שלו נעשו חירשים־אילמים‪ .‬דווקא עכשיו‪ ,‬כשאתה מצפה מהם להגשים את‬ ‫החלום הרטוב של כל איש יחסי ציבור‪ .‬למה?"‬ ‫"אין לי מושג‪ ",‬אמר לו רורק‪" .‬אני אדריכל‪ ,‬אני לא איש מכירות‪ .‬אבל למה אתה דואג?‬ ‫אנחנו עשינו את שלנו‪ ,‬תן להם לפעול בדרך שלהם‪".‬‬ ‫"זאת דרך מוזרה מאוד‪ ,‬לעזאזל‪ .‬ראית את הפרסומות שלהם? את המעט שהם מטפטפים‬ ‫מפעם לפעם? הם אומרים את אותם הדברים שאתה אמרת להם‪ ,‬על מנוחה‪ ,‬על שקט ועל‬ ‫פרטיות‪ .‬אבל איך הם אומרים את זה! אתה יודע מה המסר של הפרסומות האלה? 'בואו‬ ‫למונאדנוק ואלי ותשתעממו עד מוות‪ '.‬נדמה לי שהם מנסים למנוע אנשים מלבוא לכאן‪".‬‬ ‫"סטיב‪ ,‬אני לא קורא מודעות פרסומת‪".‬‬ ‫והנה‪ ,‬חודש ימים מיום הפתיחה הושכרו כל הבתים במונאדנוק ואלי‪ .‬השוכרים היו‬ ‫תערובת מוזרה‪ :‬גברים ונשים מהחברה הגבוהה‪ ,‬שיכלו להרשות לעצמם מלונות נופש יקרים‬ ‫יותר‪ ,‬וגם סופרים צעירים ואמנים אלמונים‪ ,‬מהנדסים ועיתונאים ופועלים בבתי חרושת‪.‬‬ ‫פתאום‪ ,‬בספונטניות‪ ,‬החלו כולם מדברים על מונאדנוק ואלי‪ .‬היה צורך במלון נופש מהסוג‬ ‫הזה‪ ,‬צורך שאיש לא ניסה לספקו‪ .‬שמו של המקום נודע למרחוק‪ ,‬אבל לא בזכות העיתונות‪.‬‬ ‫מר בראדלי לא שכר איש יחסי ציבור; מר בראדלי והחברה שלו פשוט נעלמו‪ .‬ירחון אחד‬ ‫פירסם‪ ,‬בלי שהתבקש‪ ,‬ארבעה עמודים של תמונות ממונאדנוק ואלי‪ ,‬ואף שלח כתב לראיין‬ ‫את רורק‪ .‬בסוף אותו קיץ הושכרו הבתים מראש לשנה שלמה‪.‬‬ ‫באחד מימי אוקטובר השכם בבוקר נפרצה דלת משרדו של רורק‪ ,‬וסטיבן מלורי שעט‬ ‫פנימה ומיהר אל חדרו של רורק‪ .‬המזכירה ניסתה לעצור בעדו; רורק עסוק‪ ,‬אסור להפריע‬ ‫לו‪ .‬אבל מלורי הדף אותה מעליו ונכנס למשרד‪ .‬המזכירה שמה לב שהחזיק בידו עיתון‪.‬‬ ‫רורק הציץ בו מעל לשולחן השרטוט והניח את העיפרון מידו‪ .‬הוא ידע כי כך נראו פניו‬ ‫של מלורי כשירה באלזוורת' טוהי‪.‬‬ ‫"נו‪ ,‬הווארד? אתה רוצה לדעת למה קיבלת את מונאדנוק ואלי?"‬ ‫הוא זרק את העיתון על השולחן‪ .‬רורק קרא את הכותרת בעמוד השלישי‪" :‬כיילב בראדלי‬ ‫נעצר‪".‬‬ ‫"הכול כאן‪ ",‬אמר לו חברו‪" .‬אל תקרא‪ .‬זה יעורר בך בחילה‪".‬‬ ‫"בסדר‪ ,‬סטיבן‪ ,‬מה קרה?"‬ ‫"הם מכרו מאתיים אחוז‪".‬‬ ‫"מי מכר? ממה?"‬

‫"בראדלי והכנופיה שלו‪ .‬ממונאדנוק ואלי‪ ".‬דבריו הנוקבים של מלורי נאמרו במאמץ‬ ‫עילאי שהיה בו עינוי עצמי‪" :‬הם חשבו שהפרויקט לא שווה — כבר מההתחלה‪ .‬את האדמה‬ ‫הם קנו כמעט בחינם‪ .‬הם בכלל לא חשבו על אתר נופש‪ .‬זה מקום מרוחק‪ ,‬אין קווי‬ ‫אוטובוסים שמגיעים אליו‪ ,‬ואין באזור בתי קולנוע‪ .‬הם חשבו שזה לא הזמן המתאים‪,‬‬ ‫ושאנשים לא ירצו לבוא‪ .‬אז הם עשו הרבה רעש ומכרו מניות לפראיירים עשירים‪ .‬זו היתה‬ ‫תרמית אחת גדולה‪ .‬הם מכרו מאתיים אחוז מהמקום‪ ,‬הרוויחו כפליים מעלויות הבנייה‪ ,‬היו‬ ‫בטוחים שהמקום ייכשל‪ .‬הם רצו שייכשל‪ .‬הם לא ציפו לרווחים‪ .‬היתה להם תוכנית יפה‬ ‫ומוכנה מראש‪ ,‬איך לצאת מהעסק כשיכריזו על פשיטת רגל‪ .‬הם היו מוכנים לכול — רק לא‬ ‫להצלחה מסחררת כזאת‪ .‬וכעת הם לא יכולים להמשיך‪ ,‬כי הם צריכים לשלם לבעלי המניות‬ ‫כפליים מהסכום שהמקום יכניס מדי שנה‪ .‬וההכנסות עצומות‪ .‬הם היו בטוחים שיש להם‬ ‫ביד כישלון חרוץ‪ .‬הווארד‪ ,‬אתה לא מבין? הם בחרו בך כי חשבו שאתה האדריכל הגרוע‬ ‫ביותר שהם יכלו למצוא!"‬ ‫רורק הטה את ראשו לאחור וצחק‪.‬‬ ‫"לעזאזל‪ ,‬רורק‪ ,‬זה לא מצחיק!"‬ ‫"שב‪ ,‬סטיבן‪ ,‬ותפסיק לרעוד‪ .‬אתה נראה כאילו ראית הרגע שדה מלא גוויות‪".‬‬ ‫"נכון‪ .‬מה שראיתי גרוע מזה‪ .‬כי ראיתי את שורש הרע‪ .‬ראיתי מה מאפשר את קיומם של‬ ‫שרפות‪,‬‬ ‫שדות כאלה‪ .‬מה זאת זוועה אמיתית בעיני האידיוטים האלה? מלחמות‪ ,‬רציחות‪ֵ ,‬‬ ‫רעידות אדמה? לעזאזל עם כל זה! זאת הזוועה האמיתית‪ .‬הסיפור הזה שפורסם בעיתון‪.‬‬ ‫מזה צריכים בני אדם לפחד‪ .‬בזה הם צריכים להילחם‪ ,‬כי זאת הבושה הגדולה שלהם‪.‬‬ ‫הווארד‪ ,‬אני חושב על כל ההסברים לרוע‪ ,‬ועל כל התרופות שהוצעו נגד הרוע במשך מאות‬ ‫שנים‪ .‬אף אחת מהן לא הצליחה‪ .‬אף אחת מהן לא הסבירה שום דבר ולא ריפאה שום דבר‪.‬‬ ‫אבל שורש הרע‪ ,‬המפלצת הזאת שמזילה ריר‪ ,‬היא קיימת‪ ,‬הווארד‪ ,‬היא קיימת בסיפור הזה‪.‬‬ ‫בסיפור הזה ובנשמה של בני הזונות הזחוחים שיגידו‪' :‬מילא‪ ,‬גאונים תמיד צריכים להיאבק‪.‬‬ ‫זה טוב בשבילם‪ ',‬ואז ילכו לחפש להם שוטה כפר‪ ,‬כדי לעזור לו‪ ,‬כדי ללמד אותו לקלוע‬ ‫סלים‪ .‬זאת המפלצת שמזילה ריר‪ ,‬הווארד‪ .‬תחשוב על מונאדנוק‪ .‬תעצום את העיניים ותראה‬ ‫את העמק‪ .‬ואז תחשוב על האנשים שהזמינו את הפרויקט והאמינו שזה הדבר הגרוע ביותר‬ ‫שיוכלו לבנות! הווארד‪ ,‬משהו בעולם הזה רקוב עד היסוד אם הפרויקט הכי חשוב בחיים‬ ‫שלך ניתן לך כבדיחה מסריחה!"‬ ‫"מתי תפסיק לחשוב על זה? על העולם ועלי? מתי תשכח מזה? מתי גם דומיניק‪"...‬‬ ‫הוא השתתק‪ .‬זה חמש שנים שלא הזכירו את שמה ביניהם‪ .‬הוא ראה את עיניו של מלורי‪,‬‬ ‫נוקבות והמומות‪ .‬מלורי הבין שדבריו הכאיבו לרורק עד כדי כך שהוא נאלץ להודות בכך‪.‬‬ ‫אבל רורק פנה אליו באיפוק‪:‬‬ ‫"דומיניק היתה חושבת בדיוק כמוך‪".‬‬ ‫מלורי לא דיבר מעולם על מה שהבין מעברו של רורק‪ .‬שתיקתם רימזה תמיד שמלורי‬ ‫מבין‪ ,‬שרורק מודע לכך‪ ,‬ושאין זה נושא לשיחה‪ .‬אבל כעת שאל אותו חברו‪:‬‬ ‫"אתה מחכה לה שתחזור? גברת גייל ויינאנד — שתלך לעזאזל!"‬

‫רורק ענה לו ביובש‪:‬‬ ‫"שתוק‪ ,‬סטיב‪".‬‬ ‫מלורי לחש‪" :‬מצטער‪".‬‬ ‫רורק ניגש אל שולחנו ואמר בקולו הרגיל‪:‬‬ ‫"לך הביתה‪ ,‬סטיב‪ ,‬ושכח מכל הסיפור‪ .‬הם יכולים לתבוע אחד את השני למשפט‪ ,‬אבל‬ ‫אנחנו לא ניסחף לתוך הקלחת הזאת‪ ,‬ואת מונאדנוק איש לא יהרוס‪ .‬שכח מזה ולך מפה‪ ,‬אני‬ ‫צריך לעבוד‪".‬‬ ‫הוא דחף במרפקו את העיתון מהשולחן ורכן מעל גיליונות השרטוט‪.‬‬ ‫סקנדל ליווה את הגילויים על שיטות המימון של מונאדנוק ואלי‪ .‬התקיים משפט‪ ,‬כמה‬ ‫אנשים נשלחו לכלא‪ ,‬והנהלה חדשה נטלה לידיה את מונאדנוק בשם בעלי המניות‪ .‬שמו של‬ ‫רורק לא שורבב לפרשה‪ .‬הוא היה עסוק ושכח לקרוא דיווחים על המשפט בעיתונים‪ .‬מר‬ ‫בראדלי הודה והתנצל בפני שותפיו; הוא מעולם לא ציפה שאתר נופש שנבנה על פי‬ ‫תוכנית מטורפת וחסרת היגיון יזכה להצלחה מסחררת כל כך‪" .‬עשיתי כל מה שיכולתי‪,‬‬ ‫בחרתי בטיפש הגדול ביותר שיכולתי למצוא‪".‬‬ ‫אוסטן הלר כתב מאמר על רורק ועל מונאדנוק ואלי‪ .‬הוא כתב על כל הבניינים שתיכנן‬ ‫רורק והעלה על הכתב את הדברים שאמר רורק לפני הבנייה‪ .‬אבל הפעם‪ ,‬אלה לא היו‬ ‫מילותיו השקטות והרגילות של אוסטן הלר‪ .‬הפעם זו היתה זעקה פראית של הערצה ושל‬ ‫כעס‪" .‬אנחנו ארורים כולנו‪ ,‬אם רק תרמית יכולה לחשוף בפנינו גדוּ לה אמיתית!"‬ ‫המאמר עורר מחלוקת חריפה בחוגי האמנות‪.‬‬ ‫"הווארד‪ ",‬אמר לו מלורי יום אחד‪ ,‬כעבור חודשים‪" ,‬אתה מפורסם‪".‬‬ ‫"כן‪ ",‬השיב לו רורק‪" ,‬נדמה לי שאתה צודק‪".‬‬ ‫"שלושה רבעים מהם בכלל לא יודעים במה מדובר‪ ,‬אבל הם שמעו את דברי המיעוט‬ ‫שנלחם למען השם שלך‪ ,‬וכעת הם מרגישים שהם צריכים לבטא אותו ביראת כבוד‪ .‬ובמה‬ ‫שנוגע למיעוט הלוחם‪ ,‬ארבע עשיריות מהם שונאים אותך‪ ,‬שלוש עשיריות אוהבים להביע‬ ‫דעה בכל מחלוקת‪ ,‬שתי עשיריות הם אלה שהולכים על בטוח ומכריזים על כל 'תגלית'‬ ‫חדשה‪ ,‬ועשירית אחת הם מביני עניין‪ .‬אבל פתאום כולם מגלים שקיים הווארד רורק‪,‬‬ ‫ושהוא אדריכל‪ .‬בכתב העת של איגוד האדריכלים של אמריקה מזכירים אותך ככישרון‬ ‫גדול שאינו סובל מרות‪ .‬ב'מוזיאון העתיד' תלו את התצלומים של מונאדנוק‪ ,‬של בית‬ ‫אנרייט‪ ,‬של בניין קורד ושל האקוויטניה‪ ,‬מאחורי זכוכית נאה‪ ,‬ליד החדר שיש בו עבודות‬ ‫של גורדון ל' פרסקוט‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬אני שמח‪".‬‬ ‫קנט לנסינג אמר ערב אחד‪" :‬הלר עשה עבודה יפה‪ .‬אתה זוכר‪ ,‬הווארד‪ ,‬מה אמרתי לך‬ ‫פעם על הפסיכולוגיה של הכעך? אל תלעג למתווך‪ .‬הוא הכרחי‪ .‬מישהו היה צריך להכריז‬ ‫על זה קבל עם ועדה‪ .‬צריך שניים כדי ליצור קריירה מזהירה‪ :‬אדם דגול‪ ,‬ואדם — שהוא‬ ‫נדיר כמעט באותה מידה — שמסוגל להעריך גדוּ לה ולומר את האמת‪".‬‬ ‫אלזוורת' טוהי כתב‪" :‬הפרדוקס בכל הרעש המגוחך סביב הסיפור הזה הוא העובדה שמר‬

‫כיילב בראדלי הוא קורבן של אי־צדק משווע‪ .‬יש מקום לבקר את החוש המוסרי שלו‪ ,‬אבל‬ ‫בחוש האסתטי שלו אין פגם‪ .‬הוא גילה כושר שיפוט בריא יותר בענייני אדריכלות מאוסטן‬ ‫הלר‪ ,‬הריאקציונר שיצא מהאופנה והפך פתאום למבקר אמנות‪ .‬כיילב בראדלי הקריב את‬ ‫עצמו על מזבח טעמם הרע של דייריו‪ .‬לדעתנו‪ ,‬יש להמתיק את פסק דינו מתוך כבוד‬ ‫להבחנה האמנותית שלו‪ .‬מונאדנוק ואלי הוא תרמית‪ ,‬ולאו דווקא כספית‪".‬‬ ‫בקרב העשירים והמפורסמים‪ ,‬מי ששימשו מקור פרנסה חשוב לאדריכלים‪ ,‬היו מעט מאוד‬ ‫תגובות לפרסומו של רורק‪ .‬האנשים שקודם אמרו‪" :‬רורק‪ ,‬מעולם לא שמעתי עליו‪ ",‬אמרו‬ ‫כעת‪" :‬רורק? הוא סנסציוני מדי‪".‬‬ ‫אבל היו אנשים שהתרשמו מעובדה פשוטה אחת‪ :‬רורק בנה מקום שמכניס כסף רב‬ ‫לבעליו‪ ,‬אף שלא רצו ברווח; עובדה זו היתה משכנעת יותר מכל דיון אמנותי מופשט‪.‬‬ ‫והיתה אותה עשירית אחת שהבינה‪ .‬בשנה שלאחר בניית מונאדנוק ואלי בנה רורק שני‬ ‫בתים פרטיים בקונטיקט‪ ,‬בית קולנוע בשיקגו ומלון בפילדלפיה‪.‬‬ ‫באביב של ‪ 1936‬השלימה אחת מערי המערב את תוכניותיה ליריד העולמי שעמד להיערך‬ ‫שנה לאחר מכן‪ .‬זו היתה תערוכה בינלאומית שנודעה בשם "מצעד המאות"‪ .‬ביצוע‬ ‫התוכנית נמסר לידי ועדה של אישי ציבור מכובדים‪ ,‬והיא בחרה בטובי האדריכלים בארץ‬ ‫כדי לתכנן את מתחם היריד‪ .‬אישי הציבור רצו להוכיח שהם אנשים מתקדמים‪ .‬הווארד‬ ‫רורק היה אחד משמונה האדריכלים שנבחרו‪.‬‬ ‫כשקיבל את ההזמנה‪ ,‬הופיע רורק בפני הוועדה והסביר שישמח מאוד לתכנן את היריד —‬ ‫לבדו‪.‬‬ ‫"אבל מר רורק‪ ,‬אתה לא רציני‪ ",‬אמר היושב ראש‪" .‬אחרי הכול‪ ,‬מדובר במפעל ענק‪,‬‬ ‫ואנחנו מעוניינים בטוב ביותר‪ .‬שני מוחות הרי טובים מאחד‪ ,‬ושמונה מוחות‪ ...‬אתה ודאי‬ ‫מבין‪ .‬אלה הכישרונות הטובים ביותר בארץ‪ ,‬השמות המזהירים ביותר‪ ...‬כלומר‪ ,‬התייעצות‬ ‫ידידותית‪ ,‬שיתוף פעולה ועבודת צוות‪ ...‬אתה הרי יודע איך נולדים ההישגים הגדולים‬ ‫ביותר‪".‬‬ ‫"אני יודע‪".‬‬ ‫"אם כן‪ ,‬אתה מבין‪"...‬‬ ‫"אם אתם רוצים אותי‪ ,‬תנו לי לעשות הכול בעצמי‪ .‬אני לא עובד עם יועצים‪".‬‬ ‫"אתה מוכן לוותר על הזדמנות שכזאת‪ ,‬על מאורע היסטורי‪ ,‬על הסיכוי לפרסום עולמי‪,‬‬ ‫על הזדמנות לזכות בחיי נצח‪"...‬‬ ‫"אני לא עובד עבודת צוות‪ .‬אני לא מתייעץ ולא משתף אף אחד בעבודה שלי‪".‬‬ ‫בחוגי האדריכלים הגיבו בזעם רב על סירובו של רורק‪ .‬אנשים קראו לו‪" :‬בן זונה יהיר!"‬ ‫המרירות היתה חריפה וגסה הרבה יותר מרכילות מקצועית גרידא‪ .‬כל אחד ראה בזה עלבון‬ ‫אישי‪ .‬כל אחד חשב שהוא מוסמך לייעץ לאיש מקצוע אחר‪ ,‬לשנות את עבודתו ולשפר‬ ‫אותה‪.‬‬ ‫"זו דוגמה מושלמת‪ ",‬כתב אלזוורת' טוהי‪" ,‬לטבעו האנטי־חברתי של האגואיזם שמפגין‬ ‫מר הווארד רורק‪ .‬זו דוגמה מושלמת ליוהרה של האינדיבידואליזם הבלתי מרוסן‪".‬‬

‫בין השמונה שנבחרו לתכנן את "מצעד המאות" היו פיטר קיטינג‪ ,‬גורדון ל' פרסקוט‬ ‫ורלסטון הולקומב‪" .‬לא אעבוד עם הווארד רורק‪ ",‬אמר קיטינג‪ ,‬כשראה את רשימת‬ ‫הנבחרים‪" .‬תצטרכו לבחור‪ .‬הוא או אני‪ ".‬נאמר לו שמר רורק סירב בלאו הכי‪ .‬קיטינג נטל‬ ‫לעצמו את ראשות המועצה‪ .‬בכתבות שהתפרסמו בעיתונים על התקדמות היריד דיברו על‬ ‫"פיטר קיטינג ועוזריו"‪.‬‬ ‫בשנים האחרונות סיגל לעצמו קיטינג התנהגות קשה ומרדנית‪ .‬הוא היה נובח פקודות‬ ‫ומאבד סבלנות נוכח הקושי הקטן ביותר; הוא היה מתפרץ על אנשים; היה לו מילון שלם‬ ‫של עלבונות‪ ,‬שהיה מטיח בעוקצנות זדונית‪ ,‬כמעט נשית‪ .‬על פניו היתה ארשת זעופה‪.‬‬ ‫בסתיו ‪ 1936‬העתיק רורק את משרדו לקומה העליונה של בית קורד‪ .‬כבר כשתיכנן את‬ ‫הבניין חשב לעצמו שביום מן הימים יפתח כאן את משרדו‪ .‬כשראה על הדלת את הכתובת‬ ‫"הווארד רורק‪ ,‬אדריכל"‪ ,‬נעצר לרגע‪ ,‬ואז נכנס למשרדו הפרטי‪ ,‬בקצה שורה של חדרים‪.‬‬ ‫בחדרו היו שלושה קירות זכוכית‪ ,‬גבוה מעל העיר‪ .‬הוא עמד במרכז החדר‪ .‬מבעד לחלונות‬ ‫הרחבים ראה את בית הכולבו פארגו‪ ,‬את בית אנרייט‪ ,‬את מלון אקוויטניה‪ .‬הוא ניגש אל‬ ‫החלונות שפנו דרומה ועמד על ידם שעה ארוכה‪ .‬בקצה מנהטן‪ ,‬אי־שם במרחק‪ ,‬ראה את‬ ‫בית דיינה של הנרי קמרון‪.‬‬ ‫באחד מימי נובמבר‪ ,‬כשחזר למשרדו מביקור באתר הבנייה של בית חדש בלונג איילנד‪,‬‬ ‫נכנס רורק לחדר הקבלה וניער את מעיל הגשם הרטוב שלו‪ .‬הוא הבחין במבט של התרגשות‬ ‫עצורה על פני מזכירתו‪ .‬היא ציפתה לשובו בקוצר רוח‪.‬‬ ‫"מר רורק‪ ,‬זה בטח משהו גדול מאוד‪ ",‬אמרה‪" .‬קבעתי לך פגישה למחר בשלוש‪ ,‬אצלו‬ ‫במשרד‪".‬‬ ‫"אצל מי?"‬ ‫"הוא טילפן לפני חצי שעה‪ .‬מר גייל ויינאנד‪".‬‬

‫‪2‬‬ ‫על דלת הכניסה היה תלוי שלט‪ ,‬העתק של כותרת העיתון‪:‬‬

‫הניו יורק באנר‬ ‫השלט הקטן היה כהצהרה של פרסום וכוח שאינם זקוקים להדגשה; כמעט כמו חיוך עדין‬ ‫ומלגלג שהצדיק את כיעורו החשוף של הבניין; כמו בית חרושת שבז לכל עיטור‪ ,‬פרט‬ ‫למשמעותו של אותו שלט‪.‬‬ ‫הכניסה נראתה כמו לוע פעור של כבשן‪ ,‬המעליות קלטו זרם אדיר של דלק אנושי ופלטו‬ ‫אותו החוצה‪ .‬אנשים לא מיהרו‪ ,‬אבל נעו בחיפזון מאופק‪ ,‬מתוך דחף תכליתי; איש לא‬ ‫התהלך בטל בלובי‪ .‬דלתות המעליות שיקשקו כמו שסתומים ופעמו בקצב‪ .‬טיפות אור‬ ‫אדומות וירוקות הבליחו על לוח גדול וסימנו את התקדמותן של המעליות בחלל‪.‬‬ ‫נדמה שהבניין כולו נוהל באמצעות לוחות בקרה הנתונים ביד מכוונת‪ ,‬כאילו זרמה בבניין‬ ‫אנרגיה מתועלת חלקה וחרישית‪ ,‬מכונה נפלאה שדבר לא יכול לשבש אותה‪ .‬איש לא‬ ‫הקדיש תשומת לב לגבר האדמוני שנעצר לרגע בלובי‪.‬‬ ‫הווארד רורק נשא את מבטו אל ִקמרון האריחים‪ .‬מעולם לא שנא איש‪ .‬אי־שם בבניין הזה‬ ‫ישב הבעלים‪ ,‬האדם היחיד בעולם שעורר בו תחושה קרובה מאוד לשנאה‪.‬‬ ‫גייל ויינאנד הציץ בשעון הקטן שעל שולחן הכתיבה‪ .‬בעוד כמה דקות ייפגש עם אדריכל‪.‬‬ ‫הפגישה תהיה קלה‪ ,‬חשב לעצמו; כבר ניהל אין־ספור פגישות כאלה בחייו‪ .‬הוא ידע מה‬ ‫רצונו לומר‪ ,‬ומהאדריכל לא דרש דבר אלא כמה צלילים שיביעו את הסכמתו‪.‬‬ ‫מבטו חזר מהשעון אל גיליונות ההגהה שנחו על שולחנו‪ .‬הוא קרא מאמר מערכת שכתב‬ ‫אלווה סקארט על האכלת סנאים בסנטרל פארק‪ ,‬וכן את הטור של אלזוורת' טוהי‪ ,‬ששיבח‬ ‫תערוכת ציורים‪ ,‬פרי ידיהם של פועלי הזבל של העירייה‪ .‬הזמזם זימזם על שולחנו‪ ,‬והוא‬ ‫שמע את קולה של מזכירתו‪" :‬מר ויינאנד‪ ,‬מר הווארד רורק‪".‬‬ ‫"כן‪ ",‬אמר ויינאנד והחזיר את השפופרת למקומה‪ .‬כשהסיג את ידו הבחין בשורת המתגים‬ ‫שעל קצה שולחנו‪ ,‬מתגים קטנים ובהירים‪ ,‬מסומנים בצבעים‪ ,‬כל אחד מהם מייצג קצה חוט‪,‬‬ ‫שנמשך אל אחת מקומות הבניין‪ .‬כל חוט שלט באחד מעובדיו‪ ,‬וכל עובד שלט ברבים‬ ‫אחרים שהיו נתונים למרותו‪ .‬כל קבוצת אנשים תרמה את חלקה לעיצובן הסופי של המילים‬

‫בעיתון שחדר למיליוני בתים באמריקה‪ ,‬למיליוני מוחות — והכול בזכות כפתורי הפלסטיק‬ ‫הצבעוניים הללו שנחו תחת קצות אצבעותיו‪ .‬אבל הוא לא הספיק להשתעשע במחשבה‬ ‫הזאת‪ ,‬כי דלת משרדו נפתחה‪ .‬הוא הסיר את ידו מהמתגים‪.‬‬ ‫ויינאנד לא ידע בוודאות אם החסיר פעימה‪ .‬הוא גם לא ידע אם קם מיד כפי שדרש‬ ‫הנימוס‪ ,‬או שרק המשיך לשבת ולהתבונן באדם שנכנס לחדר‪ .‬אולי קם מיד‪ ,‬ורק היה נדמה‬ ‫לו שחלף פרק זמן עד שזע ממקומו‪ .‬רורק לא היה משוכנע שאכן נעצר להסתכל על האיש‬ ‫שישב מאחורי המכתבה‪ ,‬כשנכנס למשרד‪ .‬אולי המשיך לצעוד הלאה‪ .‬אולי לא עצר את‬ ‫צעדיו‪ ,‬אולי רק נדמה לו שעצר‪ .‬אבל לרגע היתה לשניהם תחושה ששכחו את המציאות —‬ ‫שוויינאנד שכח את המטרה שלשמה הזמין את האיש הזה אל משרדו‪ ,‬ושרורק שכח שהאיש‬ ‫הזה הוא בעלה של דומיניק‪ .‬נדמה שלא היו קיימים סביבם לא דלת‪ ,‬לא שולחן כתיבה ולא‬ ‫שטיח‪ ,‬אלא רק הכרה מוחלטת‪ ,‬של כל אחד מהם‪ ,‬בנוכחות האדם שלפניו‪ .‬רק שתי מחשבות‬ ‫נפגשו במרכז החדר‪" :‬זה גייל ויינאנד" — "זה הווארד רורק"‪.‬‬ ‫ואז קם ויינאנד‪ ,‬וידו נעה בהזמנה פשוטה אל הכיסא שליד השולחן‪ .‬רורק קרב והתיישב‪,‬‬ ‫ושניהם לא שמו לב שלא בירכו זה את זה לשלום‪.‬‬ ‫ויינאנד חייך ואמר משפט שמעולם לא התכוון לומר‪ .‬הוא אמר בפשטות‪:‬‬ ‫"אני לא מאמין שתרצה לעבוד בשבילי‪".‬‬ ‫"אני רוצה לעבוד בשבילך‪ ",‬השיב לו רורק‪ ,‬שבא לכאן מתוך כוונה לסרב‪.‬‬ ‫"ראית את הבניינים שבניתי בעבר?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫ויינאנד חייך‪" .‬הפעם זה שונה‪ .‬זה לא בניין ציבורי‪ .‬הוא בשבילי‪".‬‬ ‫"אף פעם לא בנית שום דבר בשביל עצמך?"‬ ‫"לא‪ ,‬אלא אם כן נביא בחשבון את הכלוב שלי על אחד הגגות‪ ,‬וגם את בית הדפוס הישן‬ ‫הזה‪ .‬תשאל אותי למה לא בניתי אף פעם בית משלי‪ ,‬אף על פי שיש לי אמצעים לבנות עיר‬ ‫שלמה‪ ,‬אם רצוני בכך? אין לי מושג‪ .‬יש לי תחושה שאתה יודע‪ ".‬הוא שכח שלא הרשה למי‬ ‫מעובדיו לנתח את אישיותו‪.‬‬ ‫"כי לא היית מאושר‪ ",‬אמר לו רורק‪.‬‬ ‫הוא אמר את הדברים בפשטות‪ ,‬בלי שמץ של חוצפה‪ ,‬כאילו לא היתה לו ברירה אלא‬ ‫לנהוג בכנות מוחלטת‪ .‬זו לא היתה תחילתה של פגישה‪ ,‬אלא אמצעה‪ ,‬זה היה המשכו של‬ ‫משהו שהחל לפני זמן רב‪ .‬ויינאנד ביקש‪:‬‬ ‫"תסביר את עצמך‪".‬‬ ‫"נדמה לי שהבנת‪".‬‬ ‫"אני רוצה לשמוע אותך מסביר זאת‪".‬‬ ‫"רוב בני האדם בונים כמו שהם חיים‪ ,‬כדבר שבשגרה‪ ,‬כפעולה אקראית וחסרת משמעות‪.‬‬ ‫אבל יש בודדים שמבינים שבניין הוא סמל‪ .‬החיים שלנו מתנהלים במחשבה‪ .‬הקיום הוא‬ ‫ניסיון להגשים את החיים האלה במציאות הפיזית‪ ,‬להביע אותם בתנועה ובצורה‪ .‬לאדם‬ ‫שמבין את זה‪ ,‬הבית הפרטי הוא הצהרת חייו‪ .‬ואם הוא לא בונה‪ ,‬אף על פי שיש לו‬

‫אמצעים‪ ,‬החיים שלו מן הסתם הם לא מה שרצה שיהיו‪".‬‬ ‫"אתה לא חושב שזה טיפשי לומר את זה דווקא לי‪ ,‬מכל האנשים בעולם?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"גם אני לא‪".‬‬ ‫רורק חייך‪.‬‬ ‫"אבל רק אתה ואני נעז לומר את המשפט הזה‪ ,‬כל חלק וחלק שלו‪ :‬או שאין לי כל מה‬ ‫שרציתי‪ ,‬או שאני נמנה עם יחידי הסגולה שיכולים להבין את הסמליות שבבנייה‪ .‬אתה לא‬ ‫רוצה לחזור בך מהדברים שאמרת?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"בן כמה אתה?"‬ ‫"בן שלושים ושש‪".‬‬ ‫"רוב העיתונים שלי כבר היו בבעלותי כשהייתי בן שלושים ושש‪ ".‬הוא מיהר להוסיף‪:‬‬ ‫"לא התכוונתי להעיר לך אישית בהערה הזאת‪ .‬אני לא יודע למה אמרתי את זה‪ .‬זה פשוט‬ ‫עלה בדעתי‪".‬‬ ‫"מה אתה רוצה שאבנה בשבילך?"‬ ‫"את הבית שלי‪".‬‬ ‫ויינאנד חש שלדבריו היתה השפעה על רורק‪ .‬הוא רצה לשאול‪" :‬מה קרה?" אבל לא היה‬ ‫יכול‪ ,‬שכן רורק‪ ,‬לכאורה‪ ,‬לא הראה דבר‪.‬‬ ‫"צדקת בניתוח שלך‪ ",‬אמר ויינאנד‪" ,‬כי עכשיו אני רוצה לבנות לי בית משלי‪ .‬אני כבר‬ ‫לא מפחד מהדמות הגלויה של חיי‪ .‬ואם תרצה שאומר את זה בכנות‪ ,‬כמו שאמרת אתה‪ ,‬אני‬ ‫יכול לומר שאני מאושר‪".‬‬ ‫"איזה מין בית?"‬ ‫"בכפר‪ .‬קניתי קרקע‪ ,‬אחוזה בקונטיקט‪ .‬אלפיים דונם‪ .‬איזה מין בית? אתה תחליט‪".‬‬ ‫"גברת ויינאנד בחרה בי לפרויקט?"‬ ‫"לא‪ .‬גברת ויינאנד לא יודעת שום דבר‪ .‬אני רציתי לעבור אל מחוץ לעיר‪ ,‬והיא הסכימה‪.‬‬ ‫ביקשתי ממנה לבחור אדריכל‪ .‬אשתי היא דומיניק פרנקון לשעבר‪ .‬פעם היתה עיתונאית‬ ‫וכתבה על אדריכלות‪ .‬אבל היא העדיפה להשאיר את הבחירה בידי‪ .‬אתה רוצה לדעת למה‬ ‫בחרתי בך? לקח לי זמן‪ .‬הרגשתי די אבוד‪ ,‬בהתחלה‪ .‬אף פעם לא שמעתי עליך‪ .‬לא הכרתי‬ ‫בחיי אפילו אדריכל אחד‪ .‬פשוטו כמשמעו — ולא שכחתי את השנים שעסקתי בנדל"ן‪ ,‬את‬ ‫הדברים שבניתי ואת האידיוטים שבנו עבורי‪ .‬זה לא סטונרידג'‪ ,‬זו צריכה להיות‪ ,‬איך קראת‬ ‫לזה? הצהרת חיי‪ .‬ואז ראיתי את מונאדנוק‪ .‬זה הפרויקט הראשון שבזכותו זכרתי את השם‬ ‫שלך‪ .‬אבל העמדתי את עצמי במבחן ארוך‪ .‬חרשתי את הארץ‪ ,‬הסתכלתי על בתים‪ ,‬על‬ ‫מלונות‪ ,‬על כל מיני מבנים‪ .‬כל פעם שראיתי מבנה שמצא חן בעיני ושאלתי מי תיכנן אותו‪,‬‬ ‫קיבלתי תמיד את אותה התשובה‪ :‬הווארד רורק‪ .‬לכן התקשרתי אליך‪ ".‬הוא הוסיף‪" :‬אתה‬ ‫רוצה שאומר לך עד כמה אני מעריץ את העבודה שלך?"‬ ‫"תודה‪ ",‬אמר רורק‪ .‬הוא עצם לרגע את עיניו‪.‬‬

‫"אתה יודע‪ ,‬לא רציתי להכיר אותך‪".‬‬ ‫"למה?"‬ ‫"שמעת על גלריית האמנות שלי?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"אני לא נפגש אף פעם עם אנשים שהאמנות שלהם מוצאת חן בעיני‪ .‬ליצירה יש משמעות‬ ‫רבה מדי עבורי‪ .‬אני לא רוצה שהאמנים יקלקלו אותה‪ .‬ובדרך כלל הם מקלקלים אותה‪.‬‬ ‫האישיות שלהם עומדת בסתירה לכישרון שלהם‪ .‬אבל לא אתה‪ .‬לא אכפת לי לשוחח איתך‪.‬‬ ‫אני רק מסביר לך‪ ,‬כדי שתדע שאני מכבד מעט מאוד דברים‪ :‬את האוסף שלי ואת הבניינים‬ ‫שלך ואת היכולת של האדם ליצור יצירות שכאלה‪ .‬אולי זו הדת היחידה שהיתה לי‬ ‫עיוותי והשחתתי כמעט כל דבר שקיים‪.‬‬ ‫ּ‬ ‫אי־פעם‪ ".‬הוא משך בכתפיו‪" .‬נדמה לי שהרסתי‪,‬‬ ‫אבל מעולם לא נגעתי בזה‪ .‬למה אתה מסתכל עלי ככה?"‬ ‫"סליחה‪ .‬ספר לי על הבית שאתה רוצה‪".‬‬ ‫"אני רוצה שזה יהיה ארמון‪ ,‬אבל אני לא חושב שבארמונות יש באמת מותרות‪ .‬הם‬ ‫גדולים מדי‪ ,‬ציבוריים מדי‪ .‬המותרות האמיתיים הם בבית קטן‪ .‬מקום מגורים לשני אנשים‪,‬‬ ‫לאשתי ולי‪ .‬אין צורך להביא בחשבון משפחה‪ .‬אין לנו שום כוונה להביא ילדים‪ .‬גם לא‬ ‫אורחים‪ ,‬כי אין לנו כוונה לארח‪ .‬חדר אורחים אחד‪ ,‬למקרה שנזדקק לו‪ .‬לא יותר מזה‪ .‬סלון‪,‬‬ ‫חדר אוכל‪ ,‬ספרייה‪ ,‬שני חדרי עבודה‪ ,‬חדר שינה אחד‪ .‬אגף למשרתים ומוסך‪ .‬זה הרעיון‬ ‫הכללי‪ .‬את הפרטים אשאיר לך‪ .‬המחיר — כמה שיעלה‪ .‬והצורה —" הוא חייך ומשך‬ ‫בכתפיו‪" .‬ראיתי את הבניינים שלך‪ .‬מי שרוצה לומר לך איך צריך להיראות בית‪ ,‬כדאי‬ ‫שידע לתכנן יותר טוב ממך‪ ,‬או שיסתום את הפה‪ .‬אני רק אומר לך שהבית צריך להיות‬ ‫רורקי‪".‬‬ ‫"מה זה אומר?"‬ ‫"אתה מבין אותי‪".‬‬ ‫"אני רוצה לשמוע אותך מסביר זאת‪".‬‬ ‫"לדעתי‪ ,‬בניינים מסוימים נועדו לשמש לראווה בלבד‪ ,‬לשמש חזית ולא יותר; אחרים הם‬ ‫סתם פחדניים‪ ,‬מתנצלים על כל אריח; ויש גם בניינים שלא מתאימים לסביבה שלהם; הם‬ ‫נראים מקולקלים‪ ,‬זדוניים‪ ,‬מזויפים‪ .‬הבניינים שלך בולטים בתכונה אחת — תחושת שמחה‪.‬‬ ‫שלווה‪ ,‬שמחה תובענית‪ ,‬קשה‪ .‬כזאת שנוטעת באדם תחושת הישג על היכולת‬ ‫לא שמחה ֵ‬ ‫להרגיש כך‪ .‬האדם מסתכל וחושב‪ :‬אני אדם טוב יותר אם אני מסוגל להרגיש כך‪".‬‬ ‫רורק אמר לאיטו‪ ,‬ולא בתגובה‪:‬‬ ‫"זה היה כנראה בלתי נמנע‪".‬‬ ‫"מה?"‬ ‫"שתרגיש כך‪".‬‬ ‫"למה אתה אומר את זה כאילו‪ ...‬שאתה מצטער על היכולת שלי להבין את זה?"‬ ‫"אני לא מצטער‪".‬‬

‫"אל תזקוף לחובתי את כל מה שבניתי עד עכשיו‪".‬‬ ‫"לא כך עשיתי‪".‬‬ ‫"כל הסטונרידג'ים והנויז־בלמונטים והעיתונים שלי הם שאיפשרו לי להגיע לבית שאתה‬ ‫תבנה עבורי‪ .‬זה לא שווה עבור מותרות שכאלה? האם זה משנה איך השגתי אותם? הם היו‬ ‫האמצעי — ואתה המטרה‪".‬‬ ‫"אתה לא צריך להצטדק בפני‪".‬‬ ‫"לא הצטד‪ ...‬כן‪ ,‬נראה לי שזה מה שעשיתי‪".‬‬ ‫"אתה לא צריך לעשות את זה‪ .‬לא חשבתי על מה שבנית בעבר‪".‬‬ ‫"אז על מה חשבת?"‬ ‫"שאני חסר אונים מול אדם שראה בבניינים שלי את מה שאתה ראית‪".‬‬ ‫"הרגשת שאתה זקוק לעזרה כדי לעמוד מולי?"‬ ‫"לא‪ .‬אבל אני לא מרגיש חסר אונים‪ ,‬בדרך כלל‪".‬‬ ‫"גם אני לא מרגיש צורך להצדיק את עצמי‪ ,‬בדרך כלל‪ .‬אז הכול בסדר‪ ,‬לא?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"אני רוצה לספר לך עוד הרבה על הבית שאני רוצה‪ .‬אני משער שאדריכל הוא כמו כומר‬ ‫שמתוודים בפניו‪ .‬הוא חייב לדעת הכול על האנשים שיגורו בבית שלו‪ ,‬כי מה שהוא נותן‬ ‫להם יהיה פרטי יותר מהבגדים שהם לובשים ומהמזון שהם אוכלים‪ .‬תחשוב על זה ככה —‬ ‫וסלח לי אם תרגיש שקשה לי לדבר על זה — אף פעם לא הלכתי להתוודות‪ .‬אני רוצה את‬ ‫הבית הזה כי אני מאוהב באשתי עד מעל הראש‪ ...‬מה קרה? אתה חושב שזה לא שייך‬ ‫לעניין?"‬ ‫"לא‪ ,‬תמשיך‪".‬‬ ‫"אני לא מסוגל לראות את אשתי בין אנשים אחרים‪ .‬זאת לא קנאה‪ .‬זה הרבה יותר מזה‪ .‬זה‬ ‫גם הרבה יותר גרוע מקנאה‪ .‬אני לא יכול לשאת את המחשבה שהיא הולכת ברחובות העיר‪.‬‬ ‫אני לא רוצה לחלוק אותה עם אחרים‪ ,‬גם לא עם חנויות‪ ,‬לא עם תיאטראות‪ ,‬לא עם מוניות‬ ‫וגם לא עם מדרכות‪ .‬אני חייב לקחת אותה מפה‪ .‬להרחיק אותה‪ ,‬כך ששום דבר לא יוכל‬ ‫לגעת בה‪ ,‬בשום צורה שהיא‪ .‬הבית צריך להיות מבצר‪ .‬והאדריכל צריך להיות הזקיף‪".‬‬ ‫רורק ישב והתבונן בו‪ .‬נדמה שהיה חייב להמשיך ולהביט בוויינאנד‪ ,‬כדי שיהיה בכוחו‬ ‫להקשיב לו‪ .‬ויינאנד הבחין במאמץ שבאותו מבט; הוא לא הכיר בו כמאמץ‪ ,‬הוא ראה בו רק‬ ‫כוח‪ .‬הוא חש שהוא נשען על המבט הזה‪ ,‬ופתאום גילה שלא קשה לו להודות בכך‪.‬‬ ‫"הבית צריך להיות בית סוהר‪ .‬לא‪ ,‬לא באמת‪ .‬אולי בית אוצר‪ ,‬כמו כספת ששומרים בה‬ ‫דברים יקרים מכדי שגם אחרים יראו אותם‪ .‬אבל הוא צריך להיות יותר מזה‪ .‬הוא צריך‬ ‫להיות עולם נפרד‪ ,‬יפהפה‪ ,‬כדי שלעולם לא נרגיש בחסרונו של העולם שעזבנו‪ .‬בית סוהר‬ ‫רק מתוקף שלמותו‪ .‬בלי סורגים‪ ,‬בלי ביצורים‪ ,‬רק הכישרון שלך שיעמוד כמו חומה בינינו‬ ‫לבין העולם‪ .‬זה מה שאני רוצה‪ .‬ויותר‪ .‬האם בנית אי־פעם מקדש?"‬ ‫לרגע נדמה שרורק לא ידע כיצד לענות‪ .‬אבל אז הבין שזו היתה שאלה כנה; ויינאנד לא‬ ‫ידע‪.‬‬

‫"כן‪ ",‬אמר לו רורק‪.‬‬ ‫"אם כן‪ ,‬תחשוב על הפרויקט הזה כמו על מקדש‪ .‬מקדש לדומיניק ויינאנד‪ ...‬אני רוצה‬ ‫שתיפגש איתה לפני שתתכנן את הבית‪".‬‬ ‫"הכרתי את גברת ויינאנד לפני שנים‪".‬‬ ‫"באמת? אז אתה מבין‪".‬‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫ויינאנד ראה את ידו של רורק נחה על קצה שולחן הכתיבה‪ ,‬ואצבעותיו הארוכות לחוצות‬ ‫אל הזכוכית‪ ,‬ליד הגהות ה"באנר"‪ .‬ההגהות קופלו כלאחר יד; הוא ראה את הכותרת "קול‬ ‫אחד קטן" מבצבצת מתוך העמוד‪ .‬הוא הביט בידו של רורק‪ .‬הוא חשב לעצמו שהיה שמח‬ ‫להפוך אותה למשקולת נייר מארד; כמה יפה היא תיראה על שולחן הכתיבה שלו‪.‬‬ ‫"אתה יודע מה אני רוצה‪ .‬קדימה‪ ,‬תתחיל לעבוד‪ .‬עזוב בצד כל עבודה אחרת‪ .‬אשלם לך‬ ‫כמה שתרצה‪ .‬אני רוצה שהבית יהיה מוכן עד הקיץ‪ ...‬הו‪ ,‬סלח לי‪ .‬היו לי יותר מדי‬ ‫התקשרויות עם אדריכלים גרועים‪ .‬לא שאלתי אותך אם אתה מעוניין בפרויקט‪".‬‬ ‫ידו של רורק נעה לפני שדיבר‪ .‬הוא הסיר אותה משולחן הכתיבה‪.‬‬ ‫"כן‪ ",‬אמר לו רורק‪" .‬אני מסכים‪".‬‬ ‫ויינאנד ראה את הטביעות שנשארו על הזכוכית‪ ,‬כאילו חרט חריצים לחים בזכוכית‪.‬‬ ‫"כמה זמן תארך העבודה?" שאל ויינאנד‪.‬‬ ‫"הבית יהיה מוכן ביולי‪".‬‬ ‫"ברור שתצטרך לראות את המגרש לפני שתתחיל בעבודה‪ .‬אני רוצה להראות לך אותו‬ ‫בעצמי‪ .‬אוכל להסיע אותך לשם מחר בבוקר?"‬ ‫"אם זה מה שאתה רוצה‪".‬‬ ‫"תהיה כאן בתשע בבוקר‪".‬‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"אתה רוצה שאנסח חוזה? אין לי מושג איך אתה מעדיף לעבוד‪ .‬ככלל‪ ,‬לפני שאני מתחיל‬ ‫במשא ומתן אני מקפיד לדעת הכול על הצד השני‪ ,‬החל ביום שהוא נולד‪ ,‬לפעמים עוד‬ ‫קודם לכן‪ .‬לא טרחתי לחקור את עברך‪ .‬פשוט שכחתי‪ .‬זה לא נראה לי נחוץ‪".‬‬ ‫"אני מוכן לענות על כל שאלה‪".‬‬ ‫ויינאנד חייך והניד את ראשו‪:‬‬ ‫"לא‪ ,‬אין לי צורך‪ .‬רק בעניין החוזה בינינו‪".‬‬ ‫"אין לי שום תנאים‪ ,‬פרט לאחד‪ :‬אם תאשר את השרטוטים המוקדמים של הבית‪ ,‬הוא‬ ‫ייבנה בדיוק כמו שאתכנן אותו‪ .‬בלי שום שינוי‪".‬‬ ‫"בוודאי‪ .‬זה מובן מאליו‪ .‬שמעתי שלא תסכים לעבוד אחרת‪ .‬אבל אכפת לך שלא אפרסם‬ ‫דבר על הבית? אני יודע שזה יעזור לך מקצועית‪ ,‬אבל אני מעדיף ששום דבר לא יוזכר‬ ‫בעיתונים‪".‬‬ ‫"לא אכפת לי‪".‬‬ ‫"ותבטיח לי לא לפרסם תצלומים שלו?"‬

‫"אני מבטיח‪".‬‬ ‫"תודה‪ .‬אני אפצה אותך על זה‪ .‬תוכל לחשוב על עיתוני ויינאנד כעל חברת הפרסום‬ ‫הפרטית שלך‪ .‬אפרסם כל עבודה אחרת שתקבל‪".‬‬ ‫"אני לא מעוניין בפרסום‪".‬‬ ‫ויינאנד צחק בקול‪" .‬איזה דבר מוזר לומר! ועוד פה! אני לא חושב שיש לך מושג איך‬ ‫חבריך למקצוע היו מנהלים את השיחה הזאת‪ .‬יש לי תחושה שבמשך כל השיחה לא ממש‬ ‫הבנת שאתה משוחח עם גייל ויינאנד‪".‬‬ ‫"הבנתי‪ ",‬אמר לו רורק‪.‬‬ ‫"זאת היתה הדרך שלי להודות לך‪ .‬לא תמיד אני נהנה להיות גייל ויינאנד‪".‬‬ ‫"אני יודע‪".‬‬ ‫"אם כך‪ ,‬אשנה את דעתי ואשאל אותך שאלה אישית‪ .‬אמרת שתענה על כל שאלה‪".‬‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"האם תמיד נהנית להיות הווארד רורק?"‬ ‫רורק חייך‪ .‬החיוך היה משועשע‪ ,‬תמה ומלא בוז‪ ,‬שלא במתכוון‪.‬‬ ‫"טוב‪ ,‬ענית על השאלה‪ ",‬אמר לו ויינאנד‪.‬‬ ‫הוא קם ממקומו‪ ,‬חזר ואמר‪" ,‬מחר בתשע בבוקר‪ ",‬ואז הושיט לו את ידו‪.‬‬ ‫אחרי שיצא רורק ממשרדו‪ ,‬ישב ויינאנד מאחורי שולחן הכתיבה שלו וחייך‪ .‬הוא הושיט‬ ‫את ידו אל אחד המתגים ונעצר‪ .‬פתאום התחוור לו שעליו לחזור להתנהגות הרגילה שלו‪,‬‬ ‫שלא יוכל להמשיך ולדבר כפי שדיבר בחצי השעה האחרונה‪ .‬ואז הבין מה היה מוזר כל כך‬ ‫בפגישה‪ :‬לראשונה בחייו שוחח עם אדם בלי שום הסתייגות‪ ,‬בלי לחוש לחץ‪ ,‬בלי העמדת‬ ‫הפנים שנזקק לה בכל פעם שדיבר עם אנשים אחרים‪ .‬לא היה שום מתח בפגישה‪ ,‬וגם לא‬ ‫היה צורך במתח‪ .‬כאילו דיבר אל עצמו‪.‬‬ ‫הוא לחץ על הכפתור ואמר למזכירה‪:‬‬ ‫"בקשי מהארכיון לשלוח לי את כל החומר שיש להם על הווארד רורק‪".‬‬ ‫"נחש מה‪ ",‬אמר אלווה סקארט‪ ,‬וקולו ביקש שיפצירו בו למסור את החדשה המרעישה‪.‬‬ ‫אלזוורת' טוהי נופף בידו בביטול ובקוצר רוח‪ ,‬כמגרש זבוב‪ .‬הוא לא הרים את מבטו‬ ‫משולחן הכתיבה שלו‪.‬‬ ‫"אל תפריע לי‪ ,‬אלווה‪ ,‬אני עסוק‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬זה מעניין‪ ,‬אלזוורת'‪ .‬באמת מעניין‪ .‬אני יודע שתרצה לדעת‪".‬‬ ‫טוהי נשא את מבטו והציץ בסקארט‪ .‬קמטי השעמום הדקים בזוויות עיניו אמרו לסקארט‬ ‫שעליו לראות ברגע הזה של תשומת לב‪ ,‬טובה אישית‪ .‬הוא הפטיר בעצלתיים‪ ,‬בקול שהיתה‬ ‫בו סבלנות מודגשת‪:‬‬ ‫"מה העניין?"‬ ‫סקארט לא הביע תרעומת על התנהגותו של טוהי‪ .‬זה שנה ויותר נהג בו טוהי בקוצר‬ ‫הרוח הזה‪ .‬סקארט הבחין בתמורה שחלה ביחסיהם רק כשכבר היה מאוחר מכדי למחות‪.‬‬

‫הדבר הפך לחלק משגרת יחסיהם‪.‬‬ ‫סקארט חייך כתלמיד שנון שמצפה לשבחים מהמורה‪ ,‬על שגילה שגיאה בספר הלימוד‬ ‫של המורה עצמו‪.‬‬ ‫"אלזוורת'‪ ,‬האף־בי־איי הפרטי שלך נרדם בשמירה‪".‬‬ ‫"על מה אתה מדבר?"‬ ‫"אני מוכן להתערב איתך שאתה לא יודע במה עסוק גייל — ותמיד כל כך חשוב לך לדעת‬ ‫כל מה שקורה‪".‬‬ ‫"מה אני לא יודע?"‬ ‫"נחש מי ביקר היום במשרד שלו‪".‬‬ ‫"אלווה‪ ,‬יקירי‪ ,‬אין לי זמן לחידות‪".‬‬ ‫"לא תנחש גם עוד אלף שנה‪".‬‬ ‫"טוב‪ ,‬מאחר שהדרך היחידה להיפטר ממך היא לשחק את תפקיד הגולם‪ ,‬אשאל אותך את‬ ‫השאלה הנכונה‪ :‬מי ביקר היום במשרד של גייל היקר?"‬ ‫"הווארד רורק‪".‬‬ ‫טוהי פנה לעברו ולרגע שכח להסתיר את סקרנותו‪ .‬הוא קרא בקול‪ ,‬כממאן להאמין‪:‬‬ ‫"לא נכון!"‬ ‫"כן!" אמר לו סקארט‪ ,‬גאה ברושם שהותירו דבריו‪.‬‬ ‫"נו!" אמר טוהי ופרץ בצחוק‪.‬‬ ‫סקארט הנבוך חייך‪ ,‬להוט להצטרף לצחוקו של האיש‪ ,‬אבל מבולבל באשר לסיבת‬ ‫הצחוק‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬זה מצחיק‪ .‬אבל‪ ...‬למה‪ ,‬אלזוורת'?"‬ ‫"אוי‪ ,‬ייקח לי הרבה זמן להסביר לך!"‬ ‫"חשבתי ש‪"...‬‬ ‫"אתה לא אוהב דרמה‪ ,‬אלווה? אתה לא אוהב זיקוקים? אם אתה רוצה לדעת למה לצפות‪,‬‬ ‫תזכור בבקשה שהמלחמות האיומות ביותר היו מלחמות דת בין סיעות שונות של אותה‬ ‫אמונה‪ ,‬או מלחמות אזרחים בין בני אותה אומה‪".‬‬ ‫"אני לא מבין למה אתה מתכוון‪".‬‬ ‫"או‪ ,‬אלוהים‪ ,‬יש כל כך הרבה אנשים שמנסים להבין את הכוונה שלי‪ ,‬שאני צריך לנער‬ ‫אותם מעלי‪".‬‬ ‫"יפה‪ ,‬טוב לראות אותך עליז כל כך‪ ,‬אבל חשבתי שזה רע‪".‬‬ ‫"ברור שזה רע‪ .‬אם כי לא בשבילנו‪".‬‬ ‫"אבל תמיד יצאנו נגד רורק‪ ,‬במיוחד אתה‪ .‬תמיד אמרנו שהוא האדריכל הגרוע ביותר‬ ‫בעיר‪ .‬ועכשיו‪ ,‬אם בעל הבית שלנו ישכור אותו‪ ...‬אתה לא חושב שזה יהיה מביך?"‬ ‫"אה‪ ,‬זה?‪ ...‬כן‪ ,‬אולי‪"...‬‬ ‫"טוב‪ ,‬אני שמח לראות שאתה לא מודאג‪".‬‬ ‫"מה הוא עשה במשרד של ויינאנד? הוא נפגש איתו בענייני עבודה?"‬

‫"אני לא יודע‪ .‬לא הצלחתי לברר‪ .‬אף אחד לא יודע‪".‬‬ ‫"שמעת לאחרונה שמר ויינאנד מתכוון לבנות משהו?"‬ ‫"לא‪ .‬ואתה?"‬ ‫"לא‪ .‬האף־בי־איי שלי באמת ישן‪ .‬אבל מה לעשות‪ ,‬יש גבול למה שאדם יכול לעשות‪".‬‬ ‫"אלזוורת'‪ ,‬יש לי רעיון‪ .‬אני יודע איך נוכל להשתמש בזה לטובתנו‪".‬‬ ‫"מה הרעיון?"‬ ‫"אלזוורת'‪ ,‬בזמן האחרון גייל פשוט בלתי נסבל‪".‬‬ ‫סקארט אמר את הדברים בחגיגיות‪ ,‬כאילו זו היתה תגלית מרעישה‪ .‬טוהי רק חייך‪.‬‬ ‫"כמובן‪ ,‬אתה ניבאת את זה מראש‪ ,‬אלזוורת'‪ .‬וצדקת‪ .‬אתה תמיד צודק‪ .‬שאני אמות אם‬ ‫אצליח להבין מה עובר עליו‪ .‬אולי זו דומיניק‪ ,‬או ששינוי אחר מתחולל בחייו‪ ,‬אבל משהו‬ ‫קורה‪ .‬מה תקף אותו פתאום שהוא מתעניין בכל שורה מחורבנת‪ ,‬בכל גיליון מחורבן‪ ,‬ועושה‬ ‫רעש בגלל דברים שטותיים? בזמן האחרון הוא קטל שלושה מאמרי מערכת הכי טובים‬ ‫שכתבתי‪ .‬הוא אף פעם לא עשה לי דבר כזה‪ .‬אף פעם‪ .‬אתה יודע מה הוא אמר לי? 'אמהוּ ת‬ ‫היא דבר נפלא‪ ,‬אלווה‪ ,‬אבל בחייך‪ ,‬תפסיק ללכלך‪ .‬יש גבול לשחיתות האינטלקטואלית‪'.‬‬ ‫איזו שחיתות? זה היה המאמר המתוק ביותר שכתבתי אי־פעם‪ ,‬והוא הוקדש ליום האם‪.‬‬ ‫בחיי שהוא אפילו נגע ללבי‪ .‬וממתי הוא מדבר על שחיתות? לפני כמה ימים הוא אמר‬ ‫לג'ולז פוגלר שהכתיבה שלו זולה יותר מהסחורה שבמרתף מציאות‪ .‬ככה‪ ,‬ישר בפרצוף‪ ,‬ואז‬ ‫הוא זרק לפח את המאמר שכתב לגיליון של סוף השבוע‪ .‬זו היתה ביקורת מצוינת על‬ ‫תיאטרון הפועלים‪ .‬ג'ולז פוגלר‪ ,‬מבכירי הכותבים שלנו! אין פלא שלא נשאר לגייל ידיד‬ ‫אחד בכל הבניין‪ .‬אם שנאו אותו קודם‪ ,‬אתה צריך לשמוע מה אומרים עליו עכשיו‪".‬‬ ‫"שמעתי‪".‬‬ ‫"הוא מאבד שליטה‪ ,‬אלזוורת'‪ .‬אין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיך‪ ,‬ובלי החבורה‬ ‫המצוינת שהכנסת לעבודה‪ .‬למעשה‪ ,‬הם הצוות היחיד שעובד פה‪ ,‬הצעירים שלך‪ ,‬ולא‬ ‫הפרות הקדושות הוותיקות שלנו‪ ,‬שכותבות את עצמן לדעת‪ .‬הצעירים המבריקים שלך‬ ‫ישמרו על ה'באנר' שלא יקרוס‪ ,‬אבל גייל‪ ...‬שמע‪ ,‬בשבוע שעבר הוא פיטר את דווייט‬ ‫קרסון‪ .‬לדעתי זה מעיד על השינוי שחל בו‪ .‬דווייט היה סתם נטל‪ ,‬הוא לא הביא שום‬ ‫תועלת‪ ,‬אבל הוא גם היה אחד מהכלבלבים הראשונים של גייל‪ ,‬אחד מהצעירים האלה‬ ‫שמכרו לו את נשמותיהם‪ .‬אז מבחינה מסוימת‪ ,‬אהבתי לראות אותו כאן‪ ,‬זה נראה לי נכון‪,‬‬ ‫זה היה שריד מהימים הטובים של גייל‪ .‬תמיד אמרתי שזה שסתום הביטחון של גייל‪ .‬אבל‬ ‫אז הוא פיטר את דווייט‪ ,‬וזה לא מצא חן בעיני‪ ,‬אלזוורת'‪ .‬לגמרי לא‪".‬‬ ‫"מה קרה‪ ,‬אלווה? באת לספר לי דברים שאני לא יודע‪ ,‬או שרק רצית להוציא קצת קיטור‬ ‫על הכתף שלי?"‬ ‫"נראה שכן‪ .‬אני לא רוצה לסבך את גייל‪ ,‬אבל אני כל כך כועס‪ ,‬שעוד רגע יצטרכו לקשור‬ ‫אותי‪ .‬אבל זה מה שרציתי לשאול אותך‪ :‬הווארד רורק הזה‪ ,‬מה אתה חושב עליו?"‬ ‫"על הנושא הזה יכולתי לכתוב כרך שלם‪ ,‬אלווה‪ .‬ספק אם זה הזמן הנכון לפתוח את‬

‫הנושא לדיון‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬אבל מה אנחנו יודעים עליו? שהוא תימהוני‪ ,‬שהוא יוצא דופן‪ ,‬שהוא שוטה‪ .‬כל זה‬ ‫נכון‪ ,‬אבל מה עוד? שהוא אחד מאותם טיפשים שאי אפשר לקנות‪ ,‬לא באהבה‪ ,‬לא בכסף‬ ‫וגם לא באיומי רובה‪ .‬הוא גרוע יותר מדווייט קרסון‪ ,‬גרוע יותר מכל נערי השעשועים של‬ ‫גייל גם יחד‪ .‬אתה מבין? אז מה יעשה גייל כשייתקל באדם מהסוג הזה?"‬ ‫"עולות בדעתי כמה אפשרויות‪".‬‬ ‫"יש רק אפשרות אחת‪ ,‬אם אני מכיר את גייל‪ .‬ולכן יש בי שמץ של תקווה‪ .‬זה מה שהוא‬ ‫היה זקוק לו כבר הרבה זמן‪ .‬זה יחזיר אותו לימים הטובים‪ .‬שסתום הביטחון‪ .‬הוא ישנס‬ ‫מותניים כדי לשבור את המפרקת של הבחור‪ .‬וזה יהיה טוב בשבילו‪ .‬זה הדבר הכי טוב‬ ‫שיכול לקרות לו‪ .‬הוא יחזור להיות נורמלי‪ ...‬זה הרעיון שעלה במוחי‪ ,‬אלזוורת'‪ ".‬הוא חיכה‬ ‫בסבלנות‪ ,‬אך לא ראה לא התלהבות ולא עידוד בפניו של טוהי‪ .‬לבסוף סיים בהיסוס‪" :‬אולי‬ ‫אני טועה‪ ...‬אני לא יודע‪ ...‬אולי זה לא חשוב‪ ...‬חשבתי שזה נכון פסיכולוגית‪"...‬‬ ‫"אכן כן‪ ,‬אלווה‪".‬‬ ‫"אז אתה חושב שזה מה שיקרה?"‬ ‫"אולי‪ .‬מצד שני‪ ,‬זה עלול להיות הרבה יותר גרוע ממה שאתה מסוגל להעלות בדעתך‪.‬‬ ‫אבל אין לזה שום חשיבות לגבינו‪ .‬אתה צריך להבין‪ ,‬אלווה‪ ,‬בכל מה שקשור ל'באנר'‪ ,‬אם‬ ‫הדברים יגיעו לעימות בינינו לבין הבוס‪ ,‬אנחנו כבר לא צריכים לפחד יותר ממר גייל‬ ‫ויינאנד‪".‬‬ ‫כשנכנס השליח מהארכיון‪ ,‬ובידו מעטפה עבה של גזירי עיתונים‪ ,‬הרים ויינאנד את ראשו‬ ‫ואמר‪:‬‬ ‫"כל כך הרבה? לא ידעתי שהוא כל כך מפורסם‪".‬‬ ‫"זה מהמשפט של סטודארד‪ ,‬מר ויינאנד‪".‬‬ ‫הצעיר השתתק‪ .‬שום דבר לא קרה מלבד התלמים שנחרשו במצחו של ויינאנד‪ .‬כיוון שלא‬ ‫הכיר את האיש‪ ,‬הוא גם לא הבין מה משמעות הדבר‪ .‬הוא רק תהה מהו הפחד שאחז בו‬ ‫פתאום‪ .‬כעבור רגע אמר לו ויינאנד‪:‬‬ ‫"תודה‪".‬‬ ‫הצעיר הניח את המעטפה על לוח הזכוכית של השולחן ויצא מהמשרד‪.‬‬ ‫ויינאנד ישב והתבונן במעטפה הצהובה‪ ,‬התפוחה‪ .‬הוא ראה אותה משתקפת בזכוכית‪,‬‬ ‫והכתה שורשים בשולחן שלו‪ .‬הוא התבונן בקירות‬ ‫כאילו כירסמה את דרכה לתוך הזכוכית ִ‬ ‫משרדו ותהה אם עדיין מצוי בהם הכוח שימנע ממנו לפתוח את אותה מעטפה‪.‬‬ ‫ואז הזדקף‪ ,‬הניח את זרועותיו בקו ישר על שפת השולחן ושיכל את אצבעותיו‪ .‬הוא הביט‬ ‫מטה‪ ,‬מעבר לאפו‪ ,‬על משטח השולחן‪ .‬לרגע ישב רציני‪ ,‬גאה ומאופק‪ ,‬כמו מומיה של אחד‬ ‫הפרעונים‪ ,‬ואז הזיז יד אחת‪ ,‬פתח את המעטפה והחל לקרוא‪.‬‬ ‫"חילול הקודש" מאת אלזוורת' מ' טוהי‪" ,‬הכנסיות של ילדותנו" מאת אלווה סקארט‪ ,‬דבר‬ ‫המערכת‪ ,‬דרשות‪ ,‬נאומים‪ ,‬הצהרות‪ ,‬מכתבים למערכת‪ ,‬ה"באנר" עם כל תותחיו —‬

‫תצלומים‪ ,‬קריקטורות‪ ,‬ראיונות‪ ,‬מחאות ועוד מכתבים למערכת‪.‬‬ ‫הוא קרא כל מילה‪ ,‬בשיטתיות‪ .‬ידיו היו מונחות על השולחן ואצבעותיו שלובות‪ .‬הוא קרא‬ ‫בלי להרים את גזירי העיתונים‪ ,‬בלי לגעת בהם‪ .‬הוא קרא אותם כפי שהיו מונחים בראש‬ ‫הערמה והניע את ידו רק כדי להפוך קטע אחד ולקרוא את זה שמתחתיו‪ .‬הוא הניע את ידו‬ ‫בעיתוי מושלם‪ :‬אצבעותיו התרוממו בדיוק כשמבטו קלט את המילה האחרונה‪ ,‬בלי שהניחו‬ ‫לעיניו להשתהות על גזיר העיתון ולו שנייה אחת יותר מהדרוש‪ .‬הוא התבונן שעה ארוכה‬ ‫בתצלומים של מקדש סטודארד‪ .‬שעה ארוכה עוד יותר התבונן באחד מתצלומיו של רורק‪,‬‬ ‫ומתחתיו הכותרת‪" :‬האם אתה מאושר‪ ,‬האדם העליון?" הוא קרע את התצלום מהמאמר שבו‬ ‫פורסם והכניס אותו למגירתו‪ .‬ואז המשיך לקרוא‪.‬‬ ‫המשפט‪ ,‬עדותו של אלזוורת' מ' טוהי‪ ,‬עדותו של פיטר קיטינג‪ ,‬של רלסטון הולקומב‪ ,‬של‬ ‫גורדון ל' פרסקוט — שום ציטוט מעדותה של דומיניק פרנקון‪ ,‬רק דוח תמציתי‪" .‬ההגנה‬ ‫סיימה‪ ".‬כמה אזכורים נוספים ב"קול אחד קטן"‪ ,‬ואז הפסקה ארוכה‪ .‬גזיר העיתון הבא נכתב‬ ‫כעבור שלוש שנים — מונאדנוק ואלי‪.‬‬ ‫השעה היתה מאוחרת כשסיים לקרוא‪ .‬מזכירותיו הלכו זה מכבר‪ .‬הוא חש בחדרים‬ ‫ובאולמות הריקים סביבו‪ .‬הוא שמע רק את קולן של מכונות הדפוס‪ :‬הלמות עמומה‪,‬‬ ‫רוטטת‪ ,‬שחילחלה אל כל חדר‪ .‬תמיד אהב את הקול הזה‪ ,‬את הלמות לבו של בניין‪ .‬הוא‬ ‫האזין‪ .‬באותם רגעים ממש נדפס ה"באנר" של יום המחרת‪ .‬הוא ישב שעה ארוכה בלי ניע‪.‬‬

‫‪3‬‬ ‫ויינאנד ורורק עמדו על ראש הגבעה והביטו בפיסת אדמה שהתגלגלה מטה במדרון ארוך‪,‬‬ ‫מדורג‪ .‬עצים חשופים הזדקרו על ראש הגבעה וירדו עד לחוף אגם‪ .‬ענפיהם חתכו את‬ ‫האוויר כמו קומפוזיציות גיאומטריות‪ .‬השמים נצבעו בכחול־ירוק שברירי וצלול‪ ,‬והאוויר‬ ‫נעשה קריר יותר‪ .‬הקור שטף את צבעי האדמה וגילה שאין אלו צבעים אלא היסודות שמהם‬ ‫נוצר הצבע‪ :‬החום הגווע לא היה חום אמיתי אלא ירוק עתידי‪ ,‬הסגול העייף נראה‬ ‫כאוברטורה ללהבה‪ ,‬האפור נראה כהקדמה לזהב‪ .‬האדמה נראתה כמו ראשי הפרקים של‬ ‫סיפור מופלא‪ ,‬כמו שלד פלדה של בניין‪ ,‬כאילו ציפתה שימלאו אותה וישלימו אותה‪ ,‬כאילו‬ ‫אצרה בתוכה את נפלאות העתיד בפשטות מעורטלת‪.‬‬ ‫"איפה צריך לעמוד הבית‪ ,‬לדעתך?" שאל ויינאנד‪.‬‬ ‫"כאן‪ ",‬אמר רורק‪.‬‬ ‫"קיוויתי שתבחר בנקודה הזאת‪".‬‬ ‫ויינאנד נהג במכוניתו מהעיר הגדולה‪ ,‬והם צעדו שעתיים בשבילי אחוזתו החדשה‪,‬‬ ‫במשעולים עזובים‪ ,‬דרך היער‪ ,‬לחופי האגם ומשם אל הגבעה‪ .‬רורק עמד והתבונן בנוף‬ ‫שנפרש לרגליו‪ .‬ויינאנד תהה אילו מושכות הוא אוסף לידיו מכל נקודות הנוף שמסביבם‪.‬‬ ‫ויינאנד שאל את רורק‪:‬‬ ‫"עכשיו אפשר לשאול אותך משהו?"‬ ‫"בטח‪ ",‬חייך רורק‪ ,‬משועשע מיראת הכבוד שלא ביקש לעצמו‪.‬‬ ‫קולו של ויינאנד היה צלול ובהיר כצבע השמים שמעליהם‪ ,‬וגם בו ניכר אותו זוהר כחול‬ ‫כקרח‪:‬‬ ‫"למה הסכמת לקבל את הפרויקט הזה?"‬ ‫"כי אני אדריכל‪".‬‬ ‫"אתה יודע למה התכוונתי‪".‬‬ ‫"אני לא בטוח‪".‬‬ ‫"אתה לא שונא אותי?"‬ ‫"לא‪ .‬למה לי לשנוא אותך?"‬ ‫"אתה רוצה שאדבר על זה?"‬ ‫"על מה?"‬ ‫"על המקדש של סטודארד‪".‬‬

‫רורק חייך‪" .‬אני רואה שמאתמול הספקת לחקור עלי‪".‬‬ ‫"קראתי גזירים מהעיתון שלי‪ ".‬הוא חיכה‪ ,‬אבל רורק לא הגיב‪" .‬את כולם‪ ".‬קולו היה‬ ‫נוקשה‪ ,‬ספק מתריס ספק מתחנן‪" :‬את כל מה שכתבנו עליך‪ ".‬שלוותו של רורק עוררה בו‬ ‫חמת זעם‪ .‬הוא המשיך והגה כל מילה לאט ובהדגשה‪" :‬קראנו לך אידיוט חסר כישרון‪,‬‬ ‫חובבן‪ ,‬נוכל‪ ,‬רמאי‪ ,‬בעל שיגעון גדלות‪"...‬‬ ‫"תפסיק לענות את עצמך‪".‬‬ ‫ויינאנד עצם את עיניו‪ ,‬כאילו קיבל סטירה‪ .‬כעבור רגע אמר‪:‬‬ ‫"מר רורק‪ ,‬אתה לא מכיר אותי‪ .‬כדאי שתלמד כבר עכשיו‪ :‬אני לא מתנצל‪ .‬אף פעם לא‬ ‫התנצלתי על שום דבר שעשיתי‪".‬‬ ‫"מה פתאום התנצלות? לא דרשתי שתתנצל‪".‬‬ ‫"אני עומד מאחורי כל שמות התואר הציוריים‪ .‬אני עומד מאחורי כל מילה שהודפסה‬ ‫ב'באנר'‪".‬‬ ‫"לא ביקשתי ממך שתתכחש לדברים‪".‬‬ ‫"אני יודע מה אתה חושב‪ .‬הבנת אתמול שלא ידעתי דבר על המקדש של סטודארד‪.‬‬ ‫שכחתי את שם האדריכל שהיה מעורב בפרשה‪ ,‬אז הסקת שלא אני ניהלתי את המערכה‬ ‫נגדך‪ .‬אתה צודק‪ ,‬באותה תקופה לא הייתי כאן‪ .‬אבל אתה חייב להבין שהמערכה היתה‬ ‫ברוחו של ה'באנר'‪ .‬היא נעשתה בתיאום מלא עם המדיניות שלנו‪ .‬איש מלבדי אינו אחראי‬ ‫לזה‪ .‬אלווה סקארט פעל כפי שלימדתי אותו לפעול‪ .‬אם הייתי שוהה בעיר באותם ימים‪,‬‬ ‫הייתי עושה בדיוק את אותו הדבר‪".‬‬ ‫"זו זכותך‪".‬‬ ‫"אתה לא מאמין בזה?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"לא ביקשתי ממך מחמאות וגם לא רחמים‪".‬‬ ‫"לא אוכל לעשות את מה שאתה מבקש ממני‪".‬‬ ‫"מה אני מבקש ממך?"‬ ‫"שאסטור לך‪".‬‬ ‫"אז למה אתה לא סוטר לי?"‬ ‫"כי לא אוכל להעמיד פנים שאני כועס‪ ,‬אם אני לא כועס‪ ",‬אמר לו רורק‪" .‬ולא מדובר‬ ‫ברחמים‪ .‬זה הרבה יותר אכזרי מכל מה שיכולתי לעשות אי־פעם‪ .‬אבל אני לא עושה את זה‬ ‫כדי להתאכזר‪ .‬לו סטרתי לך‪ ,‬היית סולח לי על המקדש של סטודארד‪".‬‬ ‫"אתה זה שצריך לבקש סליחה ממני?"‬ ‫"לא‪ .‬אתה רוצה שאבקש ממך סליחה‪ .‬אתה יודע שדרושה כאן סליחה‪ ,‬אבל אתה לא יודע‬ ‫מי צריך לבקש סליחה ממי‪ .‬היית רוצה שאסלח לך‪ ,‬או שאדרוש פיצוי‪ ,‬וזה הרי אותו דבר‪.‬‬ ‫אתה מאמין שאז החשבון יתאזן‪ .‬אבל לי אין שום קשר לזה‪ ,‬אני לא צד בעניין‪ .‬אין שום‬ ‫חשיבות למה שאעשה או ארגיש בעניין הזה‪ .‬אתה לא חושב עלי‪ ,‬כך שלא אוכל לעזור לך‪.‬‬

‫לא אני האדם שאתה מפחד מפניו‪".‬‬ ‫"אז מי?"‬ ‫"אתה‪".‬‬ ‫"מי נתן לך את הרשות לומר את כל זה?"‬ ‫"אתה‪".‬‬ ‫"תמשיך‪".‬‬ ‫"אתה רוצה לשמוע את השאר?"‬ ‫"תמשיך‪".‬‬ ‫"נראה לי שכואב לך לדעת שסבלתי בגללך‪ .‬ויש משהו שמפחיד אותך עוד יותר מזה‪:‬‬ ‫הידיעה שלא סבלתי בכלל‪".‬‬ ‫"תמשיך‪".‬‬ ‫"הידיעה שאני לא נדיב‪ ,‬וגם לא נחמד‪ ,‬אלא פשוט אדיש‪ ,‬הידיעה הזאת מפחידה אותך‪ ,‬כי‬ ‫אתה יודע טוב מאוד שדברים כמו המקדש של סטודארד תובעים מחיר‪ ,‬ואתה רואה שאני‬ ‫לא משלם את המחיר‪ .‬התפלאת שהסכמתי לבנות עבורך את הבית‪ .‬אתה חושב שזה דרש‬ ‫ממני אומץ לב? אתה זקוק לאומץ גדול הרבה יותר כדי לשכור אותי‪ .‬זה מה שאני חושב על‬ ‫המקדש של סטודארד‪ .‬אני גמרתי עם כל הסיפור‪ .‬אתה עדיין לא‪".‬‬ ‫ויינאנד הניח לאצבעותיו להיפתח והפנה את כפותיו אל השמים‪ .‬כתפיו נשמטו קלות‪,‬‬ ‫כאילו מצאו מנוח‪ .‬הוא אמר בפשטות‪:‬‬ ‫"בסדר‪ .‬זה נכון‪ .‬הכול נכון‪".‬‬ ‫הוא עמד זקוף‪ ,‬אך במעין השלמה‪ ,‬כאילו חשף את גופו לפגיעה‪.‬‬ ‫"אני מקווה שאתה מבין שבמובן מסוים סטרת לי סטירה מצלצלת‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬ואתה עמדת בזה‪ .‬השגת את מה שרצית‪ .‬בוא נאמר שסגרנו את החשבון בינינו ונשכח‬ ‫מהמקדש של סטודארד?"‬ ‫"אתה פיקח מאוד‪ .‬ואני שקוף לגמרי‪ .‬כל אלה‪ ,‬ההישגים שלך‪ .‬אף אחד לא אילץ אותי אף‬ ‫פעם להיות שקוף כל כך‪".‬‬ ‫"אתה רוצה שאמשיך במה שביקשת?"‬ ‫"מה ביקשתי?"‬ ‫"וידוי אישי ממני‪ .‬עכשיו תורי‪ ,‬לא?"‬ ‫"אתה ישר להחריד‪ ,‬נכון?"‬ ‫"למה שלא אהיה ישר? לא אוכל להתוודות בפניך שגרמת לי סבל‪ .‬תסתפק בתחליף‪,‬‬ ‫בידיעה שהסבת לי אושר‪ ,‬בסדר? יופי‪ .‬אני שמח שמצאתי חן בעיניך‪ .‬אני חושב שאתה יודע‬ ‫שעבורי זה הישג יוצא מן הכלל‪ ,‬לא פחות מעניין מההלקאה שלך‪ .‬בדרך כלל לא אכפת לי‬ ‫אם אני מוצא חן או לא‪ .‬הפעם אכפת לי‪ .‬וזה משמח אותי‪".‬‬ ‫ויינאנד צחק בקול‪" .‬אתה תמים ויומרני כמו קיסר‪ .‬כשאתה חולק כבוד‪ ,‬אתה למעשה‬ ‫מרומם את עצמך‪ .‬ומנין לך שאתה מוצא חן בעיני?"‬ ‫"אתה לא זקוק להסברים‪ .‬כבר נזפת בי שבגללי אתה שקוף כל כך‪".‬‬

‫ויינאנד התיישב על גזע עץ כרות‪ .‬בתנועתו היתה הזמנה‪ ,‬למעשה דרישה‪ .‬רורק התיישב‬ ‫לצדו‪ .‬פניו של רורק נראו מפוכחות‪ ,‬אבל נותר בהן צל של חיוך; הן היו משועשעות‬ ‫וקשובות‪ ,‬כאילו לא היה גילוי בדברים ששמע‪ ,‬אלא אישור למה שכבר ידע‪.‬‬ ‫"טיפסת מהתחתית‪ ,‬נכון?" שאל ויינאנד‪" .‬אתה בא ממשפחה ענייה‪".‬‬ ‫"כן‪ .‬מנין לך?"‬ ‫"כי המחשבה להעניק לך משהו — כמו מחמאה‪ ,‬רעיון‪ ,‬אפילו הון — מעוררת תחושה של‬ ‫עזות מצח‪ .‬גם אני התחלתי מלמטה‪ .‬מה עשה אבא שלך?"‬ ‫"הוא עבד בפלדה‪".‬‬ ‫"אבא שלי היה סוור‪ .‬ועבדת בכל מיני עבודות כשהיית ילד?"‬ ‫"עשיתי הכול‪ .‬בעיקר בענף הבנייה‪".‬‬ ‫"אצלי זה היה גרוע יותר‪ .‬עבדתי בכל עבודה אפשרית‪ .‬איזו עבודה הכי אהבת?"‬ ‫מסמרות באתרי בנייה‪".‬‬ ‫"לכידת ָ‬ ‫"אני אהבתי להיות מצחצח נעליים על מעבורת ששטה בהדסון‪ .‬הייתי אמור לשנוא את‬ ‫זה‪ ,‬אבל לא שנאתי‪ .‬אני לא זוכר את האנשים‪ .‬אני זוכר את העיר הגדולה‪ ,‬תמיד שם‪ ,‬על‬ ‫החוף‪ ,‬משתרעת‪ ,‬מצפה‪ ,‬כאילו הייתי קשור אליה בגומי‪ .‬הרצועה היתה נמתחת ונושאת‬ ‫אותי רחוק ממנה‪ ,‬אל החוף הנגדי‪ ,‬אבל תמיד הייתי מנתר בחזרה למקום שלי‪ .‬היא נתנה לי‬ ‫תחושה שאף פעם לא אמלט מהעיר הגדולה‪ ,‬ושגם היא לעולם לא תימלט ממני‪".‬‬ ‫בחירת המילים לימדה את רורק שוויינאנד דיבר רק לעתים נדירות על ילדותו‪ :‬המילים‬ ‫היו בורקות‪ ,‬מהוססות‪ ,‬כמו מטבעות שלא החליפו הרבה ידיים‪.‬‬ ‫"היית פעם חסר בית ורעב ללחם?" שאל ויינאנד‪.‬‬ ‫"כמה פעמים‪".‬‬ ‫"וזה לא הפריע לך?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"גם לי לא‪ .‬משהו אחר הכאיב לי יותר‪ .‬האם כשהיית ילד‪ ,‬וידעת איזה דברים אפשר‬ ‫לעשות‪ ,‬ולעשות יפה‪ ,‬לו רק היה לך הכוח לעשות אותם‪ ,‬האם לא רצית לצרוח כשראית‬ ‫סביבך רק חוסר כישרון? רק גולגולות חלולות שלא היה לך הכוח לרוצץ? רק פקודות שיש‬ ‫לציית להן‪ ,‬ועוד מאנשים נחותים ממך? האם הרגשת את זה?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"ואז הפנית את הזעם בחזרה פנימה‪ ,‬ואיחסנת אותו‪ ,‬והחלטת להניח להם לקרוע אותך‬ ‫לגזרים‪ ,‬אם זה מה שצריך‪ ,‬אבל אמרת לעצמך שיום יבוא ואתה תשלוט באנשים האלה ובכל‬ ‫מה שסובב אותך?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"לא? הרשית לעצמך לשכוח?"‬ ‫"לא‪ .‬אני שונא אי־כשירות‪ .‬זה הדבר היחיד שאני שונא‪ .‬אבל זה לא הניע אותי לשלוט‬ ‫באנשים‪ .‬וגם לא ללמד אותם לקח‪ .‬זה רק דירבן אותי לעשות את העבודה שלי בדרך שלי‪,‬‬ ‫וגם להיקרע לגזרים‪ ,‬אם זה מה שצריך‪".‬‬

‫"ונקרעת?"‬ ‫"לא‪ .‬לא במובן האמיתי של המילה‪".‬‬ ‫"ולא אכפת לך להביט לאחור? על כל דבר שהוא?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"לי זה קשה‪ .‬אני עדיין זוכר לילה אחד‪ .‬ספגתי מכות רצח וזחלתי לאיזו דלת — אני זוכר‬ ‫את המדרכה — היא היתה קרובה מאוד לנחיריים שלי — אני עדיין רואה אותה לנגד עיני‪:‬‬ ‫האבן היתה מלאה עורקים וכתמים לבנים — הייתי חייב לוודא שהמדרכה זזה — לא ידעתי‬ ‫אם אני זז או לא — אבל הרגשתי לפי המדרכה — הייתי חייב לוודא שהעורקים והכתמים‬ ‫משתנים — הייתי חייב להגיע למרצפת הבאה‪ ,‬או לסדק הקרוב‪ ,‬שנמצא במרחק של‬ ‫חמישה־עשר סנטימטרים ממני — זה נמשך המון זמן — וכל הזמן הזה ידעתי שזה דם מתחת‬ ‫לבטן שלי‪"...‬‬ ‫לא היו בקולו רחמים עצמיים; הקול היה פשוט‪ ,‬אדיש‪ ,‬עם נימה קלה של תהייה‪ .‬רורק‬ ‫אמר לו‪:‬‬ ‫"הייתי רוצה לעזור לך‪".‬‬ ‫ויינאנד חייך‪ ,‬לאט‪ ,‬בלי שמץ עליצות‪" .‬אני מאמין לך שהיית עוזר‪ .‬וזה היה המעשה‬ ‫הנכון‪ .‬לפני יומיים הייתי רוצח כל אדם שהיה מעז לראות בי מושא לעזרה‪ ...‬אתה יודע‪,‬‬ ‫כמובן‪ ,‬שלא את הלילה ההוא אני הכי שונא בעבר שלי‪ .‬זה היה הדבר הכי פחות מביש‬ ‫שיכולתי להזכיר‪ .‬על הדברים האחרים אני לא יכול לדבר‪".‬‬ ‫"אני יודע‪ .‬התכוונתי לאותם דברים אחרים‪".‬‬ ‫"מהם? תגיד לי אתה‪".‬‬ ‫"המקדש של סטודארד‪".‬‬ ‫"אתה רוצה לעזור לי בזה?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"אז אתה אידיוט‪ .‬אתה לא מבין‪"...‬‬ ‫"אתה לא מבין שאני כבר עוזר לך?"‬ ‫"איך?"‬ ‫"באמצעות הבית שאני בונה בשבילך‪".‬‬ ‫רורק ראה את הקמטים האלכסוניים על מצחו של ויינאנד‪ .‬עיניו של האיש נראו לבנות‬ ‫מתמיד‪ ,‬כאילו התנדף הכחול מהקשתית ונותרו בפניו רק שתי צורות סגלגלות‪ ,‬לבנות‬ ‫ובוהקות‪ .‬הוא אמר‪:‬‬ ‫"ומקבל בתמורה שכר שמן‪".‬‬ ‫הוא ראה את חיוכו של רורק‪ ,‬שדוכא לפני שהפציע לגמרי‪ .‬החיוך היה אמור לרמז‬ ‫שהעלבון הפתאומי אינו אלא הכרזת כניעה‪ ,‬הכרזה רהוטה יותר מכל נאום בוטח‪ .‬החיוך‬ ‫שנכבש גילה לו שרורק אינו מתכוון לעזור לו בעניין המסוים הזה‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬כמובן‪ ",‬אמר רורק בשוויון נפש‪.‬‬ ‫ויינאנד קם‪" .‬בוא נלך‪ .‬אנחנו מבזבזים זמן‪ .‬מחכים לי עניינים חשובים במשרד‪".‬‬

‫בדרכם חזרה לא דיברו ביניהם‪ .‬ויינאנד נהג במכוניתו במהירות של מאה וחמישים‬ ‫קילומטרים בשעה‪ .‬המהירות יצרה שתי חומות יציבות של תנועה מטושטשת משני עברי‬ ‫הכביש‪ ,‬כאילו טסו במסדרון ארוך‪ ,‬סגור ודומם‪.‬‬ ‫הוא נעצר ליד הכניסה לבית קורד‪ ,‬הניח לרורק לצאת‪ ,‬ואז אמר‪:‬‬ ‫"מר רורק‪ ,‬אתה חופשי לחזור לאתר מתי שתרצה‪ .‬אין צורך שאבוא איתך‪ .‬תוכל לקבל את‬ ‫דוחות השמאות ואת כל הפרטים הדרושים לך במשרד שלי‪ .‬אל תבוא לבקר אותי שוב‪ ,‬אלא‬ ‫אם כן זה הכרחי‪ .‬אהיה עסוק מאוד‪ .‬תודיע לי כשהשרטוטים הראשונים יהיו מוכנים‪".‬‬ ‫לאחר שהושלמו השרטוטים טילפן רורק למשרדו של ויינאנד‪ .‬מאז פגישתם האחרונה עבר‬ ‫חודש ימים‪" .‬חכה על הקו‪ ,‬מר רורק‪ ",‬אמרה המזכירה‪ .‬הוא חיכה‪ .‬קולה של המזכירה בקע‬ ‫שוב מעברו האחר של הקו; היא הודיעה לו שמר ויינאנד מבקש שיביא את התוכניות‬ ‫למשרדו עוד באותו יום אחר הצהריים‪ .‬היא מסרה לו שעה מדויקת‪ .‬ויינאנד עצמו לא ענה‬ ‫לשיחתו‪.‬‬ ‫כשנכנס רורק למשרדו‪ ,‬אמר לו האיש‪" :‬מה שלומך‪ ,‬מר רורק?" קולו היה אדיב ורשמי‪.‬‬ ‫על פניו המנומסות והחתומות לא נשאר זכר לאינטימיות‪.‬‬ ‫רורק מסר לו את שרטוטי הבניין‪ ,‬וגם רישום גדול‪ .‬ויינאנד בחן כל גיליון נייר‪ .‬את‬ ‫הרישום החזיק בידו שעה ארוכה‪ .‬לבסוף הרים את ראשו‪.‬‬ ‫"זה בהחלט מרשים‪ ,‬מר רורק‪ ".‬הקול היה קורקטי עד זרא‪" .‬הרשמת אותי מאוד‪ ,‬מהרגע‬ ‫הראשון‪ .‬חשבתי על הנושא‪ ,‬ואני רוצה להגיע איתך להסדר מיוחד‪".‬‬ ‫הוא הפנה אל רורק מבט שהיתה בו הדגשה עדינה‪ ,‬כמעט רכה‪ :‬כאילו רצה לנהוג ברורק‬ ‫בזהירות‪ ,‬לשמור אותו שלם למען מטרותיו‪ .‬הוא הרים את השרטוט והניח לאור ליפול עליו‪.‬‬ ‫לרגע זהר גיליון הנייר הלבן כמו זרקור והבליט את קווי העיפרון השחורים‪.‬‬ ‫"אתה רוצה לראות את הבית הזה נבנה?" שאל ויינאנד ברוך‪" .‬אתה רוצה בזה מאוד?"‬ ‫"כן‪ ",‬אמר לו רורק‪.‬‬ ‫ויינאנד לא הניע את ידו‪ ,‬רק פשק את אצבעותיו והניח לתרשים ליפול על השולחן ופניו‬ ‫כלפי מטה‪.‬‬ ‫"מר רורק‪ ,‬הבניין ייבנה‪ .‬בדיוק כפי שתיכננת אותו‪ .‬אבל בתנאי אחד‪".‬‬ ‫רורק ישב מולו‪ ,‬קשוב ומצפה‪ .‬ידיו עדיין היו תחובות בכיסיו‪.‬‬ ‫"אתה לא רוצה לשאול אותי מה התנאי‪ ,‬מר רורק? בסדר‪ ,‬אני אומר לך‪ .‬אסכים לקבל את‬ ‫הבית הזה בתנאי שאתה תסכים להסדר שאני מציע לך‪ .‬אני רוצה לחתום איתך על חוזה‪,‬‬ ‫ולפיו תהיה האדריכל היחיד של כל בניין שאקים בעתיד‪ .‬אתה ודאי יודע שזו מטלה לא‬ ‫פשוטה‪ .‬אני מרשה לעצמי לומר שאני מספק יותר עבודות בנייה מכל אדם פרטי במדינה‪.‬‬ ‫כל אדם במקצוע שלך שואף להיות האדריכל הבלעדי שלי‪ .‬אני מציע את העסקה הזאת לך‪.‬‬ ‫בתמורה‪ ,‬תצטרך לעמוד בתנאים מסוימים‪ .‬עוד לפני שאמנה אותם‪ ,‬אני רוצה שתבין מה‬ ‫יהיו ההשלכות‪ ,‬אם תסרב‪ .‬אולי כבר שמעת‪ ,‬אבל אני לא אוהב לשמוע סירוב‪ .‬הכוח שבידי‬ ‫הוא חרב פיפיות‪ .‬יהיה לי קל מאוד להבטיח שלא תקבל עבודה בשום מקום בארץ הזאת‪.‬‬

‫יש לך קהל מעריצים קטן‪ ,‬אבל שום מעסיק לא יוכל לעמוד בלחץ מהסוג שאני יודע‬ ‫להפעיל‪ .‬כבר עברו עליך תקופות של בטלה בחייך‪ .‬אבל אי אפשר להשוות אותן לחרם‬ ‫שאני יכול להטיל עליך‪ .‬ייתכן שתיאלץ לחזור למחצבת הגרניט — כן‪ ,‬אני יודע הכול על‬ ‫קיץ ‪ ,1928‬על מחצבות פרנקון שבקונטיקט‪ .‬איך אני יודע? בלשים פרטיים‪ ,‬מר רורק‪ .‬ייתכן‬ ‫שתצטרך לחזור למחצבת הגרניט‪ ,‬אבל אני אוודא שגם שם לא יקבלו אותך‪ .‬וכעת אומר לך‬ ‫מה אני רוצה ממך‪".‬‬ ‫בכל דברי הרכילות על גייל ויינאנד איש לא הזכיר מעולם את ההבעה שהיתה על פניו‬ ‫ברגע זה‪ .‬המעטים שראו את הארשת הזאת לא דיברו על כך מעולם‪ .‬הראשון היה דווייט‬ ‫קרסון‪ .‬שפתיו של ויינאנד היו פשוקות‪ ,‬עיניו נצצו‪ .‬זו היתה הבעה של עונג חושני שמקורו‬ ‫בייסורים — של קורבנו‪ ,‬או שלו עצמו‪ ,‬או של שניהם גם יחד‪.‬‬ ‫"אני רוצה שתתכנן את כל הבניינים המסחריים שאבנה בעתיד‪ ,‬כפי שהציבור רוצה‬ ‫שבניינים מסחריים יהיו מעוצבים‪ .‬אני רוצה שתבנה בניינים קולוניאליים‪ ,‬מלונות רוקוקו‪,‬‬ ‫בנייני משרדים בסגנון יווני‪ .‬אני רוצה שתנצל את הגאוניות חסרת התקדים שלך כדי ליצור‬ ‫צורות שבחר טעמו של ההמון — ושתרוויח למעני כסף‪ .‬אני רוצה שתיקח את כישרונך‬ ‫המופלא ותכניס אותו לתוך סד של משמעת‪ ,‬שתהיה בו מקוריות והכנעה בכפיפה אחת‪.‬‬ ‫אנשים קוראים לזה הרמוניה‪ .‬אתה תעשה בתחום שלך את מה שה'באנר' עושה בתחום שלי‪.‬‬ ‫אתה חושב שלא היה צורך בכישרון כדי ליצור את ה'באנר'? כך ייראה גם העתיד שלך‪ .‬אבל‬ ‫הבית שתיכננת למעני יוקם כמו שתיכננת אותו‪ .‬זה יהיה בניין רורק האחרון שייבנה בארץ‪.‬‬ ‫אף אחד לא יזכה בבניין כזה אחרי‪ .‬ודאי קראת על השליטים מימי קדם שנהגו להוציא‬ ‫להורג את אדריכלי הארמונות שלהם‪ ,‬או לעקור את עיניהם‪ ,‬כדי שלא יבנו שום דבר‬ ‫שישתווה להם‪ .‬בעידן המודרני נוהגים בשיטה אחרת‪ .‬עד סוף ימיך תצטרך לציית לרצון‬ ‫הרוב‪ .‬אני לא אטרח לנמק את דברי‪ .‬אני רק מציג בפניך את האפשרויות‪ .‬אתה מסוג האנשים‬ ‫שמבינים שפה פשוטה‪ .‬הבחירה פשוטה‪ :‬אם תסרב‪ ,‬לא תבנה עוד לעולם‪ .‬אם תסכים‪ ,‬תבנה‬ ‫את הבית הזה‪ ,‬שאתה משתוקק כל כך לבנות‪ ,‬ועוד הרבה בתים אחרים שלא ימצאו חן‬ ‫בעיניך‪ .‬לפחות תרוויח הון‪ ,‬בשביל שנינו‪ .‬עד סוף ימיך תתכנן שכונות של בתים להשכרה‪,‬‬ ‫כמו סטונרידג'‪ .‬זה מה שאני רוצה‪".‬‬ ‫הוא רכן קדימה וחיכה לאחת מאותן התגובות שהיטיב לזהות והתענג עליהן‪ :‬מבט של‬ ‫זעם‪ ,‬של תסכול או של גאווה פראית‪.‬‬ ‫"אין שום בעיה‪ ",‬אמר לו רורק בעליצות‪" ,‬בשמחה‪ .‬זה קל‪".‬‬ ‫הוא שלח את ידו‪ ,‬נטל עיפרון ואת פיסת הנייר הראשונה שראה על שולחנו של ויינאנד —‬ ‫מכתב שבראשו כותרת מרשימה‪ .‬הוא החל לשרטט במהירות על גב המכתב‪ .‬תנועותיו היו‬ ‫חזקות ובטוחות‪ .‬ויינאנד התבונן בפנים שגהרו מעל הנייר; הוא ראה את המצח החלק‪ ,‬את‬ ‫הגבות הישרות שנראו מרוכזות אך נטולות מאמץ‪.‬‬ ‫רורק הרים את ראשו והשליך את הנייר לעבר ויינאנד‪.‬‬ ‫"זה מה שאתה רוצה?"‬ ‫בית ויינאנד שורטט מחדש על הנייר‪ ,‬עם אכסדרת עמודים קולוניאלית‪ ,‬גג משופע‪ ,‬שתי‬

‫ארובות ענקיות‪ ,‬כמה אומנות שקועות בקירות וגם כמה חרכי ירי במקום חלונות‪ .‬זו לא‬ ‫היתה פרודיה‪ ,‬זו היתה עבודה רצינית של עיבוד‪ ,‬וכל פרופסור היה משבח אותה כעבודה‬ ‫שנעשתה בטוב טעם‪.‬‬ ‫"אלוהים אדירים‪ ,‬לא!" הבהלה היתה פתאומית‪ ,‬אינסטינקטיבית‪.‬‬ ‫"אז עדיף שתסתום את הפה‪ ",‬אמר לו רורק‪" ,‬ואף פעם אל תציע לי הצעה אדריכלית‪".‬‬ ‫ויינאנד שקע לאחור בכיסאו וצחק‪ .‬הוא צחק דקות ארוכות ולא היה יכול להפסיק‪ .‬זה לא‬ ‫היה צחוק של אושר‪.‬‬ ‫רורק טילטל את ראשו בעייפות‪" .‬ידעת שזה לא יעזור לך‪ .‬העקשנות שלי ידועה לשמצה;‬ ‫לא האמנתי שעוד מישהו ינסה לבזבז זמן בניסיון לפתות אותי‪".‬‬ ‫"הווארד‪ ,‬התכוונתי לכל מילה‪ .‬עד שראיתי את זה‪".‬‬ ‫"ידעתי שהתכוונת לזה‪ .‬אבל לא חשבתי שתהיה כזה טיפש‪".‬‬ ‫"ידעת שלקחת סיכון כבד?"‬ ‫"לגמרי לא‪ .‬היה לי בעל ברית שיכולתי לסמוך עליו‪".‬‬ ‫"מה? היושרה שלך?"‬ ‫"לא‪ ,‬גייל‪ .‬היושרה שלך‪".‬‬ ‫ויינאנד השפיל את מבטו אל שולחנו‪ .‬כעבור שתיקה ארוכה אמר‪:‬‬ ‫"אתה טועה‪".‬‬ ‫"אני לא מאמין בזה‪".‬‬ ‫ויינאנד נשא את ראשו‪ .‬הוא נראה עייף‪ ,‬קולו נשמע אדיש‪.‬‬ ‫"שוב אותה שיטה‪ ,‬כמו במשפט סטודארד‪ ,‬נכון? 'ההגנה סיימה‪ '...‬הלוואי שיכולתי להיות‬ ‫שם ולשמוע אותך אומר את זה‪ ...‬בכל זאת‪ ,‬החזרת אלי שוב את המשפט ההוא‪ ,‬נכון?"‬ ‫"אתה יכול לקרוא לזה ככה‪".‬‬ ‫"אבל הפעם זכית‪ .‬אתה בטח יודע שאני לא שמח שניצחת אותי‪".‬‬ ‫"אני יודע‪".‬‬ ‫"אל תחשוב שזה היה אחד מאותם מקרים שבהם אדם מנסה לבחון את הקורבן שלו כדי‬ ‫שיוכל לשמוח כשהוא נוחל מפלה‪ ,‬ואז לומר בחיוך‪ :‬כן‪ ,‬סוף כל סוף מצאתי אדם כלבבי‪".‬‬ ‫"לא‪ .‬אני יודע בדיוק מה רצית‪".‬‬ ‫"לא הייתי מפסיד כל כך בקלות קודם‪ .‬זו היתה אמורה להיות ההתחלה‪ .‬אני יודע שאוכל‬ ‫להמשיך לנסות‪ .‬אבל אני לא רוצה לנסות‪ .‬ולא בגלל שאתה מן הסתם תחזיק מעמד עד‬ ‫הסוף‪ ,‬אלא מפני שאני לא אחזיק מעמד עד הסוף‪ .‬לא‪ ,‬אני לא שמח‪ ,‬וגם לא אסיר תודה‪...‬‬ ‫אבל זה לא משנה‪"...‬‬ ‫"גייל‪ ,‬עד כמה אתה מסוגל לשקר לעצמך?"‬ ‫"אני לא משקר‪ .‬כל מה שאמרתי לך הוא אמת‪ .‬חשבתי שהבנת אותי‪".‬‬ ‫"כל מה שאמרת עכשיו — נכון‪ .‬אבל לא על זה חשבתי‪".‬‬ ‫"אתה טועה במחשבות שלך‪ .‬אתה טועה שאתה נשאר פה‪".‬‬ ‫"אתה רוצה לזרוק אותי החוצה?"‬

‫"אתה יודע שלא אוכל לעשות את זה‪".‬‬ ‫מבטו של ויינאנד ריפרף מרורק אל שרטוט הבית‪ .‬השרטוט היה מונח על שולחן הכתיבה‬ ‫ופניו כלפי מטה‪ .‬הוא היסס לרגע‪ ,‬ואז הפך אותו ושאל ברוך‪:‬‬ ‫"אתה רוצה שאומר לך מה דעתי על זה?"‬ ‫"כבר אמרת לי‪".‬‬ ‫"הווארד‪ ,‬דיברת על הבית כהצהרת חיים‪ .‬אתה חושב שהחיים שלי ראויים להצהרה‬ ‫כזאת?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"זו דעתך הכנה?"‬ ‫"זו דעתי הכנה‪ ,‬גייל‪ .‬דעתי האמיתית‪ .‬דעתי הסופית‪ .‬ולא אכפת לי מה יקרה בינינו‬ ‫בעתיד‪".‬‬ ‫שלו‬ ‫ויינאנד הניח את הרישום והתבונן שעה ארוכה בשרטוטים‪ .‬כשהרים את ראשו נראה ֵ‬ ‫כהרגלו‪.‬‬ ‫"למה נמנעת מלבקר אותי עד עכשיו?" שאל‪.‬‬ ‫"כי היית עסוק עם בלשים פרטיים‪".‬‬ ‫ויינאנד צחק‪" .‬אה‪ ,‬זה? לא יכולתי לעמוד בפיתוי‪ .‬כוח ההרגל‪ ,‬אתה יודע‪ .‬הייתי סקרן‪.‬‬ ‫עכשיו אני יודע עליך הכול‪ ,‬חוץ מאשר על הנשים בחייך‪ .‬או שהיית זהיר מאוד‪ ,‬או שלא‬ ‫היו הרבה נשים‪ .‬לא הצלחתי לדלות מידע בנושא‪".‬‬ ‫"לא היו הרבה‪".‬‬ ‫"נראה לי שהתגעגעתי אליך‪ ,‬וזה היה כנראה תחליף — איסוף הפרטים מהעבר שלך‪ .‬למה‬ ‫לא באת לבקר אותי?"‬ ‫"אמרת לי לא לבוא‪".‬‬ ‫"אתה תמיד כזה צייתן?"‬ ‫"כשזה נראה לי רצוי‪".‬‬ ‫"אז הנה לך פקודה‪ .‬ואקווה מאוד שגם היא תהיה רצויה‪ :‬בוא אלינו הערב לארוחה‪ .‬אקח‬ ‫את הרישום הביתה ואראה אותו לאשתי‪ .‬עד היום לא סיפרתי לה שום דבר על הבית‪".‬‬ ‫"לא סיפרת לה?"‬ ‫"לא‪ .‬אני רוצה שהיא תראה את זה במו עיניה‪ .‬ואני רוצה שתפגוש אותה‪ .‬אני יודע שהיא‬ ‫לא נהגה בך בחביבות רבה בעבר‪ .‬קראתי את מה שהיא כתבה עליך‪ .‬אבל זה היה מזמן‪ .‬אני‬ ‫מקווה שזה כבר לא חשוב‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬זה לא חשוב‪".‬‬ ‫"אז תבוא?"‬ ‫"כן‪".‬‬

‫‪4‬‬ ‫דומיניק עמדה ליד דלת הזכוכית של חדרה‪ .‬ויינאנד ראה את אור הכוכבים משתקף על‬ ‫מרבד הקרח שכיסה את גינת הגג‪ .‬הוא ראה את האור מלטף את תווי צדודיתה‪ ,‬את הזוהר‬ ‫הקלוש על עפעפיה ועל לחייה‪ .‬הוא חשב שזאת התאורה ההולמת את פניה‪ .‬היא פנתה אליו‬ ‫לאיטה‪ ,‬והאור הפך להילה סביב פניה ושערה‪ .‬היא חייכה כמו שתמיד חייכה אליו‪ ,‬כמקבלת‬ ‫את פניו בהבנה שלווה‪.‬‬ ‫"מה קרה‪ ,‬גייל?"‬ ‫"ערב טוב‪ ,‬יקירה‪ .‬למה את שואלת?"‬ ‫"אתה נראה מאושר‪ .‬זאת לא המילה המדויקת‪ .‬אבל זה הכי קרוב‪".‬‬ ‫"המילה 'קליל' מדויקת יותר‪ .‬אני מרגיש קליל‪ .‬כאילו ירדו ממני שלושים שנה‪ .‬לא הייתי‬ ‫רוצה להיות מה שהייתי לפני שלושים שנה‪ .‬אף אחד לא רוצה את זה‪ .‬אני פשוט מרגיש‬ ‫כאילו חזרתי לנקודת ההתחלה‪ ,‬לא פגוע‪ .‬זה נשמע לא הגיוני‪ ,‬בלתי אפשרי ונפלא‪".‬‬ ‫"בדרך כלל מרגישים כך כשפוגשים מישהו‪ .‬לרוב‪ ,‬אישה‪".‬‬ ‫"נכון‪ ,‬פגשתי‪ ,‬אבל לא אישה‪ .‬גבר‪ .‬דומיניק‪ ,‬את יפה מאוד הערב‪ .‬אבל אני הרי תמיד‬ ‫אומר לך את זה‪ .‬זה לא מה שרציתי לומר‪ .‬התכוונתי לזה‪ :‬אני מאוד מאושר הערב כי את‬ ‫יפה כל כך‪".‬‬ ‫"מה קרה‪ ,‬גייל?"‬ ‫"שום דבר‪ .‬אני פשוט מרגיש שקל לחיות‪ ,‬שלהרבה דברים אין חשיבות‪ ".‬הוא לקח את‬ ‫ידה וקירב אותה אל שפתיו‪.‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬אני לא מפסיק לחשוב על כך שזה נס שהנישואים שלנו מחזיקים מעמד‪ .‬כעת‬ ‫אני כבר מאמין ששום דבר לא יהרוס אותם‪ .‬שום דבר ואף אחד‪ ".‬היא נשענה לאחור על‬ ‫הזגוגית‪" .‬יש לי מתנה בשבילך‪ ,‬ואל תזכירי לי שגם את המשפט הזה אני אומר יותר מכל‬ ‫משפט אחר‪ .‬בסוף הקיץ תהיה לי מתנה בשבילך‪ :‬הבית החדש שלנו‪".‬‬ ‫"הבית? כבר הרבה זמן לא דיברת עליו‪ .‬חשבתי ששכחת‪".‬‬ ‫"לא חשבתי על שום דבר אחר בששת החודשים האחרונים‪ .‬לא שינית את דעתך‪ ,‬נכון? את‬ ‫רוצה לצאת מהעיר?"‬ ‫"כן‪ ,‬גייל‪ ,‬אם זה מה שאתה רוצה‪ .‬החלטת מי יהיה האדריכל?"‬ ‫"עשיתי אפילו יותר מזה‪ :‬יש לי תוכניות להראות לך‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬אני רוצה לראות אותן‪".‬‬

‫"הן בחדר העבודה שלי‪ .‬בואי‪ .‬אני רוצה שתראי אותן‪".‬‬ ‫היא חייכה והידקה את אצבעותיה סביב כף ידו בלחיצה קצרצרה שהיה בה מעין ליטוף‬ ‫של עידוד‪ .‬לאחר מכן עקבה אחריו‪ .‬הוא פתח את דלת חדר עבודתו והניח לה להיכנס‬ ‫ראשונה‪ .‬החדר היה מואר והרישום נח על שולחנו‪ ,‬מופנה לדלת‪.‬‬ ‫היא נעצרה‪ ,‬ידיה מאחורי גבה‪ ,‬כפות ידיה מהודקות אל הידית‪ .‬היא היתה רחוקה מכדי‬ ‫לראות חתימה‪ ,‬אך הכירה את העבודה ואת האיש היחיד שהיה יכול לתכנן את הבית הזה‪.‬‬ ‫כתפיה נעו‪ ,‬יצרו מעין מעגל‪ ,‬פירכסו קלות‪ ,‬כאילו היתה קשורה לעמוד ואיבדה כל תקווה‬ ‫להיחלץ ורק גופה הביע את מחאתו‪ ,‬מחאה אינסטינקטיבית אחרונה‪.‬‬ ‫היא חשבה לעצמה שאילו מצא אותה ויינאנד בזרועותיו של רורק‪ ,‬היה החילול נורא‬ ‫פחות; כי השרטוט הזה היה ממשי יותר מגופו של רורק‪ ,‬כמו תשובה לכוח דומה שזרם‬ ‫מגייל ויינאנד‪ ,‬כמו פגיעה בה‪ ,‬ברורק‪ ,‬בוויינאנד‪ .‬עם זאת‪ ,‬ידעה פתאום שזה בלתי נמנע‪.‬‬ ‫"לא‪ ",‬לחשה‪" ,‬דברים כאלה לא קורים במקרה‪".‬‬ ‫"מה?"‬ ‫היא הרימה את ידה כהודפת מעליה בעדינות כל אפשרות של שיחה וצעדה אל הרישום‬ ‫בלי להשמיע רחש על השטיח‪ .‬בפינה ראתה את החתימה החדה‪ ,‬הזוויתית‪ ,‬הווארק רורק‪.‬‬ ‫החתימה היתה מפחידה פחות מצורתו של הבית; נדמה שאפילו תמכה בה קלות‪ ,‬כאילו‬ ‫בירכה אותה לשלום‪.‬‬ ‫"דומיניק?"‬ ‫היא נפנתה אליו‪ .‬הוא ראה בעיניה את תשובתה ואמר‪:‬‬ ‫"ידעתי שזה ימצא חן בעינייך‪ .‬תסלחי לי על החולשה שלי‪ .‬נראה לי שלשנינו חסרות‬ ‫המילים הלילה‪".‬‬ ‫היא ניגשה לספה והתיישבה‪ ,‬הניחה לגבה להילחץ אל הכרים — זה עזר לה לשבת זקופה‪.‬‬ ‫עיניה היו נעוצות בוויינאנד‪ .‬הוא עמד מולה‪ ,‬נשען אל האח‪ ,‬פניו מופנות קלות אל הרישום‪.‬‬ ‫היא לא יכלה להימלט מהרישום; פניו של ויינאנד היו כמראה‪.‬‬ ‫"ראית אותו‪ ,‬גייל?"‬ ‫"את מי?"‬ ‫"את האדריכל‪".‬‬ ‫"ברור שראיתי אותו‪ .‬ממש לפני שעה‪".‬‬ ‫"מתי פגשת אותו לראשונה?"‬ ‫"בחודש שעבר‪".‬‬ ‫"כל הזמן הזה הכרת אותו?‪ ...‬כל ערב‪ ...‬כשחזרת הביתה‪ ...‬ליד שולחן האוכל‪"...‬‬ ‫"למה לא סיפרתי לך? רציתי להראות לך את השרטוטים‪ .‬ככה בדיוק דמיינתי את הבית‪,‬‬ ‫אבל לא יכולתי להסביר‪ .‬לא האמנתי שאמצא את האיש שיבין מה אני רוצה ושיצליח לתכנן‬ ‫אותו‪ .‬הוא הבין‪".‬‬ ‫"מי?"‬ ‫"הווארד רורק‪".‬‬

‫היא רצתה לשמוע את גייל ויינאנד מבטא את השם‪.‬‬ ‫"גייל‪ ,‬למה החלטת לבחור בו?"‬ ‫"חיפשתי אדריכל בכל הארץ‪ .‬כל בניין שמצא חן בעיני היה שלו‪".‬‬ ‫היא הינהנה לאיטה‪.‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬הנחתי מראש שכבר לא אכפת לך; אני יודע שכשעבדת ב'באנר' הקדשת את כל‬ ‫זמנך להוקיע את האדריכל הזה שבחרתי‪".‬‬ ‫"קראת את מה שכתבתי?"‬ ‫"כן‪ ,‬קראתי‪ .‬עשית את זה בצורה מוזרה‪ .‬היה לי ברור שהערצת את העבודה שלו וששנאת‬ ‫אותו אישית‪ .‬אבל הגנת עליו במשפט סטודארד‪".‬‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"פעם גם עבדת אצלו‪ .‬הפסל שלך‪ ,‬דומיניק‪ ,‬נעשה עבור המקדש שלו‪".‬‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"מוזר‪ .‬איבדת את עבודתך ב'באנר' בגלל שהגנת עליו‪ .‬לא ידעתי את זה כשבחרתי בו‪ .‬לא‬ ‫ידעתי על המשפט‪ .‬שכחתי את שמו‪ .‬דומיניק‪ ,‬במובן מסוים‪ ,‬הוא זה שנתן לי אותך‪ .‬בזכות‬ ‫הפסל מהמקדש שלו‪ .‬ועכשיו הוא עומד לתת לי את הבית הזה‪ .‬דומיניק‪ ,‬למה שנאת אותו?"‬ ‫"לא שנאתי אותו‪ ...‬זה היה לפני הרבה זמן‪"...‬‬ ‫"אבל נראה לי שזה כבר לא חשוב‪ ,‬נכון?" הוא הצביע על הרישום‪.‬‬ ‫"לא ראיתי אותו שנים‪".‬‬ ‫"תוך שעה תראי אותו שוב‪ .‬הוא מצטרף אלינו לארוחת הערב‪".‬‬ ‫היא הניעה את ידה ועקבה אחרי קווי המתאר של מסעד הספה‪ ,‬כאילו כדי לשכנע את‬ ‫עצמה שהיא יכולה‪.‬‬ ‫"כאן?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"הזמנת אותו לארוחת ערב?"‬ ‫הוא חייך; הוא נזכר בהתנגדותו שלו לאורחים בביתם‪ .‬הוא אמר לה‪" :‬זה שונה‪ .‬אני רוצה‬ ‫שיבוא‪ .‬אני חושב שאת כבר לא זוכרת אותו טוב‪ ,‬אחרת לא היית מתפלאת‪".‬‬ ‫היא קמה ממקומה‪.‬‬ ‫"בסדר‪ ,‬גייל‪ .‬אתן הוראות לטבחית ואלך להתלבש‪".‬‬ ‫הם עמדו זה מול זה משני עברי הסלון‪ ,‬בפנטהאוז של גייל ויינאנד‪ .‬היא חשבה לעצמה שזה‬ ‫פשוט מאוד‪ .‬נדמה שתמיד היה כאן‪ .‬הוא היה המניע לכל צעד שעשתה בחדרים האלה‪ .‬הוא‬ ‫הביא אותה לכאן‪ ,‬וכעת בא לתבוע את מקומו‪ .‬היא עמדה והביטה בו‪ .‬היא ראתה אותו כפי‬ ‫שנראה לה באותו בוקר‪ ,‬כשהתעוררה במיטתו בפעם האחרונה‪ .‬היא ידעה שלא בגדיו ולא‬ ‫השנים שעברו חצצו בינה לבין אותו זיכרון חי ומושלם‪ .‬היא ידעה שזה בלתי נמנע מהרגע‬ ‫שראתה אותו לראשונה‪ ,‬שם למטה במחצבה‪ .‬זה היה חייב להתרחש כך‪ ,‬בביתו של גייל‬ ‫ויינאנד‪ .‬עכשיו חשה בשלוות הסיום‪ ,‬בידיעה שהיא מילאה את תפקידה‪ .‬עד כה‪ ,‬היא זו‬

‫שפעלה‪ ,‬אך מרגע זה ואילך הוא זה שיפעל‪.‬‬ ‫היא עמדה זקופה‪ ,‬ראשה מורם‪ .‬מישורי פניה הקרינו דייקנות נקייה‪ ,‬כמעט צבאית‪,‬‬ ‫ושבריריות נשית‪ .‬זרועותיה נתלו שלוות לצדי גופה‪ ,‬מקבילות לקווים הארוכים והישרים‬ ‫של שמלתה השחורה‪.‬‬ ‫"נעים מאוד‪ ,‬מר רורק‪".‬‬ ‫"נעים מאוד‪ ,‬גברת ויינאנד‪".‬‬ ‫"תרשה לי להודות לך על תוכנית הבית ששירטטת עבורנו? זו יצירתך היפה ביותר‪".‬‬ ‫"זו חייבת להיות יצירתי היפה ביותר‪ ,‬מתוקף התפקיד שהוטל עלי‪ ,‬גברת ויינאנד‪".‬‬ ‫היא הפנתה את ראשה באיטיות‪.‬‬ ‫"גייל‪ ,‬איך הצגת את המשימה בפניו של מר רורק?"‬ ‫"בדיוק כמו שהצגתי לך‪".‬‬ ‫היא חשבה על מה שרורק שמע מפי בעלה‪ ,‬ונחה דעתה‪ .‬היא פנתה לשבת‪ ,‬ושני הגברים‬ ‫מיהרו לעשות כמוה‪ .‬רורק אמר‪:‬‬ ‫"אם הבית מוצא חן בעינייך‪ ,‬זה בזכות מר ויינאנד‪ .‬התפיסה שלו את הבית היא ההישג‬ ‫הראשון‪".‬‬ ‫"אתה נוהג לתת קרדיט ללקוחות?" שאלה‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬במובן מסוים‪".‬‬ ‫"אם אינני טועה‪ ,‬זה סותר את השקפותיך המקצועיות‪".‬‬ ‫"אבל זה תומך בהשקפותי האישיות‪".‬‬ ‫"אני לא בטוחה שהבנתי אותך‪".‬‬ ‫"אני מאמין בקונפליקט‪ ,‬גברת ויינאנד‪".‬‬ ‫"ומה היה הקונפליקט בתכנון הבית הזה?"‬ ‫"השאיפה לא להיות מושפע מהלקוח שלי‪".‬‬ ‫"באיזה מובן?"‬ ‫"נהניתי לעבוד עם אנשים מסוימים‪ ,‬ולא אהבתי לעבוד עם אחרים‪ .‬אבל אף אחד מהם לא‬ ‫היה חשוב בעיני‪ .‬הפעם ידעתי שהבית יהיה מה שיהיה רק משום שתיכננתי אותו עבור מר‬ ‫ויינאנד‪ .‬הייתי צריך להתגבר על זה‪ .‬למעשה‪ ,‬הייתי צריך להשלים עם זה‪ ,‬ובו־בזמן גם‬ ‫להתנגד לזה‪ .‬וזאת היתה הדרך הכי טובה לעבוד‪ .‬הבית היה צריך להתעלות על האדריכל‪,‬‬ ‫על הבעלים ועל הדיירים לעתיד‪ .‬ואכן‪ ,‬כך קרה‪".‬‬ ‫"אבל הבית הוא אתה‪ ,‬הווארד‪ ",‬אמר ויינאנד‪" .‬הוא עדיין אתה‪".‬‬ ‫על פניה הופיע סימן ראשון לרגש‪ ,‬מעין הלם סמוי‪ ,‬כששמעה את בעלה אומר "הווארד"‪.‬‬ ‫ויינאנד לא הרגיש בזה‪ .‬רורק הרגיש‪ .‬הוא הציץ בה הצצה ראשונה שהיה בה מגע אישי‪ .‬היא‬ ‫לא ראתה תגובה במבטו‪ ,‬אלא רק הבנה להלם שלה‪.‬‬ ‫"תודה לך שהבנת את זה‪ ,‬גייל‪ ",‬אמר רורק‪.‬‬ ‫היא לא היתה בטוחה אם אכן שמעה אותו מדגיש את השם הפרטי‪.‬‬ ‫"זה מוזר‪ ",‬אמר ויינאנד‪" .‬אין עלי אדמות אדם רכושני יותר ממני‪ .‬נדמה לי שאני מטביע‬

‫חותם על דברים‪ .‬גם אם אקנה מאפרה בחנות זולה ואשלם עבורה ואשים אותה בכיסי‪ ,‬היא‬ ‫תהפוך מיד למאפרה מיוחדת במינה‪ ,‬שונה מכל מאפרה אחרת‪ ,‬בגלל שהיא שלי‪ .‬חפצים‬ ‫ששייכים לי מקבלים איכות נוספת‪ ,‬מעין הילה‪ .‬כך אני מרגיש בנוגע לכל דבר ששייך לי‪.‬‬ ‫מהמעיל שלי‪ ,‬ועד מכונות הדפוס; מגיליונות ה'באנר' שבדוכני המכירה‪ ,‬ועד הפנטהאוז הזה‬ ‫ואשתי‪ .‬אף פעם לא רציתי משהו כמו שאני רוצה את הבית שאתה תבנה למעני‪ ,‬הווארד‪.‬‬ ‫נראה לי שאקנא בדומיניק על שתתגורר בו‪ .‬כן‪ ,‬לפעמים אני יכול להיות ממש לא נורמלי‬ ‫כשמדובר בדברים מהסוג הזה‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬אני מרגיש שהבית לא יהיה באמת שלי‪ ,‬כי לא‬ ‫משנה מה אעשה ומה אומר‪ ,‬הוא עדיין יהיה שלך‪ .‬הוא תמיד יהיה שלך‪".‬‬ ‫"הוא חייב להיות שלי‪ ",‬אמר רורק‪" .‬אבל במובן מסוים‪ ,‬הוא גם שלך‪ ,‬גייל‪ .‬כל בניין שלי‬ ‫שעצרת לפניו‪ ,‬שנענית לו‪".‬‬ ‫"באיזה מובן?"‬ ‫"בתחושה האישית שלך‪ .‬התחושה שלך כשאתה עומד מול יצירה נערצת מסתכמת רק‬ ‫במילה אחת‪' :‬כן'‪ .‬האישור‪ ,‬ההסכמה‪ ,‬ההודאה‪ .‬והמילה הזאת היא יותר מתשובה‪ ,‬היא מעין‬ ‫'אמן' שאומרים לחיים‪ ,‬לאדמה שעליה ניצבת היצירה‪ ,‬למחשבה שיצרה אותה‪ ,‬לעצמך‪,‬‬ ‫ליכולת שלך להכיר בזה‪ .‬היכולת לומר 'כן' או 'לא' היא תמצית הרכושנות‪ .‬זאת הבעלות‬ ‫על האגו שלך‪ .‬על הנשמה שלך‪ ,‬אם תעדיף לקרוא לזה ככה‪ .‬לנשמה שלך יש תפקיד בסיסי‬ ‫אחד — להעריך‪' .‬כן' או 'לא'‪' ,‬אני רוצה' או 'אני לא רוצה'‪ .‬אתה לא יכול לומר 'כן' בלי‬ ‫שתתכוון למושג 'אני'‪ .‬האישור לא יכול להתקיים בלי האדם שמאשר‪ .‬במובן זה כל דבר‬ ‫שאתה מעניק לו את אהבתך הוא שלך‪".‬‬ ‫"אם כן‪ ,‬במובן הזה אתה חולק דברים עם אחרים?"‬ ‫"לא‪ .‬אין כאן שותפות‪ .‬כשאני מאזין לסימפוניה אהובה‪ ,‬אני לא מקבל ממנה את מה‬ ‫שקיבל המלחין‪ .‬ה'כן' שלו שונה משלי‪ .‬אולי גם אין לו שום עניין באישור שלי‪ ,‬אולי הוא‬ ‫בכלל לא תופס אותו‪ .‬התשובה אישית לכל אחד‪ .‬אבל כשהוא מעניק לעצמו את מה שהוא‬ ‫רצה‪ ,‬הוא מעניק גם לי חוויה אדירה‪ .‬אני לבדי כשאני מתכנן בית‪ ,‬גייל‪ ,‬ולעולם לא תדע‬ ‫איך אני יוצר לעצמי בעלות על הבית‪ .‬אבל אם תאמר עליו את ה'אמן' הפרטי שלך — הוא‬ ‫גם שלך‪ .‬ואני שמח שהוא שלך‪".‬‬ ‫ויינאנד אמר בחיוך‪:‬‬ ‫"נעים לי לחשוב כך‪ ,‬נעים לי לחשוב שגם מונאדנוק ואלי‪ ,‬בית אנרייט‪ ,‬בית קורד‪ ...‬הם‬ ‫שלי‪".‬‬ ‫"והמקדש של סטודארד‪ ",‬הוסיפה דומיניק‪.‬‬ ‫היא הקשיבה להם‪ .‬היא חשה קהות חושים‪ .‬ויינאנד מעולם לא שוחח כך עם אף אורח‬ ‫שביקר בביתם‪ .‬רורק מעולם לא דיבר כך עם לקוח‪ .‬היא ידעה שקהות החושים תהפוך לזעם‪,‬‬ ‫להכחשה‪ ,‬לתרעומת; לעת עתה זה היה רק צליל חד שנשמע בקול‪ ,‬צליל שנועד להרוס את‬ ‫כל מה ששמעה‪.‬‬ ‫היא חשבה שהצליחה‪ .‬ויינאנד ענה‪ ,‬והמילה צנחה עליה בכבדות‪:‬‬ ‫"כן‪".‬‬

‫"שכח מהמקדש של סטודארד‪ ,‬גייל‪ ",‬אמר לו רורק‪ .‬בקולו היתה עליצות פשוטה וחסרת‬ ‫דאגות‪ ,‬יעילה יותר מכל הסכמה רצינית‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬הווארד‪ ",‬אמר ויינאנד בחיוך‪.‬‬ ‫היא ראתה את עיניו של רורק פונות אליה‪.‬‬ ‫"עוד לא הודיתי לך‪ ,‬גברת ויינאנד‪ ,‬על שהסכמת שאהיה האדריכל שלך‪ .‬אני יודע שמר‬ ‫ויינאנד בחר בי‪ ,‬אבל יכולת לסרב‪ .‬רציתי לומר לך שאני שמח שלא סירבת‪".‬‬ ‫היא חשבה לעצמה‪ :‬אני מאמינה בכל המתרחש כאן‪ ,‬רק מפני שזה לא ייאמן‪ .‬הלילה‬ ‫אסכים לכל דבר‪ .‬הלילה אתבונן בו‪.‬‬ ‫היא אמרה באדישות מנומסת‪" :‬זו לא תהיה הטלת דופי בכושר השיפוט שלי אם הייתי‬ ‫מעלה בדעתי לדחות בניין שתיכננת‪ ,‬מר רורק?" היא חשבה לעצמה שאין שום חשיבות‬ ‫לדברים שתאמר הלילה בקול‪.‬‬ ‫ויינאנד שאל‪:‬‬ ‫"הווארד‪ ,‬ה'כן' הזה‪ ,‬אחרי שניתן‪ ,‬האם אפשר להתחרט עליו?"‬ ‫היא רצתה לפרוץ בצחוק של תדהמה וכעס‪ .‬קולו של ויינאנד הוא ששאל את השאלה;‬ ‫והרי זה היה אמור להיות קולה שלה‪ .‬היא חשבה לעצמה‪ :‬הוא חייב להביט בי כשישיב‪ .‬הוא‬ ‫חייב להביט בי‪.‬‬ ‫"לעולם לא‪ ",‬השיב רורק והביט בוויינאנד‪.‬‬ ‫"אומרים כל כך הרבה שטויות על חוסר העקביות של בני האדם‪ ,‬ועל הארעיות של כל‬ ‫רגש‪ ",‬אמר ויינאנד‪" .‬אני תמיד האמנתי שהרגשה שהשתנתה‪ ,‬אף פעם לא היתה קיימת‬ ‫מלכתחילה‪ .‬ספרים שאהבתי כשהייתי בן שש־עשרה אהובים עלי גם היום‪".‬‬ ‫המשרת נכנס ובידו מגש קוקטיילים‪ .‬דומיניק הרימה את הכוס שלה והביטה ברורק‬ ‫כשנטל את הכוס שלו מעל המגש‪ .‬היא חשבה‪ :‬ברגע זה‪ ,‬תחושת הזכוכית שבידו היא כמו‬ ‫תחושת הזכוכית שבידי‪ .‬לפחות זה משותף לנו‪ ...‬ויינאנד עמד וכוסו בידו‪ .‬הוא הביט ברורק‬ ‫במבט מוזר של תימהון‪ ,‬לא כמארח‪ ,‬אלא כבעל רכוש שמתקשה להאמין שהאוצר היקר הזה‬ ‫הוא שלו‪ ...‬היא חשבה לעצמה‪ :‬אני לא מטורפת‪ ,‬אני רק היסטרית‪ ,‬אבל זה בסדר‪ .‬אני‬ ‫אומרת משהו‪ ,‬אין לי מושג מה‪ ,‬אבל שניהם מקשיבים לי ועונים‪ .‬גייל מחייך‪ ,‬אז כנראה אני‬ ‫אומרת את הדברים הנכונים‪...‬‬ ‫המשרת הכריז שארוחת הערב מוכנה‪ .‬היא קמה בצייתנות והובילה את הדרך לחדר האוכל‬ ‫כמו חיה חיננית שפועלת על פי רפלקס‪ .‬היא ישבה בראש השולחן‪ ,‬בין שני הגברים שישבו‬ ‫זה מול זה‪ .‬היא התבוננה בכלי הכסף שבידו של רורק‪ ,‬במתכת הממורקת שנחרטה בראשי‬ ‫התיבות ד"ו‪ .‬היא חשבה לעצמה‪ :‬עשיתי את זה פעמים רבות כל כך‪ .‬אני גברת ויינאנד‬ ‫המקסימה‪ ,‬והאורחים שלי הם סנטורים ושופטים ונשיאי חברות ביטוח‪ ,‬וכולם ישבו לימיני‬ ‫בארוחות ערב‪ .‬לזה הרי חונכתי‪ ,‬לזה חתר גם גייל‪ .‬הוא עבר שנים של ייסורים כדי להגיע‬ ‫למעמד של מי שמארח בביתו סנטורים ושופטים‪ ,‬אבל כל זה היה רק למען מטרה אחת‪ ,‬כדי‬ ‫להגיע לערב שבו האורח שיושב מולו יהיה הווארד רורק‪.‬‬ ‫ויינאנד דיבר על עסקי העיתונים; לא היה בו שום אי־רצון לשוחח על כך עם רורק‪ ,‬והיא‬

‫השמיעה פה ושם משפט או שניים‪ ,‬כשמצאה לנכון לדבר‪ .‬קולה נשמע צלול ופשוט; היא‬ ‫נישאה קדימה‪ ,‬בלי התנגדות‪ ,‬והרגישה שכל תגובה אישית תהיה מיותרת‪ ,‬אפילו כאב ופחד‪.‬‬ ‫היא חשבה לעצמה‪ :‬גם אם תוך כדי שיחה יהיה משפטו הבא של ויינאנד‪" ,‬את שכבת איתו‪",‬‬ ‫היא תענה לו בפשטות‪" ,‬כן‪ ,‬גייל‪ ,‬כמובן‪ ".‬אבל רק לעתים רחוקות טרח בעלה להביט בה;‬ ‫וכשהביט‪ ,‬ידעה לפי ארשת פניו שפניה שלה אינן מסגירות דבר‪.‬‬ ‫בסוף הארוחה חזרו לסלון‪ .‬היא ראתה את רורק עומד ליד החלון‪ ,‬מול אורות הכרך‪,‬‬ ‫וחשבה לעצמה‪ :‬גייל בנה את המקום הזה כסמל לניצחונו‪ ,‬כדי שהעיר הגדולה תהיה תמיד‬ ‫לנגד עיניו‪ ,‬העיר הזאת שבסופו של דבר ויינאנד הוא שניהל בה את העניינים‪ .‬אבל למעשה‪,‬‬ ‫המקום נבנה למטרה אחת בלבד‪ :‬כדי שרורק יעמוד ליד החלון‪ .‬נדמה שהלילה גם גייל ידע‬ ‫זאת‪ .‬גופו של רורק הסתיר קילומטרים רבים‪ ,‬ורק נקודות ספורות של אור וקוביות זכוכית‬ ‫מוארות נראו סביב קווי המתאר של גופו‪ .‬הוא עישן‪ ,‬והיא הביטה בסיגריה שלו שנעה‬ ‫לאיטה על רקע השמים הכהים‪ ,‬כשהרים אותה אל שפתיו‪ ,‬ואז כשאחז בה בין אצבעותיו‪.‬‬ ‫היא חשבה לעצמה‪ :‬אלה רק גצים מהסיגריה שלו‪ ,‬הנקודות הקטנות שנוצצות במרחב‪.‬‬ ‫היא אמרה ברוך‪" :‬גייל תמיד אהב להתבונן בלילות בעיר הגדולה‪ .‬הוא היה מאוהב‬ ‫בגורדי השחקים‪".‬‬ ‫פתאום שמה לב שהשתמשה בזמן עבר ושאלה את עצמה מדוע‪.‬‬ ‫היא לא זכרה את הדברים שאמרה כששוחחו על הבית החדש‪ .‬ויינאנד הביא את‬ ‫השרטוטים מחדר העבודה שלו‪ ,‬שטח אותם על השולחן‪ ,‬ושלושתם רכנו מעליהם‪ .‬עפרונו‬ ‫של רורק נע בידו והצביע על הצורות הגיאומטריות‪ ,‬על הקווים הדקים‪ ,‬השחורים שכיסו את‬ ‫גיליונות הנייר הלבן‪ .‬היא שמעה את קולו מסביר‪ .‬הם לא דיברו על יופי ועל אסתטיקה‪ ,‬הם‬ ‫דיברו על ארונות קיר‪ ,‬על מדרגות‪ ,‬על מזווים‪ ,‬על חדרי אמבטיה‪ .‬רורק שאל אותה אם‬ ‫הסידור נראה לה נוח‪ .‬היא חשבה לעצמה‪ :‬כמה מוזר שהם משוחחים על זה‪ ,‬כאילו באמת‬ ‫תגור אי־פעם בבית הזה‪.‬‬ ‫לאחר שרורק הלך לדרכו‪ ,‬שמעה את ויינאנד שואל‪:‬‬ ‫"מה דעתך עליו?"‬ ‫היא חשה בזעם המסוכן שהיה אצור בתוכה כעווית גדולה שפירכסה אי־שם בפנים‪ .‬היא‬ ‫ענתה בשאלה‪ ,‬ספק בפחד‪ ,‬ספק בהתגרות מכוונת‪:‬‬ ‫"הוא לא מזכיר לך את דווייט קרסון?"‬ ‫"אוי‪ ,‬תשכחי מדווייט קרסון!"‬ ‫קולו של ויינאנד‪ ,‬שדחה את כובד הראש‪ ,‬את תחושת האשמה‪ ,‬נשמע כאילו אמר‪:‬‬ ‫"תשכחי מהמקדש של סטודארד‪".‬‬ ‫הפקידה בחדר הקבלה התבוננה בתדהמה בג'נטלמן שאת פניו ראתה בעיתונים לעתים כה‬ ‫קרובות‪.‬‬ ‫"גייל ויינאנד‪ ",‬אמר האיש והרכין את ראשו קלות בברכת שלום‪" .‬אני רוצה לראות את‬ ‫מר רורק‪ ,‬אם הוא לא עסוק‪ .‬אם כן‪ ,‬אל תפריעי לו‪ .‬לא קבעתי פגישה‪".‬‬

‫אף פעם לא ציפתה שוויינאנד יופיע במשרד בלי שיודיע על כך מראש‪ ,‬על אחת כמה‬ ‫וכמה שיבקש רשות בקול שהיתה בו יראת כבוד כה גדולה‪.‬‬ ‫היא הודיעה לרורק על האורח‪ .‬הוא יצא אל חדר הקבלה‪ ,‬מחייך‪ ,‬כאילו לא מצא שום דבר‬ ‫מוזר בביקור‪.‬‬ ‫"שלום‪ ,‬גייל‪ ,‬תיכנס‪".‬‬ ‫"שלום‪ ,‬הווארד‪".‬‬ ‫הוא הצטרף אל רורק ונכנס אחריו למשרדו‪ .‬מחוץ לחלון הרחב החלה האפלולית של‬ ‫שעות הערב המוקדמות להמס את הכרך‪ .‬שלג ירד‪ .‬פתיתים אפלים התערבלו ברוח בין שלל‬ ‫אורות‪.‬‬ ‫"הווארד‪ ,‬אני לא רוצה להפריע לך אם אתה עסוק‪ .‬זה לא חשוב‪ ".‬הוא לא ראה את רורק‬ ‫זה חמישה ימים‪ ,‬מאז ארוחת הערב‪.‬‬ ‫"אני לא עסוק‪ .‬תוריד את המעיל‪ .‬רוצה לראות את השרטוטים?"‬ ‫"לא‪ ,‬אני לא רוצה לדבר על הבית‪ .‬למעשה‪ ,‬באתי לכאן בלי שום סיבה‪ .‬כל היום ישבתי‬ ‫במשרד‪ ,‬נמאס לי לשבת שם‪ ,‬והרגשתי צורך לבוא לכאן‪ .‬למה אתה מחייך?"‬ ‫"סתם‪ ,‬כי אמרת שזה לא חשוב‪".‬‬ ‫ויינאנד הביט בו וחייך‪.‬‬ ‫הוא התיישב על קצה שולחנו של רורק בקלילות שמעולם לא הרגיש כמוה במשרדו‪ .‬ידיו‬ ‫היו תחובות בכיסיו‪ ,‬ורגלו התנדנדה קלות‪.‬‬ ‫"כמעט אין טעם לשוחח איתך‪ ,‬הווארד‪ .‬אני תמיד מרגיש שאני מקריא לך העתק של‬ ‫עצמי‪ ,‬ושאתה כבר קראת את המקור‪ .‬נדמה לי תמיד שאתה שומע כל דבר שאני אומר דקה‬ ‫לפנֵ י‪ .‬כאילו אין בינינו סינכרוניזציה‪".‬‬ ‫"אתה קורא לזה חוסר סינכרוניזציה?"‬ ‫"טוב‪ ,‬בסדר‪ ,‬עודף סינכרוניזציה‪ ".‬עיניו נעו לאיטן על פני החדר‪" .‬אם כל דבר שאנחנו‬ ‫אומרים עליו 'כן' נעשה שלנו‪ ,‬אז המשרד הזה הוא שלי‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬הוא שלך‪".‬‬ ‫"אתה יודע איך אני מרגיש כאן? לא‪ ,‬אני לא אומר לך שאני מרגיש כמו בבית; נדמה לי‬ ‫שבשום מקום לא הרגשתי כמו בבית‪ .‬גם לא אומר לך שאני מרגיש כאן כמו שהרגשתי בכל‬ ‫הארמונות והקתדרלות האירופיות הגדולות שבהן ביקרתי‪ .‬אני מרגיש כמו שהרגשתי‬ ‫כשעדיין חייתי בהל'ז קיטשן בימים הטובים שלי שם‪ ,‬והם לא היו רבים‪ .‬הייתי מתיישב על‬ ‫קיר הרוס ליד המזח‪ ,‬מעלי היו אין־ספור כוכבים‪ ,‬ומסביבי ערמות של זבל וריח של נהר‬ ‫ושל צדפות רקובות‪ ...‬הווארד‪ ,‬כשאתה מביט לאחור‪ ,‬אתה מרגיש שהימים עברו עליך בלי‬ ‫שום שינוי‪ ,‬כמו במין תרגיל מתמשך בהדפסה? או שהיו לך תחנות‪ ,‬נקודות שבהן עצרת —‬ ‫ואז ההדפסה היתה נמשכת?"‬ ‫"היו תחנות בדרך‪".‬‬ ‫"והבחנת בהן באותם ימים? ידעת לזהות אותן?"‬ ‫"כן‪".‬‬

‫"אני לא‪ .‬רק בדיעבד‪ .‬אבל מעולם לא ידעתי את הסיבה לכך‪ .‬פעם אחת‪ ,‬כשהייתי בן‬ ‫שתים־עשרה‪ ,‬עמדתי מאחורי קיר וחיכיתי שיהרגו אותי‪ .‬אבל ידעתי שזה לא יקרה‪ .‬היום אני‬ ‫זוכר לא את מה שעשיתי‪ ,‬לא את הקרב שניהלתי לאחר מכן‪ ,‬אלא רק את אותו רגע של‬ ‫ציפייה‪ .‬אני לא יודע למה התחנה הזאת חקוקה בזיכרוני‪ ,‬ולמה אני גאה ברגע הזה‪ .‬אני לא‬ ‫יודע למה נזכרתי בו דווקא כאן‪".‬‬ ‫"אל תחפש סיבות‪".‬‬ ‫"אתה יודע מה הסיבה?"‬ ‫"אמרתי לך‪ ,‬אל תחפש‪".‬‬ ‫"מהיום שפגשתי אותך‪ ,‬אני חושב על העבר שלי‪ .‬ועברו שנים בלי שחשבתי עליו‪ .‬לא‪ ,‬אין‬ ‫שום מסקנות סודיות שאפשר להסיק מזה‪ .‬זה לא מכאיב לי להביט בעבר בצורה כזאת‪ ,‬אבל‬ ‫אני גם לא נהנה מזה‪ .‬זאת רק התבוננות‪ .‬זה לא חיפוש‪ ,‬ולא מסע אל העבר‪ ,‬זה כמו טיול‬ ‫נינוח‪ ,‬כמו שוטטות בשדה בשעות הערב‪ ,‬כשאתה עייף‪ ...‬אם יש בכלל איזשהו קשר אליך‪,‬‬ ‫זו רק מחשבה אחת שחוזרת ועולה במוחי‪ .‬שוב ושוב אני חושב ששנינו התחלנו באותה דרך‪.‬‬ ‫מאותה נקודה‪ .‬מאפס‪ .‬זו סתם מחשבה שעולה במוחי‪ .‬בלי שום מסקנה‪ ,‬בלי שום משמעות‬ ‫ברורה‪ .‬רק 'התחלנו באותה דרך'‪ ...‬אתה רוצה להסביר לי מה זה אומר?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫ויינאנד הביט סביבו והבחין בעיתון שנח על ארונית תיוק‪.‬‬ ‫"מי קורא כאן את ה'באנר'‪ ,‬לכל הרוחות?"‬ ‫"אני‪".‬‬ ‫"ממתי?"‬ ‫"כבר חודש ימים‪".‬‬ ‫"סדיזם?"‬ ‫"לא‪ ,‬סתם סקרנות‪".‬‬ ‫ויינאנד קם ממקומו‪ ,‬נטל את העיתון והציץ בו‪ .‬הוא השתהה על אחד העמודים וגיחך‪.‬‬ ‫הוא הרים את העיתון‪ :‬זה היה העתק של רישומי הבניינים שתוכננו עבור "מצעד המאות"‪.‬‬ ‫"מחריד‪ ,‬נכון?" שאל ויינאנד‪" .‬זה מעורר בי בחילה שאנחנו מדפיסים את זה‪ .‬אבל אני‬ ‫מרגיש טוב יותר עם עצמי כשאני חושב מה עשית לכל אותם אישי ציבור נכבדים‪ ",‬הוא‬ ‫גיחך באושר‪" ,‬כשאמרת להם שאתה לא עובד בצוות ולא משתף פעולה עם אף אחד‪".‬‬ ‫"אבל‪ ,‬גייל‪ ,‬זאת לא היתה מחווה מצדי‪ ,‬זה היה היגיון פשוט‪ .‬אדם לא יכול לשתף אחרים‬ ‫בביצוע התפקיד שלו‪ .‬אני יכול לשתף פעולה — אם כך קוראים לזה — עם הפועלים‬ ‫לבנים‪ ,‬והם לא יכולים לעזור לי‬ ‫שמקימים את הבניין‪ .‬אבל אני לא יכול לעזור להם להניח ֵ‬ ‫בתכנון‪".‬‬ ‫"זאת מחווה שגם אני הייתי משתוקק לעשות‪ .‬אני נאלץ לתת לכל אותם אישי ציבור במה‬ ‫חופשית בעיתון שלי‪ .‬אבל זה בסדר‪ ,‬אתה סטרת להם במקומי‪ ".‬הוא הדף מעליו את העיתון‪,‬‬ ‫בלי כעס‪" .‬זה בדיוק כמו ארוחת הצהריים שנאלצתי להשתתף בה היום‪ .‬כינוס ארצי של‬ ‫אנשי פרסום‪ .‬אני חייב לפרסם אותם‪ ,‬את מכשכשי הזנבות המריירים והמתרפסים האלה‪ .‬זה‬

‫כל כך הגעיל אותי שחששתי לרגע שאני עלול להתפרץ ולרוצץ למישהו את הגולגולת‪ .‬ואז‬ ‫נזכרתי בך‪ .‬חשבתי לעצמי שאף אחד מהם לא מסוגל לגעת בך בשום צורה‪ .‬הכנס הארצי‬ ‫של אנשי הפרסום לא מתקיים מבחינתך‪ .‬זה כמו ממד רביעי שאף פעם לא יבוא איתך‬ ‫במגע‪ .‬וכשחשבתי על זה‪ ,‬הרגשתי הקלה מוזרה‪".‬‬ ‫הוא נשען על ארונית התיוק‪ ,‬הניח לכפות רגליו להחליק מעט קדימה‪ ,‬שילב את זרועותיו‬ ‫ואמר ברוך‪:‬‬ ‫"הווארד‪ ,‬פעם היה לי חתלתול‪ .‬היצור הארור נדבק אלי — חיה קטנה ואכולת פרעושים‬ ‫שיצאה מהביוב‪ .‬רק פרווה‪ ,‬עור ועצמות‪ .‬הוא ליווה אותי הביתה‪ .‬האכלתי אותו ושלחתי‬ ‫אותו החוצה בבעיטה‪ ,‬אבל למחרת הוא חזר‪ .‬בסוף נאלצתי לאמץ אותו‪ .‬הייתי אז בן‬ ‫שבע־עשרה‪ ,‬עבדתי ב'גאזט'‪ ,‬ורק התחלתי ללמוד לעבוד בשיטה המיוחדת הזאת שאימצתי‬ ‫עד סוף ימי‪ .‬התרגלתי גם לזה‪ ,‬אבל לא לגמרי‪ .‬לפעמים היה לי קשה מאוד‪ .‬בעיקר בערבים‪.‬‬ ‫פעם שקלתי להתאבד‪ .‬לא מזעם‪ .‬זעם רק הניע אותי לעבוד קשה יותר‪ .‬גם לא מפחד‪ .‬זה היה‬ ‫שאט נפש‪ ,‬הווארד‪ .‬שאט נפש מהסוג שהניע אותי לראות את העולם כאילו הוא נמצא‬ ‫מתחת למים עומדים‪ ,‬מים שיוצאים מתוך הביוב וחודרים לכל מקום‪ ,‬גם לשמים וגם למוח‬ ‫שלי‪ .‬ואז הצצתי בחתלתול וחשבתי לעצמי שהיצור הזה לא מסוגל להכיר את הדברים שאני‬ ‫מתעב כל כך‪ .‬הוא היה טהור — במלוא מובן המילה — כי לא היתה לו אפשרות לקלוט את‬ ‫הכיעור שבעולם‪ .‬אין לך מושג איזו הקלה זו היתה לנסות לדמיין את ההכרה במוחו הקטן‬ ‫של החתלתול‪ ,‬לנסות לחלוק איתו את אותה הכרה חיה‪ ,‬חופשית וטהורה‪ .‬הייתי שוכב על‬ ‫הרצפה ומניח את הפנים שלי על הבטן של החתלתול ושומע אותו מגרגר‪ .‬ואז הייתי מרגיש‬ ‫טוב יותר‪ ...‬אתה מבין אותי‪ ,‬הווארד? על המשרד שלך אמרתי שהוא רציף רקוב ומסריח‪,‬‬ ‫ולך קראתי חתול אשפתות‪ .‬זאת הדרך שלי לחלק מחמאות‪".‬‬ ‫רורק חייך‪ .‬ויינאנד ראה שזה חיוך של הכרת תודה‪" .‬אל תדבר‪ ",‬אמר לו ויינאנד בחדות‪.‬‬ ‫"אל תגיד מילה‪ ".‬הוא ניגש אל החלון‪" .‬אין לי מושג למה אני מרגיש צורך לדבר כך‪,‬‬ ‫לעזאזל‪ .‬אלה השנים הראשונות שאני באמת מרגיש מאושר‪ .‬פגשתי אותך כי רציתי לבנות‬ ‫אנדרטה לאושר שלי‪ .‬באתי לכאן כדי למצוא מנוחה‪ ,‬ומצאתי אותה‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬אלה‬ ‫הדברים שאני מדבר עליהם‪ ...‬אבל לא משנה‪ ...‬סיימת את העבודה? אתה יכול ללכת?"‬ ‫"אפשר לומר‪".‬‬ ‫"אז בוא נלך לאכול באחת המסעדות הקרובות‪".‬‬ ‫"בסדר‪".‬‬ ‫"אפשר להשתמש בטלפון שלך? אני אגיד לדומיניק שלא תחכה לי לארוחת הערב‪".‬‬ ‫הוא חייג את המספר‪ .‬רורק ניגש לחדר השרטוט‪ .‬היה עליו למסור הוראות לפני שיֵ צא‬ ‫מהמשרד‪ .‬אבל אז נעצר ליד הדלת‪ .‬הוא הרגיש צורך לעצור ולהקשיב‪.‬‬ ‫"הלו‪ ,‬דומיניק?‪ ...‬כן‪ ...‬עייפה? לא‪ ,‬את רק נשמעת עייפה‪ ...‬אני לא אחזור הביתה לארוחת‬ ‫ערב‪ .‬תסלחי לי‪ ,‬יקירתי?‪ ...‬אני לא יודע‪ ,‬אולי מאוחר‪ ...‬אני אוכל פה בדרום העיר‪ ...‬לא‪ ,‬עם‬ ‫הווארד רורק‪ ...‬דומיניק?‪ ...‬כן‪ ...‬מה?‪ ...‬אני מתקשר מהמשרד שלו‪ ...‬להתראות‪ ,‬יקירתי‪".‬‬ ‫הוא הניח את השפופרת במקומה‪.‬‬

‫דומיניק עמדה דוממת בספריית הפנטהאוז‪ .‬ידה נחה על השפופרת‪ ,‬כאילו ציפתה שהקשר‬ ‫יישאר‪.‬‬ ‫חמישה ימים ולילות נאבקה ברצון אחד ברור — ללכת אליו‪ .‬לראות אותו לבדה‪ ,‬ולא‬ ‫משנה איפה‪ ,‬בביתו‪ ,‬במשרדו או ברחוב‪ .‬רק בעבור מילה אחת‪ ,‬או מבט אחד‪ ,‬ובלבד שתהיה‬ ‫לבדה‪ .‬היא לא העזה ללכת‪ .‬תפקידה הסתיים‪ .‬הוא יבוא אליה כשירצה בכך‪ ,‬היא ידעה‬ ‫שיבוא‪ ,‬היא ידעה שהוא רוצה שתחכה לו‪ .‬היא חיכתה‪ ,‬אך כל אותה עת נאחזה במחשבה‬ ‫אחת בלבד — בכתובת‪ ,‬במשרד שבבית קורד‪.‬‬ ‫היא עמדה כעת וידה סגרה על השפופרת‪ .‬לא היתה לה שום זכות ללכת למשרדו‪ .‬הזכות‬ ‫הזאת עברה לגייל ויינאנד‪.‬‬ ‫אלזוורת' טוהי נקרא למשרדו של גייל ויינאנד‪ .‬כשנכנס פנימה צעד כמה צעדים ונעצר‪.‬‬ ‫קירות משרדו של ויינאנד — החדר היחיד בבניין כולו שהיה מפואר — היו ספונים עץ שעם‬ ‫ולוחות נחושת‪ ,‬ומעולם לא קישטה אותם תמונה‪ .‬כעת התנוססה על הקיר‪ ,‬מול שולחן‬ ‫הכתיבה של ויינאנד‪ ,‬תמונה אחת ויחידה‪ ,‬מוגנת מאחורי זכוכית‪ .‬זה היה תצלום מוגדל של‬ ‫רורק ביום פתיחתו של בית אנרייט; רורק עמד על הטיילת‪ ,‬ראשו מוטה לאחור‪.‬‬ ‫טוהי פנה אל ויינאנד‪ .‬השניים הביטו זה בזה‪.‬‬ ‫ויינאנד הצביע על כיסא‪ .‬טוהי התיישב‪ ,‬וּ ויינאנד אמר בחיוך‪:‬‬ ‫"מר טוהי‪ ,‬לא האמנתי שאסכים עם חלק מהתיאוריות החברתיות שלך‪ ,‬אבל אני נאלץ‬ ‫להסכים‪ .‬תמיד לחמת נגד צביעותה של הכת השלטת והטפת למען גדולתו של ההמון‪ .‬היום‬ ‫אני מצטער שכבר אבדו לי היתרונות של מי ששייך לפרולטריון‪ .‬לו עדיין הייתי בהל'ז‬ ‫קיטשן יכולתי לפתוח את השיחה הזאת ולומר‪ :‬תקשיב לי‪ ,‬חתיכת אפס! — אבל מאחר שאני‬ ‫קפיטליסט מאופק‪ ,‬לא אעשה את זה‪".‬‬ ‫טוהי חיכה בסבלנות‪ .‬הוא נראה סקרן‪.‬‬ ‫"לכן אומר רק‪ :‬תקשיב לי טוב‪ ,‬מר טוהי‪ .‬אין לי מושג מה מניע אותך‪ .‬זה גם לא מעניין‬ ‫אותי‪ .‬אין לי קיבה כמו זו שנדרשת מתלמידי רפואה‪ .‬לכן לא אשאל אותך שאלות‪ ,‬ולא‬ ‫אשמע הסברים‪ .‬אומר לך בפשטות‪ ,‬שמהיום והלאה‪ ,‬יש שם אחד שאסור לך להזכיר בטורים‬ ‫שלך‪ ".‬הוא הצביע על התצלום‪" .‬יכולתי לאלץ אותך לחזור בך בפומבי מהדברים שכתבת‪.‬‬ ‫גם הייתי נהנה לראות אותך מתפתל‪ .‬אבל אני מעדיף לאסור עליך את העיסוק בנושא הזה‪.‬‬ ‫אף לא מילה אחת‪ ,‬מר טוהי‪ .‬אף פעם‪ .‬ואל תנסה לנופף בחוזה שלך או באחד מסעיפיו‪ .‬אני‬ ‫לא ממליץ לך לעשות כך‪ .‬תמשיך בכתיבת הטור שלך‪ ,‬אבל תזכור מהי הכותרת שלו‬ ‫ותקדיש אותו לנושאים המתאימים‪ .‬תשתדל שהקול שלך יהיה קטן‪ ,‬מר טוהי‪ ,‬קטן ונמוך‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬מר ויינאנד‪ ",‬השיב לו טוהי בלי היסוס‪" .‬כרגע גם כך אין לי צורך לכתוב שום דבר‬ ‫על מר רורק‪".‬‬ ‫"זה הכול‪".‬‬ ‫טוהי קם ממקומו‪" .‬כן‪ ,‬מר ויינאנד‪".‬‬

‫‪5‬‬ ‫גייל ויינאנד ישב ליד השולחן במשרדו וקרא את ההגהות של מאמר מערכת על ערכן‬ ‫המוסרי של משפחות מרובות ילדים‪ .‬משפטים לעוסים חזרו ונלעסו כמו מסטיק‪ ,‬נפלטו‪ ,‬ואז‬ ‫שבו ונלעסו‪ ,‬עברו מפה לפה ונדבקו למדרכה‪ ,‬לסוליית הנעל‪ ,‬לפה‪ ,‬למוח‪ ...‬הוא חשב על‬ ‫הווארד רורק והמשיך לקרוא את ה"באנר"‪ .‬זה הקל עליו‪.‬‬ ‫"הנכס הגדול של כל צעירה הוא ניקיון וסדר‪ .‬זכרי שעלייך לכבס את תחתונייך מדי ערב‪.‬‬ ‫למדי לשוחח על נושא תרבותי‪ ,‬ואז תזכי בכל הבחורים שתרצי‪".‬‬ ‫"בהורוסקופ של מחר רואים הצלחה‪ .‬שקידה וכנות יביאו לתוצאות טובות בתחומי‬ ‫ההנדסה‪ ,‬הנהלת החשבונות והרומנטיקה‪".‬‬ ‫"תחביביה של גברת הנטינגטון־קול הם גינון‪ ,‬אופרה ואיסוף כלי סוכר עתיקים‪ .‬היא‬ ‫מחלקת את זמנה בין בנה הקטן 'קיט' לפעילות התנדבותית ענפה ביותר‪".‬‬ ‫"אני רק מילי‪ ,‬אני יתומה‪".‬‬ ‫"כדי לקבל תפריט דיאטטי מלא‪ ,‬שלחי אלינו עשרים סנט בתוך מעטפה מבוילת‬ ‫וממוענת‪"...‬‬ ‫הוא הפך את הדפים והירהר בהווארד רורק‪.‬‬ ‫הוא חתם על חוזה פרסום לחמש שנים עם "קרם־או־פודינג" בכל עיתוני ויינאנד; שני‬ ‫עמודים מלאים בכל יום ראשון‪ .‬הגברים שישבו מול שולחנו נראו כמו שערי ניצחון בשר‬ ‫ודם‪ ,‬כמו אנדרטאות לניצחונו‪ ,‬לערבים רבים של סבלנות מחושבת‪ ,‬שבהם ישב לשולחנות‬ ‫במסעדות והריק כוסות משקה לגרונו; לחודשים רבים של מחשבה‪ ,‬של אנרגיה‪ ,‬של מרצו‬ ‫הזורם כנוזל בכוסות אל ִמפתח של שפתיים כבדות‪ ,‬אל תוככי אצבעות שמנמנות‪ ,‬אל צדו‬ ‫האחר של שולחן הכתיבה שלו‪ ,‬אל שני עמודים מלאים בכל יום ראשון‪ ,‬אל איורים של‬ ‫פודינג צהוב מקושט בתותים‪ ,‬או פודינג צהוב מקושט בריבת חלב‪ .‬הוא הביט מעל ראשי‬ ‫הגברים שישבו מולו‪ ,‬הביט בתצלום שעל הקיר‪ :‬בשמים‪ ,‬בנהר ובפניו של האיש הנשואות‬ ‫אל על‪.‬‬ ‫אך הדבר מכאיב לי‪ ,‬חשב לעצמו‪ .‬מכאיב לי בכל פעם שאני חושב עליו‪ .‬נכון שקל לי‬ ‫יותר להתמודד עם האנשים‪ ,‬עם מאמרי המערכת‪ ,‬עם החוזים‪ ,‬אבל זה קל יותר רק בגלל‬ ‫שזה כואב כל כך‪ .‬גם הכאב הוא סם ממריץ‪ .‬נדמה לי שאני שונא את השם הזה‪ .‬אבל‬ ‫אמשיך לשנן אותו‪ .‬זה כאב שאני רוצה לחוש‪.‬‬ ‫ואז היה יושב ומתבונן ברורק בחדר עבודתו שבפנטהאוז — ולא חש כאב‪ ,‬אלא רצון‬

‫לצחוק בלי שום כוונת זדון‪.‬‬ ‫"הווארד‪ ,‬כל דבר שעשית בחייך היה טעות‪ ,‬על פי האידיאלים המקובלים על המין‬ ‫האנושי‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬אתה כאן‪ .‬וזה נראה כמו בדיחה מצוינת על חשבון העולם‪".‬‬ ‫רורק ישב בכורסה ליד האח‪ .‬זוהרה של האש ריצד בחדר‪ .‬נדמה שהאור הזדחל בהנאה‬ ‫מופגנת על כל פריט בחדר‪ ,‬גאה להבליט את יופיו‪ ,‬שמח להטביע חותם של טעם טוב על‬ ‫האיש שהשיג את כל זה לעצמו‪ .‬הם היו לבדם‪ .‬דומיניק התנצלה בתום ארוחת הערב ויצאה‬ ‫מהחדר‪ .‬היא ידעה שהם רוצים להישאר לבדם‪.‬‬ ‫"זו בדיחה על חשבון כולנו‪ ",‬אמר ויינאנד‪" .‬על חשבונו של האדם ברחוב‪ .‬אני תמיד‬ ‫מתבונן באדם שברחוב‪ .‬נהגתי לנסוע ברכבת התחתית רק כדי לראות כמה מהם מסתובבים‬ ‫עם ה'באנר'‪ .‬הייתי שונא אותם‪ ,‬ולפעמים גם מפחד מפניהם‪ .‬אבל עכשיו אני מביט בכל‬ ‫אחד מהם ורוצה לומר‪' :‬טיפש אומלל שכמוך!' זה הכול‪".‬‬ ‫בוקר אחד טילפן למשרדו של רורק‪.‬‬ ‫"הווארד‪ ,‬תוכל להצטרף אלי לארוחת צהריים?‪ ...‬ניפגש עוד חצי שעה ב'נורלנד'‪".‬‬ ‫כשהביט בפניו של רורק מעבר לשולחן‪ ,‬במסעדת המלון‪ ,‬משך בכתפיו וחייך‪.‬‬ ‫"שום דבר‪ ,‬הווארד‪ .‬אין שום סיבה מיוחדת‪ .‬העברתי עכשיו חצי שעה ַמבחילה ורציתי‬ ‫לשטוף מהפה את הטעם המר‪".‬‬ ‫"איזו חצי שעה מבחילה?"‬ ‫נסלוֹ ט ְקלוֹ קי‪".‬‬ ‫"הצטלמתי בחברת ַל ֶ‬ ‫"מי זה לנסלוט קלוקי?"‬ ‫ויינאנד פרץ בצחוק רועם‪ .‬לרגע שכח את האלגנטיות המאופקת שלו ואת המבט המבוהל‬ ‫של המלצר‪.‬‬ ‫"זהו‪ ,‬הווארד‪ .‬ידעתי שאני צריך לאכול איתך צהריים‪ ,‬כי רק אתה יכול לומר דברים‬ ‫כאלה‪".‬‬ ‫"מה קרה?"‬ ‫"אתה לא קורא ספרים? אתה לא יודע שלנסלוט קלוקי הוא 'משקיפנו דק ההבחנה בזירה‬ ‫הבינלאומית'? זה מה שאומרים המבקרים ב'באנר' שלי‪ .‬לנסלוט קלוקי נבחר להיות סופר‬ ‫השנה‪ ,‬או משהו כזה‪ ,‬בידי ארגון כזה או אחר‪ .‬במוסף של יום ראשון נפרסם כתבה על‬ ‫החיים שלו‪ .‬נאלצתי לעמוד מול המצלמה ולחבק אותו‪ .‬הוא לובש חולצות משי ומדיף ריח‬ ‫של ג'ין‪ .‬בספר השני שלו הוא מספר על הילדות שלו ומסביר איך היא עזרה לו להבין את‬ ‫הזירה הבינלאומית‪ .‬הספר נמכר במאה אלף עותקים‪ .‬ואתה אף פעם לא שמעת עליו‪.‬‬ ‫קדימה‪ ,‬הווארד‪ ,‬תמשיך לאכול‪ ,‬אני נהנה לראות אותך אוכל‪ .‬הלוואי שהיית עני‪ ,‬לפחות‬ ‫יכולתי להאכיל אותך ולדעת שאתה באמת זקוק לזה‪".‬‬ ‫בסוף היום היה נוהג לבוא‪ ,‬בלי הודעה מוקדמת‪ ,‬למשרדו של רורק או לביתו‪ .‬לרורק היתה‬ ‫דירה בבית אנרייט‪ ,‬אחת מאותן יחידות דיור שנתלו כמו גבישים שמעל האיסט ריבר‪ :‬חדר‬ ‫עבודה‪ ,‬ספרייה וחדר שינה אחד‪ .‬הוא עיצב את הרהיטים בעצמו‪ .‬תקופה ארוכה התקשה‬ ‫ויינאנד להבין מדוע נטע בו המקום הרגשה של יוקרה‪ ,‬עד שיום אחד גילה שלא הבחין כלל‬

‫ברהיטים‪ :‬הוא ראה רק חלל גדול ונקי שהעניק לו תחושה של יוקרה סגפנית‪ ,‬תחושה שלא‬ ‫קל להשיגה‪ .‬מבחינת שוויו הכספי‪ ,‬זה היה הבית הצנוע ביותר שוויינאנד נכנס לתוכו‬ ‫בעשרים וחמש השנים האחרונות‪.‬‬ ‫"הווארד‪ ,‬שנינו התחלנו באותה דרך‪ ",‬אמר והביט סביבו בחדרו של רורק‪" .‬אם היו‬ ‫שואלים לדעתי‪ ,‬הייתי אומר שעל פי הניסיון שלי היית אמור להישאר בביבים‪ .‬אבל לא‬ ‫נשארת‪ .‬החדר שלך מוצא חן בעיני‪ .‬אני אוהב לשבת בו‪".‬‬ ‫"אני אוהב לראות אותך כאן‪".‬‬ ‫"הווארד‪ ,‬האם אי־פעם שלטת במישהו אחר?"‬ ‫"לא‪ ,‬וגם לא הייתי מסכים לזה‪ ,‬לו הציעו לי‪".‬‬ ‫"קשה לי להאמין‪".‬‬ ‫"פעם אחת היתה לי הזדמנות‪ ,‬גייל‪ .‬אבל סירבתי‪".‬‬ ‫ויינאנד הביט בו בסקרנות‪ .‬זאת היתה הפעם הראשונה ששמע מאמץ בקולו של רורק‪.‬‬ ‫"למה?"‬ ‫"הייתי חייב‪".‬‬ ‫"מתוך כבוד לאותו אדם?"‬ ‫"זו היתה אישה‪".‬‬ ‫"אוי‪ ,‬שוטה שכמוך! מתוך כבוד לאישה?!"‬ ‫"מתוך כבוד לעצמי‪".‬‬ ‫"אל תצפה ממני להבין‪ .‬אנחנו שונים מאוד אחד מהשני‪".‬‬ ‫"פעם חשבתי כך‪ .‬רציתי לחשוב כך‪".‬‬ ‫"ועכשיו שינית את דעתך?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"אתה לא מתעב כל מעשה שעשיתי אי־פעם?"‬ ‫"בהחלט‪ ,‬את כל המעשים שידועים לי‪".‬‬ ‫"ובכל זאת‪ ,‬אתה רוצה לראות אותי כאן?"‬ ‫"כן‪ ,‬גייל‪ .‬היה אדם שראה בך סמל לרשע שהרס אותו ושיהרוס גם אותי‪ .‬הוא הוריש לי‬ ‫את השנאה‪ .‬והיתה עוד סיבה‪ .‬אני חושב ששנאתי אותך לפני שראיתי אותך‪".‬‬ ‫"ידעתי‪ .‬ומה הביא אותך לשנות את דעתך?"‬ ‫"קשה לי להסביר את זה‪".‬‬ ‫הם נסעו יחד לאחוזה שבקונטיקט‪ ,‬למקום שבו התרוממו קירות הבית מתוך האדמה‬ ‫הקפואה‪ .‬ויינאנד סייר בעקבות רורק בין החדרים העתידיים‪ ,‬וגם עמד והסתכל בו כשחילק‬ ‫הוראות‪ .‬לפעמים היה ויינאנד בא לביקור לבדו‪ .‬הפועלים היו רואים את המכונית השחורה‬ ‫נוסעת על הדרך הפתלתולה שהובילה אל ראש הגבעה‪ ,‬ואז היו רואים את דמותו של‬ ‫ויינאנד עומדת במרחק ומסתכלת במבנה‪ .‬בדמותו ניכר היטב רום מעמדו‪ :‬באלגנטיות‬ ‫השקטה של מעילו‪ ,‬בזווית מגבעתו‪ ,‬בביטחון שבעמידתו‪ ,‬עמידה שהיתה מתוחה ואדישה‬ ‫בעת ובעונה אחת‪ .‬וכשראו אותו חשבו תמיד על האימפריה שלו‪ :‬על בתי הדפוס הרועמים‬

‫מאוקיינוס לאוקיינוס‪ ,‬על העיתונים‪ ,‬על שערי הירחונים המבריקים‪ ,‬על קרני האור שרטטו‬ ‫ביומני הקולנוע‪ ,‬על חוטי הטלגרף שנמתחו לאורכו ולרוחבו של העולם‪ ,‬על הזרם החשמלי‬ ‫שזרם בכל ארמון‪ ,‬בכל בירה‪ ,‬בכל חדר חשוב וסודי‪ ,‬ביום ובלילה‪ ,‬בכל דקה יקרה מפז‬ ‫בחייו של האיש הזה‪ .‬הוא היה עומד בלי ניע על רקע השמים האפורים כמי כביסה‪ ,‬ופתיתי‬ ‫שלג ריפרפו מעליו בעצלתיים ונגעו בשולי מגבעתו‪.‬‬ ‫באחד מימי אפריל‪ ,‬לאחר היעדרות של שבועות רבים‪ ,‬נהג לבדו אל אתר הבנייה‪ .‬מכוניתו‬ ‫טסה בין השדות שמסביב‪ ,‬כמו לא היתה עצם אלא פס ארוך של מהירות‪ .‬לא היתה שום‬ ‫טלטלה בתא הקטן של זכוכית ואור שישב בו‪ .‬הוא דמיין שהמכונית עומדת במקומה‪ ,‬תלויה‬ ‫מעל פני הקרקע‪ ,‬וכי שליטת ידיו על ההגה מניעה את הארץ לטוס מתחתיו‪ ,‬כך שאין לו‬ ‫אלא לשבת ולחכות עד שהיעד שלו יגיע אליו‪ .‬הוא אהב את הגה המכונית כפי שאהב את‬ ‫שולחן הכתיבה שלו ב"באנר"‪ :‬שניהם נטעו בו הרגשה של מפלצת מסוכנת ששולחה‬ ‫לחופשי תחת ההכוונה המיומנת של קצות אצבעותיו‪.‬‬ ‫משהו חלף ביעף בשדה הראייה שלו‪ ,‬וכבר עבר כמעט שני קילומטרים לפני שעלה‬ ‫בדעתו מה הדבר המוזר שראה; זו היתה רק קבוצת עשבים שוטים לצד הדרך‪ .‬כעבור שני‬ ‫קילומטרים נוספים התחוור לו שהדבר היה מוזר באמת‪ ,‬שכן העשבים היו ירוקים‪ .‬ופתאום‬ ‫הבין‪ ,‬להפתעתו‪ ,‬שהחורף חלף‪ .‬הוא היה עסוק מאוד בשבועות האחרונים‪ ,‬עסוק מכדי‬ ‫להבחין בזה‪ .‬ופתאום ראה את זה בשדות שמסביבו; שמץ של ירוק‪ ,‬כמו לחישה‪ .‬בראשו‬ ‫חלפו שלוש מחשבות‪ ,‬בזו אחר זו‪ ,‬כמו העברה חלקה של הילוכים‪ :‬האביב הגיע‪ .‬האם‬ ‫נשארו לי עוד הרבה אביבים? אני בן חמישים וחמש‪.‬‬ ‫אלה היו מבעים‪ ,‬לא רגשות‪ .‬הוא לא הרגיש דבר‪ .‬לא להיטות‪ ,‬גם לא פחד‪ .‬אבל הוא ידע‬ ‫כמה מוזר שהרגיש פתאום את הזמן החולף‪ .‬הוא מעולם לא חשב על גילו‪ ,‬מעולם לא ראה‬ ‫את נתיב חייו מוגבל‪ .‬מעולם לא חשב‪ ,‬לא על הנתיב ולא על מגבלותיו‪ .‬הוא היה גייל‬ ‫ויינאנד‪ ,‬והוא עמד בלי ניע‪ ,‬כמו מכוניתו‪ ,‬והשנים חלפו על פניו כמו הארץ שטסה כעת‬ ‫מתחתיו‪ .‬והמנוע שבתוכו‪ ,‬הוא ששלט בשנים הטסות‪.‬‬ ‫לא‪ ,‬חשב‪ ,‬אין בי שום חרטה‪ .‬אמנם החמצתי כמה דברים‪ ,‬אבל אינני שואל שאלות‪ ,‬כי‬ ‫נהניתי מכל רגע‪ ,‬גם מאותם רגעים של ריקנות‪ ,‬גם מאותם רגעים שלא נעניתי בהם‪ ,‬וגם‬ ‫מעצם העובדה שנהניתי מהם‪ ,‬כלומר‪ ,‬מהרגעים בחיי שלא נעניתי בהם‪ .‬העיקר שנהניתי‪.‬‬ ‫אם נכון הדבר‪ ,‬אם נכונה האגדה העתיקה שכולנו נופיע ביום הדין בפני שופט עליון‪,‬‬ ‫שכולנו נמסור לו דין וחשבון‪ ,‬הרי שאפרט‪ ,‬במלוא הגאווה‪ ,‬לא את המעשים שעשיתי‪ ,‬אלא‬ ‫דווקא את הדבר היחיד שמעולם לא עשיתי‪ :‬מעולם לא חיפשתי הצדקה חיצונית למעשי‪.‬‬ ‫אעמוד ואומר‪ :‬אני גייל ויינאנד‪ ,‬אדם שביצע כל פשע אפשרי‪ ,‬חוץ מהגרוע ביותר‪ :‬מעולם‬ ‫לא ראיתי הבל הבלים בקיום האנושי המופלא‪ ,‬ומעולם לא חיפשתי הצדקה מחוץ לעצמי‪ .‬זה‬ ‫מקור גאוותי — שגם כעת‪ ,‬בעוד אני מהרהר בקץ‪ ,‬איני זועק כמו שאר הגברים בני גילי‪,‬‬ ‫"אבל מה היה הטעם בכל זה‪ ,‬ומהו פשר החיים?" אני הייתי הטעם ואני הייתי הפשר; אני‪,‬‬ ‫גייל ויינאנד‪ ,‬בזה שחייתי ופעלתי‪.‬‬ ‫הוא נהג עד למרגלות הגבעה‪ ,‬ופתאום נעצר ונשא מבט מופתע‪ .‬בתקופת היעדרו קיבל‬

‫הבית צורה‪ .‬כעת כבר היה ניתן להבחין בה‪ :‬היא היתה זהה לרישום‪ .‬לרגע עלתה בו תמיהה‬ ‫ילדותית‪ ,‬כאילו מעולם לא האמין שהבית אכן ייראה כמו הרישום‪ .‬הוא התרומם לעבר שמי‬ ‫תכלת חיוורים‪ ,‬וכמו הרישום נראה גם הוא עשוי למחצה; קירות האבן נראו כמו כתמים‬ ‫גדולים של צבעי מים‪ ,‬ופיגומיו החשופים כמו קווי עיפרון‪ .‬הוא נראה כמו רישום ענק על‬ ‫גיליון נייר בגוון חיוור של תכלת‪.‬‬ ‫הוא יצא מהמכונית וטיפס אל ראש הגבעה‪ .‬הוא ראה את רורק בין הפועלים‪ .‬הוא עמד‬ ‫בחוץ והביט ברורק המתהלך בתוך המבנה‪ ,‬באופן שבו הטה את ראשו והניע את ידו‪ .‬הוא‬ ‫הבחין גם באופן שבו נעצר‪ :‬רגליו היו פשוקות‪ ,‬זרועותיו תלויות בקווים ישרים לצדי גופו‬ ‫וראשו מורם‪ .‬זו היתה עמידה שופעת ביטחון עצמי‪ ,‬שופעת אנרגיה‪ ,‬שנותרה בשליטה‬ ‫מתמדת‪ ,‬נטולת מאמץ; זה היה רגע שהעניק לגופו מראה נקי וטהור‪ ,‬בדיוק כמו הבית‬ ‫שתיכנן‪ .‬מבנה‪ ,‬חשב ויינאנד לעצמו‪ ,‬הוא פתרון לבעיה של מתח‪ ,‬של שיווי משקל‪ ,‬של‬ ‫איזון בין כוחות מנוגדים‪.‬‬ ‫הוא הירהר‪ :‬אין כל משמעות רגשית להקמה של בניין; זו עבודה מכנית‪ ,‬כמו הנחת‬ ‫צינורות ביוב‪ ,‬כמו ייצור מכוניות‪ .‬הוא הביט ברורק ושאל את עצמו מדוע הוא מרגיש כמו‬ ‫בגלריית האמנות שלו‪ .‬הוא משתלב בבניין לא־גמור טוב יותר מאשר בבניין שלם‪ ,‬חשב‬ ‫ויינאנד‪ ,‬טוב יותר מאשר מאחורי שולחן השרטוט שלו; זה הרקע הנכון עבורו‪ ,‬כמו‬ ‫שהיאכטה היתה הרקע הנכון עבור ויינאנד‪ ,‬לדברי דומיניק‪.‬‬ ‫רורק יצא אליו‪ ,‬ושניהם צעדו יחדיו על פסגת הגבעה‪ ,‬בין העצים‪ .‬הם התיישבו על גזע‬ ‫עץ כרות והביטו במבנה ממרחק‪ ,‬מבעד לענפי השיחים‪ .‬הענפים עדיין היו יבשים וחשופים‪,‬‬ ‫אך בזקיפות העליזה וההחלטית שבה התעוררו לחיים כבר הורגש טעם האביב‪.‬‬ ‫ויינאנד שאל‪:‬‬ ‫"הווארד‪ ,‬היית פעם מאוהב?"‬ ‫רורק פנה אליו‪ ,‬הישיר בו מבט ואמר חרישית‪:‬‬ ‫"אני עדיין מאוהב‪".‬‬ ‫"ומה שאתה מרגיש כשאתה מתהלך בתוך בניין‪ ,‬חזק יותר מאהבה?"‬ ‫"הרבה יותר‪ ,‬גייל‪".‬‬ ‫"חשבתי על אנשים שאומרים שהאושר לא אפשרי על פני האדמה‪ .‬תראה כמה מאמצים‬ ‫הם משקיעים כדי למצוא קצת שמחה בחיים‪ .‬תראה איך הם נאבקים כדי למצוא את זה‪.‬‬ ‫למה צריך יצור חי לחיות חיים של סבל? למי יש זכות לטעון שיצור אנושי קיים למטרה‬ ‫כלשהי‪ ,‬פרט לאושרו שלו? כל אחד הרי רוצה בזה‪ .‬כל איבר בגופו רוצה בזה‪ .‬ובכל זאת‪,‬‬ ‫הרוב אינם מוצאים את האושר‪ .‬אני תוהה למה‪ .‬הם מייללים וטוענים שהם לא מבינים את‬ ‫משמעות החיים‪ .‬יש סוג מסוים של בני אדם שאני מתעב‪ .‬את אלה שמחפשים מטרה נעלה‪,‬‬ ‫'ייעוד אוניברסלי'‪ ,‬אלה שלא יודעים בשביל מה הם חיים‪ ,‬אלה שנאנחים ואומרים שהם‬ ‫צריכים 'למצוא את עצמם'‪ .‬אתה שומע את זה בכל מקום‪ .‬זאת כנראה הקלישאה הרשמית‬ ‫של המאה שלנו‪ .‬תמצא את זה בכל ספר שתפתח‪ .‬בכל וידוי מתבכיין‪ .‬יש מי שחושבים‬ ‫שאין וידוי אצילי מזה‪ .‬לדעתי‪ ,‬זה הווידוי המביש ביותר‪".‬‬

‫"תראה‪ ,‬גייל‪ ",‬רורק קם ממקומו‪ ,‬שלח את ידו ושבר ענף עבה של עץ‪ .‬הוא אחז בו בשתי‬ ‫ידיו‪ ,‬וכפות ידיו התהדקו סביב קצותיו‪ .‬מפרקי אצבעותיו ומפרקי ידיו התאמצו קשות לנוכח‬ ‫ההתנגדות‪ ,‬ולאט־לאט כפף את הענף לקשת‪" .‬עכשיו אוכל לעשות בו כל מה שארצה‪:‬‬ ‫קשת‪ ,‬רומח‪ ,‬מקל הליכה‪ ,‬מעקה‪ .‬זאת משמעות החיים‪".‬‬ ‫"הכוח שלך?"‬ ‫"העבודה שלך‪ ".‬הוא השליך את הענף הצידה‪" .‬החומרים שהאדמה נותנת לך והדברים‬ ‫שתוכל ליצור מהם‪ ...‬על מה אתה חושב‪ ,‬גייל?"‬ ‫"על התמונה שתלויה על קיר המשרד שלי‪".‬‬ ‫לשמור על שליטה עצמית‪ ,‬כפי שביקש‪ ,‬להתאזר בסבלנות‪ ,‬להפוך את הסבלנות לחובה‬ ‫פעילה שיש לעמוד בה מדי יום ביומו‪ ,‬להתייצב בפני רורק ולומר לו בשלווה‪" :‬זה הדבר‬ ‫הקשה ביותר שיכולת לדרוש ממני‪ ,‬אבל אני שמחה‪ ,‬אם זה מה שאתה רוצה‪ ".‬זאת היתה‬ ‫המשמעת שדומיניק הטילה על עצם קיומה‪.‬‬ ‫היא עמדה מהצד‪ ,‬כמשקיפה שקטה‪ ,‬והתבוננה ברורק ובוויינאנד‪ .‬היא הביטה בהם בלא‬ ‫אומר‪ .‬היא רצתה להבין את ויינאנד‪ .‬כאן היתה טמונה התשובה שחיפשה‪.‬‬ ‫היא הסתגלה לביקוריו של רורק בביתם ולהבנה שבאותן שעות הוא היה רכושו של‬ ‫ויינאנד‪ ,‬ולא שלה‪ .‬היא קיבלה את פניו כמארחת אדיבה‪ ,‬אדישה וחייכנית; לא כבת אנוש‪,‬‬ ‫אלא כפריט נוסף ויקר ערך בביתו של ויינאנד‪ .‬היא הסבה איתם לארוחת הערב‪ ,‬ולאחר מכן‬ ‫היתה משאירה אותם לבדם בחדר העבודה של בעלה‪.‬‬ ‫היא ישבה לבדה בסלון‪ ,‬באורות כבויים ובדלת פתוחה; היא ישבה זקופה ושקטה‪ ,‬ועיניה‬ ‫היו קבועות בפס האור שהבליח מתחת לדלת חדר העבודה של ויינאנד‪ ,‬בקצה המסדרון‪.‬‬ ‫היא חשבה לעצמה‪ :‬זו חובתי‪ ,‬גם כשאני לבד‪ ,‬גם בחושך‪ ,‬בלי שום דבר פרט לקיומי שלי‪,‬‬ ‫להביט בדלת כמו שהבטתי בו‪ ,‬בלי שמץ של תלונה‪ ...‬רורק‪ ,‬אם זה העונש שהטלת עלי‪,‬‬ ‫אשא אותו בשלמותו‪ ,‬לא כתפקיד שעלי לגלם בנוכחותך‪ ,‬אלא כחובה שמוטלת עלי בלבד‪.‬‬ ‫אתה יודע שאין לי בעיה לשאת גם אלימות; רק הסבלנות קשה מנשוא‪ ,‬ואתה בחרת עבורי‬ ‫בדרך הקשה — עלי לשאת אותה ולהגישה לך‪ ...‬אהובי‪ ...‬היקר לי מכול‪...‬‬ ‫כשרורק היה מביט בה‪ ,‬היא לא ראתה בעיניו התכחשות לזיכרונות‪ .‬מבטו גילה לה‬ ‫בפשטות ששום דבר לא השתנה‪ ,‬ושלא היה כל צורך להצהיר על כך‪ .‬נדמה ששמעה אותו‬ ‫אומר‪ :‬למה את כל כך מזועזעת? האם נפרדנו אי־פעם? הסלון שלך‪ ,‬בעלך‪ ,‬והעיר שמפחידה‬ ‫אותך כל כך‪ ,‬זו שמחוץ לחלון‪ ,‬האם הם ממשיים בעינייך‪ ,‬דומיניק? האם את מבינה? האם‬ ‫את מתחילה להבין? "כן‪ ",‬היתה אומרת פתאום‪ ,‬בקול רם‪ ,‬וקיוותה שהמילה תתאים לשיחה‬ ‫שהתנהלה באותו רגע‪ ,‬כי ידעה שרורק ישמע ויבין שזו תשובתה‪.‬‬ ‫זה לא היה עונש שהטיל עליה‪ .‬זאת היתה משמעת שהוטלה על שניהם‪ ,‬המבחן האחרון‪.‬‬ ‫היא הבינה את מטרתו כשגילתה שההוכחה לאהבתה נמצאת בעצם קיומו של החדר הזה‪,‬‬ ‫בעצם קיומו של ויינאנד‪ ,‬בעצם אהבתו של ויינאנד אליה‪ ,‬בעצם המצב הבלתי אפשרי הזה‪,‬‬ ‫בעצם השתיקה שנכפתה עליה‪ ,‬במחסומים שהוכיחו לה ששום מחסום אינו קיים‪.‬‬

‫היא לא ראתה אותו לבדו‪ .‬היא חיכתה‪.‬‬ ‫היא סירבה לבקר באתר הבנייה‪ .‬לוויינאנד אמרה‪" :‬אני אראה את הבית כשהבנייה‬ ‫תסתיים‪ ".‬מעולם לא חקרה אותו על רורק‪ .‬היא שמה את ידיה גלויות על מסעד הכיסא‪ ,‬כדי‬ ‫שלא תינתן לה האפשרות לבצע תנועה חדה‪ ,‬אלימה‪ ,‬כזאת שתביא לה הקלה מבורכת‪ .‬ידיה‬ ‫שימשו ברומטר פרטי לכוח הסבל שלה‪ ,‬כשוויינאנד היה חוזר הביתה בשעות הערב‬ ‫המאוחרות ואומר לה שבילה את הערב בדירתו של רורק‪ ,‬דירה שמעולם לא ראתה במו‬ ‫עיניה‪.‬‬ ‫פעם אחת נשברה ושאלה‪:‬‬ ‫"מה זה‪ ,‬גייל? זאת אובססיה?"‬ ‫"כנראה‪ ".‬ואז הוסיף‪" :‬מוזר לי שהוא לא מוצא חן בעינייך‪".‬‬ ‫"לא אמרתי דבר כזה‪".‬‬ ‫"אני רואה את זה‪ .‬אולי זה לא מפתיע‪ .‬זו דרכך‪ .‬הוא לא מוצא חן בעינייך‪ ,‬דווקא מפני‬ ‫שהוא מסוג הגברים שצריכים למצוא חן בעינייך‪ ...‬אבל אל תכעסי על האובססיה שלי‪".‬‬ ‫"אני לא כועסת‪".‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬היית מבינה אותי לו אמרתי לך שמאז שפגשתי אותו אני אוהב אותך יותר? כן‪,‬‬ ‫אני מעז לומר את זה‪ ,‬גם כשאת שוכבת בזרועותי‪ ,‬זה יותר ממה שהיה בינינו קודם‪ .‬אני‬ ‫מרגיש זכות גדולה יותר עלייך‪".‬‬ ‫הוא אמר את הדברים באותו ביטחון פשוט שהעניקו זה לזה בשלוש השנים האחרונות‪.‬‬ ‫היא ישבה והביטה בו‪ ,‬כפי שנהגה לעשות תמיד‪ .‬במבטה היתה רכות בלי לעג‪ ,‬וגם עצבות‬ ‫בלי רחמים‪.‬‬ ‫"אני מבינה‪ ,‬גייל‪".‬‬ ‫כעבור רגע שאלה‪:‬‬ ‫"גייל‪ ,‬מהו בשבילך? מעין מזבח?"‬ ‫"מעין כתונת שיער‪ ",‬השיב לה ויינאנד‪.‬‬ ‫כשעלתה לחדרה הוא ניגש אל החלון והביט מעלה‪ ,‬אל השמים‪ .‬הוא הטה את ראשו‬ ‫לאחור‪ ,‬חש בשרירי צווארו המתכווצים ושאל את עצמו אם הדרת הכבוד המיוחדת שבה‬ ‫אדם מסתכל אל השמים באה לא מתוך הגיגיו‪ ,‬אלא מעצם הרמת ראשו‪.‬‬

‫‪6‬‬ ‫"הבעיה העיקרית של העולם המודרני‪ ",‬אמר אלזוורת' טוהי‪" ,‬היא בטעות האינטלקטואלית‬ ‫שהחופש והכפייה מנוגדים זה לזה‪ .‬כדי לפתור את הבעיות הענקיות שמעיקות כיום על‬ ‫העולם‪ ,‬עלינו להבהיר את הנושא הזה שמטריד אותנו‪ .‬עלינו לסגל לעצמנו פרספקטיבה‬ ‫פילוסופית‪ .‬כי במהותם‪ ,‬הכפייה והחופש הם היינו הך‪ .‬אתן לכם דוגמה פשוטה‪ .‬הרמזורים‬ ‫מגבילים את החופש שלכם בחציית הרחוב‪ .‬אבל ההגבלה הזאת גם מזכה אתכם בחופש‬ ‫מסוים; היא משחררת אתכם מהפחד שתדרוס אתכם משאית‪ .‬אילו היו שולחים אתכם לבצע‬ ‫תפקיד מסוים ומונעים מכם את האפשרות להתפטר‪ ,‬זה היה מגביל את החופש שלכם‪ .‬אבל‬ ‫ההגבלה הזאת היתה מעניקה לכם גם חופש; היא היתה משחררת אתכם מהפחד מאבטלה‪.‬‬ ‫בכל פעם שכופים עלינו דבר־מה‪ ,‬מזכים אותנו גם בחופש‪ .‬אין להפריד בין השניים‪ .‬רק אם‬ ‫נקבל על עצמנו את הכפייה המוחלטת‪ ,‬נצליח להשיג גם חופש מוחלט‪".‬‬ ‫"נכון מאוד!" צווח מיצ'ל ֵלייטון‪.‬‬ ‫זו היתה צווחה של ממש‪ ,‬דקה וגבוהה‪ .‬היא נפלטה בפתאומיות‪ ,‬כמו סירנה של מכבי אש‪.‬‬ ‫כל האורחים הפנו את מבטם אל מיצ'ל לייטון‪.‬‬ ‫הוא ישב בכורסה שבסלון ביתו‪ ,‬שרוע למחצה‪ ,‬רגליו וכרסו שלוחות קדימה‪ ,‬כמו ילד‬ ‫פרוע שמנופף ברבים במרדנות שלו‪ .‬כל דבר בלייטון נראה כאילו נעצר רגע לפני שהוכתר‬ ‫בהצלחה‪ :‬גופו החל לצמוח ופלג גופו העליון התארך‪ ,‬אלא שאז נמלך בדעתו והשאיר את‬ ‫רגליו קצרות ושמנמנות‪ .‬עצמות לחייו היו עדינות‪ ,‬אך נדמה שבשרו ניסה לתעתע בהן‬ ‫ותפח; הוא לא הגיע לידי משמנים של ממש‪ ,‬אבל היה נפוח דיו‪ ,‬כאילו לקה בחזרת כרונית‪.‬‬ ‫מיצ'ל לייטון שירבב את שפתיו בארשת חמוצה‪ .‬זו לא היתה הבעה אקראית ולא תוצאה של‬ ‫מבנה פניו‪ ,‬זה היה הרגל נרכש שהפך לחלק בלתי נפרד מקיומו‪ .‬נדמה שכל גופו היה חמוץ‪.‬‬ ‫מיצ'ל לייטון ירש רבע מיליארד דולר‪ ,‬ושלושים ושלוש שנים מחייו עברו עליו בניסיון‬ ‫לכפר על כך‪.‬‬ ‫אלזוורת' טוהי‪ ,‬בבגדי ערב‪ ,‬עמד נינוח ליד המזנון‪ .‬שוויון הנפש שלו רימז על חוסר‬ ‫רשמיות מהול בשמץ של עזות מצח‪ ,‬כאילו האנשים סביבו לא היו ראויים שיתנהג בחברתם‬ ‫על פי כללי הנימוס המקובלים‪.‬‬ ‫עיניו סרקו את החדר‪ .‬החדר היה מעוצב בסגנון לא מודרני וגם לא ממש קולוניאלי; אולי‬ ‫קרוב לסגנון צרפתי אימפריאלי‪ .‬הריהוט הכיל משטחים ישרים‪ ,‬רגליים בצורת צווארי‬ ‫ברבורים‪ ,‬מראות שחורות‪ ,‬עששיות זכוכית שחוברו לרשת החשמל‪ ,‬כרום ושטיחי קיר‪.‬‬

‫המאפיין המשותף לכל הפריטים היה מחירם הגבוה‪.‬‬ ‫"זה נכון‪ ",‬אמר מיצ'ל לייטון בהתרסה‪ ,‬כאילו ציפה לאי־הסכמה מצד הנוכחים והחליט‬ ‫להעליב אותם מראש‪" .‬אנשים עושים יותר מדי רעש בנוגע לחופש‪ .‬כלומר‪ ,‬זאת סתם מילה‬ ‫מעורפלת שמשתמשים בה יותר מדי‪ .‬אני אפילו לא משוכנע שזה כל כך טוב‪ .‬אני חושב‬ ‫שאנשים היו הרבה יותר מאושרים בחברה מאורגנת שיש בה תבנית וצורה קבועות — כמו‬ ‫ריקוד עם‪ .‬הם כל כך יפים‪ ,‬ריקודי העם‪ ,‬וגם קצביים‪ .‬וזה מפני שהם עוצבו במשך דורות‪.‬‬ ‫לא ירשו לכל אידיוט לבוא ולשנות את הריקוד‪ .‬זה מה שדרוש גם לנו‪ :‬תבנית וקצב‪ ,‬וגם‬ ‫יופי‪".‬‬ ‫"השוואה טובה עשית‪ ,‬מיץ'‪ ",‬אמר לו אלזוורת' טוהי‪" .‬תמיד טענתי שיש לך מוח‬ ‫יצירתי‪".‬‬ ‫"התכוונתי לומר שבני האדם אומללים לא מפני שאפשרות הבחירה שלהם מצומצמת מדי‪,‬‬ ‫אלא מפני שהיא רחבה מדי‪ ",‬אמר מיצ'ל לייטון‪" .‬הם צריכים להחליט החלטות על כל צעד‬ ‫ושעל‪ ,‬כל הזמן לבחור את דרכם‪ .‬בחברה שיש בה תבנית אחידה‪ ,‬אנשים ירגישו בטוחים‬ ‫יותר‪ .‬אנשים לא יבואו אל האחרים ויטרידו אותם בדרישות‪ .‬אף אחד לא יהיה חייב לעשות‬ ‫שום דבר‪ .‬כלומר‪ ,‬חוץ מאשר לעבוד לטובת הכלל‪".‬‬ ‫"ערכים רוחניים‪ ,‬זה מה שחשוב‪ ",‬אמר הומר סלוֹ ֶטרן‪" .‬אתה צריך להיות מעודכן‪,‬‬ ‫להתאים את עצמך לעולם‪ .‬המאה שלנו היא מאה רוחנית‪".‬‬ ‫להומר סלוטרן היו פנים גדולות ועיניים מנומנמות‪ .‬כפתורי כותונתו היו עשויים מאבני‬ ‫אודם ואזמרגד‪ ,‬ששולבו אלה באלה‪ ,‬ונראו כמו טיפות סלט שטיפטפו על חזית כותונתו‬ ‫הלבנה‪ ,‬המעומלנת‪ .‬הוא היה הבעלים של שלושה בתי כולבו‪.‬‬ ‫"צריך לחוקק חוק שיחייב כל אדם ללמוד את סודות המיסטיקה‪ ",‬אמר מיצ'ל לייטון‪" .‬זה‬ ‫כבר נכתב בפירמידות של מצרים‪".‬‬ ‫"נכון‪ ,‬מיץ'‪ ",‬הסכים הומר סלוטרן‪" .‬יש הרבה מה לומר לזכותה של המיסטיקה‪ .‬זה מצד‬ ‫אחד; ומצד שני‪ ,‬החומרנות הדיאלקטית‪"...‬‬ ‫"זה לא סותר‪ ",‬נהם בבוז מיצ'ל לייטון‪" .‬עולם העתיד יגשר בין השתיים‪".‬‬ ‫"למעשה‪ ",‬תיקן אלזוורת' טוהי‪" ,‬שתיהן גרסאות דומות לאותו הדבר‪ ,‬לאותה כוונה‪.‬‬ ‫ההבדלים ביניהן שטחיים‪ ".‬משקפיו זהרו‪ ,‬כאילו הוארו מבפנים‪ .‬נדמה שהתענג בדרכו שלו‬ ‫על הכרזתו‪.‬‬ ‫"אני רק יודעת שחוסר אנוכיות הוא העיקרון המוסרי היחיד‪ ",‬אמרה ג'סיקה ּפראט‪" .‬זה‬ ‫עיקרון נאצל וזו חובה קדושה‪ ,‬וזה חשוב הרבה יותר מחופש‪ .‬חוסר אנוכיות הוא הדרך‬ ‫היחידה אל האושר‪ .‬הייתי יורה בכל מי שיסרב לוותר על האנוכיות שלו‪ ,‬רק כדי לגאול‬ ‫אותו מייסוריו‪ .‬הוא בין כה וכה לא יכול להיות מאושר‪".‬‬ ‫ג'סיקה פראט דיברה מתוך כמיהה‪ .‬פניה העדינות הזדקנו; היה נדמה שאם תיגע באצבע‬ ‫בעורה המאובק ונטול האיפור‪ ,‬תישאר עליה כתם של אבק לבן‪.‬‬ ‫ג'סיקה פראט היתה בת למשפחה מכובדת מאוד‪ ,‬אבל דלת אמצעים‪ .‬היתה בה אהבה עזה‬ ‫רק לאדם אחד‪ :‬לאחותה הצעירה ֶרנֶ ה‪ .‬הן התייתמו מהוריהן כשהיו צעירות‪ ,‬והיא הקדישה‬

‫את חייה לחינוכה של רנה‪ .‬למעשה‪ ,‬הקריבה הכול‪ :‬היא לא התחתנה‪ ,‬ובמשך שנים נאבקה‪,‬‬ ‫זממה‪ ,‬תיחבלה ורימתה‪ ,‬עד שהשיגה את ניצחונה וחיתנה את רנה עם מר סלוטרן‪.‬‬ ‫רנה סלוטרן ישבה מכווצת על שרפרף וכירסמה בוטנים‪ .‬מדי פעם היתה שולחת את ידה‬ ‫אל קערית הבדולח‪ ,‬שעמדה על שולחן צדדי‪ ,‬וגורפת חופן בוטנים נוסף‪ .‬פרט לכך‪ ,‬כמעט‬ ‫לא נעה‪ .‬עיניה החיוורות ניבטו באדישות מתוך פניה החיוורות‪.‬‬ ‫"זה קצת מוגזם‪ ,‬ג'ס‪ ",‬אמר הומר סלוטרן‪" .‬את לא יכולה לצפות מכולם שיהיו קדושים‪".‬‬ ‫"אני לא מצפה לשום דבר‪ ",‬השיבה ג'סיקה פראט בענווה‪" .‬כבר מזמן הפסקתי לצפות‪.‬‬ ‫אבל אנחנו זקוקים לחינוך‪ .‬נראה לי שמר טוהי מבין אותי‪ .‬אם נכפה על כולם את החינוך‬ ‫הנכון‪ ,‬יהיה לנו עולם טוב יותר‪ .‬אם נכפה על בני האדם לעשות מעשים טובים‪ ,‬הם יהיו‬ ‫חופשיים להיות מאושרים‪".‬‬ ‫"זה ויכוח חסר טעם‪ ",‬אמרה איב לייטון‪" .‬אין אדם אינטליגנטי שמאמין היום בחופש‪.‬‬ ‫החופש יצא מהאופנה מזמן‪ .‬העתיד שייך לתכנון חברתי‪ .‬כפייה היא חוק הטבע‪ .‬העובדות‬ ‫מדברות בעד עצמן‪".‬‬ ‫איב לייטון היתה יפהפייה‪ .‬היא עמדה תחת אור הנברשת‪ ,‬שערה השחור והחלק צמוד‬ ‫לגולגולתה‪ ,‬ובד הסאטן הירוק בהיר של שמלתה מלא חיים כמו מים שעומדים לזרום מגופה‬ ‫ולחשוף את עורה הרך והשזוף‪ .‬היה לה כישרון מיוחד להפוך בד סאטן וזרזיף של בושם‬ ‫למשהו שנראה עדכני ביותר‪ ,‬כמו שולחן אלומיניום‪ .‬היא נראתה כמו ונוס שעולה מתוך‬ ‫פתחה של צוללת‪.‬‬ ‫איב לייטון האמינה שתפקידה בחיים הוא להיות אוונגרדית — ולא חשוב באיזה תחום‪.‬‬ ‫שיטתה היתה אחת‪ :‬היא היתה מזנקת קדימה בפזיזות ונוחתת לפני כולם בתרועת ניצחון‪.‬‬ ‫את הפילוסופיה שלה היה ניתן לסכם במשפט אחד‪" :‬אני יכולה לצאת בשלום מכל‬ ‫תסבוכת‪ ".‬בשיחות סלון אהבה להגדיר את עצמה כך‪" :‬אני? אני היום שאחרי מחר‪ ".‬היא‬ ‫היתה פרשית מיומנת‪ ,‬נהגת מירוצים‪ ,‬טייסת‪ ,‬שביצעה תרגילי אווירונאוטיקה‪ ,‬ואלופת‬ ‫שחייה‪ .‬כשגילתה שהדגש עבר לממלכת הרעיונות‪ ,‬זינקה שוב קדימה‪ ,‬כפי שעשתה מעל כל‬ ‫משוכה אחרת‪ .‬כהרגלה‪ ,‬נחתה הרחק לפני כולם‪ ,‬ואז גילתה לתדהמתה שאנשים מטילים‬ ‫ספק ביכולותיה‪ .‬איש לא העז לפקפק בהישגיה האחרים‪ .‬היא היתה קצרת רוח וזועמת כלפי‬ ‫כל אדם שלא הסכים עם דעותיה הפוליטיות‪ .‬בעיניה זה היה אישי‪ .‬היא תמיד צדקה‪ ,‬כי היא‬ ‫הרי היום שאחרי מחר‪.‬‬ ‫בעלה‪ ,‬מיצ'ל לייטון‪ ,‬שנא אותה‪.‬‬ ‫"יש בזה טעם‪ ,‬ועוד איך‪ ",‬התפרץ לעברה‪" .‬לא כולם גאונים כמוך‪ ,‬יקירתי‪ .‬אנחנו צריכים‬ ‫לעזור לאחרים‪ .‬זאת החובה המוסרית של האינטלקטואלים המובילים‪ .‬כלומר‪ ,‬הגיע הזמן‬ ‫שנפסיק לפחד מהמילה כפייה‪ .‬זאת לא כפייה כשמדובר במטרה טובה‪ .‬כלומר‪ ,‬כשהכפייה‬ ‫נעשית בשם האהבה‪ .‬אבל אני לא יודע איך נשכנע את האנשים במדינה הזאת להבין את‬ ‫הרעיון‪ .‬האמריקנים כל כך נוקשים‪".‬‬ ‫הוא לא היה מסוגל לסלוח לארצו שהעניקה לו רבע מיליארד דולר אבל סירבה להעניק לו‬ ‫מידה שווה של יראת כבוד‪ .‬אנשים סירבו לקבל את דעותיו בענייני אמנות‪ ,‬ספרות‪,‬‬

‫היסטוריה‪ ,‬ביולוגיה‪ ,‬סוציולוגיה ומטאפיזיקה‪ ,‬אף ששמחו לקבל את המחאותיו הנדיבות‪.‬‬ ‫הוא התלונן שאנשים מזהים אותו יותר מדי עם הכסף שלו‪ .‬הוא שנא אותם על שלא זיהו‬ ‫אותו מספיק‪.‬‬ ‫"אפשר לומר הרבה לזכות הכפייה‪ ",‬הוסיף הומר סלוטרן‪" .‬בתנאי שהכול ייעשה בצורה‬ ‫דמוקרטית‪ .‬טובת הכלל חייבת לעמוד תמיד בראש מעיינינו‪ ,‬אם זה מוצא חן בעינינו ואם‬ ‫לאו‪".‬‬ ‫בשפה פשוטה‪ :‬גישתו של סלוטרן היתה מחולקת לשני חלקים‪ .‬החלקים הללו היו סותרים‪,‬‬ ‫אבל סלוטרן לא היה מוטרד‪ ,‬כי במחשבתו הם נותרו לא־מתורגמים‪ .‬ראשית‪ ,‬האמין שכל‬ ‫התיאוריות המופשטות הן שטות גמורה‪ ,‬ואם לקוחותיו מעוניינים דווקא בשטות המסוימת‬ ‫הזאת‪ ,‬אפשר לספק להם אותה‪ ,‬וגם להרוויח‪ .‬שנית‪ ,‬הוא הרגיש אי־נוחות מסוימת על שזנח‬ ‫את מה שאנשים כינו "חיי הרוח"‪ ,‬במירוץ אחר הכסף‪ .‬אולי יש משהו בדבריהם של אנשים‬ ‫כמו טוהי‪ .‬אז מה אם בתי הכולבו שלו יילקחו ממנו? האם לא יהיה נוח יותר לחיות כמנהל‬ ‫בית כולבו בבעלות המדינה? האם משכורתו של מנהל לא תספק לו את היוקרה ואת כל‬ ‫הנוחיות שממנה הוא נהנה כיום‪ ,‬בלי האחריות שכרוכה בבעלות?‬ ‫"האם זה נכון שבחברה העתידית כל אישה תשכב עם כל גבר שתחשוק בו?" שאלה רנה‬ ‫סלוטרן‪ .‬המשפט החל כשאלה‪ ,‬אך נדמה שבאמצע התנדף סימן השאלה‪ .‬למעשה‪ ,‬היא לא‬ ‫רצתה לדעת‪ .‬היא פשוט תהתה איך מרגישה אישה שמשיגה את הגבר שהיא חושקת בו‪ ,‬ומה‬ ‫עושים בכלל עם הרצון‪.‬‬ ‫"זה טיפשי לדבר על בחירה חופשית‪ ",‬הכריזה איב לייטון‪" .‬המושג הזה מיושן להחריד‪.‬‬ ‫הרי לא קיימת באמת אישיות‪ .‬יש רק ישות קולקטיבית‪ .‬זאת עובדה ידועה‪".‬‬ ‫אלזוורת' טוהי חייך ולא אמר מילה‪.‬‬ ‫"משהו צריך להיעשות בעניין ההמונים‪ ",‬הוסיף מיצ'ל לייטון‪" .‬צריך להנחות אותם‪ .‬הם‬ ‫לא יודעים מה טוב בשבילם‪ .‬כלומר‪ ,‬איך ייתכן שאנשים תרבותיים ובעלי עמדה כמונו‬ ‫מבינים את רעיון הקולקטיב יפה כל כך ומוכנים להקריב למענו את ההישגים האישיים‬ ‫שלנו‪ ,‬ודווקא פועל שעשוי להרוויח מזה יותר מאיתנו נשאר אדיש‪ .‬אני לא מבין למה‬ ‫הפועלים בארץ הזאת מתנגדים כל כך לרעיון הקולקטיב‪".‬‬ ‫"אתה לא מבין?" שאל טוהי‪ ,‬ומשקפיו בהקו‪.‬‬ ‫"הנושא הזה משעמם אותי‪ ",‬סיננה איב לייטון‪ ,‬שהתהלכה בחדר אנה ואנה והאור זרם‬ ‫מכתפיה‪.‬‬ ‫השיחה גלשה לאמנות‪ ,‬ולנותני הטון המובילים בתחום‪.‬‬ ‫"לויס קוק אמרה שצריך לשחרר את המילים מההיגיון המדכא‪ .‬היא אמרה שההיגיון‬ ‫מחניק את המילה בדיוק כמו שהקפיטליזם מנצל את ההמון‪ .‬צריך להרשות למילים לשאת‬ ‫ולתת עם ההיגיון‪ ,‬אבל רק באמצעות משא ומתן קולקטיבי‪ .‬זה מה שהיא אמרה‪ .‬היא כל כך‬ ‫משעשעת ומרעננת‪".‬‬ ‫"די‪ ...‬איך קוראים לו? אומר שהתיאטרון הוא מכשיר אהבה‪ .‬הוא אומר שהמחזה לא‬ ‫ִ‬ ‫מתרחש על הבמה‪ ,‬אלא בלבות הצופים‪".‬‬

‫"ג'ולז פוגלר כתב ב'באנר' של יום ראשון‪ ,‬שבעולם העתידי לא יהיה צורך בתיאטרון‪ .‬הוא‬ ‫אומר שחיי היומיום של האדם הפשוט הם יצירת אמנות ראויה לא פחות מכל טרגדיה‬ ‫שייקספירית‪ .‬בעתיד לא יהיה שום צורך במחזאים‪ ,‬המבקר פשוט יתבונן בחיי ההמון ויעריך‬ ‫את הצדדים האמנותיים שלהם לטובת הקהל‪ .‬זה מה שכתב ג'ולז פוגלר‪ .‬בעצם‪ ,‬אני לא‬ ‫בטוח שאני מסכים איתו‪ ,‬אבל הרעיון חדשני ומעניין‪".‬‬ ‫"לנסלוט קלוקי אומר שהגיע סופה של האימפריה הבריטית‪ .‬הוא אומר שפועלי העולם‬ ‫לא ירשו שיהיו עוד מלחמות‪ .‬כי מי שמציתים את המלחמות הם הבנקאים הבינלאומיים‬ ‫ויצרני הנשק הגדולים‪ ,‬והם הרי סולקו‪ .‬לנסלוט קלוקי אומר שהיקום הוא מסתורי‪ ,‬ושאמו‬ ‫היא החברה הטובה ביותר שלו‪ .‬הוא אומר שראש ממשלת בולגריה אוכל דג מלוח לארוחת‬ ‫בוקר‪".‬‬ ‫"גורדון פרסקוט אומר שארבעה קירות ותקרה זה כל מה שדרוש לאדריכלות‪ .‬שהרצפה‬ ‫היא עניין של בחירה‪ ,‬ושכל השאר הוא רק ראוותנות קפיטליסטית‪ .‬הוא אומר שאסור‬ ‫להרשות לאף אחד לבנות בשום מקום‪ ,‬עד שלכל בני האדם תהיה קורת גג מעל הראש‪...‬‬ ‫ומה עם תושבי פטגוניה? אז מתברר שזה התפקיד שלנו ללמד אותם לרצות קורת גג‪.‬‬ ‫פרסקוט קורא לזה תלות הדדית דיאלקטית וטרנס־מרחבית‪".‬‬ ‫אלזוורת' טוהי לא הוציא הגה‪ .‬הוא ראה בדמיונו מכונת כתיבה ענקית‪ ,‬והחיזיון הזה‬ ‫העלה חיוך על פניו‪ .‬כל שם מפורסם שעלה היה מקש אחד במכונת הכתיבה‪ ,‬וכל מקש שלט‬ ‫בתחום מסוים‪ .‬כל מקש השאיר את חותמו‪ ,‬וכולם יחד יצרו משפטים על גיליון נייר עצום‬ ‫וריק‪ .‬מכונת כתיבה‪ ,‬חשב לעצמו‪ ,‬מניחה מראש את הידיים שמקלידות עליה‪.‬‬ ‫הוא חזר אל קרקע המציאות כששמע את מיצ'ל לייטון נוחר בבוז‪:‬‬ ‫"אה‪ ,‬כן‪ ,‬ה'באנר'‪ .‬שילך לעזאזל!"‬ ‫"אני יודע‪ ",‬אמר הומר סלוטרן‪.‬‬ ‫"הוא מידרדר‪ ",‬ציין לייטון‪" .‬בלי ספק‪ .‬ממש השקעה חכמה מצדי‪ .‬זאת הפעם הראשונה‬ ‫שאלזוורת' טעה‪".‬‬ ‫"אלזוורת' אף פעם לא טועה‪ ",‬אמרה איב לייטון‪.‬‬ ‫"אז הפעם הוא טעה‪ .‬הוא זה שיעץ לי לקנות מניות של החרא הזה‪ ".‬הוא ראה את עיניו‬ ‫של טוהי‪ ,‬שנותרו רכות כקטיפה‪ ,‬ומיהר להוסיף‪" :‬כלומר‪ ,‬התכוונתי לומר שאני לא מתלונן‪,‬‬ ‫אלזוורת'‪ .‬זה בסדר‪ ,‬זה אפילו עזר לי להקטין קצת את החוב שלי למס הכנסה‪ .‬אבל הזבל‬ ‫הריאקציונרי ממש מידרדר‪".‬‬ ‫"מיץ'‪ ,‬תתאזר בסבלנות‪ ",‬אמר לו טוהי‪.‬‬ ‫"אתה לא חושב שכדאי לי למכור את המניות שלי?"‬ ‫"לא‪ ,‬מיץ'‪ ,‬בשום פנים ואופן לא‪".‬‬ ‫"בסדר‪ ,‬אם זה מה שאתה אומר‪ .‬אני יכול להרשות לעצמי את ההפסד‪ .‬אני יכול להרשות‬ ‫לעצמי הכול‪".‬‬ ‫"אבל אני לא‪ ,‬לעזאזל‪ ",‬קרא פתאום הומר סלוטרן בלהט מפתיע‪" .‬המצב גרוע כל כך‬ ‫שאדם כבר לא יכול להרשות לעצמו לפרסם ב'באנר'‪ .‬ולא בגלל התפוצה של העיתון‪.‬‬

‫התפוצה בסדר גמור‪ ,‬אבל יש איזו תחושה באוויר‪ ,‬תחושה מוזרה‪ ...‬אלזוורת'‪ ,‬אני שוקל‬ ‫לבטל את חוזה הפרסום שלי אצלם‪".‬‬ ‫"למה?"‬ ‫"שמעת על תנועת 'לא קוראים את ויינאנד'?"‬ ‫"שמעתי‪".‬‬ ‫"בראש התנועה עומד אדם בשם גאס וב‪ .‬הם מדביקים מודעות על שמשות של מכוניות‬ ‫חונות ובבתי שימוש ציבוריים‪ .‬בקולנוע הם קוראים קריאות בוז כשעולה יומן החדשות של‬ ‫ויינאנד‪ .‬אני חושב שהתנועה הזאת לא גדולה במיוחד‪ ...‬אבל לפני שבוע באה גברת‬ ‫מכוערת אחת שהקימה מהומה בחנות שלי‪ ,‬זאת שבשדרה החמישית‪ ,‬וקראה לנו אויבי‬ ‫הפועלים‪ ,‬רק בגלל הפרסום שלנו ב'באנר'‪ .‬היה אפשר להתעלם מזה‪ ,‬אבל זה נעשה רציני‬ ‫הרבה יותר כשאחת הקונות הוותיקות שלנו‪ ,‬אישה קטנה וצנועה מקונטיקט‪ ,‬דור שלישי‬ ‫במפלגה הרפובליקנית‪ ,‬התקשרה אלינו כדי לומר שהיא רוצה לבטל את החשבון אצלנו‪ ,‬כי‬ ‫אמרו לה שוויינאנד הוא רודן‪".‬‬ ‫"גייל ויינאנד לא מבין שום דבר בפוליטיקה‪ ,‬אולי רק באופן הפרימיטיבי ביותר‪ ",‬אמר‬ ‫טוהי‪" .‬הוא עדיין חושב במושגים של מועדון הדמוקרטים בהל'ז קיטשן‪ .‬השחיתות‬ ‫הפוליטית של הימים ההם היתה תמימה מאוד‪ ,‬אתם לא חושבים?"‬ ‫"לא אכפת לי‪ .‬לא על זה אני מדבר‪ .‬כלומר‪ ,‬ה'באנר' הולך ונעשה נטל‪ .‬הוא מזיק‬ ‫לעסקים‪ .‬חייבים להיות מאוד זהירים בימינו‪ .‬אם אתה בקשר עם האנשים הלא־נכונים‪ ,‬מיד‬ ‫יתחילו להכפיש גם אותך ותמצא את עצמך בבוץ‪ .‬אני לא יכול להרשות את זה לעצמי‪".‬‬ ‫"יש דברים בגו‪".‬‬ ‫"לא אכפת לי‪ .‬לא מעניין אותי אם זה נכון או לא נכון‪ .‬מי אני שאקריב את עצמי למען‬ ‫גייל ויינאנד? אם דעת הקהל נגדו‪ ,‬אני חייב להתרחק ממנו עד כמה שאפשר‪ ,‬ומיד‪ .‬ואני לא‬ ‫מ'פריס את סימס'‪ ,‬וגם בילי‬ ‫היחיד‪ .‬יש בינינו הרבה שחושבים בדיוק כמוני‪ .‬ג'ים ֶפריס ֶ‬ ‫דלר טוֹ ְגס' וגם‪ ...‬לעזאזל‪ ,‬אתה הרי מכיר את כולם‪.‬‬ ‫הארפר מ'טוֹ ֶ‬ ‫ֶּ‬ ‫שוּ לץ מ'וִ ימוֹ ְפ ֵלייקס'‪ּ ,‬באד‬ ‫כולם חברים שלך‪ ,‬כולם חלק מהחבורה שלנו‪ ,‬אנשי עסקים ליברליים‪ .‬כולנו רוצים להפסיק‬ ‫לפרסם ב'באנר'‪".‬‬ ‫"הומר‪ ,‬קצת סבלנות‪ .‬אני במקומך לא הייתי מזדרז‪ .‬זה עניין של עיתוי‪ .‬יש מה שנקרא‪,‬‬ ‫הרגע הפסיכולוגי‪".‬‬ ‫"בסדר‪ ,‬אני סומך עליך‪ .‬אבל יש‪ ...‬מין תחושה כזאת באוויר‪ .‬יום אחד זה יהיה מסוכן‬ ‫מדי‪".‬‬ ‫אומר לך מתי זה יהיה מסוכן‪".‬‬ ‫"אולי‪ .‬אני ַ‬ ‫"ואני חשבתי שאלזוורת' עובד ב'באנר'‪ ",‬אמרה באדישות רנה סלוטרן המבולבלת‪.‬‬ ‫האחרים פנו אליה בתרעומת וברחמים‪.‬‬ ‫"אוי‪ ,‬רנה‪ ,‬את כזאת תמימה‪ ",‬אמרה איב לייטון ומשכה בכתפיה‪.‬‬ ‫"אבל מה רע ב'באנר'?"‬ ‫"יקירתי‪ ,‬אל תטרידי את עצמך בפוליטיקה מלוכלכת‪ ",‬אמרה לה ג'סיקה פראט‪" .‬ה'באנר'‬

‫הוא עיתון מרושע‪ .‬מר ויינאנד הוא איש רע מאוד‪ .‬הוא מייצג את האינטרסים של‬ ‫העשירים‪".‬‬ ‫"אני חושבת שהוא נאה מאוד‪ ",‬אמרה רנה‪" .‬יש לו סקס־אפיל‪".‬‬ ‫"או‪ ,‬אלוהים!" קראה איב לייטון‪.‬‬ ‫"רגע אחד‪ ,‬גם לרנה יש רשות להביע את דעתה‪ ",‬השיבה לה ג'סיקה פראט בכעס‪.‬‬ ‫"מישהו אמר לי שאלזוורת' הוא נשיא איגוד עובדי ויינאנד‪ ",‬גימגמה רנה‪.‬‬ ‫"אה‪ ,‬לא‪ .‬טעית‪ ,‬רנה‪ .‬אני אף פעם לא נשיא‪ .‬אני חבר מן השורה‪ .‬כמו נער שליחויות‪".‬‬ ‫"האם בכלל קיים איגוד עובדי ויינאנד?" שאל הומר סלוטרן‪.‬‬ ‫"בתחילה היה רק מועדון‪ ",‬אמר לו טוהי‪" .‬בשנה שעברה הוא נעשה איגוד‪".‬‬ ‫"ומי אירגן את זה?"‬ ‫"מי יודע? זה היה ספונטני‪ ,‬פחות או יותר‪ .‬כמו כל תנועה המונית‪".‬‬ ‫"לדעתי ויינאנד הזה ממזר‪ ",‬הצהיר מיצ'ל לייטון‪" .‬מי הוא חושב שהוא? אני בא לאספות‬ ‫בעלי המניות‪ ,‬והוא מתנהג אלינו כאילו היינו משרתים שלו‪ .‬למה‪ ,‬הכסף שלי לא טוב כמו‬ ‫שלו? אין לי בעלות על חלק מהעיתון המחורבן שלו? אני עוד יכול ללמד אותו דבר או‬ ‫שניים בעיתונאות‪ .‬יש לי רעיונות‪ .‬למה הוא כזה שחצן? רק בגלל שהוא עשה את כל הכסף‬ ‫שלו במו ידיו? הוא חייב להיות כזה סנוב רק בגלל שהוא בא מהל'ז קיטשן? זאת לא אשמתו‬ ‫של אף אחד שלא היה לו מזל להיוולד בהל'ז קיטשן ולצאת משם! אף אחד לא מבין כמה זה‬ ‫נורא להיוולד עשיר‪ .‬כולם תמיד חושבים שאם נולדת עשיר‪ ,‬סימן שאתה כישלון‪ ,‬ולא היית‬ ‫משיג שום דבר אילולא נולדת עם כפית כסף בפה‪ .‬התכוונתי לומר‪ ,‬שאם היה לי אותו המזל‬ ‫כמו לגייל ויינאנד‪ ,‬הייתי עשיר כפליים ומפורסם פי שלושה‪ .‬אבל הוא כל כך יהיר שהוא‬ ‫לא מבין את זה!"‬ ‫איש לא ענה‪ .‬הם שמעו את ההיסטריה הגואה בקולו של מיצ'ל לייטון‪ .‬אשתו הציצה‬ ‫בטוהי בדממה‪ ,‬ובעיניה היתה תחינה‪ .‬טוהי חייך וצעד לפנים‪.‬‬ ‫"מיץ'‪ ,‬אני מתבייש בך‪ ",‬אמר‪.‬‬ ‫הומר סלוטרן עצר את נשימתו‪ .‬איש לא העז להטיף מוסר למיץ' בנושא הזה; איש לא העז‬ ‫להטיף לו מוסר בשום נושא‪.‬‬ ‫שפתו התחתונה של מיצ'ל לייטון נעלמה‪.‬‬ ‫"אני מתבייש בך‪ ,‬מיץ'‪ ",‬חזר טוהי ואמר בקול חמור סבר‪" ,‬על שהשווית את עצמך לאדם‬ ‫בזוי כמו גייל ויינאנד‪".‬‬ ‫פיו של מיצ'ל לייטון רפה מעט‪ ,‬ונדמה שעלה בו צל של חיוך‪.‬‬ ‫"זה נכון‪ ",‬אמר בענווה‪.‬‬ ‫"לא‪ ,‬אף פעם לא תוכל להשוות את עצמך לגייל ויינאנד‪ .‬לא עם נפש רגישה כמו שלך‬ ‫ועם לב הומניסטי רחב כל כך‪ .‬זה מה שמפריע לך‪ ,‬מיץ'‪ ,‬לא הכסף שלך‪ .‬למי אכפת‬ ‫מהכסף? עידן הכסף חלף‪ .‬האופי שלך עדין מכדי לעמוד בתחרות הגסה והאכזרית של‬ ‫השיטה הקפיטליסטית‪ .‬אבל גם זה כבר נעלם מן העולם‪".‬‬ ‫"זאת עובדה‪ ",‬הוסיפה איב לייטון‪.‬‬

‫השעה היתה מאוחרת כשטוהי יצא מביתו של לייטון‪ .‬הוא היה במצב רוח מרומם והחליט‬ ‫לצעוד ברגל לביתו‪ .‬רחובות העיר הגדולה נראו רציניים בשיממונם‪ .‬גושי הבניינים האפלים‬ ‫הזדקרו אל השמים‪ ,‬בטוחים בעצמם‪ ,‬חשופים וחסרי הגנה‪ .‬הוא נזכר במה שאמר פעם‬ ‫לדומיניק‪" :‬מכונה ענקית ומורכבת כמו החברה שלנו‪ ...‬שבלחיצת כפתור אחת את יכולה‬ ‫להביא אותה לידי קריסה ולהפוך אותה לערמה של גרוטאות חסרות ערך‪ "...‬דומיניק חסרה‬ ‫לו כעת‪ .‬חבל שלא היתה איתו הערב‪ ,‬חבל שלא שמעה את השיחה‪.‬‬ ‫הדברים שלא היה יכול לשתף בהם איש רתחו וביעבעו בתוכו‪ .‬הוא נעצר באמצע רחוב‬ ‫שומם‪ ,‬הרים את ראשו אל ראשיהם של גורדי השחקים ופרץ בצחוק רועם‪.‬‬ ‫שוטר טפח לו על כתפו ושאל‪" :‬הכול בסדר‪ ,‬אדוני?"‬ ‫טוהי ראה כפתורים ובד כחול מתוח על חזה רחב‪ .‬הוא ראה את הפנים השלוות‪ ,‬הקשוחות‬ ‫והסבלניות‪ .‬האיש נראה בטוח ואמין כמו הבניינים שמסביבם‪.‬‬ ‫"ממלא את חובתך‪ ,‬אדוני השוטר?" שאל טוהי‪ ,‬ובקולו עדיין הידהדו שאריות צחוקו‪.‬‬ ‫"אתה מגן על החוק והסדר‪ ,‬על ההגינות ועל חיי אדם?" השוטר גירד את ראשו‪" .‬אתה צריך‬ ‫לעצור אותי‪ ,‬אדוני השוטר‪".‬‬ ‫"בסדר‪ ,‬חבר‪ ,‬בסדר‪ ",‬אמר לו השוטר‪" .‬לך הביתה‪ .‬כולנו שותים לפעמים כוסית אחת‬ ‫יותר מדי‪".‬‬

‫‪7‬‬ ‫שהצבע האחרון הלך לדרכו‪ ,‬הרגיש פיטר קיטינג תחושה של ייאוש וחולשה‬ ‫ּ‬ ‫רק לאחר‬ ‫מוזרה במרפקיו‪ .‬הוא עמד במסדרון והביט בתקרה‪ .‬מתחת לשכבת הצבע עדיין הבחין בקווי‬ ‫המתאר של הריבוע שהכיל את גרם המדרגות‪ .‬המדרגות פורקו‪ ,‬והחור הפעור נסתם‪ .‬משרדו‬ ‫הישן של גאי פרנקון נעלם‪ .‬חברת "קיטינג את דומונט" הצטמצמה לקומה אחת בלבד‪.‬‬ ‫הוא חשב על גרם המדרגות ונזכר בעצמו כשעלה בפעם הראשונה במדרגות המרופדות‬ ‫בשטיח אדום‪ ,‬מחזיק שרטוט בקצות אצבעותיו‪ .‬הוא הירהר במשרדו של גאי פרנקון‪ ,‬עם‬ ‫רסיסי בבואתו שהתפזרו כמו נחיל פרפרים‪ .‬הוא הירהר בארבע השנים שהמשרד הזה היה‬ ‫גם משרדו‪.‬‬ ‫הוא ידע מה קורה לחברה בשנים האחרונות; הוא הבין זאת היטב כשאנשים בסרבלים‬ ‫סילקו מהמקום את המדרגות וסתמו את הפתח שנפער בתקרה‪ .‬אבל הריבוע שמתחת לצבע‬ ‫הלבן הוא שהמחיש את העניין‪ .‬הוא שסתם עליו את הגולל‪.‬‬ ‫מזמן השלים עם תהליך ההידרדרות שלו‪ .‬הוא לא בחר להשלים עם זה‪ .‬החלטה שכזאת‬ ‫היתה מצריכה שיקול דעת ופעולה‪ .‬זה קרה מאליו‪ ,‬והוא הניח לזה לקרות‪ .‬זה היה פשוט‬ ‫וכמעט נטול כאב‪ ,‬כמו נמנום שגורר אותך מטה‪ ,‬אל משהו שאינו מפחיד יותר משינה‬ ‫מבורכת‪ .‬הכאב העמום בא מתוך השאיפה להבין מדוע זה קרה‪.‬‬ ‫היה כמובן "מצעד המאות"‪ ,‬אבל הוא לבדו לא היה יכול להכריע‪ .‬היריד נפתח בחודש‬ ‫מאי ונחל כישלון‪ .‬קיטינג חשב לעצמו‪ :‬מה הטעם? למה שלא תגיד את זה? זה היה כישלון‬ ‫חרוץ‪" .‬השם שנבחר ליריד היה אולי מתאים‪ ",‬כתב אלזוורת' טוהי‪" ,‬אם היינו מניחים‬ ‫שמאות השנים האחרונות חלפו על פנינו ברכיבה על סוסים‪ ".‬כל הדברים האחרים שנכתבו‬ ‫על היריד נשאו אופי דומה‪.‬‬ ‫במרירות מייסרת חשב קיטינג מה רבים המאמצים שהשקיעו בעבודתם הוא ושבעת‬ ‫האדריכלים האחרים שנבחרו לתכנן את הבניינים‪ .‬נכון שהוא דחף את עצמו קדימה וקצר‬ ‫את כל הפרסום‪ ,‬אבל הוא לא השתלט על שלב התכנון‪ .‬הם עבדו יחד בהרמוניה‪ ,‬דיון אחר‬ ‫דיון‪ ,‬כל אחד ויתר מעט למען האחרים‪ ,‬ברוח של שיתוף‪ ,‬ואיש לא ניסה לכפות את דעותיו‬ ‫הקדומות‪ ,‬וגם לא את התפיסות שדגל בהן‪ .‬אפילו רלסטון הולקומב ויתר‪ :‬הוא הסכים‬ ‫לשכוח מהרנסאנס‪ .‬הם בנו בניינים מודרניים‪ ,‬יותר מודרניים משנראו אי־פעם‪ ,‬יותר‬ ‫מודרניים מחלונות הראווה של בית הכולבו סלוטרן‪ .‬הוא לא חשב שהבניינים נראו כמו‬ ‫"משחת שיניים שנפלטת כשאדם לוחץ ברגלו על השפופרת‪ ,‬או כגרסה מסוגננת של מעיים‬

‫שפורצים החוצה"‪ ,‬כפי שכתב אחד המבקרים‪ .‬אך נדמה שכך באמת חשב הקהל‪ ,‬אם בכלל‬ ‫חשב‪ .‬קיטינג התקשה לומר‪ .‬הוא רק ידע שהכרטיסים ל"מצעד המאות" חולקו לכל דורש‬ ‫בהקרנות של סרטים בבתי הקולנוע‪ ,‬ושגולת הכותרת ביריד‪ ,‬שהצילה אותו מהפסדים‪ ,‬היתה‬ ‫צעירה בשם חואניטה ֵפיי‪ ,‬רקדנית שכל לבושה בעת הריקוד היה טווס חי‪.‬‬ ‫אז מה אם היריד נחל כישלון חרוץ? הדבר לא פגע בשאר האדריכלים שעבדו איתו‪.‬‬ ‫גורדון ל' פרסקוט הלך מחיל אל חיל‪ .‬לא‪ ,‬זאת לא הסיבה‪ ,‬חשב קיטינג‪ .‬זה החל עוד לפני‬ ‫היריד‪ .‬הוא לא ידע לומר מתי‪.‬‬ ‫היו כנראה הסברים רבים‪ .‬השפל הכלכלי שפגע בכולם; אחרים התאוששו במידה מסוימת‪,‬‬ ‫אבל "קיטינג את דומונט" לא‪ .‬עם פרישתו של גאי פרנקון‪ ,‬נעלם גם משהו מתוך החברה‪,‬‬ ‫מתוך החוגים שבהם השיגה את לקוחותיה‪ .‬קיטינג הבין שבקריירה של גאי פרנקון היו‬ ‫אמנות וכישרון ומרץ לא הגיוני‪ ,‬גם אם כל האמנות התמצתה בהופעתו הנאה של גאי‬ ‫ובמרץ שהקדיש לפיתוי מיליונרים מבולבלים‪ .‬היה כנראה היגיון מעוות באופן שבו אנשים‬ ‫הגיבו לפרנקון‪.‬‬ ‫הוא לא מצא היגיון כלשהו באופן שבו הגיבו לו כעת‪ .‬האדריכל מספר אחת — בקנה מידה‬ ‫מצומצם‪ ,‬כי לא נשאר הרבה יותר מזה — היה גורדון ל' פרסקוט‪ ,‬יושב ראש מועצת הבנאים‬ ‫של אמריקה; גורדון ל' פרסקוט שהרצה על הפרגמטיות הטרנסצנדנטלית של האדריכלות‪,‬‬ ‫ועל תכנון חברתי‪ ,‬האיש שהניח את רגליו על שולחנות בסלונים המפוארים ביותר‪,‬‬ ‫שהשתתף בארוחות ערב רשמיות במכנסי רכיבה‪ ,‬שהרשה לעצמו להשמיץ את המרק בקולי‬ ‫קולות‪ .‬אנשי החברה הגבוהה טענו שהם מעדיפים אדריכל ליברלי‪ .‬איגוד האדריכלים של‬ ‫אמריקה המשיך להתקיים ולשמר את כבודו הפגוע‪ ,‬אבל היו שקראו לו בית אבות‪ .‬מועצת‬ ‫הבנאים של אמריקה שלטה במקצוע‪ ,‬וחבריה ביקשו להגביל את החברות בה‪ ,‬אף שאיש לא‬ ‫הציע איך לעשות זאת‪ .‬כל אימת ששמו של אדריכל היה מופיע בטור של אלזוורת' מ' טוהי‪,‬‬ ‫זה היה אוגוסטוס וב‪ .‬כשקיטינג היה בן שלושים ותשע הוא שמע שאנשים מתארים אותו‬ ‫כאדריכל מיושן‪.‬‬ ‫הוא ויתר על הניסיון להבין זאת‪ .‬הוא ידע במעורפל שהשינוי שהתחולל בעולם היה‬ ‫מהסוג שהעדיף לא להכיר‪ .‬בצעירותו התייחס בבוז מנומס לעבודתם של גאי פרנקון או של‬ ‫רלסטון הולקומב‪ ,‬וכשחיקה אותם ראה בזה רק משובת נעורים תמימה‪ .‬אבל כעת ידע‬ ‫שגורדון ל' פרסקוט וגאס וב מייצגים תרמית כה חצופה וכה אכזרית בשטח האדריכלות‪ ,‬עד‬ ‫שלא היה יכול להתעלם ממנה‪ .‬הוא האמין שאנשים מצאו איזו גדולה בהולקומב‪ ,‬ולכן‬ ‫הרגיש סיפוק כששאל מעט מגדולתו השאולה‪ .‬ועם זאת‪ ,‬ידע שאיש לא מצא שום גדולה‬ ‫בפרסקוט‪ .‬נדמה ששמע משהו אפל ומופקר בדברים שאנשים אמרו על גאונותו של‬ ‫פרסקוט; כאילו אינם חולקים כבוד לפרסקוט אלא יורקים על גאונותו‪ ,‬כביכול‪ .‬לראשונה‬ ‫בחייו התקשה קיטינג ללכת בדרכם של אחרים‪ .‬זה היה ברור מדי‪ ,‬אפילו לו עצמו‪ ,‬שאהבת‬ ‫הקהל כבר לא נבעה מהכרה בכישרונו של אדם‪ ,‬אלא נעשתה כמעט אות קלון‪.‬‬ ‫הוא המשיך בדרכו מכוח האינרציה‪ .‬הוא כבר לא היה יכול להרשות לעצמו את הוצאות‬ ‫המשרד‪ ,‬וגם לא השתמש במחצית החדרים‪ ,‬אבל הוא סירב להיפרד מהם והשלים את‬

‫הגירעונות מכיסו שלו‪ .‬הוא היה חייב להמשיך‪ .‬הוא איבד חלק ניכר מרכושו הפרטי‬ ‫בהשקעות פזיזות בבורסה‪ .‬אבל נשאר לו די הצורך כדי להבטיח לעצמו חיי נוחות עד סוף‬ ‫ימיו‪ .‬זה לא הטריד אותו; הכסף כבר לא היה בראש מעייניו‪ .‬הוא פחד רק מחוסר מעש‪ .‬סימן‬ ‫השאלה ריחף מעל ראשו‪ :‬ומה אם תילקח ממנו שגרת יומו?‬ ‫הוא צעד לאיטו‪ ,‬בזרועות צמודות לגופו ובכתפיים שחוחות‪ ,‬כמו מפני צינה תמידית‪ .‬הוא‬ ‫ָש ַמן‪ .‬פניו התנפחו‪ .‬הוא צעד בראש מורכן‪ ,‬ופימת סנטרו הכפול התהדקה אל קשרי עניבתו‪.‬‬ ‫נשאר בו משהו מיופיו‪ ,‬אבל זה רק גרע ממראהו; נדמה שתווי פניו צוירו על נייר סופג‪,‬‬ ‫התרחבו והיטשטשו‪ .‬חוטי הכסף שנשזרו ברקותיו החלו לבלוט‪ .‬הוא נהג לשתות לעתים‬ ‫קרובות‪ ,‬בלי שום הנאה‪.‬‬ ‫הוא ביקש מאמו שתחזור לגור איתו‪ .‬היא חזרה‪ .‬הם היו יושבים יחדיו בסלון‪ ,‬בערבים‬ ‫הארוכים‪ ,‬בלי להוציא הגה‪ .‬ולא בגלל איזו תרעומת; הם פשוט חיכו למילות עידוד כלשהן‬ ‫זה מזה‪ .‬גברת קיטינג לא הציעה הצעות‪ ,‬וגם לא נזפה בו‪ .‬להפך‪ ,‬ביחסה לבנה גילתה‬ ‫פתאום עדינות מהולה בחרדה‪ .‬היא היתה מכינה לו את ארוחת הבוקר שלו‪ ,‬אף שהיתה להם‬ ‫משרתת‪ .‬היא נהגה להכין את המאכל האהוב עליו — פנקייק צרפתי‪ ,‬הסוג שאהב כל כך‬ ‫כשהיה בן תשע וחלה בחצבת‪ .‬כשהיה נהנה ומחמיא לה על מאמציה‪ ,‬היא היתה מהנהנת‪,‬‬ ‫ואז ממצמצת ומפנה את פניה הצידה ושואלת את עצמה מדוע היא כל כך מאושרת מדבריו‪,‬‬ ‫ואם היא אמנם מאושרת‪ ,‬למה נקוות דמעות בעיניה‪.‬‬ ‫פתאום היתה שוברת את הדממה ושואלת‪" :‬יהיה בסדר‪ ,‬פיטי‪ ,‬נכון?"‬ ‫הוא לא היה שואל למה כוונתה‪ ,‬אלא רק משיב לה חרישית‪" :‬כן‪ ,‬אמא‪ ,‬הכול יהיה בסדר‪",‬‬ ‫ומנסה בתוך כך לאסוף את שאריות הרחמים שעוד נותרו בו ולשוות לקולו נימה משכנעת‪.‬‬ ‫פעם אחת שאלה אותו‪" :‬אתה מאושר‪ ,‬פיטי?" והוא הביט בה וראה שאינה לועגת לו‪.‬‬ ‫עיניה היו פעורות ומבוהלות‪ .‬כשלא הצליח לענות‪ ,‬קראה‪" :‬אבל אתה חייב להיות מאושר‪,‬‬ ‫פיטי! אתה חייב! אחרת בשביל מה חייתי?" הוא רצה לקום ממקומו‪ ,‬לחבק אותה ולומר לה‬ ‫שהכול יהיה בסדר‪ ,‬אבל אז נזכר בגאי פרנקון‪ ,‬ובמה שאמר לו ביום נישואיו‪" :‬אני רוצה‬ ‫שתהיה גאה בי‪ ,‬פיטר‪ ...‬אני רוצה להרגיש שהיתה לזה משמעות‪ "...‬ופתאום הרגיש שאינו‬ ‫יכול לזוז‪ .‬הוא חש בנוכחות של משהו שאסור לו להבין‪ ,‬שאסור לו להכניס אל תוככי‬ ‫הכרתו‪ .‬הוא הפנה את מבטו מאמו‪.‬‬ ‫ערב אחד בלי שום הקדמות אמרה לו‪" :‬פיטי‪ ,‬אתה צריך להתחתן שוב‪ .‬אני חושבת‬ ‫שתרגיש הרבה יותר טוב אם תתחתן שוב‪ ".‬הוא לא ידע מה לומר‪ ,‬וכשנבר במחשבתו‬ ‫בחיפוש אחר תגובה הולמת‪ ,‬הוסיפה ואמרה‪" :‬פיטי‪ ,‬למה שלא תתחתן‪ ...‬עם קתרין הלסי?"‬ ‫פתאום הרגיש בזעם שממלא את עיניו‪ ,‬חש בלחץ על עפעפיו הנפוחים‪ ,‬כשפנה בתנועה‬ ‫איטית אל אמו‪ .‬אלא שאז ראה את דמותה הקטנה‪ ,‬קפואה וחסרת הגנה‪ ,‬נואשת לחוש‬ ‫גאווה‪ ,‬מוכנה לכל מהלומה שינחית עליה‪ ,‬סולחת לו מראש‪ ,‬והוא ידע שזו היתה המחווה‬ ‫האמיצה ביותר שעשתה אי־פעם‪ .‬הכעס נמוג‪ ,‬כי הוא הרגיש בכאבה יותר משהרגיש בהלם‬ ‫שלו עצמו‪ .‬הוא הרים את ידו והניח לה לצנוח ברפיון‪ ,‬הניח למחווה הזאת לומר הכול‪.‬‬

‫לבסוף סינן רק‪" :‬אמא‪ ,‬לא‪"...‬‬ ‫מדי פעם בסופי שבוע‪ ,‬פעם או פעמיים בחודש‪ ,‬היה נעלם מהעיר‪ .‬איש לא ידע לאן נסע‪.‬‬ ‫גברת קיטינג היתה מודאגת‪ ,‬אבל לא שאלה שאלות‪ .‬היא חשדה שאי־שם יש אישה‪ ,‬ולא‬ ‫הגונה במיוחד‪ ,‬שאם לא כן לא היה צריך לשמור על סודיות שכזאת‪ .‬גברת קיטינג גילתה‬ ‫במפתיע שהיא מקווה שבנה אכן נפל לידיה של פרוצה‪ ,‬אפילו הגרועה והחמדנית ביותר‪,‬‬ ‫ובלבד שתהיה בה התבונה לאלץ אותו לשאתה לאישה‪.‬‬ ‫הוא היה נוסע לצריף ששכר אי־שם‪ ,‬בין הגבעות של כפר נידח‪ .‬הוא החזיק שם צבעים‪,‬‬ ‫מכחולים ויריעות בד‪ .‬את ימיו היה מבלה בין הגבעות ומצייר‪ .‬הוא התקשה להסביר מדוע‬ ‫נזכר פתאום בשאיפת ילדותו‪ ,‬שאיפה שניקזה מתוכו אמו והפנתה לאפיק אחר‪ :‬אדריכלות‪.‬‬ ‫הוא לא ידע להסביר מדוע נעשה הדחף אובססיבי כל כך; אבל עובדה ששכר את הצריף‬ ‫ואהב לשהות בו‪.‬‬ ‫הוא לא ידע אם באמת אהב לצייר‪ .‬לא היה בזה תענוג וגם לא הקלה‪ .‬זה היה עינוי עצמי‪,‬‬ ‫אבל משום־מה‪ ,‬זה לא הפריע לו‪ .‬הוא היה יושב על שרפרף‪ ,‬מול כן ציירים קטן‪ ,‬והיה מביט‬ ‫בגבעות השוממות‪ ,‬ביערות ובשמים‪ .‬בציוריו רצה להביע רק כאב שקט‪ ,‬רוך צנוע וקשה‬ ‫מנשוא שמילא אותו למראה הנוף שמסביבו — ומשהו מתוח ומאובן כביטוי לאותה תחושה‪.‬‬ ‫הוא המשיך‪ .‬הוא ניסה‪ .‬הוא הביט בבדים ונוכח לדעת שלא הצליח להביע דבר‬ ‫בקומפוזיציות הילדותיות שלו‪ .‬אבל זה לא היה חשוב‪ .‬בלאו הכי איש לא יראה אותן‪.‬‬ ‫בזהירות היה עורם את הבדים בפינת הצריף‪ ,‬ואת הדלת היה נועל לפני שחזר העירה‪ .‬לא‬ ‫היה שום תענוג במעשה הזה‪ ,‬לא היתה שום גאווה‪ ,‬לא היה שום פתרון‪ .‬היה רק דבר אחד‪:‬‬ ‫כשהיה יושב לבדו מול הכן‪ ,‬הרגיש שלווה‪.‬‬ ‫הוא השתדל לסלק ממוחו את אלזוורת' טוהי‪ .‬אינסטינקט מעורפל אמר לו שביכולתו‬ ‫לשמור על שפיות מסוימת‪ ,‬כל עוד יֵ דע לסלק ממוחו את הנושא‪ .‬רק סיבה אחת היתה יכולה‬ ‫להסביר את התנהגותו של טוהי כלפיו‪ ,‬והוא העדיף שלא לחשוב עליה‪.‬‬ ‫טוהי התרחק ממנו‪ .‬פרקי הזמן שחלפו בין פגישותיהם הלכו והתארכו משנה לשנה‪ .‬הוא‬ ‫השלים עם הדבר ואמר לעצמו שטוהי עסוק‪ .‬שתיקתו של האיש הביאה אותו במבוכה‪ .‬הוא‬ ‫ניסה לשכנע את עצמו שלטוהי יש דברים מעניינים יותר לכתוב עליהם‪ .‬ביקורתו של טוהי‬ ‫על "מצעד המאות" היתה מכה קשה‪ .‬הוא אמר לעצמו שעבודתו היתה ראויה לביקורת‬ ‫שנמתחה עליה‪ .‬הוא קיבל על עצמו את האשמה‪ .‬הוא הרשה לעצמו לפקפק בעבודתו‪ ,‬אבל‬ ‫לא הרשה לעצמו לפקפק באלזוורת' טוהי‪.‬‬ ‫ניל דומונט הוא שאילץ אותו לחשוב שוב על טוהי‪ .‬ניל דיבר בקוצר רוח על המצב‬ ‫בעולם‪ ,‬על כך שאין טעם לבכות על חלב שנשפך‪ ,‬על השינוי כחוק הקיום‪ ,‬על הסתגלות‬ ‫ועל הצורך להתחיל מלמטה‪ .‬מתוך הנאום הארוך והמבולבל הבין קיטינג שעולם העסקים‬ ‫המוכר להם כמעט מחוסל‪ ,‬שבקרוב מאוד תשתלט הממשלה על הכול‪ ,‬גם אם זה לא מוצא‬ ‫חן בעיניהם‪ ,‬שענף הבנייה הולך ומתנוון‪ ,‬שבעתיד תבצע הממשלה את כל עבודות הבנייה‬ ‫ושמוטב להם לשתף עמה פעולה‪" .‬תסתכל על גורדון ל' פרסקוט‪ ",‬אמר לו ניל דומונט‪.‬‬ ‫"תראה איזה מונופול הוא השיג לעצמו בהקמת שיכונים וסניפי דואר‪ .‬תסתכל על גאס וב‬

‫שדוחף את עצמו באותו כיוון‪".‬‬ ‫קיטינג לא ענה‪ .‬הוא ידע שיצטרך לשקול את הדברים שאמר לו דומונט‪ ,‬אך ניסה לדחות‬ ‫את הרגע‪.‬‬ ‫הוא לא רצה לחשוב על בנייני קורטלנד‪.‬‬ ‫בנייני קורטלנד היו שיכונים של דירות להשכרה שהממשלה היתה אמורה לבנות‬ ‫באסטוריה‪ ,‬על גדת האיסט ריבר; פרויקט ניסיוני אדיר לבניית מגורים בשכר דירה נמוך‪,‬‬ ‫שהיה אמור לשמש דגם ארצי‪ ,‬אפילו עולמי‪ .‬קיטינג שמע אדריכלים מדברים בנושא יותר‬ ‫משנה‪ .‬התקציב אושר והאתר נבחר‪ .‬אבל לא האדריכל‪ .‬קיטינג סירב להודות בפני עצמו מה‬ ‫עז רצונו לקבל את בנייני קורטלנד‪ ,‬ומה קטנים סיכוייו‪.‬‬ ‫"שמע‪ ,‬פיט‪ ,‬מוטב שנקרא לילד בשמו‪ ",‬אמר לו ניל דומונט‪" .‬אנחנו שוקעים‪ ,‬אחי‪ ,‬ואתה‬ ‫יודע את זה‪ .‬טוב‪ ,‬נחזיק מעמד עוד שנה־שנתיים‪ ,‬בזכות השם שקנית‪ .‬ומה אז? זאת לא‬ ‫אשמתנו‪ .‬היוזמה הפרטית פשוט גוססת‪ ,‬והמצב עוד ילך ויחמיר‪ .‬זה תהליך היסטורי‪ .‬זה גל‬ ‫העתיד‪ .‬מוטב שנרד לסירת הצלה כל עוד אנחנו יכולים‪ .‬יש סירה כזאת‪ ,‬היא חזקה וטובה‬ ‫ומחכה לבחור הפיקח שיתיישב בה ראשון‪ .‬קוראים לה בנייני קורטלנד‪".‬‬ ‫והנה הידהד באוזניו השם שממנו התיירא‪ .‬קיטינג תהה מדוע השם נשמע לו כמו דנדון‬ ‫עמום של פעמון‪ ,‬מין צליל קצוב‪ ,‬עולה ויורד‪ ,‬שאי אפשר להפסיקו‪.‬‬ ‫"ניל‪ ,‬למה כוונתך?"‬ ‫"בנייני קורטלנד‪ .‬אלזוורת' טוהי‪ .‬עכשיו אתה מבין אותי?"‬ ‫"ניל‪ ,‬אני‪"...‬‬ ‫"פיט‪ ,‬מה קרה לך? שמע‪ ,‬כולם צוחקים עליך‪ .‬כולם אומרים שאם טוהי היה מחבב אותם‬ ‫כמו שהוא מחבב אותך‪ ,‬הם היו מקבלים את בנייני קורטלנד כמו כלום" — הוא הכה באצבע‬ ‫צרדה‪ ,‬וציפורניו היו כה מטופחות — "ואף אחד לא מבין למה אתה מחכה‪ .‬אתה יודע שטוהי‬ ‫מנהל את העניינים בפרויקט הזה‪".‬‬ ‫"זה לא נכון‪ .‬זה לא הוא‪ .‬אין לו מעמד רשמי‪ .‬אף פעם לא היה לו‪".‬‬ ‫"על מה אתה מדבר? רוב האנשים הנחשבים בכל המשרדים הם אנשים שלו‪ .‬השד יודע‬ ‫איך הוא הכניס אותם לשם‪ ,‬אבל זאת עובדה‪ .‬מה קרה‪ ,‬פיט? אתה מפחד לבקש טובה‬ ‫מאלזוורת' טוהי?"‬ ‫זהו‪ ,‬חשב קיטינג‪ .‬אין עוד דרך חזרה‪ .‬הוא התקשה להודות בפני עצמו שהוא חושש לבקש‬ ‫טובה מטוהי‪.‬‬ ‫"לא‪ ",‬אמר בקול יבש‪" .‬אני לא מפחד‪ .‬אני‪ ...‬טוב‪ ,‬ניל‪ .‬אדבר עם אלזוורת'‪".‬‬ ‫אלזוורת' טוהי היה שרוע על הספה‪ ,‬בחלוק בית‪ .‬גופו נראה כמו איקס‪ :‬זרועותיו מעל ראשו‪,‬‬ ‫על הכרים השחורים‪ ,‬ורגליו מפושקות לרווחה‪ .‬חלוק המשי שלו נשא עליו את הסמל‬ ‫המסחרי של חברת הקוסמטיקה קוֹ טי — פתיתים לבנים על רקע כתום‪ .‬החלוק נראה נועז‬ ‫וססגוני‪ ,‬אלגנטי מאוד מעצם היותו מגוחך‪ .‬מתחת לחלוק לבש מכנסי פיג'מה ירוקים‪,‬‬ ‫מקומטים‪ ,‬שהתנופפו סביב קרסוליו הצנומים‪.‬‬

‫זה טוהי‪ ,‬חשב לעצמו קיטינג; איזו תנוחה אופיינית בתוך הסדר והצניעות הסגפניים של‬ ‫חדרו‪ .‬ציור יחיד של צייר מפורסם נתלה על הקיר מאחוריו‪ .‬הוא רק הבליט את פשטותו של‬ ‫החדר שנראה כמו תא של נזיר‪ .‬לא‪ ,‬לא של נזיר‪ ,‬חשב קיטינג‪ ,‬כמו מעונו של שליט גולה‪,‬‬ ‫המתייחס בבוז לכל מפגן של פאר חומרי‪.‬‬ ‫עיניו של טוהי נראו חמימות‪ ,‬משועשעות‪ ,‬מעודדות‪ .‬טוהי ענה בעצמו לשיחת הטלפון‬ ‫של קיטינג והסכים מיד להיפגש‪ .‬קיטינג חשב לעצמו‪ :‬נחמד מצדו שקיבל אותי כך‪ ,‬בלי‬ ‫שום גינוני רשמיות‪ .‬למה פחדתי? למה הטלתי בו ספק? הרי אנחנו חברים ותיקים‪.‬‬ ‫"אוי‪ ,‬אני עייף!" פיהק טוהי‪" ,‬מגיע רגע בחייו של אדם שהוא מרגיש צורך לנוח כמו כל‬ ‫אידיוט בטלן‪ .‬חזרתי הביתה והרגשתי שאני לא מסוגל לסבול את הבגדים שלי‪ ,‬אפילו לא‬ ‫לרגע‪ .‬הרגשתי כמו איזה איכר מטומטם שמתגרד כל הזמן‪ .‬הייתי חייב להתפשט‪ .‬לא אכפת‬ ‫לך‪ ,‬פיטר‪ ,‬נכון? בחברת אנשים מסוימים חייבים להיות רשמיים ומעונבים‪ ,‬אבל לא‬ ‫בחברתך‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬ברור שלא‪".‬‬ ‫"אני חושב שאכנס עוד מעט לאמבטיה‪ .‬אין דבר טוב יותר מאמבטיה חמה‪ ,‬כזאת שגורמת‬ ‫לך להרגיש כמו טפיל‪ .‬פיטר‪ ,‬אתה אוהב אמבטיות חמות?"‬ ‫"אה‪ ...‬כן‪ ...‬אני חושב שכן‪"...‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬אתה הולך ומשמין‪ .‬בקרוב תיראה מבחיל בתוך אמבט‪ .‬אתה משמין‪ ,‬ואתה נראה‬ ‫חולה‪ .‬זה צירוף גרוע‪ .‬במיוחד מנקודת מבט אסתטית‪ .‬אנשים שמנים צריכים להיות בריאים‬ ‫ועליזים‪".‬‬ ‫"אני בסדר‪ ,‬אלזוורת'‪ .‬אני פשוט‪"...‬‬ ‫"היית בחור יפה‪ .‬אסור לך לאבד את היופי שלך‪ .‬אנשים ימאסו בך‪".‬‬ ‫"לא השתניתי‪ ,‬אלזוורת'‪ ".‬לפתע החל להטעים את דבריו‪" .‬למעשה‪ ,‬לא השתניתי בכלל‪.‬‬ ‫אני בדיוק כמו שהייתי כשתיכננתי את 'קוזמו־סלוטניק'‪".‬‬ ‫הוא הביט בטוהי בתקווה‪ .‬הוא חשב שהרמז היה ברור‪ ,‬טוהי הבין רמזים דקים יותר מזה‪.‬‬ ‫הוא חיכה שטוהי יחלץ אותו ממבוכתו‪ ,‬אבל טוהי המשיך להביט בו במבט רך ובשוויון‬ ‫נפש‪.‬‬ ‫"אבל פיטר‪ ,‬זו הצהרה לא פילוסופית‪ .‬השינוי הוא אחד מעקרונות היסוד של היקום‪ .‬הכול‬ ‫משתנה‪ .‬עונות השנה‪ ,‬העלים‪ .‬הפרחים‪ ,‬הציפורים‪ ,‬המוסר‪ ,‬אנשים ובניינים‪ .‬זה תהליך‬ ‫דיאלקטי‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬ברור‪ .‬דברים משתנים במהירות ובצורה מוזרה‪ .‬אתה לא מבין איך זה קורה‪ ,‬ובוקר‬ ‫אחד אתה פתאום שם לב לשינוי‪ .‬תזכור שרק לפני כמה שנים‪ ,‬לויס קוק‪ ,‬גורדון ל' פרסקוט‪,‬‬ ‫אייק ולנס‪ ,‬כל אלה היו כלום‪ .‬ועכשיו‪ ,‬טוב‪ ...‬הם מחזיקים עמדות מפתח‪ ,‬אלזוורת'‪ ,‬וכולם‬ ‫אנשים שלך‪ .‬לאן שאני מסתכל‪ ,‬כל שם נכבד שאני שומע‪ ,‬אלה תמיד אנשים שלך‪ .‬אתה‬ ‫מדהים‪ ,‬אלזוורת'‪ .‬איך בן אדם יכול לעשות את כל זה — בשנים ספורות —"‬ ‫"פיטר‪ ,‬זה הרבה יותר פשוט ממה שנדמה לך‪ .‬קשה לך להבין את זה כי אתה חושב‬ ‫במונחים של אישיות‪ .‬אתה חושב שזה נעשה צעד אחר צעד‪ .‬אבל אפילו מאה אנשי יחסי‬

‫ציבור לא יספיקו לדבר כזה‪ .‬אפשר לעשות את זה מהר יותר‪ .‬אנחנו חיים בדור של‬ ‫מכשירים חוסכי זמן‪ .‬אם תרצה שמשהו יצמח‪ ,‬אתה לא צריך לטפל בכל זרע לחוד‪ .‬אתה‬ ‫צריך לפזר את הדשן הנכון‪ ,‬והטבע כבר יעשה את שלו‪ .‬אתה בטח חושב שאני היחיד‬ ‫שאחראי לכך‪ .‬אבל לא‪ .‬בשם אלוהים‪ ,‬לא‪ .‬אני רק אחד מרבים אחרים‪ ,‬מנוף אחד בתנועה‬ ‫ענקית‪ .‬ענקית ועתיקת יומין‪ .‬במקרה בחרתי את התחום שמעניין גם אותך — האמנות — כי‬ ‫האמנתי שהתחום הזה ממקד את הכוחות המכריעים במשימה שאנחנו צריכים להשלים‪".‬‬ ‫"כן‪ .‬בוודאי‪ .‬אבל התכוונתי לומר שנהגת בחוכמה‪ .‬כלומר‪ ,‬שבחרת בצעירים כישרוניים‬ ‫שהיה להם עתיד‪ .‬אלוהים יודע איך הצלחת לנחש דברים לפני כולם‪ .‬אתה זוכר את החדר‬ ‫העלוב שהיה לנו במועצת הבנאים של אמריקה? אף אחד לא התייחס אלינו ברצינות‪ .‬אנשים‬ ‫היו לועגים לך שאתה מבזבז זמן על כל מיני ארגונים מטופשים‪".‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬יקירי‪ ,‬אנשים מסתמכים על הנחות כל כך מוטעות‪ .‬קח לדוגמה את ההנחה הישנה‬ ‫של הפרד ומשול‪ .‬ברור שיש לה שימושים משלה‪ .‬אבל במאה הזאת גילינו נוסחה יעילה‬ ‫הרבה יותר‪ַ :‬א ֵחד ומשול‪".‬‬ ‫"מה זאת אומרת?"‬ ‫"כנראה לא תוכל להבין את זה‪ .‬ואני לא רוצה להקשות עליך יותר מדי‪ .‬נראה לי שאין לך‬ ‫יותר מדי כוח‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬אני בסדר גמור‪ .‬אולי אני נראה קצת מודאג‪ ,‬כי‪"...‬‬ ‫"דאגה היא בזבוז של מאגר רגשי‪ .‬זה לא מתאים לאדם משכיל ונאור‪ .‬כיוון שכולנו יצירי‬ ‫המטבוליזם שלנו ושל הכוחות הכלכליים שעיצבו אותנו‪ ,‬אין לנו בעצם שום דרך להשפיע‬ ‫על גורלנו‪ .‬אז למה לדאוג? ברור שיש גם יוצאים מן הכלל‪ .‬אבל רק למראית עין‪,‬‬ ‫כשהנסיבות מתעתעות בנו ונוטעות בנו את הרושם שאנחנו פועלים מבחירה חופשית; כמו‬ ‫העובדה שבאת לכאן כדי לשוחח על בנייני קורטלנד‪".‬‬ ‫קיטינג מיצמץ‪ ,‬ואז חייך בהכרת תודה‪ .‬הוא חשב לעצמו עד כמה זה מתאים לטוהי לנחש‬ ‫את מחשבותיו ולחסוך ממנו דברי פתיחה מביכים‪.‬‬ ‫"נכון‪ ,‬אלזוורת'‪ .‬על זה בדיוק רציתי לדבר איתך‪ .‬אתה נפלא‪ .‬אתה קורא אותי כמו ספר‬ ‫פתוח‪".‬‬ ‫"איזה ספר‪ ,‬פיטר? רומן בגרוש? סיפור אהבה? מותחן? או אולי כתב יד שהעתקת? לא‪,‬‬ ‫בוא נאמר‪ :‬סיפור בהמשכים‪ .‬סיפור ארוך‪ ,‬טוב ומרתק — והחלק האחרון חסר‪ .‬החלק האחרון‬ ‫הלך לאיבוד‪ .‬לא יהיה חלק אחרון‪ ,‬אלא אם כן יהיו בנייני קורטלנד‪ .‬כן‪ ,‬זה יהיה פרק סיום‬ ‫הולם‪ ".‬קיטינג חיכה‪ ,‬עיניו דרוכות וחשופות‪ ,‬כאילו שכח לגמרי שעליו להסתיר את הבושה‬ ‫והתחינה‪" .‬פרויקט מופלא‪ ,‬בנייני קורטלנד‪ .‬גדול יותר מסטונרידג'‪ .‬אתה זוכר את‬ ‫סטונרידג'‪ ,‬פיטר?"‬ ‫הוא פשוט מדבר אלי בגובה העיניים‪ ,‬חשב לעצמו קיטינג‪ .‬הוא עייף‪ ,‬הוא לא יכול להיות‬ ‫מנומס כל הזמן‪ .‬הוא לא מבין עד כמה דבריו‪...‬‬ ‫"סטונרידג'‪ .‬השיכון הגדול שבנה גייל ויינאנד‪ .‬פיטר? האם חשבת פעם על הקריירה של‬

‫גייל ויינאנד‪ ,‬פיטר? מעכבר המזח ועד לסטונרידג' — אתה מבין בכלל מה המשמעות של‬ ‫צעד כזה? אתה מסוגל להעריך את המאמץ‪ ,‬את המרץ‪ ,‬את הסבל שהיו מנת חלקו של גייל‬ ‫ויינאנד בכל שלב בחייו? והנה אני מחזיק בכף ידי מפעל הרבה יותר גדול מסטונרידג'‪ ,‬בלי‬ ‫שום מאמץ‪ ".‬הוא שמט את ידו והוסיף‪" :‬אם אני באמת מחזיק אותו בכף ידי‪ .‬אולי זו סתם‬ ‫צורת דיבור‪ ,‬פיטר‪ .‬אל תתייחס לדברים שלי ברצינות כזאת‪".‬‬ ‫"אני שונא את ויינאנד‪ ",‬אמר קיטינג בקול צרוד ונעץ את מבטו ברצפה‪" .‬אני שונא אותו‬ ‫יותר מכל אדם אחר על פני האדמה‪".‬‬ ‫"את ויינאנד? אבל הוא הרי תמים כל כך‪ .‬ברוב תמימותו הוא אפילו מאמין שבני אדם‬ ‫מונעים רק באמצעות כסף‪".‬‬ ‫"אבל לא אתה‪ ,‬אלזוורת'‪ .‬כי אתה בעל יושרה‪ .‬לכן אני מאמין בך‪ .‬זה כל מה שנשאר לי‪.‬‬ ‫אם אפסיק להאמין בך‪ ,‬לא יישאר לי כלום‪ ...‬בשום מקום‪".‬‬ ‫"תודה לך‪ ,‬פיטר‪ .‬יפה מצדך‪ .‬קצת היסטרי — אבל יפה‪".‬‬ ‫"אלזוורת'‪ ,‬אתה יודע מה אני מרגיש כלפיך‪".‬‬ ‫"פחות או יותר‪".‬‬ ‫"ולכן קשה לי כל כך להבין‪".‬‬ ‫"מה?"‬ ‫הוא ידע שהוא מוכרח לומר את זה‪ .‬אמנם החליט לא לומר זאת לעולם‪ ,‬אבל הרגיש‬ ‫שהפעם הוא חייב לומר את אשר על לבו‪.‬‬ ‫"אלזוורת'‪ ,‬למה זנחת אותי? למה אתה לא כותב עלי בטור שלך? למה אתה מזכיר תמיד‪,‬‬ ‫אבל תמיד‪ ,‬רק את גאס וב? למה אתה משווק תמיד את גאס וב‪ ,‬בכל פרויקט שנמצא בתחום‬ ‫השפעתך?"‬ ‫"למה לא‪ ,‬פיטר?"‬ ‫"אבל‪ ...‬אני‪"...‬‬ ‫"צר לי לגלות שאתה לא מבין אותי בכלל‪ .‬כל השנים האלה לא למדת שום דבר על‬ ‫העקרונות שלי‪ .‬פיטר‪ ,‬אני לא מאמין באינדיבידואליזם‪ .‬אני לא מאמין שלאנשים מסוימים‬ ‫יש יכולות שאין לאנשים אחרים‪ .‬אני מאמין שכולנו שווים‪ ,‬לכולנו יש תחליף‪ .‬המעמד‬ ‫שאתה נמצא בו היום יכול ליפול בחלקו של מישהו אחר מחר‪ .‬קרא לזה רוטציה שוויונית‪.‬‬ ‫האם זה לא מה שהטפתי לך תמיד? למה אתה חושב שבחרתי בך? כדי להגן על השטח מפני‬ ‫אנשים שאין להם תחליף‪ .‬כדי לתת הזדמנות גם לגאס וֶ ּבים של עולמנו‪ .‬למה אתה חושב‬ ‫שלחמתי‪ ,‬למשל‪ ,‬בהווארד רורק?"‬ ‫חבורה‪ .‬כך חשב‪ ,‬שזו ודאי תהיה חבורה‪ ,‬כי משהו הלם בו‪,‬‬ ‫מוחו של קיטינג היה כמו ּ‬ ‫משהו שטוח וכבד‪ ,‬והוא ידע שתוך זמן קצר יכחיל מוחו ויתנפח; הוא עדיין לא הרגיש את‬ ‫הכאב‪ ,‬הוא הרגיש רק קהות חושים‪ .‬רסיסי המחשבה שהצליח להבין גילו לו שהרעיונות‬ ‫ששמע הם רעיונות נשגבים‪ ,‬מוסריים מאין כמותם‪ ,‬רעיונות שתמיד הסכים איתם‪ ,‬כך שלא‬ ‫תצמח מהם רעה‪ ,‬כי טוהי אינו מתכוון להרע לו‪ .‬עיניו של טוהי היו נעוצות בו‪ ,‬אפלות‪,‬‬

‫עדינות‪ ,‬נדיבות‪ .‬אולי אחר כך‪ ...‬אחר כך יֵ דע‪ ...‬אבל דבר אחד חדר פנימה ונשאר תלוי‬ ‫אי־שם בין שרידי מוחו החבול‪ .‬דבר אחד הבין‪ .‬את השם‪.‬‬ ‫את כל תקוותו תלה אמנם בטוהי‪ ,‬אך לפתע התעוות בתוכו משהו שאינו ניתן להסבר‪ .‬הוא‬ ‫רכן קדימה‪ ,‬הוא ידע שדבריו יכאיבו לטוהי‪ ,‬הוא קיווה שדבריו יכאיבו לו‪ ,‬ושפתיו התעקלו‬ ‫בחיוך שחשף את שיניו ואת חניכיו‪:‬‬ ‫"אלזוורת'‪ ,‬בעניין הזה נכשלת‪ ,‬לא? תראה איפה הוא כעת‪ ,‬הווארד רורק‪".‬‬ ‫"אוי‪ ,‬אלוהים‪ ,‬נורא משעמם לשוחח עם אנשים שרואים רק את המובן מאליו‪ .‬אתה לא‬ ‫מסוגל לתפוס עקרונות מופשטים‪ ,‬פיטר‪ .‬אתה חושב במונחים של אישיות בלבד‪ .‬אתה‬ ‫באמת חושב שאין לי מה לעשות בחיים אלא להתעסק בגורלו של הווארד רורק שלך? מר‬ ‫רורק הוא רק בורג אחד קטן במערכת‪ .‬טיפלתי בו כשמצאתי לנכון לעשות את זה‪ .‬אני עדיין‬ ‫מטפל בו‪ ,‬גם אם לא ישירות‪ .‬אני מודה; לפעמים קורה שהווארד רורק מפתה אותי לחזור‬ ‫ולמקד בו את תשומת הלב שלי‪ ,‬לפעמים נדמה לי שיהיה חבל לא לצאת נגדו אישית פעם‬ ‫נוספת‪ .‬אבל אולי לא יהיה בזה צורך‪ .‬כשאתה עוסק בעקרונות‪ ,‬פיטר‪ ,‬אתה חוסך מעצמך‬ ‫את הצורך לטפל בפרטים הקטנים‪".‬‬ ‫"מה זאת אומרת?"‬ ‫"זאת אומרת שיש בפניך שתי אפשרויות‪ .‬אתה יכול להקדיש את החיים שלך לעקירת כל‬ ‫עשב שוטה לחוד‪ ,‬ואז גם עשרה גלגולים לא יספיקו לך כדי להשיג את המטרה‪ ,‬או שתוכל‬ ‫להכשיר את האדמה‪ ,‬נאמר‪ ,‬על ידי פיזור כימיקלים מסוימים‪ ,‬כך שעשבים שוטים לא יוכלו‬ ‫לצמוח עליה בכלל‪ .‬הדרך השנייה מהירה הרבה יותר‪ .‬השתמשתי במונח עשבים שוטים כי‬ ‫זה סמל קונבנציונלי‪ ,‬והוא לא יפחיד אותך‪ .‬אבל באותה דרך אפשר לחסל כל צמח שתרצה‪:‬‬ ‫כוסמת‪ ,‬תפוחי אדמה‪ ,‬תפוזים‪ ,‬סחלבים או שיח לפופית‪".‬‬ ‫"אלזוורת'‪ ,‬אני לא מבין אותך‪".‬‬ ‫"ברור שאתה לא מבין אותי‪ .‬זה היתרון שלי‪ .‬אני אומר את הדברים בפומבי‪ ,‬כל יום‪ ,‬ואף‬ ‫אחד לא מבין על מה אני מדבר‪".‬‬ ‫"שמעת שהווארד רורק בונה את הבית של גייל ויינאנד?"‬ ‫"פיטר‪ ,‬יקירי‪ ,‬באמת חשבת שאצטרך לשמוע את זה ממך?"‬ ‫"ומה אתה אומר על זה?"‬ ‫"למה שזה יעניין אותי?"‬ ‫"שמעת שרורק וגייל ויינאנד נעשו חברים טובים? שמעתי שאי אפשר להפריד ביניהם!‬ ‫אתה הרי יודע מה ויינאנד מסוגל לעשות‪ .‬אתה יודע לאן הוא יכול להוביל את רורק‪ .‬נסה‬ ‫לעצור את רורק עכשיו! נראה אותך‪"...‬‬ ‫הוא השתתק‪ ,‬נחנק מהתרגשות‪ .‬הוא נעץ את עיניו‪ ,‬בלי שהתכוון‪ ,‬בקרסולו החשוף של‬ ‫טוהי שביצבץ בין הפיג'מה לצמר העשיר של נעל הבית‪ .‬מעולם לא דמיין לעצמו את טוהי‬ ‫מעורטל; משום־מה‪ ,‬מעולם לא חשב על טוהי כבעל גוף גשמי‪ .‬היה משהו מגונה בקרסול‬ ‫החשוף הזה‪ ,‬בקרסול הלבן־כחלחל שנמתח על עצמות פריכות למראה‪ .‬הן הזכירו לו עצמות‬ ‫של עוף שנשארו בצלחת בסוף ארוחה‪ ,‬יבשות לגמרי‪ .‬כל מי שייגע בהן יוכל לשבור אותן‬

‫בלי קושי‪ .‬פתאום השתוקק לשלוח את ידו‪ ,‬לאחוז בקרסול וללחוץ בכל הכוח‪...‬‬ ‫"אלזוורת'‪ ,‬באתי לכאן כדי לדבר איתך על בנייני קורטלנד!" הוא התקשה להתיק את‬ ‫עיניו מהקרסול‪ .‬הוא קיווה שהמילים ישחררו אותו מהמראה‪.‬‬ ‫"אל תצעק‪ .‬מה קרה?‪ ...‬בנייני קורטלנד? אז מה רצית לומר?"‬ ‫הוא נאלץ לשאת את מבטו בתדהמה‪ .‬טוהי נעץ בו מבט תמים‪.‬‬ ‫"אני רוצה לתכנן את בנייני קורטלנד‪ ",‬אמר קיטינג‪ ,‬וקולו נשמע כמו משחה שמנסים‬ ‫לסנן דרך בד‪" .‬אני רוצה שאתה תיתן לי אותם‪".‬‬ ‫"למה לי לתת לך אותם?"‬ ‫הוא לא ענה‪ .‬אילו היה אומר כעת‪ :‬כי כתבת עלי שאני האדריכל הגדול ביותר בתקופתנו‪,‬‬ ‫הרי שעצם האזכור היה מוכיח שטוהי כבר לא מאמין בזה‪ .‬הוא לא העז להתמודד עם הוכחה‬ ‫כזאת‪ ,‬וגם לא עם תשובתו האפשרית של טוהי‪ .‬עיניו ננעצו בשתי שערות שחורות וארוכות‬ ‫על בליטת קרסולו של טוהי‪ .‬הוא ראה אותן בבהירות רבה‪ :‬אחת ישרה‪ ,‬השנייה מסולסלת‪.‬‬ ‫בסופה של שתיקה ארוכה אמר‪:‬‬ ‫"כי אני זקוק לזה מאוד‪ ,‬אלזוורת'‪".‬‬ ‫"אני יודע‪".‬‬ ‫לא נשאר עוד מה לומר‪ .‬טוהי הזיז את קרסולו‪ ,‬הרים את רגלו והניח אותה על מסעד‬ ‫הספה‪ .‬הוא פרש את רגליו לפניו בנוחות‪.‬‬ ‫"תזדקף‪ ,‬פיטר‪ .‬אתה נראה כמו גרגויל‪".‬‬ ‫קיטינג לא זע‪.‬‬ ‫"מנין לך שבחירת האדריכל של בנייני קורטלנד קשורה אלי?"‬ ‫קיטינג נשא את מבטו‪ .‬פתאום הוקל לו מעט‪ .‬הוא הרחיק לכת בהשערותיו והעליב את‬ ‫טוהי‪ .‬זאת הסיבה‪ .‬זאת הסיבה היחידה‪.‬‬ ‫"כך הבנתי‪ ...‬אומרים‪ ...‬שיש לך השפעה על הפרויקט הזה‪ ...‬על אנשים‪ ...‬בוושינגטון‪...‬‬ ‫ובמקומות אחרים‪"...‬‬ ‫"בתפקיד בלתי רשמי לחלוטין‪ .‬כמומחה לענייני אדריכלות‪ ,‬ולא יותר‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬בטח‪ ...‬לזה התכוונתי‪".‬‬ ‫"אני יכול להמליץ על אדריכל‪ ,‬זה הכול‪ .‬אני לא יכול להבטיח שום דבר‪ .‬דעתי לא‬ ‫קובעת‪".‬‬ ‫"זה כל מה שביקשתי‪ ,‬אלזוורת'‪ .‬אם רק תמליץ עלי‪"...‬‬ ‫"אבל פיטר‪ ,‬אם אמליץ על מישהו‪ ,‬אני צריך לתת סיבה מנומקת‪ .‬אני לא יכול להשתמש‬ ‫בהשפעה שלי רק כדי לעזור לחבר ולדחוף אותו קדימה‪ ,‬נכון?"‬ ‫קיטינג נעץ את עיניו בחלוק וחשב לעצמו‪ :‬פודרה‪ ,‬למה דווקא פודרה? זאת הבעיה שלי‪.‬‬ ‫אילו רק היה מסיר מעליו את החלוק‪.‬‬ ‫"השם שלך במקצוע — הוא כבר לא מה שהיה בעבר‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫"אלזוורת'‪ ,‬אמרת 'לעזור לחבר ולדחוף אותו קדימה‪ "'...‬דבריו נאמרו בלחישה‪.‬‬ ‫"ברור שאני חבר שלך‪ .‬תמיד הייתי‪ .‬אתה לא מטיל בזה ספק‪ ,‬נכון?"‬

‫"לא‪ ...‬אני לא מטיל בזה ספק‪ ...‬אלזוורת'‪"...‬‬ ‫"אז תתעודד‪ .‬אגלה לך את האמת‪ .‬אנחנו תקועים עם הפרויקט המקולל הזה‪ .‬יש בעיה‬ ‫קטנה שעוצרת אותנו‪ .‬ניסיתי למסור את ההזמנה הזאת לגורדון פרסקוט ולגאס וב‪ .‬חשבתי‬ ‫שזה מתאים יותר לסגנון שלהם‪ .‬לא חשבתי שאתה מעוניין בזה כל כך‪ .‬אבל הם לא עמדו‬ ‫במבחן‪ .‬אתה יודע מה הבעיה העיקרית של שיכונים כאלה? חיסכון‪ ,‬פיטר‪ .‬איך לתכנן‬ ‫יחידת דיור מודרנית שאפשר להשכיר בחמישה־עשר דולר בחודש‪ .‬ניסית פעם לחשב את‬ ‫זה? זה מה שמצפים מהאדריכל שיתכנן את בנייני קורטלנד — אם אי־פעם ימצאו את‬ ‫האדריכל המתאים‪ .‬מובן שמיון הדיירים מסייע‪ :‬משפחות שמשתכרות אלף ומאתיים דולר‬ ‫לשנה משלמות יותר כדי לעזור למשפחות שמשתכרות רק שש מאות דולר בשנה‪ .‬אתה‬ ‫מכיר את זה‪ ,‬חולבים את העני לטובת עני מרוד יותר‪ .‬אבל עדיין‪ ,‬מחיר הבנייה והוצאות‬ ‫האחזקה צריכים להיות נמוכים‪ .‬האנשים בוושינגטון לא מעוניינים בעוד שערורייה‪ .‬בטח‬ ‫שמעת על זה‪ :‬בית שקבלן פרטי יכול לבנות באלפיים דולר הגיע לעלות של עשרת אלפים‬ ‫דולר בפרויקט ממשלתי‪ .‬קורטלנד צריך להיות פרויקט לדוגמה‪ .‬דוגמה לעולם כולו‪.‬‬ ‫השיכון צריך להיות יצירת מופת של גאונות חסכנית ושל תכנון יעיל שלא היו כדוגמתם‪ .‬זו‬ ‫דרישתם של מקבלי ההחלטות‪ .‬גורדון וגאס לא הצליחו להשיג את זה‪ .‬הם ניסו ונדחו‪ .‬אילו‬ ‫ידעת כמה אנשים ניסו‪ ,‬היית מופתע‪ .‬אני לא הייתי מצליח למכור להם אותך‪ ,‬פיטר‪ ,‬גם‬ ‫בשיא הקריירה שלך‪ .‬מה יכולתי לספר להם עליך? הרי כל הסגנון שלך הוא קטיפה‪ ,‬זהב‬ ‫ושיש‪ ,‬גאי פרנקון הזקן‪ ,‬בניין 'קוזמו־סלוטניק'‪ ,‬הבנק הלאומי פרינק‪ ,‬וגם הכישלון‬ ‫הקולוסלי ההוא ב'מצעד המאות'‪ ,‬שלעולם לא יכסה את עלויות הבנייה‪ .‬עכשיו הם רוצים‬ ‫מטבח של מיליונר בעלות הכנסתו של אריס‪ .‬אתה חושב שתוכל לעשות את זה?"‬ ‫"אני‪ ...‬יש לי רעיונות‪ ,‬אלזוורת'‪ ...‬חשבתי על זה‪ ...‬התעמקתי בשיטות החדשות‪ ...‬אני‬ ‫יכול‪"...‬‬ ‫"אם תוכל‪ ,‬העבודה שלך‪ .‬אם לא — כל החברות שבינינו לא תעזור לך‪ .‬ואלוהים יודע‬ ‫שהייתי שמח לעזור לך‪ .‬אתה נראה כמו תרנגול שנשאר בחוץ בגשם‪ .‬תשמע מה נעשה‪,‬‬ ‫פיטר‪ :‬בוא מחר למשרד שלי‪ ,‬אתן לך את כל המידע‪ ,‬קח אותו הביתה ותחליט אם אתה‬ ‫רוצה לשבור את הראש‪ .‬תנסה‪ ,‬אם זה מה שאתה רוצה‪ .‬תשרטט לי תוכנית בקווים כלליים‪.‬‬ ‫אני לא יכול להבטיח שום דבר‪ .‬אבל אם תצליח להתקרב למטרה‪ ,‬אגיש את התוכנית‬ ‫לאנשים הנכונים ואפעיל את ההשפעה שלי‪ .‬זה כל מה שאוכל לעשות‪ .‬זה לא תלוי בי‪ .‬זה‬ ‫תלוי רק בך‪".‬‬ ‫קיטינג הביט בו ארוכות‪ .‬עיניו של קיטינג היו חרדות‪ ,‬להוטות וחסרות תקווה‪.‬‬ ‫"אתה רוצה לנסות‪ ,‬פיטר?"‬ ‫"תיתן לי לנסות?"‬ ‫"בטח שכן‪ ,‬למה לא? אשמח מאוד אם דווקא אתה תצליח לזכות בפרויקט‪".‬‬ ‫"בנוגע למראה החיצוני שלי‪ ,‬אלזוורת'‪ ",‬אמר פתאום קיטינג‪" ,‬בנוגע למראה החיצוני‬ ‫שלי‪ ...‬זה לא מפני שכל כך אכפת לי שהפכתי לכישלון‪ ...‬אני פשוט לא מסוגל להבין למה‬ ‫נפלתי ככה‪ ...‬מגדולתי‪ ...‬בלי שום סיבה‪"...‬‬

‫"פיטר‪ ,‬ההתעמקות בבעיה הזאת עלולה להיות מבהילה‪ .‬הבלתי מובן תמיד מעורר פחד‪.‬‬ ‫אבל זה לא יהיה מפחיד כל כך אם תשאל את עצמך אם מלכתחילה היתה הצדקה לעלייה‬ ‫שלך לגדולה‪ ...‬אוי‪ ,‬באמת‪ ,‬פיטר‪ ,‬אני סתם מתלוצץ‪ .‬מה נשאר לאדם אם אין לו חוש‬ ‫הומור?"‬ ‫למחרת בבוקר הגיע קיטינג למשרדו‪ ,‬לאחר הפגישה עם אלזוורת' טוהי במערכת של‬ ‫ה"באנר"‪ .‬הוא הביא איתו תיקייה ובה כל הפרטים על פרויקט קורטלנד‪ .‬הוא שטח את‬ ‫המסמכים על שולחן גדול במשרדו ונעל את הדלת‪ .‬בשעות הצהריים ביקש משרטט שיביא‬ ‫לו כריך‪ ,‬ובערב הזמין כריך נוסף‪.‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬אתה רוצה שאעזור לך?" שאל ניל דומונט‪" .‬נוכל להתייעץ ולשוחח על זה‪"...‬‬ ‫קיטינג הניד את ראשו‪.‬‬ ‫כל הלילה ישב ליד שולחנו‪ .‬כעבור זמן־מה נשא את מבטו מהניירת‪ .‬הוא ישב בלי ניע‬ ‫וחשב‪ .‬הוא לא הירהר בטבלאות ובנתונים שהיו פרושים לפניו‪ .‬הוא כבר בחן את כולם‪ .‬הוא‬ ‫ידע שזה למעלה מכוחו‪.‬‬ ‫כשהבחין שעלה היום‪ ,‬כששמע צעדים מאחורי דלתו הנעולה וגם את רחש תנועותיהם של‬ ‫אנשים שהגיעו לעבודה‪ ,‬ידע שיום חדש בפתח — כאן ובכל מקום אחר בעיר‪ .‬הוא קם‪ ,‬ניגש‬ ‫לשולחן הכתיבה שלו והרים את ספר הטלפונים‪ .‬הוא חייג‪.‬‬ ‫"מדבר פיטר קיטינג‪ .‬אני רוצה לקבוע פגישה עם מר רורק‪".‬‬ ‫אלוהים‪ ,‬חשב לעצמו כשחיכה לתשובה‪ ,‬אל תניח לו להיפגש איתי‪ ,‬אלץ אותו לסרב‪ .‬אלץ‬ ‫אותו לסרב‪ ,‬כך שתהיה לי הזכות לשנוא אותו עד סוף ימי‪ .‬אל תרשה לו להיפגש איתי‪.‬‬ ‫"מר קיטינג‪ ,‬האם תוכל להגיע מחר בארבע אחר הצהריים?" נשמע קולה השקט והנעים‬ ‫של המזכירה‪" .‬מר רורק יוכל לפגוש אותך בארבע‪".‬‬

‫‪8‬‬ ‫רורק ידע שאל לו להראות את התדהמה למראה פניו של פיטר קיטינג‪ .‬אבל כבר היה‬ ‫מאוחר מדי‪ :‬הוא ראה חיוך קלוש על שפתיו של קיטינג‪ ,‬הכרה נוראית בשקיעתו‪.‬‬ ‫"אתה צעיר ממני רק בשנתיים‪ ,‬הווארד?" זאת היתה השאלה הראשונה ששאל קיטינג‪,‬‬ ‫כשהביט בפניו של אדם שלא ראה זה שש שנים‪.‬‬ ‫"אני לא יודע‪ ,‬פיטר‪ ,‬אני חושב שכן‪ .‬אני בן שלושים ושבע‪".‬‬ ‫"ואני רק בן שלושים ותשע‪".‬‬ ‫הוא קרב אל הכיסא מול שולחנו של רורק וגישש אחריו בידו‪ .‬שלושת קירות הזכוכית‬ ‫במשרדו של רורק הכו אותו בסנוורים‪ .‬הוא נעץ את מבטו בעיר ובשמים‪ .‬לא היתה לו שום‬ ‫תחושה של גובה‪ ,‬והבניינים שנחו לרגליו לא נראו לו כמו עיר אמיתית‪ ,‬אלא כמו‬ ‫מיניאטורות של נקודות ציון מפורסמות‪ ,‬קרובות וקטנות ומשונות‪ .‬היה נדמה שהוא יכול‬ ‫להתכופף ולאסוף אותם בכף ידו‪ .‬הוא ראה את המקפים השחורים שהיו למעשה מכוניות; הן‬ ‫הזדחלו לאיטן‪ ,‬ונדמה שנדרש להן זמן רב כדי לחצות רחוב בגודל אצבע‪ .‬הוא ראה את‬ ‫האבן והטיח של הכרך הגדול‪ ,‬כחומר שסופג את האור ואז מטיל אותו בחזרה‪ ,‬שורה אחר‬ ‫שורה של משטחים אנכיים ומנוקבי חלונות‪ ,‬שמחזירים את האור בגוונים של ורוד‪ ,‬זהב‬ ‫וארגמן‪ ,‬וגם פסים משוננים של עשן תכלכל שהתאבך ביניהם‪ ,‬עשן שהעניק להם את‬ ‫הצורה‪ ,‬את הזוויות ואת המרחק‪ .‬אור זרם מתוך הבניינים אל השמים והפך את התכול‬ ‫שלהם למחשבה שנייה‪ ,‬צנועה וחיוורת‪ ,‬כמו משטח של מים מעל אש בוערת‪ .‬אלוהים‪ ,‬חשב‬ ‫קיטינג‪ ,‬מי האנשים שעשו את כל זה? ואז נזכר שהוא אחד מהם‪.‬‬ ‫לרגע ראה את דמותו של רורק‪ ,‬צנומה וזקופה כנגד הזווית שיצרו שני קירות זכוכית‬ ‫מאחורי השולחן‪ ,‬ואז רורק התיישב מולו‪.‬‬ ‫קיטינג הירהר בגברים שאבדו במדבר או נספו בים‪ ,‬אנשים שלנוכח הנצח הדומם של‬ ‫השמים‪ ,‬נאלצו לומר את האמת‪.‬‬ ‫כעת ידע שגם הוא צריך לומר את האמת‪ ,‬כי הוא עומד בפני העיר הגדולה ביותר בתבל‪.‬‬ ‫"הווארד‪ ,‬האם לזה מתכוון הביטוי להפנות את הלחי השנייה? העובדה שהרשית לי לבוא‬ ‫לכאן?"‬ ‫הוא לא חשב על קולו‪ .‬הוא לא ידע שהיתה בו הדרת כבוד‪.‬‬ ‫רורק הביט בו לרגע בדממה; השינוי שבקולו היה גדול יותר מהשינוי שחל בפניו‬ ‫הנפוחות‪.‬‬

‫"אני לא יודע‪ ,‬פיטר‪ .‬לא‪ ,‬אם הכוונה לסליחה של ממש‪ .‬אילו הייתי נפגע‪ ,‬לא הייתי סולח‬ ‫לעולם‪ .‬אבל כן‪ ,‬אם הכוונה למה שאני עושה‪ .‬אני לא חושב שאדם יכול להכאיב לאחר‪ ,‬לא‬ ‫במובן החשוב באמת‪ .‬לא לפגוע בו וגם לא לעזור לו‪ .‬למעשה‪ ,‬אין לי על מה לסלוח לך‪".‬‬ ‫"היה הרבה יותר טוב אילו היית מרגיש שיש לך על מה לסלוח‪ .‬זה היה פחות אכזרי‪".‬‬ ‫"אני מניח שכן‪".‬‬ ‫"לא השתנית‪ ,‬הווארד‪".‬‬ ‫"אני מניח שלא‪".‬‬ ‫"אם זה העונש שלי‪ ,‬אני רוצה שתדע שאני מקבל אותו ושאני מבין‪ .‬בשלב אחר בחיי‬ ‫הייתי חושב שיצאתי פטור מעונש‪".‬‬ ‫"אכן השתנית‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫"אני יודע‪".‬‬ ‫"צר לי שאתה צריך להיענש‪".‬‬ ‫"אני יודע‪ .‬אני מאמין לך‪ .‬אבל זה בסדר‪ .‬זה כבר הסוף‪ .‬למעשה‪ ,‬קיבלתי את העונש שלי‬ ‫שלשום‪".‬‬ ‫"כשהחלטת לבוא לכאן?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"אז אל תפחד עכשיו‪ .‬מה קרה?"‬ ‫קיטינג ישב זקוף‪ ,‬רגוע‪ ,‬לא כמו שישב מול האיש בחלוק לפני שלושה ימים‪ ,‬אלא כמעט‬ ‫במנוחה שיש בה ביטחון‪ .‬הוא דיבר לאט‪ ,‬בלי שמץ של רחמים‪:‬‬ ‫"הווארד‪ ,‬אני טפיל‪ .‬הייתי טפיל כל החיים שלי‪ .‬אתה שירטטת את השרטוטים הטובים‬ ‫ביותר בסטנטון‪ .‬אתה תיכננת את הבית הראשון שבניתי אי־פעם‪ .‬אתה תיכננת את בניין‬ ‫'קוזמו־סלוטניק'‪ .‬ניזונתי ממך ומאחרים כמוך‪ ,‬שחיו לפני שנולדנו‪ .‬אותם אנשים שתיכננו‬ ‫את הפרתנון‪ ,‬את הקתדרלות הגותיות‪ ,‬את גורדי השחקים הראשונים‪ .‬אם הם לא היו‬ ‫קיימים‪ ,‬לא הייתי יודע להניח אבן על אבן‪ .‬כל חיי לא הוספתי אפילו ידית חדשה למה‬ ‫שעשו אחרים לפני‪ .‬לקחתי את מה שלא היה שלי‪ ,‬ולא נתתי שום דבר בתמורה‪ .‬לא היה לי‬ ‫מה לתת‪ .‬זאת לא העמדת פנים‪ ,‬הווארד‪ ,‬אני מודע היטב למה שאני אומר‪ .‬באתי לכאן כדי‬ ‫לבקש ממך להציל אותי שוב‪ .‬אם אתה רוצה לזרוק אותי החוצה‪ ,‬עשה זאת כעת‪".‬‬ ‫רורק נד בראשו לאט ונופף בידו כמאשר לו בשקט להמשיך בדבריו‪.‬‬ ‫"אתה בטח יודע שאני גמור כאדריכל‪ .‬אולי לא לחלוטין‪ ,‬אבל מספיק קרוב‪ .‬אחרים‬ ‫יכולים להמשיך ככה לא מעט שנים‪ ,‬אבל אני לא יכול — בגלל מה שהייתי בעבר‪ ,‬או מה‬ ‫שנחשבתי בעבר‪ .‬אף אחד לא סולח למי שנופל לבור תחתיות‪ .‬אני מוכרח לעמוד בציפיות‬ ‫שלהם‪ ,‬ואוכל לעשות את זה רק באותה הדרך שבה השגתי כל דבר אחר בחיי‪ .‬אני תאב‬ ‫ליוקרה שלא מגיעה לי‪ ,‬על הישג שלא השגתי בעצמי‪ ,‬כדי לשמר מוניטין שלא הרווחתי‬ ‫בזכות‪ .‬ניתנה לי הזדמנות אחרונה‪ .‬אני יודע שזה הסיכוי האחרון שלי‪ .‬אני יודע שלא אוכל‬ ‫לעשות את זה לבדי‪ .‬לא אטרח להביא לך שרטוט מבולגן ולבקש שתתקן אותו‪ .‬באתי לבקש‬ ‫שתתכנן בשבילי תוכנית ושתרשה לי לחתום עליה בשמי‪".‬‬

‫"באיזה פרויקט?"‬ ‫"בנייני קורטלנד‪".‬‬ ‫"השיכון?"‬ ‫"כן‪ .‬שמעת על זה?"‬ ‫"אני מכיר את כל הפרטים‪".‬‬ ‫"אתה מעוניין בזה‪ ,‬הווארד?"‬ ‫"מי הציע לך את זה? ומה הם התנאים?"‬ ‫קיטינג הסביר‪ ,‬בדייקנות‪ ,‬בקור רוח‪ .‬הוא תיאר את שיחתו עם טוהי כאילו ניסה לסכם‬ ‫תמליל של משפט שקרא לפני זמן רב‪ .‬הוא הוציא את הניירת מתיקו‪ ,‬הניח אותה על‬ ‫השולחן והמשיך לדבר בזמן שרורק בחן את המסמכים‪ .‬רורק קטע אותו רק פעם אחת‪.‬‬ ‫"חכה רגע‪ ,‬פיטר‪ .‬רק שנייה‪ ".‬הוא חיכה שעה ארוכה‪ .‬הוא ראה את ידו של רורק מעלעלת‬ ‫בדפים בעצלתיים‪ .‬הוא ידע שרורק לא באמת קורא אותם‪ .‬רורק אמר לו‪" :‬תמשיך‪ ",‬וקיטינג‬ ‫המשיך בצייתנות‪ ,‬בלי שאלות מיותרות‪.‬‬ ‫"אני יודע שאין שום סיבה שתעשה את זה למעני‪ ",‬סיכם‪" .‬אם תצליח לפתור את הבעיה‬ ‫שלהם‪ ,‬תוכל לפנות אליהם בשמך‪".‬‬ ‫רורק חייך‪" .‬אתה חושב שהייתי עובר את המשוכה של טוהי?"‬ ‫"לא‪ ,‬אני מאמין שלא‪".‬‬ ‫"מי אמר לך שאני מעוניין לבנות את השיכון?"‬ ‫"איזה אדריכל היה מסרב לזה?"‬ ‫"האמת‪ ,‬אני‪ .‬אבל לא בגלל מה שאתה חושב‪".‬‬ ‫הוא קם‪ .‬זאת היתה תנועה חדה‪ ,‬חסרת סבלנות ומתוחה‪ .‬קיטינג הרשה לעצמו חוות דעת‬ ‫ראשונה‪ :‬הוא חשב לעצמו שזה מוזר מאוד לראות התרגשות אצורה בגופו של רורק‪.‬‬ ‫"תן לי לחשוב על זה‪ .‬פיטר‪ .‬תשאיר כאן את הניירת‪ .‬בוא אלי הביתה מחר בערב‪ .‬אז אתן‬ ‫לך תשובה‪".‬‬ ‫"אתה לא‪ ...‬מסרב?"‬ ‫"עדיין לא‪".‬‬ ‫"אתה עוד מסוגל‪ ...‬אחרי כל מה שקרה?"‬ ‫"לעזאזל עם זה‪".‬‬ ‫"אתה עוד מסוגל לשקול‪"...‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬אין לי מה לומר לך כרגע‪ .‬אני חייב לחשוב על זה‪ .‬אל תצפה ליותר מדי‪ .‬אני עלול‬ ‫לבוא אליך בדרישה בלתי אפשרית‪".‬‬ ‫"מה שתרצה‪ ,‬הווארד‪ .‬מה שתרצה‪".‬‬ ‫"נדבר על זה מחר‪".‬‬ ‫"הווארד‪ ...‬איך אוכל להודות לך‪ ,‬אפילו על זה‪"...‬‬ ‫"אל תודה לי‪ .‬אם אסכים‪ ,‬תהיה לי מטרה משלי‪ .‬אצפה להרוויח מזה לא פחות ממך‪ .‬אולי‬ ‫אפילו יותר‪ .‬רק תזכור שאני לא מתפשר לעולם‪".‬‬

‫קיטינג הגיע לביתו של רורק למחרת בערב‪ .‬הוא לא ידע לומר אם חיכה בקוצר רוח‪ ,‬או לא‪.‬‬ ‫החבורה התפשטה‪ .‬הוא ידע רק לפעול‪ ,‬הוא לא ידע לשקול דבר‪.‬‬ ‫ּ‬ ‫הוא עמד באמצע החדר של רורק והביט סביבו באיטיות‪ .‬הוא היה אסיר תודה על כל‬ ‫הדברים שרורק לא אמר לו‪ .‬הוא עצמו נתן ביטוי לאותם דברים כששאל‪:‬‬ ‫"זה בית אנרייט‪ ,‬נכון?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"אתה בנית אותו?"‬ ‫רורק הינהן ואמר לו‪" :‬שב‪ ,‬פיטר‪ ",‬כאילו הבין היטב‪.‬‬ ‫קיטינג הביא את תיק המסמכים שלו‪ ,‬הניח אותו על הרצפה והשעין אותו על כיסאו‪ .‬התיק‬ ‫היה גדוש ונראה כבד‪ :‬הוא טיפל בו בזהירות‪ .‬לאחר מכן פרש את ידיו לצדדים ונדמה‬ ‫ששכח אותן שם‪ .‬הוא שאל‪:‬‬ ‫"נו?"‬ ‫"פיטר‪ ,‬אתה יכול לחשוב לרגע שאתה האדם היחיד בעולם?"‬ ‫"כבר שלוש שנים אני חושב רק על זה‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬לא זאת הכוונה שלי‪ .‬האם אתה יכול לשכוח את מה שלימדו אותך‪ ,‬ולחשוב לרגע‬ ‫בכוחות עצמך? יש דברים שאני רוצה שתבין‪ .‬זה התנאי הראשון שלי‪ .‬אני אומר לך מה אני‬ ‫רוצה‪ .‬אם תחשוב על זה כמו רוב בני האדם‪ ,‬תאמר שזה כלום‪ .‬אבל אם זה מה שתגיד‪ ,‬אני‬ ‫לא אוכל לעזור לך‪ .‬לא אוכל לעזור לך‪ ,‬עד שלא תבין לגמרי‪ ,‬כל כולך‪ ,‬עד כמה זה חשוב‪".‬‬ ‫"אני אנסה‪ ,‬הווארד‪ .‬דיברתי איתך בכנות הכי גדולה אתמול‪".‬‬ ‫"נכון‪ .‬אחרת‪ ,‬הייתי מסרב כבר אתמול‪ .‬עכשיו נדמה לי שתוכל להבין מה אני רוצה‬ ‫ולעשות את חלקך‪".‬‬ ‫"אתה מוכן לקחת את הפרויקט?"‬ ‫"אולי‪ .‬אם תציע לי מספיק‪".‬‬ ‫"הווארד‪ ,‬כל מה שתרצה‪ .‬אני מוכן למכור את הנשמה שלי‪"...‬‬ ‫"זה אחד הדברים שאני רוצה שתבין‪ .‬זה הדבר הכי קל בעולם‪ ,‬למכור את הנשמה שלך‪ .‬זה‬ ‫מה שכולם עושים בכל שעה מחייהם‪ .‬אם אבקש ממך לשמור על הנשמה שלך‪ ,‬האם היית‬ ‫מבין למה זה הרבה יותר קשה?"‬ ‫"כן‪ ...‬כן‪ ,‬אני חושב שכן‪".‬‬ ‫"נו? תמשיך‪ .‬אני רוצה שתיתן לי סיבה לרצות לתכנן את בנייני קורטלנד‪ .‬אני רוצה‬ ‫שתבוא אלי בהצעה‪".‬‬ ‫"אתה יכול לקבל את כל הכסף שהם משלמים לי‪ .‬אני לא זקוק לכסף‪ .‬אשלם לך כפליים‬ ‫משכר הפרויקט‪".‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬אתה הרי מכיר אותי‪ .‬אתה חושב שתוכל לפתות אותי בכסף?"‬ ‫"אתה תציל את חיי‪".‬‬ ‫"אתה יכול לחשוב על סיבה שתדרבן אותי להציל את חייך?"‬ ‫"לא‪".‬‬

‫"נו?"‬ ‫"זה פרויקט ענק‪ ,‬הווארד‪ .‬זאת משימה הומניטרית מן המעלה הראשונה‪ .‬תחשוב על‬ ‫העניים שגרים בשכונות העוני‪ .‬אם תוכל לתת להם חיי נוחות במסגרת האמצעים הדלים‬ ‫שעומדים לרשותם‪ ,‬תיהנה מהסיפוק הנאצל שבתרומה‪".‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬אתמול דיברת יותר בכנות‪".‬‬ ‫קיטינג שמט את עיניו‪ ,‬הנמיך את קולו ואמר‪:‬‬ ‫"אתה תאהב לתכנן פרויקט כזה‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬פיטר‪ .‬עכשיו אתה מדבר בשפה שלי‪".‬‬ ‫"מה אתה רוצה?"‬ ‫"עכשיו תקשיב לי טוב‪ .‬אני עובד כבר שנים על בעיית הדיור הזול‪ .‬אף פעם לא חשבתי‬ ‫על העניים שגרים בשכונות העוני‪ .‬חשבתי על הפוטנציאל שגלום בעולם המודרני‪ .‬על‬ ‫החומרים החדשים‪ ,‬על האמצעים‪ ,‬על האפשרויות‪ .‬היום יש מסביבנו כל כך הרבה מוצרים‬ ‫שמעידים על הגאונות של האדם‪ .‬האפשרויות הן אינסופיות‪ .‬לבנות בזול‪ ,‬בפשטות‪,‬‬ ‫בתבונה‪ .‬היה לי הרבה זמן ללמוד‪ .‬לא היתה לי הרבה עבודה אחרי המקדש של סטודארד‪.‬‬ ‫לא ציפיתי לתוצאות‪ .‬עבדתי‪ ,‬כי אני לא יכול להסתכל על חומרי בנייה בלי לחשוב‪ :‬מה‬ ‫אפשר לעשות עם זה? וברגע שאני חושב‪ ,‬אני חייב לעשות את זה‪ ,‬למצוא את התשובה‪,‬‬ ‫לפצח את החידה‪ .‬עבדתי על זה שנים‪ .‬אהבתי את זה‪ .‬עבדתי כי זאת היתה בעיה שרציתי‬ ‫לפתור‪ .‬אתה רוצה לדעת איך לבנות יחידות דיור שניתן להשכיר בחמישה־עשר דולר‬ ‫לחודש? אני אראה לך איך להשכיר אותן בעשרה דולרים‪".‬‬ ‫קיטינג רכן קדימה בניגוד לרצונו‪.‬‬ ‫"אבל קודם כול‪ ,‬אני רוצה שתחשוב ותגיד לי מה הניע אותי להקדיש לזה שנים מחיי‪.‬‬ ‫כסף? תהילה? צדקה? אלטרואיזם?" קיטינג הניד את ראשו באיטיות‪" .‬יופי‪ .‬אתה מתחיל‬ ‫להבין‪ .‬אז קודם כול‪ ,‬בוא נפסיק לדבר על העניים בשכונות העוני‪ .‬אין להם שום קשר לזה‪,‬‬ ‫גם אם אני לא מקנא באף אחד שינסה להסביר את זה לטיפשים‪ .‬שתבין‪ ,‬הלקוחות שלי לא‬ ‫מעניינים אותי‪ ,‬רק הדרישות האדריכליות מעניינות אותי‪ .‬עבורי הלקוחות הם חלק מהקו‬ ‫לבנים ופלדה‪ .‬לבנים‬ ‫המנחה של הבניין ומהבעיות שלו; הם כמו חומרי הבנייה‪ ,‬הם כמו ֵ‬ ‫ופלדה הם לא המניע שלי‪ .‬גם לא לקוחות‪ .‬שניהם רק אמצעי לביצוע העבודה שלי‪ .‬פיטר‪,‬‬ ‫לפני שתוכל ליצור דברים עבור אחרים‪ ,‬אתה חייב להיות אדם שיודע ליצור‪ .‬כדי ליצור‪,‬‬ ‫אתה חייב לאהוב את מה שאתה עושה‪ ,‬ולא את התוצאות‪ .‬את העבודה‪ ,‬לא את האנשים‪ .‬את‬ ‫הפעולה עצמה‪ ,‬לא את מושאי הצדקה שלה‪ .‬אשמח מאוד אם אנשים שזקוקים לזה ייהנו‬ ‫מאורח חיים טוב יותר בזכות הבניינים שלי‪ .‬אבל זה לא מה שמניע אותי‪ .‬זאת גם לא הסיבה‬ ‫למעשי‪ .‬זה גם לא הפרס‪".‬‬ ‫הוא ניגש אל החלון והביט החוצה אל אורות העיר הרוטטים בנהר האפל‪.‬‬ ‫"אמרת אתמול‪ :‬איזה אדריכל לא מעוניין בפרויקט הזה? אני שונא את כל הרעיון הארור‬ ‫הזה‪ .‬נכון‪ ,‬זאת משימה ראויה — לספק דיור הולם לאדם שמשתכר חמישה־עשר דולר‬ ‫בשבוע‪ ,‬אבל לא על חשבון אחרים‪ .‬לא אם זה מוביל לעלייה במסים‪ ,‬לא אם בגלל זה נאלץ‬

‫אדם שמשתכר ארבעים דולרים בשבוע לגור במאורה‪ .‬וזה מה שקורה בניו יורק‪ .‬אף אחד‬ ‫כבר לא יכול להרשות לעצמו דירה מודרנית‪ ,‬חוץ מהעשירים ביותר והעניים ביותר‪ .‬ראית‬ ‫את בתי האבן שהוסבו לדירות‪ ,‬ראית באיזה דירות נאלצים לגור זוגות צעירים? ראית את‬ ‫המטבחים שלהם‪ ,‬את הצנרת שלהם? הם נאלצים לחיות ככה כי הם לא מספיק עלובים‪ .‬הם‬ ‫מרוויחים ארבעים דולר בשבוע‪ ,‬אז אין להם דריסת רגל בשיכונים‪ .‬אבל הכסף לפרויקט‬ ‫המקולל הזה בא מהם‪ .‬הם משלמים את המסים‪ .‬המסים שלהם מעלים את שכר הדירה‬ ‫שלהם‪ .‬והם נאלצים לעבור מבתי האבן המשופצים לבתי אבן לא משופצים‪ ,‬ומשם לדירות‬ ‫רכבת‪ .‬אני לא רוצה להעניש אדם רק מפני שהוא מרוויח חמישה־עשר דולר בשבוע‪ .‬אבל‬ ‫שככה יהיה לי טוב אם אצליח להבין למה חייבים להעניש את מי שמרוויחים ארבעים‬ ‫דולרים — להעניש אותם בגלל אנשים מוכשרים פחות מהם‪ .‬אין לי ספק שקיימות תיאוריות‬ ‫רבות בנושא ודיונים אין־ספור‪ .‬אבל תראה את התוצאות‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬כל האדריכלים הם‬ ‫בעד דיור ממשלתי‪ .‬ראית פעם אדריכל אחד שלא צעק שיש צורך בתכנון עירוני? הייתי‬ ‫רוצה לשאול אותו מנין לו הביטחון שיאמצו דווקא את התוכנית שלו‪ .‬וגם אם כן‪ ,‬מנין לו‬ ‫הזכות לכפות את התוכנית שלו על אחרים? ואם לא‪ ,‬מה יקרה לעבודה שלו? הוא בטח‬ ‫יאמר שהוא לא רוצה לא את זה ולא את זה‪ .‬הוא רוצה מועצה‪ ,‬ועדה‪ ,‬שיתוף פעולה‪,‬‬ ‫התייעצות‪ .‬והתוצאה תהיה 'מצעד המאות'‪ .‬פיטר‪ ,‬כל אחד בוועדה ההיא עשה לבדו עבודה‬ ‫טובה יותר מכל השמונה שעבדו בשיתוף פעולה‪ .‬תשאל את עצמך פעם למה זה ככה‪".‬‬ ‫"אני חושב שאני יודע‪ ...‬אבל קורטלנד‪"...‬‬ ‫"כן‪ .‬קורטלנד‪ .‬טוב‪ ,‬סיפרתי לך במה אני לא מאמין‪ ,‬כך תוכל להבין מה אני כן רוצה ואיזו‬ ‫זכות יש לי לרצות את זה‪ .‬אני לא מאמין בדיור ממשלתי‪ .‬אני לא רוצה לשמוע מילה על‬ ‫המטרות האציליות שלו‪ .‬אני לא מאמין שזה כל כך אצילי‪ .‬וזה גם לא משנה‪ .‬זה לא מעניין‬ ‫אותי‪ .‬לא מי יגור בבתים ולא מי יורה לבנות אותם‪ .‬רק הבית עצמו מעניין אותי‪ .‬אם אין‬ ‫ברירה אלא לבנות אותו‪ ,‬עדיף לעשות את זה נכון‪".‬‬ ‫"אתה‪ ...‬רוצה לתכנן אותו?"‬ ‫"כל השנים שעבדתי על הבעיה הזאת‪ ,‬אף פעם לא העזתי לקוות שאראה את התוכנית‬ ‫מיושמת‪ .‬הכרחתי את עצמי לא לצפות לזה‪ .‬ידעתי שאין לי מה לצפות להזדמנות שתאפשר‬ ‫לי לבנות בקנה מידה גדול כל כך‪ .‬הדיור הממשלתי שלך הפך‪ ,‬בין השאר‪ ,‬את הבנייה‬ ‫ליקרה כל כך‪ ,‬שקבלנים פרטיים כבר לא יכולים להרשות לעצמם פרויקטים כאלה‪ .‬ואני‬ ‫הרי אף פעם לא אקבל עבודה ממשלתית‪ .‬אתה בעצמך הודית בזה‪ .‬אמרת שלא אוכל לעבור‬ ‫את המחסום של טוהי‪ .‬והוא לא היחיד‪ .‬אף פעם לא קיבלתי עבודה ממועצה‪ ,‬מוועד‪ ,‬או‬ ‫מהנהלה כלשהי‪ ,‬ציבורית או פרטית‪ ,‬אלא אם כן היה אדם אחד שנלחם למעני‪ ,‬כמו קנט‬ ‫לנסינג‪ .‬יש לזה סיבה‪ ,‬אבל אין צורך לדון בזה עכשיו‪ .‬אני רוצה רק שתבין שגם אני זקוק‬ ‫לך‪ ,‬ושכל הסכמה בינינו תהיה עניין של חליפין הוגנים‪".‬‬ ‫"אתה זקוק לי?"‬ ‫"פיטר‪ ,‬אני אוהב את העבודה הזאת‪ .‬אני אוהב לראות בניינים נבנים‪ .‬אני אוהב לראות‬ ‫אותם ממשיים‪ ,‬חיים‪ ,‬קיימים‪ ,‬בנויים‪ .‬לכל יצור חי יש שלמות משלו‪ .‬אתה יודע מה זה‬

‫אומר? שלם‪ ,‬טהור‪ ,‬רצוף‪ ,‬לא שבור‪ .‬אתה יודע מהו עקרון השלמות? מחשבה‪ .‬המחשבה‬ ‫האחת‪ ,‬המחשבה היחידה שיוצרת את הדבר‪ ,‬וכל חלק ממנו‪ .‬מחשבה שאיש לא יוכל לשנות‬ ‫אותה או לגעת בה‪ .‬אני רוצה לתכנן את קורטלנד‪ .‬אני רוצה לראות את הפרויקט נבנה‪ .‬אני‬ ‫רוצה לראות אותו בנוי בדיוק כפי שאתכנן אותו‪".‬‬ ‫אומר לך שזה 'לא כלום'‪".‬‬ ‫"הווארד‪ ,‬אני לא ַ‬ ‫"אז אתה מבין?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"אני תמיד שמח לקבל כסף בתמורה לעבודה‪ .‬אבל הפעם אוכל לוותר על זה‪ .‬אני אוהב‬ ‫שאנשים יודעים מי האדריכל המתכנן‪ .‬אבל הפעם אני מוכן לוותר גם על זה‪ .‬אני אוהב‬ ‫לראות דיירים שמרוצים מהתכנון שלי‪ .‬אבל גם זה לא משנה‪ .‬הדבר היחיד שחשוב‪ ,‬המטרה‬ ‫שלי‪ ,‬התמורה שלי‪ ,‬ההתחלה שלי‪ ,‬הסוף שלי‪ ,‬הוא רק העבודה עצמה‪ .‬לעשות את העבודה‬ ‫שלי בדרך שלי‪ .‬פיטר‪ ,‬אין שום דבר בעולם שתוכל להציע לי‪ ,‬חוץ מזה‪ .‬תציע לי את זה‬ ‫ותקבל כל מה שאוכל לתת לך‪ .‬לעשות את העבודה שלי בדרך שלי‪ .‬זה מניע פרטי‪ ,‬אישי‪,‬‬ ‫אנוכי‪ ,‬אגואיסטי‪ .‬זאת הדרך היחידה שאני מכיר‪ .‬זה מי שאני‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬הווארד‪ .‬אני מבין‪ .‬לחלוטין‪".‬‬ ‫"אז הנה מה שאני מציע לך‪ :‬אני אתכנן את קורטלנד‪ .‬אתה תחתום על הפרויקט בשמך‬ ‫ותיקח לעצמך את שכר העבודה‪ .‬אבל תבטיח לי שקורטלנד ייבנה בדיוק כמו שתיכננתי‬ ‫אותו‪".‬‬ ‫קיטינג הביט בו בלי אומר ולא הסיר את מבטו ממנו דקה ארוכה‪" .‬בסדר‪ ,‬הווארד‪ ".‬הוא‬ ‫הוסיף‪" :‬חיכיתי‪ ,‬כדי להראות לך שאני מבין מה אתה מבקש ממני‪ ,‬ומה אני מבטיח לך‪".‬‬ ‫"אתה יודע שזה לא יהיה קל?"‬ ‫"אני יודע שזה יהיה קשה מאוד‪".‬‬ ‫"נכון‪ .‬כי זה פרויקט גדול מאוד‪ .‬כי זה פרויקט ממשלתי‪ .‬אנשים רבים יהיו מעורבים‪ ,‬לכל‬ ‫אחד תהיה סמכות כזאת או אחרת‪ ,‬כל אחד יבקש להכניס משהו משלו‪ .‬המלחמה תהיה‬ ‫קשה‪ .‬תזדקק לאומץ שמעניקה האמונה שלי‪".‬‬ ‫"אשתדל להיות ראוי לכך‪ ,‬הווארד‪".‬‬ ‫"תצליח בכך רק אם תדע שאני מפקיד בידיך פיקדון קדוש ואצילי — אם זאת המילה‬ ‫שאתה מעדיף — מכל מטרה אלטרואיסטית שתנקוב בשמה‪ .‬רק אם תבין שזאת לא טובה‪,‬‬ ‫שאני לא עושה את זה לא בשבילך וגם לא בשביל הדיירים לעתיד‪ ,‬אלא בשביל עצמי‪,‬‬ ‫ושאין לך שום זכות על העבודה שלי‪ ,‬אלא בתנאים האלה‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬הווארד‪".‬‬ ‫"תצטרך למצוא דרך לעמוד בדרישות שלי‪ .‬תצטרך לדרוש חוזה שאין בו שום פרצה‪,‬‬ ‫ואחר כך להילחם בכל ביורוקרט שיצוץ כל חמש דקות בשנה־שנתיים הבאות‪ .‬אין לי שום‬ ‫ערובה‪ ,‬חוץ מהמילה שלך‪ .‬אתה מוכן לתת לי אותה?"‬ ‫"אני מבטיח‪".‬‬ ‫רורק שלף מכיסו שני עמודים מודפסים במכונת כתיבה והגיש אותם לקיטינג‪.‬‬

‫"תחתום‪".‬‬ ‫"מה זה?"‬ ‫"החוזה בינינו‪ ,‬שקובע את תנאי ההסכם‪ .‬עותק לכל אחד מאיתנו‪ .‬אין לזה שום תוקף‬ ‫משפטי‪ ,‬אבל אוכל להשתמש בזה כאיום מעל ראשך‪ .‬לא אוכל לתבוע אותך‪ ,‬אבל אוכל‬ ‫לפרסם את זה‪ .‬אם אתה מחפש כבוד ויוקרה‪ ,‬לא תוכל להרשות לעצמך שהסיפור יתפרסם‪.‬‬ ‫אם תאבד את אומץ הלב שלך‪ ,‬אתה עלול לאבד הכול‪ .‬אבל אם תעמוד בהבטחה שלך‪,‬‬ ‫אעמוד גם אני בהבטחה שלי — הכול כתוב כאן‪ .‬אני אף פעם לא אגלה שנתתי לך את‬ ‫התוכנית שלי‪ .‬קורטלנד יהיה פרויקט שלך‪ .‬ביום שבו יושלם הפרויקט‪ ,‬אשלח לך את החוזה‬ ‫ותוכל לשרוף אותו‪ ,‬אם זה מה שאתה רוצה‪".‬‬ ‫"בסדר‪ ,‬הווארד‪".‬‬ ‫קיטינג חתם‪ ,‬ואז מסר לו את העט‪ .‬גם רורק חתם‪.‬‬ ‫קיטינג ישב והביט בו לרגע‪ ,‬ואז אמר לאיטו‪ ,‬כמנסה לגבש לעצמו מחשבה מעורפלת‪" :‬כל‬ ‫אדם היה אומר שאתה טיפש‪ ...‬שאני מקבל הכול‪"...‬‬ ‫"אתה תקבל את מה שהחברה מסוגלת לתת לאדם‪ .‬תוכל לשמור את כל הכסף‪ .‬תקבל את‬ ‫כל התהילה והכבוד שיהיו מוכנים לתת לך‪ .‬תקבל את הכרת התודה מצד הדיירים‪ .‬אבל אני‬ ‫אקבל את מה שאף אחד לא יכול לתת לי‪ ,‬חוץ ממני‪ .‬אני אבנה את בנייני קורטלנד‪".‬‬ ‫"הווארד‪ ,‬אז אתה מקבל יותר ממני‪".‬‬ ‫"פיטר!" בקולו נשמעה תרועת ניצחון‪" .‬אתה מבין סוף־סוף?"‬ ‫"כן‪"...‬‬ ‫רורק נשען לאחור על השולחן וצחק ברכוּ ת‪ .‬זה היה הצליל המאושר ביותר ששמע קיטינג‬ ‫מימיו‪.‬‬ ‫"זה יעבוד‪ ,‬פיטר‪ .‬זה יעבוד‪ .‬יהיה בסדר‪ .‬עשית דבר נפלא‪ .‬ולא קילקלת את זה בדברי‬ ‫תודה‪".‬‬ ‫קיטינג הינהן חרישית‪.‬‬ ‫"תירגע‪ ,‬פיטר‪ .‬אתה רוצה לשתות משהו? הלילה לא נדון בפרטים‪ .‬שב בנחת‪ ,‬ותפסיק‬ ‫לפחד ממני‪ .‬תשכח את מה שאמרת אתמול‪ .‬נפתח דף חדש‪ .‬נתחיל מחדש‪ .‬אנחנו שותפים‬ ‫עכשיו‪ .‬יש לך החלק שלך בפרויקט‪ .‬זה חלק לגיטימי ביותר‪ .‬זה מה שנקרא מבחינתי שיתוף‬ ‫פעולה‪ ,‬אגב‪ .‬תוכל לטפל באנשים‪ ,‬ואני אבנה את הבניין‪ .‬כל אחד מאיתנו יעשה את מה‬ ‫שהוא עושה הכי טוב‪ ,‬בדרך הטובה והישרה ביותר‪".‬‬ ‫הוא ניגש אל קיטינג והושיט לו את ידו‪.‬‬ ‫קיטינג נטל את ידו בשתיקה‪ ,‬בלי להרים את ראשו‪ .‬אצבעותיו התהדקו לרגע בלחיצה‪.‬‬ ‫כשהגיש לו רורק את המשקה‪ ,‬לגם קיטינג שלוש לגימות ארוכות‪ ,‬ואז הביט סביבו‪.‬‬ ‫אצבעותיו התהדקו בחוזקה סביב הכוס‪ ,‬וידו היתה יציבה; אבל הקרח שבכוס נקש מדי פעם‬ ‫בדופנות הזכוכית‪ ,‬בתנועה בלתי מורגשת כמעט‪.‬‬ ‫עיניו נעו בכבדות על החדר‪ ,‬על גופו של רורק‪ .‬הוא חשב לעצמו‪ ,‬זה לא מכוון‪ ,‬הוא לא‬ ‫מנסה לפגוע בי‪ ,‬הוא לא שולט בזה‪ ,‬הוא אפילו לא מודע לזה‪ ,‬אבל רואים את זה בכל איבר‬

‫בגופו‪ ,‬בתנוחה הזאת של יצור השמח בחלקו‪ .‬ופתאום הבין כי מעולם לא האמין שיצור‬ ‫כלשהו עשוי להיות שמח בחלקו‪.‬‬ ‫"הווארד‪ ,‬אתה כל כך צעיר‪ .‬פעם נזפתי בך שאתה יותר מדי רציני וזקן‪ ...‬אתה זוכר‪,‬‬ ‫כשעבדת אצלי במשרד של פרנקון?"‬ ‫"תשכח מזה‪ ,‬פיטר‪ .‬הסתדרנו יפה בלי להזכיר את העבר‪".‬‬ ‫"זה בגלל שאתה כל כך נדיב‪ .‬רגע‪ ,‬אל תעקם את האף‪ .‬תן לי לדבר‪ .‬אני חייב לדבר על‬ ‫משהו‪ .‬אני יודע‪ ,‬אתה לא רוצה לדבר על זה‪ .‬אלוהים‪ ,‬גם אני לא רציתי לדבר על זה! הייתי‬ ‫חייב לחשל את עצמי באותו לילה‪ ,‬כנגד הדברים שיכולת להטיח בי‪ .‬אבל לא הטחת בי שום‬ ‫דבר‪ .‬לו המצב היה הפוך‪ ,‬לו החדר הזה היה עכשיו שלי‪ ,‬אתה יכול לדמיין לעצמך מה‬ ‫יכולתי לומר או לעשות? אתה לא יהיר מספיק‪".‬‬ ‫"להפך‪ .‬אני יותר מדי יהיר‪ .‬אם כך אתה רוצה לקרוא לזה‪ .‬אני לא עורך השוואות‪ .‬אני אף‬ ‫פעם לא משווה את עצמי למישהו אחר‪ .‬אני מסרב להעריך את עצמי כחלק ממשהו אחר‪.‬‬ ‫אני אנוכי לגמרי‪".‬‬ ‫"כן‪ .‬זה נכון‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬אנשים אנוכיים הם לא טובי לב‪ .‬ואתה כן‪ .‬אתה האגואיסט הנדיב‬ ‫ביותר שהכרתי‪ .‬וזה לא הגיוני‪".‬‬ ‫"אולי המושגים לא הגיוניים‪ .‬אולי הם לא חופפים למה שאנשים חונכו להאמין‪ .‬אבל בוא‬ ‫נעזוב את זה עכשיו‪ .‬אם אתה חייב לדבר‪ ,‬בוא נדבר על מה שנעשה‪ ".‬הוא השקיף החוצה‬ ‫מבעד לחלון הפתוח‪" .‬שם ייבנו הבניינים‪ .‬באזור החשוך ההוא‪ .‬זה אתר הבנייה של‬ ‫קורטלנד‪ .‬ואחרי שהם ייבנו‪ ,‬אוכל לראות אותם מהחלון שלי‪ .‬ואז הם יהיו חלק מהעיר‪.‬‬ ‫פיטר‪ ,‬אמרתי לך פעם עד כמה אני אוהב את העיר הזאת?"‬ ‫קיטינג חיסל את שארית המשקה בכוסו‪.‬‬ ‫"אולי עדיף שאלך‪ ,‬הווארד‪ ...‬אני לא במיטבי הלילה‪".‬‬ ‫"אתקשר אליך עוד כמה ימים‪ .‬מוטב שניפגש כאן‪ .‬אל תבוא למשרד שלי‪ .‬עדיף שלא‬ ‫יראו אותך שם‪ .‬מישהו יכול לנחש‪ .‬אגב‪ ,‬כשהשרטוטים יהיו מוכנים‪ ,‬תצטרך להעתיק אותם‬ ‫מחדש‪ ,‬בדרך שלך‪ .‬אנשים יכירו את סגנון הרישום שלי‪".‬‬ ‫"כן‪ ...‬בסדר‪"...‬‬ ‫קיטינג קם‪ ,‬ולרגע עמד והביט בהיסוס בתיק המסמכים שלו‪ ,‬ואז הרים אותו‪ .‬הוא מילמל‬ ‫דברי פרידה חסרי פשר‪ ,‬נטל את כובעו וניגש אל הדלת‪ .‬פתאום נעצר והביט שוב בתיק‬ ‫המסמכים שלו‪.‬‬ ‫"הווארד‪ ...‬הבאתי משהו שרציתי להראות לך‪".‬‬ ‫הוא חזר למרכז החדר והניח את התיק על השולחן‪.‬‬ ‫"אף פעם לא הראיתי את זה לאף אחד‪ ".‬אצבעותיו גיששו‪ ,‬פתחו את הרצועות‪" .‬לא לאמא‬ ‫וגם לא לאלזוורת' טוהי‪ .‬רק רציתי שתגיד לי אם יש כאן איזה‪"...‬‬ ‫הוא הושיט לרורק שישה מציוריו‪.‬‬ ‫רורק הביט בהם‪ ,‬בזה אחר זה‪ .‬הוא השתהה הרבה יותר מהנחוץ לו‪ .‬כשהיה יכול לבטוח‬ ‫בארשת פניו‪ ,‬הרים את ראשו ונד בתשובה לשאלתו האילמת של קיטינג‪ ,‬בתגובה למילה‬

‫שקיטינג התקשה להגות‪.‬‬ ‫"נראה לי שזה מאוחר מדי‪ ,‬פיטר‪ ",‬אמר לו ברוך‪.‬‬ ‫קיטינג הינהן‪" .‬אני מניח שידעתי‪".‬‬ ‫כשקיטינג הלך לדרכו‪ ,‬נשען רורק על הדלת ועצם את עיניו‪ .‬הרחמים שבלבו עוררו בו‬ ‫בחילה‪.‬‬ ‫מעולם לא הרגיש כך קודם‪ ,‬לא כשהנרי קמרון קרס במשרד לרגליו‪ ,‬לא כשראה את סטיבן‬ ‫מלורי מתייפח על המיטה‪ .‬אותם רגעים היו זכים‪ .‬אבל הפעם היו בלבו רחמים‪ ,‬מודעות‬ ‫מלאה לקיומו של אדם חסר ערך וחסר תקווה‪ ,‬תחושת סופיות שאין בה תקנה‪ .‬היתה איזו‬ ‫בושה בהרגשה הזאת‪ ,‬בושה על שחרץ את דינו של האיש בצורה שכזאת‪ ,‬על שהיה בלבו‬ ‫רגש שאין בו אפילו שמץ של כבוד‪.‬‬ ‫אה‪ ,‬חשב לעצמו‪ ,‬זה מה שנקרא רחמים‪ ,‬ואז הרים את ראשו בפליאה‪ .‬משהו בעולם הזה‬ ‫רקוב מאוד אם רגש מפלצתי שכזה נתפס כמעלה‪.‬‬

‫‪9‬‬ ‫הם ישבו על שפת האגם‪ .‬ויינאנד ישב על סלע‪ ,‬רורק היה שרוע על הקרקע‪ ,‬ודומיניק ישבה‬ ‫זקופה‪ ,‬גופה הנוקשה עולה מתוך המעגל התכלכל שיצרה שמלתה על הדשא‪.‬‬ ‫בית ויינאנד עמד על הגבעה מעליהם‪ .‬הארץ נפרשה סביבם במדרגות של שדות ירוקים‪,‬‬ ‫עד לפסגת הגבעה השטוחה‪ .‬הבית נראה כמלבנים אופקיים המתנשאים עד לבליטה‬ ‫משופעת; כמו קבוצה של מבנים קטנים והולכים‪ ,‬כל אחד מהם חדר נפרד‪ ,‬שונה בגודלו‬ ‫ובצורתו‪ ,‬ומצטרף אל סדרה של קווי רצפה משתלבים‪ .‬כאילו יד נעלמה עיצבה מהסלון‬ ‫הגדול שלמעלה את המדרגה הבאה‪ ,‬ואז נעצרה והמשיכה לתכנן את הבניין בתנועות‬ ‫נפרדות‪ ,‬כל אחת קצרה וחפוזה יותר‪ ,‬ופתאום הכול נגמר‪ ,‬נתלש‪ ,‬נותר אי־שם בשמים‪ .‬כך‬ ‫נתקבל הרושם כאילו הואץ מקצבם האיטי של השדות‪ ,‬נדחף מעלה ונשבר באקורדים חדים‬ ‫אל קטע הסיום‪.‬‬ ‫"אני אוהב להסתכל עליו מכאן‪ ",‬אמר ויינאנד‪" .‬ביליתי כאן את כל היום אתמול‪.‬‬ ‫הסתכלתי על האור המשתנה‪ .‬כשתיכננת אותו‪ ,‬הווארד‪ ,‬האם ידעת בדיוק מה תעשה בו‬ ‫השמש בכל רגע משעות היום‪ ,‬ומכל זווית? אתה שולט בשמש?"‬ ‫"בטח‪ ",‬אמר רורק בלי להרים את ראשו‪" .‬לצערי‪ ,‬אני לא שולט בה כאן‪ .‬זוז‪ ,‬גייל‪ .‬אתה‬ ‫מסתיר לי אותה‪ .‬אני אוהב שהשמש רוקדת על הגב שלי‪".‬‬ ‫ויינאנד הרשה לעצמו לצנוח לתוך הדשא‪ .‬רורק היה שרוע על בטנו‪ .‬פניו היו טמונות‬ ‫בזרועו‪ ,‬ושערו הכתום נח על שרוול חולצתו הלבנה‪ .‬הוא מתח יד אחת לפניו והצמיד את כף‬ ‫ידו אל הקרקע‪ .‬דומיניק הביטה בגבעולי הדשא שבין אצבעותיו‪ .‬האצבעות נעו מדי פעם‪,‬‬ ‫מוחצות את העשב בהנאה עצלה וחושנית‪.‬‬ ‫האגם השתרע מאחוריהם‪ ,‬כמו יריעה שטוחה שהאפילה בקצותיה‪ ,‬כאילו העצים הרחוקים‬ ‫התקרבו וסגרו עליו לעת ערב‪ .‬השמש חתכה רצועה נוצצת על פני המים‪ .‬דומיניק הביטה‬ ‫בבית וחשבה שהיתה רוצה לעמוד שם ליד החלון ולהביט מטה על הדמות האחת הלבנה‬ ‫הזאת‪ ,‬השרועה בתשישות מרוקנת על חוף נטוש‪ ,‬למרגלות הגבעה‪ ,‬וידה על הקרקע‪.‬‬ ‫היא התגוררה בבית זה חודש ימים‪ .‬מעולם לא האמינה שתגור בו‪ .‬ואז רורק אמר‪" :‬הבית‬ ‫יהיה מוכן בעוד עשרה ימים‪ ,‬גברת ויינאנד‪ ",‬והיא ענתה לו‪" :‬כן‪ ,‬מר רורק‪".‬‬ ‫היא השלימה עם הבית‪ ,‬עם מגע המעקות מתחת לידיה‪ ,‬עם הקירות שסגרו את האוויר‬ ‫שנשמה‪ .‬היא השלימה עם מתגי האור שהרימה בערב‪ ,‬עם החיווט שנמתח בתוך הקירות; עם‬ ‫המים שזרמו כשפתחה ברז מתוך הצינורות שתיכנן; עם חוּ מה של אש פתוחה בערבי‬

‫אוגוסט‪ ,‬מול אח בנויה אבן שתיכנן עד לפרטי פרטים‪ .‬היא חשבה לעצמה‪ :‬כל רגע‪ ...‬כל‬ ‫דבר שאני זקוקה לו בקיום שלי‪ ...‬היא חשבה‪ :‬למה לא? ככה זה גם בגוף שלי‪ ,‬בריאות‪,‬‬ ‫בכלי הדם‪ ,‬בעצבים‪ ,‬במוח‪ ,‬הכול נשלט באותו אופן‪ .‬היא חשה שהתמזגה עם הבית‪.‬‬ ‫היא השלימה עם הלילות שבהם שכבה בזרועותיו של ויינאנד ופקחה את עיניה כדי‬ ‫לראות את חדר השינה שתיכנן לה רורק‪ ,‬היא חרקה שיניים אל מול עונג שהיה ספק תשובה‬ ‫ספק לעג לרעב הלא־מסופק שבגופה‪ ,‬היא נכנעה לו ולא ידעה מי משני הגברים העניק לה‬ ‫אותו — אחד מהם‪ ,‬או שניהם גם יחד‪.‬‬ ‫ויינאנד היה מתבונן בה כשהתהלכה‪ ,‬כשירדה במדרגות‪ ,‬כשעמדה ליד חלון‪ .‬היא שמעה‬ ‫אותו אומר לה‪" :‬לא ידעתי שבית יכול להיות מיועד לאישה‪ ,‬כמו שמלה‪ .‬את לא יכולה‬ ‫לראות את עצמך כמו שאני רואה אותך‪ ,‬את לא רואה עד כמה הבית הזה הוא שלך‪ .‬כל‬ ‫זווית אפשרית‪ ,‬כל פינה‪ ,‬בכל חדר‪ ,‬נבנו במיוחד בשבילך‪ .‬הוא מותאם לגובהך‪ ,‬לגופך‪.‬‬ ‫אפילו מרקם הקירות הולם בצורה מוזרה את גון עורך‪ .‬זה המקדש של סטודארד‪ ,‬אבל הפעם‬ ‫הוא נבנה עבור אדם אחד‪ ,‬והוא שלי‪ .‬זה מה שרציתי‪ .‬העיר לא תוכל לגעת בך כאן‪ .‬תמיד‬ ‫הרגשתי שהעיר תגזול אותך ממני‪ .‬העיר נתנה לי את כל מה שיש לי‪ .‬אין לי מושג למה‪,‬‬ ‫אבל אני מרגיש לפעמים שבבוא היום היא תגבה מחיר‪ .‬אבל כאן את מוגנת‪ ,‬וכאן את שלי‪".‬‬ ‫והיא רצתה רק לצעוק‪ :‬גייל‪ ,‬כאן אני שייכת לו יותר מתמיד‪.‬‬ ‫רורק היה האורח היחיד שוויינאנד הסכים לקבל בביתם החדש‪ .‬היא השלימה גם עם‬ ‫ביקוריו של רורק בסופי שבוע‪ .‬זה היה קשה מכול‪ .‬היא ידעה שהוא לא בא לענות אותה‪,‬‬ ‫אלא פשוט משום שוויינאנד הזמין אותו‪ ,‬והוא אהב לבלות בחברתו של ויינאנד‪ .‬היא נזכרה‬ ‫איך החזיקה בערב במעקה המדרגות המוביל אל חדר השינה שלה ואמרה‪" :‬אתה מוזמן‬ ‫לרדת לארוחת הבוקר בכל שעה שתרצה‪ ,‬מר רורק‪ .‬פשוט תלחץ על הכפתור בחדר האוכל‪".‬‬ ‫"תודה לך‪ ,‬גברת ויינאנד‪ .‬לילה טוב‪".‬‬ ‫פעם‪ ,‬ראתה אותו לבדו‪ ,‬רק לרגע‪ .‬זה היה מוקדם בבוקר‪ ,‬והיא לא ישנה כל הלילה‪ ,‬כי‬ ‫חשבה עליו ישן בחדר הסמוך‪ .‬היא יצאה החוצה לפני שניעורו יושבי הבית‪ .‬היא פסעה‬ ‫במורד הגבעה ומצאה הקלה בדממה הלא־טבעית של הארץ שמסביבה‪ ,‬בדממה של אור‬ ‫מלא בלי שמש‪ ,‬של עלים בלי תנועה‪ ,‬בשתיקה המוארת והמצפה‪ .‬היא שמעה צעדים‬ ‫מאחוריה‪ ,‬היא נעצרה‪ ,‬נשענה על גזע עץ‪ .‬בגד ים נח לו על כתפו‪ ,‬הוא ירד לשחות באגם‪.‬‬ ‫הוא עצר לפניה‪ ,‬והם עמדו בלי ניע בדממה שמסביבם‪ ,‬מביטים זה בזה‪ .‬הוא לא אמר מילה‪,‬‬ ‫ואז פנה והמשיך בדרכו‪ .‬היא נשארה שעונה על העץ‪ ,‬וכעבור זמן חזרה הביתה‪.‬‬ ‫כעת ישבה על שפת האגם ושמעה את ויינאנד אומר לו‪" :‬אתה נראה כמו היצור הכי עצלן‬ ‫בעולם‪ ,‬הווארד‪".‬‬ ‫"אני כזה‪".‬‬ ‫"אף פעם לא ראיתי מישהו נרגע ככה‪".‬‬ ‫"נסה להישאר ער שלושה לילות ברציפות‪".‬‬ ‫"אמרתי לך לבוא לכאן אתמול‪".‬‬ ‫"לא יכולתי‪".‬‬

‫"אתה עומד להתעלף עכשיו?"‬ ‫"הלוואי‪ .‬זה יהיה נפלא‪ ".‬הוא הרים את ראשו‪ ,‬עיניו צוחקות‪ ,‬כאילו לא ראה את הבניין‬ ‫שעל הגבעה‪ ,‬כאילו לא התכוון אליו‪" .‬ככה אני רוצה למות‪ ,‬שרוע על חוף כמו זה‪ ,‬רק‬ ‫לעצום את העיניים ולא להתעורר‪".‬‬ ‫היא חשבה לעצמה‪ :‬הוא חושב בדיוק כמוני — לפחות זה עדיין משותף לנו — גייל לא‬ ‫יבין — הפעם זה לא שלו ושל גייל‪ .‬זה שלנו‪.‬‬ ‫ויינאנד אמר‪" :‬טיפש שכמוך‪ ,‬זה לא מתאים לך‪ ,‬גם לא בתור בדיחה‪ .‬אתה הורג את‬ ‫עצמך‪ .‬בשביל מה?"‬ ‫"כרגע‪ ,‬בשביל פתחי אוורור‪ .‬פתחי אוורור עקשניים מאוד‪".‬‬ ‫"למי?"‬ ‫"לקוח‪ .‬יש לי כל מיני לקוחות עכשיו‪".‬‬ ‫"ואתה עובד בלילות?"‬ ‫"כן — בשביל מישהו‪ ...‬זאת עבודה מיוחדת‪ .‬אני לא יכול להביא אותה אפילו למשרד‪".‬‬ ‫"על מה אתה מדבר?"‬ ‫"שום דבר‪ .‬אל תשים לב אלי‪ .‬אני חצי ישן‪".‬‬ ‫היא חשבה לעצמה‪ :‬זאת המתנה שלו לגייל‪ ,‬האמון שבהתמסרות — הוא נינוח כמו חתול‬ ‫— וחתולים לא נרגעים אלא עם אנשים שהם אוהבים‪.‬‬ ‫"אחרי ארוחת הערב אגרש אותך למעלה ואנעל את הדלת‪ ",‬אמר לו ויינאנד‪" ,‬אתן לך‬ ‫לישון שתים־עשרה שעות‪".‬‬ ‫"בסדר‪".‬‬ ‫"רוצה לקום מוקדם? נלך לשחות לפני הזריחה‪".‬‬ ‫"מר רורק עייף‪ ,‬גייל‪ ",‬אמרה דומיניק חדות‪.‬‬ ‫רורק התרומם על מרפקו כדי להביט בה‪ .‬היא ראתה את עיניו‪ ,‬חודרות‪ ,‬מבינות‪:‬‬ ‫"אתה רוכש לך הרגלים מגונים של כפריים‪ ,‬גייל‪ ",‬אמרה‪" .‬אתה כופה את שעות הכפר‬ ‫שלך על אורחים מהעיר שאינם רגילים לזה‪ ".‬והיא חשבה לעצמה‪ :‬תן לזה להיות שלי —‬ ‫ָלרגע ההוא‪ ,‬כשהלכת אל האגם — אל תיתן לגייל לקחת ממני גם את זה‪" .‬אתה לא יכול‬ ‫לפקד על מר רורק כאילו היה עוד אחד מהעובדים שלך ב'באנר'‪".‬‬ ‫"אין מישהו בעולם שהייתי מעדיף לפקד עליו יותר מאשר על רורק‪ ",‬אמר ויינאנד‬ ‫בעליזות‪" ,‬לו רק יכולתי לעשות את זה‪".‬‬ ‫"אתה כבר עושה את זה‪".‬‬ ‫"לא אכפת לי לציית לפקודות של אדם מוכשר כמו גייל‪ ,‬גברת ויינאנד‪ ",‬אמר רורק‪.‬‬ ‫תן לי לנצח הפעם‪ ,‬חשבה בינה לבינה‪ ,‬בבקשה‪ ,‬תן לי לנצח הפעם — אין לזה שום‬ ‫משמעות בעיניך‪ ,‬זה חסר טעם ואין לזה שום משמעות — אבל סרב לו‪ ,‬סרב לו‪ ,‬ולו למען‬ ‫זיכרון של רגע שלא היה שייך לו‪.‬‬ ‫"אני חושבת שאתה צריך לנוח‪ ,‬מר רורק‪ .‬תישן מחר עד שעה מאוחרת‪ .‬אני אגיד‬ ‫למשרתים שלא יפריעו לך‪".‬‬

‫"לא‪ ,‬תודה‪ ,‬אני אהיה בסדר בעוד כמה שעות‪ ,‬גברת ויינאנד‪ .‬אני אוהב לשחות לפני‬ ‫ארוחת הבוקר‪ .‬תנקוש בדלת כשתהיה מוכן ונרד יחד‪ ,‬גייל‪".‬‬ ‫היא הביטה באגם ובגבעות שנפרשו סביבם‪ .‬לא היה זכר לבני אדם‪ ,‬גם לא לבית אחר‪ .‬היו‬ ‫שם רק מים‪ ,‬עצים ושמש‪ ,‬עולם משלהם‪ .‬היא חשבה לעצמה שהוא צודק‪ :‬הם שייכים זה‬ ‫לזה‪ ,‬שלושתם‪.‬‬ ‫התוכנית של בנייני קורטלנד הכילה שרטוטים של שישה בניינים‪ ,‬חמש־עשרה קומות‬ ‫גובהם‪ ,‬כל אחד בנוי ככוכב ששולח את זרועותיו מתוך פיר מרכזי‪ .‬בפיר המרכזי היו‬ ‫המעליות‪ ,‬גרמי המדרגות‪ ,‬מערכת ההסקה וכל שאר הצינורות‪ .‬הדירות נפרשו החוצה‬ ‫מהמרכז בצורת משולשים‪ .‬החלל שבין הזרועות הניח לאור ולאוויר לחדור פנימה משלושה‬ ‫כיוונים‪ .‬התקרות היו מתבניות יצוקות; הקירות הפנימיים צופו באריחי פלסטיק שלא דרשו‬ ‫לא צבע ולא סיוד‪ :‬כל הצינורות וחוטי החשמל הונחו בצינורות מתכת בפינות הרצפה‪ ,‬כדי‬ ‫שיהיה אפשר לפתוח אותם ולהחליפם בעת הצורך‪ ,‬בלי הוצאות מיותרות; המחיצות‬ ‫הפנימיות‪ ,‬מחיצות ממתכת קלה‪ ,‬התקפלו לתוך הקיר‪ ,‬כך שהיה אפשר ליצור חדר אחד‬ ‫גדול או חדרים נפרדים; היו מעט מאוד חללים ציבוריים לנקות‪ ,‬מינימום של עבודה‬ ‫באחזקת המקום‪ .‬התוכנית כולה היתה מערכת שלובה של משולשים‪ .‬בנייני הבטון נבנו‬ ‫בקווים פשוטים מאוד‪ :‬לא היו בהם קישוטים‪ .‬לא היה בהם שום צורך‪ .‬הקווים היו מרהיבים‪,‬‬ ‫פיסוליים‪.‬‬ ‫אלזוורת' טוהי לא טרח להביט בתוכניות שקיטינג פרש על שולחנו‪ .‬הוא נעץ את מבטו‬ ‫ברישום והביט בו בפה פעור‪.‬‬ ‫ואז הטיל את ראשו לאחור וגעה בצחוק‪.‬‬ ‫"פיטר‪ ",‬אמר‪" ,‬אתה גאון‪".‬‬ ‫הוא הוסיף‪" :‬אני חושב שאתה יודע בדיוק למה אני מתכוון‪ ".‬קיטינג הביט בו במבט‬ ‫אטום‪ ,‬אדיש‪" .‬אתה הצלחת במה שאני ניסיתי כל חיי להשיג‪ ,‬במה שדורות של גברים ניסו‬ ‫להשיג בקרבות עקובים מדם‪ .‬אני מוריד בפניך את הכובע‪ ,‬פיטר‪ ,‬ביראת כבוד ובהערצה‪".‬‬ ‫"תסתכל על התוכניות‪ ",‬אמר לו קיטינג באדישות‪" .‬נוכל להשכיר את הדירות בעשרה‬ ‫דולרים ליחידה‪".‬‬ ‫"אין לי ספק בזה‪ .‬אני לא צריך להסתכל‪ .‬כן‪ ,‬פיטר‪ ,‬התוכנית תתקבל‪ .‬אל תדאג‪ .‬היא‬ ‫תתקבל‪ .‬ברכותי‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫"לעזאזל‪ ,‬רורק!" אמר גייל ויינאנד‪" .‬מה אתה עושה?"‬ ‫הוא השליך אל רורק עותק של ה'באנר'‪ ,‬מקופל בעמוד פנימי‪ .‬בעמוד התנוסס תצלום‬ ‫ומתחת לו הכותרת‪" :‬שרטוט בנייני קורטלנד‪ ,‬פרויקט הדיור הציבורי שייבנה בעלות של‬ ‫חמישה־עשר מיליון דולר באסטוריה שבלונג איילנד‪ ,‬בידי 'קיטינג את דומונט‪,‬‬ ‫אדריכלים'‪".‬‬ ‫רורק הציץ בתצלום ושאל‪" :‬מה זאת אומרת?"‬

‫"אתה יודע טוב מאוד מה זאת אומרת‪ .‬אתה חושב שבחרתי ביצירות שבגלריה שלי על פי‬ ‫חתימות האמנים? אם פיטר קיטינג תיכנן את הזה‪ ,‬אני מוכן ללעוס את כל עותקי ה'באנר'‬ ‫שהתפרסמו היום‪".‬‬ ‫"פיטר קיטינג תיכנן את זה‪ ,‬גייל‪".‬‬ ‫"אתה טיפש‪ .‬מה רצית להשיג?"‬ ‫"אם אני לא רוצה להבין על מה אתה מדבר‪ ,‬אני לא אבין‪ ,‬וזהו‪ .‬לא משנה מה תגיד‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬אתה עוד עלול להבין אם אפרסם מעשייה על פרויקט ציבורי מסוים שתיכנן הווארד‬ ‫רורק‪ .‬פרסום כזה יהיה סקופ אדיר‪ ,‬וגם בדיחה על חשבונו של אחד בשם מר טוהי‪ ,‬כי הוא‬ ‫הליצן שמושך בחוטים של שאר הליצנים ברוב הפרויקטים המקוללים האלה‪".‬‬ ‫"אם תפרסם‪ ,‬תשלם על זה מחיר יקר‪".‬‬ ‫"באמת?"‬ ‫"באמת‪ .‬עזוב את זה‪ ,‬גייל‪ .‬אתה לא מבין שאני לא רוצה לדבר על זה?"‬ ‫לאחר מכן‪ ,‬הראה ויינאנד את התמונה לדומיניק ושאל‪" :‬מי תיכנן את זה?"‬ ‫היא הביטה בתצלום ואמרה רק‪" :‬כמובן‪".‬‬ ‫"איזה מין 'עולם משתנה'‪ ,‬אלווה? משתנה למה? וממה? ומי אחראי לשינוי?"‬ ‫אלווה סקארט העיף מבט בהגהות של מאמר המערכת "אמהוּ ת בעולם משתנה"‪ ,‬שהיה‬ ‫מונח על שולחנו של ויינאנד‪ ,‬ומשהו בפניו הביע דאגה‪ ,‬אבל בעיקר קוצר רוח‪.‬‬ ‫"מה שאתה אומר‪ ,‬גייל‪ ",‬הפטיר באדישות‪.‬‬ ‫"לא‪ ,‬השאלה היא מה אתה מנסה לומר‪ ".‬הוא הרים את הדף וקרא בקול‪'" :‬העולם שהכרנו‬ ‫נעלם‪ ,‬ואין טעם להשלות את עצמנו בעניין זה‪ .‬אנחנו לא יכולים לחזור לאחור‪ ,‬ומכאן‬ ‫שעלינו לצעוד קדימה‪ .‬האמהות של ימינו צריכות לשמש דוגמה ומופת‪ ,‬הן צריכות להעלות‬ ‫את אהבתן האנוכית לרמה נשגבת ולהעניק אותה לכל הילדים באשר הם‪ .‬אמהות צריכות‬ ‫לאהוב את כל הילדים בבניין שלהן‪ ,‬ברחוב שלהן‪ ,‬בעיר שלהן‪ ,‬במחוז שלהן‪ ,‬במדינה שלהן‪,‬‬ ‫בארץ כולה ובעולם הרחב‪ ,‬בדיוק כמו שהן אוהבות את מרי או את ג'וני שלהן‪ "'.‬ויינאנד‬ ‫עיקם את אפו‪" .‬אלווה? אין לי שום התנגדות לזבל‪ ,‬אבל זבל כזה?"‬ ‫אלווה סקארט לא הישיר בו מבט‪.‬‬ ‫"אתה לא מתעדכן‪ ,‬גייל‪ ",‬אמר‪ .‬קולו היה נמוך‪ ,‬היה בו שמץ של אזהרה‪ ,‬כמו ניסיון‬ ‫מהוסס לחשוף את שיניו‪.‬‬ ‫ההתנהגות של אלווה סקארט נראתה לוויינאנד מוזרה כל כך שהוא איבד כל רצון‬ ‫להמשיך את השיחה‪ .‬הוא מתח קו על המאמר כולו‪ ,‬אבל הקו נראה עייף ומטושטש‪ .‬הוא‬ ‫אמר‪" :‬לך תכתוב משהו אחר‪ ,‬אלווה‪".‬‬ ‫סקארט קם‪ ,‬הרים את ההגהות מהשולחן‪ ,‬הסתובב ויצא מהחדר בלי לומר מילה‪.‬‬ ‫ויינאנד הביט בו בלכתו בהבעה שהיו בה פליאה‪ ,‬שעשוע וגם סלידה קלה‪.‬‬ ‫זה כמה שנים שהוא מבחין במדיניות שהעיתון מאמץ לו בהדרגה‪ ,‬באופן בלתי מורגש‪,‬‬ ‫ובלי כל הנחיה מצדו‪ .‬הוא הבחין במגמתיות הקלה והזהירה של ידיעות חדשותיות‪ ,‬ברמזים‬

‫המעורפלים‪ ,‬במילות תואר ובכינויים מסוימים ששורבבו פה ושם‪ ,‬בהבלטה של נושאים‬ ‫מסוימים‪ ,‬בהסקת המסקנות הפוליטיות גם שלא לצורך‪ .‬כשפורסמה ידיעה על סכסוך בין‬ ‫עובד למעביד‪ ,‬המעביד תואר תמיד כצד האשם‪ ,‬פשוט מדרך ניסוח הדברים‪ ,‬ולא משנה מהן‬ ‫העובדות שהוצגו בידיעה‪ .‬בכל משפט שהתייחס לעבר‪ ,‬היה זה תמיד "עברנו האפל" או‬ ‫"עברנו המת"‪ .‬בכל משפט שהתייחס למניעיו של אדם אלמוני‪ ,‬הוא תואר תמיד כ"פועל‬ ‫ממניעים אנוכיים" או "נכנע לתאוות בצע"‪ .‬אפילו בתשבץ הופיעה המילה "קפיטליזם"‬ ‫תחת ההגדרה‪" :‬אינדיבידואליזם הולך ונעלם"‪.‬‬ ‫ויינאנד היה מושך בכתפיו בבדיחות מהולה בשאט נפש‪ .‬עובדיו עברו הכשרה מצוינת‪,‬‬ ‫חשב לעצמו‪ :‬אם זה הסלנג הפופולרי היום‪ ,‬הרי שאנשיו סיגלו אותו לעצמם‪ .‬אין לזה שום‬ ‫משמעות‪ .‬הוא הבטיח שהסגנון הזה לא ישתרבב גם למאמר המערכת‪ ,‬וכל השאר אינו‬ ‫חשוב‪ .‬זו רק אופנה חולפת — והוא שרד אופנות רבות שבאו והלכו‪.‬‬ ‫הוא גם לא התעניין בקמפיין של תנועת "לא קוראים את ויינאנד"‪ .‬הוא השיג אחת‬ ‫מהמדבקות שהדביקו בשירותים‪ ,‬הדביק אותה על השמשה הקדמית של הלינקולן שלו‬ ‫והוסיף את המילים‪" :‬גם אנחנו לא"‪ .‬הוא השאיר את המדבקה די הצורך כדי שצלם של אחד‬ ‫העיתונים הניטרליים יגלה אותה‪ .‬במהלך הקריירה שלו נאבקו בו‪ ,‬קיללו אותו והחרימו‬ ‫אותו המו"לים הגדולים ביותר; התאגידים החזקים ביותר התקיפו אותו‪ .‬הוא לא הוטרד‬ ‫מפעילותו של אלמוני בשם גאס וב‪.‬‬ ‫הוא ידע שה"באנר" איבד מהפופולריות שלו בקרב הציבור‪" .‬זה זמני‪ ",‬אמר סקארט ומשך‬ ‫בכתפיו‪ .‬אם רק יכריז על תחרות חמשירים‪ ,‬או על סדרה של קופונים לזכייה בתקליטי‬ ‫גרמופון‪ ,‬מיד תעלה התפוצה‪ ,‬והכול יהיה כתמול שלשום‪.‬‬ ‫אבל הוא התקשה להביא את עצמו לכלל פעולה‪ .‬מעולם לא חש רצון כביר יותר לעבוד‪.‬‬ ‫הוא נכנס למשרדו כל בוקר בלהיטות מלאת חשיבות‪ .‬אבל תוך שעה היה מגלה שהוא בוחן‬ ‫את קירות החדר ומדקלם במוחו שירי ילדים‪ .‬זה לא היה שעמום‪ ,‬גם לא סיפוק שמעניק‬ ‫פיהוק רחב‪ .‬זה היה כמו דחף עז לפהק‪ ,‬שלא הגיע לידי מימוש‪ .‬הוא לא היה יכול לומר‬ ‫מספקת דיה כדי‬ ‫שהוא אינו אוהב את עבודתו‪ ,‬היא פשוט איבדה מטעמה; היא לא היתה ַ‬ ‫לכפות עליו קבלת החלטות; לא היתה מעניינת דיה כדי לגרום לו לקפוץ את אגרופיו; אולי‬ ‫רק לאטום את נחיריו‪.‬‬ ‫הוא חשב במעורפל שהסיבה נעוצה בטעמו המשתנה של הקהל‪ .‬הוא לא הבין מדוע אינו‬ ‫מנווט את הגל הזה באותה המומחיות שבה ניווט גם אופנות אחרות‪ .‬הוא פשוט התקשה‬ ‫לעשות זאת‪ .‬הוא לא חש נקיפות מצפון‪ .‬זו לא היתה עמדה עקרונית שהתבססה על מחשבה‬ ‫ועל שיקול דעת; זו לא היתה התרסה נגד רעיון כלשהו; זאת היתה מעין תחושה אנינת טעם‪,‬‬ ‫כמעט כמו צניעות‪ :‬אותו היסוס שמרגיש אדם לפני שהוא מניח את רגלו בבוץ‪ .‬הוא חשב‬ ‫לעצמו‪ :‬זה לא משנה‪ .‬זה לא יימשך זמן רב‪ .‬אני אתייצב במקומי הרגיל כשהגל ישנה כיוון‪.‬‬ ‫אני חושב שהפעם עדיף לשבת בצד ולהניח לו לחלוף‪.‬‬ ‫הוא לא ידע לומר מדוע המפגש עם אלווה סקארט העניק לו תחושה של אי־נוחות‪ ,‬חריפה‬

‫יותר מהרגיל‪ .‬זה נראה לו מוזר שאלווה החל לכתוב הבלים שכאלה‪ .‬אבל היה שם עוד‬ ‫משהו; האופן שבו האיש יצא מהחדר; הוא כמעט הכריז שאין לו עוד צורך להתחשב בדעתו‬ ‫של הבוס‪.‬‬ ‫אני צריך לפטר אותו‪ ,‬חשב‪ ,‬ואז צחק לעצמו‪ ,‬מבוהל מעצם הרעיון‪ :‬לפטר את אלווה‬ ‫סקארט? באותה מידה אפשר לנסות לעצור את סיבוב כדור הארץ‪ ,‬או להרהר בבלתי נתפס‬ ‫— סגירתו של ה"באנר"‪.‬‬ ‫באותו קיץ ולאחר מכן בסתיו‪ ,‬היו ימים שבהם אהב את ה"באנר"‪ .‬הוא היה יושב ליד‬ ‫השולחן‪ ,‬ידו נחה על הגיליונות שלפניו‪ ,‬דיו טרי מרוח על כף ידו‪ .‬הוא חייך כשראה את‬ ‫שמו של הווארד רורק בין עמודי ה"באנר"‪.‬‬ ‫הוא שלח הוראה לכל המדורים‪ :‬פרסמו את הווארד רורק‪ .‬במוסף האמנות‪ ,‬במוסף הנדל"ן‪,‬‬ ‫במאמרי המערכת ובטורים האישיים הופיעו שמו של רורק ושמות הבניינים שבנה השכם‬ ‫והערב‪ .‬כיוון שלבניינים חדשים לא היה ערך חדשותי רב‪ ,‬לא היו הזדמנויות רבות לכך‪ .‬אבל‬ ‫ב"באנר" מצאו כל אמתלה כדי לשרבב לעיתון את שמו‪ .‬ויינאנד ערך כל אות וכל פסיק‬ ‫בידיעות שכאלה‪ .‬הידיעות בלטו כמו זרקור מעל דפי ה"באנר"‪ :‬הן נכתבו בטוב טעם‪ .‬לא‬ ‫היו בהן סיפורים סנסציוניים ולא תצלומים של רורק בארוחת הבוקר‪ .‬גם לא נקודות מבט‬ ‫אנושיות שנועדו לחבב את האדם על הבריות; רק שיר הלל לגדולתו של האמן‪.‬‬ ‫הוא מעולם לא דיבר על כך עם רורק‪ ,‬ורורק מעולם לא הזכיר זאת‪ .‬הם לא שוחחו על‬ ‫ה"באנר"‪.‬‬ ‫ערב אחד‪ ,‬כשחזר לביתו החדש‪ ,‬ראה ויינאנד גיליון של ה"באנר" נח על שולחן בסלון‪.‬‬ ‫הוא לא הרשה להכניס את העיתון לביתו מאז נישואיו‪ .‬הוא חייך כשראה אותו בפעם‬ ‫הראשונה‪ ,‬ולא אמר דבר‪.‬‬ ‫ערב אחד הזכיר אותו‪ .‬הוא עילעל בדפי העיתון עד שהגיע לכתבה על מלונות נופש‪,‬‬ ‫כתבה שהוקדשה ברובה למונאדנוק ואלי‪ .‬הוא הרים את ראשו והעיף מבט בדומיניק‪ .‬היא‬ ‫ישבה בקצה השני של החדר‪ ,‬על הרצפה ליד האח‪.‬‬ ‫הוא אמר‪" :‬תודה לך‪ ,‬יקירתי‪".‬‬ ‫"על מה‪ ,‬גייל?"‬ ‫"על שהבנת מתי אשמח לראות את ה'באנר' בביתי‪".‬‬ ‫הוא ניגש אליה והתיישב על הרצפה לצדה‪ .‬הוא חיבק את כתפה הצנומה ואמר‪:‬‬ ‫"חשבי על כל אותם פוליטיקאים‪ ,‬כוכבי קולנוע‪ ,‬דוכסים אורחים ורוצחים שה'באנר'‬ ‫פירסם בקול תרועה במשך השנים‪ .‬חשבי על מסעי הצלב הגדולים שלי נגד המונופולים‬ ‫בתחבורה הציבורית‪ ,‬נגד אזורי החלונות האדומים‪ ,‬נגד ירקות מתוצרת בית‪ .‬הפעם‪,‬‬ ‫דומיניק‪ ,‬אני יכול לומר את מה שאני מאמין בו באמת‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬גייל‪"...‬‬ ‫"כל הכוח הזה שרציתי‪ ,‬שהשגתי ומעולם לא ניצלתי‪ ...‬עכשיו הם יראו מה אני מסוגל‬ ‫לעשות‪ .‬אני אאלץ אותם להכיר בערכו‪ .‬אתן לו את התהילה שהוא ראוי לה‪ .‬דעת הקהל?‬

‫דעת הקהל היא דעתי שלי‪".‬‬ ‫"אתה חושב שהוא רוצה בזה?"‬ ‫"אני מניח שלא‪ .‬לא אכפת לי‪ .‬הוא צריך את זה והוא יקבל את מה שמגיע לו‪ .‬אני רוצה‬ ‫שיקבל‪ .‬כאדריכל‪ ,‬הוא נחלת הכלל‪ .‬הוא לא יכול למנוע מעיתון לפרסם אותו‪".‬‬ ‫"את כל הידיעות עליו אתה כותב בעצמך‪ ,‬גייל?"‬ ‫"את הרוב‪".‬‬ ‫"גייל‪ ,‬יכולת להיות עיתונאי דגול‪".‬‬ ‫הקמפיין הניב תוצאות שהוא לא ציפה להן‪ .‬הציבור נשאר אדיש‪ ,‬אבל בחוגי‬ ‫האינטלקטואלים‪ ,‬בעולם האמנות‪ ,‬בין אנשי המקצוע‪ ,‬החלו אנשים ללעוג לרורק‪ .‬ויינאנד‬ ‫שמע דיווחים על הערות שהושמעו‪" :‬רורק? כן‪ ,‬הכלבלב של ויינאנד‪".‬‬ ‫"נער הזהב של ה'באנר'‪".‬‬ ‫"גאון הדור של העיתונות הצהובה‪".‬‬ ‫"ה'באנר' התחיל למכור אמנות — תשלחו שתי עטיפות של מסטיק ותזכו בפרס‪".‬‬ ‫"אתם יודעים מה? זה מה שתמיד אמרתי‪ .‬כישרונו של רורק מתאים לעיתוני ויינאנד‪".‬‬ ‫"נחיה ונראה‪ ",‬נחר ויינאנד בבוז והמשיך במסע הצלב הפרטי שלו‪.‬‬ ‫הוא מסר לרורק כל פרויקט בעל ערך שבעליו היה נתון להשפעתו‪ .‬מאז האביב הביא‬ ‫למשרדו של רורק את החוזים לבניית מרינה ומועדון יאכטות על ההדסון‪ ,‬בניין משרדים‬ ‫ושני בתי מגורים‪" .‬אשיג לך כל כך הרבה פרויקטים שלא תדע מה לעשות‪ ",‬אמר‪" .‬אני‬ ‫אבטיח שתוכל להדביק את כל מה שהחסרת בשנים שבהן אילצו אותך לשבת בחוסר מעש‪".‬‬ ‫אוסטן הלר אמר לרורק ערב אחד‪" :‬אם יורשה לי להיות חצוף‪ ,‬אני חושב שאתה זקוק‬ ‫לעצה‪ ,‬הווארד‪ .‬כן‪ ,‬אני מתכוון לכל העסק המגוחך הזה עם מר גייל ויינאנד‪ .‬החברות‬ ‫ההדוקה הזאת ביניכם מנוגדת לחלוטין להיגיון הבריא שלי‪ .‬בכל זאת‪ ,‬קיימת בחברה חלוקה‬ ‫מעמדית ברורה‪ .‬לא‪ ,‬אני לא מדבר בשפה של טוהי‪ ,‬אבל יש קווי גבול מסוימים שאי אפשר‬ ‫לחצות‪".‬‬ ‫"זה נכון‪ ,‬אבל אף אחד לא ציין אף פעם איפה בדיוק עוברים הקווים האלה‪".‬‬ ‫"טוב‪ ,‬הידידות ביניכם היא עניינך הפרטי‪ .‬אבל יש משהו שאתה חייב להפסיק‪ ,‬והפעם‬ ‫תקשיב לי טוב‪".‬‬ ‫"אני מקשיב‪".‬‬ ‫"אני חושב שזה נחמד‪ ,‬כל הפרויקטים שהוא מביא לך‪ .‬הוא יקבל עליהם כמה נקודות‬ ‫זכות ואולי יעלה כמה שלבים במדורי הגיהינום‪ ,‬כי לשם הרי מועדות פניו‪ .‬אבל הוא חייב‬ ‫להפסיק את הפרסום הזה שהוא מרעיף עליך ב'באנר'‪ .‬אתה מוכרח להגיד לו שיפסיק‪ .‬אתה‬ ‫לא יודע שתמיכה מהעיתונים של ויינאנד היא כמו הכפשה?" רורק לא הגיב‪" .‬זה פוגע בך‬ ‫מבחינה מקצועית‪ ,‬הווארד‪".‬‬ ‫"אני יודע‪".‬‬ ‫"אז תבקש ממנו שיפסיק?"‬ ‫"לא‪".‬‬

‫"למה לא‪ ,‬לעזאזל?"‬ ‫"אוסטן‪ ,‬הבטחתי להקשיב לך‪ .‬לא הבטחתי לדבר איתו‪".‬‬ ‫באחד מימי הסתיו‪ ,‬אחר הצהריים‪ ,‬הגיע ויינאנד למשרדו של רורק‪ ,‬כפי שעשה לעתים‬ ‫קרובות בסוף היום‪ .‬כשיצאו יחד מהמשרד‪ ,‬אמר‪" :‬זה ערב נעים‪ .‬בוא נלך לטייל‪ ,‬הווארד‪.‬‬ ‫יש מגרש אחד שאני רוצה להראות לך‪".‬‬ ‫הוא הוביל לכיוון הל'ז קיטשן‪ .‬הם הקיפו מלבן גדול — שני גושי בניינים‪ ,‬בין השדרה‬ ‫התשיעית לאחת־עשרה‪ ,‬חמישה גושי בניינים מצפון לדרום‪ .‬רורק ראה שיכונים מטים‬ ‫לבנים לשעבר‪ ,‬דלתות שנתלו על ציריהן‪ ,‬לוחות‬ ‫לנפול‪ ,‬גושים מתפוררים של בנייני ֵ‬ ‫רקובים‪ ,‬מחרוזות של תחתונים אפורים שנתלו על חבלי כביסה במעברים צרים‪ .‬הם לא נראו‬ ‫כמו סימן חיים; הם נראו כמו גידול ממאיר של ריקבון‪.‬‬ ‫"כל זה שלך?" שאל רורק‪.‬‬ ‫"כל זה‪".‬‬ ‫"למה אתה מראה לי את זה? אתה לא יודע שבעיני אדריכל המראה הזה גרוע יותר משדה‬ ‫מלא גוויות?"‬ ‫ויינאנד הצביע על חזית אריחים לבנה של מסעדה חדשה‪ ,‬מעבר לרחוב‪" :‬בוא נלך לשם‪".‬‬ ‫הם התיישבו אל שולחן מתכת נקי‪ ,‬על יד החלון‪ ,‬ויינאנד הזמין קפה‪ .‬הוא נראה כאן כמו‬ ‫בבית‪ ,‬לא פחות מאשר במסעדות היוקרה של העיר; המקום העניק לאלגנטיות שלו מין‬ ‫איכות מוזרה‪ .‬היא לא הדגישה את עליבותו של המקום‪ ,‬אלא רוממה אותו‪ .‬כאילו היה מלך‬ ‫שנוכחותו מעניקה חשיבות לכל בית שהוא נכנס אליו‪ ,‬דווקא משום שהוא אינו משנה‬ ‫ממנהגיו‪ .‬הוא רכן קדימה‪ ,‬מרפקיו על השולחן‪ ,‬והתבונן ברורק מעל אדי הקפה‪ .‬עיניו‬ ‫הצטמצמו‪ ,‬הוא נראה משועשע‪ .‬הוא נופף באצבעו אל צדו האחר של הרחוב‪.‬‬ ‫"זה הנכס הראשון שקניתי אי־פעם‪ ,‬הווארד‪ .‬זה היה לפני הרבה זמן‪ .‬לא נגעתי בו מאז‪".‬‬ ‫"למה שמרת אותו?"‬ ‫ְ‬ ‫"לך‪".‬‬ ‫רורק קירב את הספל הלבן והכבד אל שפתיו‪ .‬הוא הישיר את מבטו אל ויינאנד‪ ,‬ועיניו‬ ‫עקבו אחר האיש בחיוך לגלגני‪ .‬הוא ידע שוויינאנד משתוקק לשמוע שאלות‪ ,‬אך ממתין‬ ‫בסבלנות‪.‬‬ ‫"אתה ממזר עקשן‪ ",‬צחק ויינאנד‪ ,‬ונכנע‪" .‬בסדר‪ .‬תקשיב‪ .‬כאן נולדתי‪ .‬ברגע שיכולתי‬ ‫להרשות לעצמי לקנות נדל"ן‪ ,‬קניתי את המגרש הזה‪ .‬בית אחרי בית‪ .‬גוש אחרי גוש‪ .‬זה‬ ‫לקח הרבה זמן‪ .‬יכולתי לקנות נכסים הרבה יותר טובים ולהרוויח המון‪ ,‬כמו שעשיתי‬ ‫בהמשך‪ .‬אבל לא הפסקתי עד שהשגתי את כל החלקה הזאת‪ ,‬אף על פי שידעתי שלא‬ ‫אשתמש בה שנים‪ .‬תבין‪ ,‬כבר אז החלטתי שכאן יעמוד יום אחד בניין ויינאנד‪ ...‬בסדר‪ ,‬אל‬ ‫תדבר‪ ,‬ראיתי את ההבעה שלך עכשיו‪".‬‬ ‫"אלוהים‪ ,‬גייל!"‬ ‫"מה קרה? אתה רוצה את זה? רוצה את זה מאוד?"‬ ‫"אני חושב שהייתי מקריב את החיים שלי בשביל זה‪ .‬אבל אז כבר לא הייתי יכול לבנות‪.‬‬

‫זה מה שאתה רוצה לשמוע?"‬ ‫"משהו כזה‪ .‬אני לא אדרוש ממך שתקריב את החיים שלך‪ .‬אבל זה בהחלט נעים לזעזע‬ ‫אותך לשם שינוי‪ .‬תודה לך שהזדעזעת‪ .‬זה אומר שאתה מבין מה פירוש להקים את בית‬ ‫ויינאנד‪ .‬הבניין הגדול והגבוה בעיר‪".‬‬ ‫"אני יודע שזה מה שאתה רוצה‪".‬‬ ‫"אני עדיין לא בונה אותו‪ .‬אבל חיכיתי לזה כל השנים‪ .‬ועכשיו תצטרך לחכות איתי‪ .‬אתה‬ ‫יודע‪ ,‬במובן מסוים אני אוהב לענות אותך‪ .‬אני תמיד רוצה לענות אותך‪".‬‬ ‫"אני יודע‪".‬‬ ‫"הבאתי אותך לכאן רק כדי להגיד לך שזה יהיה שלך כשאחליט לבנות אותו‪ .‬חיכיתי‪ ,‬כי‬ ‫הרגשתי שאני לא מוכן לזה‪ .‬מאז שהכרתי אותך‪ ,‬ידעתי שאני מוכן‪ .‬ולא בגלל שאתה‬ ‫אדריכל‪ .‬אבל נצטרך לחכות עוד קצת‪ ,‬רק עוד שנה או שנתיים‪ ,‬עד שהמדינה תחזור לעמוד‬ ‫על הרגליים‪ .‬זה לא הזמן לבנות‪ .‬כולם אומרים שעבר זמנם של גורדי השחקים‪ .‬שהם‬ ‫מיושנים‪ .‬לא מעניין אותי מה הם אומרים‪ .‬אני אבטיח שהבניין יחזיר את ההשקעה שלו‪.‬‬ ‫המשרדים של אימפריית ויינאנד פזורים בכל העיר‪ .‬אני רוצה שכולם יהיו מרוכזים בבניין‬ ‫אחד‪ .‬ועדיין יש לי מספיק כוח כדי לשכנע אנשים חשובים שישכרו את השאר‪ .‬אולי הבניין‬ ‫הזה יהיה גורד השחקים האחרון שייבנה בניו יורק‪ .‬אפילו עדיף כך‪ .‬האחרון והגדול ביותר‪".‬‬ ‫רורק ישב והביט בחורבות שמעבר לרחוב‪.‬‬ ‫"צריך להרוס הכול‪ ,‬הווארד‪ .‬הכול‪ .‬לגלח אותו‪ .‬את המקום שלא אני ניהלתי בו את‬ ‫העניינים‪ .‬צריך להחליף אותו בפארק גדול ובבית ויינאנד‪ ...‬הבניינים הכי יפים בניו יורק‬ ‫הולכים לאיבוד כי לא רואים אותם‪ ,‬כי הם צמודים כל כך אחד לשני‪ .‬את הבניין שלי יראו‪.‬‬ ‫הוא ישקם את כל השכונה‪ .‬אחרים ילכו בעקבותי‪ .‬המיקום לא טוב‪ ,‬הם יגידו? מי קובע מהו‬ ‫מיקום טוב? הם עוד יראו‪ .‬זה יהפוך למרכז החדש של העיר — כשהעיר תחזור לחיים‪.‬‬ ‫תיכננתי את זה עוד כשה'באנר' היה עיתון סוג דל"ת‪ .‬לא טעיתי אז‪ ,‬נכון? ידעתי למה‬ ‫אגיע‪ ...‬זו תהיה אנדרטת זיכרון לחיים שלי‪ ,‬הווארד‪ .‬זוכר מה אמרת כשבאת למשרד שלי‬ ‫בפעם הראשונה? הצהרת חיי‪ .‬יש דברים בעבר שלי שאני לא אוהב‪ .‬אבל כל הדברים שאני‬ ‫גאה בהם יישארו לעד‪ .‬כי אחרי שאני אמות יישאר בניין גייל ויינאנד‪ ...‬ידעתי שיום אחד‬ ‫אמצא את האדריכל הנכון‪ .‬רק לא ידעתי שהוא יהיה הרבה יותר מאדריכל ששכרתי‪ .‬אני‬ ‫שמח שזה כך‪ .‬בשבילי זה מין גמול‪ ,‬כאילו נסלח לי‪ .‬ההישג האחרון והגדול שלי יהיה גם‬ ‫ההישג הגדול שלך‪ .‬זאת לא תהיה רק אנדרטה לזכרי‪ ,‬זאת תהיה המתנה הטובה ביותר‬ ‫שאוכל להציע לאדם החשוב לי ביותר עלי אדמות‪ .‬אל תזעיף פנים‪ ,‬אתה יודע שככה אני‬ ‫מרגיש כלפיך‪ .‬תסתכל על הזוועה שמעבר לרחוב‪ .‬אני רוצה לשבת פה ולהביט בך כשאתה‬ ‫מסתכל עליה‪ .‬זה מה שאנחנו הולכים להרוס‪ ,‬אתה ואני‪ .‬ומכאן הוא יצמח‪ ,‬בית ויינאנד‬ ‫מאת הווארד רורק‪ .‬ואתה‪ ,‬מהיום שנולדת‪ ,‬חיכית להזדמנות הזאת‪ .‬אז הנה היא‪ ,‬הווארד‪,‬‬ ‫מעבר לרחוב‪ .‬היא שלך‪ ,‬ממני‪".‬‬

‫‪10‬‬ ‫הגשם פסק‪ ,‬אבל פיטר קיטינג קיווה שהוא יתחדש‪ .‬המדרכות נצצו‪ ,‬וכתמים כהים כיסו את‬ ‫קירות הבניינים‪ .‬ומאחר שלא ירד גשם‪ ,‬היה נדמה שהעיר נשטפה זיעה קרה‪ .‬האוויר היה‬ ‫כבד בחושך שירד בטרם עת‪ ,‬מטריד כמו זִ קנה מוקדמת‪ .‬בחלונות נראו שלוליות אור‬ ‫צהבהבות‪ .‬קיטינג החמיץ את הגשם‪ ,‬ובכל זאת הרגיש רטוב עד לשד עצמותיו‪.‬‬ ‫הוא יצא ממשרדו מוקדם והלך הביתה ברגל‪ .‬המשרד נראה לו זה זמן רב לא מציאותי‪ .‬את‬ ‫המציאות הרגיש רק בערבים‪ ,‬כשהיה מתגנב בחשאי לדירתו של רורק‪ .‬לא‪ ,‬הוא לא מתגנב‬ ‫וגם לא בחשאי‪ ,‬אמר לעצמו בכעס‪ .‬אבל ידע שכן‪ ,‬אף שנכנס כאחד האדם ללובי של בית‬ ‫אנרייט ועלה במעלית‪ .‬זאת היתה חרדה עמומה‪ ,‬דחף פנימי להביט סביבו‪ ,‬מחשש שמישהו‬ ‫יכיר אותו; זה היה מטען של אשמה שאין לה שם‪ ,‬לא כלפי אדם מסוים‪ ,‬אלא תחושה‬ ‫מבהילה של אשמה בלי קורבן‪.‬‬ ‫הוא קיבל מרורק רישומים גולמיים של כל פרט ופרט בבנייני קורטלנד‪ .‬עובדיו תירגמו‬ ‫אותם לשרטוטים‪ .‬הוא הקשיב להוראות שמסר לו רורק‪ .‬הוא למד בעל פה טיעונים שיוכל‬ ‫לשטוח בפני מעסיקיו‪ ,‬כהגנה מפני כל התנגדות אפשרית‪ .‬הוא ספג הכול כמו מכונת‬ ‫הקלטה‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬כשהיה מוסר הסברים לשרטטים‪ ,‬הוא נשמע כמו תקליט‪ .‬זה לא הפריע‬ ‫לו‪ .‬הוא לא פיקפק בדבר‪.‬‬ ‫כעת צעד לאיטו ברחובות שטופי גשם שסירב לרדת‪ .‬הוא הביט למעלה וראה חלל ריק‬ ‫במקום שבו עמדו מגדלים מוכרים‪ .‬זה לא נראה כמו ערפל וגם לא כמו עננים; נדמה‬ ‫שיריעה מוצקה של שמים התפשטה סביב בלי קול והותירה אחריה הרס‪ .‬מראה הבניינים‬ ‫שנעלמו מאחורי שמים נמוכים עורר בו תמיד אי־נוחות‪ .‬הוא השפיל את מבטו והמשיך‬ ‫ללכת‪.‬‬ ‫ראשית הבחין בנעליים‪ .‬הוא ידע שכבר ראה את פניה של האישה‪ ,‬שהיתה זו הגנה עצמית‬ ‫שהסיטה את מבטו והניחה להכרתו להתעכב על אותן נעליים‪ ,‬נעלי אוקספורד שטוחות‬ ‫וחומות‪ ,‬נוחות עד עלבון‪ ,‬מצוחצחות מדי על רקע המדרכה הבוצית‪ ,‬בזות לגשם וליופי‪.‬‬ ‫עיניו טיפסו אל החצאית החומה; אל הז'קט המחויט‪ ,‬היקר והקר כמו מדים; אל היד שהיתה‬ ‫עטויה כפפה קטומת אצבעות‪ ,‬על הדש שהיה מקושט בתכשיט מגוחך — מקסיקני עקום‬ ‫רגליים במכנסיים אדומים מאמייל — תקוע שם כמו ניסיון מסורבל להיות עליז; ומשם אל‬ ‫השפתיים הדקות‪ ,‬אל המשקפיים‪ ,‬אל העיניים‪.‬‬ ‫"קייטי‪ ",‬אמר‪.‬‬

‫היא עמדה ליד חלון הראווה של חנות ספרים; מבטה המהוסס התמהמה בין הכרה‬ ‫בנוכחותו‪ ,‬לבין כריכת הספר שבו הביטה‪ .‬חיוך החל להסתמן על פניה‪ ,‬אך מבטה חזר מיד‬ ‫אל כותרת הספר‪ ,‬כאילו ביקשה לחרות אותו בזיכרונה‪ .‬ואז חזרו עיניה אל קיטינג‪ .‬חיוכה‬ ‫היה נעים; לא היה בו מאמץ להתגבר על מרירות‪ ,‬אבל גם לא ברכת שלום‪ .‬הוא היה פשוט‬ ‫ונעים‪.‬‬ ‫"פיטר קיטינג‪ ",‬אמרה‪" .‬שלום לך‪".‬‬ ‫"קייטי‪ ".‬הוא התקשה להושיט את ידו ולהתקרב אליה‪.‬‬ ‫"כן‪ .‬היית מדמיין שניתקל כך ברחובות העיר? ניו יורק היא כנראה כמו כל עיירה קטנה‪,‬‬ ‫רק בלי תכונות טובות שמייחדות אותה‪ ".‬לא היה שום מתח בקולה‪.‬‬ ‫"מה את עושה כאן? חשבתי‪ ...‬שמעתי‪ "...‬הוא ידע שיש לה משרה טובה בוושינגטון‪,‬‬ ‫ושעברה לשם שנתיים קודם לכן‪.‬‬ ‫"נסיעת עסקים‪ .‬אני צריכה לחזור מחר‪ .‬קשה לי לומר שאני מצטערת‪ .‬ניו יורק נראית‬ ‫איטית כל כך‪ ,‬כמעט מתה‪".‬‬ ‫"אני שמח שאת אוהבת את העבודה שלך‪ ...‬אם זה מה‪ ...‬זה מה שהתכוונת לומר?"‬ ‫"אוהבת את העבודה שלי? איזה דבר טיפשי לומר‪ .‬וושינגטון היא המקום הבוגר היחיד‬ ‫בארץ‪ .‬אני לא מבינה איך אנשים יכולים לחיות במקום אחר‪ .‬ומה אתה עושה‪ ,‬פיטר? לפני‬ ‫כמה ימים ראיתי את השם שלך בעיתון‪ .‬זה נשמע חשוב‪".‬‬ ‫"אני‪ ...‬עובד‪ ...‬כמעט לא השתנית‪ ,‬קייטי‪ ,‬לא ממש‪ ...‬כלומר‪ ,‬הפנים שלך‪ ,‬את נראית כמו‬ ‫תמיד‪ ,‬במובן מסוים‪"...‬‬ ‫"אלה הפנים היחידות שיש לי‪ .‬למה אנשים צריכים לדבר תמיד על שינויים‪ ,‬אחרי שהם‬ ‫רקר והיא ממש עשתה ספירת מלאי‬ ‫לא התראו שנה או שנתיים? אתמול נתקלתי בגרייס ּ ַפ ֶ‬ ‫של כל תו בפנים שלי‪ .‬יכולתי לשמוע כל מילה עוד לפני שהגתה אותה — 'קתרין‪ ,‬את‬ ‫נראית כל כך טוב‪ ,‬לא התבגרת אפילו ביום‪ ,‬באמת שלא‪ '.‬יש אנשים כל כך קרתנים!"‬ ‫"אבל‪ ...‬את באמת נראית טוב‪ ...‬ונחמד לפגוש אותך‪"...‬‬ ‫"גם אני שמחה לפגוש אותך‪ .‬מה נשמע בענף הבנייה?"‬ ‫"אני לא יודע‪ ...‬מן הסתם קראת על בנייני קורטלנד‪ ...‬אני בונה דיור ציבורי‪"...‬‬ ‫"כן‪ ,‬כמובן‪ .‬אני חושבת שזה טוב מאוד בשבילך‪ ,‬פיטר‪ ,‬לבצע פרויקט לא רק למען רווח‬ ‫פרטי ועמלה שמנה‪ ,‬אלא למטרה חברתית‪ .‬לדעתי‪ ,‬אדריכלים צריכים להפסיק לרדוף אחרי‬ ‫כסף ולהקדיש את הזמן שלהם לפרויקטים ממשלתיים ולמטרות נעלות יותר‪".‬‬ ‫"האמת שרובם היו שמחים לקבל את הפרויקט‪ .‬זה אחד התחומים שהכי קשה להתברג‬ ‫בהם‪ ,‬הוא סגור‪"...‬‬ ‫"כן‪ ,‬כן‪ ,‬אני יודעת‪ .‬זה בלתי אפשרי להסביר להדיוטות את שיטות העבודה שלנו‪ ,‬ולכן‬ ‫אנחנו שומעים כל הזמן תלונות מטופשות‪ .‬אסור לך לקרוא את העיתונים של ויינאנד‪,‬‬ ‫פיטר‪".‬‬ ‫"אני לא קורא את העיתונים של ויינאנד! מה זה קשור‪ ,‬לעזאזל‪ ...‬אני‪ ...‬אין לי מושג על‬ ‫מה את מדברת‪ ,‬קייטי‪".‬‬

‫הוא חשב לעצמו שהיא לא חייבת לו כלום‪ ,‬אולי רק כעס ובוז‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬היתה לה כלפיו‬ ‫מחויבות אנושית אחת‪ :‬היא היתה אמורה להראות מתח כלשהו בשיחה ביניהם‪ .‬אבל לא היה‬ ‫שום מתח‪.‬‬ ‫"יש לנו באמת הרבה על מה לדבר‪ ,‬פיטר‪ ".‬המילים היו מרוממות את רוחו‪ ,‬אילולא נאמרו‬ ‫בקלילות שכזאת‪" .‬אבל לא נוכל לעמוד כאן כל היום‪ ".‬היא הציצה בשעון היד שלה‪" .‬יש‬ ‫לי בערך שעה‪ .‬אולי תזמין אותי לכוס תה? נראה לי שגם אתה זקוק לזה‪ ,‬אתה נראה קפוא‪".‬‬ ‫זאת היתה ההערה הראשונה שלה למראה שלו; רק אותה הערה‪ ,‬והמבט שלה‪ .‬הוא חשב‬ ‫לעצמו‪ :‬אפילו רורק היה המום והודה בשינוי‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬קייטי‪ .‬זה יהיה נפלא‪ .‬אני‪ "...‬הוא הצטער שהיא זו שיזמה את ההצעה‪ ,‬כי זה היה‬ ‫הדבר הנכון לעשות‪ .‬הלוואי שלא ידעה לעשות את הדבר הנכון‪ ,‬חשב לעצמו‪ ,‬לא מהר כל‬ ‫כך‪" .‬בואי נמצא מקום שקט ונחמד‪"...‬‬ ‫"בוא נלך לתורפ‪ .‬יש להם סניף בפינת הרחוב‪ .‬הכריכים שלהם הכי טובים‪".‬‬ ‫היא נטלה את זרועו כדי לחצות את הכביש ושמטה אותה שוב בצד השני‪ .‬המחווה היתה‬ ‫אוטומטית‪ .‬נדמה שלא הרגישה בכך‪.‬‬ ‫בבית הקפה היה דלפק של מתוקים ומיני מאפה‪ .‬קערה גדולה של שקדים מסוכרים‪,‬‬ ‫ירוקים ולבנים הביטה בקיטינג‪ .‬במקום נישא ריח של קליפות תפוזים‪ .‬האורות היו עמומים‪,‬‬ ‫כמו אובך כתום ומחניק; הריח שיווה לאור מראה דביק‪ .‬השולחנות היו קטנים מדי‪ ,‬צפופים‬ ‫מדי‪.‬‬ ‫הוא התיישב והביט במפית הנייר בדוגמת תחרה‪ ,‬שכיסתה את הזכוכית השחורה‪ .‬כשהרים‬ ‫את מבטו אל קתרין‪ ,‬הבין שלא נדרשה שום זהירות‪ :‬היא לא הגיבה למבטו החוקר; ארשת‬ ‫פניה נותרה כשהיתה‪ ,‬בין שבחן אותה ובין שבחן את האישה בשולחן הסמוך‪ ,‬כאילו חסרה‬ ‫בה תודעת אישיותה שלה‪.‬‬ ‫זה היה הפה שלה שהשתנה יותר מכול‪ ,‬חשב לעצמו; השפתיים היו קפוצות‪ ,‬כאילו נותר‬ ‫מהם רק פס צר וחיוור‪ .‬זה פה שנועד לפקד‪ ,‬חשב‪ ,‬אבל לא פקודות גדולות‪ ,‬וגם לא‬ ‫אכזריות; רק הוראות קטנות‪ ,‬בענייני צנרת וחומרי חיטוי‪ .‬הוא ראה את הקמטים בזוויות‬ ‫עיניה‪ ,‬את קפלי העור שנראה כמו נייר מעוך שהוחלק מחדש‪.‬‬ ‫היא סיפרה לו על עבודתה בוושינגטון‪ ,‬והוא הקשיב בעגמומיות‪ .‬הוא לא שמע את‬ ‫המילים‪ ,‬רק את נימת קולה‪ ,‬יבש וחורקני‪.‬‬ ‫מלצרית במדים מעומלנים בגוון סחלב ניגשה אל שולחנם‪.‬‬ ‫"תה וכריכים‪ ,‬בבקשה‪ ",‬אמרה קתרין‪ ,‬חדות‪.‬‬ ‫קיטינג‪ ,‬אמר‪:‬‬ ‫"כוס קפה‪ ".‬הוא ראה את עיניה נחות עליו‪ ,‬ופתאום גאתה בו בהלת מבוכה‪ .‬הוא לא העז‬ ‫להודות בפניה שאינו מסוגל לבלוע‪ ,‬ולו נגיסה אחת‪ .‬כאילו חשש שהודאתו תכעיס אותה‪.‬‬ ‫מיד הוסיף‪" :‬טוב‪ ,‬ירך חזיר וגבינה שווייצרית על לחם שיפון‪".‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬הרגלי התזונה שלך איומים! חכי רגע‪ .‬זה לא מה שאתה רוצה‪ ,‬פיטר‪ .‬זה רע מאוד‬ ‫בשבילך‪ .‬אתה צריך להזמין סלט טרי‪ .‬וזה לא בריא לשתות קפה בשעה כזאת‪ .‬האמריקנים‬

‫שותים יותר מדי קפה‪".‬‬ ‫"בסדר‪ ",‬אמר קיטינג‪.‬‬ ‫"תה וסלט ירקות‪ ,‬מלצרית‪ ...‬אה‪ ,‬כן! בלי לחם‪ ,‬בבקשה — עלית במשקל‪ ,‬פיטר — רק‬ ‫כמה קרקרים דיאטטיים‪ ,‬בבקשה‪".‬‬ ‫קיטינג חיכה עד שמדי הסחלב התרחקו מהם‪ ,‬ואז אמר בתקווה‪:‬‬ ‫"השתניתי‪ ,‬נכון‪ ,‬קייטי? אני נראה נורא?" נדמה שהרגיש שגם בתגובה מזלזלת ייווצר‬ ‫לפחות קשר אישי‪.‬‬ ‫"מה? כן‪ .‬זה לא בריא‪ .‬אבל האמריקנים לא מבינים בתזונה נכונה‪ .‬כמובן רוב הגברים‬ ‫שמים דגש גדול מדי על מראה חיצוני‪ .‬הם יהירים יותר מהנשים‪ .‬למעשה‪ ,‬הנשים הן‬ ‫שמנהלות היום את העניינים‪ ,‬והן שמבצעות את כל העבודות היצרניות‪ .‬הנשים יבנו עולם‬ ‫טוב יותר‪".‬‬ ‫"איך בונים עולם טוב יותר‪ ,‬קייטי?"‬ ‫"כמובן‪ ,‬הגורם המכריע הוא הכלכלה‪"...‬‬ ‫"לא‪ ,‬זה לא מה ששאלתי‪ ...‬קייטי‪ ,‬אני כל כך אומלל‪".‬‬ ‫"אני מצטערת לשמוע את זה‪ .‬כל כך הרבה אנשים אומרים את זה בימינו‪ .‬זאת פשוט‬ ‫תקופת מעבר ואנשים מרגישים תלושים‪ .‬אבל אתה תמיד היית חייכן ומאושר‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫"את‪ ...‬זוכרת איך הייתי פעם?"‬ ‫"אלוהים‪ ,‬פיטר‪ ,‬אתה מדבר כאילו זה קרה לפני שישים וחמש שנה‪".‬‬ ‫"אבל כל כך הרבה דברים קרו‪ .‬אני‪ "...‬הוא קפץ למים; הוא ידע שהוא חייב; הדרך הגסה‬ ‫ביותר נראתה לפתע הקלה מכולן‪" .‬הייתי נשוי‪ .‬והתגרשתי‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬קראתי על זה‪ .‬שמחתי שהתגרשת‪ ".‬הוא רכן קדימה‪" .‬אם אשתך היא מסוג הנשים‬ ‫שמתחתנות עם גייל ויינאנד‪ ,‬מזלך שנפטרת ממנה‪".‬‬ ‫גם במשפט האחרון שמע את אותו קוצר רוח כרוני שנשזר בדבריה כחוט השני‪ .‬הוא נאלץ‬ ‫להאמין לדבריה‪ :‬הנושא לא עניין אותה יותר מדי‪.‬‬ ‫"קייטי‪ ,‬את טובת לב ומלאת טקט‪ ...‬אבל את לא צריכה להעמיד פנים‪ ",‬אמר‪ ,‬בידיעה‬ ‫ברורה ומבהילה שזאת לא העמדת פנים‪" .‬מספיק‪ .‬תגידי לי מה חשבת עלי אז‪ ...‬תגידי‬ ‫הכול‪ ...‬לא אכפת לי‪ ...‬אני רוצה לשמוע‪ ...‬את לא מבינה? זה ישפר את הרגשתי‪".‬‬ ‫"אבל פיטר‪ ,‬אתה רוצה שנפתח בהאשמות הדדיות? הייתי אומרת שזו יהירות‪ ,‬אם זה לא‬ ‫היה כל כך ילדותי‪".‬‬ ‫"איך הרגשת באותו יום‪ ,‬כשלא באתי‪ ,‬ואחר כך‪ ,‬כששמעת שהתחתנתי?" הוא לא ידע מה‬ ‫דחף אותו מתוך קהות החושים שלו לנהוג בה באכזריות שכזאת‪ ,‬כאילו לא היה מוצא אחר‪.‬‬ ‫"קייטי‪ ,‬האם סבלת?"‬ ‫"כן‪ ,‬בטח שסבלתי‪ .‬כמו כל צעירה במצב כזה‪ .‬בדיעבד זה נראה מטופש כל כך‪ .‬בכיתי‬ ‫וצעקתי כמה דברים איומים על דוד אלזוורת'‪ .‬הוא נאלץ להזעיק רופא שנתן לי תרופת‬ ‫הרגעה‪ .‬אחרי כמה שבועות התעלפתי ברחוב‪ ,‬ככה סתם‪ ,‬בלי סיבה‪ ,‬זה היה מאוד מביך‪ .‬כל‬ ‫הדברים הרגילים שכל אחד מתנסה בהם‪ ,‬כנראה‪ .‬כמו חצבת‪ .‬למה חשבתי שאהיה שונה? —‬

‫כך אמר דוד אלזוורת'‪ ".‬הוא חשב לעצמו שלא ידע כי קיים דבר גרוע יותר מזיכרון חי של‬ ‫כאב‪ :‬זיכרון מת‪" .‬וכמובן ידענו שזה לטובה‪ .‬אני לא יכולה לדמיין את עצמי נשואה לך‪".‬‬ ‫"את לא יכולה לדמיין את זה‪ ,‬קייטי?"‬ ‫"לא לך‪ ,‬ולא לאף אחד אחר‪ .‬זה לא היה עובד‪ ,‬פיטר‪ .‬אני לא מתאימה להיות עקרת בית‪.‬‬ ‫חיים כאלה היו מבחינתי אנוכיים מדי‪ ,‬צרים מדי‪ .‬כמובן‪ ,‬אני מבינה מה אתה מרגיש כעת‪,‬‬ ‫ואני מעריכה את זה‪ .‬זה הרי אנושי שתרגיש חרטה‪ ,‬כי הרי זרקת אותי‪ ,‬כמו שאומרים‪ ".‬הוא‬ ‫עיווה את פניו‪" .‬אתה רואה כמה טיפשי זה נשמע כעת‪ .‬טבעי שתהיה חרטה‪ .‬זה נורמלי‪.‬‬ ‫אבל אנחנו חייבים להסתכל על זה באובייקטיביות‪ ,‬כמו שני מבוגרים רציונליים‪ .‬זה לא כל‬ ‫כך רציני‪ ,‬גם ככה אנחנו לא יכולים לשלוט במעשים שלנו‪ .‬ככה אנחנו בנויים‪ .‬צריך לראות‬ ‫את זה כהתנסות ולהמשיך הלאה‪".‬‬ ‫"קייטי! את לא מדברת על איזו ילדה שסרחה ומחפשת פתרון‪ .‬את מדברת על עצמך‪".‬‬ ‫"האם יש הבדל מהותי? הבעיות של כולנו זהות‪ ,‬בדיוק כמו הרגשות שלנו‪".‬‬ ‫הוא הביט בה כשנגסה בפרוסת לחם דקה מרוחה בירוק וגילה שגם ההזמנה שלו מונחת‬ ‫לפניו‪ .‬הוא הזיז את מזלגו בקערת הסלט ואילץ את עצמו לנגוס בקרקר הדיאטטי‪ .‬הוא חשב‬ ‫לעצמו כמה מוזר שאיבד את היכולת לאכול אוטומטית ונאלץ לעשות זאת במאמץ ובמודע;‬ ‫הקרקר נראה אינסופי‪ .‬הוא לא היה מסוגל ללעוס אותו עד תומו‪ .‬לסתותיו נעו עוד ועוד‪ ,‬אך‬ ‫לשווא‪.‬‬ ‫"קייטי‪ ...‬כבר שש שנים אני חושב על היום שבו אבקש את סליחתך‪ .‬ועכשיו ניתנה לי‬ ‫הזדמנות‪ ,‬אבל לא אבקש אותה‪ .‬נראה‪ ...‬שזה לא מתאים‪ .‬אני יודע שזה נשמע נורא‪ ,‬אבל‬ ‫ככה אני מרגיש‪ .‬זה היה הדבר המביש ביותר שעשיתי בחיים שלי‪ ,‬אבל לא בגלל שפגעתי‬ ‫בך‪ .‬פגעתי בך‪ ,‬קייטי‪ ,‬אולי יותר ממה שאת מוכנה להודות‪ .‬אבל זה לא החלק הגרוע‬ ‫ביותר‪ ...‬קייטי‪ ,‬רציתי להתחתן איתך‪ .‬זה היה הדבר היחיד שרציתי באמת‪ .‬ועל כך שלא‬ ‫עשיתי את מה שרציתי‪ ,‬על החטא הזה‪ ,‬אין כפרה‪ .‬אני מרגיש מתועב‪ ,‬חסר תכלית ומפלצתי‪,‬‬ ‫בדיוק כמו שמרגישים כלפי השיגעון — שהוא חסר טעם‪ ,‬ושאין בו כבוד אלא רק כאב‬ ‫מבוזבז‪ .‬קייטי‪ ,‬למה תמיד מלמדים אותנו שזה קל ורע לעשות את מה שאנחנו רוצים‪,‬‬ ‫ושעלינו לרסן את עצמנו? זה הדבר הכי קשה בעולם‪ ,‬לעשות את מה שאנחנו רוצים‪ .‬זה‬ ‫דורש הכי הרבה אומץ‪ .‬כלומר‪ ,‬מה שאנחנו באמת רוצים‪ .‬כמו שאני רציתי להתחתן איתך‪.‬‬ ‫לא כמו שרציתי לשכב עם אישה כלשהי‪ ,‬או להשתכר‪ ,‬או שהשם שלי יופיע בעיתונים‪ .‬את‬ ‫הדברים האלה‪ ,‬שהם אפילו לא תשוקות‪ ,‬אנשים עושים כדי לברוח מתשוקות‪ .‬כי זאת‬ ‫אחריות גדולה מדי‪ ,‬לרצות משהו בכל לבך‪".‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬מה שאתה אומר הוא מאוד מכוער ואנוכי בעיני‪".‬‬ ‫"אולי‪ .‬אני לא יודע‪ .‬הייתי חייב לומר לך את האמת‪ .‬על הכול‪ .‬גם אם לא היית שואלת‪.‬‬ ‫הייתי חייב‪".‬‬ ‫"כן‪ .‬היית חייב‪ .‬זו תכונה ראויה לשבח‪ .‬היית בחור מקסים‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫קערת השקדים המסוכרים שעל הדלפק היא שמכאיבה לו‪ ,‬חשב לעצמו בכעס עמום‪.‬‬ ‫השקדים היו ירוקים ולבנים‪ .‬מה פתאום הם ירוקים ולבנים בעונה הזאת של השנה? למה‬

‫דווקא בצבעים של פטריק הקדוש? הרי ביום של פטריק הקדוש נהוג לפזר אותם בחלונות‬ ‫הראווה‪ ,‬ויום חגו של פטריק הקדוש מסמל את בוא האביב‪ .‬לא‪ ,‬יותר מהאביב‪ ,‬הוא מסמל‬ ‫את אותו רגע של ציפייה נפלאה לפני בוא האביב‪.‬‬ ‫"קייטי‪ ,‬אני לא אגיד לך שאני עדיין מאוהב בך‪ .‬אני לא יודע אם זה נכון או לא‪ .‬אף פעם‬ ‫לא שאלתי את עצמי‪ .‬זה כבר לא משנה‪ .‬אני לא אומר את זה מתוך תקווה או מתוך רצון‬ ‫לנסות או‪ ...‬אני רק יודע שאהבתי אותך‪ ,‬קייטי‪ ,‬אהבתי אותך למרות מה שעוללתי לאהבה‬ ‫הזאת‪ .‬אהבתי אותך‪ ,‬קייטי‪ ,‬גם אם עלי לומר לך את זה בפעם האחרונה‪".‬‬ ‫היא הביטה בו ונדמה שהיתה מרוצה‪ .‬היא לא נראתה נרגשת‪ ,‬גם לא מאושרת ולא מלאת‬ ‫רחמים; פשוט מרוצה‪ .‬הוא חשב לעצמו‪ :‬לו היתה סתם בתולה זקנה‪ ,‬עובדת סוציאלית‬ ‫מתוסכלת‪ ,‬כמו שאוהבים כולם לדמיין רווקות כמותה — כאילו הן בזות למין מתוך עליונות‬ ‫מוסרית יהירה — לפחות היתה בה הכרה‪ ,‬גם אם עוינת‪ .‬אבל זה — הסובלנות המשועשעת‬ ‫הזאת‪ ,‬שנראית כאילו היא מודה שרומנטיקה היא חולשה אנושית שכל אחד צריך להתנסות‬ ‫בה‪ ,‬ושזו סתם גחמה פופולרית וחסרת כל חשיבות‪ ,‬כי נדמה שהיתה מרוצה גם אם גבר אחר‬ ‫היה משמיע את אותן המילים — זה היה עבורו כמו אותו מקסיקני במכנסי האמייל האדומים‬ ‫שנתלה על דש הז'קט שלה‪ ,‬כמו ויתור מלא בוז לדרישות הגנדרנות של אחרים‪.‬‬ ‫"קייטי‪ ...‬קייטי‪ ,‬בואי נאמר שזה לא נחשב‪ ,‬מה שקורה כאן ועכשיו‪ ,‬גם ככה אין טעם‬ ‫בסגירת חשבונות‪ ,‬נכון? כי הרגע הזה לא יכול לגעת במה שהיה בינינו פעם‪ ,‬נכון‪ ,‬קייטי?‬ ‫אנשים תמיד מצטערים שהעבר הוא כל כך סופי‪ ,‬ששום דבר לא יכול לשנות אותו‪ ,‬אבל אני‬ ‫שמח שזה כך‪ .‬כי לא נצליח לקלקל את זה‪ .‬נוכל לחשוב על העבר‪ ,‬נכון? למה לא‪ ,‬בעצם?‬ ‫כמו שאמרת‪ ,‬כמו אנשים מבוגרים‪ ,‬בלי לרמות את עצמנו‪ ,‬בלי תקוות שווא‪ ,‬אבל רק מתוך‬ ‫מבט לאחור‪ ,‬מתוך נוסטלגיה‪ ...‬את זוכרת שבאתי בפעם הראשונה לבית שלך בניו יורק?‬ ‫נראית אז כל כך קטנה ורזה‪ ,‬והשיער שלך היה סתור‪ .‬אמרתי לך שאף פעם לא אוהב מישהי‬ ‫אחרת‪ .‬הושבתי אותך בחיקי‪ ,‬היית קלה כמו נוצה‪ ,‬ואני אמרתי לך שאף פעם לא אוהב‬ ‫מישהי אחרת‪ .‬ואת אמרת שאת יודעת‪".‬‬ ‫"אני זוכרת‪".‬‬ ‫"כשהיינו יחד‪ ...‬קייטי‪ ,‬אני מתבייש בכל כך הרבה דברים‪ ,‬אבל לא ברגעים שבילינו יחד‪.‬‬ ‫כשביקשתי את ידך — לא‪ ,‬אף פעם לא ביקשתי את ידך‪ ,‬רק אמרתי לך שאנחנו מאורסים‪,‬‬ ‫ואת אמרת כן‪ .‬זה היה על ספסל בפארק — ירד שלג‪"...‬‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"היו לך כפפות צמר מצחיקות‪ .‬כמו כפפות של תנור‪ .‬אני זוכר‪ .‬היו טיפות מים על הצמר‪,‬‬ ‫עגולות‪ ,‬כמו בדולח‪ .‬הן נצצו‪ .‬זה היה בגלל מכונית שעברה‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬אני חושבת שנעים להביט מדי פעם לאחור‪ .‬אבל עם הגיל מתרחבת נקודת מבטו של‬ ‫אדם‪ .‬הוא צומח עם הזמן ומתעשר רוחנית‪".‬‬ ‫הוא שמר על שתיקה ארוכה‪ .‬ואז אמר בקול שטוח‪" :‬אני מצטער‪".‬‬ ‫"למה? אתה מתוק מאוד‪ ,‬פיטר‪ .‬תמיד אמרתי שגברים הם נורא רגשניים‪".‬‬ ‫הוא חשב‪ :‬זאת לא העמדת פנים‪ .‬אף אחד לא יכול להעמיד פנים בצורה כזאת‪ ,‬אלא אם כן‬

‫היא מכוּ ונת פנימה‪ ,‬כלפי עצמו‪ .‬ובמקרה כזה אין גבול‪ ,‬אין מוצא‪ ,‬אין מציאות‪...‬‬ ‫היא המשיכה לדבר‪ ,‬וכעבור זמן־מה חזרה לספר לו על וושינגטון‪ .‬הוא ענה‪ ,‬כשנדרש‬ ‫לכך‪.‬‬ ‫הוא חשב שהוא האמין ברצף פשוט‪ ,‬העבר וההווה‪ ,‬וכשמשהו הולך לאיבוד בעבר‪ ,‬הכאב‬ ‫בהווה מפצה על כך‪ ,‬הכאב מעניק לזה חיי נצח‪ .‬אבל הוא לא ידע שהאדם יכול להרוס את‬ ‫עברו בצורה כזאת‪ ,‬להרוג אותו רטרואקטיבית‪ ,‬כאילו מעולם לא היה קיים‪.‬‬ ‫היא הציצה בשעון שעל ידה והתנשפה בקוצר רוח‪" ,‬אוי‪ ,‬אני מאחרת‪ .‬אני חייבת לרוץ‪".‬‬ ‫הוא אמר בכבדות‪:‬‬ ‫"אכפת לך אם לא אלווה אותך‪ ,‬קייטי? אני לא רוצה להישמע גס רוח‪ .‬אני פשוט חושב‬ ‫שכך יותר טוב‪".‬‬ ‫"בטח‪ .‬אין שום בעיה‪ .‬אני יודעת את הדרך‪ .‬אין צורך בגינוני רשמיות בין חברים ותיקים‪".‬‬ ‫היא החלה לאסוף את הארנק שלה ואת כפפותיה‪ ,‬מעכה מפית נייר לכדור ושמטה אותו‬ ‫בדייקנות לתוך ספל התה שלה‪ ,‬ואז הוסיפה‪" :‬אתקשר אליך בפעם הבאה שאגיע העירה‪,‬‬ ‫נצא שוב לאכול‪ .‬קשה לי להבטיח מתי זה יקרה‪ .‬אני כל כך עסוקה‪ ,‬יש כל כך הרבה דברים‬ ‫שאני צריכה לעשות‪ .‬בחודש שעבר הייתי בדטרויט‪ ,‬ובשבוע הבא אני טסה לסיינט לואיס‪.‬‬ ‫אבל כשישלחו אותי שוב לניו יורק‪ ,‬אתקשר אליך‪ .‬להתראות‪ ,‬פיטר‪ .‬היה לי נחמד מאוד‪".‬‬

‫‪11‬‬ ‫גייל ויינאנד הביט בעץ המלוטש של סיפון היאכטה‪ .‬העץ וידיות הפליז שהפכו לכתם אש‬ ‫העניקו לו תחושה של הסובב אותו‪ :‬קילומטרים רבים של מרחב שטוף שמש‪ ,‬בין יריעות‬ ‫בוערות של שמים ואוקיינוס‪ .‬זה היה פברואר‪ ,‬והיאכטה צפה לה בנחת בדרום האוקיינוס‬ ‫השקט‪ ,‬במנועים דוממים‪.‬‬ ‫הוא נשען על המעקה והביט ברורק ששחה במים‪ .‬רורק צף על גבו‪ ,‬גופו מתוח בקו ישר‪,‬‬ ‫זרועותיו פרושות לצדדים ועיניו עצומות‪ .‬השיזוף העמוק של עורו רימז על החודש התמים‬ ‫שכבר העביר כך בים‪ .‬ויינאנד חשב לעצמו שכך הוא אוהב לספוג לתוכו את הזמן והמרחב‪:‬‬ ‫באמצעות היאכטה שלו‪ ,‬עוצמתה‪ ,‬באמצעות השיזוף של רורק וצבע זרועותיו שלו שנחו על‬ ‫המעקה‪.‬‬ ‫הוא לא הפליג ביאכטה זה כמה שנים‪ .‬הפעם רצה שרורק יהיה אורחו היחיד‪ .‬דומיניק‬ ‫נשארה בבית‪.‬‬ ‫ויינאנד אמר‪" :‬אתה הורג את עצמך‪ ,‬הווארד‪ .‬אף אחד לא יכול לעמוד בקצב החיים שלך‪.‬‬ ‫מאז מונאדנוק‪ ,‬נכון? אתה חושב שתצליח למצוא את האומץ לעשות את הדבר הכי קשה‬ ‫מבחינתך — לנוח?"‬ ‫להפתעתו הרבה‪ ,‬רורק קיבל את דבריו בלי ויכוח‪ .‬הוא צחק‪:‬‬ ‫"אני לא בורח מהעבודה שלי‪ ,‬אם זה מה שמפתיע אותך‪ .‬אני יודע מתי להפסיק‪ ,‬ואני לא‬ ‫יכול להפסיק‪ ,‬אלא אם כן אפסיק לחלוטין‪ .‬אני יודע שהגזמתי‪ .‬בזמן האחרון ביזבזתי המון‬ ‫נייר ושירטטתי כמה דברים איומים‪".‬‬ ‫"אתה מסוגל לעשות דברים איומים?"‬ ‫"אולי יותר מכל אדריכל אחר‪ ,‬ובלי אותם תירוצים‪ .‬דבר אחד אני יכול לומר לזכותי‪:‬‬ ‫העבודות הלא־מוצלחות שלי מגיעות בסוף לפח‪".‬‬ ‫"אני מזהיר אותך‪ ,‬אנחנו נפליג כמה חודשים‪ .‬אם תוך שבוע תתחיל להתחרט ולהתגעגע‬ ‫לשולחן השרטוט שלך‪ ,‬כמו כל הגברים שלא יודעים להתבטל‪ ,‬אני לא אסכים להחזיר אותך‬ ‫הביתה‪ .‬על היאכטה שלי‪ ,‬אני רודן מהסוג הגרוע ביותר‪ .‬תוכל לקבל כל דבר שיעלה‬ ‫בדעתך‪ ,‬חוץ מנייר ועפרונות‪ .‬אני גם לא אתן לך חופש דיבור‪ .‬כל עוד אתה על סיפון‬ ‫הספינה‪ ,‬אני לא מוכן לשמוע את המילים‪ :‬קורות‪ ,‬פלסטיק או בטון מזוין‪ .‬אני אלמד אותך‬ ‫לאכול‪ ,‬לישון ולחיות כמו מיליונר בטלן‪".‬‬ ‫"אשמח לנסות‪".‬‬

‫העבודה במשרד לא חייבה את נוכחותו של רורק בחודשים הקרובים‪ .‬הפרויקטים‬ ‫השוטפים שלו עמדו לפני סיום‪ .‬שתי עבודות חדשות חיכו על שולחנו לתחילת האביב‪.‬‬ ‫הוא סיים את כל השרטוטים שהיו דרושים לקיטינג לבניית קורטלנד‪ .‬הבנייה עמדה‬ ‫להתחיל‪ .‬לפני ההפלגה‪ ,‬באחד הימים של סוף דצמבר‪ ,‬נסע רורק להעיף מבט אחרון באתר‬ ‫הבנייה של קורטלנד‪ .‬הוא עמד כצופה אלמוני‪ ,‬בתוך קבוצה של סקרנים‪ ,‬והתבונן‬ ‫בדחפורים שנגסו בקרקע ופרצו את הדרך ליסודות העתידיים‪ .‬האיסט ריבר נראה כמו סרט‬ ‫רחב של מים שחורים ועצלים; מאחור‪ ,‬בערפל דליל של פתיתי שלג‪ ,‬עמדו מרוככים מגדלי‬ ‫הכרך‪ ,‬דמותם מרומזת בלבד בתוך אובך של צבעי מים בגוונים של סגול וכחול‪.‬‬ ‫דומיניק לא מחתה כשוויינאנד אמר לה שהוא רוצה להפליג לשיט ארוך עם רורק‪.‬‬ ‫"יקירתי‪ ,‬את מבינה שאני לא בורח מפנייך? אני פשוט צריך קצת זמן‪ ,‬רחוק מהכול‪ .‬להיות‬ ‫עם הווארד זה כמו להיות לבד עם עצמי‪ ,‬רק לחיות יותר בשלום‪".‬‬ ‫"כמובן‪ ,‬גייל‪ .‬לא אכפת לי‪".‬‬ ‫אבל הוא הביט בה‪ ,‬ופתאום צחק‪ ,‬שבע רצון מאין כמותו‪" .‬דומיניק‪ ,‬נדמה לי שאת‬ ‫מקנאה‪ .‬זה נפלא‪ ,‬אני אסיר תודה לו יותר מתמיד‪ ,‬אם בגללו את מקנאה לי‪".‬‬ ‫היא לא יכלה לספר לו שהיא אכן מקנאה‪ ,‬אבל גם לא יכלה לספר במי מהם היא מקנאה‪.‬‬ ‫היאכטה הפליגה בסוף דצמבר‪ .‬רורק גיחך כשהבחין עד כמה התאכזב ויינאנד לגלות‬ ‫שאין לו כל צורך לאכוף עליו משמעת‪ .‬רורק לא דיבר על בניינים‪ ,‬הוא שכב שעות שרוע‬ ‫על הסיפון בשמש‪ ,‬כמו בטלן מומחה‪ .‬הם דיברו מעט‪ .‬היו ימים שוויינאנד לא זכר אילו‬ ‫משפטים החליפו ביניהם‪ .‬נדמה שלא דיברו בכלל‪ .‬שלוותם היתה אמצעי התקשורת הטוב‬ ‫ביותר‪.‬‬ ‫שניהם קפצו למים לשחות וּ ויינאנד חזר ראשון אל הסיפון‪ .‬הוא עמד ליד המעקה וצפה‬ ‫ברורק במים‪ .‬הוא חשב על הכוח שהיה בידיו ברגע זה‪ :‬הוא היה יכול להורות לקברניט‬ ‫לנוע‪ ,‬להפליג ולהשאיר את הג'ינג'י הזה לחסדי השמש והים‪ .‬המחשבה נעמה לו‪ :‬תחושת‬ ‫הכוח אל מול הכניעה של רורק‪ ,‬אף שידע היטב ששום כוח בעולם לא יוכל לכפות עליו‬ ‫לעשות זאת‪ .‬כל האמצעים הפיזיים עמדו לרשותו‪ :‬כמה התכווצויות של מיתרי הקול‬ ‫כשינבח פקודה להפליג; ידו של מישהו שתפתח שסתום‪ ,‬והמכונה הצייתנית תתרחק מיד‬ ‫מהמקום‪ .‬הוא חשב לעצמו‪ :‬זה לא רק עניין מוסרי‪ ,‬זאת לא רק הזוועה שבעצם המעשה‪ ,‬הרי‬ ‫אפשר להעלות על הדעת שאדם יופקר בצורה שכזאת אם גורל היבשת יהיה תלוי בזה‪ .‬אבל‬ ‫שום דבר לא היה משכנע אותו להפקיר את האדם הזה‪ .‬הוא‪ ,‬גייל ויינאנד‪ ,‬עם לוחות העץ‬ ‫המוצקים של הסיפון שמתחת לרגליו‪ ,‬דווקא הוא הרגיש חסר אונים ברגע זה‪ .‬ורורק‪ ,‬שצף‬ ‫במים כמו בול עץ נסחף‪ ,‬החזיק בכוח גדול יותר מכוחו של המנוע שבבטן היאכטה‪ .‬ויינאנד‬ ‫חשב‪ :‬כי זה הכוח שיצר את המנוע‪.‬‬ ‫רורק טיפס בחזרה אל הסיפון; ויינאנד הביט בגופו של רורק‪ ,‬בזרזיפי המים שזרמו‬ ‫ממישורי גופו הגרומים‪ .‬הוא אמר‪:‬‬ ‫"עשית טעות במקדש של סטודארד‪ ,‬הווארד‪ .‬אתה היית צריך לשמש דגם לפסל‪ ,‬לא‬ ‫דומיניק‪".‬‬

‫"לא‪ ,‬אני יותר מדי אנוכי‪".‬‬ ‫"אנוכי? אנוכי היה נהנה מכל רגע‪ .‬אתה משתמש במילים בצורה מוזרה‪".‬‬ ‫"בצורה מדויקת‪ ,‬התכוונת לומר‪ .‬אני לא רוצה להיות סמל לשום דבר‪ .‬אני רק אני‪".‬‬ ‫ויינאנד‪ ,‬שהיה שרוע בכיסא נוח‪ ,‬הציץ בסיפוק בפנס — עיגול של זכוכית חלבית שנתלה על‬ ‫הדופן מאחוריו‪ .‬הפנס עקר אותו מתוך החלל השחור של הים והעניק לו פרטיות בין קירות‬ ‫מוצקים של אור‪ .‬הוא שמע את רחש תנועתה של היאכטה‪ ,‬הרגיש את אוויר הלילה החמים‬ ‫על פניו‪ ,‬הוא לא ראה דבר פרט לסיפון שהשתרע סביבו‪ ,‬סגור וסופי‪.‬‬ ‫רורק עמד לפניו ליד המעקה; דמות לבנה וגבוהה שנשענה לאחור על רקע שחור‪ .‬ראשו‬ ‫היה מורם כמו שוויינאנד ראה אותו מרים את ראשו אל בניין לא גמור‪ .‬ידיו היו שלובות על‬ ‫המעקה‪ .‬שרוולי החולצה הקצרה השאירו את זרועותיו באור; תלמים אנכיים של צל הדגישו‬ ‫את שרירי זרועותיו המתוחים ואת הגידים שבצווארו‪ .‬ויינאנד הירהר שוב במנוע היאכטה‪,‬‬ ‫בגורדי השחקים‪ ,‬בכבלים הטרנס־אטלנטיים‪ ,‬בכל מעשה ידי האדם‪.‬‬ ‫"הווארד‪ ,‬זה מה שרציתי‪ .‬לארח אותך כאן איתי‪".‬‬ ‫"אני יודע‪".‬‬ ‫"אתה יודע על מה זה מעיד? על קמצנות‪ .‬יש רק שני דברים על פני האדמה שאני‬ ‫מתקמצן בהם‪ :‬אתה ודומיניק‪ .‬אני מיליונר שהיה חסר כול‪ .‬אתה זוכר את הדברים שאמרת‬ ‫על בעלות? אני כמו פרא שגילה לראשונה את הרכוש הפרטי ונתקף אמוק‪ .‬זה מוזר‪ .‬תחשוב‬ ‫על אלזוורת' טוהי‪".‬‬ ‫"למה אלזוורת' טוהי?"‬ ‫"הכוונה לדברים שהוא מטיף להם‪ .‬בזמן האחרון אני תוהה אם הוא מבין באמת את מה‬ ‫שהוא מטיף לו‪ .‬חוסר אנוכיות במלוא מובן המילה? הרי זה מה שהייתי‪ .‬האם הוא בכלל‬ ‫מבין שאני התגלמות האידיאל שלו? כמובן‪ ,‬הוא לא יקבל את המניעים שלי‪ ,‬אבל מניעים‬ ‫לא משנים את העובדות‪ .‬אם הוא אכן מחפש חוסר אנוכיות צרוף‪ ,‬במובן הפילוסופי של‬ ‫המילה — ומר טוהי הוא הרי פילוסוף — אם הוא מחפש את זה במובן שחורג בהרבה מענייני‬ ‫כסף‪ ,‬הוא צריך רק להביט בי‪ .‬אף פעם לא היה לי שום דבר‪ .‬אני לא רוצה שום דבר‪ .‬שום‬ ‫דבר לא מעניין אותי‪ ,‬במובן הקוסמי ביותר שטוהי יכול לקוות לו‪ .‬הפכתי את עצמי‬ ‫לברומטר שמודד את לחץ העולם כולו‪ .‬קולו של ההמון דחף אותי למעלה ולמטה‪ .‬ברור‬ ‫שצברתי הון תוך כדי התהליך‪ ,‬אבל האם זה משנה את התמונה? נניח שהייתי מוותר על כל‬ ‫הכסף שלי‪ ,‬על כל פרוטה‪ .‬נניח שלא הייתי לוקח לעצמי אגורה‪ ,‬אלא פועל מתוך‬ ‫אלטרואיזם מוחלט‪ .‬מה הייתי צריך לעשות? בדיוק את מה שעשיתי‪ .‬להסב הנאה מרבית‬ ‫לכמות האנשים הגדולה ביותר‪ .‬לבטא את הדעות‪ ,‬את הרצונות‪ ,‬את הטעם של הרוב‪ ,‬אותו‬ ‫רוב שתמך בי מרצונו החופשי‪ ,‬כששילשל מדי יום פתק הצבעה בסך שלושה סנטים בדוכן‬ ‫העיתונים שבקרן הרחוב‪ .‬העיתונים של ויינאנד? כבר שלושים ואחת שנים הם מייצגים את‬ ‫כולם חוץ מאשר את גייל ויינאנד‪ .‬מחקתי את האגו שלי מתוך המשוואה‪ ,‬כפי שאף קדוש‬ ‫בשום מנזר לא הצליח לעשות מעולם‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬אנשים קוראים לי מושחת‪ .‬למה? הקדוש‬

‫במנזר מקריב רק דברים חומריים‪ .‬זה מחיר קטן שהוא צריך לשלם למען גאולת נשמתו‪ .‬אז‬ ‫הוא שומר על נשמתו ומוותר על העולם‪ .‬אבל אני לקחתי את המכוניות‪ ,‬את פיג'מות המשי‪,‬‬ ‫את הפנטהאוז‪ ,‬ונתתי לעולם את נשמתי בתמורה‪ .‬אז מי הקריב יותר — אם הקורבן הוא אמת‬ ‫המידה למוסריות? מיהו הקדוש האמיתי?"‬ ‫"גייל‪ ...‬לא חשבתי שאי־פעם תודה בזה‪".‬‬ ‫"למה לא? ידעתי מה אני עושה‪ .‬רציתי לשלוט בנשמה הקולקטיבית ועשיתי את זה‪ .‬נשמה‬ ‫קולקטיבית‪ .‬זה מושג מעורפל‪ ,‬אבל אם רוצים להמחיש אותו‪ ,‬אפשר לקחת ליד גיליון של‬ ‫ה'באנר'‪".‬‬ ‫"כן‪"...‬‬ ‫"כמובן‪ ,‬טוהי היה אומר לי שלא לזה הוא התכוון כשדיבר על אלטרואיזם‪ .‬הוא היה אומר‬ ‫שאסור לי לתת לאנשים להחליט מה הם רוצים‪ .‬אני צריך להחליט‪ .‬אני צריך לקבוע‪ ,‬לא את‬ ‫מה שאני רוצה וגם לא את מה הם אוהבים‪ ,‬אלא את מה שלדעתי הם צריכים לאהוב‪ .‬ואז‬ ‫להלעיט אותם בכוח‪ .‬חייבים להלעיט אותם‪ ,‬כי הם בחרו מרצונם ב'באנר'‪ .‬אבל יש כמה‬ ‫אלטרואיסטים כאלה בעולם‪".‬‬ ‫"אתה מודה בזה?"‬ ‫"כמובן‪ .‬מה עוד יכול אדם לעשות כשהוא צריך לשרת את העם‪ ,‬כשהוא צריך לחיות‬ ‫למען אחרים? הוא יכול למלא את המשאלות של כל אחד ואחד ולהיקרא מושחת; או לכפות‬ ‫על כולם את דעתו שלו‪ .‬אתה יכול לחשוב על אפשרות אחרת?"‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫"אז מה נשאר? איפה מתחילה ההגינות? ומה מתחיל כשמסתיים האלטרואיזם? אתה מבין‬ ‫במה אני מאוהב?"‬ ‫"כן‪ ,‬גייל‪ ".‬ויינאנד שמע בקולו של רורק אי־שביעות רצון שנשמעה כמעט כמו עצב‪.‬‬ ‫"מה קרה? למה אתה נשמע ככה?"‬ ‫"מצטער‪ .‬סלח לי‪ .‬זה סתם משהו שחשבתי עליו‪ .‬אני חושב על זה כבר הרבה זמן‪ .‬במיוחד‬ ‫בימים האחרונים‪ ,‬כשהכרחת אותי לשכב על הסיפון בחוסר מעש‪".‬‬ ‫"חשבת עלי?"‬ ‫"גם עליך‪ ,‬בין השאר‪".‬‬ ‫"מה החלטת?"‬ ‫"אני לא אלטרואיסט‪ ,‬גייל‪ .‬אני לא מחליט בשביל אחרים‪".‬‬ ‫"אתה לא צריך לדאוג לי‪ .‬מכרתי את עצמי‪ ,‬אבל לא היו לי אשליות בעניין הזה‪ .‬אף פעם‬ ‫לא נעשיתי אלווה סקארט‪ .‬הוא מאמין באמת במה שהציבור מאמין בו‪ .‬אני מתעב את‬ ‫הציבור‪ .‬זאת ההצדקה היחידה שלי‪ .‬מכרתי את חיי‪ ,‬אבל במחיר טוב‪ .‬כוח‪ .‬אף פעם לא‬ ‫השתמשתי בו‪ .‬לא יכולתי להרשות לעצמי רצון אישי‪ .‬אבל עכשיו אני חופשי‪ .‬עכשיו אני‬ ‫יכול להשתמש בו מכל סיבה שארצה‪ ,‬למען כל דבר שאאמין בו‪ .‬למען דומיניק‪ .‬למענך‪".‬‬ ‫רורק הסתובב‪ .‬כששב והביט בוויינאנד‪ ,‬אמר בפשטות‪:‬‬ ‫"אני מאוד מקווה‪ ,‬גייל‪".‬‬

‫"אז על מה חשבת בשבועות האחרונים?"‬ ‫"על העיקרון שהנחה את הדיקן שגירש אותי מסטנטון‪".‬‬ ‫"מה העיקרון?"‬ ‫"הדבר שהורס את העולם‪ .‬הדבר שדיברת עליו‪ .‬חוסר אנוכיות‪".‬‬ ‫"האידיאל שלא קיים‪ ,‬כביכול?"‬ ‫"הם טועים‪ .‬הוא קיים‪ ,‬אם כי לא בצורה שהם מדמיינים‪ .‬זה משהו שאף פעם לא הבנתי‬ ‫אצל בני אדם‪ .‬אין להם זהות עצמית משלהם‪ .‬הם חיים באמצעות האחרים‪ .‬החיים שלהם‬ ‫מתוּ וכים‪ .‬תחשוב על פיטר קיטינג‪".‬‬ ‫"תסתכל עליו אתה‪ .‬אני שונא אותו‪".‬‬ ‫"הסתכלתי עליו — על מה שנשאר ממנו — וזה עזר לי להבין‪ .‬הוא משלם את המחיר‪ .‬הוא‬ ‫תוהה במה הוא חטא ואומר לעצמו שהיה אנוכי מדי‪ .‬אבל באיזה מעשה‪ ,‬באיזו מחשבה הוא‬ ‫ביטא אי־פעם את האני שלו? מה היתה המטרה שלו בחיים? הגדולה שלו היתה בעיני‬ ‫אחרים‪ .‬תהילה‪ ,‬הערצה‪ ,‬קנאה; את כל אלה קיבל מאחרים‪ .‬אחרים קבעו למענו את האמונות‬ ‫שלא היו באמת שלו‪ ,‬אבל הוא הסתפק בכך שאחרים האמינו שאלה האמונות שלו‪ .‬אחרים‬ ‫היו הכוח המניע שלו ועיקר דאגתו‪ .‬הוא לא רצה להיות נשגב‪ ,‬הוא רצה שיחשבו שהוא כזה‪.‬‬ ‫הוא לא רצה לבנות‪ ,‬הוא רצה להיות נערץ כבנאי‪ .‬הוא שאל מאחרים כדי לעשות רושם על‬ ‫אחרים‪ .‬זה חוסר אנוכיות בהתגלמותו‪ .‬האני שלו‪ ,‬האגו שלו‪ ,‬הוא הדבר היחיד שהוא בגד‬ ‫בו‪ ,‬ויתר עליו‪ .‬אבל כולם קוראים לו אנוכי‪".‬‬ ‫"זה אופייני לרוב האנשים‪".‬‬ ‫"כן! וזה לא מקור הרע? לא אנוכיות‪ ,‬אלא דווקא היעדר מוחלט של הגדרת האני‪ .‬תסתכל‬ ‫עליהם‪ .‬אדם שבוגד ומשקר‪ ,‬אבל שומר על חזות מכובדת‪ .‬הוא יודע שהוא לא ישר‪ ,‬אבל‬ ‫כולם חושבים שהוא ישר‪ ,‬ומזה הוא מפיק את הכבוד העצמי המתוּ וך שלו‪ .‬אדם שמתהדר‬ ‫בהישג לא לו‪ .‬הוא יודע שהוא בינוני‪ ,‬אבל בעיני אחרים הוא דגול‪ .‬או אותו אומלל מתוסכל‬ ‫שמתיימר לאהוב מי שנחותים ממנו ודבק בהם כדי לבסס את העליונות שלו‪ .‬אדם שכל‬ ‫מטרתו היא לעשות כסף‪ .‬בעיני‪ ,‬אין שום רע בשאיפה לעשות כסף‪ .‬אבל כסף הוא רק‬ ‫אמצעי להשגת מטרה‪ .‬אם אדם רוצה כסף כדי להשיג מטרה אישית‪ ,‬כמו להשקיע בחברה‪,‬‬ ‫ליצור‪ ,‬ללמוד‪ ,‬לטייל‪ ,‬ליהנות ממותרות‪ ,‬אין בזה שום פסול‪ .‬אבל אנשים שמעמידים את‬ ‫הכסף במקום הראשון לא מסתפקים בזה‪ .‬למותרות אישיים יש גבול‪ .‬אבל הם רוצים‬ ‫ראוותנות‪ :‬הם רוצים להיראות‪ ,‬לזעזע‪ ,‬לבדר‪ ,‬להרשים אחרים‪ .‬החיים שלהם מתוּ וכים‪.‬‬ ‫תחשוב על מה שמכונה פעילות תרבותית‪ :‬מרצה פולט דברים לעוסים וחסרי פשר‪ ,‬שאין‬ ‫להם שום חשיבות‪ ,‬לא בעיניו ולא בעיני האנשים שמאזינים לו‪ .‬אבל למאזינים לא אכפת‪.‬‬ ‫הם יושבים שם בכל זאת‪ ,‬כדי שיוכלו לספר לחברים שלהם על הרצאה ששמעו מפי אדם‬ ‫מפורסם‪ .‬גם הם מתוּ וכים‪".‬‬ ‫"אם הייתי אלזוורת' טוהי‪ ,‬הייתי שואל‪ :‬האם אתה לא טוען בעצם נגד האנוכיות? האם כל‬ ‫האנשים שהזכרת לא פועלים מתוך מניעים אנוכיים — כדי להתבלט‪ ,‬להיות אהודים‪,‬‬ ‫נערצים?"‬

‫"הם עושים את זה באמצעות אחרים‪ ,‬ובמחיר הכבוד העצמי שלהם‪ .‬בתחום החשוב ביותר‬ ‫— בתחום הערכים‪ ,‬שיקול הדעת‪ ,‬הרוח‪ ,‬המחשבה — הם מעמידים אחרים מעל עצמם‪,‬‬ ‫בדיוק כפי שתובע מהם האלטרואיזם‪ .‬אדם אנוכי באמת לא יכול להיות מושפע מאחרים‪.‬‬ ‫הוא לא צריך את זה‪".‬‬ ‫"אני חושב שטוהי מבין את זה‪ .‬וכך הוא גם מפיץ את השטויות שלו‪ .‬בעזרת חולשה‬ ‫ופחדנות‪ .‬לאדם קל מאוד להסתמך על אחרים‪ .‬קשה לו הרבה יותר לעמוד על דעתו‪ .‬אתה‬ ‫יכול להעמיד פנים של אדם איכותי‪ .‬אתה לא יכול לרמות את עצמך‪ .‬האגו הוא השופט‬ ‫המחמיר ביותר‪ .‬כולם בורחים מפניו‪ .‬כל החיים עוברים עליהם בבריחה‪ .‬קל הרבה יותר‬ ‫לתרום כמה אלפים לצדקה ולחשוב שאתה אצילי‪ ,‬מאשר לבסס את כבודך העצמי על‬ ‫הישגים אמיתיים‪ .‬הרבה יותר פשוט לחפש תחליפים לכישרון‪ :‬אהבה‪ ,‬קסם אישי‪ ,‬טוב לב‪,‬‬ ‫צדקה‪ .‬אבל אין תחליפים לכישרון‪".‬‬ ‫"זאת בדיוק הסכנה באנשים המתוּ וכים‪ .‬הם לא מתעניינים בעובדות‪ ,‬ברעיונות‪ ,‬בעבודה‬ ‫קשה‪ .‬הם מתעניינים רק באחרים‪ .‬הם לא שואלים‪' :‬האם זה נכון?' הם שואלים‪' :‬האם אחרים‬ ‫חושבים שזה נכון?' הם לא שופטים‪ ,‬הם ממחזרים‪ .‬הם לא עושים‪ ,‬הם נוטעים רושם של‬ ‫עשייה‪ .‬הם לא יוצרים‪ ,‬הם מציגים לראווה‪ .‬הם לא מטפחים כישרון‪ ,‬אלא רק חברויות‪ .‬אין‬ ‫להם ערך מוסף‪ ,‬יש להם קשרים‪ .‬מה היה קורה לעולם בלעדי האנשים שעושים‪ ,‬שחושבים‪,‬‬ ‫שעובדים‪ ,‬שיוצרים באמת? האנשים האנוכיים‪ .‬אתה לא חושב דרך תודעת האחר‪ ,‬ואתה לא‬ ‫עובד באמצעות ידיו של האחר‪ .‬אדם שמאבד את שיקול דעתו‪ ,‬מאבד את התודעה שלו‪.‬‬ ‫ואובדן התודעה פירושו אובדן החיים‪ .‬לאדם המתוּ וך אין תחושת מציאות‪ .‬המציאות שלו‬ ‫לא נמצאת בתוכו‪ ,‬היא אי־שם במרחב שמפריד בין הגוף שלו לגוף של אחרים‪ .‬אין כאן‬ ‫ישות עצמאית‪ ,‬אלא יחסים — מעוגנים בלא כלום‪ .‬זאת ריקנות שאף פעם לא הצלחתי‬ ‫להבין‪ .‬זה מה שעצר אותי בכל פעם שעמדתי בפני ועדה‪ .‬גברים בלי אגו‪ .‬דעה בלי תהליך‬ ‫רציונלי‪ .‬תנועה בלי בלמים‪ ,‬בלי מנוע‪ .‬כוח בלי אחריות‪ .‬האדם המתוּ וך פועל‪ ,‬אבל המנוע‬ ‫שלו מפוזר בין האנשים שסובבים אותו‪ .‬הוא נמצא בכל מקום ובשום מקום‪ ,‬ואי אפשר‬ ‫להתדיין איתו‪ .‬הוא לא פתוח לדיונים‪ .‬אתה לא יכול לדבר איתו‪ .‬הוא לא מסוגל לשמוע‪.‬‬ ‫אתה עומד למשפט מול כס משפט ריק‪ .‬המון עיוור נתקף טירוף ומחליט למחוץ אותך בלי‬ ‫שום סיבה‪ .‬סטיבן מלורי התקשה להגדיר את המפלצת‪ ,‬אבל הוא ידע‪ .‬הוא פחד מאותה‬ ‫בהמה מריירת‪ .‬האיש המתוּ וך‪".‬‬ ‫"אני חושב שהאנשים המתוּ וכים שלך מבינים את זה בעצמם‪ ,‬גם אם הם עושים הכול כדי‬ ‫לא להודות בזה בתוך תוכם‪ .‬שים לב‪ :‬הם מוכנים לקבל הכול‪ ,‬מלבד אדם שעומד לבדו‪ .‬הם‬ ‫מזהים אותו מיד‪ ,‬מתוך אינסטינקט‪ .‬והם שונאים אותו שנאה מיוחדת‪ ,‬חתרנית‪ .‬הם סולחים‬ ‫לפושעים‪ .‬הם מעריצים רודנים‪ .‬הפשיעה והאלימות קשורות זו בזו‪ .‬זו מעין תלות הדדית‪.‬‬ ‫הם זקוקים לזה‪ .‬הם מוכרחים לכפות את הקיום העלוב והקטנוני שלהם על כל אדם שהם‬ ‫פוגשים‪ .‬האדם העצמאי הורג אותם‪ ,‬כי הם לא קיימים בתוכו‪ ,‬וזו צורת הקיום היחידה‬ ‫שלהם‪ .‬שים לב לממאירוּ ת הטינה שלהם כלפי כל דעה עצמאית‪ .‬שים לב לעוינות שלהם‬ ‫כלפי כל אדם עצמאי‪ .‬תסתכל על החיים שלך‪ ,‬הווארד‪ ,‬ועל האנשים שפגשת‪ .‬הם יודעים‪.‬‬

‫הם מפחדים‪ .‬אתה נזיפה עבורם‪".‬‬ ‫"הם מרגישים כך מפני שתמיד נשארת בהם תחושה כלשהי של כבוד עצמי‪ .‬בכל זאת‪ ,‬הם‬ ‫בני אדם‪ .‬פשוט חינכו אותם לחפש את עצמם במקומות אחרים‪ .‬עם זה‪ ,‬אף אחד לא יכול‬ ‫להיות עניו עד כדי כך שהוא לא יהיה זקוק להערכה עצמית בשום צורה‪ .‬אדם כזה לא יוכל‬ ‫להתקיים‪ .‬לכן‪ ,‬אחרי מאות שנים שבהן הלעיטו את בני האדם ברעיון שהאלטרואיזם הוא‬ ‫האידיאל‪ ,‬הם השלימו איתו בצורה היחידה שעמדה בפניהם‪ .‬בחיפוש אחר הערכה עצמית‬ ‫אצל אחרים‪ .‬בתיווּ כם של אחרים‪ .‬זה סלל את הדרך לכל מיני זוועות‪ .‬האנוכיות לבשה צורה‬ ‫כל כך מעוותת שאדם אנוכי באמת לעולם לא יכול לדמיין אותה לעצמו‪ .‬ועכשיו‪ ,‬כדי‬ ‫לרפא עולם שהאנוכיות הולכת ונעלמת ממנו‪ ,‬אנחנו נדרשים להרוס את האגו‪ .‬תקשיב למה‬ ‫שמטיפים היום‪ .‬תסתכל מסביב‪ .‬תהית למה הם סובלים‪ ,‬למה הם מחפשים אושר ולעולם לא‬ ‫מוצאים אותו‪ .‬אם אדם היה עוצר ושואל את עצמו אם היתה לו אי־פעם תשוקה אמיתית‬ ‫למשהו‪ ,‬הוא היה מוצא את התשובה‪ .‬הוא היה מגלה שכל רצונותיו‪ ,‬מאמציו‪ ,‬חלומותיו‬ ‫ושאיפותיו מוּ נעים בידי אחרים‪ .‬הוא לא באמת נאבק‪ ,‬גם לא למען עושר חומרי‪ ,‬אלא רק‬ ‫למען האשליה של כל אותם אנשים מתוּ וכים — יוקרה‪ .‬חותמת מאשרת‪ ,‬אבל לא של עצמו‪.‬‬ ‫הוא לא מוצא הנאה במאבק‪ ,‬וגם לא סיפוק בהצלחותיו‪ .‬אין בנמצא דבר שהוא יוכל לומר‬ ‫עליו‪' :‬זה בדיוק הדבר שרציתי‪ ,‬כי אני רציתי אותו‪ ,‬לא כדי להדהים את השכנים שלי‪ '.‬אחר‬ ‫כך הוא תוהה למה הוא אומלל‪ .‬כל צורה של אושר היא פרטית‪ .‬הרגעים הגדולים ביותר‬ ‫שלנו הם אישיים‪ ,‬הם נובעים ממניעים פנימיים‪ ,‬אסור לגעת בהם‪ .‬הדברים הקדושים‬ ‫והיקרים לנו מכול הם אותם דברים שלעולם לא נחשוף בפומבי‪ ,‬אלא נשמור בקנאות‬ ‫לעצמנו‪ .‬אבל עכשיו מלמדים אותנו לחשוף הכול‪ ,‬להניח לציבור לחטט בכל דבר‪ .‬לחפש‬ ‫שמחה באולמות כנסים‪ .‬אין לנו אפילו מילה מתאימה לאותה סגולה שאני מדבר עליה —‬ ‫להסתפקות של האדם ברוחו שלו‪ .‬אי אפשר לקרוא לזה‪ ,‬לא אנוכיות ולא אגואיזם‪ ,‬המילים‬ ‫האלה סולפו‪ .‬הן מתייחסות כיום לאנשים כמו פיטר קיטינג‪ .‬גייל‪ ,‬אני חושב שהרוע האמיתי‬ ‫בכדור הארץ מתמצה במסירת ענייניך החיוניים ביותר לידי אחרים‪ .‬תמיד דרשתי מאנשים‬ ‫שאני אוהב שתהיה להם תכונה מסוימת‪ .‬אני יודע לזהות אותה מיד‪ ,‬וזאת התכונה היחידה‬ ‫שאני מכבד אצל בני האדם‪ .‬כך בחרתי את החברים שלי‪ .‬ועכשיו אני יודע מהי אותה תכונה‪.‬‬ ‫אגו שמסתפק בעצמו‪ .‬שום דבר אחר אינו חשוב‪".‬‬ ‫"אני שמח שאתה מודה שיש לך חברים‪".‬‬ ‫"ואני מודה שאני אוהב אותם‪ .‬אבל לא יכולתי לאהוב אותם אילו היו הסיבה העיקרית‬ ‫לקיומי‪ .‬האם שמת לב שלפיטר קיטינג לא נשאר אפילו חבר אחד? אתה יודע למה? כי אם‬ ‫אדם לא מכבד את עצמו‪ ,‬הוא לא יכול לאהוב ולכבד אחרים‪".‬‬ ‫"לעזאזל עם פיטר קיטינג‪ .‬אני חושב עליך ועל החברים שלך‪".‬‬ ‫רורק חייך‪" .‬גייל‪ ,‬אם הספינה הזאת היתה שוקעת‪ ,‬הייתי מקריב את חיי כדי להציל אותך‪.‬‬ ‫לא מתוך חובה‪ .‬רק מפני שאני אוהב אותך‪ ,‬מסיבות שלי ולפי אמות מידה שלי‪ .‬הייתי מת‬ ‫למענך‪ .‬אבל לא הייתי מסכים לחיות למענך‪ ,‬וגם לא הייתי רוצה‪".‬‬ ‫"הווארד‪ ,‬מהן הסיבות ואמות המידה שלך?"‬

‫רורק הביט בו והבין שאמר את כל אותם דברים שלא רצה לומר לוויינאנד‪ .‬הוא ענה‪:‬‬ ‫"כי לא נולדת להיות אדם מתוּ וך‪".‬‬ ‫ויינאנד חייך‪ .‬הוא שמע את המשפט הזה‪ ,‬ורק אותו‪.‬‬ ‫לאחר מכן‪ ,‬כשוויינאנד ירד לתאו‪ ,‬נשאר רורק לבדו על הסיפון‪ .‬הוא עמד ליד המעקה‬ ‫ובהה לעבר הים‪.‬‬ ‫הוא חשב לעצמו‪ :‬לא דיברתי איתו על הגרוע מכל האנשים המתוּ וכים — האיש שרודף‬ ‫כוח‪.‬‬

‫‪12‬‬ ‫באפריל חזרו ויינאנד ורורק לניו יורק‪ .‬גורדי השחקים נראו ורודים על רקע השמים‬ ‫הכחולים‪ ,‬גוון של חרסינה שלא הלם גושי אבן‪ .‬אניצים קטנים ירוקים צמחו על עצים‬ ‫ברחובות‪.‬‬ ‫רורק פנה למשרדו‪ .‬אנשיו לחצו את ידו‪ ,‬והוא הבחין במתח מסוים בחיוכים המאופקים‪,‬‬ ‫עד שאחד הצעירים התפרץ ואמר‪" :‬מה זה‪ ,‬לעזאזל! למה אסור לנו לומר לך שאנחנו‬ ‫שמחים לראות אותך שוב‪ ,‬בוס?" רורק צחק‪.‬‬ ‫"תרגישו חופשיים‪ .‬אין לכם מושג כמה אני שמח לחזור‪".‬‬ ‫הוא התיישב על שולחן בחדר השרטוט‪ ,‬והם דיווחו לו‪ ,‬נכנסים האחד לדברי השני‪ ,‬מה‬ ‫קרה בשלושת החודשים האחרונים‪ .‬בלי משים שיחק בסרגל שבידו כמו אדם שממשש את‬ ‫אדמתו בקצות אצבעותיו‪ ,‬לאחר היעדרות ארוכה‪.‬‬ ‫אחר הצהריים‪ ,‬כשישב לבדו לשולחן הכתיבה שלו‪ ,‬פתח עיתון‪ .‬הוא לא ראה עיתון זה‬ ‫שלושה חודשים‪ .‬הוא הבחין בידיעה קצרה על הבנייה של בנייני קורטלנד‪ .‬הוא קרא את‬ ‫השורה הבאה‪" :‬פיטר קיטינג‪ ,‬אדריכל‪ .‬גורדון ל' פרסקוט ואוגוסטוס וב‪ ,‬מעצבים‪ ".‬הוא ישב‬ ‫בלי ניע‪.‬‬ ‫באותו ערב הלך לראות את אתר הבנייה של בנייני קורטלנד‪ .‬הבניין הראשון כמעט‬ ‫הושלם‪ .‬הוא עמד לבדו במגרש הגדול והריק‪ .‬העובדים סיימו את מלאכת יומם‪ .‬אור קטן‬ ‫הבליח בצריף השומר‪ .‬שלד הבניין היה אותו שלד שתיכנן רורק‪ ,‬אך על אותה סימטריה נאה‬ ‫של עצמות הבניין גובבו שרידיהם של עשרה מינים אחרים‪ .‬הוא גילה שהתוכנית נותרה‬ ‫חסכונית‪ ,‬אך צורפו לה כל מיני מאפיינים חסרי כל פשר‪ :‬העיצוב המסיבי נעלם‪ ,‬ובמקומו‬ ‫נערמו זו על זו קוביות גסות‪ .‬אגף חדש נוסף‪ ,‬עם גג מקומר‪ ,‬והוא בלט מתוך הקיר כמו‬ ‫גידול ממאיר‪ .‬זה היה אולם התעמלות‪ .‬נוספו גם מחרוזות של מרפסות‪ ,‬עם מעקות של‬ ‫מוטות מתכת בכחול עז‪ .‬נוספו חלונות פינתיים שלא היה להם כל שימוש‪ .‬זווית נחתכה כדי‬ ‫ליצור דלת מיותרת‪ .‬מעליה הוצב גגון שנתמך בעמוד‪ ,‬כמו בחנות סדקית בברודוויי‪ .‬נוספו‬ ‫לבנים‪ ,‬שיצאו משום מקום ולא הובילו לשום מקום‪.‬‬ ‫עוד שלוש רצועות אנכיות של ֵ‬ ‫המקצוענים כינו את הסגנון "ברונקס החדשה"‪ :‬מעל דלת הכניסה נקבע תבליט ובו מסת‬ ‫שרירים של שלושה או ארבעה גברים — אחד מהם מחזיק מברג בידו המורמת‪.‬‬ ‫צלבים לבנים קישטו את הזגוגיות החדשות שנקבעו בחלונות‪ .‬הם נראו מתאימים‪ ,‬כאילו‬ ‫ניסו למחוק באיקס טעות נוראה‪ .‬על רקע הרצועה האדומה שהופיעה בשמי המערב‪ ,‬מאחורי‬

‫מנהטן‪ ,‬התנשאו בנייני הכרך זקופים ואפלים‪.‬‬ ‫רורק עמד מול הבניין הראשון בפרויקט קורטלנד‪ ,‬מעבר לכביש העתידי שייסלל במקום‪.‬‬ ‫הוא עמד זקוף‪ ,‬שרירי צווארו מתוחים‪ ,‬ידיו קפוצות לאגרופים‪ ,‬ולרגע נדמה שעמד לפני‬ ‫כיתת יורים‪.‬‬ ‫איש לא ידע איך זה קרה‪ .‬לא היתה שום יד מכוונת‪ .‬זה פשוט קרה‪.‬‬ ‫טוהי אמר לקיטינג‪ ,‬בוקר אחד‪ ,‬שגורדון ל' פרסקוט וגאס וב יתווספו למקבלי השכר‬ ‫כמעצבים‪" .‬מה אכפת לך‪ ,‬פיטר? השכר שלהם לא ינוכה מהשכר שלך‪ .‬זה לא יפגע ביוקרה‬ ‫שלך‪ ,‬אתה הבוס הגדול‪ .‬הם בסך הכול יהיו שרטטים שלך‪ .‬אני רק רוצה לתת להם דחיפה‬ ‫קלה‪ִ .‬אזכור שמם בפרויקט כזה יכול לשפר את מעמדם‪ .‬אני מאוד מעוניין לבנות את‬ ‫המוניטין שלהם‪".‬‬ ‫"בשביל מה? אין להם מה לעשות‪ .‬הכול כבר מוכן‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬סתם‪ ,‬שרטוטים של הרגע האחרון‪ .‬זה יחסוך זמן לעובדים שלך‪ .‬תוכל להתחלק‬ ‫איתם בהוצאות‪ .‬אל תהיה חזיר‪".‬‬ ‫טוהי סיפר את האמת‪ ,‬לא היתה לו שום כוונה נסתרת‪.‬‬ ‫קיטינג התקשה להבין עם מי היו מקושרים פרסקוט וּ וב‪ ,‬באיזה משרד ובאילו תנאים —‬ ‫בין כל עשרות הגופים שהיו מעורבים בפרויקט‪ .‬האחריות היתה כה סבוכה שאיש לא ידע‬ ‫מה נמצא בסמכותו של מי‪ .‬דבר אחד היה ברור‪ :‬פרסקוט וּ וב היו חברים‪ ,‬וקיטינג לא היה‬ ‫יכול שלא לשתף אותם‪.‬‬ ‫השינויים החלו באולם ההתעמלות‪ .‬האחראית על בחירת הדיירים דרשה אולם התעמלות‪.‬‬ ‫היא היתה עובדת סוציאלית‪ ,‬ותפקידה היה אמור להסתיים עם פתיחת הבניינים‪ .‬היא‬ ‫הבטיחה לעצמה עבודה קבועה כשזכתה במינוי כאחראית הפנאי והבידור של קורטלנד‪.‬‬ ‫בתוכנית המקורית לא היה שום אולם התעמלות; במרחק הליכה מהמקום היו שני בתי ספר‬ ‫ומועדון של ימק"א‪ .‬היא הצהירה כי זו שערורייה כלפי בני העניים‪ ,‬ופרסקוט וּ וב תיכננו‬ ‫אולם התעמלות‪ .‬השינויים שנוספו בעקבות זאת‪ ,‬נשאו אופי אסתטי בלבד‪ .‬תקציב הבנייה‪,‬‬ ‫שתוכנן בקפידה רבה כל כך‪ ,‬כרע תחת נטל ההוצאות הנוספות‪ .‬אחראית הפנאי והבידור‬ ‫נסעה לוושינגטון כדי לדון בהקמת תיאטרון קטן ואולם פגישות‪ .‬היא ביקשה להוסיף אותם‬ ‫לשני הבניינים נוספים של פרויקט קורטלנד‪.‬‬ ‫השינויים בשרטוטים נעשו בהדרגה‪ ,‬כמה בכל פעם‪ .‬האישור לשינויים ניתן מהמטה‬ ‫הראשי‪" .‬אבל אנחנו מוכנים להתחיל!" קרא קיטינג‪.‬‬ ‫"מה אכפת לך‪ ,‬לעזאזל‪ ",‬אמר גאס וב‪" .‬זה יעלה להם רק כמה אלפי דולרים‪".‬‬ ‫"עכשיו צריך לדון במרפסות‪ ",‬אמר גורדון ל' פרסקוט‪" ,‬הן מעניקות לבניינים מראה‬ ‫מודרני‪ .‬הרי לא תרצה שכל הפרויקט הארור ייראה חשוף כל כך‪ .‬זה מדכא‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬אתה‬ ‫לא מבין בפסיכולוגיה‪ .‬האנשים שיגורו כאן רגילים לשבת על מדרגות החירום‪ .‬הם אוהבים‬ ‫את זה‪ .‬זה יחסר להם‪ .‬אתה חייב לתת להם מקום לשבת בו וליהנות מאוויר צח‪ ...‬העלות?‬ ‫לעזאזל‪ ,‬אם אתה מודאג כל כך מהוצאות הבנייה‪ ,‬יש לי רעיון שיחסוך המון כסף‪ .‬בוא נבנה‬

‫ארונות בלי דלתות‪ .‬בשביל מה הם צריכים דלתות בארונות? זה מיושן‪ ".‬כל דלתות‬ ‫הארונות בוטלו‪.‬‬ ‫קיטינג נלחם‪ .‬זאת היתה מלחמה שכמותה לא נלחם מעולם‪ .‬אבל הוא עשה ככל יכולתו‪,‬‬ ‫התאמץ עד כלות כוחותיו‪ .‬הוא הלך ממשרד למשרד‪ ,‬התווכח‪ ,‬איים‪ ,‬התחנן‪ .‬אך נדמה שלא‬ ‫היתה לו שום השפעה‪ .‬עמיתיו המעצבים כמו שלטו בנהר תת־קרקעי‪ ,‬רב־יובלים‪ .‬הפקידים‬ ‫משכו בכתפיהם והפנו אותו לאחרים‪ .‬איש לא התעניין ָּבאסתטיקה‪" .‬מה ההבדל?"‬ ‫"זה לא בא מהכיס שלך‪ ,‬נכון?"‬ ‫"מי אתה‪ ,‬שהכול צריך להיעשות בדרך שלך? תן לאחרים לתרום משהו‪".‬‬ ‫הוא פנה לאלזוורת' טוהי‪ ,‬אבל טוהי לא מצא בזה עניין‪ .‬הוא היה טרוד בעניינים אחרים‬ ‫ולא רצה להיגרר לריב ביורוקרטי‪ .‬הוא באמת לא עודד את בני חסותו לבצע את השינויים‬ ‫שביצעו‪ ,‬אך גם לא מצא לנכון לעצור בעדם‪ .‬הוא היה משועשע מכל העניין‪" .‬אבל זה נורא‪,‬‬ ‫אלזוורת'! אתה יודע שזה נורא!"‬ ‫"אה‪ ,‬אני מניח שכן‪ .‬מה אכפת לך‪ ,‬פיטר? הדיירים העניים גם ככה לא יֵ דעו להעריך את‬ ‫הדקויות האדריכליות‪ .‬העיקר שהצנרת תעבוד‪".‬‬ ‫"אבל בשביל מה? בשביל מה? בשביל מה?" היה קיטינג מתפרץ כלפי עוזריו‪.‬‬ ‫"למה שלא יתחשבו גם בדעתנו?" שאל גורדון ל' פרסקוט‪" .‬גם אנחנו רוצים להטביע‬ ‫חותם‪".‬‬ ‫וכשניסה קיטינג לנופף בחוזה שלו‪ ,‬אמר האיש‪" :‬קדימה‪ ,‬נסה לתבוע את הממשלה‪ .‬נראה‬ ‫אותך‪".‬‬ ‫לפעמים הוא הרגיש צורך להרוג מישהו‪ .‬לא היה איש שיוכל להרוג‪ .‬אילו קיבל את הזכות‬ ‫להרוג‪ ,‬לא היה יודע במי לבחור כקורבן‪.‬‬ ‫איש לא היה אחראי‪ .‬לא היתה בזה שום כוונה ולא היתה לכך סיבה‪ .‬זה פשוט קרה‪.‬‬ ‫קיטינג הגיע לביתו של רורק בערב לאחר שרורק שב‪ .‬הוא לא הוזמן‪ .‬רורק פתח את הדלת‬ ‫ואמר‪" :‬ערב טוב‪ ,‬פיטר‪ ",‬אבל קיטינג התקשה לענות‪ .‬הם צעדו בדממה לחדר העבודה‪.‬‬ ‫רורק התיישב‪ ,‬וקיטינג נשאר עומד באמצע החדר ושאל בקול חרישי‪:‬‬ ‫"מה אתה מתכוון לעשות?"‬ ‫"תשאיר את זה לי‪".‬‬ ‫"לא ידעתי מה לעשות‪ ,‬הווארד‪ ...‬לא יכולתי לעשות שום דבר!"‬ ‫"אני מבין‪".‬‬ ‫"מה תוכל לעשות עכשיו? אתה לא יכול לתבוע את הממשלה‪".‬‬ ‫"לא‪".‬‬ ‫קיטינג חשב שהוא צריך לשבת‪ ,‬אך המרחק אל הכיסא נראה גדול מדי‪ .‬הוא הרגיש שאם‬ ‫יזוז הוא יתבלט מדי‪.‬‬ ‫"מה תעשה לי‪ ,‬הווארד?"‬ ‫"שום דבר‪".‬‬ ‫"אתה רוצה שאודה באמת? מול כולם?"‬

‫"לא‪".‬‬ ‫כעבור זמן־מה לחש קיטינג‪:‬‬ ‫"תרשה לי לתת לך את שכרי‪ ...‬הכול‪ "...‬רורק חייך‪.‬‬ ‫"אני מצטער‪ ",‬לחש קיטינג והסיט את מבטו הצידה‪.‬‬ ‫הוא חיכה‪ ,‬ואז יצאה מפיו אותה תחינה שידע כי אסור לו להשמיע‪:‬‬ ‫"אני פוחד‪ ,‬הווארד‪"...‬‬ ‫רורק הניד את ראשו‪.‬‬ ‫"כל מה שאעשה‪ ,‬פיטר‪ ,‬לא יהיה כדי לפגוע בך‪ .‬כי גם אני אשם‪ .‬שנינו אשמים‪".‬‬ ‫"אתה אשם?"‬ ‫"אני האיש שהרס אותך‪ ,‬פיטר‪ .‬מההתחלה‪ .‬בזה שעזרתי לך‪ .‬יש דברים שלאדם אסור‬ ‫לקבל בהם עזרה‪ ,‬ולאחר — לתת בהם עזרה‪ .‬לא הייתי צריך לתכנן את הפרויקטים שלך‬ ‫בסטנטון‪ .‬לא הייתי צריך לתכנן עבורך את 'קוזמו־סלוטניק'‪ .‬גם לא את קורטלנד‪ .‬העמסתי‬ ‫עליך משא כבד מדי‪ .‬זה כמו מתח חשמלי גבוה מדי למעגל‪ .‬זה שורף את הנתיך‪ .‬עכשיו‬ ‫נצטרך לשלם על זה‪ .‬יהיה לך קשה‪ ,‬אבל לי יהיה קשה עוד יותר‪".‬‬ ‫"אתה מעדיף‪ ...‬שאלך הביתה‪ ,‬הווארד?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫בפתח הדירה אמר קיטינג‪:‬‬ ‫"הווארד! הם לא עשו את זה בכוונה‪".‬‬ ‫"זה גרוע יותר‪".‬‬ ‫דומיניק שמעה את המכונית שעלתה בגבעה‪ .‬היא חשבה שזה ויינאנד שחוזר הביתה‪.‬‬ ‫בשבועיים שעברו מאז חזרתו עבד כל ערב עד שעה מאוחרת‪.‬‬ ‫המנוע מילא את דממת האביב הכפרי‪ .‬בבית לא נשמע שום רחש‪ ,‬רק אוושת שערה‬ ‫כשהשעינה את ראשה לאחור‪ ,‬על כרית הכיסא‪ .‬כעבור רגע כבר לא הבחינה בנהמת המנוע‬ ‫שעלתה מבחוץ‪ ,‬היא היתה מוכרת כל כך בשעה הזאת; חלק מהבדידות ומהפרטיות שבחוץ‪.‬‬ ‫היא שמעה את המכונית עוצרת ליד הדלת‪ .‬הדלת לא היתה נעולה; לא היו שכנים וגם לא‬ ‫אורחים שאפשר לצפות לבואם‪ .‬היא שמעה את הדלת נפתחת ואת הצעדים במבואה‪.‬‬ ‫הצעדים לא נעצרו‪ ,‬הם עלו במדרגות בביטחון של היכרות עמוקה‪ .‬יד סובבה את ידית‬ ‫הדלת‪.‬‬ ‫זה היה רורק‪ .‬היא קמה ממקומה‪ ,‬ובתוך כך חשבה לעצמה שהוא מעולם לא נכנס לחדר‬ ‫שלה‪ .‬אבל הוא הרי הכיר כל פינה בבית הזה; כשם שהכיר כל איבר בגופה‪ .‬היא לא חשה‬ ‫בהלם‪ ,‬נדמה שהיה בה רק זיכרון של הלם‪ ,‬בלשון עבר‪ ,‬המחשבה על ההלם‪ .‬היא חשבה‪:‬‬ ‫כנראה הייתי בהלם כשראיתי אותו‪ ,‬אבל לא עכשיו‪ .‬כעת‪ ,‬כשעמדה לפניו‪ ,‬זה נראה נכון‬ ‫ופשוט‪.‬‬ ‫היא חשבה‪ :‬הדברים החשובים באמת אף פעם לא צריכים להיאמר בינינו‪ .‬הם תמיד‬ ‫נאמרים כך‪ .‬הוא לא רצה לפגוש אותי לבד‪ .‬ועכשיו הוא כאן‪ .‬חיכיתי ואני מוכנה‪.‬‬

‫"ערב טוב‪ ,‬דומיניק‪".‬‬ ‫הגיית שמה מילאה חלל של חמש שנים‪.‬‬ ‫היא ענתה לו בשקט‪" :‬ערב טוב‪ ,‬רורק‪".‬‬ ‫"אני רוצה שתעזרי לי‪".‬‬ ‫היא עמדה על הרציף בקלייטון‪ ,‬אוהיו‪ ,‬על דוכן העדים במשפט סטודארד‪ ,‬על שפת‬ ‫המחצבה‪ ,‬רק כדי שתוכל — כמו אז — לחלוק עמו את המשפט ששמעה זה עתה‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬רורק‪".‬‬ ‫הוא חצה את החדר שבנה עבורה‪ ,‬הוא התיישב מולה‪ ,‬וביניהם כל רוחב החדר‪ .‬היא גילתה‬ ‫שהתיישבה בלי משים‪ ,‬בלי שהרגישה בתנועותיה‪ ,‬רק בתנועותיו שלו‪ ,‬כאילו הכיל גופו שתי‬ ‫מערכות עצבים‪ ,‬שלו ושלה‪.‬‬ ‫"בלילה של יום שני הבא‪ ,‬דומיניק‪ ,‬בדיוק באחת־עשרה ושלושים‪ ,‬אני רוצה שתגיעי‬ ‫במכונית לאתר הבנייה של בנייני קורטלנד‪".‬‬ ‫היא גילתה שהיא מרגישה את עפעפיה‪ ,‬לא את הכאב שהיה בהם‪ ,‬אלא רק את עצם‬ ‫קיומם; כאילו התאבנו ולא יזוזו שוב‪ .‬היא ראתה את הבניין הראשון של קורטלנד‪ .‬היא‬ ‫ידעה מה היא עומדת לשמוע‪.‬‬ ‫"את חייבת להיות לבדך במכונית‪ ,‬ואת חייבת להיות בדרך הביתה ממקום שבו קבעת איזו‬ ‫פגישה‪ .‬מקום שתוכלי להגיע אליו רק אם תיסעי דרך קורטלנד‪ ,‬ושתוכלי להוכיח שהיית בו‪.‬‬ ‫אני רוצה שיאזל לך הדלק בדיוק מול קורטלנד‪ ,‬באחת־עשרה וחצי‪ .‬שתצפרי בצופר‪ .‬יש‬ ‫שומר לילה זקן‪ .‬הוא יֵ צא החוצה‪ .‬תבקשי ממנו לעזור לך ותשלחי אותו אל המוסך הקרוב‪,‬‬ ‫מרחק של קילומטר וחצי משם‪".‬‬ ‫היא השיבה בקול יציב‪" ,‬כן‪ ,‬רורק‪".‬‬ ‫"אחרי שהוא ילך‪ ,‬תצאי מהמכונית שלך‪ .‬ליד הכביש‪ ,‬מול הבניין‪ ,‬יש מגרש גדול וריק‬ ‫ולידו תעלה‪ .‬לכי אל התעלה הזאת‪ ,‬כמה שיותר מהר‪ ,‬ותשכבי על הקרקעית שלה‪ .‬תשכבי‬ ‫צמודה אל הקרקע‪ ,‬ואחרי כמה זמן תוכלי לחזור למכונית‪ .‬את תדעי מתי לחזור‪ .‬תוודאי‬ ‫שימצאו אותך במכונית‪ ,‬ושמצבך יתאים למצב המכונית — בערך‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬רורק‪".‬‬ ‫"הבנת אותי?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"הכול?"‬ ‫"כן‪ .‬הכול‪".‬‬ ‫הם עמדו‪ .‬היא ראתה רק את עיניו‪ .‬הוא חייך‪.‬‬ ‫היא שמעה אותו אומר‪" :‬לילה טוב‪ ,‬דומיניק‪ ".‬הוא יצא מהבית‪ ,‬והיא שמעה את מכוניתו‬ ‫מתרחקת‪ .‬היא חשבה על החיוך שלו‪.‬‬ ‫היא ידעה שהוא אינו זקוק לעזרתה במה שהוא עומד לעשות; שהוא היה מוצא דרך אחרת‬ ‫להיפטר מהשומר; שהוא הניח לה לקחת בזה חלק‪ ,‬כי ידע שאילולא כן‪ ,‬היא לא תשרוד את‬ ‫העתיד לבוא; שזה יהיה מבחן‪.‬‬

‫הוא לא רצה לקרוא לדבר בשם; הוא רצה שהיא תבין‪ ,‬ושלא תפגין פחד‪ .‬היא התקשתה‬ ‫לקבל את משפט סטודארד‪ ,‬היא ברחה מהאימה‪ ,‬שמא תראה את העולם מכאיב לו‪ ,‬ובכל‬ ‫זאת הסכימה לעזור לו בזה‪ .‬הסכימה בשלווה‪ .‬היא היתה חופשייה‪ ,‬והוא ידע את זה‪.‬‬ ‫הכביש היה שטוח כשחצתה את השטחים האפלים של לונג איילנד‪ ,‬אבל דומיניק הרגישה‬ ‫שהיא מטפסת במעלה הר‪ .‬זאת היתה התחושה החריגה היחידה‪ :‬תחושה של עלייה‪ ,‬כאילו‬ ‫מכוניתה דוהרת אנכית‪ .‬היא נעצה את מבטה בכביש‪ ,‬אבל לוח המחוונים שבשולי שדה‬ ‫ראייתה נראה כמו לוח המחוונים במטוס‪ .‬השעון הורה על אחת־עשרה ועשרה‪.‬‬ ‫המחשבה הזאת שיעשעה אותה‪ :‬מעולם לא למדתי להטיס מטוס‪ ,‬ועכשיו אני יודעת מה‬ ‫ההרגשה‪ ,‬בדיוק כך‪ ,‬מרחב נקי מהפרעות ונטול מאמץ‪ .‬או נטול משקל‪ .‬האם זה אמור‬ ‫לקרות בסטרטוספרה‪ ,‬או בחלל הבין־כוכבי‪ ,‬היכן שאין כוח כבידה והאדם מתחיל לרחף?‬ ‫היא שמעה את עצמה צוחקת בקול‪.‬‬ ‫רק תחושה של עלייה‪ ...‬חוץ מזה‪ ,‬התחושה היתה נורמלית לחלוטין‪ .‬מעולם לא נהגה טוב‬ ‫כל כך‪ .‬היא חשבה לעצמה‪ :‬זו עבודה יבשה‪ ,‬מכאנית‪ ,‬לנהוג במכונית‪ ,‬אז אני יודעת שמוחי‬ ‫צלול‪ ,‬כי זה נראה כל כך קל‪ ,‬כמו נשימה או בליעה‪ ,‬תפקיד שאינו דורש תשומת לב‬ ‫מיוחדת‪ .‬היא עצרה ברמזורים שנתלו באוויר מעל צמתים של רחובות אלמוניים‪ ,‬בפרוורים‬ ‫זרים‪ ,‬פנתה בפניות הנכונות‪ ,‬עקפה מכוניות אחרות והיתה בטוחה שהלילה לא תקרה לה‬ ‫שום תאונה‪ .‬נדמה שהמכונית נשלטה מרחוק‪ ,‬אולי בידי אחת מאותן קרניים שעליהן קראה‬ ‫— האם היתה זו קרן אור או קרן רדיו? — והיא רק ישבה ליד ההגה‪.‬‬ ‫החופש הזה איפשר לה להתמקד בדברים הקטנים‪ ,‬להרגיש חסרת דאגות ו‪ ...‬גם לא‬ ‫רצינית‪ ,‬חשבה; כל כך לא רצינית‪ .‬זה היה סוג של בהירות‪ ,‬להיות נורמלית יותר מהרגיל‪,‬‬ ‫כמו שבדולח שקוף יותר מאוויר ריק‪ .‬רק דברים קטנים‪ :‬המשי הדק של שמלתה הקצרה‪,‬‬ ‫השחורה‪ ,‬האופן שבו היתה משוכה מעל ברכיה‪ ,‬התנועה של אצבעותיה בתוך נעליה‬ ‫כשהזיזה את רגליה‪" ,‬הדיינר של דני" שהבליח לרגע באותיות זהב על חלון כהה‪.‬‬ ‫היא היתה עליזה מאוד בארוחת הערב שערכה אשתו של בנקאי כלשהו‪ ,‬ידיד חשוב של‬ ‫גייל‪ ,‬שאת שמו כבר לא זכרה‪ .‬זה היה ערב נפלא‪ ,‬באחוזה ענקית בלונג איילנד‪ .‬הם שמחו‬ ‫כל כך לראות אותה והצטערו שגייל לא הצליח לבוא‪ .‬היא אכלה כל מה שהוגש לה‪ .‬היה לה‬ ‫תיאבון אדיר‪ ,‬כמו במקרים נדירים בילדותה‪ ,‬שהיתה מגיעה בריצה הביתה אחרי יום שלם‬ ‫של בילוי ביערות‪ .‬אמה היתה מרוצה כל כך‪ ,‬כי חששה שבתה תגדל אנמית‪.‬‬ ‫היא שיעשעה את האורחים ליד שולחן ארוחת הערב בסיפורים מילדותה‪ ,‬הביאה אותם‬ ‫לצחוק; זאת היתה ארוחת הערב המשעשעת ביותר שזכרו מארחיה‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬בטרקלין‪,‬‬ ‫כשהחלונות פתוחים לרווחה אל השמים הכהים — שמים בלי ירח שהשתרעו מעבר לעצים‪,‬‬ ‫מעבר לערים‪ ,‬כל הדרך עד לגדות האיסט ריבר — צחקה ופיטפטה וחייכה אל הסובבים‬ ‫אותה בחמימות שעודדה את כולם לדבר בחופשיות על הדברים היקרים להם‪ .‬היא אהבה את‬ ‫האנשים האלה‪ ,‬והם ידעו שאוהבים אותם‪ .‬היא אהבה כל אדם על פני האדמה‪ .‬אישה אחת‬ ‫אמרה לה‪" :‬דומיניק‪ ,‬לא ידעתי שאת כל כך נפלאה!" והיא ענתה‪" :‬אין לי שום דאגה‬

‫בעולם‪".‬‬ ‫אבל היא באמת לא שמה לב אלא לשעון שעל מפרק ידה‪ .‬היא ידעה שעליה לצאת מהבית‬ ‫בעשר וחמישים‪ .‬לא היה לה מושג מה תאמר כשתצטרך להיפרד מהם‪ ,‬אבל בעשר ארבעים‬ ‫וחמש נאמרו הדברים הנכונים‪ ,‬בצורה טבעית ומשכנעת‪ ,‬ובעשר וחמישים כבר נחה רגלה‬ ‫על דוושת הגז‪.‬‬ ‫זו היתה מכונית סגורה‪ ,‬שחורה עם ריפוד עור אדום‪ .‬היא חשבה לעצמה שג'ון‪ ,‬הנהג‪,‬‬ ‫שומר היטב על העור האדום המבריק‪ .‬שום דבר לא יישאר מהמכונית‪ ,‬ומן הראוי שתיראה‬ ‫במיטבה בנסיעתה האחרונה‪ ,‬כמו אישה בלילה הראשון שלה‪ .‬אני לא התלבשתי לכבוד‬ ‫הלילה הראשון שלי‪ .‬לא היה לי לילה ראשון‪ .‬היה רק משהו שנקרע מעלי וטעם של אבק‬ ‫מחצבה בשיני‪.‬‬ ‫כשראתה על החלון הצדדי במכוניתה רצועות אנכיות שחורות‪ ,‬עם נקודות אור‪ ,‬תהתה מה‬ ‫קרה לזכוכית‪ .‬ופתאום הבינה שהיא נוהגת לאורך האיסט ריבר‪ ,‬ושזו ניו יורק‪ ,‬מהצד השני‪.‬‬ ‫היא צחקה וחשבה‪ :‬לא‪ ,‬זאת לא ניו יורק‪ ,‬זאת תמונה פרטית שהודבקה לחלון המכונית שלי‪.‬‬ ‫היא כולה כאן‪ ,‬על החלון הקטן‪ ,‬מתחת לידי‪ .‬היא שייכת לי‪ ,‬היא שלי עכשיו‪ .‬היא העבירה‬ ‫קווינסבוֹ רוֹ ‪ .‬רורק‪ ,‬היא שלי‪ ,‬ואני נותנת אותה לך‪.‬‬ ‫ּ‬ ‫אטרי עד גשר‬ ‫מהב ֶ‬ ‫את ידה על הבניינים‪ּ ,‬‬ ‫מרחוק היה גובהו של שומר הלילה כארבעים סנטימטרים‪ .‬כשיהיה בגובה שלושים‬ ‫סנטימטרים‪ ,‬אתחיל‪ ,‬חשבה דומיניק‪ .‬היא עמדה לצד מכוניתה וביקשה בלבה שהשומר יאיץ‬ ‫את קצב צעדיו‪.‬‬ ‫הבניין היה גוש שחור שתמך בשמים בנקודה אחת‪ .‬שאר השמים נראו שקועים‪ ,‬נמוכים‬ ‫עד כדי אינטימיות‪ ,‬מעל האדמה החשופה‪ .‬הרחובות והבתים הקרובים ביותר היו רחוקים‬ ‫ממנה עד בלי די‪ ,‬אי־שם בקצה המרחב‪ ,‬בליטות קטנות ולא סימטריות‪ ,‬כמו שיניים של‬ ‫מסור שבור‪.‬‬ ‫חלוק אבן גדול מתחת לסוליית נעלה הסב לה אי־נוחות‪ ,‬אבל היא לא העזה להזיז את כף‬ ‫רגלה‪ ,‬שמא תשמיע קול‪ .‬היא לא היתה לבד‪ .‬היא ידעה שהוא נמצא אי־שם בבניין‪ ,‬ורק‬ ‫הרחוב מפריד ביניהם‪.‬‬ ‫בבניין לא נשמע רחש ולא נראה אור; היו רק צלבים לבנים על חלונות שחורים‪ .‬הוא לא‬ ‫היה זקוק לאור‪ :‬הוא הכיר היטב כל פרוזדור וכל גרם מדרגות‪.‬‬ ‫השומר התכווץ עוד יותר‪ .‬היא פתחה את דלת המכונית‪ .‬היא זרקה את כובעה וארנקה‬ ‫פנימה וטרקה את הדלת‪ .‬היא שמעה את הטריקה כשחצתה את הכביש‪ ,‬כשרצה במגרש‬ ‫הריק והתרחקה מהבניין‪.‬‬ ‫היא הרגישה את המשי של שמלתה נצמד לרגליה‪ ,‬והוא שימש כיעד מוחשי לבריחתה —‬ ‫לדחוף אותו‪ ,‬להתגבר על המכשול כמה שיותר מהר‪ .‬בקרקע היו בורות ודרדרים‪ .‬היא נפלה‬ ‫פעם אחת‪ ,‬אבל הרגישה בזה רק כשפתחה שוב בריצה‪.‬‬ ‫היא ראתה את התעלה בחשכה‪ .‬ואז היא צנחה על ברכיה‪ ,‬בקרקעית‪ ,‬שכבה על בטנה עם‬ ‫הפנים למטה‪ ,‬פיה לחוץ אל האדמה‪.‬‬

‫היא הרגישה בהלמות ירכיה‪ ,‬ופעם אחת מתחה את גופה בעווית ארוכה‪ ,‬כדי להרגיש את‬ ‫האדמה ברגליה‪ ,‬בשדיה‪ ,‬בזרועותיה‪ .‬זה היה כמו לשכב במיטתו של רורק‪.‬‬ ‫הרעם היה כמו אגרוף שהלם בראשה‪ .‬היא הרגישה שהקרקע מוטחת לעברה‪ ,‬מעיפה אותה‬ ‫למעלה‪ ,‬על רגליה‪ ,‬אל שפת התעלה‪ .‬חלקו העליון של בניין קורטלנד נטה על צדו ונותר‬ ‫דומם‪ .‬פס שבור של שמים גדל והתעצם בתוכו‪ .‬נדמה שהשמים חתכו את הבניין לשניים‪.‬‬ ‫ואז שינה הפס את צבעו לכחול טורקיז‪ .‬ופתאום כבר לא היה חלק עליון‪ .‬מסגרות של‬ ‫חלונות וקורות פלדה התעופפו באוויר‪ .‬הבניין התפשט על פני השמים‪ ,‬ולשון ארוכה וצרה‬ ‫של אור אדום פרצה מהמרכז‪ ,‬מהלומת אגרוף נוספת‪ ,‬ועוד אחת‪ ,‬הבזק מסנוור‪ ,‬ולוחות‬ ‫הזכוכית של גורדי השחקים שמעבר לנהר נוצצים כמו פאייטים‪.‬‬ ‫היא לא זכרה שהוא הורה לה לשכב‪ ,‬לא זכרה שהזדקפה‪ ,‬ושזכוכיות ופיסות ברזל‬ ‫מעוקמות צנחו סביבה כמו גשם‪ .‬בהבזק ההוא‪ ,‬כשהקירות התרוממו והבניין נפתח כמו קרני‬ ‫שמש מפציעות‪ ,‬היא חשבה עליו שם‪ ,‬אי־שם מעבר‪ ,‬הבונה שנאלץ להרוס‪ ,‬האיש שהכיר כל‬ ‫סנטימטר בבניין‪ ,‬שידע ליצור לחץ של איזון ותמיכה; היא חשבה עליו בוחר בנקודות‬ ‫המפתח‪ ,‬מניח את חומרי הנפץ‪ .‬רופא שהפך לרוצח‪ ,‬והוא מרוצץ‪ ,‬במומחיות ובבת אחת‪ ,‬לב‪,‬‬ ‫מוח וריאות‪ .‬הוא היה שם‪ ,‬הוא ראה את זה‪ ,‬והנזק שנעשה לו היה גרוע הרבה יותר מהנזק‬ ‫שנעשה לבניין‪ .‬אבל הוא היה שם‪ ,‬והוא השלים עם זה‪.‬‬ ‫לשבריר שנייה ראתה את העיר עטופה באור‪ ,‬ראתה את אדני החלונות ואת הכרכובים‬ ‫קילומטרים משם‪ ,‬חשבה על החדרים והתקרות שהאש מלחכת‪ ,‬ראתה את ראשי המגדלים‬ ‫המוארים על רקע השמים‪ ,‬העיר שלו ושלה‪" .‬רורק!" היא צרחה‪" .‬רורק! רורק!" היא לא‬ ‫ידעה שצרחה‪ .‬היא לא שמעה את קולה בין קולות הנפץ‪.‬‬ ‫ואז היא רצה וחצתה את השדה אל החורבות המעשנות‪ ,‬רצה על זכוכית מנופצת‪ ,‬נטעה‬ ‫את רגליה באדמה עם כל צעד‪ ,‬משום שנהנתה מהכאב‪ .‬כבר לא נשאר כאב שתוכל להרגיש‪.‬‬ ‫יריעה של אבק התפשטה מעל השדה כמו גגון‪ .‬היא שמעה את יללת הסירנות אי־שם‬ ‫במרחק‪.‬‬ ‫זו עדיין היתה מכונית‪ ,‬אף שגלגליה האחוריים נמחצו תחת שברי כבשן‪ ,‬אף שדלת‬ ‫המעלית צנחה על מכסה המנוע‪ .‬היא זחלה אל המושב‪ .‬היא היתה צריכה להיראות כאילו‬ ‫לא זזה מכאן‪ .‬היא אספה מהקרקע מלוא החופן רסיסי זכוכית והמטירה אותם על ברכיה‪,‬‬ ‫בשערה‪ .‬היא נטלה שבר חד וחתכה את עור צווארה‪ ,‬את רגליה‪ ,‬את זרועותיה‪ .‬מה שחשה‬ ‫לא היה כאב‪ .‬היא ראתה דם קולח מתוך זרועה‪ ,‬זולג על ברכיה‪ ,‬מספיג את המשי השחור‪,‬‬ ‫מטפטף בין ירכיה‪ .‬ראשה נשמט לאחור‪ ,‬פיה נפער‪ ,‬היא התנשמה בכבדות‪ .‬היא לא רצתה‬ ‫להפסיק‪ .‬היא היתה חופשייה‪ .‬בלתי פגיעה‪ .‬היא לא ידעה שחתכה עורק‪ .‬היא הרגישה קלה‬ ‫כל כך‪ .‬היא לעגה לכוח הכבידה‪.‬‬ ‫כשמצאו אותה השוטרים מהניידת הראשונה שהגיעה למקום‪ ,‬היא היתה מחוסרת הכרה;‬ ‫בגופה נותרו רק כמה דקות של חיים‪.‬‬

‫‪13‬‬ ‫דומיניק הביטה סביבה בחדר השינה שבפנטהאוז‪ .‬זה היה הקשר הראשון שיצרה עם‬ ‫סביבתה‪ .‬היא ידעה שהובאה לכאן אחרי ימים רבים בבית חולים‪ .‬חדר השינה נראה טובל‬ ‫באור‪ .‬זה כמו ברק של בדולח ששורה על הכול‪ ,‬חשבה לעצמה‪ ,‬וישרור לעולם‪ .‬היא ראתה‬ ‫את ויינאנד ליד מיטתה‪ .‬הוא התבונן בה‪ .‬הוא נראה משועשע‪.‬‬ ‫היא זכרה שראתה אותו בבית החולים‪ .‬אז הוא לא נראה משועשע‪ .‬היא ידעה שהרופא‬ ‫אמר לו באותו לילה שהיא לא תצא מזה‪ .‬היא רצתה לומר לכולם שהיא תבריא‪ ,‬שעכשיו אין‬ ‫לה ברירה אלא לחיות; אבל היא לא הרגישה צורך לומר שום דבר לאף אחד‪ ,‬לעולם‪.‬‬ ‫וכעת היא חזרה‪ .‬היא חשה בתחבושות על צווארה‪ ,‬על רגליה‪ ,‬על זרועה השמאלית‪ .‬אבל‬ ‫ידיה נחו לפניה על השמיכה‪ ,‬התחבושות הוסרו ונותרו רק כמה צלקות אדומות ודקות‪.‬‬ ‫"טיפשונת שכמוך!" אמר ויינאנד בשמחה‪" .‬למה היית צריכה לבצע את המשימה בצורה‬ ‫מושלמת כל כך?"‬ ‫היא שכבה על הכר הלבן‪ ,‬עם שפעת שערה הזהוב והחלק‪ ,‬בחלוק בית חולים שצווארונו‬ ‫גבוה‪ .‬היא נראתה צעירה מאי־פעם‪ .‬אפף אותה מין זוהר שקט‪ ,‬כמו זה שקיים כביכול‬ ‫בילדות‪ ,‬אף שאיש אינו רואה אותו‪ :‬הכרה שכולה ודאות‪ ,‬תמימות‪ ,‬שלווה‪.‬‬ ‫"נגמר לי הדלק‪ ",‬אמרה‪" ,‬חיכיתי במכונית ופתאום‪"...‬‬ ‫"כבר סיפרת את הסיפור הזה למשטרה‪ .‬גם שומר הלילה סיפר‪ .‬אבל לא ידעת שצריך‬ ‫לנהוג בזכוכית בזהירות?"‬ ‫גייל נראה נינוח‪ ,‬חשבה‪ ,‬מלא ביטחון‪ .‬נדמה שגם אותו זה שינה‪ ,‬ובדיוק באותה דרך‪.‬‬ ‫"זה לא כאב‪ ",‬אמרה‪.‬‬ ‫"בפעם הבאה שתרצי לגלם את תפקיד עובר האורח התמים‪ ,‬תני לי להדריך אותך‪".‬‬ ‫"אבל הם מאמינים‪ ,‬לא?"‬ ‫"אה‪ ,‬כן‪ ,‬הם מאמינים‪ .‬יש להם ברירה? עוד כמה דקות‪ ,‬והיית מתה‪ .‬אני לא מבין מדוע‬ ‫הוא היה חייב להציל את חייו של השומר ולהניח לך למות‪".‬‬ ‫"מי?"‬ ‫"הווארד‪ ,‬יקירתי‪ .‬הווארד רורק‪".‬‬ ‫"איך זה קשור אליו?"‬ ‫"יקירה‪ ,‬את לא נמצאת בחקירה משטרתית‪ .‬את תיחקרי‪ ,‬ואז תצטרכי להיות משכנעת‬ ‫יותר מזה‪ .‬אני בטוח שתצליחי‪ .‬הם לא יחשבו על משפט סטודארד‪".‬‬

‫"אה‪".‬‬ ‫"עשית את זה אז‪ ,‬ותעשי את זה תמיד‪ .‬לא משנה מה דעתך עליו‪ ,‬בנוגע לעבודה שלו‬ ‫תרגישי תמיד בדיוק כמוני‪".‬‬ ‫"גייל‪ ,‬אתה שמח שעשיתי את זה?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫היא ראתה אותו מביט מטה‪ ,‬בידה שנחה על קצה המיטה‪ .‬ואז הוא כרע על ברכיו והצמיד‬ ‫את שפתיו אל ידה‪ ,‬בלי להרים אותה‪ ,‬בלי לגעת בה באצבעותיו‪ ,‬רק בשפתיו‪ .‬זאת היתה‬ ‫דרכו היחידה להתוודות על המחיר שגבתה ממנו שהותה בבית החולים‪ .‬היא הרימה את ידה‬ ‫מתי‪ ,‬גייל‪ ,‬כך‬ ‫השנייה וליטפה את שערו‪ .‬היא חשבה לעצמה‪ :‬בשבילך אולי היה עדיף אילו ּ‬ ‫יהיה לך קשה יותר‪ ,‬אבל יהיה בסדר‪ ,‬זה לא יכאב לך‪ ,‬אין עוד כאב בעולם שיכול להשתוות‬ ‫לעובדת קיומנו‪ :‬הוא‪ ,‬אתה ואני — הבנת כל מה שחשוב‪ ,‬גם אם אתה לא יודע שאיבדת‬ ‫אותי‪.‬‬ ‫הוא הרים את ראשו וקם‪.‬‬ ‫"לא התכוונתי לגעור בך‪ .‬תסלחי לי‪".‬‬ ‫"אני לא אמות‪ ,‬גייל‪ .‬אני מרגישה נפלא‪".‬‬ ‫"את נראית נפלא‪".‬‬ ‫"הם עצרו אותו?"‬ ‫"הוא שוחרר בערבות‪".‬‬ ‫"אתה שמח?"‬ ‫"אני שמח שעשית את זה‪ ,‬ובשבילו‪ .‬אני שמח שהוא עשה את זה‪ .‬לא היתה דרך אחרת‪".‬‬ ‫"כן‪ .‬ושוב יהיה משפט סטודארד‪".‬‬ ‫"לא בדיוק‪".‬‬ ‫"רצית הזדמנות נוספת‪ ,‬גייל? אחרי כל השנים?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"אני יכולה לראות את העיתונים?"‬ ‫"לא‪ .‬רק כשתעמדי על הרגליים‪".‬‬ ‫"גם לא את ה'באנר'!"‬ ‫"במיוחד לא את ה'באנר'‪".‬‬ ‫"אני אוהבת אותך‪ ,‬גייל‪ .‬אם תחזיק מעמד עד הסוף‪"...‬‬ ‫"אל תנסי להציע לי שוחד‪ .‬זה לא ביני לבינך‪ .‬זה גם לא ביני לבינו‪".‬‬ ‫"אז בינך לבין אלוהים?"‬ ‫"אם את רוצה לקרוא לזה כך‪ .‬אבל בואי לא נדבר על זה‪ .‬עד אחרי שהכול ייגמר‪ .‬יש לך‬ ‫אורח שמחכה לך למטה‪ .‬הוא בא לכאן כל יום‪".‬‬ ‫"מי?"‬ ‫"המאהב שלך‪ .‬הווארד רורק‪ .‬את מרשה לו להודות לך עכשיו?"‬ ‫הלעג העליז של דבריו‪ ,‬הטון הקליל של אמירת הדבר המטופש ביותר שהעלה בדעתו‪,‬‬

‫גילה לה עד כמה הוא רחוק מן האמת‪ .‬היא אמרה‪:‬‬ ‫"כן‪ .‬אני רוצה לראות אותו‪ .‬גייל‪ ,‬מה תעשה אם אחליט להפוך אותו למאהב שלי?"‬ ‫"אהרוג את שניכם‪ .‬אל תזוזי‪ ,‬תשכבי בשקט‪ ,‬הרופא אמר שאת צריכה לנוח‪ .‬יש לך‬ ‫עשרים ושישה תפרים בכל הגוף‪".‬‬ ‫הוא יצא והיא שמעה אותו יורד במדרגות‪.‬‬ ‫כשהשוטר הראשון הגיע לזירת הפיצוץ‪ ,‬הוא מצא מאחורי הבניין‪ ,‬על גדת הנהר‪ ,‬את‬ ‫המנגנון ששימש להצתת הדינמיט‪ .‬רורק עמד ליד המנגנון‪ .‬ידיו היו נעוצות בכיסיו‪ ,‬והוא‬ ‫הביט בשרידי קורטלנד‪.‬‬ ‫"מה אתה יודע על זה‪ ,‬חבר?" שאל השוטר‪.‬‬ ‫"כדאי שתעצור אותי‪ ",‬אמר רורק‪" .‬אני אדבר במשפט‪".‬‬ ‫הוא לא הוסיף מילה בתגובה על מבול השאלות שבא לאחר מכן‪.‬‬ ‫ויינאנד הוא ששיחרר אותו בערבות‪ ,‬בשעות הבוקר המוקדמות‪ .‬ויינאנד היה רגוע בבית‬ ‫החולים‪ ,‬גם כשראה את פצעיה של דומיניק ואמרו לו שלא תחיה‪ .‬הוא גם היה רגוע‬ ‫כשהתקשר והעיר משנתו את השופט וסידר את שחרורו של רורק בערבות‪ .‬אך כשעמד‬ ‫במשרדו של מנהל בית המעצר הקטן‪ ,‬החל פתאום לרעוד‪.‬‬ ‫"לעזאזל איתכם‪ ,‬מטומטמים!" סינן מבעד לשיניים קפוצות והמטיר כל קללה אפשרית‬ ‫שלמד בילדותו בנמל‪ .‬הוא שכח את כל פרטי האירוע והתרכז בדבר אחד‪ :‬המעצר של רורק‪.‬‬ ‫הוא חזר להיות ויינאנד "הארוך" מהל'ז קיטשן‪ ,‬ושוב ביעבע בו אותו זעם שהיה מתפרץ אז‬ ‫בהבלחות פתאומיות‪ ,‬אותו זעם שגאה בתוכו כשעמד מאחורי הקיר המתפורר וחיכה שיהרגו‬ ‫אותו‪ .‬אבל כעת הוא גם גייל ויינאנד‪ ,‬בעל אימפריה‪ ,‬והוא לא הבין מדוע נחוץ ההליך‬ ‫החוקי הזה‪ ,‬מדוע אינו מרסק את בית המעצר באגרופיו‪ ,‬או באמצעות עיתוניו — באותו רגע‬ ‫לא היה הבדל ביניהם‪ .‬הוא רוצה להרוג‪ ,‬הוא הרגיש צורך להרוג‪ ,‬כמו באותו לילה מאחורי‬ ‫הקיר‪ ,‬כדי להגן על חייו‪.‬‬ ‫הוא הצליח לחתום על המסמכים‪ ,‬הוא הצליח לחכות בסבלנות עד שרורק הובא אליו‪ .‬הם‬ ‫יצאו יחד‪ .‬רורק אחז בידו‪ ,‬וכשהגיעו למכונית‪ ,‬ויינאנד כבר היה רגוע‪ .‬במכונית‪ ,‬שאל‬ ‫ויינאנד‪:‬‬ ‫"עשית את זה‪ ,‬כמובן?"‬ ‫"כמובן‪".‬‬ ‫"נתמודד עם זה יחד‪".‬‬ ‫"אם אתה רוצה להפוך את זה למלחמה שלך‪".‬‬ ‫"על פי האומדן האחרון‪ ,‬ההון האישי שלי מתקרב לארבעים מיליון דולר‪ .‬זה אמור‬ ‫להספיק כדי לשכור כל עורך דין שתרצה‪ ,‬או את כל אנשי המקצוע גם יחד‪".‬‬ ‫"אני לא זקוק לעורך דין‪".‬‬ ‫"הווארד! אתה לא מתכוון להגיש שוב תצלומים‪ ,‬נכון?"‬ ‫"לא‪ ,‬לא הפעם‪".‬‬

‫רורק נכנס לחדר השינה והתיישב על כיסא ליד המיטה‪ .‬דומיניק שכבה בלי ניע והתבוננה‬ ‫בו‪ .‬הם חייכו זה אל זה‪ .‬שום דבר לא היה צריך להיאמר‪ ,‬גם לא הפעם‪ .‬היא שאלה‪:‬‬ ‫"היית בכלא?"‬ ‫"כמה שעות‪".‬‬ ‫"איך היה?"‬ ‫"אל תתחילי להתנהג כמו גייל‪".‬‬ ‫"גייל לקח את זה קשה?"‬ ‫"מאוד‪".‬‬ ‫"אני לא‪".‬‬ ‫"יכול להיות שאצטרך להיכנס לכלא לכמה שנים‪ .‬ידעת את זה כשהסכמת לעזור לי‪".‬‬ ‫"כן‪ .‬ידעתי‪".‬‬ ‫"אני סומך עלייך שתצילי את גייל‪ ,‬אם אלך לכלא‪".‬‬ ‫"סומך עלי?"‬ ‫הוא הביט בה וטילטל את ראשו‪" .‬יקירתי‪ "...‬זה נשמע כמו תוכחה‪.‬‬ ‫"כן?" היא לחשה‪.‬‬ ‫"עדיין לא הבנת שטמנתי לך מלכודת?"‬ ‫"איך?"‬ ‫"מה היית עושה אם לא הייתי מבקש שתעזרי לי?"‬ ‫"הייתי נמצאת עכשיו בדירה שלך‪ ,‬בבית אנרייט‪ ,‬ברגע זה‪ ,‬באופן פומבי וגלוי‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬אבל עכשיו את לא יכולה‪ .‬את גברת גייל ויינאנד‪ ,‬את מעל לכל חשד‪ ,‬וכולם‬ ‫מאמינים שנקלעת במקרה לזירת האירוע‪ .‬אם תחשפי ברבים את הקשר בינינו‪ ,‬זו תהיה‬ ‫הודאה באשמתי‪".‬‬ ‫"אני מבינה‪".‬‬ ‫"אני רוצה שתשמרי על שתיקה‪ .‬אם היו לך מחשבות לחלוק איתי את גורלי‪ ,‬סלקי אותן‪.‬‬ ‫אני לא אגיד לך מה אני מתכוון לעשות‪ ,‬כי זאת הדרך היחידה לשלוט בך עד המשפט‪.‬‬ ‫דומיניק‪ ,‬אם אורשע‪ ,‬אני רוצה שתישארי עם גייל‪ .‬אני בונה על זה‪ .‬אני רוצה שתישארי‬ ‫איתו‪ ,‬ולעולם לא תספרי לו עלינו‪ ,‬כי שניכם תהיו זקוקים זה לזה‪".‬‬ ‫"ואם תזוכה?"‬ ‫"אז‪ "...‬הוא העיף מבט בחדר‪ ,‬בחדר השינה של ויינאנד‪" .‬אני לא רוצה להגיד את זה כאן‪.‬‬ ‫אבל את יודעת טוב מאוד‪".‬‬ ‫"אתה אוהב אותו מאוד?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"מספיק כדי להקריב‪"...‬‬ ‫הוא חייך‪" .‬מזה פחדת מהרגע הראשון שהגעתי לכאן?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫הוא הישיר בה מבט‪" .‬חשבת שזה אפשרי?"‬

‫"לא‪".‬‬ ‫"לא את העבודה שלי ולא אותך‪ ,‬דומיניק‪ ,‬לעולם לא‪ .‬אבל אוכל לפחות להשאיר את זה‬ ‫לו‪ ,‬אם אצטרך ללכת — זה המעט שאוכל לעשות למענו‪".‬‬ ‫"אתה תצא זכאי‪".‬‬ ‫"זה לא מה שאני רוצה לשמוע אותך אומרת‪".‬‬ ‫"אם הם ירשיעו אותך‪ ,‬אם יזרקו אותך לכלא‪ ,‬אם יכפו עליך עבודת פרך‪ ,‬אם יטנפו את‬ ‫השם שלך בעיתונים‪ ,‬אם לא יניחו לך לתכנן עוד‪ ,‬אם לא יאפשרו לי לראות אותך שוב‪ ,‬זה‬ ‫לא ישנה שום דבר‪ .‬לא יותר מדי‪ .‬רק עד לנקודה מסוימת‪".‬‬ ‫"זה מה שחיכיתי לשמוע שבע שנים‪ ,‬דומיניק‪ ".‬הוא לקח את ידה‪ ,‬הוא הרים אותה אל‬ ‫שפתיו‪ ,‬והיא הרגישה את שפתיו במקום שבו נגעו שפתיו של ויינאנד‪ .‬ואז הוא קם‪.‬‬ ‫"אני אחכה‪ ",‬היא אמרה‪" .‬אני מוכנה לשתוק‪ .‬אני לא אתקרב אליך‪ .‬אני מבטיחה‪".‬‬ ‫הוא חייך והינהן‪ ,‬ואז יצא מהחדר‪.‬‬ ‫"לעתים נדירות קורה שכוחות עצומים שקשה להבין מתכנסים לאירוע אחד‪ ,‬כמו קרני שמש‬ ‫שמתכנסות על עדשה לנקודה אחת בהירה‪ ,‬נקודה שכולנו יכולים לראות‪ .‬אירוע כזה הוא‬ ‫הסקנדל של בנייני קורטלנד‪ ...‬כאן‪ ,‬בזעיר אנפין‪ ,‬נוכל לראות את הרוע שהורס את כוכב‬ ‫הביצה הקוסמית‪ .‬האגו הפרטי של אדם אחד‪ ,‬מול‬ ‫הלכת המסכן שלנו מיום שנולד בתוך ִּ‬ ‫מושגים כמו אנושיות‪ ,‬אחווה ורחמים‪ .‬אדם אחד שהורס בתים של חסרי כול‪ .‬אדם אחד‬ ‫שחורץ את גורלם של אלפים להישאר במשכנות העוני‪ ,‬חורץ את גורלם לחיים של זוהמה‬ ‫ומוות‪ .‬כשחברה המתעוררת מתרדמתה מתוך תחושה חדשה של חובה הומניטרית עושה‬ ‫מאמץ אדיר כדי להציל את המדוכאים‪ ,‬כשהכישרונות הטובים ביותר של החברה מתאחדים‬ ‫כדי לבנות להם בית מכובד — האגואיזם של אדם אחד מנפץ לרסיסים את הישגיהם של‬ ‫האחרים‪ .‬ובשביל מה? בשביל עניין פעוט כמו יוהרה אישית ריקה מתוכן‪ .‬אני מצר על כך‬ ‫שחוקי ארצנו אינם מאפשרים להטיל על אדם שכזה עונש חמור יותר ממאסר‪ .‬אדם כזה‬ ‫ראוי שייקחו ממנו את חייו‪ .‬כי זכותה של החברה להיפטר מאנשים כמו הווארד רורק‪".‬‬ ‫כך כתב אלזוורת' מ' טוהי מעל דפי "גבולות חדשים"‪.‬‬ ‫בכל פינות הארץ נשמעו הדים לדבריו‪ .‬הפיצוץ של קורטלנד נמשך חצי דקה‪ .‬הפיצוץ‬ ‫האדיר של הזעם הציבורי נמשך ונמשך ומילא את האוויר בענן של טיח והצניח ממנו‪ ,‬כמו‬ ‫גשם‪ ,‬רסיסים של חלודה ורפש‪.‬‬ ‫רורק הובא בפני חבר המושבעים הגדול‪ .‬הוא טען לחפותו וסירב לצאת בהצהרות נוספות‪.‬‬ ‫הוא שוחרר בערבות‪ ,‬ששילם גייל ויינאנד‪ ,‬וחיכה למשפט‪.‬‬ ‫היו ספקולציות רבות באשר למניע שלו‪ .‬היו שטענו שזו קנאה מקצועית‪ .‬אחרים הצהירו‬ ‫וב‬ ‫כי יש דמיון מסוים בין התוכנית של קורטלנד לסגנונו של רורק‪ ,‬ושקיטינג‪ ,‬פרסקוט וּ ּ‬ ‫אולי שאלו מרורק — "אבל זה לגיטימי לשאול"‪" ,‬אין זכות קניין על רעיונות"‪,‬‬ ‫"בדמוקרטיה‪ ,‬האמנות שייכת לעם" — ושרורק הונע מתאוות נקם של אמן שגזלו את‬ ‫יצירתו‪.‬‬

‫אף אחת מהגרסאות לא הובררה‪ ,‬אבל איש לא התעניין במניעים‪ .‬הבעיה היתה פשוטה‪:‬‬ ‫אחד נגד רבים‪ .‬לא היתה לו שום זכות למניע משלו‪.‬‬ ‫בית שנבנה כצדקה לעניים‪ ,‬שנשען על עשרת אלפים שנים של חינוך האדם‪ ,‬שצדקה‬ ‫והקרבה עצמית הן ערך מוחלט שאין לערער עליו‪ ,‬אבן הבוחן לכל המידות הטובות‪,‬‬ ‫האידיאל האולטימטיבי‪ .‬עשרת אלפים שנה של קולות שדיברו על שירות והקרבה —‬ ‫הקורבן כחוק ראשון של החיים — שרת או שישרתוך — מחץ או שימחצו אותך — קורבן‬ ‫הוא דבר נאצל — עליך לעשות כל שביכולתך‪ ,‬בדרך זו או אחרת — שרת והקרב‪ ,‬שרת‬ ‫ושרת ושרת‪...‬‬ ‫וכנגד זה‪ ,‬אדם אחד שביקש לא לשרת ולא לשלוט‪ ,‬ולכן ביצע את הפשע היחיד שאין‬ ‫עליו סליחה‪.‬‬ ‫זו היתה שערורייה ממדרגה ראשונה‪ ,‬והיא עוררה את הזעם הרגיל ואת התאווה המקובלת‬ ‫של כעס צדקני‪ ,‬כזה שקודם לכל לינץ'‪ .‬אך בהתרעמות החריפה של כל אדם שדיבר בנושא‬ ‫היתה גם נימה אישית של עלבון‪.‬‬ ‫"סתם חלאה עם שיגעון גדלות ובלי חוש מוסרי" —‬ ‫— אמרה אשת חברה כשהתלבשה לקראת יריד צדקה‪ ,‬כי לא העזה להעלות בדעתה‬ ‫אמצעי אחר של ביטוי עצמי‪ ,‬או דרך אחרת לכפות את ראוותנותה על חברותיה‪ ,‬מלבד‬ ‫צדקה‪ ,‬הטהורה שבמידות‪ ,‬הכול־סולחת —‬ ‫— אמר העובד הסוציאלי‪ ,‬שלא מצא שום מטרה בחיים‪ ,‬שלא הצליח ליצור שום מטרה‬ ‫מתוך העקרות של נשמתו‪ ,‬אבל התענג על צדקנותו ועל הכבוד שרחשו לו כולם‪ ,‬רק משום‬ ‫שהניח את אצבעותיו על פצעיהם של אחרים —‬ ‫— אמר הסופר שלא יהיה לו מה לומר‪ ,‬אילו יילקח ממנו נושא השירות וההקרבה‪ ,‬סופר‬ ‫שהיה מתייפח באוזני אלפים מקוראיו הקשובים ומספר להם שהוא אוהב אותם ואוהב אותם‪,‬‬ ‫אז אנא‪ ,‬החזירו לו אהבה —‬ ‫— אמרה אותה עיתונאית שזה עתה קנתה אחוזה כפרית‪ ,‬כי נהגה לכתוב בעדינות שכזאת‬ ‫על האנשים הקטנים —‬ ‫— אמרו כל האנשים הקטנים שרצו לשמוע על אהבה‪ ,‬על אהבה גדולה‪ ,‬על אהבה בלא‬ ‫תנאי‪ ,‬על אהבה שמחבקת כל דבר‪ ,‬שסולחת על הכול‪ ,‬שמרשה להם הכול —‬ ‫— אמר האדם המתוּ וך‪ ,‬שלא ידע להתקיים אלא כעלוקה הנצמדת לנשמותיהם של אחרים‪.‬‬ ‫אלזוורת' טוהי נשען לאחור‪ ,‬הסתכל‪ ,‬הקשיב וחייך‪.‬‬ ‫גורדון ל' פרסקוט וגאס וב הוזמנו לארוחות ולמסיבות קוקטייל‪ .‬נהגו בהם בכפפות של‬ ‫משי‪ ,‬מתוך דאגה מוזרה‪ ,‬כאילו ניצלו מאסון‪ .‬הם אמרו שאינם מסוגלים להבין מה הניע את‬ ‫רורק‪ ,‬והם דרשו צדק‪.‬‬ ‫פיטר קיטינג לא הלך לשום מקום‪ .‬הוא סירב לדבר עם עיתונאים‪ .‬הוא סירב לראות איש‬ ‫אך פירסם הצהרה בכתב וטען שרורק אינו אשם‪ .‬ההצהרה הכילה משפט אחד מוזר‪" :‬הניחו‬ ‫לו לנפשו‪ ,‬בבקשה‪ ,‬אולי תניחו לו לנפשו?"‬ ‫מפגינים מטעם מועצת הבנאים של אמריקה הפגינו לפני בניין קורד‪ .‬זה לא שירת דבר‪ ,‬כי‬

‫איש לא עבד במשרדו של רורק‪ .‬כל ההזמנות שקיבל בוטלו‪.‬‬ ‫זו היתה סולידריות‪ .‬הנערה שעשתה פדיקור לקראת הנשף הראשון שלה‪ ,‬עקרת הבית‬ ‫שקנתה אצל החנווני‪ ,‬מנהל החשבונות שרצה להיות פסנתרן אך נאלץ לתמוך באחותו‪ ,‬איש‬ ‫העסקים ששנא את עבודתו‪ ,‬הפועל ששנא את עבודתו‪ ,‬האינטלקטואל ששנא את כולם‪.‬‬ ‫כולם היו מאוחדים ופינקו את עצמם בזעם משותף שריפא אותם משעמום והוציא אותם‬ ‫מתוך עצמם‪ .‬הקוראים הסכימו פה אחד‪ .‬העיתונות הסכימה פה אחד‪.‬‬ ‫גייל ויינאנד שחה נגד הזרם‪.‬‬ ‫"גייל!" אלווה סקארט פער את פיו בתהדמה‪" .‬אנחנו לא יכולים להגן על מחבל!"‬ ‫"שתוק‪ ,‬אלווה‪ ",‬אמר לו ויינאנד‪" ,‬לפני שאשבור לך את השיניים‪".‬‬ ‫גייל ויינאנד עמד לבדו במשרדו‪ ,‬ראשו מוטה לאחור בשמחה על עצם היותו חי‪ ,‬בדיוק‬ ‫כפי שעמד על המזח בלילה חשוך‪ ,‬מול אורות הכרך‪.‬‬ ‫במאמר מערכת שפירסם ב"באנר" וחתם עליו בשם גייל ויינאנד‪ ,‬באותיות גדולות‪ ,‬כתב‪:‬‬ ‫"בתוך כל היללות המאוסות שנשמעו סביבנו‪ ,‬איש לא הזכיר את העובדה שהווארד רורק‬ ‫הסגיר את עצמו מרצונו החופשי‪ .‬אם באמת פוצץ את הבניין‪ ,‬האם היה נשאר בזירת הפשע?‬ ‫אבל איננו מחכים לשמוע אותו‪ .‬חרצנו את דינו בלי משפט‪ .‬אנחנו רוצים שיורשע‪ .‬הפרשה‬ ‫כולה מסיבה לנו עונג‪ .‬מה שכולם שומעים סביבם אינו כעס‪ ,‬אלא שמחה לאיד‪ .‬כל‬ ‫אנאלפבית‪ ,‬כל אידיוט חסר ערך שמבצע פשע נתעב כמו רצח‪ ,‬זוכה מאיתנו לצווחות של‬ ‫אהדה‪ ,‬ומיד מתייצב לעזרתו צבא שלם של יפי נפש‪ .‬אבל הגאון מיד נמצא אשם‪ ,‬מעצם‬ ‫הגדרתו‪ .‬נכון שזה עוול לגנות אדם רק משום שהוא חלש וקטן‪ .‬אבל מהי רמת השחיתות‬ ‫שאליה הידרדרנו כחברה אם אנחנו מרשיעים אדם רק מפני שהוא חזק ודגול? זה כנראה‬ ‫המוסר של המאה הזאת‪ ,‬המאה ששייכת לאנשים סוג בי"ת‪".‬‬ ‫"בכל מקום מכריזים שהווארד רורק מעביר את ימיו בבתי משפט‪ ",‬נכתב במאמר מערכת‬ ‫נוסף של ויינאנד‪" ,‬זה נכון‪ .‬גבר כמו רורק עומד כל חייו למשפט מול חברה כמו שלנו‪ .‬אבל‬ ‫מי אשם בזה — רורק או החברה?"‬ ‫"מעולם לא התאמצנו להבין מהי גדולתו של האדם וכיצד לזהותה‪ ",‬כתב ויינאנד במאמר‬ ‫מערכת שלישי‪" .‬התרגלנו להאמין‪ ,‬מתוך קהות חושים מבחילה‪ ,‬שגדולה נמדדת רק‬ ‫באמצעות הקרבה עצמית‪ .‬הקרבה עצמית‪ ,‬כך אנחנו נוהגים לומר‪ ,‬היא המעלה הראשונה‪.‬‬ ‫בואו נחשוב על זה לרגע‪ .‬האם הקרבה היא באמת מעלה? האם אדם יכול להקריב את‬ ‫היושרה שלו? את כבודו? את החופש שלו? את הערכים שלו? את דעותיו? את כנות‬ ‫רגשותיו? את עצמאות מחשבתו? הרי אלה הם נכסיו האמיתיים של כל אדם‪ .‬ויתור למען‬ ‫נכסים כאלה אינו קורבן‪ ,‬אלא עסקה נוחה‪ .‬אבל נכסים כאלה אי אפשר להקריב בעבור שום‬ ‫מטרה‪ .‬אז אולי הגיע הזמן שנפסיק להטיף להבלים מסוכנים וזדוניים? להקרבה עצמית? כי‬ ‫דווקא העצמיות היא זו שאסור לה ליפול קורבן‪ .‬עצמיות שלא הוקרבה‪ ,‬אותה עלינו לכבד‬ ‫יותר מכל דבר אחר‪".‬‬ ‫מאמר המערכת הזה צוטט ב"גבולות חדשים" ובעיתונים אחרים‪ ,‬בתוך מסגרת‪ ,‬מתחת‬

‫לכותרת‪" :‬תראו מי שמדבר!"‬ ‫גייל ויינאנד צחק‪ .‬ההתנגדות הזינה אותו וחיזקה את רוחו‪ .‬זאת היתה מלחמה‪ ,‬וזה שנים‬ ‫שלא היה מעורב במלחמה אמיתית‪ ,‬לא מאז הניח את היסודות לאימפריה שלו‪ ,‬מלווה‬ ‫בקריאות מחאה מצד אנשי המקצוע כולם‪ .‬כעת זכה בבלתי אפשרי‪ ,‬בחלומו של כל גבר‪:‬‬ ‫הזדמנות לחזור לנעוריו‪ ,‬תוך שימוש בחוכמה ובניסיון שצבר‪ .‬התחלה חדשה ואיתה העפלה‬ ‫לשיא‪ .‬לזה חיכיתי כל חיי‪ ,‬חשב לעצמו‪.‬‬ ‫ירחוניו‪ ,‬יומני הקולנוע שלו ועשרים ושניים עיתוניו קיבלו הוראה מפורשת‪ :‬הגנו על‬ ‫רורק‪ .‬האדירו את שמו בציבור‪ִ .‬עצרו את הלינץ'‪.‬‬ ‫"לא משנה מה העובדות‪ ",‬הסביר ויינאנד לאנשיו‪" ,‬המשפט הזה לא יהיה מבוסס על‬ ‫עיצבנו תמיד את דעת הקהל‪ .‬בואו‬ ‫עובדות‪ .‬את המשפט הזה תחרוץ דעת הקהל‪ .‬אנחנו ַ‬ ‫נעשה את זה שוב‪ .‬האדירו את שמו של רורק‪ ,‬ולא אכפת לי איך תעשו את זה‪ .‬קיבלתם‬ ‫הכשרה טובה‪ .‬אתם המומחים‪ .‬עכשיו תראו לי מה אתם מסוגלים לעשות‪".‬‬ ‫דבריו התקבלו בשתיקה‪ .‬עובדיו הציצו זה בזה‪ .‬אלווה סקארט מחה את מצחו‪ .‬אבל הם‬ ‫צייתו‪.‬‬ ‫ה"באנר" פירסם תצלום של בית אנרייט‪ ,‬עם הכיתוב‪" :‬האם זה האיש שאתם רוצים‬ ‫להרוס?"; תצלום של ביתו של ויינאנד עם הכיתוב‪" :‬נראה אתכם משתווים אליו"; תצלום‬ ‫של מונאדנוק ואלי עם הכיתוב‪" :‬האם זה האיש שלא תרם דבר לחברה?"‪.‬‬ ‫ה"באנר" פירסם ביוגרפיה של רורק שכתב סופר אלמוני‪ :‬גייל ויינאנד‪ .‬ה"באנר" פירסם‬ ‫סדרת מאמרים על משפטים מפורסמים של אנשים חפים מפשע שהורשעו בשל דעות‬ ‫קדומות‪ .‬ה"באנר" פירסם כתבות על אנשים דגולים שנרדפו בידי החברה‪ :‬סוקרטס‪ ,‬גלילאו‪,‬‬ ‫פסטר‪ ,‬הוגי דעות‪ ,‬מדענים‪ ,‬רשימה ארוכה של גיבורים — כל אדם שעמד לבדו‪ ,‬כל אדם‬ ‫שקרא תיגר על החברה‪.‬‬ ‫"אבל‪ ,‬גייל‪ ,‬בשם אלוהים‪ ,‬זה היה פרויקט דיור!" יילל אלווה סקארט‪.‬‬ ‫ויינאנד הביט בו בחוסר אונים‪" :‬כנראה אי אפשר להסביר לטיפשים שאין לזה שום קשר‬ ‫לפרויקט‪ .‬בסדר‪ ,‬בוא נדבר על דיור‪".‬‬ ‫ה"באנר" פירסם סדרת כתבות שחשפו את שערוריית הבנייה‪ :‬שוחד‪ ,‬אוזלת יד‪ ,‬מבנים‬ ‫שהוקמו בעלות הגבוהה פי חמישה מהעלות האמיתית‪ ,‬מקומות יישוב שנבנו וננטשו‪,‬‬ ‫קבלנים איומים שזכו להערכה‪ ,‬לסליחה‪ ,‬להגנה‪ ,‬בזכות אותה פרה קדושה של אלטרואיזם‪.‬‬ ‫"אומרים שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות‪ ",‬נכתב ב"באנר"‪" .‬אולי מפני שמעולם לא‬ ‫למדנו להבין מהן כוונות טובות‪ .‬האם לא הגיע הזמן ללמוד? מעולם לא היו כל כך הרבה‬ ‫כוונות טובות שתפסו כל כך הרבה כותרות‪ .‬ותראו מה קרה‪".‬‬ ‫את מאמרי המערכת של ה"באנר" כתב גייל ויינאנד כשעמד ליד שולחן בחדר המערכת‪.‬‬ ‫כמו תמיד‪ ,‬כתב על גיליון ענק של נייר דפוס‪ ,‬בעיפרון כחול‪ ,‬באותיות גדולות‪ .‬הוא חתם‬ ‫על כל מאמר בג"ו‪ ,‬וראשי התיבות המפורסמים מעולם לא נשאו גאווה נמהרת כל כך‪.‬‬ ‫דומיניק התאוששה וחזרה לביתם שבכפר‪ .‬ויינאנד היה חוזר הביתה מאוחר‪ .‬בכל‬

‫הזדמנות‪ ,‬הביא איתו את רורק‪ .‬יחד היו יושבים בסלון‪ ,‬שחלונותיו נפתחו אל הלילה‬ ‫האביבי‪ .‬הגבעה האפלה התגלגלה בעדינות אל האגם שלמרגלות הבית‪ ,‬והאגם נצץ בין‬ ‫העצים‪ ,‬הרחק למטה‪ .‬הם לא דיברו על הפרשה וגם לא על המשפט הקרב‪ .‬אבל ויינאנד‬ ‫דיבר על מסע הצלב שלו‪ ,‬בנימה אדישה‪ ,‬כמעט כאילו הדבר לא היה קשור לרורק‪ .‬ויינאנד‬ ‫היה עומד באמצע החדר ואומר‪" :‬בסדר‪ ,‬זה היה בזוי‪ ,‬כל הקריירה של ה'באנר'‪ .‬אבל זו‬ ‫תהיה הגאולה שלנו‪ .‬דומיניק‪ ,‬אני יודע שאף פעם לא הצלחת להבין איך אני לא מתבייש‬ ‫בעבר שלי‪ .‬למה אני אוהב את ה'באנר'‪ .‬עכשיו תביני‪ .‬כוח‪ .‬אני מחזיק בכוח שאף פעם לא‬ ‫הועמד במבחן‪ .‬עכשיו זו שעת מבחן‪ .‬הם יאמינו במה שאומר להם להאמין‪ .‬הם יעשו מה‬ ‫שאגיד להם‪ .‬כי זאת העיר שלי‪ ,‬ואני זה שמנהל פה את העניינים‪ .‬הווארד‪ ,‬עד שייפתח‬ ‫המשפט‪ ,‬אני אטה אותם כך שכבר לא יהיה חבר מושבעים שיעז להרשיע אותך‪".‬‬ ‫הוא התקשה לישון בלילה‪ .‬הוא לא הרגיש רצון לישון‪" .‬לכו לישון‪ ",‬היה אומר לרורק‬ ‫ולדומיניק‪" ,‬אני אעלה עוד כמה דקות‪ ".‬ואז הם היו שומעים את צעדיו של ויינאנד‬ ‫כשהתהלך במרפסת אנה ואנה — דומיניק מחדר השינה‪ ,‬ורורק מחדר האורחים שבקצה‬ ‫המסדרון‪ .‬היתה בצעדיו מין שמחה חסרת מנוחה‪ ,‬כל צעד כמו משפט שנחקק בסלע‪ ,‬כמו‬ ‫הצהרה שמוסמרה אל הרצפה‪.‬‬ ‫פעם‪ ,‬כשוויינאנד שלח אותם לחדריהם בשעת לילה מאוחרת‪ ,‬עלו רורק ודומיניק יחד‬ ‫במדרגות ונעצרו בראשן‪ .‬הם שמעו צליל אלים של גפרור שנדלק למטה‪ ,‬בסלון‪ ,‬ונלווה‬ ‫לתנועת יד פזיזה‪ ,‬שהדליקה את הראשונה במצעד שלם של סיגריות‪ ,‬מצעד שלא נפסק עד‬ ‫עלות השחר; נקודה קטנה של אש שנעה במרפסת הלוך ושוב לקול הלמות צעדיו‪.‬‬ ‫הם הציצו במורד המדרגות ולאחר מכן הביטו זה בזה‪.‬‬ ‫"זה נורא‪ ",‬אמרה דומיניק‪.‬‬ ‫"זה נהדר‪ ",‬אמר רורק‪.‬‬ ‫"הוא לא יכול לעזור לך‪ ,‬ולא משנה מה יעשה‪".‬‬ ‫"אני יודע שלא‪ .‬זה לא העניין‪".‬‬ ‫"הוא מסכן את כל מה שיש לו כדי להציל אותך‪ .‬הוא לא יודע שהוא יפסיד אותי אם אתה‬ ‫תינצל‪".‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬מה יותר גרוע מבחינתו? לאבד אותך או לאבד את מסע הצלב שלו?" היא‬ ‫הינהנה בהבנה‪ .‬הוא הוסיף‪" :‬את הרי יודעת שלא אותי הוא מנסה להציל‪ .‬אני רק התירוץ‪".‬‬ ‫היא הרימה את ידה‪ .‬היא נגעה בלחיו‪ ,‬לחצה קלות בקצות אצבעותיה‪ .‬היא לא הרשתה‬ ‫לעצמה יותר מזה‪ .‬היא הסתובבה והמשיכה לחדר השינה שלה‪ ,‬ואז שמעה אותו סוגר את‬ ‫דלת חדר האורחים‪.‬‬ ‫"האם זה לא הולם‪ ",‬כתב לנסלוט קלוקי במאמר שזכה לסינדיקציה בעיתונים רבים‪,‬‬ ‫"שדווקא עיתוניו של ויינאנד הם שמגינים על הווארד רורק? אם מישהו פיקפק בסוגיות‬ ‫המוסריות המעורבות בפרשה המזוויעה הזאת‪ ,‬הנה ההוכחה ְלמה־הוא־מה‪,‬‬ ‫ולמה־עומד־איפה‪ .‬עיתוני ויינאנד‪ ,‬מעוז העיתונות הצהובה‪ ,‬הוולגרית והמשחיתה‪ ,‬העלבון‬ ‫ְ‬ ‫הצרוף לטעם הקהל ולהגינותו‪ ,‬אותו שאול רוחני שנשלט בידי אדם שתפיסתו המוסרית‬

‫גרועה מזה של קניבל‪ ,‬הם אכן השופר המתאים ביותר להווארד רורק‪ ,‬והווארד רורק הוא‬ ‫הגיבור היחיד שהולם אותם‪ .‬אחרי שהקדיש חיים שלמים להרס היושרה העיתונאית‪ ,‬אך‬ ‫יאה שגייל ויינאנד יתמוך כעת במחבל‪".‬‬ ‫"כל המליצות ששומעים מסביב‪ ",‬אמר גאס וב בנאום פומבי‪" ,‬הן סתם זיבולי שכל‪.‬‬ ‫העובדות פשוטות‪ :‬הוויינאנד הזה הרוויח הרבה מאוד כסף‪ ,‬ואני מתכוון הרבה מאוד כסף‪,‬‬ ‫כשפשט את עורם של פראיירים בתחום הנדל"ן‪ ,‬כל כך הרבה שנים‪ .‬אתם חושבים שזה מצא‬ ‫חן בעיניו כשהממשלה הפגינה שרירים ודחפה אותו הצידה‪ ,‬כדי שכל אותם אנשים קטנים‬ ‫יקבלו קורת גג מעל לראשיהם ובתי שימוש מודרניים לילדיהם? אני מוכן להתערב איתכם‬ ‫שזה לא מצא חן בעיניו בכלל‪ .‬הם תיכננו את זה יחד‪ ,‬ויינאנד והחבר הג'ינג'י שלו‪ ,‬ואם‬ ‫אתם שואלים אותי‪ ,‬ויינאנד שילם לו בעין יפה כדי שיבצע את המשימה‪".‬‬ ‫"נודע לנו ממקור מהימן‪ ",‬נכתב בעיתון רדיקלי‪" ,‬שקורטלנד היה רק הצעד הראשון‬ ‫במזימה ענקית לפוצץ כל פרויקט דיור‪ ,‬כל תחנת כוח ציבורית‪ ,‬כל סניף דואר ובניין בית‬ ‫ספר בארצות הברית‪ .‬בראש המזימה עומד גייל ויינאנד — זה ברור כשמש — ועוד‬ ‫קפיטליסטים נפוחים מסוגו‪ ,‬בהם כמה מאילי ההון הגדולים ביותר‪".‬‬ ‫"תשומת לב מועטה מדי הוענקה לזווית הנשית בכל הפרשה הזאת‪ ",‬כתבה סאלי ברנט‬ ‫ב"גבולות חדשים"‪" .‬התפקיד שגילמה גברת גייל ויינאנד מפוקפק ביותר‪ ,‬בלשון המעטה‪.‬‬ ‫האין זה צירוף מקרים נחמד שגברת ויינאנד היא ששלחה את השומר מאתר הבנייה‪ ,‬בדיוק‬ ‫ברגע הנכון? ושבעלה יוצא כעת מגדרו כדי להגן על מר רורק? אילולא היתה תחושת‬ ‫האבירות המטופשת‪ ,‬המיושנת וסרת הטעם מעוורת את עינינו — במיוחד כשמדובר באישה‬ ‫כה יפה — לא היינו מאפשרים לחלק הזה בפרשה לחמוק כך מידינו‪ .‬אילולא היינו עומדים‬ ‫יראים מרום מעמדה החברתי של גברת ויינאנד ויוקרתו־כביכול של בעלה‪ ,‬שמתנהג כמו‬ ‫טיפש גמור‪ ,‬היינו שואלים כמה שאלות בנוגע לסיפור ההוא‪ ,‬שבו היא כמעט קיפחה את‬ ‫חייה בפיצוץ‪ .‬ומנין לנו שזה נכון? רופאים אפשר לשחד‪ ,‬כמו כל אחד אחר‪ ,‬ומר גייל‬ ‫ויינאנד הוא מומחה בעניינים כאלה‪ .‬אם נביא את כל זה בחשבון‪ ,‬נוכל לראות כאן בבירור‬ ‫קווים לדמותה של מזימה מבחילה ביותר‪".‬‬ ‫"עמדתם של עיתוני ויינאנד‪ ",‬נכתב בעיתון שקט ושמרני‪" ,‬לא מובנת ומעוררת שאט‬ ‫נפש‪".‬‬ ‫תפוצתו של ה"באנר" ירדה משבוע לשבוע‪ ,‬וליתר דיוק צנחה משבוע לשבוע‪ ,‬כמו מעלית‬ ‫שיצאה משליטה‪ .‬מדבקות וכפתורים עם הכיתוב "לא קוראים את ויינאנד" כיסו קירות‪,‬‬ ‫עמודים ברכבת התחתית‪ ,‬זגוגיות ודשי מעילים‪ .‬יומני החדשות של ויינאנד נתקלו בקולנוע‬ ‫בקריאות בוז רמות‪ .‬ה"באנר" נעלם מדוכני העיתונים; המוכרים היו מחויבים להחזיק בו‪,‬‬ ‫אבל הסתירו אותו בצד ומכרו אותו בחירוק שיניים‪ ,‬רק על פי דרישה‪ .‬הקרקע הוכשרה‪,‬‬ ‫היסודות הונחו מזמן; פרשת קורטלנד היתה רק המסמר האחרון‪.‬‬ ‫רורק כמעט נשכח בתוך מבול הזעם שהופנה אל גייל ויינאנד‪ .‬ההפגנות הזועמות ביותר‬ ‫באו מהציבור שוויינאנד טיפח במשך שנים‪ :‬מועדוני הנשים‪ ,‬הכמרים‪ ,‬האמהות‪ ,‬בעלי‬

‫העסקים הקטנים‪ .‬אלווה סקארט הורחק מהחדר שבו נערמו מדי יום ערמות של מכתבים‬ ‫נזעמים למערכת‪ .‬בהתחלה עוד היה קורא אותם‪ ,‬אבל חבריו למערכת ניסו למנוע זאת ממנו‬ ‫מחשש שילקה בשבץ‪.‬‬ ‫עובדי ה"באנר" ביצעו את מלאכתם בשקט‪ .‬לא היו עוד מבטים חטופים‪ ,‬לא היו עוד‬ ‫לחשושים וגם לא רכילות‪ .‬כמה עובדים התפטרו‪ .‬השאר המשיכו בעבודתם באיטיות‪,‬‬ ‫בכבדות‪ ,‬כמו אנשים שקשרו את חגורת הבטיחות ומחכים לבלתי נמנע‪.‬‬ ‫גייל ויינאנד שם לב לשינוי שחל בקצב העבודה בכל פעם שנכנס לחדר‪ .‬כשהיה נכנס‬ ‫לבניין‪ ,‬היו עובדיו נעצרים; כשהינהן בראשו לברכה‪ ,‬היו מגיבים שנייה מאוחר מדי; וכשהיה‬ ‫ממשיך בדרכו‪ ,‬גילה שהם לוטשים בו מבטים‪" .‬כן‪ ,‬מר ויינאנד‪ ",‬התגובה השגרתית‬ ‫שליוותה כל הוראה‪ ,‬בלי שחלף שבריר שנייה בין סוף דבריו לתחילתה של אותה תגובה‪,‬‬ ‫הגיעה כעת באיחור מוזר‪ ,‬השתהתה ארוכות‪ ,‬כמו משפט שלא מסתיים בסימן שאלה אלא‬ ‫נפתח בו‪.‬‬ ‫ב"קול אחד קטן" לא נכתבה ולו מילה אחת על קורטלנד‪ .‬ויינאנד זימן את טוהי למשרדו‬ ‫יום לאחר הפיצוץ והזהיר אותו‪" :‬שמע‪ ,‬אתה‪ .‬אני לא רוצה לראות מילה אחת בטור שלך‪.‬‬ ‫מבין? כל מה שתעשה‪ ,‬כל מה שתצעק מחוץ למערכת לא מעניין אותי — בינתיים‪ .‬אבל אם‬ ‫תצרח יותר מדי‪ ,‬אטפל בך כשכל זה ייגמר‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬מר ויינאנד‪".‬‬ ‫"ככל שזה נוגע לך‪ ,‬אתה חירש‪ ,‬אילם ועיוור‪ .‬לא שמעת על שום פיצוץ‪ .‬מעולם לא‬ ‫שמעת על רורק‪ .‬אין לך מושג מה זה קורטלנד‪ .‬כל עוד אתה נמצא בבניין הזה‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬מר ויינאנד‪".‬‬ ‫"ואני לא רוצה לראות אותך מסתובב כאן יותר מדי‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬מר ויינאנד‪".‬‬ ‫עורך דינו של ויינאנד‪ ,‬ידיד ותיק ששירת אותו במשך שנים‪ ,‬ניסה לעצור בעדו‪.‬‬ ‫"גייל‪ ,‬מה קרה? אתה מתנהג כמו ילד‪ .‬כמו טירון‪ .‬קח את עצמך בידיים‪ ,‬בן אדם‪".‬‬ ‫"שתוק‪ ",‬אמר לו ויינאנד‪.‬‬ ‫"גייל‪ ,‬אתה‪ ...‬היית העיתונאי הגדול ביותר על פני האדמה‪ .‬אני צריך להגיד לך את המובן‬ ‫מאליו? להילחם בטחנות רוח זה עסק מסוכן לכל אדם‪ .‬לעיתון פופולרי‪ ,‬זאת התאבדות של‬ ‫ממש‪".‬‬ ‫"אם לא תסתום את הפה שלך‪ ,‬אבעט בך החוצה ואשכור לעצמי נוכל אחר‪".‬‬ ‫ויינאנד התחיל להתווכח בקשר לפרשה עם האנשים הבולטים שפגש לארוחות עסקים‬ ‫ולארוחות ערב‪ .‬מעולם לא התווכח עם איש בשום נושא; מעולם לא התחנן‪ .‬מאז ומעולם‬ ‫היה רק מצהיר הצהרות בפני קהל מאזינים מרותק שרחש לו כבוד‪ .‬כעת כבר לא מצא‬ ‫מאזינים‪ .‬הוא נתקל באדישות‪ ,‬ספק שעמום ספק טינה‪ .‬אנשים שבלעו בשקיקה כל מילה‬ ‫שאמר על שוק המניות‪ ,‬על הנדל"ן‪ ,‬על שוק הפרסום‪ ,‬על פוליטיקה‪ ,‬לא התעניינו כעת‬ ‫בדעותיו בנושאי אמנות‪ ,‬גדוּ לה וצדק‪.‬‬

‫הוא שמע תשובות כמו‪:‬‬ ‫"כן‪ ,‬גייל‪ ,‬בטח‪ ,‬אבל מצד שני‪ ,‬אני חושב שזאת היתה ממש אנוכיות מצדו של האיש‪,‬‬ ‫וזאת הצרה עם העולם היום — אנוכיות‪ .‬יותר מדי אנוכיות בכל מקום‪ .‬זה מה שכתב‬ ‫לנסלוט קלוקי בספר שלו‪ ,‬ספר נפלא על ילדותו‪ ,‬בטח קראת את הספר‪ ,‬ראיתי שהצטלמת‬ ‫עם קלוקי‪ .‬קלוקי טייל בכל העולם‪ .‬הוא יודע על מה הוא מדבר‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬גייל‪ ,‬אבל נראה לי שהדעות שלך מיושנות‪ .‬מהם כל הדיבורים על האדם הדגול? מה‬ ‫כל כך דגול בבנאי עם תואר? מי בכלל דגול? כולנו מורכבים בסך הכול מהורמונים‬ ‫ומכימיקלים‪ ,‬וממה שאכלנו לארוחת הבוקר‪ .‬אני חושב שלויס קוק הסבירה את זה היטב‬ ‫בספר הקטן שלה‪ ,‬איך קראו לו? כן‪' ,‬אבן המרה האצילית'‪ .‬כן‪ ,‬אדוני‪ .‬אפילו ה'באנר' הרעיף‬ ‫שבחים על הספר הזה‪".‬‬ ‫"אבל תשמע‪ ,‬גייל‪ ,‬הוא היה צריך לחשוב על אנשים אחרים לפני שחשב על עצמו‪ .‬אם‬ ‫לאדם אין אהבה בלב‪ ,‬הוא לא יכול להיות אדם טוב‪ .‬שמעתי את זה אתמול בערב בתיאטרון‬ ‫במחזה נפלא‪ ,‬החדש של אייק‪ ,‬מה שם המשפחה שלו‪ ,‬לעזאזל? אתה חייב לראות את‬ ‫ההצגה‪ .‬ג'ולז פוגלר שלך‪ ,‬הוא שאמר שזאת שירה צרופה‪ ,‬מלאת רוך ואומץ‪".‬‬ ‫"הטענות שלך משכנעות‪ ,‬גייל‪ .‬אני לא יודע מה לומר‪ ,‬אני לא יודע איפה אתה טועה‪,‬‬ ‫אבל זה לא נשמע לי נכון‪ ,‬כי אלזוורת' טוהי — שלא תבין אותי לא נכון‪ ,‬אני לא מסכים עם‬ ‫הדעות הפוליטיות של טוהי בכלל‪ ,‬אני יודע שהוא קיצוני‪ ,‬אך מצד שני חייבים להודות‬ ‫שהוא אידיאליסט גדול עם לב ענק — ואלזוורת' טוהי אמר‪"...‬‬ ‫אלה היו המיליונרים‪ ,‬הבנקאים‪ ,‬התעשיינים ואנשי העסקים‪ ,‬שלא הצליחו להבין לאן‬ ‫מידרדר העולם‪ ,‬כפי שנהגו לומר בארוחות צהריים‪ ,‬תוך כדי אנחה‪.‬‬ ‫בוקר אחד‪ ,‬כשוויינאנד יצא מהמכונית שלו מול בניין ה"באנר"‪ ,‬מיהרה אליו אישה אחת‬ ‫שחצתה את המדרכה‪ .‬היא חיכתה ליד הכניסה‪ ,‬אישה שמנה בגיל העמידה‪ ,‬לבושה בשמלת‬ ‫כותנה מזוהמת‪ ,‬ולראשה כובע מעוך‪ .‬פניה היו בצקיות ונפולות‪ ,‬פיה חסר צורה‪ ,‬ועיניה‬ ‫שחורות‪ ,‬עגולות ובורקות‪ .‬היא נעמדה מול גייל ויינאנד והשליכה בפניו צרור של עלי סלק‬ ‫רקובים‪ .‬לא את הסלק עצמו‪ ,‬רק את העלים‪ ,‬שהיו רכים וחלקלקים ונקשרו בחוט‪ .‬הם פגעו‬ ‫בלחיו והתגלגלו אל המדרכה‪.‬‬ ‫ויינאנד עמד מלכת‪ .‬הוא הסתכל על האישה‪ .‬הוא ראה את הבשר הלבן‪ ,‬את הפה הפעור‬ ‫בתרועת ניצחון‪ ,‬את פניו של הרוע הצדקני‪ .‬עוברי אורח השתלטו על האישה‪ ,‬והיא צרחה‬ ‫קללות מחרידות‪ .‬ויינאנד הרים את ידו והניד את ראשו‪ .‬הוא סימן להם להניח לה ופנה‬ ‫להיכנס לבניין המערכת‪ .‬לחיו היתה מוכתמת בכתם צהוב־ירקרק‪.‬‬ ‫"אלזוורת'‪ ,‬מה נעשה?" גנח אלווה סקארט‪" .‬מה נעשה‪ ,‬לעזאזל?"‬ ‫אלזוורת' טוהי ישב על קצה שולחן הכתיבה שלו וחייך‪ ,‬כאילו רצה לנשק לאלווה‬ ‫סקארט‪.‬‬ ‫"למה הם לא שוכחים מכל הסיפור הארור הזה‪ ,‬אלזוורת'? למה לא קורה שום דבר שיוריד‬ ‫את זה מהעמוד הראשון? אנחנו לא יכולים ליצור איזה משבר בינלאומי או משהו? אף פעם‬

‫לא ראיתי כל כך הרבה אנשים משתגעים בגלל שטויות כאלה‪ .‬בסך הכול פיצוץ! אלוהים‬ ‫אדירים‪ ,‬אלזוורת'‪ ,‬זה סיפור שמתאים לעמוד האחורי‪ .‬כל חודש יש כאלה‪ ,‬למעשה‪ ,‬בכל‬ ‫השביתה‪ .‬אתה זוכר? שביתת הפרוונים‪ ,‬המכבסות‪ ...‬אז למה‪ ,‬לעזאזל? מאיפה כל הזעם‬ ‫הזה? למי אכפת? למה זה מעניין אותם כל כך?"‬ ‫"לפעמים‪ ,‬אלווה‪ ,‬הסוגיות שעל הפרק לא קשורות לעובדות בכלל‪ .‬התגובה הציבורית‬ ‫נראית כאילו יצאה מפרופורציה‪ ,‬אבל זה לא נכון‪ .‬אל תיראה עגמומי כל כך‪ .‬אני מתפלא‬ ‫עליך‪ .‬אתה צריך להיות אסיר תודה‪ .‬אתה רואה‪ ,‬לזה בדיוק התכוונתי כשאמרתי שאני מחכה‬ ‫לרגע הנכון‪ .‬הרגע הנכון תמיד מגיע‪ .‬אבל אפילו בחלומות הפרועים ביותר שלי לא ציפיתי‬ ‫שזה יוגש לי על מגש של כסף‪ .‬תתעודד‪ ,‬אלווה‪ .‬כי זה הרגע לקחת פיקוד‪".‬‬ ‫"פיקוד‪ ,‬על מה?"‬ ‫"על עיתוני ויינאנד‪".‬‬ ‫"אתה מטורף‪ ,‬אלזוורת'‪ .‬כמו כולם‪ .‬אתה משוגע‪ .‬מה זאת אומרת? גייל מחזיק חמישים‬ ‫ואחד אחוזים‪"...‬‬ ‫"אלווה‪ ,‬אני אוהב אותך‪ .‬אתה נפלא‪ ,‬אלווה‪ .‬אני אוהב אותך‪ ,‬אבל הלוואי שלא היית כזה‬ ‫טיפש‪ ,‬הלוואי שיכולתי לדבר איתך! הלוואי שיכולתי לדבר עם מישהו!"‬ ‫אלזוורת' טוהי ניסה לדבר ערב אחד עם גאס וב‪ ,‬אבל נחל אכזבה‪ .‬גאס וב נהם‪:‬‬ ‫"הבעיה איתך‪ ,‬אלזוורת'‪ ,‬שאתה יותר מדי רומנטיקן‪ .‬יותר מדי מטאפיזי‪ .‬על מה כל‬ ‫השמחה? אין בזה שום ערך‪ .‬אין במה לנעוץ את השיניים‪ ,‬אולי רק לשבוע או שבועיים‪.‬‬ ‫הלוואי שהיה מפוצץ את הבניין מלא באנשים‪ ,‬מנפץ לרסיסים כמה ילדים‪ ,‬כי אז היה פה‬ ‫משהו מעניין‪ .‬אז הייתי אוהב את זה‪ .‬ואז התנועה היתה יכולה לנצל את זה‪ .‬אבל השטות‬ ‫הזאת? לעזאזל‪ ,‬אז ישלחו את הטיפש לכלא וזהו‪ .‬אתה — ריאליסט? אתה אחד מאותם‬ ‫אינטלקטואלים חשוכי מרפא‪ ,‬אלזוורת'‪ ,‬זה כל מה שאתה‪ .‬אתה חושב שאתה קול העתיד?‬ ‫אל תשלה את עצמך‪ ,‬מותק‪ .‬קול העתיד זה אני‪".‬‬ ‫טוהי נאנח‪" .‬אתה צודק‪ ,‬גאס‪ ",‬אמר‪.‬‬

‫‪14‬‬ ‫"נחמד מצדך‪ ,‬מר טוהי‪ ",‬אמרה גברת קיטינג בענווה‪" .‬אני שמחה שבאת‪ .‬אני לא יודעת מה‬ ‫לעשות עם פיטי‪ .‬הוא מסרב לראות אנשים‪ .‬הוא מסרב ללכת למשרד‪ .‬מר טוהי‪ ,‬אני מפחדת‪.‬‬ ‫סלח לי‪ ,‬אסור לי להתלונן‪ .‬אולי אתה תוכל לעזור לי להוציא אותו מזה‪ .‬הוא מעריך אותך‬ ‫כל כך‪ ,‬מר טוהי‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬אני בטוח בזה‪ .‬איפה הוא?"‬ ‫"בחדרו‪ .‬מכאן‪ ,‬מר טוהי‪".‬‬ ‫הביקור היה בלתי צפוי‪ .‬זה שנים שטוהי לא ביקר בדירה‪ .‬גברת קיטינג היתה אסירת‬ ‫תודה‪ .‬היא הובילה אותו במסדרון ופתחה דלת בלי לנקוש‪ ,‬חוששת להכריז על האורח‪,‬‬ ‫חוששת מסירובו של בנה‪ .‬היא אמרה בעליצות‪:‬‬ ‫"תראה מי בא לבקר אותך‪ ,‬פיטי‪".‬‬ ‫קיטינג הרים את ראשו‪ .‬הוא ישב שחוח ליד שולחן מגובב‪ ,‬מתחת למנורה שהפיצה אור‬ ‫קלוש‪ .‬הוא היה עסוק בפתרון תשבץ שנתלש מעיתון‪ .‬על השולחן עמדה כוס גבוהה‪,‬‬ ‫ששפתה מוקפת פס אדום ויבש של מיץ עגבניות‪ .‬והיו שם גם פאזל‪ ,‬חפיסת קלפים וספר‬ ‫תנ"ך‪.‬‬ ‫"שלום‪ ,‬אלזוורת'‪ ",‬אמר בחיוך‪ .‬הוא רכן קדימה כדי לקום‪ ,‬אך נדמה שבאמצע הפעולה‬ ‫שכח את מטרתה‪.‬‬ ‫גברת קיטינג ראתה את החיוך ומיהרה לצאת מהחדר בתחושת הקלה‪ .‬היא סגרה את‬ ‫הדלת‪.‬‬ ‫החיוך נעלם עוד לפני שהושלם‪ .‬כאילו היה אינסטינקט של זיכרון‪ .‬ופתאום נזכר בדברים‬ ‫רבים שהשתדל לא להבין‪.‬‬ ‫"שלום‪ ,‬אלזוורת'‪ ",‬חזר ואמר אין־אונים‪.‬‬ ‫טוהי עמד לפניו ובחן את החדר ואת השולחן בסקרנות‪.‬‬ ‫"נוגע ללב‪ ,‬פיטר‪ ",‬אמר‪" .‬מאוד‪ .‬אני בטוח שהוא היה מעריך את זה‪ ,‬לו ראה מה קורה‬ ‫פה‪".‬‬ ‫"מי?"‬ ‫"אתה לא ממש דברן בזמן האחרון‪ ,‬נכון‪ ,‬פיטר? אתה לא חברותי במיוחד‪".‬‬ ‫"רציתי לראות אותך‪ ,‬אלזוורת'‪ ,‬רציתי לדבר איתך‪ ".‬טוהי תפס כיסא במשענת הגב‪ ,‬הניף‬ ‫אותו באוויר בעיגול רחב‪ ,‬כמו במפגן ראווה‪ ,‬נטע אותו ליד השולחן והתיישב‪.‬‬

‫"טוב‪ ,‬בשביל זה באתי‪ ",‬אמר‪" .‬כדי לשמוע אותך מדבר‪".‬‬ ‫קיטינג לא הוציא הגה‪.‬‬ ‫"נו?"‬ ‫"אל תחשוב שלא רציתי לראות אותך‪ ,‬אלזוורת'‪ .‬אני פשוט‪ ...‬אמרתי לאמא שלא תרשה‬ ‫לאף אחד להיכנס‪ ...‬זה היה בגלל העיתונאים‪ .‬הם לא מניחים לי‪".‬‬ ‫"בחיי‪ ,‬איך דברים משתנים‪ ,‬פיטר‪ .‬אני זוכר שפעם היה קשה לנתק אותך מהעיתונאים‪".‬‬ ‫"אלזוורת'‪ ,‬לא נשאר לי כבר חוש הומור‪ .‬לגמרי לא‪".‬‬ ‫"יש לך מזל‪ .‬אחרת היית מת מצחוק‪".‬‬ ‫"אלזוורת'‪ ,‬אני עייף כל כך‪ ...‬אני שמח שבאת‪".‬‬ ‫האור הבליח על משקפיו של טוהי‪ ,‬וקיטינג התקשה לראות את עיניו; הוא ראה רק שני‬ ‫עיגולים מצופים בברק מתכתי‪ ,‬כמו פנסים כבויים של מכונית שמשתקף בהם משהו מרחוק‪.‬‬ ‫"אתה חושב שתצליח להתחמק ככה?" שאל טוהי‪.‬‬ ‫"איך ככה?"‬ ‫"בהצגה של נזיר מתבודד‪ .‬בהכאה על חטא‪ .‬בשתיקה מתוך נאמנות‪".‬‬ ‫"אלזוורת'‪ ,‬מה קרה לך?"‬ ‫"אז הוא לא אשם‪ ,‬נכון? אתה רוצה שנעזוב אותו‪ ,‬הא?"‬ ‫כתפיו של קיטינג נעו‪ ,‬יותר מתוך כוונה לשבת זקוף מאשר להזדקף באמת‪ .‬ובכל זאת‪,‬‬ ‫היתה כוונה‪ .‬לסתו נעה מספיק כדי לשאול‪:‬‬ ‫"מה אתה רוצה?"‬ ‫"את כל הסיפור‪".‬‬ ‫"בשביל מה?"‬ ‫"אתה רוצה שאקל עליך? אתה רוצה שאמציא לך תירוץ‪ ,‬פיטר? אתה יודע שאני יכול‬ ‫להמציא תירוץ‪ .‬אני יכול לתת לך שלושים ושלושה תירוצים‪ ,‬כולם מצוינים‪ ,‬ואתה תהיה‬ ‫מוכן לבלוע כל אחד מהם‪ .‬אבל אני לא רוצה להקל עליך‪ ,‬ולכן אגלה לך את האמת‪ :‬אני‬ ‫רוצה לשלוח אותו לכלא‪ ,‬את הגיבור שלך‪ ,‬את האליל שלך‪ ,‬את המלאך השומר שלך!"‬ ‫"אין לי מה לספר לך‪ ,‬אלזוורת'‪".‬‬ ‫"בזמן שאתה מאבד מרוב הלם את שארית ההיגיון שעוד נשארה במוח הקטן שלך‪ ,‬כדאי‬ ‫שתבין שלא תוכל לעמוד מולי‪ .‬אתה לא יריב ראוי‪ .‬אתה תדבר אם ארצה שתדבר‪ ,‬אבל אין‬ ‫לי שום רצון לבזבז את הזמן שלי‪ .‬מי תיכנן את קורטלנד?"‬ ‫"אני‪".‬‬ ‫"אתה יודע שאני מומחה לאדריכלות‪".‬‬ ‫"אני תיכננתי את קורטלנד‪".‬‬ ‫"כמו שתיכננת את בית 'קוזמו־סלוטניק'?"‬ ‫"מה אתה רוצה ממני?"‬ ‫"אני רוצה שתעלה על דוכן העדים‪ ,‬פיטי‪ ,‬אני רוצה שתספר את הסיפור בבית המשפט‪.‬‬ ‫הידיד שלך לא שקוף כמוך‪ .‬אין לי מושג מה הוא זומם‪ .‬זה היה יותר מדי מתחכם מצדו‬

‫להישאר בזירת הפשע‪ .‬הוא ידע שיחשדו בו‪ ,‬והוא מתנהג בערמומיות‪ .‬רק אלוהים יודע מה‬ ‫הוא מתכוון לומר במשפט‪ .‬אני לא מתכוון להרשות לו לחמוק מעונש‪ .‬אף אחד לא מבין את‬ ‫המניע‪ .‬אני יודע מה היה המניע‪ .‬אף אחד לא יאמין לי אם אנסה להסביר את זה‪ .‬אבל אתה‬ ‫תצהיר בשבועה‪ .‬אתה תגלה את האמת‪ .‬אתה תספר להם מי תיכנן את קורטלנד ולמה‪".‬‬ ‫"אני תיכננתי את קורטלנד‪".‬‬ ‫"אם זה מה שתאמר על דוכן העדים‪ ,‬מוטב שתלמד לשלוט בשרירים שלך‪ .‬למה אתה‬ ‫רועד?"‬ ‫"עזוב אותי‪".‬‬ ‫"מאוחר מדי‪ ,‬פיטי‪ .‬קראת פעם את 'פאוסט'?"‬ ‫"מה אתה רוצה?"‬ ‫"את ראשו של הווארד רורק‪".‬‬ ‫"הוא לא חבר שלי‪ .‬הוא אף פעם לא היה חבר שלי‪ .‬אתה יודע מה דעתי עליו‪".‬‬ ‫"אני יודע‪ ,‬אידיוט שכמוך! אני יודע שכל החיים שלך הערצת אותו‪ .‬כרעת ברך והערצת‬ ‫אותו‪ ,‬ותוך כדי כך תקעת לו סכין בגב‪ .‬לא היה לך אפילו אומץ לשנוא בזדוניות‪ .‬לא יכולת‬ ‫להחליט‪ .‬שנאת אותי‪ ,‬אה? חשבת שאני לא יודע? אבל הלכת אחרי‪ .‬אהבת אותו והרסת‬ ‫אותו‪ .‬כן‪ ,‬הרסת אותו‪ ,‬פיטי‪ ,‬ועכשיו כבר אין לאן לברוח‪ .‬אתה חייב לגמור את מה‬ ‫שהתחלת!"‬ ‫"למה הוא מפריע לך? מה זה משנה לך?"‬ ‫"היית צריך לשאול את השאלה הזאת מזמן‪ .‬אבל לא שאלת‪ .‬וזה אומר שידעת את‬ ‫התשובה‪ .‬תמיד ידעת‪ .‬זאת הסיבה שאתה רועד‪ .‬למה שאני אעזור לך לשקר לעצמך? עשיתי‬ ‫את זה עשר שנים‪ .‬בשביל זה באת אלי‪ .‬בשביל זה באים אלי כולם‪ .‬אבל אתה לא יכול לקבל‬ ‫משהו בלי לתת תמורה‪ .‬לעולם לא‪ .‬למרות אמונתי הסוציאליסטית המתנגדת לכך‪ .‬קיבלת‬ ‫ממני את מה שרצית‪ .‬עכשיו פיטר הוא שפורע את השטר‪".‬‬ ‫"אני לא אדבר על הווארד‪ .‬לא תוכל להכריח אותי‪".‬‬ ‫"לא? אז למה אתה לא זורק אותי מהדירה שלך? למה אתה לא תופס אותי בגרון וחונק‬ ‫אותי? אתה חזק ממני‪ .‬אבל לא תעשה את זה‪ .‬אתה לא מסוגל‪ .‬אתה רואה מהו כוח אמיתי‪,‬‬ ‫פיטי? האם זה כושר פיזי? האם אלה שרירים‪ ,‬נשק‪ ,‬כסף? אתה וגייל ויינאנד יכולתם להיות‬ ‫צמד חמד‪ .‬יש לך הרבה מה לספר לו‪ .‬נו‪ ,‬פיטר‪ ,‬מי תיכנן את קורטלנד?"‬ ‫"עזוב אותי‪".‬‬ ‫"מי תיכנן את קורטלנד‪".‬‬ ‫"עזוב אותי!"‬ ‫"מי תיכנן את קורטלנד?"‬ ‫"זה גרוע יותר‪ ...‬מה שאתה עושה‪ ...‬זה הרבה יותר גרוע‪"...‬‬ ‫"ממה?"‬ ‫"ממה שעשיתי ללושס הייר‪".‬‬ ‫"מה עשית ללושס הייר?"‬

‫"הרגתי אותו‪".‬‬ ‫"על מה אתה מדבר?"‬ ‫"זה היה פחות אכזרי‪ .‬כי רק הנחתי לו למות‪".‬‬ ‫"תפסיק ללהג‪".‬‬ ‫"למה אתה רוצה להרוג את הווארד?"‬ ‫"אני לא רוצה להרוג אותו‪ .‬אני רוצה אותו בכלא‪ .‬אתה מבין? בכלא‪ .‬בתא האסורים‪.‬‬ ‫מאחורי סורג ובריח‪ .‬כלוא‪ ,‬עצור‪ ,‬כפות‪ ,‬אבל חי‪ .‬הוא יקום כשיגידו לו לקום‪ .‬הוא יאכל את‬ ‫מה שייתנו לו לאכול‪ .‬הוא יזוז כשיגידו לו לזוז‪ ,‬הוא יעצור כשיורו לו לעצור‪ .‬הוא יצעד‬ ‫למפעל‪ ,‬כשיצוו עליו‪ ,‬ויעבוד‪ ,‬כשיאמרו לו לעבוד‪ .‬הם ידחפו אותו אם הוא לא יזוז מהר‪,‬‬ ‫הם יסטרו לו על הפנים‪ ,‬הם ילקו אותו בצינור גומי אם הוא לא יציית‪ .‬והוא יציית‪ .‬הוא‬ ‫יישמע לפקודות‪ .‬הוא יישמע לפקודות!"‬ ‫"אלזוורת'!" צרח קיטינג‪" .‬אלזוורת'!"‬ ‫"אתה מעורר בי בחילה‪ .‬אתה לא מסוגל לשמוע את האמת? לא‪ ,‬אתה רוצה אותה מצופה‬ ‫בסוכר‪ .‬בגלל זה אני מעדיף את גאס וב‪ .‬לפחות אין לו אשליות‪".‬‬ ‫גברת קיטינג פתחה את הדלת‪ .‬היא שמעה את הצעקות‪" .‬עופי מפה‪ ",‬צרח עליה טוהי‪.‬‬ ‫היא נסוגה לאחור בבהלה‪ ,‬וטוהי טרק את הדלת בפניה‪.‬‬ ‫קיטינג הרים את ראשו‪" .‬אין לך זכות לדבר ככה אל אמא שלי‪ .‬היא לא עשתה לך שום‬ ‫דבר‪".‬‬ ‫"מי תיכנן את קורטלנד?"‬ ‫קיטינג קם ממקומו‪ .‬הוא שירך את רגליו אל השידה‪ ,‬פתח מגירה‪ ,‬שלף מתוכה פיסת נייר‬ ‫מעוכה ומסר אותה לטוהי‪ .‬זה היה החוזה שלו עם רורק‪.‬‬ ‫טוהי קרא את המסמך וגיחך‪ .‬הגיחוך נשמע כמו זרד יבש מתפצח‪ .‬הוא הסתכל על קיטינג‪.‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬אתה הצלחה גדולה‪ ,‬לפחות מבחינתי‪ .‬לפעמים אני פשוט מרגיש צורך להפנות את‬ ‫הגב להצלחותי‪".‬‬ ‫קיטינג עמד ליד הארון‪ ,‬כתפיו שחוחות‪ ,‬מבטו חלול‪.‬‬ ‫"לא העזתי לקוות שיש לך חוזה כתוב‪ ,‬ועוד עם החתימה שלו‪ .‬אז זה מה שהוא עשה‬ ‫למענך‪ ,‬וכך אתה גומל לו‪ ...‬לא‪ ,‬אני חוזר בי מהעלבונות‪ ,‬פיטר‪ .‬היית חייב לעשות את זה‪.‬‬ ‫מי אתה שתהפוך על פיהם את חוקי ההיסטוריה? אתה יודע מה משמעותו של הנייר הזה?‬ ‫הבלתי אפשרי‪ ,‬חלום הדורות‪ ,‬התכלית של כל אסכולות המחשבה הגדולות בתולדות‬ ‫האנושות‪ .‬אתה ריסנת אותו‪ .‬אתה אילצת אותו לעבוד בשבילך‪ .‬אתה לקחת ממנו את‬ ‫ההישגים שלו‪ ,‬את השכר שלו‪ ,‬את הכסף שלו‪ ,‬את התהילה שלו‪ ,‬את השם שלו‪ .‬אנחנו רק‬ ‫חלמנו על זה וכתבנו על זה‪ .‬אתה ביצעת את זה‪ ,‬הלכה למעשה‪ .‬כל הוגה דעות‪ ,‬מאפלטון‬ ‫ועד ימינו‪ ,‬חייב להודות לך‪ .‬הנה היא‪ ,‬אבן הפילוסופים‪ ,‬זו שהופכת זהב לעופרת‪ .‬אני אמור‬ ‫להיות מרוצה‪ ,‬אבל גם אני בשר ודם‪ ,‬ואני לא עומד בזה‪ .‬אני לא מרוצה‪ ,‬אני מרגיש בחילה‪.‬‬ ‫אפלטון וכל השאר חשבו שהאבן תהפוך עופרת לזהב‪ .‬אני ידעתי את האמת מלכתחילה‪ .‬אני‬ ‫הייתי כן עם עצמי‪ ,‬פיטר‪ ,‬וזאת הכנות הקשה ביותר‪ .‬הכנות שכולכם בורחים מפניה‪ ,‬בכל‬

‫מחיר‪ .‬כרגע אני לא מאשים אותך‪ ,‬זאת באמת הצורה הקשה ביותר‪ ,‬פיטר‪".‬‬ ‫הוא התיישב‪ ,‬לאה‪ ,‬והחזיק את פיסת הנייר בשתי ידיו‪ .‬הוא אמר‪:‬‬ ‫"אם אתה רוצה לדעת כמה זה קשה‪ ,‬אספר לך‪ :‬ברגע זה אני רוצה לשרוף את הנייר‪ .‬פרש‬ ‫את זה כרצונך‪ .‬אל תיתן לי יותר מדי קרדיט‪ ,‬כי אני יודע שמחר אשלח את הנייר לתובע‬ ‫המחוזי‪ .‬רורק לא יֵ דע את זה לעולם — וגם אם ידע‪ ,‬זה לא ישנה לו — אבל האמת היא‬ ‫שלרגע אחד רציתי לשרוף את הנייר‪".‬‬ ‫הוא קיפל את הנייר בזהירות ותחב אותו לכיסו‪ .‬קיטינג עקב אחר תנועותיו והניד את‬ ‫ראשו כמו חתלתול שמביט בכדור שתלוי על חוט‪.‬‬ ‫"אתה מעורר בי בחילה‪ ",‬אמר טוהי‪" .‬אלוהים‪ ,‬כולכם מעוררים בי בחילה‪ ,‬כל הרגשנים‬ ‫והצבועים שביניכם! אתה לועס את מה שאני מלמד אותך‪ ,‬אתה מרוויח מזה‪ ,‬אבל אין לך‬ ‫מספיק כבוד להודות בפני עצמך במה שאתה עושה‪ .‬אתה רואה את האמת ומיד מחוויר‪ .‬אני‬ ‫חושב שזה הטבע שלך ושכמותך‪ ,‬וזה גם הנשק העיקרי שלי‪ .‬אבל נמאס לי‪ ,‬אלוהים! אני‬ ‫חייב לתת לעצמי רגע אחד של חופש מכולכם‪ .‬בשביל זה נאלצתי להעמיד פנים כל החיים‬ ‫שלי‪ .‬למען אנשים בינוניים וקטנוניים כמוך‪ .‬כדי להגן על הרגשנות שלכם‪ ,‬על העמדת‬ ‫הפנים שלכם‪ ,‬על המצפון שלכם‪ ,‬על שלוות הנפש שלכם‪ .‬זה המחיר שאני משלם תמורת‬ ‫מה שרציתי‪ .‬אבל לפחות אני יודע שאני משלם מחיר‪ .‬אין לי אשליות‪ ,‬לא לגבי המחיר ולא‬ ‫לגבי הסחורה‪".‬‬ ‫"מה אתה‪ ...‬רוצה‪ ...‬אלזוורת'?"‬ ‫"כוח‪ ,‬פיטי‪".‬‬ ‫צעדים נשמעו בדירה שמעליהם‪ .‬מישהו דילג בעליצות בארבעה או חמישה צעדי מחול‪.‬‬ ‫המנורה שבתקרה התנועעה קלות‪ ,‬וראשו של קיטינג התרומם בצייתנות‪ .‬ואז הוא חזר‬ ‫והביט בטוהי‪ .‬טוהי חייך‪ ,‬כמעט באדישות‪.‬‬ ‫"אתה‪ ...‬תמיד אמרת‪ "...‬החל קיטינג בקול סדוק‪ ,‬ומיד השתתק‪.‬‬ ‫"תמיד אמרתי בדיוק את זה‪ .‬בצורה בהירה‪ ,‬חדה וגלויה‪ .‬זאת לא אשמתי שלא יכולתם‬ ‫לשמוע‪ .‬למעשה יכולת לשמוע‪ ,‬אבל לא רצית‪ .‬ובשבילי‪ ,‬זה בטוח יותר מחירשות‪ .‬אמרתי‬ ‫שאני מתכוון לשלוט‪ .‬כמו כל האבות הרוחניים שלי‪ .‬אבל אני בר מזל יותר מהם‪ .‬אני קוצר‬ ‫את פירות ההשקעה שלהם‪ ,‬ואני אהיה האיש שיראה את החלום הגדול בהתגשמותו‪ .‬אני‬ ‫רואה את זה מסביבי היום‪ .‬אני מזהה את זה‪ .‬זה לא מוצא חן בעיני‪ .‬לא קיוויתי שזה ימצא‬ ‫חן בעיני‪ .‬הנאה היא לא הייעוד שלי‪ .‬אמצא סיפוק אחר‪ ,‬ככל שירשו לי כישרונותי הרבים‪.‬‬ ‫אני אשלוט‪".‬‬ ‫"במי?"‬ ‫"בך‪ .‬בעולם‪ .‬צריך רק לזהות את המנוף ולהפעיל עליו כוח‪ .‬אם למדת איך לשלוט‬ ‫בנשמה של אדם אחד‪ ,‬תוכל לשלוט במין האנושי כולו‪ .‬הנשמה היא העיקר‪ ,‬פיטר‪ ,‬הנשמה‪.‬‬ ‫לא שוטים ולא חרבות‪ ,‬לא אש ולא תותחים‪ .‬הם היו טיפשים — קיסר‪ ,‬אטילה‪ ,‬נפוליאון —‬ ‫ולכן הם לא החזיקו מעמד הרבה זמן‪ .‬אנחנו נחזיק מעמד‪ .‬הנשמה‪ ,‬פיטר‪ ,‬היא דבר שאי‬ ‫אפשר לשלוט בו‪ .‬את הנשמה צריך לשבור‪ .‬לנעוץ בה יתד‪ .‬לחנוק אותה‪ .‬ואז האיש שלך‪.‬‬

‫לא תזדקק לשוט‪ ,‬הוא יבוא אליך מרצונו ויבקש שתלקה אותו‪ .‬אתה תהפוך אותו‪ ,‬והמנגנון‬ ‫שלו יעשה למענך את העבודה‪ .‬אתה תשתמש בו נגד עצמו‪ .‬אתה רוצה לדעת איך עושים‬ ‫את זה? שמעת את זה כל החיים שלך‪ ,‬אבל לא רצית לשמוע‪ ,‬והאשם הוא בך‪ ,‬לא בי‪ .‬יש‬ ‫דרכים רבות‪ .‬הנה אחת מהן‪ :‬אתה צריך לוודא שהאדם ירגיש את עצמו קטן‪ .‬שירגיש אשם‪.‬‬ ‫אתה צריך להרוג את השאיפות שלו ואת היושרה שלו‪ .‬זה קשה‪ .‬גם האדם הגרוע ביותר‬ ‫מחפש אחר אידיאל בדרכו המעוותת‪ .‬אתה צריך להרוג את היושרה‪ ,‬להשחית אותה‬ ‫מבפנים‪ .‬להשתמש בה נגדו‪ .‬לכוון אותה למטרה שמשמידה כל זכר ליושרה‪ .‬אתה צריך‬ ‫להטיף לחוסר אנוכיות‪ .‬לומר לאדם שהוא חייב לחיות למען אחרים‪ .‬לומר לאנשים‬ ‫שאלטרואיזם הוא האידיאל‪ .‬אף אחד מהם לא השיג את האידיאל הזה‪ ,‬ואף אחד גם לא ישיג‬ ‫אותו‪ .‬כל האינסטינקטים שלו זועקים נגד זה‪ .‬אבל אתה מבין מה אתה יכול להשיג בזה?‬ ‫האדם יודע שהוא לא מסוגל להשיג את מה שמקובל כמעלה הגבוהה ביותר‪ ,‬וזה מחדיר בו‬ ‫רגשות אשם‪ ,‬חטא‪ ,‬הרגשה שהוא חסר ערך‪ .‬מאחר שהאידיאל הנעלה נמצא מחוץ להישג‬ ‫ידו‪ ,‬סופו שיוותר על כל אידיאל‪ ,‬על כל שאיפה‪ ,‬על כל חוש של ערך עצמי‪ .‬הוא מרגיש‬ ‫כמו מי שנאלץ להטיף למה שהוא לא יכול להגשים‪ .‬אבל אי אפשר להיות רק חצי טוב‪ ,‬או‬ ‫חצי הגון‪ .‬הקרב הקשה ביותר הוא לשמור על היושרה‪ .‬אבל למה לשמור את מה שהושחת‬ ‫בלאו הכי? אז הנשמה מוותרת על הכבוד העצמי שלה‪ .‬והיא שלך‪ .‬האדם יציית‪ .‬הוא ישמח‬ ‫לציית‪ ,‬כי הוא לא מאמין בעצמו‪ ,‬הוא חסר ביטחון‪ ,‬הוא מרגיש טמא‪ .‬זאת דרך אחת‪ .‬והנה‬ ‫עוד אחת‪ :‬להרוג את הערכים של האדם‪ .‬להרוס את היכולת שלו להכיר בגדוּ לה‪ ,‬או להשיג‬ ‫אותה‪ .‬אי אפשר לשלוט באנשים גדולים‪ .‬אין לנו צורך באנשים גדולים‪ .‬אל תכחיש את‬ ‫תפיסת הגדוּ לה‪ .‬הרוס אותה מבפנים‪ .‬הגדול הוא הנדיר‪ ,‬הקשה‪ ,‬היוצא מן הכלל‪ .‬אתה צריך‬ ‫לקבוע אמות מידה שכל אחד יכול להשיג‪ ,‬אפילו האדם הנחות ביותר‪ .‬בכך תבטל אצל בני‬ ‫אדם‪ ,‬אצל הגדולים והקטנים‪ ,‬את הדחף להתאמץ‪ .‬תפסיק את הרצון להשתפר‪ ,‬להצטיין‪,‬‬ ‫להגיע לשלמות‪ .‬אם תלעג לרורק ותפרסם את פיטר קיטינג כאדריכל דגול‪ ,‬תהרוס את‬ ‫האדריכלות‪ .‬אם תשבח את לויס קוק‪ ,‬תהרוס את הספרות‪ .‬אם תרומם את אייק‪ ,‬תהרוס את‬ ‫התיאטרון‪ .‬אם תהלל את לנסלוט קלוקי‪ ,‬תהרוס את העיתונות‪ .‬אבל אסור לך להרוס את כל‬ ‫המקדשים‪ :‬זה עלול להפחיד את בני האדם‪ .‬אם תעמיד במקדשים מזבחות לבינוניות‪,‬‬ ‫המקדשים יימחו מעצמם‪ .‬ויש עוד דרך‪ :‬להרוג באמצעות הצחוק‪ .‬הצחוק הוא כלי שמעיד‬ ‫על שמחת האדם‪ .‬אתה צריך ללמוד לנצל אותו כנשק להשמדה‪ .‬להפוך אותו ללעג‪ .‬זה‬ ‫פשוט‪ .‬אתה צריך להגיד להם לצחוק מכל דבר‪ .‬להגיד להם שחוש הומור הוא המעלה‬ ‫החשובה ביותר‪ .‬אם לא תשאיר דבר קדוש בנשמתו של האדם‪ ,‬נשמתו כבר לא תהיה קדושה‬ ‫בעיניו‪ .‬אם תהרוג את הדרת הכבוד‪ ,‬תהרוג בכך את הגיבור שבאדם‪ .‬אף אחד לא מרגיש‬ ‫הדרת כבוד ובו־בזמן גם מגחך‪ .‬הוא יציית בלי סייג‪ .‬הוא יקבל הכול‪ ,‬כי שום דבר לא ייראה‬ ‫בעיניו רציני מדי‪ .‬והנה דרך נוספת‪ ,‬החשובה ביותר‪ :‬אל תרשה לבני האדם להיות מאושרים‪.‬‬ ‫כי האושר מזין את עצמו‪ ,‬הוא מסתפק בעצמו‪ .‬לאנשים מאושרים אין זמן בשבילך‪ ,‬הם לא‬ ‫זקוקים לך‪ .‬אנשים מאושרים הם אנשים חופשיים‪ .‬אתה צריך להרוג את שמחת החיים‬

‫שלהם‪ .‬לקחת מהם את כל מה שיקר וחשוב בעיניהם‪ .‬אף פעם אל תניח להם לקבל את מה‬ ‫שהם רוצים‪ .‬אתה צריך ליצור בהם את התחושה שעצם השאיפה היא חטא‪ .‬אתה צריך‬ ‫להביא אותם לכך שהאמירה 'אני רוצה' כבר לא תישמע להם טבעית‪ ,‬אלא כמו הודאה‬ ‫מבישה‪ .‬האלטרואיזם תורם לזה‪ .‬אנשים אומללים יבואו אליך‪ .‬הם יזדקקו לך‪ .‬הם יבואו‬ ‫להתייעץ‪ ,‬לקבל עידוד‪ ,‬לברוח‪ .‬הטבע לא סובל ריקנות‪ .‬אם תרוקן את נשמתו של האדם‪,‬‬ ‫החלל יעמוד לרשותך כדי שתמלא אותו כרצונך‪ .‬אני לא מבין‪ ,‬למה אתה מזועזע כל כך‪,‬‬ ‫פיטר? זאת הדרך העתיקה ביותר‪ .‬תחשוב על ההיסטוריה‪ .‬על כל שיטת מוסר‪ .‬האם לא‬ ‫הטיפו תמיד להקרבת האושר האישי? מתחת לכל גיבובי המילים‪ ,‬האם לא היה לכולן מכנה‬ ‫משותף אחד‪ :‬הקרבה‪ ,‬ויתור‪ ,‬התכחשות עצמית? אף פעם לא שמעת את הפזמון החוזר?‬ ‫'ותר‪ ,‬ותר‪ ,‬ותר‪ ,‬ותר‪ '.‬תחשוב על האווירה המוסרית של ימינו‪ .‬כל מה שאפשר ליהנות ממנו‪,‬‬ ‫מסיגריות ועד סקס‪ ,‬משאפתנות ועד חיבה לכסף‪ ,‬הכול מגונה‪ ,‬הכול נתפס כחטא‪ .‬רק תוכיח‬ ‫שמשהו מסב אושר לבני האדם‪ ,‬וכבר אתה מוקיע אותו‪ .‬תראה לאן הידרדרנו‪ .‬כבלנו את‬ ‫האושר לאשמה‪ .‬תפסנו את המין האנושי בגרון‪ .‬זרוק את הבן הבכור שלך לכבשן האש‪,‬‬ ‫שכב על מיטת מסמרים‪ ,‬לך למדבר וסגף את בשרך‪ ,‬אל תרקוד‪ ,‬אל תלך לקולנוע ביום‬ ‫המנוחה‪ ,‬אל תנסה להתעשר‪ ,‬אל תעשן‪ ,‬אל תשתה‪ .‬הרעיון דומה‪ .‬קו המחשבה דומה‪.‬‬ ‫הטיפשים חושבים שאיסורים כאלה הם שטויות‪ .‬שרידים מיושנים מהעבר‪ .‬אבל בכל שטות‬ ‫יש מטרה‪ .‬אל תטרח לבדוק את הטיפשות‪ ,‬רק תשאל את עצמך מה היא משיגה‪ .‬כל שיטת‬ ‫מוסר שהטיפה להקרבה עצמית הפכה לכוח עולמי ששלט במיליוני בני אדם‪ .‬ברור שצריך‬ ‫לייפות את הרעיון‪ .‬צריך לומר לאנשים שישיגו אושר עילאי אם יוותרו על כל דבר שמסב‬ ‫להם אושר‪ .‬לא צריך לדבר על זה בצורה מפורשת‪ ,‬אלא להשתמש במילים גדולות‬ ‫ומעורפלות‪' :‬הרמוניה עולמית'‪' ,‬רוח האדם'‪' ,‬תכלית אלוהית'‪' ,‬נירוונה'‪' ,‬גן עדן'‪' ,‬עליונות‬ ‫הגזע'‪' ,‬דיקטטורה של הפרולטריון'‪ .‬שחיתות פנימית‪ ,‬פיטר‪ .‬היא העתיקה מכולן‪ .‬הפארסה‬ ‫הזאת נמשכת כבר מאות שנים‪ ,‬ובני האדם עדיין מתפתים לה‪ .‬והמבחן כל כך פשוט‪ :‬בסך‬ ‫הכול צריך להאזין לנביא‪ ,‬ואם תשמע אותו מדבר על הקרבה עצמית‪ ...‬ברח‪ .‬ברח כמו‬ ‫ממגפה‪ .‬הרי זה הגיוני‪ :‬מקום שיש בו הקרבה‪ ,‬יש בו גם מישהו שנהנה מהקורבנות‪ .‬מקום‬ ‫שיש בו שירות‪ ,‬יש גם מישהו שמשרתים אותו‪ .‬אדם שמדבר איתך על הקרבה‪ ,‬מדבר על‬ ‫עבדים ואדונים‪ .‬והוא בוודאי מתכוון להיות האדון‪ .‬אבל אם תשמע אדם שאומר לך שאתה‬ ‫צריך להיות מאושר‪ ,‬שזו זכותך הטבעית‪ ,‬שזו חובתך העליונה‪ ,‬תדע שהאיש הזה לא מבקש‬ ‫את הנשמה שלך‪ .‬לאיש אין מה להרוויח ממך‪ .‬אבל אם איש כזה רק יתגלה לפניכם‪ ,‬אתם‬ ‫תצרחו בקולי קולות ותייללו שהוא מפלצת אנוכית‪ .‬וכך מובטחת ההונאה לעוד כמה מאות‬ ‫שנים‪ .‬אולי שמת לב למשהו‪ .‬אמרתי 'הרי זה הגיוני'‪ .‬אתה מבין? לאנשים יש נשק להשתמש‬ ‫בו נגדך‪ .‬יש להם היגיון‪ .‬לכן אתה מוכרח לוודא שפירקת אותם מכלי הנשק הזה‪ .‬שניטרלת‬ ‫אותו‪ .‬אבל אתה צריך להיזהר‪ .‬אסור לך להכחיש אותו לחלוטין‪ .‬אף פעם אל תכחיש משהו‬ ‫לחלוטין‪ ,‬כי אז יתגלה הסוד שלך‪ .‬אל תגיד שההיגיון הוא מקור הרשע‪ ,‬גם אם יש מי‬ ‫שהרחיקו לכת עד כדי כך‪ ,‬ובהצלחה מפתיעה‪ .‬תגיד שההיגיון מוגבל‪ .‬שיש מעליו משהו‬ ‫נעלה יותר‪ .‬מה? גם את זה לא צריך להסביר במונחים ברורים‪ .‬השמים הם הגבול‪.‬‬

‫'אינסטינקט'‪' ,‬הרגשה' 'התגלות'‪' ,‬אינטואיציה אלוהית'‪' ,‬מטריאליזם דיאלקטי'‪ .‬אם מישהו‬ ‫ייתפס לאחת מנקודות המפתח ויאמר לך שהתורה שלך לא הגיונית‪ ,‬תהיה מוכן לקראתו‪.‬‬ ‫תגיד לו שקיים משהו נעלה יותר מההיגיון‪ .‬שכאן הוא לא צריך לחשוב‪ ,‬אלא להרגיש‪.‬‬ ‫שהוא חייב להאמין‪ .‬ברגע שתבטל את ההיגיון‪ ,‬תוכל לשחק בו כאוות נפשך‪ .‬הכול הולך‪,‬‬ ‫והכול יתקדם בדיוק כפי שתיכננת‪ .‬הוא יהיה בידיך‪ .‬האם תוכל לשלוט באדם חושב? אין‬ ‫לנו צורך באנשים חושבים‪".‬‬ ‫קיטינג התיישב על הרצפה‪ ,‬ליד השידה‪ .‬הוא הרגיש עייף ופשוט שיכל את רגליו‪ .‬הוא לא‬ ‫רצה להתרחק מהשידה; הוא הרגיש בטוח יותר כשנשען עליה‪ ,‬כאילו עדיין שמרה עבורו על‬ ‫המכתב‪.‬‬ ‫"פיטר‪ ,‬שמעת את כל זה‪ .‬עשר שנים ראית אותי מיישם את התורה הזאת‪ .‬אתה רואה איך‬ ‫בכל העולם מיישמים היום את התורה הזאת‪ .‬אז למה זה מעורר בך סלידה? אין לך שום‬ ‫זכות לשבת שם ולנעוץ בי עיניים בעליונות מתחסדת של זעזוע‪ .‬גם אתה מעורב‪ .‬לקחת את‬ ‫החלק שלך‪ ,‬והגיע הזמן להתקדם‪ .‬אתה פוחד לראות לאן מובילה הדרך הזאת‪ .‬אני לא‬ ‫מפחד‪ ,‬ולכן אומר לך‪ .‬הדרך מובילה אל עולם העתיד‪ .‬אל העולם שאני רוצה‪ .‬עולם של‬ ‫צייתנות ושל אחדות‪ .‬עולם שבו המחשבה של האדם איננה מחשבתו שלו‪ ,‬אלא ניסיון לנחש‬ ‫את המחשבה של שכנו‪ ,‬שגם לו אין מחשבה משלו‪ ,‬אלא ניסיון לנחש את מחשבתו של‬ ‫השכן הבא‪ ,‬וכן הלאה‪ ,‬פיטר‪ ,‬בכל העולם‪ .‬שכן כולם צריכים להסכים עם כולם‪ .‬זה יהיה‬ ‫עולם שבו לא יהיה לאף אחד רצון משלו‪ ,‬והאדם יכוון את כל מאמציו לספק את הרצון של‬ ‫שכנו‪ ,‬שלא יהיה לו רצון משלו‪ ,‬אלא לספק את רצונו של השכן הבא‪ ,‬וכן הלאה‪ ,‬בכל רחבי‬ ‫העולם‪ ,‬פיטר‪ .‬שכן כולם צריכים לשרת את כולם‪ .‬זה יהיה עולם שאף אחד לא יעבוד בו‬ ‫למען תמריץ תמים כמו כסף‪ ,‬אלא רק למען אותה מפלצת חסרת ראש — היוקרה‪ .‬למען‬ ‫הערצת חבריו‪ ,‬למען דעתם הטובה‪ ,‬דעתם של אנשים שלא יורשו להחזיק בדעה משלהם‪.‬‬ ‫תמנון בלי מוח‪ ,‬שכולו זרועות‪ .‬שיקול דעת‪ ,‬פיטר? לא שיקול דעת‪ ,‬משאלי עם‪ .‬ממוצע של‬ ‫תורשה שום אינדיבידואליות‪ .‬עולם שהמנוע שלו סולק ויש בו לב אחד‬ ‫ֶ‬ ‫אפסים‪ ,‬כי הרי לא‬ ‫המופעל במשאבה ידנית‪ .‬באמצעות היד שלי ושל עוד מעטים‪ ,‬מתי מעט כמוני‪ .‬אותם‬ ‫אנשים שיודעים מה מניע אתכם — אותך‪ ,‬הממוצע הגדול והנפלא; אותך‪ ,‬שלא התקוממת‬ ‫כשקראתי לך ממוצע‪ ,‬קטן‪ ,‬בינוני; אותך‪ ,‬שהכינויים האלה מצאו חן בעיניך והשלמת איתם‪.‬‬ ‫אתם תשבו על כס המלכות‪ ,‬עטורי קדושה‪ ,‬אתם האנשים הקטנים‪ ,‬השליטים האבסולוטים‬ ‫שלמראם יתפתלו מקנאה כל שליטי העבר האבסולוטים‪ ,‬חסרי הגבולות‪ ,‬האל והנביא‬ ‫והמלך גם יחד‪ .‬ווֹ קס ּפוֹ ּפוּ לי‪ .‬הממוצע‪ ,‬הרגיל‪ ,‬השגרתי‪ .‬אתה יודע מהו ההפך של אגו?‬ ‫הנדוש‪ ,‬פיטר‪ .‬שלטונו של הנדוש‪ .‬אבל גם את הנדוש צריך מישהו להמציא‪ .‬אנחנו נהיה‬ ‫הממציאים‪ :‬ווֹ קס ֵדיי‪ .‬אנחנו ניהנה מכניעה בלא סייג‪ ,‬מאנשים שלא למדו דבר מלבד כניעה‪.‬‬ ‫אנחנו נקרא לזה שירות‪ .‬נחלק אותות הצטיינות על שירות טוב‪ .‬אתם תתחרו זה בזה בניסיון‬ ‫להפגין מי מסוגל להיכנע יותר‪ .‬לא יהיו שום צורות הצטיינות אחרות‪ .‬לא יהיו הישגים‬ ‫אישיים‪ .‬אתה יכול לראות את הווארד רורק בתמונה הזאת? לא? אז אל תבזבז את הזמן שלי‬ ‫בשאלות מטופשות‪ .‬כל מה שאינו ניתן לשליטה צריך להיעלם‪ .‬ואם יוצאים מן הכלל יעזו‬

‫להיוולד מדי פעם‪ ,‬הם לא יאריכו ימים יותר משתים־עשרה שנה‪ .‬כי כשמוחם יתחיל לפעול‪,‬‬ ‫הריק המחשבתי‪ .‬אתה יודע מה גורלם‬ ‫הוא יחוש בלחץ ויתפוצץ‪ .‬שיעור הלחץ המקובל יהיה ִ‬ ‫של יצורים שחיים במעמקי הים‪ ,‬כשמעלים אותם אל פני האדמה וחושפים אותם לשמש? זה‬ ‫שר ֵפי השכל תמיד‬ ‫יהיה גורלם של כל הרורקים בעתיד‪ .‬כל השאר יחייכו ויצייתו‪ .‬שמת לב ְ‬ ‫מחייכים? הקמט הראשון במצחו של האדם הוא המגע הראשון של האל במצחו‪ .‬מגע‬ ‫המחשבה‪ .‬אבל לנו לא יהיו לא ֵאל ולא מחשבה‪ .‬הדרך היחידה להצביע תהיה לחייך‪.‬‬ ‫מנופים אוטומטיים של אומרי הן‪ ...‬אם היית קצת יותר אינטליגנטי‪ ,‬כמו אשתך לשעבר‪,‬‬ ‫היית שואל‪ :‬ומה איתכם‪ ,‬השליטים? מה יהיה איתי‪ ,‬עם אלזוורת' מונקטון טוהי? אז הייתי‬ ‫עונה לך‪ :‬כן‪ ,‬אתה צודק‪ .‬גם אני אשיג לא יותר מכם‪ .‬לא תהיה לי שום תכלית‪ ,‬אלא לדאוג‬ ‫שתהיו שמחים בחלקכם‪ .‬לשקר‪ ,‬להחניף‪ ,‬לפאר‪ ,‬לנפח את היהירות שלכם‪ .‬לשאת נאומים‬ ‫על האנשים ועל טובת הכלל‪ .‬פיטר‪ ,‬ידידי האומלל והטוב‪ ,‬אני האדם הבלתי אנוכי ביותר‬ ‫שפגשת מימיך‪ .‬אני עצמאי פחות ממך — האדם שזה עתה אילצתי למכור את נשמתו‪.‬‬ ‫לפחות אתה השתמשת באנשים כדי להפיק מהם תועלת‪ .‬אני לא רוצה שום דבר לעצמי‪ .‬אני‬ ‫משתמש בבני האדם בשביל מה שאוכל לעשות להם‪ .‬זה תפקידי היחיד‪ ,‬וזה סיפוקי היחיד‪.‬‬ ‫אין לי כל אג'נדה אישית‪ .‬אני רוצה כוח‪ .‬אני רוצה את עולם העתיד שלי‪ ,‬עולם שבו כולם‬ ‫יחיו למען כולם‪ ,‬שכולם יקריבו ושאף אחד לא ירוויח‪ .‬שכולם יסבלו ושאף אחד לא ייהנה‪.‬‬ ‫שהקדמה תיעצר‪ .‬שהכול יעלה עובש‪ .‬כי יש שוויון בעובש‪ .‬כולם נכנעים לרצון כולם‪.‬‬ ‫עבדות עולמית שבה אפילו האדון לא זוכה לכבוד‪ .‬עבדות למען העבדות‪ .‬מעגל גדול‬ ‫ושוויון מוחלט‪ .‬עולם העתיד‪".‬‬ ‫"אלזוורת'‪ ...‬אתה‪"...‬‬ ‫"מטורף? אתה מפחד לומר את זה? אתה יושב לך שם והמילה כתובה לך על המצח‪,‬‬ ‫תקוותך האחרונה‪ .‬מטורף? תסתכל מסביב‪ .‬קח כל עיתון שתרצה וקרא את הכותרות‪ .‬אתה‬ ‫לא רואה שזה בא? אתה לא רואה שזה כבר כאן? כל פרט קטן שסיפרתי לך? האם אתה לא‬ ‫רואה שאירופה נבלעה ושאנחנו מדדים אחריה? כל מה שאמרתי טמון במילה אחת —‬ ‫האל של דורנו? לפעול יחד‪ .‬לחשוב יחד‪ .‬להרגיש יחד‪ .‬להתאחד‪,‬‬ ‫קולקטיביזם‪ .‬האם זה לא ֵ‬ ‫אחד ומשול‪.‬‬ ‫להסכים‪ ,‬לציית‪ .‬לציית‪ ,‬לשרת‪ ,‬להקריב‪ .‬הפרד ומשול — בהתחלה‪ ,‬ואחר כך — ֵ‬ ‫את זה גילינו לקראת הסוף‪ .‬אתה זוכר את הקיסר הרומאי שאמר שהיה רוצה שלכל המין‬ ‫האנושי יהיה רק צוואר אחד‪ ,‬כי אז יוכל לערוף אותו? אנשים צחקו עליו מאות שנים‪ .‬אבל‬ ‫אנחנו נצחק אחרונים‪ .‬כי אנחנו ביצענו את מה שהוא לא הצליח‪ .‬אנחנו לימדנו את האנשים‬ ‫להתאחד‪ .‬וזה יוצר צוואר אחד‪ ,‬שמחכה לרצועה אחת של כלב‪ .‬גילינו את מילת הקסם‪.‬‬ ‫קולקטיביזם‪ .‬תסתכל על אירופה‪ ,‬אידיוט שכמוך‪ .‬אתה לא מסוגל להביט מעבר לכל‬ ‫השטויות ולהכיר במציאות? ארץ אחת הקדישה את עצמה להנחה שלאדם אין שום זכויות‪,‬‬ ‫האל‪ .‬אין שום מניע אישי ואין‬ ‫שהקולקטיב הוא הכול‪ ,‬שהפרט הוא החטא‪ ,‬ושההמון הוא ֵ‬ ‫מידות נעלות‪ ,‬רק שירות של הפרולטריון‪ .‬זאת גרסה אחת‪ .‬ויש גם אחרת‪ :‬ארץ שהקדישה‬ ‫את עצמה להנחה שלאדם אין שום זכויות‪ ,‬כי המדינה היא הכול‪ .‬שהפרט נחשב חטא‪,‬‬ ‫האל‪ .‬אין שום מניע אישי ואין מידות נעלות‪ ,‬רק השירות לגזע‪ .‬האם אני מדבר‬ ‫ושהגזע הוא ֵ‬

‫מתוך טירוף‪ ,‬או שזאת המציאות כבר בשתי יבשות? שים לב לתנועת הצבת‪ .‬אם אתה בוחל‬ ‫בגרסה אחת‪ ,‬נדחף אותך אל הגרסה השנייה‪ .‬בכל מקרה נתפוס אותך‪ .‬הדלתות נסגרו‪.‬‬ ‫המטבע נטבע; בכל דרך שתטיל אותו‪ ,‬התוצאה תהיה אחת‪ :‬קולקטיביזם‪ .‬הילחם בתורה‬ ‫ששוחטת את הפרט באמצעות התורה ששוחטת את הפרט‪ .‬ותר על נפשך למועצה‪ ,‬או ותר‬ ‫עליה למנהיג‪ .‬אבל אתה צריך לוותר‪ ,‬לוותר‪ ,‬לוותר‪ .‬הטכניקה שלי‪ ,‬פיטר‪ :‬להציע רעל‬ ‫כמזון ורעל כסם נגדי‪ .‬להתהדר בקישוטים‪ ,‬אבל לשים לב למטרה העיקרית‪ .‬לתת‬ ‫לאידיוטים לבחור‪ ,‬לתת להם להשתעשע‪ ,‬אבל לא לשכוח את התכלית היחידה שלך‪ .‬להרוג‬ ‫את הפרט‪ .‬להרוג את נשמתו של האדם‪ .‬השאר יבוא מעצמו‪ .‬תסתכל על העולם כפי שהוא‬ ‫היום‪ .‬אתה עדיין חושב שאני מטורף‪ ,‬פיטר?"‬ ‫קיטינג ישב על הרצפה‪ ,‬רגליו שלוחות לפנים‪ .‬הוא הרים יד אחת והתבונן בקצות‬ ‫אצבעותיו‪ ,‬ואז הכניס אצבע לפה וכסס את ציפורנו‪ .‬אך היתה אשליה בתנועה הזאת‪ ,‬כי‬ ‫נדמה שהאיש הצטמצם לחוש אחד ויחיד‪ ,‬לחוש השמיעה‪ ,‬וטוהי ידע שאין לצפות לתגובה‪.‬‬ ‫קיטינג חיכה בצייתנות‪ .‬נדמה שזה לא שינה דבר‪ .‬הצלילים פסקו‪ .‬כעת לא נותר לו אלא‬ ‫לחכות שיתחילו מחדש‪.‬‬ ‫טוהי הניח את ידיו על מסעדי הכיסא‪ ,‬ואז הרים את אצבעותיו וטפח על העץ קלות‪,‬‬ ‫במחווה קטנה של קבלת הדין‪ .‬אז דחף את עצמו וקם‪.‬‬ ‫"תודה לך‪ ,‬פיטר‪ ",‬אמר בכובד ראש‪" .‬כנות היא תכונה שקשה לחסל‪ .‬כל החיים שלי‬ ‫נאמתי בפני קהל רב‪ .‬זה נאום שאף פעם לא תהיה לי הזדמנות להשמיע ברבים‪".‬‬ ‫קיטינג הרים את ראשו‪ .‬בקולו נשמעה נימה של תשלום דמי קדימה עבור אימה‪ :‬לא היה‬ ‫בו פחד‪ ,‬אבל היה בו הד שרמז לשעה הקרובה‪:‬‬ ‫"אל תלך‪ ,‬אלזוורת'‪".‬‬ ‫טוהי עמד מעליו וצחק קלות‪.‬‬ ‫"זאת התשובה‪ ,‬פיטר‪ .‬זאת ההוכחה‪ .‬אתה מכיר אותי כמו שאני‪ .‬אתה יודע מה עשיתי לך‪,‬‬ ‫לא נשארה בך שום אשליה של מידות טובות‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬אתה לא מסוגל לעזוב אותי‪ ,‬אף‬ ‫פעם לא תוכל‪ .‬אתה תציית לי בשם אידיאלים ותמשיך לציית לי גם בלי שום אידיאלים‪ ,‬כי‬ ‫זה כל מה שאתה מסוגל לו עכשיו‪ ...‬לילה טוב‪ ,‬פיטר‪".‬‬

‫‪15‬‬ ‫"זה מקרה מבחן‪ .‬דעתנו בנושא זה היא שקובעת מי אנחנו‪ .‬עלינו לבער את האנוכיות ואת‬ ‫האינדיבידואליות האנטי־חברתית‪ ,‬קללת עולמנו המודרני‪ ,‬שני יסודות המתגלמים כאן‬ ‫לפנינו בצורתם הקיצונית ביותר‪ .‬כפי שהזכרתי בתחילת הטור הזה‪ ,‬בידיו של התובע‬ ‫המחוזי יש הוכחות לאשמתו של רורק‪ ,‬אף שלעת עתה לא נוכל לחשוף אותן‪ .‬אנחנו‪ ,‬העם‪,‬‬ ‫נתבע דין צדק‪".‬‬ ‫זה הטור שפורסם ב"קול אחד קטן" בסוף חודש מאי‪ .‬גייל ויינאנד קרא אותו במכוניתו‬ ‫כשחזר לביתו מנמל התעופה‪ .‬הוא טס לשיקגו בניסיון אחרון לשכנע אחד מלקוחותיו‬ ‫הגדולים ביותר‪ ,‬שסירב לחדש חוזה פרסום שנתי בסך שלושה מיליון דולר‪ .‬יומיים של משא‬ ‫ומתן מאומץ נחלו כישלון; ויינאנד איבד את הלקוח‪ .‬הוא ירד מהמטוס בניוארק וקנה את‬ ‫עיתוני ניו יורק‪ .‬מכוניתו חיכתה לקחת אותו לביתו שבכפר‪ .‬ואז הוא קרא את "קול אחד‬ ‫קטן"‪.‬‬ ‫לרגע תהה מהו העיתון הזה שהחזיק בידו‪ .‬הוא הציץ בראש הגיליון‪ :‬זה היה ה"באנר"‪,‬‬ ‫והטור הופיע במקומו הרגיל‪ :‬טור ראשון בחלק השני של העמוד הראשי‪.‬‬ ‫הוא רכן קדימה והורה לנהג להסיע אותו למשרד‪ .‬העיתון היה פרוש בחיקו‪ ,‬עד‬ ‫שהמכונית נעצרה לפני בניין המערכת‪.‬‬ ‫כשנכנס לבניין הבחין בזה מיד‪ .‬הוא ראה את הציפייה בעיניהם של שני כתבים שיצאו‬ ‫מהמעלית בלובי; בעמידתו של נער המעלית שנאבק ברצון עז להסתובב ולנעוץ בו מבט;‬ ‫בקיפאון שאחז פתאום בכל האנשים שבחדר המערכת; בתקתוק מכונת הכתיבה שפסק על‬ ‫שולחנה של אחת המזכירות; בידה המורמת של מזכירה אחרת‪ .‬ואז ידע שכל עובדי העיתון‬ ‫מבינים את ההשלכות של הלא־ייאמן‪.‬‬ ‫בלבו היתה תחושה עמומה של זעזוע; כי הציפייה שמסביבו הכילה בתוכה גם תהייה‬ ‫כללית באשר לתוצאות העימות בינו לבין אלזוורת' טוהי‪.‬‬ ‫אבל הוא לא הספיק לעכל את תגובותיו שלו‪ .‬באותו רגע לא היה קיים דבר פרט לתחושה‬ ‫של מתיחות‪ ,‬פרט ללחץ על עצמות פניו‪ ,‬על שיניו‪ ,‬על לחייו‪ ,‬על גשר אפו‪ ,‬והוא ידע שעליו‬ ‫ללחוץ בחזרה‪ ,‬לדכא את הלחץ‪ ,‬להחניק אותו‪.‬‬ ‫הוא לא בירך איש ונכנס היישר למשרדו‪ .‬על הכיסא ליד שולחנו ישב שחוח אלווה‬ ‫סקארט‪ .‬תחבושת לבנה ומלוכלכת עטפה את גרונו‪ ,‬ולחייו נראו סמוקות‪ .‬ויינאנד נעצר‬ ‫במרכז החדר‪ .‬העובדים בחדר המערכת חשו הקלה; פניו של ויינאנד נותרו שלוות‪ .‬רק‬

‫אלווה סקארט ידע לזהות את סערת הרגשות‪.‬‬ ‫"גייל‪ ,‬לא הייתי כאן‪ ",‬הוא בלע את רוקו ולחש כמעט בלי קול‪" .‬יומיים לא הייתי כאן‪.‬‬ ‫דלקת גרון‪ ,‬גייל‪ .‬שאל את הרופא שלי‪ .‬רק עכשיו קמתי מהמיטה‪ .‬תסתכל עלי‪ .‬יש לי‬ ‫שלושים ותשע מעלות חום‪ .‬כלומר‪ ,‬הרופא לא הרשה לי לקום‪ ,‬אבל אני‪ ...‬הייתי חייב‪ .‬גייל‪,‬‬ ‫לא הייתי כאן‪ ,‬לא הייתי כאן!"‬ ‫הוא לא היה משוכנע שוויינאנד שמע אותו‪ .‬אבל ויינאנד הניח לו לסיים ונראה מקשיב —‬ ‫כאילו הצלילים הגיעו לאוזניו‪ ,‬אך באיחור־מה‪ .‬כעבור רגע שאל‪:‬‬ ‫"מי אחראי לזה?"‬ ‫"אה‪ ...‬הכול עבר דרך אלן ופאלק‪".‬‬ ‫"תפטר את הרדינג‪ ,‬את אלן‪ ,‬את פאלק ואת טוהי‪ .‬תקנה את החוזה של הרדינג בפיצויים‪,‬‬ ‫אבל לא את החוזה של טוהי‪ .‬תוודא שכולם יעזבו את הבניין תוך חמש־עשרה דקות‪".‬‬ ‫הרדינג היה העורך האחראי; פאלק היה עורך בפועל‪ ,‬ואלן היה עורך הלשון‪ .‬כולם עבדו‬ ‫ב"באנר" זה עשר שנים ויותר‪ .‬אלווה שמע את דבריו של ויינאנד‪ ,‬ונדמה כאילו שמע ידיעה‬ ‫מרעישה על הדחתו של הנשיא‪ ,‬על חורבנה של ניו יורק בהתנגשות של מטאור‪ ,‬על‬ ‫שקיעתה של קליפורניה באוקיינוס השקט‪.‬‬ ‫"גייל!" הוא צרח‪" .‬אנחנו לא יכולים!"‬ ‫"תעוף מפה‪".‬‬ ‫סקארט יצא מהחדר‪.‬‬ ‫ויינאנד לחץ על מתג שעל שולחנו וענה בתגובה לקולה הרועד של מזכירתו שבחוץ‪:‬‬ ‫"אל תכניסי אלי אף אחד‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬מר ויינאנד‪".‬‬ ‫הוא לחץ על מתג אחר ודיבר עם מנהל ההפצה‪.‬‬ ‫"עכב את כל העותקים‪ ,‬שלא יֵ צאו לרחובות‪".‬‬ ‫"מר ויינאנד‪ ,‬מאוחר מדי! רובם‪"...‬‬ ‫"עצור אותם מיד!"‬ ‫"כן‪ ,‬מר ויינאנד‪".‬‬ ‫הוא רצה להניח את ראשו על השולחן‪ ,‬לא לנוע‪ ,‬לנוח‪ ,‬אבל המנוחה שנזקק לה באמת לא‬ ‫היתה קיימת‪ .‬היא היתה עמוקה משינה‪ ,‬חזקה ממוות‪ ,‬מנוחה של חיים שלא נחיו‪ .‬המשאלה‬ ‫הזאת היתה מעין התרסה נסתרת נגד עצמו‪ ,‬כי הוא ידע שהלחץ המוזר בגולגולתו הוא‬ ‫ההפך ממנוחה‪ ,‬זה דחף אדיר לפעולה‪ .‬הוא גישש בידיו בחיפוש אחר גיליונות של נייר נקי‪.‬‬ ‫היה עליו לכתוב את מאמר המערכת שיסביר את העניין וישמש תגובת נגד‪ .‬הוא ידע שעליו‬ ‫למהר‪ .‬הוא הרגיש שאסור לו לבזבז אפילו רגע אחד בלי שייכתב המאמר‪.‬‬ ‫הלחץ נעלם עם המילה הראשונה ששירבט על הנייר‪ .‬ידו נעה במהירות‪ ,‬והוא חשב‬ ‫לעצמו‪ ,‬איזה כוח אדיר טמון במילים לאחר שיפורסמו‪ ,‬עבור מי שיקראו אותן‪ ,‬אך לעת‬ ‫עתה עבור האדם שמנסח אותן‪ .‬זה היה כוח מרפא‪ ,‬פתרון‪ ,‬כמו שבירת מחסום‪ .‬הוא חשב‬ ‫לעצמו שאולי הסוד הגדול ביותר שאנשי המדע לא גילו‪ ,‬המעיין שממנו נובעים החיים‪,‬‬

‫בוקע ברגע הפיכת המחשבה למילים‪.‬‬ ‫הוא שמע את הרעם‪ ,‬את הרעד בקירות משרדו‪ ,‬ברצפה‪ .‬מכונות הדפוס הדפיסו את עיתון‬ ‫"ק ַל ְריוֹ ן"‪ .‬הוא חייך למשמע הקולות‪ .‬ידו הגבירה את‬ ‫אחר הצהריים‪ ,‬צהובון קטן בשם ְ‬ ‫מהירותה‪ ,‬כאילו היה השאון אנרגיה שזרמה לתוך אצבעותיו‪.‬‬ ‫אויבי רוצים ללעוג לי בעניין‬ ‫ַ‬ ‫קוראי או‬ ‫ַ‬ ‫שלא כהרגלו‪ ,‬לא כתב "אנחנו" אלא "אני"‪" :‬ואם‬ ‫זה‪ ,‬אקבל את לעגם ואראה בו תשלום חוב‪ .‬אני ראוי לזה‪".‬‬ ‫הוא הירהר‪ :‬זו הלמות לבו של הבניין הזה — מה השעה? — אני באמת שומע את זה‪ ,‬או‬ ‫שלבי הולם כך? — פעם תחב רופא את אוזניות הסטתוסקופ לתוך אוזני ונתן לי לשמוע את‬ ‫הלמות לבי — הקול נשמע כך בדיוק — הוא אמר שאני בריא כשור ושאחיה שנים רבות‪,‬‬ ‫רבות‪ ...‬מאוד‪...‬‬ ‫"הוניתי את קוראי כשטיפחתי נבל מתועב‪ ,‬והתירוץ היחיד שלי הוא שיעור קומתו הרוחני‪.‬‬ ‫אני לא מזלזל עד כדי כך בחברה שארשה לעצמי להחשיב אותו כמסוכן‪ .‬אני עדיין רוחש‬ ‫מידה מסוימת של כבוד לבני האדם‪ ,‬ולכן אוכל לומר במידה רבה של ביטחון שאין סכנה‬ ‫באלזוורת' טוהי‪".‬‬ ‫אומרים שצליל אינו חדל להתקיים אלא נע במרחב‪ .‬מה קורה לפעימות לבו של האדם? —‬ ‫מה רבות הן לאחר חמישים ושש שנים — האם אפשר ללקט אותן לתוך מכל ולהציע אותן‬ ‫לשימוש חוזר? ואם אכן ייעשה בהן שימוש נוסף‪ ,‬האם התוצאה תהיה הלמותן של מכונות‬ ‫הדפוס הללו?‬ ‫"מימנתי אותו מעל דפי העיתון שלי‪ ,‬ואם חרטה פומבית היא מעשה משונה ומביש בזמננו‬ ‫המודרני‪ ,‬זה העונש שאני מוכן לקבל על עצמי כעת‪".‬‬ ‫לא חמישים ושש שנים של אותן טיפות צליל קטנות ורכות שאדם אינו שומע לעולם‪ ,‬כל‬ ‫אחת יחידה וסופית‪ ,‬לא כמו פסיק‪ ,‬אלא כמו נקודה‪ ,‬שרשרת ארוכה של נקודות שלוקטו כדי‬ ‫להזין את מכונות הדפוס הללו‪ .‬לא חמישים ושש‪ ,‬אלא שלושים ואחת‪ :‬עשרים וחמש השנים‬ ‫האחרות הן שהכשירו אותי‪ :‬הייתי בן עשרים וחמש כשהצבתי את השלט החדש מעל הדלת‪.‬‬ ‫מו"לים אינם משנים שם של עיתון‪ ,‬אבל אני כן עשיתי זאת‪ ,‬וכך הופיע ה"ניו יורק באנר"‪,‬‬ ‫ה"באנר" של גייל ויינאנד‪...‬‬ ‫"אני מבקש את סליחתו של כל אדם שקרא אי־פעם את העיתון הזה‪".‬‬ ‫בריא כשור — וכל מה שיוצא מתוכי גם הוא בריא — אני חייב להביא לכאן את הרופא‬ ‫ההוא‪ ,‬שיאזין לקולן של מכונות הדפוס‪ .‬הוא יחייך חיוך של שביעות רצון מדושנת עונג‪.‬‬ ‫רופאים רוצים לראות מדי פעם דוגמה ומופת לבריאות‪ .‬זה מחזה נדיר‪ .‬אני חייב לפנק את‬ ‫הרופא בצליל הבריא ביותר ששמע אי־פעם‪ ,‬ואז הוא יאמר שה"באנר" יוכל לחיות עוד‬ ‫שנים רבות‪...‬‬ ‫הדלת נפתחה ואלזוורת' טוהי נכנס למשרדו‪.‬‬ ‫ויינאנד הרשה לו לחצות את החדר ולגשת אל שולחנו בלי כל מחאה‪ .‬ויינאנד חשב‬ ‫לעצמו שאינו מרגיש אלא סקרנות גרידא — אם אפשר לנפח סקרנות לממדים של יצור‬ ‫מפלצתי שעולה מן המעמקים — כמו אותם רישומים של חרגולים בגודל בית‪ ,‬המתקדמים‬

‫אל דמויות קטנות‪ ,‬רישומים שהופיעו במוסף של יום ראשון‪ .‬סקרנות‪ ,‬משום שאלזוורת'‬ ‫טוהי עדיין שהה בבניין‪ ,‬משום שהצליח להיכנס למשרדו למרות ההוראות‪ ,‬ומשום שהוא‬ ‫צחק‪.‬‬ ‫"מר ויינאנד‪ ,‬באתי כדי לומר לך שאני יוצא לחופשה ללא תשלום‪ ",‬אמר לו טוהי‪ .‬פניו‬ ‫נותרו שלוות; הוא לא הפגין זחיחות; אלה היו פניו של שחקן שידע שהגזמה פירושה‬ ‫כישלון‪ ,‬שחקן שביצע את העלבון המושלם דווקא משום ששמר על ארשת פנים רגילה‪" :‬וגם‬ ‫כדי לומר לך שעוד אחזור‪ .‬לאותו תפקיד‪ ,‬לאותו טור‪ ,‬באותו בניין‪ .‬בינתיים‪ ,‬אין לי ספק‬ ‫שתעמוד על טעותך‪ .‬אנא סלח לי‪ ,‬אני יודע שזה לא מנומס‪ ,‬אבל חיכיתי לרגע הזה‬ ‫שלוש־עשרה שנים‪ ,‬כך שאני מרשה לעצמי עוד חמש דקות כפיצוי‪ .‬אז היית אדם רכושני‪,‬‬ ‫מר ויינאנד‪ .‬האם רצית לשלוט בכול? האם אי־פעם ניסית לחשוב על מה נשען הכוח שלך?‬ ‫האם דאגת לבצר את היסודות? לא‪ ,‬מפני שהיית אדם מעשי‪ .‬אנשים מעשיים עוסקים‬ ‫בחשבונות בנק‪ ,‬בנדל"ן‪ ,‬בחוזי פרסום ובניירות ערך מעוטרים בזהב‪ .‬הם מניחים‬ ‫לאינטלקטואלים לא מעשיים‪ ,‬כמוני‪ ,‬להשתעשע בבדיקות כימיות של הניירות האלה כדי‬ ‫ללמוד משהו על טיבו של הזהב ועל מקורותיו‪ .‬אתם מקדישים את המרץ שלכם לפרסום של‬ ‫'קרם־או־פודינג' ומשאירים לנו את השטויות שנקראות תיאטרון‪ ,‬קולנוע‪ ,‬רדיו‪ ,‬בתי ספר‪,‬‬ ‫ביקורת ספרים ואדריכלות‪ .‬גם זאת דרך להשתיק אותנו ולבזבז את הזמן שלנו על זוטות של‬ ‫החיים‪ ,‬בזמן שאתם צוברים ממון‪ .‬כי ממון הוא כוח‪ ,‬נכון‪ ,‬מר ויינאנד? אז רצית כוח‪ ,‬מר‬ ‫ויינאנד? שלטון על בני האדם? חובבן עלוב שכמוך! אף פעם לא תהית על קנקנה של‬ ‫השאפתנות שלך; לו עשית את זה היית יודע שאתה לא מתאים לזה‪ ,‬שאתה לא מסוגל‬ ‫להשתמש בשיטות הדרושות‪ ,‬ושלא תוכל להשלים עם ההשלכות‪ .‬אף פעם לא היית נבל‬ ‫מספיק‪ .‬לא אכפת לי להודות בזה‪ ,‬כי אני לא יודע מה גרוע יותר ממה‪ :‬להיות נבל גדול‪ ,‬או‬ ‫טיפש מושלם‪ .‬בגלל זה עוד אחזור לכאן‪ .‬וכשאחזור — אני אנהל את העיתון הזה‪".‬‬ ‫ויינאנד השיב לו חרישית‪:‬‬ ‫"כשתחזור‪ .‬בינתיים‪ ,‬תעוף מפה‪".‬‬ ‫חברי המערכת שטיפלו בדסק המקומי הכריזו על שביתה‪.‬‬ ‫ארגון עובדי ויינאנד שבת כאיש אחד‪ .‬רבים אחרים‪ ,‬שלא היו חברים בארגון‪ ,‬הצטרפו‬ ‫לשובתים‪ .‬סגל עובדי הדפוס לא הצטרף‪.‬‬ ‫ויינאנד מעולם לא הקדיש תשומת לב לארגון הזה‪ .‬הוא שילם משכורות גבוהות יותר מכל‬ ‫מו"ל אחר‪ ,‬ואיש מעולם לא בא אליו בדרישות‪ .‬אם עובדיו רצו לשעשע את עצמם בהאזנה‬ ‫לנאומים‪ ,‬הוא לא מצא סיבה להתנגד לכך‪ .‬דומיניק ניסתה להזהיר אותו‪" :‬גייל‪ ,‬כשבני אדם‬ ‫רוצים להתארגן כדי לשפר את שכרם‪ ,‬את שעות העבודה או כל דבר אחר‪ ,‬זו זכותם‪ .‬אבל‬ ‫כשאין להם מטרה ממשית‪ ,‬כדאי שתעקוב אחריהם בשבע עיניים‪".‬‬ ‫"יקירתי‪ ,‬כמה פעמים אני צריך לבקש ממך? אל תטרידי את עצמך בענייני ה'באנר'‪".‬‬ ‫מעולם לא ניסה לברר מי השתייך לארגון‪ .‬עתה גילה שמספר החברים היה קטן‪ ,‬אבל‬ ‫מכריע‪ .‬בארגון היו כל אנשי המפתח במערכת‪ ,‬לא הבכירים ביותר אלא דווקא שכבת‬

‫הביניים שנבחרה בקפידה רבה; כל האנשים הפעילים ביותר‪ ,‬הברגים הקטנים‪ ,‬אך החיוניים‬ ‫ביותר‪ :‬הכתבים הטובים ביותר‪ ,‬כותבי הטורים המובחרים‪ ,‬המגיהים‪ ,‬עורכי המשנה‪ .‬מתברר‬ ‫שרובם נשכרו בשמונה השנים האחרונות‪ ,‬בהמלצתו של אלזוורת' מ' טוהי‪.‬‬ ‫מי שלא היו חברי הארגון הצטרפו לשביתה מסיבות שונות ומשונות‪ :‬היו ששנאו את‬ ‫ויינאנד; אחרים חששו להישאר וחשבו לעצמם שקל יותר לתמוך בשביתה מלנסות לחקור‬ ‫את הנושא לעומק‪ .‬אדם אחד‪ ,‬יצור קטן ומבויש‪ ,‬פגש את ויינאנד במסדרון וצווח לעברו‪:‬‬ ‫"עוד נחזור‪ ,‬מותק שלי‪ ,‬ואז אתה תרקוד לצלילי החליל שלנו!" אחרים עזבו ועשו הכול כדי‬ ‫להתחמק מוויינאנד‪ .‬היו שניסו לאחוז במקל בשני קצותיו‪" :‬מר ויינאנד‪ ,‬אני עושה את זה‬ ‫בניגוד לרצוני‪ ,‬בחיי‪ .‬אין לי קשר לארגון‪ ,‬אבל שביתה היא שביתה‪ ,‬ולא אוכל להרשות‬ ‫לעצמי להיחשב מפר שביתה‪".‬‬ ‫"בחיי‪ ,‬מר ויינאנד‪ ,‬אין לי מושג מי צודק ומי לא‪ .‬לדעתי אלזוורת' טוהי עשה תרגיל‬ ‫מלוכלך‪ ,‬ולהרדינג לא היתה שום זכות להניח לו לעשות את זה‪ ,‬אבל איך אפשר לדעת‬ ‫בימינו מי צודק ומי לא? ויש דבר אחד שלא אעשה‪ :‬לא אצטרף למשמרת מחאה‪ .‬לא‪ ,‬אדוני‪.‬‬ ‫אני לא מאמין בהפגנות‪".‬‬ ‫השובתים באו בשתי דרישות‪ :‬להחזיר את ארבעת המפוטרים לעבודה ולשנות את עמדתו‬ ‫של ה"באנר" בנושא קורטלנד‪.‬‬ ‫הרדינג‪ ,‬העורך הראשי‪ ,‬כתב מאמר שבו הסביר את עמדתו; המאמר פורסם ב"גבולות‬ ‫חדשים"‪" .‬התעלמתי מהוראותיו של ויינאנד בעניין מדיניות העיתון‪ ,‬ואולי זה מקרה חסר‬ ‫תקדים ביחסים שבין עורכים לבעלי עיתונים‪ .‬עשיתי זאת מתוך הבנה ברורה של האחריות‬ ‫הכרוכה בצעד מסוג זה‪ .‬מר טוהי‪ ,‬אלן‪ ,‬פאלק ואנוכי רצינו להציל את ה'באנר' למען חבר‬ ‫עובדיו‪ ,‬למען בעלי המניות ולמען הקוראים‪ .‬רצינו להשפיע על מר ויינאנד שיתעשת‪,‬‬ ‫ורצינו לעשות זאת בדרכי שלום‪ .‬קיווינו שיוותר‪ ,‬לאחר שיראה שה'באנר' נוקט עמדה דומה‬ ‫לזו של רוב העיתונים‪ .‬הכרנו את אופיו השרירותי‪ ,‬ההפכפך וחסר המצפון של מעסיקנו‪,‬‬ ‫ונטלנו על עצמנו סיכון בידיעה ברורה שאולי גם נקריב את עצמנו על מזבח תפקידנו‬ ‫כעיתונאים‪ .‬אנחנו מכירים בזכותו של בעל עיתון לקבוע מדיניות בעניינים פוליטיים‪,‬‬ ‫חברתיים או כלכליים‪ ,‬אך הפעם מדובר בנושא שחורג מהגינות לשמה — כשמעביד מצפה‬ ‫מאנשים המכבדים את עצמם לעמוד לימינו של פושע בזוי‪ .‬אנו מקווים שמר ויינאנד יבין‬ ‫כי חלפו ואינם ימי שלטונו של העריץ‪ .‬מן הדין שתהיה גם לנו זכות להביע את דעתנו‬ ‫בניהול מקום פרנסתנו‪ .‬זו מלחמה למען חופש העיתונות‪".‬‬ ‫מר הרדינג היה בן שישים‪ .‬הוא היה בעל אחוזה בלונג איילנד ואת זמנו הפנוי חילק בין‬ ‫ציד לגידול פסיונים‪ .‬אשתו העקרה היתה חברה בהנהלת הסדנה למחקר חברתי‪ .‬טוהי‪,‬‬ ‫שכתבה את המאמר הנזכר לעיל‪.‬‬ ‫המרצה הראשי‪ ,‬הביא אותה לסדנה‪ ,‬והיא ָּ‬ ‫שני העיתונאים האחרים שפוטרו לא היו חברים בארגונו של טוהי‪ .‬אך בתו של אלן היתה‬ ‫שחקנית צעירה ויפהפייה שגילמה תפקיד ראשי בכל מחזותיו של אייק‪ .‬אחיו של פאלק היה‬ ‫מזכירו של לנסלוט קלוקי‪.‬‬ ‫גייל ויינאנד ישב לשולחן במשרדו והביט בערמת ניירות‪ .‬הוא טבע בעבודה‪ ,‬אך תמונה‬

‫אחת חזרה והצטיירה במוחו שוב ושוב‪ .‬הוא התקשה להיפטר ממנה‪ ,‬ונדמה שהיא השפיעה‬ ‫על כל פעולותיו‪ .‬זאת היתה תמונה של נער לבוש קרעים שעמד לפני שולחנו של עורך‪:‬‬ ‫"אתה יכול לאיית את המילה חתול?" — "אתה יכול לאיית את המילה‬ ‫אנתרופומורפולוגיה?" זהויות התערבבו במוחו‪ .‬הוא דימה לראות את הנער עומד כאן לפניו‪,‬‬ ‫מול שולחנו‪ ,‬ומחכה‪ .‬פעם אפילו אמר לו בקול‪" :‬עוף מפה!" ופתאום עצר את עצמו בכעס‬ ‫וחשב‪ :‬אתה משתגע‪ ,‬אידיוט‪ ,‬אבל זה לא הזמן‪ .‬הוא לא דיבר שוב בקול‪ ,‬אך השיחה נמשכה‬ ‫בלי אומר כשקרא עמודי הגהות‪ ,‬כשבדק אותם וכשחתם עליהם‪" :‬עוף מפה‪ ,‬אין לנו עבודה‬ ‫בשבילך‪" — ".‬אני נשאר כאן‪ .‬תשתמש בי‪ ,‬אם תרצה‪ .‬אתה לא צריך לשלם לי‪" ".‬הם‬ ‫משלמים לך‪ ,‬אתה לא מבין‪ ,‬אידיוט שכמוך? הם משלמים לך‪ ".‬ובקולו הרגיל נבח לתוך‬ ‫האפרכסת‪" :‬תגידי למנינג שהוא יצטרך למלא את החסר‪ ...‬תשלחי את ההגהות מיד שיהיו‬ ‫מוכנות‪ ...‬ותקני לי כריך‪ .‬לא משנה איזה‪".‬‬ ‫מעטים נשארו לצדו‪ :‬הזקנים ונערי השליחויות‪ .‬הם היו נכנסים בשעות הבוקר‪ ,‬פניהם‬ ‫שרוטות‪ ,‬ודם מכתים את צווארוני חולצותיהם‪ .‬אחד דידה פנימה‪ ,‬פצוע קשות בראשו‪ ,‬והיה‬ ‫צורך לפנות אותו באמבולנס‪ .‬הם פעלו לא מתוך אומץ‪ .‬גם לא מתוך נאמנות‪ .‬זאת היתה‬ ‫אינרציה‪ .‬הם חיו באשליה שהעולם יפסיק לנוע אם יאבדו את עבודתם ב"באנר"‪ .‬הזקנים‬ ‫כלל לא הבינו על מה המהומה‪ .‬לצעירים לא היה אכפת‪.‬‬ ‫נערי שליחויות נשלחו למלא את תפקידם של כתבים‪ .‬החומר שהביאו היה עלוב כל כך‪,‬‬ ‫שוויינאנד פרץ בצחוק‪ ,‬למרות ייאושו‪ :‬מימיו לא קרא שפה מנופחת שכזאת‪ ,‬ובכל זאת‪ ,‬לא‬ ‫נעלמו מעיניו הגאווה והשאפתנות שהניעו את הנערים‪ ,‬שנהפכו סוף־סוף לעיתונאים‪ .‬הוא‬ ‫כבר לא צחק כשכתבותיהם הופיעו ב"באנר" בדיוק כמו שנכתבו; שכן לא נותרו מספיק‬ ‫עורכים ומגיהים‪.‬‬ ‫הוא ניסה לשכור עובדים חדשים‪ .‬הוא הציע משכורות מפתות‪ .‬האנשים שרצה סירבו‬ ‫לעבוד אצלו‪ .‬רק מתי מעט נענו לפנייתו‪ ,‬ולאחר מכן הצטער על כך‪ ,‬אף שנאלץ לשכור‬ ‫אותם‪ .‬רובם היו אנשים שזה עשר שנים לא הצליחו להתברג בשום עיתון ראוי לשמו; הם‬ ‫היו אנשים מהסוג שעד לפני חודש ימים לא היו מורשים להיכנס ללובי של בניין המערכת‪.‬‬ ‫כעבור יומיים נאלץ לפטר כמה מהם; אחרים נשארו‪ .‬רוב הזמן היו שתויים‪ .‬כמה מהם‬ ‫התנהגו כאילו עשו לוויינאנד טובה‪" .‬אל תצעק עלי‪ ,‬גייל‪ ",‬אמר אחד מהם‪ ,‬ומיד נזרק מטה‬ ‫מהמדרגות של הקומה השנייה‪ .‬הוא שבר את קרסולו והתיישב על המדרגה התחתונה‪ ,‬ואז‬ ‫נשא את ראשו אל ויינאנד והביט בו בתדהמה‪ .‬אחרים היו מעודנים יותר; הם הסתובבו‬ ‫במערכת בחוסר מעש‪ ,‬עקבו אחר ויינאנד בערמומיות‪ ,‬וכמעט קרצו לו בעיניהם כמרמזים‬ ‫שגם הם שותפים לפשע‪ ,‬כאילו עשו עמו יד אחת בעסק מלוכלך‪.‬‬ ‫הוא פנה לבתי ספר לעיתונאים‪ .‬איש לא נענה לקריאתו‪ .‬קבוצה אחת שלחה לו החלטה‬ ‫חתומה בידי כל התלמידים‪..." :‬כמי שעומדים על ִספה של קריירה‪ ,‬מתוך כבוד רב למקצוע‪,‬‬ ‫כמי שמתכוונים להעלות את קרנו של מקצוע העיתונאות‪ ,‬אנו מרגישים שאיש מאיתנו לא‬ ‫יוכל לשמור על כבודו העצמי אם ייענה להצעה כמו שלך‪".‬‬ ‫עורך החדשות נשאר בתפקידו; עורך הדסק המקומי הלך‪ .‬ויינאנד נטל על עצמו את‬

‫תפקידו וכן את תפקידם של העורך הראשי‪ ,‬של איש סוכנות הידיעות‪ ,‬של המשכתב ושל‬ ‫נער השליחויות‪ .‬הוא לא יצא מהבניין‪ .‬הוא היה ישן על ספה במשרד — כפי שנהג לעשות‬ ‫בשנים הראשונות לקיומו של ה"באנר"‪ .‬בלי מטרה‪ ,‬בלי עניבה‪ ,‬בצווארון פתוח‪ ,‬היה עולה‬ ‫במדרגות וצעדיו מהדהדים כמו טרטור של תת־מקלע‪ .‬שני נערי מעלית נשארו; האחרים‬ ‫נעלמו‪ ,‬איש לא ידע מתי או מדוע‪ .‬איש לא ידע אם עשו זאת מתוך אהדה לשובתים‪ ,‬מתוך‬ ‫פחד‪ ,‬או סתם מתוך ייאוש‪.‬‬ ‫אלווה סקארט התקשה להבין את שלוות רוחו של ויינאנד‪ .‬המכונה הנפלאה — זה הכינוי‬ ‫שעלה תמיד במחשבתו של אלווה כשחשב על ויינאנד — המכונה הנפלאה הזאת מעולם לא‬ ‫היטיבה כל כך לפעול‪ .‬הוא דיבר קצרות‪ ,‬נבח פקודות‪ ,‬הכריע בלי ניד עפעף‪ .‬בתוך רעש‬ ‫המכונות‪ ,‬בתוך ערבוביית העופרת‪ ,‬השמן‪ ,‬הדיו‪ ,‬הנייר המשומש‪ ,‬המשרדים שלא נוקו‪,‬‬ ‫לבנה שנזרקה מהרחוב‪ ,‬בתוך‬ ‫השולחנות שאיש לא נגע בהם‪ ,‬הזכוכית שהתנפצה מפגיעת ֵ‬ ‫כל אלה נע ויינאנד כדמות מרשימה שהודבקה על כרזה‪ ,‬ענקית ולא שייכת‪ .‬לא‪ ,‬הוא לא‬ ‫שייך לכאן‪ ,‬חשב סקארט‪ ,‬כי הוא לא נראה מודרני‪ .‬כן‪ ,‬זאת ההגדרה המדויקת‪ :‬הוא לא‬ ‫נראה מודרני‪ .‬ולא משנה אם ילבש את המכנסיים האופנתיים ביותר; הוא נראה כמו משהו‬ ‫שיצא מקתדרלה גותית‪ .‬הראש האצילי והזקוף‪ ,‬הפנים הצמוקות שהצטמקו עוד יותר‪ .‬רב‬ ‫החובל של אונייה שכולם חוץ ממנו ידעו שהיא שוקעת‪.‬‬ ‫אלווה סקארט נשאר‪ .‬הוא לא קלט את ממשותם של המאורעות‪ .‬הוא היה משרך את רגליו‬ ‫בבניין‪ ,‬המום‪ .‬מדי בוקר היה נמלא בלבול כשהיה נוהג אל הבניין ורואה את משמרות‬ ‫השובתים‪ .‬למעשה‪ ,‬לא סבל מפגיעה‪ ,‬חוץ מכמה עגבניות שהושלכו לעבר המכונית שלו‪.‬‬ ‫הוא ניסה לעזור לוויינאנד; הוא ניסה לבצע את עבודתו‪ ,‬וגם את זו של חמישה עובדים‬ ‫נוספים‪ ,‬אך לא היה מסוגל להשלים את עבודתו היומיומית‪ .‬הוא התפרק לאט־לאט‪ ,‬כאילו‬ ‫הופרדו מפרקיו בסימן שאלה‪ .‬הוא היה מבזבז את זמנם של אחרים בשאלה שחזר עליה שוב‬ ‫ושוב‪" :‬אבל למה? למה? איך יכול לקרות דבר כזה‪ ,‬ככה פתאום?"‬ ‫תחנת עזרה ראשונה נפתחה בקומת הקרקע‪ ,‬והוא ראה אחות במדים לבנים צועדת‬ ‫במסדרון‪ .‬הוא ראה אותה נושאת אל הכבשן סלסילה של קרעי תחבושות מקומטים‪ ,‬ספוגים‬ ‫בדם‪ .‬הוא הרגיש בחילה‪ .‬לא המראה הוא שהפחיד אותו; הוא היה אחוז אימה כשקלט במוחו‬ ‫את ההשלכות‪ :‬הבניין המתורבת הזה‪ ,‬שכולו אומר ביטחון בעצם ניקיון הרצפות‪ ,‬שכולו‬ ‫אומר כבוד בעצם עיסוקם של יושביו‪ ,‬מקום שמטפלים בו בכבוד בכתובים ובחוזים‬ ‫מסחריים‪ ,‬מקום שמקבלים בו מודעות פרסומת לבגדי תינוקות‪ ,‬שמפטפטים בו על גולף‪,‬‬ ‫המקום הזה נעשה תוך ימים ספורים לשטח הפקר מסוכן‪ ,‬למקום שנישאים בו שרידי‬ ‫תחבושות מגואלים בדם‪ .‬אבל למה? חשב אלווה סקארט‪.‬‬ ‫"אני לא מבין‪ ",‬ייבב בקול עמום באוזני הסובבים אותו‪" ,‬אני לא מבין איך יש לאלזוורת'‬ ‫כל כך הרבה כוח‪ ...‬הוא הרי בן אדם תרבותי‪ ,‬אידיאליסט‪ ,‬הוא לא רדיקל מסריח שנואם על‬ ‫ארגז‪ .‬הוא חברותי ושנון ובקיא בכל נושא! אדם שמתלוצץ תמיד‪ ,‬לא אדם אלים‪ .‬אלזוורת'‬ ‫לא התכוון לזה‪ ,‬הוא לא שיער לאן זה יוביל‪ ,‬הוא אוהב את האנשים‪ ,‬אני סומך על אלזוורת'‬ ‫טוהי‪".‬‬

‫פעם‪ ,‬במשרדו של ויינאנד‪ ,‬העז אלווה לומר‪:‬‬ ‫"גייל‪ ,‬למה אתה לא מנהל איתם משא ומתן? למה אתה לא נפגש איתם‪ ,‬לכל הפחות?"‬ ‫"שתוק‪".‬‬ ‫"אבל גייל‪ ,‬אולי יש צדק בטענות שלהם‪ .‬הם עיתונאים‪ .‬אתה יודע מה הם אומרים‪ ,‬חופש‬ ‫העיתונות‪ ,‬וכל זה‪"...‬‬ ‫אלא שאז ראה את חמת הזעם שציפה לה זה ימים וחשב לעצמו שהגיע הזמן — ראה את‬ ‫הקשתיות התכולות שנעלמו בתוך כתמים לבנים‪ ,‬את גלגלי העיניים העיוורים שהבהיקו‬ ‫בתוך פנים שהיו כל כולן חללים‪ ,‬את הידיים הרועדות‪ .‬אבל‪ ,‬בתוך רגע‪ ,‬חזה סקארט במחזה‬ ‫שלא ראה מעולם‪ :‬הוא ראה את ויינאנד משתלט על זעמו‪ ,‬בלי קול‪ ,‬בלי הקלה‪ .‬הוא ראה רק‬ ‫את אגלי הזיעה שביצבצו על הרקות החלולות ואת האגרופים הקמוצים בקצה שולחנו‪.‬‬ ‫"אלווה‪ ...‬אילולא ישבתי על מדרגות ה'גאזט' שבוע ימים‪ ...‬באיזה עיתון הם היו מבטאים‬ ‫את החופש הזה?"‬ ‫בחוץ הסתובבו שוטרים‪ ,‬וכן במסדרונות הבניין‪ .‬לא היתה בכך תועלת רבה‪ .‬לילה אחד‬ ‫נשפכה חומצה בכניסה הראשית‪ .‬היא השחיתה את לוח הזכוכית הגדול שבקומת הקרקע‬ ‫והשאירה על הקיר כתמים שנראו כמו צלקות צרעת‪ .‬חול שנשפך במסבים שיתק את אחת‬ ‫ממכונות הדפוס‪ .‬מעדנייה קטנה הושחתה בידי אלמונים‪ ,‬משום שבעליה פירסם ב"באנר"‪.‬‬ ‫רבים מהמפרסמים הקטנים לא שלחו עוד פרסומות ל"באנר"‪ .‬משאיות ההפצה של ויינאנד‬ ‫הותקפו וניזוקו‪ .‬נהג אחד נהרג‪ .‬ארגון עובדי ויינאנד השובתים פירסם הודעת גינוי‬ ‫לאלימות; חבריו טענו שלא הסיתו למעשים שכאלה; מרבית חבריו כלל לא ידעו מיהו‬ ‫שהסית‪ .‬ב"גבולות חדשים" פורסמה ידיעה על המקרה המצער‪ ,‬אך הוא תואר כ"התפרצויות‬ ‫ספונטניות של זעם מוצדק"‪.‬‬ ‫הומר סלוטרן שלח לוויינאנד מכתב על ביטול חוזי הפרסום‪ ,‬בשם קבוצה שקראה לעצמה‬ ‫אנשי עסקים ליברלים‪" .‬תוכל לתבוע אותנו‪ ,‬אם תרצה‪ .‬לדעתנו‪ ,‬יש לנו עילה חוקית‬ ‫לביטול החוזים‪ .‬חתמנו על חוזי פרסום עם עיתון בעל מוניטין‪ ,‬לא עם עיתון שממיט חרפה‬ ‫על העיר‪ ,‬שמביא אל פתחנו משמרות של שובתים‪ ,‬שהורס את עסקינו‪ ,‬ושאיש כבר לא‬ ‫קורא אותו‪ ".‬בקבוצה היו רוב המפרסמים העשירים ביותר של ה"באנר"‪.‬‬ ‫גייל ויינאנד עמד ליד חלון משרדו והביט בכרך‪.‬‬ ‫"תמכתי בשביתות גם כשהיה מסוכן לעשות את זה‪ .‬כל ימי לחמתי בגייל ויינאנד‪ .‬לא‬ ‫האמנתי שיבוא היום ואיאלץ לומר — כפי שאני אומר כעת — שאני עומד לצדו של גייל‬ ‫ויינאנד‪ ",‬כתב אוסטן הלר ב"כרוניקל"‪.‬‬ ‫ויינאנד שלח לו פתק‪" :‬לך לעזאזל‪ .‬לא ביקשתי ממך שתגן עלי‪ .‬ג"ו‪".‬‬ ‫ב"גבולות חדשים" תואר אוסטן הלר כ"ריאקציונר שמכר את נשמתו לבעלי העסקים‬ ‫הגדולים"‪ .‬נשות חברה אינטלקטואליות טענו שאוסטן הלר הוא בעל דעות מיושנות מאין‬ ‫כמותן‪.‬‬ ‫גייל ויינאנד עמד ליד שולחן כתיבה בחדר המערכת‪ ,‬וכתב כהרגלו את מאמר המערכת‪.‬‬ ‫עובדיו לא הבחינו בשינוי‪ :‬הוא עבד בלי חיפזון‪ ,‬בלי התפרצויות זעם‪ .‬הם לא שמו לב‬

‫שסיגל לעצמו כמה מנהגים חדשים‪ :‬הוא היה נכנס לאולם הדפוס ומביט בנחלים הלבנים‬ ‫שפרצו מתוך הענקים השואגים‪ ,‬מאזין לצלילים‪ .‬הוא היה מרים פיסת עופרת מרצפת חדר‬ ‫הסדר‪ ,‬מחזיק אותה בכף ידו ומניח אותה בזהירות על שולחן‪ ,‬כאילו שמר עליה לבל תאבד‪.‬‬ ‫ְ‬ ‫הוא נאבק בצורות אחרות של בזבוז‪ ,‬כמעט בלי להבחין בזה‪ ,‬כאילו זה היה אינסטינקטיבי‪:‬‬ ‫הוא שלף מהפח בדלי עפרונות‪ ,‬הוא הקדיש חצי שעה לתיקון מכונת כתיבה שהתקלקלה‪,‬‬ ‫בעוד טלפונים מצלצלים סביבו בלא מענה‪ .‬זאת לא היתה שאלה של חיסכון‪ :‬הוא היה חותם‬ ‫על המחאות בלי להציץ בסכום‪ .‬סקארט פחד לחשוב על הסכומים העצומים שהעיתון עלה‬ ‫לוויינאנד מדי יום ביומו‪ .‬אבל לא הכסף עמד במוקד‪ ,‬אלא הדברים שקשורים לבניין שבו‬ ‫אהב כל בורג וכל ידית‪ ,‬כל דבר ששייך ל"באנר"‪.‬‬ ‫מדי יום‪ ,‬בשעות אחר הצהריים המאוחרות‪ ,‬היה מטלפן לדומיניק‪" :‬הכול בסדר גמור‪.‬‬ ‫הכול בשליטה‪ .‬אל תקשיבי למפיצי השמועות‪ ...‬לא‪ ,‬לעזאזל‪ ,‬את יודעת שאני לא רוצה‬ ‫לדבר על העיתון המחורבן‪ .‬ספרי לי איך נראה הגן‪ ...‬האם שחית היום?‪ ...‬ספרי לי על‬ ‫האגם‪ ...‬איזו שמלה את לובשת?‪ ...‬תאזיני בשמונה לתחנת ‪ ,WLX‬הם ינגנו את היצירה‬ ‫שלך‪ ,‬הקונצ'רטו השני של רחמנינוב‪ ...‬ברור שאני מעודכן‪ ...‬אה‪ ,‬בסדר‪ ,‬אני רואה שאי‬ ‫אפשר לעבוד על עיתונאית לשעבר‪ ,‬עברתי על עמודי הרדיו‪ ...‬ברור שיש לי עוזרים‪ ,‬אבל‬ ‫עדיין אי אפשר לסמוך על כמה מהצעירים‪ ,‬והיה לי איזה רגע פנוי‪ ...‬והכי חשוב‪ ,‬אל תבואי‬ ‫העירה‪ ,‬תבטיחי לי‪ ...‬לילה טוב‪ ,‬יקירתי‪"...‬‬ ‫הוא הניח את השפופרת במקומה‪ ,‬ישב והביט בטלפון‪ .‬המחשבה על הכפר היתה כמו‬ ‫מחשבה על יבשת אחרת‪ ,‬מעבר לאוקיינוס שאי אפשר לחצותו‪ .‬המחשבה נטעה בו את‬ ‫ההרגשה שהוא נצור במבצר‪ ,‬והוא אהב את זה — לא את העובדה עצמה‪ ,‬את התחושה הזאת‪.‬‬ ‫פניו נראו כפני אחד מאבות אבותיו שלחם על ביצורי טירה‪.‬‬ ‫ערב אחד יצא למסעדה מעברו השני של הרחוב‪ .‬זה ימים שלא אכל ארוחה חמה‪ .‬הרחובות‬ ‫שלו וחום של קיץ‪ ,‬כאילו נשארו קרני השמש תלויות‬ ‫עדיין היו מוארים כשחזר‪ ,‬מין אובך ֵ‬ ‫להנאתן באוויר החמים והתעצלו לדעוך‪ ,‬אף על פי שהשמש שקעה מזמן‪ .‬השמים נראו‬ ‫רעננים‪ ,‬והרחוב מזוהם; כתמים של חום וכתום דהוי כיסו את הבניינים הישנים‪ .‬הוא ראה‬ ‫משמרת מחאה צועדת בחזית הבניין‪ .‬הם היו שמונה במספר וצעדו על המדרכה במעגל‬ ‫רחב‪ ,‬סגלגל בצורתו‪ .‬הוא הכיר אחד מהם‪ ,‬כתב לענייני משטרה‪ .‬את האחרים לא ראה‬ ‫מעולם‪ .‬הם נשאו שלטים‪" :‬טוהי‪ ,‬הרדינג‪ ,‬אלן‪ ,‬פאלק‪" — "...‬חופש העיתונות‪" — "...‬גייל‬ ‫ויינאנד רומס את זכויות האדם‪"...‬‬ ‫עיניו נותרו צמודות לאישה אחת‪ .‬ירכיה החלו כמעט בקרסוליה ובלטו מעל הרצועות‬ ‫ההדוקות של נעליה‪ .‬כתפיה היו רבועות והיא לבשה מעיל חום מאריג צמר זול על גופה‬ ‫העצום המרובע‪ .‬ידיה היו קטנות ולבנות‪ ,‬מהסוג שמפיל דברים בכל פינה במטבח‪ .‬פיה‬ ‫נראה כמו חתך צר‪ ,‬בלי שפתיים‪ ,‬והיא התנודדה כמו ברווז‪ .‬ובכל זאת נעה בזריזות‬ ‫מפתיעה‪ .‬צעדיה התגרו בעולם כולו שינסה לפגוע בה‪ ,‬והיתה בה מין ערמומיות זדונית‬ ‫שרמזה כי היא משתוקקת לכך — כי זו תהא בדיחה נאה על חשבון העולם אם ינסה לפגוע‬

‫בה; נראה אותך‪ .‬נראה אותך מנסה‪ .‬ויינאנד ידע שהאישה הזאת מעולם לא עבדה ב"באנר"‪.‬‬ ‫זה לא ייתכן‪ .‬לא נראה לו הגיוני שאישה כזאת יודעת לקרוא; צעדיה העידו שאין לה צורך‬ ‫בזה‪ .‬היא נשאה שלט‪" :‬אנחנו תובעים‪"...‬‬ ‫הוא הירהר בכל אותם לילות שישן על ספה בבניין הישן של ה"באנר"‪ ,‬כשהיה צריך לממן‬ ‫את מכונות הדפוס החדשות‪ ,‬וה"באנר" היה חייב לצאת לרחובות לפני כל מתחריו‪ .‬לילה‬ ‫אחד השתעל וירק דם‪ ,‬אבל סירב ללכת לרופא‪ .‬לאחר מכן התברר שזה לא היה רציני‪ ,‬סתם‬ ‫עייפות‪.‬‬ ‫הוא מיהר להיכנס לבניין‪ .‬מכונות הדפוס שאגו‪ .‬הוא עמד והאזין שעה ארוכה‪.‬‬ ‫בלילות היה הבניין שקוע בדומייה‪ .‬הוא נראה גדול יותר‪ ,‬כאילו הצלילים גזלו מקום‬ ‫בשעות היום‪ .‬לוחות של אור בקעו מתוך דלתות פתוחות‪ ,‬בין מקטעים ארוכים של‬ ‫מסדרונות אפלים‪ .‬מכונת כתיבה יחידה תיקתקה אי־שם‪ ,‬בקצב קבוע‪ ,‬כמו ברז מטפטף‪.‬‬ ‫ויינאנד צעד במסדרונות‪ .‬הוא הירהר באנשים ששמחו לעבוד למענו כשהיה תומך בפושעים‬ ‫ידועים ומקדם אותם בבחירות העירוניות‪ ,‬כשהיה קושר כתרים לרבעים של אורות אדומים‪,‬‬ ‫כשהיה מוציא דיבה והורס שמות טובים‪ ,‬כשהיה מזיל דמעה על אמהותיהם של גנגסטרים‪.‬‬ ‫אנשים מכובדים ומוכשרים רצו לעבוד אצלו‪ .‬וכעת כשנהג בהגינות מלאה‪ ,‬לראשונה‬ ‫בקריירה הארוכה שלו‪ ,‬ואף הוביל את מסע הצלב של חייו‪ ,‬הוא נאלץ להיעזר בלא־יוצלחים‪,‬‬ ‫בשיכורים‪ ,‬בחבורת אנשים כנועה שהיתה אדישה מכדי להתפטר‪ .‬הוא חשב לעצמו שאולי‬ ‫האשם אינו באלה שמסרבים לעבוד איתו כעת‪.‬‬ ‫השמש הכתה על קסת הבדולח המרובעת שנחה על שולחנו‪ .‬המראה הזכיר לוויינאנד משקה‬ ‫צונן על דשא‪ ,‬בגדים לבנים‪ ,‬מגע של עשב תחת מרפקים חשופים‪ .‬הוא ניסה להסיט את‬ ‫מבטו מהנצנוץ העליז והמשיך בכתיבתו‪ .‬זה היה בבוקרו של אחד מימי השבוע השני‬ ‫לשביתה‪ .‬הוא הסתגר במשרדו לשעה והורה שלא יטרידו אותו; היה עליו לסיים מאמר‪ .‬הוא‬ ‫ידע שהוא סתם זקוק לתירוץ כדי לא לראות‪ ,‬ולו לשעה‪ ,‬מה מתחולל בבניין‪.‬‬ ‫בלי כל הודעה מוקדמת נפתחה דלתו ודומיניק נכנסה למשרדו‪ .‬מאז נישואיהם לא הרשה‬ ‫לה לדרוך בבניין ה"באנר"‪.‬‬ ‫הוא קם ממקומו‪ ,‬ובתנועותיו הסתמנה מעין צייתנות שקטה‪ .‬הוא לא הרשה לעצמו להציג‬ ‫לה שאלות‪ .‬היא לבשה חליפת פשתן בצבע אלמוג ועמדה כאילו האגם היה מאחוריה וקרני‬ ‫השמש ריצדו על פני המים ודבקו בקפלי בגדיה‪ .‬היא אמרה‪:‬‬ ‫"גייל‪ ,‬באתי לחזור לעבודה הקודמת שלי ב'באנר'‪".‬‬ ‫הוא עמד והביט בה בלי אומר‪ ,‬ואז חייך‪ .‬זה היה חיוך של אדם שחזר לאיתנו‪.‬‬ ‫הוא פנה אל שולחנו‪ ,‬הרים את הגיליונות שכתב‪ ,‬מסר לה אותם ואמר‪:‬‬ ‫"קחי אותם לחדר האחורי‪ .‬תביאי לי את הידיעות שהתקבלו מהסוכנויות‪ ,‬ואז תתייצבי‬ ‫אצל מנינג בחדר המערכת‪".‬‬ ‫הבלתי אפשרי‪ ,‬הדבר שאין לומר במילים‪ ,‬וגם לא להביע במבט או במחווה‪ ,‬אחדות‬ ‫הדעים המוחלטת בין שניים שמבינים היטב זה את זה‪ ,‬התמצה בערמה הקטנה של גיליונות‬

‫נייר שעברו ממנו אליה‪ .‬אצבעותיהם לא נפגשו‪ .‬היא פנתה ויצאה מהחדר‪.‬‬ ‫כעבור יומיים נדמה שמעולם לא עזבה את ה"באנר"‪ .‬אבל כעת כבר לא כתבה טור‬ ‫בענייני בתים; היא היתה בכל מקום שבו היו זקוקים ליד מנוסה שתסתום איזו פרצה‪" .‬זה‬ ‫בסדר גמור‪ ,‬אלווה‪ ",‬אמרה לסקארט‪" .‬זאת עבודה נשית מאוד להיות תופרת‪ .‬באתי לכאן‬ ‫כדי להטליא טלאים בכל מקום שצריך — בחיי שהבד הזה נקרע מהר יותר משחשבתי!‬ ‫תקרא לי כשאחד מהעיתונאים החדשים ישתגע יותר מהרגיל‪".‬‬ ‫סקארט התקשה להבין את נימת דבריה‪ ,‬את ההתנהגות שלה‪ ,‬את עצם נוכחותה‪" .‬את‬ ‫המושיעה שלנו‪ ,‬דומיניק‪ ",‬אמר לה בעצב‪" .‬לראות אותך שוב‪ ,‬כמו בימים עברו — כמה‬ ‫הייתי רוצה שהימים ההם יחזרו! אבל אני לא מבין‪ .‬גייל לא הרשה להחזיק אפילו בצילום‬ ‫שלך בבניין הזה‪ ,‬כשהעיתון היה הגון ומכובד‪ .‬ועכשיו‪ ,‬כשהוא דומה כמעט לבית סוהר‬ ‫שאסירים מתקוממים בו‪ ,‬דווקא עכשיו הוא מרשה לך לעבוד כאן!"‬ ‫"תירגע עם הפרשנויות‪ ,‬אלווה‪ .‬אין לנו זמן‪".‬‬ ‫היא כתבה ביקורת מבריקה על סרט שלא ראתה‪ .‬היא כתבה דוח על ועידה שלא השתתפה‬ ‫בה‪ .‬היא חיברה סדרה של מתכונים לטור בשם "מנות היום"‪ ,‬כשכותבת הטור לא התייצבה‬ ‫לעבודה‪" .‬לא ידעתי שאת יודעת לבשל‪ ",‬אמר לה סקארט‪" .‬גם אני לא ידעתי‪ ",‬השיבה‬ ‫דומיניק‪ .‬לילה אחד יצאה מהבניין כשנודע לה על שרפה בנמל‪ ,‬והכתב היחיד שהיה יכול‬ ‫לטפל באירוע התמוטט שעה קלה קודם לכן מאפיסת כוחות‪" .‬עבודה יפה‪ ",‬אמר לה ויינאנד‬ ‫כשקרא את הכתבה שלה‪" ,‬אבל אם תנסי לעשות את זה שוב‪ ,‬אני אפטר אותך מיד‪ .‬אם את‬ ‫רוצה להישאר בעבודה‪ ,‬אל תצאי מהבניין הזה‪".‬‬ ‫זאת היתה ההערה היחידה שלו על נוכחותה במערכת‪ .‬הוא שוחח איתה כשהיה צורך בכך‪,‬‬ ‫בפשטות ובתמציתיות‪ ,‬כאחד העובדים‪ .‬הוא חילק לה פקודות‪ .‬היו ימים שלא הספיקו‬ ‫לראות זה את זה‪ .‬היא ישנה על ספה בספרייה‪ .‬לפעמים‪ ,‬בערבים‪ ,‬היתה באה למשרדו‬ ‫למנוחה קצרה‪ ,‬ואז היו משוחחים על דברים שקרו במהלך היום‪ .‬הם שוחחו בעליצות‪ ,‬כמו‬ ‫כל זוג נשוי שמשוחח על שגרת יומו‪.‬‬ ‫הם לא דיברו על רורק‪ ,‬וגם לא על קורטלנד‪ .‬היא הבחינה בתמונתו של רורק על קיר‬ ‫משרדו ושאלה‪" :‬מתי תלית את התמונה הזאת?"‬ ‫"לפני יותר משנה‪ ".‬זאת היתה הפעם היחידה שהזכירו את רורק‪ .‬הם גם לא שוחחו על‬ ‫הזעם הציבורי הגובר והולך כלפי ה"באנר"‪ .‬הם לא הירהרו בעתיד‪ .‬היתה הקלה בתחושה‬ ‫ששכחו את השאלה שעמדה מאחורי קירות הבניין‪ .‬מבחינתם‪ ,‬השאלה נפתרה והתשובה‬ ‫ניתנה; כל מה שנותר הוא השלווה שבפשטות‪ .‬היה להם תפקיד למלא — שמירה על קיומו‬ ‫של העיתון — והם עשו את זה יחד‪.‬‬ ‫היא היתה נכנסת לחדרו באמצע הלילה‪ ,‬בלי כל הודעה מראש‪ ,‬ובידה ספל קפה חם‪ .‬הוא‬ ‫היה חוטף את הקפה מידה‪ ,‬אסיר תודה‪ ,‬ולא מפסיק לרגע מעבודתו‪ .‬הוא היה מוצא כריכים‬ ‫טריים על שולחנו‪ ,‬כשנזקק להם קשות‪ .‬לא היה לו זמן לשאול את עצמו היכן השיגה את‬ ‫המצרכים‪ .‬ואז גילה שהעמידה כיריים חשמליות ואגרה מצרכים באחד הארונות‪ .‬היא היתה‬ ‫מכינה עבורו את ארוחות הבוקר שלו כשהיה עובד כל הלילה‪ ,‬ואז‪ ,‬כשמחוץ לחלונות שררה‬

‫עדיין דממת הרחובות הריקים‪ ,‬ואור ראשון של בוקר ביצבץ מעל הגגות‪ ,‬היתה נכנסת‬ ‫לחדרו עם צלחות על חתיכת קרטון ששימשה מגש‪.‬‬ ‫פעם אחת מצא אותה עם מטאטא ביד‪ ,‬מנקה את אחד המשרדים‪ .‬אחזקת הבניין נזנחה‬ ‫מזמן‪ :‬המנקות הופיעו ונעלמו‪ ,‬ולאיש לא היה פנאי לשים לב אליהן‪.‬‬ ‫"בשביל זה אני משלם לך?" שאל‪.‬‬ ‫"אנחנו לא יכולים לעבוד בדיר חזירים‪ .‬לא שאלתי אותך כמה אתה משלם לי‪ ,‬אבל אני‬ ‫רוצה תוספת‪".‬‬ ‫"אלוהים אדירים‪ ,‬תעזבי את זה! זה מגוחך‪".‬‬ ‫"מה מגוחך? עכשיו החדר נקי‪ .‬זה לא לקח הרבה זמן‪ .‬עשיתי עבודה טובה?"‬ ‫"עשית עבודה מצוינת‪".‬‬ ‫היא נשענה על ידית המטאטא וצחקה‪" .‬נדמה לי שגם אתה‪ ,‬כמו כל האחרים‪ ,‬חשבת שאני‬ ‫רק מצרך מותרות‪ ,‬מאהבת סוג אל"ף‪ ,‬נכון‪ ,‬גייל?"‬ ‫"ככה את רוצה לחיות את החיים שלך?"‬ ‫"ככה רציתי לחיות את חיי — לו מצאתי הצדקה לחיים כאלה‪".‬‬ ‫הוא גילה שכושר העמידה שלה גדול משלו‪ .‬מעולם לא הראתה סימני עייפות‪ .‬הוא הניח‬ ‫שישנה מדי פעם‪ ,‬אך לא הצליח לגלות מתי‪.‬‬ ‫בכל רגע נתון‪ ,‬בכל חלק אחר של הבניין‪ ,‬היתה מרגישה בנוכחותו וידעה מתי הוא זקוק‬ ‫לה‪ ,‬גם אם לא ראתה אותו שעות‪ .‬פעם נרדם‪ ,‬רכון על שולחן הכתיבה שלו‪ .‬כשהתעורר‪,‬‬ ‫מצא אותה מתבוננת בו‪ .‬היא כיבתה את האור וישבה על כיסא ליד החלון‪ ,‬לאור הירח‪ .‬פניה‬ ‫היו מופנות אליו‪ ,‬שלוות‪ ,‬מתבוננות‪ .‬פניה היו הדבר הראשון שראה‪ .‬הוא הרים את ראשו‬ ‫בכאב מזרועו‪ ,‬ועוד לפני שהספיק לחזור למציאות ולשליטה עצמית שטף אותו גל פתאומי‬ ‫של כעס‪ ,‬של חוסר אונים‪ ,‬של מחאה נואשת‪ .‬הוא לא זכר כיצד הגיעו לכאן‪ .‬הוא רק זכר‬ ‫ששניהם לכודים בתהליך עצום ואיטי של ייסורים‪ ,‬וגם שהוא אוהב אותה‪.‬‬ ‫היא ראתה זאת בפניו עוד לפני שהשלים את התנועה והזדקף‪ .‬היא ניגשה אליו‪ ,‬עמדה ליד‬ ‫כיסאו‪ ,‬אחזה בראשו והשעינה אותו עליה‪ .‬היא חיבקה אותו‪ ,‬והוא לא התנגד‪ ,‬הוא נשאר‬ ‫בזרועותיה‪ .‬היא נשקה לשערו ולחשה‪" :‬יהיה בסדר‪ ,‬גייל‪ .‬יהיה בסדר‪".‬‬ ‫בתום שלושה שבועות יצא ויינאנד ערב אחד מהבניין‪ .‬כבר לא היה לו אכפת אם יהיה לו‬ ‫למה לחזור‪ .‬הוא הלך לראות את רורק‪.‬‬ ‫מאז תחילת המצור לא טילפן אל רורק‪ .‬רורק היה מתקשר לעתים קרובות‪ .‬ויינאנד ענה לו‬ ‫בשקט‪ .‬הוא לא הציע דבר ולא האריך בשיחה‪ .‬הוא הזהיר את רורק מלכתחילה‪" :‬אל תבוא‬ ‫לכאן‪ .‬נתתי הוראות מפורשות‪ .‬לא ייתנו לך להיכנס לבניין‪ ".‬הוא היה צריך להימנע‬ ‫מלחשוב על הצורה שעלולה לקבל מלחמתו; הוא היה צריך לשכוח את קיומו הפיזי של‬ ‫רורק; כי המחשבה על אישיותו של רורק גררה עמה גם את המחשבה על בית הכלא‪.‬‬ ‫הוא גמא ברגל את המרחק הרב עד בית אנרייט‪ .‬בשל ההליכה נראתה הדרך ארוכה יותר‪,‬‬ ‫בטוחה יותר‪ .‬נסיעה במונית היתה מעניקה לו תחושה שרורק קרוב יותר מדי ל"באנר"‪.‬‬

‫מבטו של ויינאנד היה נעוץ במדרכה‪ ,‬כמה צעדים לפניו‪ .‬הוא לא רצה להתבונן בעיר‬ ‫הגדולה‪.‬‬ ‫"ערב טוב‪ ,‬גייל‪ ",‬אמר לו רורק בשלווה כשוויינאנד נכנס לדירתו‪.‬‬ ‫"אני לא יודע איזו התנהגות תהיה גרועה יותר‪ ",‬אמר ויינאנד והטיל את מגבעתו על‬ ‫השולחן שליד הדלת‪" ,‬לפלוט את האמת מיד או להתעלם ממנה במפגיע‪ .‬אני נראה נורא‪.‬‬ ‫אתה יכול להגיד את זה‪".‬‬ ‫"אתה נראה נורא‪ .‬שב‪ ,‬תנוח‪ ,‬אל תדבר‪ .‬אכין לך אמבטיה חמה — לא‪ ,‬אתה לא נראה‬ ‫מלוכלך עד כדי כך‪ ,‬אבל זה יעשה לך טוב‪ .‬אחר כך נדבר‪".‬‬ ‫ויינאנד הניד את ראשו ונשאר ליד הדלת‪.‬‬ ‫"הווארד‪ ,‬ה'באנר' לא עוזר לך‪ .‬הוא הורס אותך‪".‬‬ ‫נדרשו לו שמונה שבועות כדי להכין את עצמו לדברים הללו‪.‬‬ ‫"נכון‪ ",‬אמר רורק‪" .‬אז מה?"‬ ‫ויינאנד התקשה להיכנס לחדר‪.‬‬ ‫"גייל‪ ,‬זה לא משנה דבר מבחינתי‪ .‬אני לא סומך על דעת הקהל‪ ,‬לא לכאן ולא לכאן‪".‬‬ ‫"אתה רוצה שאכנע?"‬ ‫"אני רוצה שתחזיק מעמד‪ ,‬גם אם תאבד את כל הרכוש שלך‪".‬‬ ‫הוא ראה שוויינאנד הבין‪ ,‬שהוא הבין מה שהשתדל להדחיק‪ .‬הוא ידע שוויינאנד רוצה‬ ‫שידבר‪.‬‬ ‫"אני לא מצפה ממך להציל אותי‪ .‬נראה שיש לי סיכוי לזכות‪ .‬השביתה לא תשנה את‬ ‫המצב‪ ,‬לא לטוב ולא לרע‪ .‬אל תדאג לי ואל תרים ידיים‪ .‬אם תילחם עד הסוף‪ ,‬לא תהיה‬ ‫זקוק לי עוד‪".‬‬ ‫הוא ראה את המבט הזועם‪ ,‬את המחאה — ואת ההסכמה‪ .‬ואז הוסיף‪:‬‬ ‫"אתה יודע למה התכוונתי‪ .‬נהיה ידידים טובים כמו קודם‪ ,‬ואתה תבוא לבקר אותי בכלא‪,‬‬ ‫כשצריך‪ .‬אל תעקם את האף‪ ,‬ואל תאלץ אותי לומר יותר מדי‪ .‬לא עכשיו‪ .‬אני שמח‬ ‫שהשביתה הזאת פרצה‪ .‬ידעתי שמשהו כזה צריך לקרות‪ .‬ידעתי את זה מהרגע הראשון‬ ‫שראיתי אותך‪ .‬אתה ידעת את זה עוד הרבה לפני כן‪".‬‬ ‫"לפני חודשיים הבטחתי לך‪ ...‬את אותה הבטחה יחידה שרציתי לקיים‪"...‬‬ ‫"אתה מקיים אותה‪".‬‬ ‫"אתה באמת לא רוצה לבוז לי? הייתי רוצה שתאמר את זה כעת‪ .‬באתי לכאן כדי לשמוע‬ ‫את זה‪".‬‬ ‫"בסדר‪ .‬שמע‪ .‬המפגש שלי איתך הוא היחיד בחיי שלעולם לא יחזור על עצמו‪ .‬היה הנרי‬ ‫קמרון‪ ,‬שמת למען הרעיון המקודש לי‪ .‬ואתה המו"ל של צהובונים איומים‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬לא‬ ‫הייתי יכול לומר לו דברים כאלה‪ ,‬ולך אני אומר‪ .‬יש סטיב מלורי שאף פעם לא התפשר ולא‬ ‫מכר את נשמתו‪ ...‬ואתה לא עשית שום דבר חוץ מלמכור את נשמתך‪ ,‬בכל דרך אפשרית‪.‬‬ ‫ובכל זאת‪ ,‬לא הייתי יכול לומר גם לו את מה שאמרתי לך‪ .‬האם זה מה שרצית לשמוע‬ ‫ממני? רק אל תיכנע!"‬

‫הוא הפנה לו את גבו‪ ,‬ואז הוסיף‪" :‬זה הכול‪ .‬יותר לא נדבר על השביתה הארורה שלך‪.‬‬ ‫שב‪ ,‬אמזוג לך משקה‪ .‬תנוח‪ ,‬תתאושש‪ ,‬תסלק מעליך את המראה הנורא שאימצת לך‪".‬‬ ‫בשעה מאוחרת בלילה חזר ויינאנד ל"באנר"‪ .‬הוא נסע במונית‪ .‬זה כבר לא שינה דבר‪.‬‬ ‫הוא לא חש במרחק‪.‬‬ ‫דומיניק שאלה‪" :‬ראית את רורק?"‬ ‫"כן‪ .‬איך ידעת?"‬ ‫"הנה החומר לגיליון של יום ראשון‪ .‬הוא די עלוב‪ ,‬אבל זה מה שיש‪ .‬שלחתי את מנינג‬ ‫הביתה לכמה שעות‪ .‬הוא כמעט קרס‪ .‬ג'קסון התפטר‪ ,‬אבל נסתדר גם בלעדיו‪ .‬הטור של‬ ‫אלווה איום ונורא‪ .‬הוא כבר לא מסוגל לכתוב בלי שגיאות בדקדוק‪ .‬שיכתבתי אותו‪ ,‬אבל‬ ‫אל תגלה לו; תגיד לו שאתה עשית את זה‪".‬‬ ‫"לכי לישון‪ .‬אני אמלא את מקומו של מנינג‪ .‬התאוששתי‪".‬‬ ‫הם המשיכו‪ ,‬והימים חלפו‪ .‬בחדר ההפצה נערמו עיתונים שהוחזרו למערכת‪ .‬הם מילאו‬ ‫את המסדרון בערמות של נייר שנראו כמו לוחות שיש‪ .‬מיום ליום הצטמצם מספר‬ ‫הגיליונות שהודפסו‪ ,‬אבל הערמות צמחו‪ .‬הימים חלפו‪ ,‬ימים של מאמץ הרואי להוציא‬ ‫עיתון שהיה מוחזר למערכת בלי שאיש קנה אותו ובלי שאיש קרא אותו‪.‬‬

‫‪16‬‬ ‫על שולחן המהגוני החלק כזכוכית‪ ,‬השולחן הארוך שהיה שמור למועצת המנהלים‪ ,‬נחרטו‬ ‫ראשי התיבות ג"ו‪ ,‬כדוגמת חתימתו‪ .‬החתימה עוררה תמיד תרעומת בקרב המנהלים‪ .‬כעת‬ ‫כבר לא היה להם זמן לשים לב אליה‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬מדי פעם בפעם הציצו בה — והפעם במבט‬ ‫של הנאה‪.‬‬ ‫המנהלים ישבו סביב השולחן‪ .‬זאת היתה האספה הראשונה בתולדות המועצה שלא‬ ‫האספה כונסה וגייל ויינאנד בא‪ .‬השביתה נכנסה לחודשה השני‪.‬‬ ‫ויינאנד עצמו כינס‪ .‬אבל ֵ‬ ‫נראה כמו תצלום מתוך ירחון לגברים‪ .‬לבוש‬ ‫ויינאנד עמד ליד כיסאו בראש השולחן‪ .‬הוא ָ‬ ‫בהידור‪ ,‬עם ממחטה לבנה בכיס של חליפתו הכהה‪ .‬מחשבות משונות עלו במוחם של‬ ‫המנהלים‪ :‬אחדים חשבו על חייטים בריטים‪ ,‬אחרים על בית הלורדים ועל מצודת לונדון‪ ,‬על‬ ‫מלך אנגלי שהוצא להורג — או אולי היה זה ראש ממשלתו? — בדרך מרהיבה כל כך‪.‬‬ ‫הם לא רצו להביט בגבר שלפניהם‪ .‬הם הסתמכו על משמרות השובתים שהתהלכו בחוץ‪,‬‬ ‫על כל אותן נשים מבושמות ומטופחות ציפורניים שהכריזו בטרקלינים שהן תומכות‬ ‫באלזוורת' טוהי‪ ,‬וגם על פרצופה הרחב והפחוס של נערה שצעדה בשדרה החמישית‪,‬‬ ‫והשלט "לא קוראים את ויינאנד" בידה‪ .‬מכל אלה שאבו המנהלים את האומץ לומר את מה‬ ‫שביקשו לומר‪.‬‬ ‫ויינאנד הירהר בקיר המתפורר שעל שפת ההדסון‪ .‬הוא שמע צעדים קרבים מפינת הרחוב‪.‬‬ ‫אבל הפעם לא היו שריריו משורגים ומוכנים אלי קרב‪.‬‬ ‫"זה פשוט לא הגיוני‪ .‬זה עסק או אגודת צדקה להגנה על חברים אישיים?"‬ ‫"שלוש מאות אלף דולר הפסדים‪ ,‬רק בשבוע שעבר‪ ...‬לא חשוב איפה שמעתי על זה‪,‬‬ ‫גייל‪ .‬זה לא סוד‪ ,‬הבנקאי שלך גילה לי‪ .‬בסדר‪ ,‬זה הכסף שלך‪ ,‬אבל אם אתה מקווה להוציא‬ ‫אותו שוב מהעיתון‪ ,‬אני יכול להגיד לך שלמדנו לזהות את התכסיסים המתוחכמים שלך‪.‬‬ ‫הפעם לא תסבך אותנו ולא תקבל כלום‪ ,‬אפילו לא פרוטה שחוקה‪ .‬הפעם לא תתחמק‪ ,‬זה‬ ‫מאוחר מדי‪ ,‬גייל‪ .‬עברו הימים של התכסיסים המחוכמים שלך‪".‬‬ ‫ויינאנד הביט בשפתיים הבשרניות של האדם שהשמיע את הדברים וחשב לעצמו‪ :‬אתה‬ ‫ניהלת את ה"באנר" מלכתחילה‪ ,‬רק לא ידעת זאת‪ ,‬אבל אתה האיש‪ ,‬זה היה העיתון שלך‪,‬‬ ‫וכעת כבר אין מה להציל‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬סלוטרן וחבורתו מוכנים לחזור מיד‪ ,‬הם רק מבקשים שנקבל את תביעות האיגוד‪,‬‬ ‫והם מוכנים לחדש את החוזים מיד‪ ,‬על פי אותם תנאים בדיוק‪ ,‬גם בלי לחכות שתגדיל‬

‫בחזרה את התפוצה‪ .‬וזה יהיה קשה‪ ,‬ידידי‪ .‬הרשה לי לומר לך — לדעתי זה יפה מאוד מצדם‪.‬‬ ‫אתמול דיברתי עם הומר והוא הבטיח לי‪ .‬אתה רוצה לשמוע את הסכומים שדיברנו עליהם‪,‬‬ ‫ויינאנד‪ ,‬או שאתה יודע את הפרטים גם בלי עזרתי?"‬ ‫"לא‪ ,‬סנטור אלרידג' לא יסכים להיפגש איתך‪ ...‬עזוב את זה‪ ,‬גייל‪ ,‬אנחנו יודעים שטסת‬ ‫לוושינגטון בשבוע שעבר‪ .‬אבל דבר אחד אתה לא יודע‪ :‬סנטור אלרידג' אומר לכולם שהוא‬ ‫לא מתכוון לגעת בזה גם במקל באורך שלושה מטרים‪ .‬ובוס קרייג נקרא לפתע לפלורידה‪.‬‬ ‫נכון? כדי לשבת ליד איזו דודה חולה? אף אחד מהם לא יוציא אותך מהבוץ הזה‪ ,‬גייל‪ .‬זאת‬ ‫לא עסקה גדולה לסלילת כבישים וגם לא שערוריית מניות‪ .‬וגם אתה כבר לא מה שהיית‬ ‫פעם‪".‬‬ ‫ויינאנד הירהר‪ :‬אף פעם לא הייתי‪ ,‬אף פעם לא הייתי כאן באמת‪ .‬למה אתם מפחדים‬ ‫להסתכל עלי? אתם לא יודעים שאני לא שווה אגורה? הנשים הערומות למחצה שמופיעות‬ ‫במוסף יום ראשון‪ ,‬תצלומי התינוקות‪ ,‬הכתבות על הסנאים בפארק‪ ,‬הרי כל אלה הם תמצית‬ ‫הנשמות שלכם‪ .‬אבל איפה היתה הנשמה שלי?‬ ‫"שאני אמות אם אצליח לראות היגיון בכל הפרשה הזאת‪ .‬אם היו תובעים העלאת שכר‪,‬‬ ‫את זה עוד יכולתי להבין‪ .‬הייתי אומר‪ :‬תילחם בממזרים בכל הכוח‪ .‬אבל מה זה? בעיה‬ ‫אינטלקטואלית? אנחנו מאבדים את המכנסיים בגלל עקרונות?"‬ ‫"אתה לא מבין? ה'באנר' נעשה עכשיו עלון של הכנסייה‪ ,‬ומר גייל ויינאנד הוא המטיף‪.‬‬ ‫אנחנו על פי תהום‪ ,‬אבל הוא‪ ,‬יש לו אידיאלים‪".‬‬ ‫"אם זה היה רציני‪ ,‬עניין פוליטי‪ ,‬אבל סתם איזה אידיוט שפוצץ חורבה בדינמיט! כולם‬ ‫לועגים לנו‪ .‬ויינאנד‪ ,‬בחיי שניסיתי לקרוא את המאמרים שלך‪ ,‬ואם אתה רוצה לשמוע את‬ ‫דעתי הכנה‪ ,‬זה החומר הכי גרוע שנדפס אי־פעם בעיתון‪ .‬אפשר לחשוב שאתה כותב בשביל‬ ‫פרופסורים באוניברסיטה!"‬ ‫ויינאנד הירהר‪ :‬אני מכיר אותך‪ .‬אתה מאלה שיתרמו כסף לזונה הרה ולא לגאון שגווע‬ ‫ברעב‪ .‬ראיתי אותך כבר בעבר‪ .‬אני אספתי אותך מהרחוב‪ .‬כל אימת שיתעורר בלבכם ספק‬ ‫באשר לעבודתכם‪ ,‬זכרו את פרצופו של האיש שהצגתי לפניכם‪ .‬אתם כותבים למענו‪ .‬אבל‬ ‫מר ויינאנד‪ ,‬הרי לא נוכל לזכור את פניו‪ .‬תוכלו‪ ,‬ילד‪ ,‬תוכלו‪ ,‬הפרצוף יחזור כדי להזכיר‬ ‫לכם שהוא קיים‪ .‬הפרצוף יחזור כדי לתבוע תשלום‪ ,‬ואז אני אשלם‪ .‬לפני זמן רב חתמתי על‬ ‫המחאה פתוחה‪ ,‬ועכשיו הגיע זמן פירעונה‪ ,‬אבל המחאה כזאת מכוונת תמיד לקחת ממך את‬ ‫כל מה שיש לך‪.‬‬ ‫"זה כמו משהו מימי הביניים‪ ,‬וזאת בושה למדינה דמוקרטית‪ ",‬ייבב איזה קול‪ .‬זה היה‬ ‫מיצ'ל לייטון‪" .‬הגיע הזמן שמישהו ייקח את רשות הדיבור‪ .‬אדם אחד מנהל את כל‬ ‫העיתונים הארורים כמו שמתחשק לו‪ .‬מה זה‪ ,‬המאה התשע־עשרה?" לייטון שירבב את‬ ‫שפתו התחתונה; הוא הביט בבנקאי שמעבר לשולחן‪" .‬האם מישהו טרח לשאול לדעתי? יש‬ ‫לי רעיונות‪ .‬כולנו צריכים לתרום את חלקנו לניהול העניינים‪ :‬עבודת צוות‪ ,‬תזמורת אחת‬ ‫גדולה‪ .‬הגיע הזמן שלעיתון הזה תהיה מדיניות מודרנית‪ ,‬ליברלית ומתקדמת! קחו לדוגמה‬ ‫את סוגיית האריסים‪"...‬‬

‫"שתוק‪ ,‬מיץ'‪ ",‬אמר לו אלווה סקארט‪ .‬אגלי זיעה נטפו במורד רקותיו; הוא לא ידע מדוע‪,‬‬ ‫אבל רצה שמועצת המנהלים תנצח‪ .‬היה משהו בחדר‪...‬יותר מדי חם כאן‪ ,‬חשב‪ .‬הלוואי‬ ‫שמישהו יפתח חלון‪.‬‬ ‫"אני לא אשתוק!" צרח מיצ'ל לייטון‪" .‬אני שווה לא פחות מאחרים‪"...‬‬ ‫"בבקשה‪ ,‬מר לייטון‪ ",‬אמר לו הבנקאי‪.‬‬ ‫"בסדר‪ ",‬אמר לייטון‪" ,‬בסדר‪ .‬אבל אל תשכחו מי מחזיק בנתח המניות הגדול ביותר אחרי‬ ‫האדם העליון‪ ".‬הוא הצביע על ויינאנד‪ ,‬בלי להביט בו‪" .‬רק אל תשכחו את זה‪ .‬עוד תראו‬ ‫מי מנהל כאן את העניינים‪".‬‬ ‫"גייל‪ ",‬אמר אלווה סקארט ונשא את מבטו אל ויינאנד‪ .‬בדרכן המוזרה הביעו עיניו כנות‬ ‫מעונה‪" .‬גייל‪ ,‬אין טעם להמשיך בדרך הזאת‪ .‬עדיין נוכל להציל את השיירים‪ .‬שמע‪ ,‬אם‬ ‫נודה שטעינו בעניין קורטלנד‪ ...‬ואם נקבל בחזרה את הרדינג‪ ,‬הוא חיוני‪ ...‬ואולי גם את‬ ‫טוהי‪"...‬‬ ‫"שאף אחד לא יעז להזכיר את שמו של טוהי בדיון הזה!" אמר ויינאנד‪.‬‬ ‫מיצ'ל לייטון פער את פיו‪ ,‬ומיד סגר אותו שוב‪.‬‬ ‫"זהו זה‪ ,‬גייל!" קרא אלווה סקארט‪" .‬זה נפלא! נוכל להתמקח איתם ולהציע הצעה‬ ‫מתקבלת על הדעת‪ .‬נשנה את דעתנו על קורטלנד‪ .‬אנחנו חייבים‪ ,‬לא למען הארגון הארור‪,‬‬ ‫אלא כדי להחזיר שוב את התפוצה של פעם‪ .‬נציע להם את זה ונסכים לקבל את הרדינג‪ ,‬את‬ ‫פאלק ואת אלן‪ ...‬בלי טוּ ‪ ...‬בלי אלזוורת'‪ .‬אנחנו נוותר קצת‪ ,‬והם יוותרו קצת‪ .‬ככה נשמור‬ ‫על כבודם של שני הצדדים‪ .‬אתה מסכים‪ ,‬גייל?"‬ ‫ויינאנד לא ענה‪.‬‬ ‫"אני חושב שזה הפתרון הנכון‪ ,‬מר סקארט‪ ",‬אמר הבנקאי‪" .‬אני חושב שזה פתרון מצוין‪.‬‬ ‫צריך לאפשר למר ויינאנד לשמור על הכבוד שלו‪ .‬נוכל להקריב‪ ...‬בעל טור אחד כדי‬ ‫לשמור על השלום‪".‬‬ ‫"לא נראה לי!" יילל מיצ'ל לייטון‪" .‬ממש לא! למה שנקריב את מר‪ ...‬הוא ליברל ידוע‪,‬‬ ‫ורק בגלל‪"...‬‬ ‫"אני תומך בהצעתו של מר סקארט‪ ",‬אמר האיש שדיבר על סנטורים‪ .‬האחרים הצטרפו‬ ‫אליו‪ .‬האיש שמתח קודם לכן ביקורת חריפה על המאמרים‪ ,‬אמר לפתע‪ ,‬בתוך ההמולה‪:‬‬ ‫"בסופו של דבר‪ ,‬גייל ויינאנד היה בוס מצוין!" היה משהו במיצ'ל לייטון שאיש לא היה‬ ‫יכול לשאת‪ .‬כעת הוא הביט בוויינאנד כמנסה למצוא אהדה‪ .‬אבל ויינאנד לא הבחין בו‬ ‫כלל‪.‬‬ ‫"גייל?" שאל סקארט‪" .‬גייל? מה אתה אומר?"‬ ‫ויינאנד שתק‪.‬‬ ‫"לכל הרוחות‪ ,‬אתה חייב להחליט‪ ,‬עכשיו או לעולם לא! זה לא יכול להימשך!"‬ ‫"אתה חייב להחליט או ללכת!"‬ ‫"אקנה את חלקך‪ ",‬צווח לייטון‪" .‬אתה רוצה למכור? אתה רוצה למכור אותו ולעוף‬

‫מפה?"‬ ‫"אלוהים‪ ,‬ויינאנד‪ ,‬אל תהיה טיפש!"‬ ‫"גייל‪ ,‬זה ה'באנר'‪ "...‬לחש סקארט‪" .‬זה ה'באנר' שלנו‪"...‬‬ ‫"נתמוך בך‪ ,‬גייל‪ .‬כולנו נירתם‪ .‬נעמיד את העיתון בחזרה על הרגליים‪ ,‬נעשה כל מה‬ ‫שתאמר‪ .‬אתה תהיה הבוס‪ ,‬אבל בשם אלוהים‪ ,‬תתנהג כמו בוס!"‬ ‫"שקט‪ ,‬רבותי‪ ,‬שקט! ויינאנד‪ ,‬זאת ההצעה הסופית שלנו‪ :‬אנחנו משנים את עמדתנו‬ ‫בנושא קורטלנד‪ ,‬מחזירים את הרדינג‪ ,‬את אלן ואת פאלק ומצילים את העיתון‪ .‬כן או לא?"‬ ‫לא נשמעה תשובה‪.‬‬ ‫"ויינאנד‪ ,‬אתה יודע שזה המוצא היחיד; אחרת‪ ,‬ניאלץ לסגור את ה'באנר'‪ .‬אתה לא יכול‬ ‫להמשיך בצורה כזאת‪ ,‬גם אם תקנה מאיתנו את כל המניות‪ .‬תוותר או שתסגור את ה'באנר'‪.‬‬ ‫עדיף שתוותר‪".‬‬ ‫ויינאנד שמע‪ .‬הוא שמע את זה בכל הנאומים‪ .‬הוא שמע את זה ימים לפני האספה‪ .‬הוא‬ ‫היטיב לדעת זאת יותר מכל חברי המועצה‪ .‬לסגור את ה"באנר"‪.‬‬ ‫הוא ראה לנגד עיניו רק תמונה יחידה‪ :‬את השלט החדש שהתנוסס מעל לדלת ה"גאזט"‪.‬‬ ‫"עדיף שתוותר‪".‬‬ ‫הוא נסוג צעד אחד לאחור‪ .‬לא הקיר עמד מאחוריו‪ .‬זה היה רק מסעד הכיסא‪.‬‬ ‫הוא הירהר ברגע ההוא בחדר השינה‪ ,‬כשעמד לסחוט את ההדק‪ .‬הוא ידע שכעת הוא‬ ‫סוחט אותו‪.‬‬ ‫"בסדר‪ ",‬אמר‪.‬‬ ‫זה בסך הכול פקק של בקבוק‪ ,‬חשב לעצמו ויינאנד כשהביט בעצם נוצץ שנח לרגליו; זה‬ ‫בסך הכול פקק של בקבוק שננעץ באספלט‪ .‬רחובות ניו יורק מלאים בדברים כאלה —‬ ‫פקקים‪ ,‬סיכות ביטחון‪ ,‬סיכות לדש‪ ,‬שרשרות של פקקים לכיור‪ ,‬לפעמים אפילו תכשיטים‪.‬‬ ‫כולם נראים עכשיו אותו הדבר‪ ,‬שטוחים‪ ,‬משובצים באספלט; ובזכותם הוא נוצץ בלילות‪.‬‬ ‫הדשן של העיר‪ .‬מישהו שתה מבקבוק והשליך את הפקק‪ .‬כמה מכוניות חלפו מעליו? האם‬ ‫אוכל לשלוף אותו כעת? האם יכול מישהו להתכופף ולחפור באספלט במו ידיו ולשלוף‬ ‫אותו? לא היתה לי זכות לקוות שאצליח להימלט‪ .‬לא היתה לי זכות לכרוע ברך ולבקש‬ ‫גאולה‪ .‬לפני מיליוני שנים‪ ,‬כשהאדמה החלה להתפתל‪ ,‬נלכדו בה דברים חיים כמוני‪ :‬זבובים‬ ‫בשרף שהפך לענבר‪ ,‬יונקים בביצות שהפכו לסלע‪ .‬ואני‪ ,‬אדם מהמאה העשרים‪ ,‬נהפכתי‬ ‫לפיסת ברזל שנלכדה באספלט‪ ,‬כך שכל משאית בניו יורק תוכל לדרוס אותי‪.‬‬ ‫הוא צעד לאיטו‪ ,‬צווארון מעילו מורם‪ .‬הרחוב השתרע לפניו‪ ,‬נטוש‪ ,‬והבניינים שלפניו‬ ‫נראו כמו שדרות של ספרים על מדף‪ ,‬שדרות בכל גודל‪ ,‬מגובבות בלי סדר‪ .‬קרנות הרחובות‬ ‫שבדרכו נפתחו אל סמטאות אפלות‪ .‬פנסי הרחוב העניקו לעיר שכבת הגנה‪ ,‬אך פה ושם‬ ‫היא נסדקה‪ .‬הוא פנה וראה מולו אור‪.‬‬ ‫האור בקע מחלון של בית עבוט‪ .‬החנות היתה סגורה‪ ,‬אבל נורה אחת בוהקת נועדה‬ ‫להרתיע בוזזים אפשריים‪ .‬הוא נעצר והביט בה‪ .‬הוא חשב לעצמו‪ :‬המראה המגונה ביותר על‬

‫פני האדמה‪ ,‬חלון של בית עבוט‪ .‬כל הדברים המקודשים לבני האדם‪ ,‬הדברים יקרי הערך‪,‬‬ ‫כולם חשופים כך לעיני העוברים ושבים‪ ,‬חשופים למגע ידיהם ולהתמקחות מבישה על‬ ‫מחירם‪ .‬לעיניים אדישות הם בסך הכול זבל‪ ,‬רק ערמת אשפה‪ ,‬מכונות כתיבה וכינורות —‬ ‫כלי עבודה של החולמים; תמונות ישנות וטבעות נישואים — סממני אהבה; מכנסיים‬ ‫מוכתמים‪ ,‬קנקני קפה‪ ,‬מאפרות‪ ,‬פסלוני גבס פורנוגרפיים — אשפה של ייאוש שמוּ שכנה‬ ‫מתוך בדל של תקווה‪ ,‬אשפה שלא נמכרה ולא נקרעה מבעליה באבחה סופנית ונקייה‪ ,‬אך‬ ‫לעולם גם לא תושב לבעליה‪" .‬שלום‪ ,‬גייל ויינאנד‪ ",‬אמר לחפצים שבחלון והמשיך בדרכו‪.‬‬ ‫הוא חש בשבכת הברזל מתחת לרגליו‪ ,‬וריח כבד הלם בפניו‪ ,‬ריח של אבק‪ ,‬של זיעה ושל‬ ‫בגדים מלוכלכים‪ ,‬גרוע יותר מצחנה של מזבלות‪ ,‬כי היה בו גם משהו ביתי‪ ,‬נורמלי‪ ,‬כמו‬ ‫ריקבון שהפך לשגרה‪ .‬פתח אוורור של הרכבת התחתית‪ .‬הוא חשב על זה‪ ,‬על השארית‬ ‫הזאת של אנשים שקובצו יחדיו‪ ,‬גופים אנושיים שגובבו להמון‪ ,‬בלי מקום לזוז‪ ,‬בלי אוויר‬ ‫לנשום‪ .‬זה הסך הכול‪ ,‬גם אם שם למטה‪ ,‬בתוך כל הבשר הצפוף הזה‪ ,‬יש ריח של שמלות‬ ‫לבנות ומעומלנות‪ ,‬של שיער נקי‪ ,‬של עור צעיר ובריא‪ .‬זה טבעו של הסך הכולל‪ ,‬זה טיבם‬ ‫של החיפושים אחר המכנה המשותף הנמוך ביותר‪ .‬אם כן‪ ,‬מהי השארית שנותרת מסך כל‬ ‫המוחות האנושיים המגובבים יחדיו‪ ,‬בלי מקום לזוז‪ ,‬בלי מקום לנשום‪ ,‬בלי הבדל ביניהם?‬ ‫השארית היא ה"באנר"‪ ,‬חשב לעצמו והמשיך בדרכו‪.‬‬ ‫העיר שלי‪ ,‬חשב‪ .‬העיר שאהבתי‪ ,‬העיר שבה ניהלתי‪ ,‬כביכול‪ ,‬את כל העניינים‪.‬‬ ‫הוא יצא מאספת מועצת המנהלים ואמר‪" :‬אלווה‪ ,‬תשתלט על העניינים עד שאחזור‪ ".‬הוא‬ ‫לא נעצר כדי לראות את מנינג יושב באפיסת כוחות בחדר המערכת; גם לא את שאר‬ ‫העובדים שהמשיכו לעבוד‪ ,‬שחיכו מלאי ציפייה‪ ,‬שידעו מה קורה בחדר הישיבות; גם לא‬ ‫את דומיניק‪ .‬סקארט יעדכן אותם‪ .‬הוא יצא מהבניין ונסע לפנטהאוז שלו וישב לבדו בחדר‬ ‫השינה נטול החלונות‪ .‬איש לא בא להטריד אותו‪.‬‬ ‫בצאתו מהפנטהאוז הרגיש בטוח‪ :‬החושך ירד‪ .‬הוא עבר ליד דוכן עיתונים והבחין בעיתוני‬ ‫אחר הצהריים‪ .‬הם הכריזו על פשרה שהושגה בשביתה של עיתוני ויינאנד‪ .‬האיגוד נענה‬ ‫להצעה של סקארט‪ .‬הוא ידע שסקארט יטפל בכל השאר‪ .‬סקארט ימלא את העמוד הראשי‬ ‫בעיתון של מחר‪ .‬סקארט יכתוב מאמר מערכת שיופיע בעמוד הראשי‪ .‬מכונות הדפוס‬ ‫שואגות עכשיו‪ ,‬חשב לעצמו‪ .‬תוך שעה יופצו ברחובות גיליונות ה"באנר" של מחר‪.‬‬ ‫הוא צעד בלי מטרה‪ .‬לא היה לו רכוש משלו‪ ,‬אבל הוא היה רכושה של העיר‪ .‬היה זה רק‬ ‫הולם שהעיר תכוון כעת את צעדיו‪ ,‬שפינות אקראיות ימשכו אותו כמו אבן שואבת‪ .‬הנה‬ ‫אני‪ ,‬אדונַ י‪ ,‬אני בא להצדיע לכם ולהכיר בכם; אתייצב מתי שתרצו בי‪ .‬אני האיש שרצה‬ ‫כוח‪.‬‬ ‫לבנים ישן‪ ,‬ברכיה השמנות והלבנות מפושקות‪,‬‬ ‫האישה שישבה על מדרגה בפתח בית ֵ‬ ‫האיש שדחף קדימה את כרסו הלבושה ברוקד לבן ויצא מתוך מונית‪ ,‬בחזיתו של מלון גדול‪,‬‬ ‫האיש הקטן שלגם בירה שחורה בבר‪ ,‬האישה שרכנה מעל מזרן מוכתם על אדן חלון‬ ‫במשכנות העוני‪ ,‬נהג המונית שחנה בפינה‪ ,‬הגברת עם הסחלבים שישבה שיכורה לשולחן‬ ‫שמחוץ לבית הקפה‪ ,‬האישה חסרת השיניים שמכרה מסטיקים‪ ,‬האיש בחולצה הקצרה‬

‫שליטי חסרי הפנים‪.‬‬ ‫ַ‬ ‫שנשען על דלת של אולם ביליארד‪ ,‬כולם אדונַ י‪ .‬הם הבעלים שלי‪ ,‬הם‬ ‫עמוד כאן‪ ,‬אמר לעצמו‪ ,‬וספור את החלונות המוארים של העיר‪ .‬לא תוכל לעשות זאת‪.‬‬ ‫אבל מאחורי כל מלבן צהוב שמטפס על המלבן שלפניו‪ ,‬מתחת לכל פנס‪ ,‬ולמטה עד לשם —‬ ‫רואה את הניצוץ שמעל הנהר‪ ,‬הניצוץ שאינו כוכב? — יש אנשים שלעולם לא תראה‪ ,‬והם‬ ‫בכל זאת אדוניך‪ .‬הם יושבים סביב שולחן האוכל‪ ,‬הם יושבים בסלונים‪ ,‬הם שוכבים‬ ‫במיטותיהם‪ ,‬הם נמצאים במרתפים‪ ,‬הם עובדים בחדרי העבודה שלהם ומתקלחים‬ ‫באמבטיות שלהם‪ .‬הם נוסעים ברכבות התחתיות שחולפות ביעף מתחת לרגליך‪ .‬הם‬ ‫מטפסים במעליות‪ ,‬בפירים האנכיים שמסביבך‪ .‬הם יושבים בכל אוטובוס שחולף על פניך‪.‬‬ ‫הם האדונים שלך‪ ,‬גייל ויינאנד‪ .‬יש רשת — ארוכה יותר מהכבלים שעוברים בתוך קירות‬ ‫העיר‪ ,‬גדולה יותר מרשת הצינורות שנושאת מים‪ ,‬גז ואשפה — וסביבך יש רשת נוספת‪,‬‬ ‫נסתרת; היא קשורה אליך‪ ,‬והחוטים יוצאים מגופך ומתחברים לכל יד בעיר‪ .‬הם מניעים את‬ ‫החוטים‪ ,‬ואתה זז‪ .‬פעם היית שליטם של אחרים‪ .‬החזקת בידך רצועה‪ .‬רצועה היא בסך הכול‬ ‫חבל תלייה משני קצותיו‪.‬‬ ‫אדונַ י‪ ,‬האלמונים‪ ,‬הלא־נבחרים‪ .‬הם שנתנו לי את הפנטהאוז‪ ,‬את המשרד‪ ,‬את היאכטה‪.‬‬ ‫להם‪ ,‬לכל אחד מהם‪ ,‬תמורת שלושה סנטים‪ ,‬מכרתי את הווארד רורק‪.‬‬ ‫הוא צעד על פני חצר שיש פתוחה‪ ,‬מערה שנחפרה עמוק לתוך בניין‪ ,‬מלאה באור‪,‬‬ ‫ממטירה קור מפתיע של מיזוג אוויר‪ .‬זה היה בית קולנוע‪ ,‬ומעל הכניסה נתלה שלט עשוי‬ ‫מאותיות בשלל צבעי הקשת‪" :‬רומיאו ויוליה"‪ .‬ליד עמוד הזכוכית של קופת הכרטיסים‬ ‫עמד לוח ועליו הכיתוב‪" :‬קלאסיקה נצחית של ביל שייקספיר! עיבוד פשוט ולא יומרני! רק‬ ‫סיפור אהבה אנושי‪ .‬בחור מהברונקס פוגש בחורה מברוקלין‪ .‬כאילו היו השכנים שלכם‪.‬‬ ‫כאילו היו אתה ואני‪".‬‬ ‫הוא עבר ליד מסבאה‪ .‬היא הדיפה ריח של בירה ישנה‪ .‬אישה ישבה שפופה‪ ,‬שדיה לחוצים‬ ‫אל השולחן‪ .‬במכונת התקליטים התנגן עיבוד סווינג של "שיר לכוכב הערב" מאת וַ גנר‪.‬‬ ‫הוא ראה את העצים של סנטרל פארק‪ .‬הוא המשיך בדרכו‪ ,‬עיניו נעוצות בקרקע‪ .‬הוא עבר‬ ‫ליד מלון אקוויטניה‪.‬‬ ‫הוא הגיע לקרן רחוב‪ .‬הוא נמלט מקרנות דומות‪ ,‬אבל זו פיתתה אותו‪ .‬זאת היתה פינה‬ ‫חשוכה‪ ,‬פיסת מדרכה שנלכדה בין קיר של מוסך סגור לעמודי גשר של רכבת עילית‪ .‬הוא‬ ‫ראה את פנסיה האחוריים של משאית נעלמים במורד הרחוב‪ .‬הוא לא ראה פרטים מזהים‪,‬‬ ‫אבל ידע באיזו משאית מדובר‪ .‬דוכן עיתונים הסתופף מתחת למדרגות הברזל שהובילו‬ ‫ערמה של עיתונים טריים נפרשה לנגד עיניו‪.‬‬ ‫לתחנת הרכבת העילית‪ .‬עיניו נעו לאיטן‪ֵ .‬‬ ‫ה"באנר" של מחר‪.‬‬ ‫הוא לא התקרב‪ .‬הוא עמד וחיכה‪ .‬הוא חשב לעצמו‪ ,‬נותרו לי עדיין כמה דקות בלי לדעת‪.‬‬ ‫הוא ראה אנשים חסרי פנים שנעצרו ליד דוכן העיתונים‪ ,‬בזה אחר זה‪ .‬הם באו לקנות‬ ‫עיתונים שונים‪ ,‬אבל קנו גם את ה"באנר"‪ ,‬לאחר שהציצו בעמוד הראשי‪ .‬הוא עמד צמוד‬ ‫לקיר‪ ,‬הוא חיכה‪ .‬הוא חשב לעצמו‪ ,‬כך צריך להיות‪ ,‬אני צריך להיות האחרון שיגלה מה‬ ‫אמרתי‪.‬‬

‫כעת כבר לא היה יכול להשתהות‪ :‬לא הגיעו לקוחות נוספים‪ ,‬הדוכן עמד נטוש‪ ,‬העיתונים‬ ‫נפרשו לאורה הצהוב של נורה יחידה וחיכו לו‪ .‬הוא לא ראה את מוכר העיתונים במאורה‬ ‫השחורה שמתחת לנורה‪ .‬הרחוב היה שומם‪ .‬מסדרון ארוך וריק‪ ,‬פרט לשלד של גשר רכבת‬ ‫עילית‪ .‬מדרכת אבן‪ ,‬קירות מוכתמים‪ ,‬עמודי ברזל שזורים זה בזה‪ .‬היו שם חלונות מוארים‪,‬‬ ‫אבל נדמה שאנשים לא נעו מאחורי הקירות‪ .‬רכבת הרעימה מעל לראשו‪ ,‬שאגה ארוכה‬ ‫ששלחה רעד מעמודי הגשר אל תוך הקרקע‪ .‬הרכבת נראתה כמו פס ארוך של מתכת שדוהר‬ ‫בלי נהג אל תוך הלילה‪.‬‬ ‫הוא חיכה לצליל שיגווע‪ ,‬ואז ניגש אל הדוכן‪" .‬את ה'באנר'‪ ",‬אמר‪ .‬הוא לא ראה מי מכר‬ ‫לו את העיתון‪ ,‬אם גבר או אישה‪ .‬הוא ראה רק את היד החומה והמסוקסת שמסרה לו גיליון‪.‬‬ ‫הוא פנה ללכת‪ ,‬אך נעצר כשחצה את הרחוב‪ .‬בעמוד הראשי התנוססה תמונה של רורק‪.‬‬ ‫זאת היתה תמונה טובה‪ .‬הפנים היו שלוות‪ ,‬עצמות הלחיים חדות‪ ,‬הפה עיקש‪ .‬הוא נשען על‬ ‫עמוד של גשר הרכבת העילית וקרא את מאמר המערכת‪.‬‬ ‫"מאז ומעולם השתדלנו להעניק לקוראינו את האמת‪ ,‬בלי חשש ובלי משוא פנים‪...‬‬ ‫"יש לנהוג בכל אדם במידת החסד ולהניח לו ליהנות מהספק‪ ,‬גם לאדם המואשם בפשע‬ ‫איום ונורא‪...‬‬ ‫"אך לאחר בחינה מדוקדקת של הנושא‪ ,‬ובעקבות ראיות נוספות שהונחו בפנינו‪ ,‬אנו‬ ‫נאלצים להודות כי ייתכן שהיינו סלחניים מדי‪...‬‬ ‫"חברה שהתפכחה לתחושה חדשה של אחריות כלפי מעוטי היכולת‪ ...‬הצטרפנו לדעת‬ ‫הקהל‪ ...‬העבר‪ ,‬הקריירה והאישיות של הווארד רורק תומכים ברושם המקובל שמדובר‬ ‫בדמות ראויה לגינוי‪ ,‬באדם מסוכן‪ ,‬חסר מצפון ואנטי־חברתי‪...‬‬ ‫"אם יימצא אשם‪ ,‬ונדמה שזה בלתי נמנע‪ ,‬הווארד רורק חייב לשאת במלוא חומרת העונש‬ ‫כקבוע בחוק‪".‬‬ ‫על המאמר היה חתום "גייל ויינאנד"‪.‬‬ ‫כשהרים את מבטו‪ ,‬עמד ברחוב מואר היטב‪ ,‬על מדרכה נקייה‪ ,‬והביט בבובה שישבה‬ ‫בחלון ראווה‪ ,‬בתנוחה מרהיבה‪ ,‬על ֶשז־לוֹ נג מרופד בסאטן‪ .‬הבובה היתה לבושה בכתונת‬ ‫לילה שקופה בגוון ורדרד‪ .‬לרגליה היו כפכפי פלסטיק שקופים‪ ,‬ועל אצבעה היתה תלויה‬ ‫מחרוזת פנינים‪.‬‬ ‫הוא לא ידע מתי הפיל את העיתון מידו‪ .‬הוא לא החזיק בו כעת‪ .‬הוא הביט לאחור‪ .‬לעולם‬ ‫לא יוכל למצוא את העיתון המתגלגל ברחוב‪ ,‬כי הוא ידע באילו רחובות עבר‪ .‬הוא חשב‬ ‫לעצמו‪ :‬בשביל מה? יש עוד עיתונים כמו זה‪ .‬העיר מלאה בהם‪.‬‬ ‫"אתה המפגש היחיד בחיי שלעולם לא יחזור על עצמו‪"...‬‬ ‫הווארד‪ ,‬כתבתי את מאמר המערכת הזה לפני ארבעים שנה‪ .‬כתבתי אותו לילה אחד‪,‬‬ ‫כשהייתי בן שש־עשרה ועמדתי על גג של בניין בשיכונים‪.‬‬ ‫הוא המשיך בדרכו‪ .‬רחוב נוסף נמתח לפניו‪ ,‬מרחב פתאומי של ריקנות ארוכה ושורה של‬ ‫רמזורים ירוקים שנמתחו אל קו האופק‪ ,‬כמו מחרוזת תפילה בלי סוף‪ .‬הוא אמר לעצמו‪:‬‬ ‫תמשיך ללכת מחרוז ירוק לחרוז ירוק‪ .‬הוא חשב לעצמו‪ :‬אלה לא המילים‪ .‬ובכל זאת הן ליוו‬

‫לפה‪11.‬‬ ‫לפה‪ֵ ,‬מ ָאה מקסימה קוּ ּ ָ‬ ‫לפה‪ֵ ,‬מ ָאה קוּ ּ ָ‬ ‫אותו עם כל פסיעה — ֵמ ָאה קוּ ּ ָ‬ ‫‪ַָ 11‬א ַשמתי‪ ,‬האשמה כולה שלי‪.‬‬

‫הוא חלף ליד חלון ובו נעליים ישנות ובלויות משימוש‪ ,‬ליד דלת של מיסיון וצלב מעליו‪,‬‬ ‫ליד כרזה מתקלפת של מועמד פוליטי מלפני שנתיים‪ ,‬ליד חנות מכולת עם סלסילות של‬ ‫ירקות נרקבים שניצבו על המדרכה‪ .‬הרחובות הצטמצמו‪ ,‬הקירות התקרבו זה לזה‪ .‬הוא הריח‬ ‫את ריח הנהר‪ ,‬וערפילים אפפו את פנסי הרחוב הנדירים‪.‬‬ ‫הוא חזר להל'ז קיטשן‪.‬‬ ‫חזיתות הבניינים שמסביבו נראו כמו קירות של חצרות סודיות שנחשפו לפתע ברבים‪:‬‬ ‫ריקבון שאין בו שום איפוק‪ ,‬כזה שכבר עבר את שלב הפרטיות והבושה‪ .‬הוא שמע צווחות‬ ‫שבקעו ממסבאה פינתית; הוא התקשה לומר אם אלה היו צווחות שמחה או כעס‪.‬‬ ‫הוא עמד באמצע הרחוב‪ .‬הוא הביט לאט בכל פתח אפל‪ ,‬במעלה הקירות המלוכלכים‪,‬‬ ‫בחלונות‪ ,‬בגגות‪.‬‬ ‫מעולם לא עזבתי‪.‬‬ ‫מעולם לא עזבתי‪ .‬נכנעתי לחנווני מחנות המכולת‪ ,‬לפועלים במעבורת‪ ,‬לבעלים של אולם‬ ‫הביליארד‪ .‬אתה לא האיש שמנהל כאן את העניינים‪ .‬אתה לא האיש שמנהל כאן את‬ ‫העניינים‪ .‬מעולם לא ניהלת שום דבר בשום מקום‪ ,‬גייל ויינאנד‪ .‬רק הוספת את עצמך‬ ‫לעניינים שניהלו הם‪.‬‬ ‫ואז הוא הרים את עיניו‪ ,‬אל מעבר לעיר‪ ,‬אל צורותיהם האדירות של גורדי השחקים‪ .‬הוא‬ ‫ראה רצועות של אור שהתנשאו בלי תמיכה בחלל הריק‪ ,‬הוא ראה צריח בוהק לא מעוּגן‪,‬‬ ‫הוא ראה ריבוע קטן ומבריק שנתלה בתוך שמים ריקים‪ .‬הוא הכיר את הבניינים המפורסמים‬ ‫שופטי‬ ‫ַ‬ ‫שאליהם היו שייכים‪ ,‬הוא ידע לשחזר את צורתם במרחב‪ .‬הוא חשב לעצמו‪ ,‬אתם‬ ‫ועדי‪ .‬אתם שמתרוממים בלי גבולות מעל הגגות המטים לנפול‪ .‬אתם שנמתחים בחינניות‬ ‫ַ‬ ‫אל עבר הכוכבים‪ ,‬שמתגברים על הנרפה‪ ,‬על העייף‪ ,‬על המקרי‪ .‬עיניים שמביטות מהים‪,‬‬ ‫ממרחק שני קילומטרים‪ ,‬לא יראו דבר מכל זה‪ ,‬וגם לא תהיה לכך שום חשיבות‪ .‬אבל אתם‬ ‫תהיו הנוכחות והעיר‪ .‬כמו אותם גברים מעטים שעמדו בבדידות מזהרת במאות השנים‬ ‫שחלפו ואיפשרו לנו להביט ולומר‪ :‬יש מאחורינו מין אנושי‪ .‬אי אפשר לברוח מכם;‬ ‫הרחובות משתנים‪ ,‬אבל אם רק מביטים‪ ,‬רואים אתכם עומדים זקופים‪ ,‬ובלתי משתנים‪.‬‬ ‫שנותי‪ .‬בכם בגדתי‪ .‬כי‬ ‫ַ‬ ‫צעדי ואת כל‬ ‫ראיתם אותי הלילה צועד ברחובות‪ .‬ראיתם את כל ַ‬ ‫נולדתי להיות אחד מכם‪.‬‬ ‫הוא המשיך בדרכו‪ .‬השעה היתה מאוחרת‪ .‬מעגלים של אור נחו בלי הפרעה על מדרכות‬ ‫ריקות‪ ,‬מתחת לעמודי הפנסים‪ .‬צופרים של מוניות פילחו את האוויר מדי פעם‪ ,‬כמו‬ ‫פעמונים שמהדהדים במסדרונות של בניין ריק‪ .‬הוא ראה עיתונים שהושלכו בצד‪ ,‬על‬ ‫מדרכות‪ ,‬על ספסלים בפארק‪ ,‬בפחי האשפה שבקרנות הרחוב‪ .‬רבים מהם היו ה"באנר"‪.‬‬ ‫עותקים רבים של העיתון נקראו הלילה ברחבי העיר‪ .‬הוא חשב לעצמו‪ :‬התפוצה שוב חוזרת‬ ‫לעצמה‪ ,‬אלווה‪.‬‬

‫הוא נעצר‪ .‬הוא ראה עיתון שנפרש מעל פתח ביוב לפניו‪ ,‬העמוד הראשי בולט‪ .‬זה היה‬ ‫ה"באנר"‪ .‬הוא ראה את תמונתו של רורק‪ .‬הוא ראה את הטביעה האפורה שהשאירה סוליית‬ ‫נעל על פניו של רורק‪.‬‬ ‫הוא התכופף‪ ,‬גופו התקפל לאיטו — שתי ברכיו ושתי זרועותיו — והרים את העיתון‪ .‬הוא‬ ‫קיפל את העמוד הראשי ותחב אותו לכיסו‪ .‬הוא המשיך ללכת‪.‬‬ ‫טביעה של נעל אלמונית‪ ,‬אי־שם בעיר‪ ,‬רגל אלמונית ששיחררתי ונתתי לה לצעוד‪.‬‬ ‫אני שיחררתי את כולם‪ .‬אני יצרתי את כל מי שהרסו אותי‪ .‬יש מפלצת על פני האדמה‪,‬‬ ‫והיא כבולה בכבלים של אין־אונות‪ .‬אבל אני שיחררתי אותה מכבליה‪ .‬הם היו נשארים‬ ‫חסרי אונים‪ .‬הם אינם יכולים ליצור דבר‪ .‬אבל אני נתתי להם כלי נשק‪ .‬נתתי להם את כוחי‪,‬‬ ‫את מרצי‪ ,‬את עוצמתי‪ .‬יצרתי קול אדיר והנחתי להם להכתיב את המילים‪ .‬האישה‬ ‫שהשליכה בפני את עלי הסלק‪ ,‬היתה לה זכות מלאה לעשות זאת‪ .‬אני איפשרתי לה‪.‬‬ ‫בכל דבר אפשר לבגוד‪ ,‬לכל אחד אפשר לסלוח‪ .‬אבל לא למי שלא היה בהם אומץ‬ ‫להגשים את גדולתם‪ .‬לאלווה סקארט אפשר לסלוח‪ .‬אין לו במה לבגוד‪ .‬למיצ'ל לייטון‬ ‫אפשר לסלוח‪ .‬אבל לא לי‪ .‬כי אני לא נולדתי להיות אדם מתוּ וך‪.‬‬

‫‪17‬‬ ‫זה היה יום קיץ צלול ונקי מעננים‪ .‬נדמה שהשמש הוסתרה מאחורי שכבת מים דקה ובלתי‬ ‫נראית‪ ,‬ושאנרגיית החום התחלפה בבהירות חדה בזוהר שנוסף לתוויהם של בנייני העיר‬ ‫הגדולה‪ .‬ברחובות התגלגלו כמו גלים של קצף אפור גיליונות רבים של ה"באנר"‪ .‬העיר‬ ‫קראה‪ ,‬בצחקוק של הנאה‪ ,‬את הכניעה של ויינאנד‪.‬‬ ‫"זהו זה‪ ",‬אמר גאס וב‪ ,‬נשיא תנועת "לא קוראים את ויינאנד"‪" .‬יפה מאוד‪ ",‬אמר אייק‪.‬‬ ‫"הייתי רוצה לראות את הפרצוף של גייל ויינאנד הגדול‪ ",‬אמרה סאלי ברנט‪" .‬אכן‪ ,‬הגיע‬ ‫הזמן‪ ",‬אמר הומר סלוטרן‪" .‬נכון שזה נפלא? ויינאנד נכנע‪ ",‬אמרה אישה קפוצת שפתיים‪.‬‬ ‫היא ידעה מעט מאוד על ויינאנד ולא ידעה דבר על הפרשה עצמה‪ ,‬אבל אהבה לשמוע על‬ ‫בני אדם שנכנעים‪ .‬במטבח‪ ,‬אחרי ארוחת הערב‪ ,‬אספה אישה שמנה את שאריות האוכל‬ ‫לתוך נייר עיתון‪ .‬מעולם לא קראה את העמוד הראשי‪ ,‬רק את סיפורי האהבה שפורסמו‬ ‫בהמשכים במוסף‪ .‬היא עטפה קליפות בצל וצלעות של כבש בגיליון של ה"באנר"‪.‬‬ ‫"זה מדהים‪ ",‬אמר לנסלוט קלוקי‪" .‬אבל אני כועס על האיגוד‪ ,‬אלזוורת'‪ .‬איך הם יכלו‬ ‫להרשות לעצמם לבגוד בך בצורה שכזאת?"‬ ‫"אל תהיה טיפש‪ ,‬לנס‪ ",‬אמר אלזוורת' טוהי‪.‬‬ ‫"מה זאת אומרת?"‬ ‫"אמרתי להם לקבל את התנאים‪".‬‬ ‫"אתה אמרת?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"אלוהים אדירים‪ ,‬ומה עם 'קול אחד קטן'‪"...‬‬ ‫"אתה יכול לחכות ל'קול אחד קטן' עוד חודש־חודשיים‪ .‬הגשתי היום תביעה לבית הדין‬ ‫לעבודה ודרשתי לחזור לתפקיד הקודם שלי ב'באנר'‪ .‬לנס‪ ,‬יש דרכים לפשוט עור של חתול‪,‬‬ ‫אבל אחרי ששברת לו את המפרקת‪ ,‬כבר אין צורך לפשוט את עורו‪".‬‬ ‫אותו ערב לחץ רורק על פעמון הפנטהאוז של ויינאנד‪ .‬השוער פתח את הדלת ואמר‪" :‬מר‬ ‫ויינאנד לא יכול לראות אותך‪ ,‬מר רורק‪ ".‬מהמדרכה שמעברו האחר של הרחוב נשא רורק‬ ‫את מבטו אל על‪ ,‬אל ריבוע האור שבקע מחדר עבודתו של ויינאנד‪ ,‬גבוה מעל גגות העיר‪.‬‬ ‫בבוקר ניגש רורק למשרדו של ויינאנד בבניין ה"באנר"‪ .‬מזכירתו של ויינאנד אמרה לו‪:‬‬ ‫"מר ויינאנד לא יוכל לראות אותך‪ ,‬מר רורק‪ ".‬ואז הוסיפה בקול מנומס וממושמע‪" :‬מר‬ ‫ויינאנד אמר לי למסור לך שהוא לא רוצה לראות אותך עוד לעולם‪".‬‬

‫רורק כתב מכתב ארוך‪..." :‬גייל‪ ,‬אני יודע‪ .‬קיוויתי שתצליח להימנע מזה‪ ,‬אבל אם זה היה‬ ‫חייב לקרות‪ ,‬תתחיל מההתחלה‪ ,‬מהמקום שאתה נמצא בו‪ .‬אני יודע מה אתה מעולל‬ ‫לעצמך‪ .‬אתה לא עושה את זה למעני‪ ,‬וזה לא תלוי בי‪ ,‬אבל אם זה יעזור‪ ,‬אני רוצה לומר‬ ‫שאני חוזר עכשיו על כל מה שאמרתי לך אי־פעם‪ .‬שום דבר לא השתנה מבחינתי‪ .‬בעיני‬ ‫אתה עדיין מה שהיית‪ .‬זה לא אומר שאני סולח לך‪ ,‬כי אין בינינו מקום לשאלה כזאת‪ .‬אבל‬ ‫אם אתה לא יכול לסלוח לעצמך‪ ,‬אולי תרשה לי לעשות את זה למענך? הרשה לי לומר לך‬ ‫שזה לא חשוב‪ ,‬זה לא גזר הדין הסופי שלך‪ .‬תן לי לאפשר לך לשכוח הכול‪ .‬תישען על‬ ‫האמונה שלי‪ ,‬לפחות עד שתתאושש‪ .‬אני יודע שזה משהו שאדם אינו יכול לעשות למען‬ ‫אחרים‪ ,‬אבל אם אני עדיין מה שהייתי בשבילך‪ ,‬קבל את זה‪ .‬קרא לזה עירוי דם‪ .‬אתה זקוק‬ ‫לו‪ .‬קבל אותו‪ .‬זה קשה עוד יותר ממאבק בשביתה‪ .‬עשה זאת למעני‪ ,‬אבל עשה זאת‪.‬‬ ‫התאושש‪ .‬אתה תקבל הזדמנות נוספת‪ .‬מה שאיבדת‪ ,‬לדעתך‪ ,‬אינו דבר שאפשר לאבד או‬ ‫למצוא‪ .‬אל תוותר‪".‬‬ ‫המכתב הוחזר לרורק בלי שנפתח‪.‬‬ ‫אלווה סקארט ניהל את ה"באנר"‪ .‬ויינאנד ישב במשרדו‪ .‬הוא הסיר את תמונתו של רורק‬ ‫מהקיר‪ .‬הוא הקדיש את זמנו לחוזי פרסום‪ ,‬להוצאות‪ ,‬לחשבונות‪ .‬סקארט טיפל במדיניות‬ ‫של העיתון‪ .‬ויינאנד לא קרא את תוכנו של ה"באנר"‪.‬‬ ‫כשוויינאנד היה מופיע באחת מקומות הבניין‪ ,‬צייתו לו העובדים בדיוק כפי שעשו לפני‬ ‫השביתה‪ .‬הוא נשאר אותה מכונה‪ ,‬והם ידעו שעכשיו היא מסוכנת יותר מתמיד‪ :‬כמו מכונית‬ ‫שדוהרת במדרון‪ ,‬בלי שליטה ובלי בלמים‪.‬‬ ‫הוא ישן בפנטהאוז‪ .‬הוא לא ראה את דומיניק‪ .‬סקארט אמר לו שהיא חזרה לכפר‪ .‬פעם‬ ‫הורה למזכירתו להתקשר לקונטיקט‪ .‬הוא עמד לידה כששאלה את המשרת אם גברת‬ ‫ויינאנד בבית‪ .‬הוא ענה לה בחיוב‪ .‬המזכירה ניתקה את השיחה וּ ויינאנד חזר למשרדו‪.‬‬ ‫הוא שקל לצאת לחופשה של כמה ימים‪ ,‬ואז לחזור לדומיניק‪ .‬היא תחזור להיות מה‬ ‫שרצתה להיות מלכתחילה — גברת עיתוני ויינאנד‪ .‬הוא ייכנע גם לזה‪.‬‬ ‫חכה‪ ,‬חשב לעצמו והתייסר בקוצר רוח‪ .‬חכה‪ְ .‬למד לעמוד בפניה כמו שאתה עכשיו‪ַ .‬למד‬ ‫את עצמך להיות קבצן‪ .‬אין לך שום זכות להעמיד פנים שמגיע לך משהו‪ ,‬כי זה לא נכון‪ .‬לא‬ ‫שוויון‪ ,‬לא התנגדות‪ ,‬לא גאווה של העמדת הכוח שלך מול הכוח שלה‪ .‬רק הסכמה עיוורת‪.‬‬ ‫עמוד לפניה כאדם שאינו מסוגל לתת לה דבר‪ ,‬שיסתפק במה שהיא תחליט לנדב לו‪ .‬זה‬ ‫יהיה בוז‪ ,‬אבל הבוז יבוא מצדה‪ ,‬וזה יהיה הקשר שיחבר ביניהם‪ .‬תראה לה שאתה מכיר בזה‪.‬‬ ‫יש מן הגאווה גם בוויתור פומבי על גאווה‪ .‬תלמד את זה‪ .‬חכה‪ ...‬הוא ישב בחדר העבודה‬ ‫שלו שבפנטהאוז‪ ,‬ראשו על מסעד הכיסא‪ .‬לא היו עדים בחדרים הריקים שמסביבו‪...‬‬ ‫דומיניק‪ ,‬הירהר‪ ,‬אין לי דרישות כלפייך‪ ,‬אני פשוט זקוק לך‪ .‬ואני אוהב אותך‪ .‬אמרתי לך‬ ‫פעם לא להתחשב בזה‪ .‬עכשיו אשתמש בזה כמו בפחית שמחזיק בידו מקבץ הנדבות‪ .‬אבל‬ ‫לפחות אשתמש בזה‪ .‬אני אוהב אותך‪...‬‬ ‫דומיניק שכבה לשפת האגם‪ .‬היא התבוננה בבית שעל הגבעה‪ ,‬בענפי העצים שמעליה‪.‬‬ ‫היא שכבה פרקדן‪ ,‬וידיה שלובות מתחת לראשה‪ .‬היא בחנה את תנועת העלים על רקע‬

‫השמים‪ .‬זה היה עיסוק רציני שהעניק לה סיפוק‪ .‬היא חשבה לעצמה‪ ,‬איזה ירוק מקסים; יש‬ ‫הבדל בין צבעי השיחים לצבעיהם של חפצים; יש אור בתוך הצבע הזה‪ ,‬זה לא ירוק סתם‪,‬‬ ‫זה גם כוח החיים שבוקע מתוך העץ‪ .‬אני לא צריכה להפנות את מבטי‪ :‬אני יכולה להביט‬ ‫בענפים‪ ,‬בגזע‪ ,‬בשורשים‪ ,‬רק מהסתכלות בצבע‪ .‬אותה אש שבוערת בשולי הירוק היא‬ ‫השמש‪ ,‬אני לא צריכה לראות אותה‪ ,‬ובכל זאת‪ ,‬אוכל לומר איך נראה היום הטבע שמסביבי‪.‬‬ ‫כתמי האור המרצדים במעגלים — זה האגם‪ ,‬זה האור המיוחד שבא מההשתקפות במים‪.‬‬ ‫האגם יפהפה היום‪ ,‬ועדיף לא לראות אותו‪ ,‬אלא רק לנחש את מראהו לפי הכתמים האלה‪.‬‬ ‫אף פעם לא ידעתי ליהנות מזה‪ :‬מראה הארץ‪ .‬זוהי תפאורת רקע ענקית‪ ,‬אבל אין לה‬ ‫משמעות‪ ,‬אלא כרקע‪ .‬תמיד הירהרתי במי שהיו בעליה של תפאורת הרקע‪ ,‬והמחשבה‬ ‫הכאיבה לי מאוד‪ .‬עכשיו אני יכולה לאהוב אותה‪ .‬היא לא שייכת להם‪ .‬אין להם כלום‪ .‬הם‬ ‫לא ניצחו מעולם‪ .‬ראיתי את חייו של גייל ויינאנד‪ ,‬וכעת אני יודעת‪ .‬אי אפשר לשנוא את‬ ‫הארץ בשמם‪ .‬הארץ מרהיבה‪ .‬היא תפאורת רקע מופלאה‪ ,‬אבל לא שלהם‪.‬‬ ‫היא ידעה מה עליה לעשות‪ ,‬אבל החליטה לתת לעצמה שהות של כמה ימים‪ .‬היא חשבה‪:‬‬ ‫למדתי לשאת הכול‪ ,‬חוץ מאושר‪ .‬אני חייבת ללמוד לשאת אותו על כתפי‪ .‬לא לכרוע‬ ‫תחתיו‪ .‬זאת המשמעת היחידה שאזדקק לה מעתה ואילך‪.‬‬ ‫רורק עמד ליד חלון ביתו שבמונאדנוק ואלי‪ .‬הוא שכר את הבית לעונת הקיץ‪ .‬הוא נהג‬ ‫לבוא אליו כשרצה להתבודד ולנוח‪ .‬זה היה ערב שקט‪ .‬החלונות נפתחו אל מדף סלע קטן‬ ‫שהיה נתון במסגרת של עצים ותלוי באוויר על רקע השמים‪ .‬קרני שמש אחרונות נמתחו‬ ‫מעל צמרות העצים‪ .‬הוא ידע שיש בתים גם למטה‪ ,‬מתחת למדף‪ .‬אבל הם לא נראו‪ .‬כמו כל‬ ‫דייר אחר היה אסיר תודה לעצמו על האופן שבנה את המקום הזה‪.‬‬ ‫הוא שמע נהמה של מכונית קרבה‪ .‬הוא לא ציפה לאורחים‪ .‬המכונית נעצרה‪ ,‬והוא ניגש‬ ‫לפתוח את הדלת‪ .‬הוא לא הופתע לראות את דומיניק‪.‬‬ ‫היא נכנסה כאילו יצאה מהבית רק לפני מחצית השעה ומיד חזרה‪ .‬היא לא חבשה כובע‬ ‫ולא לבשה גרבונים‪ ,‬רק סנדלים ושמלה פשוטה קצרת שרוולים‪ ,‬היאה לדרכים כפריות‪ :‬בד‬ ‫פשתן כחול‪ ,‬כמו שמלה שלובשים לעבודה בגינה‪ .‬היא לא נראתה כמי שחצתה שלוש‬ ‫מדינות‪ ,‬אלא כמי ששבה מטיול במורד הגבעה‪ .‬הוא ידע שחגיגיותו המיוחדת של הרגע הזה‬ ‫היא שאין בו צורך בחגיגיות‪ .‬אסור להדגישו ולהבדיל אותו מכל ערב אחר; יש לראות בו את‬ ‫משמעותן המלאה של שבע השנים שחלפו‪.‬‬ ‫"הווארד‪".‬‬ ‫הוא עמד מולה כאילו הביט בצלילי שמו המהדהדים בחדר‪ .‬כעת היה לו כל מה שרצה‪.‬‬ ‫ובכל זאת‪ ,‬נשארה מחשבה אחת שהעיקה בכאב‪ ,‬אפילו כעת‪ .‬הוא אמר לה‪:‬‬ ‫"דומיניק‪ ,‬חכי עד שיתאושש‪".‬‬ ‫"אתה יודע שלעולם לא יתאושש‪".‬‬ ‫"רחמי עליו קצת‪".‬‬ ‫"אל תדבר בשפה שלהם‪".‬‬

‫"לא היתה לו ברירה‪".‬‬ ‫"הוא היה יכול לסגור את העיתון‪".‬‬ ‫"העיתון הוא חייו‪".‬‬ ‫"ואלה הם חיי‪".‬‬ ‫הוא לא ידע שוויינאנד אמר פעם שכל אהבה כרוכה בעשיית היוצא מן הכלל; ויינאנד לא‬ ‫היה יכול לדעת שרורק אהב אותו כל כך‪ ,‬עד שעשה את היוצא מן הכלל היחיד בחייו —‬ ‫רגע אחד שבו ניסה להתפשר‪ .‬אך הוא ידע שאין בזה טעם‪ ,‬כמו כל הקרבה שהיא‪ .‬מה שאמר‬ ‫היה למעשה בבחינת חתימה בסוף החלטתו‪:‬‬ ‫"אני אוהב אותך‪".‬‬ ‫היא הביטה סביבה בחדר כדי לאפשר למציאות השגרתית של הכיסאות והקירות לסייע‬ ‫לה בשמירה על אותה משמעת פנימית שהתאמנה בה לקראת הרגע הזה‪ .‬הקירות שתיכנן‪,‬‬ ‫הכיסאות שישב עליהם‪ ,‬חפיסת סיגריות שלו שהיתה מונחת על השולחן‪ ,‬כל מיני חפצים‬ ‫שגרתיים של החיים שזוכים להדר מיוחד כשהחיים הופכים למה שהם כעת‪.‬‬ ‫"הווארד‪ ,‬אני יודעת איך אתה מתכוון להתנהג במשפט‪ .‬לכן זה גם לא משנה אם תיוודע‬ ‫להם האמת עלינו‪".‬‬ ‫"זה לא משנה‪".‬‬ ‫"כשבאת באותו לילה וסיפרת לי על קורטלנד‪ ,‬לא ניסיתי לעצור בעדך‪ .‬ידעתי שאין לך‬ ‫ברירה‪ .‬הגיע תורך לקבוע את התנאים שלפיהם תוכל להמשיך‪ .‬עכשיו הגיע תורי‪ .‬זה פיצוץ‬ ‫קורטלנד שלי‪ .‬אתה צריך לתת לי לעשות את זה בדרך שלי‪ .‬אל תחקור אותי‪ .‬אל תגן עלי‪,‬‬ ‫ולא משנה מה אעשה‪".‬‬ ‫"אני יודע מה תעשי‪".‬‬ ‫"ואתה יודע שאני חייבת?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫היא קיפלה את זרועה ופרשה את אצבעותיה‪ ,‬במחווה קצרה ומהירה‪ ,‬כאילו העיפה את‬ ‫הנושא אל מעבר לכתפה‪ .‬העניין טופל‪ ,‬ולא היה שום טעם להמשיך לעסוק בו‪.‬‬ ‫היא הפנתה לו את גבה וחצתה את החדר כדי לתת לצעדים הפשוטים הללו להפוך את‬ ‫המקום לביתה‪ ,‬להכריז שנוכחותו של רורק היא הדבר השגרתי ביותר בימים הבאים‪ ,‬ולכן‬ ‫אין צורך לעשות את מה שכמהה לעשותו באותו רגע‪ :‬לעמוד ולהביט בו‪ .‬היא ידעה גם מהו‬ ‫הדבר שדחתה זמן רב‪ ,‬כי עדיין לא היתה מוכנה‪ ,‬ולעולם גם לא תהיה‪ .‬היא שלחה את ידה‬ ‫לחפיסת הסיגריות שעל שולחנו‪.‬‬ ‫אצבעותיו סגרו על מפרק ידה ומשכו אותה לאחור‪ .‬הוא סובב אותה אליו‪ ,‬ואז נטל אותה‬ ‫בזרועותיו והצמיד את שפתיו אל שפתיה‪ .‬היא ידעה שכל רגע מאותן שבע שנים‪,‬‬ ‫כשהשתוקקה בדיוק לזה ועצרה את הכאב וחשבה שניצחה‪ ,‬כל רגע מאותן השנים לא עבר‬ ‫ומעולם לא נפסק‪ ,‬אלא המשיך להתקיים בנפרד‪ ,‬אצור ושמור‪ ,‬מוסיף רעב לרעב‪ .‬היא ידעה‬ ‫שכעת היא צריכה להרגיש הכול‪ :‬את מגע גופו‪ ,‬את התשובה ואת הציפייה המשותפת‪.‬‬ ‫היא לא ידעה אם המשמעת שלה הועילה; לא מספיק‪ ,‬כנראה‪ ,‬חשבה לעצמה‪ .‬כי ראתה‬

‫שהוא מרים אותה בזרועותיו‪ ,‬נושא אותה אל כיסא ומושיב אותה בחיקו‪ .‬הוא צחק בלי קול‪,‬‬ ‫כפי שהיה צוחק כילד‪ ,‬אבל היד הבוטחת שתמכה בה גילתה דאגה וזהירות מייצבת‪ .‬אחר כך‬ ‫הכול נראה פשוט‪ ,‬כבר לא היה לה מה להסתיר‪ ,‬היא לחשה‪" :‬כן‪ ,‬הווארד‪ ...‬עד כדי כך‪"...‬‬ ‫והוא אמר‪" :‬היה לי קשה מאוד‪ ,‬כל כך הרבה שנים‪ ".‬והשנים ההן נגמרו‪.‬‬ ‫היא גלשה והתיישבה על הרצפה‪ ,‬השעינה את מרפקיה על ברכיו‪ ,‬נשאה את פניה אליו‬ ‫וחייכה‪ .‬היא ידעה שהיא לא היתה יכולה להשיג את השלווה הלבנה הזאת‪ ,‬אלא כסך כל‬ ‫הצבעים העזים של כל האלימות שידעה‪" .‬הווארד‪ ...‬ברצון‪ ,‬בשלמות ותמיד‪ ...‬בלי סייג‪,‬‬ ‫בלי פחד ממה שהם עלולים לעולל לך או לי‪ ...‬בכל צורה שתרצה‪ ...‬כאשתך או כפילגשך‪,‬‬ ‫בסודי סודות או בגלוי‪ ...‬כאן‪ ,‬או בחדר שאשכור אי־שם ליד בית הכלא‪ ,‬כשאראה אותך‬ ‫מבעד לסורגים‪ ...‬לא אכפת לי‪ ...‬הווארד‪ ,‬אם תזכה במשפט‪ ,‬אפילו זה לא ישנה הרבה‪ .‬זכית‬ ‫כבר לפני הרבה זמן‪ ...‬אשאר מה שאני היום‪ ,‬ואשאר איתך — עכשיו ותמיד‪ ,‬בכל דרך‬ ‫שתרצה‪"...‬‬ ‫הוא אחז את ידיה בידיו‪ ,‬היא ראתה את כתפיו צונחות כלפיה‪ ,‬ראתה אותו חסר אונים‪,‬‬ ‫נכנע כניעה מוחלטת לרגע הזה‪ ,‬בדיוק כמוה‪ .‬ואז ידעה שאפשר לתת ביטוי לכאב גם‬ ‫במילים‪ ,‬אבל לתת ביטוי לאושר פירושו לעמוד עירום‪ ,‬להתמסר לעדות‪ .‬ועם זאת‪ ,‬הם‬ ‫הרשו לעצמם להראות את זה בלי צורך בהגנה‪ .‬היום נטה לערוב‪ ,‬קווי החדר היטשטשו ורק‬ ‫החלון נותר כשהיה — וכך גם כתפיו‪ ,‬על רקע השמים שנתחמו בחלון‪.‬‬ ‫היא התעוררה כשהשמש ריצדה בעיניה‪ .‬היא שכבה על גבה והסתכלה בתקרה כפי‬ ‫שהסתכלה בעלים‪ .‬לא לנוע‪ ,‬רק לנחש על פי הרמזים‪ ,‬לראות הכול מבעד לעוצמת‬ ‫ההשתמעות‪ .‬משולשים מרוסקים של אור על הגימור הזוויתי של אריחי הפלסטיק שבתקרה‬ ‫אמרו לה שהגיע הבוקר‪ ,‬ושזה חדרו של רורק במונאדנוק‪ ,‬גיאומטריה של אש ושל בניין‬ ‫שתיכנן במו ידיו‪ .‬האש היתה לבנה‪ ,‬כלומר‪ ,‬זאת היתה שעת בוקר מוקדמת‪ ,‬וקרני האור‬ ‫חדרו מבעד לאוויר הצלול של אזור הכפר‪ ,‬בלי שום מחיצות במרחב שבין השמש לבין חדר‬ ‫השינה‪ .‬משקל השמיכה‪ ,‬כבד ואינטימי על גופה העירום‪ ,‬העיד על כל מה שהיה אמש‪ .‬זה‬ ‫והעור של רורק‪ ,‬הישן לצדה‪ ,‬שחשה כנגד זרועה‪.‬‬ ‫היא החליקה החוצה מהמיטה‪ .‬היא עמדה ליד החלון‪ ,‬זרועותיה מורמות‪ ,‬נאחזות במסגרת‬ ‫משני צדיה‪ .‬היא חשבה שאם תביט לאחור‪ ,‬לא תראה את צל גופה על הרצפה‪ .‬היא הרגישה‬ ‫שקרני השמש חדרו את גופה שהיה שקוף וחסר משקל‪.‬‬ ‫אבל עליה להזדרז לפני שיתעורר‪ .‬בשידה מצאה את הפיג'מה שלו ולבשה אותה‪ .‬היא‬ ‫יצאה אל הסלון וסגרה בזהירות את הדלת‪ .‬היא הרימה את שפופרת הטלפון וביקשה את‬ ‫משרד השריף המקומי‪.‬‬ ‫"מדברת גברת גייל ויינאנד‪ ",‬אמרה‪" .‬אני מדברת מביתו של מר רורק במונאדנוק ואלי‪.‬‬ ‫אני רוצה לדווח שטבעת ספיר נגנבה ממני אמש‪ ...‬בערך חמשת אלפים דולר‪ .‬זאת היתה‬ ‫מתנה ממר רורק‪ ...‬תוכל לבוא לכאן תוך שעה?‪ ...‬תודה‪".‬‬ ‫היא נכנסה למטבח‪ ,‬הכינה קפה והביטה בסליל החשמלי שזהר מתחת לקנקן הקפה‪ .‬היא‬ ‫חשבה לעצמה שזה האור היפה ביותר על פני האדמה‪.‬‬

‫היא ערכה את השולחן ליד החלון הגדול שבסלון‪ .‬הוא יצא‪ ,‬ולגופו חלוק בלבד‪ .‬הוא צחק‬ ‫כשראה אותה בפיג'מה שלו‪ .‬היא אמרה‪" :‬אל תתלבש‪ .‬שב‪ ,‬תאכל ארוחת בוקר‪".‬‬ ‫הם עמדו לסיים כששמעו את המכונית נעצרת בחוץ‪ .‬היא חייכה וניגשה לפתוח את‬ ‫הדלת‪.‬‬ ‫לבית נכנסו השריף‪ ,‬סגנו ושני כתבים מהעיתונים המקומיים‪.‬‬ ‫"בוקר טוב‪ ",‬אמרה דומיניק‪" .‬היכנסו‪".‬‬ ‫"גברת‪ ...‬ויינאנד?" שאל השריף‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬גברת גייל ויינאנד‪ .‬היכנסו‪ .‬שבו‪".‬‬ ‫גם בקפלים המגוחכים של הפיג'מה‪ ,‬עם הבד הכהה המתנפח‪ ,‬מעל לחגורה המהודקת‪,‬‬ ‫והשרוולים המשתלשלים לה עד קצות אצבעותיה‪ ,‬שמרה דומיניק על אלגנטיות מרהיבה‪,‬‬ ‫כאילו לבשה שמלת נשף מפוארת‪ .‬היא היחידה שלא נראתה נרעשת מהתקרית יוצאת‬ ‫הדופן‪.‬‬ ‫השריף החזיק את פנקסו‪ ,‬כאילו לא ידע מה לעשות בו‪ .‬היא סייעה לו למצוא את השאלות‬ ‫הנכונות וענתה עליהן בדייקנות‪ ,‬כמו עיתונאית טובה‪.‬‬ ‫"זו היתה טבעת פלטינה עם אבן ספיר במרכז‪ .‬הורדתי אותה כאן‪ ,‬על השולחן הזה‪ ,‬ליד‬ ‫הארנק שלי‪ ,‬לפני ששכבתי לישון‪ ...‬בערך בעשר בלילה‪ ...‬כשהתעוררתי הבוקר היא לא‬ ‫היתה שם‪ ...‬כן‪ ,‬החלון היה פתוח‪ ...‬לא‪ ,‬לא שמענו דבר‪ ...‬לא‪ ,‬הטבעת לא היתה מבוטחת‪,‬‬ ‫לא הספקתי‪ ,‬מר רורק נתן לי אותה לא מזמן‪ ...‬לא‪ ,‬אין כאן משרתים וגם לא אורחים‬ ‫אחרים‪ ...‬כן‪ ,‬בבקשה‪ ,‬אתם מוזמנים לערוך חיפוש בבית‪ ...‬יש סלון‪ ,‬חדר שינה‪ ,‬חדר‬ ‫אמבטיה ומטבח‪ ...‬כן‪ ,‬בוודאי‪ ,‬גם אתם יכולים לחפש‪ ,‬רבותי‪ .‬אתם עיתונאים‪ ,‬נכון? אתם‬ ‫רוצים לשאול אותי שאלות?"‬ ‫לא היו שום שאלות‪ .‬הסיפור שנגלה לעיניהם היה מושלם‪ .‬מעולם לא נתקלו בפרשייה‬ ‫עסיסית שכזאת‪ ,‬שהוגשה להם כך על מגש של כסף‪.‬‬ ‫היא ניסתה לא להסתכל על רורק אחרי הפעם הראשונה שהציצה בפניו‪ .‬הוא נשאר נאמן‬ ‫להבטחתו‪ .‬הוא לא ניסה לעצור בעדה‪ ,‬וגם לא ניסה להגן עליה‪ .‬כשנשאל‪ ,‬ענה קצרות ותמך‬ ‫בדבריה‪.‬‬ ‫החבורה יצאה מהבית‪ .‬נדמה שכולם שמחו ללכת‪ .‬אפילו השריף הבין שאין צורך לנהל‬ ‫חקירה ולחפש את הטבעת‪.‬‬ ‫דומיניק אמרה‪:‬‬ ‫"אני מצטערת‪ .‬אני יודעת שזה היה נורא‪ ,‬אבל זאת הדרך היחידה לפרסם את הסיפור‬ ‫בעיתונים‪".‬‬ ‫"היית צריכה לומר לי איזו מטבעות הספיר שלך נתתי לך‪".‬‬ ‫"אף פעם לא היתה לי טבעת ספיר‪ .‬אני לא אוהבת את האבן הזאת‪".‬‬ ‫"זו היתה עבודת פיצוץ יסודית עוד יותר מקורטלנד‪".‬‬ ‫"כן‪ .‬ועכשיו גייל יתפוצץ לכיוון שהוא באמת שייך אליו‪ .‬הוא חושב שאתה אדם 'חסר‬ ‫עקרונות ואנטי־חברתי?' אז עכשיו הוא יראה איך ה'באנר' משמיץ גם אותי‪ .‬למה שארחם‬

‫עליו? מצטערת‪ ,‬הווארד‪ ,‬אין בי רחמים‪ ,‬בניגוד לך‪ .‬קראתי את המאמר ההוא‪ .‬אל תגיד‬ ‫מילה‪ .‬אל תדבר על הקרבה עצמית‪ ,‬אחרת אצא מדעתי‪ ...‬אני לא כל כך חזקה כמו שהשריף‬ ‫חושב‪ .‬לא עשיתי את זה למענך‪ .‬הקשיתי עליך‪ .‬הוספתי עוד שערורייה לרשימת החטאים‬ ‫שיוטחו בך‪ .‬אבל הווארד‪ ,‬נעמוד יחד מול כולם‪ .‬אתה תהיה אסיר‪ ,‬ואני אהיה אישה נואפת‪.‬‬ ‫הווארד‪ ,‬אתה זוכר שפחדתי לחלוק אותך עם דיינרים וחלונות של אנשים זרים? עכשיו אני‬ ‫כבר לא חוששת שליל אמש יתפרסם ברבים‪ .‬יקירי‪ ,‬אתה מבין מדוע אני מאושרת‬ ‫ומשוחררת?"‬ ‫והוא ענה לה‪:‬‬ ‫"אני לא אזכיר לך לעולם שאת בוכה‪ ,‬דומיניק‪".‬‬ ‫סיפור המעשה פורסם בעיתוני אחר הצהריים של ניו יורק‪ ,‬לרבות תיאורים מדוקדקים של‬ ‫הפיג'מה‪ ,‬החלוק‪ ,‬שולחן ארוחת הבוקר ומיטת היחיד‪.‬‬ ‫אלווה סקארט נכנס למשרדו של ויינאנד והשליך עיתון על שולחנו‪ .‬עד לאותו רגע‪ ,‬לא‬ ‫הבין סקארט עד כמה אהב את ויינאנד‪ .‬כעת נדמה שנפגע כל כך שהיה מסוגל להביע את‬ ‫כעסו רק בהתעללות נזעמת‪ .‬הוא פלט‪:‬‬ ‫"לעזאזל איתך! מגיע לך! מגיע לך ואני שמח‪ .‬לעזאזל איתך ועם הטמטום שלך! מה‬ ‫תעשה עכשיו?"‬ ‫ויינאנד סיים לקרוא את הידיעה והמשיך לבהות בעיתון‪ .‬סקארט עמד מול שולחנו‪ .‬שום‬ ‫דבר לא קרה‪ .‬זה היה משרד‪ ,‬ואדם ישב בו ליד השולחן והחזיק בידו עיתון‪ .‬זה הכול‪ .‬הוא‬ ‫ראה את ידיו של ויינאנד‪ ,‬יד אחת מכל צד של העיתון‪ .‬הן לא זעו‪ .‬לא‪ ,‬חשב לעצמו‪ ,‬אין‬ ‫אדם שמסוגל להחזיק את ידיו בצורה שכזאת‪ ,‬מורמות בלי משענת‪ ,‬ובלי רעד קל שבקלים‪.‬‬ ‫ויינאנד הרים את ראשו‪ .‬סקארט לא ראה בעיניו אלא תימהון קל‪ ,‬כאילו תהה על נוכחותו‬ ‫של סקארט במשרדו‪ .‬ואז לחש סקארט בבהלה‪:‬‬ ‫"גייל‪ ,‬מה אנחנו אמורים לעשות?"‬ ‫"לפרסם את זה‪ ",‬השיב לו ויינאנד‪" .‬זאת ידיעה חדשותית‪".‬‬ ‫"אבל‪ ...‬איך?"‬ ‫"בכל דרך שתרצה‪".‬‬ ‫לבו של סקארט החסיר פעימה‪ ,‬כי ידע שאם לא יאמר את אשר על לבו כעת‪ ,‬כבר לא‬ ‫יאמר זאת לעולם‪ ,‬כי לא יהיה לו האומץ‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬הרגיש לכוד וחשש לסגת לכיוון הדלת‪.‬‬ ‫"גייל‪ ,‬אתה חייב להתגרש ממנה‪ ".‬הוא עמד בלי ניע והמשיך לדבר‪ .‬הוא לא הביט‬ ‫בוויינאנד‪ .‬דבריו התפרצו מגרונו כמו צווחה‪" :‬גייל‪ ,‬אין לך ברירה! אתה מוכרח לשמר את‬ ‫מה שנשאר משמך הטוב! תתגרש ממנה!"‬ ‫"בסדר‪".‬‬ ‫"כן? תעשה את זה? תרשה לפול להכין את המסמכים?"‬ ‫"בסדר‪".‬‬ ‫סקארט הזדרז לצאת מהחדר‪ .‬הוא מיהר למשרדו‪ ,‬טרק את הדלת‪ ,‬הרים את השפופרת‬

‫וטילפן לעורך דינו של ויינאנד‪ .‬הוא הסביר את עצמו‪ ,‬ואז חזר על דבריו‪" :‬פול‪ ,‬עזוב הכול‬ ‫ונסח את המסמכים מיד‪ ,‬עכשיו‪ ,‬עוד היום‪ .‬תזדרז‪ ,‬פול‪ ,‬לפני שהוא ישנה את דעתו!"‬ ‫ויינאנד יצא לביתו שבכפר‪ .‬דומיניק חיכתה לו שם‪.‬‬ ‫היא קמה ממקומה כשנכנס לחדר‪ .‬היא צעדה לקראתו‪ ,‬כי לא רצתה שיחצצו ביניהם‬ ‫רהיטים‪ .‬היא רצתה שיראה את כל גופה‪ .‬הוא עמד מולה‪ ,‬וביניהם חלל ריק‪ .‬הוא הביט בה‬ ‫כאילו הסתכל בשניהם בבת אחת‪ :‬כמתבונן מן הצד שרואה את דומיניק ואת הגבר שעומד‬ ‫מולה‪ ,‬אבל אינו גייל ויינאנד‪.‬‬ ‫היא ציפתה שיאמר משהו‪ ,‬אבל הוא לא הוציא הגה‪.‬‬ ‫"נתתי לך סיפור שיגדיל את התפוצה‪ ,‬גייל‪".‬‬ ‫הוא שמע את דבריה‪ ,‬אך נדמה ששום דבר מההווה לא היה רלוונטי‪ .‬הוא נראה כמו פקיד‬ ‫בנק המסכם את מצב חשבונו של אדם זר‪ ,‬רגע לפני שסגר אותו‪ .‬הוא אמר‪:‬‬ ‫"אני רוצה לדעת רק דבר אחד‪ :‬זאת הפעם הראשונה מאז נישואינו?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"אבל לא הפעם הראשונה בכלל‪".‬‬ ‫"לא‪ .‬הוא היה הגבר הראשון שלי‪".‬‬ ‫"הייתי צריך להבין את זה‪ .‬התחתנת עם פיטר קיטינג‪ .‬מיד אחרי משפט סטודארד‪".‬‬ ‫"אתה רוצה לדעת הכול? אשמח לספר לך‪ .‬פגשתי אותו כשעבד במחצבת הגרניט‪ .‬למה‬ ‫לא? אתם הרי תכבלו אותו כמו שכובלים אסיר שנידון לעבודת פרך‪ .‬הוא עבד במחצבה‪.‬‬ ‫הוא לא ביקש את הסכמתי‪ .‬הוא אנס אותי‪ .‬ככה זה התחיל‪ .‬רוצה להשתמש בזה? רוצה‬ ‫לפרסם גם את זה ב'באנר'?"‬ ‫"הוא אהב אותך‪".‬‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"ובכל זאת בנה את הבית הזה למעננו‪".‬‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"זה מה שרציתי לדעת‪".‬‬ ‫הוא פנה ללכת‪.‬‬ ‫"לעזאזל איתך!" התפרצה‪" .‬אם אתה יכול לקבל את הבשורה בשוויון נפש כזה‪ ,‬לא היתה‬ ‫לך זכות להפוך למה שהפכת להיות‪".‬‬ ‫"לכן אני מוכן לספוג את זה‪".‬‬ ‫הוא יצא מהחדר וסגר אחריו את הדלת בשקט‪.‬‬ ‫עוד באותו ערב טילפן גאי פרנקון לבתו‪ .‬מאז פרישתו חי לבדו באחוזתו שבכפר‪ ,‬ליד‬ ‫המחצבה‪ .‬באותו יום סירבה לענות לטלפון‪ ,‬אך כשהמשרתת אמרה לה במי מדובר נטלה את‬ ‫השפופרת‪ .‬במקום התפרצות הזעם שחיכתה לה‪ ,‬שמעה קול עדין שאמר‪:‬‬ ‫"שלום‪ ,‬דומיניק‪".‬‬ ‫"שלום‪ ,‬אבא‪".‬‬ ‫"את עומדת לעזוב את ויינאנד?"‬

‫"כן‪".‬‬ ‫"לא כדאי שתעברי בחזרה העירה‪ .‬אין בזה שום צורך‪ .‬אל תגזימי‪ .‬בואי לגור כאן איתי‪,‬‬ ‫לפחות עד‪ ...‬משפט קורטלנד‪".‬‬ ‫הדברים שלא אמר‪ ,‬וקולו הצלול והתקיף‪ ,‬שנשמע כמעט מאושר‪ ,‬הם ששיכנעו אותה‬ ‫לומר‪ ,‬בסופה של שתיקה קצרה‪:‬‬ ‫"בסדר‪ ,‬אבא‪ ".‬זה היה קולה של ילדה‪ ,‬של בת‪ ,‬קול שהיו בו עייפות‪ ,‬אמון וכמיהה‪" .‬אני‬ ‫אגיע בערך בחצות‪ .‬תבקש שיכינו לי כוס חלב וכמה כריכים‪".‬‬ ‫"סעי בזהירות‪ ,‬כמו תמיד‪ .‬הדרך משובשת‪".‬‬ ‫כשהגיעה פגש אותה גאי פרנקון ליד הדלת‪ .‬שניהם חייכו‪ ,‬והיא ידעה שלא יהיו שאלות‬ ‫וגם לא תוכחות‪ .‬הוא הוביל אותה לחדר קטן שבו ערך את השולחן‪ ,‬ליד חלון שנפתח אל‬ ‫המדשאה החשוכה‪ .‬ריח של דשא עלה באפה‪ .‬על השולחן עמדו נרות וזר יסמין באגרטל‬ ‫כסף‪.‬‬ ‫היא התיישבה‪ ,‬ואצבעותיה סגרו על הכוס הקרה‪ .‬הוא התיישב מולה ולעס כריך בשלווה‪.‬‬ ‫"אתה רוצה לדבר‪ ,‬אבא?"‬ ‫"לא‪ ,‬אני רוצה שתשתי את החלב ותלכי לישון‪".‬‬ ‫"בסדר‪".‬‬ ‫הוא הרים זית ובחן אותו בעיון‪ ,‬שקוע במחשבות‪ .‬הוא סובב בידו את הקיסם הצבעוני‪ ,‬ואז‬ ‫הרים את ראשו‪.‬‬ ‫"שמעי‪ ,‬דומיניק‪ .‬אני לא מתיימר לנסות להבין הכול‪ .‬אבל אני יודע שזה הדבר הנכון‬ ‫בשבילך‪ .‬הפעם זה הגבר המתאים‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬אבא‪".‬‬ ‫"לכן אני שמח‪".‬‬ ‫היא הינהנה‪.‬‬ ‫"אמרי למר רורק שהוא מוזמן לבוא לכאן מתי שירצה‪".‬‬ ‫היא חייכה‪" .‬לומר למי‪ ,‬אבא?"‬ ‫"אמרי ל‪ ...‬הווארד‪".‬‬ ‫זרועה נחה על השולחן; ראשה צנח על זרועה‪ .‬הוא הביט בשיער הזהוב לאור הנר‪.‬‬ ‫כשהצליחה לשלוט בקולה אמרה‪" :‬אל תניח לי להירדם כאן‪ .‬אני עייפה‪".‬‬ ‫אבל הוא ענה לה‪:‬‬ ‫"הוא יזוכה‪ ,‬דומיניק‪".‬‬ ‫מדי יום ביומו הובאו כל עיתוני ניו יורק אל שולחנו של ויינאנד‪ ,‬כפי שציווה‪ .‬הוא קרא כל‬ ‫מילה שנכתבה או נלחשה בעיר‪ .‬כולם ידעו שהסיפור נרקח מראש; אשתו של‬ ‫מולטי־מיליונר לעולם לא תתלונן על אובדן טבעת בשווי חמשת אלפים דולר‪ ,‬בנסיבות‬ ‫שכאלה; אך העובדה הזאת לא מנעה מאיש לקבל את הדברים ככתבם וכלשונם ולהגיב‬ ‫בהערות חריפות‪ .‬ההערות הארסיות ביותר הופיעו ב"באנר"‪.‬‬

‫אלווה סקארט עמד בראש מסע צלב חדש שלו הקדיש את עצמו במרץ ובלהט שלא היו‬ ‫כדוגמתם‪ .‬הוא הרגיש שיוכל לכפר כעת על כל גילוי של חוסר נאמנות כלפי ויינאנד‪ .‬הוא‬ ‫מצא דרך להחזיר עטרה ליושנה ולבסס מחדש את שמו הטוב של האיש‪ .‬הוא הציג את‬ ‫ויינאנד לקהל כקורבנה של אהבת אמת כלפי אישה בוגדנית‪ .‬דומיניק היא שאילצה את‬ ‫בעלה להגן על אדם בלתי מוסרי‪ ,‬בניגוד לשיקול דעתו‪ .‬היא כמעט הרסה את עיתונו של‬ ‫בעלה‪ ,‬את מעמדו החברתי‪ ,‬את שמו הטוב‪ ,‬את כל ההישגים שהשיג בחייו‪ ,‬והכול למען‬ ‫המאהב שלה‪ .‬סקארט התחנן בפני הקוראים שיסלחו לוויינאנד — אהבתו הטרגית והקורבן‬ ‫שהקריב היו הצדקתו היחידה‪ .‬סקארט הבין שיש כאן יחס הפוך‪ :‬כל שם תואר מגונה‬ ‫שהשליך בפניה של דומיניק הגביר את אהדתם של הקוראים כלפי ויינאנד‪ .‬מסע הצלב הזה‬ ‫הזין היטב את כישרונו של סקארט להשמיץ‪ .‬התכסיס הצליח‪ .‬הקהל הגיב‪ ,‬בעיקר הנשים‪,‬‬ ‫הקוראות הוותיקות של ה"באנר"‪ .‬באיטיות ובקושי רב נבנו מחדש המוניטין של ה"באנר"‪.‬‬ ‫מכתבים זרמו למערכת‪ ,‬נדיבים בדברי התנחומים שלהם‪ ,‬חסרי מעצורים בהערותיהם‬ ‫הגסות כלפי דומיניק פרנקון‪" .‬גייל‪ ,‬כמו בימים עברו‪ ",‬אמר סקארט באושר‪" ,‬בדיוק כמו‬ ‫בימים עברו!" הוא ערם את המכתבים על שולחנו של ויינאנד‪.‬‬ ‫ויינאנד התבודד במשרדו עם המכתבים‪ .‬סקארט לא ידע לנחש שוויינאנד התייסר ייסורי‬ ‫תופת‪ .‬הוא אילץ את עצמו לקרוא כל מכתב‪ .‬דומיניק‪ ,‬האישה שניסה להציל מה"באנר"‪...‬‬ ‫כשהיו נפגשים בבניין‪ ,‬היה סקארט מביט בו בציפייה‪ ,‬כמעט בתחינה‪ ,‬וצל של חיוך מרחף‬ ‫על שפתיו‪ ,‬כמו תלמיד חרוץ המייחל לדברי שבח של המורה על מטלה עשויה כהלכה‪.‬‬ ‫ויינאנד לא אמר מילה‪ .‬פעם אחת העז סקארט לומר‪:‬‬ ‫"המאמר שכתבתי היום היה שנון‪ ,‬נכון‪ ,‬גייל?"‬ ‫"נכון‪".‬‬ ‫"אולי יש לך רעיון נוסף‪ ,‬איך נוכל לחלוב את הנושא הזה עוד קצת?"‬ ‫"זה התפקיד שלך‪ ,‬אלווה‪".‬‬ ‫"גייל‪ ,‬היא באמת הסיבה לכל מה שקרה‪ .‬כבר מההתחלה‪ .‬כשהתחתנת איתה‪ ,‬כבר אז‬ ‫פחדתי‪ .‬ככה זה באמת התחיל‪ .‬אתה זוכר שלא הרשית לנו לכתוב על הנישואים שלך? זה‬ ‫היה הסימן הראשון‪ .‬היא הרסה את ה'באנר'‪ .‬אבל כל עוד נשמתי באפי הוא ייבנה מחדש‪,‬‬ ‫על גופתה‪ .‬העיתון יחזור להיות מה שהיה‪ .‬ה'באנר' הישן שלנו‪".‬‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"יש לך איזו הצעה‪ ,‬גייל? יש משהו שתרצה?"‬ ‫"עשה כרצונך‪ ,‬אלווה‪".‬‬

‫‪18‬‬ ‫ענף עץ נתלה בחלון הפתוח‪ .‬העלים נעו על רקע השמים‪ ,‬מרמזים על שמש וקיץ וקרקע‬ ‫פורייה המחכים לשימוש‪ .‬דומיניק חשבה על העולם כרקע‪ .‬ויינאנד חשב על שתי ידיים‬ ‫שמכופפות ענף כדי להסביר את משמעות החיים‪ .‬העלים הנושרים נגעו בצריחים שעל קו‬ ‫הרקיע של ניו יורק‪ ,‬הרחק מעבר לנהר‪ .‬גורדי השחקים ניצבו כמו קרני שמש‪ ,‬שטופים בלבן‬ ‫בשל המרחק וברק הקיץ‪ .‬הקהל גדש את האולם; הם באו לחזות במשפטו של הווארד רורק‪.‬‬ ‫רורק ישב ליד שולחן ההגנה‪ .‬הוא האזין בשלווה‪.‬‬ ‫דומיניק ישבה בשורה השלישית‪ .‬מי שהביטו בה דימו לראות חיוך‪ .‬היא לא חייכה‪ .‬היא‬ ‫הביטה בעלים שבחלון‪.‬‬ ‫גייל ויינאנד ישב בירכתי האולם‪ .‬הוא בא לבדו‪ ,‬כשהחדר היה מלא‪ .‬הוא לא הבחין‬ ‫במבטים ובהבזקי המצלמות סביבו‪ .‬לרגע עמד במעבר ואמד את המקום‪ ,‬כאילו היו לו כל‬ ‫הסיבות לעשות זאת‪ .‬הוא לבש חליפה קיצית אפורה וחבש כובע פנמה‪ ,‬ששוליו המשתפלים‬ ‫מטה מורמים בצד אחד‪ .‬מבטו התעכב על דומיניק‪ ,‬כמו על יתר הנוכחים‪ .‬כשהתיישב‪ ,‬הביט‬ ‫ברורק‪ .‬מרגע כניסתו לאולם חזר רורק והביט בו שוב ושוב‪ .‬בכל פעם הסב ויינאנד את מבטו‬ ‫הצידה‪.‬‬ ‫"המניע שמנסה המדינה להוכיח נמצא מעבר לטווח הרגשות האנושיים‪ ",‬אמר התובע‬ ‫המחוזי בנאום הפתיחה בפני חבר המושבעים‪" .‬רובנו יאמרו שמדובר במניע מפלצתי שלא‬ ‫יעלה על הדעת‪".‬‬ ‫דומיניק ישבה לצדם של מלורי‪ ,‬הלר‪ ,‬לנסינג‪ ,‬אנרייט‪ ,‬מייק — וגאי פרנקון‪ ,‬לתדהמת‬ ‫חבריו ולמורת רוחם‪ .‬מצדו האחר של המעבר ישבו מפורסמים רבים שהוסיפו אבק כוכבים‬ ‫לאירוע‪ :‬בחוד החנית ישב אלזוורת' טוהי‪ ,‬ומאחוריו שובל של שמות מוכרים ואהובים שהיו‬ ‫פזורים בקהל‪ :‬לויס קוק‪ ,‬גורדון ל' פרסקוט‪ ,‬גאס וב‪ ,‬לנסלוט קלוקי‪ ,‬אייק‪ ,‬ג'ולז פוגלר‪,‬‬ ‫סאלי ברנט‪ ,‬הומר סלוטרן‪ ,‬מיצ'ל לייטון‪.‬‬ ‫"כשם שהדינמיט פוצץ את הבניין‪ ,‬כך הוא פוצץ ומחק כל רגש אנושי מנשמתו של האיש‬ ‫הזה‪ .‬רבותי המושבעים‪ ,‬מדובר בחומר הנפץ הגרוע ביותר על פני האדמה — האדם האנוכי!"‬ ‫הקהל התמזג לגוש אחד — על כיסאות‪ ,‬על אדני החלונות‪ ,‬במעברים‪ ,‬לחוץ אל הקירות‪,‬‬ ‫כמו מונולית ענק — פרט לכמה פרצופים סגלגלים חיוורים‪ .‬הם התבלטו‪ ,‬נפרדים‪ ,‬בודדים‪,‬‬ ‫כל אחד יחיד ומיוחד‪ .‬מאחורי כל אחד היו שנים רבות או חיים שלמים שכמעט חלפו‪ ,‬וגם‬ ‫מאמץ‪ ,‬תקווה ונכונות — הוגנת או לא — אבל נכונות‪ .‬הארשת הזאת העניקה להם מכנה‬

‫משותף‪ :‬שפתיים שחייכו בזדון‪ ,‬שפתיים שהביעו ניכור‪ ,‬שפתיים שנחשקו בגאווה מהוססת‪,‬‬ ‫ואצל כולם‪ ,‬גם הבעה של ייסורים‪.‬‬ ‫"בימינו אנו‪ ,‬כשבעיות עצומות קורעות את העולם לגזרים‪ ,‬וכולנו מחפשים תשובה‬ ‫לשאלות מכריעות בדבר קיומו של המין האנושי‪ ,‬בא האיש הזה ומייחס לעניין פעוט וחסר‬ ‫ערך‪ ,‬כמו השקפתו האמנותית‪ ,‬חשיבות כה רבה‪ ,‬עד שזו הופכת לאובססיה ולמניע היחיד‬ ‫לביצוע פשע נגד החברה‪".‬‬ ‫הקהל בא לחזות במשפט סנסציוני‪ ,‬לראות מפורסמים‪ ,‬ללקט חומר לשיחות חולין‪ ,‬כדי‬ ‫לראות ולהיראות‪ ,‬להעביר את הזמן‪ .‬בסופו הם יחזרו למשרות לא רצויות‪ ,‬למשפחות לא‬ ‫אהובות‪ ,‬לחברים שלא מבחירה‪ ,‬לטרקלינים‪ ,‬לבגדי ערב‪ ,‬לכוסות קוקטייל ולבתי קולנוע‪,‬‬ ‫לכאב שאינם מודים בו‪ ,‬לתקווה שנרצחה‪ ,‬לתשוקה שלא מומשה ונשארה תלויה ודוממת‬ ‫מעל נתיב שלא הלכו בו‪ ,‬לימים של מאמץ מיוחד לא לחשוב‪ ,‬לא לומר‪ ,‬לשכוח‪ ,‬לוותר‬ ‫ולהיכנע‪ .‬אבל כל אחד מהם הכיר רגע בלתי נשכח — בוקר שלכאורה לא אירע בו שום דבר‬ ‫מיוחד‪ ,‬מנגינה שנשמעה לפתע‪ ,‬ומאז לא שבה והתנגנה‪ ,‬מראה פניו של זר באוטובוס‪ ,‬רגע‬ ‫שכל אחד מהם ידע בו פתאום תחושה אחרת של חיים‪ .‬וכל אחד זכר רגעים נוספים‪ ,‬בלילות‬ ‫בלי שינה‪ ,‬ביום גשום בשעת אחר צהריים‪ ,‬בכנסייה‪ ,‬ברחוב ריק לעת שקיעה‪ ,‬רגעים שבהם‬ ‫שאלו את עצמם מדוע יש כל כך הרבה כאב בעולם‪ ,‬כל כך הרבה ייסורים וכיעור‪ .‬מעולם‬ ‫לא ניסו למצוא את התשובה; הם המשיכו בחייהם כאילו לא היה כל צורך בתשובה‪ .‬ובכל‬ ‫זאת‪ ,‬הכיר כל אחד מהם רגע אחד של כנות עירומה ובודדה‪ ,‬רגע שבו הרגיש שהוא זקוק‬ ‫לתשובה‪.‬‬ ‫"‪...‬אדם אנוכי‪ ,‬יהיר וחסר מעצורים‪ ,‬שרצה להשיג את מטרתו בכל מחיר‪"...‬‬ ‫שנים־עשר איש ישבו בתא המושבעים‪ .‬הם האזינו בפנים קשובות‪ ,‬חתומות‪ .‬הנוכחים‬ ‫התלחשו שחבר המושבעים נראה קשוח‪ .‬היו ביניהם שני מנהלים של חברות גדולות‪ ,‬שני‬ ‫מהנדסים‪ ,‬מתמטיקאי‪ ,‬נהג משאית‪ ,‬פועל בניין‪ ,‬חשמלאי‪ ,‬גנן ושלושה פועלים במפעל‪.‬‬ ‫בחירת המושבעים גזלה זמן רב‪ .‬רורק התנגד לרבים מהם‪ .‬הוא בחר בשנים־עשר אלה‪.‬‬ ‫התובע הסכים‪ .‬הוא אמר לעצמו שזה מה שקורה כשחובב לוקח על עצמו את ניהול הגנתו‬ ‫שלו‪ .‬עורך דין מנוסה היה בוחר טיפוסים עדינים יותר‪ ,‬אנשים שיגיבו ברוך להבעת חרטה‬ ‫ולבקשת מחילה; רורק בחר בפרצופים הקשוחים ביותר‪.‬‬ ‫"‪...‬אילו היה מדובר בביתו של איל הון‪ .‬אבל הרי מדובר בשיכון‪ ,‬רבותי המושבעים‪ ,‬בדיור‬ ‫לעניים!"‬ ‫השופט ישב מתוח על כס המשפט‪ .‬הוא היה אפור שיער ובעל הבעה חמורת סבר של קצין‬ ‫בדימוס‪.‬‬ ‫"‪...‬אדם שאומן לשרת את החברה‪ ,‬בונה שהפך להורס‪"...‬‬ ‫הקול המשיך‪ ,‬מיומן ובטוח בעצמו‪ .‬הפרצופים באולם האזינו והגיבו כמו שהיו מגיבים‬ ‫לארוחת ערב טעימה‪ :‬בתחושה של סיפוק שתישכח תוך שעה‪ .‬הם הסכימו עם כל משפט‪,‬‬ ‫הם שמעו את הדברים עוד קודם לכן‪ ,‬תמיד שמעו את אותם הדברים‪ ,‬על זה הרי התבסס‬ ‫העולם; הדברים היו ברורים מאליהם — כמו שלולית לרגליו של אדם‪.‬‬

‫התובע הציג את עדיו‪ .‬השוטר שאסר את רורק עלה על דוכן העדים וסיפר איך מצא את‬ ‫הנאשם ליד מנגנון ההצתה‪ .‬שומר הלילה סיפר איך הורחק מהזירה; עדותו היתה קצרה‪,‬‬ ‫התובע העדיף שלא להדגיש את חלקה של דומיניק‪ .‬מנהל העבודה של הקבלן העיד על‬ ‫הדינמיט שנעלם מהמחסן באתר הבנייה‪ .‬הפקידים שטיפלו בפרויקט קורטלנד‪ ,‬הפקחים‪,‬‬ ‫השמאים‪ ,‬כולם עלו על דוכן העדים כדי לתאר את הבניין ואת מידת הנזק‪ .‬כך הסתיים יומו‬ ‫הראשון של המשפט‪.‬‬ ‫פיטר קיטינג היה העד הראשון שנקרא להעיד ביום המחרת‪.‬‬ ‫הוא ישב על הדוכן בכתפיים שחוחות‪ .‬הוא הביט בצייתנות בתובע‪ .‬מדי פעם התרוצצו‬ ‫עיניו ונפנו למושבעים‪ ,‬לקהל‪ ,‬לרורק‪.‬‬ ‫עבורו זה היה היינו הך‪.‬‬ ‫"מר קיטינג‪ ,‬האם תצהיר בשבועה כי אתה תיכננת את הפרויקט שתואר לפניך‪ ,‬הידוע‬ ‫בשם בנייני קורטלנד?"‬ ‫"לא‪ .‬לא אני תיכננתי אותו‪".‬‬ ‫"אז מי תיכנן אותו?"‬ ‫"הווארד רורק‪".‬‬ ‫"על פי בקשתו של מי?"‬ ‫"על פי בקשתי‪".‬‬ ‫"מדוע פנית אליו?"‬ ‫"כי לא יכולתי לבצע את המשימה בעצמי‪".‬‬ ‫לא היתה נימה של כנות בקול הזה‪ ,‬שכן לא ניכר בו כלל מאמץ לומר את האמת; לא היו‬ ‫שם לא אמת ולא שקר; היתה רק אדישות‪.‬‬ ‫התובע הגיש לו פיסת נייר‪" .‬האם זה ההסכם שעליו חתמתם?"‬ ‫קיטינג נטל את פיסת הנייר‪" .‬כן‪".‬‬ ‫"האם זו חתימתו של הווארד רורק?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"קרא בבקשה את תנאי ההסכם בפני המושבעים‪".‬‬ ‫קיטינג קרא בקול‪ .‬קולו היה יציב‪ ,‬מיומן‪ .‬איש מהנוכחים באולם לא הבין שהעדות אמורה‬ ‫להיות סנסציה‪ .‬זה לא היה אדריכל מפורסם שמתוודה קבל עם ועדה על חוסר כישרון; זה‬ ‫היה אדם ששינן היטב מידע שלמד בעל פה‪ .‬אנשים חשו שאם היו קוטעים אותו באמצע‪,‬‬ ‫הוא היה מתקשה להמשיך בדבריו ונאלץ להתחיל מההתחלה‪.‬‬ ‫הוא ענה על שאלות רבות‪ .‬התובע הציג כעדות את התוכניות המקוריות ששירטט רורק‬ ‫עבור קורטלנד‪ ,‬תוכניות שקיטינג שמר‪ .‬כמו כן הציג את ההעתקים שיצר קיטינג‪ ,‬וגם כמה‬ ‫מתצלומי קורטלנד‪ ,‬כפי שנבנה בסופו של דבר‪.‬‬ ‫"מדוע התנגדת כל כך לשינויים המצוינים שהציעו מר פרסקוט ומר וב?"‬ ‫"כי פחדתי מהווארד רורק‪".‬‬ ‫"למה ציפית‪ ,‬מהיכרותך רבת־השנים עם אופיו?"‬

‫"לכל דבר‪".‬‬ ‫"מה זאת אומרת?"‬ ‫"אני לא יודע‪ .‬פשוט פחדתי‪ .‬תמיד פחדתי‪".‬‬ ‫השאלות נמשכו‪ .‬הסיפור היה יוצא דופן‪ ,‬אבל הצופים השתעממו בכל זאת‪ .‬נדמה שלא‬ ‫היה מדובר במשתתף פעיל בפרשת קורטלנד‪ .‬עדים אחרים הותירו רושם עז הרבה יותר‪,‬‬ ‫כאילו היו קשורים לפרשה קשר הדוק יותר‪.‬‬ ‫קיטינג ירד מהדוכן‪ ,‬אבל הותיר בקהל תחושה מוזרה ששום דבר לא השתנה עם יציאתו;‬ ‫כאילו איש לא קם ויצא‪.‬‬ ‫"התביעה סיימה‪ ",‬אמר התובע המחוזי‪.‬‬ ‫השופט הביט ברורק‪.‬‬ ‫"תורך‪ ",‬אמר‪ .‬קולו היה עדין‪.‬‬ ‫רורק קם‪" .‬כבוד השופט‪ ,‬לא אזמן עדים‪ .‬הדברים שאומר כעת יהיו עדותי וגם נאום‬ ‫הסיכום שלי‪".‬‬ ‫"הישבע‪ ,‬אם כן‪".‬‬ ‫רורק נשבע‪ .‬הוא עמד ליד המדרגות שהובילו לדוכן העדים‪ .‬קהל הצופים הביט בו‪ .‬הם‬ ‫הרגישו שאין לו סיכוי‪ .‬הם יכלו להרשות לעצמם להשתחרר לשעה קלה מהאיבה חסרת‬ ‫השם ומתחושת חוסר הביטחון שעורר האיש אצל רוב האנשים‪ .‬כך‪ ,‬לראשונה‪ ,‬ראו אותו‬ ‫כמות שהוא‪ :‬אדם נטול מורא‪.‬‬ ‫המורא שעלה בדעתם לא היה מהסוג הרגיל‪ ,‬לא בבחינת תגובה לסכנה ממשית‪ ,‬אלא אותו‬ ‫פחד כרוני שאיש אינו מודה בו ושכולנו חיים איתו‪ .‬הם נזכרו ברגעים אומללים של בדידות‪,‬‬ ‫שבהם אדם חושב על המילים השנונות שהיה יכול לומר והתקשה למצוא ברגע הנכון‪ ,‬ובשל‬ ‫כך הוא שונא את מי שגזלו ממנו את עוז רוחו‪ .‬הם נזכרו ברגעים אומללים של ידיעה עד‬ ‫כמה חזק ומוכשר הוא האדם בעיני רוחו‪ ,‬תמונה זוהרת שלעולם לא מתגשמת במציאות‪.‬‬ ‫חלום? אשליה? או מציאות שנרצחה ברגע אחד עלום‪ ,‬שמכרסם ומפורר הכול — פחד —‬ ‫תלות — שנאה?‬ ‫רורק עמד לפניהם כמו אדם שעומד לפני מחשבתו שלו ברגעי תמימותה‪ .‬אלא שרורק‬ ‫עמד כך לפני קהל עוין‪ ,‬ופתאום הרגישו כולם שהשנאה כלפיו אינה אפשרית‪ .‬לרגע קצר‬ ‫קלט כל אחד ואחד בקהל את דרך חשיבתו‪ .‬כל אחד שאל את עצמו‪ :‬האם אני זקוק‬ ‫להסכמתו של מישהו אחר? האם זה חשוב? האם אני בעצם כבול? ובאותו רגע קצרצר היה‬ ‫כל אחד משוחרר — משוחרר מספיק כדי לקיים רגש של רצון טוב ונדיבות כלפי אדם אחר‬ ‫בחדר‪.‬‬ ‫זה היה רק רגע חולף; רגע של דומייה‪ ,‬כשהווארד רורק התכונן לדבר‪.‬‬ ‫"לפני אלפי שנים גילה אחד מבני האדם כיצד להדליק אש‪ .‬מן הסתם שרפו אותו על‬ ‫אותה מדורה שלימד את ֶאחיו להדליק‪ .‬הוא נחשב פושע שכרת ברית עם השטן‪ֵ ,‬אימתו של‬ ‫המין האנושי‪ .‬אבל‪ ,‬אחר כך‪ ,‬נשארה האש אצל בני האדם‪ ,‬והם למדו לחמם את עצמם‪,‬‬ ‫לבשל‪ ,‬להאיר את מערותיהם‪ .‬הוא השאיר להם מתנה שהם עצמם לא הצליחו להשיג‪ .‬הוא‬

‫האפלה מעל פני האדמה‪ .‬כעבור אלפי שנים המציא אדם את הגלגל‪ .‬קרוב לוודאי‬ ‫ֵ‬ ‫סילק את‬ ‫שנקרע לגזרים בגלל המצאתו זו‪ ,‬שהעניק לאחיו בני האדם‪ .‬הוא נחשב עבריין שחדר לתחום‬ ‫אסור‪ ,‬אך לאחר מכן יכלו בני האדם לנסוע עד מעבר לקו האופק‪ .‬הוא השאיר להם מתנה‬ ‫שהם עצמם לא הצליחו להשיג ופתח בפניהם את העולם‪.‬‬ ‫"אותו אדם‪ ,‬הראשון שעמד איתן‪ ,‬הוא גיבורו של פרק הפתיחה בכל אגדה שהמין האנושי‬ ‫מייחס לראשית קיומו‪ .‬פרומתיאוס נכבל לסלע וכבדו נקרע יום־יום מגופו בידי נשרים‪,‬‬ ‫מהאלים‪ .‬על אדם הראשון נגזרו ייסורים‪ ,‬כי אכל מפרי עץ‬ ‫ֵ‬ ‫וזאת משום שגנב את האש‬ ‫הדעת‪ .‬תהא האגדה אשר תהא‪ ,‬אי־שם בערפילי הזיכרון ידע המין האנושי שגדולתו טמונה‬ ‫באדם אחד שיצטרך לשלם על אומץ לבו‪.‬‬ ‫"לאורך הדורות היו אנשים שעשו את הצעד הראשון בדרכים חדשות‪ ,‬מצוידים בחזונם‬ ‫בלבד‪ .‬מטרותיהם היו שונות‪ ,‬אבל דבר אחד היה משותף לכולם‪ :‬צעדם היה באמת הראשון‪,‬‬ ‫דרכם היתה חדשה‪ ,‬חזונם לא היה שאוּ ל‪ ,‬והתגובה שנתקלו בה היתה שנאה‪ .‬היוצרים‬ ‫הגדולים‪ ,‬הוגי הדעות‪ ,‬האמנים‪ ,‬אנשי המדע‪ ,‬הממציאים‪ ,‬כולם עמדו בודדים אל מול אנשי‬ ‫תקופתם‪ .‬כל רעיון חדש ונשגב זכה להתנגדות הרוב‪ .‬כל המצאה חדשה וגדולה הוקעה‪.‬‬ ‫המנוע הראשון נחשב מטופש‪ .‬המטוס הראשון נחשב בלתי אפשרי‪ .‬נול האריגה המכאני‬ ‫הראשון נתפס כיציר השטן‪ .‬ההרדמה נתפסה כחטא‪ .‬אך אנשים בעלי חזון המשיכו בדרכם‪.‬‬ ‫הם לחמו‪ ,‬הם סבלו‪ ,‬הם שילמו ביוקר‪ .‬אך לבסוף ניצחו‪.‬‬ ‫"שום יוצר לא נדחף קדימה בכוח השאיפה לעזור לאחיו‪ ,‬שהרי אחיו דחו את המתנה‬ ‫שהציע להם‪ ,‬והמתנה הזאת הרסה את שגרת חייהם העצלים‪ .‬האמת שלו היתה המניע‬ ‫היחיד‪ .‬האמת שלו ועבודתו שלו והשגת מטרותיו בדרכו שלו‪ .‬סימפוניה‪ ,‬ספר‪ ,‬מנוע‪,‬‬ ‫פילוסופיה‪ ,‬מטוס או בניין — זאת היתה מטרתו ואלו היו חייו‪ .‬לא מי ששמעו את יצירתו‪,‬‬ ‫שקראו בה‪ ,‬שהפעילו אותה‪ ,‬שהאמינו בה‪ ,‬שטסו בה או שגרו בה‪ .‬היצירה‪ ,‬ולא מי‬ ‫שהשתמשו בה‪ .‬היצירה‪ ,‬ולא התועלת שאחרים הפיקו ממנה‪ .‬היצירה שהעניקה צורה לאמת‬ ‫שלו‪ .‬הוא רומם את האמת שלו מעל לכול והגן עליה כנגד כל בני האדם‪.‬‬ ‫"חזונו‪ ,‬כוחו‪ ,‬אומץ לבו‪ ,‬נבעו מתוך רוחו שלו‪ .‬אבל רוחו של האדם היא האגו שלו‪ ,‬היא‬ ‫האני שלו‪ .‬היא סך כל התודעה שלו‪ .‬לחשוב‪ ,‬לחוש‪ ,‬לשפוט‪ ,‬כל אלה הן פעולות של האגו‪.‬‬ ‫"היוצרים לא היו חסרי אנוכיות‪ .‬זה סוד כוחם‪ ,‬כוח שנבע מתוך עצמו‪ ,‬שהמניע שלו הוא‬ ‫רק עצמו‪ .‬זאת הסיבה הראשונה‪ ,‬זה מקור האנרגיה‪ ,‬זה מעיין החיים‪ .‬היוצר לא שירת מעולם‬ ‫מישהו או משהו‪ .‬הוא חי למען עצמו‪.‬‬ ‫"ורק משום שחי למען עצמו‪ ,‬היה מסוגל ליצור דברים שהם פאר היצירה האנושית‪ .‬זה‬ ‫טבעו של הישג‪.‬‬ ‫"אדם אינו יכול להתקיים אלא מכוח שכלו‪ .‬הוא יוצא אל העולם בלתי חמוש‪ .‬מוחו הוא‬ ‫הנשק היחיד שלו‪ .‬חיות משיגות את מזונן באמצעות הפעלת כוח‪ .‬לאדם אין טפרים‪ ,‬אין לו‬ ‫ניבים‪ ,‬אין לו קרניים וגם לא כוח רב בשריריו‪ .‬עליו לזרוע או לצוד את מזונו‪ .‬כדי לזרוע‪,‬‬ ‫הוא זקוק לתהליך של חשיבה‪ .‬כדי לצוד‪ ,‬הוא זקוק לכלי נשק‪ ,‬וייצור כלי נשק כרוך גם הוא‬ ‫בתהליך של חשיבה‪ .‬מצורך פשוט ועד למושגי הדת המופשטים ביותר‪ ,‬מהגלגל ועד לגורד‬

‫השחקים‪ ,‬כל דבר שמסמל אותנו וכל מה ששייך לנו הוא תוצר של תכונה אחת ויחידה —‬ ‫יכולתו של האדם לחשוב‪.‬‬ ‫"אבל החשיבה היא תכונה אינדיבידואלית‪ .‬אין דבר כזה מוח קולקטיבי‪ ,‬ואין גם חשיבה‬ ‫קולקטיבית‪ .‬הסכם שהושג בידי קבוצה של אנשים אינו אלא פשרה‪ ,‬או ממוצע של מחשבות‬ ‫אינדיבידואליות‪ .‬זו תוצאה משנית‪ ,‬כי הפעולה הראשונית‪ ,‬החשיבה‪ ,‬צריכה להיעשות בידי‬ ‫כל אדם ואדם לחוד‪ .‬נוכל לחלק ארוחה בין אנשים רבים‪ ,‬אבל לא נוכל לעכלה בקיבה‬ ‫קולקטיבית‪ .‬איש אינו יכול לנשום בריאותיו במקום אדם אחר‪ .‬איש אינו יכול לחשוב במוחו‬ ‫במקום הזולת‪ .‬כל פעולות הרוח והגוף הן פרטיות‪ .‬אי אפשר להעביר אותן‪ ,‬וגם לא לחלוק‬ ‫אותן‪.‬‬ ‫"אנו יורשים את תוצר חשיבתם של אנשים אחרים‪ .‬אנו יורשים את הגלגל ואז בונים‬ ‫עגלה‪ .‬העגלה הופכת למכונית‪ .‬המכונית הופכת למטוס‪ .‬ואולם כל אשר קיבלנו מאחרים‬ ‫אינו אלא מוצר סופי של חשיבתם הם‪ .‬הכוח המניע האמיתי הוא כושר היצירה שרואה‬ ‫בתוצר הזה של האחרים חומר גלם‪ ,‬ואז משתמש בו ומקדם את המוצר לשלב הבא‪ .‬כושר‬ ‫היצירה הזה אינו ניתן למסירה‪ ,‬גם לא לקבלה ולא לחלוקה ולהשאלה‪ .‬הוא שייך ליחיד‪,‬‬ ‫לפרט‪ .‬מה שנוצר הוא רכושו של היוצר‪ .‬אנשים לומדים איש מרעהו‪ .‬אבל הלימוד הוא רק‬ ‫חליפת חומרים‪ .‬איש אינו יכול לתת לרעהו את היכולת לחשוב‪ .‬והרי היכולת הזאת היא‬ ‫האמצעי היחיד שמאפשר את קיומנו‪.‬‬ ‫"שום דבר לא ניתן לאדם במתנה‪ .‬הוא נאלץ ליצור את כל הדרוש לו לסיפוק צרכיו‪ .‬וכאן‬ ‫עומד האדם בפני בעיה יסודית‪ :‬ביכולתו להתקיים רק באחת משתי דרכים‪ :‬בעבודה‬ ‫העצמאית של מוחו‪ ,‬או כטפיל הניזון מעבודתם של אחרים‪ .‬היוצר הוא מקורי‪ .‬הטפיל שואל‬ ‫מאחרים‪ .‬היוצר עומד לבדו מול הטבע‪ .‬הטפיל עומד מול הטבע באמצעות מתווך‪.‬‬ ‫"שאיפתו של היוצר היא כיבוש הטבע‪ .‬שאיפתו של הטפיל היא כיבושם של בני האדם‪.‬‬ ‫"היוצר חי למען עבודתו‪ .‬הוא לא זקוק לאחרים‪ .‬מטרתו העיקרית נמצאת בתוך תוכו‪.‬‬ ‫הטפיל חי חיים מתוּ וכים‪ .‬הוא זקוק לאחרים‪ ,‬הזולת הופך למניע העיקרי שלו‪.‬‬ ‫"הצורך היסודי של היוצר הוא עצמאות‪ .‬המוח היוצר אינו יכול לפעול מתוך כפייה‪ .‬אי‬ ‫אפשר לרסן אותו‪ ,‬אי אפשר להקריב אותו ואי אפשר לכפות עליו התחשבות בכל שיקול‬ ‫דעת‪ .‬הוא תובע עצמאות מוחלטת בפעולתו ובמניעיה‪ .‬קשריו עם בני אדם הם משניים‬ ‫בלבד‪.‬‬ ‫"הצורך היסודי של האדם המתוּ וך הוא להבטיח את קשריו עם בני האדם לשם קיומו‬ ‫הפיזי‪ .‬הוא מעמיד בראש את קשריו עם בני אדם אחרים‪ .‬הוא מכריז שהאדם קיים כדי‬ ‫לשרת את הזולת‪ .‬הוא מטיף לאלטרואיזם‪.‬‬ ‫"אלטרואיזם הוא תורה התובעת מהאדם לחיות למען הזולת ולהעמיד אותו מעל עצמו‪.‬‬ ‫"לא קיים אדם שיכול לחיות למען הזולת‪ .‬כפי שאדם אינו מסוגל לחלק את גופו‪ ,‬כך הוא‬ ‫אינו יכול לשתף אחרים ברוחו‪ .‬אבל האיש המתוּ וך ניצל את האלטרואיזם כנשק והפך על‬ ‫פיה את קערת העקרונות המוסריים של המין האנושי‪ .‬אנשים למדו כל צו שנועד להשמיד‬ ‫את היוצר‪ .‬הם למדו שתלות באחרים היא מעלה‪.‬‬

‫"אדם המנסה לחיות למען הזולת תלוי בזולת‪ .‬הוא טפיל מעצם טבעו והופך לטפילים גם‬ ‫את מי שהוא משרת‪ .‬הקשר ביניהם אינו יוצר דבר פרט לשחיתות הדדית‪ .‬המצב הקרוב‬ ‫ביותר לתפיסה זו — של האדם החי כדי לשרת אחרים — הוא מצבו של עבד‪ .‬אם עבדות‬ ‫פיזית היא דבר מבחיל‪ ,‬מבחיל פי כמה הרעיון של עבדות הרוח! לעבד שנכנע נשאר משהו‬ ‫מכבודו‪ .‬הוא גאה על שסירב להיכנע וגילה התנגדות‪ .‬הוא רואה במצבו עוול‪ .‬אבל אדם‬ ‫שהופך את עצמו לעבד מרצונו החופשי‪ ,‬בשם האהבה‪ ,‬הוא היצור השפל ביותר‪ .‬הוא משפיל‬ ‫את כבוד האדם ואת מושג האהבה‪ .‬והרי זוהי תמצית האלטרואיזם‪.‬‬ ‫"מלמדים אותנו שהסגולה הנעלה ביותר אינה חתירה להישגים‪ ,‬אלא נתינה‪ .‬אבל אדם‬ ‫אינו יכול לתת את מה שלא נוצר‪ .‬היצירה באה לפני הנתינה‪ ,‬שאם לא כן‪ ,‬אין מה לתת‪.‬‬ ‫צרכיו של היוצר באים לפני הצורך האפשרי של הנאה מהיצירה‪ .‬ואף על פי כן‪ ,‬מלמדים‬ ‫אותנו להעריץ את האדם המתוּ וך‪ ,‬המחלק מתנות שלא הוא יצר‪ .‬מלמדים אותנו לראותו‬ ‫כעומד מעל האדם שאיפשר את חלוקת המתנות הללו‪ .‬צדקה זוכה לדברי הלל‪ .‬הישג יצירתי‬ ‫זוכה למשיכת כתפיים‪.‬‬ ‫"מלמדים אותנו שבראש ובראשונה עלינו להקל על סבלם של אחרים‪ .‬אבל ייסורים הם‬ ‫מחלה‪ .‬וכשאדם נתקל בהם‪ ,‬הוא ינסה לעזור ולהקל‪ .‬עם זאת‪ ,‬בכך שאנחנו רואים בעזרה‬ ‫לזולת מעשה כה נעלה‪ ,‬אנחנו מעניקים לייסורים את המקום החשוב ביותר בחיינו‪ .‬האדם‬ ‫צריך לשאוף שאחרים יסבלו כדי שיוכל לומר על עצמו שיש לו מעלות רבות‪ .‬זה טבעו של‬ ‫האלטרואיזם‪ .‬היוצר אינו מתעניין במחלות‪ ,‬אלא בחיים‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬עבודת היוצרים חיסלה‬ ‫מחלות רבות של הגוף ושל הרוח והביאה מזור לסובלים‪ ,‬יותר מכל מה שהשיג אי־פעם‬ ‫אלטרואיסט‪.‬‬ ‫"מלמדים אותנו שלהסכים עם אחרים זו מעלה‪ .‬אך היוצר הוא אדם שאינו מסכים‪.‬‬ ‫מלמדים אותנו שעלינו לשחות עם הזרם‪ .‬אך היוצר הוא אדם ששוחה נגד הזרם‪ .‬מלמדים‬ ‫אותנו שעלינו לעמוד מאוחדים‪ .‬אך היוצר הוא האדם שעומד בדד‪.‬‬ ‫"מלמדים אותנו שהאני הוא שם נרדף לרוע‪ ,‬ואילו חוסר האנוכיות הוא האידיאל המושלם‬ ‫וסך כל התכונות היפות‪ .‬אך היוצר הוא אנוכי במלוא מובן המילה‪ ,‬והאדם חסר האנוכיות‬ ‫הוא זה שאינו חושב‪ ,‬שאינו חש‪ ,‬שאינו שופט‪ ,‬שאינו פועל‪ ,‬שהרי כל הפעולות הללו הן‬ ‫פעולות של האני‪.‬‬ ‫"כאן ההיפוך הוא הקטלני ביותר‪ ,‬שכן הסוגיה הוצגה בצורה מסולפת ולא השאירה לבני‬ ‫האדם ברירה — וגם לא חופש‪ .‬כמו שני קטבים של טוב ורע‪ ,‬הוצעו לו שתי אפשרויות‪:‬‬ ‫אגואיזם ואלטרואיזם‪ .‬אגואיזם הוסבר כהקרבת אחרים למען האני הפרטי‪ ,‬ואילו אלטרואיזם‬ ‫כהקרבת האני הפרטי למען אחרים‪ .‬ההנחה הזאת קשרה את האדם קשר בל־יינתק לאחרים‬ ‫ולא הניחה לו אלא לבחור בין שני סוגי כאב‪ :‬כאבו שלו שעליו לשאת למען אחרים‪ ,‬או כאב‬ ‫שנכפה על אחרים למען האני‪ .‬ומשנוספה לכל אלה הקביעה שעל האדם למצוא נחמה‬ ‫בביטול העצמיות‪ ,‬הושלמה המלכודת‪ .‬האדם נאלץ לקבל את המזוכיזם כאידיאל‪ ,‬וזאת‬ ‫מתוך איום שהחלופה האחת והיחידה היא סדיזם‪ .‬זאת היתה התרמית הגדולה ביותר‬ ‫שנכפתה אי־פעם על המין האנושי‪.‬‬

‫"באמצעי זה חוזקה ההשקפה שתלות וייסורים הם היסודות העיקריים של החיים‪.‬‬ ‫"הברירה אינה בין הקרבה עצמית לשליטה באחרים‪ .‬הברירה היא בין תלות לעצמאות‪.‬‬ ‫שלטונו של היוצר או של האדם המתוּ וך‪ ,‬זאת הבעיה העיקרית‪ .‬היא תלויה בשאלת החיים‬ ‫והמוות‪ .‬חוק היוצר בנוי על פעילות מחשבתית המאפשרת את קיומם של בני האדם‪ .‬חוק‬ ‫האדם המתוּ וך בנוי על סיפוק צרכיו של מוח שאין לו הכישורים לשרוד‪ .‬כל הנובע מהאני‬ ‫העצמאי של האדם הוא טוב‪ .‬כל הנובע מתלותו של אדם באדם אחר הוא רע‪.‬‬ ‫"האגואיסט אינו זה שמקריב את הזולת לטובת עצמו; האגואיסט הוא האדם שעומד מעל‬ ‫הצורך לנצל אחרים‪ ,‬בכל צורה שהיא‪ .‬הוא אינו פועל באמצעותם‪ .‬הוא אינו קשור אליהם‪,‬‬ ‫לא במטרתו‪ ,‬לא במניעיו‪ ,‬לא במחשבתו‪ ,‬לא בשאיפותיו ולא במקורות האנרגיה שלו‪ .‬הוא‬ ‫אינו קיים למען אחרים‪ ,‬והוא גם לא מבקש מאחרים להתקיים למענו‪ .‬זאת הצורה היחידה‬ ‫של אחווה ושל כבוד הדדי האפשריים בקרב בני אדם‪.‬‬ ‫"לא כולם מוכשרים באותה מידה‪ ,‬אבל העיקרון הבסיסי אינו משתנה‪ :‬דרגת העצמאות‬ ‫של האדם‪ ,‬היקף היוזמה שלו ומידת אהבתו לעבודתו‪ ,‬הם שקובעים את ערכו וכישרונו‬ ‫כעובד וכאדם‪ .‬עצמאות היא קנה המידה היחיד לתרומתו ולערכו של האדם‪ .‬מיהו ומה הוא‬ ‫עושה למען עצמו‪ :‬ולא מה עשה או לא עשה למען הזולת‪ .‬אין תחליף לכבוד העצמי‪ .‬אין‬ ‫אבן בוחן אחרת לכבוד העצמי מלבד עצמאות‪.‬‬ ‫"יחסים הוגנים אינם מצריכים הקרבת אדם למען אדם אחר‪ .‬אדריכל זקוק ללקוחות‪ ,‬אבל‬ ‫הוא לא משעבד את עבודתו לרצונותיהם‪ .‬הם זקוקים לו‪ ,‬אבל הם לא מזמינים בית רק כדי‬ ‫לתת לו עבודה‪ .‬בני האדם מחליפים ביניהם יצירות מתוך רצון חופשי ומשותף‪ ,‬למען יתרון‬ ‫משותף‪ :‬כשהאינטרסים שלהם עולים בקנה אחד‪ ,‬ושני הצדדים מעוניינים בכך‪ .‬אם הם אינם‬ ‫מעוניינים‪ ,‬הם ממשיכים לחפש‪ .‬זאת הדרך היחידה לקיים יחסים בין שווים‪ .‬כל צורה אחרת‬ ‫אינה אלא יחס בין עבד לאדוניו‪ ,‬בין קורבן לתליינו‪.‬‬ ‫"עבודה לעולם אינה נעשית במשותף‪ ,‬מתוך החלטת הרוב‪ .‬את עבודת היצירה מדריכה‬ ‫מחשבה יחידה‪ ,‬אינדיבידואלית‪ .‬אדריכל זקוק אמנם לאנשים רבים כדי להקים בית‪ ,‬אבל‬ ‫הוא אינו מבקש מהם להביע את דעתם על שרטוטיו ועל תוכניותיו‪ .‬הם עובדים יחד מתוקף‬ ‫הסכם הדדי‪ ,‬וכל אחד מהם חופשי לפעול בתחומו‪ ,‬על פי דרכו‪ .‬האדריכל משתמש בפלדה‪,‬‬ ‫בזכוכית ובמלט‪ ,‬חומרים שמייצרים אחרים‪ .‬אבל החומרים נשארים פלדה‪ ,‬זכוכית ומלט‪ ,‬כל‬ ‫עוד הוא אינו נוגע בהם‪ .‬מה שהוא יוצר מהם הופך אותם ליצירתו הבלעדית ולרכושו‬ ‫הבלעדי‪ .‬זאת הצורה היחידה לשיתוף פעולה הוגן בין בני אדם‪.‬‬ ‫"הזכות הראשונה על פני כדור הארץ היא זכותו של האגו‪ .‬חובתו הראשונה של האדם‬ ‫היא כלפי עצמו‪ .‬המוסר שלו מנחה אותו לא לתלות את מטרתו העיקרית באחרים‪ .‬חובתו‬ ‫המוסרית היא לפעול על פי שאיפותיו ורצונותיו‪ ,‬ובלבד שלא יהיו תלויים באחרים‪ .‬את‬ ‫העיקרון הזה יש להחיל על כל מרחב היצירה שלו‪ :‬על כישרונו‪ ,‬על מחשבתו ועל עבודתו‪.‬‬ ‫אבל לא על המרחב שבו פועלים הפושע‪ ,‬האלטרואיסט והרודן‪.‬‬ ‫"אדם חושב ועובד ביחידות‪ .‬אבל הוא לא יכול לשדוד‪ ,‬לנצל או לשלוט ביחידות‪ .‬שוד‪,‬‬ ‫ניצול ושליטה זקוקים לקורבנות‪ .‬הם מרמזים על תלות הדדית‪ .‬זוהי נחלתו של האיש‬

‫המתוּ וך‪.‬‬ ‫"שליטים אינם אגואיסטים‪ .‬הם אינם יוצרים דבר‪ .‬הם קיימים רק בזכות קיומם של‬ ‫אחרים‪ .‬כל תכליתם היא הנתינים שלהם‪ ,‬עצם הפעולה של שעבוד אחרים‪ .‬הם תלויים‬ ‫באחרים‪ ,‬כמו הקבצנים‪ ,‬כמו העובדים הסוציאלים והשודדים‪ .‬צורתה של התלות אינה‬ ‫חשובה‪.‬‬ ‫"אבל בני האדם למדו לראות את האדם המתוּ וך — את העריץ‪ ,‬את הקיסר‪ ,‬את הרודן —‬ ‫כנציגי האגואיזם‪ .‬באמצעות התרמית הזאת הם הובלו להרוס את האגו‪ ,‬את עצמם ואת‬ ‫האחרים‪ .‬מטרתה של התרמית היתה להרוס את היוצרים‪ .‬או לרסנם‪ ,‬שזה היינו הך‪.‬‬ ‫"עוד משחר ההיסטוריה עמדו שני הניגודים זה מול זה‪ :‬היוצר והאדם המתוּ וך‪ .‬כשהיוצר‬ ‫הראשון המציא את הגלגל‪ ,‬הגיב גם האדם המתוּ וך‪ .‬הוא המציא את האלטרואיזם‪.‬‬ ‫"גם כשהתכחשו לו‪ ,‬התנגדו לו‪ ,‬רדפו אותו וניצלוהו‪ ,‬המשיך היוצר והתקדם ודחף קדימה‬ ‫את כל המין האנושי מכוח האנרגיה שלו‪ .‬האדם המתוּ וך לא תרם לתהליך הזה דבר‪ .‬הוא רק‬ ‫שם לפניו מכשולים‪ .‬למאבק הזה יש שם נוסף‪ :‬הפרט נגד הקולקטיב‪.‬‬ ‫"'טובת הכלל' של הקולקטיב — גזע‪ ,‬מעמד‪ ,‬מדינה — היתה הטיעון וההצדקה לכל שלטון‬ ‫עריצות ששלט אי־פעם בבני אדם‪ .‬כל זוועה בלתי נתפסת בתולדות המין האנושי בוצעה‬ ‫בשם האלטרואיזם‪ .‬האם היה אי־פעם אקט של אנוכיות שיכול להשתוות לטבח שביצעו‬ ‫חסידי האלטרואיזם? האם האשם הוא בצביעותו של האדם או באופי העקרונות? הקצבים‬ ‫הגדולים בהיסטוריה היו גם הכנים ביותר‪ .‬הם האמינו בחברה מושלמת שאפשר להגיע אליה‬ ‫בעזרת הגיליוטינה וכיתת היורים‪ .‬איש לא פיקפק בזכותם לרצוח‪ ,‬שהרי רצחו למען מטרה‬ ‫אלטרואיסטית‪ .‬כולם השלימו עם העובדה שיש להקריב אנשים מסוימים למען אחרים‪.‬‬ ‫השחקנים מתחלפים‪ ,‬אבל מהלך הטרגדיה נשאר זהה‪ .‬זה מתחיל בהומניטר גדול שיוצא‬ ‫בהכרזת אהבה למין האנושי ומסתיים בשפיכות דמים‪ .‬כך זה נמשך ויימשך כל עוד יאמינו‬ ‫בני האדם שמעשה טוב הוא מעשה לא אנוכי‪ .‬האמונה הזאת מרשה לאלטרואיסט לפעול‬ ‫ומאלצת את קורבנותיו לסבול בשקט‪ .‬מנהיגי תנועות קולקטיביות אינם תובעים דבר‬ ‫לעצמם‪ .‬אבל ְראו את התוצאות‪.‬‬ ‫"הטוב היחיד שאדם יכול לעשות לחברו‪ ,‬ההכרזה היחידה שמעידה על יחסים תקינים בין‬ ‫בני האדם היא — תוריד את הידיים!‬ ‫"ראו‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬מהי התולדה של חברה הבנויה על עקרון האינדיבידואליזם‪ .‬זו הרי‬ ‫ארצנו‪ ,‬הארץ האצילה ביותר בתולדות האנושות‪ .‬ארץ ההישגים הגדולים‪ ,‬השפע והחופש‬ ‫שאין כדוגמתם‪ .‬הארץ הזאת לא נבנתה על שירות חסר אנוכיות‪ ,‬גם לא על בסיס הקרבה או‬ ‫ויתור או כל סממן אלטרואיסטי אחר‪ .‬היא נבנתה על זכותו של האדם לחפש אחר האושר‪.‬‬ ‫לא אחר אושרו של הזולת‪ .‬אחר אושרו שלו‪ .‬הנה לכם מניע אישי‪ ,‬פרטי‪ ,‬אנוכי‪ .‬וראו את‬ ‫התוצאות‪ .‬נִ ברו עמוק במצפון שלכם‪.‬‬ ‫"זהו קונפליקט עתיק יומין‪ .‬בני האדם הגיעו לשלב הקרוב ביותר לאמת‪ ,‬אך שוב ושוב‬ ‫נהרסה אותה אמת‪ ,‬ותרבויות שלמות קרסו בזו אחר זו‪ .‬התרבות היא התקדמות לקראת‬ ‫חברה של פרטים‪ .‬קיומו של הפרא הוא פומבי‪ ,‬הוא כפוף לחוקי השבט‪ .‬התרבות היא תהליך‬

‫המשחרר את האדם מבני האדם‪.‬‬ ‫"גם בימינו היא מרימה את ראשה‪ ,‬אותה מפלצת עתיקת יומין של קולקטיביזם‪ ,‬של‬ ‫שלטון אנשים מתוּ וכים‪ ,‬אנשים סוג בי"ת‪ .‬גם היום היא מרימה את ראשה ויוצאת משליטה‪.‬‬ ‫היא הביאה את האדם לשפל מדרגה אינטלקטואלי שלא נראה כמותו על פני האדמה‪ .‬היא‬ ‫מעודדת זוועות חסרות תקדים בתולדות האנושות‪ .‬היא מרעילה את המוח האנושי‪ .‬היא‬ ‫בלעה את מרבית אירופה‪ .‬היא מאיימת גם על ארצנו‪.‬‬ ‫"אני אדריכל‪ .‬אני יודע מה יצמח מהעיקרון שעליו היא בנויה‪ .‬אנחנו מתקדמים לקראת‬ ‫עולם שלא אוכל להרשות לעצמי לחיות בו‪.‬‬ ‫"עכשיו אתם יודעים מדוע פוצצתי את קורטלנד‪.‬‬ ‫"אני תיכננתי את קורטלנד‪ .‬אני נתתי אותו לכם‪ .‬ואני גם הרסתי אותו‪.‬‬ ‫"הרסתי אותו כי לא רציתי שיתקיים‪ .‬קורטלנד היה מפלצת כפולה‪ .‬בצורתו ובהנחה‬ ‫המשתמעת ממנה‪ .‬הייתי חייב לפוצץ את שניהם‪ .‬את הצורה השחיתו שני אנשים מתוּ וכים‬ ‫שלקחו לעצמם את הרשות לשפר משהו שלא יצרו‪ ,‬משהו שהיה נשגב מבינתם‪ .‬הם הורשו‬ ‫לעשות זאת מתוך ההנחה שמטרתו האלטרואיסטית של הבניין מבטלת כל זכות אחרת‪,‬‬ ‫ושאין לי זכות להתנגד‪.‬‬ ‫"הסכמתי לתכנן את קורטלנד כדי לראות אותו נבנה כפי שתיכננתי אותו‪ ,‬ולא לשם כל‬ ‫מטרה אחרת‪ .‬כזה היה המחיר שבו נקבתי בתמורה לעבודה‪ .‬אבל לא קיבלתי את התשלום‬ ‫המגיע לי‪.‬‬ ‫"אני לא מאשים את פיטר קיטינג‪ .‬הוא היה חסר אונים‪ ,‬היה לו חוזה עם מעבידיו‪ .‬הם‬ ‫התעלמו מהחוזה‪ .‬הובטח לו כי המבנה שיציע ייבנה כפי שתוכנן‪ .‬ההבטחה הזאת הופרה‪.‬‬ ‫אהבת האדם ליושרתה של עבודתו וזכותו לשמור על אותה יושרה נתפסות כעניין פעוט‬ ‫וחסר כל ערך‪ .‬שמעתם את התובע אומר זאת במילים אלה ממש‪ .‬מדוע הושחת הבניין? בלי‬ ‫שום סיבה‪ .‬פעולות שכאלה‪ ,‬אין להן סיבה אף פעם‪ ,‬אלא לשם יהירותו של אדם מתוּ וך‬ ‫המשוכנע שיש לו איזו זכות על רכושו של אחר‪ ,‬בין שמדובר בקניין רוחני ובין שמדובר‬ ‫בקניין חומרי‪ .‬מי הרשה להם לעשות את זה? אי אפשר להצביע על אדם מסוים מתוך‬ ‫עשרות הממונים על הפרויקט‪ .‬איש לא טרח להרשות או לאסור את השינויים‪ .‬איש לא היה‬ ‫אחראי‪ .‬קשה להצביע על אשם אחד‪ .‬זהו טיבה של כל פעולה קולקטיבית‪.‬‬ ‫"לא קיבלתי את התשלום שביקשתי‪ .‬אך הבעלים של קורטלנד קיבלו ממני את מה שרצו‪.‬‬ ‫הם נזקקו לתוכנית לבניית פרויקט דיור במחיר הזול ביותר‪ .‬הם לא מצאו אדריכל שידע‬ ‫לעשות זאת לשביעות רצונם‪ .‬אני ידעתי ועשיתי‪ .‬הם הפיקו מעבודתי את מלוא התועלת‬ ‫ואילצו אותי לתרום אותה במתנה‪ .‬אבל אני אינני אלטרואיסט‪ .‬אינני מחלק מתנות‪.‬‬ ‫"אמרו שהרסתי את בתיהם של עניי העיר‪ .‬אבל הם שכחו שאלמלא אני‪ ,‬לא היו נבנים‬ ‫בתים לעניים‪ .‬אותם אנשים שדאגו לעניים נאלצו לבוא אלי — שמעולם לא דאגתי לאיש —‬ ‫כדי שאעזור לעניים‪ .‬הם מאמינים משום־מה שדלותם של הדיירים לעתיד נותנת להם איזו‬ ‫זכות על עבודתי‪ .‬שסיפוק צורכיהם יכול לשמש תביעה על חיי‪ .‬שמחובתי לתרום כל מה‬ ‫שנדרש ממני‪ .‬זה האני־מאמין של האדם המתוּ וך‪ ,‬שהולך ובולע עכשיו את העולם‪.‬‬

‫"באתי לכאן כדי לומר שאיני מכיר בזכותו של איש‪ ,‬ולו על רגע אחד מחיי‪ .‬גם לא על‬ ‫שבריר כלשהו מרוחי ומכוחי‪ ,‬ולא על הישג כלשהו מהישגי‪ .‬ולא משנה מיהם התובעים‪ ,‬מה‬ ‫רב מספרם ועד כמה חשובים הצרכים שלהם‪.‬‬ ‫"רציתי לבוא לכאן כדי לומר שאני לא אדם שחי למען אחרים‪.‬‬ ‫"הדבר היה צריך להיאמר‪ .‬העולם הולך ונכחד באורגיה של הקרבה עצמית‪.‬‬ ‫"רציתי לבוא לכאן ולומר ששלמות עבודתו היוצרת של האדם חשובה יותר מכל פעולת‬ ‫צדקה‪ .‬ואלו שאינם מבינים זאת הם האנשים שהורסים את העולם‪.‬‬ ‫"רציתי לבוא לכאן ולהעמיד את התנאים שלי‪ .‬איני מוכן להתקיים בשום תנאי אחר‪.‬‬ ‫"אני לא מכיר בשום חובה כלפי בני האדם‪ ,‬חוץ מאחת‪ :‬לכבד את החופש שלהם‪ ,‬ולא‬ ‫לקחת חלק בחברה של עבדים‪ .‬אני מוכן לתת לארצי את עשר השנים שאשב בכלא‪ ,‬אם‬ ‫ארצי לא תתקיים עוד‪ .‬את השנים הללו אעביר בזיכרונות על ארצי‪ ,‬כפי שהיתה בעבר‪ .‬זה‬ ‫יהיה הביטוי הגדול לנאמנותי — סירובי לחיות ולעבוד במה שתפס את מקומה‪.‬‬ ‫"זה יהיה הביטוי הגדול לנאמנותי כלפי כל יוצר שחי אי־פעם‪ ,‬ושנאלץ לסבול תחת אותו‬ ‫כוח שאחראי על קורטלנד‪ ,‬הבניין שפוצצתי‪ .‬זאת תהיה תשובתי לכל שעה של בדידות‬ ‫איומה‪ ,‬של מחסור‪ ,‬של תסכול ושל עינוי שהיו מנת חלקו‪ .‬זאת תהיה המחווה שלי לקרבות‬ ‫שניהל וניצח בהם‪ .‬לכל יוצר מפורסם ולכל יוצר שחי‪ ,‬שנאבק ונכחד בלי שזכה להכרה‪ ,‬בלי‬ ‫שהשיג את מטרתו‪ .‬לכל יוצר שנמחץ בגופו או ברוחו‪ .‬זאת המחווה שלי להנרי קמרון‬ ‫ולסטיבן מלורי‪ .‬וגם לאדם שאינו רוצה שאקרא בשמו‪ ,‬אבל יושב כאן באולם הזה ויודע‬ ‫שאני מדבר עליו‪".‬‬ ‫רורק עמד‪ .‬רגליו היו מפושקות‪ ,‬ידיו תלויות לצדי גופו וראשו מורם‪ .‬הוא עמד כפי שעמד‬ ‫מול בניין לא גמור‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬כשחזר והתיישב ליד שולחן ההגנה‪ ,‬דימו רבים מהנוכחים‬ ‫באולם לראות אותו עדיין עומד‪ ,‬כאילו היה תמונה רגעית שקפאה וסירבה להתחלף‪.‬‬ ‫התמונה נשארה חקוקה במוחם גם במהלך הדיון המשפטי שלאחר מכן‪ ,‬כששמעו את‬ ‫השופט אומר לתובע שהנאשם שינה למעשה את טענתו המקורית; שהוא הודה במעשה‪ ,‬אך‬ ‫לא בפשע‪ .‬עלתה השאלה אם הוא שפוי בדעתו‪ .‬המושבעים נדרשו להחליט אם הנאשם ידע‬ ‫מה טיבו של המעשה‪ ,‬ואם אמנם ידע שהמעשה רע‪ .‬התובע לא התנגד‪ .‬דומייה מוזרה‬ ‫השתררה באולם‪ .‬הוא היה משוכנע שזכה‪ .‬הוא נשא את נאום הסיכום שלו‪ .‬איש לא זכר מה‬ ‫אמר‪ .‬השופט מסר את הוראותיו למושבעים‪ .‬המושבעים יצאו מהאולם‪.‬‬ ‫הנוכחים קמו לצאת‪ ,‬בלי להיחפז‪ ,‬בציפייה לשעות רבות של המתנה‪ .‬ויינאנד ישב בלי ניע‬ ‫בירכתי האולם‪ .‬דומיניק לא זעה בחזיתו‪.‬‬ ‫שמש בית המשפט ניגש אל רורק כדי ללוותו החוצה‪ .‬רורק עמד ליד שולחן ההגנה‪ .‬עיניו‬ ‫נעו אל דומיניק‪ ,‬ולאחר מכן אל ויינאנד‪ .‬הוא הסתובב ופנה ללכת בעקבותיו‪.‬‬ ‫הוא הגיע אל הדלת כשלפתע נשמע קול נקישה רמה‪ .‬באולם השתררה דממת תדהמה‪,‬‬ ‫כשהבינו כולם שהנקישה עולה מאחורי הדלת הסגורה של חדר המושבעים‪ .‬הם הגיעו‬ ‫להכרעה‪.‬‬ ‫מי שעמדו על רגליהם נשארו עומדים‪ ,‬קפואים‪ ,‬עד שהשופט חזר אל הדוכן‪ .‬המושבעים‬

‫נכנסו לאולם‪.‬‬ ‫"הנאשם מתבקש לקום ולפנות למושבעים‪ ",‬קרא השמש‪.‬‬ ‫הווארד רורק צעד קדימה ונעמד מול המושבעים‪ .‬בקצה המרוחק של החדר קם גייל‬ ‫ויינאנד ועמד גם הוא‪.‬‬ ‫"אדוני היושב ראש‪ ,‬האם הגעתם להחלטה?"‬ ‫"הגענו‪".‬‬ ‫"ומהי פסיקתכם?"‬ ‫"זכאי‪".‬‬ ‫התנועה הראשונה שעשה רורק בראשו לא הופנתה אל הכרך שנשקף בחלון‪ .‬הוא גם לא‬ ‫הביט בשופט ולא בדומיניק‪ .‬הוא הביט בוויינאנד‪.‬‬ ‫ויינאנד הסתובב חדות ופנה אל הדלת‪ .‬הוא היה הראשון שיצא מאולם בית המשפט‪.‬‬

‫‪19‬‬ ‫רוג'ר אנרייט קנה מהממשלה את המגרש‪ ,‬את התוכניות ואת החורבות של בנייני קורטלנד‪.‬‬ ‫הוא הורה לחפור ולעקור מן היסוד כל שריד מהבניין המעוות ולהשאיר רק בור נקי באדמה‪.‬‬ ‫הוא שכר את הווארד רורק כדי לבנות מחדש את הפרויקט‪ .‬הוא שכר קבלן יחיד‪ ,‬נצמד אל‬ ‫התוכנית החסכנית ותיקצב את הפרויקט‪ ,‬כך שהצליח לבנות דירות זולות להשכרה ואף‬ ‫להבטיח לעצמו רווחים נאים‪ .‬איש לא חקר את הכנסתם‪ ,‬את מספר הילדים או את אורח‬ ‫חייהם של הדיירים לעתיד; הפרויקט היה פתוח לכל מי שרצה לגור בו והיה מוכן לשלם את‬ ‫דמי השכירות‪ ,‬בין שהיה יכול לשכור לעצמו דירה יקרה יותר ובין שלא‪.‬‬ ‫בסוף אוגוסט קיבל גייל ויינאנד את מסמכי הגירושים‪ .‬תביעתו לא נתקלה בהתנגדות‪,‬‬ ‫ודומיניק לא נכחה בדיון הקצר‪ .‬ויינאנד עמד כאדם שניצב בפני בית דין שדה‪ .‬הוא האזין‬ ‫ללשון החוק הקרה כשתיארה בגסות את ארוחת הבוקר בבית שבמונאדנוק ואלי — גברת‬ ‫גייל ויינאנד — הווארד רורק‪ .‬הוא הטביע על אשתו אות קלון וזכה לאהדת החוק ולמעמד‬ ‫של צד נפגע‪ .‬הוא קיבל גם מסמך שהיה דרכונו לחופש בשנים שעדיין עמדו לפניו‪ ,‬בערבים‬ ‫השקטים שעוד ציפו לו‪.‬‬ ‫אלזוורת' טוהי זכה בשימוע שנערך בבית הדין לעבודה‪ .‬ויינאנד קיבל צו שהורה להחזיר‬ ‫אותו לעבודה‪.‬‬ ‫באותו יום‪ ,‬בשעות אחר הצהריים‪ ,‬טילפנה מזכירתו של ויינאנד לטוהי‪ .‬היא הודיעה לו‬ ‫שמר ויינאנד מצפה לראותו במערכת עוד באותו ערב‪ ,‬לפני תשע‪ .‬טוהי חייך והניח את‬ ‫השפופרת‪.‬‬ ‫באותו ערב‪ ,‬כשנכנס לבניין ה"באנר"‪ ,‬המשיך לגחך בהנאה‪ .‬הוא נעצר בחדר המערכת‪,‬‬ ‫נופף בידו לשלום‪ ,‬לחץ ידיים‪ ,‬העיר הערות על סרטים שהוצגו בבתי הקולנוע באותו שבוע‪.‬‬ ‫על פניו היתה הבעה קלה של תימהון‪ ,‬כאילו נעדר רק יום אחד ואינו מבין מדוע כולם‬ ‫מקבלים אותו כגנרל עטור ניצחון‪.‬‬ ‫ואז התקרב למשרדו‪ ,‬נעצר פתאום ונרתע‪ .‬באותו שבריר שנייה ידע שעליו להיכנס‬ ‫למשרדו‪ ,‬שאסור לו להראות את רתיעתו‪ ,‬אבל הוא גם ידע שמאוחר מדי‪ .‬כי מר ויינאנד‬ ‫עמד בפתח משרדו‪.‬‬ ‫"ערב טוב‪ ,‬מר טוהי‪ ",‬אמר ויינאנד ברוך‪" .‬היכנס בבקשה‪".‬‬ ‫"שלום‪ ,‬מר ויינאנד‪ ",‬השיב לו טוהי‪ ,‬קולו נעים ובוטח לא פחות‪ .‬הוא הרגיש ששרירי פניו‬ ‫מתרככים בחיוך‪ ,‬שרגליו ממשיכות לצעוד‪.‬‬

‫הוא נכנס למשרד ועמד חסר ביטחון‪ .‬זה אכן היה משרדו‪ ,‬הוא לא השתנה‪ .‬זאת היתה‬ ‫ערמה חדשה של ניירות שנחה על שולחן הכתיבה‪ .‬אבל‬ ‫מכונת הכתיבה שלו‪ ,‬זאת היתה ֵ‬ ‫הדלת נותרה פתוחה‪ ,‬וּ ויינאנד עמד דומם‪ ,‬שעון עליה‪.‬‬ ‫"שב‪ ,‬מר טוהי‪ ,‬בצע את תפקידך‪ .‬החוק הוא החוק‪".‬‬ ‫טוהי משך בכתפיו‪ ,‬חצה את החדר והתיישב‪ .‬הוא נטע את ידיו על השולחן‪ ,‬רחוקות זו‬ ‫מזו‪ ,‬אך כעבור רגע הניח אותן בחיקו‪ .‬הוא שלח את ידו והרים עיפרון‪ ,‬בחן את חודו והניח‬ ‫אותו בחזרה‪.‬‬ ‫ויינאנד הרים לאיטו את מפרק ידו לגובה חזהו‪ .‬הוא השאיר את היד תלויה כך באוויר‪,‬‬ ‫במעין משולש שיצרו זרועו‪ ,‬מרפקו ואצבעותיו הארוכות‪ .‬הוא הציץ בשעונו ואמר‪:‬‬ ‫"השעה עשרה לתשע‪ .‬זה עתה חזרת למשרתך הקודמת‪ ,‬מר טוהי‪".‬‬ ‫"אני שמח כמו ילד קטן‪ .‬בחיי‪ ,‬מר ויינאנד‪ ,‬קשה לי להודות בזה‪ ,‬אבל התגעגעתי מאוד‬ ‫למקום הזה‪".‬‬ ‫ויינאנד לא הראה שום נטייה לצאת מהחדר‪ .‬הוא עמד‪ ,‬שפוף כהרגלו‪ ,‬שכמותיו שעונות‬ ‫על הדלת‪ ,‬זרועותיו שלובות על חזהו‪ ,‬כפות ידיו תומכות במרפקיו‪ .‬נורת חשמל דלקה על‬ ‫השולחן‪ ,‬מתחת לאהיל מזכוכית ירוקה‪ ,‬אבל בחוץ עדיין היה אור‪ :‬פסים חומים מעל שמים‬ ‫בצבע צהוב‪ .‬בחדר שררה אווירה עגמומית של ערב‪ .‬האור נראה כאילו הקדים מעט את‬ ‫זמנו‪ ,‬ועם זאת‪ ,‬היה קלוש מדי‪ .‬האור יצר שלולית על שולחן הכתיבה‪ ,‬אבל גם השלולית לא‬ ‫הצליחה לטשטש את המראה החום‪ ,‬הנמס למחצה‪ ,‬של הרחוב‪ .‬זאת ועוד‪ ,‬היא לא הגיעה עד‬ ‫הדלת ולא ביטלה את נוכחותו של ויינאנד‪.‬‬ ‫האהיל רטט קלות‪ .‬טוהי הרגיש תזוזה גם בסוליות נעליו‪ .‬מכונות הדפוס פעלו במלוא‬ ‫המרץ‪ .‬הוא נזכר פתאום שלא שמע אותן זמן רב‪ .‬זה היה צליל מרגיע‪ ,‬אמין‪ ,‬מלא חיים‪.‬‬ ‫הדופק של העיתון — העיתון שמשדר לבני האדם את הדופק של העולם‪ .‬זרימה ארוכה‬ ‫ורצופה של טיפות יחידות‪ ,‬כמו גולות שמתגלגלות בקו ישר‪ ,‬כמו הלמות לבו של אדם‪.‬‬ ‫טוהי צייר בעפרונו על גיליון נייר‪ ,‬עד שהבחין כי הנייר מונח באור הנורה‪ ,‬ושוויינאנד‬ ‫יכול לראות את שרבוטיו‪ :‬חבצלת מים‪ ,‬קומקום תה ופרצוף מזוקן‪ .‬הוא הניח את העיפרון‬ ‫מידו וציקצק בשפתיו‪ ,‬בלעג עצמי‪ ,‬כביכול‪ .‬הוא פתח מגירה והתבונן בתשומת לב בחבילה‬ ‫של ניירות קופי ומהדקים‪ .‬הוא לא ידע למה בדיוק מצפה ממנו ויינאנד‪ :‬אדם אינו מתחיל‬ ‫לכתוב טור סתם כך‪ .‬הוא שאל את עצמו מדוע נדרש לחזור לעבודה דווקא בתשע בערב‪,‬‬ ‫אבל שיער שזו היתה דרכו של ויינאנד להמתיק את טעמה המר של של כניעתו‪ .‬טוהי הרגיש‬ ‫שהוא יכול להרשות לעצמו לא להתווכח בשלב הזה‪.‬‬ ‫מכונות הדפוס שאגו; דפיקות לבו של אדם שלוקטו והופצו מחדש‪ .‬הוא לא שמע שום‬ ‫צליל אחר וחשב שיהיה זה טיפשי להמשיך לשבת כך אם ויינאנד יֵ צא מהחדר‪ .‬עם זאת‪ ,‬הוא‬ ‫לא רצה להביט לעברו כדי לראות אם הוא עדיין עומד בפתח‪.‬‬ ‫כעבור זמן־מה הרים את מבטו‪ .‬ויינאנד עדיין עמד שם‪ .‬האור הבליט בו שני כתמים‬ ‫לבנים‪ :‬את אצבעותיו הארוכות שחיבקו את מרפקו ואת מצחו הגבוה‪ .‬המצח הוא שעניין את‬ ‫טוהי; לא‪ ,‬לא היו קמטים אלכסוניים מעל הגבות‪ .‬העיניים היו כשתי אליפסות לבנות‬

‫ומוצקות שבקושי נראו בין הצללים הגרמיים של פניו‪ .‬האליפסות הביטו ישירות בטוהי‪ .‬אך‬ ‫הפנים נותרו חתומות ולא גילו לו מאום‪.‬‬ ‫כעבור זמן־מה אמר טוהי‪:‬‬ ‫"באמת‪ ,‬מר ויינאנד‪ ,‬אין שום סיבה שאתה ואני לא נסתדר‪".‬‬ ‫ויינאנד לא ענה‪.‬‬ ‫טוהי נטל גיליון נייר והכניס אותו למכונת הכתיבה‪ .‬הוא ישב‪ ,‬הסתכל במקשים והשעין‬ ‫את סנטרו בין שתי אצבעות‪ ,‬בתנוחה שאפיינה אותו כשהתכונן לתקוף פסקה חדשה‪ .‬שולי‬ ‫המקשים נצצו מתחת לנורה‪ ,‬כמו טבעות בהירות של ניקל שנתלו בחדר האפלולי‪.‬‬ ‫מכונות הדפוס השתתקו‪.‬‬ ‫טוהי קפץ במקומו בבהלה עוד לפני שהבין מדוע קפץ; הוא היה עיתונאי וידע ששאגת‬ ‫הדפוס אינה נפסקת כך סתם‪.‬‬ ‫ויינאנד הציץ בשעונו ואמר‪:‬‬ ‫"השעה תשע‪ .‬מר טוהי‪ ,‬מרגע זה ואילך אתה מובטל‪ .‬ה'באנר' לא קיים עוד‪".‬‬ ‫טוהי חזר אל קרקע המציאות רק כשידו צנחה על מקשי מכונת הכתיבה‪ .‬הוא שמע את‬ ‫שיעול המתכת של המוטות שנקשו זה בזה‪ ,‬את התנועה הקלה על המסילה‪.‬‬ ‫הוא לא דיבר‪ ,‬אך ידע שפניו גלויות לחלוטין‪ ,‬כי נדמה שוויינאנד ענה על שאלה שלא‬ ‫שאל‪:‬‬ ‫"כן‪ ,‬עבדת כאן שלוש־עשרה שנה‪ ...‬כן‪ ,‬לפני שבועיים קניתי את כל המניות‪ ,‬כולל‬ ‫המניות של מיצ'ל לייטון‪ "...‬הקול היה אדיש‪" .‬לא‪ ,‬הבחורים בדסק המקומי לא ידעו דבר‪.‬‬ ‫רק אנשי הדפוס‪"...‬‬ ‫טוהי הפנה את מבטו הצידה‪ .‬הוא הרים מהדק‪ ,‬ואז הטה את ידו והניח למהדק לצנוח‬ ‫מטה‪ .‬הוא הביט במהדק בפליאה מסוימת‪ ,‬נדהם לחזות בפעולתו הפסקנית של החוק‬ ‫הפיזיקלי שלא הניח למהדק להישאר בכף ידו המוטה כלפי מטה‪.‬‬ ‫הוא קם ממקומו‪ .‬הוא עמד והביט בוויינאנד‪ ,‬ברצועת השטיח האפור שחצצה ביניהם‪.‬‬ ‫ראשו של ויינאנד נטה קלות לצד אחד‪ .‬פניו נראו כאילו כבר לא היה צורך בשום חיץ‪ .‬הן‬ ‫נראו פשוטות ונטולות כעס‪ .‬השפתיים הקפוצות היו מתוחות ברמז קלוש של חיוך מלא‬ ‫כאב‪ ,‬חיוך כמעט צנוע‪.‬‬ ‫ויינאנד אמר‪:‬‬ ‫"זה סופו של ה'באנר'‪ ...‬נדמה לי שראוי שנחזה בו יחד‪".‬‬ ‫עיתונים רבים שיחרו לפתחו של אלזוורת' מונקטון טוהי‪ .‬הוא בחר ב"קוּ ריֵ יר"‪ ,‬עיתון רציני‬ ‫ומוערך שעמדתו הפוליטית עדיין לא היתה מגובשת דיה‪.‬‬ ‫בסוף היום הראשון‪ ,‬במקום עבודתו החדש‪ ,‬כבר ישב אלזוורת' טוהי על קצה שולחנו של‬ ‫טלבוֹ ט‪ ,‬הבעלים של העיתון‪ .‬טוהי פגש אותו רק כמה‬ ‫עורך המשנה‪ .‬השניים שוחחו על מר ּ‬ ‫פעמים‪.‬‬ ‫טלבוט כאדם?" שאל אלזוורת' טוהי‪" .‬למי הוא סוגד? מהו הדבר שבלעדיו‬ ‫"אבל מיהו מר ּ‬

‫הוא יקרוס?"‬ ‫בחדר הרדיו שמעבר למסדרון סובב אלמוני חוגה‪ .‬קול רציני רעם מתוך המקלט‪" :‬הזמן‬ ‫צועד קדימה!"‬ ‫רורק ישב ליד שולחן השרטוט במשרדו‪ ,‬שקוע בעבודתו‪ .‬העיר שמחוץ לקירות הזכוכית‬ ‫נראתה מבריקה‪ .‬האוויר היה רחוץ בקור הראשון של אוקטובר‪.‬‬ ‫הטלפון צילצל‪ .‬העיפרון שבידו קפא באוויר בתנועה קצרת רוח; כולם ידעו שאסור‬ ‫להפריע לו כשהוא משרטט‪ .‬הוא ניגש לשולחן הכתיבה והרים את השפופרת‪.‬‬ ‫"מר רורק‪ ",‬אמרה מזכירתו‪ .‬בקולה נשמעה מתיחות קלה‪ ,‬מעין התנצלות על הפרת‬ ‫הפקודה‪" .‬מר גייל ויינאנד מבקש לדעת אם נוח לך לבוא למשרדו מחר בארבע אחר‬ ‫הצהריים‪".‬‬ ‫היא שמעה זמזום דק של דומייה מעברו השני של הקו וספרה שניות ארוכות לפני‬ ‫שהשיב‪.‬‬ ‫"האם הוא על הקו?" שאל רורק‪ .‬היא ידעה שלא המכשיר משווה לקולו צליל מוזר שכזה‪.‬‬ ‫"לא‪ ,‬מר רורק‪ .‬זו מזכירתו של מר ויינאנד‪".‬‬ ‫"כן‪ .‬כן‪ .‬תגידי לה‪ ,‬כן‪".‬‬ ‫הוא ניגש בחזרה לשולחן השרטוט והתבונן בתוכניות‪ :‬זאת הפעם הראשונה שנטש את‬ ‫עבודתו‪ .‬הוא ידע שהיום כבר לא יוכל להמשיך‪ .‬נטל התקווה וההקלה היה כבד מדי‪.‬‬ ‫כשהתקרב רורק לדלת של מה שהיה בניין ה"באנר" גילה שהשלט נעלם‪ .‬שום דבר לא‬ ‫החליף את מקומו‪ .‬מלבן דהוי התנוסס מעל הכניסה‪ .‬הוא ידע שכעת מכיל הבניין רק את‬ ‫משרדי ה"קלריון" ועוד קומה של חדרים ריקים‪ .‬ה"קלריון" היה עיתון ערב סוג גימ"ל‪,‬‬ ‫הנציג היחיד של רשת עיתוני ויינאנד בניו יורק‪.‬‬ ‫הוא פנה למעלית‪ .‬הוא שמח להיות הנוסע היחיד‪ :‬לפתע הרגיש יחס עמוק של בעלות על‬ ‫כלוב הפלדה הקטן‪ ,‬כאילו היה שלו‪ ,‬כאילו אבד ונמצא‪ ,‬כאילו הוענק לו שוב‪ .‬עוצמת‬ ‫ההקלה שהרגיש העידה על עוצמת הכאב ששוחרר; אותו כאב מיוחד שלא ידע כמותו‬ ‫בחייו‪.‬‬ ‫כשנכנס למשרדו של ויינאנד‪ ,‬הבין מיד שיצטרך להשלים עם הכאב הזה ולשאת אותו עד‬ ‫סוף ימיו‪ ,‬שאין מרפא ואין תקווה‪ .‬ויינאנד ישב מאחורי שולחנו‪ ,‬וכשרורק נכנס לחדרו הוא‬ ‫קם ממקומו והישיר בו מבט‪ .‬פניו של ויינאנד היו יותר מפניו של אדם זר‪ :‬בפניו של זר‬ ‫טמונות לפחות אפשרויות‪ ,‬אם רק יבחר ויעשה את המאמץ‪ .‬אבל פניו של ויינאנד היו פנים‬ ‫מוכרות שננעלו‪ ,‬פנים שלעולם לא ייפתחו שנית‪ .‬לא היה בהן כאב של ויתור‪ ,‬אלא רק אותו‬ ‫חותם של השלב הבא שכבר לא מרגישים בו כאב‪ .‬אלה היו פנים רחוקות ושלוות‪ ,‬פנים‬ ‫אומרות כבוד‪ ,‬אך נטולות חיים‪ .‬היתה בהן מין הדרת כבוד של פסל על מצבת קבר מימי‬ ‫הביניים‪ ,‬פסל שמעיד על גדולת העבר‪ ,‬אבל אוסר לשלוח יד ולגעת בשרידים שנותרו‪.‬‬ ‫"מר רורק‪ ,‬הפגישה הזאת הכרחית‪ ,‬אבל קשה לי מאוד‪ .‬בבקשה תתנהג בהתאם‪".‬‬ ‫רורק ידע שהחסד האחרון שיוכל לעשות עם האיש הוא לא לנסות ליצור איתו קשר‬

‫אינטימי‪ .‬הוא ידע שישבור את המעט שנותר מהאדם שלפניו אם יאמר רק מילה אחת‪ :‬גייל‪.‬‬ ‫רורק השיב לו‪" ,‬כן‪ ,‬מר ויינאנד‪".‬‬ ‫ויינאנד נטל ארבעה גיליונות נייר מודפסים במכונת כתיבה ומסר אותם מעל לשולחנו‪:‬‬ ‫"אנא קרא וחתום‪ ,‬אם אתה מסכים‪ ,‬כמובן‪".‬‬ ‫"מה זה?"‬ ‫"החוזה לתכנון בניין ויינאנד‪".‬‬ ‫רורק הניח את הגיליונות‪ .‬הוא התקשה להחזיק אותם בידו‪ .‬הוא התקשה להביט בהם‪.‬‬ ‫"מר רורק‪ ,‬תקשיב לי היטב‪ .‬זה משהו שחייב להיאמר ולהיות מובן‪ .‬אני רוצה לקחת על‬ ‫עצמי מיד את הקמת בניין ויינאנד‪ .‬אני רוצה שזה יהיה הבניין הגבוה ביותר בעיר‪ .‬אל‬ ‫תטרח לשאול אותי אם זה העיתוי המתאים מבחינה כלכלית‪ .‬אני רוצה לבנות אותו‪ .‬הבניין‬ ‫לא יישאר ריק‪ ,‬וזה הכי חשוב מבחינתך‪ .‬בבניין ישכנו ה'קלריון' וכל שאר המשרדים שלי‪,‬‬ ‫שפזורים היום במקומות שונים בעיר‪ .‬את שאר החדרים אשכיר‪ .‬המעמד שלי עדיין מספיק‬ ‫חזק כדי להבטיח את זה‪ .‬אין כל חשש שהבניין שתקים יהיה מיותר‪ .‬אשלח לך הוראות‬ ‫בכתב עם כל הפרטים והדרישות‪ .‬השאר תלוי בך‪ .‬אתה יכול לתכנן את הבניין כרצונך‪.‬‬ ‫החלטתך תהיה סופית ולא תזדקק לאישור שלי‪ .‬תקבל סמכות מלאה‪ .‬כל זה כתוב בחוזה‪.‬‬ ‫אבל אני רוצה שיהיה ברור כבר עכשיו שאני לא רוצה לראות אותך‪ .‬יהיה לי סוכן שייצג‬ ‫אותי בכל העניינים הכספיים והטכניים‪ .‬את הכול תנהל מולו‪ .‬בכל עניין תצטרך לפנות‬ ‫אליו‪ .‬תאמר לו איזה קבלנים תרצה לשכור‪ .‬אם תמצא לנחוץ להתקשר איתי‪ ,‬עשה זאת דרך‬ ‫הסוכן שלי‪ .‬אל תנסה להיפגש איתי‪ .‬אם תעשה את זה‪ ,‬תיתקל בסירוב‪ .‬אני לא רוצה לדבר‬ ‫איתך‪ .‬אני לא רוצה לראות אותך שוב לעולם‪ .‬אם אתה מוכן למלא אחר התנאים הללו‪ ,‬קרא‬ ‫את החוזה וחתום עליו‪".‬‬ ‫רורק שלח את ידו‪ ,‬נטל את העט וחתם בלי להביט בחוזה‪.‬‬ ‫"לא קראת את החוזה‪ ",‬אמר לו ויינאנד‪.‬‬ ‫רורק הניח את הנייר על השולחן‪.‬‬ ‫"חתום על שני ההעתקים‪ ,‬בבקשה‪".‬‬ ‫רורק ציית‪.‬‬ ‫"תודה לך‪ ",‬אמר ויינאנד‪ .‬גם הוא חתם על הגיליונות ומסר אחד מהם לרורק‪" .‬זה ההעתק‬ ‫שלך‪".‬‬ ‫רורק תחב את הנייר לכיסו‪.‬‬ ‫"לא הזכרתי את הנושא הכספי‪ .‬סוד גלוי הוא שאימפריית ויינאנד‪ ,‬כפי שנקראה‪ ,‬חוסלה‪.‬‬ ‫למעשה‪ ,‬האימפריה הזאת חיה וקיימת ופועלת כרגיל בכל מקום‪ ,‬פרט לניו יורק‪ .‬היא‬ ‫תתקיים‪ ,‬כל עוד אני חי‪ ,‬היא תמות יחד איתי‪ .‬אני מתכוון לחסל חלק גדול ממנה‪ .‬לכן‪ ,‬אין‬ ‫צורך ואין סיבה להגביל את עצמך בהוצאות התכנון והבנייה‪ .‬אתה יכול להוציא כראות‬ ‫עיניך‪ .‬הבניין יישאר הרבה אחרי שייעלמו יומני הקולנוע וכתבי העת שלי‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬מר ויינאנד‪".‬‬ ‫"אני מניח שתרצה ליצור בניין יעיל מבחינת עלויות האחזקה‪ .‬אבל אתה לא צריך להביא‬

‫בחשבון החזר כלשהו על ההשקעה המקורית‪ .‬אין למי להחזיר את הכסף‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬מר ויינאנד‪".‬‬ ‫"בהתחשב במצבו של העולם בימים אלה‪ ,‬ובאסון שכולנו מתקדמים אליו‪ ,‬אולי תאמר‬ ‫לעצמך שמדובר בפרויקט שערורייתי‪ .‬שגורדי השחקים עברו מן העולם‪ .‬שהגיע זמנו של‬ ‫הדיור הציבורי‪ .‬ואולי גם זו רק הקדמה לחזרתו של עידן המערות‪ .‬אבל אתה לא מפחד‬ ‫לצאת גם נגד העולם כולו‪ .‬זה יהיה גורד השחקים האחרון שייבנה בניו יורק‪ .‬כך צריך‬ ‫להיות‪ .‬הישגו האחרון של האדם עלי אדמות‪ ,‬לפני שהאנושות תחריב את עצמה‪".‬‬ ‫"האנושות לא תחריב את עצמה לעולם‪ ,‬מר ויינאנד‪ .‬היא גם לא תראה את עצמה כהרוסה‪,‬‬ ‫כל עוד היא משיגה הישגים שכאלה‪".‬‬ ‫"איזה הישגים?"‬ ‫"כמו בניין ויינאנד‪".‬‬ ‫"זה תלוי בך‪ .‬דברים מתים‪ ,‬כמו ה'באנר'‪ ,‬הם רק הדשן הכספי שיאפשר את זה‪ .‬זאת‬ ‫התכלית שלהם‪".‬‬ ‫הוא הרים את העתק החוזה‪ ,‬קיפל אותו ותחב אותו בתנועה מדויקת לכיס הפנימי של‬ ‫מעילו‪ .‬בלי כל שינוי בנימת דבריו הוסיף ואמר‪:‬‬ ‫"פעם אמרתי לך שהבניין יהיה אנדרטה למפעל חיי‪ .‬עכשיו כבר אין מה להנציח‬ ‫באנדרטה‪ .‬לבניין ויינאנד לא יהיה שום תוכן‪ ,‬מלבד התוכן שאתה תיתן לו‪".‬‬ ‫הוא קם ועמד על רגליו‪ ,‬רמז לכך שהפגישה הסתיימה‪ .‬רורק קם גם הוא והרכין את ראשו‬ ‫לאות פרידה‪ .‬הוא השאיר את ראשו מורכן רגע אחד יותר משהיה נחוץ‪.‬‬ ‫ליד הדלת נעצר והסתובב‪ .‬ויינאנד עמד בלי ניע מאחורי שולחנו‪ .‬הם הביטו זה בזה‪.‬‬ ‫ויינאנד אמר‪:‬‬ ‫"בנה את הבניין כאנדרטה לרוח שבלבך‪ ...‬שהיתה יכולה להיות גם שלי‪".‬‬

‫‪20‬‬ ‫ביום אביבי‪ ,‬כעבור שמונה־עשר חודשים‪ ,‬צעדה דומיניק אל אתר הבנייה של בניין ויינאנד‪.‬‬ ‫היא הביטה בגורדי השחקים של העיר הגדולה‪ .‬הם הזדקרו כמו נקודות בלתי צפויות מעל‬ ‫קווי הגגות הנמוכים‪ .‬היתה בהם מעין פתאומיות מפתיעה‪ .‬כאילו צמחו שנייה אחת לפני‬ ‫שראתה אותם‪ ,‬כאילו הצליחה להבחין בתנופה האחרונה של תנועתם והיתה יכולה לתפוס‬ ‫אותם באמצע הזינוק‪ ,‬אילו היתה מפנה את מבטה הצידה וחוזרת ומביטה בהם‪ ,‬כהרף עין‪.‬‬ ‫היא פנתה בקרן רחוב אל הל'ז קיטשן והגיעה למגרש ענק‪.‬‬ ‫דחפורים זחלו על הקרקע השסועה והכשירו אותה לפארק שיקום במקום‪ .‬במרכז האתר‬ ‫התנשא אל השמים שלדו המושלם של בניין ויינאנד‪ .‬חלקו העליון של השלד עדיין היה‬ ‫עירום‪ :‬כלוב של קורות פלדה עשויות שתי וערב‪ .‬זכוכית ובטון ליוו את צמיחתו‪ .‬הם כיסו‬ ‫את רוב רובו של הפס הארוך שחתך את חלל האוויר‪.‬‬ ‫היא חשבה לעצמה‪ :‬אומרים שלבו של כדור הארץ עשוי מאש‪ .‬שהאש הזאת לכודה‬ ‫ושקטה‪ ,‬עמוק בפנים‪ .‬אבל מדי פעם היא פורצת מבעד לחמר‪ ,‬לברזל‪ ,‬לגרניט‪ ,‬פורצת אל‬ ‫החופש‪ .‬ואז היא הופכת למשהו שדומה לבניין הזה‪.‬‬ ‫היא ניגשה אל הבניין‪ .‬גדר עץ הקיפה את קומותיו התחתונות‪ .‬הגדר הבהיקה בשלטים‬ ‫גדולים שפירסמו את שמות קבלני המשנה‪ ,‬מי שסיפקו חומרי בניין למבנה הגבוה בעולם‪.‬‬ ‫"פלדה — נשיונל סטיל"‪" .‬זכוכית — לוּ דלאוֹ "‪" .‬ציוד חשמלי — וֶ לז־קליירמוֹ נט"‪" .‬מעליות‬ ‫סלר בע"מ"‪" .‬קבלנים — נאש ודאנינג"‪.‬‬ ‫— ֶק ֶ‬ ‫היא נעצרה‪ .‬היא ראתה דבר שלא הבחינה בו קודם‪ .‬המראה היה כמגע יד על מצחה‪ ,‬כמגע‬ ‫ידן של דמויות אגדיות שניחנו בסגולות מרפא‪ .‬היא לא הכירה את הנרי קמרון‪ ,‬וגם לא‬ ‫שמעה אותו אומר את הדברים‪ ,‬אבל כעת הרגישה כאילו שמעה את קולו‪" :‬ואני גם יודע‬ ‫שאם תאמין במילים הללו עד הסוף‪ ,‬תזכה בניצחון‪ .‬לא רק שלך‪ ,‬אלא של כל מה שראוי‬ ‫לניצחון‪ ,‬של כל מה שמניע את העולם ואינו זוכה להכרה אף פעם‪ .‬הניצחון הזה יטהר את‬ ‫שמם של רבים שכשלו לפניך‪ ,‬שסבלו כפי שתסבול גם אתה‪".‬‬ ‫על הגדר שהקיפה את הבניין הגדול ביותר בניו יורק ראתה שלט קטן ועליו הכיתוב‪:‬‬

‫הווארד רורק‪ ,‬אדריכל‬

‫היא ניגשה אל הצריף של מנהל העבודה‪ .‬היא נהגה לבוא לכאן לעתים כדי לבקר את רורק‪,‬‬ ‫לעקוב אחר התקדמות הבנייה‪ .‬אבל עכשיו היה שם פועל חדש שלא הכיר אותה‪ .‬היא שאלה‬ ‫על רורק‪.‬‬ ‫"מר רורק נמצא למעלה‪ ,‬ליד מכל המים‪ .‬מי מבקשת אותו‪ ,‬גברתי?"‬ ‫"גברת רורק‪ ",‬אמרה לו‪.‬‬ ‫הפועל מצא את מנהל העבודה‪ ,‬והוא הרשה לה לעלות‪ ,‬כמו תמיד‪ ,‬במעלית הקטנה‬ ‫שהותקנה לצד הבניין — רק כמה לוחות עץ וחבלים ששימשו מעקה‪.‬‬ ‫היא עמדה‪ ,‬ידה מורמת ואוחזת בכבל‪ ,‬עקביה הגבוהים עומדים ביציבות על הלוחות‪.‬‬ ‫הלוחות רטטו‪ ,‬וזרם אוויר הדביק את חצאיתה לגופה‪ .‬היא ראתה את הקרקע צונחת‬ ‫בעדינות ומתרחקת ממנה‪.‬‬ ‫היא התרוממה מעל ללוחות הזכוכית הרחבים של חלונות הראווה‪ .‬התעלות שיצרו‬ ‫הרחובות העמיקו‪ ,‬שקעו‪ .‬היא התרוממה מעל סוככים של בתי קולנוע‪ ,‬מעל שלטים שחורים‬ ‫שהיו מוקפים בשרשרות של אור‪ .‬חלונות של משרדים חלפו על פניה‪ ,‬כמו חגורות זכוכית‬ ‫ארוכות שצנחו מטה‪ .‬מחסנים נמוכים ומגושמים נעלמו‪ ,‬כאילו שקעו עם האוצרות‬ ‫השמורים בתוכם‪ .‬מלונות גבוהים התלכסנו והתיישרו והתרחקו‪ ,‬כמו חישורים של מניפה‪.‬‬ ‫הגפרורים העשנים היו ארובות בתי החרושת והריבועים האפורים הקטנים שנעו קדימה היו‬ ‫מכוניות‪ .‬השמש הפכה ראשי בניינים למגדלורים ששלחו קרניים לבנות‪ ,‬ארוכות‪ ,‬מעל גגות‬ ‫העיר‪ .‬הכרך הלך והתרחב‪ ,‬צועד בשורות של בתים לכיוון הנהרות‪ .‬הוא עמד חבוק בין שתי‬ ‫זרועות שחורות של מים‪ .‬הוא דילג מעל המים ונמשך אל עבר השמים‪ ,‬אל עבר ערפילים‬ ‫שנתלו מעל מישורים רחבים‪.‬‬ ‫גגות שטוחים כמו לחצו את הבתים כלפי מטה‪ ,‬אל מחוץ למסלול נסיקתה‪ .‬היא עברה על‬ ‫פני ריבועי הזכוכית שהיו חדרי אוכל‪ ,‬חדרי שינה וחדרי ילדים‪ .‬היא ראתה גינות גג כמו‬ ‫ממחטות הפרושות ברוח‪ .‬גורדי שחקים חלפו לנגד עיניה ונשארו תחתיה‪ .‬הקרשים שמתחת‬ ‫לרגליה עברו על פני אנטנות של תחנות רדיו‪.‬‬ ‫המעלית הקטנה דמתה למטוטלת התלויה מעל הכרך‪ ,‬בין שמים וארץ‪ .‬היא טיפסה‬ ‫במהירות על צלע הבניין‪ .‬היא עברה את הקו שבו הסתיימה עבודת הבטון והאבן‪ .‬כעת כבר‬ ‫לא ראתה לצדה דבר פרט לקורות פלדה וחלל ריק‪ .‬היא הרגישה שהגובה לוחץ על עור‬ ‫התוף של אוזניה‪ .‬השמש סינוורה את עיניה‪ .‬האוויר טפח על סנטרה המורם‪.‬‬ ‫היא ראתה אותו עומד מעליה‪ ,‬על הפיגום הגבוה ביותר בבניין ויינאנד‪ .‬הוא נופף אליה‪.‬‬ ‫קו הים חתך את השמים‪ .‬הים צמח ועלה ככל שהכרך שקע וירד‪ .‬היא טיפסה מעל‬ ‫גגותיהם הגבוהים של בנייני בנקים‪ .‬היא טיפסה מעל כיפותיהם של בתי משפט‪ .‬היא טיפסה‬ ‫מעל צריחי כנסיות‪.‬‬ ‫ואז נשארו רק השמים והאוקיינוס ודמותו של הווארד רורק‪.‬‬

‫אחרית דבר‬ ‫מאת ליאונרד ּ ֵפייקוֹ ף‬ ‫לפני שהתחילה לכתוב רומן‪ ,‬מילאה איין ראנד ביומניה עמודים רבים שהוקדשו לנושא‬ ‫המרכזי‪ ,‬לדמויות ולעלילה‪ .‬היא לא כתבה לקוראים‪ ,‬היא כתבה לעצמה — ולשם בהירות‬ ‫מחשבתה‪ .‬ועם זאת‪ ,‬עבור חסידיה הרבים יומני "כמעיין המתגבר" הם אוצר בלום בפני‬ ‫עצמו‪ ,‬וכולם יתפרסמו בבוא העת‪ .‬בין השאר מכילים היומנים פרטים ראשוניים על‬ ‫הדמויות העיקריות‪ ,‬רשימות שמתוות את התפתחות העלילה‪ ,‬הניתוח שלה עצמה לאחר‬ ‫שערכה את הטיוטה הראשונה של השער הראשון‪ ,‬וגם מחקר אדריכלי מעמיק ובו פסקאות‬ ‫נרחבות‪ ,‬מלוות בהערות משלה‪ ,‬שהעתיקה מתוך ספרים המוקדשים‪ .‬בכל היומנים בולטת‬ ‫היטב גם הפילוסופיה שלה‪ ,‬כלומר אותם רעיונות שהוסדרו לימים בתיאוריית‬ ‫האובייקטיביזם‪.‬‬ ‫מתוך היומנים הללו‪ ,‬בעזרתו האדיבה של עמיתי גארי האל‪ ,‬בחרתי לצרף לאחרית הדבר‬ ‫שלהלן מבחר קטן של מובאות‪ .‬אני מביא אותן כאן כבונוס לקוראיה של מיס ראנד‪ ,‬לכבוד‬ ‫יובל החמישים ל"כמעיין המתגבר"‪ .‬החומרים שלהלן יספקו לקוראים לפחות הצצה אל‬ ‫תהליך הולדתו של רומן ולתהליך עבודתה של סופרת המנסה לפתור בעיות שצצות בדרך‪,‬‬ ‫בעיות שפתרונן המלא כבר מצוי בזכותה בידי הקוראים‪.‬‬ ‫איין ראנד התכוונה לקרוא לרומן "חיים מתוּ וכים"‪ .‬השם שנבחר בסופו של דבר‪ ,‬לאחר‬ ‫השלמת כתב היד‪ ,‬שם את הדגש על פן אחר לחלוטין‪ :‬כמו הספר עצמו הוא מכוון את‬ ‫הזרקור לא אל דמויות הנבלים‪ ,‬אלא אל הגיבור‪ ,‬אל האיש שחי חיי יצירה ולא חיים‬ ‫מתוּ וכים‪ ,‬אל האיש שחי את חייו כמעיין מתגבר של ידע והישגים‪.‬‬ ‫בעמוד הראשון של הרומן הכתוב בכתב יד‪ ,‬מתנוסס התאריך ‪ 26‬ביוני ‪ .1938‬אבל מיס‬ ‫ראנד החלה לעבוד על הרומן שנים רבות קודם לכן‪ .‬ב־‪ 26‬בדצמבר ‪ ,1935‬לדוגמה‪ ,‬היא‬ ‫שירטטה את הקווים הראשוניים לדמויות שלהלן )שלוש מהן קוצצו בהמשך‪ ,‬ואחרות נוספו‬ ‫במקומן(‪:‬‬ ‫הווארד רורק — הנשמה האצילית המובהקת‪ .‬האדם כמו שאדם צריך להיות‪.‬‬ ‫עצמאי‪ ,‬מלא ביטחון‪ ,‬התגלמות טעם החיים ושמחת החיים‪ .‬יותר מכול — האדם‬ ‫שחי למען עצמו במובן הנכון של החיים למען האני‪ .‬אדם שניצחונו מושלם‪ .‬אדם‬ ‫שמגשים את עצמו הגשמה מלאה‪.‬‬

‫פיטר קיטינג — ההפך הגמור מהווארד רורק‪ .‬כל מה שאדם אינו צריך להיות‪ .‬דוגמה‬ ‫מובהקת לאדם שאין לו אגו‪ ,‬אדם שכולו אגואיסט אכזרי וחסר עקרונות‪ ,‬במובן‬ ‫המקובל של המילה‪ .‬אדם שכולו יהירות ורדיפת בצע שמביאות אותו להקריב הכול‬ ‫למען "קריירה מזהירה"‪ .‬הוא שייך להמון וחי למען ההמון‪ .‬ניצחונו הוא גם אסונו‪.‬‬ ‫חייו המת ּווכים מותירים בסופו של דבר קליפה מרירה וריקה מתוכן; הוא מקריב‬ ‫הכול למען ניצחון חסר כל משמעות ובלתי מספק‪ .‬האמצעים הופכים אצלו‬ ‫למטרה‪ .‬הוא מוכיח שאדם בלי אגו אינו יכול להיות מצפוני‪ .‬אין בו שמץ של‬ ‫עצמיות‪ ,‬ומכאן שאין לו גם מוסר‪ .‬הוא אדם שלעולם לא יוכל להיות ]אדם כמו‬ ‫שצריך להיות[‪ .‬והוא אינו מודע לכך‪.‬‬ ‫המו"ל החשוב )גייל ויינאנד( — אדם ששולט בהמון כל עוד הוא אומר את מה‬ ‫שההמון רוצה לשמוע‪ .‬מעניין מה יקרה כשיאמר את מה שהוא רוצה‪ .‬אדם שהיה‬ ‫יכול להיות‪.‬‬ ‫מטיף? — אדם שמנסה להציל את העולם מתוך אידיאולוגיה שנס ֵלחה‪ .‬יש להראות‬ ‫שהאידיאלים שלו הם המצב הקיים‪ ,‬הלכה למעשה‪ ,‬ובדיוק אותם האידיאלים‬ ‫שצריך להציל את העולם מפניהם‪.‬‬ ‫מפיק )קולנוע( — אדם שאין לו דעות וערכים משלו ומנכס לעצמו דעות וערכים של‬ ‫אנשים אחרים‪.‬‬ ‫סטה דאנינג( — אישה שרואה גד ּולה דרך עיניהם של אחרים‪ ,‬ולא דרך‬ ‫השחקנית )וֶ ָ‬ ‫עיניה שלה‪ .‬אישה שהיתה יכולה להיות‪.‬‬ ‫דומיניק ויינאנד — האישה המתאימה לאדם כמו הווארד רורק‪ .‬הכוהנת המושלמת‪.‬‬ ‫ג'ון אריק סנייט — סופר צללים ואיש צללים במלוא מובן המילה‪ .‬אדם שנהנה לזקוף‬ ‫לעצמו הישגים של אחרים‪.‬‬ ‫אלזוורת' מונקטון טוהי — כלכלן מפורסם‪ ,‬מבקר וליברל‪" .‬מפורסם" בכול ובשום‬ ‫דבר‪" .‬הומניטר" דגול וגם "איש עקרונות"‪ .‬מאדיר את הקולקטיב על כל צורותיו‪ ,‬כי‬ ‫הוא יודע שרק במסגרת שכזאת‪ ,‬כנציגו הנבחר של ההמון‪ ,‬יוכל לזכות בהכרה‬ ‫ובעמדת כוח‪ .‬אין בכוחו לזכות בהן מכוח כישוריו שלו — החסרים‪ .‬מנפץ האלילים‬ ‫במלוא מובן המילה‪ .‬אויבו המושבע של כל מה שהרואי‪ .‬מרגיש בנוח רק בחברתו‬ ‫של הנפוץ והנדוש‪ .‬העכברוש הגרוע מכולם‪ .‬אדם שלעולם לא יוכל להיות — והוא‬ ‫יודע זאת‪.‬‬ ‫שני הקצוות המוסריים ברשימה שלעיל הם בלי ספק רורק וטוהי‪ .‬כך תיארה מיס ראנד את‬ ‫דמותו של רורק ב־‪ 9‬בפברואר ‪ .1936‬שימו לב להתמקדות שלה הן בתכונותיו הגופניות —‬ ‫שיקרמו עור וגידים ויעשו אותו מציאותי — הן במבנהו הנפשי‪ ,‬שיעשה אותו לרורק‪.‬‬

‫הווארד רורק‬

‫גבוה ורזה‪ .‬גופו גרום — קווים ישרים‪ ,‬זוויות ישרות‪ ,‬שרירים‪ .‬הליכתו מהירה‪,‬‬ ‫קלילה‪ ,‬אולי קלילה מדי‪ ,‬כתפיו שחוחות קלות‪ ,‬הוא קל תנועה‪ ,‬חסר מאמץ‪ ,‬גוף‬ ‫שהתנועה טבעית לו כמו הנייחות‪ ,‬בלי קו ברור שמפריד ביניהן‪ ,‬קלות תנועה עצלה‪,‬‬ ‫זורמת‪ ,‬עם אנרגיה כה משוחררת שאפילו העצלות באה לה בטבעיות ובקלילות‪.‬‬ ‫ידיו גדולות וארוכות — המפרקים בולטים‪ ,‬וכך גם הוורידים בגב היד; הידיים לא‬ ‫צעירות ולא זקנות‪ ,‬אבל חזקות מאוד‪ .‬בגדיו נראים תמיד מרופטים מעט‪ ,‬רפויים על‬ ‫גופו‪ ,‬כאילו מרמזים על‪ ...‬פראיות כלשהי‪ .‬שערו בלי ספק אדמוני‪ ,‬חלק ופרוע תמיד‪.‬‬ ‫פניו נוקשות ומאיימות‪ ,‬בהחלט לא נאות במובן המקובל של המילה‪ .‬יש שיאמרו‬ ‫שהן פשוטות‪ .‬עצמות הלחיים בולטות‪ .‬האף נשרי‪ .‬הפה גדול‪ ,‬ארוך וצר‪ ,‬שפתו‬ ‫העליונה דקיקה והתחתונה בולטת‪ ,‬מה שמעניק לו ארשת קבועה של חיוך קפוא‬ ‫למחצה‪ ,‬חיוך אירוני‪ ,‬נוקשה‪ ,‬מעורר אי־נוחות‪ ,‬לועג‪ ,‬מבזה‪ .‬יש לו קמטים קלים‪ ,‬או‬ ‫גומות‪ ,‬או שרירים בזוויות הפה; קשה לומר במה מדובר‪ .‬פניו חיוורות‪ ,‬בלי שמץ של‬ ‫צבע על הלחיים‪ ,‬ומקבץ של נמשים על גשר האף ועל עצמות הלחיים‪ .‬גבותיו‬ ‫אדמוניות‪ ,‬ישרות ודקות‪ .‬עיניו אפורות ונוקבות ומבטו חתום — עיניים שמסרבות‬ ‫לחשוף את רגשותיו‪ .‬ריסיו ארוכים מאוד‪ ,‬ישרים ואדמוניים‪ ,‬נגיעה יחידה ומפתיעה‬ ‫של רוך בפנים הנוקשות והעגמומיות‪ .‬כשהוא צוחק — וזה קורה לעתים רחוקות —‬ ‫פיו נפער לרווחה ופניו משתחררות לחלוטין‪ .‬קולו נמוך ועמוק‪ ,‬אבל לא צרוד;‬ ‫נעימת דבריו מעורפלת־משהו‪ ,‬אך עם זאת ברורה‪ ,‬כאילו גם קולו זורם‪ ,‬עצל ורך‬ ‫כמו תנועת גופו‪ ,‬אף שגם קולו וגם תנועותיו אינם באמת עצלים‪ ,‬ואינם רכים‪...‬‬ ‫הוא אינו מתריס ואינו לוחמני ביחסו לאנוכיות המוחלטת שלו‪ .‬הוא רואה בה‬ ‫זכות טבעית‪ ,‬כמו נשימה או אכילה‪ .‬ניכרת בו שלוות רוח מושלמת ונינוחה‪,‬‬ ‫הנובעת מאמונה שאין לערערה‪ .‬הוא אינו דרמטי‪ ,‬גם לא היסטרי ולא רגיש — שכן‬ ‫אין לו ספקות‪ .‬יש בו רק השלמה שקטה‪ ,‬כמעט אדישה‪ ,‬עם עובדה נחרצת‪.‬‬ ‫מוחו חריף‪ ,‬הוא אמיץ ואינו חושש להיפגע; כבר מזמן הבין שהעולם אינו דומה‬ ‫לו‪ .‬הוא גם הבין במה בדיוק הוא שונה ממנו‪ .‬משום כך‪ ,‬קשה מאוד לפגוע בו‪.‬‬ ‫העולם כבר לא צופן לו הפתעות מכאיבות‪ ,‬שכן זה מכבר השלים עם העובדה‬ ‫שאסור לו לצפות לשום דבר‪...‬‬ ‫הוא אינו סובל‪ ,‬כי אינו מאמין בסבל‪ .‬התבוסה והאכזבה הן רק חלק מהמאבק‪.‬‬ ‫שום דבר לא יכול לגעת בו‪ .‬רק מעשיו הם שמטרידים את מוחו‪ ,‬לא רגשותיו‪.‬‬ ‫הרגשות שלו הם שלו בלבד‪ ,‬ואין דבר שיוכל להשפיע עליהם‪ .‬רגשותיו נסתרים‬ ‫ועמוקים‪ ,‬אך בוערים כמו להבה יציבה שדבר לא יוכל לכבותה‪ .‬יש בלבו הבנה‬ ‫אמיתית של כוחו ושמחת חיים אמיתית‪ ,‬שמחת חיים שכלל אינה מודעת להיותה‬ ‫שמחה‪ ,‬כי היא כל כך יציבה וטבעית ובלתי משתנה‪...‬‬ ‫הוא יישאר הוא עצמו בכל מחיר‪ ,‬כי זו מטרתו היחידה בחיים‪ .‬ועמוק בתוכו הוא‬ ‫יודע שיש בו היכולת להיות הוא עצמו‪ .‬משום כך‪ ,‬חייו משתרעים לפניו ברורים‪,‬‬ ‫פשוטים‪ ,‬מספקים ומאושרים‪ ,‬גם אם כלפי חוץ הם נראים קשים‪.‬‬

‫הוא נמצא בעימות תמידי עם העולם‪ ,‬אבל חי בשלום עם עצמו‪ .‬ההבדל העיקרי‬ ‫בינו לבין שאר העולם הוא שחסרה בו היכולת להתחשב באחרים‪ .‬כמובן‪ ,‬הוא נוהג‬ ‫בנימוס ובדרך ארץ בכל אדם שהוא פוגש בדרכו‪ ,‬אך אין בלבו שום כוונה להתחשב‬ ‫ברצונותיהם של אחרים‪...‬‬ ‫דת — אין‪ .‬אפילו לא שמץ‪ .‬נדמה שמוחו אינו מסוגל לעכל את מושג הדת‪ .‬הוא‬ ‫אינו מסוגל להבין את מושג הכניעה והפולחן‪ .‬כל יכולתו לחלוק כבוד מתרכזת‬ ‫סביב עצמו‪ .‬הוא אינו זקוק לנחמה מיסטית‪ ,‬אינו מייחל לעולם הבא‪ .‬הוא אוהב את‬ ‫העולם הזה יותר מדי מכדי להשתוקק או לצפות לעולם אחר‪...‬‬ ‫הסיפור כולו הוא סיפור ניצחונו של הווארד רורק‪ .‬הסיפור חייב להראות אותו‬ ‫כמות שהוא‪ ,‬להראות מה הוא רוצה וכיצד הוא משיג את רצונו‪ .‬הוא חייב להיות‬ ‫אפוס עטור ניצחון על רוח האדם‪ ,‬שיר הלל לאגו‪ .‬הוא חייב לגולל את כל הקשיים‬ ‫והמכשולים שעומדים בדרכו של האיש‪ ,‬להראות כיצד הוא גובר עליהם‪ ,‬מדוע הוא‬ ‫חייב לנצח‪.‬‬ ‫כעבור שנה‪ ,‬ב־‪ 22‬בפברואר ‪ ,1937‬מניחה מיס ראנד קווים ראשונים לדמותו של טוהי‪ .‬להלן‬ ‫כמה ציטוטים נבחרים‪:‬‬

‫אלזוורת' מונקטון טוהי‬

‫האדם המת ּווך והלא־יצירתי במלוא מובן המילה — המבקר המבטא את קולו של‬ ‫ההמון ומעצב את דעת הקהל‪ ,‬האדם הממוצע המייצג את תכונותיו של האדם‬ ‫הממוצע‪ ,‬וגם תכונות ייחודיות שהופכות אותו למנהיג טבעי של האדם הממוצע‪.‬‬ ‫שיר הנושא שלו‪ :‬יהירות מ ּולדת ואכזרית המשולבת ברצון בלתי שפוי לשלוט‪ ,‬תאוות‬ ‫עליונ ּות שיכולה למצוא את ביטויה רק באמצעות אחרים שבהם הוא חייב לשלוט‬ ‫בהם‪ ,‬כמובן‪ .‬סובל מתסביך נחיתות‪ ,‬ולכן הוא גם צריך להשפיל את כולם ולהוריד‬ ‫אותם לרמתו‪...‬‬ ‫נטייה "אינטלקטואלית" חזקה‪ .‬משתי סיבות‪ :‬הראשונה‪ ,‬מעין נקמה בלתי מודעת‬ ‫על נחיתותו הפיזית הברורה‪ ,‬אמצעי להשגת שליטה שגופו לעולם לא היה יכול‬ ‫להשיג; השנייה‪ ,‬והעיקרית‪ ,‬היא ההבנה הערמומית שרק שליטה במוחם של אחרים‬ ‫היא שליטה אמיתית‪ ,‬שאם יוכל לשלוט בנפש ההמונים‪ ,‬יהיה שליטם היחיד‪ .‬יהירותו‬ ‫שונה מזו הפסיבית של פיטר‪ ,‬שאינו מתעניין באחרים הלכה למעשה‪ ,‬אלא כמראות‬ ‫המשקפות את יהירותו‪ .‬טוהי מתעניין מאוד באחרים מתוך תשוקה אדירה לשלוט‬ ‫בהם‪...‬‬ ‫]טוהי[ הבין הרבה לפני אחרים את האמרה השגורה "כוחנו במספרנו"; הוא הבין‬ ‫את עוצמתו של ההמון‪ ,‬שבמאה העשרים צבר לראשונה כוח אמיתי לרבות כוח‬ ‫אינטלקטואלי‪ .‬במובן זה הוא דמותה של המאה העשרים‪ ,‬יציר הדמוקרטיה‬

‫המודרנית במובנה הגרוע ביותר‪ .‬אבן הפינה בפילוסופיה שלו היא השוויון — מושא‬ ‫תשוקתו‪ .‬הוא מאמין שכל הולך על שניים שווה ערך לאחרים מעצם היוולדו בדמות‬ ‫אנושית ולא בדמותו של קוף‪ .‬תוכנה האמיתי של הדמות האנושית אינו מעניין‬ ‫אותו‪ .‬מוח מבריק‪ ,‬כישרון גדול‪ ,‬או אופי ראוי לציון אינם מעניינים אותו‪ ,‬לעומת‬ ‫ערכו המולד של כל יצור שמתקרא בן אנוש‪ ,‬יהיה אשר יהיה‪ .‬הוא עצמו לא ממש‬ ‫יודע מהו הערך המולד הזה ומתעצבן כששואלים אותו‪...‬‬ ‫האמונה חשובה לו רק כאמצעי להשגת המטרה‪ ,‬וזו כל המחשבה שהוא מוכן‬ ‫להקדיש לאמונה; הסתירות הפנימיות שלו עצמו‪ ,‬העמימות והכשלים הלוגיים‬ ‫שמתגלים בתפיסת עולמו אינם מטרידים אותו‪ .‬הוא מוצא בה תועלת רק כדי‬ ‫להשיג את מטרותיו‪ .‬היא עוזרת לו‪ ,‬וזה מה שחשוב‪...‬‬ ‫הקומוניזם‪ ,‬ובמיוחד הגרסה הסובייטית שלו‪ ,‬אינו בגדר תיאוריה כלכלית‪.‬‬ ‫הקומוניזם אינו תובע שוויון וביטחון כלכלי כדי לשחרר את הפרט ולאפשר לו‬ ‫להתקדם בחיים כרצונו‪ .‬לדידו‪ ,‬הקומוניזם הוא מעל הכול תיאוריה רוחנית‬ ‫שמכחישה את קיומו של הפרט‪ ,‬לא רק מבחינה כלכלית‪ ,‬אלא בכל המובנים‪.‬‬ ‫הקומוניזם דורש כניעה להמון בכל מובן אפשרי‪ :‬כלכלי‪ ,‬אינטלקטואלי‪ ,‬אמנותי;‬ ‫הוא מאפשר לפרט להתקדם בחיים רק כמשרת של ההמון‪ ,‬כשופרו של הממוצע‪.‬‬ ‫ובין שאר הפרטים בחברה‪ ,‬הוא מציב את אלזוורת' מונקטון טוהי בראש הפירמידה‬ ‫האנושית‪...‬‬ ‫התנגדותו של טוהי לסדר החברתי הקיים אינה נובעת מהתנגדותו לקפיטליסטים‬ ‫הגדולים ולהונם; הוא מתנגד בעיקר למושג האינדיבידואליזם‪ ,‬שעדיין קיים‬ ‫בחברה‪ ,‬ולהפיכתם של המעטים‪ ,‬בעלי זכויות היתר‪ ,‬לאיקונות חומריות‪ .‬לדבריו‪,‬‬ ‫הוא מתנגד באותה מידה לרוקפלר ולמורגן‪ ,‬לבטהובן ולשייקספיר‪...‬‬ ‫טוהי לומד ברעבתנות רבה‪ .‬יש לו זיכרון צילומי לפרטים ולסטטיסטיקה‪ ,‬והוא‬ ‫זוכה לכינוי "אנציקלופדיה מהלכת"‪ .‬זה אך טבעי‪ ,‬כי אין בו שמץ יצירתיות‪ ,‬יש בו‬ ‫רק היכולת לחזור על דברים‪ ,‬לחקות כמו קוף‪ ,‬לספוג מידע מת ּווך‪ .‬כזה הוא גם‬ ‫אופיים של לימודיו‪ :‬אין לו שום דבר לחדש‪ ,‬והוא מרומם את מעמדו רק באמצעות‬ ‫ספיגה מיצירותיהם ומהישגיהם של אחרים‪ .‬הוא ספוג — לא קפיץ טרי‪...‬‬ ‫נשמתו מורעלת כל כך‪ ,‬עד שמראהו החלשלוש הוא כמו עדות מהלכת למוגלה‬ ‫הרוחנית שזורמת בכלי הדם שלו‪.‬‬ ‫יומניה של איין ראנד מעידים רבות על תהליך היצירה מלא הלהט שלה‪ ,‬ועם זאת חושפים‬ ‫את יכולתה לנתח ולבקר באובייקטיביות את השלבים הראשונים של יצירתה‪ .‬הנה‪ ,‬לדוגמה‪,‬‬ ‫ההערות שלה על הטיוטה הראשונה של הפרק הראשון )‪ 18‬בפברואר ‪:(1940‬‬ ‫פרק ראשון דמותו של רורק נחשפת מהר מדי — )יותר מדי מידע שנחשף מוקדם(‬ ‫— הוא נשמע הרואי עד כדי הגזמה — אהדתה של הסופרת ניכרת לעין‪ (?) .‬לא‬ ‫אוהבת את העימות בין רורק לדיקן — אפשר לטפל בזה אחרת‪ .‬לא להכניס‬

‫מחשבות בתור דיאלוג — עדיף לתאר אותם )למשל‪ ,‬את מחשבותיהם של הדיקן‬ ‫ושל גברת קיטינג(‪ .‬השינויים שעורך רורק בסקיצה שלו — יותר מדי פרטים )?(‪.‬‬ ‫בפרק הראשון — לתאר את רורק‪ :‬קישוטים — הבניינים שלו אינם קופסאות‬ ‫מודרניסטיות?‬ ‫לאחר שהיא מנתחת פרק אחר פרק‪ ,‬את כל השער הראשון‪ ,‬מיס ראנד מסכמת לעצמה כמה‬ ‫הערות מפתח‪:‬‬ ‫הערות כלליות על השער הראשון‪:‬‬ ‫אין להכניס מחשבות בתור דיאלוג‪ .‬יש לשלוט בשמות התואר — לסלק את שמות‬ ‫התואר המחלישים‪ .‬לא להשתמש בהם‪ ,‬אלא אם כן הם שונים ומנהירים‪ .‬לא‬ ‫להיכנס לניתוחים פסיכולוגיים עמוקים מדי‪ ,‬אלא אם כן מדובר בפרשנות חדשה‬ ‫שמבהירה דברים‪ .‬לא לתת פרטים רבים מדי — במשפטים או במחשבות — אלא אם‬ ‫כן יש משהו חדש לומר‪.‬‬ ‫יש להדגיש עד כמה שאפשר את תכונותיו של האדם המת ּווך‪ ,‬במיוחד אצל‬ ‫קיטינג‪ ,‬אבל בכל פעם יש להאיר היבט אחר שלו‪ .‬לסלק אפיזודות שאינן שייכות‪ .‬זה‬ ‫לא ספר על אדריכלות‪ ,‬זה ספר על מאבקו של רורק בעולם‪ ,‬ועל המכניזם שמנסה‬ ‫לדכא אותו‪ .‬יש לספק פרטים אדריכליים רק די הצורך כדי ליצור תפאורת רקע‬ ‫אמינה‪ .‬ורק כתפאורת רקע‪ .‬יש לסלק אמירות נדושות ומטבעות לשון שחוקים כמו‬ ‫"והשאר היסטוריה"‪.‬‬ ‫החלקים המעניינים והפילוסופיים ביותר ביומנים הם אותם עמודים שמוקדשים למחקר‪.‬‬ ‫מיס ראנד למדה על אדריכלות הן מספרים הן מהחיים )לרבות שנה של עבודה במשרד‬ ‫אדריכלות(‪ .‬להלן כמה מההערות שלה בעקבות המחקר שביצעה ב־‪ ,1937‬הן בנושא‬ ‫אדריכלות והן בנושאים אחרים‪ .‬בחרתי כמה מובאות וסידרתי אותן להלן בסדר כרונולוגי‪.‬‬ ‫‪ 27‬בפברואר ‪1937‬‬ ‫שאלה מקרית‪ :‬ספרן שכותב על ספריות עומד על כך שהן צריכות להיראות נגישות‬ ‫עד כמה שאפשר לקהל הרחב‪" ,‬כדי להביא את הספרייה אל העם‪" ".‬הכניסות‬ ‫המרווחות והמזמינות בנויות במפלס הקרקע‪ ,‬קרוב לרחוב הראשי‪ ,‬עם כמה‬ ‫שפחות מדרגות המפרידות בין הבניין למדרכה‪ ".‬זה נשמע הגיוני‪ ,‬אך מעלה שאלה‬ ‫כללית יותר‪ :‬האם כדאי לפרוש את התרבות האנושית לפני אנשים שנרתעים מכמה‬ ‫מדרגות בדרכם לספרייה‪ ,‬ומשום כך גם עלולים להימנע מקריאה?‬ ‫‪ 27‬במרס ‪1937‬‬ ‫דוגמה טיפוסית לכוחם העולה של ההמונים — יהירותם של הנחותים‪ ,‬שכבר לא‬ ‫טורחים לנסות לחקות את הטובים מהם‪ ,‬אלא מנופפים בעזות מצח בנחיתותם‪,‬‬ ‫בהיותם ממוצעים‪ ,‬בעובדה שהם "קולעים לטעם הקהל"‪ .‬מצב שבו לאיכות כבר‬ ‫אין שום חשיבות‪ ,‬אלא להפך‪ ,‬נרתעים ממנה‪ ,‬נמנעים ממנה‪ ,‬ואפילו בזים לה‪ .‬כמה‬

‫פרדוקסלי ששיירי האנושות חשים בוז כלפי הטובים מהם‪ ,‬רק משום שהם טובים‬ ‫יותר‪ .‬רק הכמות חשובה‪ ,‬לאיכות כבר אין שום חשיבות‪ .‬ההמון מנצח‪ .‬דוגמה‬ ‫]אמיתית[ לכך‪ :‬מנהלת של בית ספר לנימוסים ולהליכות‪ ,‬מקום בזוי בפני עצמו‪,‬‬ ‫מגיבה ביהירות על ביקורת נוקבת בכתב עת "למדני"‪" :‬למה שזה יטריד אותי?‬ ‫מיהם בכלל? בכל שנות קיומם‪ ,‬היו להם בקושי מאה אלף קוראים‪ .‬לי יש מיליון‬ ‫לקוחות בשנה!"‬ ‫‪ 4‬ביוני ‪1937‬‬ ‫דוגמה טיפוסית וחשובה למנטליות של ההמון‪:‬‬ ‫ה"דיילי ני ּוז" בניו יורק )הבניין הכי מכוער בעיר!(‪,‬‬ ‫ריימונד ה ּוק‪ ,‬האדריכל של בניין ֵ‬ ‫הוא "אדריכל מהזן המודרני‪ ,‬שמטיף לשיתופיות‪ .‬אין בו שמץ של חיבה לאדריכל‬ ‫'שמסתגר במשרד כדי לשרטט‪ ,‬ואז שולח את השרטוטים שלו לקבלן‪ ,‬כדי לבנות את‬ ‫הבניין‪ ,‬או למהנדס שיתקין בו את הביוב והחימום כמיטב יכולתו'‪ .‬כמו כן‪ ,‬אין בלבו‬ ‫שום חיבה לאדריכל 'שעולה לשמוע דברי אלוהים חיים על הר סיני‪ ,‬ואז מוסר את‬ ‫התוצאות ללקוח‪ ,‬למהנדסים ולקהל הרחב'‪ .‬לטעמו‪ ,‬וגם לטעמי‪ ,‬הבניינים הטובים‬ ‫ביותר — לפחות בתחום גורדי השחקים — הם אלה שנוצרים 'מתוך קיבוץ של‬ ‫מוחות שבהם האדריכל הוא חוליה אחת בשרשרת'"‪.‬‬ ‫זו דעתו של ההמון‪ .‬והתוצאה מדברת בעד עצמה — בניין ה"דיילי ניוז" ושאר‬ ‫הבניינים שבנה המחבר‪ .‬מדובר בגיבוב הבניינים המכוער והנדוש ביותר‪ ,‬גיבוב חסר‬ ‫כל משמעות‪ ,‬חסר דמיון וחסר השראה‪.‬‬ ‫אדריכל שכזה פועל מתוך שיתוף פעולה עם כל הצדדים הנוגעים בדבר‪ ,‬דן‬ ‫ברישומים שלו‪ ,‬מקבל הצעות מאחרים וכן הלאה‪ .‬התוצאה היא אותה תוצאה‬ ‫שנובעת מכל תהליך יצירה קולקטיבי — "הממוצע הממוצע ביותר"‪.‬‬ ‫‪ 10‬ביוני ‪1937‬‬ ‫הערה‪ :‬אדריכלים רבים‪ ,‬וגם הסופר הזה‪ ,‬וזה שלפניו‪ ,‬מתעסקים הרבה‬ ‫ב"פרופורציות"‪ ,‬ב"גמלונים" וב"נאמנות מלומדה לדוגמאות הקלאסיות"‪ .‬כולם‬ ‫מתמקדים בפרטים השוליים ביותר‪ ,‬מלבד בדבר המרכזי — הקומפוזיציה‪,‬‬ ‫ומשמעותה ביצירה השלמה‪ .‬זה דומה במקצת לכל אותם אנשים שמתעסקים‬ ‫בפרטים שוליים‪ ,‬כמו "סגנון" או "דקדוק"‪ ,‬במקום להתעסק בשאלה העיקרית‪:‬‬ ‫"מה?" )אף על פי שזאת השאלה שקובעת את כל השאר‪ ,‬ממש כשם שהמטרה‬ ‫קובעת את האמצעים‪ ,‬ולא להפך‪ .‬אין בכוונתי לומר שאותה "מטרה" צריכה‬ ‫להצדיק "אמצעים" עלובים‪ .‬השאלה "איך" נקבעת תמיד בהתאם ל"מה"‪ ,‬ועם‬ ‫זאת‪ ,‬היא גם צריכה להיות ראויה לה(‪.‬‬ ‫‪ 5‬בדצמבר ‪1937‬‬ ‫הבה נחליט אחת ולתמיד מהי יחידה ומהו רק חלק ממנה‪ ,‬המשועבד לה‪ .‬בניין הוא‬ ‫יחידה בפני עצמה‪ ,‬ואילו כל מה שיש בו‪ :‬הפסלים‪ ,‬ציורי הקיר‪ ,‬הקישוטים וכל‬

‫השאר‪ ,‬הם רק חלקים מאותה יחידה‪ ,‬הם משועבדים לרצונו של האדריכל‪ ,‬יוצר‬ ‫לפסלים ולא ּומנים אחרים "חופש יצירה"‪.‬‬ ‫היחידה‪ .‬אין לייחס ּ ַ‬ ‫כך — גם האדם הוא יחידה בפני עצמה‪ ,‬ולא החברה‪ .‬לפיכך‪ ,‬האדם אינו משועבד‬ ‫למשהו שגדול ממנו‪ ,‬אינו נשלט בידו ואינו צריך להתאים את עצמו לחברה‪.‬‬ ‫)אני באמת מאמינה שבניין הוא יחידה בפני עצמה‪ ,‬ולא העיר כולה‪ ,‬כך שתכנון‬ ‫עירוני אינו אמור לשלוט בכל הבניינים בעיר‪ .‬בית יכול להיות תוצר של אדם אחד‪,‬‬ ‫אבל לא כן עיר‪ .‬אין דבר קולקטיבי שניחן באחידות או ביושרה של "יחידה"(‪.‬‬ ‫חלק ניכר מחוסר ההבנה של מושגים כמו "קולקטיביזם" או "אינדיבידואליזם"‬ ‫היה מתפוגג לו היינו מבהירים היטב מהי יחידה‪ ,‬ומה ניתן להחשיב ככזאת‪.‬‬ ‫אשר לכללים הנוגעים לשאלה לכך — זו משימתי לעתיד‪.‬‬ ‫כל מי שקרא את ספרה של איין ראנד‪" ,‬מבוא לאפיסטמולוגיה אובייקטיביסטית"‪ ,‬יודע‬ ‫שהיא אכן השלימה את המשימה העתידית הזאת‪.‬‬ ‫אבל בשנות השלושים היתה מיס ראנד עסוקה בעיקר באתיקה; היא רצתה להגדיר ולהציג‬ ‫נקודת השקפה שלמה ונאותה של חיי האדם‪ .‬להלן מכתב מ־‪ 15‬בינואר ‪ ,1936‬ובו היא‬ ‫מסבירה את הסיבה לכתיבת "כמעיין המתגבר"‪:‬‬ ‫אולי זה נשמע נאיבי‪ .‬אבל — האם חיינו אכן מעוגנים במציאות? האם אנחנו חיים‬ ‫במציאות‪ ,‬או שמא החיים האמיתיים הם משהו אחר‪ ,‬משהו שונה ממה שאמור‬ ‫להיות? חיים אמיתיים‪ ,‬פשוטים וכנים‪ ,‬אפילו נאיביים‪ ,‬הם החיים היחידים שבהם‬ ‫אנו ממצים את מלוא הפוטנציאל האנושי לגדולה וליופי‪ .‬האם יש סיבות אמיתיות‬ ‫להשלים עם החלופה‪ ,‬זו שעומדת בפנינו כיום? איש לא תיאר את החיים ]כיום[‬ ‫כמו שהם באמת‪ ,‬את מלוא משמעותם ואת כל הסיבות להם‪ .‬אני מתכוונת לתאר‬ ‫את זה‪ .‬ואם זוהי לא תמונה יפה — מהי החלופה?‬ ‫קראתי את "כמעיין המתגבר" פעמים רבות מאז ‪ ,1949‬כשגיליתי אותו לראשונה‪ .‬קראתי‬ ‫אותו בעיקר לשם התענוג האמיתי של חיים בעולם ה"חלופי" שיצרה איין ראנד‪ .‬כולי תקווה‬ ‫שהספר הסב גם לכם הנאה כזאת‪.‬‬ ‫ליאונרד פייקוף‬ ‫אירוויין‪ ,‬קליפורניה‬ ‫מרס ‪1992‬‬